דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

מכות כ ע"א - פירוש שטיינזלץ

לוקה אחת, משום שלא הפריש ממנה תרומת מעשר (מעשר מן המעשר הראשון), ולפני הפרשה זו התאנה היא עדיין טבל. אבל אם היה מפריש ממנה גם תרומת מעשר היה רשאי לאכול הכל, שהרי כהן הוא ורשאי לאכול תרומה ותרומת מעשר, ששתיהן ניתנות לכהנים.

וזר שאכלה את התאנה הזו — לוקה שתים, גם משום טבל, וגם משום חלק התרומה שיש בה, שהיא אסורה עליו. ומעירים, שאילו בתחלה אכלה הזר, לפני שהפריש ממנה את התרומה והמעשרות — אינו לוקה אלא אחת, משום טבל. ואילו עתה שיש בה גם חלק תרומה — הרי הוא לוקה גם משום התרומה. עד כאן לשון הברייתא.

וממה ששנינו בה "והיא שנת מעשר שני והיא בירושלים", יש לדייק: טעמא דאיתיה [הטעם, דווקא משום שהוא] עכשיו בירושלים, ושם הוא רשאי לאכול את המעשר השני, הדין כן, הא [הרי] אם היתה תאנה זו בגבולין, והפריש מעשר שני — לוקה שלש על אכילת תאנה זו, גם על שאכל מעשר שני שלא במקומו, דאף על גב [שאף על פי] שהמעשר הזה בכלל מי דלאו [שלא] רואה את פני החומה בירושלים והיה עדיין בגבולין. וקשה על דברי ר' יוחנן, שאמר שאינו לוקה עד שיראה פני חומה תחילה! ומתרצים: כאן מדובר דעיילי [שהכניסו] את התאנה הזו לתוך ירושלים, וחזרו ואפקי [והוציאו אותה], ולכן היה לוקה שלוש.

ומקשים: אי הכי מאי למימרא [אם כך, מה בא לומר]? הרי אם נכנסה התאנה לתוך ירושלים — אין כל חידוש שלוקה משום מעשר שני שהוצא מחוץ לתחומו! ומשיבים: יש בדבר חידוש, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון דעיילינהו בטיבלייהו [שהכניס אותן, את התאנים, בעודן טבל] לפני שהפריש מהן תרומות ומעשרות, וקסבר [וסבור] ר' יוסי כי מתנות שלא הורמו עדיין — כמי שהורמו דמיין [נחשבות]. והוא החידוש שבדבר, שאף שהמעשר השני לא היה מופרש בפועל, מכל מקום כיון שעתיד להפרישו, הרי חלים על אותו חלק שנועד למעשר כל דיני המעשר, ולכן אם הוציאו חוץ לירושלים ואכלו — לוקה.

ושואלים: וסבר [והאם סבור] ר' יוסי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי [נחשבות]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן, כלומר, שלא נגמרה מלאכת האיסוף שלהם, ועדיין לא חלה עליהם חובת הפרשת תרומות ומעשרות, ועברו אז בירושלים — שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום, משום שכל עוד לא הגיעו לגדר חיוב מעשר אין קדושת ירושלים חלה עליהם.

ועל מה נחלקו — על פירות שכבר נגמרה מלאכתן, ועברו בירושלים קודם שיפרישו מהם תרומות ומעשרות, שבית שמאי אומרים: כיון שנתחייבו בהפרשת מעשר שני, והיו בירושלים — יחזיר מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים, ובית הלל אומרים: יפדה ויאכל בכל מקום. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין [נחשבות], כיצד לשיטת בית הלל ניתן לפדות את המעשר השני? הא [הרי] משנכנסו הפירות לירושלים, כבר קלטוהו מחיצות העיר את המעשר השני, גם אם לא הופרש בפועל, ואם כן שוב לא ניתן לפדותו! ומכאן שר' יוסי (שבוודאי הולך לשיטת בית הלל) סבור שמתנות שלא הורמו אינן נחשבות כאילו הורמו!

אמר רבה: מחיצה לאכול ההלכה שאסור לאכול את המעשר השני מחוץ לירושלים היא דאורייתא [מן התורה], מחיצה לענין לקלוט ההלכה שמעשר שני שנכנס לחומות ירושלים נקלט ואסור לפדותו ולהוציאו למקום אחר — היא דרבנן [מדברי חכמים]. וכי גזור רבנן [וכאשר גזרו חכמים] שלא להוציא מעשר שנכנס לפנים מן המחיצות — הרי זה כי איתיה בעיניה [כאשר המעשר ישנו כבר בעינו] לאחר שהופרש, אבל בטבליה לא גזור רבנן [בעודו טבל לא גזרו חכמים].

רבינא אמר: ר' יוסי עוסק במעשר שני שהופרש כבר ונכנס לירושלים, והחידוש בדבריו הוא שמדובר כאן בתאנה שלא נכנסה ממש לירושלים, אלא כגון דנקיט ליה בקניא [שמחזיק אותה, את התאנה הזו בקנה] מבחוץ, אלא שהוא עצמו כבר בתוך ירושלים. ותפשוט בעיא [ותפתור על ידי כך את בעייתו] של רב פפא, שאם הוא בפנים ומחזיק מעשר בקנה מחוץ לעיר — נחשב כאילו נכנס.

א משנה הקורח קרחה בראשו, וכן המקיף (מגלח) פאת ראשו (החלק הסמוך לאוזן), והמשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת על המת משום אבילות — הרי זה חייב על כל אחד מהם מלקות. שרט שריטה אחת על חמשה מתים, או חמש שריטות על מת אחד — חייב על כל אחת ואחת.

על הקפת פאת הראש חייב שתים, אחת מכאן בשיער לצד אוזן אחת, ואחת מכאן לצד האוזן השנית. על הזקן יש שתים מכאן שתי פאות מצד אחד של הפנים, ושתים מכאן מצידו האחר, ועוד אחת מלמטה בסנטר. ר' אליעזר אומר: אם ניטלו כל פאות הזקן כולן כאחת — אינו חייב אלא אחת על כולן.

ועוד הלכה בענין זה: ואינו חייב על השחתת זקן עד שיטלנו בתער. ר' אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט (כעין צבת קטנה, שתולש בה שערות) או ברהיטני שחותך, כעין מקצוע — הרי זה חייב.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] על הפסוק האמור בכהנים "לא יקרחו קרחה בראשם" (ויקרא כא, ה): "לא יקרחו", יכול אפילו קרח ארבע וחמש קריחות בבת אחת לא יהא חייב אלא אחת? תלמוד לומר בלשון יחיד "קרחה" — לחייב על כל קרחה וקרחה בפני עצמה. ומה שנאמר "בראשם" מה תלמוד לומר, מה אנו למדים ממנו? לפי שנאמר "לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א), יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד, מנין לרבות כל הראש לאיסור קרחה? תלמוד לומר "בראשם" (ויקרא שם) — לרבות כל הראש.

ואין לי איסור זה אלא בכהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות, שהרי הכתוב בספר ויקרא מדבר בדיני כהנים, ישראל מנין?

נאמר כאן (בספר דברים, לענין ישראל) "קרחה", ונאמר להלן (בספר ויקרא, בכהנים) "קרחה", מה להלן, בכהנים, חייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על קרחה שעושה בראש כולו כבין העינים — אף כאן, בישראל, חייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על הראש כבין העינים. ומה להלן, במה שנאמר לכל ישראל, מפורש שהוא על מת — אף כאן על מת.

לפרטי הענין שואלים: הני [אותן] ארבע וחמש קריחות שעושה על מת אחד, שחייב על כל אחת ואחת, היכי דמי [כיצד בדיוק] מדובר? אילימא [אם תאמר] שעושה אותן בזה אחר זה, ובחמש התראות, שבכל פעם שהוא עושה מתרים בו שלא יעשה כן — פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי הוא כעובר אותה עבירה פעמים אחדות, שנענש על כל עבירה שהתרו בו עליה!

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - א

ולכן, אם אכלה הכהן לתאנה זו מבלי לתקנה,  לוקה אחת! משום אכילת המעשר ראשון שהפריש בתוך תאנה זו, כיון שעדיין לא הופרש ממנו תרומת מעשר, ונמצא שאכל בתאנה זו מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר.

ואילו זר [ישראל] שאכלה, לוקה שתים: א. משום מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר. ב. משום התרומה שבעוקצה, שאסורה לזרים.

ומוסיפה הברייתא: כל זה שאמרנו שחייב הישראל שתים, הוא רק לאחר הפרשתו הבלתי מושלמת של הכהן. שאילו אכלה הישראל לתאנה בתחלה, בהיותה טבל גמור, קודם שהפריש ממנה הכהן ממנו תרומות ומעשרות כלל, הרי אם אכלה, אינו לוקה אלא אחת, משום טבל בלבד. [4]

ומדייקת הגמרא: טעמא דאיתיה בירושלים. הטעם שחייב רבי יוסי את הישראל רק שתיים, הוא משום שהעמיד רבי יוסי את דבריו באופן שאכל הזר את התאנה בהיותו בירושלים.

הא, הרי מוכח, שאם היה אוכלה בגבולין, אפילו קודם שראתה התאנה את פני ירושלים, היה הזר לוקה שלש על אכילת התאנה, והכהן היה לוקה שתים, כיון שנתווסף כאן לאו של אכילת מעשר שני מחוץ לחומת ירושלים.

ומשמע דחייב על אכילת מעשר שני חוץ לירושלים, אף על גב דמעשר שני זה לאו "רואה פני חומה" היה!

ואם כן, קשה על רבי יוחנן, שאמר אין חייבים מלקות על אכילת מעשר שני חוץ לירושלים אלא אם כן נכנסו כבר הפירות לירושלים, וחזרו ויצאו ממנה.

ודוחה הגמרא את הראיה מהברייתא הזאת:

אינך יכול לדייק מדברי רבי יוסי, שאם אכלה לתאנה חוץ לירושלים, לוקה גם משום אכילת מעשר שני אפילו אם לא היתה התאנה מעולם בירושלים, כי אפשר להעמיד את הדיוק שדייקת מדברי רבי יוסי, שהוא באופן דעייליה, שהעלה כבר את המעשר שני לירושלים, ואפקיה, ואחר כך הוציאו מירושלים לגבולין, ורק אז הוא לוקה שלש.

אך תמהה הגמרא על העמדת הדיוק מדברי רבי יוסי באופן שכבר העלה את התאנה לירושלים:

אי הכי, מאי למימרא!? מה חידוש יש בדברי רבי יוסי!?

שהרי עצם דברי רבי יוסי שכהן לוקה על אכילת מעשר הטבול לתרומת מעשר, וישראל לוקה גם על אכילת תרומה גדולה, אין בהם כל חידוש.

ולכן, בשלמא אם נאמר שיש לדייק מרבי יוסי שלוקה על מעשר שני שאכלו בגבולין אפילו כשלא ראה את פני החומה, אם כן ניחא, שבשביל חידוש זה נאמרו דבריו.

אבל לדבריך קשה, כי אם סבור אתה לומר שהדיוק מדברי רבי יוסי לענין איסור אכילת מעשר שני חוץ לחומה, הוא רק באופן שהעלוהו לירושלים והוציאוהו, קשה, מה חידוש יש בדבריו!?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, כך הוא הדיוק שיש לדייק בדברי רבי יוסי מכך שהעמיד את דבריו שהיתה התאינה בירושלים - שלוקה על אכילת מעשר שני חוץ לחומה: בכגון דעיילינהו, שהעלה את התאינים לירושלים בעודן בטיבלייהו, וקלטו מחיצות ירושלים את התאנים הטבולות לגבי דין מעשר שני העתיד להיות מופרש מהן בעתיד. שמעתה, גם אם יוציאום לפירות מירושלים כשהם בטבלם, ורק אחר כך יפריש מהן תרומות ומעשרות [כולל מעשר שני], הרי בכהאי גוונא נחשב הדבר שהמעשר שני כבר ראה את פני ירושלים [אם כי הוא הופרש מהטבל רק לאחר שיצא מירושלים], ולכן, אם אכלו מחוץ לירושלים, הרי הוא לוקה גם משום אכילת מעשר שני חוץ לחומה.

וזהו החידוש שחידש רבי יוסי בדבריו, שלוקה משום אכילת מעשר שני חוץ לחומה, אפילו שהתאנה שאכל ראתה את פני ירושלים רק כשהיתה בטבלה.

והטעם שסובר רבי יוסי, שגם תאנה שעלתה בטבלה לירושלים, נחשב שהמעשר שני שעומד לתרום ממנה ראה את פני ירושלים, משום שקסבר רבי יוסי, מתנות כהונה או מעשרות, אף על פי שעדיין לא הורמו, לא הופרשו ולא קרא עליהם שם, כמי שהורמו דמיין. ולכן, כשהעלה את התאנה הטבולה לירושלים, נחשב הדבר כאילו המעשר שני שצריך לתרום ממנה כבר נמצא בעין, ונתקיים בו ראיית פני החומה, גם קודם שהופרש. ולכן, אפילו אם הוציאו מירושלים בעודו טבל, והפריש את המעשר שני חוץ לירושלים, אם אכלו בחוץ, הרי הוא לוקה עליו כדין האוכל חוץ לירושלים מעשר שני שראה את פני החומה של ירושלים.

ומקשינן: וכי סבר רבי יוסי "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי"?

והתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי יוסי:

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן להתחייב במעשר, [5] ועברו בתוך חומת ירושלים, שיפדה, עדיין יכול לפדות את המעשר שני שלהן, ויאכל בכל מקום. כי היות שלא נגמרה מלאכתן, עדיין לא נתחייבו במעשר, ואין הפירות נחשבים כטבולים למעשר שני עד שאפשר לומר עליהם "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי", וכאילו כבר ראו את פני החומה ואין להם פדיה.

ועל מה נחלקו בית שמאי ובית הלל? על פירות שנגמרה מלאכתן למעשר, ועברו כשהם טבל בתוך ירושלים, ולאחר מכן הפריש מהם מעשר שני.

שבית שמאי אומרים, אי אפשר כבר לפדות את המעשר שני שבהם, כיון שכבר קלטוהו מחיצות של ירושלים עוד בהיות הפירות הללו טבל, ולכן יחזיר מעשר שני שלהם, ויאכל בירושלים.

ובית הלל אומרים, אף על פי שמעשר שני טהור שנכנס לירושלים שוב אין לו דין פדיה, אבל פירות אלו, שנכנסו לירושלים בטיבלם, קודם שהפרישו מהם מעשר שני, יכול עדיין לפדות את המעשר שני שבהם. ולכן יפדה את המעשר שני, ויאכל את הפירות בכל מקום.

ומשמע, שסוברים בית הלל, מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמי,

והראיה: ואי סלקא דעתך, שרבי יוסי סובר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, ופירות טבולים נחשבים כאילו התרומות והמעשרות שבהם מופרשים כבר, אם כן, מדוע סוברים בית הלל, לדבריו, שיכול לפדותם אפילו אם עברו בירושלים כשהיו טבולים, והא קלטוהו מחיצות של ירושלים.

ומסתבר שרבי יוסי סובר כדברי בית הלל, שהרי אין הלכה כבית שמאי במקום שחולקים עליהם בית הלל. וכיון שהעמיד רבי יוסי את דברי בית הלל באופן הזה, משמע שסובר רבי יוסי כי מתנות שלא הורמו, לאו כמי שהורמו דמי, וקשה על מה שאמרנו לעיל, שרבי יוסי בא לחדש שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי.

ומתרצינן: אמר רבא: באמת סובר רבי יוסי כי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי, ולכן אפילו פירות שנכנסו בטיבלן לירושלים, ויצאו, ואחר כך הפרישו מהם מעשר שני, נחשב הדבר כאילו המעשר שני עצמו ראה את פני ירושלים, ולכן אם אכלן חוץ לירושלים, חייב מלקות.

אבל, סובר רבי יוסי בדברי בית הלל, שכל זה אמור רק לענין מחיצה לאכול [לענין איסור אכילה חוץ לחומת ירושלים], שהוא איסור דאורייתא.

אבל ענין מחיצה לקלוט [לענין דין הפדיה, לומר שאחרי שנקלטו הפירות במחיצות ירושלים שוב אין בהם דין פדיה אפילו אם יצאו חוץ לירושלים], הוא רק דין דרבנן, כי מדין תורה כל מעשר שני שלא נמצא עתה בירושלים, ניתן לפדותו, ורק בירושלים עצמה אי אפשר לפדותו מן התורה.

ולכן סוברים בית הלל, שכי גזור רבנן שאסור לפדות את הפירות לאחר שקלטום מחיצות ירושלים, הוא רק באופן שהמעשר שני ראה את פני ירושלים, כי איתיה בעיניה, כאשר המעשר שני בעין, שהופרש כבר. אבל, אם הפירות היו בירושלים רק בטבליה [כשהיו טבולים], ועדיין לא היה המעשר שני בעין, בכהאי גוונא לא גזור רבנן לאסור פדיה כשהפירות יצאו מחוץ לירושלים, אף על פי שמתנות שלא הורמו, כמי שהורמו דמיין.

רבינא אמר לתרץ את הקושיא באופן אחר: [6] לעולם סובר רבי יוסי בפירות טבל שראו את ירושלים שאין זה נחשב לראיית פני ירושלים. משום שהוא סובר שמתנות שלא הורמו, לאו כמי שהורמו דמיין. ואין הבדל בין מחיצה לאכול ובין מחיצה לקלוט.

ומה שדייקנו מדברי רבי יוסי, כי זר שאכל תאנה שיש בה תרומה, ומעשר ראשון טבול לתרומת מעשר, ומעשר שני חוץ לירושלים, לוקה שלש, אין להעמידו בשנכנס לירושלים בטבלו. אלא שנכנס לירושלים אחר ההפרשה של המעשר שני. ובאמת סובר רבי יוסי שפירות שראו את ירושלים כשהיו טבולים, אין זה נחשב שהמעשר שני שבהם ראה את פני ירושלים.

והחידוש בדברי רבי יוסי הוא, שאפילו אם המעשר שני עצמו לא נכנס לירושלים, אלא מדובר כגון, דנקיט ליה בקניא, אחז את הפרי של המעשר שני בקנה ארוך מחוץ לחומה, והוא עצמו עמד בפנים החומה, אפילו בכהאי גונא נחשב הדבר כאילו המעשר שני עצמו נכנס בפנים, וחייבים עליו, אם יצא אחר כך, והרחיקו, ואכלו בחוץ. [7]

ותפשוט בעיא דרב פפא לחומרא, שלעיל הסתפק בדבר זה ולא פשט, וכאן נפשט מדברי רבי יוסי, שגם כאשר מחזיק את המעשר שני בקנה, נחשב הדבר כמי שנושאו למעשר שני. וכל מקום שהנושא את המעשר שני רואה את פני ירושלים, הרי על אף שהפרי עצמו לא רואה פני ירושלים, חל על המעשר שני האיסור לאוכלו חוץ לחומה:

מתניתין:

איסור הקפת הראש [גילוח פיאות הראש], ואיסור השחתת הזקן, ואיסור שריטה לאות צער ואבלות על המת, נאמרו בתורה בפרשת קדושים [ויקרא יט כז]: "לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך, ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם".

כמו כן הזהירה התורה בתחילת פרשת אמור, באזהרה מיוחדת לכהנים, שלא יקרחו קרחה בראשם ולא ישרטו את בשרם לאות אבלות על קרובם שמת, וכן שלא ישחיתו את פאת זקנם, וכמו שנאמר [ויקרא כא ה]: "לא יקרחו קרחה בראשם, ופאת זקנם לא יגלחו, ובבשרם לא ישרטו שרטת".

ובפרשת ראה [דברים יז א] חזרה ואסרה התורה על כל אדם לקרוח קרחה או לפצוע את עצמו על המת, שנאמר "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת".

המשנה שלפנינו מתחלקת לשני חלקים:

תחילה, מבארת המשנה את ארבעת הלאוים: שני לאוים שנאמרו ביחס לקרחה או לשרט על המת דוקא. ושניים אחרים שנאמרו בכל מקום, לגבי הקפת הראש והשחתת הזקן.

ובהמשך, מבארת המשנה כמה פעמים לוקים על הלאוים האלו:

החלק הראשון:

א. הקורח קרחה בראשו על המת, לוקה. שנאמר "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד א), ופסוק זה נאמר בכל אדם, בין בכהנים ובין בישראלים.

ב. וכן המקיף פאת ראשו שמגלח את פאות ראשו, ומשווה את גובה השער בצדעיו, משני צידי ראשו, לגובה השער שאחורי אזנו, ובכך הוא עושה את השער שבחלק העליון של הראש כדמות כיפה עגולה, הרי הוא לוקה. (ובגמרא יתבאר כיצד היא הקפת הראש), ואפילו גילח במספרים חייב, שנאמר "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז).

ג. וכן המשחית פאת זקנו בתער, לוקה, שנאמר "ולא תשחית את פאת זקנך". [8] (שם)

ד. וכן השורט שריטה אחת על המת [שעשה חבורה בגופו, בין בציפרניו ובין בכלי, מחמת צער שהיה לו על מתו [9]] חייב מלקות, שנאמר "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם". (ויקרא יט, כח)

החלק השני: א. שרט שריטה אחת מחמת צער שהיה לו על חמשה מתים, או שרט חמש שריטות מחמת צער שהיה לו על מת אחד, חייב מלקות על כל אחת ואחת [על כל נפש ונפש, ועל כל שריטה ושריטה]. שנאמר "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם". בא הכתוב לחייב על כל שרט, ועל כל נפש. [10]

ב. על הקפת פאת הראש, חייב שתים, פעמיים מלקות ארבעים, אחת על גילוח הפאה שמכאן, מצד ימין, ואחת על גילוח הפאה שמכאן, מצד שמאל.

ג. על השחתת פאת הזקן חייב חמש פעמים מלקות, משום שיש לזקן חמש פאות: שתים מכאן - אחת בלחי העליון, ואחת במקום החיבור של הלחי לסנטר, מצד ימין. ושתים מכאן מצד שמאל. ואחת מלמטה, בסנטר למטה, באמצע.

רבי אליעזר אומר: אם ניטלו כולן [כל הפאות שבזקן] כאחת [בבת אחת], אינו חייב אלא פעם אחת מלקות. היות ולאו אחד הוא, הרי זה כמי שאוכל חלב בשיעור שני זיתים בהתראה אחת, שלוקה רק מלקות אחת. [11]

ומוסיפה המשנה ואומרת:

ואינו חייב מלקות משום השחתת הזקן עד שיטלנו [שיגלחנו] בתער. [12] שנאמר בישראל "לא תשחית פאת זקנך", ומאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו". כיצד הוא גילוח שיש בו השחתה? הוי אומר זה תער.

רבי אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט [במלקחים, כמין צבת קטנה ללקיטת שערות ולתלישתן], או ברהיטני [במקצוע - כלי שבו מחליקים קורות וקרשים], חייב מלקות.

כי לדעת רבי אליעזר, אף אלו עושים השחתה, ודרך בני אדם לגלח בהם. ואילו תנא קמא סובר, שאף על פי שהם משחיתים, אין דרך בני אדם לגלח בהם ולכן פטור עליהם.

גמרא:

תנו רבנן, שנו חכמים בברייתא: נאמר לגבי כהנים שמת להם קרוב, "לא יקרחו קרחה בראשם" על מתם. (ויקרא כא ה)

יכול אפילו קרח ארבע וחמש קריחות, לא יהא חייב אלא אחת,

תלמוד לומר "קרחה". תיבת "קרחה", יתירה היא, ובאה ללמד שחייב על כל קרחה וקרחה על המת במלקות נפרדת.

"בראשם" - מה תלמוד לומר, מה לומדים מהמילה "בראשם"?

לפי שנאמר לגבי קרחה בישראל על מת: "לא תתגודדו, ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", (דברים יד, א) יכול לא יהא חייב בקרחה על המת אלא על קרחה של השערות שבין העינים בלבד. מנין לרבות קרחה בשער של כל הראש?

תלמוד לומר לגבי כהנים שמת קרובם "לא יקרחו קרחה בראשם" - לרבות שער של כל הראש, שאסור בקרחה.

ועדיין אין לי ללמוד מ"קרחה ומ"בראשם" שנכתבו אצל כהנים, שחייב על כל קרחה וקרחה, ושחייב על שער כל הראש כבין העינים, אלא לאסור דבר זה בכהנים, לפי שריבה בהן הכתוב מצות יתירות, ולכן החמיר בהם הכתוב לאסור קרחה בכל שער הראש ולא רק על קרחת השער שבין עיניהם [כלשון הפסוק בישראלים], ולחייב אותם על כל קרחה וקרחה מלקות בפני עצמה.

ישראל שחייב על כל קרחה וקרחה, ושחייב על שער כל הראש כבין העינים, מנין?

לומדים זאת בלימוד של גזירה שוה בין קרחה בישראל לקרחה בכהנים:

נאמר כאן, בכהנים, "לא יקרחו קרחה בראשם".

ונאמר להלן בישראל, "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת".

מה להלן, כאן, בפסוק שבכהנים, לימד הכתוב שחייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על כל הראש כבין העינים.

אף כאן, בקרחה בישראל, חייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על הראש כבין העינים. [13]

ומה להלן בישראל, מפורש בו שאיסור הקרחה הוא דוקא על מת. אף כאן, בכהנים, איסור הקרחה הוא רק על מת. [14]

עד כאן דברי הברייתא.

ועתה באה הגמרא לדון בדבריה: שנינו בתחילת הברייתא הזו, שלומדים מ"קרחה" יתרה, שאפילו קרח ארבע וחמש קריחות, חייב על כל קרחה וקרחה,

והוינן בה: הני ד' וה' קריחות שחידשה בהם התורה שחייב על כל קרחה וקרחה, היכי דמי?

אילימא שעשה את הקריחות בזה אחר זה, ובחמש התראות,

אם כן, פשיטא שחייב על כל קרחה וקרחה, ואין צריך לזה לימוד מיוחד!?

הערות

[4] שאף על פי שהפרי טבול גם לתרומה וגם לתרומת מעשר, מכל מקום שם טבל אחד הוא. ריטב"א.

[5] כדמפרש במשנה במעשרות (פ"א מ"ה) מאימתי גמר מלאכתן למעשר? בחיטין, משימרח הכרי. בדלועין, משיפקסו וכו', לפי שאין חובה לתרום ולעשר לפני השלב שבו נגמרת מלאכת השדה של התבואה והפירות. ריב"ן.

[6] לפי הריב"ן, רבינא מעמיד את חידוש הברייתא שלוקה על האכילה בגבולין אפילו כאשר לא נכנס המעשר שני עצמו לירושלים, אלא רק האדם הנושא את המעשר שני נכנס והחזיק את המעשר בחוץ באמצעות קנה. ובכך נפשטה בעייתו של רב פפא לחומרא. אך הריטב"א בשם ר"ח כתב להיפך, שהבעיה של רב פפא נפשטה לקולא, שגזרו חכמים על מתנות שלא הורמו שיקלטו על ידי מחיצות לענין ששוב אין להם פדיון, אף על פי שנכנסו בעודם טבולים למעשר. אך בנקיט בקניא, נחשב הדבר שלא נכנסו כלל. עיין בדרך אמונה בביאור הלכה. ובאבי עזרי פ"ה מהלכות אישות כתב בדעת הרמב"ם שמתנות שלא הורמו במעשר שני אינו כמי שהורמו, ורק לענין קליטת מחיצות החמירו, על אף שלא חל עדיין שם מעשר שני.

[7] כך פירש הריב"ן. אבל התוספות חולקים וסוברים שאפילו לא הרחיקו, אלא אכלו במקומו, לוקה. משום שעדיין אינו בפנים לגמרי.

[8] הרמב"ם בספר המצוות [מל"ת מ"ג מ"ד, ובפי"ב מעכו"ם ה"א וה"ז, ובמורה נבוכים ח"ג פל"ז] כתב, שהטעם לאזהרות אלו, כדי שלא נתדמה לעובדי עבודה זרה, שכן היו עושין כומרי עבודה זרה, שהיו מגלחים שער הצדעים ומגלחים זקנם. וכן כתבו הרא"ה (בספר החינוך מצוה רנ"א רנ"ב), הסמ"ג (לאוין נז, נח), הכל בו (הלכות עכו"ם), ועוד ראשונים. אבל הטור (יו"ד סי' קפ"א) השיג על הרמב"ם וכתב: "וזה אינו מפורש, ואין אנו צריכים לבקש טעם למצות, כי מצות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמן". (ועיין בבית יוסף שם מה שפירש כוונת השגתו, ומה שישב דברי הרמב"ם). והב"ח שם כתב שלדברי הרמב"ם ילקה גם משום "בחוקותיהם לא תלכו". אך הקרית ספר והחתם סופר או"ח קנט חלקו עליו בזה. רבינו בחיי על התורה כתב טעם לאזהרת השחתת הזקן, כדי שלא יתבטל הסימן שהטביע הבורא להבדיל בין הזכר והנקיבה.

[9] המנחת חינוך (מצוה תס"ז) כתב, שאיסור זה אינו דווקא על מתו הקרוב אליו, אלא כל מת בכלל. עיי"ש ראייתו.

[10] כתב הרא"ש, כיון שרק בשריטה נאמר "נפש", ולא בקרחה, הרי הקורח על חמשה מתים אינו חייב אלא אחת. אך החינוך במצוה תסח כתב שהוא הדין במקרח, והגר"א הוכיח כדבריו מתוספתא.

[11] כתב הריטב"א שלא יתכן להוריד את כל פאות הראש בבת אחת, אלא הכוונה היא שעשה זאת במעשה אחד מתמשך בלי הפסקה, ולכן גם תנא קמא לא חלק עליו לומר שחייב חמש כמו שחייב על חמש שריטות בבת אחת, כי אי אפשר להשחית יותר משתי פאות בבת אחת, כל פאה ביד אחת. וכיון שעשה זאת בלי הפסקה סבור רבי אליעזר שאין ההתראות החלוקות מחלקות, והתנא קמא סובר שהתראות חלוקות כן מחלקות. אך עיין בתוס' שבועות ג א, שמעמיד את מחלוקתם בהתראה אחת בלבד. והרמב"ם גרס במשנה שחייב חמש על הזקן, אך ביאר הריטב"א שאין לומר שמדובר באופן שסך סם על כל זקנו בבת אחת, ונטל בכך את כל שער הזקן בבת אחת, כי אין איסור נטילת שער בסם אלא רק לגבי קרחה על המת, שתוצאת הקרחה היא יסוד האיסור, אך לגבי איסור השחתת שער הזקן, שעצם ההשחתה אסורה, לא נאמר האיסור בסם. עיין בנודע ביהודה תנינא יו"ד פא.

[12] א. דעת הרא"ש ועוד ראשונים, שלא קאי אלא על הזקן, אבל בפיאות הראש לא צריך תער, וחייב גם במספריים כעין תער, והוכיחו כן מהגמרא בנזיר (מא, ב) עיי"ש. וכתב הרעק"א (בגליון הש"ס שבועות ב, ב), שלשיטה זו יהא חייב בפיאות הראש גם במלקט ורהיטני. עוד כתב שם, שלפי זה יש לאסור לסרוק פיאות הראש במסרק, וכמו ששנינו לגבי נזיר, שחופף ומפספס אבל לא מסרק, (וכן כתב בתשובותיו סי' ס"ג), וסיים בצ"ע לדינא. אבל החתם סופר (בשו"ת יו"ד סי' קל"ט) כתב, שבמסרק מותר, ושכן נהגו גדולי עולם ולא חששו בדבר. ובמנחת חינוך (מצוה רנ"א אות י') כתב, שאפילו בתולש בידו שער פיאות הראש יהא חייב, והביא ראיה מתוספתא. ובשו"ת חתם סופר (שם) דחה את הראיה מהתוספתא, וכתב שרק מסברא יש מקום לחייב בתלישה, שהרי חיוב הקפה הוא בהשואת צדעיו לאחורי אזנו וגם בתלישה הוא משווה, ואולם מסקנתו לפטור בתלישה. ב. אבל דעת הריטב"א (לקמן כא, א) והמאירי ועוד ראשונים, ש"עד שיטלנו בתער" קאי גם על השחתת הזקן וגם על הקפת הראש. ואף על פי שרק בפאות הזקן נאמר גילוח והשחתה, שמהם לומדים שאין האיסור אלא בתער, ואילו בהקפת הראש נאמר רק "לא תקיפו", וזה שייך גם במספריים, מכל מקום, כיון שהקפה היא השוואת הצדעים לאחורי אזנו ולפדחתו, לא חשיב השוואה במספריים, אלא רק בגילוח תער. ג. ודעת הכל בו (הלכות ע"ז) בשם ה"ר יצחק, והמאירי בשם חכמי הדורות שלפנינו, ועוד ראשונים, שמדין תורה מותר בהקפת הראש במספריים כעין תער, אבל מדרבנן אסור.

[13] ומה שכתבה התורה בישראל "בין עיניכם" ולא "בראשם", כדי ללמד על "בין עיניך" האמור בתפילין שהוא בראש, כמו בקרחה, ולא בין העינים ממש. וכמו שנתפרש בקדושין. ריב"ן.

[14] עיין בספר החינוך (מצוה תס"ח) שהעיר, למה לא כתבה התורה את כל מצות קרחה במקום אחד. ותירץ בהקדמתו לספר דברים, "שהתורה תכלול כל החכמות מלבד פשט עניניה המתוקים ויסודות מצותיה החזקים, ואפשר כי מפני כן צריך להיות פרשיותיה ואותיותיה במקום שהן, והכל מכוון מאת אדון החכמה ב"ה".

לוקה אחת, משום שלא הפריש ממנה תרומת מעשר (מעשר מן המעשר הראשון), ולפני הפרשה זו התאנה היא עדיין טבל. אבל אם היה מפריש ממנה גם תרומת מעשר היה רשאי לאכול הכל, שהרי כהן הוא ורשאי לאכול תרומה ותרומת מעשר, ששתיהן ניתנות לכהנים.

וזר שאכלה את התאנה הזו — לוקה שתים, גם משום טבל, וגם משום חלק התרומה שיש בה, שהיא אסורה עליו. ומעירים, שאילו בתחלה אכלה הזר, לפני שהפריש ממנה את התרומה והמעשרות — אינו לוקה אלא אחת, משום טבל. ואילו עתה שיש בה גם חלק תרומה — הרי הוא לוקה גם משום התרומה. עד כאן לשון הברייתא.

וממה ששנינו בה "והיא שנת מעשר שני והיא בירושלים", יש לדייק: טעמא דאיתיה [הטעם, דווקא משום שהוא] עכשיו בירושלים, ושם הוא רשאי לאכול את המעשר השני, הדין כן, הא [הרי] אם היתה תאנה זו בגבולין, והפריש מעשר שני — לוקה שלש על אכילת תאנה זו, גם על שאכל מעשר שני שלא במקומו, דאף על גב [שאף על פי] שהמעשר הזה בכלל מי דלאו [שלא] רואה את פני החומה בירושלים והיה עדיין בגבולין. וקשה על דברי ר' יוחנן, שאמר שאינו לוקה עד שיראה פני חומה תחילה! ומתרצים: כאן מדובר דעיילי [שהכניסו] את התאנה הזו לתוך ירושלים, וחזרו ואפקי [והוציאו אותה], ולכן היה לוקה שלוש.

ומקשים: אי הכי מאי למימרא [אם כך, מה בא לומר]? הרי אם נכנסה התאנה לתוך ירושלים — אין כל חידוש שלוקה משום מעשר שני שהוצא מחוץ לתחומו! ומשיבים: יש בדבר חידוש, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון דעיילינהו בטיבלייהו [שהכניס אותן, את התאנים, בעודן טבל] לפני שהפריש מהן תרומות ומעשרות, וקסבר [וסבור] ר' יוסי כי מתנות שלא הורמו עדיין — כמי שהורמו דמיין [נחשבות]. והוא החידוש שבדבר, שאף שהמעשר השני לא היה מופרש בפועל, מכל מקום כיון שעתיד להפרישו, הרי חלים על אותו חלק שנועד למעשר כל דיני המעשר, ולכן אם הוציאו חוץ לירושלים ואכלו — לוקה.

ושואלים: וסבר [והאם סבור] ר' יוסי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי [נחשבות]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן, כלומר, שלא נגמרה מלאכת האיסוף שלהם, ועדיין לא חלה עליהם חובת הפרשת תרומות ומעשרות, ועברו אז בירושלים — שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום, משום שכל עוד לא הגיעו לגדר חיוב מעשר אין קדושת ירושלים חלה עליהם.

ועל מה נחלקו — על פירות שכבר נגמרה מלאכתן, ועברו בירושלים קודם שיפרישו מהם תרומות ומעשרות, שבית שמאי אומרים: כיון שנתחייבו בהפרשת מעשר שני, והיו בירושלים — יחזיר מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים, ובית הלל אומרים: יפדה ויאכל בכל מקום. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין [נחשבות], כיצד לשיטת בית הלל ניתן לפדות את המעשר השני? הא [הרי] משנכנסו הפירות לירושלים, כבר קלטוהו מחיצות העיר את המעשר השני, גם אם לא הופרש בפועל, ואם כן שוב לא ניתן לפדותו! ומכאן שר' יוסי (שבוודאי הולך לשיטת בית הלל) סבור שמתנות שלא הורמו אינן נחשבות כאילו הורמו!

אמר רבה: מחיצה לאכול ההלכה שאסור לאכול את המעשר השני מחוץ לירושלים היא דאורייתא [מן התורה], מחיצה לענין לקלוט ההלכה שמעשר שני שנכנס לחומות ירושלים נקלט ואסור לפדותו ולהוציאו למקום אחר — היא דרבנן [מדברי חכמים]. וכי גזור רבנן [וכאשר גזרו חכמים] שלא להוציא מעשר שנכנס לפנים מן המחיצות — הרי זה כי איתיה בעיניה [כאשר המעשר ישנו כבר בעינו] לאחר שהופרש, אבל בטבליה לא גזור רבנן [בעודו טבל לא גזרו חכמים].

רבינא אמר: ר' יוסי עוסק במעשר שני שהופרש כבר ונכנס לירושלים, והחידוש בדבריו הוא שמדובר כאן בתאנה שלא נכנסה ממש לירושלים, אלא כגון דנקיט ליה בקניא [שמחזיק אותה, את התאנה הזו בקנה] מבחוץ, אלא שהוא עצמו כבר בתוך ירושלים. ותפשוט בעיא [ותפתור על ידי כך את בעייתו] של רב פפא, שאם הוא בפנים ומחזיק מעשר בקנה מחוץ לעיר — נחשב כאילו נכנס.

א משנה הקורח קרחה בראשו, וכן המקיף (מגלח) פאת ראשו (החלק הסמוך לאוזן), והמשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת על המת משום אבילות — הרי זה חייב על כל אחד מהם מלקות. שרט שריטה אחת על חמשה מתים, או חמש שריטות על מת אחד — חייב על כל אחת ואחת.

על הקפת פאת הראש חייב שתים, אחת מכאן בשיער לצד אוזן אחת, ואחת מכאן לצד האוזן השנית. על הזקן יש שתים מכאן שתי פאות מצד אחד של הפנים, ושתים מכאן מצידו האחר, ועוד אחת מלמטה בסנטר. ר' אליעזר אומר: אם ניטלו כל פאות הזקן כולן כאחת — אינו חייב אלא אחת על כולן.

ועוד הלכה בענין זה: ואינו חייב על השחתת זקן עד שיטלנו בתער. ר' אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט (כעין צבת קטנה, שתולש בה שערות) או ברהיטני שחותך, כעין מקצוע — הרי זה חייב.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] על הפסוק האמור בכהנים "לא יקרחו קרחה בראשם" (ויקרא כא, ה): "לא יקרחו", יכול אפילו קרח ארבע וחמש קריחות בבת אחת לא יהא חייב אלא אחת? תלמוד לומר בלשון יחיד "קרחה" — לחייב על כל קרחה וקרחה בפני עצמה. ומה שנאמר "בראשם" מה תלמוד לומר, מה אנו למדים ממנו? לפי שנאמר "לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א), יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד, מנין לרבות כל הראש לאיסור קרחה? תלמוד לומר "בראשם" (ויקרא שם) — לרבות כל הראש.

ואין לי איסור זה אלא בכהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות, שהרי הכתוב בספר ויקרא מדבר בדיני כהנים, ישראל מנין?

נאמר כאן (בספר דברים, לענין ישראל) "קרחה", ונאמר להלן (בספר ויקרא, בכהנים) "קרחה", מה להלן, בכהנים, חייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על קרחה שעושה בראש כולו כבין העינים — אף כאן, בישראל, חייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על הראש כבין העינים. ומה להלן, במה שנאמר לכל ישראל, מפורש שהוא על מת — אף כאן על מת.

לפרטי הענין שואלים: הני [אותן] ארבע וחמש קריחות שעושה על מת אחד, שחייב על כל אחת ואחת, היכי דמי [כיצד בדיוק] מדובר? אילימא [אם תאמר] שעושה אותן בזה אחר זה, ובחמש התראות, שבכל פעם שהוא עושה מתרים בו שלא יעשה כן — פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי הוא כעובר אותה עבירה פעמים אחדות, שנענש על כל עבירה שהתרו בו עליה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he is flogged with one set of lashes, because he ate it without separating teruma of the tithe from the first tithe and is consequently liable for eating untithed produce. Had he separated teruma of the tithe, it would have been permitted for him to eat the entire fig, as it is permitted for a priest to partake of both teruma gedola and teruma of the tithe.

And a non-priest who eats the fig is flogged with two sets of lashes, for both eating untithed produce and eating the teruma therein, which is forbidden for all non-priests. The baraita notes: As if the non-priest ate the fig initially, before separating teruma and tithes, he is flogged with only one set of lashes, for eating untithed produce. Once he separated the teruma and tithes, he is flogged for eating teruma as well.

The Gemara infers from the statement in the baraita: And it is a year when second tithe is separated and he is in Jerusalem, that the reason he is flogged with two sets of lashes is that he is currently in Jerusalem, where it is permitted to partake of second-tithe produce. But if he ate the fig in the outlying areas, outside of Jerusalem, and he designated second tithe in the fig, he is flogged with three sets of lashes. It is apparent that even if this second-tithe produce has not entered within the wall of Jerusalem, one is liable to receive lashes for its consumption. This contradicts Rabbi Yoḥanan’s opinion, as he holds that one is liable to receive lashes for eating second-tithe produce only if it entered Jerusalem. The Gemara answers: The case in the baraita is one where they took the fig into Jerusalem and then took it out of Jerusalem. That is why he is liable to receive a third set of lashes.

The Gemara asks: If so, what is the purpose of stating this halakha? If the fig entered and exited Jerusalem there is no novel element in the fact that one is liable to receive lashes. The Gemara answers: There is a novel element in this halakha, as what are we dealing with here? We are dealing with a case where one took figs into the city while they had the status of untithed produce, before terumot and tithes were separated, and Rabbi Yosei holds that the status of gifts that were not yet separated from the produce is like that of gifts that were already separated. The novel element is that although second tithe was not separated in practice, all the halakhot of second tithe are in effect with regard to the portion that he intends to separate as second tithe. Therefore, if after taking the untithed produce into Jerusalem he took it outside of Jerusalem, and ate it, he is liable to receive lashes.

The Gemara asks: And does Rabbi Yosei hold that the status of gifts that were not yet separated from the produce is like that of gifts that were already separated? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Yosei: Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree with regard to produce whose labor was not completed and the obligation to tithe had consequently not yet taken effect, and which at that stage passed through Jerusalem, that its second-tithe produce may be redeemed and may be eaten anywhere. As long as the obligation to tithe has not taken effect, the sanctity of Jerusalem does not affect the produce.

With regard to what case did they disagree? It is with regard to produce whose labor was already completed and it passed through Jerusalem before terumot and tithes were separated from it, as Beit Shammai say: Since one is obligated to separate second tithe from this produce, and the produce was in Jerusalem, he must bring its second-tithe produce back to Jerusalem, and it shall be eaten it in Jerusalem; and Beit Hillel say: The produce may be redeemed and eaten anywhere. And if it enters your mind to say the status of gifts that were not yet separated from the produce is like that of gifts that were already separated, how can Beit Hillel hold that the second-tithe produce may be redeemed; wasn’t the produce admitted by the walls of Jerusalem? Therefore, even though second tithe was not yet separated, it can no longer be redeemed. Apparently, Rabbi Yosei, who certainly holds in accordance with the opinion of Beit Hillel, holds that the status of gifts that were not yet separated from the produce is not like that of gifts that were already separated.

Rabba said: The halakha of the wall with regard to eating second-tithe produce, i.e., that second-tithe produce may not be eaten outside the wall of Jerusalem, is by Torah law; the halakha of the wall with regard to the admitting of second-tithe produce, i.e., that once the produce enters within the wall of Jerusalem, it may not be redeemed or taken beyond the wall, is by rabbinic law. And when the Sages issued the decree that one may not remove from Jerusalem second-tithe produce that entered within the walls, they did so when the tithe is in its unadulterated form after it was separated; but in a case where it is in its status of untithed produce, the Sages did not issue a decree.

Ravina said: Rabbi Yosei is referring to the case of second-tithe produce that was already separated and brought into Jerusalem, and the novel element of his statement is that he is referring to a fig that was not physically taken into Jerusalem; rather, it is a case where one is holding the fig on a reed outside Jerusalem, while he is standing inside Jerusalem. And resolve the dilemma of Rav Pappa (19b) and conclude that if one is standing inside Jerusalem and holding second tithe outside the city on a reed, it is as though the produce entered the city.

MISHNA: One who creates a bald spot upon his head, and one who rounds the edge of his head by shaving the hair adjacent to the ear, and one who mars the edge of his beard, and one who cuts one incision in a display of mourning over the dead, are all liable to receive lashes. If he cut one incision over five dead people, or five incisions over one dead person, he is liable to receive lashes for each and every one.

For rounding the edges of his head, one is liable to receive two sets of lashes, one from here, the hair adjacent to one ear, and one from there, the hair adjacent to the other ear. For marring the edges of his beard there are two edges from here, on one side of his face, and two from there, on the other side, and one from below, on his chin. Rabbi Eliezer says: If he removed the hair on all the edges of his beard in one action, he is liable to receive only one set of lashes for all of them.

And one is liable for marring the edges of his beard only if he removes the hair with a razor. Rabbi Eliezer says: Even if he removed the hair with tweezers [malket] or with a plane [rehitni], he is liable to receive lashes.

GEMARA: The Sages taught: From the verse concerning priests: “They shall not create a bald spot upon their heads” (Leviticus 21:5), one might have thought that even if he created four or five bald spots in one action, he will be liable to receive only one set of lashes. Therefore, the verse states: “Bald spot,” in the singular, to render one liable to receive lashes for each and every bald spot. The verse continues: “Upon their heads”; what is the meaning when the verse states that term? Since it is stated: “You shall neither lacerate yourselves, nor place a bald spot between your eyes for the dead” (Deuteronomy 14:1), one might have thought that one would be liable only for placing a bald spot between the eyes. From where is it derived that the prohibition includes placing a bald spot on the entire head? The verse states: “Upon their heads,” to include the entire head.

And I have derived this prohibition only with regard to priests, for whom the Torah established numerous additional mitzvot, since the verse “They shall not create a bald spot” is written in the context of the halakhot of priests. From where do I derive that a non-priest is also liable for violating that prohibition?

“Bald spot” is stated here (Deuteronomy 14:1) with regard to non-priests, and “bald spot” is stated there, with regard to priests; just as there, with regard to priests, one is liable for each and every bald spot that he creates, and is liable for a bald spot created anywhere on his head as he is for a bald spot created between the eyes, so too here, with regard to a non-priest, one is liable for each and every bald spot that he creates, and is liable for a bald spot created anywhere on his head as he is for a bald spot created between the eyes. And just as there, with regard to non-priests, the prohibition is stated with regard to creating a bald spot as an expression of mourning over the dead; so too here, with regard to priests, the prohibition is stated with regard to creating a bald spot as an expression of mourning over the dead.

The Gemara asks: With regard to these four or five bald spots created over one dead person, for which one is liable to receive lashes for each and every spot, what are the circumstances? If we say that he created those bald spots one after the other and with five separate forewarnings, one preceding each action, it is obvious that he is liable for each and every bald spot; in that case he is one who violates the same prohibition several times and is punished for each violation for which he was forewarned.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פירות שנגמרה מלאכתן למעשר ועברו בירושלים ויצאו אין לאותו מעשר פדייה שכל שנגמרה מלאכתו הרי הוא כמו שהורם והרי הוא מעשר שני שנכנס לירושלים ויצא וצריך שיחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים אבל אם לא נגמרה מלאכתן ויצאו יפדו ויאכלו בכל מקום שלא אמרו מחיצות קולטות אלא בשהיו שם משנראו למעשר שהיה שם טבל עליהם שמחיצות לאכול ר"ל שלא לאכול מעשר שני חוץ לחומה מן התורה אבל מחיצות לקלוט ר"ל שלא לפדות אחר שנכנסו לשם אפי' יצאו לחוץ אינו אלא מדברי סופרים ולא אמרוה אלא בשהיו שם משחל שם טבל עליהן:

כבר ביארנו במשנה שהקורח בראשו על המת לוקה קרח ארבע וחמש קרחות חייב על כל אחת ואחת ולא סוף דבר בזה אחר זה ובהתראה לכל אחת ואחת אלא אפי' קרח בחמש אצבעותיו בחמש מקומות שבראשו או שסך חמש אצבעותיו בצבע הנקרא נש"א שהיא עוקרת את השער והניח חמש אצבעותיו בחמש מקומות שבראשו ועשה חמש קרחות בראשו אע"פ שאין בה אלא התראה אחת חייב על כל אחת ואחת הואיל והמקומות חלוקים וכלם נעשים בבת אחת הרי ההתראה חלה על כל אחת מהן אבל אם קרח חמש קרחות בזה אחר זה בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת:

נאמר בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ונאמר בישראל לא תשימו קרחה בין עיניכם למת ולמדנו בגזרה שוה קרחה קרחה ללמד שאף בישראל חייב על כל הראש כבין העינים וללמד בכהנים שאין בהם חיוב קרחה אלא על המת כישראל אבל אם קרח על ביתו שנפל או על ספינתו שטבעה בים פטור ושיעור קרחה הוא שיראה מראשו פנוי בלא שער כגריס כשיעור האמור בטומאת נגעים וכן כתבנוה בראשון של קדושין:

בפירש"י בד"ה לוקה א' כו' ואי הוה אמר תרומת כו' ובד"ה שנגמרה מלאכתן כו' בדילועין משיפקסו כו' עכ"ל הס"ד ובד"ה חייב על הראש כו' דההוא לאו מיתורא דקרא שמעינן ליה כולי האי וכ"ש הוא וגמגום כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה מה שהגיה ונראה לקיים כל נוסחת פירושים שלנו ור"ל דלכך נקט תלמודא הך מילתא גבי שרט וקרחה לחייב על כל שרט ושרט וקרחה וקרחה משום דלא ילפי ליה אלא מיתורא דקרא אבל גבי פאה לחייב על כל פאה ופאה לאו מיתורא שמעינן ליה כולי האי אלא ממשמעותיה וכ"ש הוא ועוד קאמר דבקרחה ושריטה נמי לא נקט ליה אלא משום הך גמגום וחידושא דה' קרחות וה' שריטות דדחיק תלמודא לאוקמי דסכינהו לחמש כו' אבל בפאות הראש לא שייך הך חידושא דלא שייך אלא ב' פאות ואיכא לאוקמי בפשיטות בנטלן בב"א בב' ידיו ודו"ק:

תוס' בד"ה רבינא אומר כו' כשהאיש עומד בפנים כו' ולוקה כשאוכלו במקומו כו' עכ"ל דלענין ראיית פני הבית ה"ל מלואו אבל לענין אכילה שם מיקרי חוץ לחומה ולא ניחא להו לפרש כפירש"י דמיירי בהדר ארחקי' דכגון דנקט ליה בקניא הכי משמע דאכלו שם ודו"ק:

בד"ה לחייב על כל כו' והקונט' ל"ג בב"א אלא כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' וזר שאכלה לוקה שתים שאפי' בתחלה אכלה וכו'. נראה לי להגיה שאלו בתחלה אכלה וכו' וק"ל:

ברש"י ד"ה והמקיף פאת ראשו משום דבעי למימר וכו'. נ"ל דהוצרך המפרש לכתוב כן משום דהוקשה לו מה חידוש אשמועינן מתניתין בלאו זה דכל הני לאוין דקא חשיב צריך למצוא בהן איזה דבר חדש כמו שפי' רש"י והתוס' ריש פרק:

בד"ה חייב על הראש וכו' ונהי דהכא לא צריך לאתויי מקרא דמסתמא כי היכי דאמרי' ושרט וכו'. הלשון מגומגם וראיתי מי שהגיה ונהי וכו' עד ה"נ אמרי' פאת לחייב על כל פאה ופאה גבי קרחה איצטריך לאתויי קרא דהתם לא שמעינן לה מיתורא דקרא דושרט כולי האי ר"ל דגבי פאת הראש נוכל שפיר ללמוד דחייב על כל פאה ופאה כמו שמצינו גבי שריטה אבל קרחה לא נוכל ללמוד כל כך משריטה כמו פאה:

בתוס' ד"ה רבינא אומר וכו'. נ"ל להגיה כן הא דקאמר בגבולין לוקה ג' מיירי כשהאיש עומד מבפנים ונקט ליה לקנה מבחוץ וכו' ולוקה כשאוכלן במקומן:

ד"ה לחייב על כל קרחה וקרחה וכו' והקונטרס לא גריס וכו' אלא בחדא התראה וכן פי' לעולם בזה אחר זה. הלשון מגומגם אלא שכוונתו לומר שאינו גורס אלא בחדא התראה ופי' אפי' בזה אחד זה ואפי' הכי פריך ומי מחייב ושמא היינו טעמא של הקונטרס דלא גריס בבת אחת משום דאי בבת אחת הכל קרחה אחת היא וברייתא דלעיל אמרה על כל קרחה וקרחה א"כ פשיטא דלא איירי בבת אחת ולכך קאמר וי"ל הגירסא דמצי איירי הברייתא בבת אחת וכגון שעשה ה' שעורין אי לאו קושיין דפריך מנזיר:

שם:

רש"י בד"ה דעייל כו' ממנה דקסבר כו' משיפקסו כו' הס"ד והד"א:

בד"ה חייב על הראש וכו' כדאמרי' לקמן כו'. נ"ב חוזר אהא דלעיל ומשום הכי כתב המגיה יש כאן גמגום ודו"ק:

רש"י ד"ה שנגמרה מלאכתן. נראה דצ"ל שלא נגמרו כו':

במשנה הקורח קרחה בראשו. והנ"י הוסיף או זקנו ותימה דמנ"ל הא הא לא כתיב אלא בראשם וכן במשנה וגמרא ופוסקים לא נזכר אלא ראש ונראה דט"ס הוא:

רש"י ד"ה חייב על הראש. עי' כה"ד והתוי"ט כ' דקרחה ושריטה צריכין לימוד לחייב עכאו"א משום דחיובן אינן רק על מת משא"כ פאה דאיסורה מחמת עצמה חייב ע"כ פאה ופאה מסברא ע"ש דזה נראה כוונתו והנה הנ"י מביא תוספתא דחייב בפאה בב' שערות ושיעור פאה מביא בשם הרמב"ם שהיא ארבע שערות ולפנינו איתא ארבעים שערות וא"כ לפ"ד ליחייב על כל ב' שערות מלקות אחת וכן איסורי נזיר הם מחמת עצמם ואפ"ה א"ח אלא אחת ושמא יאמר דשם ג"כ קבלת הנזירות גורמת לאיסוריו מה יענה ללבישת כלאים ואכמ"ל:

לוקה אחת. דלא הוציאה מידי טבל בקריאת שם זה וקאכיל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר וקעבר אלאו דטבל אבל איסור תרומה דקאכיל ליכא דהא כהן הוא ונהי אי הוה אמר תרומת מעשר באמצעיתה הוי מצי אכיל כולה ולא לקי מידי דהוה תרומת מעשר לכהן והוא כהן ואמעשר ראשון ואמעשר שני לא לקי דהא אף לזרים שרי: הכי גרסינן טעמא דמעשר שני בירושלים ומעשר עני בגבולין הא מעשר שני בגבולין לוקה שלש: דעייליה. לירושלים וקרא עליה שם והדר אפקיה חוץ דחזא מעשר שני פני החומה הלכך לוקה שלש: אי הני מאי למימרא. דבשלמא אי אמרת מעשר שני בגבולין לוקה שלש אע''ג דלא חזא פני החומה אשמועינן טובא דחייבין עליו אע''פ שלא ראה פני חומה ואיצטריך למיתניה משום דיוקא דידה הא בגבולין אלא אי אמרת בדעייליה ואפקיה מאי למימרא לא היא איצטריכא ולאו דיוקא דידה דהא פשיטא דאפילו כהן לוקה על הטבל וזר. על התרומה ועל מעשר שני חוץ לחומה: דעיילה בטיבלה. לההיא תאנה בירושלים דקלטוהו מחיצות למעשר שני העתיד ליתרם ממנה: וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ודמי כמאן דעייל מעשר שני בעיניה דהוה ליה ראה פני החומה והלכך כי אפקה לוקה עליו וכגון דאפקה נמי בטיבלה: שנגמרה מלאכתן. למעשר כדמפרש בזרעים (מעשרות פ''א מ''ה) מאימתי גמר מלאכתן למעשר בחיטין משימרח הכרי בדילועין משיפקסו כו': שיפדה מעשר שני. עדיין יש לו פדייה דכיון דלא נגמרה מלאכתן לא אמרינן כמי שהורמו דמיין וראה פני החומה ואין לו פדייה: יחזיר מעשר שני ויאכל בירושלים. דקסברי בית שמאי כמי שהורמו דמיין: יפדה ויאכל בכל מקום. מדמתני רבי יוסי אליבא דבית הלל יפדה ש''מ דהכי סבירא ליה דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה ומדקאמר יפדה ש''מ דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ולא ראה פני החומה ויש לו פדייה ואי ס''ד כו': רבינא אמר. הא דדייקינן לעיל הא בגבולין לוקה שלש וקא בעית מאי למימרא איצטריך כגון דנקיט ליה בקניא וקא משמע לן דכמאן דראה פני החומה דמי ולוקה משום לא תוכל אי הדר ארחקיה ואכליה ותפשוט מינה בעיא דרב פפא דבעא לעיל: מתני' הקורח קרחה בראשו. על המת כדמפרש בגמרא: והמקיף פאת ראשו. משום דבעי למימר הי נינהו פאתי ראשו נקיט ליה: שרט. עושה חבורה בעצמו משום צער מתו: השורט שריטה אחת על המת חייב. הכא לאו דוקא נקט שריטה אחת אלא משום דבעי לפלוגי לקמיה בין שריטה אחת לשתי שריטות נקיט ליה נמי הכא וכמדומה דלא גרסינן ליה: שריטה אחת על ה' מתים או ה' שריטות על מת אחד. בגמרא מרבי ליה דחייב על כל אחת ואחת: חייב על הראש. על הקפת הראש חייב שתי מלקיות דשתי פאות יש לו לראש שהראש כשתי חתיכות מקום השיער חתיכה אחת ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל''א ושם נקרא פאה ששם סוף הראש מקום חיבור הפרקים ונמצא שיש לו שתי פאות צידעא מכאן וצידעא מכאן וחייב עליהן שתים אפילו נטלן בבת אחת בשתי ידיו ואע''ג דחד התראה קא מתרה ליה אל תקיף דזיל הכא פאה איכא וזיל הכא פאה איכא כדאמר לקמן גבי קרחה וגבי שריטה דמייתינן דחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שרט ושרט ונהי דהכא לא צריך לאתויי מקרא דמסתמא כי היכי דאמרינן ושרט לחייב על כל שרט ושרט ה''נ אמרינן פאת לחייב על כל פאה ופאה דהא לאו מיתורא דקרא שמעינן ליה כולי האי. כ''ש וגימגום כדאמרינן לקמן דסכינהו לחמש אצבעתיה נשא דאע''ג דליכא אלא חדא התראה מחייבינן ליה חמש: שתים מכאן. חמש פאות יש לו לזקן אחד למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד שם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ששם מתחלת הזקן וכל מה שלמעלה עד הצידעא בכלל פאת הראש היא ושתי השיבולות כל אחד מהן לסוף הלחי ונקרא פאה ואחת מלמטה שיער שבין השיבולת באמצע הסנטר שלועזין מנט''ן: ואינו חייב עד שיטלנו בתער. תנא קמא קאמר לה ורבי אליעזר פליג עליה: גמ' הכי גרסינן לא יקרחו קרחה יכול אפילו קרח כו' תלמוד לומר קרחה. דקרא יתירא הוא: בראשם מה תלמוד לומר. לאו דוקא קאמר ליה דהא ודאי איצטריך משום דהוה אמינא קרחה כל דהו אלא מידרש קא דריש ליה בראשם משמע כל הראש שלפי שאמר כו': ולא תתגודדו. בישראל כתיב ולא יקרחו בכהנים: בין העינים. בראש סמוך לפדחת: ואין לי. דחייב על כל הראש אלא כהנים דההוא בכהנים כתיב:
הא בגבולין לוקה. מדנקט והיא שנת מעשר שני והוא בירושלים שמע מינה דאילו היה בגבולין לוקה שלש: אמר רבא מחיצה לאכול מדאורייתא מחיצה לקלוט מדרבנן. הלכך לגבי דין פדייה לא אמרינן מתנה שלא הורמו כמי שהורמו דמיין לענין שקלטוהו ואסור לפדותו אבל לענין שלוקין בגבולין אמרינן כמי שהורמו דמיין והוי ראו פני הבית: רבינא אמר כגון דנקיט ליה בקניא. הא דאמר בגבולין לוקה שלש מיירי כשהאיש עומד. בין הקנים ונקיט ליה לקנה מבחוץ ואשמעינן דלוקה דבכך קרית ביה ראיית פני הבית ולוקה כשאוכלו במקומו דעדיין אינו בפנים לגמרי ולפשוט בעיא דרב פפא: לחייב על כל קרחה וקרחה היכי דמי אילימא בזה אחר זה ובחמש התראות פשיטא אלא בבת אחת ובחדא התראה. זו גירסת הספרים והקונטרס לא גריס בבת אחת אלא בחדא התראה וכן פי' לעולם בזה אחר זה ושמא היינו טעמא משום דאי בבת אחת הכל קרחה חדא היא ויש ליישב בבת אחת ומיירי שעשה שיעור ה' קרחות והוא הדין דבזה אחר זה נמי היה יכול להקשות אלא הכי קאמר אילימא גם בבת אחת ובחדא התראה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד