מכות כ ע"ב

דף כ - ב

אלא, בהכרח, מדובר שקרח חמש קריחות בזה אחר זה, בחדא התראה, שהתרו בו לפני הקריחה הראשונה.

ומקשינן: מי מחייב בכהאי גוונא על כל קרחה וקרחה? והתנן לקמן (כא, א): נזיר שהיה שותה יין כל היום, אינו חייב אלא מלקות אחת. זאת, על אף שלא תיתכן שתיה אחת ממושכת במשך כל היום. ובהכרח, שאפילו שתה בזה אחר זה, אינו חייב אלא אחת!

ואם התרו בו ואמרו לו בין שתיה לשתיה: אל תשתה! אל תשתה! ואחרי כל פעם שהתרו בו הוא היה שותה, חייב על כל אחת ואחת מהפעמים שהתרו בו, ושתה.

ומוכח ממשנה זו, שאפילו אם עבר בזה אחר זה, אינו חייב בהתראה אחת אלא רק על הפעם הראשונה שעבר על ההתראה, משום שבפעם השניה חוששים שמא כבר הספיק לשכוח את ההתראה. ^[15] ואם כן, כיצד מחייבים כאן בהתראה אחת על כל קרחה וקרחה!?

ומתרצינן: לא צריכא, באמת היתה רק התראה אחת על כל החמש קריחות, אבל מדובר באופן שעשה את כל הקרחות בתוך כדי דיבור להתראה, דסך חמש אצבעותיו עם נשא [סם שמשיר את השיער ^[16]], ואותבינהו [והניח את כל חמשת אצבעותיו על ראשו] בבת אחת בחמשה מקומות, שבאופן זה חידשה התורה שחייב מלקות ^[17] על כל קרחה וקרחה. דכיון שעשה את כל הקריחות בבת אחת, הויא ליה התראה לכל חדא וחדא. יש כאן התראה לכל קרחה וקרחה שבכל אצבע ואצבע, שהיות ומיד לאחר ההתראה הוא עשה את כל חמשת המעשים בפעם אחת, אינך יכול להחיל את ההתראה על מעשה אחד ולא על משנהו, ולכן ההתראה חלה על כל מעשה ומעשה, כאילו היתה התראה נפרדת לכל מעשה.

וכמה הוא שיעור קרחה לחייב עליו מלקות? ^[18]

רב הונא אומר: שיעורו כדי שיראה חלק מעור ראשו כשהוא גלוי ללא שערות ^[19].

רבי יוחנן אומר משום רבי אלעזר ברבי שמעון: שיעורו כגריס. ^[20]

ואומרת הגמרא שהמחלוקת בדבר זה, היא כתנאי: דתניא: כמה שיעור קרחה [רבי שמעון בן אלעזר אומר ^[21]]: כגריס. אחרים אומרים: כדי שיראה מראשו.

אמר רב יהודה בר חביבא: פליגי בה תלתא תנאי:

חד אומר, כגריס. וחד אומר, כדי שיראה מראשו. וחד אומר, כשתי שערות. ^[22]

ואיכא, ויש שיטה אחרת, שמחליפה את הדעה של שיטה אחת, דמפיק, שמוציאה את השיטה השלישית האומרת שהשיעור הוא שתי שערות, ומעייל, ובמקומה מכניסה שיטה אחרת, ששיעור קרחה הוא בכעדשה. ושיעורה הוא ארבע שערות, דהיינו שתי שערות על שתי שערות [נגעים ו א].

וסימנך, כדי שתזכור שמחליפים דוקא את השיטה השלישית, האומרת "שתי שערות", בכעדשה, ולא תטעה לומר שמחליפים את השיטה הראשונה שאומרת "כגריס", בכעדשה, יש לך סימן, שיזכירך שגם שיעור גריס וגם שיעור עדשה נשנו כאן, ובהכרח שהוחלפה דוקא השיטה של שתי שערות בכעדשה, ולא הוחלפה השיטה של כגריס בכעדשה.

לפי שמצינו לענין שיעורי הנגעים משנה האומרת: בהרת שיעורה כגריס, ומחיה של בשר הנראית בתוך הנגע, שיעורה בכעדשה.

ואותו דבר יהיה לך לסימן בשיעורי הקרחה, שגם בהם יש שיטה האומרת שיעורה כגריס, ומאידך, יש שיטה האומרת ששיעורה בכעדשה. ולפי הסימן של משנה זו, נדע להבחין שמחליפים וגורסים את השיעור של כעדשה במקום השיטה של שתי שערות, ולא מחליפים וגורסים את השיעור של כעדשה במקום השיטה של כגריס.

אך זאת לא נטעה לומר, להחליף את השיטה של כעדשה בשיטה של "כדי שיראה מראשו", ואין צורך לכך בסימן, משום שאין אנו מחליפים שיטה אלא בשיטה הדומה לה, וכיון שבכעדשה שיעורה הוא קצוב, ניתן להחליפו רק בשיטה ששיעורה קצוב, כמו גריס, ולא בשיטה של "כדי שיראה מראשו", שאין לנו בו שיעור קצוב בכל אדם.

תנא: הנוטל שערות מלא פי הזוג [מלא חודן של מספרים] בשבת, חייב משום מלאכת גוזז.

וכמה הוא מלא פי הזוג?

אמר רב יהודה: שתים [שתי שערות].

ומקשינן: והתניא: לענין איסור גוזז בשבת, שחייב בשיעור של מלא פי הזוג, ואילו לענין חיוב מלקות על איסור קרחה, חייב בשיעור של שתים [שתי שערות].

ומשמע ששיעור שתי שערות הוא שיעור אחר משיעור מלא פי הזוג.

ומתרצינן: אימא, יש לגרוס בברייתא: וכן לקרחה שתים. כלומר, גם קרחה, שיעורה כשיעור גוזז בשבת, שחייב על שתי שערות.

תניא נמי הכי: הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב משום גוזז. וכמה מלא פי הזוג, שתים.

רבי אליעזר אומר: שיעורו שערה אחת.

ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות כדי שלא ייראה זקן ^[23]. שבכהאי גוונא שיעורו אפילו בשערה אחת, ^[24] שהוא חייב בשבת משום מלאכת גוזז, מפני שמלאכה חשובה היא לו. ^[25] ודבר זה, אפילו בחול אסור, כיון שמתנאה עצמו בנוי כאשה, ואסור משום שנאמר "לא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה):

שנינו במשנה: והמקיף פאת ראשו וכו':

תנו רבנן, שנו חכמים בברייתא: פאת ראשו זה סוף ראשו, שפאה לשון סוף וקצה הוא, כמו שכתוב "לפאת ים" (שמות כז, יב). ^[26]

ואיזהו [באיזה ענין] חייב "בבל תקיפו" כשמקיף את סוף ראשו?

זה המשוה את צדעיו, צידי מצחו, שיש בהם פיאות הראש, לאחורי אזנו, ולפדחתו [לחלק הקדמי של המצח], שאין שם שערות.

והיינו, שנוטל את השיער ^[27] שבצדדים, הנמצא בין הצד הקדמי של ראשו ובין צדו האחורי, שבצדדים יורדות השערות של פאות הראש למטה מגובה השער שבמצחו הקדמי ומאחורי אזניו, והוא משווה אותן, בקו ישר והיקפי, את מקום צמיחת השערות בראשו, עד שנראה מקום צמיחת השערות עגול ושוה, כך שמקום הצדעה, עם אחורי האוזן ועם הפדחת, הכל חלק, וכך נשארים שערות גובה הראש בעיגול מוקף. ^[28] תני תנא ברייתא קמיה דרב חסדא, כיון שכתוב "לא תקיפו" בלשון רבים, לומדים מכך שבאיסור הקפה, גם המספר וגם המסתפר, שניהם עוברים בלאו. ^[29] ולכן, אחד המקיף [המספר] ואחד הניקף [המסתפר] לוקה [כלומר, שניהם לוקים].

אמר ליה רב חסדא, וכי מאן דאכיל תמרי בארבילא, לקי!? [וכי האוכל תמרים בכברה יהא לוקה]? והיינו, שכך היה דרכם, שהמסתפר היה יושב עם כברה לקבל את השערות שנופלות מהתספורת, וכדי שלא ישב בטל, היה לפעמים אוכל תמרים בכברה בשעת התספורת. ^[30]

כלומר, אמנם עובר הניקף בלאו, אבל מדוע הוא חייב מלקות על כך? והרי הוא לא עשה שום מעשה, וכי משום שנהנה מאכילת תמרים הוא ילקה בלי לעשות מעשה לגבי התספורת.

ולכן, דאמר לך "מני!?", השואל אותך: לפי מי שנית את דברי הברייתא שהניקף לוקה? ענה לו, שלדברי רבי יהודה היא. דאמר (לעיל טז, א), גם על לאו שאין בו מעשה, לוקין עליו.

רבא אומר: אין צורך להעמיד את הברייתא שאומרת שהניקף לוקה רק אליבא דרבי יהודה, אלא אפשר להעמידה במקיף לעצמו, שחייב פעמיים מלקות, הן משום מקיף והן משום ניקף. והברייתא נאמרה לדברי הכל. ^[31]

רב אשי אומר: אפשר להעמיד את הברייתא במסייע, שהניקף מכין את השערות שלו לספר, ^[32] או שמטה עצמו אליו להקיפו ^[33], שבאופן זה הוי לאו שיש בו מעשה ^[34], ולוקה הניקף לדברי הכל. ^[35]

שנינו במשנה והמשחית פאת זקנו:

תנו רבנן, שנו חכמים בברייתא: פאת זקנו זהו סוף זקנו.

ואיזהו סוף זקנו? שבולת זקנו. כל פאה ופאה מחמשת הפאות נקראת שבולת, מפני השיער הבולט שם, או מפני שיש שם קצת בליטת בשר. ^[36]

שנינו במשנה: והמשרט שריטה אחת ^[37] וכ ו': תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בתורה "ושרט".

יכול יהא חייב מלקות אפילו אם שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים?

תלמוד לומר "לנפש". ללמד שאינו חייב אלא על המת בלבד. ^[38]

ומנין למשרט חמש שריטות על מת אחד, שהוא חייב על כל אחת ואחת?

תלמוד לומר "ושרט", לחייב על כל שריטה ושריטה. שהיה יכול הכתוב לומר "לנפש לא תשרטו". או שלומדים מהאות וי"ו של "ושרט", שהיא מיותרת. ^[39]

רבי יוסי אומר: מנין למשרט שריטה אחת על צער שיש לו על ה' מתים, שהוא חייב על כל אחת ואחת?

תלמוד לומר "לנפש". לחייב על כל נפש ונפש,

ומקשינן: והא אפיקתיה, הרי כבר דרשנו את המילה "לנפש", שהיא באה למעט את השורט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים שאין לוקים עליה, ולא מסתבר לומר שרבי יוסי חולק על דרשה זו, לפי שהיא פשוטו של מקרא.

אלא בחדא התראה מי מחייב. וא"ק לך אמאי לא מחייבו (האדם) [והא רבי] רחמנא קרחה ולהכי כתב רחמנ' ליחייב על כל קרחה וקרחה אפי' בחדא התראה דאי בשתי התראו' פשיטא למה לי קראי ל"ק דקרתם לא רבי דליחייב יותר משא' איסורין שבתורה אלא שתהא כל קרחה וקרחה דבר בפני עצמו ואפ"ה בחדא התראה לעולם לא מסתבר דליחייב אלא חדא וכי רבי רחמ' בכגון דאיכא התראה כדמתרץ ואזיל:

אחד המקיף וא' הניקף לוקה. פי' הראב"ד ז"ל משום דכתיב לא תקיפו מדאפקי רחמנא בלשון רבים לא תקיפו פאת ראשכם אתרווייהו קאי ולהאי פירושא גבי השחתה דלא כתיב לא תשחיתו אין המושחת במשמע אא"כ נדרוש בהם רבוי (אלא וגלחו) [דלא יגלחו] דהוא לשון רבי' (ז"ל פירוש) א"נ לא תקיפו משמע [לא] תניחו להקיף דאפי' על הניקף אזהר רחמנ' ולהאי פירושא גבי השחתה נמי שניהם במשמע. ותניא בתוספתא הכי המקיף פאת ראשו של חברו שניה' חייבין כו' וכן קתני בפאת זקן ובקרח' ובשריט' ובכתובת קעקע ומשמע כלה משום לשון רבי':

הגוזז בשנת הרי זה אב מלאכה היה גוזז צמר או שער של בהמה שיעורו כדי לטוות חוט שארכו כרחב הסיט כפול כמו שיתבאר במקומו היה גוזז שערו בכלי שיעורו בשתי שערות ואם היה מלקט לבנות מתוך שחורות חייב אף באחת מפני שהיא מלאכה החשובה אצלו ודבר זה אף אם עשאו בחול לוקה משלקט שערה אחת והוא בכלל לא ילבש גבר שמלת אשה וכן הדין במי שצבע שערה אחת לבנה בצבע שחור וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שאין לוקה משום עדי אשה באחת שלא אמרו אלא אסור ועוד שאין שום היכר באחת להיות הענין משום קשוט:

שיעור נגע צרעת בין באדם בין בבגדים הוא כגריס הקילקי שהוא מרובע והוא שיעור צמיחת שלשים ושש שערות בשבור שש שערות ארך ושש שערות רחב ושיעור המחיה להיותה סימן טומאה הוא שתהא בה כעדשה מרובעת והוא כדי צמיחת ארבע שערות שתים ארך ושתים רחב:

כבר ביארנו במשנה שהמקיף פאת הראש ר"ל שמגלח סוף הראש והוא השואת צדעיו לאחורי אזנו מפדחתו בגלוח שיש בו השחתה והוא גלוח של תער לוקה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם והרי הוא חייב על כל פאה ופאה ר"ל על פיאה שמצד זה ועל פיאה שמצד זה ואפי' גלח שתי צדעיו בבת אחת ובהתראה לוקה שתים:

מלקות זו אינה אלא במקיף אבל המוקף פטור ואע"פ ששניהם נכללו בלא תקיפו מ"מ הרי אין בו מעשה והוא שאמרו דרך תמה מאן דאכיל תמרי בארבלא לוקה כלומר אפי' הביאם המביא בעבירה לוקה האוכל בהעברת המביא ואם עשה מעשה כגון שהקיף את עצמו או שסייע בגלוחו כגון שהיה מזמין לו השערות וכיוצא בזה לוקה:

התבאר במסכת נזיר בפרק שני נזירים בהקפה זו שחיובה בין שגלח את הפאות לבד והניח שער הראש בין שגלח כל הראש כאחד הואיל ומ"מ גלח הפאות עם שאר השערות והוא שאמרו שם הקפת כל הראש שמה הקפה:

התבאר שם גם כן שהמקיף את הקטן לוקה הואיל ומ"מ ישנו בהקפת עצמו לוקה אף בהקפת הקטן אבל האשה הואיל ואינה באיסור הקפת עצמה שהרי הוקשו ראש וזקן ואשה הואיל ואינה בדין פאת זקן אינה בדין פאת הראש אינה חייבת בהקפת האיש ומ"מ לכתחלה אסור לה להקיף את הגדול אבל הקטן יראה לי שרשאה היא להקיפו ממה שאמרו שם שאשתו של רב הונא היתה מקפת לבניה הקטנים והרי פסקנו כרב הונא אלא שגדולי המחברים כתבו שאף הקטן אסור לה להקיפו לכתחלה ואף גדולי המגיהים מודים להם בה וראייתם ממה שהיה רב אדא בר אהבה מקללה על כך כמו שנזכר שם וכן אסור לישראל להניח לגוי להקיף פאותיו הן של ראש הן של זקן אלא שאין לוקה עליו אחר שאינו מסייע כמו שביארנו ודין הגוי בזה כדין אשה הא ישראל מקיף לאשה וכן מקיף ומשחית אלא שאם היה מעובדי האלילים ומגדל בלורית לשם עבודה זרה כיון שהגיע לבלוריתו שומט ידו כמו שביארנו במסכת ע"ז:

פאה זו לא נתנו חכמים בה שיעור ר"ל כמה הוא צריך להניח וגדולי המחברים כתבו במנהג זקנים שלא היו מגלחין פחות מארבעים שערות שלא היו מגלחין אותם בתער אלא במספרים:

עבדים כנעניים הואיל ויש להם זקן הרי הם בדין פאה אף בפאת הראש שלא נסתלקו הנשים מדינה אלא מפני שאין להן זקן ומ"מ נשים שהעלו זקן דרך זרות אע"פ שלענין נתקים נדון בזקן כמו שיתבאר במקומו לענין פאה אינו כלום:

העברת השער משאר מקומות שבגוף התבאר במסכת נזיר שבית השחי ובית הערוה אינו אסור מן התורה אף בתער ומדברי סופרים אסור אף במספרים ואם מפני צער גדולן הרי אמרו שם גבול יש לו כל זמן שגדל משם ואילך נושר ואפי' לחוך בידו כדי להשירן אסור ומ"מ לחוך בהם באמצעות בגד מבגדיו מותר ואם נשרו נשרו ואם עבר והעבירו אם בתער מכין אותו מכת מרדות אבל במספרים אין כאן מרדות אלא שהוא אסור וכן בחכוך ודברים אלו כלן משום עדי אשה הן ולא מסרך הקפה ואף בתער כתבו גדולי המחברים שאין בה מרדות אלא במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים אבל במקום שאף האנשים נוהגים כן אין כאן מרדות ושאר אברים אסור להעביר שער שבהן בתער אלא שאין בהן מרדות ובמספרים מותר לכתחלה ודבר זה היא לפי דעתנו שאנו גורסין שם אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומשמע אף בית השחי ובית הערוה והקשה לו ממה שאמרו המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה ופי' לוקה מדבר סופרים כמו שהתבאר שם ותירץ כי קאמר רב בשאר איברים והקשה ושאר איברים מי שרי והתניא העברת שער מדברי סופרים כלומר אלא שאין בה מרדות כי קאמר רב במספרים ותער שהוזכר בלשונו פירושו כעין תער אלמא בית השחי ובית הערוה יש בה מלקות מדברי סופרים בתער ובמספרים ומ"מ יש גורסים שם אלא כי קאמר רב במספרים שמשמע שרב מתיר בית השחי ובית הערוה במספרים ולא יראה כן וכן יש גורסין בקושיא ראשונה הא בתער הא במספרים ולשני שטות אחרונות במספרים מותר אף בבית השחי ובית הערוה ומה ששאל רב לר' חייא מהו לגלח פירושו בתער ואע"פ ששאל מהו לחוך ענינו מפני שהחכוך משירו מעקרו בתער וצורך גלוח אין כאן שאין סרך הענין אלא משום עדי אשה ולשטות אלו יתבאר יפה מה שאמרו בענין מפיבשת ולא עשה את רגליו שפרשוהו בהעברת שער הערוה בפרק החולץ שמאחר שהיה משבחו על כך משמע שמותר היה מיהא במספרים ומ"מ עיקר הדברים כשטה ראשונה וענין מפיבשת אפשר שבאותו זמן לא נגזרה עדין גזרה זו:

מצורע ונזיר נתחייבו בגלוח כל הראש בתער שאין גלוח אלא בתער שכל שאתה מוצא עשה ולא תעשה ואי אתה יכול לקיים את שתיהם יבא עשה וידחה לא תעשה:

חכמי הדורות שלפנינו כתבו שאף הקפת כל הראש במספרים אסורה מדברי סופרים וראיה להם במסכת נזיר פרק שלשה מינין בשמועה האמורה שם תניא לא תקיפו וכו' יכול אף מצורע כן וכו' וכשתעיין בה יפה אין הכרח ובתוספת מכות אמרו בפירוש אינו חייב עד שיקיפנו בתער ומה שאמרו בתורת כהנים בפרשת זאת תהיה הראש אסור במספרים כבתער מה שאין כן בזקן לא נאמרה אלא בנזיר כמו שיתבאר לך ממנה לכשתעיין בה כראוי:

כבר ביארנו במשנה שהמשחית את הזקן לוקה וכן ביארנו שחמשה פאות הן ושלוקה על חמשתן אף בהתראה אחת ונטילתן כאחד וכן ביארנו שאין אסורן אלא בתער אבל במספרים ומלקט ורהיטני מותר וביארנו למעלה שהאשה שהעלתה זקן דרך זרות מותרת להשחיתו ואם השחיתה של איש פטורה אלא שאסור לה:

יש מחמירין שלא להעביר תער בזקנם כלל ממה שאמר רב במסכת נזיר מיקל אדם כל גופו בתער ופרשוה שם במספרים כעין תער ואף בשאר אברים והרי הזקן אצלם כשאר אברים ולדעתנו לא נאמר בשאר אברים אלא מסרך עדי אשה ואין ראש וזקן בכלל זה ואין לנו לדחות סוגיא שבכאן שנתבארו בה בהדיא חמש פאות שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה כמו שביארנו במשנה אלא שיש באין באיסור זה מצד ספק שנולד להם במקומות אלו ומצד מה שאמרו בנגעים פרק עשירי לענין נתקים איזהו זקן מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת שמשמע שסוף הזקן עד פיקה של גרגרת והוא מקום שפוי כובע למטה מסנטירו ואין זה כלום ובתוספתא התבאר בהדיא שלא נאמר תחום זה אלא לנגעים וכן מעשים בכל יום שאף אותם שנהגו שלא לספר בתער כלל מספרים הם השפם ותחתית הזקן המתחבר לצואר בלא שום פקפוק אלא שגדולי המחברים כתבו אף בשפם שאע"פ שהוא מותר לא נהגו להשחיתו אלא לגלח קצתו עד שלא יעכב אכילה ושתיה:

ספק זה שנולד לקצת מפרשים בענין הפיאות הוא שי"מ כשיטתנו שכתבנו במשנה שהשתים העליונות הם בבליטה היוצאת סמוך לנקב האזן מצד הפנים וכנגד נקב האזן מצדו ותחת העינים והוא בלחי העליון והשתים התחתונות הם חדוד הלחי הנמצא תחת האזן ונוטה לו לצד אחורי האזן והוא הלחי התחתון והחמשית הוא הסנטר והוא שבולת הזקן וי"מ שתים העליונות שתי אלו שהנחנו בתחתונות והתחתונות שני חדודין הסמוכין לסנטר והסנטר הוא הנמיכות שביניהם וי"מ שתים התחתונות בשני צדדי הפה במקום שלפנים מהם קצות השנים ואנו מפרשים כדעת ראשון כמו שכתבנו במשנה והכרעת פי' זה נראית לי מלשון מה שאמרו פאת זקן סוף זקן וכן אמרו פרקי דיקנא ואלו שהזכרנו תחלה הראשונות פרקים והתחתונות כעין פרקים וכל אחד מהם סוף וקצה אם של לחי עליון ואם של תחתון:

כשם שביארנו בקורח קרחה שאינו חייב אלא על המת הא אם קרח מרוב צערו על איזו פסידא אינו לוקה כך הדין בשריטה שביארנו במשנה שלוקה עליה דוקא על המת אבל אם שרט על ביתו שנפל או על ספינתו שטבעה בים פטור וכבר ביארנו שאם שרט שריטה אחת על חמשה מתים אף בהתראה אחת או חמש שריטות על מת אחד והתרו בו בכלן שהוא חייב על כל אחת ואחת ומ"מ בשריטה אם שרט לשם ע"ז לוקה שנאמר לא תתגודדו וגדידה ושריטה אחת היא אלא שעל המת לוקה בין ביד בין בכלי ובע"ז בכלי חייב כמו שנאמר ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים ובידו פטור וגדולי המחברים לא מנו גדידה ושריטה אלא בלאו אחד בין על המת בין לע"ז:

גמ' משום ראב"ש אמר כגריס א"ר יהודה בר חביבא פליגי כו' ואיכא דמפיק ב' שערות ומעייל כעדשה כו' והמקיף פאת ראשו כו' ת"ר פאת ראשו כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ה"ג תנא הנוטל כו' ול"ג תניא עכ"ל כצ"ל והס"ד ועיין במהרש"ל:

תוס' בד"ה לא צריכא וכו' במקום אחד הכל אחד בלי כו' (ומשום) קרחה זא"ז כו' עכ"ל כצ"ל:

בתוס' לא צריכא שסך וכו' עד וי"ל דשאני הכא דגלי קרא וכו'. פירוש התוס' בכל דבור זה הוא דחוק דלפי זה עיקר התירוץ חסר מן הספר דהמקשה הקשה דאפילו בזה אחר זה ליכא לאוקמא בחדא התראה כמו שכתבו בדבור שלפני זה דאפילו בזה אחר זה היה יכול להקשות והתרצן השיב לו דאיירי אפילו בבת אחת ואי משום דגלי קרא היה לו להשיב לו המקרא ואינו משיב לו כן אם לא צריכא וכו' ועוד וכי לא ידע המקשה דלעיל יליף ליה מקרא דקרחות מחלקות ואפ"ה פריך מנזיר אבל לפירוש המפרש יתיישב טפי דהתרצן השיב לו לא צריכא דסך ה' אצבעות וכו' והוי כאילו התרה על כל אצבע ואצבע ולא חדא התראה היא וק"ל:

רש"י בד"ה איכא דמפיק כו' כעדשה וסימנך כו' הד"א:

בד"ה ה"ג תנא הנוטל כו' כצ"ל. ונ"ב וכן הגירסא בסוף המצניע (עיין במהרש"א):

בא"ד ולא גרסינן תניא כצ"ל והס"ד. ונ"ב פירוש ולא תניא שקאי לעולם אמה של מעלה כמו תניא נמי הכי או והא תניא כו' וק"ל:

גמרא ומנין למשרט ה' שריטות כו' שהוא חייב אכאו"א ת"ל ושרט. ועפרש"י וק"ל מדוע לא יליף מדכתיב לא ישרטו שרטת כדיליף לעיל לענין קרחה מדכתיב לא יקרחו קרחה ואע"ג דזה כתיב בכהנים הא ע"כ ילפינן שריטה שריטה דאל"כ מנלן דבכהנים ג"כ אינה אלא על מת אח"ז מצאתי בת"כ דבאמת יליף לה מן ל"י שרטת ויליף ג"כ שריטה שריטה ורש"י בנימוקיו הביאו במקצת אבל גם דרשה דושרט נמצאה בת"כ וצ"ע תרתי ל"ל:

שם רי"א מנין למשרט שריטה א' על ה' מתים כו' ת"ל לנפש כו' עד סופו. התוי"ט כ' דדייק מדכתיב לנפש ולא כתיב למת ותימה דהרי מוכח כאן דדריש מיתורא דכבר כתיב לא תתגודדו כו' למת ושריטה וגדידה אחת היא ואולי כתב זה מדנפשי' לרבנן דפליגי עלי' דר' יוסי דסברי דשריטה ביד וגדידה בכלי וקיצר בדבריו ודע דהק"א שם בפסוק ושרט לנפש כ' מהגמרא שלפנינו דדרשת רבי יוסי היא מן למת דכתיב גבי לא תתגודדו דמיותר דכבר כתיב לנפש גבי ושרט והביא סמוכין לזה מלשון ר' יוסי עצמו בת"כ ת"ל לנפש לחייב ע"כ מת ומת ול"א ע"כ נפש ונפש ש"מ דמלמת קדריש ודברי תימה הן (א)אנה מצא משמעות מהגמרא דדריש מלמת ולא מלנפש (ב)דהרא"ש כתב דלהכי לא תני במתני' חיוב דה' קרחות על מת אחד משום דלא מיתני ליה קרחה א' על ה' מתים דבשריטה מרבי ליה מן לנפש ובקרחה ליכא רבויא ואם איתא אדרבה למת סמיך טפי לקרחה מן לגדידה (ג)דלמת אינו מיותר דאיצטרך לקרחה אבל לנפש ודאי מיותר דלמת שב אתרוייהו (ד)דאיך לא שת לבו לגי' הגמרא בדר"י לחייב ע"כ נפש ונפש:

תד"ה ל"צ. בלי הפסק שיער בינתיים. כצ"ל בל"ו וכן לקמן ב"פ עוד בדבריהם:

ה''ג אלא בחדא התראה. ולא גרסינן בבת אחת אלא דאתרו ביה חדא התראה ואתא איהו וקרח בזה אחר זה מי מיחייב והתנן כו' אינו חייב אלא אחת הואיל ולא אתרו בו אלא חדא התראה ואע''ג דשתייתו בזה אחר זה היא דשתייה בבת אחת כל היום ליכא: אל תשתה אל תשתה. מתרין בו לכל שתייה ושתייה: נשא. פירוש סם שמשיר את השיער והסך ממנו אינו צומח שיער בגופו: ואותבינהו בבת אחת. בה' מקומות דהוו להו ה' קריחות ובחדא התראה דכיון דבבת אחת קא עביד מאי חזית דחיילא התראה אהאי אצבע טפי מהאי והתראת ספק לא מיחשבא דהתראה אכולהו אצבעות שדיא ומנחא ולאלתר מתברר לו אם חושש להתראתו או לא: שיראה מראשו. שיראה מבשר הראש ערום: אמר רב יהודה בר חביבא פליגי בה תלתא תנאי. איכא דמפיק שתי שערות ומעייל כעדשה: וסימנך. דלא תימא מפיק כגריס ומעייל כעדשה משנה זו בהרת כגריס ומחיה כעדשה דהכא נמי בשעורי קרחה איכא כגריס וכעדשה ומהשתא ידעינן דלא אפיקנא אלא שתי שערות דיראה מראשו לא הוו צריכים לאפוקי דשוה הוא לדברי כולם דאין זה שיעור קצוב: הכי גרסינן תנא הנוטל מלא פי הזוג בשבת ולא גרסינן תניא: פי הזוג. חודן של מספרים: אימא וכן לקרחה שתים. ולפרושי אתא: במלקט. שערות לבנות מתוך שחורות דכיון דאדם מקפיד על שער לבן אחד שבין שערותיו שחורות כדי שלא יראה זקן אמרינן דכשהוא מלקט אותו מבין השחורות מלאכה חשובה היא לו וחייב משום גוזז כיון דחייש לגזיזה זו. שחורות מתוך לבנות לא גרסינן: אף בחול אסור. שמתנאה עצמו בנויי אשה: ואיזהו סוף ראשו. באיזה ענין יהא מקיף סוף הראש שיהא חייב בבל תקיפו: המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו. אחורי אזנו אין שיער כלום וכך במצחו אין שיער כלום אבל בצדעיו שבאמצע יש שיער ואם הוא משוה ונוטל כל השיער שבצדעיו למדת אחורי אזנו ופדחתו זהו מקיף סוף הראש: דאכיל תמרי בארבילא. האוכל תמרים בכברה יהא לוקה בתמיה כלומר ניקף מה פשע שהוא לוקה לאו שאין בו מעשה הוי ולא לילקי: דאמר לך מני. השואל לך כמאן קאמרת ניקף לוקה אימא ליה ר' יהודה היא דאמר לעיל (דף ד: טז.) לאו שאין בו מעשה לוקין והיינו לאו שאין בו מעשה דניקף הוא דקא עבר אלאו דלא תקיפו דשמעינן לקרא הכי לא תקיפו לא תניחו להקיף דמניח להקיף כמקיף א''נ מדאפקיה בלשון רבים דכתיב לא תקיפו משמע דאתרי קא מזהר רחמנא ניקף ומקיף: רבא אמר. לא צריכת לאוקומי כר' יהודה הך ברייתא דתני תנא קמיה דרב חסדא דקיימא במקיף את עצמו וקמ''ל דחייב תרתי משום מקיף ומשום ניקף דסד''א לא לילקי אלא חדא קמ''ל: ודברי הכל. דלא צריך לתרוצי ר' יהודה היא: מסייע. מזמין השערות למקיף: שיבולת זקן. כולהו חמש פאות דקא חשיב במתניתין בכלל שיבולת הם: ת''ל ושרט. דמצי למיכתב לנפש לא תשרטו במקום ושרט לנפש לא תתנו לשון אחר ת''ל ושרט מריבויא דוי''ו: ר' יוסי אומר כו'. ר' יוסי מוסיף חיובי: הא אפיקתיה לביתו שנפל. והא ודאי ר' יוסי לא פליג בההיא דהיאך יהא מוציא הפסוק מידי פשוטו:

לא צריכא שסך ה' אצבעותיו נשא. ותימה אכתי מאי תירץ כיון דליכא אלא חדא התראה אמאי מחייב ה' ואי משום דעשה בבת אחת מה בכך כיון דחד לאו איכא וכי אדם אוכל ב' זיתי חלב בבת אחת ובחדא התראה מי מחייב שתי מלקיות משום דהויא ליה התראה אכל חדא וחדא ויש לומר דשאני הכא דגלי קרא אכל קרחה וקרחה דקרחות מחלקות כגון גופים מוחלקין מיהו קשה למה הוצרך לפרש בקרחה דעל ידי נשא לוקמי בקרחה בידו שיעור ה' קרחות בבת אחת ומ''מ לא קשה מהא דנזיר שותה כו' דשאני הכא דגלי קרא דקרחות מחלקות כמו גופים מוחלקין ויש לומר דלא מתוקמא ליה בקרחה וקרח בידו בבת אחת משום דקרח בידו קרחה במקום אחד והכל אחד בלי הפסק שיעור בינתים וכה''ג חשיב הכל קרחה אחת ואין כאן על כל קרחה וקרחה להכי מוקי לה בה' אצבעותיו בנשא ואותבינהו בבת אחת ופי' בה' מקומות רחוקים קצת זה מזה שיש הפסק שיעור בין קרחה לקרחה וקרינן ביה על כל קרחה וקרחה ואם תאמר סוף סוף לוקמה אפילו בזה אחר זה ובחמשה מקומות רחוקים קצת כדפי' ומיתוקם שפיר גם בקורח ותולש בידו בלא נשא ובחדא התראה משום דגלי קרא דקרחות מחלקות ומתוך פי' הקונט' משמע דא''כ לא היה מחייב כי אם אקרחה קמייתא שהיתה בידו בתוך כדי דיבור להתראה דאאינך קרחות לא מיחייב משום דאינם בתוך כדי דיבור להתראה ומצי למימר אישתלאי וקשה כיון דהתחיל לעבור תוך כדי דיבור להתראה לא מצי למימר אישתלאי כדמוכח פרק י' יוחסין (קדושין דף עז: ושם) גבי. ה' אלמנות בזה אחר זה דמחייב אכל חדא וחדא ואפי' בחד התראה משום דגופים מוחלקים אע''ג דליכא בתוך כדי דבור כ''א באלמנה קמייתא לכך נראה דאין הכי נמי הוה מצי לאוקומי בזה אחר זה כדפי' אלא נקט בבת אחת לרבותא דאפילו באות' דהוה קשה ליה מיחייב ומתוקמא שפיר כך פירוש בשיטה ומיהו ניחא לפירוש דגרסינן בבת אחת וכו' אבל לגירסא ראשונה דגרס אלא בחדא התראה פירוש ומשום קרחה זה אחר זה מאי איכא למימר וי''ל דמ''מ קאמר בבת אחת לרבותא טפי דאפי' בבת אחת משכחת לה בחמשה מקומות מוחלקין בהפסק שיעור כגון דסך אצבעותיו בנשא וכל שכן בזה אחר זה דמיתוקמא בה' מקומות אפי' בקורח בידו: במלקט (שחורות מתוך לבנות) שהוא חייב. פרשב''ם דאתא דוקא כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה: