מכות יט ע"ב

The Gemara asks: This works out well according to the one who says: In determining whether a derivation involves consecrated matters or whether it involves non-sacred matters, we follow the matter that is derived from a matter derived from juxtaposition. Since in this case the matter derived is second-tithe produce, which for these purposes is non-sacred, its halakhic status may be derived from juxtaposition with the halakhot of sacrificial matters. But according to the one who says: We follow the matter that teaches, i.e., from which the halakha is derived, what is there to say? The status of second-tithe produce may not be derived by means of juxtaposition from the status of the firstborn offering, which itself was derived from the blood of the offering, because the firstborn offering is a sacrificial matter.

The Gemara answers: This is not a matter derived from a matter derived from a juxtaposition, as the status of the firstborn offering is not derived from the status of blood; blood and flesh are one matter. There is only one derivation in this case, which is that the status of second-tithe produce is derived from the status of the blood and the flesh of the firstborn.

§ The mishna teaches that one who ate offerings of the most sacred order outside the Temple courtyard and one who ate second-tithe produce outside the wall of Jerusalem is flogged with forty lashes. The Gemara asks: Didn’t we already learn this one time in the previous mishna (13a), that one who ate second-tithe produce or sacrificial food that was not redeemed is flogged? Why does the tanna repeat the halakha of second-tithe produce in this mishna? Rabbi Yosei bar Ḥanina said: These are different cases; the latter clause, this mishna, is in the case of ritually pure second-tithe produce and a ritually pure person who eats it outside the wall of Jerusalem. The first clause, the previous mishna, is in the case of ritually impure second-tithe produce and a ritually impure person who eats it within Jerusalem.

The Gemara asks: And from where do we derive that one is liable to receive lashes due to impurity? It is derived as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says that the verse in the portion of the declaration of tithes: “I have not put any of it away when impure” (Deuteronomy 26:14), is a general formulation that is interpreted to mean: Whether I am impure and the second-tithe produce is ritually pure, or whether I am ritually pure and the second-tithe produce is impure. Rabbi Shimon adds: And I do not know where it is that one is warned, i.e., where is there a prohibition, with regard to eating. Although it is clear from the verse cited that it is prohibited for one to partake of second-tithe produce while impure, the source for this prohibition is unclear.

Before citing the source of the prohibition, the Gemara asks: With regard to one with impurity of the body who partakes of second-tithe produce, it is explicitly written: “A soul that touches it shall be impure until the evening and shall not eat of the consecrated food” (Leviticus 22:6), which the Sages interpret to include second-tithe produce. This is a prohibition with regard to a ritually impure person partaking of second-tithe produce. But when Rabbi Shimon says: I do not know where it is that one is warned with regard to eating, he is stating: With regard to the impurity of the second-tithe produce itself, from where is the warning derived?

The Gemara answers: It is derived as it is written with regard to second-tithe produce: “You may not eat within your gates the tithe of your grain or of your wine or of your oil” (Deuteronomy 12:17), and later, with regard to a blemished firstborn animal, the verse states: “Within your gates you may eat it, the impure and the pure may eat it alike” (Deuteronomy 15:22).

And it is taught in a baraita of the school of Rabbi Yishmael: Even a ritually pure person and a ritually impure person may eat the flesh of a blemished firstborn animal in one dish and need not be concerned, as there is no prohibition for one to eat it while he is impure or while it is impure. And the Merciful One says: It is that impure flesh of the blemished firstborn that is permitted for you to eat with a ritually pure person within your gates there, whereas here, in the case of second-tithe produce in Jerusalem, you may not eat it within your gates in the manner that one eats the flesh of the firstborn.

The Gemara stated that the case of second-tithe produce that was not redeemed, cited in the previous mishna, is referring to second-tithe produce that is impure. This indicates that impure second-tithe produce can be redeemed. The Gemara asks: And from where do we derive that impure second-tithe produce is subject to redemption?

It is as Rabbi Elazar says: From where is it derived with regard to second-tithe produce that became impure that one may redeem it even in Jerusalem? It is derived as the verse states: “Because you are unable to carry it [se’eto], as the place is too far from you…and you shall turn it into money” (Deuteronomy 14:24–25). And se’et means nothing other than eating, as it is stated: “And portions [masot] were taken to them from before him” (Genesis 43:34), referring to gifts of food. Therefore, the phrase: You are unable se’eto, means: You cannot eat it, referring to a case where it is impure. The Torah states that in that case one may redeem the produce even if it is in Jerusalem, not at a distance.

The Gemara cites another, related interpretation. Rav Beivai says that Rav Asi says: From where is it derived with regard to ritually pure second-tithe produce that one may redeem it even if it is one stride outside the wall of Jerusalem, contrary to the plain understanding of the verse: “As the place is too far from you”? It is derived as it is stated: “Because you are unable to carry it [se’eto],” indicating that if there is any reason that one is unable to carry the produce and bring it into Jerusalem, he may redeem it regardless of its distance from Jerusalem. The Gemara objects: That verse is necessary to derive the halakha of Rabbi Elazar that one may redeem impure second-tithe produce even in Jerusalem.

The Gemara answers: If so, that the verse is required to derive only the halakha of Rabbi Elazar, then let the verse state explicitly: You are unable to eat it. What is the reason that the verse employs the term “se’eto”? The Gemara objects: And say that the term comes entirely for this purpose, to teach that one may redeem the produce even if it is not far from the city, and nothing is derived with regard to impure produce. The Gemara answers: If so, let the verse state: You are unable to take it. Why does the verse employ the term “se’eto”? Conclude two conclusions from it: One may redeem ritually pure second-tithe produce even if it is just outside the walls of Jerusalem, and one may redeem ritually impure second-tithe produce even in Jerusalem.

In connection to the discussion of where one may redeem second-tithe produce, the Gemara relates: Rav Ḥanina and Rav Hoshaya sat, and a dilemma was raised before them: If the second-tithe produce is at the entrance of Jerusalem, what is the halakha; can one redeem it there? The Gemara elaborates: It is obvious in a case where one is outside Jerusalem and his burden of second-tithe produce is inside Jerusalem; the tithe is admitted by the walls of Jerusalem and its status is that of produce that entered the city. But in a case where one is inside Jerusalem and his burden of second-tithe produce is outside Jerusalem, what is the halakha?

A certain elder taught them a baraita of the school of Rabbi Shimon ben Yoḥai. It is written: “As the place is too far from you [mimmekha]” (Deuteronomy 14:24); and the term “mimmekha” is interpreted as: From your fullness [mimmilluakha], indicating the person and all his appurtenances, including the burden he bears. If any part of him or his appurtenances is inside the city, it is as though he is entirely inside the city, and therefore he may not redeem the second-tithe produce.

Rav Pappa raises a related dilemma: If one is holding the second-tithe produce on a reed, and it is suspended behind him, what is the halakha? Since he is carrying the burden, does it fall into the category of his fullness, and it is no different from a burden that he bears on his person, or does its status differ because it is not actually resting on his body? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to second-tithe produce, from when is one liable to receive lashes for eating it outside the walls of Jerusalem? It is from when the produce entered within the wall of Jerusalem. What is the reason for this? It is derived as the verse states with regard to second-tithe produce: “Before the Lord your God you shall eat it” (Deuteronomy 12:18), and it is written in the previous verse: “You may not eat within your gates” (Deuteronomy 12:17), from which it is derived: Anywhere that we read concerning it: “Before the Lord your God you shall eat it,” we read concerning it the prohibition: “You may not eat within your gates,” i.e., it may not be eaten outside the walls of Jerusalem; and anywhere that we do not read concerning it: “Before the Lord your God you shall eat it,” as the produce remained outside the walls, we do not read concerning it the prohibition: “You may not eat within your gates.”

The Gemara raises an objection from that which Rabbi Yosei says: With regard to a priest that a fig of untithed produce came into his possession, and he seeks to separate terumot and tithes from it, he says: This fig, I designate its teruma at its stem, I designate its first tithe at its north side, and I designate its second tithe at its south side; and it is a year when second tithe is separated, i.e., the first, second, fourth, or fifth years of the Sabbatical Year cycle, and he is in Jerusalem, when he recites this formula. Or he says that poor man’s tithe shall be designated at its south side if it is a year of poor man’s tithe, i.e., the third or sixth years of the Sabbatical Year cycle, and he is located anywhere in the outlying areas, not in Jerusalem. In those cases, if he ate the fig,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

ומקשינן: הניחא למאן דאמר שהכלל ש"בקדשים אין למדין היקש מדבר הלמד מן ההיקש", בתר למד אזלינן [נאמר על הדבר הלמד], והיינו, שקדשים אינם יכולים להילמד בהיקש מדבר שהוא עצמו נלמד מן ההיקש. הרי כאן, כיון שהדבר הלמד [מעשר שני] הוא חולין, ניתן ללמוד אותו בהיקש מדבר שהוא עצמו נלמד בהיקש.

אלא למאן דאמר שהכלל "אין למדין היקש בקדשים מדבר שלמד מן ההיקש", בתר מלמד אזלינן [נאמר על הדבר המלמד], שקדשים הנלמדים בהיקש אינם יכולים ללמד על דבר אחר בהיקש -

מאי איכא למימר?

כיצד אפשר ללמוד מעשר שני מהיקש לבכור? והרי הדבר המלמד על מעשר שני הוא בשר בכור, שהוא קדשים, וכיון שבשר בכור עצמו נלמד בהיקש מדם הבכור, הוא אינו יכול ללמד על מעשר שני בהיקש, שהרי בכור הוא קדשים, שאינם יכולים להיות דבר המלמד על אחרים בהיקש, כאשר הם עצמם נלמדים בהיקש!

ומתרצינן: בשר הבכור אינו נחשב ל"דבר הלמד מן ההיקש", משום שדם ובשר - חדא מילתא היא. ודם עצמו, שאינו נזרק אלא בשעה שקיים הבית, לא נלמד מן ההיקש, אלא נאמר בו במפורש שקיומו הוא רק כשיש מזבח.

שנינו במשנה: קדשי קדשים חוץ לקלעים, קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה:

ומקשינן: תנינא, הרי כבר שנינו חדא זימנא [פעם אחת] דין זה שהאוכל מעשר שני חוץ לחומה לוקה, שהרי במשנה בתחילה הפרק אמר התנא: "ואלו הן הלוקין - מעשר שני והקדש שלא נפדו".

והרי האיסור לאכול מעשר שני שלא נפדה, הוא רק כשאוכלו חוץ לחומת ירושלים.

וכיון שכבר נשנה הדין של איסור אכילת מעשר שני חוץ לחומה, למה חזר התנא לשנות אותו כאן?

ומתרצינן: אמר רבי יוסי בר חנינא: סיפא [משנתנו, שהיא הסיפא של המשנה הקודמת, בתחילת הפרק], מדברת במעשר שני טהור, וגברא טהור, דקא אכיל [באדם טהור שאכל מעשר שני טהור] חוץ לחומה, שלוקה.

ואילו הרישא [המשנה הקודמת, בתחילת הפרק], מדברת במעשר שני טמא, ו [או] גברא טמא והמעשר שני טהור, וקא אכיל ליה בתוך ירושלים בלא פדיון, שלוקה משום שאסור לאכול מעשר שני בטומאה בירושלים, עד לאחר שיפדהו. ^[17]

והוינן בה: ומנא ליה למשנה לעיל דין זה, דמחייב עליה [על מעשר שני] משום טומאה אם אכלו בלא פדיון.

ומבארינן: דין זה נלמד מהא דתניא:

רבי שמעון אומר: כתוב בתורה בפרשת וידוי מעשר, שהוא מודיע על כך שנהג במעשר כהלכותיו:

"לא בערתי ממנו [לשון כילוי, כלומר לא נהנתי ממנו לא באכילה ולא בשתיה ולא בסיכה] בטמא" [דברים כו יד].

ודורש רבי שמעון שלשון "בטמא" משמע: בין שאני טמא טומאת הגוף, והוא המעשר טהור.

בין שאני טהור, והוא המעשר טמא טומאת עצמו.

ומבארת הברייתא: והיכן מוזהר ב"לאו" על אכילה, שלא יאכלנו למעשר שני בטומאה, וכמו שאמרו במשנה שלוקה על זה ^[18] -

איני יודע מקום מסוים שמוזהר עליו בפירוש, שהרי מה שמביא הביכורים אומר "לא ביערתי ממנו בטמא" אינו אלא ווידוי, אך אין זה מקור לאיסור. ^[19]

אלא, לומדים את אזהרתו מגזירה שוה, כמו שמסיימת הברייתא להלן: תלמוד לומר "לא תוכל לאכול בשעריך". עד כאן לשון הברייתא.

אבל לפני שמביאה הגמרא את סיומה של הברייתא, היא מפסיקה כדי להקשות:

הכיצד אמר רבי שמעון בברייתא שאינו יודע אזהרה מפורשת לאכילת מעשר שני בטומאת האדם?

והרי האיסור לאכול מעשר שני בטומאת הגוף של האדם - בהדיא כתיב!

שהרי יש אזהרה מפורשת על כך בתורה. דכתיב "נפש אשר תגע בו [באחד מן הטמאים באבות הטומאה שהוזכרו שם בפסוקים קודמים, ונעשתה "ראשון לטומאה"] וטמאה עד הערב. ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" [ויקרא כב].

ומבואר במסכת יבמות שהאיסור "לא יאכל מן הקדשים" האמור כאן, מדובר באכילת מעשר שני, ולומדים זאת מכך שכתוב כאן "כי אם רחץ במים", שאינו צריך הערב שמש, אלא מיד כשטבל ועלה, אוכל הוא ב"קדשים". ודין זה נוהג רק במעשר שני, כי בשאר הקדשים, כגון תרומה או קדשי מזבח, אינו נטהר בטבילה גרידא אלא זקוק הוא גם לסיום היום, בהערב שמש.

אם כן, מצאנו אזהרה מפורשת לאדם טמא שאסור באכילת מעשר שני!

אלא, מבארת הגמרא: רבי שמעון, שאמר "איני יודע", כוונתו לשאול היכן יש אזהרה מפורשת לטומאת המעשר שני עצמו, שאסור באכילה - מנין?

ועל כך עונה הברייתא: שלומדים אזהרתו, מגזירה שוה,

דכתיב גבי מעשר שני "לא תוכל לאכול בשעריך" [דברים יב יז].

ולהלן גבי בכור בעל מום, הוא אומר "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור" [דברים טו כב].

ותנא דבי רבי ישמעאל, שיש ללמוד מ"תאכלנו הטמא והטהור", שאף על פי שלבכור בעל מום יש קדושה מסוימת, שמכוחה הוא אסור בגיזה ועבודה, כמו שדורשים בבכורות [טו א] מ"בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר", "תזבח" - ולא גיזה, "ואכלת" - ולא לכלביך, "בשר" - ולא חלב,

אפילו הכי, אדם טמא ואדם טהור אוכלין אותו בקערה אחת, ואין חוששין.

ומכאן אנו למדים שבכור בעל מום נאכל הן בטומאת הגוף [האדם], והן בטומאת עצמו [האוכל].

שהרי כאשר האדם הטמא אוכל ממנו, יש כאן אכילת בשר טהור בטומאת הגוף.

וכאשר האדם הטהור אוכל עמו לאחר שנגע האדם הטמא בבשר הבכור שבקערה, יש כאן אדם טהור האוכל את בשר הבכור כשהבשר טמא בטומאת עצמו.

וקאמר רחמנא, היאך טמא, דשרי לך גבי טהור, זה שאמר הכתוב "הטמא והטהור יאכלנו", ולימדך שהותר לאכול הן בטומאת האוכל והן בטומאת האדם, הוא דווקא התם, בבכור בעל מום, שכתוב בו "בשעריך תאכלנו".

אבל הכא, במעשר שני, שנאמר בו "לא תוכל לאכול בשעריך" - לא תיכול! אסור לטמא לאכול עם הטהור. והיינו, שאסור לאוכלו, בין בטומאת עצמו ובין בטומאת הגוף.

וזהו מקור האזהרה לאיסור אכילת מעשר שני בטומאת עצמו.

וזהו שאמר התנא במשנה בתחילת הפרק, שאם אכל מעשר שני והקדש שלא נפדו, לוקה. לפי שהמשנה שם מדברת במעשר שני טמא שלא נפדה, שאסור באכילה אפילו בירושלים.

ומדייקת הגמרא: מזה שהתנא במשנה מדבר במעשר שני שלא נפדה, משמע, שאם רוצה, יכול לפדותו ואפילו בירושלים.

ואף על פי שמעשר שני טהור אינו נפדה בירושלים, משום שנאמר "כי ירחק ממך המקום, ונתתה בכסף" [דברים יד כד], מכאן שרק בריחוק מקום אתה פודה ולא בקירוב מקום. מכל מקום, מעשר שני טמא, פודהו אפילו בירושלים.

והוינן בה: ומנא לן דמעשר שני שנטמא, בר פדייה הוא?

ומבארינן: דאמר רבי אלעזר, מנין למעשר שני שנטמא, שפודין אותו אפילו בירושלים?

תלמוד לומר בפרשת מעשר שני, "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו. ונתתה בכסף" [דברים יד].

ואין "שאת" אלא לשון אכילה.

שנאמר ביוסף, בשעה שישב לאכול עם אחיו במצרים, "וישא משאות [מנות] מאת פניו" [בראשית מג לד].

וכך הוא ביאור הפסוק: "כי ירחק ממך המקום", כשהמעשר שני הטהור נמצא חוץ לירושלים, ואין אתה יכול לאוכלו במקום שהוא נמצא שם, או "כי לא תוכל שאתו [לאכלו] ", אפילו כשהמעשר שני נמצא בירושלים, אלא שאין אתה יכול לאוכלו משום שנטמא, בשני הענינים האלה - "ונתתה בכסף", יכול אתה לפדותו.

ומביאה הגמרא עוד לימוד מ"כי לא תוכל שאתו".

אמר רב ביבי אמר רב אסי: מנין למעשר שני טהור, שפודין אותו אפילו אם נמצא בפסיעה אחת חוץ לחומה?

כי אף על גב שנאמר "כי ירחק", שמשמע במקום רחוק, בכל זאת, כיון שנאמר "כי לא תוכל שאתו", מלשון משאוי, שאינו יכול לנושאו ולהביאו לפנים מן החומה, לומדים מזה, שהכתוב לא תלה את היתר הפדיה בריחוק אלא בקושי שבנשיאתו. שכל זמן שיש עוד לעשות נשיאה והבאה לפנים מן החומה, אפילו אם נשאר רק מהלך של פסיעה אחת, עדיין יכולים לפדותו.

ומקשינן: והא האי קרא "לא תוכל שאתו", מבעי ליה לדרוש ממנו כדרבי אלעזר, לענין מעשר שני שנטמא שיכול לפדותו אפילו בירושלים. ואם כן, האיך לומד רב אסי מפסוק זה שהיתר הפדיה תלוי בנשיאה ולא בריחוק מקום?

ומתרצינן: אם הפסוק נכתב רק כדי לדרוש ממנו פדיה במעשר שני שנטמא, ואפילו בירושלים, אם כן לימא קרא [היה צריך לכתוב] "לא תוכל לאוכלו", שהוא לשון של אכילה בלבד.

מאי "שאתו"? מדוע כתבה התורה בלשון "שאתו", שהוא גם לשון של אכילה וגם לשון של משאוי, כדי לדרוש ממנו גם כדרב אסי.

ומקשינן: ואימא כולו [כל הפסוק], רק להכי [ללשון משאוי] הוא דאתא, ולדרוש בו רק כדרב אסי.

ומתרצינן: אם הפסוק נכתב רק כדי לדרוש ממנו כדרב אסי, שהיתר הפדיה תלוי במשאוי ולא בריחוק מקום, ולא לדרוש ממנו דין פדיה במעשר שני טמא, אם כן, לימא קרא [היה צריך לכתוב] "לא תוכל ליטלו" שהוא לשון רק של משאוי.

מאי "שאתו"? מדוע כתבה התורה בלשון "שאתו", שהוא גם לשון של אכילה וגם לשון של משאוי? שמע מינה, שהתורה רצתה להשמיענו בלשון "שאתו", תרתי, גם אכילה וגם נשיאה. ולכן דורשים את שתי הדרשות.

יתיב רב חנינא ורב הושעיא אפיתחא דירושלים, וקא מבעיא להו, האם יכול לפדות את המעשר שני כשהתחיל כבר להכנס לתוך חומת ירושלים, או לא?

פשיטא שאם הוא, האדם הנושא את המעשר שני, נמצא בחוץ, ומשאו בפנים חומת ירושלים, שקלטוהו מחיצות ירושלים למעשר שני, ושוב אינו יכול לפדותו,

אבל אם הוא בפנים, ומשאו בחוץ יש להסתפק, מהו? האם יכול עדיין לפדות את המעשר שני או לא.

תנא להו [שנה להם] ההוא סבא בדבי רבי שמעון בן יוחי לפשוט את ספיקם, מהפסוק "כי ירחק ממך המקום" [דברים יד כד], שלומדים משם שכדי לפדות את המעשר שני צריך שיהיה ירושלים רחוק ממילואך [מכולך], משום ש"ממך" משמע מכולך, ולכן באופן שגופו בפנים, אינו יכול לפדותו, כיון שאינו רחוק בכולו מירושלים.

בעי רב פפא: מה הדין אם האדם עומד בפנים חומת ירושלים, ונקיט ליה [ואוחז] את המעשר שני מחוץ לחומה בקניא [בקנה] ארוך, מאי?

האם אומרים כיון שאינו על כתיפו, אינו תלוי בו, ואין הוא נחשב למילואו של המעשר שני, וכאילו מוטל משאו על הארץ מחוץ לחומה ונפדה. או שמא כיון שנוקטו בידו על ידי קנה, נחשב למשאו וצריך שגם הוא יעמוד מחוץ לחומה, כדי שיוכל לפדותו.

ונשארת הגמרא בתיקו.

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: מעשר שני מאימתי חייבין עליו מלקות אם אכלו חוץ לחומה?

משראה פני החומה! שנכנס כבר לירושלים.

ומה שכתוב במשנה שהאוכלו חוץ לחומה חייב מלקות, מדובר באופן שתחילה הכניסוהו לתוך ירושלים, ואחר כך הוציאוהו.

מאי טעמא, אינו חייב עליו עד שיכנס לירושלים?

משום דאמר קרא "כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו" [דברים יב יח].

ובפסוק קודם כתיב "לא תוכל לאכול בשע ריך".

ולומדים מזה, שרק כל היכא דקרינן ביה "לפני ה' אלהיך תאכלנו", שכבר נכנס למקום האכילה, אז קרינן ביה "לא תוכל לאכול בשעריך", שאסור לאוכלו חוץ לחומה. ^[20]

אבל, וכל היכא דלא קרינן ביה "לפני ה' אלהיך תאכלנו", שעדיין לא נכנס למקום האכילה, אז לא קרינן ביה [לא נאמר בו] האיסור של "לא תוכל לאכול בשעריך". מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: רבי יוסי אומר: כהן, שעלתה בידו, שהחזיק בידו, ^[1] תאנה אחת ^[2] של טבל ^[3], ורצה להפריש ממנה תרומה כשהיא שלימה. וכל המפריש תרומה, צריך להקצות מקום מסויים ומוגדר לתרומה, משום שאמר הכתוב בתרומה "ראשית", ובכך לימד הכתוב שצריך להפריש את התרומה באופן שיהיו "שייריה ניכרין", דהיינו, צריך שיהיה ניכר לאחר ההפרשה של התרומה מהטבל, היכן הם הפירות המתוקנים [שהם "שייריה" של התרומה], והיכן היא התרומה. ודבר זה יתכן רק אם בשעת ההפרשה מגדירים בדיוק היכן הוא מקום התרומה, שאז ידוע היכן היא התרומה והיכן הם שייריה המתוקנים על ידי הפרשתה מהם. והוא הדין להפרשת המעשרות.

ולכן, עמד הכהן ואמר: תאנה זו, תהא תרומתה - בעוקצה [בצד זנבה].

מעשר ראשון - יהיה בצד צפונה של התאנה [אך לא הפריש מהמעשר ראשון תרומת מעשר].

ומעשר שני - יהיה לצד דרומה.

והיא, אותה שנה, היתה שנת מעשר שני, שהיא השנה הראשונה או השניה, או הרביעית או החמישית, למנין שנות השמיטה.

והוא, הכהן, היה עומד באותה עת בירושלים, שהיא מקום אכילת המעשר שני.

או שהיה זה בשנה שלישית או שישית למנין שנות השמיטה, שהיא שנת מעשר עני, ולכן במקום מעשר שני הוא הפריש מעשר עני, ואפילו הוא עומד בגבולין [בארץ ישראל מחוץ לגבולות ירושלים].

וכיון שלא תיקן את המעשר ראשון, שלא הפריש ממנו תרומת מעשר, נמצא שתאנה זו יש בה איסור טבל, של מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר, שלא הופרשה ממנו.

הערות

^[17] הרמב"ם (פ"ג ממע"ש) כתב שכל האיסור לאכול מעשר שני הוא רק בירושלים, וכתב הר"י קורקוס שמקורו כאן בסוגייתינו. אך בפירוש המשניות על משנתינו משמע שהמקור מהמשך הסוגיא לגבי אכילה חוץ לחומה, שרק במקום שנחשב "בשעריך" יש איסורי מעשר שני, ועיין לקמן.

^[18] הריטב"א מבאר שמהוידוי אין ללמוד שיש בזה לאו, משום שיכול להיות שאינו נאסר כלל באכילה בטומאה, אלא שהוא מתוודה שנשמר בו לפנים משורת הדין. או, שמהוידוי אפשר ללמוד איסור עשה, אבל לא לאו ללקות עליו.

^[19] הרמב"ם (פ"ג ממע"ש ה"א) כתב שהאוכל מעשר שני בטומאה לוקה, שנאמר ולא ביערתי ממנו בטמא. ותמה הרמב"ן בספר המצוות שרש ח' שמסוגיין משמע שמקרא זה אינו נחשב מקור לאיסור. ובישועות מלכו כתב שהרמב"ם ביאר ששאלת רבי שמעון היתה באיזה מקום אסור לאכול מעשר שני בטומאה, אם רק בירושלים או בכל מקום, ודוחק. ועיין בתוס' ביבמות עג ב, שהוכיחו מהסוגיא בפסחים כד א שהמקור מלא אכלתי ממנו, ואולי סבר הרמב"ם שהסוגיות חלוקות, ועיין דרך אמונה.

^[20] עיין לעיל הערה 17 שהרמב"ם למד מסוגיין גם לענין אכילת מעשר שני בטומאה שנאסר רק בירושלים, אך בדבריו משמע שאף אם נכנס ויצא מותר לכלו, ובכך שונה איסור אכילה בטומאה מאיסור אכילה חוץ לחומה שנאסר אף אם יצא אחר שנקלט, כיון שהאיסור לאכול בחוץ הוא על היציאה, מה שאין כן בטומאה שהאיסור בפנים, ולכן כשיוצא מותר, ועיין בכסף משנה (פ"ג ה"א, ובמנחת חנוך רפ"ב ג' ובחזון איש דמאי ג' סק"ב).

^[1] נקט "שעלתה בידו": א. לומר שהפרי תלוש, למעט מחובר שאין בו משום טבל, ב. לומר, כיון שהחשיבו לאכילה, לכן חל דין טבל אפילו בפרי אחד. ריטב"א. ואילו הראב"ד [המובא בשיטה מקובצת למסכת בבא מציעא נג א] מבאר שלקח תאנה אחת מהרבה תאנות.

^[2] הקשה בערוך לנר, איך לוקה על אכילת התרומה או מעשר שני של תאנה אחת, והרי אין בתרומה של תאנה אחת, שהוא אחד מארבעים בתאנה, שיעור "כזית", וכן המעשר שני מתאנה אחת אין בו כזית. ותירץ, שלסימן בעלמא נקט, שאם תמצא תאנה גדולה כזאת שיהא בתרומתה ובמעשרה כזית, ילקה. ובפורת יוסף תירץ, שהברייתא סוברת כרבי שמעון הסובר כל שהוא למלקות.

^[3] נחלקו הראשונים בענין מעשר פירות: א. שיטת רש"י (בברכות לו, א ד"ה גבי מעשר, ועוד מקומות) ותוספות (ר"ה יב, א ד"ה תנא, ועוד מקומות), שרק דגן תירוש ויצהר חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, ושאר פירות הם מדרבנן. וכן היא דעת הראב"ד (בהשגותיו פ"א ממעשר ה"ט) והרמב"ן והרשב"א (ב"מ פח, ב). ב. דעת הרמב"ם (פ"ב מתרומות ה"א), שכל פירות האילן חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה. ג. דעת המאירי, שכל שבעת המינים חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, והובאה שיטה זו בשיטמ"ק (ב"מ פח, ב) בשם הראב"ד, וכתב שם הטעם, דגמר גזירה שוה "ראשית" "ראשית" לשבעת המינים. ד. בכפתור ופרח (פ"ג) הביא בשם הראב"ד, שבאמת אין חיוב מן התורה אלא על תירוש ויצהר, ולא בשאר פירות האילן, ומכל מקום אם קרא עליהם שם תרומה ומעשר בשאר פירות האילן חל עליהם שם תרומה ומעשר. (וראה חזו"א שביעית סי' ז' סקכ"ה שהקשה על שיטה זו). ומסוגייתנו, שנאמר בה שחייב מלקות על אכילת "תאנה" הטבולה לתרומות ומעשרות, הוכיח המאירי שגם שאר פירות האילן, ולא רק תירוש ויצהר, חייבים במעשר מן התורה. אך לפי הראב"ד יש לומר שאין חיוב, אלא מדובר במקום שהפריש מעצמו. והתוספות, הסוברים שאין תרומות ומעשרות מן התורה אלא רק בדגן תירוש ויצהר, כתבו (בר"ה יב, א ד"ה תנא), שלסימן בעלמא נקט תאנה, ונפקא מינה לתרומה דאורייתא. אי נמי, "לוקה" שאמרו כאן, הכוונה למכת מרדות. ועיין עוד בחזון איש שביעית ז כה, ובדרך אמונה, מעשר שני ב ה.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] בתר [אחר] הלמד אזלינן [אנו הולכים], שאם הדבר שנלמד בהיקש הוא חולין — אפשר ללמוד מדבר שהוא קדשים, למרות שהוא עצמו נלמד בהיקש. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בתר [אחר] מלמד אזלינן [אנו הולכים], ואם המלמד הוא דבר שבקדשים אין למדים ממנו, מאחר שהוא עצמו נלמד בהיקש, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והרי כאן המלמד הוא קדשים, ובקדשים אין למדים למד מלמד!

ומשיבים: לשיטה זו אין כאן כלל "למד מלמד", שכן דם ובשר חדא מילתא היא [דבר אחד הוא], ואין כלל היקש מדם לבשר. וכיון שדם ובשר נחשבים כדבר אחד, הרי יש פה רק היקש אחד — שלמדים מדמו ובשרו של בכור לדין מעשר.

א שנינו במשנה שהאוכל קדשי קדשים וכו' ומעשר שני חוץ לחומה — לוקה. ומקשים: הלא כבר תנינא חדא זימנא [שנינו זאת פעם אחת] במשנה הראשונה בפרק זה, בכלל הלוקים: האוכל מעשר שני והקדש שלא נפדו, ומדוע חזר ושנה דין מעשר שני? אמר ר' יוסי בר חנינא: יש הבדל במקרים בהם עוסקות שתי המשניות, שכן סיפא [סופה] של המשנה, המקרה שמדובר בו במשנה שלנו, עוסק במעשר שני טהור וגברא [ואדם] טהור, דקא אכיל [שאוכל] אותם חוץ לחומה של ירושלים. רישא [בתחילה] במשנה הראשונה, מדובר במעשר שני טמא וגברא [ואיש] טמא, וקא אכיל ליה [והוא אוכל אותו] בירושלים.

ושואלים: ומנלן דמחייב עליה [ומנין לנו שמתחייב עליו מלקות] משום טומאה? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: נאמר בוידוי המעשר "לא בערתי ממנו בטמא" (דברים כו, יד), והלשון הכללית הזו באה ללמד: בין שאני (האדם) טמא והוא (המעשר) טהור, בין שאני טהור והוא טמא. ומוסיף התנא: והיכן מוזהר על אכילה איני יודע. שאף שמן הכתוב ברור שאסור לאכול מעשר בטומאה, לא מצאנו מפורש היכן נאמר האיסור הזה.

ועוד לפני שמביא התנא ראיה לכך, תוהים: הלא לענין אכילת המעשר בטומאת הגוף (כשהאדם טמא) בהדיא כתיב [במפורש נאמר] "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים" (ויקרא כב, ו), וכפי שדייקו חכמים, מדובר שם גם על מעשר שני — ומכאן שהוא אסור באכילה לאדם טמא! אלא כשאמר התנא "היכן מוזהר על האכילה איני יודע", שאלתו היתה: טומאת עצמו כשהמעשר עצמו טמא מנין לנו שאסור גם הטהור לאכול אותו?

והתשובה לכך היא: דכתיב [שנאמר] לענין מעשר שני "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך..." (דברים יב, יז), ולהלן בדין בכור שנפל בו מום הוא אומר "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור" (דברים טו, כב),

ותניא דבי [ושנויה ברייתא על כך מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אפילו טמא וטהור אוכלין בו בבשרו של הבכור בקערה אחת ואין חוששין, שאין איסור לא לאוכלו בטומאת הגוף ולא לאוכלו כשהוא טמא. וקאמר רחמנא [ואמרה תורה]: היאך [אותו] טמא דשרי [שהותר] לך לאכול גבי [יחד] עם טהור התם [שם] "בשעריך", הכא לא תיכול [כאן, במעשר לא תאכל] באותו אופן, שאינך רשאי לאכול מעשר בטומאה בירושלים, כמו שאתה אוכל בכור בעל מום בשעריך.

ב העמדנו את דין מעשר שני שלא נפדה, שהובא במשנה הראשונה בפרק זה, במעשר טמא, ומשמע מן הדברים שניתן לפדות אותו, ושואלים: ומנא לן [ומנין לנו] שבר [בן] פדייה הוא, שאפשר לפדות את המעשר שנטמא?

שאמר ר' אלעזר: מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים? תלמוד לומר "כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום... ונתתה בכסף..." (דברים יד, כד— כה), ואין "שאת" אלא אכילה, שנאמר "וישא משאת מאת פניו" (בראשית מג, לד) כלומר, מתנות של דברים הנאכלים. ולכן "לא תוכל שאתו" משמעו כמו "לא תוכל לאכלו", ומדוע — מפני שנטמא, ואמרה תורה שפודים אותו, גם אם המקום אינו רחוק אלא בירושלים.

ואגב זה מביאים דרשה אחרת שאמר רב ביבי אמר רב אסי: מנין למעשר שני טהור שפודין אותו אפילו בפסיעה אחת חוץ לחומה, ולאו דוקא כשהיה זה במרחק גדול ("כי ירחק ממך הדרך")? שנאמר "כי לא תוכל שאתו", שאם יש סיבה שאי אפשר לשאתו ולהכניסו — פודים אותו, בין שהיה במקום קרוב או רחוק. ומקשים: האי מבעי ליה [הרי פסוק זה נצרך לו] למה שלמד ממנו ר' אליעזר (אלעזר) למעשר שני שנטמא, שפודים אותו בירושלים!

ומשיבים: אם כן, שנאמר הדבר רק לשם הלימוד שלמד ר' אלעזר, לימא קרא [שיאמר הכתוב] במפורש "לא תוכל לאוכלו", מאי [מה] שינוי הלשון "שאתו"? ושואלים: אם כן, ואימא [ואמור] שכל מקרא זה כולו להכי [לכך] הוא דאתא [שבא], לענין פדיונו אף במקום קרוב! ומשיבים: אם כן, לימא קרא [שיאמר הכתוב] "לא תוכל ליטלו", מאי [מה] מלמדת לשון "שאתו"? שמע מינה תרתי [למד ממנה שתים], שתי הלכות אלה.

ובענין זה מסופר, יתיב [ישב] רב חנינא ורב הושעיא איתו, וקא מבעיא להו [ונשאלה להם שאלה]: אפיתחא [על הפתח] של ירושלים, מה דינו? האם ניתן לפדות מעשר שני? ומסבירים את שאלתם: פשיטא [פשוט] היה להם שאם הוא בחוץ ומשאו (ובתוכו המעשר) בפנים — קלטוהו מחיצות את המעשר, ודינו כנכנס. ואולם השאלה היא אם היה הוא בפנים ומשאו בחוץ, מהו? וצדדי השאלה: האם משום שהמעשר עצמו עדיין לא נכנס לירושלים יכול הוא לפדותו. או שמא אף כי המעשר עדיין מחוץ לירושלים, כיון שהאיש הנושאו כבר נכנס — נחשב כאילו גם המעשר נכנס?

תנא להו ההוא סבא [שנה להם זקן אחד] בדבי [בברייתות של בית מדרשו] של ר' שמעון בן יוחי בתשובה לשאלתם: לשון הכתוב בענין זה "כי ירחק ממך המקום" (דברים יד, כד), "ממך", כוונתה — ממילואך, האדם וכל הצמוד והנקשר אליו, ובכלל זה משא שעליו. ולכן, אם חלק ממילואו — בין הוא ובין משאו נמצא בפנים, הרי זה נחשב כאילו היה כולו בפנים, ולכן לא ניתן לפדות את המעשר.

ועוד בענין דומה בעי [שאל] רב פפא: אם נקיט ליה בקניא [מחזיק אותו את המעשר בקנה] והוא תלוי מאחריו, מאי [מה] דינו לענין זה? וצדדי השאלה: כיון שהקנה ארוך והמעשר אינו מונח ממש על גופו — אינו נחשב כמילואו, או מאחר שהוא בכל זאת נושאו הריהו כחלק מגופו? לשאלה זו לא נמצא פתרון, והשאירו אותה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ג אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מעשר שני מאימתי חייבין עליו אם אוכלים אותו מחוץ לחומה — משראה פני החומה ונכנס כבר לירושלים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שאמר קרא [הכתוב] בענין מעשר שני "לפני ה' אלהיך תאכלנו" (שנה בשנה) (שם יב, יח), וכתיב [ונאמר] קודם לכן (כי) "לא תוכל לאכל בשעריך" (שם יז), ויש להבין כי כל היכא דקרינן ביה [בכל מקום שאנו קוראים בו] "לפני ה' אלהיך תאכלנו" — קרינן ביה [קוראים אנו בו] את האיסור "לא תוכל לאכול בשעריך", שיש איסור לאו באכילתו בחוץ. וכל היכא דלא קרינן ביה [וכל מקום שאין אנו קוראים בו] "לפני ה' אלהיך תאכלנו" שהוא עדיין בחוץ — לא קרינן ביה [אין אנו קוראים בו] "לא תוכל לאכול בשעריך".

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו, ר' יוסי אומר: כהן שעלתה בידו תאנה של טבל שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות, והוא רוצה להפריש ממנה תרומה ומעשר כדי שיוכל לאוכלה, אמר: תאנה זו, תרומתה (התרומה שצריך להפריש ממנה) אני קובע אותה בעוקצה (בחלק המחבר את התאנה לאילן), מעשר ראשון יהא בצפונה, ומעשר שני לדרומה. ומדובר כשאותה שנה היא שנת מעשר שני שצריך להפריש בה מעשר שני (בשנה הראשונה, השניה, הרביעית או החמישית של מחזור שנות השמיטה), והוא בירושלים כשאמר לשון זו. או שהיתה זו שנת מעשר עני (בשנה השלישית או השישית למחזור השמיטה), ואמר שמעשר עני לדרומה והוא בגבולין (מחוץ לירושלים), אם אכלה — ל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כבר ביארנו במשנה שהאוכל מעשר שני חוץ לירושלים קודם שנפדה שלוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ויתבאר במסכת כריתות שאם אכל משלשתן לוקה שלש ואע"פ שזה לאו שבכללות והטעם ממה שכתוב ואכלת לפני יי' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהריך ונאמר אח"כ לא תוכל לאכול בשעריך וכו' והיה לו לומר לא תאכלם לא חזר ופירטם אלא לחלק לאוין לכל אחד ואחד וכן ביארנו שאינו לוקה בלאו זה מן התורה אלא אחר שנכנס בתוך חומות ירושלים שנאמר לפני יי' אלהיך תאכלנו ונאמר לא תוכל לאכול בשעריך כל שאתה קורא בו לפני יי' אלהיך תאכלנו אתה קורא בו לא תוכל לאכול בשעריך וכו' אבל אם אכלו קודם שיכנס לירושלים מכין אותו מכת מרדות ולעולם משנכנס לירושלים אין פודין אותו שנאמר כי ירחק ממך בריחוק מקום אתה פודה וכו' ואפי' לא היה בעליו לשם הואיל והמעשר מ"מ נכנס לשם אבל כל שלא נכנס המעשר לשם אפי' נכנסו הבעלים והניחוהו פסיעה אחת חוץ לחומה או אפי' היה המעשר נאחז ביד הבעלים בקנה הואיל והמעשר בחוץ פודין אותו אפי' היה מקצת המעשר בפנים ומקצתו בחוץ דנין את הלפנים כלפנים ואת שבחוץ כלחוץ:

דברים אלו כלם במעשר שני טהור אבל בטמא פודין אותו אפי' בירושלים ויאכל דמיו בטהרה כפירות מעשר ואפי' נטמאו הפירות בטבלן מפריש מעשרותן בטומאה ופודה אפי' בירושלים ודבר זה מפני שמעשר שני אינו נאכל בטומאה וכל האוכלו בטומאה לוקה בין שהיה המעשר טהור ובעליו טמאים בין טמא ובעליו טהורים:

זה שביארנו שהאוכל מעשר שני בטומאה בירושלים ואזהרתו מלא בערתי ממנו בטמא אבל מכין אותו מכת מרדות לבד:

בכור בהמה טהורה שנפל בו מום אע"פ שהבכור בתמותו אינו בר פדיון כמו שיתבאר במקומו כשנעשה בעל מום מיהא יכול למכרו בין חי בין שחוט שנכסי כהן הוא לגמרי ומאכילו בטומאה למי שירצה בין שהבכור טמא והאדם טהור בין שהבכור טהור והאדם טמא ואפי' לגוי הא בכור תם מיהא הואיל ודינו בשחיטה בעזרה ובהקטרת אימורין בשר קדש הוא לגמרי והאוכל ממנו כזית חוץ לירושלים לוקה ואינו נפדה ואינו נמכר ובזמן הזה מוכרו הכהן לכהן אחר או לישראל ומניחו עד שיומם כמו שיתבאר במקומו:

כהן שעלתה בידו תאנה של טבל ואמר תאנה זו תרומה בעוקצה מעשר ראשון לצפונה מעשר שני לדרומה ואכלה בירושלים לוקה אחת והיא משום טבל של תרומת מעשר שלא הופרש הא אם הזכיר תרומת מעשר גם כן וייחד לה מקום אינו לוקה כלל וזר שאכלה לוקה שתים משום תרומה ומשום טבל ואלו בתחלה אכלה אינו לוקה אלא מאותה של טבל ואם אכלה זה בגבולין אחר שהיתה בירושלים ויצאה לוקה אף משום מעשר שני חוץ לירושלים ואפי' לא הוזכר שם בעודו בירושלים עד שיצא משם הואיל והיו הפירות בטבלן בירושלים משנגמרה מלאכתן למעשר הרי הן לענין זה כמו שהורמו והופרשו ונתיחד שם מעשר שני עליה וכשיצא הרי הוא אוכל מעשר שני שנכנס לירושלים חוץ לחומה:

יראה מכאן שהפירות חייבות במעשר דבר תורה וכן כתבוה גדולי המחברים ויש שהכריעו בה לענין פירות של שבעת המינין וכבר כתבנו במסכת ע"ז לדעתנו שאין מעשר פירות אלא מדברי סופרים ולדעתנו לא אמרו בכאן לוקה אלא למרדות ומדברי סופרים:

כבר ביארנו במסכת חולין פרק ראשון שכל שמן התורה אין בו ברירה ומאחר שכן כל שיש לו מאה לוג טבולים ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכן בכלם אינו כלום כמו שכתבנו שם ומ"מ בתאנה עוקצה ודרומה וצפונה מקומות מיוחדים הם ואינם כיין שהכל מעורב ואתה צריך לבא עליו מטעם ברירה אבל אלו מקומות מסוימים הם ואי אתה צריך לבוא בהם מטעם ברירה ואחר שכן אף לדעת האומר שמעשר פירות מן התורה הרי הפרשה זו מועלת:

גמ' ולא יאכל מן הקדש וגו' אלא טומאת עצמו מניין ת"ל לא תוכל כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה יתיב רב חיננא כו' וקא מבעיא להו כצ"ל:

בד"ה משיראה פני כו' ואפקיה עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד דלא קרינא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה תרומה בעוקציה כו' שיהו שיריה ניכרין עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד מעשר שני בדרומה ואותה שנה כו' או שהיא שנה שלישית כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה הוא בפנים כו' שאינו מחוסר טעינה כו' כדפי' בקונטרס כאן במשאו מבחוץ א"כ קרינן כי ירחק ממילואך כו' דהגוף והמשוי בחד כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל כיון דגבי משאו מבחוץ הוה מלואו כגופו א"כ גבי משאו מבפנים וגופו מבחוץ הל"ל נמי מלואו כגופו וקרינן ביה כי ירחק ממילואך ותרצו דבכל גוונא ה"ל גופו ומשאו כחד וחשיב בתרוייהו מקצת המשאוי בפנים ודו"ק:

בד"ה מיתיבי ר' יוסי כו' דהא קא מני ליה למלקיות כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' שם אפיתתא דירושלים מהו פשיטא כו' כצ"ל ונ"ב כך נראה לפי גירסת ספרים שלנו ויותר נראה בעיני מגרסת המפרש נ"ל:

רש"י בד"ה רבינו גופיה כו' ר"י בר' נתן נ"ב הוא חתנו של רש"י והוא אחיו של ראב"ן שיסד ספר צפנת פענח:

בד"ה מעשר ראשון כו' כנגד מזרח וכן מעשר שני בדרומה תרומה בעוקצה כו' דבעו ראשית שיהו שיריה כו' ראשית שיהו שיריה ניכרין כצ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד והיא שנת מעשר שני ואותה שנה כו' אותה תאנה מעשר עני בגבולין או שהיא שנת מעשר כו' כצ"ל:

גמרא ומנ"ל דמחייב עלה משום טומאה כו' לא בערתי ממנו בטמא כו' והיכן מוזהר כו' לא תוכל כו'. והרמב"ם בפי' כתב דאזהרתי' מל"ב ממנו בטמא ותמה עליו התוי"ט ע"ש הן הרמב"ם בעצמו מביא ג"כ קרא דלא תוכל כמו שהעתיקו התוי"ט בר"ד אבל כשתעיין היטב בדבריו תראה שהוא מפרש דעיקר אזהרה היא מלא בערתי (ונ"ל ראיה שכן הביא הש"ס בפסחים (כ"ד) ורש"י נדחק שם) ושאלת והיכן הוזהר פי' באיזה מקום אם בירושלים או בחוצה לה והיתה התשובה מקרא דלא תוכל דבירושלים דוקא וכמו שבארו הרמב"ם שוב מצאתי שכבר השיגו הרמב"ן בסה"מ בסוף שורש הח' והמג"א ישבו ע"ד שכתבתי ומה שנתקשה לפי' זה בפרכת הגמרא טומאת הגוף בהדיא כתיב כו' ונצטער הרבה בזה ע"ש נ"ל דלק"מ דמדכתיב ולא יאכל כו' כי אם רחץ כו' מוכח דמיירי בירושלים ששם דוקא מותר אחר הרחיצה:

שם מ"ט דא"ק לפני ה' אלהיך תאכלנו וכתיב לא תוכל כו'. כצ"ל. ותיבות שנה בשנה טעות וצריך למחקם כי הכוונה על הכתוב שאחר קרא דלא תוכל בדברים (י"ב) וגם המציין שם ט"ו הוטעה וגם לשון הרע"ב בזה שלא בדיוק שכ' דכתיב לפני כו' ואח"כ לא תוכל כו' דאדרבא קרא דלפני כתיב אחר לא תוכל:

רש"י ד"ה ולהלן. בבכור בע"מ שנפדה. תמוה דבכור אין לו פדיון כדאיתא ספ"ג דתמורה במשנה אבל נאכל במומו במדינה בלא פדיון ונ"ל למחוק תיבת שנפדה:

הניחא למאן דאמר כו'. פלוגתא היא באיזהו מקומן: רישא במעשר שני טמא. וקאכיל ליה בירושלים בלא פדייה: ה''ג והיכן מוזהר על אכילה שלא יאכלנו בטומאה איני יודע ת''ל לא תוכל וגו' כך היא שנויה בסיפרי וכשקבעוה כאן לא הספיקו לגומרה עד דאקשי גמרא טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ וגו' ומוקמינן לה ביבמות. במעשר מדכתיב כי אם רחץ הא רחץ טהור דטבל ועלה אוכל במעשר: (רבינו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה לא פירש יותר מכאן ואילך לשון תלמידו ר' יהודה בר' נתן): כך הוא לשון הברייתא (כלומר) איני יודע להיכן מוזהר לכך תלמוד לומר לא תוכל וגו' והש''ס לא שביק ליה לאסוקי מילתיה אלא קדים ופריך ומתמה אמאי קאמר איני יודע הא טומאת הגוף בהדיא כתיבא נפש אשר תגע בו כו' לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ואמרינן ביבמות דהאי קרא במעשר שני קאמר דטבל ועלה אוכל כו': ולהלן הוא אומר. בבכור בעל מום (שנפדה) בשעריך תאכלנו ולעיל מיניה כתיב כי יהיה בו מום: אפילו טמא וטהור. דאע''ג דאסור בגיזה ועבודה כדאמרינן (בכורות דף טו.) בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב אפי' הכי טמא וטהור אוכלין אותו בקערה אחת דנאכלים בטומאת הגוף ובטומאת עצמן דכיון דטמא אוכל בהן היינו בטומאת הגוף אוכל הטהור וכשהטהור אוכל עמו לאחר שנגע בו היינו טהור אוכל טומאת עצמו שאכל את הטמא: האי טמא דשראי לך התם. בבכור בעל מום דכתיב ביה בשעריך הכא גבי מעשר לא תוכל והיינו לא תוכל לאכול בשעריך כלומר אי אתה רשאי לאכול מעשר שני בתורת בכור שכתוב בו בשעריך דבעל מום דבכור נאכל בטומאת עצמו ובטומאת הגוף וזה אסור: ומנלן דבר פדייה הוא. מעשר שני שנטמא דמדקאמר במתני' שלא נפדה מכלל דאי בעי פריק ואפילו בירושלים דאע''ג דמעשר שני טהור אינו נפדה בירושלים דכתיב כי ירחק ממך ונתת בכסף בריחוק מקום אתה פודה ולא בקירוב מקום (קדושין דף נו): ואין שאת אלא אכילה. והכי קאמר קרא כי ירחק ממך שיהא מעשר טהור חוץ לירושלים או אפילו הוא בירושלים אלא שאי אתה יכול לאוכלו שנטמא ונתת בכסף: אפילו בפסיעה אחת. אע''ג דכתיב ירחק דמשמע טובא ת''ל כי לא תוכל שאתו לנושאו ולהביאו לפנים מן החומה דהכתוב לא תלה הדבר בריחוק אלא בנטילה דכל זמן דאיכא למיעבד אכתי נטילה והבאה לפנים אפילו פסיעה אחת פודה אותו: לכדר' אלעזר. למעשר שני שנטמא: מאי שאתו. שמע מינה לכדרב אסי: יתיב רב חנינא ורב הושעיא אפיתחא דירושלים וקא מיבעי להו: ממלואך. מכל מילוי שלך ומשא של אדם חשיב מלואו דלא תימא ממך ממקצתך דכל זמן שרחק מקצתך יהא נפדה אלא כי ירחק ממלואך פדה אבל כשאתה בפנים או משאך בפנים לא רחק המקום ממלואך ושוב לא תפדה אלא ואכלת שם: בעי רב פפא. הוא מבפנים ונקיט משאו בקניא ארוך מבחוץ: מהו. כיון דלאו ממש על כתיפו הוא אין זה מלואו והרי הוא כמוטל לארץ ונפדה או דלמא כיון דנקיט ליה משאו קרינא ביה תיקו כן נראה בעיני רבי ועיקר: משיראה פני החומה. וחוץ לחומה דמתני' היינו דעייליה ואפקיה: דלא קרינא ביה לפני ה' אלהיך. דלא הכניסו לפנים: כהן שעלתה בידו תאנה של טבל ואמר תאנה זו תרומתה בעוקצה. בצד זנבה: מעשר ראשון בצפונה. בצד צפון שלה והוא אוחזה כנגד מזרח וכן מעשר שני בדרומה: תרומה בעוקציה כו'. דבעי ראשית שיהא שיריה ניכרין והלכך בעינן סיום והאי דתנן (דמאי פ''ז מ''ד) שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה במקומן פליג אהא דלא בעי . ראשית שיהא שיריה ניכרין: והיא שנת מעשר שני. ואותה שנה שניה שראוי ליתן בה מעשר שני: והוא בירושלים. כשקרא שמות הללו על אותה תאנה: מעשר עני בגבולין. או שהיא שנת מעשר שלישית ואמר מעשר עני בדרומה ולא אמר מעשר שני והוא אפי' בגבולין:

רישא במעשר שני טמא וגברא טמא. או או קאמר דבחדא מינייהו לקי: הוא בפנים ומשאו מבחוץ מהו אמר ליה כי ירחק ממך המקום ממך ממלואך. כך גירסת הקונטרס וי''ג ממך לחודיה כלומר ממך גופך והרי גופו בפנים וקשה על זה דאם כן אדם שגופו בירושלים ופירות מעשר שני שלו בעירו א''כ לא יוכל לחללם כיון שגופו בירושלים וזה אינו דעד כאן לא מיבעיא ליה לרב פפא אלא בדנקיט קניא ואי לא קניא מודה דיכול לפדותם אע''ג דגופו בפנים כיון שהפירות חוץ לירושלים והוא נותן טעם דהא קרינן בו לא תוכל שאתו אף בגופו בפנים ושמא איכא למימר דשבקיה לקרא דממך דמשמע מגופך דאיהו קא דחיק ומוקמי אנפשיה היכא דלא שייך שם לא תוכל שאתו שאינו מחוסר טעינה כזה שהוא על כתפיו ורב פפא מיבעיא ליה בקניא כך נראה למשי''ח אבל על גירס' דממילואך קשה דממילואך היינו המשוי כדפירש הקונטרס גבי משאו מבפנים וגופו מבחוץ וכיון שמשאו מבחוץ קרינן כי ירחק ממלואך וצ''ל דממלואך מגלה לנו דהגוף והמשוי בחד והוה ליה במקצת המשוי בפנים: אמר רבי יוחנן מאימתי מעשר שני חייבים עליו משיראה פני הבית. וקשה דכיון דקודם שיראה פני הבית הכי נמי דמותר לאכלו חוץ א''כ למה הוזקק לעולם לפדות מעשר שני וי''ל דודאי ליכא לאו אבל עשה איכא דכתיב וצרת הכסף בידך אבל בלא פדייה לא: מיתיבי רבי יוסי אומר כו'. ה''ה דמצי לאותובי מתניתין דאוקי לעיל סיפא במעשר שני טהור דאכיל חוץ לחומה אלא ודאי משני דעייליה ואפקיה אבל הכא קשיא מאי למימרא ובמתני' ליכא למפרך דהא קא. מהני ליה למלקיות דלא השמיענו שום חידוש בהם:

מכות יט ע"ב - Steinsaltz

דף יט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד