דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

מכות יח ע"ב - Steinsaltz

it is derived that with regard to any item that is sacrificial and disqualified for whatever reason, the verse comes to impose a prohibition upon its consumption. The Gemara explains: This matter applies only in a case where before its disqualification it was fit; here, it is a case where before its disqualification it was not fit either, and therefore the prohibition does not apply.

The Gemara suggests: And let him also be flogged in accordance with the other statement of Rabbi Eliezer, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: With regard to any item that is included in the mitzva: “It shall be burned in its entirety” (Leviticus 6:16), the verse serves to impose a prohibition upon its consumption, as it is written: “It shall be burned in its entirety; it shall not be eaten” (Leviticus 6:16). The Gemara explains: Yes, it is indeed so that according to Rabbi Shimon one is flogged for violating this prohibition as well, and Rava is saying that from this verse he is interpreting that it is derived that one is flogged with five sets of lashes according to Rabbi Shimon.

§ Rav Giddel says that Rav says a statement about a priest [kohen] and another statement about a non-priest [zar]. Before proceeding, the Gemara provides a mnemonic for these statements: Kaf, vav, zayin, alef. Rav says: A priest who ate of a sin-offering or a guilt-offering before sprinkling their blood on the altar is flogged. What is the reason that he is flogged? It is as the verse states with regard to the inauguration offerings, whose halakhic status was like that of sin-offerings and guilt-offerings in that it was permitted only for priests to partake of their flesh: “And they shall eat them, that with which they were atoned” (Exodus 29:33), from which it is inferred: After atonement, yes, they may eat the flesh of the offerings; before atonement, no, they may not eat it. And in Rav’s opinion, the status of a prohibition that stems from a positive mitzva is that of a prohibition, for which one is flogged.

Rava raises an objection based on the verse: “And every beast that splits the hoof and has the hoof cloven in two, and chews the cud among the animals, that, you may eat” (Deuteronomy 14:6), from which a prohibition may be inferred: “That, you may eat,” but there is not any other animal that you may eat. The Torah prohibits eating the flesh of any animal that lacks the indicators that it is a kosher animal. And if it is as you say, that an inference from a positive mitzva entails a prohibition, why do I need the following verse: “This you may not eat” (Deuteronomy 14:7), as it was already inferred from the mitzva? Rather, apparently, the status of a prohibition that stems from a positive mitzva is that of a positive mitzva, and one is not liable to receive lashes for its violation.

Rather, if it was stated, this was stated: Rav Giddel says that Rav says: A non-priest who ate of a sin-offering or a guilt-offering before the sprinkling of their blood is exempt from receiving lashes. What is the reason for this? It is as the verse states: “And they shall eat them, that with which they were atoned…and a non-priest may not eat, as they are sacred” (Exodus 29:33), and it is expounded as follows: Anywhere that we read concerning it: “And they shall eat them, that with which they were atoned,” we read concerning it: “And a non-priest may not eat sacrificial food.” But anywhere that we do not read concerning it: “And they shall eat them, that with which they were atoned,” e.g., in this case, where it is prohibited for priests to partake of the flesh of the offerings before the sprinkling of their blood, we do not read concerning it: “And a non-priest may not eat.”

§ The Gemara resumes the discussion of the halakha that was mentioned in the mishna with regard to the Torah verses that one recites when he brings his first fruits to the Temple. Rabbi Elazar says that Rabbi Hoshaya says: With regard to first fruits, the lack of placement alongside the altar invalidates them, and they may not be eaten by the priest; the lack of recitation of the accompanying Torah verses does not invalidate them.

The Gemara asks: And did Rabbi Elazar say that? But doesn’t Rabbi Elazar say that Rabbi Hoshaya says: If one set aside first fruits before the festival of Sukkot and the Festival elapsed over them while they remain in his possession, they shall be left to decay, as they cannot be rendered fit for consumption. What, is it not that they cannot be rendered fit due to the fact that he can no longer recite the Torah verses over them, as one may recite the Torah verses only until Sukkot? And if it enters your mind to say that the lack of recitation does not invalidate them, why must they be left to decay?

The Gemara answers: Rabbi Elazar holds in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, as Rabbi Zeira says a principle with regard to a meal-offering that applies in other areas as well: For any measure of flour that is suitable for mixing with oil in a meal-offering, the lack of mixing does not invalidate the meal-offering. Even though there is a mitzva to mix the oil and the flour ab initio, the meal-offering is fit for sacrifice even if the oil and the flour are not mixed. And for any measure of flour that is not suitable for mixing with oil in a meal-offering, the lack of mixing invalidates the meal-offering. Here too, although failure to recite the Torah verses does not invalidate the first fruits for consumption by the priest, that is referring only to when reciting the portion is possible. After Sukkot, when it is no longer possible to recite the portion, failure to recite the Torah verses invalidates the first fruits.

Rabbi Aḥa bar Ya’akov teaches this halakha that was cited in the name of Rabbi Elazar as the statement that Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says, and as a result, an apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan and another statement of Rabbi Yoḥanan is difficult for him. Rabbi Aḥa bar Ya’akov asks: And did Rabbi Yoḥanan say that with regard to first fruits, the lack of placement alongside the altar invalidates them and they may not be eaten; while the lack of recitation of the accompanying Torah verses does not invalidate them? But didn’t Rabbi Asi raise a dilemma before Rabbi Yoḥanan: With regard to first fruits, from when is it permitted for priests to partake of them? And Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Asi: It is permitted for the priest to partake of those first fruits that are fit for recitation of the accompanying Torah verses from when he recites those verses over them, and those first fruits that are not fit for recitation of the Torah verses are permitted once they entered inside the Temple.

Rabbi Yoḥanan apparently holds that first fruits that are not fit for recitation are not invalidated. In addition, he did not mention placement of the first fruits, indicating that the lack of their placement does not invalidate them for consumption by the priest. The Gemara notes: The apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan with regard to recitation and another statement of Rabbi Yoḥanan with regard to recitation is difficult; and the apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan with regard to placement and another statement of Rabbi Yoḥanan with regard to placement is difficult.

The Gemara answers: The apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan with regard to recitation and another statement of Rabbi Yoḥanan with regard to recitation is not difficult, as this statement, that when recitation is impossible, lack of recitation invalidates the first fruits, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon cited in the mishna, and that statement, which states that when recitation is impossible, lack of recitation does not invalidate the first fruits, is in accordance with the opinion of the Rabbis. The apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan with regard to placement and another statement of Rabbi Yoḥanan with regard to placement is not difficult either, as this statement, that lack of placement does not invalidate the first fruits, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and that statement, which states that lack of placement invalidates the first fruits, is in accordance with the opinion of the Rabbis.

The Gemara asks: What is the statement of Rabbi Yehuda? It is as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says with regard to the verse written in the portion of first fruits: “And you shall place it before the Lord your God” (Deuteronomy 26:10), that the reference is not to the placement of the fruits alongside the altar; rather, this is a reference to waving the first fruits. Do you say that this is a reference to waving, or perhaps it is a reference only to actual placement of the first fruits? He explains: When it states earlier: “And the priest shall take the basket from your hand and place it before the altar of the Lord your God” (Deuteronomy 26:4), placement alongside the altar is already stated; how do I realize the meaning of the term “And you shall place it”? This is a reference to waving.

The Gemara clarifies: And who is the tanna who disagrees with Rabbi Yehuda? It is Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as it is taught in a baraita with regard to the verse written in the portion of first fruits: “And the priest shall take the basket from your hand” (Deuteronomy 26:4); this verse taught about first fruits that they require waving, this is the statement of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov?

The Gemara explains: The matter is derived by means of a verbal analogy from one instance of the word “hand” written with regard to first fruits and from another instance of the word “hand” written with regard to a peace-offering. It is written here, with regard to first fruits: “And the priest shall take the basket from your hand” (Deuteronomy 26:4), and it is written with regard to a peace-offering: “He who offers his peace-offering to God…his hands shall bring it, the fire of God…to raise it as a waving before God” (Leviticus 7:29–30). Just as here, in the case of first fruits, it is the priest who takes the basket in his hand and waves it, so too there, in the case of the peace-offering, a priest performs the waving. Just as there, with regard to a peace-offering, it is the owner who performs the waving, as it is written: “He who offers…his hands shall bring it,” so too here, the owner waves the first fruits. How so; how can the waving be performed by both the priest and the owner? The priest places his hands beneath the hands of the owner and waves the first fruits together with the owner.

§ Rava bar Adda says that Rabbi Yitzḥak says: With regard to first fruits,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - ב

כל שבקדש פסול [בכל הקדשים שנפסלו], בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.

ומדוע לא החשיב רבא לאו זה?

ומתרצינן: הני מילי שעובר בלאו זה, רק היכא דקודם פסולו חזי לאכילה [4], כמו נותר. מה שאין כן הכא, בקרבן עולה דקודם פסולו נמי לא חזי, לכן אינו עובר בלאו זה.

ומקשינן: ולילקי נמי כאידך לאו דרבי אליעזר.

דתניא: רבי אליעזר אומר, כל דבר שהוא ב"כליל תהיה לא תאכל", בא הכתוב ליתן בו לא תעשה על אכילתו.

אם כן, בשר עולה, שהוא עולה כליל למזבח, יש בו לאו נוסף באכילתו. [5] ומדוע לא החשיב רבא לאו זה? [6]

ומתרצינן: אין הכי נמי, מודה רבא שלוקה מחמת לאו זה.

ורבא, רק את הלאוין שיש מהאי קרא, "לא תוכל לאכול בשעריך", [7] קאמר.

[סימן כוז"א]

אמר רב גידל אמר רב: כהן שאכל את חלקו מחטאת ואשם לפני זריקה, לוקה.

מאי טעמא? - משום דאמר קרא [שמות כט] "ואכלו אותם [אהרן ובניו הכהנים את חלקם בקרבן, אשר [כבר] כופר בהם [בקרבן]".

ויש לדייק מכאן, שרק לאחר כפרה, כלומר רק לאחר זריקת הדם, המכפרת, אין, [כן] יש לכהן לאוכלו.

אבל לפני כפרה, לא הותר לכהן לאכול. וזהו לאו הבא מכלל עשה.

וכל לאו שמדוייק מכלל עשה, לאו הוא. מתיב רבא, כיצד אפשר לומר שלאו הנלמד מכלל עשה, נחשב לאיסור לאו ולא ל"איסור עשה"?

והרי כתוב בברייתא בתורת כהנים [8] על הפסוק "וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו".

ומוכח מלשון הכתוב, שרק אותה תאכלו.

אבל, ואין לאכול בהמה אחרת, שאין בה סימנים הללו, שהיא טמאה, ואותה לא תאכלו.

ואי כדקאמרת, שלאו הנלמד מכלל עשה, נחשב ללאו, אם כן זה שכתבה התורה [דברים יד] "את זה לא תאכלו", למה לי?

למה התורה חזרה ואסרה בלאו את האוכל בהמה בלא סימני טהרה, והרי כבר אסרה זאת התורה בלאו הבא מכלל עשה? [9] אלא, על כרחך, שלאו הבא מכלל עשה, נחשב לאיסור עשה, ולכן חזרה התורה לאוסרו באיסור לאו.

ומתרצת הגמרא:

אי איתמר [אם נאמרו דברי רב גידל אמר רב], הכי איתמר [כך הם נאמרו]:

אמר רב גידל אמר רב: זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה [10] של דם הקרבן על המזבח, פטור.

מאי טעמא? - משום דאמר קרא "ואכלו אותם אשר כופר בהם". ואם כי פסוק זה נאמר באכילת תרומה, למדנו ממנו לאכילת קדשים. ובסוף הפסוק כתוב "וזר לא יאכל כי קדש הם".

ודורשים מכאן: כל היכא דקרינן ביה "ואכלו אותם אשר כופר בהם", כלומר בזמן שראוי לאכילת כהנים, אז קרינן ביה [אז נאמר האיסור של] "וזר לא יאכל [11] [כי] קדש [הם]".

אבל, וכל היכא דלא קרינן ביה "ואכלו אותם אשר כופר בהם", כלומר כל זמן שעדיין אינו ראוי לאכילת כהנים, לא קרינן ביה [לא נאמר האיסור של] "וזר לא יאכל".

ומביאה הגמרא עתה כמה מימרות בעניני הבאת ביכורים, ודנה בהם.

אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: בכורים, רק הנחה לפני המזבח מעכבת בהן, את קיום מצותם, ואת היתר אכילתם לכהנים.

אבל קרייה של פרשת ביכורים אין מעכבת בהן.

ומכל מקום, מצוה היא שלא לאוכלם אלא לאחר קריאה [12].

ומקשינן: ומי אמר רבי אלעזר הכי, שקריאה אינה מעכבת באכילת ביכורים.

והא אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: הפריש בכורים קודם לחג הסוכות, ועבר עליהן החג ועדיין לא הביאן לבית המקדש, ירקבו.

מאי לאו, הטעם שירקבו, משום דלא מצי למיקרי עליהן אחרי שעבר החג, כיון שכתוב בתורה אחרי קריאת פרשת הביכורים "ושמחת בכל הטוב", [13] ודורשים מזה שאין קריאה אלא בזמן שמחה, לכן משבועות ועד סוכות שהוא זמן לקיטת פירות ושמח בהם, מביא וקורא, אבל מסוכות ועד חנוכה, אף על פי שהרבה פירות נלקטים עד חנוכה, מכל מקום שמחת אותה שנה נגמרה בחג הסוכות, הלכך מביא ואינו קורא [14].

וכיון שהפריש את הביכורים קודם לחג הסוכות, והיו ראוים לקריאה, וחלה עליהם חובת קריאה, וכשעבר עליהם החג, נדחו מקריאה, לכן ירקבו.

ואי סלקא דעתך שקרייה אין מעכבת בהן בהבאת ביכורים, אמאי ירקבו? והרי יכול עדיין להביאם בלא קריאה.

ומתרצינן: לעולם בראוים לקריאה אין קריאה מעכבת בהבאת ביכורים, אבל באלו שעבר זמנם ואינם ראוים יותר לקריאה, קריאה מעכבת בהם.

כדרבי זירא,

דתנן במסכת מנחות [קג ב]: האומר הרי עלי מנחה של ששים ואחד עשרונים קמח, מביא ששים עשרונים קמח בכלי אחד, ועשרון אחד בכלי אחר. משום שעד ששים עשרונים, יכול הקמח להיבלל עם השמן של המנחה היטב בכלי אחד. אבל ששים ואחד עשרונים קמח, קים להו לרבנן שאינם נבללים יפה עם השמן.

והקשו בגמרא שם, מה איכפת לנו שאינם נבללים יפה, והרי תנן: שאם לא בלל את הקמח בשמן, בדיעבד המנחה כשרה.

ואמר רבי זירא: כל ה"ראוי" לבילה, אין בילה מעכבת בו. ולכן עד ששים עשרונים המנחה כשרה אף שלא נבללה

וכל שאינו ראוי לבילה, בילה מעכבת בו. ולכן ביותר מששים עשרונים המנחה פסולה.

ודין זה של רבי זירא לא נאמר רק לגבי בלילה, אלא כלל הוא בכל התורה, [15] ולכן גם לגבי קריאה בהבאת ביכורים, כל ביכורים שראויים לקריאה, אין קריאה מעכבת בהם. אבל כל שהיה ראוי לקריאה, שנקטף לפני החג, וחלה עליו חובת קריאה, ועבר החג, ואינו ראוי עתה לקריאה, קריאה מעכבת בו. [16]

רב אחא בר יעקב מתני לה את הדין של רבי אלעזר אמר רבי אושעיא שהנחה מעכבת בבכורים ואין קריאה מעכבת בהם, כדרבי אסי אמר רבי יוחנן, שרב אסי אמרה בשם רבי יוחנן.

והיה קשיא ליה דברי רבי יוחנן אדברי רבי יוחנן.

שהיה קשה לו: ומי אמר רבי יוחנן, בכורים, הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן.

והא בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: בכורים, מאימתי מותרין לכהנים?

ואמר ליה: הראוין לקרייה, מעצרת ועד החג, מותרין רק משקרא עליהן. ואותם שאין ראוין לקרייה, מותרין משראו פני הבית המקדש, כלומר משיכנסו לעזרה, [17] והנחה לא מעכבת כלל.

קשיא דברי רבי יוחנן מקרייה אקרייה שלעיל אמר שאין קריאה מעכבת, וכאן אמר שקריאה מעכבת.

וכן קשיא דבריו מהנחה אהנחה שלעיל אמר שהנחה מעכבת, וכאן אמר שאין הנחה מעכבת.

ומתרצינן: קרייה אקרייה לא קשיא.

הא, המאמר של רבי יוחנן שקריאה מעכבת, הוא אליבא דרבי שמעון, שהעמדנו את משנתנו לעיל כמותו, שלמד מ"תרומת ידך" שכהן האוכל לפני קריאה עובר בלאו.

הא שאמר רבי יוחנן שאין קריאה מעכבת, הוא אליבא דרבנן, החולקים וסוברים, שאין קריאה מעכבת.

וכן הנחה אהנחה, נמי לא קשיא.

הא, המאמר שאין הנחה מעכבת, לדברי רבי יהודה הוא, שדורש את ה"והנחתו" הנוסף שבתורה [18] לענין תנופה, ואין המקרא חוזר ושונה "הנחה" בכדי לומר שהוא לעיכובא.

והא שאמר רבי יוחנן שהנחה מעכבת, דיבר אליבא דרבנן, שדורשים מכך שהתורה חזרה ושנתה בביכורים "הנחה", כדי לומר שהנחתם לפני המזבח היא לעיכובא.

מאי רבי יהודה [היכן נאמרו דברי רבי יהודה]?

דתניא: רבי יהודה אומר, "והנחתו", זו תנופה, שקורא "והנחתו" מלשון "ולא נחם אלקים" [שמות יג], שהוא מנחה אותו לארבע רוחות, ומעלה ומוריד.

אתה אומר ש"והנחתו" זו תנופה, או אינו אלא הנחה ממש?

כשהוא אומר קודם לכן "והניחו", הרי הנחה אמור כבר.

הא מה אני מקיים לדרוש מ"והנחתו"? - זו תנופה. והיות ולרבי יהודה, אין לענין הנחה אלא פסוק אחד, ולא שנה עליו הכתוב, היא אינה מעכבת. [19]

ומאן תנא דפליג עליה דרבי יהודה, וסובר שהנחה מעכבת?

רבי אליעזר בן יעקב היא, שלומד תנופה מפסוק אחר.

דתניא: כתוב בתורה "ולקח הכהן הטנא מידך", לימד על הבכורים שטעונין תנופה, דברי רבי אליעזר בן יעקב.

והוינן בה: מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב? כיצד למד ממשמעות הפסוק הזה שמדבר על תנופה?

ומבארינן: אתיא גזירה שוה "יד יד" מתנופת חזה ושוק ואימורין [20] דשלמים.

כתיב הכא "ולקח הכהן הטנא מידך". וכתיב גבי תנופה דשלמים "ידיו [של הבעלים של השלמים] [21] תביאינה את אשי ה'" [ויקרא ז'].

ולומדים מזה, מה כאן בביכורים, מדובר בידיו של כהן דכתיב "ולקח הכהן" [22], אף להלן, בשלמים צריך שיהיה בידיו של הכהן.

וכן לומדים משלמים לביכורים, מה להלן בשלמים מדובר בידיו של בעלים, אף כאן בביכורים צריך שיהיה בידי הבעלים.

הא כיצד מניפים שניהם?

מניח כהן ידיו תחת ידי בעלים, שהבעלים אוחזים בשפת הטנא, והכהן מניח ידיו תחת שוליו, ומניף. [23]

אמר רבא בר אדא אמר רבי יצחק: בכורים -

הערות

[4] החזו"א (פסחים כד, א) הקשה מהמבואר בפסחים שחטאת שנפסלה מחמת שהובא דמה לפנים האוכל מבשרה הרי הוא באזהרה דרבי אליעזר ד"לא יאכל כי קודש הוא", משמע שיש לאו גם במקום שקודם פסולו לא היה ראוי לאכילה, שהרי עדיין לא נזרק דמו. ומתרץ, שלא מיעטה כאן הגמרא אלא עולה שקודם פסולה אינה ראויה לבא לידי אכילה, אבל קרבנות הנאכלין שנפסלו אפילו קודם זריקה הרי הן בכלל כל שבקדש פסול.

[5] עיין בערוך לנר (כריתות כג, א ד"ה קאי) שהקשה, שהרי רבא מדבר בבשר עולה שיצא חוץ לחומה וכבר נפסל מלהיות כליל, ואיך ילקה עליו מהלאו של כליל תהיה. ותירץ, שכיון שאם עלה למזבח, הדין שלא ירד. לכן שפיר נכלל בלאו של כליל תהיה.

[6] נחלקו הראשונים בלאו זה; שיטת הרמב"ן שלאו זה הוא לאו שבכללות ואין לוקין עליו, כיון שכולל כמה דברים: מנחת כהן, אימורים, ועולה. ומה שמקשה הגמרא מזה, פי' הרמב"ן לפי שיטת רש"י שרבא דיבר על לאוין בלא חיוב מלקות, וקושית הגמרא היא גם מלאוין שאין בהם חיוב מלקות. ולפי שיטה זו שהוי לאו שבכללות, אם כן לשיטת ר"י בתוספות שפירש שרבא דיבר בלאוין שיש בהם מלקות, נצטרך לפרש שקושית הגמרא היא למאן דאמר שלוקין על לאו שבכללות. אבל שיטת הראב"ן (סי' ל"ב), שלא הוי לאו שבכללות, משום שיש גזירה שוה כליל כליל לעולה וכאילו כתב בעולה "לא תאכל" ואין זה לאו שבכללות. וכן דעת הרמב"ם שלוקין על לאו זה, שכתב (בפי"א ממעשה הקרבנות ה"ג): "וכן האוכל כזית מכל האימורין, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה, בין כהן בין ישראל לוקה, שהאימורין כליל למזבח ככל העולה והרי נאמר במנחת כהנים "כליל תהיה לא תאכל" כל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה ולוקין עליו בכזית".

[7] ריטב"א. אמנם לשיטת הרמב"ם שהלאו דעולה הנלמד מ"נדריך" הוא לאו דמעילה בשוה פרוטה, כתב התבנית אות יוסף שיש לפרש את תירוץ הגמרא, שרבא מהאי קרא קאמר, היינו שהמלקות שמונה רבא, אחת מהן היא הלאו ד"כליל תהיה", ולא הלאו של "ונדריך" שזהו לאו של מעילה ושיעורו בשוה פרוטה, ורבא אינו מונה אלא לאוין ששיעורם באכילת כזית. (כמו שפירש תוספות לעיל ד"ה ולילקי משום זר).

[8] ריטב"א, ומבאר, שלכן אי אפשר לדחות כאן שרב תנא הוא ופליג, משום שהיא ספרי דבי רב.

[9] עיין בערוך לנר שהקשה, שאולי נכתב האיסור כדי לעבור עליו בשני לאוין. ותירץ על פי מה שאמרו בפסחים (כד, ב) שכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי, ולכן עדיף כאן לומר שמשמיענו הפסוק שלאו הבא מכלל עשה, נחשב לעשה. מאשר להעמיד בלאוי יתירי. אבל מהריטב"א נראה שהיתה לפניו גירסא אחרת, "אותה תאכלו ולא בהמה אחרת תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה, עשה". וכן הוא נוסח כתב יד מינכן, וכן הוא בגמרא זבחים לד, א. ולפי"ז לא קשה כלל קושית הערוך לנר.

[10] הרש"ש דקדק מזה שכתוב "לפני זריקה" משמע שלאחר זריקה אפילו לפני הקטרת אימורין חייב. והקשה, שהרי עדיין לא קרינן "ואכלו", כיון שכל זמן שלא הקטירו האימורין אין רשאין לאכול בשר כמבואר בפסחים (נט, ב) וכל זמן שלא קרינן "ואכלו" אין איסור של "וזר לא יאכל". ותירץ, שכיון שאם נטמאו או אבדו האימורים, מותר לאכול את הבשר, אם כן קרינן בהו "ואכלו".

[11] מסורת הש"ס.

[12] ריטב"א.

[13] עיין לעיל (יז, א) במשנה שהבאנו את לשון הפסוקים של פרשת ביכורים שבתורה.

[14] ביכורים פ"א מ"ו.

[15] ריטב"א.

[16] עיין ריטב"א שהביא את דעת רבינו חיים כהן ז"ל שבתוספות, שדווקא כשבצרן על דעת להביאם קודם לחג, ירקבו, משום שאז נראה לקריאה ונדחה. אבל אם הפרישן על דעת להביאן לאחר החג, לא ירקבו, אלא מביא ואינו קורא כדין בצרן לאחר החג, שלא חלה עליהן חובת קריאה, ולא היו ראוים מעולם לקריאה. וכמו כן יש לפרש בבבא בתרא (פא, ב) שמובא שם, שאם בצר את הביכורים ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך, מביא ואינו קורא, משום שצריך בצירה והבאה כאחד, ובלא זה היה מביא וקורא; וקשה מדוע היה מביא וקורא, אדרבה, כיון שבצרן הוא עצמו אם כן נראה לקריאה, וכששגרן ביד שליח נדחו מקריאה, ששליח אינו קורא, והיה לגמרא לומר, שאפילו לא מת שליח ירקבו. אלא צריך לומר שם, שיכול להביאם משום שכשבצרן היה דעת בעל הבית לשגרן ביד שליח שהוא אופן שאינו חייב בקריאה, ולא חלה עליהם מעולם חובת קריאה, וכדמשמע מלשון בצרן, שהוא עצמו בצרן. והביא ראיה לדבריו מהירושלמי, עיי"ש. ותמה על זה האור שמח (ביכורים פ"ד הי"ג), שהרי בחליצה באילם ואילמת, הקריאה מעכבת אף על פי שלא נראו מעולם לקריאה. ותירץ, שביכורים שונה, לפי שבפרשת משפטים כתוב "ראשית ביכורי אדמתך תביא בין ה' אלוקיך" ולא נזכר שם קריאה כלל, ובמכילתא דורש מפסוק זה לנשים וגרים שמביאים אף על פי שאינם קוראים. אם כן מבואר, שהלכה היא בביכורים שקיים דין הבאה גם ללא קריאה, ולכן באופן שמתחלה אינם ראויים לקריאה כלל מביא אותם אף על פי שאינו קורא, וכמו אלו שמביאים אף על פי שאינן קוראים. ורק באופן שמתחלה היו ראויים לקריאה, אז חל על הביכורים דין קריאה, ובזה נאמר שאם נדחו מקריאה, קריאה מעכבת בו כדרבי זירא. הרמב"ם (בפ"ד מבכורים הל' י"ג) כתב: "המביא בכורים מאחר חג הסכות ועד חנוכה, אף על פי שהפרישן קודם החג, מביא ואינו קורא, שנאמר ושמחת בכל הטוב ואין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות ועד סוף החג". ותמה בכסף משנה שם, מסוגיין שמובא שאם הפריש קודם החג ירקבו. ותירץ, שהרמב"ם דחה סוגיא זו מחמת הדין של רבי יוסי ברבי חנינא שאמר "בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא", ואף על פי שבירושלמי העמידו את דינו של רבי יוסי ברבי חנינא בשליקטן לשלחן ע"י שליח, אבל ליקטן להביאן הוא לא ישלחם ביד אחר, שכל הבכורים שנראו לקריאה אינם ניתרים אלא בקריאה, מכל מקום מאחר והבבלי לא פירש כן, נוקטים כמותו. אבל הקשה עליו המרכבת המשנה, שהרי (בפ"ב מביכורים הכ"א) פסק הרמב"ם כדברי הירושלמי. ולכאורה אפשר ליישב את הרמב"ם, שסובר כדברי הר' חיים כהן שהביא הריטב"א שאין סתירת הסוגיות, ואין סתירה בין הבבלי והירושלמי, שתלוי בדעתו מתחילה, אם דעתו להביא באופן שחייב בקריאה, מתחייב בקריאה ואם נדחה מקריאה, ירקב. אבל אם דעתו מתחילה בשעת בצירה להביאו באופן שאינו חייב בקריאה, אינו מתחייב מעולם בקריאה, ולכן פסק הרמב"ם שאפילו אם הפרישן לפני החג, כיון שהיה בדעתו להביאן אחרי החג שהוא זמן שאינו חייב בקריאה, אם כן נחשב שמעולם לא נראו לקריאה, ויכול להביאם אחרי החג.

[17] מה שהכנסה לעזרה מעכבת בהיתר אכילה, כתב החזו"א (חו"מ ליקוטים סי' כ"ג) שהטעם משום שאף על פי שהנחה אינה מעכבת לשיטתו, מכל מקום צריך שיהיה ראוי לקריאה והנחה. ומבאר שכל זה לפי הראשונים שמבארים לקמן את הגמרא "בכורים מאמתי חייבין עליהם משיראו פני הבית" שהכוונה היא משיכנסו לעזרה, אבל לאותם ראשונים המבארים שהכוונה שם משיכנסו לחומת ירושלים, גם כאן יפרשו כן, שמשנכנסו לחומת ירושלים הותרו לכהנים. וזה למאן דאמר שהנחה אינה מעכבת. אבל האור שמח (בפ"ג מבכורים ה"א) כתב להיפך, שכאן לגבי היתר אכילה לכהנים, ודאי הכוונה לפני העזרה, שאסורים הבכורים לכהנים עד שיראו פני העזרה.

[18] עיין לעיל (יז, א) במשנה שהבאנו את לשון הפסוקים של פרשת ביכורים שבתורה.

[19] האתוון דאורייתא (כלל י"ב) מדקדק מכאן, שהבבלי סובר שגם לרבי יהודה ביכורים הם כקדשים, ולפיכך צריך שישנה עליו הכתוב לעכב, שהרי בחולין לא צריך שנה עליו הכתוב לעכב. והטעם שביכורים הם כקדשים, משום שצריך הבאה והנחה בעזרה, וגם תנופה, לרבי אליעזר בן יעקב ולרבי יהודה. אבל בירושלמי מבואר שלרבי יהודה בכורים אינם כקדשים, שאמר שם רבי יוחנן שמופלא הסמוך לאיש אין תרומתו תרומה, אבל הקדשו הקדש. ואמרו שם, מהו שיביא בכורים, האם סובר כרבי יהודה שאמר הוקשו לקדשי הגבול ואינו מביא, או שסובר כרבנן שאמרו שהוקשו לקדשי מקדש ומביא. אם כן מבואר להדיא שלרבי יהודה בכורים אינם כקדשים.

[20] רש"י סוטה יט א.

[21] רש"י סוכה מז ב.

[22] רש"י שם.

[23] כך פירש רש"י בסוכה (מז ב ד"ה תחת ידי). וכן כתבו התוספות במנחות (סא, ב ד"ה כהן), שהקשו, שיד הבעלים חוצצת בין הכלי ובין יד הכהן. ותירצו שהבעלים אוחזים בשפת הכלי והכהן בשוליו מלמטה. אבל כתבו שם בשם רש"י, שלא איכפת לנו אם יש בתנופת הכהן חציצה, שעיקר התנופה היא בבעלים. ובריטב"א בסוגייתנו תירץ בשם תוספות, שיד הבעלים אינם נחשבים לחציצה, לפי שהכתוב החשיב את יד שניהם כיד אחד, ומסיק הריטב"א שבירושלמי לא משמע כן.

כל שבקדש פסול כל קדשים שנפסלו מכל טעם שהוא — בא הכתוב ליתן מצות לא תעשה על אכילתו! ומשיבים: כאן אין הדבר שייך, שכן הני מילי היכא [דברים אלה אמורים במקום] שקודם פסולו היה חזי [ראוי], הכא [כאן] שקודם פסולו נמי לא חזי [גם כן אין ראוי] לא שייך בו איסור זה.

ושואלים: ולילקי נמי כאידך [ושילקה גם כן כאימרה אחרת] של ר' אליעזר, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: כל שהוא ב"כליל תהיה" שיש מצוה לשרוף אותו כולו, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו, כאמור "כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז)! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן], ורבא שאמר כי לדעת ר' שמעון לוקה חמש — דווקא מהאי קרא קאמר [מאותו פסוק שדרש ר' שמעון לעיל אמר], אף שיש גם איסור נוסף ב"כליל תהיה".

א אמר רב גידל אמר רב: כהן שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה של דם קרבנות אלה על המזבח — לוקה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שאמר קרא [הכתוב] בענין קרבנות המילואים, שהותרו באכילה רק לכהנים, כחטאת ואשם: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג), לדייק: דווקא לאחר כפרה — אין [כן] יאכלו אותם, ואולם לפני כפרה — לא. ולשיטתו, לאו הבא מכלל עשה כלומר, איסור הנובע מתוך מצות עשה — לאו הוא כשאר הלאוים, ולוקים עליו.

מתיב [מקשה] על כך רבא: הלא נאמר "וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (דברים יד, ו), ומכאן אפשר לדייק: "אתה תאכלו" — ואין בהמה אחרת תאכלו, שבא הכתוב לשלול, ולאסור אכילתה של בהמה אחרת שאין בה סימני טהרה. ואי כדקאמרת [ואולם אם כמו שאתה אומר] שמצות העשה יוצרת ממילא מצות לא תעשה, מה שנאמר הלאה "את זה לא תאכלו" (דברים יד, ז) למה לי? והרי הדבר נלמד כבר ממצות העשה! אלא ודאי לאו הבא מכלל עשה — עשה הוא, ואין לוקים עליו!

אלא, יש לדחות את מה שאמרנו ולתקן: אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר] אמר רב גידל אמר רב: זר (מי שאינו כהן) שאכל מחטאת ואשם, לפני זריקה — פטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שאמר קרא [הכתוב] "ואכלו אתם אשר כפר בהם... וזר לא יאכל כי קדש הם", ואנו למדים: כל היכא דקרינן ביה [בכל מקום שאנו קוראים בו] "ואכלו אתם אשר כפר בהם" — באותו דבר קרינן ביה [קוראים אנו בו] גם כן "וזר לא יאכל קדש", וכל היכא דלא קרינן ביה [וכל מקום שאין אנו קוראים בו] "ואכלו אתם אשר כפר בהם" כגון כאן, קודם זריקת הדם על המזבח, שגם לכהנים אסורים קרבנות אלה — לא קרינן ביה [אין אנו קוראים בו] "וזר לא יאכל".

ב ושבים לדון בדין קריאה של הביכורים שהוזכר במשנה. אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיה: בכורים, הנחה ליד המזבח — מעכבת בהן, שאם לא עשו זאת, אינם מותרים לכהנים. קרייה (קריאה) של פרשת הביכורים אין מעכבת בהן.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' אלעזר הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: הפריש בכורים קודם לחג הסוכות, ועבר עליהן החג — ירקבו, ואין להם תקנה. מאי לאו [האם לא] סיבת הדבר היא משום דלא מצי למיקרי [שאינו יכול עוד לקרוא] עליהן את הקריאה, לפי שזמן הקריאה הוא רק עד החג? ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שקרייה אין מעכבת בהם, אמאי [מדוע] ירקבו?

ומשיבים: ר' אלעזר סבור כשיטת ר' זירא. שאמר ר' זירא בהלכות מנחות, ומכאן כלל גדול לדברים אחרים: כל הראוי לבילה (לבלילה) כל מנחה שראויה מצד גודלה לבלול אותה בשמן, כדין התורה — אין בילה מעכבת בו, וגם אם לא נבללה בפועל — אין הדבר פוסל את המנחה. וכל שאינו ראוי לבילה, שאי אפשר כלל לבלול אותו — בילה שציותה התורה מעכבת בו. וגם כאן, אף שהקריאה כשלעצמה איננה מעכבת, מכל מקום הביכורים צריכים להיות ראויים לקריאה. ואילו ביכורים אלו שעבר עליהם חג הסוכות — שוב אינם ראויים לקריאה, ולכן יירקבו.

ר' אחא בר יעקב מתני לה [היה שונה אותה, את ההלכה הזו] שיוחסה למעלה בשם ר' אלעזר, כדברי ר' אסי אמר ר' יוחנן, וקשיא ליה [והיה קשה לו] מתוך כך מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן. וכך שאל: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן בכורים הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן? והא בעא מיניה [והרי שאל אותו] ר' אסי מר' יוחנן: בכורים מאימתי מותרין לכהנים? ואמר ליה [לו]: אותם ביכורים הראוין לקרייה — מותרים משקרא עליהן, ושאין ראוין לקרייה — משראו פני הבית. הרי שלדעתו, ביכורים שאינם ראוים לקריאה — אינם פסולים. ומצד שני, כיון שלא הזכיר הנחה כלל, משמע שהנחה אינה מעכבת בהם.

ואם כן הרי זו סתירה כפולה: קשיא [קשה] מדין קרייה על דין קרייה, קשיא [קשה] מדין הנחה על דין הנחה!

ומתרצים: מדין קרייה על דין קרייה לא קשיא [קשה], שיש לומר: הא [זו] שקריאה מעכבת — אמר כדעת ר' שמעון האמורה במשנתנו, והא [וזו] שאין קריאה מעכבת — כדעת רבנן [חכמים]. מדין הנחה על דין הנחה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], הא [זו] — כשיטת ר' יהודה, שסבור שאין הנחה מעכבת, והא [וזו] — כשיטת רבנן [חכמים], והם סבורים שהנחה מעכבת.

ושואלים: מאי [מה היא] שיטת ר' יהודה שאנו רומזים לה? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: נאמר בביכורים "והנחתו לפני ה' אלהיך" (דברים כו, י) — אין זו הנחה אלא זו תנופה (הנפה). אתה אומר זו תנופה, או אינו אלא הנחה ממש? כשהוא אומר קודם לכן "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" (דברים כו, ד) — הרי הנחה ליד המזבח אמור, הא [הרי] מה אני מקיים "והנחתו" — יש לפרש שזו תנופה.

ומסבירים: ומאן [ומיהו] התנא דפליג עליה [החולק עליו] על ר' יהודה — שיטת ר' אליעזר בן יעקב היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" (דברים כו, ד) — לימד על הבכורים שטעונין תנופה, דברי ר' אליעזר בן יעקב. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בן יעקב?

אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "יד" "יד" משלמים, כיצד? כתיב הכא [נאמר כאן] בביכורים "ולקח הכהן הטנא מידך" (דברים כו,ד), וכתיב [ונאמר] בקרבן שלמים "המקריב את זבח שלמיו לה'... ידיו תביאינה את אשי ה'... להניף אותו תנופה לפני ה' " (ויקרא ז, כט— ל), ויש ללמוד משני דינים אלה זה על זה: מה כאן בביכורים כהן עושה זאת — אף להלן בשלמים צריך שיהיה זה כהן, ומן הצד האחר: מה להלן בשלמים בעלים, שהרי נאמר "המקריב... ידיו תביאנה" — אף כאן בביכורים בעלים. הא [הרי] כיצד אפשר שתיעשה התנופה גם על ידי הכהן וגם על ידי הבעלים? מניח כהן ידיו תחת ידי בעלים ומניף יחד אתו.

ג אמר רבא בר אדא אמר ר' יצחק: בכורים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it is derived that with regard to any item that is sacrificial and disqualified for whatever reason, the verse comes to impose a prohibition upon its consumption. The Gemara explains: This matter applies only in a case where before its disqualification it was fit; here, it is a case where before its disqualification it was not fit either, and therefore the prohibition does not apply.

The Gemara suggests: And let him also be flogged in accordance with the other statement of Rabbi Eliezer, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: With regard to any item that is included in the mitzva: “It shall be burned in its entirety” (Leviticus 6:16), the verse serves to impose a prohibition upon its consumption, as it is written: “It shall be burned in its entirety; it shall not be eaten” (Leviticus 6:16). The Gemara explains: Yes, it is indeed so that according to Rabbi Shimon one is flogged for violating this prohibition as well, and Rava is saying that from this verse he is interpreting that it is derived that one is flogged with five sets of lashes according to Rabbi Shimon.

§ Rav Giddel says that Rav says a statement about a priest [kohen] and another statement about a non-priest [zar]. Before proceeding, the Gemara provides a mnemonic for these statements: Kaf, vav, zayin, alef. Rav says: A priest who ate of a sin-offering or a guilt-offering before sprinkling their blood on the altar is flogged. What is the reason that he is flogged? It is as the verse states with regard to the inauguration offerings, whose halakhic status was like that of sin-offerings and guilt-offerings in that it was permitted only for priests to partake of their flesh: “And they shall eat them, that with which they were atoned” (Exodus 29:33), from which it is inferred: After atonement, yes, they may eat the flesh of the offerings; before atonement, no, they may not eat it. And in Rav’s opinion, the status of a prohibition that stems from a positive mitzva is that of a prohibition, for which one is flogged.

Rava raises an objection based on the verse: “And every beast that splits the hoof and has the hoof cloven in two, and chews the cud among the animals, that, you may eat” (Deuteronomy 14:6), from which a prohibition may be inferred: “That, you may eat,” but there is not any other animal that you may eat. The Torah prohibits eating the flesh of any animal that lacks the indicators that it is a kosher animal. And if it is as you say, that an inference from a positive mitzva entails a prohibition, why do I need the following verse: “This you may not eat” (Deuteronomy 14:7), as it was already inferred from the mitzva? Rather, apparently, the status of a prohibition that stems from a positive mitzva is that of a positive mitzva, and one is not liable to receive lashes for its violation.

Rather, if it was stated, this was stated: Rav Giddel says that Rav says: A non-priest who ate of a sin-offering or a guilt-offering before the sprinkling of their blood is exempt from receiving lashes. What is the reason for this? It is as the verse states: “And they shall eat them, that with which they were atoned…and a non-priest may not eat, as they are sacred” (Exodus 29:33), and it is expounded as follows: Anywhere that we read concerning it: “And they shall eat them, that with which they were atoned,” we read concerning it: “And a non-priest may not eat sacrificial food.” But anywhere that we do not read concerning it: “And they shall eat them, that with which they were atoned,” e.g., in this case, where it is prohibited for priests to partake of the flesh of the offerings before the sprinkling of their blood, we do not read concerning it: “And a non-priest may not eat.”

§ The Gemara resumes the discussion of the halakha that was mentioned in the mishna with regard to the Torah verses that one recites when he brings his first fruits to the Temple. Rabbi Elazar says that Rabbi Hoshaya says: With regard to first fruits, the lack of placement alongside the altar invalidates them, and they may not be eaten by the priest; the lack of recitation of the accompanying Torah verses does not invalidate them.

The Gemara asks: And did Rabbi Elazar say that? But doesn’t Rabbi Elazar say that Rabbi Hoshaya says: If one set aside first fruits before the festival of Sukkot and the Festival elapsed over them while they remain in his possession, they shall be left to decay, as they cannot be rendered fit for consumption. What, is it not that they cannot be rendered fit due to the fact that he can no longer recite the Torah verses over them, as one may recite the Torah verses only until Sukkot? And if it enters your mind to say that the lack of recitation does not invalidate them, why must they be left to decay?

The Gemara answers: Rabbi Elazar holds in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, as Rabbi Zeira says a principle with regard to a meal-offering that applies in other areas as well: For any measure of flour that is suitable for mixing with oil in a meal-offering, the lack of mixing does not invalidate the meal-offering. Even though there is a mitzva to mix the oil and the flour ab initio, the meal-offering is fit for sacrifice even if the oil and the flour are not mixed. And for any measure of flour that is not suitable for mixing with oil in a meal-offering, the lack of mixing invalidates the meal-offering. Here too, although failure to recite the Torah verses does not invalidate the first fruits for consumption by the priest, that is referring only to when reciting the portion is possible. After Sukkot, when it is no longer possible to recite the portion, failure to recite the Torah verses invalidates the first fruits.

Rabbi Aḥa bar Ya’akov teaches this halakha that was cited in the name of Rabbi Elazar as the statement that Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says, and as a result, an apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan and another statement of Rabbi Yoḥanan is difficult for him. Rabbi Aḥa bar Ya’akov asks: And did Rabbi Yoḥanan say that with regard to first fruits, the lack of placement alongside the altar invalidates them and they may not be eaten; while the lack of recitation of the accompanying Torah verses does not invalidate them? But didn’t Rabbi Asi raise a dilemma before Rabbi Yoḥanan: With regard to first fruits, from when is it permitted for priests to partake of them? And Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Asi: It is permitted for the priest to partake of those first fruits that are fit for recitation of the accompanying Torah verses from when he recites those verses over them, and those first fruits that are not fit for recitation of the Torah verses are permitted once they entered inside the Temple.

Rabbi Yoḥanan apparently holds that first fruits that are not fit for recitation are not invalidated. In addition, he did not mention placement of the first fruits, indicating that the lack of their placement does not invalidate them for consumption by the priest. The Gemara notes: The apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan with regard to recitation and another statement of Rabbi Yoḥanan with regard to recitation is difficult; and the apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan with regard to placement and another statement of Rabbi Yoḥanan with regard to placement is difficult.

The Gemara answers: The apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan with regard to recitation and another statement of Rabbi Yoḥanan with regard to recitation is not difficult, as this statement, that when recitation is impossible, lack of recitation invalidates the first fruits, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon cited in the mishna, and that statement, which states that when recitation is impossible, lack of recitation does not invalidate the first fruits, is in accordance with the opinion of the Rabbis. The apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan with regard to placement and another statement of Rabbi Yoḥanan with regard to placement is not difficult either, as this statement, that lack of placement does not invalidate the first fruits, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and that statement, which states that lack of placement invalidates the first fruits, is in accordance with the opinion of the Rabbis.

The Gemara asks: What is the statement of Rabbi Yehuda? It is as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says with regard to the verse written in the portion of first fruits: “And you shall place it before the Lord your God” (Deuteronomy 26:10), that the reference is not to the placement of the fruits alongside the altar; rather, this is a reference to waving the first fruits. Do you say that this is a reference to waving, or perhaps it is a reference only to actual placement of the first fruits? He explains: When it states earlier: “And the priest shall take the basket from your hand and place it before the altar of the Lord your God” (Deuteronomy 26:4), placement alongside the altar is already stated; how do I realize the meaning of the term “And you shall place it”? This is a reference to waving.

The Gemara clarifies: And who is the tanna who disagrees with Rabbi Yehuda? It is Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as it is taught in a baraita with regard to the verse written in the portion of first fruits: “And the priest shall take the basket from your hand” (Deuteronomy 26:4); this verse taught about first fruits that they require waving, this is the statement of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov?

The Gemara explains: The matter is derived by means of a verbal analogy from one instance of the word “hand” written with regard to first fruits and from another instance of the word “hand” written with regard to a peace-offering. It is written here, with regard to first fruits: “And the priest shall take the basket from your hand” (Deuteronomy 26:4), and it is written with regard to a peace-offering: “He who offers his peace-offering to God…his hands shall bring it, the fire of God…to raise it as a waving before God” (Leviticus 7:29–30). Just as here, in the case of first fruits, it is the priest who takes the basket in his hand and waves it, so too there, in the case of the peace-offering, a priest performs the waving. Just as there, with regard to a peace-offering, it is the owner who performs the waving, as it is written: “He who offers…his hands shall bring it,” so too here, the owner waves the first fruits. How so; how can the waving be performed by both the priest and the owner? The priest places his hands beneath the hands of the owner and waves the first fruits together with the owner.

§ Rava bar Adda says that Rabbi Yitzḥak says: With regard to first fruits,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הפריש בכורי' קודם החג והביאן לאחר החג. דאמרי' ירקבו. פירושה כגון שהפריש קודם החג והביאן מיד שנראו ונדחו ומ"ה אמרי' ירקבו אבל הפרישן להביאן אחר החג דלאו נראו כלל מביא ואינו קורא וה"נ במשלח ע"י שליח וכל שמביאין ואינן קורין וכן מפו' בירוש' במס' בכורים וכתבתיה בבבא בתרא:

כל קרבן שנפסל הן במחשבה הן במעשה האוכל ממנו כזית לוקה ואזהרה שלהם נאמרה כאן מלא יאכל כי קדש הם כל שפסולו בקדש נתן לא תעשה על אכילתו ומה שיש לחוש בו מצד לאו שבכללות כבר ביארנוהו לדעתנו בשני של פסחים ובמקום אחר הביאוה מלא תאכל כל תועבה ולמדו מן הקבלה שלא נאמר אלא על פסולי המוקדשין:

כל האוכל קדש לפני זריקה בין כהן בין זר לוקה כמו שביארנו ובקדשי קדשים הזר פטור בו משום זרות ולוקה משום קודם זריקה וכבר ביארנוה:

כבר ביארנו שהבכורים הנחה מעכבת בהן ולא קריאה ולא סוף דבר בבכורים שהוא יכול לקרות עליהם שהרי כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכמו שבארנו בבתרא פרק ספינה אלא אף בשאין יכול לקרות עליהם ואע"פ שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו כמו שבארנו שם אין אומרים בזו כן ומעתה הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהן החג קודם שהביאן הרי זה מביא אע"פ שאינו יכול לקרות שהרי נאמר ושמחת בכל הטוב אין קריאה אלא בשעת שמחה והוא המביא מעצרת עד חג ואין אומרים שירקבו אחר שאינו יכול לקרות אלא מביא ואינו קורא וכן יש הרבה צדדין שהוא מביא ואינו קורא כמו שיתבאר במקומו למדת שהבכורים אין הכהנים מותרין בהם כלל עד שיונחו ומשהונחו מותרין ואין קריאה מעכבת בין בראויים לקרות בין בשאין ראויין לקרות:

הבכורים טעונין תנופה שנאמר ולקח הכהן הטנא מידך וכיצד הוא עושה כשמגיע לעזרה נכנס וקורא הגדתי היום עד ארמי אובד אבי והסל על כתפו ואח"כ מוריד הסל וכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף לפני יי' במזרח שכל הטעון תנופה תנופתו במזרח וכשהוא מניף מוליך ומביא מעלה ומוריד וקורא מארמי עד סוף הפרשה ומניחן בצד המזבח בקרן דרומית מערבית ומשתחוה ויוצא וגדולי המחברים כתבו שהבעלים אוחזין בשפתו וכהן מניח ידו תחתיו ומניף:

השלמים טעונין תנופה וכיצד הוא עושה אחר ששחט וזרק את הדם והפשיט והוציא את האימורין ונתח את הבשר נוטל חזה ושוק בימין ונותן האמורין עם החזה והשוק על ידי הבעלים ומניח כהן ידו תחת ידי הבעלים ומניף על הדרך שביארנו ואם הם שלמי תודה מוסיף שם אחד מעשרה מן הלחם וכן אם היה איל נזיר מוסיף שם הלחם והזרוע כמו שביארנו:

גמרא וכל היכא דלא קרינן בהו ואכלו אותם אשר כופר בהם לא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כל שבקדש כו' וטמא ופסולים אחרים כו' אבל לפי' ר"י דלעיל כו' משני דלא שייריה כלל עכ"ל כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה זר שאכל חטאת לפני כו' והך קושיא לפי' ר"י איתא נמי לעיל בתוס' וק"ל:

בד"ה זר שאכל חטאת לפני כו' בעלמא ולא מלקות עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה וא"ל ראויין לקריאה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ומאן תנא כו' תרוייהו להנחה מעכבת וקשה דבפרק חרש פרש"י כו' עכ"ל לא מצאתיו שם אבל בספרי איתא הכי דבעי ב' תנופות כמ"ש התוס' בפ' לולב וערבה ועיין ברא"ם פרשה כי תבא וק"ל:

בא"ד בהנחה דהנחה לא מעכבת והא דקאמר מאן כו' דאיתא להו הנחה מעכבת כו' ומקרא קמא דכתיב ולקח הכהן הטנא לא כתיב תנופה עכ"ל והס"ד וכצ"ל דע"כ ר"י לא דריש תנופה מקרא קמא דא"כ היינו ראב"י וק"ל ואח"כ מ"ה בכורים כו' מיתה וכהן מלקות כו' שמצותו בפנים בעזרה עכ"ל כצ"ל:

גמ' הכי נמי ורבא מהאי קרא קאמר. נ"ל לפרש דה"ק אין ה"נ דאיכא נמי לאו דאידך ר' אליעזר ורבא דלא מני כ"א חמשה לאוין לא חשיב אלא הני לאוי דאתו מהאי קרא דרבי שמעון דהיינו לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' וק"ל. ובברייתא דר"א נ"ל להגיה כן דתניא ר"א אומר כליל תהיה לא תאכל כל שהוא בכליל תהיה וכו':

שם כל היכי דקרינן וכו' קרינן ביה וזר לא יאכל וכל היכי וכו' כצ"ל ול"ג קודש:

תוס' ד"ה כל שבקודש פסול וכו' עד סופו אבל עדיפא מיניה משני דלא מיירי כלל מזה והוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר זר שאכל חטאת וכו' כצ"ל:

ד"ה זר שאכל חטאת לפני זריקה וכו' והא דאמר לעיל ר"ש כו' איסור בעלמא וכו'. אבל לא יתישב תירוץ זה לפירוש ר"י דלעיל דפירש דאהני היתורים לגלוי שכל האסורים דאתיין בק"ו חייבים מלקות ול"נ דהקושיא בעצמה אינה דאת"ל דלר"ש בלפני זריקה חייב מלקות לא קשיא מידי דר"ש לא מחייב ליה מלקות אלא מטעם איסור דלפני זריקה מלאו דלא תוכל לאכול וגו' כדלעיל והכא דפטרו היינו ממלקות דלאו וזר לא יאכל כי קדש הם ור"ל דמלאו דזרות הוא פטור ולא מלאו דלפני זריקה וק"ל ועור נוכל לומד דרב גידל אמד אתי כרבנן דפליגי אר"ש אבל העיקר נ"ל דאתי אפי' כר"ש ולא פטרו כ"א מלאו דזרות כמו שכתבתי ודו"ק:

ד"ה ומאן תנא דפליג אר' יהודה וכו' עד וקשה דבפרק הרש וכו'. נ"ל להגיה דבפירוש החומש פרש"י וכו' ורש"י העתיק אותו פירוש מברייתא דספרי וכוונת תוס' הכא בדבור זה דאותו ברייתא דספרי אתי כר"א בן יעקב דדריש נמי התם תנופה מג"ש דמידך וליכא למימר דרש"י דהתם ס"ל דמג"ש לחוד יליף תנופה ותיבות והניחו והנחתו שתיהן אתין להנחה מעכבת כדפרש"י הכא דהא יליף נמי תנופה שניה מוהנחתו והתם ליכא ג"ש ואית ליה שתי תנופות ש"מ דמתיבת והניחו ומוהנהתו גופייהו יליף השתי תנופות והיינו דקאמר וראיה דהתם מוכה כו' וכ"ת א"כ ג"ש ל"ל אי לאו ג"ש הוי מוקמינן קרא קמא ולקח הכהן הטנא מידך והניחו להנחה ממש כרבי יהודה דשמעתין ואתי ג"ש לגלויי דלתנופה אתא וכיון דוהניחו דבקרא קמא אתא לתנופה אמרינן נמי א"כ דה"ה והנחתו דבקרא בתרא אתי נמי לתנופה שניה ולכך הוצרך נמי למכתב בקרא קמא ג"ש וגם תיבת והניחו דהשתא ילפינן והנחתו מן והניחו דתרוייהו אתו לתנופה אבל אי לא כתיב בקרא קמא אלא ג"ש לחוד לא הוה מוקמינן האי והנהתו דבקרא בתרא לתנופה אלא להנחה ממש כן נ"ל לפרש כוונת התוס' דהכא ועיין במסכת סוכה דף מ"ז ע"ב שם בתוס' ד"ה הבכורים טעונים קרבן דשם תפסו התוס' שיטה אחרת מדהכא ע"ש:

בא"ד לכך פירש הד"ר אברהם וכו' והשתא לפי זה שלש מחלוקת בדבר ר"א בן יעקב מוקי תרוייהו והניחו והנחתו לשתי תנופות ולית ליה הנחה כלל ות"ק מוקי תרוייהו להנחה מעכבת ולית ליה תנופה כלל ור' יהודה מוקי חד להנחה ממש וחד לתנופה:

תוס' בד"ה כל שבקדש כו' וטמא ופסולין אחרים וי"ל כו' כצ"ל ונ"ב כפול לעיל בדבור הארוך בד"ה ומאן תנא דפליג אר' יהודה כו' כצ"ל:

גמרא זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור מ"ט כו'. משמע דלאחר זריקה אפי' לפני הקטרת אימורין חייב ואף דלא קרינן עדיין ואכלו כו' כדאיתא פסחים (נ"ט ב') דכיון דאם נטמאו או אבדו שרי כדאיתא שם וכה"ג כ' התוס' בזבחים (מ"ג) ד"ה והלבונה וכ"ש דהכא כתיב אשר כופר בהם וכפי שדרשו בל"ק:

שם א"ר אלעזר אר"ה בכורים הנחה כו'. כצ"ל בל"י:

תד"ה ומאן. דתנן עודהו הסל על כתפו קורא כו'. כצ"ל:

תד"ה בכורים. שמצותו בפנים. הס"ד ותיבת בעזרה נראה למחוק ובפרט לפמש"כ הרמב"ם בפ"ג ה"א וה"ג משיכנסו לפנים מן החומה וע"ש בכ"מ רק מש"כ שם ד"ה שיכנסו כו' אז רואים פני הבתים שבעיר משמע דמפרש פני הבית דהכא דומיא דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית זהו דוחק גדול ודע שהתוס' העתיקו גם לקמן (י"ט ב') במימרא דריו"ח לענין מע"ש משיראה פני הבית והתם ודאי בלפנים מן החומה סגי דבית מאי שייכא למע"ש עי' בסמוך:

בתוספות ד"ה כל שבקודש פסול וא"ת אמאי לא משני משום דהוי לאו שבכללות כו' וי"ל דאה"נ היה יכול לשנויי כו' עס"ה. ומלבד שזה דחוק אכתי דקארי ליה מאי קארי ליה כיון דבפסחים ובכמה דוכתי פשיטא לן דהאי כל שבקודש פסול הוי לאו שבכללות ולולי דברי התוס' היה נראה לי דדוקא היכא דלא אשכחן לאו אחרינא באותו האיסור דשייך בקדשים אלא דילפינן מהאי לאו דלא יאכל כי קודש הוא מש"ה אמרינן דאפ"ה אין לוקין כיון דהאי לאו הוי לאו שבכללות ומדלא קבע הכתוב לאו מיוחד לאותו איסור ע"כ היינו משום שאינו אלא איסור גרידא ולא ניתן למלקות משא"כ בהאי דהכא דאמר רבא אליבא דר"ש לוקה חמש בזר שאכל עולה והיינו ע"כ כדפרישית דלר"ש האי לאו דלא תוכל לאכול אכל מיני איסורין דשייכי בכל הנך דכתיבי בהאי קרא א"כ כל איסורין שבה נחלקין כאילו כתיב בכל אחד לאו בפני עצמו אם כן מקשה שפיר כיון דאשכחן דהאי לאו דלא יאכל כי קודש הוא היינו לכל הפסולין דבקודש אם כן ממילא שישנו נמי בכלל דלא תוכל לאכול אליבא דרבי שמעון אם כן מקשה שפיר ולילקי שש אליבא דר"ש כנ"ל נכון לולי שהתוספות לא פירשו כן:

בגמרא רב אחא בר יעקב מתני לה בדרב אסי אמר רבי יוחנן וקשיא ליה דר"י אדר"י כו' קרייה אקרייה לא קשיא הא ר"ש הא רבנן הנחה אהנחה נמי ל"ק הא ר' יהודה הא רבנן. ולכאורה נראה דהא דמשני הא ר"ש הא רבנן ולא מסיק היכא אשכחן דפליגי עליה דר"ש כדמסיק לענין הנחה היינו משום דרבי יוחנן לשיטתיה דאמר לעיל אמתני' דהאוכל ביכורים עד שלא קרא עליהן דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן זו דברי ר"ע ור"ש אבל חכ"א ביכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אין מעכבת בהן וא"כ ע"כ דר' יוחנן שמיע ליה או גמירא ליה דהאי סתמא דמתני' דמחייב מלקות באוכל ביכורים עד שלא קרא יחידאה היא אבל חכמים פליגי עלה כדאשכחן כה"ג טובא אע"ג דר"י סבר דהלכה כסתם משנה אפ"ה היכא דקים ליה דיחידאי היא אין הלכה כסתם אלא כחכמים וא"כ ממילא משמע דר"י סבר כהנך חכמים דהנחה מעכבת קריאה אין מעכבת א"כ היאך פשיט ליה ר"י לרב אסי הכא דביכורים מותרין לכהנים משיראו פני הבית אפילו בלא הנחה ובלא קריאה ואפילו איסורא ליכא דה"ל דלא כמאן לא כסתם מתניתין דאלו הן הלוקין ולא כהך ששנה רבי יוחנן בלשון חכמים אומרים. ועוד דלר"י דאמר ביכורים מותרים לכהנים משיראו פני הבית א"כ האי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך ותרומת ידך אלו ביכורים במאי מוקי לה כיון דלא קריאה ולא הנחה מעכב אפילו אם נאמר דמוקי לה להאי לאו דביכורים בגוונא אחרינא שאוכלים חוץ לחומה א"כ קשיא טובא במאי שפסק הרמב"ם וסמ"ג דהאוכל ביכורים קודם הנחה חייב מלקות והיאך פסקו דלא כר' יוחנן דפשיט ליה לרב אסי דמותרין משיראו פני הבית ונראה דוחק לומר דר' יוחנן דמהדר ליה לר"א היינו אליבא דר' יהודא דלית ליה הנחה כלל ומוקי ליה והנחת לתנופה דאמאי מהדר ליה דלר' יהודה מותרין משיראו פני הבית והיינו לאחר תנופה ועוד דביכורים שאינן ראויין לקריאה תנופה נמי לא שייך בהו ומה שנראה לפי עניית דעתי בזה יבואר לקמן בסוף הסוגיא:

בתוספות ד"ה הנחה אהנחה ל"ק כו' וקשה הרי קריאה כו' ומשי"ח תירץ דלא קשה דהא גם לר"ש לא היתה קריאה מעכבת אי לא משום דגלי קרא מלא תוכל לאכול בשעריך עכ"ל. ונראה מלשון התוס' דמשי"ח סובר דרבנן דר"ש לא דרשי כלל האי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך לאיסור חדש בין בביכורים ובין בקדשים וכבר כתבתי שהרמב"ן וסמ"ג פסקו להדיא דיש חיוב מלקות בביכורים קודם הנחה אע"ג דלענין קריאה לא פסקו כר"ש וא"כ לפ"ז הדרא קושית התוס' לדוכתא בהא דמשני הש"ס הכא הא ר' יהודה הא רבנן ומשמע דלר' יהודה אפילו עיכובא ליכא בהנחה וכ"ש דליכא מלקות וגם זה יבואר לקמן בסמוך:

ואי כדקאמרת את זה לא תאכלו ל"ל. השתא מסקינן דלאו הבא מכלל עשה עשה ואין לוקין עליו ואיכא למידק שאר בהמה טמאה חוץ משפן וארנבת וחזיר המפורשים בקרא לאיסור בלאו אע"ג שיש להם סי' א' של טהרה אבל שאר בהמה וחיה אין להם שום סימן טהרה ומנ"ל שהן בלאו והא על כולן לוקין ואי משום דאתיין בק"ו מהני המפורשים בהדיא בקרא דאע"ג דיש להם סי' א' של טהרה ואפ"ה [הן] בלאו ק"ו לשאר שאין להם סי' טהרה כלל שהן בלאו. הא קיי"ל אין מזהירין מן הדין כדאמרינן לעיל (דף י"ז) ותירץ המגיד [רפ"ב מהל' מ"א] לפי שאלו כבר נאמרו בלאו הבא מכלל עשה בביאור וכיון שכן אפשר ללאו שלהם לבוא מק"ו ולי קשה ע"ז מהא דפ"ח דיומא (דף פ"א) דרצה להביא אזהרה לענוי יוה"כ משום דלא יאמר עונש בענוי דגמר ממלאכה מה מלאכה שהותרה מכללה ענוש כרת ענוי שלא הותרה מכללה לא כ"ש למה נאמר מופנה להקיש ולדון ממנו גז"ש נאמר עונש בענוי ונאמר עונש במלאכה מה מלאכה ענוש והזהיר אף ענוי ענוש והזהיר והשתא איכא למידק ל"ל לאפנויי עונש דענוי ללמוד ענוי ממלאכה לאזהרה הא בהאי ק"ו דנ"ל עונש לענוי ממלאכה בהאי ק"ו נלמד נמי אזהרה מה מלאכה שהותרה מכללה ענוש והזהיר ענוי שלא הותר מכללו כ"ש דענוש והזהיר ובע"כ צ"ל דס"ל להאי תנא כמ"ד לעיל עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין הלכך עונש אפשר להביא לענוי בק"ו ממלאכה אבל אזהרה לא ואי כל היכא שכבר נאסר בלאו הבא מכלל עשה אפשר לאזהרה לבוא בק"ו למה לו לתנא להביא אזהרה לענוי מכח הפנאה דעונש וגם הפנאה דעונש ל"ל הא כבר נאסר ענוי בהדיא בלאו הבא מכלל עשה דכתיב ועניתם וכו' והשתא אפשר למיתי לאזהרה בק"ו כמו עונש:

ועוד ק"ל דברפי"ג דזבחים (דף ק"ו) רצה להביא לאזהרת שוחט קדשים בחוץ להקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור מהקדישן בשעת היתר ושחטן בשעת איסור דעובר עליהם בעשה ול"ת ואינו ענוש כרת בק"ו מה במקום שלא ענוש הזהיר במקום שענוש אינו דין שהזהיר ופריך וכי מזהירין מן הדין ומסיק רבא אתי' שם שם פי' דכתיב שם תעלה עולתיך ושם תעשה מה להלן לא ענוש אלא א"כ הזהיר אף כאן פי' שחיטה דהוי בכלל שם תעשה לא ענוש אלא א"כ הזהיר והשתא כיון דשחיטה הוי בכלל שם תעשה הו"ל שוחט בחוץ קדשים שהקדישן בשעת איסור בלאו הבא מכלל עשה והשתא ל"ל שם שם תיפוק ליה מק"ו דמה במקום שלא ענש הזהיר ושפיר מזהירין מק"ו כיון דכבר נאסר שוחט בחוץ בלאו הבא מכלל עשה אפשר למיתי אזהרה דידיה מדין ק"ו:

ועוד ק"ל מכולה סוגיא דלעיל דדריש ר"ש להאי קרא שלו דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' באם אינו ענין לגופיה דאתיא בק"ו ממעשר הקל ודריש מהכא לבכורים עד שלא קרא עליהם ותודה ושלמים לפני זריקה ובכור תם אפי' לאחר זריקה וחטאת ואשם חוץ לקלעים ועולה אפי' בפנים שלוקה ופריך וכי מזהירין מן הדין ומאי קושיא הא כיון דרישא דקרא מפרש בהדיא לאו הבא מכלל עשה לכל הני כדכתיב ואכלת לפני ד' אלקיך מעשר דגנך וכו' אפשר לאזהרה לבוא מדין ק"ו אלא ודאי ש"מ מכל הני דאמרן דאפ"ה אין מזהירין מן הדין. והרמב"ן בפי' התורה בפ' שמיני מפרש טעם המלקות בשאר בהמה טמאה מפני שאמר הכתוב באיסור השפן מפני שאינו מפריס פרסה [ובחזיר] מפני שאינו מעלה גרה א"כ כל שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה הוא בשם האיסור הזה ואין צריך לק"ו כלל וק"ל ע"ז א"כ על שאין להם סי' טהרה כלל האוכלן ילקה שמונים א' מפני שאינו מעלה גרה והוא בכלל איסור חזיר כמו שלוקה על חזיר מפני זה וחדא משום שאינו מפריס פרסה כמו שלוקה על שפן אע"ג שהוא מעלה גרה מפני חסרון דמפריס פרסה:

(יח ב) ואי כדקאמרת את זה לא תאכלו למה לי.—עי' ריטב"א שפירש, דסמיך אסיפא דספרא דמסיים התם: "אין לי אלא בעשה בל"ת מנין וכו'". וכעין זה בפירש"י ותוס' זבחים לד א (ע"ש). אבל כאן אין צורך בזה, דאפשר לומר דהכי פריך: "את זה לא תאכלו למה לי", דאין לומר דחייב עליו בשתי מלקיות, דהא מוכח בכמה מקומות, שאין לוקין על אכילת בהמה טמאה אלא אחת, כמו בחולין ק ע"ב דתני "האוכל גיד הנשה של טמאה ר' יהודה מחייב שתים", ואי איתא "מחייב שלש" מיבעי ליה.

בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. דכתיב בנותר לא יאכל כי קדש הוא נתן טעם לדבר כי קדש הוא שנפסל וכמו כן כל הקדשים שנפסלו: ה''מ היכא דקודם פסולו חזי. כנותר: אותה תאכלו [דכתיב] כל בהמה מפרסת פרסה וגו' אותה תאכלו ולא בהמה טמאה שאין סימנין הללו בהו אלמא לאו הבא מכלל עשה עשה: קרינא ביה וזר לא יאכל. דהוא סיפיה דהאי קרא וכל זר לא יאכל קדש לאו בקדשים משתעי אלא בתרומה כדכתיב ברישא דענינא איש איש מזרע אהרן דבר השוה בזרעו של אהרן: בכורים לפני החג בני קרייה נינהו לאחר החג לאו בני קרייה נינהו דכתיב בתר קרייה ושמחת בכל הטוב מעצרת ועד החג שהוא זמן שמחת לקיטת פירות מביא וקורא מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא (בכורים פ''א משנה ו): הפריש לפני החג. חלה עליהן חובת קרייה ועבר עליהן החג שאינן ראוין עוד לקרייה ירקבו: כדרבי זירא. לעולם בראוין לקרייה לא מעכבא קרייה אבל באלו שעבר זמנן ואינן ראוין עוד לקרייה מעכבא קרייה כדרבי זירא: דאמר כל הראוי לבילה כו'. במסכת מנחות (דף קג:) תנן הרי עלי ששים ואחד עשרון מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחר דעד ששים יכולין ליבלל בכלי אחד אבל ששים ואחד קים להו לרבנן דאינן נבללין יפה והוינן בה וכי אינן נבללין מאי הוי והאנן תנן אם לא בלל כשר ומשני רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כו': מתני לה. להא דרבי אלעזר אמר רבי אושעיא כדרב אסי אמר רבי יוחנן דרב אסי אמרה משמיה דרבי יוחנן: הראוין לקרייה. מעצרת ועד החג: משיראו פני הבית. משיכנסו לעזרה והנחה לא מעכבת כלל: הא רבי יהודה. לרבי יהודה לא מעכבא הנחה דדריש והנחתו יתירא לתנופה ואין מקרא שנוי בהנחה לעכב ולרבנן דלא דרשי ליה להכי מיבעי להו לשנות בהנחה לעכב: והנחתו זו תנופה. קרי ביה והנחתו לשון ולא נחם אלהים וגו' (שמות יג) שהוא מנחה אותו לארבע רוחות ומעלה ומוריד: מאן תנא דפליג עליה. למימר הנחה מעכבא: רבי אליעזר בן יעקב היא. דנפקא ליה תנופה מקרא אחרינא: מה להלן בעלים. דההוא בבעלים משתעי דכתיב יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו וסמיך ליה ידיו תביאינה:
כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן כו'. ואם תאמר אמאי לא משני מש''ה לא לקי דהוי לאו שבכללות דכולל פסול דיוצא וטמא ופסולין אחרים וי''ל דלפירוש הקונטרס דלעיל ניחא דפירש דלוקה דקאמר אינו רוצה לומר כ''א איסור בעלמא ומש''ה פריך נהי דמלקות לא הוי משום לאו שבכללות מ''מ איסורא מיהא איכא ולילקי דקאמר לאו דוקא אבל לפירוש ר''י דלעיל קשה דפירש דלוקה דוקא קאמר כדפי' א''כ ולילקי דקאמר הכא דוקא קאמר ואמאי הלא הוי לאו שבכללות כדפי' ויש לומר דאין הכי נמי היה יכול לשנויי אבל עדיפא מיניה משני דלא מיירי כלל מזר שאכל חטאת לפני זריקה דפטור והא דאמר לעיל ר''ש (דף יז.) אם לאוכל חטאת לפני זריקה קל וחומר מתודה איסור בעלמא ולא מלקות: ואמר ליה ראוין לקריאה משקרא עליהן. ואז דוקא מותר ואי לא אסורים אלמא קריאה מעכבת: הנחה אהנחה לא קשיא הא רבי יהודה הא רבנן דתניא רבי יהודה אומר כו'. ומדאוקי רבי יהודה והנחתו לתנופה ואם כן אין כאן שנוי כתוב לעכב בהנחה ומסתברא דלא מעכב וקשה הרי קריאה דלא שנה הכתוב לעכב ומעכב לרבי שמעון ומנא ליה לרבי יהודה דהנחה דלא שנה הכתוב לעכב דלא מעכב ומשי''ח תירץ דלא קשה דהא גם לר''ש לא היתה קריאה מעכבת אי לא משום דגלי קרא מלא תוכל לאכול בשעריך כדלעיל כך נראה למשי''ח: ומאן תנא דפליג ארבי יהודה רבי אליעזר ברבי יעקב הוא דתניא וכו'. פירוש דאפיק תנופה מג''ש וא''כ והניחו והנחתו תרוייהו להנחה מעכבת וקשה דבפרק חרש פרש''י בין והניחו בין והנחתו מיירי בתנופה וראייה דהתם מוכח דבעי ב' תנופות ומוכח מן והניחו והנחתו לכך פי' הר''ר אברהם בר יצחק דר''א בן יעקב ס''ל הכי דתרי קראי מיירי בתנופה ושתי תנופות היו ולא מיירי כלל בהנחה דהנחה לא מעכבת והא [דקאמר] מאן דפליג עליה דר' יהודה הכי קאמר דמפיק ליה לתנופה מקרא אחרינא ורבנן דאית להו הנחה מעכבת היינו תנא קמא בר פלוגתיה דר' יהודה דמסכת בכורים פ''ג (משנה ו) דתניא עודהו בסל קורא והגדת היום עד שהוא גומר כל הפרשה כולה ואית ליה דליכא תנופה כלל ותרי קראי בהנחה מעכבת וקאמר ר' יהודה התם קורא עד ארמי אובד אבי וגו' הגיע לארמי מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידיו תחתיו ומניפו וקורא כל הפרשה כולה וגומרה ובמילתיה דר' יהודה יש לתמוה דבשמעתין מפיק תנופה מוהנחתו שכתוב אחר כל הקריאה ואם כן מנליה דמתחלת הקריאה הוא מניף ותו מנליה לרבי יהודה דכהן היה מניף דבקרא והנחתו לא כתיב ביה כהן ובקרא קמא דכתיב ולקח הכהן הטנא לא כתיב בהן תנופה: בכורים מאימתי חייבים עליהם. זר מיתה וכהן מלקות חוץ לחומה שמצותו בפנים בעזרה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד