מכות יב ע"א

אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַאן דְּאָמַר מֵתָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וּמַאן דְּאָמַר בָּטְלָה עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָתָם דִּכְתִיב בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה אֲפִילּוּ חֲלָלִין שֶׁבּוֹ אֲבָל הָכָא אֲפִילּוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מוֹדֶה
נִגְמַר דִּינוֹ וְכוּ' אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב שְׁתֵּי טָעִיּוֹת טָעָה יוֹאָב בְּאוֹתָהּ שָׁעָה דִּכְתִיב וַיָּנׇס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ
טָעָה שֶׁאֵינוֹ קוֹלֵט אֶלָּא גַּגּוֹ וְהוּא תָּפַס בְּקַרְנוֹתָיו טָעָה שֶׁאֵינוֹ קוֹלֵט אֶלָּא מִזְבַּח בֵּית עוֹלָמִים וְהוּא תָּפַס מִזְבֵּחַ שֶׁל שִׁילֹה אַבָּיֵי אוֹמֵר בְּהָא נָמֵי מִיטְעָא טְעָה טָעָה שֶׁאֵינוֹ קוֹלֵט אֶלָּא כֹּהֵן וַעֲבוֹדָה בְּיָדוֹ וְהוּא זָר הָיָה
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ שָׁלֹשׁ טָעִיּוֹת עָתִיד שָׂרוֹ שֶׁל רוֹמִי לִטְעוֹת דִּכְתִיב מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבׇּצְרָה טוֹעֶה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת אֶלָּא בֶּצֶר וְהוּא גּוֹלֶה לְבׇצְרָה טוֹעֶה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת אֶלָּא שׁוֹגֵג וְהוּא מֵזִיד הָיָה טוֹעֶה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת אֶלָּא אָדָם וְהוּא מַלְאָךְ הוּא
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ עָרֵי מִקְלָט לֹא נִתְּנוּ לִקְבוּרָה דִּכְתִיב וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם לְחַיִּים נִתְּנוּ וְלֹא לִקְבוּרָה מֵיתִיבִי שָׁמָּה שָׁם תְּהֵא דִּירָתוֹ שָׁם תְּהֵא מִיתָתוֹ שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתוֹ רוֹצֵחַ שָׁאנֵי דְּגַלִּי בֵּיהּ רַחֲמָנָא
כְּשֵׁם שֶׁהָעִיר קוֹלֶטֶת וְכוּ' וּרְמִינְהוּ וְיָשַׁב בָּהּ בָּהּ וְלֹא בִּתְחוּמָהּ אָמַר אַבָּיֵי לָא קַשְׁיָא כָּאן לִקְלוֹט כָּאן לָדוּר
לָדוּר תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּאֵין עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה לֹא מִגְרָשׁ עִיר וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ אָמַר רַב שֵׁשֶׁת לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְחִילּוֹת
רוֹצֵחַ שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם וְכוּ' תָּנוּ רַבָּנַן וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם אֵין גּוֹאֵל הַדָּם רְשׁוּת בְּיַד כׇּל אָדָם דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר רְשׁוּת בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם וְכׇל אָדָם חַיָּיבִין עָלָיו
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מִי כְּתִיב אִם רֹצֵחַ וְרַבִּי עֲקִיבָא מִי כְּתִיב יִרְצַח
אָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב רוֹצֵחַ שֶׁיֵּצֵא חוּץ לַתְּחוּם וּמְצָאוֹ גּוֹאֵל הַדָּם וַהֲרָגוֹ נֶהֱרָג עָלָיו כְּמַאן לָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא
הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר עַד עׇמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט מָה תַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ יָכוֹל מִיָּד תַּלְמוּד לוֹמַר עַד עׇמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט
וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי עֲקִיבָא הַאי עַד עׇמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִנַּיִן לְסַנְהֶדְרִין שֶׁרָאוּ אֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּעֲמוֹד בְּבֵית דִּין אַחֵר תַּלְמוּד לוֹמַר עַד עׇמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט עַד שֶׁיַּעֲמוֹד בְּבֵית דִּין אַחֵר
תָּנוּ רַבָּנַן אִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֵין לִי אֶלָּא בְּמֵזִיד בְּשׁוֹגֵג מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר אִם יָצֹא יֵצֵא מִכׇּל מָקוֹם
וְהָתַנְיָא וְהַהוֹרְגוֹ בְּמֵזִיד נֶהֱרָג בְּשׁוֹגֵג גּוֹלֶה לָא קַשְׁיָא הָא כְּמַאן דְּאָמַר אָמְרִינַן דִּבְּרָה תּוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם הָא כְּמַאן דְּאָמַר לָא אָמְרִינַן דִּבְּרָה תּוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם
אָמַר אַבָּיֵי מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם שֶׁלֹּא יְהֵא סוֹפוֹ חָמוּר מִתְּחִלָּתוֹ מָה תְּחִלָּתוֹ בְּמֵזִיד נֶהֱרָג בְּשׁוֹגֵג גּוֹלֶה אַף סוֹפוֹ בְּמֵזִיד נֶהֱרָג בְּשׁוֹגֵג גּוֹלֶה
תָּנֵי חֲדָא אָב שֶׁהָרַג בְּנוֹ נַעֲשָׂה לוֹ גּוֹאֵל הַדָּם וְתַנְיָא אִידַּךְ אֵין בְּנוֹ נַעֲשָׂה לוֹ גּוֹאֵל הַדָּם לֵימָא הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְהָא רַבִּי עֲקִיבָא
{ותסברא}<וְתִסְבְּרַהּ> בֵּין לְמַאן דְּאָמַר מִצְוָה בֵּין לְמַאן דְּאָמַר רְשׁוּת מִי שְׁרֵי וְהָאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לַכֹּל אֵין הַבֵּן נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְאָבִיו לְהַכּוֹתוֹ וּלְקִלְלָתוֹ חוּץ מִמֵּסִית שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו
אֶלָּא לָא קַשְׁיָא הָא בִּבְנוֹ וְהָא בְּבֶן בְּנוֹ
מַתְנִי' אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְנוֹפוֹ נוֹטֶה חוּץ לַתְּחוּם אוֹ עוֹמֵד חוּץ לַתְּחוּם וְנוֹפוֹ נוֹטֶה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנּוֹף
גְּמָ' וּרְמִינְהִי אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַפָּנִים וְנוֹטֶה לַחוּץ אוֹ עוֹמֵד בַּחוּץ וְנוֹטֶה לִפְנִים מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלִפְנִים כְּלִפְנִים מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלַחוּץ כְּלַחוּץ
מַעֲשֵׂר אַעָרֵי מִקְלָט קָא רָמֵית מַעֲשֵׂר בְּחוֹמָה תְּלָה רַחֲמָנָא עָרֵי מִקְלָט בְּדִירָה תְּלָה רַחֲמָנָא בְּנוֹפוֹ מִתְּדַר לֵיהּ בְּעִיקָּרוֹ לָא מִתְּדַר לֵיהּ
וּרְמִי מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר דְּתַנְיָא בִּירוּשָׁלַיִם הַלֵּךְ אַחַר הַנּוֹף בְּעָרֵי מִקְלָט הַלֵּךְ אַחַר הַנּוֹף אָמַר רַב כָּהֲנָא לָא קַשְׁיָא הָא רַבִּי יְהוּדָה וְהָא רַבָּנַן דְּתַנְיָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

ודחינן: אין הכרח שהמחלוקות תלויות זו בזו.

כי אליבא דרבי אליעזר, כולי עלמא לא פליגי שדעתו היא שבטלה כהונה למפרע, שהרי פסל את הקרבנות.

ובודאי האמורא שאמר "מתה כהונה" סובר כרבי יהושע.

אך האמורא שאמר "בטלה כהונה", אין הכרח שסובר דוקא כרבי אליעזר.

אלא, אפשר לומר, כי פליגי, שנחלקו האמוראים - אליבא דרבי יהושע.

מאן דאמר "מתה כהונה", כמובן שהוא סובר רק כרבי יהושע. כי לרבי אליעזר שפוסל הקרבנות למפרע, בהכרח שבטלה כהונה.

ואולם גם מאן דאמר "בטלה כהונה" לגבי דין יציאת הרוצח מעיר מקלט, יכול הוא לסבור כרבי יהושע לענין זה שאין הקרבנות פסולים. לפי שסברא אחרת יש כאן -

כי עד כאן לא קאמר רבי יהושע, אלא התם, שהקרבנות כשרים, משום דכתיב בברכת שבט לוי [דברים לג] לגבי עבודת הכהנים במקדש: "ברך ה' חילו, ופועל ידיו תרצה".

ודרשינן: אפילו חללין שבו, תרצה עבודתם בקרבנות, כשאינם יודעים שהם חללים.

ובזה הוא סבר כמותו.

אבל הכא, לענין להוציא רוצח במיתת הכהן, אפילו רבי יהושע מודה, שהתברר למפרע שאינו כהן, ואינו מוציא את הרוצח, אלא ישאר בעיר מקלט לעולם. ^[150]

שנינו במשנה: נגמר דינו וכו'. אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעויות טעה יואב באותה שעה שנודע לו ששלמה המלך רוצה להרגו מפני שמרד במלכות, ונסה להנצל בתפסו במזבח. ^[151]

דכתיב [מלכים א, פרק ב] "וינס יואב אל אהל ה', ויחזק בקרנות המזבח".

א. טעה בכך שאינו קולט המזבח עצמו, אלא רק גגו. דדרשינן "מעם מזבחי תקחנו למות", ולא "מעל מזבחי", דהיינו גגו של מזבח, שאם נמצא הרוצח על גג המזבח אין לוקחים אותו.

ואילו הוא, יואב, תפס בקרנותיו, וחשב שהם בכלל גגו, ולא ידע שקרנותיו הם בכלל "מעם מזבחי תקחנו למות". ^[152]

ב. טעה בכך שאין קולט אלא מזבח בית עולמים, שכך משמע, "מזבחי", המיוחד לי, ואילו הוא תפס בקרנות המזבח של משכן שילה.

אביי אומר: בהא נמי מיטעא טעה יואב -

ג. טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, ואילו הוא - זר היה!

אמר ריש לקיש: שלש טעויות עתיד שרו של רומי, השטן, לטעות כשיגיע הקץ.

דכתיב [ישעיה סג]: "מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה".

ומפרשת הגמרא שפסוק זה מתאר את הריגת סמאל על ידי הקב"ה. וכביכול יותז מדמו על בגדי ה', שיהרגנו בבצרה.

ומרומז בזה שלשת טעויותיו של סמאל, בברחו לבצרה:

א. טועה בכך שאינה קולטת אלא עיר המקלט בצר, ואילו הוא, גולה לבצרה, שבארץ מואב. ^[153] ב. טועה בכך שאינה קולטת אלא שוגג, ואילו הוא, מזיד היה.

ג. טועה בכך שאינה קולטת אלא אדם, ואילו הוא - מלאך הוא. ^[154]

אמר רבי אבהו: ערי מקלט לא נתנו לקבורה ללויים הגרים בהם.

דכתיב "ומגרשיהם יהיו לבהמתם, ולרכושם, ולכל חייתם" - לחיים ניתנו, ולא לקבורה. ^[155]

ומקשינן: מיתיבי ממשנתנו, דתנן:

"שמה" - שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.

הרי מצינו שקוברים בעיר מקלט! ומתרצינן: רוצח שאני, שאותו כן קוברים בעיר המקלט, כיון דגלי ביה רחמנא במפורש ששם תהא קבורתו.

שנינו במשנתנו: כשם שהעיר קולטת, כך תחומה קולט.

ורמינהו סתירה לכך, מהא דתניא:

"וישב בה" - ולא בתחומה!

אמר אביי: לא קשיא.

כאן במשנתנו, מדובר לענין לקלוט. שבהכנסו לתחום העיר מסביב, הוא נקלט וניצל מגואל הדם. ^[156]

ואילו כאן, דדרשינן לא ישב בתחומה של העיר מסביב, הוא לומר שלא ניתן לדור בתחומה מסביב אלא רק בתוכה. ^[157]

ומקשינן: וכי שלא לדור בתחום שמסביב לעיר המקלט צריך מיעוט?

והרי תיפוק ליה, תלמד דין זה, משום דאין עושין שדה מסביב עיר מקלט ל"מגרש". ולא עושין את המגרש שסביב עיר מקלט ל"שדה". ^[158]

והיינו, שהצטוו בני ישראל לתת ללויים ערים [שהם גם ערי מקלט], ומסביב לעיר להשאיר שטח ריק של אלפיים אמה.

מתוך האלפיים אמה שסביבות העיר יש לייעד אלף אמה כמגרש ריק, שלא יעשו בו שדות או כרמים, ואחריהם אלף אמה לשדות וכרמים, ואסור לעשות שדה בשטח המגרש, וכך להיפך.

וכן לא עושים במגרש עיר, שאסור לבנות בשטח הריק אלא הוא צריך להשאר ריק כמקום מאוורר לעיר, ולא עושים חלק מהעיר למגרש.

ואם כן, לא יתכן לדור בבית העומד במגרש, כיון שאסור לבנות בו, היות והבינוי במגרש הופך אותו ל"עיר", ולמה לי קרא למעטו?

ומתרצינן: אמר רב ששת: לא נצרכא למעט אלא למחילות. שלא ידור הרוצח במחילה מתחת הקרקע של המגרש. ^[159]

כי אמנם אין איסור לדור שם מבחינת דין ערי הלוויים, היות ודיור במחילה אינו משנה את יעוד המגרש [ממגרש לעיר], כיון שאין על המגרש בית מגורים. אבל הרוצח אינו יכול לגור שם, לפי שאין מגוריו במחילה מתחת למגרש שבתחום העיר מסביב, נחשבים למגורים בעיר מקלט.

שנינו במשנה: רוצח שיצא חוץ לתחום.

תנו רבנן: אמרה תורה [במדבר לה], "ואם יצא יצא הרוצח, ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו, ורצח גואל הדם את הרוצח, אין לו דם".

למדנו מכאן כי יש מצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח.

היות ומשמעות הפסוק הוא לשון ציווי, שנאמר לגואל הדם שירצח!

ואם אין לו לנהרג גואל הדם - יש רשות ביד כל אדם להרוג את הרוצח כשיוצא מעיר מקלטו, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם, ואין משמעות הכתוב לשון ציווי, אלא רק היתר ורשות לגואל הדם.

ואילו כל אדם [גירסת הרמב"ם, אין] - חייבין עליו. ^[160] ומבארינן: מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי, שהבין משמעות הכתוב לצוות לגואל הדם להרוג את הרוצח שיצא מעיר מקלטו? -

דדייק: מי כתיב "אם רצח גואל הדם את הרוצח, אין לו דם", שמשמעותו רשות, והרי כתוב "ורצח", שהוא לשון ציווי.

ורבי עקיבא, שאמר רשות ניתנה לגואל הדם, דייק להיפך:

מי כתיב "ירצח", שמשמעותו ציווי, "ורצח" כתיב, שמשמעותו רשות.

אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: רוצח שיצא חוץ לתחום עיר מקלטו, ומצאו גואל הדם, והרגו - נהרג עליו! ^[161]

ותמהינן: כמאן סבר רב?

והרי מה שאמר, הוא לא כרבי יוסי הגלילי שאמר שמצוה על גואל הדם להורגו, ולא כרבי עקיבא, שאמר שיש לו רשות להורגו.

ומתרצינן: הוא רב, דאמר, כי האי תנא - דתניא: רבי אליעזר אומר, יש לדייק את הפסוק "ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט" - מה תלמוד לומר?

וכי למה הוצרך ללמדנו שאסור להרוג רוצח ללא משפט?

אלא, לפי שנאמר "ורצח גואל הדם את הרוצח", כשיוצא מעיר מקלט.

יכול ירצחנו מיד כשיצא?

תלמוד לומר "עד עמדו לפני העדה למשפט".

ללמדנו, שלא יהרגנו בלא דין. ^[162] ואם כן, רב, שאמר גואל הדם נהרג עליו, סובר כרבי אליעזר.

ואילו רבי יוסי ורבי עקיבא - האי "עד עמדו לפני העדה למשפט", מאי דרשי ביה?

לדבריהם ההוא קרא מיבעי ליה, לכדתניא -

רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שראו בעצמם אחד שהרג את הנפש, שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין אחר?

משום שאין עד הרואה נעשה דיין בדיני נפשות, אפילו אם לא העיד בפני בית דין [עיין בראש השנה כה ב ובתוס' שם]. ^[163]

תלמוד לומר "עד עמדו לפני העדה למשפט"

עד שיעמוד בפני בית דין אחר. ^[164]

תנו רבנן: "אם יצא יצא הרוצח. ורצח גואל הדם את הרוצח, אין לו דם".

אין לי שמותר להורגו אלא כשיצא במזיד.

יצא בשוגג - מנין שמותר להורגו?

תלמוד לומר "אם יצא יצא".

כפל הכתוב את לשונו, כדי להודיעך שאם יצא מכל מקום, בין בשוגג ובין במזיד, מותר להרגו.

ומקשינן: והתניא: יצא הרוצח מעיר מקלטו במזיד ^[165] - נהרג על ידי גואל הדם.

אך אם יצא בשוגג, גולה. דהיינו, שחוזר לעיר מקלטו, ואסור להרגו.

ומתרצינן: לא קשיא.

הא דתניא שאם יוצא בשוגג, חוזר וגולה, ואסור להורגו - כמאן דאמר אמרינן "דברה תורה כלשון בני אדם". ולפיו לא ניתן לדייק מכפל הלשון שבא לרבות אף את היוצא בשוגג שהותר דמו.

ואילו הא דאמרינן שאף כשיצא בשוגג מותר להרגו, דדרשינן "יצא יצא" - כמאן דאמר אמרינן "לא דיברה תורה כלשון בני אדם", ובא כפל הלשון ללמדנו דבר נוסף.

אמר אביי: מסתברא שבנידון זה ההלכה היא כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם, שהיוצא בשוגג אינו נהרג.

לפי שסברא היא, שלא יהא סופו של דינו, כשיוצא מעיר מקלט, חמור מתחילתו שהיא הרציחה, שאינו נהרג עליה אלא כשהרג במזיד.

ולא מסתבר שעונשו על היציאה מעיר מקלט, יהא חמור ממנה, ויתחייב מיתה אף כשיוצא בשוגג.

אלא, מה תחילתו, אם הרג במזיד, נהרג, ואם הרג בשוגג, גולה.

אף סופו, כשיצא מעיר מקלט, אם יצא במזיד, נהרג, אך אם יצא בשוגג, גולה. כלומר, חוזר למקלטו.

תני חדא: אב שהרג בשגגה את בנו - בנו השני נעשה לו גואל הדם, והורג את אביו. ^[166]

ותניא אידך, אב שהרג - אין בנו נעשה לו גואל הדם.

והוינן בה: לימא, האם נאמר כי הא דתניא נעשה גואל הדם, אליבא דרבי יוסי הגלילי היא, שאמר מצוה לגואל הדם להרוג את הרוצח, ולכן עליו להרוג גם את אביו שרצח.

ואילו הא דתניא אין נעשה גואל הדם לאביו, אליבא דרבי עקיבא היא, שרשות ניתנה לגואל הדם, אך את אביו לא הותר להרוג.

ודחינן: ותסברא, וכי סבור אתה לומר כן!? והרי לא ניתן לתלות דין זה במחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא!

כיון שבין למאן דאמר מצוה לגואל הדם להרוג, ובין למאן דאמר רשות - מי שרי, האם ניתן לבן להרוג את אביו?

והאמר רבה בר רב הונא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: לכל עבירות שבתורה שעבר האב, אין הבן נעשה שליח בית דין לענוש לאביו, בין להכותו בעונש מלקות ובין לקללתו בעונש נידוי ושמתא המגיע לו. ^[167]

חוץ ממסית, שאם היה אביו מסית לעבוד עבודה זרה, על עבירה זו יכול הבן להיות שליח בית דין להרוג את אביו.

שהרי אמרה תורה במסית "לא תחמול, ולא תכסה עליו".

ואם כן, אף לרבי יוסי הגלילי לא יתכן להתיר לבן להיות גואל הדם להרוג את אביו.

אלא בהכרח, חילוק אחר יש בין הברייתות, והוא:

הא דתניא שהבן אינו נעשה גואל הדם, מדובר בבנו של הרוצח, שהוא אחיו של הנרצח, ועל זה נאמר שאינו גואל את דם אחיו, כי אסור לו להרוג את אביו.

ואילו הא דתניא שהבן נעשה גואל הדם, מדובר בבן בנו של הרוצח, שהוא בנו של ההרוג, ונעשה גואל הדם על אביו, והורג את זקנו שאינו מוזהר על כבודו. ^[168]

מתניתין:

רוצח בשגגה שגלה, וישב על אילן, שהוא נטוע בגבול התחום של עיר מקלט, וגזעו עומד בתוך התחום. ואילו נופו, ענפיו, נוטה ויוצא חוץ לתחום. ^[169]

או להיפך, שגזע האילן עומד מחוץ לתחום, ונופו נוטה ונכנס בתוך התחום - הכל, העץ גזעו וענפיו, הולך אחר מקום הנוף, ודין הרוצח תלוי במיקום של נוף העץ.

אם יצאו הענפים חוץ לתחום, אז אפילו אם ישב הרוצח על הגזע בתוך העיר, דינו כיצא מעיר מקלט.

ואם הענפים הם בתוך העיר, אז אפילו אם ישב חוץ לעיר על הגזע, דינו כנמצא בתוך העיר. כיון שכל האילן נחשב בתוך עיר המקלט, ואסור לגואל הדם להרגו.

גמרא:

מקשה הגמרא על הכלל האמור במשנה, שלגבי עיר מקלט, דינו של כל העץ תלוי במקום המצאות הנוף.

הרי דבר זה, עומד בסתירה לכלל שנאמר לגבי עץ הנטוע בגבול ירושלים, לענין אכילת מעשר שני על ידי האדם היושב עליו - האם הוא מצוי בירושלים, ויכול לאכול מעשר שני, או שהוא מצוי מחוצה לה, ואינו רשאי לאכול שם מעשר שני:

ורמינהי סתירה לדברי המשנה, ממשנה אחרת במסכת מעשר שני [פרק ג מ"ז]:

דתנן, אילן שהוא עומד בפנים העיר ירושלים לפנים מן החומה, ונופו, ענפיו, נוטה לחוץ.

או להיפך, שגזע האילן עומד בחוץ לירושלים, ונופו נוטה לפנים -

דיניו חלוקים לפי התחלקות מקום המצאו של האילן.

החלק הנמצא מכנגד החומה ולפנים - דינו כלפנים העיר, ויכול לאכול מעשר שני ביושבו עליו.

ואילו החלק הנמצא מכנגד החומה ולחוץ - דינו כלחוץ!

ותמוה השינוי שבין דיני מעשר שני, שהולכים בו אחר מקום של כל חלק באילן, בנפרד. ואילו בערי מקלט דין כל חלקי האילן תלויים במקום שנמצא הנוף.

ומתרצינן: וכי סתירה בין מעשר שני אערי מקלט קא רמית? והרי דיניהם חלוקים!

כיון שדיני מעשר, בחומה תלה רחמנא.

שנאמר "לפני ה' אלהיך תאכלנו". ולפיכך הכל תלוי בחומה. מה שבתוך החומה הרי הוא לפנים מירושלים, על אף שנופו של האילן הוא בחוץ, ויכול לאכול מעשר שני על חלק האילן שהוא תוך החומה. ומה שהוא חוץ לחומה, הרי הוא חוץ לירושלים, ואין יכול לאכול עליו אפילו אם נופו של האילן הוא לפנים מן החומה.

מה שאין כן לגבי הקליטה של ערי מקלט, הולכים אחר הנוף, כי שם, בדירה תלה רחמנא.

שנאמר "כי בעיר מקלטו ישב". והנוף ראוי הוא לדירה יותר מהעיקר. ולפיכך תלוי דין הרוצח היושב באילן, לפי מקום הענפים, ששם עיקר דירתו. כיון שבנופו מתדר ליה, ואילו בעיקרו - לא מתדר ליה. ^[170]

ורמי, יש להקשות סתירת משניות בדין מקום האילן, ממעשר אמעשר.

דתנן במעשרות [ג י]: בירושלים - הלך לענין אכילת מעשר שני אחר מקום הנוף. וכן בערי מקלט - הלך אחר הנוף.

ולכאורה סותרת משנה זו להאמור במסכת מעשר שני שדנים כל חלק באילן לפי מקומו.

ומתרצינן: אמר רב כהנא: לא קשיא.

הא דתנן במסכת מעשרות שבכל ענין הולכים אחר נופו, זו היא דעת רבי יהודה.

ואילו הא דתנן במסכת מעשר שני שכל חלק נידון לפי מקומו, זו היא דעת רבנן. ^[171]

ומצינו שכך היא דעת רבי יהודה, שדיני אילן תלויין בנופו, דתניא:

הערות

^[150] הריטב"א כתב שלמסקנא לא התברר כמי פוסקים. אך הרמב"ם כתב [פ"ז הי"ב] שבטלה כהונה ואינו יוצא מעיר מקלט לעולם. וכתב הכסף משנה שפסק כך משום שאמרו בקידושין שמקורו של רבי יהושע מ"ברך ה' חילו" וזה כמאן דאמר בטלה כהונה, והאחרונים האריכו לדון בדבריו. ובאבי עזרי תליתאה [הלכות ספר תורה פ"ז הי"א] האריך בביאור הסוגיא, ותורף דבריו שגם לרבי יהושע אומר שאין לו דין כהונה, אלא זר הוא שהתחדש בו מקרא, שזר הבא מכהן אינו מחלל עבודה, והוא דין מיוחד לעבודה, אך לגבי החזרת הרוצח, חשוב כזר בעלמא. ולפי זה כל ההוא אמינא היא רק כשלא נודע שנתחדש דין מיוחד לעבודת חלל, ומתורצת בזה קושית האחרונים על הרמב"ם בהערה 149, שהרי עבודתו כשרה אף להבא מפני שזר הבא מכהן כשר לעבודה וכל השקלא וטריא בסוגיין היתה רק קודם שנתחדש דין זה. עי"ש ובשיעורי הגר" ש.

^[151] הרשב"א [בתשובה תקכ"ד] הקשה למה לא אמר רב שטעה גם בכך שהמזבח קולט רק את הרוצח בשגגה ולא במזיד, וכתב שמדברי רש"י משמע שבאמת קולט גם רוצח במזיד, שעליו נאמר מעם מזבחי תקחנו למות. אך מהרמב"ם הוכיח שרק הרוצח בשגגה נקלט, שכתב [פ"ה הי"ב] המזבח קולט, שנאמר בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו למות, מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח, ולכן כתב שלשיטת הרמב"ם יואב נדון על שמרד במלכות ולא על שהרג, ובזה נקלט בגג המזבח אפילו מרד במזיד. ואמר הגר"ש רוזובסקי, שחילוק זה מבואר גם ברמב"ם, שכתב בסמוך שאין צריך כהן ועבודה בידו אלא לקלוט את המחויב גלות, אך מי שפחד מהמלך שלא יהרגנו וברח למזבח, אפילו זר ניצול, שאין לוקחין מעל גבי המזבח אלא אם התחייב מיתת בית דין בעדים והתראה. אך אם כן קשה מאידך, שאם כן לא טעה יואב כלום, ולמה לא נקלט. וכן הקשה הכסף משנה. והביא תוס' בסנהדרין [מט א] שדין מורד במלכות שונה שאינו נקלט, ולדבריו אי אפשר לומר כהרשב"א שהרי יואב היה מזיד, וצריך לומר שיואב ברח מפני שפחד שיהרגנו על שהרג את עמשא. אך דוד לקחו מעל גבי המזבח להרגו כמורד במלכות.

^[152] ביאר הריטב"א כוונת רש"י, שיואב ידע את הדרשה, שרק מעל מזבחי לא ילקח למות אך סבר שקרנותיו נחשבות מעל המזבח. או שדרש אחרת, מעם מזבחי, דהיינו מסמוך אליו, ולא ממנו ממש ואפילו מקרנותיו שהם חלק ממנו. והגרעק"א הקשה בגליון רש"י, שהרי ביומא פה א פירש"י שרק אם התחיל עבודתו אינו מפסיק, אם אך לא התחיל אינו נקלט אף על גג המזבח. ויש שכתבו שבזה גופא נחלק רב עם אביי לקמן שהוסיף ש"טעה גם שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו".

^[153] הריטב"א פירש שלא מדובר בעיר בצרה שבארץ מואב שהרי אין ערי מקלט אלא בארץ ישראל אלא לבצרה שבארץ ישראל, אך ברש"י בישעיה [שם] מבואר שהכוונה לבצרה שבארץ מואב, ומה שתמה הריטב"א שאין ערי מקלט בחוץ לארץ, יישב הערוך לנר שמדובר לעתיד לבא, ואז הלא יוסיפו עוד שלש ערים בארצות הקיני הקניזי והקדמוני, שהם עמון מואב ואדום, וכיון שיהיו ערי מקלט במואב, יטעה בין בצר שבארץ ישראל לבצרה שבמואב.

^[154] המהרש"א הקשה מסוגיא זו על רש"י בישעיה [סג א] שכתב שתי טעויות עתיד שרו של שעיר לטעות, כסבור שבצרה היא בצר, וטעה שאין קולטת אלא שוגג. ותמה המהרש"א, למה השמיט רש"י את הטעות השלישית, שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך. ותירץ, שכך היתה גירסתו בגמרא, וכלל את הטעות בין אדם למלאך בטעות של מזיד כשוגג, שהרי אין שגגה למלאך. והערוך לנר כתב שמצינו מלאך נקרא אדם, כפי שדרשו בירושלמי "וכל אדם לא יהיה כאהל מועד", דהיינו המלאכים, שפורשים בעת עבודת יום כפור, ולכן לא מנה זאת רש"י לטעות.

^[155] האור החיים [במדבר ל"ה] הקשה על מה שפירש שם רש"י ולכל חייתם - לכל צרכיהם, ואילו כאן משמע שהכוונה שניתנו לחיים ולא לקבורה, ותירץ שכאן למדו מ"חייתם" ושם דקדק רש"י את תיבת "לכל", ועיין תירוץ נוסף בערוך לנר.

^[156] מקור לחילוקו של אביי, מצינו בילקוט שמעוני פרשת מסעי, "נאמר ערי מקלט, העיר קולטת ואין תחומה קולט, או העיר מצלת ואין תחומה מציל, תלמוד לומר מחוץ לגבול עיר מקלטו", ומפורש כן בתרגום יונתן שבפסוקים שנאמר בהם גבול, תרגם תחום, והיינו שהתחום קולט, ומדויק כן גם לאידך, בפסוק שנאמר לגבי ישיבה, "כי בעיר מקלטו ישב", ושם לא נאמר גבול, כי ישיבה היא רק בתוך העיר. ועיין בריטב"א שכתב שדוקא בתחומה אינו דר, אך בעיבורה יכול לדור, שלעיבור יש דין כעיר עצמה לכל דבר, כמבואר בנדרים [נ"ו:].

^[157] המאירי חידש, שאף שתחום העיר קולט, כיון שאין הרוצח יכול לדור שם, אם בכל זאת דר בתחום, התיר עצמו למיתה ואין גואל הדם נהרג עליו. ובחזון איש כתב שנהרג עליו [ועיין הערה] 159 וראייתו מקושית הגמרא בסמוך, ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש, ומשמע שהדין לא השתנה, ואין נפקא מינה מפני מה אין לדור בתחומה, אך בכל אופן קולטת.

^[158] הקשה המשנה למלך [פי"ג משמיטה ה"ה] שהרי רש"י בשבועות [ט"ז.] כתב שדין זה נוהג רק בעיר מוקפת חומה, ואילו את המיעוט "בה ולא בתחומה" אפשר להעמיד בעיר שאינה מוקפת חומה, ובמיוחד לדעתו [לעיל י'.] שהוכיח מהסוגיא בערכין שאין עיר מוקפת חומה נעשית עיר מקלט. ותירץ, שאדרבא, לא פירש רש"י כך אלא בערי ישראל, שיש בהם פרוזות ומוקפות, ורק בעריהם המוקפות אסור לעשות משדה מגרש או עיר, אך בערי הלויים שאין נעשות מוקפות חומה כמבואר בערכין, בכלן אסור לעשות שדה מגרש.

^[159] כתב החזון איש ששתי מצוות נאמרו בעיר מקלט, א. ישיבה בעיר, והתחום בכלל, ב. שיקבע דירתו בעיר ולא בתחומה, ומצוה זו אינה מתקיימת במחילות, וסיכם, שמצינו הרבה אופנים שישיבת הרוצח בעיר מקלט היא למצוה, ואף שאינה נצרכת להצלתו מגואל הדם. כגון הישיבה בעיר ולא במחילות שבתחום, והקבורה בעיר מקלט, ומה שאינו יוצא לעדות מצוה, וכדומה. שהרי אילו היינו מחייבים אותו לצאת, היה אסור לגואל הדם להורגו. והסתפק לגבי מצות קבורתו אם היא דוקא בעיר או אפילו בתחום. עי"ש. והנה בר"ן בסנהדרין [יח ב] כתב לבאר ההוה אמינא שם שכהן גדול אינו גולה כי אינו חוזר, שלכאורה קשה ממשנתנו, דתנן אינו יוצא משם לעולם, ומבואר להדיא שגולה, וביאר שבהוה אמינא כוונתו במשנה למי שברח מעצמו, ומבואר שסבירא ליה שאף לפני גמר דין אינו יוצא מעיר מקלט, והיינו שאין איסור היציאה משום מצות גלות שעדיין לא חלה עליו, אלא משום קליטת ערי מקלט, אך מסתבר שחיוב הישיבה דוקא בעיר, חל רק אחר גמר דין, ואינו מדיני הקליטה, וכמו שכתב החזו"א עצמו שאינו לצורך הצלה, ולפי זה מותר לצאת לתחום ורק אסור לדור בו, שהרי קודם גמר דין כבר חל דין קליטה אף שאין מצות ישיבה, והוא הדין לענין קבורה שחל בקליטה שלא יצא אף במותו, ויהא אפשר לקברו בתחום.

^[160] במסורת הש"ס על משנתנו, העיר שלפי הגורסים במשנה שאר כל אדם אין חייבין עליו, גם כאן נגרוס כך בדברי רבי עקיבא, וכמו שגרס הגר"א, ובזה מובן למה לא ביארה הגמרא טעם מחלוקתן גם לענין כל אדם, כי דין גואל הדם לרבי יוסי הגלילי ושאר כל אדם לרבי עקיבא שוה. ולא חילק מסורת הש"ס בין "רשות" ל"אין חייבין עליו", אך כבר ביארנו במשנה [הערה 141] ש"רשות" היא לכתחילה, ו"אין חייבין", משמעותו שאסור להרגו, רק אין מתחייבין עליו מיתה, והטעם לכך כתב הרמב"ם [פ"ה ה"י] דכתיב ביה "אין לו דם" והרי הוא כגברא קטילא, שההורגו פטור. והריטב"א כתב, שטעם מחלוקתן בשאר כל אדם, תלויה במחלוקתן בגואל הדם, כי שאר כל אדם הם בדרגה אחת אחרי גואל הדם, שאם אצלו זו מצוה להם היא רשות, ואם לו יש רשות, להם אסור ופטור. והגר"ש איגר [בחידושי אביו לכתובות ל"ג] ביאר, שלפי רבי יוסי הגלילי, נחלק הפסוק, ורצח גואל הדם את הרוצח - מצוה לגואל הדם, וההמשך, אין לו דם, מכוון על כל אדם שהרגו. ואילו לרבי עקיבא כל הפסוק מדבר בגואל הדם כפשוטו, ודינו ש"אין לו דם" אך אין לו מצוה להרגו, ושאר כל אדם פטורין עליו כיון שהותר דמו לגואל הדם, ודומה לרודף שאפשר להצילו באחד מאבריו, שאסור להרגו, אך אם הרגוהו פטורין עליו כי הותר דמו לנרדף שיכול להרגו לכתחילה. ומבואר מדבריו שאין עצם היציאה מעיר מקלט נותנת לו דין שאין לו דם, אלא כתוצאה ממה שהותר דמו לגואל הדם. והגרי"ז [פ"א מרוצח הי"ג] נחלק עליו, וסבר שבעצם יציאתו מעיר מקלט, חל עליו הדין שאין לו דם, מדברי הכתוב "אין לו דם". וביאר שלרבי עקיבא תחילת הפסוק בגואל הדם שיש לו רשות, וסופו, להתיר דמו לכל אדם. ולרבי יוסי הגלילי תחילת הפסוק לגואל הדם למצוה, וסופו ליתן רשות לכל אדם לכתחילה. ולמד שאף ברודף, חוץ מטעם ההצלה שמתיר להרגו, הטילה עליו התורה דין גברא קטילא לפטור על הריגתו, אף כשיכול להצילו באחד מאבריו. ועיין בשיעורי הגר"ש באריכות, אות שפ"ד, שסתם אדם הבא להרוג את הרוצח שיצא מעיר מקלט, נחשב כרודף, בין לגבי הרוצח שיכול להרגו [ועיין משנה למלך פ"א מרוצח] ובין לגבי אדם אחר שצריך להציל את הרוצח בנפשו של הרודף, ואף שההורג את הרוצח פטור, כי הרוצח אין לו דם, בכל זאת הרודף אחריו יתכן שנחשב לרודף, שמותר להרגו.

^[161] הריטב"א הביא שהרמ"ה סובר שמר זוטרא חולק על רב הונא שאמר [לעיל י ב] שגואל הדם שהרג את הרוצח בדרך לעיר מקלט, פטור, שהרי אם בדרך פטור כל שכן כשיצא מעיר מקלט. ונחלק עליו הריטב"א וכתב שיש לומר שרב הונא יודה ברוצח שכבר קלטוהו מחיצות ודעתו לחזור לשם, שגואל הדם נהרג עליו. והקשה הגר"ש רוזובסקי על שיטת הרמ"ה, שבסמוך אמרינין שהיוצא מעיר מקלט, ההורגו בשוגג גולה, ובמזיד נהרג, והרי ברייתא זו כרבי עקיבא שבמזיד נהרג על יציאתו, ואפילו הכי בשוגג אסור להורגו, ומוכח שאין דינו כשיוצא כמודינו לפני שנכנס לעיר, אלא חיוב מיתתו הוא בגלל שיצא מעירו, וכסברת הריטב"א, ויקשה לרמ"ה. [וקושיא זו לגירסתנו לקמן, אך הגר"א גרס "במזיד נהרג, בשוגג גולה", ולדבריו יש לומר שדינו כמו קודם שגלה וכהרמ"ה] ועי"ש עוד.

^[162] כתב הריטב"א שצריך להעמיד את הרוצח לפני בית דין להתרותו שאם יפשע ויצא שוב מתחומו, יהא דמו מותר לגואל הדם מכאן ואילך. והגר"ש ביאר שצריך גמר דין בבית דין לחייבו על היציאה מעיר מקלט ולהתיר דמו לגואל הדם. ובחידושי הר"ן [סנהדרין מה ב] כתב שהבית דין מחייבין אותו מיתה ונהרג ביד גואל הדם, כמו שהורגים רוצח במזיד בבית דין ביד גואל הדם. ולכאורה כוונתו לומר, שאף אם חוזר לעיר מקלט לא יפטר על יציאתו אלא יעמוד לדין ויתחייב מיתה על יציאתו. ועיין ברש"ש שביאר כן את הברייתא לקמן "במזיד נהרג". ורבינו חננאל מעמיד את דברי רב ברוצח שיצא חוץ לתחום קודם שנגמר דינו לגלות, שאז נהרג עליו גואל הדם. [ותמהו האחרונים שלא מצינו איסור יציאה קודם גמר דין, ועי' לעיל הערה 159 בשם הר"ן], וביאר הגר"ש שנדחק לפרש כן מפני סברת הרמ"ה, שדימה את היוצא למי שעדיין לא נכנס, ובאופן זה רב הונא פוטר, ולכן ביאר רבינו חננאל שאין רב חולק עליו, שכל זמן שלא נגמר דינו לגלות אף לרב הונא חייבין עליו, ואף שלא חל עליו דין גלות שפוטרת את הגואל הדם ממיתה, חל עליו איסור יציאה מעיר מקלט, "וזה חידוש גדול", וצע"ג, ואולי ט"ס הוא וצ"ל "לאחר שנגמר דינו".

^[163] בראש השנה [כה ב] נחלק בזה רבי עקיבא עם רבי טרפון, ואמרינן, עד כאן לא קאמר רבי עקיבא אלא בדיני נפשות דרחמנא אמר והצילו העדה, וכיון שראו שהרג אינם יכולים למצוא לו זכות. והקשו כל הראשונים שבסוגיין למד זאת רבי עקיבא מהפסוק "עד עמדו לפני העדה". ותירצו תוס' שם, שעיקר הדרשה כמו בסוגייתנו, ושם רק אמרו למה למד כך רק בדיני נפשות ולא בדיני ממונות וכדו'. והריטב"א בסוגיין, ובעל המאור ורמב"ן שם כתבו, שבא שם לדחות את דברי רבי טרפון שמקצתן יהיו לעדים ומקצתן לדיינים, ועל כך אמר שלא יוכלו לקיים "והצילו העדה" ועי"ש בטורי אבן, וברמב"ם [פ"ה מעדות ה"ט], ובלחם משנה שם.

^[164] הקשו הראשונים שהרי אמרו בסנהדרין [עח א] שטריפה ההורג שלא בפני בית דין פטור, לפי שהעדות עליו אי אפשר להזימה, אך בפני בית דין חייב, שאינם צריכים לעדות, ולרבי עקיבא איך דנים אותו באותו בית דין? ותירצו הרמב"ן והריטב"א דשאני טריפה שאי אפשר לדונו בבית דין אחר, ששוב תהיה עדותן עדות שאי אפשר להזימה, ולכן מקיימים בו ובערת הרע מקרבך. וביאר בקובץ שיעורים [ח"ב ל"ט] שדין ובערת הרע אינו חשוב כלל כדיני נפשות, אלא כל הנאמן בדיני ממונות נאמן לזה, וכמו להכניסו לכיפה שמועילה גם עדות מיוחדת. ובדומה לזה ביאר באור שמח פ"ב מרוצח, והוסיף שאין הורגין כל אדם מדין ובערת הרע במקום להכניסו לכיפה, כיון שאין ובערת הרע מתיר רציחה בידים, אלא בגברא קטילא כטריפה. ולפי זה כוונת הראשונים, שבכל אדם צריך לקיים מיתת בית דין, ולכן אין דנים אותו מדין ובערת הרע אלא מביאין אותו לבית דין אחר, ורק טריפה שלא שייך לקיים בו מיתת בית דין, מועילה עדות של הדיינים להרגו מדין ובערת הרע. ועיין בשיעורי הגר"ש שביאר כך אף אם נחשב כדיני נפשות, ונקט שבערת הרע דין מיתה בפני עצמו הוא, כמבואר ברמב"ם שכמת הוא חשוב. והרש"ש בסנהדרין שם כתב לתרץ קושית הראשונים, שכיון שהמקור שאין דנים אותו, הוא מ"והצילו העדה", הרי בטריפה אין דין זה שגברא קטילא הוא. אך לפי המבואר בהערה הקודמת, הרי המקור מ"עד עמדו לפני העדה", וכי תימא ש"והצילו העדה" מגלה שדין זה רק בדיני נפשות, אם כן שוב צריך לביאור דברי הראשונים אם הריגת טריפה נחשבת כדיני נפשות או לא. וכמשנ"ת.

^[165] הגר"א לא גרס "וההורגו", וכן משמע בריטב"א וברע"ב [משנה ז] שביארו שהיוצא בשוגג חוזר לגלותו ואינו נהרג. [ולא כמשמעות גירסתינו, שההורגו בשוגג גולה]. ולכאורה תמוה שהרי פשיטא שחוזר לגלות, ולמה יפטר, וביאר הגר"ש רוזובסקי שבא לומר שהוא דין גלות מחודש והרי הוא כאילו עדיין לא נכנס, שרב הונא פוטר את ההורגו, ואין ההורגו מתחייב עליו משום שנקלט ויציאתו בשגגה לא חייבתו מיתה. אך לגירסתינו ההורגו במזיד נהרג עליו, ובשוגג גולה, וכן משמע שגרס הרמב"ם [פ"ה הי"א] אף שכתב רק "כל ההורגו גולה עליו". וביארו המנחת חינוך והרש"ש שמדובר כשיצא בשגגה והרגוהו בשגגה. אך בערוך השולחן כתב שאף ההורגו במזיד גולה, שהרי אינו יודע אם יצא בשוגג, או במזיד שאז מותר להרגו. [ותמוה, שהאומר מותר אינו גולה]. ובערוך לנר דן לבאר בדעת הרמב"ם, דכשיצא בשגגה, ההורגו במזיד אינו נהרג עליו כי דינו הוא כאילו עדיין לא נכנס לעיר מקלטו, שההורגו פטור לרב הונא, ואפילו הכי אם הרגו שוגג גולה עליו. כי הפטור לגואל הדם נאמר רק "כי ייחם לבבו", ובשוגג אין פטור זה.

^[166] הרמב"ם [פ"א ה"ב] כתב שכל הראוי לירושה הוא גואל הדם, ואם הרג אב את בנו ואין לבנו בנים, לא יהרגוהו אחי המת אלא בית דין ממיתין אותו. וביאר בקרית ספר שכיון שהאב קרוב יותר לבן ליורשו מאחיו, אין האח נעשה גואל הדם, אך כשיש בן היורשו נעשה גואל הדם להרוג את זקנו. והקשו רבותינו שהרי בגמרא מבואר שהטעם שאין האחים נעשים גואלי הדם משום כבוד אביהם. ומשמע שאילולי האיסור נעשים גואלי הדם אף שהאב קרוב יותר. והגרעק"א פירש כהקרית ספר, ולכן ביאר את סוגייתנו כשהרג אביו את גרושתו, ובאופן זה הבן הוא היורש, וצריך לטעם של כבוד אביו, ובערוך לנר ביאר שכיון שהאב אינו יכול להעשות גואל הדם לעצמו, ובית דין צריכין להעמיד גואל הדם, ולכן קמשמע לן שלא יעמידו אח מאביו לגאול הדם, שאסור לו מפני כבוד אביו, [אך לא יתכן לומר כך בשיטת הרמב"ם, שהרי הכסף משנה כתב שלפי הרמב"ם אין מעמידין גואל הדם לשוגג, אלא להרוג את המזיד בבית דין]. והחזון איש [סנהדרין י"ט ג'] כתב שאין כוונת הרמב"ם למי שיורש בפועל כי הוא הקרוב ביותר, אלא לכל מי שיורש מדין עצמי ולא על ידי משמוש, ולדבריו כל הקרובים גואלים דמו, אך אף היורש בפועל אם בא דרך משמוש אינו יורש. ובמאירי משמע כדברי הקרית ספר, שכתב שאין לך אדם מישראל שאין לו גואל הדם שהרי אין לך אדם שאין לו יורשים, ומשמע אפילו במשמוש.

^[167] הקשה הריטב"א שהרי בסנהדרין [פה.] אמרינן שרק כשעשה אביו תשובה אין בנו נעשה שליח להכותו ולקללו, ואם כן נאמר שבנו נעשה לו גואל הדם כשלא עשה תשובה. ותירץ דכיון שהרג בשוגג נחשב כעושה מעשה עמך, שאין בנו נעשה שליח להכותו. והנצי"ב בהעמק שאלה [קל"ד ב'] ביאר שכשאינו עושה מעשה עמך אף שאינו חייב מיתה, אסור להכותו, ולכן אינו נעשה שליח להכותו, אף כשאינו עושה מעשה עמך. וכן פסק הרמב"ם [בפ"ה ממרים הי"ב] שמי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים אסור להכותם ולקללם, ואם קלל או חבל בהם פטור. ובאגרות משה [יו"ד קל"ד] הרחיב בזה. ואמנם הגר"א [ביו"ד רמ"א סק"ו] תמה על הרמב"ם מנין לו לחלק בין איסור לחיוב, והרי המיעוט באביו שאינו עושה מעשה עמך, כתוב בפסוק שנאמר בו האיסור ולא החיוב, ולמה לא נמעטנו גם מאיסור. ולכן אמר הגר"ש רוזובסקי שבאמת התמעט לגמרי מאיסור הכאת וקללת אביו, ומה שכתב הרמב"ם שאסור להכות או לקלל את אביו אף כשאינו עושה מעשה עמך, היישנו רק משום מצות כבוד אב ואם וכמו שכתב הרמב"ם [פ"ו ממרים הי"א] לגבי ממזר שחייב בכבוד אביו אף שפטור על הכאתו, והביא הכסף משנה מקורו, ממה שכתב הרי"ף שאף באינו עושה מעשה עמך, אינו נעשה שליח להכותו.

^[168] הרמ"א [יו"ד ר"מ כ"ד] הביא תשובות מהרי"ק שאין אדם חייב בכבוד אבי אביו, ונחלק עליו וכתב אינו נראה לי אלא שחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו. וכתב הגר"א שמקור המהרי"ק מסוגייתינו, וכמו שפירש רש"י כאן. והט"ז תמה על המהרי"ק שנעלם ממנו דברי רש"י בחומש [בראשית מ"ו] על מה שנאמר ביעקב ויזבח זבחים לאלוקי אביו יצחק, ולא אמר אבי אביו אברהם. שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, וכתב בגליון מהרש"א שם, שהמהרי"ק פסק כרש"י בסוגיין ולא כדברי רש"י בחומש, שהרי אין למדין מן המדרש, וכן כתב בכסף משנה [פ"ה מממרים ה"ג] ועי"ש בביאור הגר"א דבאבי אמו פטור. ובשו"ת רע"א [תשו' ס"ח] הביא בשם לוית חן, שרק בחיי אביו מוזהר בכבוד אבי אביו כיון שגם אביו מצווה בכבודו, ובכך מיושב איך נעשה בן בנו גואל הדם, שהרי כיון שהרג את אביו, שוב אין הבן מצווה בכבוד זקנו, ונעשה לו גואל הדם. ועיין בגליון הש"ס שגירסת הראנ"ח שתירוץ זה הוא המשך התירוץ הקודם, והיינו שבנו לא נעשה גואל הדם, ובן בנו תלוי בפולוגתא שלרבי יוסי הגלילי שמצוה ביד גואל הדם הורג את אבי אביו, ולרבי עקיבא שרק רשות בידו, אינו הורג את אבי אביו כי חייב בכבודו במקצת. ורבינו חננאל פירש דברי הגמרא כדעת הרמב"ם לעיל, שמוסב על הנהרג, שאם הרג את נכדו, בנו נעשה לו גואל הדם, כי הוא קרוב אל הנהרג יותר מאביו הרוצח. אך אם הרג את בנו, אין בנו האחר נעשה לו גואל הדם כי האב קרוב לבן יותר מהאח.

^[169] כתב הריטב"א שאין דמיון בין דין העיקר והנוף לענין עיר מקלט ואכילת מעשר שני בירושלים, לדין העיקר והנוף לגבי ערלה וחיוב מעשר, שבערלה וחיוב מעשר הקובע הוא מקור היניקה העיקרי של האילן ואילו בעיר מקלט ואכילת מעשר שני, הנדון הוא לגבי חשיבות המקום, אם העיקר חשוב מהנוף או להיפך, ולפיכך לא הוזכרו המחלוקות בדיני ערלה ומעשר בהקשר לסוגייתנו. ועיין במעשרות [פ"ג מ"י] שלענין בתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר, ובשבת [ד ב, ח א] באילן העומד ברה"ר ונופו לרה"י, ובשניהם הנדון לגבי המקום החשוב שבאילן. ועי"ש בתוס'. ובחזון יחזקאל [פ"ב ה"ב] פירט כל ענייני נוף ועיקר בש"ס, והגדירם אם עוסקים בענין היניקה או חשיבות המקום, עי"ש.

^[170] תמה הריטב"א, הרי תחום העיר קולט, אף על פי שאינו ראוי לדור בו, ואם כן מה לנו שבעיקרו לא מיתדר ליה, והרי הוא קלוט בתחום העיר, ותירץ שבתחום יכול הוא במציאות לדור במחילות, רק שאינו מקיים בזה את גזירת הכתוב לקבוע דירתו בעיר, אך בעיקר האילן לא ראוי לדירה כלל. והיינו כמו שביאר החזו"א [לעיל הערה] 159, וסבר הריטב"א שאם אינו ראוי לדירה אינו מקיים מצות ישיבה כלל. אולם באבן האזל [פ"ח הי"א] כתב שעדיין לא מיושב שהרי לעיל משמע שדין קליטה לא תלוי בראוי לדירה, וכדאמר אביי שתחום מועיל לקלוט ולא לדור, והסיק מכך שהסוגיות חלוקות בדין זה. ודייק מרש"י שסוגייתנו משוה את דין הקליטה והישיבה, שהרי הביא רש"י מקור שבדירה תלה רחמנא, דכתיב כי בעיר מקלטו ישב, ונופו ראוי לדירה יותר מעיקרו, ולכאורה פסוק זה עוסק בישיבה בעיר, ומנלן שקליטה תלויה בישיבה, ובהכרח שסוגייתנו לא קבלה את חילוקו של אביי, אלא כל שאינו נחשב יושב אינו נקלט.

^[171] רש"י כתב "ושינויא קמא ליתא", והיינו כמו שכתבו תוס' [בד"ה מר סבר], שרבנן חולקים על רבי יהודה גם בערי מקלט, וסברי שכל חלק נידון כמקומו. וביאר המהרש"א שלמדו כן מקושית הגמרא בסמוך וכי רבי יהודה סובר שבערי מקלט הולכים אחר הנוף אף לקולא, ומוכח שמשמע לגמרא שדיניהם שוים במעשר ובעיר מקלט, ולכן מקשינן שזה לחומרא וזה לקולא, ואם כן אף לרבנן דיניהם שוין, וחזרה הגמרא מהתירוץ הראשון שבא לחלק דין מעשר לעיר מקלט, וזו גם כוונת הריטב"א, עיין היטב בדבריו. אבל הרמב"ן [בביאורו השני, בסוף הסוגיא] פירש שלא בטל החילוק הראשון לפי רבנן, ורק לגבי הסתירה במעשר מתרצינן שנחלקו רבי יהודה ורבנן, ומה שמקשינן בסמוך מנא לן שבערי מקלט הולכים אחר הנוף בכל דבר, אף שגם רבנן חילקו בין מעשר לעיר מקלט שתלויה בדירה, מכל מקום הקשו לרבי יהודה שנקט את שני הדינים יחד, ומשמע שרק לחומרא הולכים אחר הנוף, ולכן מקשינן שבערי מקלט אינו לחומרא.

אליבא [על פי שיטתו] של ר' אליעזר כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], שלדעתו ודאי בטלה כהונה, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' יהושע, ובאופן זה: מאן דאמר [מי שאומר] מתה כהונה הרי הוא סבור כר' יהושע בפשטות, ואולם גם מאן דאמר [ומי שאומר] בטלה כהונה יכול לסבור כמותו, ולומר כי עד כאן לא שמענו שקאמר [שאומר] ר' יהושע התם [שם] אלא בענין עבודתו של הכהן בבית המקדש, דכתיב [שנאמר] בה "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה" (דברים לג, יא) ודרשו: "חילו" — אפילו חללין שבו, שבדיעבד גם פועל ידיהם של חללים בהקרבת הקרבן עולה לרצון וכשר ("ופועל ידיו תרצה"), אבל הכא [כאן] לעצם מעמדו של הכהן — אפילו ר' יהושע מודה שבטלה כהונה.

א שנינו במשנה כי מי שנגמר דינו לגלות אינו יוצא כלל מעיר המקלט, ואפילו כל ישראל צריכים לו, ואפילו היה שר צבא ישראל כיואב בן צרויה. ואגב כך מביאים דברים שנאמרו לגבי יואב בענין זה. אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעיות טעה יואב באותה שעה שברח מפני שלמה, דכתיב [שנאמר] "וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח" (מלכים א ב, כח),

טעה — שאינו קולט במזבח אלא גגו, והוא תפס בקרנותיו של המזבח. טעה טעות שניה — שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים, והוא תפס מזבח של שילה. אביי אומר: בהא נמי מיטעא טעה [בזה גם כן טעה] — שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא זר היה.

בהמשך לדבר זה מביאים מה שאמר ריש לקיש: שלש טעיות עתיד המלאך שרו של רומי לטעות, דכתיב [שנאמר] "מי זה בא מאדם חמוץ בגדים מבצרה" (ישעיהו סג, א) שמדבר בדרך משל על בואו של הקב"ה לאחר הריגת שרו של אדום בבצרה: טועה שרה של רומי — שאינה קולטת אלא עיר המקלט בצר, והוא גולה לבצרה שאינה בצר. טועה — שאינה קולטת אלא רוצח בשוגג, והוא מזיד היה. טועה — שאינה קולטת אלא אדם, והוא מלאך הוא.

ב ועוד לענין הלכה שנאמרה במשנה. אמר ר' אבהו: ערי מקלט לא נתנו לקבורה, דכתיב [שנאמר] בערי הלויים "ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חיתם" (במדבר לה, ג), והמלים "לכל חייתם" באו ללמדנו: לחיים נתנו ולא לקבורה, והלויים הגרים בערי המקלט נקברים מחוץ למגרש העיר ולא בתוכו. מיתיבי [מקשים על כך] ממה שדרשו במשנתנו, את הכתוב "שמה" (במדבר לה, כה), שהגולה לעיר המקלט שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו! ומשיבים: רוצח שאני, דגלי ביה רחמנא [רוצח שונה, שגילתה בו התורה] והורתה במיוחד לקוברו שם, אבל בני העיר אינם נקברים בעיר המקלט.

שנינו במשנה: כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו על הכתוב "וישב בה" (במדבר לה, כה) ופירשו: "בה" — ולא בתחומה! אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן שתחום העיר דינו כעיר — לקלוט, שלענין קליטה והצלה אף תחום העיר קולט, ואין גואל הדם רשאי להורגו שם. כאן שאין תחום העיר כעיר — לדור, שאינו רשאי לדור אלא רק בעיר עצמה.

ותוהים: לשם מה צריך לומר שהרוצח אינו יכול לדור בתחום העיר? תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו מטעם אחר ששנינו — שאין עושין בערי הלויים שדה של העיר מגרש (מקום פנוי) ולא מגרש שדה, לא מגרש עיר, ולא עיר מגרש. ואם כן, בתחום העיר העשוי למגרש אין רשאים כלל לעשות מקום דירה! אמר רב ששת: לא נצרכה אלא למחילות, שאם הרוצח עושה מחילה בתחום העיר וגר בה, הרי אף שאין בכך איסור מצד קלקול שדה העיר — אסור לו לעשות כן מצד גזירת הכתוב שישב בתוך העיר דווקא.

ג שנינו במשנה מחלוקת בין ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא בדבר רוצח שיצא חוץ לתחום אם רשאי או מצווה גואל הדם להורגו, ומה דינם של אנשים שאינם גואלי הדם. תנו רבנן [שנו חכמים] על הפסוק "ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ורצח גאל הדם את הרצח אין לו דם" (במדבר לה, כז) — מצוה היא ביד גואל הדם להורגו, אין שם גואל הדם לקיים מצוה זו — רשות ביד כל אדם אחר שאינו גואל הדם להורגו, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם להורגו, וכל אדם אחר חייבין עליו אם הרגו.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי הגלילי — מי כתיב [האם נאמר] בפסוק "אם רצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם"? הלוא נאמר "ורצח את הרוצח", לומר שמצוה היא. ור' עקיבא טוען: מי כתיב [האם נאמר] "ירצח" בלשון צווי? הרי נאמר רק "ורצח" שהוא כסיפור דברים.

ובענין זה מביאים מה שאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: רוצח שיצא חוץ לתחום עיר המקלט, ומצאו שם גואל הדם והרגו — הרי זה נהרג עליו. ותוהים: כמאן [כמי] אמר דבר זה? הרי זה לא כר' יוסי הגלילי שאומר שמצוה להורגו, ולא כר' עקיבא שאומר שרשות להורגו!

ומשיבים: הוא דאמר כי האי תנא [שאומר כדעת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא] ר' אליעזר אומר: נאמר "ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט" (במדבר לה, יב), מה תלמוד לומר בפסוק זה? לפי שנאמר "ומצאו אותו גואל הדם... ורצח גאל הדם את הרצח" ((במדבר לה, כז) יכול ירצחנו מיד? תלמוד לומר "עד עמדו לפני העדה למשפט", משמע, שאין גואל הדם רשאי להרוג את הרוצח אלא לאחר שיצא חייב בדין, ובמקרה שלא נידון עדיין, אמר מר זוטרא בשם רב שגואל הדם נהרג עליו.

ושואלים: ור' יוסי ור' עקיבא, האי [פסוק זה] "עד עמדו לפני העדה למשפט" מאי דרשי ביה [מה דורשים הם בו]? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא [אותו פסוק נצרך להם לכמו ששנויה בברייתא], ר' עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהם עצמם ראו אחד שהרג את הנפש, שאין הם עצמם ממיתין אותו (דנים אותו למיתה), עד שיעמוד ויישפט בבית דין אחר? תלמוד לומר "עד עמדו לפני העדה למשפט", לומר: עד שיעמוד בבית דין אחר, שכיון שהם עצמם ראו את מעשה הרצח שוב אינם יכולים עוד לדון בזכותו כראוי.

תנו רבנן [שנו חכמים] נאמר "אם יצא יצא הרצח... ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם" ((במדבר לה, כו— כז), אין לי אלא שיצא במזיד, שרשאי גואל הדם להורגו, יצא בשוגג מנין? תלמוד לומר בלשון כפולה "אם יצא יצא", מכל מקום.

ושואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: וההורגו את הרוצח שיצא בשגגה, במזיד — נהרג, הרגו בשוגג — גולה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא כמאן דאמר: אמרינן [זה כשיטת מי שאומר: אומרים אנו] דברה תורה כלשון בני אדם, ולכן לשון כפולה, כגון "יצוא יצא", אינה מלמדת דבר, הא כמאן דאמר: לא אמרינן [זה כדעת מי שאומר: אין אנו אומרים] דברה תורה כלשון בני אדם, והכפילות באה לרבות גם על היוצא בשוגג, שדמו מותר.

אמר אביי: מסתברא כמאן דאמר [מסתבר לפרש כאן כדעת מי שאומר] דברה תורה כלשון בני אדם, ואין מדובר גם על מי שיצא בשוגג, ומדוע — שלא יהא סופו של ההורג בשגגה חמור מתחלתו. מה תחלתו, כלומר במשפט ששופטים אותו על הרצח, אם הרג במזיד — נהרג, בשוגג — גולה. אף סופו, כשבאים לדון בהריגתו שלו, במזיד — נהרג, בשוגג — גולה.

ד תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: אב שהרג את בנו — בנו האחר נעשה לו גואל הדם והורגו. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] אין בנו נעשה לו גואל הדם. ומציעים: לימא [האם לומר] כי הא [זו] שאומרת שבנו נעשה גואל הדם להורגו היא שיטת ר' יוסי הגלילי, שאומר שמצוה היא להרוג את הרוצח, ולכן המצוה מוטלת גם על הבן. והא [וזו] האוסרת להרוג את האב כשיטת ר' עקיבא, הסבור שרשות היא?

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן], בין למאן דאמר [למי שאומר] מצוה בין למאן דאמר [למי שאומר] רשות, מי שרי [האם מותר] לבן לעשות זאת? והאמר [והרי אמר] רבה בר רב הונא, וכן תנא דבי [ושנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: לכל עבירות שבתורה, גם אם חטא האב וצריך להכותו או לקללו, אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללתו, חוץ מן המקרה שהיה האב מסית, שהרי אמרה תורה במסית "לא תחמל ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט)!

אלא יש לומר באופן אחר, לא קשיא [אינו קשה], הא [זה נאמר] בבנו, שאסור לו להיות גואל הדם להרוג את האב, והא [וזה] בבן בנו, שכיון שאין מוטלת עליו מצות כיבוד אב — יכול הוא להיות גואל הדם, ויהרוג את סבו.

ה משנה נאמר במשנה הקודמת כי כשם שהעיר קולטת את ההורג בשגגה, כך גם תחומה קולט. ומוסיפים: אילן שהוא עומד בתוך התחום של עיר המקלט, ונופו (ענפיו) נוטה חוץ לתחום העיר, או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה בתוך התחום — הכל הולך אחר הנוף, ולפי זה דנים אם הוא בתוך או מחוץ לתחום.

ו גמרא ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו לדיני אכילת מעשר שני בתוך ירושלים: אילן שהוא עומד בתוך הפנים, בתוך ירושלים ונוטה לחוץ לחומת העיר, או עומד בחוץ ונוטה לפנים, הכלל הוא: מה שמכנגד החומה ולפנים — נחשב כלפנים, מה שמכנגד החומה ולחוץ — כלחוץ. משמע איפוא שאין הולכים באילן אחר הנוף או אחר עיקרו, אלא כל חלק ממנו לפי מיקומו ביחס לחומת העיר!

ודוחים: מעשר על ערי מקלט קא רמית [אתה משליך, מראה סתירה]? אין הדברים דומים, מעשר בחומה תלה רחמנא [תלתה התורה], והחומה בלבד היא הקובעת את תחום העיר, ערי מקלט בדירה תלה רחמנא [תלתה התורה] את דינם, ולכן הולכים אחר מה שהוא יכול לדור בו, בנופו מתדר ליה [הוא יכול לדור], בעיקרו בגזעו של עץ לא מתדר ליה [אינו יכול לדור], ולכן הולכים אחר הנוף.

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדין מעשר על דין מעשר, דתניא [ששנויה ברייתא]: בירושלים הלך אחר הנוף שהיכן שהנוף נמצא — שם נחשב מקומו של העץ, וכן בערי מקלט — הלך אחר הנוף. והרי שנינו קודם שלענין מעשר הולכים אחר החומה! אמר רב כהנא: לא קשיא [אין זה קשה], כי הא [זו] כשיטת ר' יהודה, והא [וזו] כשיטת רבנן [חכמים]. ומה היא מחלוקתם? דתניא [ששנויה ברייתא] לענין אכילת מעשר שני בירושלים, ל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara rejects this parallel: According to the opinion of Rabbi Eliezer, everyone agrees that he holds that the priesthood is voided. When they disagree, it is according to the opinion of Rabbi Yehoshua: The one who says the priesthood is dead holds in accordance with the straightforward understanding of the opinion of Rabbi Yehoshua. And the one who says the priesthood is voided can also hold in accordance with his opinion and explain that Rabbi Yehoshua states his opinion only there, with regard to Temple service, as it is written: “Bless, God, his property [ḥeilo], and accept the work of his hands” (Deuteronomy 33:11). The term ḥeilo is interpreted homiletically to mean that even the offerings of those disqualified from Temple service due to flawed lineage [ḥalalin] are accepted after the fact. But here, with regard to the status of the priest, even Rabbi Yehoshua concedes that the priesthood is voided retroactively.

§ The mishna teaches: If the verdict of a murderer was decided at a time when there was no High Priest, and likewise in the cases of one who unintentionally killed a High Priest and in the case of a High Priest who killed unintentionally, the unintentional murderer never leaves the city of refuge. And one who is exiled may not leave the city at all; even if the Jewish people require his services, and even if he is the general of the army of the Jewish people like Joab ben Zeruiah, he does not leave the city of refuge ever. Rav Yehuda says that Rav says: Joab made two errors at that moment, when he fled from Solomon, as it is written: “And Joab fled to the Tent of God and grasped the horns of the altar” (I Kings 2:28).

He erred in that only the top of the altar provides refuge, and he grasped its corners. Moreover, he erred in that only the altar of the eternal House, i.e., the Temple. provides refuge, and he grasped the altar at Shiloh. Abaye said: It is with regard to this that Joab also erred, as the altar provides refuge only for a priest who grasps the roof of the altar and his service is in his hand, and Joab was a non-priest.

Apropos errors, the Gemara cites that Reish Lakish says: The angel of Rome is destined to make three errors, as it is written: “Who is this who comes from Edom, with crimsoned garments from Bozrah?” (Isaiah 63:1), which is a parable for God’s arrival after killing the angel of Rome in Bozrah. The angel of Rome will err in that it is only the city of Bezer that provides refuge and he exiled himself to Bozrah; he will err in that it provides refuge only to an unintentional murderer and he was an intentional murderer; and he will err in that it provides refuge only to a person and he is an angel.

§ The Gemara resumes its analysis of the mishna. Rabbi Abbahu says: Cities of refuge were not given for the purpose of burial of unintentional murderers within them, as it is written with regard to the Levite cities: “And their open land shall be for their cattle, and for their property, and for all their beasts [ḥayyatam]” (Numbers 35:3), from which it is derived: For life [leḥayyim] they are given, but not for burial. Even Levites who reside in these cities are buried beyond the open land surrounding the city. The Gemara raises an objection to this from the mishna’s interpretation of the term: “That he fled there” (Numbers 35:25), from which it is derived: There shall be his dwelling, there shall be his death, there shall be his burial. The Gemara answers: A murderer is different, as the Merciful One revealed concerning him that he is to be buried there. That does not apply to the other residents of the city.

The mishna teaches: Just as an unintentional murderer is admitted to the city of refuge, so is he admitted to its outskirts, located within the Shabbat boundary. And the Gemara raises a contradiction from a baraita with regard to that which is written concerning the unintentional murderer: “And he shall dwell in it” (Numbers 35:25), from which it is inferred: “In it,” but not within its boundary. Abaye said: This is not difficult. Here, the mishna is referring to the unintentional murderer being admitted to the city, which will provide refuge from the blood redeemer, who may not kill him there. There, the baraita is referring to the place where it is permitted for the murderer to dwell, i.e., within the city itself and not on its outskirts.

The Gemara asks: Why is it necessary to state that the murderer may not dwell on the outskirts of the city? Let him derive that halakha from the fact that one may not render the field of a Levite city an open space, nor an open space a field, nor an open space part of the city, nor the city an open space. Apparently, the outskirts of the city, whose status is that of an open space, may not be utilized for residential purposes. Rav Sheshet said: It is necessary to state this halakha only for tunnels. If a murderer excavated a tunnel on the outskirts of the city, although he did not violate the prohibition against ruining the fields of the city, he may not reside there based on the halakha by Torah law that he must reside inside the city.

§ The mishna teaches a dispute between Rabbi Yosei HaGelili and Rabbi Akiva with regard to a case where the unintentional murderer emerged beyond the Shabbat boundary of the city of refuge, and the blood redeemer found him there. The Sages taught that it is written: “And the blood redeemer finds him outside the border of his city of refuge and the blood redeemer murders the murderer, he has no blood” (Numbers 35:27): It is a mitzva for the blood redeemer to kill him, and if there is no blood redeemer available to fulfill this mitzva, it is optional for any person to do so; this is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. Rabbi Akiva says: It is optional for the blood redeemer to kill him, and any other person is liable for killing him.

The Gemara analyzes the mishna: What is the reason for the opinion of Rabbi Yosei HaGelili? He says: Is it written: If the blood redeemer murders the unintentional murderer, he has no blood? It states: “And the blood redeemer murders the murderer,” indicating that it is a mitzva. And Rabbi Akiva says: Is it written: The blood redeemer shall murder, in the imperative? It merely states: “And the blood redeemer murders,” which is merely relating the scenario under discussion.

On a related note, the Gemara cites that Mar Zutra bar Toviyya says that Rav says: In the case of a murderer who emerged beyond the Shabbat boundary of the city of refuge, and the blood redeemer found him there and killed him, the blood redeemer is executed for killing him. The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Rav issue this ruling? He issued it neither in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who maintains that there is a mitzva for the blood redeemer to kill him, nor in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says the blood redeemer has the option of killing him.

The Gemara answers: Rav states this ruling in accordance with the opinion of that tanna, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says with regard to the verse: “And the murderer shall not die, until he stands before the congregation for judgment” (Numbers 35:12): Why must the verse state this? It is necessary since it is stated: “And the blood redeemer finds him…and the blood redeemer murders the murderer” (Numbers 35:27). One might have thought that the blood redeemer may murderer him immediately; therefore, the verse states: “Until he stands before the congregation for judgment,” from which it is derived that the blood redeemer may kill the murderer after only he is convicted in court. Mar Zutra bar Toviyya says that Rav says that the blood redeemer is liable if he kills the murderer before he is convicted.

The Gemara asks: And as for Rabbi Yosei HaGelili and Rabbi Akiva, with regard to this verse: “Until he stands before the congregation for judgment,” what do they derive from it? The Gemara answers: That verse is necessary for that which is taught in a baraita that Rabbi Akiva says: From where is it derived in the case of a Sanhedrin that saw one kill a person that they may not execute him until he stands trial in a different court? It is derived from a verse, as the verse states: “Until he stands before the congregation for judgment,” meaning: Until he stands before a different court. Since they themselves witnessed the murder, they are no longer capable of considering the possibility that he may be innocent.

The Sages taught in a baraita with regard to the verse: “And if the murderer emerges [yatzo yetze] …and the blood redeemer murders the murderer, he has no blood” (Numbers 35:26–27): I have derived only that the blood redeemer may kill the unintentional murderer if the unintentional murderer emerges from the city intentionally. From where is it derived that the same applies if he emerges unwittingly? It is derived from this verse, as the verse states: “If yatzo yetze”; the doubled form of the verb serves to teach that this halakha applies in any case where the unintentional murderer emerges from the city of refuge.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita with regard to an unintentional murderer who emerged from the city of refuge unwittingly: And one who kills him intentionally is executed, and one who kills him unintentionally is exiled? The Gemara answers: This is not difficult, as this second baraita is in accordance with the opinion of the one who says that we say: The Torah spoke in the language of people, and no halakha is derived from the doubled form of the verb: Yatzo yetze, as it is merely a rhetorical flourish, and that first baraita is in accordance with the opinion of the one who says that we do not say: The Torah spoke in the language of people, and the compound verb was employed in order to derive that the blood redeemer may kill the unintentional murderer even if he emerged from the city of refuge unwittingly.

Abaye said: It stands to reason that the halakha is in accordance with the opinion of the one who says: The Torah spoke in the language of people, and the blood redeemer is liable for killing an unintentional murderer who emerged from the city of refuge unwittingly, in order to ensure that the ultimate punishment of the unintentional murderer, when he emerges from the city of refuge, will not be more severe than his initial punishment, when he is sentenced in court. Just as with regard to his initial punishment for murder, if he killed intentionally he is executed, and if he killed unintentionally he is exiled, so too, with regard to his ultimate punishment, if he emerges from the city of refuge intentionally he is killed by the blood redeemer, and if he emerges unwittingly he is returned to exile in the city of refuge.

§ It is taught in one baraita: In the case of a father who killed his son, his surviving son becomes his blood redeemer and may kill him. And it is taught in another baraita: His son does not become his blood redeemer. The Gemara suggests: Let us say that this baraita, which states that his son does become his blood redeemer, is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili. Since there is a mitzva for the blood redeemer to kill the murderer, this mitzva applies equally to a son. And that baraita, which states that a son does not become a blood redeemer to kill his father, is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who holds that the blood redeemer has only the option, not a mitzva, to kill the murderer.

The Gemara rejects that understanding. And how can you understand it in that manner? Both according to the one who says that there is a mitzva for the blood redeemer to kill the unintentional murderer and according to the one who says that it is optional, is it permitted for a son to do so? But doesn’t Rabba bar Rav Huna say, and likewise the school of Rabbi Yishmael taught: With regard to all transgressions of the Torah, even if the father is liable to receive lashes or be ostracized, a son does not become an agent of the court to flog his father or to curse him, apart from the case of a father who acted as one who incites others to engage in idol worship, as the Torah states in his regard: “You shall neither spare nor conceal him” (Deuteronomy 13:9)?

Rather, the Gemara suggests that the apparent contradiction between the two baraitot is not difficult, as this baraita, which says that the son does not become a blood redeemer to kill his father, is referring to his son, and that baraita, which says that the son does become a blood redeemer, is referring to the son of his son, who can become a blood redeemer to kill his grandfather, as the grandson is not required to honor his grandfather as he is required to honor his father.

MISHNA: The previous mishna teaches that the halakhic status of the outskirts of the city is like that of the city itself in terms of the unintentional murderer being provided refuge there. The mishna adds: With regard to a tree that stands within the Shabbat boundary of a city of refuge, whose boughs extend outside the boundary, or a tree that stands outside the boundary and its boughs extend inside the boundary, the status of the tree, whether it is considered inside or outside the boundary, in all cases follows the boughs.

GEMARA: And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Ma’aser Sheni 3:7) taught with regard to second tithe. Second-tithe produce must be consumed within Jerusalem or redeemed outside of Jerusalem: With regard to a tree that stands within Jerusalem, and whose boughs extend outside the city wall, or a tree that stands outside the city wall and whose boughs extend inside the wall, the principle is: The halakhic status of any part of the tree that is above the wall and inward is that of an area within the wall and the halakhic status of any part of the tree that is above the wall and outward is that of an area outside the wall. Apparently, the trunk does not follow the boughs and the boughs do not follow the trunk. The status of each part of the tree is determined by its position relative to the wall.

The Gemara rejects the parallel between the cases. Are you raising a contradiction between the halakha of second tithe and the halakha of cities of refuge? With regard to the halakha of second tithe, the Merciful One made the status of the tree dependent on the wall, and with regard to cities of refuge, the Merciful One made the status of the tree dependent on dwelling. One can dwell in its boughs, but one cannot dwell in its trunk. Therefore, with regard to cities of refuge, the halakhic status of the tree is determined by the boughs.

And the Gemara raises a contradiction between the previous baraita with regard to the halakha of second tithe and another baraita with regard to the halakha of second tithe, as it is taught in a baraita (see Ma’asrot 3:10): In Jerusalem, follow the boughs in determining the status of the tree with regard to consuming second-tithe produce, and likewise, with regard to cities of refuge, follow the boughs in determining the status of the tree with regard to providing refuge for an unintentional murderer. Rav Kahana said: This apparent contradiction is not difficult, as this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and that baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis. As it is taught in a baraita with regard to partaking of second tithe in Jerusalem:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואסיק' כי פליגי אליבא דרבי יהושע מאן דאמר מתה כרבי יהושע כלומר קרבנותיו כשרין (בחי עכשיו) [כחי ועכשיו] מת ומאן דאמר בטלה אמר לך עד כאן לא מכשר רבי יהושע התם אלא משום דכתיב ברך ה' הילו ופועל ידיו תרצה אפילו חולין שבו תרצה אבל הכא אפילו רבי יהושע מודה דבטלה כהונה:

נגמר דינו בלא כהן גדול ואח"כ נתמנה כ"ג ומי שהרג כ"ג וכ"ג שהרג אינו יוצא משם לעולם לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות ואפילו כל ישראל צריכין לו כיואב כו':
א"ר יהודה אמר רב שתי טעיות טעה יואב כו':
ירושלמי רבי יוחנן שלח לרבנן דתמן תרין מילין אתון אמרין בשם רב (ולי) [ולית] אינון כן אתון אמרין בשם רב לא התירו ביפת תואר אלא בעילה ראשונה ואני אומר לא ראשונה ולא אחרונה אלא אחר כל המעשים שנאמר ואחר כן תבא אליה ובעלתה ותוב אמריתו כי טעה יואב והחזיק בקרנות המזבח ואין הקרנות קולטות אלא גגו ולא גג שבשילה קולט אלא גג בית העולמים קולט ואני אומר לא הקרנות קולטות ולא הגג קולט לא של שילה ולא של בית העולמים ואינן קולטות אלא ערי מקלט בלבד. ואפשר יואב תחכמוני ראש השלישים היה טועה בדבר זה אלא לסנהדרין ברח אמר מוטב יהרג בבית [דין] שירשוהו בניו דתנן הרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין הרוגי מלכות נכסיהן למלך מיד אמר שלמה וכי לממונו אני צריך להסיר דמי חנם אני צריך :

כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולטת ואע"פ שאינו דר בתחומה אם יש שם מחילה אבל קולטת ואין רשות לגואל הדם להורגו בתחומה.

הריגת הרוצח מצוה ביד גואל הדם וביד כל אדם רשות דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר גואל הדם רשות וכל אדם אין חייבין עליו משום דרב אמרו רוצח שיצא חוץ לתחום קודם שיגמר דינו לגלות ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו.

ומתמהינן כמאן אמר רב לשמעתיה לא כר' יוסי הגלילי דאמר מצוה ולא כר' עקיבא דאמר רשות מ"מ לתרוייהו פטור. ואמרינן רב דאמר כר' אליעזר כו':
ת"ר ואם יצא יצא הרוצח אין לי אלא במזיד כו' אמר אביי מסתברא כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם אלא במזיד נהרג בשוגג גולה שלא יהא סופו חמור מתחלתו תחלתו שבשוגג גולה יהיה אחריתו בשוגג נהרג אלא בשוגג גולה:

תני חדא אב שהרג בנו נעשה גואל הדם ותניא אידך אין בנו נעשה גואל הדם. פרקינן אם עשו הרג תימן בן אליפז אליפז נעשה גואל הדם של בנו שלו והורג עשו אביו אבל אם הרג עשו רעואל בנו (של) [שלו אין] אליפז גואל דם אחיו מיד אביו:

[מתני'] אילן שהוא עומד בתוך התחום וגופו נוטה חוץ לתחום כו' עד הכל הולך אחר הנוף. ורמינן עלה הא דתנן במעשר שני פ"ג אילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ או עומד בחוץ ונוטה לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. ופרקינן שאני מעשר דבחומה תלה רחמנא שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום וגו' פי' אין נאכלין חוץ לחומת ירושלים בלא פדיון ואין נפדין לפנים מן החומה אלא נאכלין בתורת מעשר שני וכן מפורש בתלמוד ארץ ישראל במקומו לפיכך כל הפירות שהן חוץ לחומה חשובין כחוץ ומה שהן בפנים כלפנים אבל ערי מקלט ישיבה כתב בהו בנוף אפשר להיות ישיבה בעיקרו לא:

ורמי מעשר אמעשר דרא תנן במעשרות סוף פ"ג [מ"י] בערי מקלט הכל הולך אחר הנוף ובירושלים הכל הולך אחר הנוף. ופריק רב כהנא לא קשיא הא דתני אחר הנוף לר"י והא דתני במקום שהוא נוטה לרבנן.

מנין שאין ממיתין אותו עד שיעמד בפני ב"ד אחר ת"ל כו'. ואיכא למידק הא דתניא בפ' החובל סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדי' ומקצתן נעשין דיינין דברי ר"ט ורע"א כלן נעשין עדים ואין עד נעשה דיין והכא גמר לה מקרא ולא מההוא טעמא והתם נמי אוקימנא לההוא כשראוהו בלילה אבל ראוהו ביום דנין ע"פ עצמן ותו קשיא דבמסכת ר"ה מפרש לה טעמא תליתאה משום דכתיב והצילו העדה וכיון דחזי ליה דקטל נפשא תו לא חזי ליה זכותא.
איכא למימר אוקמתא נינהו מאן דמוקי לה בשראוהו בלילה ומשום דאין עד נעשה דיין כפשטה סבר דר"ע לדבריו דר"ט קאמר דנסיב טעמא משום עדים ואומר מקצתן נעשים דיינים ואמר איהו דבלילה כלן נעשין עדים והיינו לישנא קמא דבפרק החובל ולאידך לישנא דאוקימנא התם אפי' ראוהו ביום אתיא כהלכתא משום דכתיב עד עמדו לפני העדה והאי דנסיב ליה תלמודא בר"ה מוהצילו ה"ק וכ"ת ליגמר מינה דיני נפשות שאני דבעי' והצילו. ואי קשי' אהא דאמרי' בסנהדרין טרפה שהרג לפני ב"ד חייב איכא למימר שאני התם דכיון דא"א לבא בפני ב"ד אחר נדון בזה משום ובערת הרע מקרבך והכי מפ' התם טעמא בגמרא:

א"ר כהנא ל"ק הא ר' יהוד' כו'. פירש רב כהנא לפרוקי מתני' כלהו וברייתא אתא וליתיה לפירוקי' קמיה דלא שאני ערי מקלט ממעשר ואע"ג דהל"ל אלא אורחא דתלמודא הוא במקצת דוכתי דלא אמר אלא היכא דחד אמורא מתרץ והדר ביה ודכותה לעיל בסמוך ל"ק הא בבנו הא בבן בנו:

מאן דאמר מתה כר"י. פי׳ שמכשירו למפרע וסובר דמכאן ולהבא בלחו׳ הוא פסל ומ"ד בטלה כר"א שפוסלו למפרע וא קי"ל דהלכתא פר"י ואע"פ כן לא אתפרש הכא במאי דאיפליגו תרווייהו אליבא דידיה הלכתא כמאן:

טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרבותי. פי׳ דאנן דרשינן מעם מזבחי תקחנו ולא מעל מזבחי וגגו הוי מעל מזבחי. וי"ל דיואב שפיר ידע מהאי דרשא מעל מזבחי בעינן אלא דהוא סבר דקרנו׳ מעל מזבחי קרינן בי׳ וכן פירש"י ז"ל ואפשר דידע שפיר דקרנותיו לאו מעל מזבחי נינהו אלא דאיהו לא דריש כדידן והכי הוי דרי׳ מעם מזבחי כלומר מסמוך לו תקחנו למות ולא ממזבחי ממש ואפילו מקרנותיו:

והואתפס מזבח שילה. כך הגרסא בכל הספרים וקשיא דהא בימי דוד לא היה משכן בשילה כדאמרינן בעלמא אותו יום שמת עלי נתקיים ויטוש משכן שילה לכך גורס רש"י ז"ל והוא תפס מזבח במה כלומר במונ׳ במה שעשה דוד במה לפני הארון באהל אשר נטה בעיר דוד כדכתי׳ וינס יואב אל אוהל ה׳ ומצינו בספר דברי הימים שעשה המזבח לפניו ע"כ ויפה כיון ז"ל. ויש גורסין במזבח גבעון כי שם היה משכן בימי דוד ושלמה עד שנבנה בית עולמים. ויש לקיים גרסת כל הספרים ישיגים ושילה לאו דוקא אלא משום דשילה היא עיקר משכן יותר מכולם חוץ מבית עולמים וכולן נטפלין לו כדכתי׳ ויטוש משכן שילה לכן תפס כאן מזבח שילה כי גבעון תחת שילה קם:

והוא גלה לבצרה. פי׳ לא לברה דאדום דהא אין מקלט אלא בארץ ישראל אלא לבצרה שבא"י ומשום דאיכא אינשי דקרו לבצר בצרה הוא בר דבצרה ממש היינו בצר שהוא ערי מקלט:

רוצח שאני דגלי ביה רחמנא. פי׳ ומאן דקרו לה סבר דכיון דרוצח שהוא גר נקבר שם כ"ש האזרחי׳ שלשם:

כאן לקלוט וכאן לדוד. הא ודאי מפורש הוא בכל אחת מהם דמתני׳ מיירי בקליטה כדקתני בהדיא וברייתא בדידה מדקתני וישב בה ולא להשוותם אלא למשבקינהו כפשטייהו דתחומא הוי כעיר למקלט ולא הוי כעיר לדוד. ויש כיוצא בלשון הזה בתלמו׳ ונראין דברים דאפילו לדור דוקא בתחומה אבל בעיבורה דר דהא קי"ל דעיבורה של עיר כעיר לנדרים ולכל דבר כדאיתא במס׳ נדרים (דף נו ע"ב):

מ"ט דר׳ יוסי הגלילי דאמר מצוה ואמרינן מי כתיב אם רצח ור"ע מי כתיב ורצח. מסתברא דבהא פליגי דהא ודאי בלשון מקרא איכא עשה וכיוצא בו שהוא מצוה והיינו רובא ואיכא מיעוטא דהוה לשון רשות וכדכתי׳ וגאל את מחבר אחיו וכיוצ׳ בו. ר׳ יוסי סבר דבתר רובא אזלינן ור"ע סבר דבכי הא שבא לקבוע מצוה בדמו של זה צריך מקרא מפורש. וא"ת לענין כל אדם במאי פליגי וי"ל דהא בהא תליא דלעולם נחתי כל אדם חדא דרגא מגואל הדם הילכ׳ למ"ד גואל הדם מצוה הוי שאר כל אדם רשות ולמ"ד גואל הדם רשות הוי שאר כל אדם באיסור לכתחלה אלא דבדעיב׳ אין חייבין עליו לפרם גירסא הנכונ׳ דגרסי׳ ושא׳ כל אדם אין חייבין עליו:

א"ר זוטרא בר טוביא א"ר רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו. וכתב רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא פליגא אדרב הונא דלעיל דאמר רוצח שגולה לעיר מקלטו והרגו גואל הדם בדרך פטור דהשתא היכא שהשיגו בדרך והרגו פטור היכא דיצא משום מבעיא דפטור ע"כ. וכן היה סובר מורי הרב הלוי ז"ל דההיא דרב הונא פליגא ואיהו דאמר כר׳ יוסי וכר"ע וכסתם מני׳ והלכתא כותיה וקשוא לי היכי לא מפרש לה תלמוד׳ וא לאו דמסתפינא מרבוותן ז"ל הוה אמינא דטעמא דפליגי נינהו ולא פליגי דדילמא בהא דהכא מודה רב הונא דגואל הדם נהרג עליו כיון שכבר קלטוהו מחיצות לרוצח ודעתו לחזור שם וה"ה שהיה אפשר לומר דאפילו לר"ע ולר׳ יוסי דאמרי הכא שאינו נהרג הוו אמרי התם נהרג דשאני הכא שפשע הרוקח בעצמו לצאת חוץ למקלטו מה שאין כן התם שהיה בורח למקלטו והיינו דהצריך התם דרב הונא ולא אוקימנא בתנאי דהכא כלל. כנ"ל:

עד עמדו לפני העדה למשפט. פי׳ כדי שיהו העדה מתרין בו שאם יפשע מכאן ואילך לצאת חוץ לתחומו או אם לא ירצה לדור שם שיהא דמו מותר מכאן ואילך לגואל הדם אם יצא חוץ לתחומו:

ר"ע אומר מניין לסנהדרין שראו בא׳ שהרג את הנפש שאין ממיתן אותו עד שיעמו׳ בב"ד אחר שנאמר עד עומדו לפני העדה למשפט. והלכתא כר"ע כדכתי׳ בדוכתא אחריני ואיכא דקשיא ליה מדקאמרינן בפרק הנשרפין (סנהדרין דף עח) טרפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור דהוו ליה עדות שאי אתה יכול להזימה בפני ב"ד חייב שנאמר ובערה הרע מקרבך והינו לפי שדנין אותו הם עצמן בראיותן שלא בעדות אחרות ולא אמרינן התם דאתיא דלא כר׳ עקיבא ומשמע התם דהתם דברי הכל היא והלכתא היא. אבל י"ל דשאני התם שאי אפשר לדונו בפני עדה אחרת הילכך דיינו לה אינהו משום ובערת הרע ואיכא למידק דהכא קתני טעמא דר"ע מדכתי׳ עד עמדו ובע׳ החובל (דף כ׳ ע"ב) במאי דפליג על ר"ט כזו אוקימנא לדר"ע דאמר כולן עדים ואין עד נעשה דיין דדוקא כשרואהו בלילה דהוו להו עדים ומשום דאין עד נעשה דיין אבל ראוהו ביום הם עצמם דנין אותו. ובמסכ׳ סנהדרין פרישנא טעמא דר׳ עקיבא משום דכתיב והצילו העדה וכיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא ולא משמע דהא דהכא אסמכתא בשלמא הוא ועיקר מילתא בהנהו דהתם דהכא מכיון דאמרינן הכא האי עד עמדו מיבעי ליה דהא מכלל דעיקר דרשא הוא ומדאורייתא. והנכון דהא דהכא עיקר דרשא והנהו דהתם טעמא לקרא נינהו אלא הוו סוגיי דפיגי דבפ׳ החובל סברי דטעמא לקרא נינהו משום דאין עד נעשה דיין וסוגיא דסנהדרין סברי דטעמא דקרא משום והצילו ואי נפקא לן לפום סוגיא דפ׳ החובל דסל מאי דאמרינן בכל דוכתין בהדיא דאין עד נעשה דיין מהאי קרא דעד עמדו נפקא לן ומיהו עדיין צריכין לשאול לסוגיא דפ׳ החובל וכן לר"ע דפליג על ר"ע וכן לקנאי דלעיל דלית להו האי דרשא עד דאינו נעשה דיין מנלן ויש שהיו אומרים בתוס׳ דטעמא משום דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה שאם הוזמו על פי עצמן הרגין לי שגמרו הם עצמם את דינם שאין העד נעשה זומם עד שיגמר הדין על פיו ומזה הטעם אמרו בירושלמי שלא יהיו הדיינים קרובים שאם הוזמו עדים נמצאו נהרגין על פי הדיינים קרוביהם. ומיהו אין זזה נכון לפום גמרא דילן בפ׳ זה בורר שראו אותו הטעם של הירושלמי גבי שלשה אחין וא׳ מצטרף עמהם שאין עדות אחת מצטרף שהם עדות אחת להזמה כשהן שלש עדיו׳ ולא אמרינן נמצא אח מת על פי אחיו ופרישנא טעמא משום דהזמה מילתא אחריתי היא ומעלמא אתיא להו וטעמא שאין הדיינים קרובים לעדים משום דקרובים כחד גופא וכאלו עד עצמו נעשה דיין כדפרישנא בדוכתא וטעמא דאין עד נעשה דיין נפקא לן מדכתי׳ והיה ביום הנחילו את בניו דדרשינן בפ׳ יש נוחלין (בבא בתרא דף קיג ע"ב) כשמעתא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה דביום עושין דין ולא בלילה משום דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ונפקא לן מדכתיב ביום הנחילו לומר. ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה אי נמי נפקא לן כדמפרש ר"י ז"ל הזקן מדכתי׳ ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה׳ ודרשינן במסכ׳ שבועות שני האנשים אלו העדים לפני ה׳ אלו הדיינים דאלמא שיעמדו עדים לפני ה׳ ב"ד אח׳ וכבר הארכתי בזה בפ׳ בתרא ובפ׳ ראוהו ב"ד:

בשוגג גולה. פי׳ בשוגג במעשה כסבור שלא יצא חוץ לתחום או בשוגג בהוראה כסבור שמותר לצאת וגולה דקאמ׳ לומר שחוזר לגלותו ואינו נהרג:

הא כמ"ד אמרינן דברי תורה כלשון בני אדם. פי׳ דהא איכא מ"ד הכי ואפילו היכא דאיכא למידרש כי הכא כדפרישית במס׳ יבמות ומסכת נדרים ובפ׳ אלו מציאות ובסנהדרין:

ותסברא וכו׳ והאמר רבה בר רב הונא וכן תנא דבי ר׳ ישמעאל לכל וכו’. פי’ אם נתחייב מלקות או שמתא חוץ ממסית ומסיח וכ"ש להרגו ואע"ג דבפ׳ הנחנקין משמע דלא אמרינן שאין נעשה שליח על אביו להכותו ולקללו אלא בשעשה אביו תשובה דהאי עושה מעשה עמך הא ל"ק דהא דהכא כיון דבשוגג הרג עושה מעשה עמך הוא:

לא קשיא הא בבנו הא בבן בנו. פי’ דאע"ג דבתרווייהו קתני בנו ל"ק דהרג בנו דחדא בעי לור בנו של נהרג דהוי בן בנו לשוגג הורג וחדא בעי למימר בנו של הורג ממש שהיה אחיו של נהרג וזה ברור:

והא דתנא אילן שהוא עומ׳ בתוך התחום וכו׳ עד הכל הולך אחר הנוף. דמשמע לפום פשטא שאף העיקר הולך אחר הנוף ואם הנוף בחוץ מותר להורגו אף בעיקר שבפנים ואם הנוף מבפנים אסור להרגו אף בעיקר שבחוץ. הוינן בה בגמרא למימרא דעיקר אילן נופו הוא ורמינהי דתניא לענין אכילת מעשר בירושלים אילן שהוא עומ׳ בפנים וכו׳ דמשמע דאין עיקר הולך אחר הנוף ולא נוף אחר העיקר אלא כל חד וחד כדאיתיה נדון וקס"ד שדין זה למעש׳ ולמקלט שוה הוא דתרווייהו תלו בעיר ותחום ולא מייתינן הכא חדא מהנהו דאייתינן בפ׳ הבית והעלייה דאפליגו תנאי אי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו לענין ערלה ושאר דברים האמורים שם וכן ההוא דאמרינן במס׳ גיטין פרק המביא (דף כב) לענין חיוב מעשר בענין נקוב העומ׳ על התחום ונופו נוטה לחוצה לארץ בדאשרוש כולי עלמא לא פליגי דאמרינן שדי נופו בתר עיקרו דהנהו כולהו לא הוו דמו לן להניד הכא דהתם הוא לדון לנופו לפרי לענין יניקתו אי בתר עיקרו או בתר אוירו ואילו הא דהכא לא מייר לענין הפרי עצמו ויניקתו אלא לענין נופו של אילן ואפילו הוא אילן של סרק איזה חשוב יותר עיקרו להיות נדון שהוא מקומו ואם נופו או עיקרו. והא דאמרינן כנגד החומר ולפנים כלפנים. פי׳ והמעשר נאכל שם ואע"ג דאמרינן פ׳ כיחצד צולין דעליות וגגין בירושלים לא נתקדשו ואין אוכלין שם פסחים לא קשיא דבפסחים וקדשים קלים שהחמירו בכך ולא במעשר קל כבר פירשו בתוספות:

מעשר בחומר תלי רחמנא פי’ מדכתיב לפני ה׳ אלהיך תאכלנו:

ערי מקלט בדירה תלי רחמנא. פי׳ ישיבה כתיב בה הלכך הלך אחר מקום הראוי לדירה הלכך בנופו מיתדר ליה בעיקרו לא מיתדר ליה. ואיכא דקשיא ליה דהא תחום העיר קולט ואע"פ שאינו ראוי לו לדירה כדדאמרינן לעיל ולאו מילתא היא דהתם מחילו׳ שפיר חזו לדורה אלא שגזרת הכתוב היא שידור בעיר ובעיבורה בלחו׳ אבל עיקרו לא חזו לדירה כלל וכדנקטי׳ בלישנא לא מתדר ליה:

ורמי מעשר אמעשר דתניא לענין אכילת מעשר בירושלים הלך אחר נופו בערי מקלט הלך אחר נופו. והא דפליג להו בתרי בבי משום דהוו עניינים חלוקים כאלו קתני כשם שבירושלים לענין מעשר הלך אחר נופו כך לערי מקלט הלך אחר נופו מ"מ קשיא דהא בהדיא קתני הכא דבמעשר בירושלים הלך אחר נופו ובמתניתא דלעיל תניא כנג׳ תחומה ולפנים כלפנים וכו׳. גרסת הספרים הישנים שלא הוגהו אמר רב כהנא ל"ק הא ר׳ יהודה הא רבנן ולא גרסי אלא א"ר כהנא ולפי גרסא זו יש מפרשין לתירוצא קמא דלעיל דמפלגינן בין ערי מקלט למעשר לא סתרינן ליה אלא דקא משני רב כהנא דלא תקשי מעשר אמעשר דהא ר׳ יהודה והא רבנן. ולא נהירא דהא לפום לישא דמתניתין הא דרמינן מינה להכי נקיט להו תרווייהו משום דמדמה מעשר לערי מקלט לומר שהן שווין בדין זה. ועוד דא"כ מאי האי דמקשינן על תירוצה דרב כהנא מערי מקלט משכח׳ לה. לכך הנכון כפי׳ רש"י ז"ל דרב כהנא אלא קאמר ולסתור התירץ הראשון דלעיל ולא חש התלמו׳ לומר אלא משום דפשיטא ויש נוסחאות שהוגהו וגרסי אלא:

הא ר"י והא רבנן. פירש"י ז"ל דמתניתין דערי מקלט והאי ברייתא בתרייתא דמעשר ר׳ יהודה דס"ל באילן הלך אחר נופו וברייתא קמייתא דרמינן מינה לעיל על מתניתן רבנן דקים לן דפליגי בהא דר׳ יהודה וסביר׳ להו דלא שדינן נופו בתר עיקרו ולא עיקרו בתר נופו אלא כל חד וחד כדאיתיה. והיכי שמעינן ליה לר׳ יהודה דתניא לענין אכילת מעשר במערה הלך אחר פתחא ובאילן הלך אחר נופו וקים לן דרבנן פליגי עליה וכדפי׳ רש"י ז"ל וכדכתיבנא ופרכינן על תירוצא דרב כהנא אימור דאמר ר׳ יהודה גבי מעשר לחומרא פי׳ דמהיכן שמעינן מהא דס"ל לר׳ יהודה דבערי מקלט ובמתני׳ דלעיל נמי הלך אחר נופו דבשלמא אנן קי"ל דלענין מעשר אמרה בין לקולא לחומר׳ היא אפשר לומר דה"ה לערי מקלט וכדמתני׳ לעיל דתני להו כחדא. אבל הכא מדלא נקט ר׳ יהודה אלא מעשר לחו׳ דלמא לא אמרה למעשר אלא לחומרא בלחו׳ ומשום דמספקא ליה אי נופו בתר עיקרא או לא ואזיל בתריה לחומרא וכדמפרש ואזיל דשפיר משכחת לענין מעשר ללכת אחר נופו לחומרא בין כשהוא בפנים בין כשהוא לחוץ אבל גבי ערי מקלט לא משכחת להו תרווייהו לחומרא וכדמפרש ואזיל. כיצ׳ עיקרו בחוץ ונופו בפנים אמרינן חומרא בתר נופו לענין פדיה דכי היכי דבנופו בפנים לא מצי פריק שאין פודין מעשר טהור בירושלים בעיקרו בחוץ נמי לא מצי פריק וה"ה דלא מצי אכיל לחומרא דדלמא כבחוץ הוא נדון והיכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ אמרינן לחומרא לענין אכילה דבי היכי דבנופו בחוץ לא אכיל בלא פדיה בעיקרו דבפנים נמי לא מצי אכיל בלא פדיה פי׳ בלא פדיה דמעיקרא כשהיה בחוץ כדפירש"י ז"ל דאלו למיפרקיה השתא בנופו לא מצי פרקי ליה דדלמא דינו כבפנים שאין לו פדיון. ויש ספרים דגרסי בהדיא ומפרק נמי לא מצי פרקי ליה. אלא גבי ערי מקלט בשלמא עיקרו בחוץ וכו׳:

המזבח קולט את ההורג בשוגג מאחר שבמזיד נאמר מעם מזבחי תקחנו למדנו שהשוגג נקלט בו וגואל הדם שהרגו שם נהרג עליו ואין קולט אלא גגו ולא החזקה בקרנותיו וכן אינו קולט אלא מזבח בית עולמים אבל לא של במה וכן אינו קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל לא את הזר או כהן שאינו עובד בשעה שגואל הדם בא עליו:

גדולי המחברים כתבו שכל מי שקלטו מזבח אין מניחין אותו לשם אלא מוסרין לו שומרים ומגלין אותו לעיר מקלטו וכן כתבו שדברים אלו שאמרנו שאינו קולט אלא על הדרכים שהזכרנו דוקא במחויבי גלות אבל מי שנתירא מן המלך שלא יהרגנו בדיני מלכות או מבית דין שלא יהרגנו בהוראת שעה הרי זה נצול ואין לוקחין אותו משם אא"כ נתחייב מיתת ביה דין בעדים והתראה ונראין הדברים דוקא בגגו ובמזבח בית עולמים ושמא על זו אמרו שתי טעויות טעה יואב והם שאחז בקרנות ובמזבח במה שעשה דוד לפני הארון ואין הלכה כאביי שאמר עליו שטעה בכהן ועבודה בידו שהרי יואב מפחד המלכות היה ואף הזר נקלט בו וכבר כתבנו במסכת סנהדרין:

בתלמוד המערב פי' ויחזק בקרנות המזבח שברח לסנהדרין כדי שימות בדיניהם ויירשוהו בניו ולא שימות בדין המלכות ויהיו נכסיו למלך:

ערי מקלט כבר ביארנו שהיו של לויים כשימות אחד מהם אינו נקבר לתוכן ולא בתחומן שנאמר מגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם לחיים נתנו ולא לקבורה אלא נותנין להם בתי קברות חוץ לתחום ואע"פ שהרוצח נקבר שם אינה אלא קבורת עראי וכן שהמקרא גלה בו כך שנאמר שמה כמו שביארנו:

אע"פ שביארנו שתחומה של עיר קולטת מ"מ אין הרוצח יכול לדור בתחום דרך דירה שנאמר וישב בה ולא בתחומה ולא סוף דבר בבית הבנוי שהרי אי אפשר לבנות בית לשם והוא ששלשת אלפים אמה נתנו ללויים חוץ לעיר וסביבה אלף למגרש שאין שם לא בית ולא שדה ואלפים לשדות וכרמים ואין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש אלא אפילו לדור בתחומה במחלות שתחת הקרקע אינו רשאי ואם עשה כן התיר עצמו ואין גואל הדם נהרג עליו על הדרך שביארנו:

המשנה העשירית וענינה בביאור זה החלק גם כן רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם ר' יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם ר' עקיבא אומר הרשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבים עליו אמר הר"ם הלכה כר' עקיבא כשיצא מעיר מקלטו במזיד אבל כשיצא בשוגג ההורג אותו יהרג:

אמר המאירי רוצח שיצא חוץ לתחום של עיר מקלטו ר' יוסי אומר מצוה ביד גואל הדם להרגו ורשות ביד כל אדם ר' עקיבא אומר הרשות ביד גואל הדם ושאר כל אדם אסור אלא שאין נהרג עליו והלכה כר' עקיבא ולא סוף דבר כשיצא אלא אף מעקרו שהרי בסוגיא זו אמרו אב שהרג את בנו וכו' ואמרו עליה מאי לאו הא רבי הא ר' עקיבא וכו' ויש שואלין והלא במסכת סנהדרין שאם אין לו גואל הדם בית דין מעמידין לו גואל הדם אלמא מצוה ביד כל אדם והלא בתרויהו תירצו בה דההיא כשאין לו גואל הדם אבל זו שבכאן שיש גואל הדם אינה מצוה ביד אחרים אלא או רשות לר' יוסי או אסור לר' עקיבא אלא שאינו נהרג עליו ומתוך כל שאין גואל הדם מעמידין לו ודוקא כשיצא בזדון אבל אם יצא בשוגג אחד גואל הדם ואחד שאר בני אדם גולין על ידו ואם הרגו בתחום עיר מקלטו אף גואל הדם נהרג עליו וכן יתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש אין ממיתין אותו ולא סוף דבר על פי ראיותיו אלא אפילו על פי עדות אחרים שמכיון שראוהו שהרג שוב אין רואין לו זכות מעתה אינו נהרג עד שיעמוד לפני בית דין אחר או לפני אחרים שבאותן הסנהדרין שלא ראו שנאמר עד עמדו לפני העדה למשפט וכבר ביארנוה במסכת כתובות ובמסכת ראש שנה:

אב שהרג את בנו שלא בשעת למוד שהוא גולה על ידו כמו שביארנו אין בנו של זה ההורג נעשה לו גואל הדם אע"פ שהוא אחיו של נהרג שהרי אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ר"ל אם עבר האב עבירה שיש בה מלקות ולא לנדותו אלא למסית כמו שהתבאר אבל בנו של נהרג שהוא בן בנו של הורג נעשה לו גואל הדם וכן מי שהרג את אחיו הרי אחד מאחיו אע"פ שהוא אחיו של הורג נעשה גואל הדם וכן התבאר בתלמוד המערב:

המשנה האחת עשרה וענינה בביאור זה החלק גם כן אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום או שהוא עומד חוץ לתחום ונופו נוטה בתוך התחום הכל הולך אחר הנוף אמר הר"ם התלמוד תקן זה הלשון ופי' אף אחר הנוף וזה כשיהיה עקרו בתוך התחום ונופו נוטה לחוץ לתחום כיון שנכנס תחת נופו נקלט כיון שעקרו בפנים אף נופו קולט וכן כשעקרו בחוץ ונופו בפנים קלט:

אמר המאירי אילן שהוא עומד בתוך התחום ר"ל שעקרו עומד בתוך התחום של עיר מקלט ונופו נוטה לחוץ לתחום או שעקרו עומד חוץ לתחום ונופה נוטה לתוך התחום הכל הולך אחר הנוף שאם עקרו בתוך התחום ונופה נוטה חוץ לתחום אפילו לא יצא אלא עד עקרו אין גואל הדם נהרג עליו או אם היה גולה לא נקלט בעקרו אע"פ שהוא תוך התחום ואם עקרו עומד חוץ לתחום ונופו בפנים אפילו יצא עד עקרו גואל הדם נהרג עליו ואם היה גולה משהגיע לעקרו נקלט:

גמרא של רומי לטעות דכתיב כו' ולא מגרש שדה לא מגרש עיר ולא עיר מגרש אמר כו' ותסברא בין למ"ד רשות ובין למ"ד מצוה מי שרי כו' ולא תכסה עליו אלא לא קשיא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אילן שהוא כו' עי"ל דמיירי אפילו באילן שענפיו מרובין ואויר כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דלא אמרו דגגו לא נתקדש אלא באויר עזרה דלא הוי כעזרה אבל הכא אויר בירושלים הוי כירושלים ובספרים הגיהו בתוספות לאין צורך ודו"ק:

ג' טעיות עתיד שרו של רומי כו'. פרש"י הוא סמאל והוא מלאך ושרו של אדום כדמייתי קרא מי זה בא מאדום וגו' וכבר האריך בזה הר"י אברבנאל בס' משמיע ישועה שמלכות רומי נקרא ע"ש מלכות אדום שהמלך הראשון שמלך בו היה צפו בן אליפז ואמר שטעה כו' והוא גלה לבצרה דאל"כ מאי בעי בבצרה שהיא עיר מואב שנאמר על קריות ועל בצרה ובפי' רש"י בספר ישעיה אמרו רבותינו ב' טעיות כו' שבצרה הוא בצר וכו' וטועה שאין קולטת אלא שוגג והוא מזיד הרג כו' עכ"ל ואפשר דכך היה גרסתו בשמעתין ומשום דהך טעותא שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך הוא בעצמו האי טעותא דשוגג ומזיד דמלאך מזיד הוא ולא שייך ביה שוגג ויש לקיים כל ספרים שלנו דחשב נמי טעותא דאדם והוא מלאך וה"ק שאינה קולטת אלא אדם שינצל שם מפני גואל הדם ולא מלאך שהרג ישראל והרי גואל הדם שלהם הוא הקב"ה כדאמרי' במדרשות ואין מקום קולט להציל ממנו כי מלא כל הארץ כבודו וק"ל:

גמ' ורמי מעשר אמעשר דתניא וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אילן שהוא עומד וכו' ונוטה לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים כצ"ל:

בא"ד תימה דבשלהי כיצד צולין אמרי' דגגות לא נתקדשו וא"כ מעשר שני אין אוכלין על האילן כצ"ל. ר"ל משום דעל דאילן דהוי כמו על גג הבית דאין בו קדושה ותירץ דאיירי דענפיו מועטין וכו' ר"ל ולא חשיב גג:

בא"ד עוד י"ל דמיירי בענפיו מרובים וכו'. צ"ע על כוונת התוס' דמתחלה מאי מקשו ולבסוף מה תירצו דאם ר"ל דבקושיא הוה ס"ל דעל האילן כשענפיו מרובין הוי כמו על הגג וכשם שלא נתקדשו הגגות ה"נ לא נתקדשו על האילן א"כ מאי תירץ לבסוף במ"ש ואויר ירושלים כירושלים ויש ליישב דבתירוצא בתרא קאמר דעל האילן אפי' שענפיו מרובין נקרא אויר ירושלים ואויר ירושלים נתקדש כירושלים עצמו ודוקא על הגגות שעל גבי הבתים לא נתקדש אבל האויר שעל גבי האילן נתקדש אפילו עד לרקיע וק"ל:

גמרא דתניא רא"א כו' יכול מיד ת"ל עד כו'. משמע דעכ"פ ב"ד דנין אותו להריגה ולכן מש"כ הכ"מ בפ"ה מהל' רוצח הל"י דאביי דלקמן דאמר מסתברא כו' ל"ל דר"א תמוה דהא שפיר מצי אתיא כוותי' ופי' במזיד נהרג היינו דב"ד דנין אותו להריגה בשוגג גולה ג"כ פירושו דב"ד דנין אותו שיגלה ואדרבה אם פי' ע"י ב"ד מדויק יותר הא דבשוגג גולה ומלשון הרמב"ם שם הי"א משמע דמפרש בשוגג גולה דר"ל ההורגו וא"כ לא דמי לרישא דנהרג דבמזיד קאי על הרוצח הראשון ועי' לקמן:

שם והתניא וההורגו במזיד כו'. עי' הגהת הגרי"פ וכן המל"מ בפ"ו מהל' דעות העתיק בלא מלת וההורגו ולגי' שלפניו יל"פ דקאי כולו על היוצא בשוגג (ואולי כי כן הי' גם גירסת הרמב"ם אבל א"כ מדוע השמיט הרישא דבמזיד נהרג) ובמזיד נהרג כו' לא יהיה דומה לכוונת לשון זה שבדברי אביי:

שם ערי מקלט בדירה תלה רחמנא כו'. עפירש"י וק"ק מהא דלעיל דלדור אינו רשאי בתחומה:

תד"ה אילן. עי"ל כו' ואויר ירושלים כירושלי'. עי' מהרש"א ועי' מל"מ בפי"א מהל' שגגות שהשיב עליו הרבה:

טוֹעֶה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת אֶלָּא 'בֶּצֶר' וְהוּא גּוֹלֶה 'לְבָצְרָה'. נראה הכונה שיתלבש באדם רע ממין שלו כאשר נתלבש בנחש והסית את חוה וכאשר נתלבש בהמן לפי דברי הזוהר הקדוש והולך לבצרה והנה אם היה גולה לבצר הגם דהיה טועה בשתים מכל מקום אפשר שתסתפק הארץ פן יהיה נקלט בה יען כי 'בֶּצֶר' עיר מקלט היא אך כשגלה לבצרה ודאי לא תוכל שאתו כי 'בָּצְרָה' מעיקרה אינה עיר מקלט. והנה 'בֶּצֶר' היא בת שלש אותיות אבל 'בָּצְרָה' היא בת ארבע אותיות.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ (משלי ל, כא) תַּחַת רצונו לומר מקום מלשון 'וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו' רצונו לומר במקומו וזה במקום שָׁלוֹשׁ זו 'בֶּצֶר' רָגְזָה אֶרֶץ פן יהיה נקלט בה כי היא עיקרה עיר מקלט אבל תַּחַת אַרְבַּע זו 'בָּצְרָה' שהיא בת ארבע אותיות לא תרגז הארץ כי שם ברור לה שֶׁלֹּא תוּכַל שְׂאֵתוֹ דהיא אינה עיר מקלט מעיקרא ומפרש הכתוב על מי אני אומר כן? ואמר תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ זה שרה של אדום שהוא עבד כי ימלוך ואשתו פלונית שִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב עוד כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע (ויקרא יא, מב) כלומר הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן זה נחש הקדמוני וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע זה פלוני שהוא שרה של אדום שהולך 'לְבָצְרָה' שהיא בת ארבע אותיות ואינו הולך 'לְבֶצֶר' וגם שמו [סמא־ל] הוא ארבע אותיות, עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם זה יצר הרע שדרכו להכשיל יותר בעונות שאדם דש בעקביו לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הם שאר כוחות טומאה לֹא תֹאכְלוּם רצונו לומר לא תדבקו בהם להנות מהם ומעצתם כִּי שֶׁקֶץ הֵם ואתם טהורים וקדושים!

רש"י ד"ה טעה יואב וכו' ולא מעל מזבחי. עי' יומא דף פג ע"א ברש"י ד"ה ולא מעל מזבחי וצ"ע:

בד"ה ה"ג אלא וכו' ואינו מוזהר על כבודו. עי' בדרשות הראנ"ח פרשת תולדות:

שנאמר אשר נס שמה שם תהא דירתו. לאו מחד קרא דשמה נפקא ליה דירתו ומיתתו וקבורתו אלא משום דתלתא שמה כתיבי וה"נ תנא להדיא בספרי פ' שופטים מה תלמוד לומר שמה שמה שמה ג' פעמים שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו ותנא דמתניתין קרא קמא דכולן קא נסיב. וקשה לי הא ד' פעמים כתיבי שמה תרתי בפרשה מסעי והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה. ותרתי בפרשה שופטים וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וכתיב והיה לנוס שמה כל רוצח ושמא שמה הרביעי לאיזה דרשא אחרינא איצטריך:

שם תהא מיתתו. קשה לי למאן מזהר רחמנא דשם תהא מיתתו בשלמא שם תהא דירתו וקבורתו קא מזהר רחמנא לב"ד וגם שם תהא דירתו לרוצח גופיה נמי קא מזהר אבל שם תהא מיתתו למאן קא מזהר ול"ל דנ"מ אם הרוצח עבר עבירה בעיר המקלט שחייב עליה סקילה ונידון בב"ד ואמרינן רפ"ו דסנהדרין (דף מ"ב) בית הסקילה היתה חוץ לג' מחנות דכתיב הוצא את המקלל מחוץ למחנה וגמר חוץ למחנה בגז"ש מפרים הנשרפים וסד"א אם הרוצח נידון בסקילה יסקל חוץ לג' מחנות כתב רחמנא שמה יתירא דשם תהא מיתתו ויסקל בעיר המקלט דווקא ולא חוץ לג' מחנות דהא ליתא דהא לא שייך אלא בירושלים דאיכא ג' מחנות או בעיר המוקף חומה שיש לה דין מחנה ישראל כדתנן בפ"ק דכלים כמ"ש התוס' שם והא דמוקף חומה בעינן דוקא מימות יהושע בן נון כדתנן התם בפ"ק דכלים והא עיר מקלט מוקפות חומה מימות יב"ן לא משכחת ליה כדתני' לעיל (דף י') ערים הללו אין עושין אותן לא טירים קטנים ולא כרכים גדולים והיינו מוקפות חומה אלא ערי פרזים בלא חומה דווקא כדאמרינן להדיא בספ"ב דערכין (דף ל"ג) וכמש"ל וכיון דעיר מקלט מוקף חומה ליתא אין עליהם דין מחנה ישראל ומותר להיות שם בית הסקילה והשתא למה לי קרא לרבויי שם תהא מיתתו של רוצח לאפוקי שלא יסקל חוצה לה פשיטא מהיכי תיתי להוציאו לסקילה חוצה כיון דאין עליה דין מחנה ישראל ואפשר לסקלו בתוכו פשיטא שאסור להוציאו ולסקלו חוצה לה:

אמר רב יהודה אמר רב ב' טעיות טעה וכו'. עמ"ש אני עני בכסא דוד דף ע' בס"ד:

(יב א) רוצח שיצא וכו' גואל הדם והרגו נהרג עליו וכו'.—תמוה שמקרא מלא הוא "ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם" (במ' לה כז), והוא לאחר שדנו אותו ב"ד לגלות כמבואר שם.

(יב א תוספות) ד"ה אילן וכו' ואויר ירושלים כירושלים.—נראה שיש כאן השמטת סופר, וצ"ל: "דאויר ירושלים כירושלים לאכילת מע"ש אבל לא לקדשים קלים". וכן כתב הריטב"א כאן בשם התוס'. ועי' מ"ש ע"ז במהרש"א, ודבריו תמוהים, שהרי מפורש בפסחים שם, דגגין לא נתקדשו לענין אכילת קדשים קלים (ע"ש).

אליבא דרבי אליעזר כ''ע לא פליגי. כלומר מאן דאמר מתה ודאי כרבי יהושע אמר ולא כרבי אליעזר דאליבא דרבי אליעזר ליכא למ''ד מתה כיון דלגבי עבודותיו אמר פסולות למפרע ודאי אין זה כהן: כי פליגי אליבא דרבי יהושע. כלומר אין אנו צריכין לומר מ''ד בטלה כרבי אליעזר ולא כרבי יהושע דאליבא דרבי יהושע איכא למימר דפליגי: פועל ידיו תרצה. עבודותיו כשירות אבל לענין שאר דבריו אינו כהן: טעה יואב. בדרשא דמעם מזבחי תקחנו ולא מעל מזבחי וכסבור דהיינו מעל מזבחי: מזבח בית עולמים. דכתיב מזבחי המיוחד לי: ה''ג והוא תפס במזבח של במה שעשה דוד לפני הארון שהיה באהל אשר נטה לו דוד בעיר דוד כדכתיב וינס יואב אל אהל ה' ומצינו בדברי הימים שעשה דוד מזבח לפניו ואי אפשר לומר מזבח של שילה שהוא היה בימי דוד ושלמה. (היה בגבעון): שרו של רומי. סמאל שיברח לבצרה שבתחלה יפרע ממנו כשיגיע הקץ להחרב כדכתיב (ישעיה כד) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואחר כך על מלכי האדמה על האדמה: חמוץ בגדים. מדמו של סמאל ואף על פי שאין המלאכים בשר ודם כתב בו הכתוב כעין הריגת האדם לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמוע: לא נתנו לקבורה. ללוים שהן שלהם: תיפוק ליה. דאין בונין בית במגרש דא''כ הוה ליה מגרש עיר: אין עושין. שדה של לוים: מגרש. שנתנו ללוים אלפים אמה סביב העיר כדכתיב (במדבר לה) ומדותם מחוץ לעיר וכתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה וגו' הא כיצד אלף אמה מגרש שאין בו לא בית ולא שדה והשאר שדות וכרמים: למחילות. תחת הקרקע שאין אוכלות במגרש כלום מלמעלה ואי לאו דכתיב בה ולא בתחומה הייתי אומר ידור בתחומה במערה: ורצח. איכא לפרושי לשון ציווי כמו (שמות לו) ועשה בצלאל ואהליאב ואיכא לפרושי לשון רשות כמו ועשה ה' להם וגו' (דברים לא): סופו חמור מתחלתו. סופו צאתו חוץ לתחום תחלתו הרציחה: אב שהרג את הבן. בנו השני נעשה גואל הדם של אחיו והורג את אביו: הא דתניא נעשה. רבי יוסי הגלילי היא דאמר מצוה לגואל הדם: לכל אין הבן נעשה וכו'. לכל עבירות שבתורה אין הבן נעשה שליח ב''ד על אביו לא להלקותו ולא לנדותו חוץ ממסית: ה''ג אלא לא קשיא הא בבנו הא בבן בנו. הא דתניא אין בנו נעשה גואל הדם בבנו של רוצח קאמר והא דתניא בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של הרוג קאמר שהוא בן בנו של רוצח ואינו מוזהר על כבודו: מתני' הכל הולך אחר הנוף. אפי' הוא בעיקרו שבתוך התחום הרי הוא כיוצא חוץ לתחום ואם עיקרו חוץ לתחום ונופו בתוך התחום אף העיקר קולט: גמ' אילן שהוא עומד בפנים. בירושלים ולענין אכילת מעשר שני בירושלים היא שנויה: מכנגד החומה וכו'. אלמא לא נופו שדינן בתר עיקר ולא עיקר בתר נוף: בחומה תלה רחמנא. דכתיב (דברים יב) לפני ה' אלהיך תאכלנו: בדירה תלה רחמנא. דכתיב (במדבר לה) כי בעיר מקלטו ישב ונופו ראוי לדירה יותר מעיקרו: בירושלים לענין מעשר הלך אחר הנוף:

אילן שהוא לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים. תימה דבשילהי כיצד צולין (פסחים דף פה: ושם) אמרי' דגגות לא נתקדשו ואם כן . (הוו) מעשר שני אין אוכלין על האילן וי''ל דמיירי שענפיו מועטין שאין בהן ארבע' דלא חשיבי והוי כאילו עומדת באויר כנגד הקרקע עוד יש לומר דמיירי [אפי'] באילן שענפיו מרובין ואויר ירושלים כירושלים: