שבת קלב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלב - ב

ועבודה במקדש היא חמורה שהרי היא דוחה את השבת, ובכל זאת מצות מילה דוחה אותה, את איסור קציצת הבהרת, כדדרשינן לקמן [קלג א] שאף אם יש בהרת במקום המילה, מותר למול ולקצוץ בכך את הבהרת.

שבת, שנדחית מפני העבודה, אינו דין שתהא מילה דוחה אותה.

ולבסוף, מאי "או אינו" דקאמר תנא דברייתא - הכי קשיא ליה, והדר אמר התנא: וממאי דצרעת חמורה משבת, עד שנאמר קל וחומר?

דילמא שבת חמורה, שכן יש בה בשבת עונשין ואזהרות הרבה.

ומה שטענת שצרעת חמורה בכך שהיא דוחה את העבודה והעבודה דוחה את השבת, אין זו טענה.

כי ממאי לך כי זה שצרעת דוחה עבודה, הוא משום דחמירא צרעת היא?

דילמא לא אמרינן ליה לקוץ בהרתו, משום דגברא הוא דלא חזי לעבודה, שהרי אף אם יקוץ בהרתו הוא מחוסר טבילה והערב שמש לטהרתו.

ואי אמרת הכי, שוב יש לך לומר: מה אני מקיים "שמיני ימול" - חוץ משבת.

תלמוד לומר: "ביום", אפילו בשבת.

תנו רבנן: מילה דוחה את איסור קציצת הצרעת, בין שהמילה בזמנה, בין שהמילה היא שלא בזמנה. אבל יום טוב אינה דוחה אלא מילה שהיא בזמנה בלבד.

והוינן בה: מנא הני מילי?

דתנו רבנן: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", אף על פי שיש שם במקום המילה בהרת - יקוץ.

ומה אני מקיים ציווי התורה "השמר בנגע הצרעת"?

בשאר מקומות שבגופו, חוץ ממילה.

או אינו כן, ונימא אפילו מילה בכלל האיסור? ומה אני מקיים "ימול בשר ערלתו"

- בזמן שאין בה, במקום המילה, בהרת.

תלמוד לומר: "בשר". ואף על פי שיש שם בה רת.

אמר רבא: האי תנא, מעיקרא מאי ניחא ליה, ולבסוף מאי קשיא ליה?

ומבארינן: בתחילה הכי קאמר: "ימול בשר ערלתו", ודרשינן, ואף על פי שיש שם במקום המילה - בהרת, ימול. ומה אני מקיים את אזהרת התורה "השמר בנגע הצרעת", בשאר מקומות שבגוף, חוץ ממקום מילה. אבל מצות מילה דוחה את איסור קציצת הצרעת.

מאי טעמא?

משום דאתיא מקל וחומר.

והכי דיינינן: ומה שבת, שהיא חמורה, מילה דוחה אותה, צרעת, לא כל שכן שתדחה?

ומאי "או אינו" דקאמר לאחר מכן התנא?

הדר קאמר תנא דברייתא: ממאי דשבת חמירא, דילמא צרעת חמירא, שכן צרעת דוחה את העבודה, ועבודה חמירא שהרי היא דוחה את השבת. ולא תילף בקל וחומר שמילה דוחה איסור קציצת בהרת.

תלמוד לומר יתורא דקרא "בשר", ולרבות, אף על פי שיש שם בהרת ימול.

לישנא אחרינא: מילה דוחה את הצרעת. מאי טעמא - משום דאתי מצות עשה ד"ימול בשר ערלתו" ודחי איסור לא תעשה דכתיב בקציצת בהרת "השמר בנגע הצרעת". וקיימא לן דעשה דוחה לא תעשה.

ומאי "או אינו" דקאמר תנא דברייתא?

הדר קאמר: אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה, היינו לא תעשה גרידא.

אבל האי, איסור קציצת בהרתו, לא תעשה ועשה הוא, "השמר" היינו לא תעשה, וכתיב בתריה "לשמור מאד ולעשות", והיינו עשה.

ומדלא דחי, נימא מה אני מקיים "ימול בשר ערלתו" - בזמן שאין שם בהרת.

תלמוד לומר יתורא דקרא "בשר", ללמדנו: ואף על פי שיש שם בהרת ימול.

והוינן בה: תינח מילת גדול, דכתיב ביה "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו".

וכן תינח קטן בן שמונה ימים, נמי כתיב ביה "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".

אבל מילת בינוני, שהוא יותר מבן שמונת ימים, ועדיין לא הגיע לכלל מצוות, דחיובו נפקא לן מדכתיב "המול לכם כל זכר", ולא כתיב גביו "בשר" - מנלן דלידחי מילתו את איסור קציצת בהרתו?

אמר אביי: בינוני, אתיא מביניא, מהצד השוה שבשניהם.

מגדול לחודיה לא אתיא, שכן גדול שלא מל עצמו, הוא ענוש כרת.

וכן ממילת קטן לא אתיא, שכן היא מילה בזמנה.

אך הצד השוה שבהן, בקטן וגדול, שכן נימולין ודוחין את הצרעת.

אף כל שנימולין - דוחין את הצרעת. רבא אמר: מילה בזמנה שהיא דוחה לא צריכא קרא. משום שמקל וחומר אתיא. [והפסוק נצרך למילת קטן שלא בזמנה. רש"י].

והכי דיינינן: ומה שבת דחמירא, מילה דוחה אותה.

צרעת, לא כל שכן שתדחה.

אמר ליה רב ספרא לרבא: ממאי דשבת חמירא? דילמא צרעת חמירא: שכן צרעת דוחה את העבודה, ועבודה דוחה את השבת.

ומבארינן: התם, בצרעת שהיא דוחה את העבודה, לאו משום דחמירא צרעת. אלא משום דגברא הוא דלא חזי לעבודה, מפני שהוא טמא.

ותמהינן: אמאי אין הגברא ראוי לעבוד? ויקוץ בהרתו, ויעבוד.

ומבארינן: אי אפשר למיעבד הכי, שהרי בשעה שיקוץ את בהרתו עדיין מחוסר טבילה הוא. ואינו ראוי לעבודה עד שיעריב שמשו, ומשום עבודה של מחר לא דחינן השתא איסור קציצת בהרת.

ומקשינן: תינח נגעים טמאים. אבל נגעים טהורים, כגון בוהק, או שפרחה בכולו, שלמרות שהם טהורים נתרבו לאיסור קציצת בהרת - מאי איכא למימר? מאי טעמא לא יקוץ בהרתו ויעבוד מיד?

אלא אמר רב אשי: הא דצרעת דחיא לעבודה, לאו משום חומרא דצרעת היא. אלא טעמא אחרינא הוא.

דהיכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה, דוקא כגון מצות מילה במקום צרעת. אי נמי מצות ציצית ואיסור כלאים. דבעידנא דמתעקר לאו, קא מוקים מקיים עשה. שעקירת הלאו והעשה הם בו זמנית. ולכן העשה נדחה מפני הלאו.

אולם הכא, בקציצת בהרת כדי לעבוד עבודה, בעידנא דמתעקר ללאו, לא קא מוקים עשה, אלא רק לאחר זמן. הלכך לא דחי.

ועבודה דוחה את השבת, שכן מקריבים את קרבנות השבת בזמנם, ובכל זאת מילה דוחה אותה את הצרעת, שאם היה נגע הצרעת במקום הערלה מותר למול את הילד, אף על פי שנעקר בזה האיסור שלא לקצוץ את נגע הצרעת, אם כן שבת שנדחית מפני העבודה, אינו דין שתהא מצות מילה החמורה כל כך דוחה אף אותה? זה היה נימוקו של התנא מתחילה.

ומאי [ומהו] לשון "או אינו" דקאמר [שאמר] התנא, ופקפק בדברי עצמו — שכן הדר [חזר] ואמר: וממאי [וממה, מנין] אפשר להסיק שצרעת חמורה מן השבת? דילמא [שמא] שבת חמורה, שכן יש בה עונשין חמורים של כרת ומיתת בית דין ואזהרות הרבה פעמים רבות בתורה. אי נמי [או גם כן]: וממאי [וממה, מנין] אתה יודע שדבר זה בא משום דחמירא [שחמורה] הצרעת היא שאף העבודה אינה דוחה אותה, דילמא [שמא] משום שגברא [האיש] הוא דלא חזי [שאינו ראוי], שלא מחמת חומרת האיסור שיש בצרעת אין העבודה דוחה אותה, אלא משום שאותו אדם אינו ראוי אז לעבודה ואין מקום לדחיה. ולכן מה אני מקיים "וביום השמיני ימול" (ויקרא יב, ג) — חוץ משבת. על כן תלמוד לומר, היה צריך להביא ראיה נוספת מן הכתוב "ביום" — אפילו בשבת.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: מילה דוחה את הצרעת שחותכים את הערלה אף אם היה בה נגע צרעת, אף שכרגיל איסור תורה הוא לקצוץ נגעי צרעת, בין שהיתה זו מילה בזמנה לשמונה ימים בין שלא בזמנה, אחרי שמונה ימים. ואולם המילה את יום טוב אינה דוחה אלא כשהיא בזמנה בלבד.

ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? דתנו רבנן [שכן שנינו בברייתא]: נאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", וכיון שדבר זה נאמר בהכללה, ואף על פי שיש שם בהרת, שהיא אחד מנגעי הצרעת, יקוץ (יקצוץ). ומה אני מקיים (ואיך אני מסביר) את דברי הכתוב "השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות" (דברים כד, ח), שממנו למדנו שיש מצות לא תעשה ("השמר" שמשמעו — להמנע מעשייה) האוסרת על קציצת סימני הצרעת — נקיים איסור זה בשאר מקומות, חוץ ממילה.

וחזר התנא ושאל: או אינו אלא שאיסור זה כולל אפילו מילה, ומה אני מקיים "ימול בשר ערלתו" — בזמן שאין בה בהרת. על כן תלמוד לומר מייתור הלשון: "בשר", שלכאורה די היה לומר "ימול ערלתו" ואמר "ימול בשר ערלתו", ללמדנו שצריך להימול ואף על פי שיש שם במקום המילה בהרת.

אמר רבא: האי תנא מעיקרא מאי ניחא ליה [תנא זה מתחילה מה היה נוח לו] ולבסוף מאי קשיא ליה [מה היה קשה לו]?

שקודם קיבל את ההנחה האחת שמצות המילה חשובה יותר, ואחר כך חזר ודחה הנחה זו ללא טעם, אלא יש לבאר, כי הכי קאמר [כך אמר], כך סבור היה מתחילה: "ימול בשר ערלתו" — שמותר למול ואף על פי שיש שם בהרת, ומילה דוחה את הצרעת. ומה אני מקיים את דברי הכתוב "השמר בנגע הצרעת" — בשאר מקומות חוץ ממילה. אבל מילה דוחה את הצרעת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דאתיא [שבאה, נלמדת] סברה זו מתוך קל וחומר: ומה שבת שהיא חמורה, ובכל זאת מילה דוחה אותה, צרעת שאינה חמורה כל כך לא כל שכן שתדחה אותה המילה.

ומאי [ומהו] "או אינו" דקאמר [שאמר] — הדר קאמר [חזר ואמר] והעלה ספק זה: ממאי [ממה, מנין] יודע אתה ששבת חמירא [חמורה] יותר, דילמא [שמא] צרעת חמירא [חמורה] יותר, שכן הצרעת דוחה את העבודה כאמור, ועבודה דוחה את השבת! על כן תלמוד לומר לימוד מיוחד מהמלה המיותרת "בשר" ללמד: ואף על פי שיש שם בהרת מכל מקום מלים.

ב דברי רבא נאמרו גם בלישנא אחרינא [לשון אחרת]. תחילה סבר התנא שמילה דוחה את הצרעת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — בהסתמך על הכלל דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה. ומאי [ומהו] "או אינו" דקאמר [שאמר] — הדר קאמר [חזר ואמר] והעלה ספק זה: אימר דאמרינן דאתי [אמור שאנו אומרים שכרגיל באה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה — הרי זה במצות לא תעשה גרידא [בלבד], ואולם האי [איסור זה] קציצת הצרעת גם מצות עשה וגם לא תעשה הוא, ומה אני מקיים את הנאמר "ימול בשר ערלתו" — רק בזמן שאין שם בהרת, על כן תלמוד לומר המלה המיותרת "בשר", לומר: ואף על פי שיש שם בהרת.

על עצם הלימוד מן המלה "בשר" שואלים: תינח [נניח] במילת אדם גדול שעדיין לא נימול, דכתיב בהו [שנאמר בהם, בו] "בשר", כאמור "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר" (בראשית יז, יד). קטן הנימול ביום השמיני נמי כתיב ביה [גם כן נאמר בו] "בשר", ואולם בינוני, ילד שלא נימול בזמנו ועדיין לא הגיע למצוות, מנא לן [מנין לו] שמילתו דוחה את הצרעת? שהרי ודאי הוא צריך להימול, שכן נאמר במפורש במקרא "המול לכם כל זכר" (בראשית י"ז, י) ולא נאמר בו "בשר",

אמר אביי: אתיא מביניא [באה, נלמדת מביניהם], כלומר, מצירוף שתי ההלכות יחד למדים אנו גם לגבי בינוני. ובאופן זה: מגדול בלבד לא אתיא [אין הדבר בא, נלמד], שכן אפשר לטעון שהוא ענוש כרת אם לא ימול, וכן מקטן לא אתיא [אינה באה, נלמדת], שכן זוהי מילה בזמנה, ואם שבת היא דוחה — דוחה גם צרעת. ואולם הצד השוה שבהן — שכן נימולין ודוחין את הצרעת, אף כל אלה שנימולין — דוחין את הצרעת.

רבא אמר: שמילה בזמנה דוחה את הצרעת לא צריכא קרא [צריך פסוק] ללמד על כך, שכן מקל וחומר אתיא [היא נלמדת]: ומה שבת דחמירא [שהיא חמורה] דוחה אותה המילה — צרעת לא כל שכן שדוחה אותה המילה.

אמר ליה [לו] רב ספרא לרבא: ממאי [ממה, מנין] אתה למד ששבת חמירא [חמורה] יותר, דילמא [שמא] צרעת חמירא [חמורה] יותר, שכן הצרעת דוחה את העבודה במקדש, ועבודה דוחה את השבת! ענה לו רבא: התם, לאו [שם, לא] משום דחמירא [שחמורה] הצרעת יותר הוא, אלא משום דגברא [שהאדם] הוא דלא חזי [שאינו ראוי]. ושאל רב ספרא: אמאי [מדוע] אינו ראוי: ויקוץ בהרתו ויהא מיד ראוי ויעבוד! ענה לו רבא: עדיין אינו ראוי לעבודה שכן מחוסר טבילה הוא, שכדי להטהר לעבודה במקדש חייב הוא לטבול ולחכות עד למחרת, ונמצא שבינתיים אינו ראוי.

והקשה רב ספרא: תינח [נניח] שתירוץ זה מספיק כשמדובר בנגעים טמאים, שאף מי שנטהר מהם צריך לטבול אחר כך, ואולם נגעים טהורים שאף הם נאסרו בקציצה, ואולם אינם בגדר צרעת המטמאה, אלא בגדר מום בלבד הפוסל את הכהן, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי בהם אפשר היה שיקוץ בהרתו ויעבוד מיד במקדש!

אלא אמר רב אשי: לא זה הטעם, אלא היכא אמרינן דאתי [היכן אנו אומרים שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה — כגון מילה בצרעת, אי נמי [או גם כן] ציצית וכלאים שמטיל ציציות צמר בבגד פשתן, דבעידנא דמתעקר לאו קא מוקים [שבזמן שנעקר איסור לא תעשה, מתקיימת] על ידי אותה פעולה עצמה מצות העשה, ואולם הכא, בעידנא דמתעקר ללאו לא קא מוקים [כאן, בזמן שנעקר הלאו אינו מקיים] את העשה, שהרי אינו אלא מכשיר עצמו לעבודה, אבל ברגע הקציצה אינו מקיים מצוה כל שהיא. ובמקרה זה אין עשה דוחה את לא תעשה.

ג ומעירים כי הא [זה], אותם חילוקי הדעות בין רבא ורב ספרא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the Temple service overrides Shabbat, as Shabbat offerings are sacrificed at their appointed time, and nevertheless circumcision overrides leprosy, i.e., if there were symptoms of leprosy on the foreskin of the baby, one circumcises the child even though he thereby violates the prohibition to cut off symptoms of leprosy; therefore, with regard to Shabbat, which is overridden by the Temple service, is it not logical that circumcision, which is so stringent that it overrides leprosy, overrides Shabbat as well? This was the tanna’s reasoning at the outset.

And what was the reason the tanna said: Or perhaps, and questioned his previous statement? He reconsidered and said: And from where do we know that leprosy is more stringent than Shabbat? Perhaps Shabbat is more stringent, as it includes the severe punishments of karet and execution by stoning, and numerous warnings pertaining to it throughout the Torah. Alternatively, and from where do we know that the reason the Temple service does not override the prohibition of leprosy is specifically because leprosy is more stringent than the Temple service? Perhaps the Temple service does not override the prohibition of leprosy because a man afflicted with leprosy is unfit to perform the Temple service and not due to the stringency of the prohibition to remove symptoms of leprosy from one’s body. And if so, how do I establish the verse: “And on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised” (Leviticus 12:3)? That it applies to days other than Shabbat. Consequently, the tanna cited additional proof from that which the Torah states: “On the day,” indicating that circumcision is performed even on Shabbat.

The Sages taught: Circumcision overrides leprosy. The foreskin is cut even if it has symptoms of leprosy on it, despite the fact that there is a Torah prohibition to cut off symptoms of leprosy. This is the halakha both when the circumcision takes place at its appointed time, on the eighth day, or when it is not performed at its appointed time but after the eighth day. However, circumcision overrides a Festival only when performed at its appointed time.

The Gemara asks: From where are these matters derived? As the Sages taught in a baraita with regard to the verse: “And on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised” (Leviticus 12:3), since this verse is stated in general terms, it teaches that even though there is a bright white leprous spot there, he should cut it. And how do I establish the verse: “Take care with regard to the plague of leprosy to take great care and to perform in accordance with all that the priests, the Levites, instruct you; as I commanded them you shall take care to perform” (Deuteronomy 24:8)? Does usage of the term “take care” indicate that there is a negative mitzva that prohibits cutting off symptoms of leprosy? We establish this prohibition as applying in other places, other than the place of a circumcision.

The tanna asks: Or perhaps that is not the case; rather, this prohibition applies even in the place of circumcision, and how do I validate the verse: “The flesh of his foreskin shall be circumcised”? It applies when there is no bright white leprous spot on the foreskin. So that we will not interpret the verse that way, the verse states the superfluous word flesh. It would have been sufficient to state: His foreskin shall be circumcised, but instead the verse stated: “The flesh of his foreskin shall be circumcised,” indicating that the foreskin must be removed even though there is a bright white spot there.

Rava said: Initially, what did this tanna find acceptable, and ultimately, what did he find difficult? At first he assumed that the mitzva of circumcision is more stringent, but he ultimately rejected this assumption with no explanation.

Rather, this is what he is saying: Initially he held that the phrase: The flesh of his foreskin shall be circumcised teaches that it is permitted to remove the foreskin even though there is a bright white spot there. And how do I validate the following verse: Take care with regard to the plague of leprosy? It applies in other places, aside from the place of circumcision, but circumcision overrides leprosy. What is the reason for this? It is derived by means of an a fortiori inference: Just as Shabbat is stringent and nevertheless circumcision overrides it, all the more so that circumcision overrides leprosy, which is less stringent than Shabbat.

And what was the reason for the term or perhaps that the tanna is saying to question his previous statement? He reconsidered and said: From where do we know that Shabbat is more stringent? Perhaps leprosy is more stringent, as leprosy overrides the Temple service, as stated earlier, and the Temple service overrides Shabbat. Therefore, the verse states the additional word flesh, to teach that the foreskin is removed even though there is a bright white leprous spot there.

The Gemara cites another version of Rava’s comments. Initially the tanna thought that circumcision overrides leprosy. What is the reason for this? He relied on the principle that a positive mitzva comes and overrides a negative mitzva. And what was the reason the tanna is saying: Or perhaps to question his previous statement? He reconsidered and said: Say that we say that a positive mitzva comes and overrides a negative mitzva when there is a negative mitzva alone. However, this cutting off leprosy is prohibited by both a positive mitzva and a negative mitzva. And how do I establish the verse: The flesh of his foreskin shall be circumcised? It applies only when there is no bright white spot on the foreskin. Therefore, the verse states the additional word flesh in order to emphasize that the foreskin is removed, even though there is a bright white spot there.

The Gemara questions the derivation from the word flesh: This works out well with regard to the circumcision of an adult who has not yet been circumcised, as the word flesh is written with regard to adults in the verse: “And an uncircumcised male who will not circumcise the flesh of his foreskin, that soul shall be cut off from its people; My covenant he has broken” (Genesis 17:14). Similarly, it works out well with regard to a minor who is circumcised on the eighth day, as the superfluous word flesh is also written with regard to him. However, with regard to a person at an intermediate stage of life, i.e., a child who was not circumcised on the eighth day but has not yet reached majority, from where do we derive that his circumcision overrides leprosy? The Torah explicitly mandates his circumcision: “Circumcise for yourselves every male” (Genesis 17:10). However, that verse does not employ the term flesh.

Abaye said: It is derived from a combination of the two sources about the status of a child at the intermediate stage, from the common denominator between an eight-day-old and one who reached majority. From an adult alone, the halakha with regard to an intermediate child cannot be derived, as an adult is punishable by karet if he fails to circumcise himself, but an intermediate child is not punishable by karet. Likewise, from the case of an eight-day-old child, the case of an intermediate child cannot be derived; since the circumcision at its time overrides Shabbat it may also override leprosy. However, the common denominator between an eight-day-old and an adult is that they are circumcised and their circumcision overrides leprosy. So too, all who are circumcised, including those in the intermediate stage, override leprosy.

Rava said: No verse is required to teach that circumcision at its appointed time overrides leprosy, as it is derived by means of an a fortiori inference: Just as circumcision overrides Shabbat, which is more stringent than leprosy, all the more so that circumcision overrides leprosy.

Rav Safra said to Rava: From where do we know that Shabbat is more stringent? Perhaps leprosy is more stringent, as leprosy overrides the Temple service, and the Temple service overrides Shabbat. Rava answered: There, when leprosy overrides the Temple service, it is not because leprosy is more stringent; rather, it is because the man afflicted with leprosy is unfit for the Temple service. Rav Safra asked: Why is he unfit? Let him cut off his bright white leprous spot and serve. Rava answered: He would remain unfit to serve, as he is lacking immersion. In order to purify himself for service in the Temple, he must immerse himself and wait until the following day. In the meantime he is unfit.

Rav Safra raised a difficulty: It works out well if we are referring to impure symptoms of leprosy, as even one who removes them must immerse afterward. However, with regard to pure symptoms of leprosy, there is a prohibition to cut off the symptoms even though there is no impurity. They have the legal status of blemishes that invalidate a priest from serving until it is cured. Once the bright white spot is removed, he may immediately serve in the Temple without immersion. What is there to say in that case?

Rather, Rav Ashi said that this is the reason that leprosy overrides the Temple service: Where do we say that a positive mitzva overrides a negative mitzva? It is in cases like circumcision in a case of leprosy, or alternatively, ritual fringes and diverse kinds of wool and linen, as at the time the negative mitzva is uprooted, the positive mitzva is fulfilled in the very same action, e.g., when the ritual fringes are woolen and will be attached to a linen garment, a prohibited mixture is created. However, here, in the case of a person afflicted with pure symptoms of leprosy cutting off his symptoms to enable his involvement in the Temple service, it is different, at the time the negative mitzva is uprooted, the positive mitzva is not yet fulfilled, as cutting off the symptoms is only a preliminary action that enables him to serve. In that case, the positive mitzva does not override the negative one.

The Gemara points out that this disagreement between Rava and Rav Safra

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המנויין במשנה שפסולין להקריב כשרים להקריב קרבנותיו של מצורע לפי שיצא מכללם ונבדל מהם חוץ מהקרבת קרבן בלילה שאמר בו הכתוב וביום השמיני בלבד ועמד זה הקושיא וזו ההתקפה ואמרנו קשיא ומקצת הגורסין אין מעמידין הדבר אלא שגורסין כך כיון דאהדריה קרא אהדריה כלומר אילו לא כתב וביום היינו אומרים מדחס רחמנא עליה לאיתויי בדלות בלילה נמי ליתי ויהא זר ואונן כשר בקרבנותיו והיינו מפרישין אותו לענין דיניו מכלל הקרבנות אבל הואיל ונאמר בו וביום השמיני באר לנו בזה חזרתו לכלל הקרבנות בכל עניניו והשבתו אליהן בכל תנאותיהן חוץ מקרבן עולה ויורד המפורש בו בלבד וזה שהוצרכתי לפרש דבר זה לפי שראיתיו מסובך אצל כל התלמידים וביארתיו כדי שיתגלה ויתברר:

ת"ר מילה דוחה צרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה. פי' כתיב בצרעת השמר בנגע הצרעת ואמרו חכמים כ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא בל"ת. כלומר השמר אזהרה הוא שלא לעשות וכיון דכתיב השמר הנה הזהיר שלא לחתוך הצרעת (מכל מקום) [בכל מקום] שהיא והתיר במילה אם יש צרעת בערלה מותר לו לחתוך הערלה והצרעת עמה בין ביום השמיני שהוא זמן המילה כדכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו. בין אירע לו אונס כגון חולי לקטן וכדומה לו ולא מל בשמיני חייב לימול כל זמן שיסור האונס והיא הנקראת מילה שלא בזמנה כלומר שאינה ביום השמיני וגם במילה שאינה ביום השמיני יש למל לחתוך הערלה אע"פ שיש בה צרעת והתורה שהזהירה שלא לחתוך הצרעת לגבי מילה התירה. ובאנו לברר זה הפי' שפירשנו מזו הברייתא.

דת"ר ימול בשר ערלתו ואע"פ שיש שם בהרת ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ ממילה או אינו אלא אפי' מילה ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין שם בהרת ת"ל בשר אע"פ שיש שם בהרת לא תעשה בצרעת שנאמר השמר פן עשה שנא' ולעשות ופשוטה היא תינח גדול כתיב ביה בשר שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר. מדכתיב ונכרתה שמעינן מינה שהוא גדול ואם לא מל אותו אביו ונשאר ערל וגדל חייב למול עצמו קטן נמי כתיב ביה בשר שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ודרשת בשר אע"פ שיש שם בהרת אלו השנים הגדול שהוא בר עונשין והקטן שהוא בן שמונה ימים שכתב בהם בשר מילה דוחה את ערלתם אבל בינוני שאינו לא גדול בן עונשין ולא קטן בן שמונת ימים אלא בינוני שהוא מבן שמונה ימים ולמעלה הן חסר והן יתר עד שיגיע להתחייב בעונשים מנ"ל שמילתו דוחה צרעת. ופירק אביי ואמר אתיא מביניא כלומר משניהם מן הגדול ומן הקטן. ודברים פשוטין הן. ודברי רבא ורב ספרא פשוטין הן.

אמר רב אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודוחה לא תעשה כגון מילה בצרעת כלומר אם יש צרעת בערלה בחתיכת הערלה והצרעת עליה נתקיימה המילה שפיר וכן כלאים בציצית. אבל זה שאמר ויקוץ בהרתו ויעבור חתיכת הצרעת להכשיר הכהן לעבוד עבודה אינו דומה לאלו שיתכן שיחתוך הצרעת מעליו והוא לא יעשה עבודה והנה נעקרה אזהרתו שלא לחתוך הצרעת שהוא לאו כמו שפירשנו למעלה. ולא נתקיימה עבודתו שהוא עשה נגעים טהורין שפוסלין בכהנים מפורש בבכורות פ"ז (מה:

ה"ג: ת"ל בשר מ"ט דאתי עשה ודחי ל"ת. וכ"כ בכל הנוסחאות וכ' עלה ה"ר יהוסף הלוי בן מג"ש ז"ל בתשובה מתחזייא מילתא לכולהי תלמידי דלישנא אחריתי הוא דכיון דפריש לה גמרא להא מתניתא ואסקה כולה למאי מהדרי' בתר הכי למימר מ"ט. ולאו הכין הוא, אלא מעיקרא פריש מילה בזמנה דאתי' בק"ו משבת והדר אצטריך לפרושי מילה שלא בזמנה היכא ניחא לי' מעיקר' דאתי עשה ודחי ל"ת ולבסוף לא ניחא ליה הא דמשום עשה ול"ת הוא:

רבא אמר מילה בזמנה ל"צ קרא שבת חמירא דוחה צרעת לא כ"ש. פי' לא כדקא מתרצת ליה מעיקר' מילה דוחה דאתיא בק"ו שבת חמירא דוחה צרעת לא כ"ש ואו אינו דקאמר ה"ק ממאי דשבת חמירא וכו' אלא תריץ הכי או אינו תינח מילה בזמנה שלא בזמנה מאי איכא למימר ת"ל בשר ואם אינו ענין למילה בזמנה תנוהו ענין למילה שלא בזמנה א"נ כולה כלישנא דמ"ט דאתי עשה ודחי ל"ת:

והא דאמרי' נגעים טהורים מא"ל. קים להו לרבנן דלא יקוץ אפי' נגעים טהורים משום עבודה אבל אנו במקום דמדחיי' עבודה לא אשכחן דבשלמא בטמאים קיי"ל בפסחים דטומאת מת נדחית בקרבן צבור ולא זבין ומצורעין ונדחין לפסח שני אבל טהורים לא ידעי' מנ"ל אלא דהכי קים להו לרבנן:

מאי טעמא דאתיא בק"ו שבת חמורה דוחה, צרעת לא כל שכן. קשיא לי להאי לישנא דמייתי ליה בק"ו, דתינח מילה בזמנה דדחיה שבת, שלא בזמנה דלא דחיא שבת מנא ליה. ונראה לומר דכיון דאיכא במילה צד דהוו שבת נדחה, כולה מילה חשבי' כחמורה וכולה בכלל מקרייא דוחה, ואורחיה דתלמודא בהכין, וכההוא דריש פרק קמא דיבמות דאמרינן התם (ז, א) אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, שיש עמו כרת מנין, ואתא למפשטא מביניא דמילה ופסח דדוחין את השבת, ודחי' מה להנך שכן יש בה צד כרת, אלמא אע"ג דמילת קטן אין בה כרת ודחיא שבת, מכל מקום כיון שעיקר מילה היא חמורה שיש בה כרת אע"ג דמילת קטן אין בה כרת אין הולכין בה אחר הפרט אלא אחר הכלל דמילה גופה מכל מקום חמורה היא שיש בה צד כרת, והכי נמי דכותיה היא דעיקר מילה חמורה שיש בה צד דחוי שבת, והיינו נמי דלעיל אתיא לפרושא בדין ק"ו, ואע"ג דקתני בברייתא מילה בין בזמנה בין שלא בזמנה דוחה את הצרעת. אי נמי איכא למימר דלא קפדינן בה משום דתנא דברייתא סמיך אמסקנא דילפותא דמסיק ליה תנא משום דכתיב בה בשר, ובין בזמנה בין שלא בזמנה כתיב בשר. מכל מקום פשיטותא דמלתא כתירוצא קמא קאי שפיר טפי. כך נראה לי.

הא דאמרינן: אתי עשה ודחי לא תעשה הני מילי לא תעשה גרידא, האי עשה ולא תעשה הוא. קשיא לי ומעיקרא מאי ניחא ליה דודאי לא אתי עשה ודחי עשה ולא תעשה, דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. ויש לומר דדלמא הוה סבירא ליה דכיון דעשה דמילה חמיר דאית בה כרת ועוד דנכרתו עליה שלשה עשר בריתות, דחי לעשה דצרעת, וכדמשמע בריש פרק קמא דיבמות (ו, א) דאי לאו דכתב רחמנא (ויקרא יט, ג) שבתותי תשמורו אני ה', ומינה דרשינן אתה ואביך חייבין בכבודי, הייתי אומר דאתי עשה דכבוד אב ואם ודחי לאו ועשה דמחמר ואף על גב דמחמר איכא לאו ועשה, והיינו טעמא משום דעשה דכבוד אב ואם חמיר טפי משום דהוקשה כבודם לכבוד המקום, וכן נמי במציעא בפרק אלו מציאות (בבא מציעא לב, א) גבי אמר לו אל תחזיר, וכן נמי אמרו בשלוח הקן (חולין קמא, א) דעשה דטהרת מצורע חמיר משום שלום ביתו, והכי נמי משום חומר עשה דמילה היה סבור מעיקרא דאתי ודחי לעשה ולא תעשה דצרעת ולבסוף הדר ביה. כך נראה לי.

רבא אמר מילה בזמנה לא צריכה קרא, שבת חמורה דוחה צרעת לא כל שכן. פירוש: והלכך בשר דכתיב גבי קטן לא צריך לגופו, ואם אינו צריך לגופו תנהו לענין בינוני ולרבא לא אתי ליה תנא בק"ו כלישנא קמא, דאם כן מאי או אינו דקתני, אלא כלישנא בתרא דאתו ליה מדין עשה ולא תעשה ולמילה שלא בזמנה.

אמר ליה רב ספרא לרבא וממאי דשבת חמורה דלמא צרעת חמורה שכן דוחה את העבודה, אמר ליה התם לאו משום חומרא דצרעת אלא משום דאכתי גברא לא חזי. מסתברא דכל מאן דאית ליה צרעת חמורה, על כרחך סבירא ליה דמכשירי מילה דוחין את השבת, דמילה גופה לא צריכה קרא דקל וחומר הוא, ומה צרעת דוחה שבת לא כל שכן (מילה), וכי איצטריך קרא דביום השמיני (ויקרא יב, ג) דמיניה דרשינן ביום ולא בלילה ביום ואפילו בשבת, למכשירין איצטריך. וסבירא ליה נמי שלא בזמנו דלא דחיה שבת, היינו כטעמיה דרבא דלקמן דמייתי לה מדכתיב (שמות יב, יז) הוא לבדו ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בקל וחומר. וכל הני אמוראי דלעיל דמייתו לה למילה גופא דדחייא שבת, סבירא להו כרבא דאמר דשבת חמורה, וצרעת דדחייא עבודה משום דגברא לא חזי הוא, וכי איצטריך למילה גופה איצטריך. ותמיהא לי דאם כן רב ספרא כר"א סבירא ליה. ויש לומר דאיהו לאו משום דסבירא ליה הכין, אלא לאפוקי טעמא מיניה דרבא קאמר הכין. ואם תאמר אם כן דפלוגתא דר"א ורבנן בהא שייכא, כי קאמר הכא והא דרבא ורב ספרא תנאי היא ומייתי ליה פלוגתא דתנאי דברייתא, לוקמינהו בפלוגתא דר"א ורבנן דמתניתין. יש לומר דר"א נמי אפשר דלא סבירא ליה דצרעת חמורה, אלא איהו מקרא והלכתא מייתי להו, מילה הלכתא ומכשירין קרא וכדכתבינן לעיל. כך נראה לי.

תינח נגעים טמאין נגעים טהורין מאי איכא למימר. פירושו: דקים להו לרבנן דלא יקוץ אפילו נגעים טהורין משום עבודה, אבל אנן במקום דמדחייא עבודה לא אשכחן, דבשלמא בטמאין קיימא לן בפסחים (סז, א) דטומאת מת נדחית בקרבן צבור ולא בזבין ומצורעין ונידחין לפסח שני, אבל טהורין לא ידעינן מנא לן, אלא דהכי קים להו לרבנן.

הא דאמר רב אשי: היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה, כגון מילה בצרעת וכו' דבעידנא דעקר ליה ללאו קא מקיים עשה, הכא בעידנא דעקר ליה ללאו לא מקיים עשה. ואיכא למידק היכי קא מסיק כן רב אשי טעמא משום דבעידנא דעקר לאו לא מקיים עשה, והא צרעת עשה ולא תעשה הוא ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. ויש מפרשים דלאו עיקר טעמא הוא אלא לומר דאפילו לא הוי אלא לא תעשה גרידא, בכי הא לא אשכחן דמדחי. ואינו מחוור בעיני. ולפי מה שכתבתי אני דמעיקרא סבירא ליה לתנא דברייתא דעשה דמילה חמיר טפי ודחי עשה ולא תעשה דצרעת אתי שפיר, דניחא ליה לרב אשי למימר טעמא דסליק אפילו לכשתמצא לומר כדקא סלקא דעתך דתנא דברייתא למימר מעיקרא.

מצוה על האב למול את בנו וכל שלא נימול על יד אביו בית דין חייבים למולו ואם לא נימול על ידי אלו חייב הוא עצמו לכשיגדל למול את עצמו ועליו הוא אומר שאם לא מל חייב כרת לא על האב ומ"מ אף הוא עצמו אינו חייב כרת להיות הוא וזרעו בכלל עד שימות אלא שמבטל מצות עשה בכל יום:

כבר ביארנו שהצרעת דוחה את העבודה שהרי טמא הוא ואין טמא עובד ואין אומרין יבא עשה של עבודה וידחה לאו של קציצת בהרת ויקוץ בהרתו שהרי מ"מ עדין מחוסר טבילה ומפני עבודת מחר אין דוחין אותה ושמא תאמר ובנגעים טהורים מיהא כגון בהק ופרחה בכלו שהם בכלל איסור קציצה שהרי אף קודם שיראה לכהן הוא בכלל לאו זה וכמו שאמרו בספרי אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מנין ת"ל ככל אשר יורו ובזו מיהא יקוץ ויעבוד שהרי יטהרנו הכהן לכשיראהו אע"פ שעבר ר"ל שעבר את הנגע מ"מ אין עשה דוחה את לא תעשה אלא כל שבשעה שעוקר את הלאו מקיים את העשה כגון מילה בצרעת שבשעת קציצה עוקר את הלאו ועושה עקר המצוה ואע"פ שמל ולא פרע כאלו לא מל מ"מ המילה עקר המצוה וכן ציצית בכלאים שבשעת הלבישה נעקר הלאו ומתקיים העשה אבל עבודה הרי אין העבודה בשעת הקציצה ולדעת זה מי שאין לו מצה מן הישן בלילי ראשון של פסח אוכל מן החדש אע"פ שלא קרב העומר ומ"מ ראיתי לחכמי מפרשי המקראות שכתבו שאין עשה דוחה את לא תעשה אא"כ היתה כתובה בצדה ושמא תאמר אף לדעתנו כלאים בציצית מיהא למה הותר והרי אמרו כל מקום שנ' עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה ובזו הרי יכול לעשות טלית מצמר ותכלת שהוא מין צמר ואין כאן כלאים שאני ציצית שבהדיא הותרה בתורה מכח סמוכים הא כל שלא נאמר בה כן אינה דוחה אלא בשאי אפשר לקיים בדרך אחרת ושתהא המצוה מתקיימת בשעת העבירה וכל שהוא בדרך זה דוחה אף לאו ועשה שהרי צרעת יש בו לאו ועשה כמו שנאמ' בסוגיא זו ומ"מ יש מקומות שגלתה תורה שאינו דוחה לא תעשה ועשה אף במקום שהלאו והעשה באים כאחד שהרי שריפת נותר עשה ואעפ"כ אמרה תורה והנותר ממנו עד בקר ליתן בקר שני לשריפתו שאין שורפין קדשים ביום טוב וכן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ויום טוב וכן דרשו שמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ויום טוב שהשבתון עשה ונמצא בהם עשה ולא תעשה:

דילמא משום גברא הוא דלא חזי פי' ואע"פ שמ"מ חמורה הצרעת שטומאתה דוחה את העבודה משא"כ בטומאת מת. אנן אקציצה דצרעת מהדרינן כדאמרינן מילה דוחה אותה וא"כ מה שאומר דצרעת דוחה את העבודה מקציצתה קאמר שאין קוצצין את הבהרת מפני העבודה:

נגעים טהורין מאי איכא למימר. אי הוה בעי הוה א"ל ונגעים טהורין מנלן דדחו עבודה. אלא דרב אשי בעי למימר דמן דינא הוא דאל דחיא עבודה צרעת ואפילו בנגעים טהורים משום דבעידנא דקא מיעקר לאו נא מקיים עשה

ונגעים טהורים פירש המורה כגון בוהק ופרחה בכולו. ואינו נ"ל דבוהק אינו נגע דכל שהוא מקרום ביצה ולמטה לא מקרי נגע והקוצצו אינו עובר ומאי דמרבה בספרי עד שלא נזקק לטומאה הוא נגע מקרום ביצה ולמעלה אלא שאין בו סימן טומאה שער לבן ומחי' ופסיון ופרחה בכולו נמי אין לומר בו שלא יקוץ כיון דפרחה בכולו אטו כל גופו יקוץ ונראה לי דנגעים טהורים הם נגע העומד שני שבועות ולא פשה ולה הביא סימן טומאה שהוא טהור כדתנן בפ"ק דנגעים וכל זמן שיולדו בו סימני טומאה הוא טמא כדתנן בפ"ג דנגעים עור הבשר מטמא בשני שבועות ובשלשה סימנין בשער לבן ובסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני' ואחר הפטור והפסיון בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ואחר הפטור. והילכך כיון שראוי להיות טמא אסור לקוצו ולא זמן שהנגע בו אע"פ שהוא טהור פסול לעבודה כדתנן בפרק מומין אלו בבכורות ובעלי נגעים טהורין פסולים באדם וכשרים בבהמה:

בא"ד קבורת מת מצוה תוכיח דעדיפא ממילה כו' ואפ"ה לא דחיא שבת כו' עכ"ל ואין להקשות דנימא ק"ו ממת מצוה שלא תדחה מילה השבת ומה קבורת מ"מ שדוחה המילה שבת דוחה אותה אינו דין שתדחה שבת המילה די"ל דאיכא למפרך מה לקבורת מת מצוה שדוחה את העבודה תאמר בשבת שאינו דוחה העבודה ואין להקשות אק"ו דקאמר תלמודא אמאי לא תקשי להו מילה שלא בזמנה יוכיח שדוחה הצרעת ואינו דוחה השבת די"ל לפום סברא דהשתא דנימא האי ק"ו קושטא הוא דמילה שלא בזמנה נמי אית לן למילף מהאי ק"ו דדחי שבת והני קראי דלקמן דילפינן מנייהו דמילה שלא בזמנה לא דחיא י"ט לא הוה מוקמינן להו להכי אלא לשריפת קדשים דאינה דוחה י"ט כדאמרינן בפרק במה מדליקין אלא לבתר דמסיק הכא או אינו וליכא הכא ק"ו כלל ממעטינן מהנהו קראי נמי למילה שלא בזמנה דאינו דוחה י"ט וק"ל:

בד"ה הדר אמר כו' והא דפשיט להו לרבה ולרב ספרא דצרעת דוחה עבודה מצינן למימר דמקרא נפקא להו כו' עכ"ל ויש לדקדק לרבה ולרב ספרא מאי או אינו דקאמר בברייתא קמייתא כיון דלית להו הך סברא משום דגברא לא חזי ע"כ דצרעת חמורה ואין נראה לומר דמפרשי ליה או אינו משום דרציחה או מת מצוה תוכיח כמו שהקשו התוספות לעיל דלא ה"ל לתלמודא להשמיט מלומר כן לרבה ולרב ספרא דהך יוכיח אינו כ"כ פשוטה כיון דבעי למעבד ק"ו מעיקרא ונ"ל לפום כל נוסחות ישנות שבגמרות שלפנינו דקאמר ומאי או אינו כו' דלמא שבת חמירה שכן יש בה עונשין כו' א"נ ממאי משום דחמירא צרעת כו' דר"ל ב' פירכות הווין חדא דליכא למילף מהאי ק"ו משום דצרעת חמירא בהך מילתא דדוחה עבודה דה"נ איכא בשבת חומרא שכן יש בה עונשין כו' וא"נ פירכא אחרת דליכא חומרא כלל בצרעת דדוחה עבודה דאינו אלא משום דלא חזי השתא ניחא דרבה ורב ספרא מפרשי לה או אינו דקאמר בברייתא קמייתא משום הך פירכא קמייתא דמפרש תלמודא דאיכא נמי חומרא בשבת מיהו צרעת ודאי דחמירא בהא דדוחה עבודה ובהכי יתיישב לקמן בשמעתין גבי מילה שלא בזמנה דאינו דוחה יו"ט מלבדו משום דאתיא בק"ו שפירש"י דהיינו מק"ו דהכא דיש מקשים בלאו קושיא שהקשו התוספות בפרק ב"מ לפירש"י דהא רבא גופיה לית ליה האי ק"ו דס"ל דצרעת לאו משום דחמירא ליה אלא משום דלא חזי יש להקשות דהיאך מפרש או אינו דקתני בברייתא קמייתא דמוכח מיניה בהדיה דלאו ק"ו הוא ולפי נוסחא הישנה דגרסינן א"נ ממאי משום דחמירא כו' ניחא שהוא מפרש או אינו דבברייתא קמייתא כפירכא קמייתא דמפרש תלמודא דאיכא נמי חומרא בשבת משום עונשין כו' מיהו צרעת ודאי דחמירא בהא דדוחה עבודה והשתא הא ק"ו קאי לקמן ביו"ט דליכא התם הך פירכא דיו"ט לא חמיר שהרי אין בה עונשין ואזהרות הרבה כמו בשבת מיהו מפרש"י גבי דלמא שבת חמורה כו' נראה דל"ג אי נמי (ואי') [ואולי] [ודאי] טעות (כולי האי) נפל בפירש"י שם זהו נ"ל ברור בדברי התוס' הכא ובפרש"י בק"ו דלקמן גבי יו"ט ודו"ק:

ועוד יש לדקדק בזה לרבה ולרב ספרא דצרעת חמירא ומקרא נפקא ליה דעבודה אינו דוחה צרעת אם כן תקשה בברייתא בתרייתא דעביד ק"ו דמילה דוחה צרעת ומה שבת חמורה מילה דוחה צרעת לא כ"ש נימא דעבודה תוכיח שדוחה שבת ואינה דוחה הצרעת ולרבא דקאמר לאו משום דצרעת חמירא אלא משום דלא חזי לעבודה ניחא דליכא יוכיח לגבי מילה אבל לרבה ולרב ספרא קשה דשפיר הוי מצי למימר עבודה יוכיח וי"ל דניחא ליה לסתור הק"ו שאינו ק"ו כלל ודו"ק:

בד"ה האי עשה ולא כו' וא"ת והא קי"ל דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה נגמר כו' וי"ל מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג כו' עכ"ל וכה"ג פריך בפ"ק דיבמות דליגמר מנזיר מצורע דעשה דוחה לא תעשה ועשה ומשני לה התם אך יש לדקדק דאין תירוצם מספיק הכא דאכתי קשה לרב אשי דלקמן דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט משום דה"ל יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה עשה ול"ת נגמר מהכא ממילה שלא בזמנה דלא הוה אלא עשה ודוחה צרעת דהוה עשה ול"ת ואחר העיון בזה בסוגיא דפ"ק דיבמות ראיתי אהא דמסיק התם דעשה דוחה ל"ת ילפינן ליה מכלאים בציצית הקשו התוספות שם ואם תאמר אדילפי מכלאים בציצית דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי כדדרשינן כו' עד בקר ליתן בקר שני לשריפתו ויש לומר דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט ומכל מקום אי לאו בקר שני לא הייתי מחלק וה"א דדחי כו' עכ"ל והשתא ניחא נמי הכא דאין ללמוד מילה שלא בזמנה שתהא דוחה יו"ט דהוה עשה ול"ת ממילה שלא בזמנה שדוחה צרעת דהוה עשה ול"ת כיון דהתם לא בטלה מצותו ויכול למולו אחר י"ט דהא אפילו ל"ת לחוד בכה"ג גלי קרא דלא דחי כגון שריפת קדשים שיכול לשורפו אחר יו"ט כמ"ש התוספות שם ועיקר קושייתם דנילף ממילה שלא בזמנה דדוחה צרעת דעשה דוחה עשה ול"ת בדבר דבטל מצותו כגון מילה בצרעת דאין זמן לרפואת הצרעת דומיא דיליף התם מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת דהיינו בדבר דבטל מצוותו וזה ברור ודו"ק:

בגמ' וממאי דצרעת חמירא וכו' שכן יש בה עונשים ואזהרות הרבה וממאי משום דחמירא צרעת היא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה הדר אמר וכו' ועוד למאי דקאמר השתא מנלן דצרעת דוהה את העבודה וכו' וצ"ל דגרסי' רבה הכא ולית ליה דרבא דלקמן וכו' וצ"ל דלפי סברת רבה ורב ספרא האי או אינו דקאמר בברייתא דלעיל לא דחי הק"ו מטעם וממאי משום דצרעת חמירא דלמא משום גברא דלא חזי כדאמר רבא לעיל אלא דאינהו מפרשי האי או אינו דברייתא דלעיל דדחה התנא הק"ו מטעם דא"ל רציחה או קבורת מת מצוה תוכיח כמו שהקשו התוס' לעיל:

בא"ד ועוד נראה לרשב"א כו' והכא ולקמן על מילתיה דרבא דחינן בע"א כו' כצ"ל:

בא"ד ומהאי טעמא נמי ליכא למילף ק"ו דעבודה תדחה צרעת כו' דדלמא אין לתלות משום חומרא כו' מקשין העולם מאי תירץ בזה הא השתא בהאי דחייה דדחי השתא האי ק"ו וקאמר ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא ס"ל השתא הא דמצורע אין עובד עבודה תלי הענין משום חומרא ולא משום גברא לא חזי וא"כ מאי פריך דלמא צרעת חמירא שכן דוחה את העבודה אדרבה נימא דעבודה דוחה את הצרעת מק"ו דשבת דחמירא דוחה צרעת לא כ"ש אבל לדידי נראה דאין זה קושיא כלל דהא הק"ו דקאמר השתא אינו בסגנון הק"ו דברייתא דלעיל אלא דילפינן הק"ו בקוצר ומה שבת דחמיר שיש בה כמה עונשין ואזהרות מילה דוחה אותה צרעת לא כ"ש ודחי ג"כ בקוצר ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא טפי משבת שהרי דוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת וא"כ נימא דאע"ג דמילה דוחה את השבת לא תדחה את הצרעת והשתא אין מקום לקושיא דלעיל דהא השתא פריך שפיר ממאי דס"ל לאורייתא דשבת חמירא דלמא התורה ס"ל צרעת חמירא והא דכתיב בתורה וישלחו מן המחנה דילפינן מיניה דצרעת דוחה הפסח היינו אפי' רוצה לקוץ בהרתו כדי לעבוד עבודה אסור משום דעבודה חמירא ומנא לך לומר דהוי מטעם דגברא לא חזי ותרצה למילף דמילה דוחה צרעת דלמא אינו אלא מטעם דצרעת חמירה ומילה אינה דוחה הצרעת אע"ג דדוחה את השבת והשתא ליכא להקשות דנימא דעבודה דוחה הצרעת וליכא פירכא דזה אינו דבשלמא בברייתא דלעיל יליף בק"ו דמילה תדחה את השבת דמה צרעת דחמיר דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה כו' התם הוי שייך שפיר להקשות דמה חזית למילף מכח דין זה דעבודה נדחית מפני צרעת דמילה תדחה שבת נימא איפכא דמילה אינה דוחה שבת ונילף מינה בק"ו דעבודה דוחה את הצרעת ונימא הכי ומה שבת שדוחה את המילה ומילה דוחה את הצרעת וכו' כמבואר בתוס' דלעיל אבל הכא דלא יליף שום ק"ו מכח זה אלא דפריך אק"ו דיליף שמילה תדחה צרעת מק"ו שדוחה את השבת ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא שדוחה את העבודה ותלי הענין בחומרא צרעת כנזכר למעלה לא שייך להקשות ולומר דאין זו פירכא משום דנילף נמי דידחה עבודה הצרעת מק"ו משבת דחמירא ועבודה דוהה אותה ק"ו שתדחה את הצרעת דאף בזה אנו נאמר ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא שדוחה את המילה ולכך ליכא למילף שום ק"ו אלא שיש להקשות דלפי האמת דמילה דוחה את הצרעת מקרא לרב ספרא וגם קי"ל דצרעת דוחה את העבודה כיון דתלי בחומרא לרב ספרא נילף דעבודה תדחה את הצרעת מק"ו דדוחה את השבת דחמיר דהשתא לפי האמת דיליף מקרא דמילה דוחה את הצרעת לית לן שום פירכא על זה סיימו התוס' ומהאי טעמא נמי ליכא למילף וכו' ק"ו דעבודה תדחה צרעת וכו' ר"ל לפי האמת דמילה דוחה את הצרעת משום דדלמא אין לתלות משום חומרא אלא משום גברא דלא חזי כנ"ל ודו"ק:

ד"ה האי עשה ולא תעשה וכו' וא"ת והא דקי"ל דאין עשה דוחה את ל"ת ועשה נגמר ממילה בצרעת הא דמקשו התוס' ממילה דדוחה צרעת ולא מקשו מהא דמילה דוחה את השבת צ"ל דס"ל דשבת לא הוי עשה ול"ת אלא הוי לאו שיש בו מיתה וכרת וכן משמע פ"ק דיבמות דף ה' דפריך התם אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת היכא אשכחן וכ"ת נילף ממילה מה למילה שנכרתו עליה י"ג בריתות ע"ש אבל תימה הוא בעיני דהא אשכחן כמה מצות עשה דכתיבי גבי שבת כגון זכור ושמור וצריך לומר דלאו לענין איסור מלאכה איירי אלא לקדשו בשאר מיני קדושות:

רש"י בד"ה אלא אמר רב אשי כו' דמיעקר לאו מקיים עשה כו' ומקיים עשה אבל כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה מה צרעת כו' וכי תימא מילה עדיפה כו'. נ"ב לדחייה בעלמא קאמרי אבל אין האמת כן אלא אומרים תוכיח אפי' מצד א' מאחר שסותר הק"ו אף שאינו דומה לדבר הלמד מק"ו וכן מוכיח בתוס' דפ' אחד דיני ממונות:

בא"ד רציחה תוכיח וכן מצאתי פה בתוס' ארוכים:

בא"ד אלא דניחא ליה לומר שיהא דוחה דנפקא ליה כו' כצ"ל:

בא"ד בסופו ופריך ליה מיניה וביה ונוכל לומר דהאי תנא באו אינו דקאמר כולהו פריך ואימא איפכא או מת מצוה תוכיח כו' כצ"ל:

בד"ה הדר אמר כו' ומה שבת חמורה צרעת לא כל שכן ואומר ר"י דלהאי לישנא צ"ל דגרס רבה כו' כצ"ל:

בד"ה האי עשה כו' מדכתיב לשמור ועי"ל תרי לעשות כתיבי בקרא זה חדא לעשה וחדא לעושה בסיב וכו' וכן פירש"י השמר לא תעשה הוא ולעשות ככל אשר יורו היינו עשה וא"ת והא דקי"ל כו' כצ"ל:

גמ' שכן יש בה עונשין כו'. ואין להכניסו בק״ו: [ב] דפירכא הכתובה בתורה הוא. ובק״ו דברייתא הראשונה א״ל מילה שלא בזמנה יוכיח דדוחה צרעת ולא שבת דהוא גופא נלמוד בק״ו זה [שידחה שבת וכך כתוב במהרש״א בביאור יותר עיין שם]:

גמ׳ מילה בזמנה לא צריך קרא כו'. וכמ״ש התוספות בד״ה רבא אמר באם אינו ענין ובה״א דברייתא נקיט קרא דביום השמיני כיון דלא יליף מבשר רק עשה [דוחה] לא תעשה הו״ל לתפוס עשה דמילה שלא בזמנה המול לכם כל זכר רק בה״א מ״ש דבא להורות לנו שעשה דוחה ל״ת וכן באידך ומשום מסקנא דברייתא דיליף מבשר וק״ל:

גמ' נגעים טהורים מאי איכא למימר. דמוזהר מלקוץ ואינו מחוסר טבילה כשילך הבהרת כי אינו מטמא רק אסור מלעבוד כל זמן שהוא עליו [ואפ״ה אסור לקוץ ע״כ שצרעת חמירא]:

בתוס' בד״ה הדר אמר כו' צ״ל דגרסינן רבה הכא כו'. ואיהו מפ' לאו אינו דלעיל כלשון ראשון שכן יש בו עונשין כו' [לנוסחא ישנה דגריס אי נמי] או כפירכת התוס' לעיל בדבור הקודם ורבא דלעיל מפרש או אינו דבהך ברייתא כלישנא אחרינא וכמ״ש התוספות בסמוך:

בא״ד ועוד נראה לרשב״א כו'. אפ״ל בהסברתו דודאי מתחלה דהוה משמע להו דאם טעמא משום חומר דצרעת דוחה כו' כגון לרב ספרא דלא אמרינן כלל סברת גברא לא חזי לזה הוצרכו לומר שישנו קרא כו' אך עתה שאפשר לומר הכי והכי לזה אף שאין קרא מ״מ י״ל דצרעת דוחה עבודה והתורה לא הוצרך לכותבו משום דסמכה עצמה שאנחנו מ״מ נאמר צרעת דוחה משום סברת גברא לא חזי אבל אפשר דהאמת של התורה דצרעת חמירא לא משום גברא לא חזי רק אף אם חזי רק לא הוצרך לקרא יתירא לכך דאנחנו נדע מכח סברא גברא לא חזי משא״כ קודם הרשב״א חשבו לרב ספרא סברת גברא לא חזי אינו סברא [לומר] או משום גברא לא חזי או משום חומר בעצמו לזה זיל להכא כו' רק בתחלה הבינו דסברא חדא מוחלטת לרבא גברא לא חזי ולרב ספרא חומרא ולזה הקשו מתחלה ועוד למה כו' אימור דעבודה דוחה צרעת כו' דא״ת שיש כאן לימוד א״כ בהכרח מדאיצטריך לקרא נשלל סברת גברא לא חזי דהא לרבא אין צריך קרא [וקשה מברייתא דלעיל] לזה תירצו שישנו קרא וגרסי׳ כאן רבה ולעיל רבא אבל לרשב״א אף דצ״ל עכ״פ נמי דגרסי' לעיל רבא וכאן רבה [דהא לרבא ע״כ סברת האו אינו דברייתא דלעיל היא סברא מוחלטת דהא מינה יליף בק״ו דמילה בזמנה דוחה צרעת] מ״מ י״ל דאתי שפיר הכל לרב ספרא כו' ודו״ק. עכ״פ צריך הסברת מאי זיל הכא כו' שייך כאן דמ״מ מאי פריך או אינו כו' דלמא צרעת חמירא הא ממ״נ הק״ו דמילה דוחה צרעת הוא בתוקפו דא״ת סברת גברא לא חזי ליכא כאן פירכא ואם לא תאמר הוא גופיה נמי נילף ועיין׃

בתוס' בד״ה האי עשה כו'. וא״ת והא קיי״ל כו' נגמר ממילה בצרעת כו'. לא הקשו משבת דמילה דוחה אותה שהוא ל״ת ועשה ועיין בריש פרק קמא דיבמות:

גמרא מחוסר טבילה. לכאורה מחוסר עוד טובא צפרים תגלחת ספירה תגלחת שניה וטבילה וקרבן ודוחק לומר דקרא לא מצריך כל אלו אלא בנרפא מאליו וכדכתיב והנה נרפא כו' אבל לא בנקצצה ולא אישתמיט שום תנא לאשמעינן חדוש דין כזה ואולי מלתא פסיקתא נקט מה דנוהג אף במוסגר:

שם נגעים טהורים מא"ל. דאפי' הם פסולים לעבודה (בכורות מה ב במשנה):

גמ' ת"ל ביום אפי' בשבת. עיין חולין דף פד ע"ב ברש"י ד"ה שודאה וצ"ע:

שם ואע"פ שיש שם בהרת. עיין בר"ש רפ"ב דחלה:

תוס' ד"ה האי וכו' שכן נכרתו עליה י"ג בריתות. עי' יבמות ה' ע"א תוד"ה שכן:

הדר אמר ממאי דצרעת חמורה. מה שהקשו תוס' תדחה עבודה צרעת מק"ו דשבת החמורה י"ל עבודה הותרה בשבת והוה כחול לגבי עבודה כמו אוכל נפש ביו"ט והכי איתא להדי' ס"פ טרף בקלפי דעבודה בשבת הותרה וטעמא מפורש בספרי דקיי"ל דמחללי' מות ימות וביום השבת שני כבשים בדבור א' נאמרה וא"כ אם עבודה הותרה בשבת אין ראיה מזה שתדחה צרעת אבל מילה שפיר הוה יליף אם יש כח במילה לדחות צרעת החמורה שדוחה העבודה שהותרה אינו דין שתהא מילה דוחה שבת כמו צרעת דוחה עבודה או אפשר הותרה כמו עבודה בשבת ומיושב קושי' תוס'. ומה שהק' תוס' נימא קבורת מ"מ תוכיח י"ל דאנן הכי קאמרינן מילה דוחה בקום ועשה את הצרעת החמורה שדוחה בשב ואל תעשה עכ"פ את העבודה הדוחה שבת בקום ועשה ודין הוא שידחה מילה ג"כ שבת בקום ועשה ואל ידון קבורת מ"מ שאינו דוחה עבודה אלא בשב וא"ת לכן לא ידחה שבת בקום ועשה. ועיין סברא זו בתוס' סנהדרין שם:

ומ"ש שם תוס' דמצינו למימר בקיצור קבורת מ"מ דוחה מילה שהרי תניא הרי שהי' הולך לשחוט פסחו ולמול בנו יטמא למ"מ. י"ל דודאי למסקנא דליכא חומר בצרעת כדמסיק בשמעתין א"כ מילה ועבודה דהיינו הולך לשחוט פסחו שוין ושקולים הם זה דוחה שבת וזה דוחה שבת ומה שעבודה נדחה מפני צרעת ומילה דוחה צרעת משום דמילה הוה בעידנא משא"כ עבודה אבל אין שום חומר בצרעת נמצא מילה ועבודה שוין קאמר בברייתא הולך לשחוט פסחו ולמול בנו דשניהם שוים הם ויבואו מול אחותו אבל להס"ד דמשום חומר דצרעת נדחית עבודה ומשום חומרא דמילה דוחה את הצרעת א"כ מוקמינן ולאחותו אהולך לשחוט פסח הקל ולא אלמול את בנו החמור דהשתא צרעת החמורה נדחה מפני מילה בקום ועשה כ"ש מת מצוה בשב ואל תעשה וק"ל:

ומה שהקשה מהרש"א נימא מילה שלא בזמנו תוכיח שדוחה צרעת ולא יו"ט מלבדו. לק"מ דהתם משום דאפשר למחר משא"כ בצרעת מי יודע אם יתרפא לעולם וה"ל שלא בזמנו כזמנו ומהרש"א בעצמו כ' לקמן סברא זו ע"ש:

בשר ערלתו פירש"י בשר ריבוי הוא ולדרשה. יראה דסוגי' אתי' לר' יאשי' ור' יונתן לקמן בשמעתין ולטעמי' אזלי דמפקו לעיל ק"ח ע"א מילה באותו מקום מגז"ש ערלתו או מערל זכר ואייתר להו בשר לדרשא דשמעתין. אך רמב"ן פ' לך לך כ' שהן דרשות רחוקות ופשטי' דקרא מבשר נפקא דזה הוה כינוי להאבר הגיד בלה"ק ומייתי ראיות לזה וכן אשר בשר חמורים בשרם דקאי אהגיד והוא שמו העצם וא"כ אינו מיותר לא בקטן ולא בגדול ולא נכתב לדרשא אלא שמו כך הוא. ונ"ל שזה הוא סברת הרמב"ם דכתב עשה דמילה דוחה ל"ת דצרעת ולא מייתי מבשר משום דס"ל בשר לגופי' אתא כנ"ל. אלא דקשה הא צרעת עשה ול"ת היא י"ל דס"ל כקושי' תוס' וחי' רשב"א ד"ה האי עשה וכו' שהקשו הא איצטריך לעשות לסיב שעל רגלו. וס"ל לרמב"ם דבריית' מחולקות דברייתא קמייתי ס"ל לעשות עשה היא ולא דרש מיני' להתיר גרמא ע"י סיב ולעומת זה ס"ל מילה באותו מקום מדרשא דלעיל ק"ח ע"א ואייתר בשר לומר שדוחה צרעת ואידך ברייתא ס"ל לעשות לסיב שעל רגלו וליכא אלא ל"ת ולא עשה ופשוט שמילה דוחה ל"ת. ובשר לא אייתר דאיצטריך לגופי' דמילה באותו מקום. וא"ש נמי קושי' תוס' אלישנא דאמר רב אשי כגון מילה וצרעת והא"ש דלמסקנא עכ"פ ליתא אלא ל"ת גרידא ושפיר קאמר רב אשי. ואש"נ דמילה אע"ג דדחי ל"ת דצרעת מ"מ לא ידחה עשה ול"ת דיו"ט ודלא כמהרש"א:

האי עשה ול"ת כ' תוס' השמר היינו לאו דאמר רחמנא השמר פן תקוץ בהרת. וצ"ע דכי האי גוני ביומא פ"א ע"א חשיב לי' השמר דעשה גבי עינוי דהרי המענה היינו שלא יאכל כמו דהכא המשמר כאשר יורו הכהנים היינו שאינו קוצץ ומ"ש הכא מהתם וראיתי שכבר נתעורר בזה בשיח יצחק שם ביומא ולא עלתה בידו ע"ש:

נגעים טהורים מאי איכא למימר. עיין תוס' שבועות ה' ע"א דמפרשו דהיינו נגע שהוסגר עלי' ושוב עמד בעיניו ונטהר וכבר טבל ומ"מ אסור לקוצצו אולי עוד פשה תפשה והראה את הכהן ועבודה לא יעבוד משום בעל מום כמבואר זה בבכורות כ"ה ע"ש:

בעידנא דמתעקר לאו לא מקיים עשה. עיין מג"א סי' תמ"ז שכ' שבלי לקט בשם ר"ת דעשה דרבים דוחה ל"ת אפי' שלא בעידנא ואין לך עשה דרבים מעבודה שלפעמים נדחה פסחי כל ישראל או תמיד ע"י בהרת של כהן א' כדפירש"י לעיל וא"כ לא בעי בעידנא וע"כ צרעת חמיר משארי איסורין שבתורה שנדחי' ע"י עשה דרבים אפילו שלא בעידנא וצרעת לא נידחית והיינו חומרי'. ומ"מ איכא ק"ו אם מילה דוחה שבת חמורה שיש בה עונשין ואזהרות הרבה נדחה ממילה בעידנא ק"ו שידחה צרעת בעידנא. וליכא למימר השתא עבודה תוכיח י"ל עבודה היינו טעמא משום דלא הוה בעידנא וצרעת חמיר בהא דאפי' עשה דרבים בעי בעידנא אבל עכ"פ מי שדוחה שבת החמורה בעידנא כ"ש שידחה צרעת בעידנא. ובזה י"ל קושי' תוס' לעיל כ"ד ע"ב ד"ה ולא מילה וכו' אפירש"י ע"ש. והשתא י"ל ביו"ט דליכא עונשין ואזהרות הרבה שפיר איכא ק"ו דצרעת חמירא דאפי' עשה דרבים היינו עבודה בעי בעידנא וזה לא מצינו ביו"ט ואם מילה דוחה צרעת כ"ש יו"ט והא"ש נמי דפליגי תנאי ואמוראי בשמעתין. דלא פליגי בכללא דבעי' דבעידנא דבהא ליכא מאן דפליג אך פליגי הואיל דעשה דרבים לא בעי בעידנא א"כ ס"ל צרעת חמירא וק"ל:

בעידנא דמיעקר ללאו וכו' אע"ג דמילה נמי עוקר לאו בחיתוך ולא מקיים עשה עד דפרע. כבר עמד בזה בנימוקי יוסף פ"ב דב"מ דפוס זולצבאך ע"ו ריש ע"ב דהכל המשך המצוה היא התחלתה וגומרה ע"ש:

גמ' הואיל ובידו להפקירן. הנה לר' יוסי [בנדרים דף מ"ג] דסבר לפי מאי דפירש ר' יוחנן טעמו דהפקר כמתנה ועד דאתי לרשות זוכה. א"כ לא שייך בידו להפקירן ואם שבידו ליתנם במתנה לעכו"ם זה לא מיקרי בידו דאולי לא ירצה לקבלם. ולמ"ד דאסור ליתן מתנ"ח פשיטא דלא שייך שיתן מתנה ולמכרם ודאי לא מיקרי בידו. וליתנם לנשים במזוזה גם נשים חייבות וגם ציצית לפי ה"א דנוהג בלילות נוהג גם בנשים [ג"כ ליקוט]:

*ברש"י בד"ה בנשים כבאנשים וכו' לאפוקי סוכה ולולב דמ"ע שהז"ג וכו'. הנה שביק רש"י עומר ושתי הלחם. ואפשר לומר דבדידהו לא צריכנא למ"ע שהזמ"ג שהרי אפי' באנשים אינה נוהגת אלא בכהנים: [ג"כ ליקוט]

ולפ"ז נוכל לומר דזה עצמו טעמי' דרש"י שפירש דלכתוב בהדיא במצה ולא פירש דניתי הנך היינו עומר ושתי הלחם דא"כ למה נקט בנשים וכו' בישראל ובכהנים ה"ל למימר: [ג"כ ליקוט]

רש"י ד"ה דילמא וכו' דט"י דמצורע כמצורע. היינו לענין כהן העובד אבל לענין בעלים מ"ש ט"י דמצורע מטבו"י דזב. שהרי משנה שלימה שנינו זב שוחטין עליו בשביעי שלו: ואמנם מהבעלים אין ללמוד דצרעת חמיר משבת דלא מצינו חילול שבת בבעלים רק בעובד עבודה כמו השוחט בשבת. אבל בעלי' אם אינם שוחטים בעצמם לא מצינו חילול שהבעלים יחללו שבת כדי שיצאו בפסחם וא"כ לכך ג"כ אין הבעלים קוצצין בהרתן שמצאו בפסח: ד"ה בינוני וכו' ואביו מצוה עליו נפקא לן מהמול לכם וכו'. ונרשם מ"מ קדושין (דף כ"ט) ותמהני דשם מוקמינן קרא זה לב"ד ד"ה בין שלא בזמנה כגון חולה וכו' לרבותא כתב כן דאפי' בינוני שהוא שלא בזמנו וגם אין בו כרת וק"ו גדול דאית בי' כרת: תוד"ה האי וכו' וא"ת והא דקיי"ל דאין עשה וכו' נגמר ממילה בצרעת דדחי וכו': ואף שכתבו ביבמות דמילה ונזיר וכהן הוו ב' כתובין מ"מ כונתן כאן דיליף לקמן מבינייא א"כ לא ס"ל דהוו ב' כתובים ולכך תירצו דלענין מילה שאני דנכרתו עליה וכו' ושני כתובין מיחשב דלא נילף עשה אחרת מזה ובזה מתורץ קושית מוהר"ם שלא הקשה משבת

ועבודה. חמורה היא שדוחה שבת בתמידין ומוספין וקרבנות צבור שזמנם קבוע: מילה דוחה אותה. את הצרעת כדתניא לקמן ימול בשר ערלתו אפילו במקום בהרת יקוץ: ומה או אינו דקאמר. דמשמע או אינו כן כמו שאמרנו אלא אפי' מילה נמי בכלל מחלליה מאי קשיא ליה דקא הדר ביה: הדר אמר תנא לנפשיה ממאי דצרעת חמורה משבת דתימא ק''ו: דילמא שבת חמורה כו'. דהאי דצרעת דוחה עבודה ממאי דמשום חומרא דצרעת היא דילמא הא דלא אמרינן ליה יקוץ משום דגברא דלא חזי הוא כדלקמן דאי נמי קייץ מחוסר טבילה והערב שמש והיום לא יעבוד וטבול יום דמצורע כמצורע הילכך מחלליה מות יומת אפילו במילה ועל כרחך שמיני ימול תדחה אצל שאר ימים: בין שלא בזמנה. כגון קטן חולה והמתינו לו עד שיבריא: בשר. ריבויא הוא ולדרשה: ה''ג ל''א מאי טעמא אתי עשה ודחי לא תעשה. מ''ט מילה דוחה צרעת דאתי עשה דימול ודחי לא תעשה דהשמר לך דהכי קי''ל בפ''ק דיבמות (דף ג:) דאתי עשה ודחי לא תעשה: האי עשה ולא תעשה הוא. השמר לא תעשה הוא ולעשות ככל אשר יורו (דברים כד) היינו עשה: תינח גדול. בר עונשין דכתיב ביה בשר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו (בראשית יז) והאי בבר עונשין משתעי מדמחייב ליה כרת וקטן נמי בזמנה ביום השמיני כתיב ביה בשר וביום השמיני ימול בשר ערלתו: בינוני. כגון שלא בזמנה ולאו בר עונשין ואביו מצווה עליו נפקא לן מהמול לכם כל זכר (קדושין דף כט.): אתיא מביניא. הצד השוה שבהן שנימולו ודוחין את הצרעת אף אני אביא בינוני שנימול וידחה הצרעת: לא צריכא קרא כו'. וכי אתיא קרא לשלא בזמנה של בינוני: דגברא לא חזי. קס''ד מפני שהוא טמא והיינו דפריך ויקוץ ויטהר ויעבוד: מחוסר טבילה. ולא חזי לעבודה בהאי יומא ומשום למחר דליתא לעבודה קמן לא מדחי: נגעים טהורין. כגון בהק ופרחה בכוליה ובכולהו איתרבו לאיסור קציצה בסיפרי אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מניין ת''ל ככל אשר יורו: אלא אמר רב אשי. הא דאמרינן שבת חמירא מצרעת אע''ג דדחייה צרעת לעבודה לאו חומרא דידה הוא אלא היינו טעמא כי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דבשעת קציצה דמיעקר לאו מקיים עשה וכן ציצית דכלאים בשעת לבישה מיעקר לאו ומקיים עשה אבל צרעת הנקצצת משום עבודה בעידנא דמיעקר לאו דקציצה אכתי לא מקיים עשה דעבודה הילכך מידחיא עבודה ממילא ולאו חומרא דצרעת הוא:

בטומאה אלמא דצרעת דוחה את העבודה נימא דהיינו כל זמן שהיא עליו ובק''ו נילף שיקוץ בהרתו כדי לעשות עבודה ועוד קשה לימא רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת אף אני אביא מילה וכי תימא מילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה את העבודה אכתי נימא קבורת מת מצוה תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה את המילה מולאחותו הדוחה את הצרעת הדוחה את העבודה הדוחה את השבת אפילו הכי לא דחיא שבת ויש לומר דהכי נמי הוה מצי למימר איפכא ורציחה תוכיח או קבורת מת מצוה תוכיח אלא דניחא ליה לומר שיהא דוחה דנפקא ליה מביום דמילה דחיא שבת ועושה מתחילה ק''ו להעמיד דבריו וסותרו אחר כך שאינו ק''ו כלל ופריך ליה מיניה וביה: הדר אמר ממאי דשבת חמירא דילמא צרעת חמירא. תימה דבברייתא דלעיל מסיק איפכא דלאו משום דצרעת חמירא אלא משום גברא דלא חזי ורבא גופיה סבירא ליה הכי לקמן ועוד למאי דקאמר השתא מנלן דצרעת דוחה את העבודה אימא דעבודה דוחה הצרעת מק''ו ומה שבת חמורה [צרעת לא כ''ש ואומר ר''י דלהאי לישנא] צריך לומר דגרסינן רבה הכא ולית ליה דרבא דלקמן דטעמא משום דגברא לא חזי וסבירא ליה כרב ספרא דפליג עליה דרבא לקמן והא דפשיט להו לרבה ורב ספרא דצרעת דוחה עבודה מצי למימר דמקרא נפקא להו אבל רבא דס''ל גברא לא חזי לדידיה לא בעי קרא ועוד נראה לרשב''א דאפי' ליכא קרא דצרעת דוחה עבודה אתי שפיר אפילו לרב ספרא דלא קאמר רב ספרא שיהא הטעם ודאי דצרעת דוחה עבודה משום חומרא דצרעת אלא איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הילכך בברייתא דלעיל סתר ק''ו דקאמר וממאי דצרעת חמירא דילמא משום גברא דלא חזי והכא ולקמן על מילתא דרבא דחינן בע''א ממאי דשבת חמירא דילמא צרעת חמירא שכן דוחה את העבודה וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה ומהאי טעמא נמי ליכא למילף ביה ק''ו דעבודה תדחי צרעת דשבת דחמורה דוחה צרעת לא כ''ש דדילמא אין לתלות משום חומרא אלא משום גברא לא חזי: האי עשה ולא תעשה הוא. השמר היינו לאו ולעשות היינו עשה כדפי' בקונטרס ואע''ג דאמר בסוף פרק הקומץ (מנחות דף לו:) השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה מכל מקום לאו מצות עשה הוא אלא לא תעשה דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת תימה היכי מצינן למימר דלעשות אתא לעשה הא אמר לקמן דאיצטריך לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל גבי רגלו ויש לפרש דעשה שמעינן מדכתיב לשמור ואם תאמר והא אמר בסמוך היכא אמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה כגון מילה בצרעת אלמא דליכא בצרעת אלא לאו ואר''ת דלא נקטינן אלא לסימנא בעלמא ואם תאמר והא דקי''ל דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה נגמר ממילה בצרעת דדחי וי''ל מה למילה שכן נכרתו עליה י''ג בריתות: רבא אמר מילה בזמנה לא צריכא קרא. והילכך האי בשר דכתיב בה אם אינו ענין לזמנה תנהו ענין לשלא בזמנה ואו אינו דקתני הוה מפרש רבא כלישנא אחרינא:

דף קלב - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד