מכות יא ע"ב

Apropos declarations that take effect even if they were stated conditionally and the condition was not fulfilled, Rav Yehuda says that Rav says: Ostracism that was declared conditionally requires nullification, even though the condition was not fulfilled. From where do we derive this? It is derived from Judah, as it is written with regard to his request that his father allow the brothers to take Benjamin to Egypt: “If I do not bring him to you…I would have sinned to you for all days” (Genesis 43:9), i.e., I will remain ostracized as a sinner. And Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: What is the meaning of that which is written: “Let Reuben live and not die” (Deuteronomy 33:6), followed immediately by the verse: “And this for Judah” (Deuteronomy 33:7)? Why was the blessing of Judah linked to that of Reuben?

Throughout those forty years that the children of Israel were in the wilderness, Judah’s bones were rattling in the coffin, detached from one another, because the ostracism that he declared upon himself remained in effect, until Moses stood and entreated God to have mercy upon him. Moses said before Him: Master of the Universe, who caused Reuben to confess his sin with Bilhah? It was Judah. Judah’s confession to his sin with Tamar led Reuben to confess to his own sin. Moses continued: “And this is for Judah…hear God, the voice of Judah” (Deuteronomy 33:7).

At that point his limbs entered their designated place [leshafa] and no longer rattled, but the Heavenly court still would not allow him to enter the heavenly academy. Moses continued: “And bring him to his people” (Deuteronomy 33:7), so that he may join the other righteous people in Heaven. That request was also granted, but Judah did not know how to engage in the give-and-take of halakha with the Sages in the heavenly academy. Moses continued: “His hands shall contend for him” (Deuteronomy 33:7). That request was also granted, but Judah did not know how to resolve any difficulty raised to reject his opinion until Moses prayed: “And You shall be a help against his adversaries” (Deuteronomy 33:7).

The mishna enumerates those High Priests whose death facilitates the return of unintentional murderers to their homes from the city of refuge to which they fled. A dilemma was raised before the Sages: Is it only with the death of all of the High Priests enumerated in the mishna that the unintentional murderer returns, or perhaps it is even with the death of one of them that he returns?

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from the succeeding mishna: If the verdict of a murderer was decided at a time when there was no one filling the position of High Priest, he never leaves the city of refuge. And if it is so that the death of any of those listed in the mishna facilitates his return, let him return with the death of one of these other High Priests, the one who was sanctified by donning the eight vestments or a priest who was relieved of his position. The Gemara rejects the proof: The mishna is referring to a case where there were no High Priests when the verdict was decided.

MISHNA: If, after the unintentional murderer’s verdict was decided and he was sentenced to exile, the High Priest died, he is not exiled, as the death of the High Priest exempts him from exile. If it was before his verdict was decided that the High Priest died and they appointed another in his place, and thereafter his verdict was decided, he returns from exile with the death of the second High Priest. If the verdict of a murderer was decided at a time when there was no High Priest, and likewise in the cases of one who unintentionally killed a High Priest and in the case of a High Priest who killed unintentionally, the unintentional murderer never leaves the city of refuge.

And one who is exiled may not leave the city at all, either for testimony relating to a mitzva, or for testimony relating to monetary matters, or for testimony relating to capital matters. And even if the Jewish people require his services, and even if he is the general of the army of Israel like Joab ben Zeruiah, he never leaves the city of refuge, as it is stated: “And the congregation shall restore him to his city of refuge, that he fled there” (Numbers 35:25), from which it is derived: There shall be his dwelling, there shall be his death, there shall be his burial.

The mishna continues: Just as an unintentional murderer is admitted to the city of refuge, so is he admitted to its outskirts, located within the Shabbat boundary. Once he entered the outskirts of the city, the blood redeemer may not kill him. In a case where a murderer emerged beyond the Shabbat boundary of the city of refuge and the blood redeemer found him there, Rabbi Yosei HaGelili says: It is a mitzva for the blood redeemer to kill him, and it is optional for every other person to do so. Rabbi Akiva says: It is optional for the blood redeemer, and every other person is liable for killing him.

GEMARA: The mishna teaches: If after the unintentional murderer’s verdict was decided and he was sentenced to exile, the High Priest died, the unintentional murderer is not exiled. The Gemara asks: What is the reason for this? Abaye says: It is derived through an a fortiori inference: If one who was already exiled now emerges with the death of this High Priest, with regard to one who was not yet exiled, is it not right that he should not be exiled? The Gemara rejects this reasoning: And perhaps with regard to this one, who was already exiled, his sin was atoned for by his exile, and therefore the death of the High Priest facilitates his return, but that one, who was not yet exiled, no, his sin was not atoned for and the death of the High Priest should not prevent his exile. The Gemara rebuts: Is it his exile that atones for his sin? It is the death of the High Priest that atones for his sin, and the High Priest died.

The mishna teaches: If it was before his verdict was decided that the High Priest died and they appointed another in his place, and thereafter his verdict was decided, he returns with the death of the second High Priest. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Kahana said that they are derived from a verse, as the verse states: “And he shall dwell there until the death of the High Priest, whom he anointed with the sacred oil” (Numbers 35:25). Now is it the unintentional murderer who anoints the High Priest? Rather, the reference is to that High Priest who was anointed during his days, after he committed the unintentional murder.

The Gemara asks: Why is his return home dependent on the death of the second High Priest? Earlier (11a), the Gemara explained that the High Priest bears a share of the responsibility for unintentional murderers, as he should have pleaded for mercy for his generation and he did not do so. In this case, as the High Priest in question was appointed only after the murder transpired, what could he have done to prevent the unintentional murder? The Gemara answers: He should have pleaded for mercy that the verdict of the unintentional murderer would be decided by the court favorably, so that he would not be sentenced to exile, and he did not plead.

§ Abaye said: We have a tradition that with regard to an unintentional murderer whose verdict was decided and who was sentenced to exile, and he died before he was exiled to the city of refuge, one transports his bones to the city of refuge, and buries him there, as it is written: “To return and dwell in the land until the death of the priest” (Numbers 35:32). And what is the dwelling that is in the land? You must say it is referring to his burial. A Sage taught: If an unintentional murderer died in a city of refuge before the High Priest died, one transports his bones to the graves of his ancestors after the High Priest dies, as it is written: “The murderer shall return to his ancestral land” (Numbers 35:28). What is the dwelling that is taking place in his ancestral land? You must say it is his burial.

§ The Gemara cites a dispute with regard to a case where the murderer’s verdict was decided, i.e., he was sentenced to exile, and the High Priest filling the position at the time was deemed the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza, and the High Priest was thereby disqualified from the priesthood. Rabbi Ami and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa disagree with regard to this matter. One says: The priesthood died, i.e., it is as though the High Priest died, and all exiles return home from the city of refuge. And the other one says: The priesthood is voided, i.e., it is as though there was no High Priest filling the position during that period, and therefore, the exiles may never leave the city of refuge.

The Gemara suggests: Let us say that these amora’im, Rabbi Ami and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua, as we learned in a mishna (Terumot 8:1): If a priest was standing and sacrificing offerings upon the altar, and it became known that he was the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza, and he was disqualified from the Temple service, Rabbi Eliezer says: All offerings that he sacrificed up to that point are not valid, as it is apparent that he is not and never was fit for Temple service, and Rabbi Yehoshua deems all offerings that he already sacrificed as valid.

The Gemara explains: Let us say that the one who says here that the priesthood died holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua. He holds that the High Priest is disqualified only from the time of the discovery that he is disqualified from the priesthood and forward, while any service performed previous to that discovery is valid. The discovery that he is disqualified from the priesthood is like the High Priest’s death, but his priesthood is not invalidated retroactively. And the one who says that the priesthood is voided holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, and since his priesthood is voided retroactively, there was no High Priest filling the position when he was sentenced.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - ב

אמר רב יהודה אמר רב: נידוי שנעשה על תנאי - צריך אותו הנידוי הפרה על ידי חכם, אף כאשר הוא לא חל, משום שלא התקיים התנאי. ^[124]

מנלן דבר זה? - מיהודה. ^[125]

דכתיב, שהתחייב יהודה ליעקב אבינו, כשלקח את בנימין עמו למצרים: "אם לא הביאותיו אליך, וחטאתי לך כל הימים".

קיבל יהודה על עצמו, שיהיה מנודה לאביו, ^[126] אם לא יחזיר אליו את בנימין ממצרים. ^[127] ועל אף שהחזיר יהודה את בנימין ליעקב אביו, בכל זאת, מצינו שחל עליו הנידוי. וזאת, על אף שקיבל יהודה את הנידוי על עצמו רק על הצד שלא יביאנו, וכדלהלן -

ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

מאי דכתיב בפרשת "וזאת הברכה", בברכות שבירך משה את בני ישראל לפני מותו, "יחי ראובן ואל ימות", ואחר כך אמר הכתוב "וזאת ליהודה" - מדוע הסמיך הכתוב את הברכה של יהודה לברכה של ראובן?

ללמדך, מכך שנסמכה ברכת יהודה לברכת ראובן, והתחיל ביהודה בלשון "וזאת", שיש קשר בין הברכה שניתנה ליהודה ובין הברכה שנאמרה לראובן.

כי כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, הם היו נושאים את ארונות השבטים לקבורה בארץ ישראל, והיה שלדם קיים כשהוא שלם, ואילו עצמותיו של יהודה - היו מפורקות, ומגולגלין בארון בשעה שהיו נושאים אותו, מחמת הנידוי שקיבל יהודה על עצמו להיות מנודה גם אחר מותו, לעולם הבא.

עד שעמד משה, ובקש עליו רחמים.

אמר משה לפניו של הקב"ה: רבונו של עולם! יחי ראובן, יהי רצון שיהיה שלדו קיים, כאילו הוא חי.

שהרי מי גרם לו לראובן שיודה ברבים על שבלבל יצועי אביו, במעשה בלהה? - יהודה גרם זאת, כאשר הודה במעשה תמר.

[לפי שכך דרש רבי תנחומא: כאשר הודה יהודה במעשה תמר, ואמר "צדקה ממני", אז נעמד ראובן, והודה שבלבל יצועי אביו]. ^[128]

ואם כן, למה וזאת תהיה ליהודה, שתהיינה עצמותיו מתגלגלין בארון?

ובקש משה: שמע ה', קול יהודה!

ומיד, עאל איבריה לשפא. נכנסו אבריו למקום חיבורם, ששפו [יצאו] ממנו.

ועדיין לא הוה קא מעיילי ליה, לא העלוהו ליהודה למתיבתא דרקיע, מפני הנידוי.

עד שהוסיף משה, ואמר: "ואל עמו תביאנו".

ועדיין לא הוה יהודה קא ידע למישקל ומיטרא בשמעתא בהדי רבנן, לשאת ולתת במלחמתה של תורה ^[129] בישיבה של מעלה.

עד שאמר משה: ידיו רב לו, שיהיה בו כח לריב ריבו בשקלא וטריא עם חביריו.

ועדיין לא ידע לפרוקי קושיא [בסוטה ז ב, ובבא קמא צב א, הגירסא היא: לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא].

עד שאמר משה: ועזר מצריו תהיה.

איבעיא להו: זה שאמרה המשנה ששלשת הכהנים האלו, אם מתו הם "מחזירין את הרוצח", האם כוונתה לומר, שרק במיתת שלשת הכהנים הגדולים כולן, רק אז הוא חוזר, אך אם נשאר אפילו אחד משלשתן בחיים הוא אינו חוזר.

או דילמא, די במיתת אחד מהן כדי להחזירו. ^[130]

תא שמע ראיה, לפשוט את הבעיא, מהא דתנן בסמוך:

נגמר דינו של הרוצח בשגגה לצאת לגלות בלא שכיהן אז כהן גדול ^[131] - אינו יוצא משם לעולם.

ואם איתא, שבמיתת אחד מהם הוא יוצא, מה איכפת לנו שאין כהן גדול מכהן בשעת גמר דין? והרי ליהדר בדהנך, שיחזור במיתת הכהנים האחרים, כשימות הכהן מרובה הבגדים, או הכהן שעבר ממשיחותו.

ובהכרח, שאינו יוצא עד שימותו כל השלשה, ולכן אם לא כיהן בשעת גמר דין כהן גדול, אין שלשה כהנים שיוציאוהו בשעת מיתתן, לפי שאין מוציא אלא כהן שהיה בשעת גמר דין, ומת לאחר מכן.

ורוצח זה, בשעת גמר דינו היו רק שני כהנים, ומיתת השנים בלבד אינה מוציאה, כי רק מיתת שלשה מוציאה.

ודחינן: משנה זאת מדברת בדליכא אף כהן גדול בעת שנגמר דינו. אך לעולם, יוצא במיתת אחד מהן, אם היה קיים בעת שנגמר דינו. ^[132]

מתניתין:

א. אם משנגמר דינו של הרוצח לגלות, מת כהן גדול - הרי זה אינו גולה, כיון שהתכפר במיתת הכהן אחר שהתחייב גלות. ^[133]

ב. אך אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול, ומינו כהן גדול אחר תחתיו, ^[134] ולאחר מכן נגמר דינו - הרי הוא חוזר רק במיתתו של שני.

ג. ואם נגמר דינו בזמן שמת הכהן הגדול, ועדיין לא מינו כהן גדול אחר.

וכן ^[135] ההורג בשוגג כהן גדול, ועדיין לא מינו אחר תחתיו, ונגמר דינו לגלות.

וכן כהן גדול שהרג -

בכל אלו, אינו יוצא משם הרוצח לעולם. ^[136] ד. והרוצח שגלה - אינו יוצא מעיר מקלט, לא להעיד עדות מצוה, ^[137] ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות.

ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל, כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם!

שנאמר [במדבר לה כה] "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה. ^[138] וישב בה עד מות הכהן הגדול".

וכיון ששלש פעמים הוזכר בכתוב "שמה", דרשינן: - שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, ^[139] שם תהא קבורתו. ^[140]

ה. כשם שהעיר קולטת, כך כל תחומה של העיר, שהוא אלפיים אמה מסביב לעיר, גם הוא קולט.

ו. רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם -

רבי יוסי הגלילי אומר: מצוה ביד גואל הדם להורגו, ורשות ביד כל אדם להורגו.

רבי עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם להורגו.

וכל אדם, אם הרגו - חייבין עליו.

[גירסת הרמב"ם אין חייבין עליו]. ^[141]

גמרא:

והוינן בה: מאי טעמא מי שנגמר דינו וקודם שגלה מת כהן גדול, אינו גולה?

אמר אביי: קל וחומר הוא - אם מי שגלה כבר - יצא עכשיו, כשמת הכהן הגדול.

מי שלא גלה, כיון שמת הכהן הגדול מיד בגמר דינו, אינו דין שלא יגלה!

שהרי קל הוא מהגולה, שאת הגולה צריך להוציאו ולפוטרו מעונש שכבר חל עליו, ואילו זה שעדיין לא גלה, לא מחילים עליו את העונש.

ופרכינן: אין זה קל וחומר.

כי ודילמא, האי דגלה, שמא הגולה, כיון שכבר גלה, איכפר ליה בכך חטאו, וקל לפוטרו עתה.

אבל האי, דלא גלה, ועדיין לא התכפר לו, ושמא עליו לגלות, ורק לאחר שיגלה הוא ייצא מגלותו במיתת כהן הגדול הבא אחריו.

ודחינן: אין זו פירכא! כי מידי, האם גלות קא מכפרא? והרי אין הוא נפטר מעונש הגלות אפילו כששוהה בעיר המקלט זמן רב.

ואין אורך גלותו תלוי אלא במיתת הכהן.

ובהכרח, שרק מיתת כהן הוא דמכפרא, כי אז הוא יוצא מעיר המקלט ושב אל מקומו.

ואם מועילה מיתת הכהן הגדול לכפר עליו ולהוציאו מעיר המקלט אחר שחל עליו העונש, ודאי שמיתת הכהן הגדול מכפרת עליו לפטור אותו שלא יחול עליו העונש, כשעדיין לא גלה. ^[142]

שנינו במשנה: אם עד שלא נגמר דינו וכו'.

והוינן בה: מנא הני מילי, שיוצא רק במיתת הכהן הגדול השני?

אמר רב כהנא: משום דאמר קרא, "וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן המשחה".

ולשון הכתוב "אשר משח אותו", צריך ביאור:

וכי הוא, הרוצח, מושחו לכהן הגדול?

אלא בא הכתוב לומר לך, שאינו יוצא אלא במיתת כהן גדול זה שנמשח בימיו, אחרי שנגמר דינו לגלות.

שמא תשאל: מאי הוי ליה לכהן הגדול שנמשח אחר גמר דינו של רוצח זה, למעבד? מה הוא היה יכול לעשות כדי למנוע את מעשיו של רוצח זה, והרי כאן אין עליו את התביעה שלא בקש רחמים על דורו, כי תקלה זו נעשתה עוד לפני שהתמנה לכהן גדול, אלא שלא נגמר דינו עד שנעשה כהן גדול!

תשובתך: היה לו לבקש רחמים שיגמור דינו של רוצח זה לזכות, ולא ביקש, ולכן יוצא הלה במיתתו. ^[143]

אמר אביי: נקטינן שכך היא ההלכה: נגמר דינו, ולא הספיק לגלות, ומת - מוליכין את עצמותיו לשם, לקוברו בעיר מקלט. ^[144]

דכתיב "לשוב לשבת בארץ, עד מות הכהן".

ואיזהו ישיבה שהיא "בארץ", שמשמעותה בתוך הקרקע? - הוי אומר: זו קבורה. ^[145]

תנא בברייתא: מת הרוצח שגלה, בעיר מקלטו, קודם שמת כהן גדול, וקברוהו בעיר המקלט, הרי כשימות אחר כך הכהן הגדול - מוליכין עצמותיו על [אל] קברי אבותיו. דכתיב "ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו".

איזהו ישיבה שהיא בארץ אחוזתו? - הוי אומר זו קבורה.

ואם נגמר דינו, ^[146] ואחר כך באו עדים, והעידו שהכהן הגדול הוא כהן פסול, וכהונתו היא בטעות, ועקב עדותם נעשה הכהן הגדול, שכיהן אז, פסול משום בן גרושה ובן חלוצה ^[147] - מה דינו של הרוצח?

פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא.

חד אומר, מתה כהונה. הרי זה כאילו מת הכהן לאחר גמר דינו, ואין הרוצח גולה.

וחד אומר, בטלה כהונה. עתה התברר למפרע שלא היה מעולם זה כהן גדול, ונמצא שנגמר דינו של הרוצח בזמן שלא היה כהן גדול, ואינו יוצא לעולם.

והוינן בה: לימא רבי אמי ורבי יצחק נפחא, בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע קא מיפ לגי!?

דתנן: אם היה כהן עומד ומקריב על גבי המזבח, ובאו עדים, ונודע עתה מפיהם פסולו, שהוא בן גרושה או בן חלוצה -

רבי אליעזר אומר: כל קרבנות שהקריב ^[148] פסולין. כי התברר למפרע שהוא חלל, הפסול לעבודה.

ורבי יהושע מכשיר. ^[149]

ומניחה הגמרא, שנחלקו בטעם המחלוקת לעיל. ולכן תלינן מחלוקת רבי אמי ורבי יצחק נפחא במחלוקת זו.

מאן דאמר "מתה כהונה", סבר כרבי יהושע, שהכשיר קרבנותיו.

ומאן דאמר "בטלה כהונה", סבר כרבי אליעזר, שפסל כל הקרבנות למפרע.

הערות

^[124] הראשונים תמהו מהו החומר בנידוי, שחל אף כשלא התקיים התנאי, ואילו נדרים ושבועות תלויים בקיום התנאי, עיין בתוס' שכתבו שמדובר בתנאי שאין תלוי בידו לקיים. והריטב"א כתב שיהודה לא הביא את בנימין ממש לאביו, [ועי' בתשובות הרשב"א ח"ד רע"ד] וכוונתו כמו שהביא המאירי מספר האשכול הריטב"א שכשעלו לבשר ליעקב שיוסף במצרים, לא הביאו את בנימין, שהרי נאמר ויפג לבו כי לא האמין להם, ולולי היה שם בנימין היה שואלו, וביאר הריטב"א שאין זה נחשב שלא קיים התנאי כלל, שהרי העיקר היה לרצות את יעקב. אך הראב"ד תמה על כך שהרי בנימין נמנה בין יורדי מצרים, ועל כרחך שעלה שוב וירד. וכן נקט רבינו בחיי והרשב"א [בתשו' ח"ג רכ"ו] ובכסף משנה [פ"ז מת"ת הי"א] דן בזה ועיין בהערה 126.

^[125] הרשב"א בתשובה למהר"י בן לב [ח"א כלל ה'] כתב שכל דין נידוי רק מדרבנן. והקשו עליו מסוגיתנו שמשמע שכבר בדין תורה היה נידוי ליהודה. ובאבני נזר [חו"מ ל"ב] כתב שרק בנידוי וחרם שמטילין בית דין סובר הרשב"א שהוא דרבנן, אך את עצמו יכול אדם לנדות מן התורה.

^[126] החפץ חיים ביאר בספר שמירת הלשון [ח"ב פי"ב] שהטעם שנסבב ליהודה נידוי חמור, מפני שעמד בראש האחים במכירת יוסף, בעת שהחרימו את כל מי שיגלה ליעקב על המכירה, ושיתפו את הקב"ה בזה, עד שנסתלקה שכינה מיעקב, כמו שלמדו ממה שנאמר במציאת יוסף, ותחי רוח יעקב אביהם, שחזרה אליו השכינה. וכנגד זה נגזר על יהודה שתסתלק ממנו הקדושה על ידי הנידוי שיקבל על עצמו. עי"ש.

^[127] כתב הרמב"ם [פ"ז מת"ת הי"א] תלמיד חכם שנדה עצמו, אפילו על דעת פלוני, ואפילו על דבר שחייב נידוי, הרי זה מפר לעצמו, והשיגו הראב"ד אם כן למה לא התיר יהודה לעצמו, וביותר למה לא התירו יעקב. ותירץ הכסף משנה שיכול להתיר לעצמו רק נידוי סתם, אך אם נידה את עצמו אם לא יעשה כך וכך לפלוני, אינו יכול להתיר אלא על דעתו, ויעקב לא התיר לו, כי היה סבור שכיון שהשיב את בנימין אין צריך התרה, וכן כתב הרשב"א בתשובה [ח"ג שכ"ו] וכמבואר בהערה 124. ובבית יוסף [יו"ד רכ"ח] הביא תירוץ המרדכי [בבבא בתרא אות שנ"ד] שאין התרה אלא לנידוי בעולם הזה, שהוא נידוי מהבריות והתירו תלוי בהם, אך נידוי לעולם הבא שהוא נידוי למקום, אין חכם יכול להתירו. והרשב"א [שם] דחה תירוץ זה, וטען שההתרה מבטלת את הנידוי למפרע, ומועילה אף לנידוי לשמים, ובדרכי משה שם הביא כן מהרמב"ן, ובתשב"ץ [ב. ע"ב] תמה על כך מסוגייתנו, שהרי יהודה נידה עצמו גם לעוה"ב, ואיך הוכיחה הגמ' שנידוי על תנאי צריך הפרה ממה שלא הותר לו. עי"ש שכתב שעצם הנידוי לא היה צריך לחול כיון שהיה על תנאי. ועיין בר"ן מועד קטן [י"ז.] ובב"ח [יו"ד של"ב] ובהערות על תוס', הערה 32.

^[128] עיין בתוס' [ד"ה מי גרם] ובהערה בשם רש"י בסוטה, וברבינו בחיי פרשת וזאת הברכה כתב, "קבלה היתה ביד משה רבינו ע"ה איש מפי איש שלא הודה ראובן שבלבל יצועי אביו עד לסוף שנים רבות שהודה יהודה חטאו בתמר, ובאותה שעה הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו, אז יצאו כל אחיו מן החשד". והגר"ח שמואלביץ בשיחות מוסר [ל"א, כ"ט] הוכיח מכאן שזיכוי הזולת גדול מזכויות האדם לעצמו, שהרי יהודה הציל בהודאתו שלש נפשות, תמר ושני בניה, ולא הזכיר משה לזכותו את הודאתו, אלא מה שנגרם בעקבותיה, שראובן הודה על חטאו.

^[129] בשו"ת חוות יאיר [קל"ב] הביא פירוש שהפלפול מיוחס לידים שכן דרך המתפלפלים להכות בידים זו בזו, ועי"ש שדחאו.

^[130] בגבורת ארי ביאר, שספק הגמרא הוא רק על הכהנים הגדולים שהיו בעת הגמר דין, אך אם בשעת היה רק אחד מהכהנים גדולים המנויים במשנה, פשיטא שחוזר הרוצח במיתתו, ואין צורך במיתת כל הכהנים שהתמנו אחרי שנגמר דינו. וראייתו ממה שאמר רבי יהודה אף משוח מלחמה מחזיר, שאילו הספק היה על כל הכהנים שהתמנו היה צריך לומר אף משוח מלחמה מעכבו. וכן נקט המנחת חינוך [ת"י] מסברא, וראייתו, שהרי אם חסר אחד מהם בעת גמר דין, פשיטא שאינו מעכב, שאם לא כן בבית שני שלא היה משוח בשמן המשחה, לא יצא הרוצח לעולם. אך בערוך לנר חולק.

^[131] הריטב"א ביאר קושית הגמרא, שמשמעות הלשון "בלא כהן גדול" היא על כהן גדול העובד, ולא שלא היו כל הכהנים בעולם, ובפורת יוסף ביאר שהיה פשוט לגמרא שיש אחד מהכהנים הגדולים בעולם, שהרי תנן בסנהדרין [נב:] בזמן שאין כהן אין משפט, ודחינן שאין הכוונה בזמן שקיים הכהן עצמו, אלא בזמן שקיימת העבודה במקדש ויש דיני כהונה.

^[132] הרמב"ם [פ"ז ה"י] כתב, ההורג כהן גדול ולא היה שם כהן גדול אחר, וכהן גדול שהרג ולא היה שם כה"ג אחר, הרי אלו גולין ואין יוצאין מעיר מקלט לעולם, והקשה המשנה למלך שהרי בגמרא לא נפשטה הבעיה, ואיך פסק הרמב"ם שבמיתת אחד מהם הוא חוזר, שהרי משמע שאילו היה כהן גדול אחר, היה יוצא במיתתו, ולכאורה יותר היה לו להקשות ממה שפסק הרמב"ם בהלכה ט', שכל אחד מארבעת הכהנים שמת מחזיר הרוצח, הרי מפורש שדי במיתת אחד מהם, ובהכרח צריך לבאר שדעת הרמב"ם כנ"ל, שספק הגמרא רק במקום שהיו כלם בעת הגמר דין, והרמב"ם כתב על אופן שהיה רק אחד בגמר דין, ועיין במאירי שפירש דבריו גם לגבי ההורג כהן גדול וכהן גדול שהרג, שמדובר באופן שלא מינו כהן גדול אחר לפני גמר דין, שאם כן מינו, היה יוצא במיתתו, אך אינו קשור לספק הגמרא שהוא באופן שהיו כלם בגמר דין.

^[133] הטעם שאינו גולה, כתב המאירי שאחר שנגמר דינו, הרי הוא כמי שגלה, שמה שנחקק בדמיונו גלותו, גרם לו להכנע, עד שבכניעתו נתכפר לו במיתת כהן גדול, ומתוך כך הפקיעה מיתתו גלותו של זה. וכן משמע ברע"ב, אך התוס' יו"ט כתב שסברא זו מועילה להחמיר ולא להקל, והטעם הוא כמבואר בגמרא שמיתת כהן מכפרת, ומי שלא גלה נפטר בקל וחומר.

^[134] במנחת חינוך [ת"י] דן בגולה בתחילה, לפני גמר דין, לעיר מקלט, ומת כהן גדול בזמן שהיה שם, האם נפטר מגלותו, והניח בצריך עיון, והחזון איש כתב שפשוט שחייב גלות, שהרי עוד לא נגמר דינו, ועיין תוס' [ד"ה מידי, ובהערות].

^[135] תוס' ביומא [ע"ג.] הקשו למה לא יוצא לעולם, והרי יכול לצאת במיתת משיח שעבר לרבנן או משיח מלחמה לרבי יהודה, ותירצו, דשמא כהן גדול עיקר וכיון שהיה כהן גדול בשעה שהרג לא הדר במיתת הני, או במיתת כהן גדול שיעמודו תחתיו. ומה ששנינו שכל אלו מחזירים את הרוצח היינו רק כגון שלא היה כהן גדול בשעה שהרג. ותמה הרש"ש שבמשנה משמע שאף אם מת הכהן גדול אחר שרצח, ומינו כהן גדול אחר לפני גמר דין, יוצא במיתת שני, [ועיין להלן בהערה 136] עוד תירצו תוס' הנ"ל, שמדובר באופן שלא היו משוח מלחמה וכהן שעבר. ותמהו כל האחרונים, שדברי התוס' הם השקלא והטריא בגמרא לפני המשנה! ? וביארו, שהגמרא דייקה מהרישא שנגמר דינו בלא כהן גדול, שמשמעותה שלא היה אף כהן גדול, וכמדסקינן בדליכא, אך תוס' הקשו מהסיפא שכהן גדול שהרג או שהרגו כהן גדול, למה לא יצא ההורג במיתת כהן אחר.

^[136] רש"י בסנהדרין [יח ב] ביאר הטעם, כיון שאין כהן גדול במקדש, במיתת מי ישוב, ובתוס' פירשו כגון שלא מינו אחר תחתיו עד אחר הגמר דין, ואין עוד כהנים גדולים, כגון משיח שעבר או משיח מלחמה, שחוזר במיתתן. ומשמע שרק הכהן שנמצא בשעת גמר דין הוא מחזירו. [והר"ן שם כתב או בשעת רציחה או בשעת גמר דין, וצריך ביאור]. והריטב"א חלק עליהם, וכתב שאף אם מינו כהן גדול אחר קודם גמר דין, אינו חוזר במיתתו, שלא נתן הכתוב לכפרה על ידי כהן גדול אלא כשאין שייכות ברציחה לכהן גדול, והטעם הוא מפני שהעון חמור מאד, [וכתב טעם נוסף שצריך שיהיה הכהן בשעת ההריגה, והסיק שטעם זה אינו מחוור, אך ברמב"ם משמע שסבר כך שהרי לא חילק אם מינו אחר קודם גמר דין]. ובמנחת חינוך [ת"י] הביא סברת הפרשת דרכים, שכיון שחטא במכפר עצמו, אינו דין שיתכפר, כמו שאמרו "אין קטיגור נעשה סניגור", ועי"ש שדחאו. והחזון איש [ליקוטים כ"ג על הדף] כתב שהעיקר תלוי בכהן גדול שנמצא בשעת ההריגה אלא שאם מת כהן גדול קודם ההריגה, תלוי הרוצח בכהן גדול שבגמר דין, שגם בו שייך הטעם שהיה לו לבקש רחמים שיגמר הדין לזכות. אך סברא זו מחייבת רק עם הלימוד מהפסוק "אשר משח אותו". אבל כשהרג כהן גדול או כהן גדול שהרג, לא ניתן לו לצאת במיתת הכהן הגדול שהתמנה תחתיו, שלא נלמד באופן זה מהפסוק "אשר משח אותו", ובכך פירש כוונת התירוץ הראשון בתוס' ביומא המובא בהערה 135 ועי"ש עוד. ובדברי יחזקאל [כ"ב, כ"ב] הקשה שכהן גדול ההורג, יפטר מגלות משום שרוצח אינו שב לשררתו אף במות הכהן גדול, ואם כן הרי זה כדין "מתה כהונה" [המובא בסוף העמוד] ויפטר משום כך שחשוב כמיתת עצמו, ועי"ש שדן אם נחשב משום כך שנגמר הדין בלי כהן גדול, כיון שבעצם הגמר הדין נפקעת כהונתו, וכן אם חוזר לשררת כהן גדול ואין דינו ככל השררות.

^[137] הרע"ב פירש דהיינו עדות החדש, וכתב בתפארת ישראל שכמו כן אינו יוצא לצורך קיום שאר המצוות כמו לעלות לרגל, או להביא קרבן אם הוא נזיר, וכדו'. והרמב"ם [פ"ז ה"ח] כתב שאינו יוצא לעולם אפילו לדבר מצוה או לעדות. והקשה התפארת ישראל שהרי קיימא לן שעשה חמור כגון הקרבת קרבן פסח דוחה עשה קל, וידחה העשה של "בעיר מקלטו ישב", [וכבר הערנו לעיל שבדעת הרמב"ם [פ"ה ה"א] משמע שהעשה על בית דין, שכתב "מצוה להגלותו", ואפשר לומר שלפיכך אינו נדחה בעשה של הרוצח עצמו]. וכתב שכמה עשין נאמרו לגבי עיר מקלט, ולכן אינם נדחים בעשה אחד, ועוד שמכניס עצמו לסכנה, וכל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש, אך דחה טעם זה, של פיקוח נפש, שלא נאמר במשנה, ואדרבא תמוה למה לא נקטה המשנה טעם זה, וגם שאינו מועיל לפטרו מלצאת אם הוא שר צבא וצריך להציל את כל ישראל. ובאור שמח דייק לשון הרמב"ם שכתב שאם יצא התיר עצמו למיתה, שכוונתו, שלפיכך אינו חייב להכניס עצמו לספק מיתה כדי להציל חבירו מסכנה ודאית, אך בהגהות מיימוני [עי' כס"מ פ"א] כתב להדיא שחייב להסתכן באופן זה. והגר"י קמינצקי בספרו אמת ליעקב עה"ת, הוסיף שיתכן שדעת הרמב"ם שצריך לצאת למלחמה ככל היוצאים שנכנסים לפיקוח נפש משום המצוה להלחם, ובא הרמב"ם להשמיענו, שאף שמצוה עליו לצאת, בכל זאת הותר דמו ויכול גואל הדם להרגנו. ובערוך השולחן [חו"מ תכ"ה] כתב שרחוק להניח שתבא התשועה לישראל על ידו, אחר שבאה תקלה על ידו, ועיין בכלי חמדה פרשת פנחס שפלפל בזה.

^[138] המנחת חינוך הסתפק האם יכול גואל הדם להורגו כשנס ונמצא כבר בעיר מקלט אחרת, והיינו, האם לומדים מהפסוק שעיר מקלט אחרת אינה קולטתו, או רק שאסור לו לצאת.

^[139] הגבורת ארי תמה למי נתנה מצוה זו שימות שם, שהרי בשלמא הוא מצווה על דירתו שם, וקבורתו ניתנה לבית דין, אך מי מצווה לעשות את מיתתו דוקא שם, ואין לומר באופן שהתחייב סקילה או שהרג במזיד אחר שגלה, וקמשמע לן שצריך להמיתו דוקא בעיר מקלט כי גם דבר זה פשיטא הוא, שלא יוציאוהו מעיר מקלט.

^[140] האדמו"ר מסלונים זצ"ל ביאר בספרו נתיבות שלום [על פרשת מסעי] מה טעם צריך להקבר בעיר מקלט, ומה כפרה תבוא לו אחר מיתה. וביאר שענין הקליטה לרוצח בשגגה בערי מקלט היא משום שכתב הרמ"בם במורה נבוכים שאין תקלה באה לדבוק בה' יתברך, ולכן נתנו תקנה למי שבאה תקלה על ידו, שידור במחיצת שבט לוי שכתב עליהם הרמב"ם [בסוף הלכות שמיטה ויובל] שנשאם לבם להדבק בה' יתברך לעולם, ולפיכך ישאר שם לעולם אף אחר מותו שיהיה דבוק בה' לעולם. ומרן ה"קהילות יעקב" בספרו ברכת פרץ [על פרשת מסעי] כתב שמדיני משנה זו לכאורה משמע שהגלות באה לעונש, ולא להצלה [וכן הבאנו כמה פעמים שדייק האור שמח ממה שמוליכין עצמותיו לעיר מקלט, שעל כרחך גולה לכפרה, ועיין במהרש"א לעיל י ב]. ומאידך בכל הסוגיא לעיל [בעמוד א'] מצינו שמצוה לטרוח לטובת הרוצחים, ומשמעות כל הפסוקים שערי המקלט ניתנו כדי להציל הרוצח מגואל הדם, הרי שמצוה זו ניתנה לשבט ולחסד. וביאר שמה שהחמירה עליו התורה כל כך שלא יצא מהעיר, עד שהותר דמו לכל אדם, כל זאת נעשה להצילו, פן יתגעגע לביתו, ויהרגנו גואל הדם.

^[141] כך פירש בפירוש המשניות וכן פסק בפ"ה מרוצח ה"י, וכך הגיה בהגהות הגר"א בגליון. והריטב"א כתב שזו הגירסא הנכונה. אך הרמב"ן בהשגות על ספר המצוות, גרס חייבין עליו, וביאר התוס' יו"ט, שאילו גרסינן אין חייבין עליו, למה חילק רבי עקיבא ביניהם, והרי היה יכול לומר "רשות ביד גואל הדם וביד כל אדם", וכתב שאף לגירסא זו לפרש, שבפסוק ניתנה רשות לגואל הדם, וממנה אתה לומד שכל אדם אין חייבין עליו. והריטב"א והמאירי והגרעק"א כתבו, שלגואל הדם מותר לכתחילה, והיינו רשות, ואילו לכל אדם אסור להורגו לכתחילה, רק אין חייבין עליו.

^[142] ביאור דברי הגמרא ראה בתוספות ובהערות. והחזון איש למד מסוגיא זו, שאף אם מת הכהן הגדול בשעה שהרוצח יצא מחוץ לעיר מקלט במזיד, מכפרת לו המיתה ושב לביתו. שהרי הוא לא גרע ממי שנגמר דינו ועדיין לא נכנס לעיר מקלט, שנפטר במיתת הכהן. והערוך לנר הסתפק בזה.

^[143] לכאורה תמוה מאד, האיך יתפלל הכהן לעוות את הדין ולפטור את הרוצח בשגגה מגלות? ורבים מהאחרונים ביארו שהכוונה שיטה הקב"ה לב כל הדיינים לחייבו, וקיימא לן בסנהדרין [יז א] שאם באו כלן לחובה פוטרין אותו, ונמצא שדנו אמת, ובכל זאת יצא דינו לזכות. ובמכתב מאליהו [ח"ג חסד והכרת הטוב] כתב שבתפילת הצדיק על הרשע מתגלה כבוד ה' בגילוי החסד שנותן לרשע בעבור הצדיק, ובכך מגיע החטא לתיקונו כאשר מחמתו יצא גילוי זה, ולכן "אלוהים נצב בעדת אל", דהיינו בבית דין, ומעלה צד זכות לפטור הרשע שכבר הגיע לתיקונו.

^[144] כתב המאירי [להלן יב.] על מה שאמרו בגמרא "ערי מקלט לחיים ניתנו ולא לקבורה", ואף שהרוצח נקבר בהם, אינה אלא קבורת עראי. ותמוה, שהרי הגמרא להלן הקשתה קושייתו, ומתרצינן, דגלי ביה רחמנא. והערוך לנר כתב שדין הולכת עצמותיו לעיר מקלט, לא נאמר על אלו שאין יוצאין משם לעולם, כגון כהן גדול שהרג ומי שהרג כהן גדול, שבהם לא מתקיים לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן הגדול, שאינם חוזרין במיתתו, ולפי המאירי לכאורה אי אפשר לקברם בעיר מקלט שקבורתו לעולם. אך בדברי יחזקאל [כ"ב כ"ג] הבין להיפך, שנקברים שם לעולם ואין חזרה לעצמותיהן במיתת הכהן.

^[145] המנחת חינוך [ת"י] הסתפק אם מצוה להחזירו לקברי אבותיו, או רשות להשאירו בקברו כמו שרשאים הרוצחים להשאר בעיר מקלט אחר מיתת הכהן. ובמאירי הנ"ל משמע שחייבים להחזירם כדי שלא תהיה קבורה עולמית בעיר מקלט. ולפי דבריו נדחית ראית הגר"א בשו"ע [יו"ד שס"ג א'] שממשנתנו מוכח שמותר לפנות קבר כדי לקברו בקברי אבות, שהרי כאן מדובר רק בקבר שבעיר מקלט, שאינו אלא קבר עראי, שלא ניתנה לקבורה עולמית, אך אין ראיה מה הדין בקבר קבוע. וכן כתב בשו"ת חתם סופר [ח"ו ל"ז] שבמשנתנו מדובר שקברוהו על דעת להחזירו לקברי אבותיו.

^[146] כתב הריטב"א, שבין אם נמצא שהוא חלל אחר גמר דין קודם שגלה, אינו גולה, ובין אם נמצא אחר שגלה, חוזר לביתו, וראיה לכך, שהרי אם אינו חוזר אין לנו מקור שאינו גולה, שהרי מקל וחומר למדנתו זאת לעיל. ובטעם הפטור של מתה כהונה ביאר שאף שהכהן במציאות לא מת, הפסול שנמצא בו ומצערו, חשוב לו כמיתה להיות מכפר. וכתב הדבר אברהם [א' כ"ו ח'] שאין הצער חשוב כמיתה להחזיר הרוצח. אלא הפסקת הכהונה מחזירתו, ורק בכדי להשוותה להפסקת הכהונה במיתה צריך את הצער שבפסול. ועיין בדברי יחזקאל [כ"ב, כ"א] שנשאר בתימה על טעם הריטב"א.

^[147] החזון איש הסתפק אם אומרים "מתה כהונה" אף בבן חלוצה שהוא מדרבנן. ובדברי יחזקאל [כ"ב כ'] כתב שנחשב כ"מתה כהונה" כיון שמסלקים אותו משררתו, וכיון שאינו משמש יותר ככהן גדול יש בו את הטעם ש"מתה כהונה" פוטר את הרוצח. ובמרכבת המשנה [פ"ז ה"י] הגדיל לומר שאף אם הסתלק הכהן גדול ממשרתו מפני שהרג את הנפש, נחשב כ"מתה כהונה" ופוטר את הרוצח, ואף שנשאר ככהן הדיוט. ובמנחת חינוך דן לגבי כהן גדול שסילקו המלך משררתו אם מחזיר את הרוצח. אך כתב שאם נפסל על ידי מום, אינו מחזיר את הרוצח, שעדיין הוא בקדושתו ככהן גדול שאסור באלמנה.

^[148] נחלקו הראשונים, האם מדובר על עבודתו שכבר עבד, שאינה מתחללת למפרע לדעת רבי יהושע, אך מכאן ולהבא לכולי עלמא עבודתו פסולה. וכך משמע ברש"י [פסחים עב ב קידושין סו ב], ובתוס' [כתובות כג א קידושין יב א. עי"ש ברש"ש]. אך דעת הרמב"ם [פ"ו מביאת מקדש ה"י] והמאירי בסוגיין, שלכתחילה אינו עובד להבא, אך אם עבד עבודתו כשרה. ותמהו כל האחרונים מסוגיין, שהרי אם עבודתו כשרה להבא למה נחשבו כ"מתה כהונה" [שאילו משום האיסור, אף קודם לכן היה אסור לו רק שלא ניתן למנעו מעבודה, ומצב זה נשאר גם להבא]. וביארו, שהרמב"ם לשיטתו שפסק שבטלה כהונה, וסבר שטעמו של האומר כן, הוא ממה שנאמר "ברך ה' חילו" ולמדו בקידושין שם להכשיר אפילו חללין שבו, וביאר הרמב"ם שהכוונה להכשיר עבודת חלל בדיעבד, שהרי למפרע לא נפסלו עבודותיו למפרע, ולכן גם להבא כשר בדיעבד. ובזה גופא נחלק עליו האומר "מתה כהונה", שדעתו שאינו נפסל למפרע ולכן עבודותיו כשרות, אך מכאן ולהבא פסולות הן, ומקורו ממה שלמדו בקידושין שם מהפסוק ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, וכי איך יבא לפני כהן שאינו בימיו, ודרשינן לכהן כשר שנתחלל, ולמד שעבודותיו כשרות כל זמן שלא התחלל, ועיין עוד באריכות בדבר אברהם ובדברי יחזקאל [שם] ובמרחשת [ח"א ח'] ובאור שמח [פ"ג מעבדים] ובקהילות יעקב כאן.

^[149] הרמב"ן בקידושין [סו ב] כתב, שלא הכשירו קרבנותיו אלא כשנודע שהוא ספק חלל, אך אם התברר שהוא חלל ודאי קרבנותיו פסולים. והקשה הריטב"א הרי סוגייתנו מדברת אף בחלל ודאי ומכשירין קרבנותיו. וביאר הדבר אברהם [שם] שבהכרח מדובר בחלל ודאי, שאם לא כן כיצד יוצא הרוצח בפסולו מספק, והרי שמא כשר הוא. וכתב לדחות ראייתו, שיש לומר שאף ספק פוטר בצערו שנפסל מכהונה. ובדברי יחזקאל כתב שמוכרח יותר, שהרי מאן דאמר בטלה כהונה, אמר שלא יוצא לעולם, ואם מספק נפטר מגלות, הרי כשימות כהן זה, נפטרנו מספק שמא היה כשר ומיתתו מכפרת, ועל כרחך שמדובר בחלל ודאי. אך כתב שסברא זו מועילה לדחות את ראיית הריטב"א, שיש לומר שמדובר בסוגייתנו בספק חלל, ולמאן דאמר מתה כהונה יוצא לבסוף במיתתו ממה נפשך, או שנפסל או שמת ככשר, אך למאן דאמר בטלה כהונה אינו יוצא במיתתו שיש לו רק ספק אם מת כהן כשר, וספק אינו מוציא.

ובענין דומה של דבר שקיים אף שמעיקרו נעשה על תנאי, אמר רב יהודה אמר רב: נידוי, גם אם נעשה על תנאי — צריך הפרה, ולמרות שמתקיים התנאי. מנלן [מנין לנו] כן? מיהודה, דכתיב [שנאמר] כאשר ביקש מיעקב אביו לקחת אתו את בנימין למצרים: "אם לא הביאתיו אליך... וחטאתי לך כל הימים" (בראשית מג, ט), כלומר אהיה כל הזמן בנידוי, כחוטא. ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בברכת משה לשבטים: "יחי ראובן ואל ימת" (דברים לג, ו) וסמוך לו "וזאת ליהודה" (דברים לג, ז)? מדוע נקשרה ברכת יהודה לברכת ראובן?

כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון כשהן נפרדות זו מזו, מפני נידוי זה שנידה עצמו ולא הותר לו, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים מה' אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה על חטאו בבלהה — יהודה, שכיון שהודה יהודה על חטאו בתמר — שמע ראובן והודה אף הוא, ולכן "וזאת ליהודה... שמע ה' קול יהודה" (דברים לג, ז).

מסופר, עאל איבריה לשפא [נכנסו איבריו למקומם] ולא היו מגולגלים יותר, אך עדיין לא הוה קא מעיילי ליה למתיבתא דרקיע [היו מכניסים אותו לישיבה של מעלה] ולכן הוסיף משה וביקש עליו "ואל עמו תביאנו" (דברים לג, ז), שיהא עם שאר הצדיקים. ועדיין לא הוה קא ידע למישקל ומיטרח בשמעתא בהדי רבנן [היה יודע לשאת ולתת בהלכה יחד עם חכמים] בישיבה של מעלה, על כן הוסיף וביקש משה "ידיו רב לו" (דברים לג, ז). ועדיין לא הוה ידע לפרוקי קושיא [היה יודע לתרץ קושיות] שהקשו עליו, ועל כך התפלל משה "ועזר מצריו תהיה" (דברים לג, ז).

א שנינו במשנה מי נחשבים ככהנים גדולים שבמותם יוצא הרוצח מעיר המקלט. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מה כוונת המשנה? האם דווקא במיתת כולן הוא חוזר, ואינו חוזר במיתת אחד מהם, או דלמא [שמא] די במיתת אחד מהן כדי שיחזור?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנה הבאה: נגמר דינו של רוצח בלא שיהא באותה שעה כהן גדול — אינו יוצא משם לעולם; ואם איתא [יש] מקום לומר שיוצא אף במותו של אחד מאלה — ליהדר ביה בדהנך [שיחזור בגלל אחד מאלה] האחרים, מרובה בגדים או כהן שעבר! ומשיבים: מדובר בדליכא [כשאין] שם אחרים, אלא רק כהן גדול אחד.

ב משנה אם משנגמר דינו של הרוצח לגלות מת כהן גדול — הרי זה אינו גולה, שמיתת הכהן הגדול פטרה אותו. אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול, ומנו אחר תחתיו, ולאחר מכן נגמר דינו — חוזר במיתתו של כהן גדול שני. ואולם אם נגמר דינו בלא כהן גדול כלל, שלא היה כהן גדול בזמן גמר הדין, וכן ההורג כהן גדול בשגגה, וכן כהן גדול שהרג בשגגה — אינו יוצא משם לעולם.

והגולה אינו יוצא מן העיר כלל, לא לעדות בענין מצוה, ולא לעדות בענין ממון, ולא לעדות בענין דיני נפשות. ואפילו הוא אדם שישראל צריכים לו, ואפילו הוא שר צבא ישראל כיואב בן צרויה — אינו יוצא משם לעולם, שנאמר "אשר נס שמה" (במדבר לה, כה), לומר: שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.

ועוד הלכה: כשם שהעיר קולטת — כך תחומה קולט. רוצח שיצא חוץ לתחום עיר המקלט ומצאו שם גואל הדם, ר' יוסי הגלילי אומר: מצוה ביד גואל הדם להורגו, ורשות ביד כל אדם לעשות זאת. ר' עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם, וכל אדם חייבין עליו אם הרגוהו.

ג גמרא שנינו במשנה שאם משנגמר דינו מת כהן גדול — הרי זה אינו גולה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר אביי: קל וחומר הוא, ומה מי שגלה כבר — יצא עכשיו במותו של כהן גדול זה, מי שלא גלה עדיין — אינו דין שלא יגלה? ודוחים: ודלמא [ושמא] נאמר אחרת: האי [זה] שגלה כבר — איכפר ליה [נתכפר לו] עוונו על ידי הגלות, ולכן הוא יוצא במות הכהן הגדול, האי [זה] שלא גלה עדיין — לא נתכפר לו, ולכן לא יוצא במות הכהן! ודוחים: מידי [כלום] גלות קא מכפרא [מכפרת] כדי לפוטרו? מיתת כהן הוא דמכפרא [שמכפרת], והרי מת הכהן!

שנינו, שאם עד שלא נגמר דינו מת הכהן הגדול ונתמנה כהן גדול אחר, ואחר כך נגמר דינו — הרי הוא יוצא במותו של הכהן הגדול השני. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב כהנא: שאמר קרא [הכתוב] "וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש" (במדבר לה, ה), וכי הוא הרוצח מושחו את הכהן? אלא הכוונה היא: זה כהן גדול שנמשח בימיו של אותו רוצח, מזמן שנעשה זה רוצח בשגגה.

ושואלים: ומדוע תולים את הדברים במותו של כהן זה? והרי לעיל אמרנו שיש שייכות לכהן הגדול במוות שבשגגה, משום שהיה לו להתפלל שלא יארע דבר כזה. אולם כאן, כאשר כהן גדול זה לא היה עדיין כהן גדול בשעת ההריגה, מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לעשות]? ומשיבים: היה לו לבקש רחמים (להתפלל) על אותו רוצח בשגגה שיגמור דינו בבית הדין לזכות ולא יידון לגלות, ולא ביקש.

ד אמר אביי: נקטינן [מוחזקים אנו] בהלכה זו: הרוצח בשגגה שנגמר דינו לגלות, ומת לפני שגלה — מוליכין את עצמותיו לשם, לעיר המקלט, ושם הוא נקבר, דכתיב [שנאמר] "לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן" (במדבר לה, לב), ואיזהו ישיבה שהיא בארץ בתוך הארץ עצמה — הוי אומר זו קבורה. תנא [שנה החכם]: מת הרוצח בשגגה בעיר המקלט, קודם שמת כהן גדול, הרי לאחר מות הכהן מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו, דכתיב [שנאמר] "ישוב הרצח אל ארץ אחזתו" (במדבר לה, כח) איזהו ישיבה שהיא בתוך ארץ אחוזתו — הוי אומר זו קבורה.

ה ומעלים שאלה אחרת: אם נגמר דינו של ההורג לגלות, ונעשה כהן גדול שהיה בימיו בן גרושה או בן חלוצה, שבאו עדים והעידו שכהן גדול זה הוא כהן פסול, פליגי בה [נחלקו בכך], בשאלה האם רוצח בשגגה יוצא על ידי כך מעיר המקלט, ר' אמי ור' יצחק נפחא. חד [אחד מהם] אומר: מתה כהונה כלומר, אנו דנים זאת כאילו מת הכהן הגדול, ולכן הגולים שבים למקומם. וחד [ואחד מהם] אומר: בטלה כהונה — הרי זה כאילו לא היה אז כהן גדול, ואינם יוצאים מעיר המקלט לעולם.

ושואלים: לימא בפלוגתא [האם נאמר כי במחלוקת של] ר' אליעזר ור' יהושע קא מיפלגי [חלוקים הם] ר' אמי ור' יצחק נפחא. דתנן [ששנינו במשנה]: היה כהן עומד בבית המקדש ומקריב על גבי המזבח, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, והריהו איפוא כהן פסול לעבודה, ר' אליעזר אומר: כל קרבנות שהקריב הריהם פסולין — שהרי התברר שאינו כהן כשר, ור' יהושע מכשיר את הקרבנות שכבר הקריב.

ומעתה האם נאמר כי מאן דאמר [מי שאומר כאן] מתה כהונה — הוא סבור כר' יהושע, ולכן הוא אומר שהכהן הגדול שנודע שהוא פסול הריהו נפסל מכאן ולהבא, והרי זה כאילו מת, אבל כהונתו לא בטלה מעיקרה. ומאן דאמר [ומי שאומר] בטלה כהונה, סבור כר' אליעזר, ומשום כך הוא סבור שהכהונה מופקעת מתחילתה, ונמצא שבזמן שנגמר דינו לא היה כלל כהן גדול?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב יהודה אמר רב נידוי על תנאי אפי' מעצמו צריך הפרה. מנא לן מיהודה שנאמר אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים ואשכחנן שהיו עצמותיו מגולגלין בארון עד שבקש עליהם רחמים מרע"ה שנאמר שמע ה' קול יהודה:

נגמר דינו לגלות ומת הכהן הגדול אינו גולה.

מיתת כהן גדול מכפרת לו.

אמר אביי נקיטינן נגמר דינו ומת מוליכין עצמותיו של הורג בעיר מקלט. שנא' לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן הגדול ואיזו היא ישיבה בארץ הוי אומר זו קבורה. תנא מת הרוצח ומת כהן גדול [וכו'] בן גרושה או בן חלוצה.

רבי אמי ורבי יצחק חד אמר מתה כהונה. וחד אמר בטלה כהונה.

ובפלוגתא דתנן היה עומד ומקריב ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה רבי אליעזר אומר כל קרבנות שהקריב פסולין הן ורבי יהושע מכשיר.

הא דתנן ואחד מרובה בבגדים. פרש"י ז"ל בימי יאשיהו (כגון) [שנגנז] שמן המשחה ולא היו מושחים כהנים גדולים. והכהן הגדול שלא נמשח נקרא מרובה בבגדים ומי' אף בזמן ראשון אם לא משחוהו ונתרבה בבגדים ה"נ מיקרי. וכשמתקנין כהן א' ביוה"כ אין מושחין אותו אלא ברבוי בגדים הוא משמש וקשיא לן דהא אמרי' בפרק דהוריות משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים מרובה בבגדי' קודם למשיח שעבר. אלמא תרווייהו בזמן א' הם ואינו כהן גדול שלאחר יאשיהו ובמס' נזיר אמרי' נמי גבי מת מצוה משוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים. יטמא מרובה בבגדים ואל יטמא משוח בשמן המשחה בבנין ראשון מרובה בבגדים בבנין אחרון ואתיא כדיימר ר"ש בר' יונה בש"ר אחא חמשה דברים היה הבית הראשון יותר מן האחרון שמן המשחה כו' וזה מפו' כדברי רש"י ז"ל. והא דאמרי' משוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים איזה מהם קודם. יש לפרש היינו (שעבד) [שעבר] דכיון שזה משוח בשמן אע"פ שעב' איהו עדיף והא דלא קרי ליה דמשוח (שעבד) [שעבר] משום דלא מתמר האי לישנא אלא כשיש שם משיח אחר עובד ומיהא לא מיחוור לי הא דאמרי' לקמן במיתת כולן חוזר וכו'. דהא ליכא בזמן (אחר) [אחד] אלא שנים מהם וכל זמן שלא אירע פסול בכהן גדול ליכא נמי (עבד) [שעבר ומרובה בגדים] ממש. אלא כיון שיש זמן ששלשתן קיימין כגון משיח (שעבד) [שעבר] ורבוי בבגדי' אחר תחתיו כמו שפירשתי ופעמים שיש שנים משום הכי קאמר במיתת כלן הוא חוזר ועוד כיון דלר' יהודה איכא שלישי קאמר לישנא דכלהו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

נדוי על תנאי אע"פ שקיים התנאי ולא היה הנדוי אא"כ יעבור על התנאי הרי זה נדוי וצריך הפרה כמו שכתבנו במסכת מועד קטן ואפילו נדה עצמו על תנאי זה ומ"מ הסכימו הגאונים בחרמות שאדם מחרים בזמנים אלו על תנאי הואיל ועל דעת הקהל הם אין צריכין הפרה שסתם דעתם שלא לחול אלא על אותו תנאי וזהו שאמרו כאן נדוי על תנאי אפילו מעצמו צריך הפרה מנלן מיהודה דכתיב אם לא אביאנו וכו' וחטאתי וכו' ותני כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלות בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים כך היא שטתנו וכן כתבוה רוב מפרשים ומ"מ גדולי קדמונינו שבנרבונה כתבו בשם קצת גאונים שיהודה לא קיים התנאי אלא שהניחו במצרים אצל יוסף והראיה דכתיב ויפג לבו כי לא האמין ואלו היה בנימין שם היה שואלו אלא ודאי לא החזירו ולפיכך נענש וא"ת א"כ מאי ריבותיה והרי בדין נענש אין הענין אלא אע"פ שהיה הנדוי מפי עצמו והיה לנו לדונו כעין נדרי זירוזין הא כל שקיים התנאי ודאי אין צריך הפרה:

רוצח שלא נגמר דינו עדין להגלותו ומת הוא מוליכין עצמותיו לשם שנאמר לשבת בארץ ולכשימות כהן גדול מוליכין עצמותיו לקברי אבותיו כמו שביארנו:

החלל אינו עובד וכהן שהיה עובד ונמצא בן גרושה ובן חלוצה כל מה שעבד כשר ואינו עובד להבא ומ"מ אף לאחר כן אם עבד לא חלל שנאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אפילו חללים שבו מתרצים:

גמרא נדוי על תנאי כו' ואפילו מעצמו צריך כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה על תנאי כו' שיש להן זמן אין לנדות עצמן מספק שהרי הכא היה התנאי בדבר שלא כו' עכ"ל כצ"ל ועיין בתוס' פ' מציאות אשה:

בפרש"י בד"ה ליהדר בהנך במיתת מרובה בבגדים או בשעבר כו' עכ"ל כתב מהרש"ל יש לתמוה הא סתם כ"ג הוא מרובה בגדים מיאשיהו כו' ואין ליישבו אלא בדוחק כו' עכ"ל ולי נראה לומר דודאי קודם יאשיהו נמי אם עדיין לא נמשח ועבד ברבוי בגדים דינו ככ"ג והשתא נגמר דינו בלא כ"ג סבר המקשה מסתמא איירי בסתם כ"ג דהיינו משוח שעדיין לא נמשח אבל עבד כבר בח' בגדים ויש ג"כ עבר ממשיחתו וליהדר בחד מהנך ומשני דליכא דהאי בלא כ"ג היינו שאין כאן עדיין שכבר עבד בח' בגדים ואין כאן ג"כ עבר ממשיחתו בשעה שנגמר דינו וק"ל:

תוס' בד"ה מי גרם לראובן שיודה כו' יש לנו סמך כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אמר אביי כו' שגלה כו' תימה מהאי כו' עד עולם ונראה דלק"מ כו' למי שמחויב כפרה והלכך כו' אלא בשעת מיתה ולא לאח"כ כו' דהתם משעת הבאת כו' ושוב לא יפסוק ממנה כו' עכ"ל כצ"ל והד"א:

ע"ב מאי דכתיב יחי ראובן וגו' וזאת ליהודה וכו'. פרש"י מה ראה לסמוך יהודה לראובן ומה ראה להתחיל בברכת יהודה בלשון וזאת וכו' עכ"ל פי' דה"ל למנקט ברכת לוי קודם ליהודה לפי תולדותם כמ"ש בברכת יעקב בפ' ויחי ועי"ל לפי הגירסא דפ' החובל דלא מייתי קרא דוזאת ליהודה אלא קרא דיחי ראובן ואל ימות דמה ראה לומר לשון כפול יחי ראובן ואל ימות ואמר שכן היה מבקש רחמים על יהודה יחי ראובן בעוה"ז ואל ימות שלא יזכר לו מעשה בלהה וכל זאת גרם לו יהודה שיודה וזאת ליהודה שיהיה בנידוי גם בעוה"ב כמו שהתנה וחטאתי לאבי כל הימים דהיינו בעוה"ז ובעוה"ב כפרש"י בחומש ומזה כתב המרדכי בפ' האומנין דהמקבל נידוי בעוה"ב אין לו התרה בעוה"ז דנידוי של מקום תלוי התירו במקום כמו שמצינו ביהודה שהיו עצמותיו מגולגלין בארון עד דשרייא רחמנא עכ"ל וכה"ג כתב הרא"ם ע"ש דמה"ט [לא] התירו לו אחיו הנידוי בחייו:

ומ"ש לא הוה קא מעיילי ליה למתיבתא דרקיע כו' לא הוה ידע למשקל כו' דכמו דמרחקין בעוה"ז מן המנודה באכילה ושתייה ובכמה שאר דברים כן מרחיקין בעוה"ב מן המנודה באלו הדברים שהם בעוה"ב תחת אכילה ושתיה שבעוה"ז כמ"ש עוה"ב אין בו לא אכילה ושתיה אלא צדיקים יושבים כו' ונהנין מזיו השכינה ומיהו בעוה"ז ודאי אין מרחיקין ממנודה בענין למוד התורה כדאמרינן דשונין לו והוא שונה לאחרים:

ומ"ש לא ידע לפרוקי קושיא ועזר וגו'. בפרק החובל אמרינן ליה בלשון אחר לא הוה סליק שמעתתיה אליבא דהלכתא ועזר מצריו וגו' ועיין בפרש"י שם:

תוס' ד"ה אפי' על תנאי צריך הפרה וכו' יש מדקדקים מכאן וכו'. לשון התוס' מגומגם כאשר מובן מעצמו ונ"ל דהמשך דברי התוס' כך הם יש מדקדקים מכאן דנידויים שלנו אין לנדות עצמו מספק כי דוקא היכי שהמתנה מסופק בעצמו:

רש"י בד"ה על איבריה כו' ששפו משם כו' כצ"ל:

בד"ה להדר בהנך במיתות מרובה בגדים כו' נ"ב יש לתמוה הא סתם כהן גדול הוא מרובה בגדים ומיאשיה ואילך וקודם יאשיה אין שייך לומר מרובה בגדים אלא כולם משוחים בשמן המשחה ואין לי ליישבו אלא בדוחק שהכי קאמר שהרי הוא חוזר בהנך תרי במרובה בגדים או בשעבר ממשיחתו וא"כ אפילו חד ליתא ליהדר באינך ודו"ק [עיין במהרש"א]:

תד"ה מי (הא'). מבית אביו כו'. ב' ת' אלו ליתנייהו בתוס' דב"ק וכ"נ דעי' פירש"י בפיה"ת ותראה דזהו פי' אחר:

תד"ה מי (הב'). עי' רש"א וכוונתו להגיה וכו' תחת תיבת לכל:

גמרא מת קודם שמת כה"ג מוליכין כו'. מוכח דגם להמתים יש כפרה דמיתת כה"ג מכפרת כדלעיל וסייעתא להשו"ע או"ח ססי' תרכ"א ועי' הוריות (ו'):

גמ' נגמר דינו. עיין יומא דף עג ע"א תוס' ד"ה וכולן:

תוס' ד"ה אפי' וכו' לא חל הנידוי כלל בעיקרו. עיין כתובות דף סט ע"א תוס' ד"ה ובשמתא:

איבעיא להו במיתת כולן הוא חוזר. נ"ל דהא פשיטא דאפילו תימא במיתת כולן הוא חוזר ה"מ בדאיתנייהו לכולן הוא דחיות אחד מהן מעכב חזרתו [והא דמיבעי' לן במיתת כולן הוא חוזר או במיתת אחד מהן היינו בדאיתא לכולן, [כ"ז הי' מוכתב בצדו מאת רבינו המחבר נ"ע] דאע"פ שמתו כולן חוץ מא' מהן אינו חוזר אבל היכא דבשעת גמר דינו ליתא אלא (אפילו) א' משלשתן דת"ק דר"י או א' מארבעתן דר"י והשאר ליתנן חזרת רוצח תלוי בו לחזור ובמיתתו גרידא חוזר הרוצח תדע דהא במתניתין תנן א' משוח בשמן המשחה וא' המרובה בגדים וא' שעבר ממשיחתו מחזירים את הרוצח מדנקט אחד אחד גבי כל חד וחד מינייהו ש"מ דכל אחד ואחד לחוד מחזיר במיתתו דאל"כ הול"ל משוח ומרובה ושעבר מחזירים דמשמע דמיתת שלשתן בעינן לחזרה ועוד מדפליג ר"י ואמר אף משוח מלחמה מחזיר ואם איתא דאינו חוזר אלא א"כ איכא שלשתן לת"ק ובמיתת כולן הוא דחוזר דווקא מהשתא בע"כ ר"י לחומרא פליג דבעי אף שיהא משוח מלחמה בשעת גמ"ד ולעולם אינו חוזר עד שימות גם הוא כאחיו [למעלה נכתב תיבת "עם"] שלשה דת"ק א"כ מאי מחזיר דנקט מעכב חזרתו הל"ל אלא ודאי [בגוונא] דליכא אלא חד מהני שלשה לת"ק או מארבעה [לר"י] פשיטא לן דחוזר והשתא ר"י לקולא נמי פליג בדליכא בשעת גמ"ד אלא משוח מלחמה לבד דלת"ק אינו חוזר במיתתו ולר"י במיתתו לחוד סגי וחוזר. והכי מיבעיא לן במיתת כולן הוא חוזר הא דרבי קרא ג' פעמים כהן ולר"י ד' פעמים להחמיר היכא דאיתנהו לכולן אינו חוזר אלא במיתת כולן פעמים להקל היכא דליכא אלא אחד מהן חוזר במיתתו או דלמא להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן דבין איתני לכולן בין אינו (אפילו) אלא אחד מהן במיתת האחד מהני חוזר:

או דלמא במיתת אחד מהן. ק"ל אי ס"ד דבמיתת אחד חוזר ואפילו ליתא לכה"ג חוזר במיתת א' מאינך הא אמרינן ברפ"ב דסנהדרין (דף י"ח) כה"ג שהרג הרי זה גולה וקאמר פשיטא סד"א הואיל וכתיב וישב בה עד מות הכהן הגדול אימא כל דאית ליה תקנתא בחזרה ליגלי דלית ליה תקנתא בחזרה לא ליגלי דתנן ההורג כה"ג וכה"ג שהרג אינו יוצא משם לעולם קמ"ל ואימא ה"נ אמר קרא לנוס שמה כל רוצח אפילו כה"ג במשמע והשתא אם איתא דאפילו במיתת אחד מהן נמי חוזר וכולן שוין בהא השתא למה לי קרא דכה"ג גולה פשיטא מ"ש איהו מכל אדם הא איהו נמי אית ליה תקנתא בחזרה במיתת חד מאינך וכ"ת דאיצטריך קרא להיכא דליכא לחד מהני בשעת גמ"ד אלא כה"ג לחוד דהשתא ל"ל תקנתא בחזרה הא ליתא דאי אמרת בשלמא דאין תורת חזרת רוצח תליא לגמרי לעולם אלא במיתת כה"ג לבד היינו [דאיצטריך] לרבויי דגולה אע"ג דאינו בתורת חזרה לעולם דהא תורת חזרה לא תליא אלא בדידיה לחוד אבל אי כה"ג נמי אית ליה לפעמים תקנה בחזרה במיתת חד מהני אפי' אי ליתא חד מהני נמי לא צריך קרא דגולה דלא גרע מאחר שהרג אם נגמר דינו בלא כה"ג דגולה כדתנן לקמן אע"ג דהשתא לית ליה תקנתא בחזרה אפ"ה כיון דבר חזרה הוא ע"י מיתת כה"ג אלו היה בשעת גמ"ד השתא נמי דליתא אפ"ה גולה ה"נ אם איתא דכה"ג בר חזרה הוי בדאיתא לאחד מהני ע"י מיתתן אפי' אי ליכא נמי לא צריך קרא לרבויי דגולה כיון דלפעמים איתא בתורת חזרה. אע"ג דפי' בסמוך דאפילו תימא במיתת כולן הוא חוזר הנ"מ כשישנן בשעת גמ"ד אבל אי אינן פשיטא לן דחוזר אפי' במיתת אחד שהיה לחוד בשעת גמ"ד אפ"ה צריך קרא דכה"ג גולה דהא לית ליה תקנתא בחזרה לעולם אפי' כשישנן בשעת גמ"ד דכיון דאיתא כה"ג בשעת גמ"ד דהיינו דהוא גופיה הוא כה"ג לא מהני מיתת אינך לחוד לחזרתו וה"א כיון דל"ל תקנתא בחזרה לא לגלי כיון דאינו בתורת חזרה כלל אפילו ישנן לאידך כהנים גדולים קמ"ל המתניתין דגולה אע"ג דליתא כלל בתורת חזרה אבל אי אמרת במיתת אחד מהן נמי חוזר ל"ל קרא לכה"ג דגולה וכדפי' וי"ל דהא גופי' דנגמר דינו בלא כה"ג דגולה קים לן בתר דגלי דכה"ג גולה אע"ג דלא היה בשעת גמר דינו אלא הוא לחוד ולא שיש א' מאינך עמו דבע"כ בכה"ג מרבי ליה קרא דכי איכא א' מהני לא צריך קרא לרבויי דגולה פשיטא דהא אית ליה תקנתא בחזרה במיתת א' מהני אע"כ בדליכא מרבה ליה קרא דליגלי ומיניה נ"ל נמי להא דנגמר דינו בלא כה"ג דגולה אע"ג דליכא א' מהני ולית ליה תקנתא בחזרה אבל אי לא רבי קרא לכה"ג דגולה בכה"ג ה"א דנגמר דינו בלא כה"ג גופי' בכה"ג דל"ל תקנתא בחזרה כיון דליכא נמי א' מאינך אע"ג דאיתיה בתורת חזרה אלו היה אפ"ה לא לגלי:

מאן דאמר מתה כר"י. מכאן נ"ל דלר"י דמכשיר בנודע שהוא בן גרושה היינו במה שהקריב קודם שנודע אבל במה שמקריב לאחר שנודע מודה שעבודתו פסולה דאי אפילו אחר שנודע כשירה אם כן אמאי מתה כהונה הא אכתי דין כהן עליו בדיעבד ועוד מאי מתה כהונה שייך לומר בזה דבמה מתה הא עדיין הוא בחזקת שהיה קודם שנודע ולא נשתנה דינו עכשיו יותר מקודם כיון דאכתי עבודה דעבד כשירה דהא ל"ל דאיכא בינייהו לכתחלה הא קודם שנודע לא שייך לומר דאפילו לכתחלה יעבוד הא אינו יודע שהוא חלל ופשיטא שעובד לכתחלה דהא לא אתרע חזקת כהונתו עדיין אלא ע"כ קודם שנודע הוא דכשירה עבודתו אבל אחר שנודע לא ואין שם כהן עליו מעכשיו והשתא נשתנה דין כהונה מעליו לאחר שנודע מקודם שנודע מש"ה קאמר דמתה כהונה. והרמב"ם [בפ"ו מהל' ב"מ] כתב כהן שעבד ונמצא חלל עבודתו כשירה לשעבר ואינו עובד להבא ואם עבד לא חילל שנאמר ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה אף [חללין] שבו תרצה הרי שמכשיר בדיעבד עבודתו אף לאחר שנודע שהוא חלל וזה תימה כדפי'. ועוד שבע"כ אי אפשר לומר כן להכשיר עבודתו לאחר שנודע שהוא חלל דהא תניא בפ"ג דקידושין (דף ס"ו) גבי מקוה שהיתה עומדת בחזקת שלימה ומדדה ונמצאת חסירה היה ר"ט מטהר ואמר ר"ט משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשירה והקשו התוס' מאי משל הוא זה הא במשל אפילו נודע שפסול הוי בשעת עבודה אפ"ה עבודתו כשירה [וכה"ג] גבי מקוה אם נמצא שמדידתן היתה בתחלה בטעות טהרותיו טמאות למפרע אפי' לר"ט. ותי' התוס' בשם ר"י דבתרתי פליגי בטהרות שנעשו ע"ג למפרע מר אזל בתר חזקה דמקוה ומר אזל בתר חזקה דאדם ובשלא נודע חסרון המקוה למפרע ופליגי במקוה שטבל בו כהן ועבד עבודה ובאו עדים והעידו שהי' המקוה חסר קודם הטבילה ר"ט אומר כשירה העבודה מידי דהוי אבן גרושה ובן חלוצה ואהא קאי המשל ואי בחלל עבודתו כשירה אפי' לאחר שנודע שהוא חלל א"כ איך מדמה ר"ט מקוה שהיתה חסירה קודם שטבל בה הכהן ועבד עבודה ואח"כ העידו העדים שהיתה חסירה קודם הטבילה למקריב ונמצא בן גרושה הא ודאי לא דמי דבמקריב עבודתו כשירה בדיעבד אפי' לאחר שנודע שהוא בן גרושה משא"כ במקוה הטובל בה אחר שנודע שהיא חסירה אם עבד ודאי עבודתו פסולה אפילו לר"ט ואיכא למימר כשם שעבודתו פסולה לאחר שנודע שהיא חסירה ה"נ פסולה למפרע ולא יוכיח במקריב ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשירה למפרע שכן עבודתו להבא לאחר שנודע נמי כשירה אלא ודאי ש"מ דבבן גרושה נמי אין עבודתו כשירה להבא לאחר שנודע אלא למפרע והשתא שפיר מדמי למפרע דמקוה למפרע דבן גרושה:

שוב ראיתי להרשב"א שם בפ"ג דקידושין שפי' בשם הרמב"ן דבן גרושה לא הכשירה תורה עבודתו למפרע כשנמצא ודאי חלל אלא כשנמצא ספק חלל וס"ל לר"ט דה"ט דאזלינן בתר חזקת כהן למפרע מיהת ולא אזלינן בתר חזקת קרבן שזה מחויב קרבן מספק אל תפטרנו ה"נ לגבי מקוה אזלינן בתר חזקת מקוה ולא בתר הטובל בו והא דילפינן התם מקרא דבן גרושה עבודתו כשירה היינו בספק בן גרושה. הנה מלבד שדבריו דחוקים מאד ואין לשון הגמרא והמשנה סובל פי' זה כלל. קשה על פי' זה משמעתין בנמצא כה"ג בן גרושה מאן דאמר מתה כהונה א"ל כר"י. ואי ר"י ל"ק אלא בספק בן גרושה והא נמצא בן גרושה תתפרש בע"כ בספק בן גרושה דאלו בודאי ל"ל מתה דהא איגלי מלתא למפרע דלא היה כהן מעולם ולכ"ע בטלה כהונה א"כ לא שייך לומר מתה דממ"נ אי חלל הוא בטלה למפרע ואי לא חלל הוא אין כאן לא מתה ולא בטלה ועוד ק"ל דבפ"ח דמס' תרומות תנן היה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר ובפ"ו דפסחים (דף ע"ב) מ"ל הגמרא ור"ל לחד לישנא דה"ט דר"י מכשיר דכתיב ברך ה' חילו ואי לא מכשיר ר"י אלא בספק אבל בודאי בן גרושה לא ומהשתא ההיא דהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא ב"ג דפוטר ר"י היינו בנודע שהוא ספק בן גרושה אמאי מחייב ר"א קרן וחומש מספיקא הא המוציא מחבירו עה"ר וכדתנן בפי"א דיבמות (דף ק') גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה וגבי ספק בן ט' לא' ובן ז' לאחרון דאינן אוכלין בתרומה ואם אכלו אינן משלמין קרן וחומש מספק אלא ודאי דההיא דנודע שהוא ב"ג דעבודה ודתרומה שניהם בודאי איירי ואפ"ה עבודתן למפרע קודם שנודע כשירה מגה"כ. והרמב"ם [בפ"י מהל' תרומות] כתב וכן כהן שהיה אוכל ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה הרי אלו משלמין הקרן בלבד ואם היתה תרומת חמץ והי' ע"פ הרי אלו פטורים לשלם מפני שזמנו בהול לאכול ולא בדקו. ארכביה אתרי ריכשי דהא דפטר ר"י משום דתרומה אקרי עבודה ובתרומה בע"פ דזמנו בהול כדמ"ל התם בפ"ו דפסחים וחמץ דבע"פ פטור לגמרי אף מן הקרן הואיל וזמנו בהול וכל השנה אינו פטור אלא מן החומש אבל הקרן משלם דה"ט דאיקרי עבודה לא מהני אלא לחומשא אבל לא לקרנא וזה תימה באיזה תרומה מיירי אי בתרומה שבא ליד כהן אמאי פטור בע"פ אטו משום דזמנו בהול פטור הפסד ממון חבירו. ואי בתרומה שלא בא עדיין ליד כהן איירי אפילו באכלו כל השנה נמי פטור מלשלם את הקרן כדאיתא רפ"י דחולין (דף קל"ג) המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ואפי' תרומה בכלל זה כדא' התם באותו סוגיא. ובוודאי אין שום טעם וסברא לחלק לענין קרן דמשלם לחבירו גזילו והפסידו בין ע"פ דזמנו בהול לשאר ימות השנה ולא מהניא האי טעמא דזמנו בהול אלא למידי דאתיא לכפרה כמו חטאת וחומש דתרומה דלכפרה קאתי כדא' שם בפ"ו דפסחים וזה ברור:

אר"י א"ר נדוי על תנאי וכו'. עמ"ש הרב פנים מאירות בספרו כתנות אור פרשת ויגש ובספרי הקטן ראש דוד פרשת וזאת הברכה ע"ש:

וחטאתי לך. לשון נידוי הוא שיהא מנודה לאביו: מאי דכתיב יחי ראובן וגו' וזאת ליהודה. מה ראה לסמוך יהודה לראובן ומה ראה להתחיל בברכת יהודה בלשון וזאת ליהודה אלא לפי שהיו עצמות כל השבטים שלדן קיים ושל יהודה מגולגלין אמר לשון זה יחי ראובן כלומר ראובן שלדו קיימת כאילו הוא חי וזאת תהיה ליהודה שהם מגולגלין. עצמות כל השבטים יצאו ממצרים ונשאום בניהם במדבר וזהו שאמר יוסף לאחיו (שמות יג) והעליתם עצמותי מזה אתכם עם עצמותיכם: על איבריה לשפא. נכנסו עצמותיו למקום חיבורם ששפו משם כמו דשף מדוכתיה (חולין דף מב: נד.:) לשפא אישלויי''ש דורא: למשקל ולמטרח. לישא וליתן: ידיו רב לו. יהי בו כח לריב ריבו לעצמו נגד חביריו: ליהדר בהנך. במיתת מרובה בבגדים או בשעבר ממשיחותו אלא לאו ש''מ כולהו: מתני' ה''ז אינו גולה. מפרש טעמא בגמ' מק''ו: חוזר במיתתו של שני. יליף טעמא בגמ': נגמר דינו בלא כ''ג. שלא מינו אחר תחתיו עד שנגמר דינו של זה לגלות: גמ' שנמשח בימיו. משנעשה זה רוצח: מאי הוה ליה. להאי כהן למיעבד מאחר שעדיין לא היה כ''ג כשהרג זה למה הוא נענש: תנא מת. רוצח בערי מקלט ומת כ''ג אחר זמן: לשבת בארץ. בתוך הקרקע: ונעשה כ''ג בן גרושה. יצא עליו עדות שהוא חלל: מתה כהונה. הרי הוא כמת ואין הרוצח גולה: בטלה כהונה. איגלאי מילתא למפרע שלא היה כ''ג והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כהן גדול ואינו חוזר לעולם:

אפילו על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה. יש מדקדקין מכאן דנידויים שלנו אפי' אותם שיש להם זמן אין לנדות עצמן מספק שהרי הכא התנה בדבר שלא היה בידו לקיים דשמא היה מעכבו יוסף או יקראנו אסון בדרך ולכך חל מעיקרו גם הנידוי על התנאי אבל שאר תנאים דבידו לקיים כגון שמנדין את האדם שלא יעשה הדבר ודאי לא חל הנידוי כלל מעיקרו דכיון דבידו הוא משעת הנידוי אנו יודעים בודאי שלא בדעתו לעשות הדבר ודאי לא חל הנידוי כלל מעיקרו: מי גרם לראובן שהודה יהודה. תימה דהא אמרינן במדרש וישב ראובן אל הבור מהיכן שב מבית אביו שישב בתענית על מעשה בלהה וזה היה קודם מעשה דיהודה וי''ל דמ''מ לא הודה ברבים עד מעשה דיהודה: מי גרם לראובן שהודה. ולכל יש לנו סמך מן המקרא יהודה אתה יודוך אחיך ומתרגמינן את הודית כך יודוך אחיך פירוש הודית ולא בוש כך יודוך אחיך שבשביל שהתחלת להודות בא ראובן והודה: אמר אביי ק''ו ומה מי שגלה כו'. תימה מהאי דינא נילף נמי לנגמר דינו בלא כ''ג שלא יגלה כלל ומה מי שגלה כבר לפני מיתת כ''ג יוצא במיתתו של כ''ג מי שלא גלה לפני מותו אינו דין שלא יגלה אחר מותו דהכי אמרינן בערכין (דף כט: ושם) מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ונפקא לן מהאי דינא דאינה נמכרת כלל אחר הבאת סימנין עד עולם ונראה דלא קשיא מידי דהא מיתת הכהן כפרה הוא כדאמר בסמוך וכפרה לא שייכא אלא למי שמחויב בבריא והלכך דוקא לפי שנגמר ונתחייב גלות ואח''כ מת כ''ג מכפרת מיתת כ''ג שלא יגלה כלל מק''ו כדקאמר הש''ס אבל נגמר דינו בלא כ''ג שכבר מת כ''ג קודם גמר דין של זה ודאי ליכא למילף מק''ו דהיאך תכפר מיתת כ''ג וליכא למימר דתתכפר לו מיתת כ''ג השתא כשנגמר דינו דהא לא מיכפרא אלא בשעת מיתה ולאחר כך ובשעת מיתה לא היה זה חייב ולא דמי לההיא דערכין דמכורה כבר יוצאה וכו' דהתם משעת הבאת סימנין מתחלת גדלותה ושוב לא יפסיק ממנה הגדלות לעולם ולכך שייך למילף שפיר דלא תמכר כלל אחר התחלת סימנין עד עולם כן נראה למשי''ח: מידי גלות קא מכפרא. תימה אין ה''נ מדאמר בריש מכילתין (דף ב:) הם שלא עשו מעשה לגלו כי היכי דתהוי להו כפרה אלמא גלות מכפרת וי''ל דהכא כפרה לפטרו מגלות קאמר דהא בעי למילף דמי שלא גלה עדיין דמיתת כ''ג תועיל לפטרו מגלות מק''ו הלכך שפיר משני מידי גלות מכפרת מיתת כ''ג מכפרת פירוש מיפטרא מגלות שהרי אפילו לא גלה אלא יום אחד ומת הכ''ג הוא חוזר ואילו לא מת הכהן אפילו שהה שם זמן מרובה אינו יוצא על כרחך כפרה זו במיתת כהן תלויה כדפירשתי כן נראה למשי''ח: