מכות טו ע"א

אָמְרוּ לוֹ אָמַרְתָּ אֲמַר לְהוּ לָא אָמַר רַבָּה הָאֱלֹהִים אַמְרַהּ וּכְתִיבָא וּתְנֵינָא כְּתִיבָא וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה [וְגוֹ'] וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם תְּנֵינָא הַבָּא לַמִּקְדָּשׁ טָמֵא
אֶלָּא מַאי טַעְמָא קָא הָדַר בֵּיהּ מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לֵיהּ אוֹנֶס דְּתַנְיָא אוֹנֵס שֶׁגֵּירַשׁ אִם יִשְׂרָאֵל הוּא מַחְזִיר וְאֵינוֹ לוֹקֶה אִם כֹּהֵן הוּא לוֹקֶה וְאֵינוֹ מַחְזִיר
אִם יִשְׂרָאֵל הוּא מַחְזִיר וְאֵינוֹ לוֹקֶה אַמַּאי לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁקְּדָמוֹ עֲשֵׂה הוּא וְלִילְקֵי
אָמַר עוּלָּא לֹא יֵאָמֵר לוֹ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה בְּאוֹנֵס וְלִיגְמַר מִמּוֹצִיא שֵׁם רַע וּמָה מוֹצִיא שֵׁם רַע שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה אָמַר רַחֲמָנָא וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה אוֹנֵס לֹא כׇּל שֶׁכֵּן
לָמָּה נֶאֱמַר אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְפָנָיו תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאַחֲרָיו שֶׁאִם גֵּירַשׁ יַחֲזִיר
וְאַכַּתִּי אוֹנֵס מִמּוֹצִיא שֵׁם רָע לָא גָּמַר דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְמוֹצִיא שֵׁם רַע שֶׁכֵּן לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם
אֶלָּא לֹא יֵאָמֵר לוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה בְּמוֹצִיא שֵׁם רַע וְלִיגְמַר מֵאוֹנֵס וּמָה אוֹנֵס שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם אָמַר רַחֲמָנָא וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה מוֹצִיא שֵׁם רַע לֹא כׇּל שֶׁכֵּן וְלָמָּה נֶאֱמַר אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַמּוֹצִיא שֵׁם רַע תְּנֵהוּ עִנְיָן לָאוֹנֵס אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְפָנָיו תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאַחֲרָיו
וּמוֹצִיא שֵׁם רַע מֵאוֹנֵס נָמֵי לָא גָּמַר דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְאוֹנֵס שֶׁכֵּן עָשָׂה מַעֲשֶׂה
אֶלָּא לֹא יֵאָמֵר לוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה בְּמוֹצִיא שֵׁם רַע שֶׁהֲרֵי אִשְׁתּוֹ הִיא לָמָּה נֶאֱמַר אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַמּוֹצִיא שֵׁם רַע תְּנֵהוּ עִנְיָן לָאוֹנֵס וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְפָנָיו תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאַחֲרָיו
וְאֵימָא וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְפָנָיו דְּמוֹצִיא שֵׁם רַע תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאַחֲרָיו דִּידֵיהּ דְּלָא לָקֵי
אִין הָכִי נָמֵי וְאָתֵי אוֹנֵס וְגָמַר מִינֵּיהּ בְּמַאי גָּמַר מִינֵּיהּ אִי בְּקַל וָחוֹמֶר אִי בְּמָה מָצִינוּ אִיכָּא לְמִיפְרַךְ כִּדְפָרְכִינַן מָה לְמוֹצִיא שֵׁם רַע שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה
אֶלָּא אָמַר רָבָא כׇּל יָמָיו בַּעֲמוֹד וְהַחְזֵר וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל יָמָיו בַּעֲמוֹד וְהַחְזֵר
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא וְהָא לָא דָּמֵי לָאוֵיהּ לְלָאו דַּחֲסִימָה אֲמַר לֵיהּ מִשּׁוּם דִּכְתַב בֵּיהּ רַחֲמָנָא עֲשֵׂה יַתִּירָא מִגְרָע גָּרַע
אִי הָכִי לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה נָמֵי לֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתַב בֵּיהּ רַחֲמָנָא עֲשֵׂה יַתִּירָא מִגְרָע גָּרַע אֲמַר לֵיהּ הָהוּא לְנַתּוֹקֵי לָאו הוּא דַּאֲתָא
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר בִּיטְּלוֹ וְלֹא בִּיטְּלוֹ
אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר קִיְּימוֹ וְלֹא קִיְּימוֹ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - א

אמרו לו לרבי יוחנן: ^[1]

היינו, אחרים ששמעו בשמו, שאלו את רבי יוחנן: האם אמרת דבר זה? אמר להו: לא!

והיינו, שחזר בו, ועתה הוא אינו סובר כן, כדלהלן.

אמר רבה: האלוהים! [לשון שבועה], אכן אמרה רבי יוחנן. אלא שעתה הוא חזר בו! ^[2]

אך אליבא דאמת, הוא אינו צריך לחזור בו. שהרי מצינו דכתיבא בתורה לא תעשה שקדמו עשה, ובכל זאת תנינא שלוקה על הלאו הזה, ולא מנתקו העשה.

ומוכח שכך היא ההלכה, שלוקין על לאו שקדמו עשה. ולא היה צריך רבי יוחנן לחזור בו.

ומבארת הגמרא: כתיבא עשה הקודם ללאו - "וישלחו מן המחנה" את הטמאים.

ורק אחריו כתיב הלאו, "ולא יטמאו את מחניהם ".

ותנינא הכא במשנתנו, שהבא למקדש כשהוא טמא לוקה!

והיינו, מפני שהוא לאו שקדמו עשה, ואין זה לאו הניתק לעשה.

אלא מעתה, שמוכח כדבריו של רבי יוחנן במשנה, תקשה: אלא מאי טעמא קא הדר ביה, מדוע חזר בו רבי יוחנן?

ומתרצינן: משום דקשיא ליה הדין שמצינו באונס אשה.

דתניא: האונס נערה בתולה יש עליו מצות עשה ומצות לא תעשה.

מצות עשה, לשאתה לאשה. שנאמר "לו תהיה לאשה".

ומצות לא תעשה, שאסור לו לגרשה כל ימי חייו. שנאמר "לא יוכל לשלחה כל ימיו".

ואם נשאה האונס לאנוסתו, ואחר כך עבר וגירש אותה, ועבר בכך על הלאו שאסור לו לשלחה -

אם ישראל הוא, הרי הוא מחזיר אותה, ומתקן בכך את הלאו שעבר בגירושיה, ואינו לוקה.

אך אם כהן הוא - הרי הוא לוקה, ואינו מחזיר אותה לאשה אחר גירושיה, שהרי כהן אסור בגרושה.

והוקשה לרבי יוחנן: זה שאמרה הברייתא שאם האונס ישראל הוא, הרי הוא מחזיר את אנוסתו ואינו לוקה על גירושיה - יש לתמוה:

אמאי? למה הוא אינו לוקה?

והרי לאו זה - לא תעשה שקדמו עשה הוא!

שהרי מצות "לו תהיה לאשה", נכתבה קודם ללאו "לא יוכל לשלחה כל ימיו", ואפשר לקיימה לפניו, ואם כן לילקי עליו! וכיון שבכל זאת פוטרת אותו הברייתא ממלקות, לכן חזר בו רבי יוחנן מהכלל האומר "לאו שקדמו עשה לוקין עליו", והחשיבו ככל לאו הניתק לעשה, שאין לוקין עליו.

אמר עולא: ישראל שאנס נערה בתולה, וגירשה, יחזירנה ולא ילקה, היות שהעשה נכתב כדי לנתק את הלאו. ואף שהקדים הכתוב את העשה ללאו, לא הוצרך לכתבו לגופו, שהרי כדי לחייבו לשאתה לאשה אין צורך בפסוק זה, כי -

לא יאמר הכתוב "לו תהיה לאשה" באונס נערה בתולה, וליגמר ונלמד את המצוה לשאתה לאשה בקל וחומר ממוציא שם רע [על האשה שנשא בכך שהוא טוען שלא מצא לה בתולים, וזינתה תחתיו בזמן שהיתה מאורסת לו ושהתה בבית אביה]:

ומה מוציא שם רע, שלא עשה מעשה, אלא רק העליל עליה בדיבור, אמר רחמנא מצות עשה "ולו תהיה לאשה" -

האונס אשה, שעשה בה מעשה - לא כל שכן שחייב לקחתה לאשה לכל ימיו!

ובהכרח שפסוק זה מיותר הוא, וללמד דבר חידוש הוא בא.

ואם אינו ענין ללמד על האמור לפניו לקחתה, לפני הגירושין, תנהו ענין לאחריו, לומר שאף אם גירש יחזיר, וכיון שנכתב העשה לצורך תיקון הלאו, אין לוקין על הלאו, אף שקדמו העשה בכתיבה ובקיום.

ומקשינן: ואכתי, אונס ממוציא שם רע לא גמר, דאיכא למפרך:

מה למוציא שם רע שמצינו בו חומר מאונס, שכן לוקה ומשלם!

ולכן אי אפשר ללמוד ממנו לחייב אונס הקל ממנו לכנוס את אנוסתו, ולפיכך הוצרכה התורה לכתוב בו ולו תהיה לאשה, ואינו עשה המנתק את הלאו, וילקה.

ומתרצינן: ילפינן לנתק את הלאו באופן אחר -

אלא, לא יאמר "לו תהיה לאשה" במוציא שם רע, וליגמר מאונס, בקל וחומר:

ומה אונס, שאינו לוקה ומשלם, אמר רחמנא "ולא תהיה לאשה". מוציא שם רע, שלוקה ומשלם, לא כל שכן שחייב לכונסה.

ועל כרחך ללמד בא, ולמה נאמר במוציא שם רע?

אם אינו ענין למוציא שם רע, שהרי הוא נלמד בקל וחומר, תנהו ענין לאונס.

ואם אינו עניו לפניו, דכתיב מפורש, תנהו ענין לאחריו. שאף אם גירשה יחזירנה כל ימיו, ובכך ניתק הלאו לעשה.

ושוב מקשינן: ומוציא שם רע מאונס נמי לא גמר בקל וחומר, משום דאיכא למיפרך, לאידך גיסא:

מה לאונס, שכן עשה מעשה ולכן חייב לכנסה, ואי אפשר ללמוד ממנו לחייב מוציא שם רע, שלא עשה מעשה.

ומתרצינן: אלא, באופן אחר אפשר ללמוד שמנתק העשה את הלאו -

שהרי אף אם לא יאמר הכתוב "לו תהיה לאשה" במוציא שם רע, היינו יודעים זאת, שהרי אשתו היא, שהוצאת השם רע היא אחר שקדשה ונשאה.

ולמה נאמר? -

אם אינו ענין למוציא שם רע - תנהו ענין לאונס.

ואם אינו ענין לפניו - תנהו ענין לאחריו, שאונס שגירש חייב להחזיר, ובכך יתקן את הלאו.

ומקשינן: ואימא, אם אינו ענין לפניו דמוציא שם רע שהרי אשתו היא, תנהו ענין לאחריו דידיה.

שאם גירש מוציא שם רע את אשתו, חייב להחזירה, ולומר דלא לקי, שהרי בכך מתקן את איסורו.

ושוב יקשה, מנין שאונס מתקן את איסורו כשמחזיר גרושתו, והרי אין בו עשה נפרד לאחר הלאו.

ומתרצינן: אין הכי נמי, שהעשה הנאמר במוציא שם רע, בא לחייבו להחזיר את אשתו אם גרשה ולתקן את איסורו.

ואתי אונס, וגמר מיניה שאם החזירה אינו לוקה, כמו שמצינו במוציא שם רע.

והוינן בה: במאי גמר מיניה?

אי בקל וחומר ממוציא שם רע שלוקה ומשלם, ואפילו הכי אם גרשה אינו לוקה, כל שכן אונס שאינו לוקה, שלא ילקה על גירושיה. ^[3]

אי במה מצינו, ששניהם דומין -

בכל אופן שהוא, איכא למפרך:

מה למוציא שם רע, שכן לא עשה מעשה, ואינו דומה לאונס, ואי אפשר ללמוד ממנו בקל וחומר לאונס.

אלא אמר רבא, הא דתניא אונס שגירש מחזיר ואינו לוקה, טעמו משום דלאו הניתק לעשה הוא.

ודייקינן מכך שהוסיפה התורה לחייבו "כל ימיו", ואף שהוא בכלל לא יוכל לשלחה, דמשמע שבא הכתוב ללמדנו שהצווי הוא, שלא תהיה משולחת ממנו כל ימיו, אלא בעמוד והחזר קאי. וכל הפסוק נסוב על המגרש, שלו תהיה לאשה אם שלחה, שלא יהיו השלוחין לכל חייו, הרי שהעשה בא אחר הלאו, ומתקנו.

וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: כל ימיו בעמוד והחזר.

והדרינן לריש סוגיין:

אמר ליה רב פפא לרבא: לרבי יוחנן דאמר דלוקין על לאו שקדמו עשה,

תקשי לכאורה: הא לא דמי לאויה ללאו דחסימה, שממנו למדים על איזה לאו לוקין, דהוא סמוך לפרשת מלקות, וכיון שבו אין עשה, מנלן שלוקין על לאו שיש בו עשה ואפילו קדמו? ^[4] אמר ליה רבא: וכי משום דכתב ביה רחמנא עשה יתירא כתוספת על הלאו, מגרע גרע!?

הרי ודאי, שתוספת העשה אינו מחלקו מלאו דחסימה!

ומקשינן: אי הכי, אף לאו שניתק לעשה נמי לימא סברא זו: וכי משום דכתב ביה רחמנא עשה יתירא, מגרע גרע!? ולמה אינו לוקה.

אמר ליה רבא, ההוא עשה אינו מחזק הלאו, אלא לנתוקי לאו הוא דאתא. כיון שאינו מתקיים רק אחר עשיית הלאו, על כרחך לתקנו ולנתקו ממלקות הוא בא, ולכן אין לוקין עליו.

ומקשינן לרבא, דאמר שהעשה "לו תהיה לאשה", מעמיד את האונס בעמוד והחזר כל ימיו, ואינו לוקה לעולם, לפי שיכול לומר שרוצה להחזירה.

אמנם, הניחא למאן דאמר לקמן, שחיוב מלקות על לאו הניתק לעשה תלוי בביטלו ולא ביטלו.

כי אם ביטל בידים את האפשרות לקיים את העשה המנתק, הרי הוא לוקה, ואם לא ביטל את העשה, פטור אף על פי שלא קיימו.

לפי שסבר, אין גמר עבירת הלאו נעשית עד שמבטל גם את העשה. ולדבריו, ניחא הא דאונס יש לו תקנה כל ימיו להחזירה, ואינו לוקה אלא אם הדירה בהנאה, בנדר שאין לו הפרה, וביטל את האפשרות להחזירה.

אלא למאן דאמר שחיוב המלקות בלאו הניתק לעשה חל משעה שעבר את הלאו, אלא, כיון שיש לו אפשרות לקיים מצות עשה ולעקור בכך את חיוב המלקות, לכן תלוי הדבר בקיימו ולא קיימו, שכאשר נקרא לבית דין, יכול הוא לקיים את העשה ולהפטר מהמלקות, ואם יסרב לקיים הרי הוא לוקה. ולדבריו יקשה בעשה דאונס, ד"לו תהיה לאשה כל ימיו", מאי איכא למימר? ^[5]

שאי אפשר לומר כרבא, שכל ימיו בעמוד והחזר קאי, דהרי אם כשיבוא לבית דין יסרב להחזירה מיד, ילקוהו.

[ולשיטתו, אין באפשרותו של החוטא לומר שיקיים לאחר זמן, שהרי לוקה על שאינו מקיים, ואם יוכל לדחות את הקיום, הרי לעולם לא ילקה].

הערות

^[1] כך ביאר ריטב"א בשם רש"י. אך הוקשה לו השקלא וטריא בסוגיין, דאמרינן דהדר ביה משום דקשיא ליה למה אונס מנותק לעשה, ואילו למסקנא לרבי יוחנן מתרצינן שבאונס כתיב ביה כל ימיו, ולא קשיא ליה. ונדחק ליישב, ולכן הביא פירוש רבותינו שאחרים שאלו לרבה בר בר חנה אם אמר בשם רבי יוחנן, ועל כך אמר לא וכו'.

^[2] ותמהו הראשונים איך יבאר רבי יוחנן שחזר בו את משנתנו? וכן הקשו לרב פפא שהסיק כן. וכתב בעל המאור שחייבי כריתות גמרינן דלוקין מ"לעיני לעיניך". והרמב"ן במלחמות ה' ביאר, דסברי שאין המלקות בבא אל המקדש טמא משום שקדמו לעשה. אלא מפני שאין העשה מתקן את מה שכבר עבר, אלא נצטווה לצאת שלא להוסיף טומאה על טומאתו. ואת דברי רבה ביאר, דהוה אמינא דמשום שקדמו עשה עיקרו עשה הוא, ועל כך הוכיח ממשנתנו שחשוב לאו ולוקין עליו. [ובריטב"א הביאו דס"ד דהוי תיקון ללאו ע"ש]. ותמה השער המלך, שסברת הרמב"ן שייכת גם בוהשיב את הגזילה שלא ימשיך בעבירה בגזל. ועיין קהילות יעקב [בסוף המסכת ובפסחים סי' ג'] שמטמא מקדש אזהרתו בכל רגע, וכעת נאמר "וישלחו" שלא יעבור עוד, ולא על שעבר. אך בגזל, שעובר רק במעשה הגזילה, מסתבר שהעשה אחר זמן ניתן לתקן הלאו. והשער המלך הקשה, שגם באונס יש לומר שהעשה נאמר שלא יוסיף חטא. ועל כך כבר כתב ריטב"א שהתיקון בחזרה, שלא הועילו מעשיו, ונפטר בכך למפרע. ובקהילות יעקב חילק באונס כגזל כנ"ל. ועיין חזון איש [או"ח קי"ח ח'] דמהרמב"ם לא משמע כן. שלא מנה חמץ בין הלוקים שלא קיימו העשה. ועיין רע"ק לגבי חמץ בפסח, דהר"מ כתב דלוקה, והיינו מסברא זו דעובר כל רגע. [ועיין שאג"א סי' פ"ג]. ועיין פני יהושע דבהוה אמינא מייתו ראיה לרבי יוחנן דאין פטור ניתק לעשה משום גזה"כ, דלא דמי ללאו דחסימה, אלא מסברא דתיקון הלאו, ולכן בקדמו לוקה, ולכן לא איכפת לו שאין העשה מתקן. כי ממה שלוקה על לאו שיש בו עשה, חזינן דאין צריך דומיא דלאו דחסימה.

^[3] הב"ח גורס אי בקל וחומר, איכא למפרך מה למוש"ר שכן עשה מעשה. ואי במה מצינו איכא למפרך כדפרכינן. ובפנים ביארנו כגירסת הגמרא.

^[4] משמע דמקשינן כן רק על לאו שקדמו עשה. ואין זה הטעם של ניתק לעשה, דיש סברא בתיקון הלאו [עיין פני יהושע לעיל]. אך לעיל יג ב מבואר בגמרא שאף ניתק לעשה טעמו דלא דמי ללאו דחסימה. וכן מבואר ברש"י פסחים [פד א] שהעשה הוא ענשו של לאו, ועוד דלא דמי ללאו דחסימה. ועיין בבעל המאור דלמ"ד בטלו, משום שהעשה הבא עם הלאו לא הווי דומיא דלאו דחסימה, ורק כשעבר על העשה, וכאילו אינו לוקה על הלאו והיינו טעמא דקדמו עשה פטור. ואף לרמב"ן, שיכול לתקן את עצם הלאו כקיום העשה, טעמו לפטור ממלקות, הוא משום דלא דמי ללאו דחסימה. ובברוך טעם [שער ב'] האריך בזה עיי"ש. ולענין תקון הלאו על ידי העשה, אם חשוב כאילו לא עבר בלאו, יתכן והדבר תלוי במחלוקת בעה"מ ורמב"ן הנ"ל. ותוס' בפסחים [כט ב] כתב, שהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר על בל יראה, היות והוא ניתק לעשה. ומאד תמה עליהם בשאגת אריה [פ"א] דהעשה רק פוטר ממלקות אבל האיסור קיים. וביומא לו א, אמר רבי עקיבא שעולה באה על לאו הניתק לעשה. ומשמע דאיירי כשכבר קיים העשה.

^[5] גירסתנו כרש"י ותוס', אך ר"ח רמב"ן ריטב"א, וי"א שגם הרמב"ם (עי' כס"מ סנהדרין פט"ז ה"ב, ולח"מ פי"ח) גרסו ברבי יוחנן קיימו ולא קיימו, ולכן ביארו שקושיית הגמרא על רבא, דביאר הפטור דניתק לעשה, דלתקן הלאו נוסף העשה, דהניחא למ"ד קיימו, דאם לא קיימו לוקה אף שלא ביטל בידים, מובן, דהעשה מתקן את הלאו, אך למ"ד דבטלו בידים דוקא לוקה, יקשה, דהרי אף כשאינו יכול לקיימו אינו לוקה, אף שאין מתקן את הלאו. ומתרצינן, דאמר רבי יוחנן, קיימו ולא קיימו, וריש לקיש חולק עליו.

אמרו לו: אמרת הלכה זו? אמר להו [להם]: לא. אמר רבה בלשון שבועה: האלהים! אמרה את ההלכה הזו, וכתיבא [וכתובה] הלכה זו בתורה, ותנינא [וכן שנינו] בדברי חכמים; כתיבא [כתובה] — שנאמר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב... ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ב— ד), הרי שיש כאן מצות לא תעשה שעוברים הטמאים, ומצות עשה לשלח את הטמאים. ומכל מקום הואיל והעשה קודם ללאו, ומתקיים גם בלעדיו — לוקים על הלאו, שהרי תנינא [ושנינו] במשנתנו בכלל הלוקים: הבא למקדש טמא.

ושואלים: אלא מאי טעמא קא הדר ביה [מה טעם חזר בו]? ומשיבים: משום דקשיא ליה [שהיה קשה לו] מדין אונס נערה בתולה, שחייב מן התורה לשאתה לאשה, ונאסר עליו לשלחה כל ימיו. דתניא [ששנויה ברייתא]: אונס שגירש את אשתו, אם ישראל הוא — מחזיר אותה, ואינו לוקה על מה שגירש ועבר על "לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב, כט). אם כהן הוא, שאינו יכול להחזירה, שהרי אסור לכהן לשאת גרושה — לוקה משום לאו זה, ואינו מחזיר.

ומעתה נברר: אם ישראל הוא — מחזיר ואינו לוקה, אמאי [מדוע]? הלא לא תעשה שקדמו עשה הוא, שהרי נאמרה תחילה מצות עשה "ולו תהיה לאשה" (דברים כב, כט), ורק אחר כך נאמר "לא יוכל שלחה", וכיון שעבר והוציאה לילקי [שילקה] על כך! ומכאן שאין לוקים על לאו כזה.

אמר עולא בדחיית קושי זה: מצות העשה שבאונס אינה עשה שקודם ללאו, אלא היא עשה הבא אחרי הלאו ומנתק אותו, לפי שהוא בא במקרה שכבר נשא את אנוסתו וגירשה. וההוכחה לכך: ראוי היה לכאורה שלא יאמר הכתוב "לו תהיה לאשה" (דברים כב, כט) באונס, וליגמר [ושנלמד] את ההלכה הזו ממוציא שם רע על אשתו שזנתה קודם נישואיה, בקל וחומר: ומה מוציא שם רע שלא עשה מעשה אלא רק דיבר בפיו — אמר רחמנא [אמרה התורה] "ולו תהיה לאשה" (דברים כ"ט יט), אונס שעשה מעשה בפועל של אונס — לא כל שכן שחייב לשאתה?

אם כן למה נאמר דין זה גם באונס? אלא אם אינו ענין לפניו לעצם ההלכה שחייב לשאת אותה לאחר שנאנסה על ידו, תנהו ענין לאחריו לאחר שנשאה, לומר שאם גירש אותה לאחר מכן יחזיר. ואם כן "ולו תהיה לאשה" אינו קודם ללאו של "לא יוכל שלחה", אלא בא לתקן אותו.

ומקשים: ואכתי [ועדיין] אין זו ראיה, שהרי אונס ממוציא שם רע לא גמר [אינו יכול ללמוד], משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לשבור] את הקל וחומר, ולומר: מה למוציא שם רע שהחמיר בו הכתוב יותר מבאונס, שכן לוקה ומשלם, שלא ככלל הרגיל שאין אדם נענש בשני עונשים על אותה עבירה!

ומסבירים: אלא, כך יש לומר: לא יאמר "לו תהיה לאשה" במוציא שם רע, וליגמר [ושילמד] הלכה זו מאונס בקל וחומר: ומה אונס שאינו לוקה ומשלם, בכל זאת אמר רחמנא [אמרה התורה] "ולו תהיה לאשה", מוציא שם רע לא כל שכן? ואם כן למה נאמר "ולו תהיה לאשה" במוציא שם רע? אלא, אם אינו ענין למוציא שם רע — תנהו ענין לאונס, ואם אינו ענין לפניו שצריך לשאתה, שהרי כבר נאמר בו הדבר במפורש — תנהו ענין לאחריו, שאם נשאה וגירשה — חייב להחזירה. ואם כן אין זה לאו שקדמו עשה, ולכן אינו לוקה.

ודוחים ראיה זו: ומוציא שם רע מאונס נמי לא גמר [גם כן אינו יכול ללמוד] משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לשבור] את ההשוואה, ולומר, כפי שכבר אמרנו לעיל: מה לאונס — שכן עשה מעשה, ואילו מוציא שם רע רק דיבר!

ומציעים: אלא מכאן יש ראיה: לא יאמר "לו תהיה לאשה" במוציא שם רע, שביטוי זה מיותר לגמרי, שהרי אשתו היא, וצריך היה לומר רק שאסור לו לגרשה. אם כן למה נאמר? אם אינו ענין למוציא שם רע תנהו ענין לאונס, ואם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו. והואיל ואין העשה קודם ללאו — לכן אין לוקים עליו.

ומקשים על לימוד זה: ואימא [ואמור] כך, אם אינו ענין לפניו של מוציא שם רע, שהרי אשתו היא — תנהו ענין לאחריו דידיה [שלו], של מוציא שם רע, שגם אם עבר וגירש את אשתו ועבר על "לא יוכל לשלחה כל ימיו", שחייב לשאתה, דלא לקי [שאינו לוקה] משום שעשה זה מתקן את הלאו, ואינו קודם לו. אבל לגבי אונס — אין עשה לשאתה לאחר שגירשה, אלא קודם לכן, ואף על פי כן אינו לוקה!

ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן], ואולם אתי [בא] אונס וגמר מיניה [ולמד ממנו] שקיים בו אותו דין. ושואלים: במאי גמר מיניה [במה באיזו דרך למד ממנו]? אי [אם] בקל וחומר אי [אם] ב"מה מצינו", והרי בשתי דרכים אלה איכא למיפרך כדפרכינן [יש מקום להקשות כפי שהקשינו כבר]: מה למוציא שם רע — שכן לא עשה מעשה!

אלא אמר רבא: מנין שיש מצוה על האונס להחזיר את אנוסתו שגירשה, שהיא מנתקת את הלאו של "לא יוכל שלחה" — מייתור המלים "כל ימיו", שכל ימיו, גם לאחר שנשאה לאשה, הריהו מצווה בעמוד והחזר במקרה שגירשה, ולכן אינו לוקה. ומוסיפים: וכן, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: כל ימיו בעמוד והחזר.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, שיש לשאול על דברי ר' יוחנן: מדוע לאו שקדמו עשה לוקים עליו? והא לא דמי לאויה [והרי אין דומה לאו זה שלו] ללאו של חסימה ("לא תחסום שור בדישו". דברים כה, ד), שממנו למדים מה הם האיסורים שיש עליהם עונש מלקות, שהרי בלאו של חסימה אין מצות עשה כתובה! אמר ליה [לו] רבא: וכי משום דכתב ביה רחמנא [שכתבה בו התורה] בענין זה מצות עשה יתירא, מגרע גרע [נעשה גרוע יותר] ואין לוקים עליו?

הקשה לו רב פפא: אי הכי [אם כך], כל לאו שניתק לעשה נמי לימא [גם כן נאמר] אותו דבר: משום דכתב ביה רחמנא [שכתבה בו התורה] מצות עשה יתירא מגרע גרע [נעשה גרוע יותר] ולא ילקו עליו? אמר ליה [לו] רבא: ההוא בלאו הניתק לעשה, דין מלקות בטל מפני שמצות העשה לנתוקי לאו [לנתק את הלאו] מעונש מלקות הוא דאתא [שבאה], וכל זמן שבידו לקיים את העשה אינו לוקה על הלאו.

ושבים לדברי רבא לענין אונס, שכל ימיו הריהו מצווה בעמוד והחזר, ולכן אינו לוקה על "לא יוכל שלחה", ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח למי שאומר] שהשאלה אם לוקים על לאו שניתק לעשה תלויה בשאלה האם ביטלו ולא ביטלו את העשה, שרק אם פעל באופן שביטל את מצוות העשה שבדבר, שלא יוכל עוד לקיימה, כגון אם היה זה כהן שגירש את אנוסתו, הריהו לוקה. אבל אונס רגיל אינו לוקה משום שלא ביטל את המצוה, שהרי יכול הוא עדיין להחזירה כל ימיו.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהשאלה אם לוקה או לא תלויה בשאלה האם קיימו ולא קיימו שרק אם מקיים את העשה באופן מיידי אינו לוקה, אבל אם לא עשה זאת מיד הוא לוקה, מאי [מה] איכא למימר [מה יש לומר]? הרי מיד כשלא החזירה הריהו חייב מלקות!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

They said to Rabbi Yoḥanan: Did you say this halakha? Rabbi Yoḥanan said to them: No. Rabba bar bar Ḥana said in the form of an oath: By God, he said it, and this halakha is written in the Torah and we learn it in the mishna. It is written: “And they shall send from the camp any man who is leprous, and any zav…and they shall not render their camp impure” (Numbers 5:2–4). There is a prohibition against rendering the camp impure, and there is a positive mitzva to send them out of the camp. Since the positive mitzva precedes and is independent of the prohibition, one is flogged for the violation of that prohibition, as we learn in the mishna among those liable to receive lashes: One who entered the Temple while ritually impure.

The Gemara asks: Rather, what is the reason he retracted his statement and claimed he did not say it? The Gemara answers: It is due to the fact that the halakha concerning one who rapes a virgin young woman, who is required by Torah law to marry her and for whom it is prohibited to divorce her as long as he lives, is difficult for him, as it is taught in a baraita: In the case of a rapist who divorced the woman he raped, if he is a non-priest, he remarries her, and he is not flogged for violating the prohibition: “He may not send her away all his days” (Deuteronomy 22:29). If he is a priest, he is flogged for violating the prohibition, and he does not remarry her because it is prohibited for him to marry a divorcée.

The Gemara elaborates: If he is a non-priest, he remarries her, and he is not flogged. Why? It is a prohibition that has a positive mitzva which preceded it, as the positive mitzva: “And she shall be his wife” (Deuteronomy 22:29), precedes the prohibition “He may not send her away.” But let him be flogged, since he violated the prohibition by divorcing her. Apparently, one is not flogged even if the positive mitzva precedes the prohibition.

Ulla says in response: The positive mitzva in the case of a rapist is not a mitzva that precedes the prohibition. Rather, it follows the prohibition and rectifies it, as it is referring to a case of one who married his victim and then divorced her. Let the verse not state: “And she shall be his wife,” in the case of a rapist, and let us derive it by means of an a fortiori inference from the case of one who defames his bride, claiming that she was not a virgin when he consummated the marriage: If in the case of a defamer, who did not perform an action but sinned through speech, the Merciful One states: “And she shall be his wife” (Deuteronomy 22:19), then in the case of a rapist, who performed an action, is it not all the more so that he is obligated to take her as a wife?

Ulla continues: Why, then, is the mitzva stated in the case of the rapist? If it is not relevant to the matter of before the rapist marries the victim, apply it to the matter of after the rapist marries the victim, teaching that if he divorced her he must remarry her. Although in the verse it appears prior to the prohibition “He may not send her away,” it actually serves to rectify that prohibition.

The Gemara asks: But still, this affords no proof, as one cannot derive the case of a rapist from the case of a defamer, as the a fortiori inference can be refuted: What is notable about the case of a defamer, which is more stringent than the case of a rapist? It is notable in that he is flogged and is liable to pay retribution, which is contrary to the principle that in general, two punishments are not administered for one transgression.

The Gemara suggests: Rather, let the verse not state: “And she shall be his wife,” in the case of the defamer, and let us derive it by means of an a fortiori inference from the case of a rapist: And if in the case of a rapist, who is not both flogged and liable to pay restitution, but is liable to receive only one punishment, the Merciful One states: “And she shall be his wife,” in the case of a defamer, who is flogged and liable to pay retribution, is it not all the more so that he is obligated to take her as a wife? And why, then, is it stated in the case of the defamer? Rather, if the mitzva is not relevant to the matter of the defamer, apply it to the matter of the rapist, and if the mitzva is not relevant to the matter of before the rapist marries the victim, apply it to the matter of after the rapist marries the victim, teaching that if he divorced her he must remarry her. Although in the verse it appears prior to the prohibition “He may not send her away,” it actually serves to rectify that prohibition.

The Gemara asks: But this affords no proof, as one cannot derive the case of a defamer from the case of a rapist either, as the a fortiori inference can be refuted: What is notable about the case of a rapist? It is notable in that he performed an action, while the defamer performed no action.

The Gemara suggests: Rather, let the verse not state: “And she shall be his wife,” in the case of the defamer because the expression is redundant, as she is already his wife. It would have been sufficient for the verse to state that it is prohibited for him to send her away. Why, then, is it stated in the case of the defamer? Rather, if the mitzva is not relevant to the matter of the defamer, apply it to the matter of the rapist, and if the mitzva is not relevant to the matter of before the rapist marries the victim, apply it to the matter of after the rapist marries the victim, teaching that if he divorced her he must remarry her. Although the positive mitzva appears in the verse prior to the prohibition “He may not send her away,” it actually serves to rectify that prohibition.

The Gemara questions that derivation: And say instead: And if the mitzva is not relevant to the matter of the defamer before he marries his bride, as they are married, apply it to the matter of the defamer himself after they are married, teaching that if he divorced her and violated the prohibition against divorcing her, he is obligated to remarry her, and it teaches that he is not flogged, as the positive mitzva rectifies the prohibition. But in the case of a rapist, the mitzva is to marry her after the rape but there is no mitzva to marry her after he divorces her, and nevertheless, he is not flogged.

The Gemara answers: Yes, it is indeed so; the halakha is derived with regard to the defamer himself, teaching that if he divorces his bride he is obligated to remarry her. And the case of the rapist comes and is derived from the case of the defamer, and the same halakha applies there as well. The Gemara asks: With what derivation is the case of a rapist derived from the case of a defamer? If it is by means of an a fortiori inference or if it is by means of the inductive hermeneutical principle: What do we find, those derivations can be refuted, as we refuted the derivations earlier in the Gemara: What is notable about the case of a defamer? It is notable in that he did not perform an action.

Rather, Rava says: From where is it derived that a rapist must remarry his victim if he divorced her because the positive mitzva rectifies the prohibition “He may not send her away”? It is derived from the superfluous phrase: “All his days” (Deuteronomy 22:29), indicating that all his days, even after he marries and divorces her, he is obligated to arise and remarry her and is consequently not liable to receive lashes. The Gemara adds: And likewise, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan says: All his days he is obligated to arise and remarry her.

Rav Pappa said to Rava that a question arises with regard to Rabbi Yoḥanan’s statement that one is flogged for violating a prohibition preceded by a positive mitzva: But isn’t its prohibition dissimilar to the prohibition of muzzling an ox while it is threshing grain (see Deuteronomy 25:4), which is the paradigm for all prohibitions for whose violation one is flogged, as no positive mitzva is stated in conjunction with the prohibition of muzzling? Rava said to him: Is it reasonable to say that due to the fact that the Merciful One wrote in its regard an additional positive mitzva, the stringency of the prohibition lessens, so that no lashes are administered?

Rav Pappa objected to this claim: If so, with regard to a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva as well, let us say: Is it reasonable to say that due to the fact that the Merciful One wrote in its regard an additional positive mitzva, the stringency of the prohibition lessens, so that no lashes are administered? Rava said to him: In that case, the transgressor is not flogged because the mitzva comes to sever the prohibition from the punishment of lashes.

The Gemara returns to the statement of Rava, who said with regard to the rapist: All his days he is obligated to arise and remarry her, and that is why he is not flogged for violating the prohibition “He may not send her away,” and asks: This works out well according to the one who says that the criterion for determining whether one is flogged for violating a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva is whether he nullified the mitzva or did not nullify the mitzva. According to this opinion, one is flogged only if fulfillment of the mitzva is no longer possible, e.g., a priest who divorced the woman whom he raped. By contrast, a non-priest would not be flogged, because the option of remarriage remains viable.

But according to the one who says that the criterion for determining whether one is flogged in that case is whether he fulfilled the mitzva or did not fulfill the mitzva, and if he did not immediately fulfill the mitzva he is flogged, what can be said? Even in the case of a non-priest who divorced the rape victim, once he fails to remarry her immediately, he is liable to receive lashes.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל לא תעשה שקדמו עשה לוקה עליו כגון וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' הרי עשה אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם הרי לא תעשה ולוקין עליו. וקשיא ליה לר' יוחנן אי הכי אמאי תניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ישראל מחזיר ואינו לוקה אמאי אינו לוקה לא תעשה שקדמו עשה הוא שנאמר ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו. ובא עולא לפרק כי זה לא תעשה שניתק לעשה הוא דהאי ולו תהיה לאשה דכתב באונס אינו צריך לפניו דגמר ממוציא שם רע אלא לאחריו הוא דאתא שאם יגרש יחזור ויקחנה ולו תהיה לאשה לפיכך לא לקי. ודחי' להאי סברא הכי אונס ממוציא שם רע לא גמר דאיכא למיפרך כו'.

אלא לא הוה צריך למכתב ולו תהיה לאשה במוציא שם רע שהרי כבר אשתו היא למה נאמר ללמד שאם גירש מוציא שם רע אחרי שלקה ונענש אינו לוקה אלא מחזירה בעל כרחו ודיו וגמר אונס ממוציא שם רע שמחזיר ואינו לוקה.

ודחי' איכא למיפרך מה למוציא שם רע שכן לא עשה מעשה תאמר באונס שעשה מעשה ופריק רבא למה אונס אינו לוקה משום דכל ימיו בעמוד והחזר קאי ומיתקן (דלאו) [הלאו] שבו וכן א"ר יוחנן.

ואקשינן והא לא דמי לאו שקדמו עשה ללאו דחסימה. ומתמהינן משום דכתב עשה יתירא גרע ליה.

ואקשי' אי הכי לאו שניתק לעשה נמי נימא הכי משום דכתב ביה גבי נותר לא תותירו ממנו עד בקר והדר כתב והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו מיגרע גרע. ופרקינן האי והנותר ממנו עד בקר לתקוניה ללאויה הוא דאתא. כלומר אם עבר והותיר ישרפנו בבקר ודיו. ואמרינן הא ניחא למאן דתני כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור לא קיים חייב היינו דאיכא למימר לתקוניה לאוי הוא דאתא אלא למאן דתני ביטלו חייב כגון שהאכיל הנותר לכלבים הוא דחייב דהא לא אפשר למישרפיה אבל הכא אם הנותר כמות שהוא אע"פ שלא שרפו אינו חייב מאי איכא למימר ופרקינן מאן תני כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו ר' יוחנן האמר ר' יוחנן לתנא תני קיימו ולא קיימו.

גמרא: ה"ג הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו מאי איכא למימר מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן הא א"ל ר' יוחנן לתנא קיימו ולא קיימו. וכן כתו' בכלהו נוסחי עתיקי ודוקני וה"פ דלמאי דאמרי' השתא לתקוני לאו הוא דאתא אקשי' הניח' למ"ד קיימו ולא קיימו דכל ל"ת שיש בו קום עשה שבה כגון שלח את האם פטור וכן כל זמן שיכול לומ' אשלחנה ואי לא קיימו כגון שמתה אעפ"י שלא בטלו שלא הרגה הוא חייב יכלת למימ' לתקוני לאו הוא דאתא אלא למ"ד לעולם לא מחייב עד שבטלו כלומר ששחטה או ששבר גפיה מאי איכא למימר הא לא יכלת למימר לתקוניה לאויה אתא דהא אע"ג דלא מתקן ליה לעולם כגון מתה מאליה פטור כל זמן שלא בטלו הילכך לנתקו מלאו ולאוקומי בעשה אתא וכתב התם משום דהתראת ספק והתראת ספק לא שמה התראה ביון דבטולו חייב ומקבל התראה בעשה. אלמא עיקר מלקות עוקר מן הלאו והעמידו על עשה והכא ה"נ (חייב) [איכא] למימר בלאו שקדמו עשה. ומפרקי' מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן הא א"ל לתנא תני קיימו ולא קיימו אבל לר"ל לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו כך שמעתיה.
ודייקי' עלה והא כתיבה ותנינא כדאשתבע רבא לעיל וא"ל דהכי אקשי' ליה ר"פ לרבא והא לא דמי לאויה ללאו דחסימה היכי אמרת דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ואע"ג דאיפשר לקיומי לעשה שבה והא לא דמי ללאו דחסימה דהתם א"א לקיים בו דבר אחר אבל הכא אפשר לקיומיה לעשה ונימא דמקיימי לי' ופטור ומפרקי' משום דכתיב ביה עשה יתירא מגרע גרע הא ודאי לאו לתקן הלאו אתא אלא לאחמורי עליה אתא ואקשי' ליה א"ה לאו שניתק לעשה נמי לומר דלקי עליה דלא גרע מלאו דחסימה ולאחמורי עליה הוא דכתב רחמנא עשה. איכח למימר התם לתקוני לאויה אתא מדלא כתבה רחמנא מקמי לאו ש"מ ה"ק לא תקח האם ואם לקחתה שלחה.
ומ"מ בין מר בין מר ס"ל בלאו דטמא שנכנס למקדש (ואע"ג) שהוא לוקה דכיון דעשה בו ליכא לקיומי ומההיא שעתא דעבר עליה (דלא) [דהא] איבטיל עשה שבו באותה ביאה שנכנס למקדש ואע"ג דמוזהר הוא לקיו' עשה מצוה באפי נפשה היא כדי שלא יוסיף טומאה אבל אין יציאתו תיקון כניסתו ומכיון שנכנס עבר על לאו ובטל עשה וה"ל כלאו שניתק לעשה שבטל עשה שבו הילכך דמי ללאו דחסימה. אבל לעיל כי אשתבע רבא דכתיבה ותנינא קס"ד דהא דסבר רבה בר בר חנא ואמר דלא אמרה משו' דסבר דנתקיה רחמנא ללאו ויהב דין עשה ועשה שבו קדם דהוא עיקר ואמר רבא דהך סברא [אדחיא] אבל הא דר' פפא טעמא אחריתי הוא ופנים חדשות באו לכאן כנ"ל.
ורש"י ז"ל גריס איפכא הניחא למאן דתני בטלו אלא למאן דתני קיימו ולא קיימו מאי למימרא וכו'. ופי' דמ"ד קיימו ולא קיימו ס"ל דקיום עשה תחת מלקות עומד וכשיבוא לב"ד יאמרו לו שילקה או שיקיים העשה ויעלה לו במקומו ולהכי אקשי' למ"ד קיימו ולא קיימו היכי מצית למימר כל ימיו בעמוד וחזור וקאי שאם לא יחזירנה מיד לכשיבא לב"ד ילקוהו.
ואין זה נכון בעיני דהא הכא קרא כתיב כל ימיו ותקון עשה דהאי בכל ימיו הוא והכא לא לקי עד שמתה או שנדרה ממנו דהא בכל ימיו בעמוד וחזור (דאין) [דאנן] כל ימיו דקר' דרשי' מדאמ' רחמנא כל ימיו לאו שניתק לעשה הוא וה"ק לא ישלחנה כל ימיו וכן פרש"י ז"ל עצמו וה"נ מפורש בגמרא בפ"ק דתמורה כתב קרא כל ימיו שווייה לאונס לא תעשה שניתק לעשה וכיון שכן אשלוחין דכל ימיו חייב רחמנא ולא לכשיבא לב"ד:

כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה כבר ביארנו שכל שאי אפשר לקיים העשה לוקין עליו לא סוף דבר אם בטל הוא העשה בידים אלא אפילו נתבטל מאליו הואיל ולא קיימו ואי אפשר לו לקיימו הא כל שאפשר לו לקיימו אינו לוקה אפילו שהא זמן מרובה ואין חלוק בדבר זה בין שקדם לא תעשה לעשה בין שקדם עשה ללא תעשה שהרי אונס קדמו עשה ללא תעשה שנאמר ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה ואמרו עליו אונס שגרש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה שמאחר שיש שם עשה אע"פ שהוא קודם ללא תעשה ניתק לעשה הוא קרוי ולאו הניתק לעשה אינו לוקה כל שאפשר לקיים הא אם אי אפשר לו לקיים בין שבטלו הוא אלו היה בטול מועיל בו אלא שאין בטול מועיל באונס להביאו למלקות כמו שיתבאר בין שלא קיימו ר"ל שנתבטל מאליו כגון שמתה או שהיה הוא כהן שאסור בגרושה או שנתקדשה היא לאחר ונאסרה לו הרי זה לוקה וכן מוציא שם רע נאמר בו גם כן ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה וכל שגרשה עבר בלא תעשה ומחזיר ואינו לוקה ואם מתה או נתקדשה או שהיה כהן לוקה כמו שביארנו באונס הא כל שנמצאת אסורה לו אם מהמת איסור קודם כגון שהיתה לו באיסורי לאוין או אף בחייבי עשה לא ישא ואם באיסור חדש כגון שנמצא בה דבר זמה אחר שנשאה יגרש ואין כאן מלקות שאף היא אינה רוצה לישב עמו באיסור:

שמא תאמר אחר שכן היאך טמא הנכנס למקדש לוקה והרי יש שם עשה אלא שקדם שנאמר וישלחו מן המחנה וכו' ולא יטמאו את מחניהם פי' חכמי הדורות מפני שיש בדומה לו אזהרה מיוחדת במקום אחר בלא קום עשה שנאמר ואל המקדש לא תבא וי"מ שבפירוש נתרבו חייבי כריתות למלקות מגזירה שוה האמורה למעלה מלעיני האמור בכריתות ר"ל ונכרתו לעיני בני עמם ולעיניך האמור במלקות מונקלה אחיך לעיניך אבל לא תעשה שאין בו כרת כל שיש שם עשה ואפשר לקיימו אינו לוקה:

יש חולקין בפסק זה לומר שאינו לוקה עד שיבטל הוא את העשה ולא כשנתבטל הוא מאליו ויש חולקים לדעת שלישית לומר שאף בשלא נתבטל מאליו לוקה כל שאינו מקיימו תכף לאזהרת בית דין אלא לכשיבא לבית דין או יקיים או ילקה והם מפרשים קיים עשה שבה תוך כדי דבור של התראה ואף אחרוני גאונים שבספרד כתבוה כן בפירושיהם ואין הדברים נראין:

ומצד שמחלקת זו תלויה בשנוי נוסחאות ושנוי פרושים הריני מעירך על שנוי הגרסאות מעט כדי שתבין מה שהביאנו לפסוק בשטה זו שכתבנו ועל איזה פי' אנו סומכין אף לכל הגרסאות והוא שבתחלת הסוגיא היה ר' יוחנן אומר שלאו שקדמו עשה לוקה עליו ואינו בכלל לאו הנתק לעשה והיה מביאה מטמא שנכנס למקדש והוקשה לו מאונס שמחזיר ואינו לוקה ותירצו לו מפני שהעשה מיותר בו שהיה לנו ללמדו ממוציא שם רע בקל וחומר ולא נאמר אלא שאם אינו ענין לפניו ר"ל לחובה בעשה שישא תנהו ענין לאחריו ר"ל שאם נשא וגרש יחזיר ולא ילקה והוקשה לו שאין ללמוד אונס ממוציא שם רע מצד שמוציא שם רע אתה מוצא בו חומר אחר שלוקה ומשלם שנאמר ויסרו אותו וענשו אותו וכן הלכה כמו שיתבאר במקומו וא"כ אף לעצמו הוצרך ללמד שישא והיה לנו לומר שילקה וכן מוציא שם רע מאונס אין למדין שהרי האונס יש לו צד חומר שעשה מעשה ובאה התשובה בסוף הענין שמוציא שם רע ואונס למדנו להם שאם גרש מחזיר ואינו לוקה על גרושיו ממה שנאמר בהם כל ימיו כלומר כל ימיו בעמוד והחזר הא כל שאר לאוין שקדם אותם עשה לוקין ואין קיום עשה מפקיען:

והקשו והרי לאו שקדמו עשה אינו דומה ללאו של חסימה האמור בסמוך לפרשת מלקות וממנו למדין לאוין של מלקות שהרי לאו של חסימה אין בו קדימת עשה ותמהו על קושיא זו אטו משום דאית בה עשה יתירא מיגרע גרע כלומר וכל שכן שאתה ראוי לחייבו מלקות וחזר והקשה א"כ לאו שנתק לעשה נמי נימא הכי ותירץ ההוא לתקוני לאויה הוא דאתא כלומר אחרי שכתבו אחר הלאו לא בא אלא לפרש שיש ללאו זה תקון שהוא מפקיע את המלקות אבל כשקדמו העשה אינו בא לתקון הלאו ומתוך כך לוקה ולפי שטתנו אנו גורסין אח"כ הניחא למאן דאמר קיימו ולא קיימו ר"ל שכל לא תעשה הנתק לעשה קיים העשה פטור לא קיימו אע"פ שלא בטלו בידים חייב הואיל ואי אפשר לקיימו כגון שנתבטל מאליו בזו אתה רשאי לומר שהעשה בא לתקן את הלאו להפקיעו ממלקות שאין הלאו מתוקן אלא בקיום העשה אבל לדעת האומר בטלו ולא בטלו ר"ל בטלו בידים חייב לא בטלו פטור אע"פ שלא קיימו הרי אין קיומו מתקן את הלאו שאף בלא קיומו הוא מתוקן שלא ללקות כל שאין בטולו בא מחמתו שאם כן אף בלאו הנתק לעשה היה לך לומר שילקה ומאחר שאתה אומר בו שאינו לוקה אף בלאו שקדמו עשה לא ילקה ויהא דינו כלאו הנתק לעשה ותירץ מידי איריא אלא לר' יוחנן הא אמר ר' יוחנן קיימו ולא קיימו והילכך בלאו הנתק לעשה אינו לוקה הא בלאו שקדמו עשה לוקה הא לדעת ריש לקיש שאמר בטלו ולא בטלו אף לאו שקדמו עשה דנין אותו בלאו הנתק לעשה שלא ללקות ומחלקתם תלוי בהתראת ספק שלדעת ריש לקיש התראת ספק לא שמה התראה והרי עקר חיוב הלאו אינו אלא בשעת בטול הסיבה שאי אפשר להתראה עד אותה שעה שהרי הפסד התקון מאליו שמא יבא שמא לא יבא וכל שלא בטלו אין כאן התראת ודאי עד שיבטלנו שתחול התראה בודאי לבטול המעשה ולר' יוחנן אף התראת ספק שמה התראה וא"כ עקר הלאו הוא שהרי התראתו חלה מעכשיו וחיוב המלקות לכשיתברר הפסד תקונו ומעתה כל שלא קיימו ונתברר שאין בידו לקיימו עוד אע"פ שלא בטלו בידים לוקה וכבר פסקנו בהתראת ספק ששמה התראה ומעתה אנו צריכים לפסוק כלשון קיימו ולא קיימו וכן ידעת שר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן ומעתה אתה צריך ליחס לשון קיימו ולא קיימו לר' יוחנן ומ"מ לענין לאו שקדמו עשה אע"פ שטרחנו בסוגיא זו לישב שלוקה לדעת ר' יוחנן ולגלגל טעמיה באונס ומוציא שם רע צער גלגול וטורח הרבה יש ביישובן ואין לדחוק בה כל כך וכל שכן שנאמר בסוגיא שחזר בו וכששאלו לו אמריתה כפר בעקר הדברים לומר שאף לאו שקדמו עשה נתק לעשה הוא וכפשוטן של דברים באונס ומוציא שם רע אבל טמא שנכנס למקדש טעם יש בו כמו שביארנו:

זו היא שטתנו ויש מקשים עליה אחר שר' יוחנן סובר שכל שלא קיימו חייב אע"פ שלא בטלו הוא בידים הואיל ונתבטל מאליו עד שאי אפשר לו לקיימו היאך אמר בסוגיא זו למטה שאין לנו לאו הנתק לעשה למלקות אלא שלוח הקן ופיאה שנאמר בה לא תכלה פאת שדך וכו' לעני ולגר תעזוב אותם לומר שאם עבר וקצר יעזוב או יתן ולדעתו כל שנשרף קצירו לוקה הואיל ולא קיימו והרי אתה מוצא בענין זה כמה שאף אונס בדין זה שלא היינו מפקיעין אותו מדין זה אלא לדעת האומר בטלו ולא בטלו ולא היינו מוצאין בו בטול מצדו שאף הדרה על דעת רבים אין מועיל בה שלא תהא בה הפרה ואם שימיתנה בידים קם ליה בדרבה מניה כמו שיתבאר אבל מכיון שדעתו שכל שלא קיימו חייב הרי אתה מוצאה במתה מאליה וכן גזל ומשכון שהגזל נתק לוהשיב את הגזילה והמשכון להשב תשיב לו את העבוט אע"פ שהגזל אי אתה מוצא בו מלקות שהרי ניתן לתשלומין בין שאבד הוא את הגזלה בידים בין שאבדה מאליה מ"מ משכון מיהא אע"פ שבבטלו אין בו מלקות שנתן לתשלומין הוא באבדה באונס מיהא שהוא לא קיימו בר מלקות הוא שאין שם דין תשלומין שפטור הוא באונסין אף במשכנו שלא בשעת הלואה כמו שביארנו במציעא פרק אומנין לדעת גדולי הפוסקים ויש לפרש אין לנו למלקות בין בלא קיימו בין בבטלו אלא שלוח הקן ופאה וחברותיה וי"מ מפני קושיא זו שזה שאמר ר' יוחנן בלא קיימו שחייב דוקא במקום שיש חיוב בבטלו אבל כל שאינו בחיוב בטולו כגון אונס ומוציא שם רע וגזל ומשכון כמו שביארנו אין לוקין בהן בלא קיימו ואין הדברים נראין שאם כן אחר שאמרו נפק דק ואשכח אונס שגירש וכו' היאך אמרו עליה הניחא למאן דאמר קיימו ולא קיימו והרי הואיל ובטול אין שם אף לא קיימו אין כאן אלא שהעקר כמו שתירצנו:

וגדולי הרבנים מהפכין בעקרה של סוגיא נסחא אחרת ופי' אחר ומיחסים לדעתו של ר' יוחנן בטלו ולא בטלו וזה שאמרו הניחא למאן דאמר בטלו ולא בטלו הוא חוזר למה שאמרו למעלה כל ימיו בעמוד והחזר קאי ופי' הניחא למאן דאמר בטלו וכל זמן שלא בטלו יש לו תקנה בחזרה אתה רשאי לומר כן וכל שנתבטל מאליו הם כוללין אותו בבטלו אלא למאן דאמר קיימו ולא קיימו ומשיבא לבית דין ולא קיים העשה לאזהרתם לוקה הרי אינו כל ימיו בעמוד והחזר ופירש שאף ר' יוחנן בטלו ולא בטלו אמר ופירושו כל שנתבטל מאליו ומ"מ לענין פסק אף זו כשטתנו אלא שיש מבלבלין בדברים לחלוק בקצת דברינו ואין דבריהם כלום ושמא תאמר לגירסתנו היאך אמרו למטה על מה שאמר ר' יוחנן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת והיו מפרשים אותה על אונס שגרש הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו והרי ר' יוחנן מיהא מ"מ קיימו ולא קיימו אמר אפשר שר' יוחנן זו שאמר אין לנו אלא זאת ועוד אחרת לא לדעתו לבד אמרה אלא לדברי הכל והוא שהקשה לו ולדעת האומר בטלו ולא בטלו היאך אתה מוצאה באונס וכן הדברים נראין:

גמרא אונס לא כ"ש אם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו שאם גירש כו' דלא לקי אין הכי נמי ואתי אונס וגמר מיניה כו' אי בק"ו אי במה מצינו איכא למפרך מה למוציא כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה אמר עולא כו' דאי לתחילתו ולומר שישאנה לא יאמר ולו תהיה לאשה וניגמר כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה אם כהן הוא דהא אי אמרה לא בעינא ליה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה הניחא כו' אא"כ הדירה דאז אינו כו' אשאנה אלא למאן כו' משכחת לה דכל ימיו בעמוד והחזיר כל כו' (בע"כ) [באינו] מחזיר כלל מידי הוא טעמא תני בטלו חייב לא בטלו כו' שוין טמא שבא למקדש כו' תנינא טמא שבא למקדש דלקי כו' מזהירין לצאת ולא יצא לא מחייב כו' ודוחק הוא האי פירושא ולכך פי' הר"ר שלמה כו' עכ"ל כצ"ל והד"א ור"ל דהאי פירושא שפירש הקונטרס דהא דקאמר הניחא כו' קאי לשנויא דרבא דכל ימיו בהחזיר הוא דחוק כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

גמ' אלא מאי טעמא הדר ביה משום דקשיא ליה אונס וכו'. נ"ל דלהאי מסקנא לאו לגמרי הדר ביה אלא ממאי דקאמר כל לא תעשה שקרמו עשה וכו' מהאי כללא הדר ביה דלאו כללא הוא דאשכחן אונס דאע"נ שקדמו עשה לא לקי וטעמא כדמפרש ואזיל אבל בעלמא לא תעשה שקדמו עשה לקי דאל"כ קשיא לר"י מתניתין דהכא מקדש טמא דלר"ל מתורץ שפיר כדתירצו התוס' לקמן דף זה ע"ב בד"ה הניחא וכו' אבל לר"י תקשי:

תוס' ד"ה הניחא וכו' עד [ע"ב] וכן ומשלחה ואינו לוקה וכו' פי' לענין שילוח הקן:

ד"ה מידי הוא טעמא וכו' נ"ל דהכל הוא דבור אחד ושייך לדבור דלעיל מיניה ומפרש ואזיל שיטת ההלכה לפי פרש"י ולבסוף כתב שפי' הר"ר שלמה מדרוי"ש פי' אחר:

בא"ד הא אמר ליה ר"י לתנא תני בטלו חייב לא בטלו פטור וכו' כצ"ל:

בא"ד וכל כמה שלא בטלו חשיב ניתק כל כמה שבידו לקיים כצ"ל:

גמ' אמרו לו אמרת כו' נ"ב נ"ל לרבה בר בר חנה ומה שנאמר אח"כ אמר רבה הוא רבה בר נחמני ודו"ק:

רש"י בד"ה משום דקשיא כו' אם גירשה ויחזירנה ויפטור אלמא כו' כצ"ל:

בד"ה אמר עולא כו' דאי לתחלתו ולומר שישאנה לא יאמר ולו תהיה לאשה ונגמר ממוציא שם רע כו' כצ"ל:

בד"ה ואם אינו כו' לאחריו הס"ד:

בד"ה אלא אמר רבא כו' לכל ימיו הרי כו' העברת הלאו כצ"ל והס"ד והד"א:

תד"ה תנינא. וא"ת כו' ולא אתי חד עשה כו'. לכאורה הכא ג' עשין וישלחו תשלחו תשלחום ואולי משום דבספרי דריש להו לכולהו:

תד"ה אם. דהא אי אמרה ל"ב כו'. כ"ה בכתובות (ר"ד מ'):

תד"ה כל ימיו. שילוח שיהא כל ימיו. כ"נ דצ"ל עי' בסה"ד דלקמן:

גמ' [אונס שגירש אם כו' ואם כהן כו'. מפורש בתוספתא וירושלמי פ"ג דכתובות אחד האונס ואחד המוציא ש"ר שגירשו כופין אותן להחזיר אם היו כהנים סופגין את הארבעים וכ"פ הרמב"ם ובחנם טרח בזה הע"ל]:

תוס' ד"ה אם וכו' דאתי עשה. עיין יבמות דף ה ע"א תוס' ד"ה ואכתי איצטריך:

בגמרא אמר רבה האלקים אמרה וכתיב' ותנינא כו' הבא למקדש טמא. יש לתמוה טובא דמאי ראיה מייתי מהא דמחייבין מלקות בהבא למקדש טמא למשמע מינה דהא דמחייב בלאו הניתק לעשה היינו משום דקדמו עשה דאכתי מי דמי דהא לעולם איכא למימר דאין לחלק כלל בין קדם לאו לעשה או עשה ללאו והיינו טעמא דכיון דעשה בא לתקן הלאו מש"ה יש לפוטרו ממלקות שהתורה ניתקו לעשה לומר שתקנתו בכך כדפירש"י להדיא בשמעתין ובכמה דוכתי משא"כ בטמא הבא למקדש לא שייך כלל לומר דעשה הוה תיקונו של לאו כיון דעבר על איסור כרת במזיד מה מהני מה שמשתלח לאח"כ מן המחנה סוף סוף איסור דעביד עביד תדע דהא מחייבינן ליה אפילו בששהא כדי השתחוי' ואם התרו בו אל תטמא אל תטמא חייב שתים ותדע שכן הוא דהא לקמן משמע דהך פלוגתא דר"י וריש לקיש תליא בהתראת ספק וסתם לאו שניתק לעשה לא שייך ביה התראה ודאי א"כ בפשיטות מצינן לאוקמי דהבא למקדש טמא היינו דמתרינן בי' בהתראת ודאי שלא יכנס למקדש ואם בעל קרי הוא צריך לצאת אף חוץ למחנה לויה ואי מצורע הוא אפי' חוץ למחנה ישראל והוא שינה בחטאו ועבר על התראתו ולא די שלא יצא לחוץ אלא שנכנס במזיד למקדש שיש בו כרת ואפי' בטמא מת נמי משכחת לה שפיר אפי' בנטמא בעזרה והתרו בו שלא ישהא ויצא לו בקצרה והוא נכנס ומתקרב יותר ומשהא ומרבה בטומאה וכי תעלה על דעתך לפטור בזה משום לאו הניתק לעשה כיון דעשה לא מתקן הלאו כלל והי' נלע"ד בזה לפרש דעיקר מימרא דר' יוחנן קמא דקאמר כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין היינו דאיצטריך לאשמעינן כי היכי דלא נימא דהך מלתא דלאו הניתק לעשה לאו מסברא אמרי' לה הכי דמהיכי תיתי דלפטור אדרבה הא חמור איסורא טפי אלא ה"א דגזירת הכתוב הוא משום דבעינן דוקא דומיא דלאו דחסימה דליכא אלא לאו גרידא ומש"ה הוצרך רבי יוחנן לאשמעינן דלאו גזירת הכתוב הוא אלא מסברא אמרינן הכי מש"ה לעולם אזלינן בתר סברא ויש לחלק בין קדם לאו לעשה או עשה ללאו וכה"ג בין אפשר לקיים העשה קודם ללאו או לא לפירש"י וע"ז קאמר רבה שפיר כתיבא ותנינא הבא למקדש טמא וא"כ אי ס"ד דגזירת הכתוב הוא דכל לאו דלא דמי ללאו דחסימה לא מלקינן ליה דאע"ג דחמיר איסוריה דאיכא לאו ועשה אפ"ה פטרו רחמנא מגזירת הכתוב (אפשר דטעמא נמי איכא דאדרבה כיון דחמיר איסורא טפי לא סגי במלקות כדמשמע במכילתין גבי הרגו אין נהרגין וגבי דרך ירידה ודרך עליה) א"כ תיקשי הך מתניתין דהבא למקדש טמא חייב מלקות ואמאי הא לא דמיא ללאו דחסימה דלית ביה כרת והוי לן למימר דפטור מגזירת הכתוב וטעמא נמי איכא למימר דלא סגי ליה במלקות שעי"כ לפטור מידי כרת אע"כ מדמחייבינן ליה שמעינן שפיר דלא בעינן דומיא דחסימה היכא דחמיר איסוריה דאטו מיגרע גרע כדדייקינן בסמוך. והשתא א"ש נמי הא דבעי למימר דהדר ביה מהאי דאונס שגירש והיינו דמהכא שפיר שמעינן דע"כ גזירת הכתוב הוא דאלת"ה אמאי פטרינן ליה ממלקות משום דמחזיר אכתי לילקי ולחזיר ומכ"ש למאי דק"ל בפ"ק דתמורה דאמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ ה"נ לימא הכי באונס שגירש וכדמקשינן לקושטא דמילתא התם אמימרא דרבא מהך ברייתא דאונס שגירש ומש"ה קס"ד הכא בשמעתין מעיקרא דהך ברייתא דאונס שגירש ע"כ גזירת הכתוב הוא דלא שייך מלקות כיון דלא הוי דומיא דחסימה ומסיק הש"ס שפיר דלעולם לאו גזירת הכתוב הוא והא דפטור באונס היינו משום דגלי קרא דכל ימיו בעמוד והחזר קאי והיינו הך שינויא גופא דמסיק הש"ס בתמורה אהך קושיא דאונס שגירש עליה דרבא ע"ש נמצא דלפ"ז נתיישב הסוגיא דהכא בפשיטות כמין חומר דכל השקלא וטריא דהכא היינו בהך סברא גופא דמייתי תלמודא בסמוך א"ל ר"פ לרבא והא לא דמיא ללאו דחסימה ומשני ליה רבא אטו משום דכתיב בי' עשה מיגרע גרע וא"כ מאן דקאמר מעיקרא דהדר ביה ר' יוחנן היינו משום דמשמע ליה דמהך ברייתא דאונס שגירש משמע ליה כסברא דר"פ דלעולם בעינן דומיא דחסימה כל כמה דלא אסיק אדעתיה הך סברא דרבא מקרא דכל ימיו בעמוד והחזר קאי כנ"ל נכון בעזה"י לפי שיטת רש"י ופירושו לקמן גבי הניחא למ"ד משא"כ לפירוש התוס' שם שכתבו דהעיקר כפירוש הר"ר שלמה מדריוש לא יתכן לפרש כן והדרא קושיא לדוכתא דהא בלא"ה לא שייך בטמא הבא אל המקדש כלל הך מילתא דקיימו ולא קיימו או בטלו ולא בטלו כמו שאבאר עוד וצ"ע:

בתוספות ד"ה תנינא הבא אל המקדש כו' וא"ת דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוין כו' ולא יטמאו מקדשי. נראה ברור שטעות נפל בספרים בלשון התוס' דלא אשכחן בכל המקרא האי לאו דלא יטמאו מקדשי וצריך להגיה לאו דואל המקדש לא תבוא דמייתי הש"ס לעיל בסמוך מקמי מימרא דר' יוחנן ובכמה דוכתי בש"ס מייתי לה האי לאו לענין טמא שנכנס ולענין טבול יום ומחוסר כיפורים ואדרבה האי לאו שייך טפי בטמא שנכנס למקדש מדכתיב אל המקדש לא תבא משמע שנטמאת בחוץ והזהיר הכתוב שלא תבא אל המקדש משא"כ האי לאו דלא יטמאו פשטא דקרא משמע דאיירי שנטמא בפנים והזהיר הכתוב שיצא וכן נראה מבואר להדיא בפירש"י בפ"ב דשבועות דף י"ז ע"ב אהא דאין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש ע"ש (מיהו בהוריות מפרש בענין אחר) ולפ"ז כ"ש דקשה טפי קושיית התוס' מאי אמרת תנינא דילמא הא דלוקה בטמא שנכנס למקדש היינו אהאי לאו דאל המקדש לא תבוא דלא ניתק לעשה. מיהו למאי דפרישית בסמוך דהא דקאמר תנינא הבא אל המקדש טמא היינו כי היכי דלא נימא דגזירת הכתוב הוא דבעינן דוקא דומיא דחסימה דלית ביה עשה כלל וא"כ אין מקום לקושית התוס' דע"ז ודאי שפיר קאמר רבה כתיבא ותנינא דאי ס"ד גזירת הכתוב היא הכא אמאי לקי ואף על גב דאיכא כמה לאוין אפילו הכי כיון דאשכחן ביה עשה לא הוי דומיא דחסימה וא"כ לפ"ז תו לא קשיא מהך דתמורה דהתם היינו לפי המסקנא דהכא דאיתא לדר' יוחנן ולאו גזירת הכתוב הוא ולא בעינן דומיא דחסימה ואם כן שפיר מפלגינן מסברא בין חד לאו לתרי לאוין:

בגמרא אלא מ"ט הדר ביה משום דקשיא ליה אונס. ולכאורה יש לתמוה מה ענין הך קושיא לדרבי יוחנן דילמא שאני התם הא דלא לקי עלה היינו מטעמא דמתניתין דלקמן דקתני להדיא כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה לא לקי עליה ולא אשכחן מאן דפליג בהא ומסקינן נמי לקמן דבאונס נמי קאי היכא דלא הדירה ולפי המסקנא אפילו מדירה נמי לא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו ולענ"ד צ"ע ליישב ולקמן בסוף הסוגיא אבאר יותר ועוד אבאר בזה בסוגיות שלפנינו:

בגמרא אמר עולא לא יאמר ולא תהיה לאשה באונס וליגמר ממש"ר כו' ולכאורה יש לתמוה דמאי ק"ו שייך הכא דשאני התם דאשתו היא ומש"ה קנסו רחמנא שלא יגרשנה ותהיה לו לאשה כל ימיו משא"כ באונס דלאו אשתו היא שתהא קנויה לו ע"י ביאת אונס ואפילו במפותה דמדעתה עביד צריך לקדשה מחדש אם כן מהיכי תיתי נאמר מסברא שתהיה לו לאשה שלא מדעתו אלא דאפשר דהא דקאמר עולא לא יאמר ולו תהיה לאשה היינו דלא ליכתוב רחמנא בלשון עשה ליכתב רחמנא מהר ימהרנה כמו במפותה וממילא ידעינן מק"ו דמוציא שם רע דלו תהיה לאשה כל ימיו ולא יוכל לשלחה אלא דאכתי קשיא לי הא דקאמר לא יאמר ולו תהיה לאשה ותיפוק ליה דאיצטריך קרא לאשמעינן שבאם אינה ראויה לבוא בישראל אינו רשאי לקיימה כדדרשינן להדיא בכתובות דף ל"ט במתני' דמייתי עלה הך קרא שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ונראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' שם דף מ"ם דהא דמייתי מתניתין האי קרא דולו תהיה לאשה לאו משום דאיצטריך להך דרשא אלא דממילא כיון דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע מדעתה ממילא שמעינן דאם אינה ראויה לו אינו רשאי לקיימה דתו ליכא עשה כדמסיק שם בגמרא האי סברא גופא דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה כלל והיינו כפירש"י שם דמלמדין אותה לומר דלא בעינא א"כ שפיר מצי עולא סבר דלהא נמי לא איצטריך קרא יתירא דכולה מסברא ידעינן דאי אמרה לא בעינא לא כייפינן לה שלא יהא חוטא נשכר וא"כ ממילא דמלמדין אותה כן נ"ל נכון. ובזה נתיישב לי היטב מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נערה בתולה דאפילו בחייבי עשה גרידא או אפילו שניות מדברי סופרים אינו רשאי לקיימה ומייתי האי קרא גופא שנאמר ולו תהיה לאשה והקשה שם הכ"מ מאי ענין האי קרא לענין שניות מדברי סופרים דאינו אלא מדרבנן ולא שייך בהך מיעוטא דולו תהיה לאשה אבל למאי דפרישית אתי שפיר דלקושטא דמילתא עיקר ילפותא דמייתי מתניתין שם מהאי קרא דולו תהיה לאשה היינו משום דדרשינן מינה דבעינן מדעתה וממילא דמה"ט גופה אינו רשאי לקיימה ומלמדין אותה לומר שאינה רוצה וא"כ יפה כתב הרמב"ם ז"ל דאפילו אם אינה אסורה לו אלא באיסור דרבנן נמי אינו רשאי לקיימה ומלמדין אותה לומר שאינה רוצה כן נ"ל ברור עד שאני תמה על בעל כ"מ שבחנם נדחק שם בלשון הרמב"ם ז"ל והא דמייתי שם הך ברייתא דדרשינן מינה ולו תהיה לאשה למעוטי אשה שאינה ראויה לקיימה נראה דהיינו אליבא דשמעון התימני ור"ש בן מנסיא ולענין לפוטרו מקנס אבל אנן לא קי"ל הכי אלא כסתם מתניתין דפרק אלו נערות דאפילו חייבי כריתות יש להן קנס ואם כן שפיר קאמר עולא לא יאמר ולו תהיה לאשה:

בגמרא הניחא למ"ד ביטלו ולא ביטלו כו' זו גירסת רש"י ותוס' דרבי יוחנן אמר ביטלו ולא ביטלו ולכך הוצרך רש"י לפרש ולהאריך כי היכי שנפרש כל האי שקלא וטריא דהניחא עד למסקנא קאי אמילתא דרבא ור' יוחנן דלעיל בסמוך אדרשא דכל ימיו בעמוד והחזר ומש"ה מפרש רש"י נמי דלמ"ד ביטלו נמי שייך מלקות באונס שגירש היכא שמדירה דאע"ג דלקמן בדף הסמוך מסקינן דאפילו בהדירה יש לו הפרה כיון דלדבר מצוה הוא אפ"ה הוכרח רש"י לפרש כן דמשמע ליה דהמקשה לא אסיק אדעתיה הך מסקנא דלקמן ולכך הוצרך התוס' להאריך בכל הדיבור עד שהוכרחו לפרש כפירוש הר"ש מדרוי"ש מיהו לפי גירסת הרי"ף בשלהי חולין מבואר דגרס איפכא דר' יוחנן סבר קיימו ולא קיימו וכן נראה מבואר מלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו הלכות נערה בתולה וכמ"ש הכ"מ בשם הר"ן וא"כ לפ"ז צ"ל דהכא בשמעתין נמי גרסינן איפכא הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו וא"כ אי אפשר לפרש כפירש"י ותוספות אלא כמו שאבאר לקמן ודו"ק:

בתוספות ד"ה הניחא למ"ד ביטלו כו' בכולה שמעתא פירש הקונטרס שקיימו היינו כשמזהירין כו' וקשה א"כ מאי פריך כו' לכך נראה דלא מיקרי קימו כו' אלא תוך כדי דיבור וכן פירש הקונטרס גבי שילוח הקן עכ"ל התוספות ובאמת שלשון התוספות תמוה טובא מלבד מה שהקשו התוס' בעצמם עוד יש לתמוה הא פשטא דקרא דכל ימיו ודאי לא משמע דאיירי דוקא תוך כ"ד לאחר הגירושין ובעיקר הדברים נמי קשיא לי דמשמע מדבריהם דכל שבא לב"ד והלקוהו תו לא שייך עשה דכל ימיו בעמוד והחזר וברפ"ק דתמורה לא משמע הכי דהא קיי"ל כרבא דכל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ ודאי הוי שייך הך מילתא דכל ימיו דלעולם בעמוד והחזר קאי כיון דגירושין לא מהני מידי עד שתנשא לאחר ע"ש בגמרא ובתוס' והיינו כפירש"י ומ"ש התוספות שרש"י גופא כתב כן בפ' שילוח הקן ולענ"ד אין זו ראיה כלל דודאי בפ' שילוח הקן מילתא דפשיטא היא דצריך לקיים העשה תוך כ"ד לאחר שנטלה דכל כמה דלא שילחה בקום ושלח קאי שישלחנה בפועל משא"כ הכא משמע דעיקר הלאו והעשה היינו שאינו יוכל לשלחה וא"כ אינו עובר עד שיאמר שאינו רוצה לקיימו ורוצה בשלוחה שכן נראה מלשון רש"י שאפילו כשבא לב"ד מרחיבין לו הזמן והיינו עד שנותן אמתלא לדבריו כן נראה לי ברור ליישב פירש"י וק"ל:

אמרו לו. אחרים ששמעוהו משמו ולא שמעוהו מפיו אמרת דבר זה: אמר להם לא. חזר בו: כתיבא ותנינא. מצינו כתוב לא תעשה שקדמו עשה ותנינן עליה דלוקין ולא סגי ליה בקיום העשה: תנינא הבא אל המקדש טמא. קא חשיב ליה באלו הן הלוקין: משום דקשיא ליה אונס. נערה בתולה דאשכחן ביה לא תעשה שקדמו עשה דכתיב (דברים כב) ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה ותניא עלה שיקיים את העשה אם גירשה ויחזירנה ויפטור אלמא לאו שניתק לעשה חשיב ליה: אם ישראל הוא. שיכול לקיים העשה ויחזירנה מחזיר ואינו לוקה: ואם כהן הוא. שאסור בגרושה לוקה ואינו מחזיר: ואמאי. אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם איתא לדרבי יוחנן הא לא תעשה שקדמו עשה הוא: אמר עולא. האי לאו שניתק לעשה הוא דאי לאו לנתוקי לאוי אתא האי עשה לא הוה מצטריך למכתביה דאי לתחלתו ולומר שישאנה לא יאמר לו תהיה לאשה ונגמר ממוציא שם רע דכתיב ביה נמי ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה: אם אינו ענין. לפני הגירושין ולומר שישאנה תנהו ענין לאחר הגירושין לומר שאם שלחה יחזירנה ותהיה לו לאשה ויפטר מן הלאו: ואכתי. הא איצטריך למיכתביה וישנו ענין לפניו דאי לא כתביה אונס ממוציא שם רע לא גמר דאנא אמינא מה למוציא שם רע דין הוא שיקנסוהו לכנסה שכן לוקה ומשלם בתחלתו כדכתיב ויסרו אותו וענשו אותו ואמרינן בכתובות (דף מו.) ויסרו זה מלקות: מה אונס שאינו לוקה. בתחלתו אמר רחמנא לו תהיה לאשה מוציא שם רע לא כל שכן: ואם אינו ענין לפניו. שהרי בעצמו כתוב כן תנהו ענין לאחריו: שהרי אשתו היא. שכבר קידשה ונשאה: וגמר מיניה. דכי היכי דמוציא שם רע לא לקי בגירושין אם החזיר אונס נמי לא לקי: אי בק''ו. מה מוציא שם רע שלוקה ומשלם בתחלתו אינו לוקה בגירושין אונס לא כל שכן: אלא אמר רבא. הא דתניא באונס מחזיר ואינו לוקה טעמא משום דעל כרחך לאו שניתק לעשה הוא דאמר קרא כל ימיו לא הוה ליה למיכתב אלא לא יוכל לשלחה מאי כל ימיו הכי קאמר לא תהא בשילוחיה כל ימיו אלא יחזירנה ועל כרחך עמוד והחזר קאמר והכי קאמר ולו תהיה לאשה אם שלחה שלא יהו שילוחיה לכל ימיו הרי העשה אחר העברת הלאו: והא לא דמי לאויה. הא דאמר ר' יוחנן לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו הא לא דמי לאויה ללאו דחסימה שאין בו עשה והוא סמוך לפרשת מלקות: מיגרע גרע. בתמיהה: ההוא לנתוקי לאויה אתא. עשה שאינו מתקיים אלא לאחר עברת הלאו לנתק את הלאו מעונש מלקות הוא בא: הניחא למאן דתני בטלו ולא בטלו אלא למאן דתני קיימו ולא קיימו מאי איכא למימר. הא דאמרת כל ימיו בעמוד והחזר קאי עשיתו לאו שניתק לעשה והרחבת לו זמן לקיום העשה כל ימיו ולדבריך הא דתניא מחזיר ואינו לוקה לעולם קאמר כל זמן שיכול לומר אני מחזיר אין ב''ד מלקין אותו הניחא למאן דתני לקמן בלאו הניתק לעשה בטל את העשה חייב על הלאו לא בטל את העשה פטור שהלאו תלוי בביטול העשה ואינו נגמר עד שיבטל את העשה בידים ביטול עולם שלא יוכל להתקיים עוד איכא למימר כל ימיו יש לו תקנה בחזרה שאין מבטל את העשה אלא א''כ מדירה שלא תהנה ממנו נדר שאין לו הפרה כדלקמן אלא למאן דתני קיים את העשה פטור לא קיימו חייב שהעשה תיקונו של לאו הוא ואין הלאו תלוי בביטול העשה שמשעה שעבר הלאו נגמר אבל העשה ניתן לעקור המלקות ולכשיבא לבית דין או יקיים העשה ויפטר או ילקה ליכא למימר כל ימיו בעמוד והחזר קאי כדקאמרת שאם לא יחזירנה מיד כשיבא לב''ד ילקוהו דהא ליכא למימר יקיים לאחר זמן דא''כ לא קיים היכי דמי לעולם הוא יכול לומר אני מקיים:

תנינא הבא למקדש טמא. לוקה משום דלא הוי לאו הניתק לעשה לפי שקדמו עשה ללאו וא''ת דלמא שאני התם דאיכא תרי לאוי ולא יטמאו מחניהם. ולא יטמאו מקדשי ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין דהכי משנינן בתמורה (דף ד: ושם) גבי המר ימיר דמשום הכי לא הוי לאו הניתק לעשה משום דאיכא תרי לאוין ולא עקר חד עשה תרי לאוין וי''ל דלא דמי דשאני התם דתרי לאוין סמוכין להדדי לא יחליפנו ולא ימיר אותו אבל הכא דאינן סמוכים אי איתא דלא קדמו עשה הוה ניתק.: אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר. וליכא למימר דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל דהא אי אמרה לא בעינא ליה ליכא עשה כלל: כל ימיו בעמוד . והחזר קאי. פירש בקונטרס דקאי אלא יוכל לשלחה כל ימיו שילוח שלא יהא כל ימיו ובפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עח.) פירש דקאי אלו תהיה לאשה דלעיל דהכי קאמר תהיה לאשה כל ימיו כלומר שכל ימיו הוא בלו תהיה לאשה בעמוד והחזר: הניחא למאן דתני בטלו ולא בטלו. פירש בקונטרס דקאי לשינויא דרבא דכל ימיו בעמוד והחזר ויש לו תקנה בהחזרה שאין מבטל העשה אלא אם כן הדירה דאז אינו יכול לומר עדיין אשאנה אלא למאן דתני קיימו מאי איכא למימר בכולי שמעתתא פירש הקונט' דקיימו היינו כשמזהירין אותו ב''ד לקיים העשה הוא מקיימו וקשה דאם כן מאי פריך דלמאן דאמר קיימו ולא קיימו אינו כל ימיו בעמוד והחזר הא שפיר משכחת לה דהוי בעמוד והחזר כל כמה דלא בא לב''ד לכך נראה דלא מיקרי קיימו

מכות טו ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף טו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד