דף טו - ב
ומתרצינן, מידי הוא טעמא, הלא לא הוצרך לדרוש ש"כל ימיו בעמוד והחזר קאי" אלא לרבי יוחנן, מפני שסבר שלא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו, והוקשה לו שהעשה "לו תהיה לאשה" קודם לאיסור לאו של גירושיה, ולכך העמיד שהלאו הזה מנותק לעשה כל ימיו.
ולשיטתו ניחא דרשה זו, כי הלא אמר רבי יוחנן לתנא, לאמורא ששנה לפניו ברייתא [לקמן]: תני "רק אם בטלו לעשה בידים, חייב מלקות. אבל אם לא ביטלו לעשה בידים אלא עדיין לא קיימו, פטור ממלקות". [1] ויכול הוא לתקן הלאו כל ימיו, כל עוד לא הדירה הנאה ממנו לעולם, בנדר שאין לו הפרה, ולא ביטל בידים את העשה.
[אך ריש לקיש, השונה להלן בברייתא "קיימו ולא קיימו", לא דורש ש"כל ימיו בעמוד והחזר". והוא סובר שהעשה הוא לפני הגירושין, והדין של לאו שקדמו עשה שוה לדין לאו שניתק לעשה. ולשיטתו, אם יחזירנה מיד כשיזהירוהו בית דין, לא ילקה. אך אם יתעכב מלקיים את העשה ילקה מיד, על אף שעדיין קיימת האפשרות להחזירה].
דתני תנא, שנה אמורא ברייתא קמי דרבי יוחנן:
כל מצות לא תעשה שיש בה גם מצות קום עשה, הרי -
א. אם קיים עשה שבה, הוא פטור ממלקות על עשיית הלאו.
ב. ואם ביטל עשה שבה - חייב מלקות.
אמר ליה רבי יוחנן לתנא ששנה לפניו: מאי קאמרת? כיצד אתה יכול לשנות את הברייתא בגירסא שכזאת? והרי ממה נפשך -
אם אתה שונה בה בתחילתה, "קיים עשה שבה פטור ממלקות", הרי בהכרח, שרק קיומו בפועל של העשה פוטר אותו ממלקות על עבירת הלאו, וכל עוד הוא לא קיים את העשה, מלקין אותו בית דין על עבירת הלאו, גם אם עתה עדיין קיימת לפניו האפשרות לקיים את העשה.
ואם כן, כאשר אתה בא לשנות בסופה של הברייתא את הצד ההפוך, כך עליך לשנות: "ואם לא קיים עשה שבה - חייב מלקות"!
והיינו, שיש להלקות אותו מידית על הלאו, כל עוד אינו מקיים את העשה, ואפילו אם לא ביטל בידים את האפשרות לקיים את העשה המתקן את הלאו.
ואם כן, למה שנית את הברייתא בלשון האומרת שרק אם "ביטל [בידים] עשה שבה, [ושוב אינו יכול לקיימו ולתקן את הלאו] חייב".
ומאידך, אם הינך שונה בסוף הברייתא בדוקא "ביטל עשה שבה חייב מלקות", הרי בהכרח, שרק ביטול בידים של העשה המתקן את הלאו מחייב אותו מלקות.
ואם כן, עליך לשנות בתחילת הברייתא את הצד ההפוך, כך:
לא ביטל בידים את העשה המתקן את הלאו [אם כי לא קיימו] - פטור ממלקות!
ולמה הינך שונה בתחילת הברייתא "קיים עשה שבה - פטור"!?
ולכן, אמר לו רבי יוחנן לאמורא ששנה לפניו את הברייתא: אל תשנה את הברייתא הזאת כפי ששנית עד כה. אלא תני, עליך לשנות את דברי הברייתא בלשון הזאת:
א. רק אם ביטלו לעשה שבה בידים - חייב מלקות.
ב. ואולם, אם לא ביטלו לעשה בידים, אף שעדיין לא קיימו, פטור ממלקות, עד שיבטל העשה בידים. כי בלאו הניתק לעשה, אין מתחייבים עליו מלקות אלא אם ביטל אחר כך בידים את האפשרות לתקן את הלאו.
ואילו רבי שמעון בן לקיש חולק על רבי יוחנן, ואומר, שאין חיוב המלקות בלאו הניתק לעשה תלוי בביטול העשה בידים, אלא הוא תלוי בקיומו או באי קיומו של העשה בשעה שיזהירנו בית דין לקיימו.
כי סובר ריש לקיש שחיוב המלקות בלאו הניתק לעשה חל מיד בשעת עשיית הלאו. אך כיון שניתק הלאו לעשה, איפשרה לו התורה לקיים את העשה תחת עונש המלקות. אך כאמור, הוא כבר התחייב במלקות כבר בשעת עבירת הלאו! ולכן שונה ריש לקיש את דברי הברייתא הזאת כך:
א. קיימו לעשה שבה בשעה שהזהירוהו בית דין לקיימו, אינו לוקה את המלקות שהתחייב בהן, כי איפשרה לו התורה לקיים את העשה, במקום שילקה.
ב. ואם לא קיימו לעשה שבה בשעה שהזהירוהו בית דין לקיימו, ולא קיים, הרי הוא לוקה את המלקות [שכבר התחייב בהן בשעה שעבר על הלאו]. זאת, על אף שעדיין הוא מצווה לקיים את העשה.
ומבארת הגמרא את מחלוקתם: במאי קא מיפלגי רבי יוחנן וריש לקיש? -
בהתראת ספק קא מיפלגי -
מר, רבי יוחנן, סבר, התראת ספק - שמה התראה. [2]
ולכן אמר שלוקה כשמבטל העשה, כי לשיטתו רק בביטול העשה נגמרת עבירתו לגבי חיוב מלקות. ולכן, כשמתרים בו שלא יעשה את הלאו הניתק לעשה, עדיין ספק הוא בשעת ההתראה שמא לא יבטל גם את העשה. ובכל זאת, אם ביטל לבסוף, לוקה משום ההתראה הזו המסופקת [ואי אפשר להתרות בשעת ביטול העשה, כי זמן ההתראה הוא רק בשעה שעובר על הלאו. [3]
ואילו מר, ריש לקיש, סבר, התראת ספק לא שמה התראה. לכן הוכרח לומר שלוקה על הלאו, שנגמר מייד בשעת עשייתו, וההתראה עליו ודאית, ורק ניתנה לו אפשרות לקיים עשה במקום המלקות, וכשבא לבית דין מתברר אם מקיים את העשה, ואם לא, ילקה. [4]
ואזדו, והלכו רבי יוחנן וריש לקיש לטעמייהו - דאיתמר: האומר "שבועה שאוכל ככר זה, היום!", ועבר כל היום, ולא אכלה -
רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרוויהו: אינו לוקה. אך כל אחד אמר טעם אחר לסיבת פטורו ממלקות.
רבי יוחנן אומר: אינו לוקה -
הערות
[1] עיין בהערה הקודמת.
[2] כך ביאר רש"י. אך לשאר הראשונים, הגורסים להיפך, שרבי יוחנן תני "קיימו ולא קיימו", הסברא היא הפוכה: שמחמת האפשרות לקיימו הוי התראת ספק, כי כאשר מתרין בו בשעת עבירת הלאו שילקה, קיים הספק שמא הוא יקיים את עשה שהלאו מנותק לו, ואז לא ילקה. ולכן, לדבריהם, רק רבי יוחנן, הסובר שהתראת ספק שמה התראה יכול הוא לשנות "קיימו ולא קיימו". אך ריש לקיש, הסובר שהתראת ספק לא שמה התראה, בהכרח שהוא שונה "בטלו ולא בטלו". ולפיו מתרים בו בשעת ביטול העשה בידים, שאז היא התראת ודאי. ומה שפרש"י שצריך להתרות בשעת עבירת הלאו ולא בביטול העשה, והביא ראייה מביטול התנאי של הנדר, חילק הריטב"א, שבתנאי של נדר, אין בו כל עשיית איסור, ולא שייכת בו התראה בקיומו או בביטולו. אך בביטול עשה, שתלויה בו מלקות הלאו, הרי העשה עצמו חשוב כאילו הוא מגופו של הלאו לענין ההתראה.
[3] כך פירש"י. וראייתו, מכך שלא מהני התראה בנשבע על תנאי, אם ההתראה היא בשעה שמבטל התנאי ולא בשעה שעובר על השבועה. והריטב"א דחאו, כדלעיל, דשאני הכא, בלאו הניתק לעשה, שהעשה חשוב כאילו הוא מגוף הלאו לגבי ענין ההתראה. והביא הריטב"א את שיטת הרמ"ה, שבלאו הניתק לעשה, נחשב הלאו לתחילת העבירה והעשה לסוף העבירה. והתראה בשעת הלאו מועילה עד שעת ביטול העשה, כהתראה למוציא בשבת, שמלאכת ההוצאה היא על ידי עקירה מרשות אחת והנחה ברשות השניה, שמועילה ההתראה על אף שיש ההפרש של זמן רב בין תחילת המלאכה לסופה. ובחידושי הגרש"ש [כתובות לט] כתב שיש נפקא מינה ביניהם. כי לפירוש הריטב"א בלאו הניתק לעשה, צריך להתרות דוקא בסוף, בשעת ביטול העשה, כי הוא העיקר. ולכן אם קם ליה בדרבה מיניה בשעת ביטול העשה, הרי הוא פוטר ממלקות. אך להרמ"ה יכול להתרות בתחילה או בסוף ככל איסור הנמשך זמן רב. ועיין בקובץ הערות [יבמות סימן נ'] בביאור הענין. ובשערי יושר [שער א פ"ד] כתב, שלא קשה לרש"י מהא דקלבד"מ פוטר בשעת ביטול העשה. כי על אף שבקיום התנאי חל האיסור למפרע, כיון שעד קיומו של התנאי לא חל חיוב בפועל, נפטר בקלבד"מ.
[4] כתב הריטב"א [לפי רש"י] שהוצרך לטעם זה רק לריש לקיש, כי אילולי סבר שהתראת ספק לא שמה התראה, היה מסכים לסברא שרק בביטלו לוקה. אך לרבי יוחנן, הסובר שהתראה ספק הוי התראה, לא הוצרך לתלות דבריו במחלוקת זו, דפשיטא שמודה רבי יוחנן שאם קיימו, ניתק הלאו לעשה, ואינו לוקה.
אלא דוקא כשמקיים העשה אחר שעבר הלאו בתוך כדי דיבור וכן פי' הקונטרס בפרק שילוח הקן (חולין דף קמא.) ומיהו קצת קשה דא''כ צריך לפרש הא דקתני מחזיר ואינו לוקה שמחזיר מיד בתוך כדי דיבור אחר הגירושין וכן המשלח ואינו לוקה ולא משתמע הכי כלל דהא משמע דמהדר אתקנתא היאך יפטר ממלקות שיחזיר או ישלח ואפי' אחר כדי דיבור נמי משמע שבא לשאול עליו לבית דין אם יש לו תקנה דאי דוקא בתוך כדי דיבור הכי הוה ליה למימר אם החזיר אינו לוקה ושמא יש לישב פירוש הקונטרס דשמעתין דהכא ליכא למימר דשפיר הוי כל ימיו בעמוד והחזר דמשמע לעולם אף כשבא לב''ד כל זמן שבידו להחזיר אפילו מיאן להחזיר כשבא לב''ד דהא דרשינן ליה מיתורא דכל ימיו דהכי קאמר לא יוכל לשלחה שילוחין שיהו שילוחיה כל ימיו דהיינו באינו מחזיר כלל: . מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן הא אמר ליה רבי יוחנן לתנא תני ביטלו חייב לא ביטלו פטור. משמע אבל רבי שמעון בן לקיש דאית ליה קיימו ולא קיימו לית ליה תירוצא דבעמוד והחזר קאי דדריש כל ימיו תהיה לו לאשה ולא ישלחנה וא''ת לילקי גם כי החזירה דהאי אינו לאו הניתק לעשה הוא שקדמו עשה ללאו לריש לקיש דלית ליה דרשה דעמוד והחזר קאי ופי' בקונטרס דלריש לקיש לאו שקדמו לעשה ולאו שניתק לעשה שוין ואין לוקין עליו אלא יקיים העשה מיד כשיזהירו לו בית דין להחזירה וקשה לריש לקיש דסבירא ליה לאו שניתק לעשה ולאו שקדמו עשה שוין טמא שבא אל המקדש דמתני' אמאי לקי הרי הוא ניתק לעשה ויקיים העשה כשיזהירו לו ב''ד לצאת מן המקדש כיון דאית ליה לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו וי''ל דמיירי שמזהירין אותו לצאת ואומר שלא יצא ומיד לקי לריש לקיש דסבר קיימו ולא קיימו וא''ת א''כ מאי פריך לעיל כתיבא ותנינא תנינא טמא שבא אל המקדש דלקי ואמאי לא דחי אותה דכי נמי לאו שקדמו לעשה אין לוקין הכא לקי כשמזהירין לו ב''ד לצאת והוא אומר שלא יצא ויש לומר דהאי טעמא דפרישנא לא שייך אלא לריש לקיש דאמר קיימו ולא קיימו אבל הכא דמייתי תנינא היינו אליבא דר' יוחנן דאית ליה ביטלו ולא ביטלו וא''כ כי נמי מזהירין לא יצא ולא מיחייב כיון דעדיין לא ביטל ודוחק הוא האי תירוצא ולכך פי' הר''ר שלמה מדרוי''ש הניחא למ''ד ביטלו קאי אאתקפתא דלעיל דדייק ממתני' דהטמא הבא אל מקדש דלאו שהקדימו לעשה לוקין דאי אין לוקין דמשום שניתק לעשה וכל כמה שלא בטלו חשיב ניתק כל כמה שבידו וא''כ כיון שאם ירצה לצאת היאך לקי הא לא משכחת ביטלו אלא למ''ד תני קיימו ולא קיימו א''כ היכי דייק לאו שקדמו לעשה לוקין עליו כי נמי אין לוקין משום דחשיב ניתק לעשה הכא לוקין דמשכחת ליה לא קיימו משנכנס למקדש טמא והזהירו לו שיצא ואינו יוצא ועוד ראיה להאי פירושא דקאי לעיל כדפי' דאי כפ''ה דפי' דקאי אעמוד והחזר קשה דכיון דכל ימיו דרשינן כל ימיו בעמוד והחזר קאי א''כ מאי פריך למ''ד קיימו נהי דבשאר לאו הניתק לעשה לקי בשלא קיימו כשיזהירו ב''ד מ''מ הכא גלי קרא דלא לקי כשלא קיימו כיון דהוה בעמוד והחזר כל ימיו ומיהו י''ל דלא מיסתברא ליה להעדיפו משאר לאו הניתק לעשה שבש''ס משום דדרשינן ביה כל ימיו. כך הקשה משי''ח ותירץ וצ''ע: במאי קא מיפלגי בהתראת ספק דרבי יוחנן אית ליה שמה התראה וריש לקיש אית ליה לאו שמה התראה. ופי' לכך לא תני ריש לקיש בטלו חייב כגון שלקח האם מעל הבנים ושחטה דלא לקי משום דהוי התראת ספק ושמא לא יבטל העשה וכל אימת דלא ביטל עשה פטור ולא לקי. והוי משכחת ליה התראת ודאי כגון שהתרו בו בשעה שמבטל ותי' רש''י דלעולם בעינן התראה בשעה שעובר על אזהרתו ואפילו היא תלויה בדבר כדאמרינן בשבועות (דף כח:) גבי שמעתא דככרות ולכך לא מצי אמר רשב''ל בטלו ולא בטלו ולכך אמר קיימו פטור לא קיימו חייב וא''ת לא קיים שילוח האם כשבית דין הזהירו לו לא לילקי דבשעה שעבר התראת ספק היא דשמא יקיים העשה וישלחנה תכף לאחר שנטלה וי''ל דהשתא מיהא עובר בלא תקח האם דהא לא קרי מחוסר מעשה וא''כ יש לנו לומר שלא יקיימנה אם הוא עושה לעולם מה שהוא עושה עתה שלא משלחה שעובר בלאו ואינו מקיים העשה דהכי נמי אמרינן בנזיר שהיה שותה דלוקה על כל אחת (לקמן דף כא.) דלא הוי התראת ספק משום דשמא ישאל על נזירותו משום דכיון שהוא עומד הוא עובר ויש לנו לומר שמעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו ולא ישאל לחכם לעולם והלכך לקי כל כמה דלא שאל ושפיר הוי התראת ודאי הכא נמי יש לנו לומר דלעולם לא יקיים העשה והוי התראת ודאי אבל לרבי יוחנן דתלי מלקות בביטול העשה הוי ליה מחוסר מעשה דכל אימת דלא עשה שום דבר ולא ביטל שום דבר לא ילקה ופ''ה קשה להבין והשתא לא מפרש הש''ס טעמא אמאי לא אמר ר' יוחנן קיימו ולא קיימו כריש לקיש דודאי בטלו ולא בטלו מסתברא טפי ולא הוצרך לומר טעמא אלא רשב''ל אמאי לא אמר כר' יוחנן: ועבר היום ולא אכלה רשב''ל אומר פטור דהוי התראת ספק. ואם תאמר למאי דפרישית דאי עומד לעולם כאשר הוא עושה עכשיו עובר ולא הוי התראת ספק א''כ הכא נמי לא הוי התראת ספק ויש לומר מ''מ אינו מתחייב עדיין סמוך להתראה לעבור דדוקא גבי נזיר ששתה יין מיד ועובר אמרינן דיש לנו לומר שלא נשאל כאשר אינו נשאל עכשיו:
224ימים לסיום הש״ס