מכות יז ע"א

קורא את השם על חלק מסויים מן התבואה שהוא יהא מעשר עני, ואולם אינו צריך להפריש ולתת בפועל.

ומציעים: מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בזה הם חולקים], דמר סבר [שחכם זה, חכמים, סבור]: דבר שלא הופרש ממנו מעשר עני בודאי — מעשר עני טובלו, שהתבואה היא טבל, ולכן גם בספק צריך להפריש. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: אפילו ודאי — אינו טובלו מעשר עני, ולפיכך בספק אין הוא צריך אפילו לקרוא את השם? אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אי הכי [אם כך] אתה מפרש את המחלוקת, אדמיפלגי [עד שהם חלוקים] בספיקו בדמאי, ליפלגו [שיחלקו] בודאי, האם הוא טבל כשוודאי לא הפריש מעשר עני!

אלא צריך לחזור מפירוש ראשון, ולומר דכולי עלמא [לדעת הכל] לא הפריש מעשר עני ודאי — טובלו. והכא בהא קא מיפלגי [וכאן בדבר זה נחלקו], מר סבר [חכם זה, ר' אליעזר, סבור]: לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני של דמאי כלומר, אין עמי הארץ חשודים שלא הפרישו מעשר עני. ומדוע, כיון דממונא [שממון] הוא, ואין בו קדושה, לכן אפרושי מפריש [מפריש], אף כי בפועל אינו נותן אותו לעניים. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: כיון דטריחא ליה מילתא [שטורח הוא לו הדבר] — לא מפריש אף מעשר עני.

א במשנה נחלקו: כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב, ר' שמעון אומר: כל שהוא, וחכמים אומרים: כזית. אמר רב ביבי אמר ר' שמעון בן לקיש: מחלוקת זו היא בחטה, אם אכל חטה אחת של טבל. אבל בקמח — דברי הכל איננו חייב אלא אם אכל כזית. ור' ירמיה אמר ר' שמעון בן לקיש: כמחלוקת בזו בחיטה, כך מחלוקת בזו בקמח.

ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנה] אמר להם ר' שמעון: אי (אין) אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב? אמרו לו: חייב עליה מפני שהיא כברייתה. אמר להן: אף חטה אחת כברייתה. ונדקדק מדברי ר' שמעון: חטה — אין [כן], קמח — לא. שאף הוא אינו מחייב על אכילת קמח אלא באכילה חשובה שהיא כזית, כדברי רב ביבי בשם ר' שמעון בן לקיש!

ומשיבים: ר' שמעון לדבריהם על פי שיטתם של חכמים קאמר להו [אומר להם], וכך צריך להבין: לדידי [לשיטתי] אפילו אם אכל קמח כל שהוא נמי [גם כן] חייב. אלא לדידכו אודו לי מיהת [לשיטתכם הודו לי על כל פנים] שחטה אחת, שהיא כברייתה חייב עליה. ורבנן [וחכמים] אומרים: בריית נשמה (יצור חי) — חשובה נחשבת לדבר לעצמו, חטה אחת — לא חשובה. ומעירים, תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' ירמיה שאף לענין קמח חלק ר' שמעון, שכך שנינו, ר' שמעון אומר: האוכל איסור כל שהוא נדון למכות, לא אמרו שיעור כזית אלא לענין קרבן שאינו מתחייב קרבן על אכילת איסור בשגגה אלא אם כן אכל כזית.

ב משנה כהן האוכל בכורים עד שלא (לפני) שקרא עליהם המביאם את הדברים שצריך מביא הביכורים לומר בשעת הבאת בכורים (ראה דברים כו, ג— י), וכן האוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים (לקלעי החצר של המשכן), ובמקדש בירושלים — מחוץ לעזרה. וכן האוכל קדשים קלים או מעשר שני חוץ לחומה של ירושלים. וכן השובר את העצם בקרבן פסח הטהור, בכל אלה — הרי זה לוקה ארבעים מלקות. אבל המותיר עד בוקר יום חמישה עשר בניסן מן הבשר בקרבן פסח הטהור, וכן השובר עצם בפסח הטמא — אינו לוקה ארבעים.

הנוטל מן הקן אם על הבנים, ועובר על דברי התורה שאסרה ליטול אותה יחד עימם, ר' יהודה אומר: לוקה על מה שעשה, ואינו משלח, אינו צריך עוד לשלח את האם לאחר שלקחה. וחכמים אומרים: משלח, ואז אינו לוקה. וזה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה גם מצות קום עשה — אין חייבין עליה מלקות, אלא יקיים את העשה.

ג גמרא על האמור במשנה בענין כהן שאוכל ביכורים לפני שקרא עליהם מי שהביאם, שהוא לוקה, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: משנתנו זו היא דברי ר' עקיבא סתימתאה שרגילים דבריו להיאמר במשנה בסתם, ללא ציון שמו. אבל חכמים אומרים: בכורים ההנחה שלהם ליד המזבח — מעכבת בהן, ובלי זה אסורים הם באכילה, אבל קריאה — אין מעכבת בהן, ואם הניח ולא קרא, אינו לוקה האוכלם.

ושואלים: ולימא [ושיאמר] ר' יוחנן שזו דברי ר' שמעון סתימתאה שהרי מצאנו במפורש שזו שיטת ר' שמעון, ולמה ציין את שיטת ר' עקיבא שאינה מפורשת? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו] שר' עקיבא כר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], אף שלא נתפרש הדבר.

ומבררים: מאי [מה] הם דברי ר' שמעון אלה? דתניא [ששנויה ברייתא] בענין הדברים האסורים באכילה מחוץ לירושלים: נאמר "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך" (דברים יב, יז), ודרשו: "ותרומת ידך" — אלו בכורים.

אמר ר' שמעון: מה בא כתוב זה ללמדנו? אם לאסור לאוכלן חוץ לחומה, שחייבים לאוכלם בירושלים בלבד — הרי דבר זה נלמד בקל וחומר ממעשר שני, הקל יותר בדינו מן הביכורים, ובאופן זה: ומה מעשר הקל, מי שאוכלן חוץ לחומה לוקה — בכורים לא כל שכן? הא [הרי] לא בא הכתוב אלא לאוכל מבכורים עד שלא קרא עליהם, לומר שהוא לוקה.

וממשיכה הברייתא במדרש הפסוק: נאמר "ונדבתיך" — זו תודה ושלמים, שבאים מנדבת לבו של אדם. אמר ר' שמעון: מה בא כתוב זה ללמדנו? אם לאוכל קרבנות אלו חוץ לחומה — דבר זה נלמד בקל וחומר ממעשר שני שאסור לאוכלו חוץ לחומה, למרות שאינו קרבן, ולוקים עליו. הא [הרי] איפוא לא בא הכתוב אלא ללמד לאוכל בתודה ובשלמים לפני זריקה של הדם על המזבח, קודם שהותרו באכילה, שהוא לוקה.

ועוד דרשו: "ובכרת" — זה הבכור. אמר ר' שמעון: מה בא כתוב זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה — קל וחומר ממעשר שני, אם לאסור לאוכלם לפני זריקה — קל וחומר מתודה ושלמים שהם קלים יותר, שהם נאכלים לישראלים. הא [הרי] לא בא הכתוב אלא לזר, שאינו כהן, האוכל מן הבכור אפילו לאחר זריקה — שהוא לוקה.

ועוד דרשו: "בקרך וצאנך" — זו חטאת ואשם, שהם קדשי קדשים, ונאכלים רק בעזרה. אמר ר' שמעון: מה בא זה ללמדנו?

אם לאוכלן חוץ לחומה — קל וחומר ממעשר, אם לאסור לאוכלם לפני זריקה — קל וחומר מתודה ושלמים שהם קדשים קלים, אם לאסור לאוכלם לאחר זריקה — קל וחומר מבכור, שנאכל גם מחוץ לעזרה. הא [הרי] לא בא הכתוב אלא ללמד לאוכל מחטאת ואשם אפילו לאחר זריקה חוץ לקלעים (מחוץ לעזרה) שהוא לוקה.

עוד נאמר בכתוב שם "נדריך" — זו עולה, שהיא קדשי קדשים ועולה כליל למזבח. שאדם מביאה כנדר, ואינה חובה על האדם. אמר ר' שמעון: מה בא זה ללמדנו?

אם לאוכלן חוץ לחומה — קל וחומר ממעשר, אם לאוכלם לפני זריקה — קל וחומר מתודה ושלמים, אם שיאכלם זר לאחר זריקה — קל וחומר מבכור, אם לאוכלם חוץ לקלעים — קל וחומר מחטאת ואשם, הא [הרי] לא בא הכתוב ל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

קורא עליו את השם של מעשר עני ^[1] בצפונו של הכרי או בדרומו כדי לפטור בכך את הכרי מתורת טבל, ואינו צריך להפריש ממנו את המעשר עני.

מה שאין כן בשאר המעשרות -

מעשר ראשון צריך להפריש ממנו תרומת מעשר, היות וזר האוכל תרומת מעשר חייב מיתה, ולכן אינו יכול להשאיר את המעשר הראשון עם תרומת המעשר בתוכו ביחד עם שאר התבואה, שמא יאכל זר את תרומת המעשר, אלא צריך להוציא ממנו את תרומת המעשר.

ומעשר שני צריך להפרישו, כדי להעלותו ולאוכלו בירושלים.

ומבאר רב יוסף, שחיוב המלקות למי שאוכל טבל שלא הוציאו ממנו מעשר עני, תלוי בפלוגתא הזאת של רבנן ורבי אליעזר בהפרשת מעשר עני מדמאי:

מאי לאו, בהא קא מיפלגי רבנן ורבי אליעזר:

דמר, רבנן סברי, שמעשר עני ודאי - טובלו לכרי, אם לא הוציאו אותו ממנו.

ולכן בדמאי הטבול למעשר עני, שהוא ספק, שמא לא הפרישו עם הארץ - צריך לקרוא שם למעשר עני, כדי להוציא את הפירות מידי ספק טבל.

ואילו מר, רבי אליעזר סבר, שאפילו טבל הטבול למעשר עני ודאי, שלא קראו עליו שם מהכרי - אינו טובל את הכרי.

כי לדעתו אין כלל מצוה בקריאת שם על מעשר עני, אלא רק מצוה לתת מעשר עני לעניים. ולפיו, כל הענין בקריאת שם "מעשר עני" מהתבואה היא רק לצורך נתינתו לעניים. ולכן בספק, שאין נותן לעניים דבר, אין צורך אפילו לקרא לו שם. ^[2]

ומוכיח מכאן רב יוסף שדין טבל למעשר עני תלוי במחלוקתן של רבנן ורבי אליעזר.

אמר ליה אביי לרב יוסף: אי הכי, לדבריך, שנחלקו אם מעשר עני טובל את הכרי, מדוע הם נחלקו בדמאי?

והרי אדמיפלגי בספיקו, במקום שיהיו נחלקים בדמאי, שהוא ספק - ליפלגו בטבל הטבול למעשר עני ודאי, שלא קרא עליו שם מעשר עני כלל! ולמה להם לחלוק דוקא בדמאי שהוא ספק!

ובהכרח שלא כך היא מחלוקתם.

אלא, כך הוא ביאור מחלוקתם: דכולי עלמא סברי שמעשר עני ודאי, שלא קרא עליו שם - טובלו לכרי.

והכא שנחלקו בדמאי הטבול למעשר עני

- בהכי קא מיפלגי:

מר, רבי אליעזר, סבר: לא נחשדו עמי הארץ על הפרשת מעשר עני של דמאי. ^[3]

כי יש לחלק בין מעשר עני ובין שאר מעשרות, שנחשדו בהם עמי הארצות -

כיון דמעשר עני רק ענין של ממונא הוא, ^[4] ואין בו איסור אכילה, אלא רק יש באי נתינתו לעניים משום גזל עניים. ועל גזל עניים - הוא אינו חושש.

ולכן, מפריש עם הארץ מעשר עני כדי לתקן את הכרי מאיסור טבל, ומשאיר את המעשר שהפריש לעצמו.

מה שאין כן בשאר המעשרות, שאינו רוצה להפרישם כיון שאם יפרישם הוא לא יוכל להשאירם אצלו כמות שהם.

במעשר ראשון יהיה לו חיוב להפריש תרומת מעשר, שהעונש לאדם זר על אכילתה הוא מיתה בידי שמים, והוא צריך ליתנה לכהן.

ומעשר שני, כשיפרישו - הוא יתחייב להעלותו ולאכול אותו בירושלים.

ואילו רבנן סברי שעם הארץ חשוד אף על אי הפרשת מעשר עני, כיון דטרחא ליה מילתא, קשה עליו הטירחה להפריש את המעשר מן התבואה, לפי שאינו יודע שאפשר להפקיע טבלו בקריאת שם מעשר גרידא, על ידי קביעת מקום בצפונו או בדרומו של הכרי, מבלי לטרוח בהפרשתו של המעשר משאר התבואה. ^[5] וכיון שקשה עליו ההפרשה, לכן גם אינו קורא שם של מעשר עני, ונאסר הכרי מפני שעם הארץ לא מפריש ממנו מעשר עני.

שנינו במשנה כמה יאכל מן הטבל וכו'.

אמר רב ביבי, אמר רבי שמעון בן לקיש: מחלוקת רבי שמעון ורבנן, היא רק בחטה שלימה, שהיא כברייתה.

אבל בקמח שנטחן, ואינו כברייתו בתחילה, מודה רבי שמעון דאינו חשוב כבריה, ושיעורו לדברי הכל, בכזית.

ואילו רבי ירמיה אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: כמחלוקת בזו, בחטה שלימה, כן גם מחלוקת בזו, בקמח.

והיינו, שחולק רבי שמעון בכל שיעורי האיסורים, וסובר שלוקין בכל שהוא, גם כשאינם בגדר "בריה". ולפיו לא נאמר השיעור של כזית, שהוא הלכה למשה מסיני, אלא רק לגבי חיוב קרבן חטאת על שגגת איסורי אכילה, שחיובן במזיד כרת. ^[6] ולגבי קרבן הוא אינו מתחייב על אכילת בריה, אלא אם היה שיעור האכילה בכזית.

ומדייקת הגמרא ממשנתנו כדברי רב ביבי

תנן, שנינו במשנתנו: אמר להן רבי שמעון לחכמים: וכי אי אתם מודים לי באוכל נמלה, אפילו כל שהוא, שהוא חייב!

ומוכח, שחייב אף בפחות משיעור של כזית.

אמרו לו: שאני נמלה, שהיא כבריתה, ולכן חייב עליה גם אם אין בה שיעור של כזית. אך סתם איסור אכילה, שאינו אכילת בריה, צריך לאכול ממנו כזית כדי ללקות.

אמר להם: אף חטה אחת כברייתה, חשובה היא בריה! ואם כן, גם לדבריכם, יתחייב על אכילתה, אף שאין בה שיעור כזית.

ומשמע מדברי רבי שמעון, כי רק האוכל חטה, אין, אכן חולק בה רבי שמעון על רבנן, מחמת שהיא בריה. אבל אם אוכל קמח, לא חולק רבי שמעון, אלא מודה לדבריהם, שאם אינו "בריה", שעורו הוא בכזית, וכרב ביבי!

ודחינן, לא! לעולם חולק רבי שמעון גם בקמח, וסובר שחייב באכילת כל שהוא גם כשאינו בריה.

ומה שאמר לרבנן שיודו לו בחטה - לדבריהם של חכמים קאמר להו.

וכך טען: לדידי, לשיטתי, אפילו על אכילת קמח, נמי חייב בכל שהוא.

אלא לדידכו, לשיטתכם, שרק באכילת "בריה" אתם מודים לי שאין צריכים בה שיעור כזית, אודו לי מיהת בחטה אחת, שהיא כברייתה, שיהיו חייבין על אכילתה!

ואילו רבנן סוברים, שהחיוב על אכילת בריה, על אף שאין בה שיעור אכילה של כזית, הוא רק על "בריית נשמה", מפני שהיא חשובה.

אך חטה, שהיא לא חשובה מפאת היותה בריה בפני עצמה, אין לוקין על אכילתה בלא שיעור.

תניא כוותיה דרבי ירמיה, שרבי שמעון חולק בכל איסורי אכילה, וסובר שחייב באכילת כל שהוא.

דתניא: רבי שמעון אומר: אכילת כל שהוא - דייה לחייב עליה מלקות.

ולא אמרו שמתחייב דוקא על שיעור של כזית, אלא לענין חיוב קרבן בלבד.

מתניתין:

מצות הבאת ביכורים, נאמרה בספר שמות, "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה'

אלהיך" [שמות כג יט].

וחזרה ונשנתה בספר דברים [כו, ב]:

"ולקחת מראשית ^[1] כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, אשר ה' אלהיך נותן לך, ושמת בטנא. והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם.

ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו הגדתי היום", וגומר.

"ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך.

וענית ואמרת לפני ה' אלהיך: ארמי אובד אבי". וגומר.

"ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'.

והנחתו לפני ה' אלהיך, ^[2] והשתחוית לפני ה' אלהיך.

ושמחת בכל הטוב ^[3] אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך. אתה והלוי והגר אשר בקרבך".

ובמסכת ביכורים מבואר סדר הפרשת הביכורים והבאתם למקדש:

אדם יורד לתוך שדהו ורואה פרי משבעת המינים שביכר באילן [הפרי הראשון שחנט השנה באילן], קושרו לפרי בגמי, כדי לציין שהוא פרי הביכורים, ועושה זאת בכל האילנות משבעת המינים שבשדה, וקורא להם שם, ואומר "הרי אלו ביכורים".

ואחר כך מעלה את הבכורים לירושלים [במשנה במסכת ביכורים פרק ג משניות ב - ג - ד מבואר כל מהלך הדברים שהיו עושים כשהיו מביאים הביכורים לירושלים], וכשמגיע להר הבית נוטל הסל על כתפו, ונכנס עמו עד שמגיע לעזרה.

ובעוד הסל על כתפו, הוא עומד וקורא מ"הגדתי היום לה' אלהיך" [דברים כו ג] עד שגומר כל הפרשה.

הגיע לפסוק "ארמי אובד אבי", מוריד הסל מעל כתפו, ואוחזו בשפת הסל למעלה, והכהן מניח ידו תחת הסל, ומניפו. ^[4]

וקורא הישראל בתורה מ"ארמי אובד אבי" עד שהוא גומר כל הפרשה, ומניח את הסל בצד המזבח ^[5], ומשתחוה ויוצא.

ואז לוקח הכהן [מאנשי המשמר של אותו שבוע] את הביכורים, לפי שהביכורים הם אחת מכ"ד מתנות כהונה.

כהן האוכל בכורים אחר שראו פני ירושלים, עד שלא קרא [קודם שקרא] עליהם בעליהם שהביאו אותם את מקרא הביכורים מ"ארמי אובד אבי" ^[6] [דברים כו, ה], הרי זה לוקה.

ובגמרא יתבאר היכן הוזהר על כך הכהן שלא לאכלם קודם שקרא עליהם בעליהם את מקרא הביכורים.

וכן האוכל קרבן שהוא קדשי קדשים, כגון חטאת ואשם, חוץ לקלעים של חצר המשכן ^[7], או במקדש מחוץ לעזרה, הרי זה לוקה.

ובגמרא יתבאר היכן הוזהרו על כך.

וכן האוכל קרבן שהוא קדשים קלים, כגון שלמים ותודה, חוץ לחומת ירושלים.

וכן האוכל מעשר שני, חוץ לחומה של ירושלים, והיינו מעשר שני טהור שאכלו חוץ לחומה, לאחר שכבר ראה המעשר שני את פני ירושלים, הרי זה לוקה, לפי שנאמר "לפני ה' תאכלנו" [שם יב יח], ולפני כן כתוב "לא תוכל לאכל בשעריך" [שם יז].

וכן השובר ^[8] את העצם ^[9] בקרבן פסח הטהור, הרי זה לוקה ארבעים, דכתיב "ועצם לא תשברו בו" ^[10] [שמות יב מו].

אבל, המותיר בשר קרבן פסח, וכן שאר בשר קדשים, עד אחר גמר זמן אכילתם ^[11], בטהור, שראוי לאכילה, וכל שכן בטמא, ^[12] כיון שאמר הכתוב "ולא תותירו ממנו עד בוקר. והנותר ממנו, באש תשרופו" [שם י], אינו לוקה. לפי שבא הכתוב הזה ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר, אם עברת על הלאו של "לא תותירו", קיים מצות עשה שנאמרה לתיקונו, ואינך לוקה עליו. ועוד, שהרי אין בו מעשה.

וכן השובר עצם בקרבן פסח טמא, אינו לוקה ארבעים, שנאמר "ועצם לא תשברו בו" [שם מו]. ומבואר במסכת פסחים [דף פג.] שהפסוק הזה מדבר בקרבן פסח טהור, ולא בטמא.

מצוות שילוח הקן היא, לשלח את האם מהקן קודם לקיחת האפרוחים או הביצים, שנאמר "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך, בכל עץ, או על הארץ, אפרחים או ביצים, והאם רבצת על האפרחים או על הביצים, לא תקח האם על הבנים! שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך, למען יטב לך והארכת ימים".

הנוטל את האם, ציפור היושבת בקן על הבנים,

רבי יהודה אומר: לוקה, ואינו משלח את האם אחר שלקחה כדי להפטר ממלקות. כי רבי יהודה סובר, שדברי הכתוב "שלח תשלח" [דברים כב ז], משמעותם היא: "שלח", מעיקרא - קודם לקיחה. אך אם כבר לקחה מעל בניה, הוא אינו יכול לקיים עוד מצות "שלח".

ואף על פי ש"שלח תשלח" כתוב אחרי "לא תקח" [שם ו], אין הכוונה של הכתוב לומר שאם לקחת תשלח, אלא, כך אמר הכתוב: לא תקח, אלא שלחנה קודם לקיחה. ואין זה לאו הניתק לעשה, הנועד לתקן את עבירת הלאו, שהרי כאן העשה קודם ללאו.

וחכמים אומרים: משלח, ואינו לוקה. שסוברים חכמים, "שלח" - אחר לקיחה משמע, והרי זה לאו הניתק לעשה, שאם לקחת, שלח את האם, ואל תחזיקנה בידך עוד, ויש לפוטרו ממלקות, כי -

זה הכלל, כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, אין חייבין עליה!

שכך אמרה תורה, אם עברת על הלאו, קיים עשה שבו, והפטר.

וכל זאת, כשעדיין יכול לקיים העשה, ובכך לתקן את הלאו. אבל אם שחט את האם, ומעתה הוא אינו יכול לשלחה, הרי הוא לוקה.

גמרא:

שנינו במשנה: האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם, הרי זה לוקה.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי עקיבא סתימתאה. ^[13] שהיה בידי רבי יוחנן שמועה, שרבי עקיבא הוא זה שסובר שקרייה מעכבת את הבכורים מלהיות מותרים באכילה, וכל שלא קרא "ארמי אובד אבי", עדיין לא קיים את מצות הבאת הביכורים בשלמותה, ואסור לכהן לאכול את הביכורים.

אבל חכמים אומרים: בכורים, הנחה מעכבת בהן.

רק הנחת הביכורים לפני המזבח מעכבת בהבאת הביכורים, מפני ששנה בהם הכתוב, שכתוב "והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" [דברים כו ד], וכן "והנחתו לפני ה' אלהיך" [שם י].

אבל קריאה שקורא הישראל "ארמי אובד אבי", אין מעכבת בהן, ומותר לאכלם אף קודם קריאה.

ומקשינן: מדוע נקט רבי יוחנן שמשנתנו היא דברי רבי עקיבא סתימאה?

והרי בברייתא שתביא הגמרא לקמן, מפורש שסובר רבי שמעון כמשנתנו שקרייה מעכבת בהבאת ביכורים.

ולימא, יאמר רבי יוחנן על משנתנו: זו דברי רבי שמעון סתימתאה, שהרי יש סייעתא לכך מברייתא, ואילו לכך שמשנתנו רבי עקיבא היא, אין סייעתא לכך. ^[14]

ומתרצינן: הא קא משמע לן רבי יוחנן באומרו שמשנתנו לדברי רבי עקיבא היא, כדי לחדש לנו דגם רבי עקיבא כרבי שמעון סבירא ליה. ^[15] ומבארינן: מאי רבי שמעון? היכן שנינו שרבי שמעון סובר כמשנתנו?

דת ניא:

יש להקדים כמה פסוקים בתורה לפני שמתחילים ללמוד ברייתא זו:

כתוב בתורה [דברים יב ה] "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו [זה משכן שילה], ובאת שמה, והבאתם שמה

עלתיכם, וזבחיכם, ואת מעשרותיכם, ואת תרומת ידכם, ונדריכם, ונדבתיכם, ובכרת בקרכם וצאנכם. ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם, ושמחתם בכל משלח ידכם, אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלהיך. ".

ואחר כך [בפסוק יא] כתוב:

"והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם [לעיל אמור לענין משכן שילה, וכאן אמור לענין ירושלים], שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם - עולתיכם וזבחיכם, מעשרתיכם ותרמת ידכם, וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה'". ואחר כך [בפסוק יז] כתוב "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך, ובכרת בקרך וצאנך, וכל נדריך אשר תדר, ונדבתיך, ותרומת ידך.

כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו, במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. "

ודורשת הברייתא את הפסוק האחרון.

ומקדימה הברייתא לדרוש את סוף הפסוק, כיון שאם דורשים את הפסוק כסדרו, אי אפשר לדרוש את כל הדרשות, וכמו שיתבאר לקמן.

א. "ותרומת ידך" - אלו בכורים, שכתוב בהם לשון יד "ולקח הכהן הטנא מידך" [דברים כו].

אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו? בשביל מה היה צריך הכתוב האומר "לא תוכל לאכול בשעריך", לפרט ולומר שגם הביכורים אינם נאכלים חוץ לירושלים?

אם בכדי לאסור את הביכורים מלאוכלן חוץ לחומה -

אין צורך לומר זאת.

שהרי ניתן ללמוד דין זה בקל וחומר ממעשר שני הקל, שכתוב בתחילת הפסוק, "מעשר דגנך" [ולקמן יתבאר מה החומר בביכורים יותר ממעשר]: ומה מעשר הקל, אם אוכלו חוץ לחומה, דינו שלוקה.

בכורים, שדינם חמור ממעשר שני, לא כל שכן שלוקה על אכילתם חוץ לחומה!

הא לא בא הכתוב "ותרומת ידך", המלמד על ביכורים, אלא כדי ללמד, שהאוכל מבכורים עד שלא קרא עליהן את הקריאה של מביא ביכורים "ארמי אובד אבי" - שהוא לוקה.

לפי שכל דבר שנכתב בעניין מסויים, ואינו צריך לעניינו - תנהו ענין, ללמד על ענין אחר, הדומה לו. ^[16]

ולכן אנו אומרים, שאם אינו ענין לאסור חוץ לחומה, תנהו ענין לאיסור אחר הראוי לו. ^[17]

ב. "ונדבותיך" - זו תודה ושלמים שסתמן בתורת נדבה, שאין בהם אחריות ^[18], שאם אבדו אינו צריך להביא אחר תחתיהם.

אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו, בשביל מה היה צריך לכותבו?

אם בכדי לאסור לאוכלן חוץ לחומה, הרי ניתן ללמוד זאת בקל וחומר ממעשר שני שכתוב בתחילת הפסוק!

הא לא בא הכתוב בזה שכתב "ונדבותיך", אלא לגלות לנו שהאוכל בתודה ובשלמים לפני זריקה של הדם על המזבח שהוא לוקה.

לפי שאם אינו ענין לאסור אכילתו חוץ לחומה, תנהו ענין לאסור בלאו את האוכל תודה ושלמים לפני זריקה, שהרי אין בו אזהרה מפורשת במקום אחר, אלא עשה בלבד, שכתוב "ודם זבחיך ישפך", ורק אחר כך "והבשר תאכל".

ג. "ובכורות" - זה הבכור.

אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו, בשביל מה היה צריך לכותבו?

אם בכדי לאסור לאוכלן חוץ לחומה, הרי ניתן ללמוד זאת בקל וחומר ממעשר שכתוב בתחילת הפסוק!

אם בכדי לאסור לכהן, וכל שכן לזר, לאוכלן לפני זריקה, הרי ניתן ללמוד זאת בקל וחומר מתודה ושלמים [ולקמן תבאר הגמרא במה חמור בכור מתודה ושלמים].

הא לא בא הכתוב בזה שכתב בכור, אלא לגלות שזר האוכל מן הבכור אפילו לאחר זריקה שהוא לוקה שאין הבכור נאכל אלא לכהנים, וכאן חייבו הכתוב באיסור לאו, שבמקום אחר הזהירו בעשה שכתוב "אך בכור שור וגו' ובשרם יהיה לך כחזה התנופה. [במדבר יח].

ד. "בקרך וצאנך" - זו חטאת ואשם. ^[19]

אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו, בשביל מה היה צריך לכותבו?

אם בכדי לאסור לאוכלן חוץ לחומה, הרי ניתן ללמוד זאת בקל וחומר ממעשר.

אם בכדי לאסור לאוכלן לפני זריקה, הרי ניתן ללמוד זאת בקל וחומר מתודה ושלמים, שהם קדשים קלים, בעוד שחטאת ואשם הם קדשי קדשים.

אם בכדי לאסור לזר לאוכלן לאחר זריקה, הרי ניתן ללמוד זאת בקל וחומר מבכור, שהוא קדשים קלים.

הא לא בא הכתוב בזה שכתב חטאת ואשם, אלא לומר שהאוכל מחטאת ואשם אפילו לאחר זריקה חוץ לקלעים, שהוא לוקה. שבמקום אחר מצינו שהזהירו הכתוב בעשה, שכתוב "במקום קדוש תאכל, בחצר אהל מועד" [ויקרא ו].

ה. "נדריך" - זו עולה

אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו, בשביל מה היה צריך לכותבו?

אם בכדי לאסור לאוכלן חוץ לחומה, הרי ניתן ללמוד זאת בקל וחומר ממעשר.

אם בכדי לאסור לאוכלן לפני זריקה, הרי ניתן ללמוד זאת בקל וחומר מתודה ושלמים, שהם קדשים קלים בעוד שהעולה היא קדשי קדשים.

אם בכדי לאסור לזר לאוכלן לאחר זריקה, הרי ניתן ללמוד זאת בקל וחומר מבכור.

אם בכדי לאסור לאוכלן חוץ לקלעים, הרי ניתן ללמוד זאת בקל וחומר מחטאת ואשם. ולהלן יתבאר חומרתה של העולה מחטאת ואשם.

הערות

^[1] ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא ז' המינין בלבד. כי נאמר כאן בביכורים "ארץ", ונאמר לעיל בפרשת עקב [ח ח] לגבי שבח ארץ ישראל "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". מה להלן מדבר הכתוב בשבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל, אף כאן מדבר הכתוב בשבח ארץ ישראל, שהן ז' המינין. רש"י על התורה.

^[2] לקמן (יח ב) תדון הגמרא מדוע כתבה התורה פעמיים הנחה.

^[3] לקמן (יח ב) יתבאר בגמרא מה לומדים מזה.

^[4] מניף לפני ה' במזרח, שכל הטעון תנופה, תנופתו במזרח, וכשהוא מניף, מוליך ומביא מעלה ומוריד. מאירי לקמן יח, ב ד"ה הביכורים.

^[5] בקרן דרומית מערבית. מאירי שם.

^[6] עיין ב"משנה ראשונה" ריש ביכורים, שהעיר מדוע נקט רש"י "ארמי אובד אבי", והרי תחילת הקריאה היא מ"הגדתי היום" כמפורש בתורה. וכן כתב הרמב"ם. ובשיח יצחק תירץ, שרש"י בא לומר שאפילו אם קרא "הגדתי היום" עד "ארמי אובד אבי" עדיין אינו ניתר עד שיקרא גם את "ארמי אובד אבי". וראה בכלי חמדה בתחילת פרשת כי תבוא שכתב, שהקריאה מ"הגדתי" היא רק למצות בכורים הראשונה, אבל לדורות, עיקר חיוב הקריאה היא רק מ"ארמי".

^[2] לקמן (יח ב) תדון הגמרא מדוע כתבה התורה פעמיים הנחה.

^[3] לקמן (יח ב) יתבאר בגמרא מה לומדים מזה.

^[5] בקרן דרומית מערבית. מאירי שם.

^[7] וביאר הריטב"א הטעם שנקטו "חוץ לקלעים" גבי קדשי קדשים, [שהוא אמור במשכן שהיו בו קלעים לחצר] משום שגבי קדשי קדשים מקור הדין הוא דברי הכתוב "בחצר אוהל מועד יאכלוהו", דהיינו חצר המשכן שהיתה מוקפת בגדר של קלעים. ומכאן למדו שבמקדש המקום הזה הוא העזרה. מה שאין כן גבי קדשים קלים, שבמקור הדין נאמר "במקום אשר יבחר", דהיינו מקדש וירושלים, ולכן נקטו בו "חוץ לחומה". ובתפארת ישראל פירש שכך נקראת חומת העזרה על שם קלעי אוהל מועד שבמדבר.

^[8] עיין במנחת חינוך מצוה ט"ז ששיעור השבירה שחייב עליו, הוא בכדי חגירת צפורן. ועיין בירושלמי בפסחים (פ"ז הי"א) שיש מאן דאמר שצריך שבירה שתהא היד מחגרת בו.

^[9] כתב "העצם" בה"א הידיעה, לומר שחייב רק על שבירת העצם הידוע שיש בו כזית בשר או שיש בו מוח, אבל בלא זה אינו חייב, כמבואר בפסחים (פד, ב). שושנים לדוד על המשניות.

^[10] כתב הפני יהושע שאף על פי שזה לאו מפורש, מכל מקום נכתב במשנה משום שיש בו חידוש, שהייתי חושב שבעצם שיש בו מוח העשה של אכילת קרבן פסח דוחה את הלאו של עצם לא תשברו בו, קא משמע לן המשנה שגם עצם שיש בו מוח הוא בכלל הלאו ולוקה. בזה שלא חילקה, בין עצם שיש בו מוח לעצם שאין בו מוח (שהרי עצם שיש בו מוח שכיח, ואם דינו שונה היה צריך לחלק). ולפי זה יוצא שבפסח הבא בטומאה, כיון שאין בו לאו של שבירת עצם, יהיה מצוה לשבור את העצמות שיש בהן מוח ולאכול המוח, לקיים מצות אכילת קדשים, ואם לא עשה כן עבר על לא תותירו, שהרי מוח העצמות הם בכלל נותר, (כמבואר ברש"י בפסחים פג, א ד"ה עצמות קדשים, לגבי שאר קדשים שאין בהם איסור שבירת עצם) אלא שבטהור אינו עובר משום שאסור לו לשבור את העצם כדי לאכלו. וכן כתב להדיא האור שמח (בפ"י מקרבן פסח ה"א), שפסח הבא בטומאה מצוה לשוברו כשיש בו מוח כדי לאכול את המוח שלא יהא נותר. אמנם בספר שבעה שבועות (דף ג, א אות ל"ח) כתב שיש איסור לשבור עצמות בטמא, משום גזירה, שמא לשנה הבאה יעשו פסח בטהרה ויאמרו אשתקד מי לא שברנו עצמות כדי לאכול המוח, השנה גם כן נשבור. ולכן כלל התנא את שובר בטמא יחד עם מותיר בטהור, ששניהם אסורים אף על פי שאין לוקין עליהם; וכן רצה המנחת חינוך (מצוה ט"ז) לדייק מהמשנה, שיש איסור בשובר עצם בטמא כמו שיש איסור במותיר בטהור רק שאין לוקין עליו. אבל אחר כך כתב שמהיכא תיתי שיהיה בשובר עצם איסור כיון שנתמעט בפסוק.

^[11] עיין במנחת חינוך מצוה ח' שדן לענין הלאו של מותיר, האם שיעורו בכזית או בכל שהוא.

^[12] רש"י שבועות ג ב.

^[13] שהיה רגיל רבי (מסדר המשנה) בכמה מקומות לסתום דבריו של רבי עקיבא במשנה, בלא לפרש את שמו.

^[14] כך מבאר רש"י את קושית הגמרא. אבל הריטב"א מבאר קצת באופן אחר את קושית הגמרא, שהגמרא הבינה בקושיה, שהטעם שנקט רבי יוחנן את משנתנו כדברי רבי עקיבא, היינו משום שהיה לו כלל שכל המשניות הסתומות (שלא נתפרש מי אמרם) הם אליבא דרבי עקיבא, אבל לא משום ששמע שרבי עקיבא סובר כן להדיא כמשנתנו, ולכן הקשו בגמרא שהיה לו לרבי יוחנן לומר שזו דברי רבי שמעון, שמצאנו במפורש שסובר כמשנתנו. ומתרצת הגמרא, שלרבי יוחנן היתה שמועה שגם רבי עקיבא סובר כן במפורש כרבי שמעון, ולכן נקט שזו דברי רבי עקיבא, כדי לחדש לנו דבר זה.

^[15] היפה עינים הביא שבירושלמי (פ"א דביכורים סוף הלכה ה') יש ברייתא מפורשת שרבי עקיבא אומר שקרייה מעכבת. ורבי יוחנן הוא זה שחיבר את הירושלמי כמבואר בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה.

^[16] ריטב"א.

^[17] הריטב"א סובר שניתן ללמוד בלימוד של "אם אינו ענין", רק איסור אחר הדומה לאיסור שהוא ענינו, ולכן מבאר הריטב"א שאיסור אכילת ביכורים לפני הקריאה דומה לאיסור אכילה חוץ לחומה בכך ששניהם הם "גבול" להיתר אכילה: וכן לקמן, איסור אכילה קודם זריקת דמים הוא גם כן גבול להיתר אכילה.

^[18] ריטב"א.

^[19] אשם אינו אלא מן הצאן, וכן כל חטאות היחיד. אבל יש חטאות מן הבקר, והם: פר העלם דבר של צבור, ופר כהן המשיח בהעלם דבר, ופר של כהן גדול ביוה"כ.

קורא את השם על חלק מסויים מן התבואה שהוא יהא מעשר עני, ואולם אינו צריך להפריש ולתת בפועל.

ועוד דרשו: "בקרך וצאנך" — זו חטאת ואשם, שהם קדשי קדשים, ונאכלים רק בעזרה. אמר ר' שמעון: מה בא זה ללמדנו?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

He designates a portion of the produce by means of calling the name upon poor man’s tithe, but he is not required to physically separate that portion and give it to the poor.

Rav Yosef suggests: What, is it not that they disagree with regard to this: That one Sage, the Rabbis, holds that produce from which poor man’s tithe was certainly not separated is rendered untithed produce, and therefore, in a case where there is uncertainty whether poor man’s tithe was separated, one is required to separate it; and one Sage, Rabbi Eliezer, holds that produce from which poor man’s tithe was certainly not separated is not rendered untithed produce, and therefore, one need not even designate poor man’s tithe by calling its name upon a portion of the produce? Abaye said to Rav Yosef: If it is so, that this is the point in dispute, rather than disagreeing with regard to a case of uncertainty whether poor man’s tithe was separated, let them disagree with regard to a case of certainty that poor man’s tithe was not separated.

Rather, contrary to the previous suggestion, say that everyone agrees that produce from which poor man’s tithe was certainly not separated is rendered untithed produce. And here, it is with regard to this that they disagree: One Sage, Rabbi Eliezer, holds: Amei ha’aretz are not suspected of refraining from separating poor man’s tithe of demai. Since it is merely a matter of money, and no sanctity is involved, he separates poor man’s tithe, although he does not actually give it to the poor. And the Rabbis hold: Since the matter involves exertion for him, he does not even separate poor man’s tithe.

§ The mishna teaches: How much does one need to eat from untithed produce and be liable to receive lashes? Rabbi Shimon says: Even if one ate any amount of untithed produce he is liable to receive lashes. And the Rabbis say: He is liable only if he eats an olive-bulk. Rav Beivai says that Rabbi Shimon ben Lakish says: Their dispute is with regard to one who eats one kernel of wheat of untithed produce. But with regard to flour, everyone agrees that one is liable only if he eats an olive-bulk. And Rabbi Yirmeya says that Rabbi Shimon ben Lakish says: Just as there is a dispute with regard to this case of a kernel of wheat, so too, there is a dispute with regard to that case of flour.

The Gemara cites proof from that which we learned in the mishna: Rabbi Shimon said to them: Do you not concede to me with regard to one who eats an ant of any size that he is liable to receive lashes? The Rabbis said to Rabbi Shimon: He is flogged for eating an ant of any size due to the fact that it is an intact entity in the form of its creation. Rabbi Shimon said to them: One kernel of wheat is also in the form of its creation. The Gemara infers from Rabbi Shimon’s response: For a kernel of wheat, yes, one is liable; for any amount of flour, no, one is not liable. Apparently, even Rabbi Shimon concedes that one is liable for eating only an olive-bulk of wheat flour, in accordance with the statement that Rav Beivai says that Rabbi Shimon ben Lakish says.

The Gemara answers: It is in accordance with the statement of the Rabbis that Rabbi Shimon spoke to them, and he meant as follows: According to my opinion, even if one ate any amount of flour he is also liable. But according to your opinion, concede to me at least that one is liable if he eats one kernel of wheat, as it is in the form of its creation. And the Rabbis say in response: There is a difference; an entity with a soul, i.e., a living creature, is significant, and one is liable for eating an entity of any volume. A kernel of wheat is not significant. The Gemara notes: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yirmeya, that Rabbi Shimon says: One who eats any amount of food that is forbidden is liable to receive lashes; the Sages said the measure of an olive-bulk only with regard to liability to bring a sin-offering for one who unwittingly ate forbidden food.

MISHNA: In the case of a priest who eats first fruits before the one who brought the fruits to the Temple recited over those fruits the Torah verses that he is obligated to recite (see Deuteronomy 26:3–10); and one who ate offerings of the most sacred order outside the curtains surrounding the Tabernacle courtyard, or outside the Temple courtyard; and one who ate offerings of lesser sanctity or second-tithe produce outside the wall of Jerusalem; and also one who breaks the bone of a ritually pure Paschal offering; in all these cases he is flogged with forty lashes. But one who leaves the flesh of the ritually pure Paschal offering until the morning of the fifteenth of Nisan, and one who breaks a bone of a ritually impure Paschal offering, is not flogged with forty lashes.

With regard to one who takes the mother bird with her fledglings, thereby violating the Torah prohibition: “You shall not take the mother with her fledglings; you shall send the mother, and the fledglings you may take for yourself” (Deuteronomy 22:6–7), Rabbi Yehuda says: He is flogged for taking the mother bird, and does not send the mother, and the Rabbis say: He sends the mother and is not flogged, as this is the principle: With regard to any prohibition that entails a command to arise and perform a mitzva, he is not liable to receive lashes for its violation.

GEMARA: The mishna teaches that a priest who eats first fruits before the one who brought the fruits to the Temple recited the accompanying Torah verses is liable to receive lashes. With regard to this statement, Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: This is the statement of Rabbi Akiva, whose statements are often cited in the mishna unattributed. But the Rabbis say: With regard to first fruits, the lack of placement alongside the altar invalidates them, and they may not be eaten; but the lack of recitation of the accompanying Torah verses does not invalidate them, and if one placed them and did not recite the accompanying Torah verses, the priest who eats them is not flogged.

The Gemara suggests: And let Rabbi Yoḥanan say: This statement in the mishna is the unattributed statement of Rabbi Shimon, who stated this halakha explicitly, rather than attributing the statement to Rabbi Akiva, whose statement was not explicit. The Gemara answers: This teaches us that although he did not say so explicitly, Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

What is the statement of Rabbi Shimon? It is as it is taught in a baraita with regard to food items that may not be eaten outside the walls of Jerusalem. It is written: “You may not eat within your gates the tithe of your grain, or of your wine, or of your oil, or the firstborn of your herd or of your flock, nor any of your vows that you vow, nor your gift offerings, nor the donation of your hand” (Deuteronomy 12:17). The Sages explain that with regard to the phrase “nor the donation of [terumat] your hand,” these are first fruits.

Rabbi Shimon said: What does this phrase come to teach us? If it is to teach the prohibition to eat the first fruits outside the wall of Jerusalem, there is no need for a verse, as it may be derived by means of an a fortiori inference from the lenient case of second-tithe produce. If with regard to the lenient case of second-tithe produce, one who eats them outside the wall is flogged, then with regard to first fruits, all the more so is it not clear that he is flogged? Rather, the verse comes to teach only with regard to a priest who partakes of first fruits before the person who brought the fruits to the Temple recited the accompanying Torah verses over them, teaching that he is flogged.

The baraita continues: “Nor your gift offerings”; this is a thanks-offering and a peace-offering that one donates voluntarily. Rabbi Shimon says: What does this phrase come to teach us? If it is to teach that it is prohibited to eat a thanks-offering and a peace-offering outside the wall of Jerusalem, there is no need for a verse, as it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of second-tithe produce, for whose consumption outside the wall one is flogged, despite the fact that it is not an offering. Rather, the verse comes to teach only with regard to one who partakes of a thanks-offering or of a peace-offering before the sprinkling of its blood on the altar, before the consumption of its flesh is permitted, that he is flogged.

The baraita continues: “Or the firstborn”; this is the firstborn. Rabbi Shimon says: What does this verse come to teach us? If it is to teach that it is prohibited to eat a firstborn animal outside the wall of Jerusalem, there is no need for a verse, as it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of second-tithe produce. If it is to teach that it is prohibited to eat a firstborn animal before the sprinkling of the blood, it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of a thanks-offering and a peace-offering, which are offerings of lesser sanctity, as even non-priests may partake of their flesh. Rather, the verse comes to teach only with regard to a non-priest who partakes of the flesh of a firstborn even after the sprinkling of its blood, that he is flogged.

The baraita continues: “Of your herd or of your flock”; this is a sin-offering and a guilt-offering, which are offerings of the most sacred order, which may be eaten only within the Temple courtyard. Rabbi Shimon says: What does this verse come to teach us?

If it is to teach that it is prohibited to eat a sin-offering and a guilt-offering outside the wall, there is no need for a verse, as it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of second-tithe produce. If it is to teach that it is prohibited to eat a sin-offering and a guilt-offering before the sprinkling of the blood, it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of a thanks-offering and a peace-offering, which are offerings of lesser sanctity. If it is to teach that it is prohibited for a non-priest to eat a sin-offering and a guilt-offering after the sprinkling of its blood, it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of a firstborn animal. Rather, the verse comes to teach only with regard to one who partakes of the flesh of a sin-offering or a guilt-offering even after the sprinkling of its blood, which is the correct time to partake of it, but he partakes of it outside the curtains surrounding the Tabernacle courtyard or outside the Temple courtyard, that he is flogged.

The baraita continues: “Your vows”; this is the burnt-offering, which is an offering of the most sacred order and is entirely consumed upon the altar, and is brought as a gift offering, not as an obligation. Rabbi Shimon says: What does this verse come to teach us?

If it is to teach that it is prohibited to eat a burnt-offering outside the wall of Jerusalem, there is no need for a verse, as it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of second-tithe produce. If it is to teach that it is prohibited to eat a burnt-offering before the sprinkling of the blood, it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of a thanks-offering and a peace-offering, which are offerings of lesser sanctity. If it is to teach that it is prohibited for a non-priest to eat a sin-offering and a guilt-offering after the sprinkling of its blood, it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of a firstborn animal. If it is to teach that it is prohibited to eat a burnt-offering outside the curtains surrounding the Tabernacle courtyard or outside the Temple courtyard there is an a fortiori inference from a sin-offering and a guilt-offering. Rather, the verse comes

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' קדשי קדשים חוץ לקלעים. פרש"י ז"ל דלקי משו' ובשר בשדה טרפה לא תאכלו דהיינו בשר שיצא חוץ למחיצתו. וקשה לי דהא הוי לאו שבכללות דמרבי קדשי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן ועובר שהוציא ידו חוץ למחיצתו ממעי אמו ולחולין שנשחטו בעזרה. וכיון דלאו שבכללות הוא לא לקי עליה. ואיכא למימר כיון דלא כתיבי אסורי אלא אמר מי שיצא חוץ למחיצה הראויה לו שהוא בשדה לא תאכלו כלהו כחד איסורא דמי ודמי ללאו דלא תאכלו כל נבלה ולאו דלא תעשה כל מלאכה דלא הוי לאו שבכללות, זה כתבתי לקיים דברי רש"י ז"ל.
ולי נראה דלקי משו' לא תוכל לאכול בשעריך בקרך וצאנך זה חטאת ואשם חוץ לקלעים כדר"ש וכדבעי' למכתב בגמ':

כבר ידעת שבימי יוחנן כהן גדול אחר שמעון הצדיק בדקו ומצאו שלא היו ההמון זהירים בהפרשה אלא בתרומה גדולה שהיא במיתה וגזרו שהלוקח תבואה מעם הארץ יהא מפריש ממנה תרומת מעשר מפני שאף היא בעון מיתה ולא היו מרגישים בה מפני שהיתה נבלעת אצלם במעשר ראשון וכן צוו להפריש משם מעשר שני הואיל ואין בו הפסד אלא טורח הבאתך לירושלים אבל מעשר ראשון ומעשר עני לא גזרו להפרישם הואיל ומותרין הם לזרים אין כאן אלא טענת ממון ואומרים לו הבא ראיה שלא נתעשר וטול ושמא תאמר היאך מפריש תרומת מעשר ואינו מפריש מעשר כך הוא עושה מפריש מן התבואה שלקח בכדי תרומת מעשר שהוא חלק ממאה וקורא לו שם מעשר כלומר הרי זה מעשר ראשון ושאר המעשר ראשון יהא במה שסמוך ומוקף לו ואח"כ אומר זה שייחדתי תחלה למעשר ושייחדתי שאר המעשר בסמוך לו יהא תרומת מעשר על אותו מעשר הסמוך לו ונוטל תרומת מעשר זה ונותנה לכהן וכן במעשר עני אע"פ שאינו מפרישו צריך הוא לקרות לו שם כלומר עשור תבואה שבכאן יהא מעשר עני ואח"כ אינו מפרישו ואין תביעה לעני עליו או תרעומות שאין לו ראיה כמו שביארנו:

כבר ביארנו שהבכורים מי שאכלן חוץ לירושלים אחר שנכנסו לעזרה לוקה וכן במעשר שני משנכנס לירושלים וכן בכור שאכלוהו חוץ לירושלים כדין שאר קדשים קלים וכן קדשי קדשים חוץ למחיצתם כמו שבארנו במשנה:

האוכל קדשים קודם זריקת הדם לוקה בין קדשי קדשים בין קדשים קלים וזר שאכל מהם כזית בין קודם זריקה בין לאחר זריקה לוקה אלא שבקדשי קדשים אינו לוקה משום אכילת קדש אלא לאחר זריקה ובעזרה שנאמר ואכלו אותם אשר כפר בהם וזר לא יאכל כי קדש הם במקום שהכהן אוכל ובעת שראוי לאכול אם אכלן הזר לוקה אבל אם אכלן בחוץ לוקה משום אכילה בחוץ ולא משום זרות וכן אם אכלן בעזרה קודם זריקה לוקה משום אכילה קודם זריקה ולא משום זרות:

גמרא מעשר עני של דמאי דממונא הוא כו' ורבנן כו' ור' ירמיה אמר רבי שמעון כו' ובמשנה עד שלא קרא עליהן קדשי כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ונימא זו דברי ר"ש כו' למלתיה ממתניתין דלקמן כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה ורבנן בריית כו' ולא נראה דהרי נבילה כו' בריית נשמה חשיבא ליה וי"ל לדבריו דר"ש כו' עכ"ל כך נראה להגיה מדברי התוספות והרא"ש דפרק גיד הנשה ע"ש ומיהו יש לקיים לשון התוספות שלפנינו דה"ק דקצת קשה לפי תירוץ זה כיון דע"כ הא דקאמרי בריית נשמה לדבריו קאמרי ואם כן נימא כברייתא לדבריו ומי דחק לתלמודא למימר דקאמרי [בריית נשמה] לדבריו וכן הקשו התוספות שם בפ' גיד הנשה ודו"ק:

ד"ה ורבנן בריית נשמה חשיבא אבל קצת קשה מאי קאמר בריית נשמה חשיב ליה לימא שאני חטה דאינה אובדת שמה כשנחתכה וי"ל דלדבריו וכו' כצ"ל והספר חסר ה"פ דרבנן לדברי ר"ש קאמרי וה"ק ליה לדידן אפילו הוה בו בריית נשמה לא הוה בריה כיון דאינה אובדת שמה אלא לדידך נהי דלית לך טעמא דאינה אובדת שמה במידי דאית ביה בריית נשמה אבל במידי דלית ביה בריית נשמה אודי לן מיהא דלא הוי בריה כיון דאינה אובדת שמה:

תוס' בד"ה ורבנן בריית כו' איבד שמו על ידו כו' נ"ב פירוש שמתחלה היה נקרא גיד הנשה ועכשיו חתיכת גיד וק"ל:

רש"י ד"ה ונימא זו דר"ש. ממתניתא דלקמן כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ותרומה ידך. הטנא מידך. כצ"ל:

במשנה האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהן קדשי קדשים כו' קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה. נראה הא דקתני בהאי סידרא ואין זה לא כסדר הלאו דלא תוכל דמעשר שני כתיב ברישא דקרא וביכורים דנפקא מתרומת ידך כתיב בסוף ועוד דביכורים ומעשר שני הם מיני תבואה וקדשים ודאי חמירי טפי והנראה בזה דכיון דכל הנך דקתני הכא דלוקה ארישא דמתניתין קאי וכפירש"י והתוס' שם דאלו לאו דוקא ואיכא טובא אלא דלא קתני אלא הנך דאית בהו חידוש א"כ לפ"ז א"ש דביכורים עד שלא קרא איכא חידוש טובא לאפוקי מחכמים בסמוך דקריאה אינה מעכבת בהם משא"כ בקדשי קדשים דליכא חידוש כמו ביכורים דהא איסור דידהו בחוץ לקלעים מפורש בקרא מיהא לאיסור עשה בחצר אהל מועד יאכלוהו אלא דאפ"ה איכא חידוש לענין מלקות דבהכי איירי כל השקלא וטריא בשמעתין וכמו שיבואר ואח"כ נקיט קדשים קלים ומעשר שני דבק"ק נמי איכא חידוש כמבואר לקמן בלשון התוס' משא"כ במעשר שני דעיקר לאו דלא תוכל לאכול בשעריך במעשר שני כתיב מש"ה נקט ליה בסוף כדאמרינן בעלמא כל מידי דאתיא מדרשא חביבא ליה אלא אפ"ה איצטריך לאשמעינן מעשר שני חוץ לחומה למידק מינה דאינו לוקה אלא דוקא שכבר ראו פני חומה דומיא דקדשים קלים דלית ביה לאו אלא לאחר זריקה שראוי לאוכלן לפני ה' אלקיך וא"כ ה"ה למעשר משא"כ באכל מעשר שני בלא פדיון קודם שנכנס לירושלים לא לקי כמימרא דרב אסי אר"י לקמן דף י"ט ע"ב כן נראה לי וק"ל:

שם השובר את העצם בפסח הטהור כו' נראה דבהא נמי איכא חידוש אע"ג דלאו מפורש הוא אפ"ה כיון דסתם שבירת עצם במזיד ע"י התראה שכיח טובא בעצמות שיש בהם מוח וסד"א דאתי עשה דאכילת קדשים ודחי קמ"ל דלקי והיינו כדאיתא בפסחים דף פ"ג מיתורא דקרא:

בגמרא אמר רבב"ח א"ר יוחנן זו דברי ר"ע סתימתאה כו' ופירש"י דהכי שמיע ליה לר' יוחנן דסבר ר"ע קריאה מעכבא. ולענ"ד אין צורך בזה דכיון דבלא"ה מוקמינן לרישא דמתניתין דאלו הן הלוקין כר"ע דחייבי כריתות לוקין וחייבי מיתות אין לוקין מש"ה משמע ליה לר' יוחנן דסיפא נמי ר"ע היא והיינו משום דבשיטת ר"ש אמרה דאמר להדיא דקריאה מעכבא ואמרינן נמי בעלמא דסתימתאה דר"ש היינו אליבא דר"ע:

שם מאי ר"ש דתניא ותרומת ידך כו' ק"ו ממעשר הקל ביכורים כו' לא כ"ש ומסקינן לקמן דקרי לאיסור מעשר קל לגבי ביכורים היינו משום דביכורים אסורין לזרים ומעשר מותר לזרים וא"כ בדין הוא דביכורים אסורין חוץ לחומה מק"ו דמעשר ואין להקשות דאכתי מאי ק"ו שייך הכא הא איכא למיפרך תרומה יוכיח דמשום הא לא איריא דמה לתרומה שאין טעונין הבאת מקום ולא וידוי משא"כ ביכורים דטעונין הבאת מקום ווידוי כמו מעשר אפילו לר"ש וכ"ש לרבנן דביכורים דמי למעשר נמי לענין ביעור ולענין טומאת עצמן ולענין אונן א"כ שפיר ילפינן ביכורים בק"ו ממעשר:

ועוד דכיון דבתרומה לא שייך הבאת מקום דכתיב בהדיא ואכלתם אותה בכל מקום א"כ לא שייך בה הך מילתא דחוץ לחומה וכיוצא בזה כתבו התוס' בפרק הערל (יבמות דף ע"ג) ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ו ע"ב) והשתא א"ש נמי הא דקאמר ר"ש דלענין חוץ לחומה דביכורים לא איצטריך קרא דילפינן להו בק"ו ממעשר ואמאי הא אכתי איצטריך לאשמעינן דלא נימא דתרומה קרינהו רחמנא ולמאי דפרישית א"ש וכמו שאבאר עוד לקמן באריכות:

מר סבר לא נחשדו ע"ה על מעשר עני של דמאי כיון דממונא הוא אפרושי מפרשי. קשה לי הכא מוקי אביי לפלוגתייהו דלר"א כיון דממונא הוא לא נחשדו ומפרישי ולרבנן משום טרחא לא מפרישי ואלו בפי"א דמסכת נדרים (דף פ"ד) דחי אביי להא דרב יוסף מטעם אחר דהא קאמר אביי התם דכ"ע ספיקו טובל ור"א סבר לא נחשדו ע"ה על מעשר עני משום כיון דאלו מפקר לנכסי הוי עני ושקיל ליה הוא לית ליה פסידא ורבנן סברי נכסי לא מפקר אינש דמירתת דלמא זכי בהו אינש אחרינא הלכך נחשדו והשתא קשה מאביי אדאביי בתרתי חדא דהכא קאמר אליבא דר"א כיון דממונא הוא מפריש פי' כיון דאין בה איסור אכילה אלא גזל עניים איהו לגזל עניים לא חייש והתם תלי טעמא משום דאלו מפקיר לנכסיה הוי עני ושקיל ליה הוא פי' ותו ליכא גזל עניים כיון דהוא גופיה נמי עני הוי הא אי לא הי"ל הא תקנתא הוי חושש לגזל והוי חשיד שלא להפריש ועוד דהכא קאמר אביי אליבא דרבנן דמשום טרחא חשוד שלא להפריש אע"ג דלית ליה פסידא ואלו התם קאמר דמירתת להפקיר דלמא זכי ביה אחר הא לאו הכי משום טרחא דאפרושי לא נחשד:

קורא ואין צריך להפריש. דכיון שקרא עליו שם יצא הכרי מתורת טבל ושאר המעשרות הוא צריך להפריש על כרחך לפי שצריך להפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר וליתנה לכהן שהיא במיתה לזרים ומעשר שני צריך להעלותו לירושלים ולאכלו: רבנן סברי ודאי טביל. לפיכך ספיקו צריך להוציאו מידי ספק טבל: לא נחשדו. דממונא הוא אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים ואיהו לגזל עניים לא חייש: אפרושי מפריש ליה. לאפקועי טיבליה נהי דמעשר ראשון לא מפריש דסבר אי מפרישנא ליה בעינא לאפרושי תרומת מעשר מיניה שהוא במיתה ונותנה לכהן ומעשר שני נמי אי מפרישנא ליה בעינן אסוקיה ומיכליה בירושלים: מחלוקת בחטה. שהיא כברייתה: כך מחלוקת בזו. דקסבר ר' שמעון בכל האיסורין כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן על שגגת כרת והלכה למשה מסיני היא: מתני' עד שלא קרא עליהן. ארמי אובד וגו' ובגמרא יליף היכן הוזהר: קדשי קדשים חוץ לקלעים. או שאכל קדשי קדשים בזמן משכן חוץ לקלעים ובגמרא מפרש היכן מוזהר: קדשים קלים. חוץ לחומה אזהרתיה מלא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכן מעשר שני ובגמרא פריך מעשר שני תנא ליה לעיל מעשר שני והקדש שלא נפדו והיינו שאכלו חוץ לחומה בלא פדיון: המותיר בטהור אינו לוקה. כדאמר לעיל בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה כו': השובר. עצם בטמא כדאמרינן בפסחים (דף פג.) ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול: לוקה ואינו משלח. קסבר שלח מעיקרא משמע ואין כאן לאו שניתק לעשה דאע''ג דכתיב שלח תשלח אחר לא תקח לאו למימרא דאם לקחת שלח אלא לא תקח אלא שלחנה קודם לקיחה: חכמים אומרים משלח ואינו לוקה. קסברי שלח אחר לקיחה משמע ולאו שניתק לעשה הוא: גמ' זו דברי ר' עקיבא. מתניתין דקתני בכורים קרייה מעכבא בהו ר' עקיבא היא שהיה רגיל רבי לסתום דבריו במשנה בסתם בכמה מקומות והכי שמיע ליה לר' יוחנן דאית ליה לר' עקיבא קרייה מעכב' בכורים: הנחה. לפני המזבח מעכבת בהן דשנה בה קרא (דברים כו) והניחו לפני וגו' (שם) והנחתו לפני וגו': ונימא זו דברי ר' שמעון. דהוי ליה לאיתויי סייעתא למילתיה. ממתניתין דלקמן דשמעינן לר' שמעון בה דאית ליה כי מתניתין דקרייה מעכבא בהו: מאי ר' שמעון. היכא שמענא ליה דאמר הכי: ותרומת ידך. סיפיה דהאי קרא הוא לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבותיך ותרומת ידך ודריש ר' שמעון לקרא מסיפיה לרישיה דאי הוה דריש ליה מרישיה לסיפיה לא מדריש ליה כי האי גוונא ולקמיה מפרשינא ליה: תרומת ידך אלו בכורים. דכתיב (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך: אם לאוכל. בכורים חוץ לחומה לאסור כדמשמע קרא לא תוכל לאכול בשעריך וגו': קל וחומר ממעשר הקל. שהרי כתיב בתחלת המקרא מעשר דגנך ולקמיה מפרש מאי חומר דבכורים ממעשר: עד שלא קרא עליהן. ארמי אובד אבי דאם אינו ענין חוץ לחומה תנהו ענין לאיסור אחר הראוי להם: לפני זריקה שהוא לוקה. דאם אינו ענין חוץ לחומה תנהו ענין לכך שזהו איסור החמור שאתה יכול לתתו לענין לאו שאין בו אזהרה מפורשת במקום אחר אלא עשה בלבד (שם יב) ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל: קל וחומר מתודה ושלמים. ולקמיה מפרש מאי חומריה דבכור מתודה ושלמים: אפילו לאחר זריקה שהוא לוקה. אם זר הוא שאין הבכור נאכל אלא לכהנים וזו היא אזהרתו ובמקום אחר עשה הוא דאשכחן בה אך בכור שור וגו' ובשרם יהיה לך וגו' (במדבר יח): אם לאוכל לאחר זריקה. והוא זר קל וחומר מבכור ולקמיה מפרש מאי חומרא דחטאת מבכור: חוץ לקלעים. ואזהרת עשה מצינו בה במקום אחר (ויקרא ו) במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד:

ורבנן בריית נשמה חשובה חטה לא חשובה. תימה דבפרק גיד הנשה (חולין דף צו. וצט: ושם) אמרינן שאני גיד דבריה הוא ולא בטיל ואע''ג דלית ביה נשמה וי''ל דהכי קאמר שאני גיד דבריה הוא וכיון דאתיא מבריית נשמה שפיר הויא בריה ולא נראה דהא נבלה דקא אתי מבריית נשמה ואעפ''כ לא הויא בריה אלא על כרחך הטעם תלוי דכל שאובד שמו כשנחתך הוי בריה וניחא מנבילה שאינו אובדת שמה שלפעמים אף כשנחתכה קורין אותה נבילה ולכך לא הוי בריה אבל גיד אובד שמו על ידי שנחתך אבל ק''ק לי מאי קאמר הכא בריית נשמה חשיבא ליה לימא דלדבריו דר''ש אמרי לדידן אפילו נמי אית ביה נשמה לא הוי בריה אלא לדידך דבריה הוא אודי לי מיהא דכיון דליכא נשמה דבטלה: