דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

מכות יז ע"ב - Steinsaltz

to teach only with regard to one who partakes of the flesh of a burnt-offering after the sprinkling, even inside the courtyard, that he is flogged.

Rava says with regard to Rabbi Shimon’s statement in the baraita: With regard to anyone whose mother is bearing a child who is like Rabbi Shimon, she should bear that child, and if not, it is preferable that she does not bear him at all. Rava was so impressed by Rabbi Shimon’s statement that he praised him and characterized him as the model of a wise man. Rava added: And I say this even though there is a refutation for each of his conclusions. What are the refutations?

What is the stringency of first fruits vis-à-vis second-tithe produce? It is that first fruits are forbidden to non-priests, who are permitted to eat second-tithe produce. That can be refuted; on the contrary, second-tithe produce is more stringent than first fruits, in that it is forbidden to an acute mourner, i.e., one whose close relative died that day, which is not the case with regard to first fruits according to the opinion of Rabbi Shimon (see Yevamot 73b).

And what is the stringency of a thanks-offering and a peace-offering vis-à-vis second-tithe produce? It is that the thanks-offering and the peace-offering require the placement of blood and sacrificial portions upon the altar. That can be refuted; on the contrary, second-tithe produce is more stringent than the thanks-offering and the peace-offering, in that the redemption of second-tithe produce requires money minted into a coin. A disqualified thanks-offering and peace-offering, like other disqualified offerings, may be redeemed with any object of equal value.

And what is the stringency of a firstborn offering vis-à-vis a thanks-offering and a peace-offering? It is that the sanctity of the firstborn takes effect from the womb, while the other offerings are consecrated by their owners. That can be refuted; on the contrary, a thanks-offering and a peace-offering are more stringent, in that they require placing hands on the head of the offering before its sacrifice, and libations, and the waving of the breast and the thigh, which is not the case with regard to a firstborn offering.

And what is the stringency of a sin-offering and a guilt-offering vis-à-vis a firstborn offering? It is that a sin-offering and a guilt-offering are offerings of the most sacred order. That can be refuted; on the contrary, a firstborn offering is more strin-gent, in that its sanctity takes effect from the womb, not from consecration by its owner.

And what is the stringency of the burnt-offering vis-à-vis a sin-offering and a guilt-offering? It is that it is burnt in its entirety upon the altar, and no part of it is given to the priests. That can be refuted; on the contrary, the sin-offering and the guilt-offering are more stringent, in that they atone for one’s sins, and a burnt-offering is brought as a gift offering.

And all of those matters listed in the baraita are more stringent than the burnt-offering because there are two consumptions with regard to each of these matters, as they are consumed upon the altar and consumed by their owner and the priests, whereas the burnt-offering is consumed in its entirety upon the altar.

The Gemara asks: Rather, what is the meaning of this statement of praise: With regard to anyone whose mother is bearing a child who is like Rabbi Shimon, she should bear that child, and if not, it is preferable if she does not bear him at all? Ultimately, all of his derivations can be refuted. The Gemara answers: The praise is based on the fact that in order to arrive at what he himself holds, he transposes the verse and interprets it. Rabbi Shimon does not interpret the verse from beginning to end; rather, he begins with the final case of first fruits, in order to arrive at the desired conclusion. Rava was impressed with Rabbi Shimon’s interpretation.

The Gemara asks with regard to Rabbi Shimon, who derived prohibitions not written in the Torah by means of a fortiori inferences: And does one derive a prohibition from an a fortiori inference? But even according to the one who says that if there is a prohibition written explicitly in the Torah, one administers punishment based on an a fortiori inference, one does not derive a prohibition from an a fortiori inference. The Gemara answers: Rabbi Shimon does not derive prohibitions for which one is flogged from those inferences; rather, he derives a mere prohibition.

The Gemara asks: But doesn’t Rava say: With regard to a non-priest who ate the flesh of a burnt-offering before sprinkling its blood, outside the walls, according to Rabbi Shimon he is flogged with five sets of lashes: One because he is a non-priest; one for eating a burnt-offering; one for eating the flesh of an offering before its blood was sprinkled; one for eating offerings of the most sacred order outside the Temple courtyard; and one for eating sacrificial food outside of Jerusalem. Apparently, Rabbi Shimon holds that all these are actual prohibitions for which one is flogged. The Gemara answers: It does not mean that one is actually flogged; rather, it means that they are five prohibitions.

The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna: And these are the people who are flogged by Torah law? Among them is a priest who eats first fruits before the recitation of the accompanying Torah verses, and the Gemara established that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - ב

הא לא בא הכתוב בזה שכתב עולה  אלא לומר שהאוכל מן העולה לאחר זריקה, אפילו בפנים, ואפילו כהן, שהוא לוקה. כי במקום אחר מצינו שהזהירו הכתוב בעשה, שכתוב "וערכו בני אהרן ... כליל היא" [ויקרא א], שעולה היא כליל למזבח, ולא ניתנת לאכילה.

עד כאן הם דברי הברייתא [20].

אמר רבא דברי קילוס על רבי שמעון:

דילידא אימיה כל שאמו יולדת, [21] תבקש רחמים: יהי רצון שכרבי שמעון תיליד. ואי לא, לא תיליד. [22]

ואף על גב שדרשותיו של רבי שמעון מבוססות על כך שהדברים המוזכרים בפסוק "אינם ענין" לאיסור המוזכר בפסוק, כיון שהם ניתנים ללמוד בקל וחומר ממקום אחר, ולכן ניתן ללמוד מהם איסור לענין אחר, ומצאנו דאית להו לכל הדברים הנלמדים בקל וחומר פירכא לקל וחומר, ושוב לא ניתן, לכאורה, ללמוד מהדברים המוזכרים אסורים אחרים. שהרי נצרכים הם לגופם [כגון לענין איסור אכילה חוץ לחומה] שלא ניתן ללמוד בקל וחומר, בכל זאת דברי רבי שמעון ראויים הם לשבח, וכמו שיתבאר לקמן.

והפירכות שיש על הקל וחומר הם:

א. מאי חומרא דבכורים ממעשר, שמחמתו לומדים את איסור אכילת ביכורים חוץ לחומה ממעשר בקל וחומר, שכן הביכורים אסורים לזרים, מה שאין כן במעשר.

אדרבה, יש לפרוך שמעשר חמור יותר מביכורים, שכן מעשר אסור לאונן [אבל, ביום הראשון למיתת מתו], לפי שכתוב בפרשת וידוי מעשרות "לא אכלתי באוני ממנו". מה שאין כן ביכורים, [23] שהם מותרים לאונן לפי רבי שמעון [24] ביבמות [עג ב].

ואם כן, לא ניתן ללמוד בקל וחומר ממעשר איסור אכילת ביכורים חוץ לחומה.

ב. ומאי חומרא דתודה ושלמים ממעשר, שכן תודה ושלמים טעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, מה שאין כן במעשר [25],

אדרבה, יש לפרוך שמעשר חמור יותר מתודה ושלמים, שכן אי אפשר לפדות את המעשרות באסימון שהיא חתיכה של כסף שאין בה צורה, אלא טעונין כסף צורה [מטבע הטבוע בצורה או באותיות] לפדיונם שכתוב "וצרת הכסף בידך" [דברים יד] - כסף שיש עליו צורה [26], מה שאין כן בתודה ושלמים, שאפילו כשנפסלים פסול הגוף שיש להם פדיון, לא הצריך הכתוב בפדיונו שיהא טעון צורה [27].

ואם כן לא ניתן ללמוד בקל וחומר ממעשר איסור אכילת תודה ושלמים חוץ לחומה.

ג. ומאי חומרא דבכור מתודה ושלמים, שמחמתו לומדים איסור לכהן לאכול הבכור קודם זריקת דמים מתודה ושלמים בקל וחומר, שכן בכור קדושתו מרחם. מה שאין כן תודה ושלמים,

אדרבה, יש לפרוך שתודה ושלמים חמורים יותר מבכור, שכן טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, מה שאין כן בכור, כדתנן במנחות [צב א].

ואם כן לא ניתן ללמוד בקל וחומר מתודה ושלמים שיש איסור לכהן לאכול הבכור קודם זריקת דמים.

ד. ומאי חומרא דחטאת ואשם מבכור, שמחמתו לומדים איסור אכילה לזר מבכור, שכן חטאת ואשם הם קדשי קדשים, מה שאין כן בכור הוא קדשים קלים.

אדרבה, יש לפרוך, שבכור חמור יותר מחטאת ואשם, שכן קדושתו מרחם, מה שאין כן חטאת ואשם.

ואם כן לא ניתן ללמוד בקל וחומר מבכור, שחטאת ואשם אסורים לזרים.

ה. ומאי חומרא דעולה מחטאת ואשם, שמחמתו לומדים שאסור לאכול עולה חוץ לקלעים, שכן עולה נקרבת כליל על גבי המזבח, מה שאין כן חטאת ואשם, שאין עולה כולה על גבי המזבח, אלא יש בהם חלק שנאכל לכהנים

אדרבה, יש לפרוך שחטאת ואשם חמירי מעולה, שכן הם קרבנות שמכפרי, מה שאין כן עולה שאינה קרבן לכפרה אלא באה בנדבה [28],

ואם כן, לא ניתן ללמוד בקל וחומר מחטאת ואשם שאסור לאכול עולה חוץ לקלעים.

ו. וכן יש לפרוך עוד על חומרתו של קרבן עולה:

וכולהו, כל אותם קרבנות שנזכרו לעיל, כגון תודה ושלמים ובכורות וחטאת ואשם, חמירי מעולה, דאית בהו שתי אכילות, אכילת מזבח ואכילת אדם, מה שאין כן קרבן עולה שאין בו אלא אכילת מזבח [29].

אם כן לא ניתן ללמוד עולה בקל וחומר משאר הקרבנות שיש בהם אכילת אדם.

ואם כן צריך לבאר, אלא מאי, מדוע קילס רבא את רבי שמעון, שדילידא אימיה, כרבי שמעון. והרי לימודי הקל וחומר שעליהם מתבססים דרשותיו, מופרכים הם.

ומבארינן: רבא קילס לרבי שמעון משום דלמאי דסבירא ליה לדידיה, שלפי סברתו של רבי שמעון שלא סבר את הפירכות על החומרות, ידע היטב איך להיות מסרס ליה לקרא, ודריש ליה. נתחכם יפה בזה שדרש קודם את הקל יותר, ואחר כך את החמור יותר, ולא לפי הסדר המובא בפסוק,

שאם היה דורשו כסדרו, לא היה יכול ללמוד ממנו את האיסורים האלו בכל אחד ואחד,

כי אם היה דורש לפי סדר כתיבתם, ולא לפי סדר חומרתם, אם כן היה צריך לדרוש תחלה את:

"ובכורות" - זה הבכור, וכי מה בא זה ללמדנו, אם לאוכלו חוץ לחומה, יש ללומדו בקל וחומר ממעשר, אם לאוכל לפני זריקה, יש ללומדו בקל וחומר מתודה ושלמים,

ואין זה נכון, שהרי עדיין לא דרשו את תודה ושלמים,

ועל כרחו היה צריך לומר: הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן הבכור לפני זריקה שהוא לוקה, ואז שוב אין לו יותר מקור לאיסור מלקות לזר האוכל ממנו לאחר זריקה,

וכמו כן שאר האיסורים שדרש רבי שמעון, נלמדו רק מחמת שדרש אותם רבי שמעון לפי סדר חומרתם ולא לפי סדר כתיבתם.

ומחמת זה נתקלס בו רבא.

ומקשינן: כיצד אמר רבי שמעון שאין צריך את הפרטים המוזכרים בפסוק לענין אזהרת אכילה חוץ לחומה, אלא לענין איסור אחר, כיון שניתן ללמוד את איסור אכילה חוץ לחומה בקל וחומר ממעשר?

וכי מזהירין מן הדין [וכי ניתן ללמוד אזהרת איסור שילקו עליה, בקל וחומר]?

הא אפילו למאן דאמר "עונשין מן הדין" [שניתן ללמוד עונש בקל חומר ממקום אחר שענשה תורה], מודה הוא שאין מזהירין את אזהרת האיסור מן הדין!

ואם כן, אולי כל הפסוק אצלנו בא לענין איסור אכילה חוץ לחומה, ולא לענין איסורים אחרים, שהרי לא ניתן ללמוד אחד מהשני בקל וחומר.

ומתרצינן: רבי שמעון לא לומד מהקל חומר איסור המחייב מלקות, אלא רק איסורא של לא תעשה בעלמא בלא מלקות, וזה ניתן ללמוד [30] בקל וחומר [31]. ומה שכתוב "לוקה" אין הכוונה למלקות, אלא הכוונה שלוקה בעונש לאו [32].

ופרכינן: והאמר רבא:

זר שאכל מן העולה, לפני זריקה, חוץ לחומה - לרבי שמעון לוקה חמש פעמים:

א. משום אכילה חוץ לחומה שנלמד בקל וחומר ממעשר.

ב. משום אכילה לפני זריקה שנלמד בקל וחומר מתודה ושלמים.

ג. משום זר גמור שאסור לו לאכול אפילו לאחר זריקה, ונלמד בקל וחומר מבכור, וכל שכן שאסור לזר לפני זריקה.

ד. משום אכילה חוץ לקלעים, שנלמד בקל וחומר מחטאת ואשם.

ה. משום אוכל עולה, שאסור אפילו לכהן ואפילו בתוך הקלעים. וכל שכן שאסור לזר חוץ לקלעים וחוץ לחומה [33].

אם כן משמע שיש מלקות [34] גם באיסורים הנלמדים בקל וחומר.

ומתרצינן: גם בדברי רבא הכוונה היא רק שחמשה איסורין הוו ולא ללקות עליהם, ומה שאמר "לוקה חמש", כוונתו לומר שלוקה בעונש על חמשה איסורים.

ומקשינן: והא אנן תנן במשנתינו לעיל "אלו הן הלוקין", וכתוב שם האוכל ביכורים והאוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים.

והרי מדובר שם במלקות ולא רק באיסור לאו, שהרי כתוב מפורש במשנה "לוקה ארבעים", ומקור האיסור לאכילת ביכורים קודם קרייה הוא כדברי רבי שמעון כמו שהתבאר בדף הקודם, ורבי שמעון לומד איסורים אלו על ידי קל וחומר, אם כן משמע שלומדים מהקל וחומר איסור שיש בו מלקות [35].

הערות

[20] היראים (סימן פ"ב) סובר שרבנן חולקים על רבי שמעון, וסוברים שהפסוק של "לא תוכל לאכול בשעריך" הולך רק על אכילה חוץ לחומה. אבל הרמב"ם (לפי ביאור הלחם משנה בפ"א מבכורות הט"ז) סובר שרבנן לא חולקים על רבי שמעון אלא רק בביכורים, שלרבי שמעון קריאה מעכבת, ולוקה על אכילתם לפני קריאה, ולרבנן הנחה מעכבת, ולוקה על אכילתם לפני הנחה, אבל אינם חולקים עליו בעיקר דרשותיו. ולפי זה מבואר מדוע פסק הרמב"ם שלוקה בכל האיסורים שלמדנו מפסוק זה כפי דרשותיו של רבי שמעון, כיון שרבנן מודים לרבי שמעון בזה.

[21] רבינו הלל בפירושו לספרי (פרשת ראה), העתיק: כל דילידא, כאימיה דרבי שמעון תילוד. ולפי זה לא נצטרך לדחוק ולפרש שמדובר במתפלל על אמו יולדת, אלא בכל יולדת.

[22] הריטב"א כתב שאין לגרוס "ואי לא, לא תלד" משום שיש הרבה למטה מרבי שמעון שטוב להם להוליד. אבל הרא"מ הורביץ כתב ליישב הגירסא, שפרושו כמו יש אם למקרא וכדומה, ורוצה לומר, שמי שיכול לדרוש ע"י סרוס המקרא כרבי שמעון, יכול לדרוש. ומי שלא יודע לדרוש כך, לא יכול לדרוש כלל שום דרשה.

[23] המאירי ביאר שהביכורים לא נאסרו לאונן מן התורה אלא שמדברי סופרים מכין אותו מכת מרדות ממה שנאמר "ושמחת בכל הטוב".

[24] הפני יהושע דקדק, למה נקט רבא פירכא זו, שאינה אלא לרבי שמעון הסובר שבכורים מותרים לאונן, ולרבנן הסוברים שבכורים אסורים לאונן אין כאן פירכא, הרי יכל להקשות פירכא טובה יותר, שמצינו כמה חומרות במעשר שאינן בביכורים, שאוסרת את הגורן ויש לה שיעור, וכיוצא באלו חומרות השנויות במשנה בביכורים (פ"ב מ"ג). ותירץ, שרבא העדיף לפרוך מחומרא במעשר שיש בה איסור לאו בגוף האכילה, שדומה לחומרת ביכורים שאסורה לזרים, שהיא איסור שיש בה לאו ומיתה בגוף האכילה.

[25] הריטב"א מבאר שאף על פי שלא שייך במעשר מתן דמים ואימורים למזבח, בכל זאת דרך התלמוד להחשיבו לחומרא.

[26] עיין פני יהושע שמעשר שני אפילו אם נטמאו ויש להם פדיון אינם נפדין אלא בכסף צורה, ואם כן, גם באופן הפדיון ששייך בקדשים צריך במעשר שני כסף צורה.

[27] ריטב"א.

[28] הריטב"א מקשה שהרי כתוב בפרשת עולה "ונרצה לו לכפר עליו" ונאמר בספרי שמכפרת על עשה ועל לא תעשה, ותירץ: שמכל מקום אין העולה באה לכפר על דבר ידוע, אלא שהכתוב מבטיח שיכפר לו בדורון זה על עשה ועל לא תעשה. וכן מה שאמרו בהגדה שמכפרת על הרהורי הלב, הכוונה על דרך זה.

[29] הריטב"א מקשה, הרי לעיל נתבאר כי זה שהעולה היא כליל למזבח, נחשב לחומרא, וכאן משמע שזה נחשב קולא שאין בו חלק שנאכל לאדם. ותירץ, כאן הפירכא היא מצד טעם האיסור, כי יותר מסתבר לאסור דבר שיש בו אכילת אדם בגבול אכילה של תוך הקלעים או תוך החומה או לאחר זריקה, מאשר לאסור עולה, שאין בה חלק המיועד לאכילת אדם.

[30] מבואר כאן שאף על פי שאין מזהירין מן הדין, אבל איסורא למדין מן הדין. יד דוד.

[31] התוספות הקשו, כיצד לומד רבי שמעון איסור חדש בקל חומר? ואפילו שאם ניתן ללמוד בקל וחומר איסור בלא מלקות, מכל מקום הרי צריך את כולם לענין שעליו מדבר הכתוב, בשביל לחייב מלקות באכילה חוץ לחומה, שהרי חיוב מלקות לא ניתן ללמוד בקל וחומר. ותירצו, שלרבי שמעון הסתבר שכל הפסוק בא לשני דברים, א. ללמד איסור חדש ללא חיוב מלקות, ב. ללמד שיש חיוב מלקות באכילה חוץ לחומה. ורבי שמעון עושה קל וחומר על הלימוד של האיסור החדש, שאם בא ללמדנו בביכורים שיש איסור באכילה חוץ לחומה, הרי ניתן ללמוד בקל וחומר ממעשר שיש איסור, אלא על כרחך בא ללמד על איסור אכילה קודם קרייה, זהו הלימוד הא. והלימוד הב. נשאר במקומו, שלומדים שלוקה באכילה חוץ לחומה. ועל דרך זה עשה את הקל וחומר בשאר הדברים שהוזכרו בפסוק.

[32] ריטב"א.

[33] כתב החזו"א (חו"מ ליקוטים סי' כ"ג להלן יח, ב) שמימרא זו של רבא היא לפי התנא בכריתות (כג, א-ב) הסובר שבקדשים סובר רבי שמעון שיש איסור חל על איסור. שהרי לפי רבא חל איסור של חוץ לחומה וחוץ לקלעים על איסור של זרות, ושל אוכל עולה, ושל אכילה לפני זריקה, שחלו כבר בשעת שחיטת העולה.

[34] הריטב"א מבאר שכיון שכאן מדובר בדברי אמורא, יותר מסתבר שכוונתו למלקות ממש, שאם כוונתו לאיסור בלא מלקות, אנו יודעים זאת כבר מהברייתא.

[35] ואי אפשר לתרץ שאמנם מה שנלמד בקל וחומר הוא איסור בלא מלקות אבל מה שנלמד מהפסוק הוא איסור עם מלקות, ולכן ביכורים עד שלא קרא וקדשי קדשים חוץ לקלעים הובאו במשנה שיש בהם חיוב מלקות משום שהם נלמדים ישר מהפסוק באם אינו ענין לאיסור חוץ לחומה תנהו ענין לאיסורים אלו. אי אפשר לתרץ כן, שהרי כל מה שאנו אומרים שהפרטים לא נכתבו לענין לאיסור אכילה חוץ לחומה הוא רק כלפי איסור בלא מלקות אבל כלפי איסור עם מלקות כל הפרטים בפסוק נצרכים שהרי לא ניתן ללמוד איסור אכילה חוץ לחומה עם מלקות מקל וחומר, ואם אין למדים בקל וחומר איסור עם מלקות, על כרחך למדים באם אינו ענין רק איסור שאין בו מלקות. ולכן הקשו בגמרא שאם מצאנו שניתן ללמוד באם אינו ענין איסור שיש בו מלקות ואינו נצרך לאיסור אכילה חוץ לחומה, על כרחך שעושים קל וחומר ללמוד איסור שיש בו מלקות. (על פי ביאור התוספות לעיל הערה 25.

אלא לאוכל מן העולה לאחר זריקה, אפילו בפנים, שהוא לוקה. עד כאן דברי ר' שמעון.

אמר רבא: מי דילידא אימיה [שיולדת אותו אמו] והרי הוא כר' שמעון — תיליד [תלד], ואי [ואם] לא — מוטב שלא תיליד [תלד] אותו כלל. שהתפעל מדברי ר' שמעון, ואמר בשבחו שכך צריך אדם להיות מופלג בחכמה. והוסיף רבא: ואומר אני דבר זה אף על גב דאית להו פירכא [אף על פי שיש להן לכל מסקנותיו פירכה] שיש מקום להקשות עליהן. כיצד?

מאי חומרא [מה החומרה] שיש בבכורים ממעשר שני — שכן הביכורים אסורים לזרים שאינם כהנים, מה שאין כן מעשר שני. ואולם אפשר לומר אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מעשר חמור מביכורים, שכן הוא אסור באכילה לאונן (מי שמת לו מת באותו יום), מה שאין כן בביכורים.

וכן מאי חומרא [מה החומרה] של תודה ושלמים ממעשר שני — שכן תודה ושלמים טעונין (צריכים) מתן דמים והקרבת אימורין (חלקים מן הקרבן) לגבי [אצל] מזבח. אבל אפשר לומר אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מעשר חמור מתודה ושלמים, שכן פירותיו טעונין לפדייתם דווקא כסף צורה כלומר, דווקא במטבע ולא בחתיכת כסף, ואף לא במטבע ללא הטבעה (אסימון), אבל תודה ושלמים, ושאר קדשים שנפסלו, נפדים בשוויים.

וכן מאי חומרא [מה החומרה] של בכור מתודה ושלמים — שכן קדושתו של הבכור מרחם, ושאר הקדשים מוקדשים על ידי האדם. ואולם אדרבה [גדולה מזו, להיפך], אפשר לומר: תודה ושלמים חמורים, שכן טעונים סמיכה לפני הקרבתם, וכן טעונים נסכים, וכן טעונים תנופת (הרמת) חזה ושוק, מה שאין כן בבכור.

ועוד יש להקשות: מאי חומרא [מה החומרה] של חטאת ואשם מבכור — שכן חטאת ואשם הם קדשי קדשים. ואולם אדרבה [גדולה מזו, להיפך], אפשר לומר שבכור חמור מהם, שכן קדושתו מרחם, שהרי בלידתו הוא קדוש ואין קדושתו באה על ידי הקדשה בפה.

וכן מאי חומרא [מה החומרה] של עולה מחטאת ואשם — שכן היא עולה כליל לה', ואין בה חלק לכהנים. ואולם אפשר לומר: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], חטאת ואשם חמירי [חמורים] יותר שכן מכפרי [מכפרים], ועולה מובאת כנדבה.

ועוד יש להקשות: וכולהו חמירי [וכולם חמורים] מעולה, משום דאית בהו [שיש בהם] שתי אכילות, שחלק מהם נאכל (נשרף) על המזבח, וחלקם לבני אדם, מה שאין כן בעולה שיש בה אכילת מזבח בלבד.

ושואלים: אלא לאחר שפרך רבא את כל הראיות של ר' שמעון, מאי [מה] שיבח אותו כל כך עד שאמר דילידא אימיה [שיולדת אמו] שתלד כר' שמעון? ומסבירים: דלמאי דסבירא ליה לדידיה [שלפי מה שהוא, ר' שמעון, סבור, לשיטתו] הוא מסרס ליה לקרא ודריש ליה [משנה אותו את סדר המקרא ודורש אותו]. שהרי ר' שמעון אינו דורש את הפסוק לפי סדרו, אלא מתחיל מסופו, מביכורים. לפי שאם היה רוצה לדרוש כסדר הכתוב לא היה יכול להגיע לאותן מסקנות. ורבא התפעל מן האופן בו דרש ר' שמעון.

ושואלים לגופם של דברי ר' שמעון, שלמד בדרך קל וחומר איסורי לאו שלא נתפרשו בתורה: וכי מזהירין מן הדין? הא [הרי] אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] עונשין מן הדין, שאם כבר יש אזהרה מפורשת בדבר, למדים במדת קל וחומר מדין אחר על העונש, בכל אופן גם הוא סבור שאין מזהירין מן הדין, לבנות איסור חדש בדרך קל וחומר! ומשיבים: לא בא ר' שמעון לומר שיש כאן לאו ממש מן התורה שלוקים עליו, אלא איסורא בעלמא [איסור בלבד] שנלמד מדרשת הכתוב.

ומקשים: איך אפשר לפרש כך? והאמר [והרי אמר] רבא: זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה, לדעת ר' שמעון לוקה חמש: משום זרות, ומשום אכילת עולה, ומשום אכילת קרבן לפני זריקה, ומשום אכילת קדשי קדשים מחוץ לעזרה, ומשום אכילת קדשים מחוץ לירושלים. משמע מדבריו שלדעת ר' שמעון יש בכל אלה לאו ממש מן התורה עד שלוקים עליו! ומשיבים: אין הכוונה שלוקה ממש, אלא לומר שחמשה איסורין הוו [הם] בדבר, אבל אין לוקה מן התורה.

ועוד מקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] בענין זה: אלו הן הלוקין מן התורה, ונמנה ביניהם האיסור לאכול ביכורים לפני קריאה, והסכמנו שמשנתנו היא לשיטת ר' שמעון!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to teach only with regard to one who partakes of the flesh of a burnt-offering after the sprinkling, even inside the courtyard, that he is flogged.

Rava says with regard to Rabbi Shimon’s statement in the baraita: With regard to anyone whose mother is bearing a child who is like Rabbi Shimon, she should bear that child, and if not, it is preferable that she does not bear him at all. Rava was so impressed by Rabbi Shimon’s statement that he praised him and characterized him as the model of a wise man. Rava added: And I say this even though there is a refutation for each of his conclusions. What are the refutations?

What is the stringency of first fruits vis-à-vis second-tithe produce? It is that first fruits are forbidden to non-priests, who are permitted to eat second-tithe produce. That can be refuted; on the contrary, second-tithe produce is more stringent than first fruits, in that it is forbidden to an acute mourner, i.e., one whose close relative died that day, which is not the case with regard to first fruits according to the opinion of Rabbi Shimon (see Yevamot 73b).

And what is the stringency of a thanks-offering and a peace-offering vis-à-vis second-tithe produce? It is that the thanks-offering and the peace-offering require the placement of blood and sacrificial portions upon the altar. That can be refuted; on the contrary, second-tithe produce is more stringent than the thanks-offering and the peace-offering, in that the redemption of second-tithe produce requires money minted into a coin. A disqualified thanks-offering and peace-offering, like other disqualified offerings, may be redeemed with any object of equal value.

And what is the stringency of a firstborn offering vis-à-vis a thanks-offering and a peace-offering? It is that the sanctity of the firstborn takes effect from the womb, while the other offerings are consecrated by their owners. That can be refuted; on the contrary, a thanks-offering and a peace-offering are more stringent, in that they require placing hands on the head of the offering before its sacrifice, and libations, and the waving of the breast and the thigh, which is not the case with regard to a firstborn offering.

And what is the stringency of a sin-offering and a guilt-offering vis-à-vis a firstborn offering? It is that a sin-offering and a guilt-offering are offerings of the most sacred order. That can be refuted; on the contrary, a firstborn offering is more strin-gent, in that its sanctity takes effect from the womb, not from consecration by its owner.

And what is the stringency of the burnt-offering vis-à-vis a sin-offering and a guilt-offering? It is that it is burnt in its entirety upon the altar, and no part of it is given to the priests. That can be refuted; on the contrary, the sin-offering and the guilt-offering are more stringent, in that they atone for one’s sins, and a burnt-offering is brought as a gift offering.

And all of those matters listed in the baraita are more stringent than the burnt-offering because there are two consumptions with regard to each of these matters, as they are consumed upon the altar and consumed by their owner and the priests, whereas the burnt-offering is consumed in its entirety upon the altar.

The Gemara asks: Rather, what is the meaning of this statement of praise: With regard to anyone whose mother is bearing a child who is like Rabbi Shimon, she should bear that child, and if not, it is preferable if she does not bear him at all? Ultimately, all of his derivations can be refuted. The Gemara answers: The praise is based on the fact that in order to arrive at what he himself holds, he transposes the verse and interprets it. Rabbi Shimon does not interpret the verse from beginning to end; rather, he begins with the final case of first fruits, in order to arrive at the desired conclusion. Rava was impressed with Rabbi Shimon’s interpretation.

The Gemara asks with regard to Rabbi Shimon, who derived prohibitions not written in the Torah by means of a fortiori inferences: And does one derive a prohibition from an a fortiori inference? But even according to the one who says that if there is a prohibition written explicitly in the Torah, one administers punishment based on an a fortiori inference, one does not derive a prohibition from an a fortiori inference. The Gemara answers: Rabbi Shimon does not derive prohibitions for which one is flogged from those inferences; rather, he derives a mere prohibition.

The Gemara asks: But doesn’t Rava say: With regard to a non-priest who ate the flesh of a burnt-offering before sprinkling its blood, outside the walls, according to Rabbi Shimon he is flogged with five sets of lashes: One because he is a non-priest; one for eating a burnt-offering; one for eating the flesh of an offering before its blood was sprinkled; one for eating offerings of the most sacred order outside the Temple courtyard; and one for eating sacrificial food outside of Jerusalem. Apparently, Rabbi Shimon holds that all these are actual prohibitions for which one is flogged. The Gemara answers: It does not mean that one is actually flogged; rather, it means that they are five prohibitions.

The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna: And these are the people who are flogged by Torah law? Among them is a priest who eats first fruits before the recitation of the accompanying Torah verses, and the Gemara established that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא אפילו למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין. פרש"י ז"ל דהיינו ר' יצחק דאית ליה עונש אחותו שהיא בת אביו ובת אמו מן הדין. ואין זה נכון דהא אמרינן בריש פרקין גמר עונש מאזהרה בג"ש דאחותך אחותך קאמר ולא במה מצינו דהא אמרי' בשמעתא מפו' לרבנן אין עונשין מן הדין ואידך גמר עונש מאזהרה ולא אמרינן עונשין מן הדין.
[אלא] מדר"ש גופיה קאמרי' דאמר העובד ע"ז ניתן להצילו בנפשו מק"ו ומפרש לה התם בגמ' קסבר עונשין מן הדין והתם ליכא אזהרה דהא אזהיר רחמנא אע"ז ולא אשכחן בשום דוכתא דאמר מזהירין מן הדין ואע"ג דהתם איכא לפרושי דקסבר ר"ש גלויי מילתא בעלמא הוא הכי קאמרינן אפילו את"ל דסבר ר"ש בכל מקום נמי עונשין מן הדין התם לא אשכחן דמזהירין ומיהא משמע לכ"ע דאין עונשין מן הדין אלא היכא דס"ל גלויי מילתא בעלמא דהא לא אשכחן מ"ד גבי עדי' זוממי' הרגו נהרגי' וכלהו ס"ל אין נהרגין וטעמא משו' דאין עונשין מן הדין:

כל האוכל מבשר עולה כזית לוקה וכן בכל חטאות הנשרפות שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה וכו' לא תאכל באש תשרף:

יש חומר בביכורים ממעשר שהבכורים אסורים לזרים מה שאין במעשר ויש חומר במעשר שהמעשר שאכלו באנינות לוקה וכן בשאר קדשים והבכורים לא נאסרו לאונן מן התורה אלא שמדברי סופרים מכין אותו מכת מרדות ממה שנאמר ושמחת בכל הטוב:

אין פודין מעשר שני באסימון והוא חתיכה של כסף שאין בה צורה אלא במטבע הטבוע בצורה או באותיות שנאמר וצרתה הכסף כסף שיש בו צורה:

כל הקדשים טעונין מתן דמים והקרבת אימורין אפילו בכור ומעשר בהמה אבל הסמיכה והנסכים אינה שוה בכלם שאין טעון נסכים אלא עולת בהמה ושלמים אבל עוף וחטאות ואשמות אין עמהם נסכים חוץ מחטאת מצורע ואשמו וכן בכור ומעשר בהמה ופסח שכל שאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים וכן בכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה אבל שאר קרבנות בהמה של יחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהם ואין סמיכה בקרבנות ציבור אלא בשעיר המשתלח ופר העלם דבר:

השלמים שלשה מינים ביחיד ואחד בציבור של יחיד שלמי חגיגה ושמחה והם באים בלא לחם השני שלמי תודה והם באים בלחם השלישי איל נזיר ואף הוא בא עם הלחם ובשלשתן חזה ושוק לכהנים וצריכין תנופה בשלמי שמחה עם האמורין ובתודה עם האמורין ועם אחד מעשרה שבלחם והוא נקרא מורם מתודה ובאיל נזיר עם האמורים ועם אחד מעשרה שבלחם ועם הזרוע בשלה והוא נקרא מורם מאיל נזיר ושאר הבשר נאכל לכהנים אבל שלמי צבור קדשי קדשים הם ואין נאכלין אלא לזכרי כהונה ובעזרה ואין בהם תנופת חזה ושוק וכן בכור ומעשר ופסח אין שם תנופת חזה ושוק שהבכור כלו נאכל לכהנים אחר זריקת הדם והקטרת אמורין והפסח כלו למנוייו ומעשר בהמה כלו לבעלים:

הבכור קדושתו מרחם ואם לא הקדישו הרי הוא קדוש מאליו ומ"מ מצוה להקדישו ר"ל שיאמר הרי זה קדש שנאמר תקדיש ליי' אלהיך:

חטאת ואשם הרי הם קדשי קדשים ובשרם נאכל לכהנים אבל העולה כלה כליל וחטאת ואשם הם הנקראים מכפרים ויש בהם שתי אכילות כמו שביארנו אכילה למזבח ואכילה לכהנים והעולה נקראת דורון ואין בה אלא אכילת מזבח כמו שביארנו:

זר שאכל מן העולה קודם זריקה חוץ לחומה לוקה משום אכילת דבר הראוי לישרף שנאמר במנחת כהן כליל תהיה לא תאכל כל שהוא בכליל תהיה לא תאכל ואינו לוקה משום אכילה חוץ למקומו שהרי אין כאן מקום ראוי ולא משום אכילה קודם זריקה שאף לאחר זריקה אינו ראוי ולא משום זרות שאף לכהן אינו ראוי:

גמרא דילדה אימיה כר"ש תיליד כו' ומאי חומרא דעולה מחטאת כו' מעולה דאית בהו שתי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דלמאי דס"ל כו' אמאי משבח לר"ש כו' לכך פי' בתוספות כו' דליכא לאוקמי בזר אחר זריקה כו' לאוקמי תודה להכי כדפי' אע"ג דייחד הוא אצל עולה וא"כ ס"ס כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דכולהו דמסתבר אתו נמי בק"ו מתודה דע"כ תודה אע"ג דייחד ופרט התודה בסוף הפסוק אצל עולה לא אתי אלא ללפני זריקה וא"כ בכור אע"ג שנכתב קודם תודה ס"ס משמע כן בבכור מק"ו תודה ודו"ק:

בד"ה איסור בעלמא כו' דהא דמרבה אזהרה כו' אבל עיקר דמלקות כו' חד וחד אתא לחוץ לחומה כו' ק"ו ממעשר אלא לא בא הכתוב כו' לפני זריקה לוקה לאו דוקא אלא כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד והא אנן כו' דתלמודא לא פריך אלא כו' מקדשים קלים לא פריך תלמודא כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד מכדי כתיב והבאתם כו' מפורשים בו הלכך כו' דכולן מפורשים בו ולכך לא הוי לאו כו' ענין לו תנהו ענין לדבר אחר כו' וא"ת בכל הקדשים כו' אם תתן הלאו ענין למלקות לפני כו' מן הדין דבשלמים ותודה ע"כ כו' דלא שייך בהו איסור כו' אחר זריקה איסורא הוא וחטאת ואשם כו' ואיצטריך ללקות לאוכל לפני זריקה דאין כו' עכ"ל כצ"ל ומהרש"ל הגיה בכאן והא איצטריך ללקות לאוכל חוץ לחומה לפי שאין עונשין כו' עכ"ל וטעות הוא בידו דהא השתא דכולהו לייחודי לאוי הוא דאתא לא איצטריך בכולהו לאוי קרא לחוץ לחומה דכבר מפורשים בקרא דלעיל אלא בכולהו תתן הלאו ענין לאוכל לפני זריקה כפרש"י בהדיא ודו"ק:

בא"ד דמק"ו דתודה למדנו כו' משום איסור ומלקות כו' אלא למלקות בבכורים עד שלא קראה ולשום איסור חדש לא אתי ותודה נמי לא אתי אלא כו' דבכל חד אימא דלא אתי אלא משום מלקות דלפני זריקה גרידא כו' דבגופיה כתיב דמצי כו' לא תוכל לאכלם כו' דבכל חד וחד נתנו לאיסור כדפ"ה לעיל במלתיה דר"ש כו' עכ"ל כצ"ל פי' בלאחר זריקה בבכור כתיב איסור לזר אך בכור שור גו' ובשרם יהיה לך בחוץ לקלעים בחטאת כתיב במקום קדוש תאכל גו' באוכל מן העולה כתיב כליל תהיה כפ"ה לעיל ומהרש"ל הגיה בכאן כדפרישית לעיל במלתיה כו' ולא הבנתי הגהתו ודו"ק:

גמ' וכולהו חמירי מעולה דאית בהם שתי אכילות כצ"ל ופירושו שתי אכילות א' אכילת אדם ואחת אכילת מזבח וכתיב ואם האכל יאכל וגו' מה שאין כן בעולה דאין בה כי אם אכילת מזבח לבד דהא הבשר וחלב ודם כולו כליל על המזבח:

תוס' ד"ה דלמאי דסבירא ליה וכו' והלכך ליכא למימר דמוקמינן בכור שנכתב קודם לפני זריקה וכו' וכולהו מוקמינן למסתבר דהא מ"מ תודה לפני זריקה ובכור בזר לאחר זריקה ועולה בכהן לאחד זריקה אע"ג דזר הוא אצל עולה וא"כ סוף סוף מבכור משמע מ"מ לא אתי אלא להכי וכו' כן נ"ל להגיה ובאופן אחר א"א לישבו:

ד"ה איסור בעלמא וכו' עד וכן הא דקתני בתורה וכו' לאו דוקא לוקה וכו' כצ"ל עד חוץ לחומה גרידא והוא סוף הדבור והא אנן תנן וכו' הוא דבור אחר עד בלא שום יתור ואח"כ מתחיל דבור אחר מכדי כתיב וכו' עד לאו שבכללות ואח"כ מתחיל דבור אחד מהדר פירושי בכל חד וכו':

בא"ד וצ"ל הכא כדפרישית לעיל דמשמע ליה דלאו דבכור ודכולהו אתי לב' דברים וכו' כנ"ל להגיה והשאר דברי מותר הוא:

תוס' בד"ה דלמאי דס"ל כו' מ"מ לא אתא אלא להכי כדפרישית כו' כצ"ל:

בד"ה איסור בעלמא איתא בכולהו הא דמרבה אזהרה כו' כמו שאפרש מבשר כו' כצ"ל:

גמרא מאי חומרא דבכורים ממעשר שכן אסורים לזרים. וא"ל תרומה תוכיח דבכורים כבר נאסרו בעשה דוהבאתם שמה כו':

תד"ה איסורא. לכל חד וחד בדבר חדש כו' אבל עיקרא דכחו"ח אתא למלקות לחוץ לחומה כו'. כצ"ל:

בא"ד והא דקתני בתודה ושלמים כו' לוקה לאו דוקא כו'. ל"י מדוע שבקי לוקה דבכורים דתני ברישא (ולקמן כתבו והשתא ניחא דקתני כו' בכורים כו' דלוקה) וא"ל משום דלמסקנא שפיר לוקה עלייהו הא גם תודה ושלמים לוקה עלייהו לפני זריקה למסקנא:

בא"ד והא איצטריך ללקות כו' לפי שאין מזהירין מה"ד. כצ"ל:

ואע"ג דאית להו. נ"ב לכל דבריו:

סליק

בגמרא ע"ב אמר רבא דילידא אימא כר' שמעון תיליד כו' עד סוף הסוגיא. ולכאורה יש לתמוה טובא דאכתי מאי קלסיה רבא לדר"ש כיון דאיהו גופא אשכח פירכא אכל הנך דברי ר"ש הן מצד הפירכות דאיכא לכל חד וחד מהנך בבי וכן במאי דקאמר דלוקה אכל הנך ולפי המסקנא בכמה מאלו לית בהו אלא איסורא בעלמא כמו שפרש"י והתוספות והנלע"ד ליישב בזה היינו משום דבלא"ה יש לדקדק אמילתא דרבא דאיהו גופיה מנ"ל לפרש דחומרא דביכורים היינו שאסורים לזרים ומש"ה מקשה עליה אדרבה מעשר חמור שאסור לאונן והיינו אליבא דר"ש גופא מקשה דהוא סובר דביכורים מותרים לאונן כמו שפירש"י ובאמת דהך פירכא לאו קושיא אלימתא היא (דהא עיקר טעמו דר"ש דמתיר ביכורים לאונן היינו משום דתרומה קרינהו רחמנא ומשמע דאפי' לקולא אמרינן הכי וא"כ אכתי קשה בתרומה גופא מנ"ל לר"ש דמותר לאונן) דאפשר דר"ש אליבא דדבריהם דרבנן קאמר כמו שאבאר ולדידהו לא שייך הך פירכא וטפי ה"ל למיפרך דכמה מילי דמעשר חמירא שאוסרת את הגורן ויש לו שיעור והרבה כיוצא באלו דקתני התם בפ"ב דמעשרות אע"כ דרבא מהדר למיפרך בחומרא דמעשר דאית בהו איסור לאו בגוף אכילה כי האי חומרא דביכורים שאסורין לזרים באיסור לאו ומיתה וא"כ לפ"ז לר"ש מאונן נמי לא הוי שייך הך פירכא כלל דהא באיסור אנינות דמעשר לא אשכחן איסור לאו אי משום דלא אכלתי באוני ממנו אמרינן בהדיא בריש פרק כל שעה ובכמה דוכתי דלא הוי אלא וידוי בעלמא ומה"ט כתבו הרמב"ן וסמ"ג במנין דאיסור לאוין דלא אכלתי באוני לא הוי לאו ממש אלא איסורא בעלמא ומשום שמחה בעלמא למצוה מן המובחר וזה אף למאי דקיי"ל כרבנן אלא אפילו את"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל במנין המצות שלו בשורש ח' דלא אכלתי באוני ממנו הוי לאו גמור וכמו שאבאר ליישב שיטתו אליבא דרבנן אלא דאפ"ה ע"כ ר"ש לית לי' הך סברא דאי ס"ד דלא אכלתי באוני אע"פ שהוא וידוי אפ"ה הוי לאו גמור לענין מלקות א"כ כ"ש דלא ביערתי ממנו בטמא דכתיב בתרי דהוי לאו גמור אפילו לענין ביעור בטומאה וכ"ש לענין אכילה בטומאה א"כ מאי האי דקאמר ר"ש לקמן בדף י"ט ע"ב דמעשר דלקי בטומאת עצמו איני יודע היכן מוזהר על אכילה ואיצטריך למילף לה מבשערך ע"ש וע"כ היינו משום דלא ביערתי ממנו בטמא ליכא איסור לאו וכ"ש לענין הך וידוי דלא אכלתי באוני דאפילו איסורא בעלמא לא אשכחן בה אלא משום מצוה מן המובחר לשמוח בו וא"כ מה"ט אית לן למימר שפיר דלר"ש לא חשיב ליה הך פירכא כלל לגבי האי חומרא דזרים דביכורים חייבין מיתה וחומש ואין להן פדיון כלל ובמעשר מותר לכתחילה ושפיר קרי לה מעשר הקל. וכיון שזכינו לדין דלר"ש פשיטא ליה דביכורים חמירא ממעשר לענין איסור לאו דחוץ לחומה א"כ תו לא שייכי כל הנך פירכות בכל הנך בבי דשפיר יליף בתודה ושלמים לענין איסור דחוץ לחומה בק"ו דמעשר וביכורים ומאי חומרא שהן טעונין מתן דמים ומאי פרכת אדרבה מעשר חמור שכן טעונין כסף צורה הא ליתא דנימא ביכורים יוכיח וממילא דה"ה לכל הנך קדשים בכור וחטאת ועולה ילפינן שפיר מק"ו ממעשר וביכורים לבתר דכתיב ותרומת ידך ובאינך פירכות בשאר איסורין אבאר בסמוך ואפ"ה קאמר רבא שפיר אע"ג דאית להו פירכא כיון דמלישנא דר"ש משמע דממעשר לחוד בעי למילף אפי' בלא ילפותא דבכורים כן נראה לי נכון:

ועוד נראה בעיני לפרש דברי ר"ש יותר בפשיטות בענין דלית ליה פירכא כלל דודאי עיקר ק"ו דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר דאליבא דנפשי' לא איצטריך כלל למילף בק"ו ביכורים לחוץ לחומה והיינו בהיקישא דהנך קראי דנהי דמהאי היקישא דלא תוכל לחוד לא מצי למימר דמייתר חד מהנך דהא ללא נאמר קאמר אלא דאכתי מהאי היקישא דקרא קמא שפיר מצי למילף דכיון דלדידיה לא שייך האי היקישא דביכורים למעשר להשוותם לגמרי דהא לענין אונן וטומאת עצמן וביעור לא שוו להדדי דהא מתיר ופוטר בכולהו והיינו משום דהאי דתרומה קרינהו רחמנא היינו אפילו לקולא דלגמרי הוי תרומה ממש וא"כ ע"כ לא איצטריך האי היקישא אלא לענין חוץ לחומה דבהא לא שייך לומר דתרומה קריה רחמנא כיון דלית ליה חומה כמ"ש התוספות בפ' הערל ובפ' כל שעה וכדפרישית לעיל ואע"ג דבהאי היקישא דקרא קמא ליכא אלא עשה גרידא אפ"ה הא קי"ל דאין היקש למחצה אפי' לענין כרת ומיתה ומיתת ב"ד וכ"ש לענין מלקות וא"כ אייתר כל הנך סיפא דקרא דלא תוכל דאי לא הוי כתיב אלא מעשר לחוד הוי כולה אתיא מינייהו בהיקישא לענין מלקות והיינו מרישא דקרא דכתיב בהדיא מעשרותיכם ותרומת ידכם נמצא דכל זה היינו אליבא דר"ש אלא דאכתי אליבא דרבנן דאיצטריכו היקישא דקרא למילי טובא לאונן וטומאת עצמן וביעור וכיון שכן ממילא דאיצטריך למיכתב כולהו בסיפא דקרא לענין לאו חוץ לחומה דאל"כ אדרבה הייתי אומר מדפרטן הכתוב כל חד באפי נפשה ברישא דקרא לענין עשה ולענין לאו דחוץ לחומה לא הוי כתיב אלא מעשר לחוד ע"כ היינו לאשמעינן דלא אקשינהו רחמנא בקרא קמא אלא לענין שאר מילי ולענין לאו דחוץ לחומה אפקינן מהקישא דאשכחן בכמה דוכתי ומש"ה שפיר קאמר ר"ש דלדבריהם דרבנן נמי ע"כ לאיסור חדש אתא דאל"כ לישתוק מיניה ונילף בהקיש' ולא שייך למימר דאפקינהו מידי היקישא מדלא פרטן הא ודאי ליתא דמה"ת כיון דאיכא ק"ו ויותר אית לן למימר דהא דלא פרטן היינו משום דלא איצטריך כיון דאיכא ק"ו והיקישא אע"כ דאפי' לרבנן ע"כ בביכורים אתי לאיסור חדש כנ"ל נכון ואי תקשי היאך אפשר לומר דר"ש אית ליה הך היקישא א"כ מאי האי דקאמר לקמן דף י"ט ע"ב דטומאת עצמן במעשר איני יודע ואמאי לא יליף לה מהיקיש' דקדשים הא ליתא והיינו כדאיתא בפ' כל שעה דאדרבה עיקר איסורא דטמא בקדשים ילפינן מהיקיש' דמעשר ואייתר ליה והבשר אשר יגע בכל טמא לענין שאר איסורין שבתורה ע"ש ולקמן בסוף הסוגיא אבאר יותר:

שם אדרבה מעשר חמור שכן טעון כסף צורי. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מאי פירכא היא זו אדרבה מהאי טעמא גופא אית לן למימר דתודה ושלמים חמירי דאפי' בכסף צורי אינן ניפדין אלא דנראה דאפ"ה הוי פירכא שפיר דבתודה ושלמים וכל הקדשים אפילו היכא דיש להם פדיון כגון בנפל בהם מום אפ"ה לא בעינן כסף צורי אבל במעשר שני אפי' אם נטמאו ויש להם פדיון אפ"ה אינם ניפדין אלא בכסף צורי כנ"ל:

שם וכי מזהירין מן הדין כו' והאנן תנן אלו הן הלוקין. ונראה מלשון רש"י דאביכורים נמי קאי ולמאי דפרישית לעיל בסמוך לא יתכן לומר כן דנהי דאין מזהירין מן הדין אפ"ה ליכא לאוקמי לאו דלא תוכל למלקות לחוץ לחומה דהא בלא"ה ידעינן שפיר כל הני איסורי דחוץ לחומה למלקות מהיקישא למעשר ברישא דקרא והאי ק"ו דר"ש אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דלא נימא דממעטינן ביכורים ממלקות מדלא כתיב בסיפא דקרא וכדפרישית אע"כ דביכורים דכתיב בסיפא דקרא דלא תוכל היינו למלקות לאיסור חדש דביכורים כיון דהך מילתא לא שייך בהאי היקישא דלעיל וכה"ג גבי תודה נמי לא שייך הך קושי' דאין מזהירין מה"ט גופא דלא איצטריך קרא למלקות לחוץ לחומה דמהיקישא וק"ו ילפינן להו שפיר כדפרישית אלא דאכתי יש לפרש שפיר הך קושיא וכי מזהירין אף לשיטתי לענין בכור וחטאת ועולה דמנ"ל בכל הנך מלקות לאיסור חדש דילמא כולהו לפני זריקה איירי דלא שייך למילף בהיקישא דרישא דקרא כיון דלפני זריקה לא שייך במעשר וביכורים דלא איירי ביה קרא כלל אלא לענין חוץ לחומה ומש"ה איצטריך ר"ש לומר בחטאת אי לפני זריקה ק"ו מתודה א"כ מקשה שפיר וכי מזהירין דלמא לעולם כולהו בלפני זריקה איירי ואכתי מנ"ל לחייב מלקות בהך לאיסור חדש ולפ"ז אידך קושיא דמתניתין דאלו הן הלוקין אקדשי קדשים חוץ לקלעים קאי ודו"ק:

לאוכל עולה. אפי' לאחר זריקה ואפי' כהן שהוא לוקה ואזהרת עשה אשכחן בה בעלמא (ויקרא א) וערכו בני אהרן וגו' כליל היא ולא לאכילה: דילידא אימיה כר' שמעון תיליד. כל שאמו יולדת תבקש רחמים יהי רצון שיהא כר' שמעון: ואע''ג דאית ביה פירכא. למילתיה כדמשכח פירכא בכולהו ואזיל: בכורים. מותרים לאונן לר' שמעון ביבמות בפרק הערל (דף עג:): אונן. יום מיתת מתו: טעון כסף צורה. לפדיונו דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה: בכור אינו טעון לא סמיכה ולא נסכים. כדתנן במנחות בפ' שתי מדות (דף צב.). אלא מאי היא דילידא אימיה כו'. הואיל ואית פירכא למילתיה מהו שבחו: דלמאי דסבירא ליה מסרס לקרא ודריש ליה. לפי דעתו שהחומרים שהוא מוצא באותו שהוא מוצא חמורים נראין לו חומר סרס את המקרא לדורשו בהפך למצוא איסורין שמצא שאם דרשו כסדרו לא היה יכול ללמוד ממנו האיסורין הללו בכל אחד ואחד שאם דרש תחלה ובכורות זה הבכור וכי מה בא ללמדנו אם לאוכלו חוץ לחומה ק''ו ממעשר אם לאוכל לפני זריקה ק''ו מתודה ושלמים אין זה נכון שעדיין לא מצאו בתודה ושלמים ועל כרחו היה צריך לומר הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן הבכור לפני זריקה שהוא לוקה ומעתה אין לו אזהרה לאוכל ממנו לאחר זריקה והוא זר וכן בכולן זה אחר זה: וכי מזהירין מן הדין. דקאמר אם לאוכלו חוץ לחומה קל וחומר ממעשר כו' ותו אם לפני זריקה קל וחומר מתודה דלמא כולהו חוץ לחומה אתו ודקאמרת קל וחומר אין מזהירין מן הדין ואין כאן אם אינו ענין: ואפי' למאן דאמר כו'. דהא ר' יצחק דאית ליה באחותו בת אביו ובת אמו עונשין מן הדין וגבי אזהרה איכא קרא יתירא: איסורא בעלמא. האי דקא מייתי בכולהו אזהרה בק''ו לאיסורי בעלמא קאמר ולא למלקות: זר שאכל מן העולה כו'. דוקא זר קאמר ואע''ג דכהן לגבי עולה זר הוא הכא זר דוקא קאמר דאי כהן בצר ליה חד לאו דהא חמש דקאמר חד משום חוץ לחומה דאתי בקל וחומר ממעשר וחד משום לפני זריקה דאתי בקל וחומר מתודה ושלמים וחד משום זר גמור אפי' לאחר זריקה דאתי בקל וחומר מבכור וכ''ש לפני זריקה וחד משום אוכל חוץ לקלעים דאתי בקל וחומר מחטאת ואשם וחד משום אוכל עולה ואפילו כהן ובתוך הקלעים וכל שכן זר חוץ לקלעים וחוץ לחומה אלמא לוקה חמש: משום חמשה איסורים. קאמר ולא ללקות עליהן: והאנן תנן אלו הן הלוקין. וקתני בכורים ואוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים:
דלמאי דסבירא ליה לדידיה מסרס ליה לקרא ודריש ליה. דאילו היה דורש המקרא כסדרו לא היה נפקא ליה מקרא כדדריש השתא כדפ''ה ואם תאמר אכתי אמאי משבח לר' שמעון בכך אדרבה קשה מנלן למדרש הכי ולסרוסי לקרא ויש לומר דשפיר קדריש דעל כרחך בכור לא אתא לקודם זריקה אע''פ שנכתב קודם לתודה דמכל מקום אי להכי אתא לישתיק מיניה וילפינן ליה שפיר מתודה שנכתב בסוף כך נראה למשי''ח וכדפירש בתוספות דעל כרחך תודה אתיא לקודם זריקה דאיסורא אחרינא ליכא לאוקמא בה דליכא לאוקמי. (בה) אחר זריקה דשרי לזרים והלכך ליכא למימר דמוקמינן בכור שנכתב קודם לפני זריקה דאתי בקל וחומר מתודה וכולהו דמסתבר דהא מכל מקום על כרחך צריך לאוקמי תודה לפני זריקה אע''ג. דחד צד חמור הוא אצל עולה מכל מקום לא אתא אלא להכי כדפירש ואם כן סוף סוף משמע בבכור: איסורא בעלמא. איתא בכולהו הא דמרבה אזהרה לכל חד וחד והוי בדבר חדש היינו איסורא בעלמא אבל עיקרא דמלקות דכל חד וחד אתא חוץ לחומה ואתי ק''ו דר' שמעון ומגלה בכולהו איסור בכל חד וחד בחדש בבכורים עד שלא קורין ובתודה עד שלא זרק ואם תאמר ומנלן לר' שמעון לפרושי איסור חדש בהו הא צריכא למלקות חוץ לחומה ומאי קאמר בבכורים חוץ לחומה קל וחומר ממעשר אלא לא בא הכתוב אלא לאוכל עד שלא קרא עליהן הא שפיר איצטריך למלקות דחוץ לחומה וכן לכולהו ויש לומר דמסתברא ליה לר' שמעון דכל קרא אתא לשני דברים לאיתויי איסור חדש וגם לאיתויי נמי למלקות חוץ לחומה והכי קאמר אם ללמדנו בבכורים איסור לחוץ לחומה הרי קל וחומר ממעשר אלא לאורויי איסור דעד שלא קרו וגם נמי אתו למלקות לחוץ לחומה והא דקתני בתודה ושלמים אלא לאוכל לפני זריקה לוקה לאו דוקא לוקה אלא איסור בעלמא ובכולהו לוקה לאו דוקא ופריך והא אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה כו' לר' שמעון לוקה חמש חד משום חוץ לחומה דאתי בקל וחומר ממעשר וחד משום לאו דלפני זריקה כו' אלמא דר' שמעון מלקות קאמר ולא איסורא ומשני מאי חמש חמש איסורי וליכא מלקות אלא באוכל חוץ לחומה גרידא והא אנן תנן אלו הן הלוקין פירש הקונטרס וקתני בכורים עד שלא קרא עליהן וקדשי קדשים חוץ לקלעים מה שהזכיר בקונטרס קדשי קדשים קשה דמזה לא משני מידי כדפירש הקונטרס גופיה במסקנא לכ''נ לפרש דהש''ס לא פריך אלא מבכורים דמקדשי קדשים לא פריך הש''ס דהתם איכא אזהרה כמו שאפרש מבשר בשדה טרפה כדפי' הקונטרס בסמוך אבל מקדשים קלים לא פריך הש''ס דהתם עיקר מלקות איכא מפשטיה דקרא בלא שום ייתור מכדי כתיב והבאתם שמה לכתוב לא תוכל לאוכלם וקאי אקרא דלעיל שהם מפורשים בו הלכך לאוכל חוץ לחומה לקי לא בעי קרא שהרי כולן מפורשים בו ולכך לא הוי לאו שבכללות מהדר פרושי בכל חד למה לי שמע מינה ליחודי לאו לכל חד וחד כאילו כתוב בכל אחד פעם שניה לאו דחוץ לחומה וכיון דאינו ענין לו תנהו ענין לדבר אחר הלכך בכורים לאוכל עד שלא קרא עליהן אתא וכן לכל חד וחד למילתיה לדבר חדש ואם תאמר בכל הקדשים הכתובים בכאן דייך אם תתן הלאו ענין למלקות לפני זריקה בכולן חוץ מבכורים אע''ג דילפינן מקל וחומר אין מזהירין מן הדין דבשלמים ותודה ע''כ צריך לאוקומי קודם זריקה דלא שייך בהו איסור דבכורים ופרש''י אין הכי נמי דהא דפטרינן לכולהו איצטריך באוכל לפני זריקה והא דר' שמעון מפרש לבכור לאזהרה לאוכל אחר זריקה איסורא קאמר מחטאת ואשם דתני חוץ לקלעים לוקה היינו משום בשר בשדה טרפה לא תאכלו הוא דנפקא כדלקמן ולוקה חמשה דאמר רבא חמש איסורי קאמר וצריך לומר הכא כדפרישית לעיל דרמינן ליה לר''ש דבכור אתי לאזהרה דאיסורא לאחר זריקה והא איצטריך ללקות לאוכל. [חוץ לחומה לפי] שאין עונשין מן הדין אלא משמע ליה דלאו דבכור ודכולהו אתו לשני דברים חדא לאיסור וחדא למלקות לפני זריקה ולכך אמר ר''ש דלאו דבכור לא הוצרך לאיסור לפני זריקה דמקל וחומר דתודה למדנו אלא איסור דלאחר זריקה וכן בחטאת ועולה ע''כ וטובא קשה דמנא ליה הא לר''ש דאזהרה דכל חדא אתו משום איסור ומלקות דהא אזהרה דבכורים לא אתי אלא למלקות בבכורים דעד שלא קרא ולשום איסור חדש לא אתי ותודה נמי לא אתי אלא למלקות דלפני זריקה ומנליה דאינך אתו בשביל איסור חדש דבכל חד אימא דלא אתי אלא משום מלקות דלפני זריקה גרידא ותו מאי קאמר בתודה ובכולהו אי לחוץ לחומה קל וחומר ממעשר היה לו לומר דמגופיה אתא דמצי למכתב לא תוכל לאוכלם דבשביל זה לא. היה לו למהדר ולפרש ועוד קשה ללישנא דר''ש דאמר אלא לאוכל מבכור אחר זריקה שלוקה ואינו אלא איסור בעלמא ועוד קשה דכיון דהא דמרבינן איסורין בעלמא הוא כדפירש

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד