מכות יט ע"א

from when is a non-priest who eats first fruits liable to receive death at the hand of Heaven for their consumption? One is liable from when the fruits will enter inside the Temple. The Gemara notes: In accordance with whose opinion is this halakha stated? It is in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: With regard to first fruits, some of which are outside and some of which are inside the Temple, the halakhic status of those that are outside the Temple is like that of non-sacred produce for all matters concerning them, and the halakhic status of those that are inside the Temple is like that of consecrated produce for all matters concerning them.

§ Rav Sheshet says: With regard to first fruits, the lack of placement alongside the altar invalidates them; while the lack of recitation of the accompanying Torah verses does not invalidate them.

The Gemara notes: In accordance with whose opinion is this halakha stated? It is in accordance with the opinion of this tanna, Rabbi Yishmael, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says three statements in the name of three elders, and one of those statements is that which Rabbi Yishmael says: One might have thought that a person would bring second-tithe produce up to Jerusalem in the present, after the destruction of the Temple, and eat it. And ostensibly, it could be derived by means of a logical inference that one may not do so: A firstborn offering requires bringing it to the place, to Jerusalem, and eating it there, and second-tithe produce requires bringing it to the place; just as the firstborn offering may be eaten there only in the presence of the Temple, so too, second-tithe produce may be eaten there only in the presence of the Temple.

Rabbi Yishmael continues and counters: What is notable about a firstborn? Bringing the firstborn to Jerusalem is required only in the presence of the Temple, because it is notable in that it requires placement of its blood and its sacrificial portions upon the altar; will you say the same with regard to second-tithe produce, which requires only that it be consumed in Jerusalem? He then suggests: First fruits will prove that placement of blood upon the altar is not a factor, as they do not require placement of blood upon the altar, and yet they are brought to Jerusalem only in the presence of the Temple. Rabbi Yishmael counters: What is notable about first fruits? They are notable in that they require placement alongside the altar. Perhaps, since second-tithe produce does not require placement at all, even in the present one must bring it to Jerusalem and eat it there.

Rabbi Yishmael concludes: Therefore, the verse states: “And you shall eat before the Lord your God…the tithe of your grain…and the firstborn of your herd and your flock” (Deuteronomy 14:23); the Torah juxtaposes second-tithe produce to the firstborn. Just as the firstborn may be eaten there only in the presence of the Temple, so too, second-tithe produce may be eaten there only in the presence of the Temple. The Gemara explains: the proof of Rav Sheshet’s opinion from the baraita is: And if it is so that the lack of recitation of the Torah verses invalidates the ritual of first fruits, let the baraita refute the derivation by saying: What is notable about first fruits? They are notable in that they require recitation of the Torah verses and placement alongside the altar.

Rav Ashi said: There is no proof from the fact that recitation is not mentioned. Although the lack of recitation does not invalidate the first fruits, is there no mitzva? Everyone agrees that there is a mitzva to recite the Torah verses. And therefore let the tanna say that there is a mitzva to recite the portion; and refute the proof from first fruits in that manner, as in the case of second tithe there is no mitzva to recite Torah verses. Rather, Rav Ashi said that there is a different reason that recitation was omitted from the refutation: It is that there is the case of the first fruits of a convert, who needs to recite: “I have come to the land that the Lord swore unto our fathers” (Deuteronomy 26:3), and since he cannot say it, as the Lord did not swear to give the land to the ancestors of the convert, he brings the first fruits but does not read the portion. Therefore, the obligation to recite the Torah verses is not clear-cut for the tanna and he did not mention it.

The Gemara asks: Why was it necessary for the tanna to derive that second-tithe produce is not brought to Jerusalem at present from the juxtaposition in the verse? And let the derivation revert to its starting point, and derive the halakha through an analogy derived from the common factor of first fruits and the firstborn. Each of the sources neutralizes the significance of the notable factor in the other, leaving the common factor: One must bring them to Jerusalem. From there it may be derived that second-tithe produce, which one must also bring to Jerusalem, need not be brought there when the Temple is not standing. The Gemara answers: The juxtaposition is necessary due to the fact that this analogy can be refuted: What is notable about the common factor that is true of both first fruits and the firstborn? It is notable in that they have an aspect involving the altar, which is not so in the case of second tithe.

The Gemara asks: And what opinion does Rabbi Yishmael hold that led to his initial assumption that one is obligated to bring a firstborn animal to Jerusalem only when the Temple is standing? If he maintains in general that the initial consecration of the Temple sanctified Jerusalem for its time and sanctified Jerusalem forever, and the location of the Temple remains sacred even after the Temple was destroyed, then one should also be obligated to bring a firstborn animal to the place of the Temple and sacrifice it on an altar and eat it. If he maintains that the initial consecration of the Temple sanctified Jerusalem for its time but did not sanctify Jerusalem forever, then he should raise a dilemma even with regard to a firstborn, whether it may be eaten in Jerusalem.

Ravina said: Actually, Rabbi Yishmael maintains that the initial consecration of the Temple sanctified Jerusalem for its time but did not sanctify Jerusalem forever; and why is it obvious to him that the firstborn is not eaten? It is because here, he is stating the halakha with regard to the case of a firstborn whose blood was sprinkled before the destruction of the Temple, and the Temple was then destroyed, and its flesh is still intact. And based on a juxtaposition: “You shall sprinkle their blood upon the altar…and their flesh shall be for you” (Numbers 18:17–18), we compare the status of its flesh to the status of its blood; just as its blood must be sprinkled at a time when the altar is standing, so too its flesh may be eaten only at a time when the altar is standing. And he compares the status of second-tithe produce to the status of a firstborn offering, and derives that one may partake of second-tithe produce in Jerusalem only when the Temple is standing.

The Gemara asks: And does a matter derived via juxtaposition then teach another matter via juxtaposition? The principle with regard to the halakhot of consecrated matters is that a halakha derived via one of the hermeneutical principles cannot serve as the basis for derivation of another halakha; each halakha requires its own source. The Gemara answers: Second tithe of grain is non-sacred produce, and halakhot of non-sacred matters derived via hermeneutical principles may serve as the basis for deriving other halakhot using hermeneutical principles.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

מאימתי חלה עליהם קדושת ביכורים, [מ] שחייבין עליהן, זר האוכלן, מיתה בידי שמים?

משיראו פני הבית. משיכנסו לעזרה של בית המקדש. ^[1]

והוינן בה: כמאן כמו איזה תנא, סובר רבי יצחק? ^[2]

כי האי תנא -

דתניא: רבי אליעזר אומר: בכורים שמקצתן בחוץ לחומת העזרה, ומקצתן בפנים העזרה, כך הוא דינם: הפירות שבחוץ, הרי הן כחולין לכל דבריהם. ^[3]

ואילו הפירות שבפנים, הרי הן כהקדש לכל דבריהם. ^[4]

ומבואר בדברי רבי אליעזר, שביכורים שלא נכנסו לתוך העזרה, לא חלה עליהם קדושת ביכורים. וכדבריו סובר רבי יצחק, שחיוב מיתה בזר האוכל ביכורים, תלוי בראיית פני הבית.

אמר רב ששת: בכורים, הנחה לפני ה' מעכבת בהן. אם לא נעשתה מצות ההנחה לפני המזבח, מעכב אי קיום המצוה של ההנחה את היתר האכילה.

אך קרייה של פרשת ביכורים, אין מעכבת בהן.

והוינן בה: כמאן כמו איזה תנא, סובר רב ששת? ^[5]

כי האי תנא -

דתניא: רבי יוסי אומר: שלשה דברים שמעתי, משום [מפי] שלשה זקנים, וזו אחת מהן:

הברייתא שלפנינו סוברת שקדושת הארץ לא בטלה לאחר חורבן הבית, וכל המצוות התלויות בארץ עדיין קיימים. ולפיה, חיוב הפרשת מעשר שני עדיין קיים גם לאחר חורבן הבית, ומקום אכילתו הוא בירושלים.

ורבי ישמעאל בברייתא שלפנינו דן, האם יכול להביא בזמן הזה פירות מעשר שני לירושלים בלא לחללם על מטבע, ולאוכלם שם, או לא.

רבי ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה בירושלים, ויאכלנו שם ללא פדייה?!

ודין הוא, שיש לנו ללמוד מבכור בהמה שאי אפשר להעלותו ולאכלו בירושלים:

שהרי בכור טעון הבאת מקום [צריך להביאו לירושלים, למקדש], וגם מעשר שני טעון הבאת מקום.

ויש לנו ללמוד מעשר שני מבכור:

מה בכור, אינו נאכל אלא בפני הבית [בזמן שבית המקדש קיים].

אף מעשר, אינו נאכל בלא פדיון אלא בפני הבית.

שמא תפרוך: מה לבכור, שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, וכיון שיש בבכור חומרא שאין במעשר שני, אי אפשר ללמוד ממנו למעשר שני.

תשובתך: בכורים יוכיחו, שאינם טעונים מתן דמים ואימורים למזבח, ובכל זאת אינם נאכלים לכהנים אלא בזמן שבית המקדש קיים! ^[6] ושמא תחזור ותפרוך: גם מביכורים לא ניתן ללמוד, כי מה לבכורים, שכן טעונים הנחה לפני המזבח, וכל עוד לא הונחו לפני המזבח אין היתר לאוכלם, ולכן לא ניתן לאכלם בזמן שאין בית המקדש קיים. מה שאין כן מעשר שני, שאינו טעון הנחה לפני המזבח.

תשובתך: אמנם אי אפשר ללמוד זאת בלימוד של "מה מצינו", אך עדיין יש ללמוד זאת בהיקש, שאין פורכים עליו מקולא וחומרא -

תלמוד לומר, "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם: מעשר ^[7] דגנך, תירשך ויצהרך. ובכורות בקרך וצאנך". [דברים יד כג]

מקיש הכתוב הזה מעשר לבכור: ^[8]

מה בכור, אינו נאכל אלא לפני הבית. ^[9]

אף מעשר שני, אינו נאכל אלא לפני הבית ^[10]. [ולקמן תבאר הגמרא מדוע יותר פשוט בבכור שאינו נאכל אלא בפני הבית, עד שלומדים ממנו למעשר שני].

ומוכח מדברי רבי ישמעאל, שהוא סובר שקריאת פרשת ביכורים אינה מעכבת. וכדבריו סובר רב ששת.

והראיה שרבי ישמעאל סובר כן:

ואם איתא שסובר רבי ישמעאל שקריאה מעכבת בביכורים, מדוע הוא פרך את הלימוד של מעשר שני מביכורים רק משום הטענה שבביכורים יש הנחה, ואילו במעשר שני אין הנחה.

והרי היה לו ליפרוך על הלימוד של מעשר שני מביכורים, שיש בביכורים שני ענינים שאין במעשר שני, שמלבד החומרא שיש בהם מצות הנחה, יש בהם גם חומרא של מצות קריאה.

וכך היה רבי ישמעאל צריך לומר:

מה לבכורים, שכן טעונין גם קרייה וגם הנחה, תאמר במעשר שני, שאין בו לא קריאה ולא הנחה!

אמר רב אשי, לדחות הראיה של רב ששת מדברי רבי ישמעאל שהוא סובר שקריאה בבכורים אינה מעכבת:

כי גם אם סובר רבי ישמעאל שקריאה ביכורים אינה מעכבת את מצות ההבאה, אלא היא רק מצוה בעלמא, עדיין קשה, מדוע לא פרך מקריאת ביכורים? והרי נהי דעיכובא ליכא בקריאת הביכורים, אבל מצוה, מי ליכא?!

ואם כן קשה, גם אם סובר שזה רק מצוה ולא לעיכובא, לימא מצוה לקרוא בביכורים, וליפרוך מחמת זה את הלימוד מביכורים למעשר שני.

אלא, אמר רב אשי: הטעם שלא פרך רבי ישמעאל את הלימוד מביכורים מזה שהם טעונים קריאה, אינו משום שסובר רבי ישמעאל שקריאה אינה מעכבת בביכורים, אלא טעמו הוא -

כיון דאיכא "בכורי הגר", דבעי למימר [שצריך לומר] כל מי שמביא ביכורים בשעת הקריאה "אשר נשבע [ה'] לאבותינו" [דברים כו]. והרי גר לא מצי אמר [אינו יכול לומר] כן, ואינו קורא את פרשת ביכורים. ^[11]

והיות שלא פסיקא ליה [אין הקריאה מצוה הקבועה בכל מביאי הביכורים], לכן לא שייך לפרוך את הלימוד מביכורים בכך שיש בבם קריאה, לפי שעדיין ניתן ללמוד מביכורים של גר, שאין בהם מצות קריאה.

ומקשינן על רבי ישמעאל:

מדוע הוא קיבל את הדחייה של הלימוד מביכורים, והוצרך ללמוד מעשר שני מביכורים בהיקש?

וליהדר דינא [יחזור הדין של מה מצינו], שנלמד עתה מבכור, אחרי שיש פירכא על הלימוד מביכורים, ובכור יוכיח, שאינו טעון הנחה לפני המזבח ואף על פי כן אינו נאכל אלא בזמן הבית.

ותיתי מעשר שני במה הצד, ^[12] מלימוד מן הצד השווה מבכור ומביכורים, ששניהם טעונים הבאה לירושלים, ואינם נוהגים אלא בזמן הבית.

ומתרצינן: אי אפשר ללמוד למעשר שני מהצד השווה בבכור ובכורים, משום דאיכא למיפרך:

מה להצד השוה שבהן, שכן יש בהן צד מזבח!

הבכור לענין מתן דמים, והבכורים לענין הנחה, ולכן הם אינם נאכלים אלא בזמן הבית.

תאמר במעשר שני, שאינו טעון שום דבר אצל המזבח. ומנין שאינו נאכל אלא בזמן הבית? ולכן הוצרך רבי ישמעאל ללמוד בהיקש, שאין עליו פירכא של קולא וחומרא, את הדין שמעשר שני אינו נאכל בירושלים אלא בזמן הבית.

ומקשינן: ומאי קסבר רבי ישמעאל? מדוע היה פשוט לו שבכור אינו נאכל אלא בזמן הבית, יותר ממעשר שני?

אי קסבר קדושה ראשונה ^[13] של בית המקדש וירושלים קדשה לשעתה, בזמן שהיה בית המקדש קיים, וקדשה גם לעתיד לבא אחרי חורבן הבית, וכמו שהוא סובר לגבי קדושת הארץ, שהיא לא בטלה בחורבן הבית. וספקו היה, האם אכילת מעשר שני בירושלים בלא חומה נחשבת כאכילה "לפני ה' אלהיך" או לא, ופשט את שאלתו בהיקש מבכור, שאינו נאכל בזמן הזה -

אם כן, קשה: מדוע הבכור אינו נאכל עתה?

והרי אפילו בכור נמי יקרב ויאכל, שהרי הסובר שקדושת בית המקדש ממשיכה אחרי החורבן, סובר שמקריבים קרבנות אף על פי שאין בית המקדש קיים!

[ו] אי קסבר קדושה ראשונה של בית המקדש קדשה לשעתה, ולא קדשה לעתיד לבא לאחר חורבן הבית, ובטלה קדושתו. ^[14] וספיקו של רבי ישמעאל היה האם במעשר שני, הואיל ואין צריך להביאו לבית המקדש, האם נחשבת אכילתו כאכילה "לפני ה'", כשאוכלו בירושלים שלאחר החורבן, או לא.

גם קשה: כי לפי זה, אפילו בכור נמי, תבעי!

גם בבכור היה לו להסתפק באופן שאינו צריך לבית המקדש, כגון בכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית, ואחר כך חרב הבית, ועדיין בשר הקרבן קיים, האם יכול לאוכלו בירושלים, או לא.

ומתרצינן: אמר רבינא: לעולם קסבר רבי ישמעאל שקדושת בית המקדש קדשה לשעתה, ולא קדשה לעתיד לבא לאחר החורבן.

והכא, שפשט מההיקש של בכור למעשר שני שאינו נאכל בירושלים לאחר החורבן, מדובר בבכור שאינו צריך לבית המקדש, שהוא דומה בכך למעשר שני שאינו צריך לבית המקדש, וכגון שנזרק דמו של הבכור קודם חורבן הבית, וחרב הבית ועדיין בשרו קיים.

ומה שהיה פשוט לו שהבכור אינו נאכל בירושלים לאחר שנחרב הבית, היות ומקשינן [שהוקש] בשרו של הבכור לדמו, שנאמר "אך בכור - את דמם תזרוק על המזבח. ובשרם יהיה לך".

והיקש בשר הבכור לדמו מלמד:

מה דמו צריך זריקה במזבח, אף בשרו במזבח!

והיינו, רק בשעה שהיא ראויה לזריקת הדם, הותר הבשר באכילה, ולא משנהרס המזבח.

ואחרי שלמדנו בהיקש, שבשר בכור אסור באכילה אחרי חורבן הבית, מקיש את מעשר לבכור.

וכן היא המסקנא, שטעם הדבר שבזמן הזה אסור לאכול מעשר שני אפילו בירושלים כיון שאין המזבח קיים. ^[15]

ומקשינן: וכי יתכן לומר, שבשר הבכור, שהוא עצמו אינו מפורש בתורה שאסור לאוכלו כשאין בית המקדש קיים, אלא הוא רק דבר הלמד בהיקש מן דם הבכור, יהא חוזר ומלמד על מעשר שני בהיקש שלא יאכל אלא בפני הבית!?

והרי קיימא לן בזבחים [מט ב] שלענין לימוד הלכות בקדשים, אי אפשר ללמוד בהיקש מדבר שהוא עצמו אינו מפורש בתורה אלא הוא דבר הלמד מן ההיקש, ממקום אחר.

ומתרצינן: מעשר דגן - חולין הוא! ובחולין למדים בהיקש אפילו מדבר שהוא עצמו דבר הלמד מן ההיקש ^[16].

הערות

^[1] כן כתב הר"ש (ביכורים פ"ב מ"א ד"ה חייבין עליו), וכן נראה פשטות דברי התוספות לעיל (יח ב ד"ה בכורים). ובחזו"א כאן כתב שגם רש"י מפרש כן, וכמו שפירש לעיל (יח ב) ש"משיראו פני הבית", הכוונה משיכנסו לעזרה. אבל הרמב"ם (בפ"ג מבכורים ה"א וה"ג) כתב שהחיוב הוא משנכנסו לחומת ירושלים, ומבאר הכסף משנה שלפי דבריו הפירוש משיראו פני הבית, היינו משיראו פני הבתים שבירושלים, אבל החזו"א כאן כתב שגם לשיטת הרמב"ם אפשר לפרש שפני הבית היינו בית המקדש, ומשיראו פני הבית הכוונה שלא תהא החומה חוצצת בין הביכורים לבית המקדש.

^[2] החזון איש מבאר שאין מי שחולק על התנא שמביאה הגמרא כדבריו, אלא שבא לומר מי הוא התנא ששנה כך, ואינו מביא ממנו ראיה אלא שאין איסור זרות וחוץ לחומה לפני שראה פני הבית. אך לא מוכח שדי בראיית פני הבית, כי אפשר לבאר שמקצתן בפנים, היינו שהניחם דוקא.

^[3] כתב החזון איש, דהיינו, שעדיין לא הותר לכהן לאוכלם, וזר אינו חייב מיתה. אך ודאי יש בהם לאו של "לא תוכל לאכול". אך בחינוך כתב במפורש [מצוה תמט] שאין בביכורים לאו עד שיראה פני הבית. וכתב החזון איש שאף לשיטתו דינם של הבכורים הוא כדין מעשר שני, שכתבו התוס' [בעמוד ב] שאין לאו חוץ לחומה, אך יש איסור עשה. וכן משמע בתוספתא ביכורים פרק א, שנחלקו רבי שמעון בן יהודה ורבנן אם יש איסור באכילת ביכורים במחובר, על אף שלא יתכן במחובר שיכנסו בפנים לעזרה. ובמרכבת המשנה כתב, שרבנן בתוספתא סברו שקדושת ביכורים חלה בקריאת שם.

^[4] הריטב"א דן אם מדובר שכל הפירות היו בסל אחד, וחלוק דין הפירות שבפנים מדין הפירות שבחוץ, מפני שהברייתא סוברת כמאן דאמר אגד כלי לאו שמיה אגד, או שמדובר שחלוקים הפירות בשני סלים, האחד בפנים והשני בחוץ ונחשב שרק מקצתן בפנים כי הופרשו ביחד. וכתב החזון איש שלפי הצד הראשון צריך לומר שלא מדוכר בפירות ארוכים כי אם חלק מהפרי נשאר בחוץ יפטר משום שאגוד לחוץ וכאילו לא נכנס כלל. ובדרך אמונה (פ"ב ממע"ש ה"ז) הקשה על פירוש זה ממה שאמרו להלן בעמוד ב' שהוא בחוץ ומשאו בפנים פשיטא שקלטוהו מחיצות, ואם דין המעשר תלוי באגד, הרי נחלקו אביי ורבא לענין שבת אם באגד יד נחשב שהחפץ בחוץ.

^[5] עיין בחזון איש, ששואל מדוע צריכה הגמרא למצוא תנא שסובר כן, והרי כבר נאמר לעיל בשם רבי יוחנן, שרבנן חולקים על רבי עקיבא סתימאה, וסוברים שקריאה אינה מעכבת, והנחה מעכבת. ומתרץ, ששאלת הגמרא "כמאן", היא דברי רב ששת, שאינו סובר כרבי יוחנן, שאומר שרבנן חולקים על רבי עקיבא.

^[6] הביכורים אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ, ומדברי סופרים אף בסוריא וארצות סיחון ועוג, אבל לא בשאר הסביבות, ואין נוהגין אלא בפני הבית ולא בזמן הזה כלל. מאירי.

^[7] זה מעשר שני שכבר למדנו ליתן מעשר ראשון ללוים שנאמר "כי תקחו מאת בני ישראל וגו"' ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום שנאמר "ואכלתם אותו בכל מקום" על כרחך זה מעשר אחר הוא. רש"י עה"ת.

^[8] הגמרא לקמן תבאר מדוע צריך את ההיקש ואי אפשר ללמוד במה הצד מבכור וביכורים.

^[9] ומה הוא עושה בו, מניחו עד שיפול בו מום ויאכלנו.

^[10] ואם כן כיצד הוא עושה, פודהו במקומו ואוכלו, ואף את דמי הפדיון אינו אוכל בירושלים אלא שורפן, ואם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה, עושה כן בזמן הזה אפילו לכתחלה, ומאבד את הפרוטה, ואפילו אם הפריש את המעשר שני בירושלים אינו אוכלו שם, וכן אינו פודהו שם. וכל מעשר שני שנכנס לירושלים בזמן הזה מניחין אותו שם עד שירקב, וכן אם הוציאו משם. ולכן אין מפרישין בזמן הזה מעשר שני בירושלים, אלא מוציאין את הפירות בטבלן מחוץ לעיר, ומפריש ופודה, ודברים אלו אינם אלא בארץ ישראל, שאף בזמן הבית אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא בארץ, ומדברי סופרים יש חיוב בסביבות הארץ כגון בבל ומצרים ועמון ומואב. מאירי.

^[11] כתב הריטב"א: בסוגייתינו משמע שכך ההלכה, וכך היא שנויה במשניות ביכורים, שגר מביא ואינו קורא משום שאינו יכול לומר "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". אבל בירושלמי הביאו בשם רבי יהודה שגר עצמו מביא וקורא, והטעם, משום שכתוב בפסוק "כי אב המון גוים נתתיך" שלשעבר היית אב לארם ועתה אב לכל העולם, ופסקו שם הלכה כרבי יהודה. וכן דעת התוספות והרמב"ן שהלכה כרבי יהודה שבירושלמי. וכן המנהג פשוט בישראל לענין תפילה, שאינו אומר כמו ששנינו לרבנן במשנה בביכורים שכשהוא מתפלל בצבור אומר "אלקי אבותיכם" וכשמתפלל בינו לבין עצמו אומר "אלקי אבות ישראל". אלא המנהג שלעולם הוא מתפלל "אלקי אבותינו" כישראל גמור. ודוחק הריטב"א להעמיד את הבבלי שאינו חולק על הירושלמי, וסוגייתנו דיברה רק לפי שיטת רבי מאיר ורבנן שחולקים על רבי יהודה. כדי לקיים את המנהג הפשוט בישראל בתפלת הגרים, וכן בענין ברכת המזון שנהגו לומר "שהנחלת את אבותינו". ומקשה הריטב"א, כיצד יכולים הגרים לומר אבותינו גם על יצחק ויעקב אבינו שלא נקראו אב המון גוים, וכן כיצד קורא הגר בפרשת ביכורים "ארמי אובד אבי" על יעקב אבינו; ומתרץ שקים לן שדין אחד לכל האבות, שהוקשו בכמה מקומות, וגם יצחק ויעקב אבינו נעשו אב לגרים כמו אברהם אבינו עליו השלום. ועיין בבבא בתרא (פא א) תוד"ה למעוטי, שרבינו תם לא היה מניח לגרים לברך ברכת המזון, וסובר שהירושלמי משבשתא, אבל ר"י פסק כרבי יהודה בירושלמי שגרים יכולים לומר "לאבותינו". וכן פסק הרמב"ם (בכורים פ"ד הל"ג), שהגר מביא וקורא לפי שנאמר לאברהם "אב המון גוים נתתיך", הרי הוא אב לכל העולם שנכנסין תחת כנפי השכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו את הארץ. וכן כתב החינוך (מצוה תר"ו).

^[12] כתב הריטב"א: אף על פי שבכל מקום היקש עדיף מן הצד השוה, שהרי אין משיבין על ההיקש. מכל מקום קושית הגמרא היא, שכיון שפתח תחילה בלימוד של מה מצינו אם כן היה עליו קודם לסיימו, ורק אחר כך אם רוצה ללמוד מהיקש, שילמד גם היקש.

^[13] כתב הריטב"א שאין הכוונה רק לקדושה של בית ראשון אלא אף לקדושה שניה של עזרא קורא קדושה ראשונה, והגמרא נקטה לישנא קלילא.

^[14] רש"י סובר שקדושת הארץ וקדושת הבית אינן תלויים זה בזה, ואף על פי שרבי ישמעאל סובר שקדושת הארץ לא בטלה, מכל מקום יכול לסבור שקדושת הבית לענין קרבנות, בטילה. וכן מסיק רבינא. אבל הריטב"א פירש שקדושת הארץ והבית תלויים זה בזה, והסובר שלא בטלה קדושת הארץ לענין מעשרות, סובר גם כן שקדושת הבית לא בטלה.

^[15] הכסף משנה (בפ"ב ממע"ש ה"א) הביא בשם ספר התרומה שמותר לאכול מעשר שני בזמן הזה אף שאין מזבח, אם הפירות לא הוכשרו לקבל טומאה. ותמה הב"ח (ביו"ד של"א) שהרי כלנו טמאים ולטמא אסור לאכול מעשר שני טהור. ובציון ההלכה ביאר שספר התרומה סובר שהאיסור לטמא לאכול הוא מפני שמטמא את הפירות, ומצא לזה סמך במשנה במע"ש (פ"ה מי"ב) עיי"ש.

^[16] עיין ביפה עינים (תמורה כא ב) שכתב, שתירוץ זה אינו אלא לדידן, שאנו סוברים שבכל התורה כולה למדים למד מן הלמד חוץ מן הקדשים, אבל לרבי ישמעאל שהוא התנא של ברייתא זו אי אפשר לתרץ כן, לפי שהוא סובר בירושלמי (קדושין פ"א ה"ב) שבכל התורה אין למדים למד מן הלמד, ולשיטתו צריך לתרץ כמו שתירצו בגמרא במסקנא, שדם ובשר חדא מילתא.

מאימתי מחייבין עליהם מיתה את הזר שאכלם — משיראו פני הבית (בית המקדש), כלומר משיכנסו לתחום המקדש. ומעירים: כמאן [כדעת מי] אמר הלכה זו — כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: בכורים שהיו מקצתן בחוץ לבית המקדש ומקצתן בפנים, אותם שבחוץ — הרי הן נחשבים כחולין לכל דבריהם (דיניהם), שבפנים — הרי הן כהקדש לכל דבריהם.

א אמר רב ששת: בכורים, הנחה ליד המזבח — מעכבת בהן, קרייה (קריאה) — אין מעכבת בהן.

ומעירים: כמאן [כדעת מי] — כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' יוסי אומר שלשה דברים משום (בשם) שלשה זקנים, וזה אחד מהם, ר' ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה (לאחר חורבן הבית) בירושלים, ויאכלנו? ולכאורה דין (סברה) הוא, שיש מקום ללמוד שאסור הדבר מסברה, שכן קרבן בכור טעון הבאת מקום שצריך להביאו למקדש לזובחו שם, ומעשר שני טעון הבאת מקום לירושלים, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית — אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית.

ויש לדחות: מה לבכור שכן טעון (חייב) מתן דמים והקרבת אימורין (חלקים פנימיים של הקרבן) לגבי מזבח, ולכן כשאין המקדש בנוי אין מביאים אותו. מה שאין כן במעשר שני, שצריך רק לאוכלו בירושלים! ומשיבים: בכורים יוכיחו, שהם אינם טעונים מתן דמים, ובכל זאת הם מובאים ונאכלים רק בפני הבית. ויש לדחות ראיה זאת: מה לבכורים — שכן טעונים הנחה לפני המזבח, אבל מעשר שני שאינו טעון מזבח — שמא צריך להביא אותו גם בזמן הזה לירושלים ולאוכלו שם,

תלמוד לומר: "ואכלת לפני ה' אלהיך... מעשר דגנך... ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד, כג), מקיש (משווה) הכתוב מעשר לבכור, מה בכור אינו נאכל אלא לפני הבית — אף מעשר אינו נאכל אלא לפני הבית. ומכאן מוכיח רב ששת את דבריו: ואם איתא [יש] שקריאה מעכבת ביכורים, מדוע נאמר רק "מה לביכורים שכן טעונים הנחה"? ליפרוך [שיקשה אחרת]: מה לבכורים — שכן טעונין קרייה וגם הנחה!

אמר רב אשי: מה שלא נזכרה קריאה — אין זו הוכחה, שהרי נהי דעיכובא ליכא [גם אם אמנם שעיכוב אין] בקריאה, ואולם מצוה מי ליכא [האם אין] בכך? ולכל הדעות מצוה היא לקרוא, ומכל מקום לימא [שיאמר] שיש מצוה בקריאה וליפרוך [ויפרוך] גם בכך את הראיה מביכורים, שבביכורים יש מצות קריאה לכתחילה, מה שאין כן במעשר! אלא אמר רב אשי, טעם אחר יש שלא הוזכרה כאן קריאה: כיון דאיכא [שיש] בכורי הגר, דבעי למימר [שהוא צריך לומר] "באתי אל הארץ אשר נשבע [ה'] לאבתינו" (דברים כו, ג) ולא מצי אמר [ואינו יכול לומר] זאת, שהרי לאבותיו של הגר לא נשבע ה', ולכן הוא מביא ביכורים ואינו קורא, משום כך לא פסיקא ליה [אין זה חתוך, מוחלט, לו], כדי שיוכל להקשות ממנו.

ושואלים: מדוע צריך התנא ללמוד שאין מביאים מעשר שני לירושלים בזמן הזה מההיקש בכתוב? וליהדר דינא [ושיחזור יהפוך, את הדין] ותיתי [ותבוא] לו ההוכחה בדרך הלימוד של "מה הצד", שישווה מצד אחד לביכורים ומצד שני לבכור, וילמד מן הצד השווה לשניהם — שטעונים הבאת מקום — שגם מעשר שטעון הבאת מקום, איננו טעון הבאה שלא בפני הבית! ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] השוואה זו, ולומר: מה להצד השוה שבהן — שעל כל פנים כן יש בהן צד מזבח, מה שאין כן במעשר.

ושואלים: ומאי קסבר [ומה סבור] ר' ישמעאל כשהניח מתחילה שבכור טעון הבאה רק בפני הבית? אי קסבר [אם הוא סבור] בכלל שקדושה ראשונה של המקדש קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, והמקום נשאר מקודש גם כשאין בית המקדש בנוי, אם כן אפילו בכור נמי [גם כן] יביא אותו למקום המקדש, ויקריב אותו במזבח כלשהו וייאכל, אי קסבר [אם הוא סבור] שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא — אפילו בכור נמי תבעי [גם כן תישאל] השאלה במקרה דומה (כמבואר להלן), האם הוא נאכל בירושלים!

אמר רבינא: לעולם יש לומר כי קסבר [סבור הוא]: קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, ומדוע פשוט לנו שאינו נאכל? הכא [כאן] מדובר בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית, וחרב הבית, ועדיין בשרו קיים. וטעם הדבר הוא משום שמקשינן [מקישים, משווים אנו] בשרו לדמו, מה דמו צריך להיות נזרק במזבח — אף בשרו אינו נאכל אלא בזמן מזבח. ובעקבות כך מקיש (ומשווה) גם דין מעשר לדין בכור, לומר שאף אכילת מעשר תלויה בקיום הבית.

ושואלים: וכי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד לדין אחר בהקש? והרי אנו יודעים שבכל דיני קדשים אין למדים למד מלמד (דבר שנלמד באחת המידות שהתורה נדרשת בהם) אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכל ענין צריך מקור לעצמו! ומשיבים: מעשר דגן חולין הוא, ולכן לא חלה לגביו הגבלה זו שיש בדיני קדשים, שלענין חולין למדים גם למד מלמד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי סבר קדושה ראשונה כו'. פירוש קדושת הבית קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. אפילו בכור נמי נאכל בירושלם ואי משו'ה קרבה מקריבין אעפ"י שאין בית כדאמרי' בשבועות ובמגילה אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ומ"ה פשי' לי' בבכור דלא נאכל שהרי בטלה קדושת הבית והעיר ולא קרינא ביה לפני השם אלהיך אפי' מעשר נמי לא ניכול דהא לא קרינא ביה (קדשה לע"ל) לפני השם תאכלנו ואע"ג דעיקר מעשר דרבנן הוא אם לא קדשה לע"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועוד דאנן אפי' מעשר דאורייתא קאמרי' כגון שהיה לו מעשר מפירות של קודם גלות הארץ ומפרקי' לעולם קדשה לשעתה וקדשה לעתיד ואלו בנו מזבח נאכל הוא אלא הכא בבכור שנזרק דמו קודם חרבן הבית דמקשי' בשרו לדמו מה דמו למזבח אף בשרו למזבח ועכשיו אין שם מזבח לפיכך אינו נאכל עד שיבנו אותו ואקיש רחמנא מעשר לבכור מה בכור אינו נאכל אלא בזמן שיש מזבח אף מעשר.
כך גרסא זו כתובה ברוב הנוסחאות וקרוב לזה פירשה הרב אב ב"ד ז"ל ומי' אם בנה שם מזבח אוכל שם מעשר שאף אותו בכור נאכל שם ולא בעי' מזבח אחר. וק"ל כיון דקסבר קדשה לעתיד בכורים אמאי אינן נאכלין כדאמרינן בכורי' יוכיחו והלא מקרבין אע"פ שאין בית.
ובמס' תמורה מוחלפת שיטה זו בעיקר נוסחי. וה"ג לה התם: אי סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד אפילו בכור נמי אי קסבר לא קדשה אפילו בבכור נמי תיבעי פירוש תיבעי בכור שנזרק דמו קודם חרבן וחרב הבית ועדיין בשרו קיים אם נאכל בירושלם אם לאו אי קרינא ביה לפני השם תאכלנו הואיל ולא קדשה לא ואמאי לא אבעיא לר' יוסי כבכור גופיה כדאבעיא ליה במעשר וה"ה לבכורים אלא דעדיפא מינה אקשי דמבכור ילפינן ליה ואיהו גופיה צ"ת. ומפרקי' לעולם קסבר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד והכא בבכור שנזרק דמו קודם חרבן ועדיין בשרו קיים דמקשי' בשרו לדמו פי' היינו טעמיה דלא מבעיא לן ביה משום דפשי' לן דמקשי' בשרו לדמו.
ורש"י ז"ל גריס בשמעתין כי ההיא גרסא בתמורה ועדיין קשה בכורי' שנקרבו למזבח קודם חרבן אמאי לא מבעיא ליה דקאמר בכורים יוכיחו ואיכא למימר כיון דבעו הנחה וקריאה לגבי המזבח. והשתא ליכא מזבח לא מתאכלי ואף ע"ג דכבר קרא כיון דהשת' לא חזו לקרייה ולהנחה כדאמרי' בבכור אבל במעשר שיש בו צד מזבח מבעיא לן, כנ"ל.
ומי' לגרסת רש"י ז"ל קשה היכי אמרינן דסבר רבי יוסי לא קדשה הא רבי יוסי הוא דאמר קדושה ראשונה ושניה יש להם ג' אין להם. ואיכא למימר קדושת הארץ קדשה לעתיד אבל קדושת העיר והבי' בטלו משבאו פריצים וחללוה וא"נ משום ר' ישמעאל קאמר וליה לא ס"ל. ותו ק"ל כיון דקסבר לא קדשה היכי קרינ' ביה לפני השם אלהיך באכילה ובכל דוכתא דקאמרי' אוכלים קדשים קלים ואף על פי שאין חומה משום קדושה ראשונה לעתיד לבא קאמרי':

זר שאכל בכורים חייב מיתה בידי שמים שהרי בכלל תרומה הם ודוקא שאכלם מאחר שנכנסו לתוך חומת ירושלים כמו שכתבנו במשנה היו בשעה שאכל מהן מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים את שבפנים חייבין עליהם מיתה והרי הם הקדש לכל דבר ואת שבחוץ הרי הם כחולין לכל דבר:

מעשר שני נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ר"ל בזמן הזה אלא שאין יכול להביאו לירושלים בזמן הזה לאכלו לשם שנאמר מעשר דגנך וכו' ובכורות בקרך מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית כך המעשר וא"כ כיצד הוא עושה פודהו במקומו ואוכלו ואף דמי הפדיון אינו אוכלן בירושלים אלא שורפן ואם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה עושה בזמן הזה אפילו לכתחלה ומאבד את הפרוטה ואפילו היה מפרישו בירושלים אינו אוכלו שם וכן אינו פודהו שם וכל מעשר שני שנכנס לירושלים בזמן הזה מניחין אותו שם עד שירקב וכן אם הוציאו משם ומתוך כך אין מפרישין בזמן הזה מעשר שני בירושלים אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפריש ופודה על הדרך שביארנו ודברים אלו אינם אלא בארץ ישראל שאף בפני הבית אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא בארץ ומדברי סופרים בסביבות הארץ כגון בבל ומצרים ועמון ומואב:

אף הבכור נוהג בארץ אף שלא בפני הבית ר"ל בזמן הזה ומהו עושה בו וכבר כתבנו שאינו נאכל אלא בפני הבית מניחו עד שיפול בו מום ויאכלנו:

הבכור נשחט בעזרה וטעון מתן דמים והקטרת אמורין כשאר קדשים קלים ושאר הבשר נאכל לכהן:

הבכורים אין נוהגין מן התורה אלא בארץ ומדברי סופרים אף בסוריא וארצות סיחון ועוג אבל לא בשאר הסביבות ואין נוהגין אלא בפני הבית ולא בזמן הזה כלל ובזמנם מיהא כלם טעונין הבאת מקום מעשר בירושלים ובכור ובכורים בעזרה ולמדת שהבכורים והבכור יש בהם צד מזבח זה למתן דמים וזה להנחה מה שאין כן במעשר שני:

הגר מביא וקורא ויכול הוא לומר אשר נשבע ה' לאבותינו שהרי נאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך ר"ל אב לכל הרוצה ליכנס תחת כנפי אמונתו והרי לאברהם היתה השבועה שיהו בניו יורשים את הארץ ומ"מ יש הרבה שמביאים ואין קוראין כמו שיתבאר במקומו:

קדושה ראשונה של ארץ ישראל אם נתקדשה לעתיד אם לאו נחלקו בה קצת מפרשים וכבר ביארנו במגילה לדעת מקצת גאונים וגדולי המחברים בכללם שירושלים ובית המקדש נתקדשו לעתיד ומתוך כך מקריבין אע"פ שאין בית ואוכלין קדשי קדשים בתחום העזרה אע"פ שאין שם מחיצות וקדשים קלים ומעשר שני בכל העיר אע"פ שאין שם חומה ויראה שדברים אלו בדברים שהופרשו קודם חורבן שהרי בזמן הזה כבר כתבנו שאין מעשר שני נאכל כלל ואע"פ שלדעת זו ביארו שהשוחט קדשים ומעלה בחוץ בזמן הזה חייב מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים שמקריבין אע"פ שאין בית הואיל וקדושה ראשונה נתקדשה אף לעתיד אפשר שלהחמיר שאני או שמא אף זו כשהופרשו קודם חורבן או שנתחייבו קודם חורבן הא מ"מ כל שנזרק דמו קודם חורבן וחרב הבית ועדיין בשרו קיים אין בשרו נאכל הוקשה בשרו לדמו מה דמו ביתן במזבח אף בשרו טעון מזבח ואינו והוא שאמרו כאן בבכור שנזרק דמו וכו' ולמדין בשר מדם וחוזר הבשר ומלמד על המעשר אע"פ שאינו צריך מזבח שאינו נאכל ואע"פ שבקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד מעשר חול הוא ואף לדעת האומר שהולכין אחר המלמד והרי המלמד קדש אין זה למד מלמד שהדם והבשר אחד הוא ומ"מ לדעת גדולי המפרשים אף לענין ירושלים ומקדש לא נתקדשה לעתיד ואין מקריבין כלל וכן נראה ברוב סוגיות שבתלמוד כמו שביארנו במציעא פרק זהב ולא נשאלה בכאן אלא שהיה סבור שנתקדשה לעתיד ובבכור שנזרק דמו והיה מקיש מעשר לבכור זה מפני שהוא כמהו שאינו צריך מזבח ומ"מ לענין פסק לא נתקדשה לעתיד ואין בהם צד הקרבה ואכילה כלל:

בד"ה יכול יעלה כו' דקדושה ראשונה לא בטלה לענין מעשרות עכ"ל הס"ד וכצ"ל:

בד"ה ולימא כו' שכן טעונין קריאה למצוה קודם שיאכל בכורים אבל מעשר שני אוכלים אותו בלא שום קריאה והוידוי מעשר שני בשנה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מה להצד כו' דמיירי בבכורים כו' ונוהגין בכל הפירות כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' ד"ה ואי סבר לא קדשה וכו' כדאמרינן בזבחים באו לנוב וגבעון הותרו הבמות וקדשים קלים ומעשר נאכלים בכל עיר כצ"ל:

בא"ד לכן צריך לומר דגריס אי סבר לא קדשה מעשר שני נמי וכו' וגריס לעולם קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא וכו' אין להקשות למה להו לתוס' לשנות הגירסא במלתיה דמקשה וגריס אי (דלא) סבר לא קידשה מעשר שני דהא אמקשן לא היה קשה לן מידי אלא אמסקנא דמסיק לעיל קסבר לא קידשה לעתיד לבא ואם כן לגרוס במסקנא לעולם קדושה דאשונה קידשה לעתיד לבא ותו לא דאל"כ יקשה לן איפכא דהוה משמע דאי לא קידשה לעתיד לא היינו יכולין לאוקמי בכהאי גונא כגון שזרק דמו לפני הבית וכו' וזה אינו ע"כ מוכרח לגרוס אי סבר לא קידשה מעשר שני נמי דהשתא לא מתוקמא מענין אחד אלא אי סבר קדושה ראשונה קידשה לעתיד:

בא"ד בסופו דודאי בשעת משא ומתן יכול להיות דומה וכו'. הלשון מגומגם ותמצית הענין הוא זה דודאי במשא ומתן דברייתא דקאמר ודין הוא וכו' יכול להיות שהיה רוצה לדמות בכור שאחד הבית וכן בכורים שהופרשו קודם הבית אבל לא הובאו כלל לפני הבית למעשר והיה עולה בדעתו למילף מעשר מינייהו ואי תקשה הא לא דמו למעשר דהא בכור צריך למתן דמים וכן בכורים להנחה היינו הא דמשיב לעיל מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורים וכו' מה לבכורים שכן טעונים הנחה אבל במסקנא דקאמר ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מקיש מעשר לבכור ע"כ צריך לאוקמא בבכור שלפני הבית דאל"כ לא דמי לבכור וליכא למילף מיניה מעשר בהיקש וק"ל:

שם ע"ב ד"ה הוא בפנים וכו' דע"כ לא מבעי ליה לרב פפא וכו' כיון שהפירות חוץ לירושלים והדין נותן דהא קרינן בו וכו':

בא"ד וכיון שמשאו מבחוץ קרינן ביה כי ירחק ממלואך וצ"ל דממלואך מגלה לנו וכו' כצ"ל. והמותר צריך למוחקו:

רש"י ד"ה ה"ג. ומבע"ל במעשר הואיל וא"צ לבית. עמש"כ בשלהי מע"ש בס"ד:

תד"ה מה. כדפריך רבא לעיל. כצ"ל:

בא"ד דמיירי בבכורים שהופרשו לפני חורבן הבית. כצ"ל:

תד"ה ואי. וי"ל דמיירי שגדל לפני הבית שהוזקק כו'. נ"ל דצ"ל שהופרשו לפני הבית דדוחק לומר שנלך גם בזה אחר הבאת שליש כמו לענין חדש וישן או לשניה הנכנסת לשלישית:

בסה"ד שכן טעון מתן דמים. כצ"ל:

בגמרא אמר רבא בר אדא אר"י ביכורים מאימתי מחייבין עליהן משיראו פני הבית ופירש"י מאימתי מחייבין מיתה זר האוכלן עכ"ל. אבל בתוס' שלפנינו כתבו ביכורים מאימתי חייבין עליהן זר מיתה וכהן מלקות חוץ לחומה שמצותו בפנים בעזרה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ג מהל' ביכורים ובאמת נראה דרש"י נמי סבר דשייך נמי חיוב מלקות בכהן שאכלן חוץ לחומה אלא דמילתא דפסיקא נקט דסתם לישנא דאימתי חייבין עליהן משמע דבזר איירי והא גופא אתי לאשמעינן דאין חיוב באיסור זרות ע"י קריאת שם של ביכורים אלא לאחר שיראו פני הבית הואיל וראויין בפנים וכל זה נראה לי ברור אלא שראיתי במהרש"א ז"ל שהגי' בל' התוס' ונראה בכוונתו דלא משמע ליה כלל שיהיה שום חיוב מלקות בכהן שאכלן שלא כמצותן ואפשר שיצא לו כן מדאמר רבי יוחנן לעיל דמותרין לכהנים משיראו פני הבית ולישנא דמותרין לגמרי משמע אפילו בלא הנחה ובלא תנופה ואף על גב דמוקמינן לעיל הא דרבי יוחנן כתנאי ומשמע ליה למהרש"א ז"ל דהיינו לענין עיכובא בלבד אבל לא לענין מלקות דאפושי פלוגתא כי האי לא מפשינן ואפשר דמשמע ליה נמי דהא דקאמר רבי יוחנן לעיל אמתניתין דאלו הן הלוקין אבל חכמים אומרים כו' היינו נמי לענין עיכובא אבל מלקות בביכורים אפי' בלא קריאה והנחה לית ליה וכן נראה לי בכוונת מהרש"א אבל לפי מה שכתבתי לעיל משמע להדיא בכל הסוגיא דלרבנן נמי שייך חיוב מלקות לגבי כהן שאכל ביכורים קודם הנחה כמשמעות לשון המקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וכמו שכתב הרמב"ם וסמ"ג וא"כ אין צורך להגיה כלל בל' התוספות כן נ"ל ברור ועיין עוד בסמוך:

שם אמר רב ששת ביכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אין מעכבת בהן כמאן כי האי תנא דתניא רבי יוסי אומר כו'. לכאורה נראה דהא דאמרינן כמאן כי האי תנא סתמא דתלמודא מסיק לה כסוגיא דהש"ס בכל דוכתא אלא דלפ"ז קשיא טובא דהא לעיל דמקשינן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ומשנינן דכולה מילתא דקריאה והנחה הי מינייהו מעכבת והי מינייהו לא מעכבת או תרווייהו לא מעכבי פלוגתא דתנאי היא הא ר"ש ורבנן הא רבי יהודה ורבנן א"כ למאי איצטריך לאהדורי הכא אתנא אחרינא הא בפשיטות איכא לאוקמי מימרא דרב ששת לענין הנחה כרבנן דפליגי אדרבי יהודה והיינו רבי אליעזר בן יעקב ולענין קריאה כרבנן דפליגי אדר"ש לכך נראה לי דהא דאמרינן כמאן כי האי תנא רב ששת גופא הוא דמסיק לה והיינו משום דלא משמע ליה כלל הך סוגיא דלעיל אליבא דרבי יוחנן והיינו מכל אותן הקושיות שהקשיתי דבין לענין קריאה ובין לענין הנחה לא פסיקא לן דאיכא פלוגתא דתנאי בהא דלענין קריאה הא לא אשכחן בהדי' שום תנא דפליג אדר"ש ורבי יוחנן גופא דאמר לעיל אמתניתין דאלו הן הלוקין זו דברי ר"ש אבל חכמים אומרים כו' מימרא דנפשיה קאמר דהכי גמיר' ליה וכדפרישית וא"כ רב ששת לא משמע ליה הך מימרא דרבי יוחנן כיון דלא אשכחן בהדיא וכ"ש לענין הנחה כיון דלרבי יהודה ודאי לא מעכבא ורבי אליעזר בן יעקב לא איירי כלל לענין הנחה א"כ אין שום סברא לומר דקריאה לא מעכבא והנחה מעכבא דהא ע"כ לרב ששת קריאה עדיף מהנחה מדלא מוקי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך קודם הנחה דומיא דהנך וקריאה מאן דכר שמיה אע"כ דמסברא פשיטא ליה דהנחה לא מעכב' וא"כ הוי מילתא דרב ששת כסברות הפוכות ומשום הכי מסיק רב ששת דאדרבה אשכחן להדיא תנא דאמר כולה מילתא להיפך והיינו במה שאמר רבי יוסי משום שלשה זקינים ומסיק במלתיה מה לביכורים שכן טעונין הנחה וא"כ ס"ד דקריאה עדיפא מהנחה ואפשר דרבנן מודו לר"ש א"כ אדפריך מהנחה דלא אשכחן שום תנא דאמר בהדיא דמעכבא טפי הוי ליה למיפרך מקריאה דאמר ר"ש בהדיא דלוקה כסתם מתניתין דלעיל אע"כ דרבי יוסי משום שלשה זקנים פסיקא ליה לאידך גיסא דהנחה חמירא מקריאה וכך הסברא נותנת שיש בה צד מזבח ור"ש דסבר דלוקין על מחוסר קריאה כ"ש על מחוסר הנחה ואפילו למאן דפליג אדר"ש בקריאה מודה בהנחה ומש"ה פסיקא ליה למיפרך מהנחה ולפ"ז השתא דאתינא להכי לא צריכנא למימר דרבי יוחנן דאמר לעיל אבל חכמים אומרים היינו מימרא דנפשיה אלא הא דאמר אבל חכמים אומרים היינו מאי דאמר רבי יוסי משום ג' זקנים וא"כ לפ"ז עולין יפה פסקי הרמב"ם וסמ"ג שפסקו דשייך חיוב מלקות במחוסר הנחה אע"ג דבמחוסר קריאה ליכא מלקות והיינו כמימרא דרב ששת הכא וכמימרא דר' הושעי' וכמימרא דרבב"ח אר"י דאמר אבל חכמים אומרים והיינו רבי יוסי משום ג' זקנים דהכא ואע"ג דרב אשי דחי להך מילתא וקאמר דהא דלא פריך מקריאה היינו משום דלא פסיקא ליה כיון דאיכא ביכורי הגר כו' וא"כ לפ"ז לעולם מצינן למימר דר' יוסי נמי סובר בהנך ביכורים דשייך בהו קריאה עדיפי מהנחה מ"מ כיון דסתמא דתלמודא פריך בתר הכי וניהדר דינא ותיתי במה הצד ומסיק דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח א"כ השתא דאתינא להכי דהנחה מיקרי צד מזבח א"כ פשיטא לן טובא דאיכא לאוקמי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך אהנחה דומיא דאינך דכתיבי בהאי קרא דלא תוכל לאכול דתליא במזבח וא"כ לפ"ז ע"כ דהא דאמר רבי יוחנן לרב אסי לעיל ופשיט ליה דביכורים מותרין משיראו פני הבית לאו משום דהכי ס"ל לר' יוחנן אלא משום דפשיטא ליה לר' יוחנן דהא דבעי מיניה ר"א מאימתי מותרין היינו אליבא דר' יהודה דפשיטא ליה דהנחה לא מעכב ומספקא לי לרב אסי דאפי' בלא קריאה נמי אי מותרין ופשיט ליה ר' יוחנן שפיר דלר' יהודה מותרין משיראו פני הבית כיון דלענין הנחה נמי סבר דלא מעכבא אע"ג דהוי צד מזבח וכ"ש לענין קריאה דלא מעכבא כן נראה לי נכון ליישב שיטת הסוגיא ושיטת הרמב"ם וסמ"ג בלי שום גמגום ותו לא מידי:

סליק מסכת מכות

מאימתי חייבין עליהן. מיתה זר האוכלן: שלשה דברים. זו אחת מהן וכולן שנויין בספרי: יכול יעלה אדם כו'. קסבר קדושת הארץ לא בטלה וצריך להפריש מעשרות וקאמר יכול יעלנו ויאכלנו בירושלים בלא פדיון: ת''ל כו'. לפיכך טעון בית ולקמיה פריך מאי שנא בכור דפשיטא ליה ובמעשר מיבעי ליה: מצוה מי ליכא. וכיון דמצוה איכא נפרוך נמי קרייה דמצוה: לא פסיקא ליה. ומיהו בישראל אפילו עיכובא איכא למימר: וניהדר דינא וניתי במה הצד. למה לי היקישא נימא בכור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שטעונין הבאת מקום ואינן נוהגין אלא בפני הבית: צד מזבח. זה למתן דמים וזה להנחה: ומאי קסבר. האי תנא דפשיטא ליה בכור טפי ממעשר: אי קסבר קדושה ראשונה. של בית קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא כי היכי דסבירא ליה בקדושת הארץ וקא מיבעיא ליה מי קרינא ביה השתא בלא חומה לפני ה' אלהיך או לא וקא פשיט מעשר מבכור: אפי' בכור נמי. יקרב ויאכל דהא מאן דאית ליה קדשה לעתיד לבא סבירא ליה מקריבים אע''פ שאין בית כדאמרינן במגילה נקראת (דף י.): ה''ג ואי קסבר לא קדשה אפילו בכור נמי . תיבעי. ואי קסבר קדושת הבית בטלה ומיבעיא ליה במעשר הואיל ואינו צריך לבית אי מתאכיל בירושלים לפני ה' קרינא ביה אי לא אפי' בכור נמי כי האי גוונא תיבעי ליה כגון בכור שנזרק דמו וחרב הבית ועדיין בשרו קיים מהו שיאכלוהו: אמר רבינא לעולם קסבר לא קדשה והכא. דקא פשיט ליה למעשר מבכור בבכור שאינו צריך לבית דומיא דמעשר עסקינן והא דפשיטא ליה דלא מתאכיל משום דאיתקש בשרו לדמו דכתיב ואת דמם תזרוק על המזבח וגו' ובשרם יהיה לך וגו' ויליף מיניה בשעה שהיא ראויה לזריקת דם אתה אוכל את הבשר ולא משנהרס המזבח: וכי דבר הלמד בהיקש. מן הדם: חוזר ומלמד. על המעשר בהיקש הא קיימא לן בזבחים באיזהו מקומן (דף מט:) שאין למדין בקדשים למד מן הלמד: חולין הוא. ובחולין למדין למד מן הלמד:

יכול יעלה אדם מעשר בידו בזמן הזה. ויאכלנו בלא פדיון דקדושה (. ירושלים) לא בטלה לענין מעשרות: ולימא מצוה כו'. פירוש שכן טעונין קריאה למצוה קודם שיאכל בכורים ומעשר שני אוכלין אותו בלא שום. קריאה ומה שקורין למעשר בשנה שלישית היה ואז לא היה נוהג כלל מעשר שני: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח. ויש למפרך שכן אסורים לזרים כדפריך רבה לעיל. והא דאמר בברייתא בכורים יוכיחו צ''ל דמיירי בבכורים שהופרשו בפני חורבן הבית דאם הופרשו אחר הבית אינן קדושין כלל וחולין הן דתנן פרק שני. דבכורים יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בבכורים שהתרומה והמעשר אוסרין ויש להם שיעור ונוהגין בכל הפירות בפני הבית ושלא בפני הבית ובכורים אינן אלא בשבעה מינין ובפני הבית: אפילו בכור נמי. צ''ל דמיירי אם עשה מזבח וזרק דמו אליבא דקדושת בית לא בטלה דמקריבין אע''פ שאין בית דבלא מזבח פשיטא דבכור לא דהא בעי מתן דם ואימורים ואם תאמר לימא דבכור דברייתא דקאמר מה בכור וכו' מיירי היכא דלא עשה מזבח וי''ל דלההוא ודאי לא הוה מדמי בכור למעשר ולא דמי ליה מעשר: ואי סבר לא קדשה אפילו בכור נמי תיבעי. כך גרסת רש''י דמוקי ליה בבכור שנשחט ונזרק דמו קודם חורבן דההוא הוי דומיא דמעשר כדפ''ה וא''ת אי לא קדשה אם כן לא משכחת לה מעשר דקדושת הארץ בטלה וי''ל דודאי קדושת בית לא קדשה אבל קדושת הארץ קדשה לעתיד לבא לענין מעשרות אבל קשה דאי לא קדשה קדושת הבית לעולם א''כ במות מותרות דהא בהא תליא כדמוכח במגילה (דף י.) ואם כן יביא מעשר שני ויהא נאכל בכל ערי ישראל כדאמרינן בזבחים (דף קיב:) באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות וקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל העיר וי''ל דמיירי שגדל לפני הבית שהוזקק להביאו למקום ובהכי ניחא נמי קושיא קמייתא ומסיק דלעולם לא קדשה כהאי גוונא אבל קשה לגירסא זו דאמרינן למסקנא דלא קדשה אם כן מאי מיבעי לעיל יכול יעלה פשיטא דלא יעלה בירושלים יותר משאר עיירות כיון דלא קדשה ותו גבי בכור נמי למה לי היקשא דבשרו לדמו תיפוק ליה דבלאו ההיקשא דהיכא דאכיל הוי להו כחוץ לחומה כיון דלא קדשה והוי ליה כאוכל קדשים בחוץ ועוד קשה דקאמר ולעולם דלא קדשה כו' ומקשינן בשרו לדמו משמע דאי אמר קדשה מתאכיל בכור בלא בית ולא הוי ממעטינן מהך היקישא וקשה דהא מוכח פרק קדשי קדשים (זבחים ס.) דמזבח שנפגם אין אוכלין קדשים קלים ואמאי הא מוכח הכא היכי דקדשה דנאכל אפילו ליכא מזבח ושאני הכא דלא קדשה לכן צריך לומר דגריס לעיל ואי סבר לא קדשה מעשר נמי והכי פירושא אפילו מעשר נמי לא יהא מתאכיל בירושלים כלל בלא פדיון דלא הוי כלל לפני ה' אלהיך ואין לתמוה אי לא קדשה אם כן לא משכחת מעשר דקדושת הארץ בטלה דודאי קדושת בית לא קידשה אבל קדושת הארץ קדשה לעתיד לבא לענין מעשרות ולא תליא הא בהא אבל הכא מיירי שאין המזבח כלל בנוי וגריס לעולם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וטעמא דבכור לאו משום קדושת הארץ אלא משום דאתקש בשרו לדמו דבעינן שיהא המזבח קיים בשעת אכילת בשרו הלכך כל כמה דילפינן דבכור לא מתאכיל מעשר נמי לא מתאכיל בלא פדיון ואם תאמר ברייתא דאמרה בכורים יוכיחו מנלן דבכורים לא מתאכלי כשאין מזבח אם הונחו אצל מזבח וחרב דבעי למילף מעשר מינייהו ויש לומר דודאי הא דאמרינן בברייתא בכורים יוכיחו מיירי בבכורים שלא הובאו כלל בפני הבית עד לאחר חורבן ובודאי היה להש''ס להשיב דאם כן לא שייך כלל לדמות מעשר לבכורים אלו שהרי צריכים הנחה וצריכים לבית גם בשביל הנחה ולא בשביל אכילה לחוד ומעשר לא צריך לבית אלא בשביל אכילה לבד אלא דלא חייש ליה לפי שאינו נשאר במסקנא ומה שזקוק הש''ס להעמיד בבכור שנזרק דמו לפני הבית ואינו מעמידו כשהובא אחר הבית כמו בכורים משום דתנא מסיים קרא דהקיש הכתוב ואין נכון להעמיד בבכור שהוא אחרי הבית שלא דמי כלל למעשר דהא מחוסר מתן דם ואימורין כדפ''ל ולא שייך להקיש מעשר לבכור אלא דוקא כשאין הבכור צריך לבית אלא דוקא בשביל האכילה דלפני ה' והשתא הויא דומיא דמעשר דודאי במשא ומתן יכול להיות דומה מעשר לבכורים שהובאו אחר הבית אף על גב דלא נשאר במסקנא ובכור נמי שבתחלת הברייתא יכול היה להיות בבכור שאחר הבית אלא שאז לא היה טועה דהא לא שייך כלל לדמות לו מעשר והיינו דמותיב שכן אין טעון מתן דמים:

מכות יט ע"א - Steinsaltz

דף יט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד