מכות כא ע"א

קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי שְׂרִיטָה וּגְדִידָה אַחַת הִיא וּכְתִיב הָתָם לְמֵת אָמַר שְׁמוּאֵל הַמְשָׂרֵט בִּכְלִי חַיָּיב מֵיתִיבִי שְׂרִיטָה וּגְדִידָה אַחַת הִיא אֶלָּא שֶׁשְּׂרִיטָה בַּיָּד וּגְדִידָה בִּכְלִי הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן עַל מֵת בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי חַיָּיב עַל עֲבוֹדָה זָרָה בַּיָּד חַיָּיב בִּכְלִי פָּטוּר וְהָא אִיפְּכָא כְּתִיב וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים אֶלָּא אֵימָא בַּיָּד פָּטוּר בִּכְלִי חַיָּיב וְחַיָּיב עַל הָרֹאשׁ מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת בֵּין פִּירְקֵי רֵישָׁא וְעַל הַזָּקָן שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן וְאַחַת מִלְּמַטָּה מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת בֵּין פִּירְקֵי דִּיקְנָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם נְטָלָן וְכוּ' קָסָבַר חַד לָאו הוּא וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בְּתַעַר תָּנוּ רַבָּנַן וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ יָכוֹל אֲפִילּוּ גִּלְּחוֹ בְּמִסְפָּרַיִם יְהֵא חַיָּיב תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תַשְׁחִית אִי לֹא תַשְׁחִית יָכוֹל אִם לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט וּרְהִיטָנִי יְהֵא חַיָּיב תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא יְגַלֵּחוּ הָא כֵּיצַד גִּילּוּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה הֱוֵי אוֹמֵר זֶה תַּעַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֲפִילּוּ לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט וּרְהִיטָנִי יְהֵא חַיָּיב מָה נַפְשָׁךְ אִי גְּמִיר גְּזֵירָה שָׁוָה לִיבְעֵי תַּעַר אִי לָא גְּמִיר גְּזֵרָה שָׁוָה מִסְפָּרַיִם נָמֵי [לָא] לְעוֹלָם גְּמִיר גְּזֵרָה שָׁוָה וְקָסָבַר הָנֵי נָמֵי גִּילּוּחַ עָבְדִי מַתְנִי' הַכּוֹתֵב כְּתוֹבֶת קַעֲקַע כָּתַב וְלֹא קִעֲקַע קִעֲקַע וְלֹא כָּתַב אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וִיקַעְקַע (בְּיָדוֹ) [בִּדְיוֹ] וּבִכְחוֹל וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם אֶת הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה' גְּמָ' אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי עַד דְּיִכְתּוֹב אֲנִי ה' מַמָּשׁ אֲמַר לֵיהּ לָא כִּדְתָנֵי בַּר קַפָּרָא אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנֶּאֱמַר וּכְתוֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה' אֲנִי ה' וְלֹא אַחֵר אָמַר רַב מַלְכִּיָּא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע אָמַר רַב נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא שַׁפּוּד שְׁפָחוֹת וְגוּמוֹת רַב מַלְכִּיּוֹ בְּלוֹרִית אֵפֶר מִקְלֶה וּגְבִינָה רַב מַלְכִּיָּא רַב פָּפָּא אָמַר מַתְנִיתִין וּמַתְנִיתָא רַב מַלְכִּיָּא שְׁמַעְתָּתָא רַב מַלְכִּיּוֹ וְסִימָנָ(י)ךְ מַתְנִיתָא מַלְכְּתָא מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁפָחוֹת רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי קָפֵיד אֲפִילּוּ אַרִיבְדָּא דְּכוּסִילְתָּא רַב אָשֵׁי אָמַר כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַכָּה מַכָּתוֹ מוֹכִיחַ עָלָיו מַתְנִי' נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כׇּל הַיּוֹם אֵין חַיָּיב אֶלָּא אַחַת אָמְרוּ לוֹ אַל תִּשְׁתֶּה אַל תִּשְׁתֶּה וְהוּא שׁוֹתֶה חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת הָיָה מִטַּמֵּא לְמֵתִים כׇּל הַיּוֹם אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת אָמְרוּ לוֹ אַל תִּטַּמֵּא אַל תִּטַּמֵּא וְהוּא מִטַּמֵּא חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת הָיָה מְגַלֵּחַ כׇּל הַיּוֹם אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת אָמְרוּ לוֹ אַל תְּגַלֵּחַ אַל תְּגַלֵּחַ וְהוּא מְגַלֵּחַ חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כׇּל הַיּוֹם אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת אָמְרוּ לוֹ אַל תִּלְבַּשׁ אַל תִּלְבַּשׁ וְהוּא פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

ומתרצינן: קסבר רבי יוסי, שריטה וגדידה - אחת היא. שתיהן אסורות בין ביד ובין בכלי. וכתיב התם, בגדידה, "לא תתגודדו למת, ולא תשימו קרחה", ואם כן, לומדים כבר משם שכל האיסור הוא רק כשעושה כן על מת, ולכן המילה "לנפש" האמורה בשורט, מיותרת היא, ובאה ללמד שחייב בשריטה אחת, על כל מת ומת ששורט מחמתו.

אמר שמואל: המשרט בכלי על המת, חייב גם משום שורט, ולא רק משום גודד. לפי שסתם שריטה נעשית ביד, וסתם גדידה היא בכלי.

ונקט שמואל לשון "המשרט בכלי" ולא "המגדד בכלי", כדי לחדש, ששם שריטה שייך גם בכלי. ולכן, העושה חבורה בגופו על ידי כלי, חייב מלקות על שני לאוין, משום משרט, ומשום מגדד.

מיתיבי לשמואל ממה ששנינו בברייתא: שריטה וגדידה - אחת היא. ששתיהן ענינן הוא חבורה על מת, אלא שיש הבדל ביניהם בכך ששריטה היא ביד, וגדידה היא בכלי.

וקשה מכאן לשמואל, שאמר, שריטה שייכת גם בכלי.

ומתרצינן: שמואל הוא דאמר כרבי יוסי, הסובר שגם על שריטה וגם על גדידה חייב, בין ביד ובין בכלי.

תני תנא ברייתא קמיה דרבי יוחנן: העושה חבורה בגופו -

אם עשאה על מת, בין ביד בין בכלי, חייב. משום שהתורה אסרה גם שריטה וגם גדידה על מת.

ואם עשה חבורה בגופו על עבודת כוכבים, שכך היא דרך עבודתה, שעושה בבשרו חבורות, הרי אם עשאה ביד, חייב, אפילו אם אין דרך אותה עבודת כוכבים בכך, משום שעבודה גמורה היא ביד. אבל אם עשאה בכלי, פטור.

ומקשינן: והא איפכא כתיב גבי נביאי הבעל, שנאמר בהם "ויתגודדו כמשפטם, בחרבות וברמחים", [מלכים א יח, כח], שעשו גדידה כדרך שהיו רגילים לעשות בחרבות. ומשמע שדרך העבודה בעבודת כוכבים היא בכלי!

ומתרצינן: אלא, אימא, יש לגרוס בברייתא הפוך: הגודד על עבודת כוכבים, ביד פטור, ^[1] בכלי חייב.

שנינו במשנה וחייב על הקפת פאת ^[2] הראש:

חוי [הראה] רב ששת את מקומו שהוא בין פירקי רישא [מקום שמתחברים שם פירקי העצמות שבראש], שהוא מקום חיבור הראש עם הפנים.

לפי שהראש מחולק לשני חלקים, חלק אחד הוא מקום השיער, וחלק שני הוא מקום הפנים והזקן, ומתחברים בצד האוזן מלפניו, בצדעים.

ואסור לגלח שערות אלו שבפאה, באופן שיגלח את כל היוצא מחוץ למקום צמיחת השיער שבמצחו, ואחורי אזניו, ויהיה הכל שוה, ויהיה מקום צמיחת השיער מהמצח ועד אחורי האוזן בקו ישר.

שנינו במשנה: ועל השחתת פאות הזקן חייב חמש פעמים מלקות, שתים מכאן, ושתים מכאן, ואחת מלמטה.

מחוי [הראה] רב ששת את מקומן של פאות הזקן, שהן בין פירקי דיקנא.

שתי פיאות של הזקן נמצאות תחת האוזן, משני צידי הפנים, במקום שהלחי התחתון יוצא משם, והשער שם נקראת "פאה", בחודו של הלחי שבולט לחוץ, לצד אחורי האוזן.

ושתי פאות נוספות [הן שתי השבולות שבסנטר, בסוף הלחיים, במקום חיבורן של הלחיים לסנטר, שיש שם עצם קטן המחבר את הלחיים יחד. ומקום זה, משני צידיו, נקראין פאות, לפי שהן נמצאות לסוף הלחי.

והפאה החמישית נמצאת למטה, בסנטר, והיא השער שבין שתי השבולות שבסנטר, במקום חיבורם של שני הלחיים, ופרק הוא בפני עצמו. ^[3] שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר אם ניטלו כולן [כל שערות הפיאות שבזקן] כאחת [בבת אחת] אינו חייב אלא פעם אחת מלקות.

מבארת הגמרא: שטעמו של רבי אליעזר הוא, כי קסבר, חד לאו הוא. והיות ולאו אחד הוא, הרי הוא כמי שאוכל חלב בשיעור שני זיתים בהתראה אחת, שאינו לוקה אלא אחת.

שנינו במשנה: ואינו חייב מלקות משום השחתת הזקן עד שיטלנו [שיגלחנו] בתער:

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בתורה גבי כהנים [ויקרא כא ה] "ופאת זקנם לא יגלחו".

יכול אפילו אם גלחו במספרים, יהא חייב?

תלמוד לומר גבי ישראל [ויקרא יט כז] "לא תשחית את פאת זקנך".

מלמד הכתוב שרק השחתה אסורה, וגלוח במספרים אינו השחתה. ^[4]

ולומדים מישראל לכהנים בגזירה שוה מהמילה "פאה", הכתובה בשניהם ^[5],

אי "לא תשחית", יכול אפילו אם לקטו במלקט [במלקחים, כמין צבת קטנה ללקיטת שערות ולתלישתן] וברהיטני [במקצוע, כלי שבו מחליקים קורות וקרשים], יהא חייב מלקות, כיון שיש בכך השחתה?

תלמוד לומר "לא יגלחו". שלומדים משם, שאין חייבים על השחתה גדידא, אלא רק אם עשה מעשה גילוח בכלי, שהדרך לגלח בו. ואילו מלקט ורהיטני אמנם משחיתים, אבל אין הדרך לגלח בהם. ולכן פטור אם גילח בהם.

יוצא משני הפסוקים, שאינו חייב על גילוח הזקן אלא אם כן גילח בדבר שהדרך לגלח בו, וגם שעושה השחתה. ^[6] הא כיצד מתקיים גילוח שיש בו השחתה?

הוי אומר זה גילוח על ידי תער, שהדרך לגלח בו, ומשחית את כל השיער עד הבשר ממש. ^[7] מה שאין כן רהיטני, שמשחיתים אבל אין דרך לגלח בהם, וכן מספריים, שמגלחים אך אינם משחיתים את השער מעיקרו.

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר אפילו אם השחית את הזקן על ידי שלקטו במלקט ורהיטני, חייב מלקות.

ומקשינן: כיצד סובר רבי אליעזר?

והרי מה נפשך: אי גמיר, אם הוא סובר שיש ללמוד את הגזירה שוה של "פאה" "פאה", שלומדים את ההשחתה של "ולא תשחית את פאת זקנך", שנאמרה לגבי ישראל, מגילוח של "פאת זקנם לא יגלחו", האמור לגבי כהנים, וכן להיפך.

אם כן, ליבעי תער כדי להתחייב במלקות! שהרי לומדים מהגזירה שוה שצריך שיהא גילוח שיש בו השחתה.

ואי נאמר שרבי אליעזר לא גמיר הגזירה שוה, אם כן במספרים נמי יהיה אסור לגלח! ומדוע אסר רק במלקט ורהיטני שיש בהם השחתה.

ומתרצינן: לעולם רבי אליעזר גמיר הגזירה שוה.

וקסבר רבי אליעזר, כי הני, מלקט ורהיטני, נמי גילוח עבדי, [הדרך לגלח בהם], ולכן הם נחשבים לכלי גילוח שיש בהם השחתה, ולכן נלמדים מהגזירה שוה שאסורים, ולוקה עליהם.

מתניתין:

הכותב כתובת קעקע, שכותב על בשרו בדיו כמין אותיות, ואחר כך מקרע את המקום בבשרו בסכין או במחט, ונכנס הצבע בין העור לבשר ^[8] באופן שאינו נמחק כל הימים ^[9], הרי הוא לוקה, כיון שהתורה אסרה לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה, שנאמר "וכתבת קעקע לא תתנו בכם" [ויקרא יט, כח].

כתב ולא קעקע, שלא קרע בסכין, או שקעקע בסכין ולא כתב, שלא מילא שם דיו, אינו חייב ^[10] עד שיכתוב ^[11] ויקעקע.

ובתנאי שיכתוב את כתובת הקעקע בדיו, ובכחול, ובכל דבר שהוא רושם.

רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם, במקום שקרע, את השם, ^[12] שם של עבודה זרה, שנאמר "וכתובת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'", ודרשינן בגמרא: אני ה'! ולכן לא תכתבו שם אחר על בשרכם, שלא תשתפו אלהים אחרים עמי. ^[13]

גמרא:

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר, אינו חייב על כתובת קעקע עד שיכתוב את השם שנאמר "וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'".

והבין רב אחא בריה דרבא מדברי רבי שמעון, שלכאורה, אינו חייב אלא שיכתוב בכתובת קעקע את המילים "אני ה'", ולכן הוא תמה: אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: האם אכן כוונת רבי שמעון באומרו "עד שיכתוב את השם", שאינו חייב על כתיבת קעקע עד דיכתוב "אני ה'" ממש!?

אמר ליה רב אשי: לא. אלא הפירוש בדברי רבי שמעון שבמשנה הוא, כדתני בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שם של עבודת כוכבים. שנאמר "וכתובת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'." מכאן שהטעם לאסור לכתוב כתובת קעקע על הבשר, לפי ש"אני ה'", ולא אחר. ואסור לכם לכתוב שם אחר על בשרכם.

ומשמע שעיקר החיוב הוא משום שכותב שם של עבודת כוכבים. ^[14]

אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה: אסור לו לאדם, ^[15] שיתן אפר מקלה על גבי מכתו, מפני שנראית ככתובת קעקע. ^[16] שני האמוראים, רב מלכיו ורב מלכיא, היו דומים בשמותיהם, והם ביארו שש הלכות.

שלש הלכות מתוך ששת ההלכות נאמרו ביחס לענינים הנזכרים במשנה או בברייתא, ואילו שלשת ההלכות האחרות נאמרו בפני עצמן.

וכיון שהיו שמותיהם של רב מלכיו ורב מלכיא דומים, נחלקו אמוראים, אלו מתוך שש ההלכות אמר רב מלכיו, ואלו אמר רב מלכיא.

אמר רב נחמן בריה דרב איקא: שלש הלכות הללו: האחת בענין שפוד [ביצה כח, ב] השניה בענין שפחות [כתובות סא, ב] והשלישית בענין גומות [נדה נב, א] אמרם רב מלכיו.

ושלשת ההלכות האחרות, שנאמרו בענין: בלורית [במסכת עבודה זרה כט, א], אפר מקלה [שהיא המימרה כאן] וגבינה [במסכת עבודה זרה לה, ב] אמרם רב מלכיא.

ואילו רב פפא חולק על מה שייחס רב נחמן בריה דרב איקא את ההלכה בענין "שפחות", לרב מלכיו, ואמר: ההלכה בענין דין "שפחות", רב מלכיא הוא זה שאמרה, ולא רב מלכיו!

ואמר רב פפא סימן לכך, שבאמצעותו אפשר להבחין באיזו הלכה הוא נחלק על רב נחמן בריה דרב איקא, וזהו הסימן:

מתוך שלשת ההלכות המיוחסות לרב מלכיו, לא כולם הוא אמר, כי ההלכה העוסקת במה שנאמר במתניתין ומתניתא [במשנה ובברייתא] דהיינו דין שפחות, רב מלכיא הוא זה שאמרה, ולא רב מלכיו.

ואילו שתי ההלכות האחרות המיוחסות לרב מולכיו, שפוד וגומות, שהן בגדר שמעתתא בלבד [שמועות אמוראים, שאינן מתייחסות למשנה או לברייתא] - אותן רב מלכיו אמר.

וכאמור, לא נחלק רב פפא על רב נחמן בריה דרב איקא אלא רק בענין שפחה, שהיא משלשת ההלכות המיוחסות לרב מולכיו. ורק לגביהן נתן רב פפא את הסימן הזה, שלדבריו, את ההלכה של שפחות, רב מלכיא אמרה.

אבל מאידך, בשלשת ההלכות האחרות המיוחסות לרב מלכיא, מודה רב פפא לרב נחמן בריה דרב איקא, שאת שלשתן אמר רב מלכיא, אף על פי שיש ביניהן אימרה שאינה מתייחסת למשנה או לברייתא, שהיא המימרא בסוגייתנו, בענין אפר מקלה. כי לגבי המימרות הללו לא נתן רב פפא את הסימן הזה, ולא נחלק בהן רב פפא לגבי מי שאמרם.

ולדבריו, רב מלכיא אמר ארבע הלכות: שלשת ההלכות הנוגעות למשנה ולברייתא, ואחת, אפר מקלה [שהיא בסוגייתנו], הנוגעת לשמעתתא. ואילו רב מלכיו אמר שתי אימרות. ^[17]

וסימניך כדי שלא תחליף את הגירסא:

מתניתא, שהיא לשון נקבה, נחשבת כמו "מלכתא" [מלכה] לגבי שמעתתא של אמוראים.

שהרי המשנה או הברייתא חשובה יותר מהשמועה, שהרי במקום ששנה אמורא שמועה בניגוד למשנה או לברייתא, נדחים דבריו מפניהם.

וכיון שהמשנה או הברייתא נחשבת "מלכה" [מלכתא], יהיה זה סימן לשמו של רב מלכיא, שהוא זה שאמר את האימרה בענין המשנה.

כי שמו של רב "מלכיא" דומה ל"מלכתא", שהיא לשון נקבה.

ואילו שמו של רב "מלכיו" דומה ל"מלך", שהוא לשון זכר.

והוינן בה: מאי בינייהו, באיזו הלכה יש הפרש בין דברי רב נחמן בריה דרב איקא לבין רב פפא?

ומבארת הגמרא: איכא בינייהו: שפחות, היינו ההלכה שנאמרה בענין שפחות.

לפי רב נחמן בריה דרב איקא, רב מלכיו הוא שאמר הלכה זו.

ואילו לפי רב פפא, רב מלכיא אמר את זה. לפי שלדעת רב פפא, כל ההלכות המתייחסות למשנה, רב מלכיא בלבד אמרם.

רב ביבי בר אביי קפיד לחשוש אפילו אריבדא דכוסילתא [על נקב שעושה האומן בבשר להקיז דם], מפני שנראה ככתובת קעקע.

רב אשי אמר, כל מקום שיש שם מכה אין לחשוש אם נראה ככתובת קעקע, כיון שמכתו מוכיח עליו, שהסימן בבשר נעשה מחמת המכה, והוא חולק בכך על רב מלכיא, האוסר להניח אפר מקלה על מכתו. ^[18]

מתניתין:

א. נזיר שהיה שותה יין כל היום, אין חייב אלא פעם אחת מלקות. ^[19] על מה ששתה תוך כדי דבור של ההתראה. ^[20]

ואם התרו בו ואמרו לו בין שתיה לשתיה: אל תשתה! אל תשתה! ^[21] ואחר כל פעם שהתרו בו הוא היה שותה, הרי הוא חייב על כל אחת ואחת מהפעמים שהתרו בו והוא שתה.

ב. נזיר [וכן כהן] שהיה מטמא למתים כל היום, הדין שאינו חייב אלא פעם אחת מלקות.

ואם התרו בו ואמרו לו בין טומאה לטומאה: אל תטמא! אל תטמא! ואחר כל פעם שהתרו בו הוא היה מטמא, הרי הוא חייב על כל אחת ואחת מהפעמים שפרש מהטומאה, והתרו בו, ושוב נטמא.

ג. נזיר שהיה מגלח שערו אפילו כל היום כולו, אינו חייב אלא פעם אחת מלקות.

ואם התרו בו ואמרו לו בין גילוח לגילוח אל תגלח! אל תגלח! וכל פעם שהתרו בו הוא היה מגלח, הרי הוא חייב על כל אחת ואחת מהפעמים שגילח לאחר התראה.

עד כאן דיברה המשנה בנזיר, מכאן ואילך מדובר בכל אדם מישראל.

ד. היה לבוש בכלאים כל היום, אינו חייב אלא אחת.

ואם התרו בו ואמרו לו בין לבישה ללבישה אל תלבש! אל תלבש! וכל פעם שהתרו בו הוא היה פושט ולובש, [אפילו אם לא פשט ממש אלא שהוציא את ראשו והחזירו בין התראה להתראה], הרי הוא חייב על כל אחת ואחת מהפעמים שפשט ולבש.

הערות

^[1] כתב הריטב"א: "פירוש, מן הסתם. דעל הרוב אין דרך עבודתה אלא בכלי כדכתיב "ויתגודדו כמשפטם", אבל כל דידעינן ודאי שדרכה ביד, אף ביד חייב. כדנפקא לן בפרק ד' מיתות [סנהדרין סא, א] מ"איכה יעבדו", ואפילו פוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס מיחייב מהתם".

^[2] פאה הוא מלשון קצה

^[3] א. כך פירש הריב"ן. ב. אבל הרא"ש והנמוקי יוסף פירשו בשם רש"י: ששתי הפאות העליונות של הזקן הם בלחי העליון במקום חבורו לצדעים, מימין ומשמאל, ושלשת הפאות האחרות שבזקן הם כמו לפירוש הריב"ן, בסוף שני הלחיים, במקום חבורן לסנטר, והסנטר. [וכדעה זו ששתי הפאות העליונות שבזקן הם במקום חיבורם לצדעים, כתבו כמעט כל הראשונים: רש"י על התורה, הר"ח, היראים סי' שכ"ה, הראב"ד בתורת כהנים, והר"ש משאנ"ץ שם, המאירי, ועוד.] ג. הרא"ש בשם ר"ח, והנמוקי יוסף, והיראים [סי' שכ"ה] פירשו: ששתי פאות הם במקום חיבור הלחיים לצדעים, ועוד שתי פאות הם בגבולי השפה, אחת מימין השפה ואחת משמאלה [ונקראו פאות לפי שהם בשפת השפה. [ריטב"א שבועות ב, ב]], והפאה החמישית היא שיבולת הזקן מתחת. ד. הרא"ם על התורה פירש: שתים מכאן, היינו שתים בלחי העליון הימני, אחת בתחילתו במקום חבורו לצדעים ואחת בסוף רחבו באמצע הפנים, וכן שתים מכאן, בלחי העליון השמאלי, ואחת למטה, בשבולת הזקן, והוא הסנטר. ה. הראב"ד בפירושו לתורת כהנים, וכן הר"ש משנץ שם בשם חכמי לוניל, והריטב"א בשם יש אומרים פירשו: שתים מכאן, אחת בתחילת הלחי העליון במקום חבורו לצדעים, ואחת בתחלת הלחי התחתון דהיינו מתחת לאוזן, הרי שתים מכאן מצד ימין, וכמו כן שתים מצד שמאל, ואחת מלמטה. ו. הצמח צדק פירש בכוונת היש מפרשים שהביאו הרא"ש והנמוקי יוסף, שארבע הפאות נמצאות כולן בלחי העליון בלבד, מימין ומשמאל, שבכל לחי יש שתי פיאות במקום שמתחבר הלחי עם הצדעים, והוא ברוחב ב' אצבעות, קצה אחד באמצע הצדעה וקצה שני כנגד חצי האוזן. ז. כל הראשונים הסכימו שהפאה החמישית נמצאת בסנטר. ומשמע שהשערות שמתחת לסנטר אינם בכלל פאת הזקן ומותר מדין תורה לגלחם בתער, וכן כתב להדיא המאירי. אבל הטור [סי' קפ"א] כתב, שהפאה החמישית נמצאת בסוף הזקן בגרגרת, וכן כתב בהגהות מימונית [פי"ב מעכו"ם אות ה']. וכתב הרא"ש: "וירא שמים יצא ידי כולם". וכן פסק השו"ע [יו"ד קפ"א י"א]. ומכל מקום גם לשיטת הראשונים שתחת הסנטר אינו בכלל פאת הזקן, כתב הריטב"א בשם רבותינו הצרפתים, שאסור לגלח שם, לפי שפעמים שמושך אליו את העור של הפאה. ובבית יוסף בשם רבינו יונה באגרת התשובה כתב, שיש איסור מדרבנן לגלח בתער תחת הסנטר, משום שאסרו חכמים להעביר שער בתער בכל מקום הגוף, לפי שדומה לתיקון הנשים. אולם המאירי כאן כתב: "ולדעתנו לא נאמר בשאר אברים אלא מסרק עדי אשה ואין ראש וזקן בכלל זה", וכן כתב בביאור הגר"א [סי' קפ"א ס"ק י"ח], שלא אסרו אלא בגוף שאינו גדל כל כך ואינו עושה אלא ליפותו, ואסור משום לא ילבש וכו'. עיי"ש.

^[4] פירשו הראשונים: שהמספרים אינם משחיתים את השיער מעיקרו מהשורש, שהרי ניכר שם השיער. והוסיף הריטב"א, שאפילו במספרים כעין תער אינו חייב, אלא רק בתער ממש שמשחית את השיער מעיקרו. [וכן מתבאר מהרא"ש כאן, ומהתוספות בשבועות ב, ב וכן מהרמב"ם פי"ב מעכו"ם ה"ז].

^[5] כמו שנתבאר בקדושין [לה, ב]

^[6] החינוך [מצוה רנ"ב] כתב בדעת הרמב"ם, שאף על פי שאינו חייב מלקות על גילוח במספרים, מכל מקום יש איסור לגלח במספרים כעין תער. ובריטב"א כתב בפירוש, שמותר לגלח אפילו במספרים כעין תער, אלא שמדת חסידים היא שלא לעשות כן מפני חשד הרואים, וכן ראוי לעשות. וכן פסק השו"ע [יו"ד סי' קפ"א ס"י] שמותר במספרים כעין תער. ולענין השחתה בלי גילוח, דהיינו על ידי מלקט ורהיטני, כתב המאירי בפירוש, שהוא מותר. וכן נראה מהריטב"א. [ובשו"ת צמח צדק [יו"ד סי' צ"ג אות ז'] כתב, שמדרבנן אסור במלקט ורהיטני]. וכתב הנודע ביהודה [תנינא יו"ד סי' פ"א], שמותר להוריד את שער הזקן על ידי סם המשיר את השער, שאף על פי שיש כאן השחתה, אין זה גילוח. וכתב, שמכל מקום יש להזהר שלא לגרר את הסם מעל פניו בסכין או בשאר דבר חד, דשמא יש שערות שלא שלט בהם הסם ונמצא נכשל בגלוח שיש בו השחתה, ולכן ישתמש רק בעץ או בקיסם שאין בהם חשש חיתוך שערות.

^[7] האחרונים דנו מהו שיעור גודל השיער שחל עליו איסור גילוח. רבי וואלף בסקוויץ בשו"ת נודע ביהודה [תנינא יו"ד סי' פ'] כתב, שהשיעור הוא: כל שיכול השיער להינטל על ידי הזוג של המספרים, כשם שמצינו שיעור זה בפרה אדומה [רמב"ם פ"א מפרה אדומה ה"ד] ונגעים [רמב"ם פ"ב מטומאת צרעת ה"א, ופ"ח ה"ה], שכל שערה שאינה ניטלת בזוג הרי היא כאילו אינה. ולפי זה צדד להקל לגלח תחלה על ידי מספריים ואחר כך להעביר תער, לפי שעל ידי המספריים כבר לא נשאר שעור של כדי נטילת הזוג, ושוב לא נשאר שעור של גלוח. אבל הנודע ביהודה [שם] חלק וכתב, שסברא היא שאין שיעור באיסור גלוח, וכל שהתער שולט בשער ומגלחו הרי זה אסור אף על פי שאין בשער כדי נטילת הזוג. והוסיף, שאף אם נאמר שאיסור גילוח הוא בכדי נטילת הזוג, מכל מקום אין להתיר לעשות כן, מפני שיש לחוש שישארו אחרי המספריים שערות בכדי נטילת הזוג, עיי"ש. ועיין בשו"ת חתם סופר [או"ח סי' קנ"ד] שכתב, ששיעור השיער האסור בגילוח תלוי במחלוקת ראשונים, עיי"ש. ומסיק שלמעשה יש להחמיר ולחשוש לדעת רוב הפוסקים שהשיעור הוא בכדי קריצת צפורן, עיי"ש. וכתבו כמה אחרונים לאסור הגלוח במכונות חשמליות שאינן משאירות שיעור כדי קריצת צפורן, והרי זה כגילוח בתער ממש, ראה בליקוטי הלכות לבעל החפץ חיים בסוגיין שמסיק "ושומר נפשו ירחק מזה מאוד". ולענין גילוח באבן שמשירה את השיער על ידי שחוככים את האבן על שיער הזקן, ראה בנודע ביהודה שם שאיסור גמור הוא.

^[8] כך פירש הריב"ן, אבל רוב הראשונים [רמב"ם הלכות עבודה זרה יב יא, ראב"ד, החינוך מצוה רנג, נמוקי יוסף, מאירי, ועוד] כתבו שסדר עשית הכתובת קעקע הוא הפוך, שתחילה שורט בבשרו ואחר כך ממלא מקום השריטה צבעונים הרושמים. ונחלקו האחרונים אם סדר העשיה מעכב לענין חיוב מלקות משום כתובת קעקע. הרע"ב כתב, שהסדר מעכב, ואם שינה את הסדר, ותחילה כתב ואחר כך שרט בבשר, אינו חייב. [וכן כתב המנחת חינוך [מצוה רנ"ג] בדעת הרמב"ם]. אבל הב"ח [ביו"ד סי' ק"פ] כתב, שהסדר אינו קובע, ובכל ענין, בין כתב תחילה ואחר כך שרט ובין שרט תחילה ואחר כך כתב, חייב לכולי עלמא. והסכים עמו הש"ך [שם ס"ק א'].

^[9] זהו לשון הריב"ן "ונראה בו כל הימים", ומשמע שחיובו הוא רק על כתיבה המתקיימת לעולם, אבל הנמוקי יוסף כתב בלשון אחרת "וניכרת שם זמן גדול", משמע שאף אם אינו מתקיים לעולם, רק זמן מרובה, די בכך לחייבו.

^[10] כתבו התוספות בגיטין [כ, ב ד"ה בכתובת קעקע] והתוספות רא"ש [שם], שמכל מקום מדרבנן אסור. וראה במנחת חינוך [מצוה רנ"ג] שכתב, שמכל מקום צריך כתב המתקיים, אבל סתם כתיבה הנמחקת אין איסור. אבל בתועפות ראם [סי' של"ח] כתב בדעת היראים, שבכתב ולא קעקע או קעקע ולא כתב, אין אפילו איסור.

^[11] מהתוספות ישנים למכות, וכן מפסקי תוספות [סי' ל"ב], משמע, שחיוב כתובת קעקע הוא רק בכתב אותיות, אבל לא בעשה סתם רושם, וכן כתב החינוך [מצוה רנ"ג]. אבל בריטב"א ובר"ש משאנץ כתבו להדיא, שאין צריך צורת אותיות, וחייב על כל צורת רושם. וראה במנחת חינוך [שם] בשם היד הקטנה והמשנת חכמים, שאפילו לסוברים שאין צריך אותיות מכל מקום צריך שיהיה רושם שלם, כלומר, רושם בעל משמעות, אבל סתם שריטה שמילאה בצע אינו חייב עליה, והמנחת חינוך עצמו מפקפק בזה. ולדעה הסוברת שדווקא בצורת אותיות חייב, כתב במעין חכמה [דף נ"ז], שצריך שתי אותיות, כמו בשבת, שאינו חייב כי אם בכתב שתי אותיות, משמע שאות אחת לא נקראת כתב. אבל החינוך [שם] כתב להדיא, שאפילו על אות אחת חייב.

^[12] מה שאמרה המשנה "השם" בה"א הידיעה, פירש הריטב"א שהכוונה להשם הידוע והמורגל לכותים בכתיבת קעקע, דהיינו שם עבודת אלילים שהיו מראין עצמן שהם נחתמים ונמסרים לעבודתם.

^[13] כתב הריב"ן, שאין חיוב לרבי שמעון אלא רק בכותב שם של עבודה זרה, אבל איסור יש בכל כתובת קעקע, [וכן כתבו התוספות והתוספות רא"ש בגיטין כ, ב]

^[14] כתב הריב"ן: ומיהו, אפילו לרבי שמעון אסור לכתוב שום כתיבה בעולם, אלא שסובר שיש חיוב מלקות רק באופן שכותב שם של עבודה זרה. והב"ח [יו"ד קפ] פירש את דבריו שהאיסור הוא מן התורה. אך התוס' והרא"ש במסכת גיטין כ ב, כתבו שלרבי שמעון אסור רק מדרבנן אם אין בה שם עבודה זרה. ובפתשגן הכתב הוכיח שכל הראשונים סוברים שאין איסור דאורייתא לרבי שמעון בלי כתיבת שם עבודה זרה, אבל חקיקת שתי וערב אסורה מן התורה כיון שהיא סימן לעבודה זרה.

^[15] פירוש איסור מדרבנן. ריטב"א.

^[16] הריטב"א הביא בשם הרמ"ה, שלאו דווקא אפר מקלה אסור, אלא הוא הדין כל אפר, ולא כתב אפר מקלה אלא משום שדרך לשימו על המכה. אבל הריב"ן כתב, שדווקא אפר מקלה אסור, לפי שקשה הוא ומקעקע מקום המכה, והרושם נראה שם אחר זמן, אבל בעפר סתם אין איסור.

^[17] כך פירש הריב"ן, וביאור לשון הגמרא "שמעתתא רב מלכיו" פירש, "מה שנשאר מן השמועות בסימנו של רב מלכיו, דהיינו שפוד וגומות, רב מלכיו אמרינהו". והוכיח כפירושו, ממה שאמרו בגמרא לקמן דאיכא בינייהו רק "שפחות", ולא אמרו דאיכא בינייהו "אפר מקלה". וכן היא גם שיטת רבינו תם בתוספות, והביא ראיה שאין כלל הקובע ש"שמעתתא רב מלכיו", מדלא נתנה הגמרא סימן אלא למתניתא. ואולם שיטת הרשב"ם בתוספות בכתובות [סא, ב ד"ה איכא בינייהו] היא, שכל מתניתא רב מלכיא היא, וכל שמעתתא רב מלכיו, וכפשטות לשון הגמרא, ואף שאמרו בגמרא "איכא בינייהו שפחות", ולא הזכירו גם את "אפר מקלה", לזה פירש רשב"ם שכוונת הגמרא היא "שפחות, ושכנגדה" כלומר: שפחות היא האמצעית בשלשת הראשונות כמו "אפר מקלה" שהיא אמצעית בשלשת האחרונות.

^[18] התוספות כאן כתבו שכן הלכה, וכן כתבו ברא"ש, ריטב"א, מאירי, נמוקי יוסף ועוד.

^[19] כתב הרמב"ם בפירוש המשניות [נזיר פ"ו מ"ה]: "זה שאמרנו באלו הבבות, "אינו חייב אלא אחת", אין זה אלא בדיני אדם, שאינו מתחייב מלקות אלא אחר ההתראה, ולכך צריך התראה על כל מלקות, והוא מה שאמרו לו "אל תשתה", אבל בדיני שמים כל זמן ששתה רביעית יין עבירה, ועל כל גלוח שערו עבירה, וכל טומאה שיטמא עבירה, ועל זה תעשה היקש לכל איסורין שבתורה, אין הפרש בזה בין איסור לאו ובין איסור כרת או איסור מיתת בית דין".

^[20] כך פירש הריב"ן, שעל שאר השתיות שלא היו תוך כדי דיבור להתראה יכול לומר, כבר שכחתי את ההתראה. אבל התוספות לעיל [כ, ב ד"ה לא צריכא] פירש, שהטעם שאינו חייב אלא אחת, כיון שכל היין ששתה, שם אחד וגוף אחד הכל נחשב שתיה אחת, אבל באמרו לו "אל תשתה אל תשתה" חייב על כל אחת ואחת, שההתראות מחלקות. ובתוספות רי"ד [קדושין עז, ב] כתב, שהטעם שאינו חייב אלא אחת, משום שיכול לומר שאף על פי שהתרו בי והודיעוני שנזיר השותה יין לוקה, סבור הייתי לשתות כל היום כולו וללקות פעם אחת, ואילו ידעתי שאלקה על כל כוס וכוס לא הייתי שותה, לכן צריך התראה על כל כוס וכוס.

^[21] אף על פי שצריכים לומר לו "אל תשתה כדי שלא תלקה", פירש הריטב"א, שלישנא קלילא נקט. פירוש אחר פירש, שכיון שבהתראה ראשונה התרו בו התראה גמורה, לכן בהתראות האחרונות מספיק שיתרו בו בלשון "אל תשתה", כיון שכל ההתראות מוסבות על ההתראה הראשונה.

ומשיבים: דין זה למד ר' יוסי ממקום אחר, קסבר [סבור הוא] ר' יוסי ששריטה על מת וגדידה על מת האמורה במקום אחר, "לא תתגודדו" (דברים יד, א), עבירה אחת היא, וכתיב התם [ונאמר שם] בגדידה "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", ומשמע — רק על המת, ולפיכך "לנפש" לא בא אלא לחייב על כל נפש ונפש.

א ובענין זה מביאים עוד מה שאמר שמואל: המשרט בשרו על המת בכלי — חייב. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: כל שריטה וגדידה אחת היא, ששניהם נאמרו לשורט עצמו על מת, אלא ששריטה היא ביד וגדידה היא בכלי. הרי שלא שייכת לשון "משרט" בכלי! ומשיבים: שמואל הוא שאמר כר' יוסי, הסבור ששריטה וגדידה אחת היא לגמרי, ואין הבדל בין המונחים.

מסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן ברייתא זו: השורט על מת, בין ששרט ביד, בין בכלי — חייב, ואילו השורט על עבודה זרה, ביד — חייב, בכלי — פטור. תהה על כך ר' יוחנן: והא איפכא כתיב [והרי ההיפך מזה נאמר] בכהני הבעל "ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים" (מלכים א יח, כח), הרי שכך הוא מנהגם ("כמשפטם") להתגודד בכלים! ולכן הורה לו ר' יוחנן לחוזר המשניות: אלא אימא [אמור] בברייתא זו להיפך: על עבודה זרה ביד — פטור, בכלי — חייב.

ב שנינו: וחייב על הראש שתים, אחת מכאן ואחת מכאן. ומסופר, כי כאשר היה לומד משנה זו מחוי [מראה היה] רב ששת בין פירקי רישא [הראש], במקום שמתחברים שני חלקי הראש, האחורי והקדמי, בצדעיים. וכן על מה ששנינו במשנה: וחייב על הזקן, שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. מחוי [מראה היה] רב ששת בין פירקי דיקנא [הזקן] בין חלקי הזקן.

ועוד שנינו במשנה כי ר' אליעזר אומר: אם נטלן בבת אחת חייב אחת. ומסבירים: קסבר [סבור הוא]: חד לאו [לאו אחד] הוא האיסור להשחית את פאת הזקן, ואינו חייב על כל פאה.

ג ועוד שנינו במשנה: ואינו חייב עד שיטלנו בתער. ומביאים מדרש הלכה, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה), יכול בכל אופן של גילוח הזקן, ואפילו גלחו במספרים יהא חייב? תלמוד לומר "לא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא יט, כז), שאינו חייב על גילוח הזקן אלא באופן שמשחית אותו מעיקרו, ומספריים אינם משחיתים את השיער עד שורשו. וממשיכים: אי [אם] היה נאמר רק "לא תשחית" בלבד, יכול אם לקטו במלקט ורהיטני שהם משחיתים את השיער ועוקרים אותו, יהא גם כן חייב? תלמוד לומר "לא יגלחו", שהחיוב הוא רק כשעושה זאת דרך תגלחת, ואלו אינם דרך תגלחת.

הא כיצד מצרפים את שני המקראות — שחייבים רק על גילוח שיש בו השחתה, הוי אומר זה תער.

ועוד שנינו במשנה: ר' אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב. ושואלים: מה נפשך [רצונך] כלומר, בכל אופן שאתה רוצה לומר, תמוה הוא: אי גמיר [אם למד וקיבל מרבו] גזירה שווה זו, המשווה בין גילוח שנאמר בכהנים (ויקרא כא) ובין השחתה שנאמרה בישראל (ויקרא יט) — ליבעי [שיצריך] דווקא תער כדי לחייבו, כמו חכמים. אי לא גמיר [אם לא למד] גזרה שוה זו — מספרים נמי [גם כן] [לא] יפטור, שהרי הוא בכלל גילוח!

ומשיבים: לעולם יש לומר כי גמיר [למד] גזרה שוה זו, ואולם קסבר [סבור הוא] שהני נמי [גם אלה] מלקט ורהיטני, גילוח עבדי [עושים]. שלא חלק על חכמים בעיקר הסברה, אלא בפרטי ההגדרה.

ד משנה הכותב כתובת קעקע, כתובת של צבע החרוטה בגוף, גם הוא בכלל הלוקים. אם כתב בצבע ולא קעקע (חקק) בבשרו, או קעקע ולא כתב — אינו חייב, עד שיכתוב ויקעקע. ובמה — בידו, ובכחול (אותו שמים בעיניים) ובכל דבר שהוא רושם (עושה סימן). ר' שמעון בן יהודה משום (בשם) ר' שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם את השם, שנאמר "וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה' "(ויקרא יט, כח).

ה גמרא אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: האם כוונת ר' שמעון היא שאינו חייב עד שיכתוב בבשרו "אני ה' " ממש? אמר ליה [לו]: לא, לא זו הכוונה. אלא כדתני [כמו ששנה] בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שם עבודה זרה, שנאמר "וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה' ", לומר: אל תכתבו שם של עבודה זרה בבשרכם, שכן אני ה', ולא אחר.

אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה: אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה (שריפה) על גבי מכתו (פצעו) לשם רפואה, מפני שנראית ככתובת קעקע. כיון שהיה רק מספר מצומצם של דברים שנאמרו בשמו של חכם זה, והיה עוד חכם בשם דומה, רב מלכיו, שאמר דברים בשם רב אדא בר אהבה, נותנים סימן להלכות אלה. אמר רב נחמן בריה [בנו] של רב איקא: ההלכות בענין שפוד, שפחות וגומות, אותן אמר רב מלכיו, ואילו ההלכות בענין בלורית, בענין אפר מקלה, ובענין גבינה, אותן אמרן רב מלכיא.

רב פפא אמר: לא כן, אלא מתניתין ומתניתא [מה שנאמר לגבי המשנה והברייתא] הוא מדברי רב מלכיא, שמעתתא [השמועות] שאינן קשורות למשניות, הן של רב מלכיו. וסימניך שתזכור מי אמר כל דבר: מתניתא — מלכתא [המשנה — מלכה היא] והוא לסימן, כי "מלכיא" דומה למלכה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין רב נחמן ורב פפא לענין זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] ביחס לדין שפחות שנאמר במשנה, שלשיטת רב פפא — רב מלכיא הוא שאמר זאת, ולא רב מלכיו. ושבים לעיקר הדברים בענין הנחת אפר מקלה על גב פצע.

מסופר, רב ביבי בר אביי קפיד [היה מקפיד] שלא לשים אפר אפילו אריבדא דכוסילתא [על פצע הקזה] שאף זה נראה ככתובת קעקע, ואילו רב אשי אמר: כל מקום שיש שם מכה (פצע) — מכתו מוכיח עליו שלשם ריפוי הוא עושה, ואינו כתובת קעקע.

ו משנה נזיר שהיה שותה יין כל היום — אין חייב מלקות אלא פעם אחת. אמרו לו עדים בהתראה "אל תשתה", "אל תשתה", והוא שותה — חייב על כל אחת ואחת מן הפעמים שהתרו בו ושתה. וכן אם היה הנזיר מטמא למתים כל היום — אינו חייב אלא אחת, אמרו לו "אל תטמא", "אל תטמא", והוא מטמא — חייב על כל אחת ואחת מן הפעמים שהתרו בו ונטמא. וכן, אם היה מגלח שערו כל היום — אינו חייב אלא אחת, אמרו לו "אל תגלח", "אל תגלח", והוא מגלח — חייב על כל אחת ואחת שהתרו בו וחזר והתגלח.

וכן אדם שהיה לבוש בכלאים (בגד שעטנז) כל היום — אינו חייב אלא אחת, אמרו לו "אל תלבש", "אל תלבש", והוא פושט ולובש — חייב על כל אחת ואחת מן הפעמים. ל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: Rabbi Yosei derives that halakha from a different source, as Rabbi Yosei holds that an incision over the dead and a laceration over the dead are one transgression, and it is written there, with regard to laceration: “You shall neither lacerate yourselves, nor place a bald spot between your eyes for the dead” (Deuteronomy 14:1), indicating that one is liable for cutting oneself in mourning only over a dead person. Therefore he can derive from the term “for the soul” that one is liable for each and every soul over whom he cut the incision.

On a related note, the Gemara cites that which Shmuel says: One who cuts [mesaret] his flesh with a utensil in mourning over the dead is liable. The Gemara raises an objection from a baraita: An incision [serita] and a laceration are one transgression, as they are both performed over the dead; but the difference is that an incision is cut by hand, i.e., with one’s fingernails, while a laceration is cut with a utensil. Apparently, cutting an incision is not accomplished with a utensil. The Gemara answers: Shmuel stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who holds that an incision and a laceration are synonymous in every sense.

The Gemara relates: A tanna taught a baraita before Rabbi Yoḥanan: One who cuts an incision over a dead person, whether he did so by hand or with a utensil, is liable. Concerning one who cuts an incision for idolatry, if he does so by hand, he is liable, but if he does so with a utensil, he is exempt. Rabbi Yoḥanan was puzzled by this baraita: But isn’t the reverse written with regard to the priests of Baal: “And they lacerated themselves in accordance with their custom, with swords and lances” (I Kings 18:28), indicating that customarily laceration is with a utensil? Rabbi Yoḥanan instructed the tanna: Rather, emend the baraita and say: Concerning one who cuts an incision for idolatry, if he does so by hand, he is exempt; but if he does so with a utensil, he is liable.

§ The mishna teaches: And for rounding the edges of his head, one is liable to receive two sets of lashes, one from here, the hair adjacent to one ear, and one from there, the hair adjacent to the other ear. The Gemara relates that when he taught this mishna, Rav Sheshet would gesture toward his temple, which is the point between the two parts of the head, the front and back. Similarly, with regard to the halakha in the mishna: For marring the edges of his beard there are two edges from here, and two from there, and one from below, Rav Sheshet would gesture toward the point between the parts of the beard.

§ The mishna teaches that Rabbi Eliezer says: If he removed the hair on all the edges of his beard in one action, he is liable to receive only one set of lashes. The Gemara clarifies: He maintains that the prohibition of marring the edges of the beard is a single prohibition, and therefore, one is not liable for marring each edge.

The mishna teaches: And one is liable for marring the edges of his beard only if he removes the hair with a razor. The Sages taught a halakhic midrash: The verse states: “And the edge of their beard they may not shave” (Leviticus 21:5). One might have thought that for any manner of shaving, even if he shaved the beard with scissors, he would be liable; therefore, the verse states: “You may not mar the edge of your beard” (Leviticus 19:27), indicating that one is liable only for shaving that destroys the hair from the root, which is not the case with scissors. If the verse had stated only: “You may not mar,” one might have thought that even if he removed the hair with tweezers or with a plane he would be liable to receive lashes, as they destroy the hair from its roots; therefore, the verse states: “They may not shave,” indicating that only hair removal by means of shaving is prohibited, and that is not accomplished with a tweezers and a plane.

How so? Based on these two verses, for what form of hair removal is one liable? One is liable only for shaving that involves marring. You must say that this is shaving with a razor.

The mishna teaches that Rabbi Eliezer says: Even if he removed the hair with tweezers or with a plane, he would be liable to receive lashes. The Gemara objects: Whichever way you look at it, it is difficult. If he derives the halakha by means of a verbal analogy that he received from his teachers between the halakhot of shaving written with regard to priests (Leviticus 21:5) and the halakhot of marring written with regard to non-priests (Leviticus 19:27), let Rabbi Eliezer require shaving with a razor in order to render him liable, as did the Rabbis. If he does not derive the halakha by means of a verbal analogy, he should also not exempt one who removes the hair with scissors, as that should be included in the category of shaving.

The Gemara answers: Actually, he derives the halakha by means of a verbal analogy, and he holds that these too, the tweezers and the plane, accomplish shaving. His dispute with the Rabbis does not relate to the derivation of the halakha; rather it is a dispute with regard to the definition of shaving.

MISHNA: One who imprints a tattoo, by inserting a dye into recesses carved in the skin, is also liable to receive lashes. If one imprinted on the skin with a dye but did not carve the skin, or if one carved the skin but did not imprint the tattoo by adding a dye, he is not liable; he is not liable until he imprints and carves the skin, with ink, or with kohl [keḥol], or with any substance that marks. Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: He is liable only if he writes the name there, as it is stated: “And a tattoo inscription you shall not place upon you, I am the Lord” (Leviticus 19:28).

GEMARA: Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: Is Rabbi Shimon saying that one is liable only if he actually inscribes the words “I am the Lord” in his skin? Rav Ashi said to him: No, he is saying as bar Kappara teaches: One is liable only if he inscribes a name of an object of idol worship, as it is stated: “And a tattoo inscription you shall not place upon you, I am the Lord,” which means: Do not place an idolatrous name on your skin, as I am the Lord, and no one else.

Rav Malkiyya says that Rav Adda bar Ahava says: It is prohibited for a person to place burnt ashes on his wound to promote healing, because it looks like a tattoo. Since few statements were attributed to Rav Malkiyya, and there was another Sage named Rav Malkiyyu who also cited statements in the name of Rav Adda bar Ahava, the Gemara provides a mnemonic for these halakhot. Rav Naḥman, son of Rav Ika, says: The halakhot of skewer, maidservants, and follicles were stated by Rav Malkiyyu. The halakhot of forelock, burnt ashes, and cheese were stated by Rav Malkiyya.

Rav Pappa says: The distinction is a different one. Those statements that relate to a mishna or a baraita were stated by Rav Malkiyya. Independent halakhot were taught by Rav Malkiyyu. And your mnemonic, to remember that distinction, is: The Mishna is queen [malketa], indicating the connection between Rav Malkiyya and the Mishna. The Gemara asks: What is the practical difference between the criteria of Rav Naḥman and Rav Pappa in this regard? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to the halakha of maidservants, which appears in a mishna. According to Rav Pappa, this halakha was stated by Rav Malkiyya, not Rav Malkiyyu.

The Gemara addresses the matter of placing burnt ashes on a wound. The Gemara relates: Rav Beivai bar Abaye was fastidious and did not place ashes even on the wound of bloodletting [arivda dekhusilta], as that too appears like a tattoo. Rav Ashi says: Any place where there is a wound, his wound proves about itself that the person’s intent when he covers it with ashes is to promote healing, and it is not a tattoo.

MISHNA: A nazirite who was drinking wine all day is liable to receive only one set of lashes. If onlookers said to him: Do not drink, do not drink, forewarning him several times, and he drinks after each forewarning, he is liable to receive lashes for each and every drink. If the nazirite was rendering himself impure through exposure to corpses all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not render yourself impure, do not render yourself impure, and he renders himself impure after each forewarning, he is liable for each and every incident. If the nazirite was shaving his hair all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not shave, do not shave, and after each forewarning he shaves, he is liable for each and every time he shaves.

If a person was wearing a garment consisting of diverse kinds of wool and linen all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not wear it, do not wear it, and he removes it and dons it after each forewarning, he is liable for each and every time that he dons the garment.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל א' וא'. פי' הא מתני מוקי' לה בנזיר בפ' ג' מינין בחבורים כלומר שפי' מן המת וחזר ונטמא ואפ"ה משמע דסתמא כרבי טרפון דתניא במס' שמחות היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר"ט מחייב ר' עקיבא פוטר. ואע"ג דגבי כלאים מוקי לה רב אשי בשהי' בעלמא אע"ג דלא פשט התם הוא דכתיב לא תלבש וכל שעתא ושעתא דלבוש לובש הוא. אבל הכא כתי' לא יחללו וכל זמן שלא פירש מחלל ועומד הוא ואינו חייב אלא א' כדאי' התם במס' נזיר.
והראב"ד ז"ל כתב הלכת' כמ"ד התם ביאה וטומאה אבל טומאה וטומאה פטור ומתני' דהכא מפ' הרב ז"ל דמוקי לה טומאה וביאה ולא ידענא לי' להאי פי' דטומאה וביאה (דכתב אחר) [בבת אחת] הוא דמחייב כגון שנכנס שם בשידה תיבה ומגדל ופרעו עליו המעזיבה ומתני' לא משמע הכי, וצ"ע.
וכת' הרב ז"ל כהני בזמן הזה שהן טמאי מת אין לוקין על הטומאה אבל אסורין וזה ודאי אינו שאין כל ענין שמועה זו אלא לנטמא בו ביום אבל לנטמא למחר הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סות' יום א' ומרבה טומאה לעצמו והכי תניא בהדיא באבל רבתי:

כבר ביארנו במשנה על הכותב כתובת קעקע שהוא לוקה וכן ביארנו ענין כתובת קעקע ובמה הוא חייב וכל אלו ר"ל קורח ושורט וכותב כתובת קעקע הרי הן כמקיף שאם עשה אחד בבשר חברו העושה חייב ואת שנעשה בו פטור אא"כ סייע שנמצא שאף הוא עשה מעשה ולוקין שניהם אם היו שניהם מזידין ואם היה אחד מהן שוגג ואחד מזיד לעולם המזיד חייב והשוגג פטור:

מי שיש לו מכה בבשרו מותר לו ליתן אפר מקלה על מכתו ואע"פ שיש כאן חשש מראית העין מפני שהוא דומה מעט לכתובת קעקע הואיל ויש שם מכה מכתו מוכחת עליו שהרי הכל רואין שמכה בדופן ושאר השמועות שבאו בכאן על ידי גלגול והם שפוד שפחות וגומות ובלורית וגבינה הגוים יתבאר ענין כל אחד מהן במקומו הראוי לו וכבר ביארנו את כלם בחבור זה במסכת ע"ז פרק שני:

כבר ביארנו במשנה בנזיר שהיה מיטמא כל היום שאינו חייב אלא אחת ואם התרו בו על כל אחת ואחת שחייב על כלם למדת לפי דרכך שאע"פ שהוא טמא אינו רשאי ליטמא וכן הדין בכהן והוא שאמרו בתורת כהנים לה יטמא ולא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי לאבא אלך ואלקט עצמות פלוני וכו' ויש מפקפקים בזו ממה שאמרו במסכת נדה פרק דם הנדה נאמנים כותיים לומר שם קברנו את הנפלים ונשאו ונתנו שם בנסח זה והא לית להו משום לפני עור וכו' בכהן עומד שם ודילמא כהן טמא הוא דנקיט תרומה בידיה ודלמא תרומה טמאה היא דקא אכיל מינה ומשמע שכהן טמא מותר לעמוד בבית הקברות ואין זה כלום שלא נאמרה אלא בכהן הנוטה לדעת הכותיים שאין הטמא מוזהר מליטמא:

כבר ביארנו במשנה שלא נאמר דבר זה אלא בשפרש מן הטומאה וחזר ונטמא אבל בעוד שהמת בידו אם נגע במת אחר פטור אפי' התרו בו שהרי חלולו בידו דבר זה כך הוא מפורש במסכת נזיר פרק שלשה מינין ומ"מ דוקא בחבורו למת אבל לחבורו לכלים המיטמאים למת לא והוא שאמרו לא יבא ולא יחלל מי שאינו מחלל וכו' וגמר נזיר מכהן גדול הילכך כל שנטמא כהן גדול בשני מתים כאחד אינו לוקה אלא אחת אף בהתראה על שניהם אבל על ביאה וטומאה בבת אחת והתרו בו על שניהם לוקה על שניהם ואף בחבורין שפטרנו מטומאה השניה דוקא לענין מלקות אבל איסור מיהא לא נפקע בכהן גדול אבל כהן הדיוט כל שהוא מתעסק במתו מותר להתעסק במת אחר ואם פרש הרי זה בלא יטמא:

גמ' אי לא גמיר ג"ש מספרים נמי לעולם גמיר כו' וגומות רב מלכיו כו' וגבינה רב מלכיא כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה שפחות כו' באנפי נפשיה עכ"ל והס"ד ואח"כ צ"ל ד"ה גומות שמעתתא היא לענין שתי שערות דאין גומא אלא א' ויש בה שער במס' נדה פ' בא סימן עכ"ל ואח"כ מה"ד בלורי' כו' כצ"ל:

בד"ה מתני' ומתניתא כו' דקאמר לאו דוקא אלא דבסימנא דרב מלכיו כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' אי גמיר ג"ש וכו' אי לא גמיר ג"ש מספרים נמי לא. נ"ל דמכהנים פריך דגבי כהנים ליאסר אפילו במספרים דאי אישראל לא הוי פריך מידי דהא כתיב בהו לא תשחית ובמספרים לא הוה השחתה:

שם (קסבר) הני נמי גילוח עבדי נ"ל לדידיה הא דכתב רחמנא לא יגלחו אתא למעוטי שאר כלים דאית בהו השחתה ולא עבדי גילוח אבל מלקט ורהיטני ס"ל לר"א דלא אמעוט מלא יגלחו משום דעבדי נמי גילוח אלא אתי למעוטי שאר כלים וק"ל:

בתוס' ד"ה על עבודת כוכבים וכו' פ"ה חייב מיתה בכדרכה וכו'. הלשון מגומגם ונ"ל דר"ל דפ"ה ס"ל דאי הוה אותה עבודת כוכבים דרך עבודתה בשריטה חייב מיתה ואי לא הוי דרך עבודתה בכך דאז אינו חייב מיתה אבל מ"מ חייב מלקות מלאו דלא תעבדם כך הוא מפרש כוונת פ"ה אלא שפ"ה קיצר לשונו לפי' זה:

בא"ד דאינו בכלל עבודה ואינו חייב אלא ביד כצ"ל:

שם :

רש"י ד"ה מתניתין ומתניתא. ומתניתא דקאמר ל"ד דבסימנא דר"מ ליכא מתניתא. כצ"ל ומלת אלא למחוק:

קסבר רבי יוסי שריטה וגדידה אחת היא. דתרוייהו בין ביד בין בכלי וכתיב בגדידה למת לא תתגודדו ולא תשימו קרחה וגו': המשרט בכלי חייב. הא ודאי פשיטא לכולי עלמא דעיקר גדידה משמע בכלי ועיקר שריטה משמע ביד וקאמר שמואל המשרט בכלי על המת חייב ולא קאמר המגדד בכלי לאשמועינן דשם שריטה שייך בכלי והעושה חבורה בעצמו בכלי על המת חייב שני לאוין משום משרט ומשום מגדד דגדידה ושריטה אחת היא דתרוייהו בין ביד בין בכלי: מיתיבי גדידה ושריטה אחת היא. כלומר בין שריטה בין גדידה ענין חבורה הם ושניהם על מת אלא שריטה ביד גדידה בכלי וקשיא לשמואל דאמר תרוייהו בין ביד בין בכלי דמדקאמר המשרט בכלי ולא קאמר המגדד בכלי מכלל דשריטה שייכא בכלי כגדידה: על המת בין ביד בין בכלי חייב. דשריטה וגדידה כתיב דתרוייהו אסרינהו רחמנא: על עבודת כוכבים. דיש עבודת כוכבים שעובדין אותה בכך שעושין בבשרם חבורות ופצעות: ביד חייב. דדרך עבודתה בכך ואפי' עבודת כוכבים שאין עבודתה בכך חייב דעבודה גמורה היא ביד: והא איפכא כתיב. דבכלי דרך עבודה הוא לעבודת כוכבים דכתיב ויתגודדו כמשפטם עשו גדידה כדרך שהיו רגילין לעשות בחרבות וברמחים אלמא דרך עבודה בכלי: בי פירקי דרישא. מקום הפרקים שמתחברים שם פירקי העצמות והיינו בצדעים. פרק יונט''ר: בי פירקא דדיקנא. פרק ראשון של זקן היינו תחת האוזן מקום שלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ושתי השבולת שבסנטר מקום חבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד שמכאן ומכאן נקרא פאה שכל אחד מהן לסוף הלחי הרי שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה הוא השיער שבין ב' השבולת שבסנטר ופרק הוא בפני עצמו: ופאת זקנם לא יגלחו. גבי כהנים כתיב ולא תשחית את פאת זקנך בישראל כתיב וילפינן להו בג''ש האי מהאי דפאה פאה והכי אמרי' בהדיא בפרק קמא דקדושין (דף לה:) ג''ש דפאה פאה להכי הוא דאתא דתניא לא יגלחו כו': ת''ל לא תשחית. ומספרים אינן משחיתים שאין חותכין שיער בצד עיקר כתער: גילוח שיש בו השחתה. דרך לגלח בו ומשחית והיינו תער אבל רהיטני משחית ואין דרך לגלח בו ומספרים מגלחין ואין משחיתים: אי גמיר גזירה שוה. ההיא גזירה שוה דפאה פאה קאמר ובמסכת קדושין היא (שם): מספרים מנא ליה. דמותר לגלח בהם דלא קאסרי אלא מלקט ורהיטני שיש בהן השחתה: גילוח עבדי. השחתתן עושה גילוח כלומר גילוח מיקרי דדרך לגלח בהן: מתני' כתובת קעקע. כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואח''כ מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה בו כל הימים קעקע פויינטוורי''ר ואסור לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה שכך גזירת הכתוב: את השם. מפרש בגמרא דשם עבודת כוכבים קאמר: גמ' עד שיכתוב אני ה' ממש. על תיבות הללו אני ה' אתה מחייבו משום כתובת קעקע: וכתובת קעקע לא תתנו בכם. שום כתובת קעקע לא יעשו לפני שאני ה' ואסורין אתם לכתוב שם אחר על בשרכם אלמא עיקר חיובא משום שם עבודת כוכבים הוא ומיהו אסור לכתוב שום כתיבה בעולם אפי' לר''ש אלא דחיוב מלקות ליכא: אפר מקלה. דוקא . קאמר לפי שקשה היא ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אבל עפר בעלמא לא: שפוד. בפ' אין צדין (ביצה דף כח:) שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו א''ר מלכיו א''ר אדא ושומטו ומניחו בקרן זוית והיינו שמעתתא דעילויה מילתא דאמורא אמרה: שפחות. משנה היא בפ' אע''פ (כתובות דף נט:) ר' אליעזר אומר אפי' הכניסה לו מאה וכו' אמר רב מלכיו א''ר אדא הלכה כרבי אליעזר (שם סא:) והיינו משנה דאמתני' קאי ולא קאמר מילתא באפי נפשה: גומות. בנדה בבא סימן (דף נב.) ר' חלבו אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה גומות אע''פ שאין בו שערות: בלורית. בפרק אין מעמידין בע''ז (דף כט.) ת''ר עובד כוכבים המסתפר מישראל כו' וכמה אמר רב מלכיו אמר רב אדא שלש אצבעות לכל רוח והיינו מתניתא: אפר מקלה. הכא ושמעתא היא דלאו אמתני' קאי אלא מילתא באנפי נפשה קאמר אסור לו לאדם כו': גבינה. נמי באין מעמידין דקתני במשנה וגבינות בית אונייקי ובעי בגמרא מ''ט אמר רב מלכיא אמר רב אדא מפני שמחליקין כו' והיינו משנה דאמתני' קאי: מתני' ומתנית'. רב פפא אסימנא דרב מלכיו קאי לגרועי מיניה שפחות דכולהו מתני' רב מלכיא אמרינהו כלומר משנה דשפחות דאוקמת כרב מלכיו רב מלכיא אמרה ומתניתא דקאמר לאו דוקא אלא דבסימנא דרב מלכיו ליכא מתני' ושמעתתא רב מלכיו ומה שנשאר מן השמעתות בסימנו של רב מלכיו דהיינו שפוד וגומות רב מלכיו אמרינהו והיינו דקאמר איכא בינייהו שפחות ולא קאמר שפחות ואפר מקלה אלא שפחות גרידא מגרעינן ודרב מלכיו כדקאי קאי: מתניתא מלכתא. משניות וברייתות עיקר הן והיינו סימן מי ששמו דומה לנקבה מוקמינן כולהו מתנייתא דהוו נמי לשון נקבה אליביה והיינו רב מלכיא ששמו דומה לנקבה ומשמעותו של שם נמי משמע לשון מלכות והיינו משניות וברייתות שהן עיקר ולא שמעתות ואית דמפרש איכא בינייהו שפחות ומקלה משמע שפחות ושכנגדה כך לשון ח''ה: ריבדא. מכה: כוסילתא. כלי שמכה בו בלע''ז פליימא: מתני' היה לבוש כלאים. אחד מן השוק ולא נזיר:

על עבודת כוכבים ביד חייב. פי' הקונטרס חייב מיתה בכדרכה ולקי שלא כדרכה מלא תעבדם יתירא בכלי פטור דאינו בכלל עבודה דאינו (חייב) אלא ביד: רב אשי אומר מכתו מוכחת עליו. וכן הלכה: