מכות יח ע"א

דף יח - א

ומתרצינן: אלא הטעם שלומדים "מתרומת ידך" שיש חיוב מלקות באוכל ביכורים קודם קרייה, אינו משום שלומדים איסור אכילת ביכורים חוץ לחומה בקל וחומר ממעשר, אלא משום שהפרטים בפסוק יז קרא יתירא הוא,

[עיין לעיל יז א בתחילת הברייתא של רבי שמעון שהבאנו את כל הפסוקים במלואם]

מכדי, כתיב [שהרי כתוב קודם לכן, בפסוק ו] "והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתיכם ובכרת בקרכם וצאנכם. ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם" וגומר [דברים יב ו - ז]

אם כן, אחר כך כשכותבת התורה את איסור אכילה חוץ לחומה, דיינו לכתוב רחמנא "לא תוכל לאוכלם"! שהרי הפסוק מוסב על הפרטים שפירטה התורה קודם לכן, ולא צריך לפרט שוב את כל הדברים האסורים ^[36],

אז מדוע מיהדר מפרש בהו רחמנא, זה שחזרה התורה לפרט: מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך - למה לי?

אלא מיותרים הם לענין איסור אכילה חוץ לחומה, ולא מחמת הקל וחומר, אלא מחמת שנתפרשו כבר בפסוק הקודם.

ולכן, תנהו ליחודי להו איסורי לאוי חדשים, שיש בהם מלקות. הלכך בביכורים תנהו לענין אכילה קודם קרייה שחייב מלקות, וכן לכל חד וחד תנהו לאיסור חדש שחייב בו מלקות ^[37].

גופא: שנינו לעיל אמר רבא: זר, שאכל מן העולה, לפני זריקה, חוץ לחומה, לרבי שמעון לוקה חמש.

א. משום אוכל קדש חוץ לחומה, ונלמד בקל וחומר ממעשר. ב. משום אוכל חוץ לקלעים, ונלמד בקל וחומר מחטאת ואשם. ג. משום אוכל לפני זריקת דמים, ונלמד בקל וחומר מתודה ושלמים. ד. משום זר גמור שאוכל אפילו לאחר זריקה, ונלמד בקל וחומר מבכור. ה. משום אוכל עולה אפילו לאחר זריקה ואפילו לפנים מן הקלעים.

ומקשינן על רבא:

ולילקי נמי משום "וזר לא יאכל כי קדש הם" [שמות כט], שנאמר גבי קרבנות המילואים, שהיות וכתוב "כי קדש הם", ונתן הכתוב טעם לדבר לפי שהם קדשי קדשים, אם כן, בא להזהיר את הזר בלאו על כל קדשי קדשים, שלוקה הזר על אכילתם. ומדוע לא החשיב רבא לאו זה?

ומתרצינן: הני מילי שעובר בלאו זה, רק היכא דלכהנים חזי. [ראוי] להם לאכול מהקרבן כשהוא בפנים, שהרי מדובר שם בקרבנות המילואים הנאכלים, שהם חטאת ושלמים, וכתוב שם בתחילת הפסוק "ואכלו אותם אשר כופר בהם".

מה שאין כן הכא, בקרבן עולה, דלכהנים נמי לא חזי בשרם לאכילה גם כשהוא בפנים המחיצות, ^[1] היות שכל בשר העולה נשרף כליל על המזבח, אין הם בכלל הלאו הזה, ולכן אינו לוקה משום לאו זה.

ומקשינן: ולילקי נמי משום [שמות כט] "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". שלמדנו מהמילה המיותרת "בשדה", שמדבר הכתוב בבשר קדשים שיצא חוץ למחיצות, כמו "שדה" שאין בו מחיצות, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו, נאסר.

[וכמו כן עובר, שהוציא את ידו [חוץ למחיצת אמו] בשעת שחיטת אמו, לא עלתה לו ליד העובר שחיטה של אמו, ונאסר].

ואם כן, גם במקרה של רבא, צריך ללקות משום לאו זה, ומדוע לא החשיבו רבא?

ומתרצינן: הני מילי שעובר בלאו זה, רק היכא דבפנים המחיצות חזי לאכילה, דומיא ד"בשר בשדה".

מה שאין כן הכא, בבשר קרבן עולה דבפנים נמי לא חזי. לכן אינו עובר בלאו זה ^[2].

ומקשינן: ולילקי נמי כדרבי אליעזר. דאמר רבי אליעזר, מזה שכתוב גבי נותר [שמות כט] "לא יאכל כי קדש [הוא] ^[3] [הם] ". וכיון שנתן הכתוב טעם לדבר שנפסל "כי קודש הוא", לומדים מכך,

אלא קרא יתירה הוא מכדי כתיב והבאתם שמה ליכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם. פי' [רש"י] וא"ת להלקותו באו דלא להוי לאו שבכללות ל"ק כיון שפרטם הכתוב וחזר וכתב אחר הפרט לא תאכלס לא הוי לאו שבכללות אלא דמי לנבלה וטרפה לא תאכלו:

מהדר מפרט בהו למה לי ליחודי להו לאו כל חד וחד. פרש"י ז"ל והוי כמי שכת' בכל אחד ואחד לא תוכל לאכול בשעריך ואם אינו ענין לחוץ לחומה תנהו ענין לדבר אחר לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהם אתא ואינך כל חד וחד למילתיה. וא"ת בכל קדשין הכתובין כאן דייך אם תתן את הלאו לאוכל לפני זריקה חוץ מבכורים אין ה"נ ומתני' דקתני לוקה באוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים מבשר בשדה לא תאכלו נפקא לן כדלקמן ולוקה חמש. דאמר ה' איסורי' קאמר, זה כתב רש"י ז"ל.
ול"נ דבשר בשדה טרפה לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו. וכי אקשי' לקמן ולילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה איסורא בעלמא דהא רבא נמי אסור קאמר כדפי' רש"י ז"ל. וכן נמי הא דאקשי' לילקי נמי מדר' אלעזר דאמר כל שבקודש פסול איסורא בעלמא דלאו שבכללות הוא כדמפורש בפ' כל שעה. וכן נמי הא דא"ר אליעזר כל שהוא בכליל תהיה ליתן ל"ת על אכילתה לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו אבל מתניתין דקתני לוקין בקדשי קדשים שאכלן חוץ לקלעים מדר"ש אתי' דאם אינו ענין לחוץ תנהו ענין לאוכל חוץ לקלעים.
ומה שהקשה רש"י ז"ל לומר תנהו ענין לאוכל לפני זריקה דהאי קרא באוכל קדשים חוץ למקומם כתי' הילכך יתירא באוכל חוץ לקלעי' מוקמי' לה דהיינו חוץ למקומם ובכלהו נמי שייך למכתב לא תוכל לאכול בשעריך שכל שהוא חוץ לשער מקומו בשעריך קרינן ביה והאי חוץ למקומו הוא דהא חזינן דאזהר ביה רחמנא בעשה דכתיב במקום קדוש יאכל בחצר אהל מועד הילכך האי קרא יתירא אלאו דחוץ לקלעים מוקמינן למילתייהו ומי' רבא ה' איסורי קאמר כדברי רש"י ז"ל ופירש אסורי אסור ועשה ולומר דרשי' ק"ו לאוסופי עשה דהא אחבריה לר"ש.
ויש לפרש ענין אחר, דלעולם רבא ה' מלקיות קאמר דקרא יתירא הוא דליכתוב רחמנא לא תוכל לאוכלם מהדר מפרטא בהו למה לי ליחודי לאויה לכל חד וחד ואם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לדבר אחר שלא נכתב באחד מהם שמה שנכתב באחד מהם כבר נתרבה בכלם דאיתקושי איתקוש להדדי ולא הוה צריך למיכתב חד מינייהו בכל רבוי או רבויא ומ"ה מרבי בכל חד מלתא חדתי ובהקיש' לוקין כדמפרש בפסחים והאי דמייתי להו ר"ש בק"ו מילתא בעלמא לומר שאף ק"ו הוא אבל עיקר מלתיה בהקישא הוא. ולהאי פירושא הא דאקשינן עליה דרבא ולילקי משום ובשר בשדה ומשום כל שבקדש פסול בדין הוא דהל"ל משום שאין לוקין על לאו שבכללות אלא דעדיפא מיניה אקשי לי':

בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו כגון קדשי קדשים חוץ לעזרה או קלים חוץ לחומה נפסלו ואפי' חזרו למקומן והאוכל מהן לוקה שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא כטריפה:

בא"ד אבל מ"מ כו' איסור דחוץ לחומה ילפינן מק"ו כו' כצ"ל:

בא"ד כיון דאיסורא שמעינן כבר באוכל חוץ לחומה טוב לי להעמיד לאו בד"א שיהיה בו חידוש כו' עכ"ל אע"ג דבדבר שיש בו חידוש נמי כבר שמעינן איסורא כדפרש"י לעיל במילתיה דר"ש היינו איסור עשה באוכל משא"כ [באוכל] חוץ לחומה מק"ו שמעינן איסור לאו וכה"ג כתבו התוספות לעיל ודו"ק:

בא"ד דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי כו' עכ"ל ק"ק דלא שייך הכא לומר דאתי ללאו יתירא באוכל חוץ לחומה כיון דאין עונשין מן הדין ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד עד שלא קרא שם דלוקה וכן כו' ללאו חדש כו' שבא לחדש בעולה כו' והתניא קדשים קלים ומעשר כו' אלמא בתודה ושלמים דחוץ כו' משתיהן ועולה משלשתן כו' ולא מהני היתור אלא כו' בסוגיא כדפרש"י עכ"ל כצ"ל פי' לדבריהם דעיקר קרא דהיינו אי הוה כתיב לא תוכל לאכלם אתא ללקות בדבר חדש בכל חד דהיינו בתודה לפני זריקה ובבכור לאחר זריקה ובחטאת חוץ לקלעים ובעולה לאחר זריקה אפי' בפנים והיתור לייחודי לאו בכל חד אתא ללקות בכולהו בחוץ לחומה אבל לפני זריקה בבכור ולפני זריקה ולאחר זריקה בחטאת ולפני זריקה ולאחר זריקה וחוץ לקלעים בעולה נלמד מק"ו ולא לקי ולכך לא הוו ה' מלקות אלא לאיסורא כדפרש"י גם לשיטתו בסוגיא וק"ל:

בא"ד ועוד דע"כ הוה אמינא ליכא במעשר כו' השתא לא תוכל לאוכלם וכו' אעיקרא עכ"ל ר"ל דעיקר הלאו בקרא מוקמינן בכל חד בדבר חדש ומה דהדר ופריש לייחודי לאו היינו לאוכל חוץ לחומה כשיטתם זו וא"כ אי הוה שייר מעשר לא הוה ידעינן ביה חוץ לחומה וק"ל:

בא"ד וא"ת לפירושו שפירש מאי פריך והא תנן כו' חוץ לחומה והוה משמע כו' והיינו מקרא דלא תאכלו אפי' כו' מטעם שאדם האוכלו עומד חוץ לחומה אבל לא נאסרו והיינו מקרא דלא תוכל כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דה"ל למתני גבי ק"ק שיצאו חוץ לחומה ולא ה"ל למתני ק"ק גבי מעשר והוה משמע דנאסרו ביציאתם והיינו מקרא דבשדה טרפה לא תאכלו אבל השתא דקתני גבי מעשר ולא קתני שיצאו משמע דלא נאסרו ביציאתם דומיא דמעשר שלא נאסר ביציאה אלא שהאוכלם בחול לוקה והיינו מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וק"ל:

בא"ד למחיצה וחזרו דמותרין מדכתיב לא כו' הא יצאו חוץ למחיצתן מותרים כו' ואשם ה"ק קרא לא תוכל לאכול בשעריך כ"א תוך כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל בחטאת ואשם לא איירי לא תוכל גו' כלל ביצא וחזרו אלא בלא ראו מעולם פני הבית ובהכי מתיישב נמי קושיא קמייתא דמוקי ר"ש צאנך ובקרך לחוץ לקלעים דאיירי ר"ש בלא ראו פני הבית אבל מבשדה טרפה לא תאכלו לא יליף אלא בראה פני הבית ויצא לחוץ וק"ק דאם כן מאי פריך לרבא ולילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה כו' דאימא דרבא נמי איירי בכה"ג בעולה שלא ראתה פני הבית ויש ליישב דלפני זריקה דקאמר רבא לא משמע הכי ודו"ק:

גמ' משום וזר לא יאכל כי קודש הם ה"מ כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ולילקי משום זר לא כו' אלא בשוה פרוטה וישנו בלא אכילה ורבא כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דלענין מעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ומועלין בנהנה שוה פרוטה וק"ל:

בד"ה ולילקי משום בשר כו' עובר ידו חוץ ובין חוץ לחומה דמ"ש מואם צלי אש וי"ל דדרשינן לאו שבכללות כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בא"ד ל"ל ת"ל דבכל חד וחד נרמז איסור כדפרישית לעיל כצ"ל:

בא"ד לכן נראה לפרש איסור בעלמא וכו'. כלל העולה מדבריהם דאינהו מפרשים הא דקא משני איסורא בעלמא ר"ל דבחוץ מן החומה שמעינן על כל פנים איסור לאו מק"ו דמעשר אע"ג דלא נוכל למילף מק"ו דלילקי משום דאין מזהירין מן הדין אבל מכל מקום איסור לאו שמעינן שפיר מק"ו ולכך מוקמינן האי לאו דכתיב בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך גבי בכורים וגבי תודה וכן כולם לדבר חדש בכל אחד כגון בבכורים לקודם קרייה ובתודה ללפני זריקה ובבכור לאחר זריקה אבל לפני זריקה בבכור דאתי בק"ו דתודה לא לקי ולא הוי ביה כי אם איסור לאו וכן כל הדברים דאתו בק"ו אחד מחבירו עד שבעולה דאתו כולן בק"ו ולא אתי הלאו דגופיה כי אם לדבר חדש דהיינו לכהן האוכל לאחר זריקה בפנים ולכך אין זה מלקות כי אם באותו הלאו שנתחדש בו ולכך פריך והאמר רבא וכו' ומשני קרא יתירא וכו' והוי כאלו נכתבו ב' לאוין בכל אהד וגוף הלאו מוקמינן בכל אחד אדבר הדש כרהוה ס"ד מעיקרא והייתורים דהרר מפרש להו קרא לגלויי מחוץ לחומה דלהוי במלקות והוי בכל חד תרי מלקות בבכורים בחוץ לחומה ובקודם קרייה ובתודה בחוץ לחומה ובלפני זריקה ובבכור בחוץ לחומה ובלאחר זריקה אבל בלפני זריקה דאתי מק"ו דתורה אין בו מלקות וכן בכל הני דאתי בכל חד מק"ו לא לקי עד שבעולה ליכא מלקות כ"א בחוץ לחומה ובכהן שאוכל לאחר זריקה בפנים ואין להקשות לפי זה א"כ למה ליה לר"ש בברייתא דנקיט ק"ו בחוץ לחומה בכל חד וחד דקאמר אי לחוץ לחומה ק"ו ממעשר הקל הא חוץ לחומה ילפינן בכל חד מינייהו מיתורא דהדר מפרש להו קרא דאי לאו ק"ו מיתורא דקרא לא הוי אמרינן דלילקי בכל חד בחוץ מן החומה דלא הוה מרבינן מיתורא כ"א איסורא ולא מלקות אבל השתא דאיכא ק"ו ממעשר אתי יתורא דקרא לגלויי אק"ו דלהוי מלקות בכל חד בחוץ מן החומה:

בא"ד דפריך פרק כל שעה ודלמא לייחודי לאו לנפשיה כצ"ל:

שם ובק"ו בסוגיא כדפרש"י:

בא"ד שהרי אין אריכות לשון במקרא וכו'. ר"ל דאי לא כתיב מעשר אפילו את"ל דהוי כאלו נכתב בהדיא לא תאכלום בשעריך והדר מפרש להו ליתורא לא הוו מוקמינן הלאו דלא תאכלום כ"א מחוץ לחומה והיתורין הוה מוקמינן בכל חד לאיסור החדש השייך בכל אחד. אבל לא הוה מלקי באיסורים החדשים משום דאז לא היינו יכולים לומר דלא אצטריך הלאו דלא תאכלום בכל אחד לחוץ לחומה דאתיא מק"ו ממעשר דהא מעשר לא היה כתוב בפירוש אלא כולהו נכללו בתיבות דלא תאכלום מאי אמרת לא לכתוב לא תאכלום אלא לכתוב מעשר בפירוש ולילף כולהו מיניה דהא במאי דכללינהו כולהו בלא תאכלום לא הוי אריכות לשון יותר מאלו כתב מעשר לחוד בפירוש אבל השתא דכתיב בפירוש א"ש דאית לן ק"ו ממעשר לחוץ לחומה ואתו היתורים אקל וחומר וק"ו לגלויי מלקות בכל דח בחוץ לחומה וגוף הלאו דהוי כאלו נכתוב בפירוש לא תאכלום ואתי לדבר חדש דאיתא בכל חד והדר מקשו וא"כ השתא נמי היאך יליף ק"ו מתודה ללפני זריקה וכן מבכור לענין לאחר זריקה הא הדברים החדשים נכללו כולם בלאו אחד דהיינו דהוי כאלו נכתב בפירוש לא תאכלום ואי הוה כתיב בפירוש בתורה לפני זריקה והוה ילפינן אידך מיניה הוה אריכות לשון טפי מהשתא וכן גבי בכור לענין לאחר זריקה וק"ל:

שם אלא עדיפא מיניה משני דלא שייך הכא כלל אותו לאו כצ"ל:

ד"ה ולילקי משום וזר לא יאכל וכו' וישנו כמו אכילה. מדברי ספר ח"ש משמע כדמפרש דר"ל דאי הוה שוה פרוטה אפי' אין בו כזית לקי כאלו הוי כזית אבל יש לתמוה על זה הא התם בלאו דכל זר לא יאכל אכילה כתיב כמו בהנך ואין אכילה פחותה מכזית ע"כ נראה לי להגיה אלא בשוה פרוטה וישנו נמי אכילה ותרוייהו צריכי בתרומה שוה פרוטה וגם כזית דו"ק כנ"ל:

ד"ה ולילקי משום בשר בשרה טריפה וכו' דאמרינן בסוף פרק ג"ה האוכל בשר חי לוקה וכו' הא כל חסרון מחיצות וכו'. עירבוב ענינים אני רואה כאן דשני ענינים הם דאוכל בשר חי דלוקה היא קושיא בפני עצמה דהוי לאו שבכללות דבהאי קרא כתיב בשר חי ואבר מן החי ובשר מן הטריפה כדאיתא התם בתוס' דשם הקשו קושיא זו ותירצו אותה יפה והכא מקשו דהוי לאו שבכללות דכולל כל חסרון מחיצות בין הוציא עובר ידו חוץ למחיצה בין הוציא קדשים חוץ לקלעים וק"ל ולפי דעתי חסר כאן הקושיא והתירוץ שכתבו התוס' שם והדר מקשו נמי קושיא דהכא וק"ל. :

רש"י בד"ה קרא יתירא כו' למיהוי לאו באנפי נפשיה נ"ב נ"ל שחוזר אמה שלמעלה דלהכי נכתב למיהוי לאו כו':

בד"ה כיון שיצא כו' נאסר מבשדה יתירא כו' על אכילתו כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה איסור בעלמא כו' ומה שבא לחדש בעולה היינו כהן כו' לא למלקות באיסור דחוץ לחומה בכל חד כו' כצ"ל:

בא"ד במקרא יותר משאם כו' נ"ב פירוש במקרא דלא תוכל לאכלם דכולל הכל וק"ל:

בא"ד דאגב אינך כתביה כדאמרינן דע"כ ה"א ליכא כו' לא תוכל לאכלם לא קאי אעיקרא ור"י כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ולילקי משום זר כו' וישנו כמו אכילה כו' נ"ב פי' אפי' ליכא כזית:

גמרא מכדי כתיב והבאתם שמה וגו' ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם וגו'. כצ"ל ובהגרי"פ ט"ס:

תד"ה ולילקי משום זר כו'. ליתי' אלא בש"פ. עמש"כ בפסחים (ל"ג) בד"ה אף בס"ד:

בגמרא אלא קרא יתירא הוא. ויש לתמוה דהא משמע דאליבא דר"ש בעי למימר הכי וא"כ למה ליה לר"ש כל הך ק"ו כיון דבלא"ה ע"כ כל הנך קראי לכל הנך פרטי ליחודי לאו לכל חד וחד והנראה בזה דאכתי אי לאו ק"ו הוי מוקמינן להאי קרא דלא תוכל לאכול אמעשר לחוד אי הוי מעשר חמיר טפי מביכורים ואינך חדא דעיקר קרא דוהבאת במעשר איירי דכתיב ואכלתם לפני ה' אלקיכם ושמחתם והיינו מעשר שני דחייב בשמחה משא"כ ביכורים מותר לאונן והיינו משום דלא שייך בהו שמחה והאי ושמחת בכל הטוב דביכורים גופייהו אתי לזמן שמחה. ועוד דהא ע"כ איצטריך למיכתב בסיפא דקרא מעשר דגנך ותירושך ודרשינן בריש כריתות דמדלא כתיב לא תוכל לאוכלם היינו לחייב על כל א' וא' מש"ה פרטן הכתוב א"כ כל זה לא שייך אלא במעשר לחוד ולא בביכורים מש"ה הוצרך ר"ש למילף בק"ו דביכורים חמירי ממעשר וא"כ לפ"ז אי הוי כתב מעשר דגנך ותירושך ממילא שמעינן דאכולה רישא דקרא קאי אפילו היכא דלא שייך ושמחתם והיינו מהאי ק"ו גופא וא"כ ע"כ מדחזר ופרט לכולהו ש"מ דכל חד וחד לאו באפי נפשיה היא והיינו לענין איסור חדש דכל א' וא':

שם בפירש"י ה"ג מיהדר פירושא בכל חד למה לי כו' וא"ת בכל הקדשים כו' דייך אם תתן את הלאו ענין לאוכל לפני זריקה חוץ מביכורים כו' עס"ה. ולכאורה אין זו קושיא כ"כ דא"כ אכתי מאי פסקיה לאוקמי קרא דביכורים לענין איסור חדש לענין קריאת ביכורים לאיסור מלקות אף דאיכא מ"ד דקריאה אינה מעכבת כלל ולאחר זריקה לענין בכור ותודה ושלמים ועולה וחטאת דחמירי טובא יפטרו ממלקות שזו אין סברא כלל לאוקמי חיוב מלקות באיסור קל ולפטור במלקות לענין איסורין חמורין בזר שאכל הבכור וחטאת ושלמים ועכ"פ אהני ק"ו דר"ש להך מילתא גופא כיון דקאי האי לאו לענין מלקות לאיסור קל כ"ש דקאי לענין איסור חמור ותו קשיא לי טובא אמ"ש רש"י דאיכא לאוקמי כל הנך פרטי לחייב מלקות בלפני זריקה דאכתי לא לכתוב אלא תודה ושלמים לחוד דחייב מלקות בלפני זריקה וממילא ידעינן בכל הקדשים מהאי היקישא דקרא דמייתי הש"ס בדוכתי טובא במס' זבחים ובמס' מנחות מדכתיב וזאת התורה לעולה ולחטאת למנחה ולשלמים ולמילואים והיינו אפי' לענין חיוב כרת בנותר ופיגול וטמא דלא כתיב אלא בשלמים וא"כ מילתא דפשיטא הוא דלחיוב מלקות נמי ילפינן כל הקרבנות מתודה ושלמים אע"כ דכל הנך פרטי דבכור ועולה וחטאת ואשם לחייב מלקות כל חד וחד לאיסור חדש בכל א' מהם ובענין זה לא מצינן למילף בהיקישא כיון שחלוקין זה מזה כן נראה לי נכון וברור ושיטת רש"י צ"ע בזה וכמו שכתבתי מבואר להדיא בשיטת הרמב"ם וסמ"ג דבכל חדא מהנך איסורין דקחשיב ר"ש יש חיוב מלקות והנאני שכוונתי לדעת הגדולים בעזה"י:

שם בתוספות ד"ה איסור בעלמא ור"י מפרש לייחודי לאו לכל חד וחד כו' ונראה דר"י לא משמע ליה לומר דכולהו איירי לפני זריקה וניחא ליה לאוקמי קרא דכל חד וחד באיסור אחר מיירי והיינו מה"ט דפרישית בסמוך אלא דאכתי קשיא לי מאי דקאמר ר"י ולפ"ז לוקה ה' דקאמר רבא היינו מלקות ממש דהא לפי' ר"י לא שייך הך מילתא אלא כיון דאיכא נמי ק"ו וא"כ הא דקאמר רבא להדיא דכולהו הני ק"ו פריכא נינהו וממילא דהאי שקלא וטריא דקרא יתירא הוא ומיהדר ומפרש בהו לאו יתירא היינו למאי דס"ל לר"ש דק"ו גמור הוא וא"כ אכתי קשה לרבא גופא דלית ליה האי ק"ו א"כ כל הני קראי יתירי מאי דריש בהו וכ"ש דלפ"ז הא דקאמר רבא לוקה חמש היינו בתרי מינייהו מלקות ממש משום לפני זריקה וחוץ לחומה ובאינך תלת איסורי בעלמא וזה לא יתכן אבל למאי דפרישית א"ש דכל האי שקלא וטריא דמסיק רבא הכא אלא קרא יתירא הוא היינו אליבא דר"ש למאי דבעי למילף מק"ו אע"ג דאין מזהירין מן הדין והיינו משום דלית ליה היקישא כדמשמע מסוגיא דפ' הערל ומכ"ש לפי מה שאפרש לקמן בסוף הסוגיא דקאמר ר"ש טומאת עצמן איני יודע ואיצטריך למילף מבשעריך משא"כ לרבנן דאית להו היקישא וא"כ לענין חוץ לחומה עצמה ודאי דאית בכולהו מלקות מהיקישא וכמו כן לענין לפני זריקה דילפינן מהיקישא דזאת התורה וא"כ ממילא דע"כ הא דפטרינהו הכתוב בקרא בתרא דלא תוכל היינו לחייב מלקות בכל א' וא' באיסור חדש שבו. מיהו הא דקאמר רבא דלוקה ממש על כזית א' בזר שאכל עולה לפני זריקה היינו דוקא אליבא דר"ש דפשיטא ליה דהאי לאו דלא תוכל לאכול היינו לייחודי לאו בכל אחד בפני עצמו אפילו לענין איסור חדש בכל אחד מהם דהא מה"ט מחייב ר"ש מלקות בביכורי' היכא שלא קרי אע"ג דלא אשכחן בהו איסורא אלא מצוה גרידא אע"כ כדפרישית וא"כ ממילא חייב חמש בזר שאכל עולה דה"ל כאילו עבר על ה' לאוין מחולקין משא"כ לרבנן נהי דמחייבי מלקות בכל א' וא' מכל הנך דבריית' דלעיל והיינו מהך היקישא שכתבתי אפ"ה לא שייך לחייב חמש על לאו א' כיון דלא אשכחן בהו לאוין מחולקין כנ"ל נכון וברור בעזה"י ובלי ספק שהן הן דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפירוש דשייך חיוב מלקות בביכור' קודם הנחה ומחייב נמי מלקו' בכל הנך איסורין דבריית' דלעיל ואפ"ה בהא דקאמר רבא לוקה חמש לא פסק כוותיה כמו שמבואר להדיא מדבריו בפי"א מהלכות מעשה קרבנות והיינו ע"כ מטעמא דפרישית ודוק היטב:

קרא יתירא הוא. האי קרא דלא תוכל לאכול דקא מני לכולהו בגויה דמכדי כתיב לעיל מיניה והבאתם שמה וכולהו בהאי קרא כתיבי ליכתוב בתריה לא תוכל לאכלם בשעריך אם על חוץ לחומה בא להזהיר ולאו שבכללות לא הוי כיון דאכולה קאי הוי לאו אכל חד וחד והיכי דמי לאו שבכללות כגון לא תאכל כי אם צלי אש וכגון מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' למיהוי לאו באנפיה נפשיה: הכי גרסינן מיהדר פרושי בכל חד למה לי ש''מ לייחודי לאו לכל חד וחד. כאילו חזר וכתב בכל אחד לאו דחוץ לחומה וכיון דאינו ענין לו תנהו ענין לדבר אחר הלכך בבכורים לאוכל עד שלא קרא עליהן אתא ואינך כל חד וחד למילתיה אתא וא''ת בכל הקדשים הכתובים כאן דייך אם תתן את הלאו ענין לאוכל לפני זריקה בכולן חוץ מבכורים אין הכי נמי ומתניתא דקתני לוקין באוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים מובשר בשדה טרפה לא תאכלו נפקא כדלקמן ולוקה חמש דקאמר רבא חמשה איסורי קאמר: ה''ג ולילקי נמי משום וזר לא יאכל. דכתיב במלואים ומדכתיב כי קדש הם ונתן טעם לדבר לפי שהם קדשי קדשים להזהיר את הזר על כל קדשי קדשים: דחזי לכהן. כדכתיב רישיה דקרא ואכלו אותם אשר כופר בהם: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר. מבשדה יתירא קא דייק כשדה שאין בו מחיצות ולמדנו מכאן קדשי קדשים חוץ לקלעים ועובר שהוציא את ידו בשעת שחיטת אמו:

הקונטרס למה לי תיפוק ליה דכל חד וחד נדמו לאיסור כדפריש (הקונט') לעיל במילתיה דר' שמעון מיהו יש לומר דאיסורא לאו לא אשמועינן אלא מהכא כך נראה למשי''ח אבל מכל מקום קושיות אחרות קשו שפיר לכן נראה לפרש איסור בעלמא פירוש איסור דחוץ לחומה ילפינן מקל וחומר דמעשר אע''ג דמלקות לא אשמועינן מקל וחומר דאין מזהירין מן הדין מכל מקום כיון דאיסורא שמעינן כבר באוכל חוץ לחומה טוב לי להעמיד לאו בדבר אחר שיהיה בו חידוש יותר שלא מצינו עדיין איסור לאו כגון בכורים עד שלא קראו עליהם ובכל חד וחד למילתיה כדאמרי' בעלמא. כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי דלא דמי להא דפריך פרק כל שעה (פסחים דף כד. ושם) ודלמא לייחודי לאו באפי נפשי' הוא דודאי טפי אית לן לאוקומיה אנפשיה מלומר תנהו לענין שאר איסורין שבתורה אבל כל חד בנפשיה מוקמינן ליה והשתא ניחא דקתני בברייתא תנהו ענין לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהן דלוקה וכן כולם והאמר רבא זר שאכל העולה לפני זריקה לוקה חמש והלא אין מלקות אלא ללאו חדש ומה שבא לחדש בעולה היינו כהן האוכל ממנו לאחר זריקה ומסיק לה חמשה איסורי והא אנן תנן אלו הן הלוקין וקתני קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה אלמא בתודה ושלמים דחוץ לחומה לקי ולדידך הא אוקימנא הלאו לפני זריקה אלא קרא יתירא הוא מכדי כתיב והבאתם שמה דאהדר ומפרש בכל חד למה לי שמע מינה לייחודי לאו בכל חד וחד כלומר לכתוב לא תוכל לאוכלם ואזהרה מצינו כדסלקא דעתיה עד השתא דמוקמי איסור חוץ לחומה בכל חד מקל וחומר דמעשר ועיקר הלאו דבכל חד וחד למלקות בדבר חדש הוא דקאתי בכל חד והשתא דחזר ומפרש בכולהו לייחודי לאו בכל חד וחד כלומר לגלויי לו למלקות באיסור דחוץ לחומה בכל חד וחד והשתא איכא שני מלקיות בכל חד וחד מחוץ לחומה מקרא אתיא ומלקות בדבר חדש כמו שאנו מעמידין בו עיקר הלאו בקרא קמא אבל מה שבכור למד מתודה וחטאת משתיהן ועולה משלשתן הנהו לאיסור ולא למלקות דלא מהני הייתור אלא לגלויי לאיסור לחוץ לחומה דילפינן כולהו מקל וחומר למעשר לומר דמלקות נמי איכא ולוקה חמש דקאמר רבא לאו חמש מלקות והכי קאמר בסוגיא [כדפרש''י] ואם תאמר ומעשר גופיה אמאי הדר ופרט ביה ויש לומר דמעשר צריך על כרחך לכתוב בהדיא והא דקאמר לא תוכל לאוכלם אשארא דהא ודאי אי לא כתיב מעשר בהדיא ולא כתיב אלא לא תוכל לאוכלם לא הייתי דורש דבר חדש דודאי אין בהן ייתור לומר מה בא זה ללמדנו מקל וחומר דמעשר שהרי אין אריכות דקרא יותר משאם היה מפרש מעשר לבדו ומיהו קשה למשי''ח דא''כ היכי ילפינן כולהו אינך מתודה לענין לפני זריקה וכן בבכור הא ליכא שום ייתור אריכות לשון דהא כולהו נפקי בחדא מלא תוכל לאוכלם אלא ודאי צריך לומר דכיון דכולן מפורשים בקרא דלעיל והבאתם שמה וגו' כי הדר כתיב לא תוכל לאוכלם הרי כאילו נפרשו כולם בההוא לאו ושפיר גמיר חד מחבריה בקל וחומר כאילו נכתב בהדיא ומכל מקום לא קשה קושיא שפריך מעשר גופיה אמאי הדר לפרוט ביה דאיכא למימר דאגב אינך כתביה כדאמרינן (ב''ק דף סד:) פרשה שנאמרה ונשנית בשביל דבר חדש שנתחדש ועוד דע''כ ה''א ליכא במעשר לאו בחוץ לחומה מדפריש באינך ושייר במעשר דהא השתא לא תוכל לאוכלם לא קאי אעיקרא ור''י מפרש לייחודי לאו לכל חד וחד דאהני הייתור לגלויי לן דעל כל איסורין שאנו שומעים בכולן מקלים וחמורים הללו שבכולן יש חיוב מלקות ולפי זה לוקה ה' דקאמר רבא לוקה ה' ממש וקשה דא''כ מאי פריך בסמוך ולילקי משום דר''א וכו' לישני דהא ר''א לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו דהכי אמרינן פרק כל שעה (פסחים דף מא:) ורבא קא חשיב מלקות ויש לומר דאה''נ דמצי לשנויי הכי אלא עדיפא מיניה משני דלא שייר הכא כלל אותו לאו וא''ת לפי' שפירש והא תנן אלו הן הלוקין דפריך מהא דתנן קדשים קלים חוץ לחומה לילקי לישני דמלקות חוץ לחומה מטעם ובשר בשדה טרפה כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר ואומר הר''י דקים ליה להש''ס דטעמא דמתניתין דמחייב חוץ לחומה לאו מהאי קרא דאם כן ליתני קדשי קדשים שיצאו חוץ מן הקלעים וקדשים קלים והוי משתמע דמכיון שיצאו חוץ לחומה נאסרו אפילו חזר ואכלם בפנים לוקה עליהן כדאיתא בפרק בהמה המקשה (חולין דף סח: ושם) והשתא דקתני חוץ לחומה משמע שיש מלקות מטעם שאדם האוכלו עומד חוץ לחומה והיינו מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וק''ק בברייתא דמוקי רבי שמעון בקרך וצאנך חוץ לקלעים תיפוק לי מקרא דובשר בשדה טרפה וגו' וכן בריש בהמה המקשה (שם) דקאמר לפי שמצינו במעשר שאם יצא חוץ למחיצה וחזר דמותר מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך בשעריך הוא דלא תיכול הא יצאו חוץ. לקלעים מותרין וקשה דהא חטאת ואשם נמי כתיבי בהאי קרא ואפילו הכי יצאו וחזרו אסורין ופירש ריב''א דודאי גבי חטאת ואשם הכי אמר קרא לא תוכל לאכול בשעריך (אלא) כ''א תוך הקלעים אבל מעשר ובכורים אמרינן בהאי פירקא דלית ביה לאו עד שיראו פני הבית וקאמר לא תוכל [לאכול] בשעריך משמע בשעריך ודאי לא תיכול אבל אם חזרו ודאי מותרין: ולילקי משום זר לא יאכל קדש. רש''י פירש דלא גרסינן ליה משום דההוא בתרומה כתיב ואף כי גמרי חטא חטא מתרומה אפ''ה לא ניחא דסוף סוף ליתיה אלא בשוה פרוטה וישנו. (כמו) אכילה ורבא לא מני אלא אכילת כזית אלא גרס וזר לא יאכל כי קדש הם: ולילקי משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. וקשה אמאי לא אמרי' בשר בשדה לאו שבכללות דאמרי' בסוף פרק גיד הנשה (שם דף קב: ושם) דאוכל בשר מן החי לוקה משום בשר בשדה שהרי כולל הוא כל חסרון מחיצה בין הוציא עובר ידו חוץ לאמו בין הוציא חוץ לחומה דמאי שנא מואם צלי אש דתחשוב לאו שבכללות וי''ל דלא חשבינן לאו שבכללות אלא כגון אם צלי אש שכולל נא ומבושל וכן כל שבקודש פסול דיוצא וטמא ופסולין אחרים שהן שני שמות אבל הכא שכולל כל יוצא לבד ושם יוצא חדא היא רק דהוי בכמה דרכים לא חשיב ליה לאו שבכללות תדע דהא לאו דנותר נפיק מושרפת הנותר באש לא יאכל והתם מיניה חזינן נותר דתודה ונותר דקדשים קלים ונותר דקדשי קדשים ולא חשיב לאו שבכללות כך נראה למשי''ח. [וע' היטב תוס' יומא לו: ד''ה לאו דנבילה וכו']: