מכות טז ע"ב

דף טז - ב

ומתרצינן: התם, בשעה שביטל את העשה בכך ששרף המשכון -

גברא - בר תשלומין הוא!

ואז, אינו מתחייב מלקות על מעשיו, כי עדיין יכול הוא בשעה זו לתקן מעשיו, בתשלומים לגר.

ומה שבסופו של דבר הוא אינו משלם, זה משום שלאחר מכן, במיתת הגר - שעבודא דגר, חובו כלפי הגר, הוא דקא פקע מאליו. אך המלוה הממשכן לא ביטל אז בידים את האפשרות לתקן. ולכן הוא פטור ממלקות.

ג. פאה

ומקשינן עוד לרבי יוחנן:

והא איכא לאו נוסף הניתק לעשה שיתכן בו מלקות, בענין של מצוות פאה, דרחמנא אמר [ויקרא כג] "לא תכלה פאת שדך בקוצרך". ומנתק הכתוב את הלאו הזה למצות עשה - "לעני ולגר תעזוב אותם".

והיינו, שאם כילה לקצור את כל השדה, ולא השאיר בה לעניים פאת שדה ובה קמה לא קצורה - יעזוב חלק מהקציר לעניים, ויתקן בכך את הלאו.

ומשכחת לה בין ב"קיימו ולא קיימו", אם לא השאיר פאה בשעת הקציר לעניים, ובין ב"ביטלו ולא בטלו", וכגון שטחן את התבואה, כי לאחר שהשתנתה התבואה ונעשתה קמח, שוב אין הוא חייב עוד במצות פאה -

דתניא במסכת בבא קמא [צד א], בסוגיית "שינוי קונה":

מצות פאה לכתחילה, היא להפריש מן הקמה, שישאיר בקצה שדהו קמה לא קצורה למצות פאה.

ואם לא הפריש מן הקמה - מפריש מן העומרים הקצורים והאגודים לאלומות.

ואם לא הפריש מן העומרים - מפריש מן הכרי [ערימת התבואה] עד שלא מירח [החליק, וגמר את מלאכת] הכרי.

ועד אז יכול הוא להפריש פאה, והיא תהא פטורה מן המעשר, כיון שכל עוד לא נגמרה מלאכת מירוח הכרי לא חל שם טבל על התבואה.

אבל אם כבר מירח בעל התבואה את הכרי, שאז התחייב הכרי במעשר על ידי שגמר מלאכתו - הרי הוא מעשר תחילה את הכרי, ורק אחר כך נותן לו לעני את חלק הפאה. ^[1]

זאת, כדי שלא יצטרך העני להפריש מעשר מהפאה [שנעשתה טבל בגמר מלאכה, בהחלקת הכרי], ויפסיד העני מחלקו בפאה.

כי הרי לקט ופאה פטורים ממעשר, ויכולים העניים לזכות בהם ולאוכלם מבלי לעשר מהם. אך כאשר בעל השדה לא הפריש פאה מיד כדין, אלא המתין עם הפרשתה עד אחר המירוח, וגרם לתבואה להתחייב במעשר, עליו לתקנה כדי שלא יצטרך העני להפריש מחלקו.

ומשמע ממשנה זו, שמצות נתינת הפאה היא רק עד לשלב שבו נגמרת המלאכה שבשדה.

אבל, אם לאחר מכן המשיך וטחן בעל התבואה את התבואה, והשתנתה התבואה ונעשתה קמח, פטור הוא ממצות פאה, ונמצא שבטחינתו הוא מבטל את העשה בידיו.

ואם כן, מצינו שלוקה על לאו נוסף הניתק לעשה, שלוקה עליו כשמבטל את אפשרות התיקון של העשה בידים, וקשה לרבי יוחנן.

ומתרצינן: רבי יוחנן סבר כדרבי ישמעאל, דאמר: לא נפטר ממצות פאה בטחינת התבואה, ולדבריו, אף מפריש פאה מן העסה, ונותן לו!

אך עדיין מקשינן:

ולרבי ישמעאל נמי, גם אם יסבור רבי יוחנן כמוהו, עדיין יקשה לרבי יוחנן:

הרי משכחת לה שיבטל עשה של פאה, באופן דאכל את העיסה מבלי להפריש ממנה פאה, שאז כבר אין שום דבר לתת לעני כדי שיוכל לתקן בכך את הלאו של "לא תכלה פאת שדך בקוצרך", ונמצא שמבטל באכילתו, בידים, את האפשרות לקיים את העשה ולתקן את הלאו. ואם כן, מצינו לאו הניתק לעשה נוסף שיש ללקות עליו, לרבי יוחנן!

ומכח הקושיה הזאת, חוזרת בה הגמרא, ומבארת את דברי רבי יוחנן באופן אחר -

אלא, כוונת רבי יוחנן שאמר מצינו רק "זאת, ועוד אחרת", היא אהא, על מצות פאה.

אבל עשה של אונס - לא נחשב "אפשר לבטלו", ולכן לא מצינו שום אופן שלוקה על הלאו, אפילו לא בהדירה על דעת רבים שלא יחזירנה אליו -

דהיכא אמרינן "נדר על דעת רבים" אין לו הפרה - רק בהפרה לדבר הרשות.

אבל לצורך דבר מצוה - יש לו הפרה!

ואם כן, אונס, שכל ימיו הוא מצווה ב"עמוד והחזר", יכולים להתיר את נדרו. ^[2]

והראיה: כי הא, כמו המעשה, דההוא מקרי דרדקי מלמד תנוקות, דהוה פשע, שהיה מכה בינוקי, בתינוקות, יותר מדאי. ^[3] אדריה רב אחא, הדירו רב אחא על דעת רבים, שלא ימשיך ללמד תינוקות. ^[4]

ובכל זאת אהדריה רבינא, החזירו לאומנותו ללמד תנוקות, על ידי שהתיר את הדרתו, מפני דלא אשתכח, שלא נמצא מלמד תינוקות אחר, דדייק בשינון הסוגיות כותיה.

הרי שלדבר מצוה, מתירין אפילו נדר שנעשה על דעת רבים.

ואם כן, לא מצינו אופן לביטול בידים של עשה להחזיר אנוסתו, כי גם אם ידירנה על דעת רבים יש היתר לנדרו, כיון שמצוה עליו להחזירה. ולכן אין לוקים על לאו של אונס.

שנינו במשנה: והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים. וכולי.

אמר רב יהודה: האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבה, תולעת הנמצאת בכרוב - מלקינן ליה משום "שרץ השורץ על הארץ". ^[5]

ומספרת הגמרא שכך גם נהג רב יהודה למעשה -

ההוא גברא דאכל ביניתא דבי כרבא, ונגדיה והלקהו רב יהודה.

אמר אביי: מי שאכל פוטיתא, שבלע ^[6] שרץ המים בשלימותו - לוקה עליו ארבע מלקיות.

כי על שרץ המים נאמרו בתורה ארבעה לאוין -

בשרץ המים עצמו כתובים שני לאוין:

האחד, בספר ויקרא [פרק יא]: "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ... שקץ ... מבשרם לא תאכלו".

והשני, בספר דברים [פרק יד] "וכל אשר אין לו ... לא תאכלו, טמא הוא לכם".

ושני הלאוים הנוספים, הם בסיום פרשת סימני טהרה [ויקרא פרק יא], שנאמרו בה שני לאוין כלליים, לכל השרצים:

האחד, "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ".

והשני, "ולא תטמאו בם". ^[7]

וחייבין בהם על כל סוגי השרצים.

ואם בלע נמלה חיה, אף על פי שאין בה שעור כזית, כיון שהיא בריה שלימה, חייב עליה בכל שהוא, ולוקה חמש. ^[8]

לפי שיש בה את שני הלאוין הכלליים האמורים בשרץ, וכמבואר לעיל.

ובנוסף, על שלשה לאוין המיוחדים לשרץ הארץ [בויקרא יא - מא מב מד] -

משום "שרץ השורץ על הארץ".

ואם בלע צרעה, שהיא שרץ הנחשב גם לשרץ הארץ וגם לשרץ העוף - לוקה שש. ^[9]

לוקה שתיים על שני הלאוין הכלליים בשרצים, ולוקה עוד שלש מלקיות על שלשת הלאוים המיוחדים לשרץ הארץ.

ולוקה עוד מלקות אחת נוספת על הלאו הנוסף משום שרץ העוף [דברים יד] "וכל שרץ העוף - טמא הוא לכם, לא יאכלו".

אמר רב אשי: המשהה את נקביו ^[10] עובר משום "בל תשקצו את נפשותיכם" [בפרשת שמיני, ויקרא פרק כ]. ^[11]

אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי, מי ששותה בקרנא דאומנא, הקרן שמוצצים בה האומנים המקיזים דם, והיא כלי מאוס - קא עבר משום "בל תשקצו". ^[12]

אמר רבה בר רב הונא: ריסק תשעה נמלים, וביטלן בכך מתורת בריה, וגם שיעור כזית אין בכולן יחד, והביא עוד אחד, חי, והשלימן זה העשירי, השלם, לכזית, ואכלו עמם -

לוקה שש מלקיות:

חמש הוא לוקה משום חמשת הלאווים של אכילת שרצים, על אכילת האחד השלם, משום בריה. ^[13]

ואחד הוא לוקה על אכילת כולן יחד משום כזית נבילה. ^[14]

שהרי בשעת בליעתו, מת השרץ, ונעשה גם הוא נבילה, ואז הוא מצטרף עם התשעה לכזית.

רבה אמר רבי יוחנן, אם גדולים הם הנמלים, ויש בהם עמו כזית, אפילו הם רק שנים והוא - מצטרפין לכזית.

רב יוסף אמר אפילו היה רק אחד והוא ויש בהם יחד כזית, מצטרפין.

ולא פליגי, לא נחלקו רבה ורב יוסף על רבה בר רב הונא.

כי הא, זה שאמרו מצטרף עם אחד או שנים, מדובר ברברבי, בנמלים גדולות.

ואילו הא דאמר רבה בר רב הונא "עשר נמלים" מדובר בזוטרי, בנמלים קטנות.

שנינו במשנה, אכל טבל ומעשר ראשון וכו'.

אמר רב: אכל טבל של מעשר עני, שהופרשו ממנו תרומה ומעשר ראשון, אך לא הופרש ממנו מעשר עני - לוקה.

וחידושו של רב בטבל הטבול למעשר עני הוא, שאף על גב שמעשר עני גופו אין בו כל קדושה, שהרי נאכל הוא לזרים ואוכלין אותו בכל מקום, ואפילו בטומאה, בכל זאת, אם לא הפרישו אותו מהתבואה, הרי היא טבל, ולוקה על אכילתה.

ומבארת הגמרא את שיטת רב:

כמאן, כמו מי סובר רב שמעשר עני טובל את הפירות? - כי האי תנא:

דתניא, אמר רבי יוסי: יכול לא יהא חייב עונש על אכילת טבל אלא רק על הטבל שלא הורם ממנו תרומה ומעשרות כל עיקר.

אבל, אם הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון,

או אם הורם ממנו מעשר ראשון ולא הורם ממנו מעשר שני ^[15] -

ואפילו הורמו ממנו תרומה ומעשר ראשון, ולא הורם ממנו מעשר עני -

מנין שעדיין שם טבל עליו, ולוקה על אכילתו?

תלמוד לומר [דברים יב, יז - יח]: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך, תירושך ויצהרך. כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו".

ופשוטו של מקרא מדבר במעשר שני שצריך להעלותו לירושלים ולאוכלו שם, כי מעשר ראשון או מעשר עני אינם צריכים להאכל בירושלים דוקא.

אלא, שלמדו חכמים בגזירה שוה מהמילה "בשעריך" שפסוק זה אמור במעשר עני.

ולהלן [דברים כו יב] הוא אומר: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, ונתתה [מעשר ראשון] ללוי. [ומעשר עני תיתן] לגר ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו.

מה להלן, שנאמר "ואכלו בשעריך" היינו מעשר עני.

אף כאן, דכתיב "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" היינו מעשר עני.

ואמר רחמנא "לא תוכל לאכול בשעריך"! והרי לא יתכן לומר, שאסר הכתוב את אכילת מעשר עני בכל שעריך. ובהכרח, שכוונת הכתוב היא לענין טבל הטבול למעשר עני, לומר, שכל עוד לא הוציא ממנו את המעשר עני - "לא תוכל לאכול"! ^[16]

אמר רב יוסף: דין זה האם מעשר עני טובל את הפירות הוא כתנאי, בפלוגתא של תנאים הוא.

דתנן במסכת דמאי [ד ג]:

גזרו חכמים על תבואת עם הארץ שתהיה אסורה באיסור "דמאי", והיינו, איסור טבל, מספק, שמא לא עישרוה עמי הארצות. ולכן חייבו חכמים להפריש ממנה מעשרות [אך לא תרומה, כי עליה הם לא נחשדו, אלא ודאי לנו שהם מפרישים אותה].

וכך עושה חבר הלוקח תבואה מעמי הארצות:

מעשר ראשון, קורא לו שם מעשר בצפונו או בדרומו של הכרי, ומפריש ממנו תרומת מעשר, ואוכלו את המעשר ראשון בעצמו. לפי שמעשר ראשון מותר לזרים ואין בו אלא מצות נתינה ללוי, ומספק אינו צריך ליתנו, כי המוציא מחבירו עליו הראיה.

מעשר שני - מפרישו, ואוכלו בירושלים.

אך במעשר עני - נחלקו בו חכמים ורבי אליעזר אם צריך בכלל להפרישו:

רבי אליעזר אומר: אין צריך הלוקח פירות מעם הארץ אפילו לקרות את השם על מעשר עני של דמאי. ^[17] וחכמים חולקים עליו ואומרים:

ביניתא דבי כרבא. פי' רבינו ז"ל תולעת של כרוב. וקשיא א"ה פשיטא אמאי לא לקי עלה כי אכיל לי' ואפי' באוכל כרוב (וכן) [ובו] תולעת נמי פשיטא דלקי דה"ל אתליעו אילנא גופיה דודאי לקי וכ"ש דקי"ל אפילו בקישות שהתליע באביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ ותו מאי ביניתא.
לפי' פר"ת ז"ל דג שגדל בתלם המחרישה שיוצא מן המים ועומד בתוך ארץ לחה. וכיון שפעמים שהוא רומש על הארץ לוקה משום רמש האדמה ולקי נמי משום דג טמא אי אתרו בי' משום דג טמא:

כבר ביארנו שהפאה לאו הנתק לעשה הוא לא סוף דבר בעוד שהקציר בעין אלא אפילו טחנו קמח או אפאו פת נותן שיעור פאה לעניים והוא שאמרו מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה יפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים יפריש מן הכרי עד שלא מירחו מירחו מעשר ונותן לו אפילו טחנן אפילו לשן ועשאן פת וכן הדין בלקט ושכחה ופרט ועוללות שכלם נתקים לעשה הם וכל שלא קיים עשה שבהן לוקה:

זה שיעדנו לבאר באונס ומוציא שם רע שאין אתה מוצא בהם דין בטלו אחר שגרשה ודאי כך הוא שאם תפרש בטלו כגון שהמיתה בידים הרי קם לו בגדולה הימנה ואם שקבל לה קדושין מאחר ונאסרה לו אם בשליחותה עשה לא על ידו בא הביטול אלא על ידה ואם שלא בשליחותה אין קבלתו כלום ואפילו ברצויה ואפי' למי שמפרש שברצויה חלים הקדושין מ"מ רצויה הוא המבטל ואם שהדירה הנאה הרי יש לו הפרה ואפי' הדירה ברבים ואם שהדירה על דעת רבים ומצד מה שאמרו נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה כבר אמרו שלא נאמר כן אלא לדבר הרשות הא לצורך דבר מצוה כגון זו שיש בה קיום עשה אף על דעת רבים יש לו הפרה ויראה שאף במצוה מדברי סופרים כן שהרי מצינו במלמד אחד שהיה פושע בהכאת התינוקות והביאו רב אחא להדיר הנאה שלא ילמד עוד לתינוקות ואח"כ ראו שלא נמצא מלמד בדייקנות כמותו והתירו את נדרו והחזירוהו ואין ספק שכשהדירו רב אחא על דעת רבים היה שהרי עסקי רבים ונמלך עמהם להעבירו והדירו על דעת כלם או על דעת עצמו וישיבתו ואעפ"כ בטלוהו לצורך מצוה שדעת רבים גלויה היא שאין מתכוונים לבטול מצוה:

על דעת רבים זה שהזכרנו פי' בו שהרבים לשם ומדירין אותו על דעתם או שהוא אומר להם על דעתכם אני נודר וכן נראה דעת גדולי הרבנים במסכת גיטין ואף גאוני הראשונים כתבוה כן בתשובותיהם אבל אם אמר כן בסתם אינו כלום וי"מ אף בשנודר בסתם על דעת רבים ואפי' שלא בפניהם ולא עוד אלא שגדולי המפרשים כתבו שאם הוזכר בפרט על דעת מי נדר יש לו הפרה בדעת אותם שבירר אפילו היו כמה ואפילו לא תלה נדרו אלא באחד הואיל וייחודו צריך להפרתו בדעתו של זה ומ"מ יראה דוקא בבא לישאל דרך פתח אבל אם בא לישאל בחרטה יראה שאין צריך בדעתו של זה וי"א כן אף בעל דעת רבים כמו שיתבאר למטה והדברים נראין כדעת ראשון ורבים אלו בהודר ברבים נחלקו בה ברביעי של גיטין רב נחמן אמר שלושה ומדדרשינן בדם של זיבה ימים שנים רבים שלשה ור' יצחק אמר עשרה ומדכתיב בגבעונים עדה אבל בעל דעת רבים לא נתפרש ונחלקו בה הפוסקים במחלקת שנויה בהודר ברבים מהם שפסקו בעשרה ומהם שפסקו בשלשה ואנו רגילין לפרש שלשה שהן בית דין וסתם הדברים שהוא תולה ענינו בדעת בית דין אבל כל שנדר על דעת שנים יש לו שאין רבים אלא בשלשה כמו שכתבנו ימים שנים רבים שלשה ובמסכת נזיר פרק שני נזירים אמרו שני נזירים תרי והאי גברא דקאי ביניהו הא תלת הוה ליה רבים אלמא אין רבים אלא בשלשה ואם בירר אחד או שנים ונדר על דעתם גדולי המפרשים סוברים לומר הואיל ובפרט נדר על דעתם שצריך בהתרתו לידיעתם ולהמלכתם:

יש מי שאומר שלא נאמר בעל דעת רבים שאין לו הפרה לדבר הרשות אלא כשהודר לדבר מצוה שאם הודר לדבר הרשות אין דעת רבים חלה עליו כלל וכשאנו משיבין להם מסוגיא זו שהיינו מעמידין בטול עשה של אונס בהדרה על דעת רבים הם משיבים לנו מדברי גדולי הרבנים שפרשו הענין בשמצא לה עון שהיא אסורה לו ואע"פ שאין דבריהם מכוונים שהרי אם היא אסורה לו אין כאן עוד דין עשה ואם עשה אין כאן בטולו מהיכן מ"מ יש לפרש את דבריהם בשמצא בה דבר מכוער או יצא עליה עדות אחד והוא מאמין בו שמצוה עליו לגרשה אע"פ שאינה אסורה לו בכח בית דין והדירה ונמצא אחר כן שידע שאינו שאסורה לו מצד הנדר ומתירין לו והדרת מקרי דרדקי שהוזכר לשם מצוה היה ממה שהיה הוא פושע בתינוקות ואף אחרוני הרבנים מפרשים שאין לעל דעת רבים הפרה לדבר מצוה אלא כשנתכונו לדבר מצוה ונמצא שהוא צד עבירה כגון זה של מקרי דרדקי ונתכוין לדבר מצוה לחוס על התינוקות ונמצא באותו ענין בעצמו עבירה שלא נמצא כמותו אבל למצוה אחרת לא וזהו לשון כי הא וכו' ואף הם מחדשים בענין זה הוראה אחרת לומר שלא נאמר שיש לו הפרה בדבר מצוה אלא בשיש לומר שעלה על דעתם כן בשעת הדרתם כגון זו של מקרי דרדקי שמן הסתם ראו את הבטול ודעתם היה שאם ימשך הבטול והוא שלא ימצאו אחר הגון כמותו יחזירוהו אבל בדבר שאין לומר בו שעלה על דעתם כן בשעת הדרתם אפילו היתה התרתו לדבר מצוה אין לו הפרה שאין מקילין בעל דעת רבים לרבנן יותר מברבים לר' יהודה והרי ברבים לר' יהודה אין לו הפרה אף לדבר מצוה שהרי ר' יהודה מגבעונים מייתי לה והרי בענין היו צריכין להפרה לקיום מצות לא תחיה כל נשמה ולא מצאו פתח להיתרם הואיל ולא היה דעתם על כך בשעת הנדר אלא שמ"מ יש לומר שלא היה שם בטול מצוה כמו שפירשנו ברביעי של גיטין ולא עוד אלא שיש להקשות עליהם מסוגיא זו שהרי בהדרתו לא היה דעתו בהחזרתה ואעפ"כ הואיל ויש כאן קיום עשה מחזירה ותירצו שבזו בשעת הנדר נודע לכל שבטול מצוה היה שם והוא בטול לאו דלא יוכל לשלחה ואין דעת רבים חלה עליה ואם חלה דעתם היה בהפרתו מעקרא אבל כל שבשעת הנדר אינו יודע וניכר שיהא שם בטול מצוה דעת רבים חל עליה ואין לו הפרה אף לכשיזדמן בה בטול מצוה ואף זו של מקרי דרדקי כך הוא שבשעת ההדרה היה שם בדעתם בטול תורה ואין ספק שדעתם הוא שאם ימשך הבטול יפרו את הנדר הא כל שהוא דבר שאין ההפרה עולה על הדעת בשעת ההדרה וכן שאין באותה שעה בטול מצוה דעת רבים חלה עליו ואין לו הפרה ולדעתנו כל לדבר מצוה יש לו הפרה וענין גבעונים משום חלול השם נגעו בה ששבועתם היתה מפורסמת לכל וההיתר אינו נודע לכל וכל שכן לאומות שאין יודעות ענין היתר והיה שם חשד וחלול השם אבל כל שאין חלול השם בהיתרו מתירין לכל דבר מצוה אנן סהדי שכמו שלא חלה דעת רבים על בטול מצוה שמעכשו כך אין דעת רבים חלה לעולם בדבר שיהא בטול מצוה עתידה לבא:

יש מי שאומר שלא נאמר בעל דעת רבים שאין לו הפרה אלא על ידי חכם אבל בעל מיפר אף בנדר שעל דעת רבים שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואחר שהבעל אינו בא בצד היתר אלא בהפרה אין בו חלוק בין נדר לנדר והדברים נראין ויש אומר מזו ר"ל ממה שאמרו כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת שאם נדרה וקיים הוא או החריש כל היום שאין חכם יכול עוד להתיר אותו הנדר ואין הדברים נראין שלא נתנה תורה רשות לבעל להקים אלא שבהקמתו יהא אותו נדר כנדר מי שאין שולטנות עליו וחכם מ"מ יכול להתירו כנדרי האיש וכן נראה לי ברור ושמא תאמר והרי לדעת האומר ברבים אין לו הפרה אמרו כן אף בבעל כמו שכתבנו במסכת גיטין והיאך יהא ברבים חמור מעל דעת רבים יש לומר שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה טעם הדבר שכל שהוא מפורסם ביותר אין חכם ולא בעל יכולין להתיר או להפר ואין הלכה כן אבל איסור על דעת רבים סתם הדברים מצרפת היא דעת הבעל עמהם וכל עצמה אינה נגררת אלא אחר דעתו ואין הכוונה בדבריה אלא שאם רצה בעלה יהא הנדר על דעת רבים ומתוך כך כל שרצה להפר יפר:

מגדולי קדמונינו כתבו להלכה ולא למעשה שלא נאמר על דעת רבים אין לו הפרה אלא בבא לישאל דרך פתח שצריך לישאל באיזה דעת נדר וכבר תלה נדרו באחרים אבל הבא לישאל מצד חרטה לומר שהכעס הביאו לכך ולדעת האומר פותחין בחרטה אף על דעת רבים יש לו הפרה אלא שלא ראינו מי שיקל ראש בכך:

כבר ביארנו במשנה שהאוכל שרץ לוקה מן התורה ושיש בענינו חמשה לאוין א. שרץ העוף כגון זבוב ויתוש וחגב טמא וצרעה ודבורה ב. שרץ הארץ כגון שמנה שרצים ונחשים ועקרבים וחפושית ונדל ג. רמש האדמה והוא שאינו פרה ורבה כגון תולעים שבאשפות ד. שרץ המים כגון עלוקות שבמים וצפרדעים ודומיהם וכל הדגים הטמאים ה. תולעת הפירות שפרשו ויצאו תולעת המתילד בכרוב ושאר ירקות והוא הקרוי כאן ביניתא דבי כרבא אינו כתולעת הפירות אלא כשאר רמש האדמה והתולעים שבאשפות יש באיסור שרצים לאוין האמורים בשרץ סתם מלבד האמורין בפרטיהם והאוכל לוקה על הפרט ועל הכלל מעתה אכל פוטיתא והוא דג טמא הן קטן שנכלל בשרץ המים משום קטנות הן גדול שהרי אף הגדולים בכלל שרץ המים הם שאין לאו אמור בשרץ המים אלא אותם האמורים בדגים טמאים וכלם בכלל שרץ המים כמו שנאמר בכלם דרך כלל ושקץ יהיו לכם ואף הפוטיתא בפרט רוב מפרשים כתבו בה שהיא דג טמא גדול וגדולי הרבנים פי' בה בשלישי של ערובין דג טמא קטן שאין בו כזית ואמרו עליה שהאוכלה לוקה משום שני לאוין האמורים בשרץ המים אחד בתורת כהנים ואחד במשנה תורה ומשום שני לאוין האמורים בשרץ סתם שאין לאו האמור בשרץ סתם נקרא לאו שבכללות שאם כן אף לאו של נבלה כולל נבלת שור וכבש וכל הבהמות הטהורות אלא שלא נקרא לאו שבכללות אלא שכלל שמות חלוקים בלאו אחד כגון נא ומבושל ואתנן ומחיר או שכולל הרבה ענינים בפירושו כגון לא תאכלו על הדם על הדרך שביארנו וארבעה לאוין אלו הם שנאמר בפרשת שמיני בדגים טמאים ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ובמשנה תורה בפרשת ראה אנכי וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו ושנים בשרץ סתם בפרשת שמיני אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ומשמע שרץ שורץ בין בים בין ביבשה ואל תשקצו ואל תטמאו הרי שנים:

אכל נמלה והוא שרץ הארץ לוקה חמש שנים האמורים בשרץ סתם ושלשה לאוין האמורין בשרץ הארץ בתורת כהנים בפרשת שמיני וכל שרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל כל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ:

אכל צרעה לוקה שש שהצרעה נכללת בשרץ הארץ ובשרץ העוף ויראה לי שהיא בריאה שאין הכנפים נבראים עמה אלא שמתחדשים בה לאחר זמן כענין הזבוב שהוא מתחלתו תולעת ומתחדשים עליו לאחר זמן כנפים וכך הוא בזו ומתוך שהיא בלא כנפים מתחלתה היא בכלל שרץ הארץ ומתוך שכנפים מתחדשים בה לאחר זמן ולכשנתחדשו בה ניתוסף בה איסור שרץ העוף ובמצאו שני לאוין סתם ושלשה שבשרץ הארץ ואחד שבשרץ העוף והוא בפרשת ראה אנכי כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכל ולמדת דרך שתשעה לאוין נאמרו בשרץ שנים בשרץ סתם ושנים בשרץ המים ושלשה בשרץ הארץ ואחד בשרץ העוף ואחד ברמש האדמה וגדולי המחברים נראה שפירשו כל הענין בדרך אחרת ודעתם שאין לאו של דג טמא נאמר בשרץ המים כלל ואין שרץ המים אלא כעין עלוקות שבמים וצפרדעים ודומיהם ממה שאינו בצורת דג וכן הבריות הגדולות שהם בים שאינם בצורת דג ואין באלו אזהרה בפרט אלא נכלל הוא באזהרת שרץ סתם אבל המין שאינו פרה ורבה הוא נכלל באותם שבשרץ הארץ והוא אל תשקצו את נפשותיכם בכל הרמש הרומש על הארץ ותולעים שבפירות אזהרתם נכללת גם כן באחד מאותם האמורים בשרץ הארץ והוא כל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלו כי שקץ הם והוא שכתבו בסתם שכל שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ הארץ ומשרץ המים לוקה שלש כגון שהיו לה כנפים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיא רבה במים ואם היתה עם כל ממינים הנבראים בפירות לוקה ארבע ואם היתה עם כל אלו מן המינין שאינן פרין ורבים לוקה חמש ואם היתה עם כל אלו מכלל עוף טמא לוקה שש משום עוף טמא ואזהרתו ואת אלה תשקצו מן העוף לא תאכלו ומשום שרץ העוף ומשום שרץ הארץ ומשום שרץ המים ומשום תולעת הפירות ומשום רמש האדמה ויהיה לדעתם פוטיתא מין שהוא עוף טמא ושרץ העוף ושרץ המים והנמלה היא הפורחת ומתילדת מעפושי הפירות ורבה אח"כ במים ויתוסף עליה לאו של תולעת הפירות ותהיה הצרעה עם כל זה שאינה פרה ורבה כבריה מתילדת מן העפושים ויתוסף בה לאו רמשים:

זהו ענין דבריהם אע"פ שיש להבין מלשונם חלוף בקצת דברים ואע"פ שאם היה כן הדברים אמתיים מ"מ אין הענין נראה להיות כך והוא יהיה עוף טמא והוא שרץ העוף והיאך יהא שרץ המים והוא נברא בפירות וכן מה שכתב האוכל נמלה פורחת וגדלה במים לוקה חמש ומהיכן נמצאת נמלה גדילה במים אלא שהם כתבו מ"מ שהכל באפשר מצד הטבע ומה שהביאם לפרש כן שהם הקדימו בקצת חיבוריהם שאין אדם לוקה על כמה לאוין אלא מלקות אחת שאין המנין לפי מנין לשון המצוה אלא לפי ענין המוזהר או המצווה אא"כ יתבאר בתלמוד באחד מהם ענין זולת הענין שנכלל בלאו האחר או בעשה והוא שאומרים לפעמים כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן ליה בלאוי יתירי כמו שנזכר בשני של פסחים ובמקומות אחרים למדת וכל שיוכלו לפרשו לענין אחר או להקיש ממנו גזרה שוה לענין אחר יהיה אותו הענין מצוה אחרת אבל כשאין יכולין לפרשו לענין אחר ישאר הענין שלא בא אלא לכפל ולחזוק והוא לאו יתר ואין לוקין עליו אפילו במקום שנאמר לעבור עליו בשני לאוין והמשל בזה הוא בשבת באו במצות עשה למנוחתו י"ב מצות ובאכילת דם באו במצות לא תעשה שבע מצות ולא ימנו אלא במצוה אחת וכן כלאי בגדים שני לאוין ולא נמנו אלא באחד וכן ציצית בחמשה עשה וכן הרבה ואונאת הגר שלש מצות וכן הרבה ואמנם במקום שיאמר עליו לוקה שתים או לוקה שלש אז ימנו בשתים או בשלשה או במנין המלקיות שאין שתי מלקיות מלאו אחד בשום פנים ואפילו היו שני הלאוין מחלקים בלשון כמו ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו וכי תחבוט זיתיך לא תפאר אחריך ששניהם בענין השכחה ומעתה לפי מה שפירשנו תחלה יבאו משלשה לאוין האמורים בשרץ הארץ שלשה מלקיות ואף חכמי הצרפתים משיבין על פי' זה למה אינו לוקה עוד מן הלאו האמור בפרשת קדושים אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף והשיבו שלא נאמר בשרצים ואע"פ שכתוב בו אשר תרמוש לשון בריות גדולות הוא כדכתיב בו תרמוש כל חיתו יער ואע"פ שמצאנוהו על השרץ גם כן הואיל ומזכיר שם בהמה ואומר אשר תרמוש ודאי על כיוצא בזה הוא נאמר וי"מ שבשמנה שרצים הוא נאמר וי"מ בזו מטעם לאו שבכללות שהוא לאו לכל דבר טמא ומ"מ גדולי האחרונים כתבו שמלקין לפי מנין הלאוין כפי שיראה משמועה זו על הדרך שפרשנוה ומביאין ראיה על פי' זה ממה שאמרו בשני של פסחים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מה תלמוד [לומר] כלומר שהרי יצאה בהיקש ממעשר שנאמר בו ולא בערתי ממנו בטמא אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה והקשו על זה ואימא לעבור עליו בשני לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע כלומר ואף בזו נאמר שבא להלקות שתים עד שתירץ כל היכא דאיכא למדרש דרשינן וכו' נראה שמלקין כמנין הלאוין וכן אמרו למטה במבשל בעצי אשרה שלוקה משום ולא ידבק בידך מאומה וכו' והקשה ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך ואף הם כתבוה כן וכן למטה בשמועת זר שאכל מן העולה לפני זריקה לר' שמעון לוקה חמש והקשו ולילקי נמי מדר' אליעזר וכו' וכן ברחים ורכב וזג וחרצן לאביי לוקה שתים אע"פ שהוא דבר אחד ושם אחד ואין רבא חולק אלא מטעם לאו שבכללות הא אילו היה לאו מיוחד לוקה מלקות שניה מצד הכפל וכן לענין קרבן בסנהדרין הבא על כלתו חייב משום כלתו ומשום אשת איש והקשו עליו וליחייב נמי משום אשת בנו עד שתירץ פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו לומר זו היא כלתו זו היא אשת בנו הא אלמלא מיעוט זה היו מחייבים אף משום אשת בנו ומ"מ אף לשטה זו ברבוי מצות עשה כגון שתים עשרה שבשבת וחמשה שבציצית לא ימנו אלא במצוה אחת ואף בלאוין דוקא שיהו הלאוין מיותרים לא יבא כפלם לשום צורך הא כלאי בגדים שנאמר בהם לא תלבש שעטנז ללבישה ולא יעלה עליך להעלאה אינו לוקה אלא אחת וכן אכילת דם פירשו בכריתות אחד לדם חולין ואחד לדם קדשים ואחד לדם כסוי ואחד לדם האיברים ואחד לדם התמצית וכן הרבה לאוין האמורים בעבודת יום טוב כולם לצורך חדוש דברים שנתחדשו בפרשיותיהם וכן בבהמה טמאה ועופות טמאים כמו שאמרו במסכת חולין שהבהמה נשנית מפני השסועה והעופות מפני הדאה ועוד יש להקשות על דבריהם הראשונים היאך פוטיתא נכללת בשרץ הארץ ובשלישי של עירובין אמרו ומי אמר אביי דגים גדולי קרקע נינהו והא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' ואם איתא לילקי משום שורץ על הארץ:

דברים אלו כלן אם לא אכלן שלמים שיעורן בכזית בין שאכל כזית זה מבריה גדולה בין שצירף מעט מזו ומעט מזו עד שצרפן לכזית אבל אם אכל בריה שלימה אפילו פחותה כחרדל לוקה בין שאכלה היה בין מתה אפילו סרחה ונשתנית צורתה ולא עוד אלא שאם אסף הרבה נמלות ורסקן ובטלן מתורת בריה ולא היתה בהן כזית והביא אחת שלימה והשלימן לכזית הרי זו מחייבת לעצמה משום בריה ומשלמת המרוסקות לכזית ונמצא לוקה שש חמש משום נמלה ואחת משום כזית בשר טמאה ואינו לוקה משום כזית נבלה שאין דין נבלה אלא במינין הטהורים וכזית נבלה האמור כאן בשמועה זו פירושו טמאה ושמנה שרצים שהוזהרו בתורה שיעור אכילתן בכעדשה כשיעור טומאתן אם אכל חתיכה מהם בחייהם שיעורם בכזית כשאר השרצים:

מדברי סופרים שלא להמאיס אדם את עצמו בעשיית דברים המאוסים ושנפשו של אדם קצה בהם לפחיתותם דרך הערה אמרו המשהא את נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם וכן אמרו על מי ששותה בכוסות המציצה שהמקיזים רגילים בהם או בקערות המצויות אצלם להיות דם המוקזים שותת לתוכם שהוא עובר משום בל תשקצו וכן בכל הדומה לזה:

זה שאמרנו בבריה שלוקה עליה בפחות מכזית בין חיה בין מתה פירושו במינים האסורין אבל בטהורים אין בהם דין בריה אלא בשאכלו חי אבל בנבלתם אין בהם דין בריה אלא בשהוא אסור מעקרו כמו שביארנו במסכת חולין:

הטבל שהופרש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ונשאר בו מעשר שני או מעשר עני בשנה שלישית שלא הופרש האוכל ממנו לוקה אבל אינו במיתה כמו שביארנו במשנה ואזהרה זו ממה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני וכתיב לא תאכל וכו':

גמ' ונותן לו כדרבי ישמעאל דאמר כו' משום שרץ השורץ על הארץ ההוא דאכל כו' ואפילו מעשר עני כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ריסק ט' כו' חל על איסור בהמה טמאה כו' טמאה וטהורה אע"ג שאין איסור כולל כו' חל על איסור חלב עכ"ל כצ"ל ומ"ד נמי התם דאין איסור נבילה חל על איסור טמאה מודה דחל על איסור חלב משום דהוי איסור כולל ועיין על כל דבריהם דהכא בתוס' בפ' גיד הנשה:

בד"ה ואפילו שנים כו' כיון דבשנים והוא איכא כזית וי"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה ריסק כו' כל שהוא חייב א"כ ע"כ אכילה אתי למידרש היכא דאיכא כו' חל על איסור כולל אמרינן נמי דטמאים מצטרפים כו' כצ"ל ונ"ב פי' שיבא איסור נבילה ויחול על איסור טומאה וק"ל:

גמרא האי מאן דאכל כו'. כצ"ל:

תד"ה ריסק. לומר דאי איכא כזיתים הרבה כו'. כצ"ל:

תד"ה ואפי'. כיון דבשנים והוא כו'. מלת והוא הוא מהגהת מהרש"א אבל ל"נ יותר להגי' בציונם ואפי' אחד והוא והראיה מדכתבו בשנים יותר מבעשר. שנים דומיא דעשר דהוו עם החי וכן בתירוצם כתבו שאם היה מרוסק כמו האחר משמע שאינו אלא אחד:

בא"ד וי"ל דקמ"ל רבותא כו'. הן גם ברבה צ"ל דאשמעינן הך רבותא וא"כ מאי אשמעינן תו רב יוסף ונ"ל דר"י אמר פי' דהכי אריו"ח ול"פ אלא באיזה לשון אמר וכה"ג תמצא הרבה ועמש"כ בהרא"ש פ"ק דעירובין:

גמ' אכל פוטיתא. עיין מ"ק דף ב ע"ב תוס' ד"ה חייב:

רש"י ד"ה משום כזית נבילה שכשבולעו הוא מת. עיין חולין דף קב ע"ב ברש"י ד"ה בחיי' ואולי י"ל דנמלה זוטרא חיותיה ומת בשעת הבליעה אבל צפור אלים חיותיה:

אכל טבל של מעשר עני לוקה. מדנקט לוקה משמע מלקות הוא דאיכא אבל מיתה ליכא כמו בטבל גמור דחייב מיתה על אכילתו כדאמ' בפרק הנשרפין (דף פ"ב) וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהמ"א האוכל כזית מן הטבל קודם שהפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל וכו' והשיאו אותם עון אשמה אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני הרי זה לוקה משום אוכל טבל ואין בו מיתה שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר והסכים עמו הראב"ד בהשגות שכתב סברא היא זו והיא יפה בעיני דכתיבי בהני קראי קודש. ומדבריהם למדנו דאפילו על טבל של מעשר שני אין בו מיתה אלא לוקה בלבד ואני תמה ע"ז דאם איתא דטבול למעשר שני אינו בכלל קרא זה דלא יחללו את קדשי והרי כלל עצמו של איסור טבל ללאו ומיתה מהאי קרא דלא יחללו נ"ל התם לא יחללו אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה כדא' התם ובע"כ לאו ואיסור טבל של מעשר שני אין לנו אלא א"כ נלמד מטבל דמעשר עני וכר' יוסי דנ"ל מגז"ש דבשעריך דלא גרע טבול למ"ש דקדיש מטבול למעשר עני שהוא [בלאו] דאלת"ה טבול למ"ש אפילו לאיסורא גרידא מנלן אלא ודאי כדאמרן א"כ למאי דרצה ר"י לומר אדר"א דאמר אין צריך לקרות את השם על מ"ע של דמאי משום דודאי אינו טובלו וגז"ש דבשעריך לית ליה א"כ מעשר שני של דמאי כיון דאינו בכלל דלא יחללו ג"כ ודאי אינו טובלו וא"כ אין צריך נמי לקרות את השם למעשר שני של דמאי לר"א ואמאי שביק ר"א למעשר שני ונקט מעשר עני לחוד ה"ל למימר דלמעשר שני של דמאי נמי אין צריך לקרות את השם ואמאי [שביק] למ"ש ונקט מ"ע לחוד ובפ"ט דיבמות (דף פ"ז) ס"ל לר"מ מעשר ראשון אסור לזרים מדאיתקוש לתרומה דכתיב את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר ראשון אסור לזרים ורבנן דאמרי מותר לזרים דרשי הכי מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון נמי טובל וכדתניא ומייתי להא דר"י דשמעתין ומסיים ואי מהתם פי' מהא דר"י הוי אמינא הנ"מ ללאו אבל מיתה לא קמ"ל והקשו התוס' מנ"ל דטבל מעשר עני במיתה הא לא אתקש לתרומה וי"ל דשמא אין מיתה בטבל של מעשר עני א"נ י"ל כיון שאין חילוק משאר טבל לענין אזהרה ה"ה לענין מיתה והשתא בין לתירוץ קמא בין לתי' בתרא תקשה דאי הא דטבל מעשר עני נ"ל עונש מאזהרה דבשעריך אכתי מעשר שני אין לנו [גבי'] אפילו אזהרה גרידא דהא אפילו מעשר ראשון אי לאו דאיתקוש לתרומה ה"א דלא טבול ובע"כ אזהרה לטבל מעשר שני מגז"ש דבשעריך נפקא כמו שפי' דהא טבול למעשר ראשון ללאו נמי נ"ל מהכא כדמסיק ואי מהתם ה"א הנ"מ ללאו אלמא לאו למעשר ראשון ממ"ע [נפקא] והוא הדין נמי מעשר שני מיניה אתיא א"כ לר"א דס"ל [ודאי] מ"ע אינו טובל ולית ליה גז"ש דבשעריך כ"ש דאין לנו אפילו אזהרה ואיסורא גרידא לטבול למ"ש וא"כ אמאי קאמר אין צריך לקרות את השם למעשר עני של דמאי ושביק למעשר שני הא מ"ש נמי אינו טובל לגמרי דאזהרה מאין כיון דאינו בכלל אזהרה דלא יחללו וגם גז"ש דבשעריך [לית ליה] וה"נ תקשה הא לתי' קמא דטבול למעשר עני אינו במיתה אלא באזהרה גרידא דגז"ש דבשעריך בע"כ מ"ש נמי מיניה אתיא א"כ לר"א דלית ליה גז"ש דוודאי מעשר שני אינו טובל למה לי קריאת שם למעשר שני של דמאי אליבא דר"א:

וראיתי להר"ן בפי"א דמסכת נדרים (דף פ"ד) דפירש דה"ט דמ"ד ודאי אינו טובלו משום דס"ל אי אפשר שיהא הכרי עצמו חמור מפני מעשר עני המעורב בו יותר ממעשר עני עצמו דבשלמא תרומה בדין הוא שיהא טובלת דכיון [שהיא] עצמה אסורה ראוי הוא שתאסר תערובתה כיון דע"כ צריך להרימה מן הכרי אינה מתבטלת שם מש"ה אוסרת אבל מ"ע שהוא עצמו מותר לזרים איך יהיה תערובתו חמור ממנו. ולהאי טעמא י"ל דאפילו למ"ד מעשר עני ודאי אינו טובל ול"ל גז"ש אפ"ה מעשר שני טובל דכיון דהיא עצמה אסורה לאכול חוץ לירושלים וגם שם אינו נאכל בטומאה והרבה איסורים תלוים בקדושת מעשר שני כדתנן במס' מ"ש ראויה היא שתאסר תערובתה מש"ה טובלת ואע"ג דלא דמי לגמרי איסור טבל קודם הפרשתה לאחר קריאת שם מעשר שני דאלו קודם הפרשתה משום [טבל] אסור לאכלה אפילו בירושלים משא"כ לאחר הפרשתה מותר לאכלה בירושלים או בכל מקום ע"י פדיון א"כ אכתי תקשה איך יהיה תערובתו חמור ממנו הא ליתא לסברת הר"ן דהא מפרש דה"ט דתרומה טובל דכיון דהיא עצמה אסורה בדין הוא שתאסר תערובתה כיון דע"כ צריך להרימה אינה מתבטלת שם דא"כ טבול לתרומה יהיה מותר לכהן דהא תרומה לכהן שריא וכיון דתרומה עצמה לכהן שרי איך יהיה תערובתו חמור יותר ממנו לאסרו לכהן אלא ע"כ לא אמרינן לה"ט דאיך יהיה תערובתו חמור ממנו אלא אם אין שום קדושה כלל לאחר הפרשה אבל אי אפילו [לאחר הפרשה] נמי נשאר קצת קדושה עליו ל"א בה (אם) [איך] תערובתו חמור ממנו וה"ט שייך נמי לומר גבי מעשר שני משא"כ מעשר עני דלאחר הפרשתו אין בו שום קדושה לגמרי שייך שפיר לומר לא יהא תערובתו יותר חמור ממנו מ"מ הא גופי' קשיא על הר"ן כיון דגבי תרומה בע"כ קודם הפרשתו חמור תערובתו יותר מלאחר הפרשתו דהא שרי לכהן והא אסור תו אין לנו הוכחה על מעשר עני שלא יהיה טובל מפני שאין להחמיר קודם הפרשה מפני התערובות [יותר] מלאחר הפרשה כיון דמ"מ בתרומה גופיה נמי איכא חומרא יתירא במקצת קודם מלאחר לגבי כהן [וא"ל] משום דזה חומרא זוטא לגבי כהן לחוד ובמעשר עני איכא חומרא רבה אי אמרת דטובל לכ"ע בין לגבי כהן בין לגבי ישראל. משא"כ לאחרי הפרשה דהוי כחולין לכל דבר. וכן לגבי מ"ש ליכא חומרא יתירא קודם מלאחר דהא לאחר נמי הרבה איסורים איכא בקדושת מעשר. דאינן דברים של טעם כיון דמ"מ בתרומה גופא איכא חומר בתחלתו יותר מסופו מפני תערובתו ה"נ גבי מעשר עני נמי יהא טובל אע"ג דחמור תחילתו מפני תערובת לגמרי מסופו דמה לי חומרא רבה להחמיר בתחילה מפני התערובת ומה לי חומרא זוטא דמ"מ הא חמור מפני התערובות גבי תרומה יותר מסופו אע"כ ה"ט לאו מילתא היא וליתא לסברת הר"ן:

(טז ב) נמלה לוקה חמש.—פירש"י דאל תשקצו אינו בחשבון, משום דאשר תרמוש לשון בריות גדולות הוא. והקשו ע"ז בתוס' (עירובין כח א) מדדרשינן בסנה' (נט ב) ובכל חיה הרומשת זה נחש אע"פ שהולך על גחונו. ועי' ריטב"א כאן, שדחה קושיית התוס', משום דמקרא זה נאמר קודם שנתקלל הנחש "על גחונך תלך"^*ועי' נדה כג א מה שתירץ ע"ז בהגהות רש"ש שם.; אלא שהרמב"ן בהשגותיו על ס' המצות להרמב"ם שרש ט הקשה גם הוא על פירש"י מדכתיב "וכל השרץ הרומש על הארץ" (ויק' יא מד), ועוד כתיב "ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ" (בר' ז כא), ועוד כתיב "הרומשת במים" (ויק' יא מו). ולכן תירץ הרמב"ן שם דלאו זה אינו במנין מפני שהוא לאו שבכללות, שכולל בהמה טמאה ועוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ וכאלה. ועוד תירץ באופן אחר, שלאו זה אינו אלא אזהרה שלא ישקצו את נפשותם בנאסרים עליהם בלאוים המפורשים במקומות אחרים, וזה כענין הכתוב "ושמרתם מצותי".

(שם) חמש משום בריה ואחת משום כזית נבילה.—כתב בכ"מ הל' מאכלות אסורות פ"ב הכ"ד: לאו משום שמה דנבילה אלא משום בשר שרץ טמא. ותמה עליו בל"מ שם, ד"מאחר שהוא לוקה חמש מלקיות משום שרצים איזה לאו דשרץ תו איכא". ונראה שדעת הכ"מ דאף שאותו לאו של כזית שרץ טמא הוא עצמו הלאו דבריה, מ"מ אם התרו בו, דכשתאכל כזית זה תתחייב שש מלקיות: חמש משום בריה ואחת משום כזית - הרי זה חייב ו' מלקיות, וכדאיתא כעין זה בירושלמי נזיר פ"ו ה"א [נד ע"ד]: "ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה אכל ה' נמלים כאחת בהעלם אחד (צ"ל: בהתרייה אחת, דאין מלקות בשוגג, ולא הוזכר "העלם אחד" אלא לענין חטאת) חייב על כל אחת ואחת משום בירייה רססן ואכלן אינו חייב אלא אחת והוא שיהא בהן כזית (פי' וחייב משום כזית של שרץ טמא, אבל א"א לומר משום כזית נבילה, דא"כ יהא חייב שתים, אחת משום נבילה ואחת משום שרץ טמא, דלאו של שרץ טמא להיכא אזל) וכו' אכל מן הריסוסין כזית ונמלה חייב שתים. אין כיני אכל מן הריסוסין פחות מכזית והשלים להן נמלה חייב שתים, אין כיני אכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים". וברור שהירושלמי מיירי דהתרו בו דכשתאכל נמלה זו שיש בה כזית תהא חייב שתים, דלשיטת ירושלמי אין בנמלה אלא מלקות אחת, ואין הכפל הלאוין מרבה את המלקיות, וכדעת הרמב"ם בס' המצות שלו ל"ת קע"ט^*ועי' רמב"ן בהשגותיו על ס' המצות שרש ט', שהאריך לחלוק על הרמב"ם בזה, כי שיטת תלמוד שלנו כן, אלא שכפל הלאוין מרבה המלקיות. וע"פ זה כתבו התוס' בד"ה ולא בסוגיא שלנו כאן, שאם אכל נמלה גדולה שיש בה כזית לוקה שש, חמש משום בריה ואחת משום כזית נבילה..

ועוד בירושלמי שם ה"ה [נה ע"ב]: אם היתה צלוחית אחת של יין והתחיל (כלומר: הנזיר) לשתות בה, אמרו לו תהא יודע אם תשתה את כולה יש בה עשרה זתים ותתחייב י' מלקיות מקבל התרייה בדעת הזאת^*והרמב"ם בפיה"מ פרק זה על המשנה "נזיר שהיה שותה יין כל היום" רמז על ירושלמי זה, אבל השמיטו ביד חזקה בהלכות נזירות, משום דאין שיטת תלמודנו כן, כדמוכח לקמן כ ע"ב (ועי' שם תוס' ד"ה לא)..

והנה פי' הכ"מ שכתבנו למעלה היה עולה יפה לפי דעת הרמב"ם במאכלות אסורות (שם), שא"א שילקו כמה מלקיות משום בריה באיסור אחד, והיא שיטת הירושלמי. אבל לשיטת הגאונים ורש"י ותוס' ורמב"ן ושאר המפרשים של תלמודנו כל חמשת הלאוין שבנמלה הם משום איסור אחד משום כפל הלאוין א"א לומר דמ"ש כאן "וא' משום כזית נבילה" היינו משום שרץ טמא, וכשהתרו בו משום כזית ומשום בריה, שכבר כתבנו שאין בהתריה אחת שתי מלקיות משום איסור אחד בלאו אחד לפי שיטת תלמודנו. ועוד דא"כ ילקה עשר מלקיות, ה' משום בריה וה' משום כזית שרץ טמא. ואפי' למה שכתבו כאן התוס' בד"ה ריסק, דעל הלאוין משרצים שאינם כתובים בלשון אכילה אינו לוקה עד שיאכל בריה שלמה, מ"מ יהא לוקה שבע מלקיות, שהרי יש בין חמשת הלאוין דשרצים שתים שכתוב בהם לשון אכילה. ומוכרח דזה שאמרו כאן "משום כזית נבילה" היינו איסור נבילה ממש מדכתיב "לא תאכלו כל נבילה" (דב' יד כא), שכולל אף נבלת שרץ טמא, וכמ"ד איסור חל על איסור (עי' מעילה טז א).

התם גברא בר תשלומין הוא. כששרפו ולא נתחייב מלקות בביטול זה והאי דלא משלם משום דשיעבודא דגר קא פקע לאחר זמן: תעזוב אותם. וקא סבר תעזוב לאחר עבירת הלאו משמע לא תכלה ואם כליתיה תעזוב אותם: משכחת לה בביטלו. כגון שטחן את החטין דתו לית ליה לקיומיה לעשה שהרי קנאן בשינוי כדתניא דבעודן חטה היא מחייבו ליתנה אבל אם טחנן לא: מירחו. ונתחייב במעשר מעשר תחלה את הכרי ואחר כך נותן לו הפאה שלא להפסיד את העני שהלקט והשכחה והפאה פטורין מן המעשר וזה הביאן לידי חיוב: אבל לדבר מצוה. כגון הכא דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי יש לו הפרה: דהוה פשע בינוקי. מכה אותם יותר מדאי: אדריה רב אחא. שלא ילמד עוד תינוקות: ביניתא דבי כרבא. תולעת הנמצאת בכרוב שקורין צייל''א: אכל פוטיתא. בלע שרץ המים: לוקה ארבעה. שני לאוין כתובין בשרץ המים אחד בתורת כהנים (יא) ואחד במשנה תורה (יד) ושני לאוין כתובין בשרץ סתם ולא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ומשמע בין שרץ המים בין שרץ הארץ הרי ד': נמלה. בלע נמלה חיה הואיל ובריה שלימה היא אכילתה בכל שהוא ולוקה חמש שני לאוין הכתובין בשרץ סתם כמו שפירשתי ושלשה לאוין הכתובין בשרץ הארץ בתורת כהנים: צרעה לוקה שש. חמש משום שרץ הארץ ואחד משום שרץ העוף דכתיב במשנה תורה (יד) וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו אבל לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' הכתוב בפרשת קדושים תהיו אינו מן המנין דלאו בשרץ כתיב ואע''ג דכתיב ביה אשר תרמש האדמה לשון בריות גדולות הוא ושרץ לשון קטנה ונמוכה שנכרת בהלוכה בקושי ונראית כרוחשת: בקרנא דאומנא. מקיזי דם בקרן במציצה: ריסק. מיעך וכיתת וביטלן מתורת בריה: משום כזית נבלה. שכשבולעו הוא מת ומצטרף לכזית נבלה: אפילו שנים. מרוסקין והוא אם גדולים הן להיות כזית בין שלשתם כדמפרש ואזיל ולא פליגי: טבל של מעשר עני. שהופרשו כל מעשרותיו חוץ מזה לוקה ואע''ג דמעשר עני אין בו קדושה שהרי לזרים נאכל ובכל מקום אפ''ה טביל: מה להלן מעשר עני. דכתיב לגר ליתום ולאלמנה ובענינא דשנה השלישית אף בשעריך האמור כאן יש ללמוד ממנו מעשר עני וה''ק לא תוכל לאכול טבל בעוד שהמעשר בתוכו שכתב בו בשעריך: אין צריך לקרות את השם. [דאמרינן] (סוטה דף מח.) דיוחנן כה''ג שלח בכל גבול ישראל וראה את עמי הארץ חשודין על המעשרות חוץ מתרומה גדולה אמר להן לישראל בניי כשם שהתרומה במיתה כך הטבל במיתה עמד ותיקן הלוקח מעם הארץ יפריש כל המעשרות ומעכבן לעצמו ואוכל מעשר ראשון שהרי מותר לזרים ומעשר שני אוכלו בירושלים ואם שנת מעשר עני היא נחלקו ר' אליעזר וחכמים וקאמר ר' אליעזר דלא מיבעי אפרושי מספק דלא צריך אלא אפילו לקרות עליו את השם ולומר מעשר עני של כרי זה יהא בצפונו או בדרומו נמי לא צריך:

דא''כ מאי פריך והרי משכונו של גר ומת הגר ומשני התם גברא בר תשלומין ושיעבודא דגר פקע ומאי שנא הא כיון דלא משלם א''כ ביטלו ולילקי וליכא נמי שתי רשעיות לכן צ''ל כדפירשתי כיון דגברא בר תשלומין וכל אימת דמשלם לא לקי הלכך לא משכחת ליה ביטלו אבל קשה לר''ל מיהא משכחת שפיר קיימו ולא קיימו כשב''ד הזהירו להחזיר ואומר שלא יחזיר ונראה למורי דודאי הכי נמי דמשכחת לה לר''ל אבל לרבי יוחנן דאמר זאת ועוד אחרת ותו לא הוא דאמר לטעמיה ביטלו ולא ביטלו אבל לר''ל משכחת לה שפיר בהדירה והשבת העבוט אבל קשה דמשמע דמקשה פריך שפיר. וקיימו נקט אגב גררא: ביניתא דבי כרבא. פי' הקונט' תולעת הנמצאת בכרוב ונקר' צייל''א וקשה דמאי קמ''ל פשיטא דשרץ גמור הוא ופר''ת ביניתא כמו דג קטן הנמצא במחרישה וקמ''ל דאע''ג דנמצא במים היה מותר לפי שיש לו קשקשים אפ''ה לוקה אע''ג דאי הוי במים טהור: ריסק ט' נמלים ואחד חי. פי' שלם אבל ודאי הוה מת דאי ר''ל חי ממש א''כ היאך משלים לכזית נבילות וא''ת ול''ל שיהא שלם בכזית ממנו לילקי משום לאו דשרצים דלכך אתא אכילה דשרצים לומר דאי איכא כזית הרבה ואכל חד זית חייב דליכא למימר דאתא לומר דבעינן דאית ביה כזית ולעולם בעינן שיהא שלם דהא ליתא דנמלה כל שהוא חייב א''כ על כרחך אכילה אתא למידרש היכא דאיכא ה' זיתים או ד' ואכל חד מינייהו דחייב וי''ל לכך נקט אחד שלם דאיכא לאוי דשרצים דלא נכתבו בלשון אכילה ומאותם לא ילקה עד שיאכל הבריה שלימה אבל ודאי היכא דכתיב ביה לאו בלשון אכילה לקי אף כשהבריה אינה שלימה אבל קשה היכא יצטרף אותו שלם לכזית נבילות והלא אין איסור נבלה חל עליו דה''נ אמר במס' מעילה פרק קדשי מזבח (דף טז. ושם) דאין איסור נבילה חל על איסור (נבלת) בהמה טמאה וי''ל דהכא אתיא כמאן דאית ליה איסור חל על איסור דאיכא מאן דאמר התם דלאכילה נמי מצטרפין ללקות משום נבלה טמאה וטהורה ואע''ג שאין איסור כולל ולא איסור מוסיף והטעם משום דמצינו דאיסור נבלה חל על איסור דחלב ואפילו למאן דלית ליה איסור חל על איסור כלל אמרינן נמי דטמאים מצטרפין מהאי טעמא [וע''ע תוס' חולין צו: ד''ה ור' יהודה]: ואפילו שנים והוא וא''ת ומאי חידוש הוא בשנים יותר מבעשר כיון דבשנים [והוא] איכא כזית וי''ל דקמ''ל רבותא טפי דכיון דעתה כשהוא חי שלם משלימו לכזית אע''פ שאם היה מרוסק כמו האחר לא היה משלימו לכזית אבל בט' נמלים דאיכא סגי אפילו נתרסקו כולם היה משלים שיש מהם הרבה: ולא פליגי הא ברברבי הא בזוטרי. פי' ברברבי אחד והוא ולא ידענא כיון דנחית להכי לימא בחד לבד לוקה שש משום בריה ומשום כזית נבלה ושמא לא שכיח דבחד איכא כזית: