דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

מכות י ע"ב - Steinsaltz

Refuge was written on signs at every crossroads marking the path to a city of refuge, so that the unintentional murderer would identify the route to the city of refuge and turn to go there. Rav Kahana said: What is the verse from which this is derived? “Prepare for you the road” (Deuteronomy 19:3), meaning: Perform for you preparation of the road.

§ Apropos that halakha, the Gemara cites that Rav Ḥama bar Ḥanina introduced this portion with regard to the halakhot of exile with an introduction from here: “Good and upright is God; therefore He directs sinners along the way” (Psalms 25:8). He said: If He directs sinners by commanding the placing of signs directing them to the city of refuge, it may be inferred a fortiori that He will assist and direct the righteous along the path of righteousness.

Rabbi Shimon ben Lakish introduced this portion with an introduction from here: It is stated with regard to an unintentional murderer: “And one who did not lie in wait, but God caused it to come to his hand, and I will appoint you a place where he may flee” (Exodus 21:13). Now this is puzzling. Why would God cause one to sin in this manner? The verse states: “As the ancient parable says: From the wicked comes forth wickedness” (I Samuel 24:13). Evil incidents befall those who have already sinned.

Reish Lakish explains: In this light, the verse “But God caused it to come to his hand” may be understood. With regard to what scenario is the verse speaking? It is with regard to two people who killed a person, where one killed unintentionally while the other killed intentionally. For this person there are no witnesses to his action, and for that person there are no witnesses to his action; therefore, neither received the appropriate punishment of exile and execution, respectively. The Holy One, Blessed be He, summons them to one inn. This person who killed intentionally sits beneath a ladder, and that person who killed unintentionally descends the ladder, and he falls upon him and kills him. There were witnesses to that incident and therefore, that person who killed intentionally is killed, and that person who killed unintentionally is exiled, each receiving what he deserved.

Apropos the path upon which God leads people, the Gemara cites a statement that Rabba bar Rav Huna says that Rav Huna says, and some say it was a statement that Rav Huna says that Rabbi Elazar says: From the Torah, from the Prophets, and from the Writings one learns that along the path a person wishes to proceed, one leads and assists him.

One learns this from the Torah, as it is written that initially God said to Balaam with regard to the contingent dispatched by Balak: “You shall not go with them” (Numbers 22:12). After Balaam implored Him and indicated his desire to go with them, it is written: “Arise, go with them” (Numbers 22:20). One learns this from the Prophets, as it is written: “I am the Lord your God, Who teaches you for your profit, Who leads you on the path that you go” (Isaiah 48:17), indicating that along the path that one seeks to go, God will direct him. One learns this from the Writings, as it is written: “If one seeks the cynics, He will cause him to join the cynics, but to the humble He will give grace” (Proverbs 3:34), indicating that if one chooses cynicism God will direct him there and if he opts for humility God will grant him grace.

§ The Gemara resumes its discussion of the halakhot of exile. Rav Huna says: In the case of an unintentional murderer who was exiled to a city of refuge, and the blood redeemer found him on the way and killed him, he is exempt. The Gemara notes: Rav Huna holds that the verse: “Lest the blood redeemer pursue the murderer…and strike him fatally…and for him there is no sentence of death, as he did not hate him from before” (Deuteronomy 19:6), is written with regard to the blood redeemer, teaching that the blood redeemer is not liable to be executed for killing the murderer.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Huna from a baraita: “And for him there is no sentence of death”; the verse is speaking with regard to the unintentional murderer, teaching that the unintentional murderer is not liable to be executed. That is why the Jewish people were commanded to establish cities of refuge to protect him. The baraita proceeds to prove that the verse is written with regard to the murderer. Do you say that it is speaking with regard to the unintentional murderer, or is it speaking only with regard to the blood redeemer? When it states in an earlier verse: “And he did not hate him from before” (Deuteronomy 19:4), it is clear that the reference is to the unintentional murderer, and therefore, you must say that in the phrase: “And for him there is no sentence of death,” the verse is speaking with regard to the unintentional murderer.

The Gemara answers: Rav Huna states his opinion in accordance with the opinion of that following tanna, as it is taught in another baraita: “And for him there is no sentence of death”; the verse is speaking with regard to the blood redeemer. The baraita clarifies: Do you say that it is speaking with regard to the blood redeemer, or is it speaking only with regard to the unintentional murderer? When it states: “As he did not hate him from before,” the unintentional murderer is already stated, as that phrase certainly is referring to him. How do I realize the meaning of the verse: “And for him there is no sentence of death”? It is with regard to the blood redeemer that the verse is speaking.

The Gemara cites proof concerning Rav Huna’s ruling from the mishna. We learned in the mishna: And they would provide the unintentional murderer fleeing to a city of refuge with two Torah scholars, due to the concern that perhaps the blood redeemer will seek to kill him in transit, and in that case they will talk to the blood redeemer. The Gemara asks: What, is it not that the Torah scholars forewarn him that if he kills the unintentional murderer he would be liable to be executed? That contradicts Rav Huna’s opinion that a blood redeemer who kills the unintentional murderer is exempt.

The Gemara rejects this proof: No, the statement of the Torah scholars to the blood redeemer can be explained as it is taught in a baraita: And they will speak to him about matters appropriate to him. They say to the blood redeemer: Do not accord him treatment appropriate for murderers, as it was unintentionally that he came to be involved in the incident. Rabbi Meir says: The unintentional murderer too speaks [medabber] on his own behalf to dissuade the blood redeemer, as it is stated: “And this is the matter [devar] of the murderer, who shall flee there and live” (Deuteronomy 19:4), indicating that the murderer himself apologizes and speaks to the blood redeemer. The Sages said to Rabbi Meir: Many matters are performed more effectively through agency.

The Gemara analyzes the baraita. The Master says in the baraita: It was unintentionally that he came to be involved in the incident. The Gemara asks: Isn’t this obvious? As, if it were intentionally that he killed a person, is he liable to be exiled? The Gemara answers: Yes, even intentional murderers flee to a city of refuge on occasion.

The Gemara continues: And so it is taught in a baraita: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Initially, either one who killed another unintentionally or one who killed another intentionally would hurry and flee to the cities of refuge, and the court in his city would send for him and would bring him from there to stand trial.

The baraita continues: With regard to one who was found liable to receive the death penalty for intentional murder, after the trial the court would execute him, as it is stated: “And the elders of his city shall send and take him from there and deliver him into the hands of the blood redeemer and he shall die” (Deuteronomy 19:12). And with regard to one who was not found liable to receive the death penalty, e.g., if they deemed that it was due to circumstances beyond his control, they freed him, as it is stated: “And the congregation shall rescue the murderer from the hands of the blood redeemer” (Numbers 35:25). With regard to one who was found liable to be exiled, the court would restore him to his place in the city of refuge, as it is stated: “And the congregation shall judge between the murderer and the blood redeemer…and the congregation shall restore him to his city of refuge, that he fled there” (Numbers 35:24–25).

The baraita continues: Rabbi Yehuda HaNasi says: The Torah does not command intentional murderers to flee to a city of refuge; rather, the Torah is cognizant of the fact that in practice, intentional murderers would exile themselves on their own, as they thought that they would be admitted to these cities, which would provide refuge for both unintentional and intentional murderers, and they do not know that only those who murder unintentionally are admitted to these cities, but those who murder intentionally are not admitted.

§ Rabbi Elazar says: An unintentional murderer is not admitted to a city of refuge whose majority consists of unintentional murderers, as it is stated with regard to an unintentional murderer who fled to a city of refuge: “And he shall speak his matters in the ears of the elders of that city” (Joshua 20:4), indicating that there is some novel element in the matters that he seeks to convey to the elders of the town, but not when their matters are equal to his matters, as those elders made the same statements when they arrived at the city of refuge as unintentional murderers.

And Rabbi Elazar says: An unintentional murderer is not admitted to a city in which there are no elders, as we require the fulfillment of the verse: “And he shall speak in the ears of the elders of the city” (Joshua 20:4), and there are none. It was stated: A city in which there are no elders is the subject of a dispute between Rabbi Ami and Rabbi Asi. One says: An unintentional murderer is admitted there, and one says: An unintentional murderer is not admitted there. The Gemara explains: According to the one who says that an unintentional murderer is not admitted to a city in which there are no elders, his reasoning is due to the fact that we require the presence of the elders of the city and there are none. According to the one who says that an unintentional murderer is admitted there, his reasoning is that he holds that speaking to the elders is merely a mitzva ab initio, but it does not affect the city’s status as a city of refuge.

And a city in which there are no elders is the subject of another dispute between Rabbi Ami and Rabbi Asi. One says: One can become a wayward and rebellious son in it. And one says: One cannot become a wayward and rebellious son in it. The Gemara explains: According to the one who says that one cannot become wayward and rebellious son in it, it is due to the fact that we require the presence of the elders of the city, as it is written: “And his father and mother shall take hold of him and bring him out to the elders of his city and the gate of his place” (Deuteronomy 21:19), and there are none. According to the one who says that one can become a wayward and rebellious son in it, the presence of the elders is merely a mitzva ab initio.

And a city in which there are no elders is the subject of another dispute between Rabbi Ami and Rabbi Asi. One says: If a corpse was discovered proximate to that city, the inhabitants of the city bring a heifer whose neck is broken. And one says: The inhabitants of the city do not bring a heifer whose neck is broken. The Gemara explains: According to the one who says that the inhabitants of the city do not bring a heifer whose neck is broken, it is due to the fact that we require the presence of the elders of the city, as it is written: “And the elders of that city shall bring the calf down to a rough valley” (Deuteronomy 21:4), and there are no elders. According to the one who says that the inhabitants of the city bring a heifer whose neck is broken, the presence of the elders is merely a mitzva ab initio.

§ Rabbi Ḥama bar Ḥanina says: For what reason was the portion discussing murderers stated

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר:  "מקלט" היה כתוב על עץ, שהיה תקוע בכל פרשת דרכים, אשר בה התפצלו דרכים, שאחת מהן הובילה לעיר מקלט, כדי שיכיר הרוצח איזו היא הדרך המובילה לעיר המקלט, ויפנה לשם.

אמר רב כהנא: מאי קרא? - "תכין לך הדרך", עשה לך הכנה לדרך, שתהיה הדרך "מוכנה", לרוצח לנוס דרכה אל עיר המקלט, ולא יצטרך לחפש ולתור אחריה.

רב חמא בר חנינא, כשהיה בא לדרוש בפרשת רוצח בשגגה, פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, היה פותח ומקדים לה דרשה בענין טוב, מדברי הכתוב בספר תהילים:

"טוב וישר ה'. על כן, יורה חטאים בדרך", הרי שהורה הכתוב לעשות הכנה לדרך אפילו לרוצחים בשגגה, כדי להצילם מגואל הדם [ונסוב הכתוב על רוצח בשגגה, שהרי נקראו השוגגים "חטאים"].

ומכאן נלמד, אם לחטאים יורה את הדרך, שעוזר להם הקב"ה להנצל, קל וחומר לצדיקים, שיצילם מפגע רע.

רבי שמעון בן לקיש פתח לה פיתחא להאי פרשתא, מהכא:

"ואשר לא צדה, והאלהים אנה לידו", וגומר.

על כך אמר הכתוב [שמואל כד] "כאשר יאמר משל הקדמוני, התורה, שהיא משל הקב"ה, שהוא קדמונו של עולם: מרשעים - יצא רשע!" וגומר.

רמזה התורה, שהאלהים הוא זה ש"אינה" לידו של הרוצח שיהרוג אדם זה בשגגה. באשר אם אירע שיעשה אדם מעשה רשע שכזה בשגגה, אות הוא כי הוא רשע, הזקוק לכפרה!

ומבארינן למה נחשב הרוצח לרשע, וכיצד אנה ה' לידו:

במה הכתוב "והאלהים אינה לידו" מדבר - בשני בני אדם שהרגו כל אחד בפני עצמו את הנפש.

אחד הרג בשוגג, והתחייב גלות ולא גלה. [101]

ואחד הרג במזיד, אך לא יכלו בית הדין להמיתו.

כי מדובר באופן שלזה, ההורג בשגגה, אין עדים שהרג בשגגה, ולכן לא הגלוהו בית דין.

ולזה, ההורג במזיד, אין עדים שיעידו עליו שהרג במזיד, ולכן לא המיתוהו בית דין.

וכדי להביא אותם לידי עונשן, הקב"ה מזמינן לפונדק אחד, שמצויים בו הרבה אנשים שיעידו על מה שיארע.

זה שהרג במזיד וחייב מיתה, יושב בפונדק תחת הסולם, גרם המדרגות, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם, ונופל עליו, והורגו. [102]

וכך יבואו שניהם על עונשם.

כי זה שהרג במזיד, נהרג עתה. וזה שהרג בשוגג, גולה בעל כרחו, שהרי עתה יש עדים שיעידו עליו.

אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה, אמר רב הונא אמר רבי אלעזר: מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים, אנו למדים כי בדרך שאדם רוצה לילך, לטובה או לרעה - מוליכין אותו, מסייעים בידו מן השמים. [103] מן התורה, דכתיב בפרשת בלק, שתחילה אמר ה' לבלעם: "לא תלך עמהם", עם שרי בלק שבאו לבקשו לקלל את ישראל.

וכתיב אחר כך, כאשר שב בלעם ושאל בפעם השניה את ה' אם ילך עמהם, שאמר לו ה' להיפך: "קום, לך אתם!", שהיות ורצה בלעם ללכת, הוליכוהו משמים בדרך שרצה לילך.

מן הנביאים, דכתיב [ישעיה מח]:

"אני ה' אלהיך, מלמדך להועיל.

מדריכך - בדרך אשר אתה תלך!" והיינו, שהקב"ה מוליכו - בדרך שבחר ללכת.

מן הכתובים, דכתיב בספר משלי [פרק ג]:

"אם ללצים יתחבר האדם - הוא יליץ!", אין מעכבים בידו משמים, אלא דרכו תהיה להתלוצץ עמם.

ומאידך, "ואם לענוים הוא יחבור - מובטח הוא משמים, כי סופו, שבמעשיו הוא יתן חן לפני הבריות".

אמר רב הונא: רוצח שגלה לעיר מקלט, ומצאו גואל הדם בדרך, בעת שנס לעיר מקלט, והרגו, פטור.

[ועיין בהערות באיזו דרך פטור עליו גואל הדם]. [104]

לפי שאמר הכתוב:

"הוא ינוס אל אחת הערים האלה, וחי.

פן ירדוף גואל הדם, כי יחם לבבו, והשיגו, כי ירבה הדרך, והכהו נפש.

ולו, אין משפט מות, כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום.

על כן אנכי מצוך לאמר: שלש ערים תבדיל לך.

וקסבר רב הונא, שביאור הפסוק, כך הוא:

פן ירדוף גואל הדם אחר הרוצח, והשיגו, והכהו נפש.

ולא יתיירא גואל הדם שיענישוהו בית דין, כי דברי הכתוב "ולו אין משפט מות" - בגואל הדם הוא דכתיב, ולא ברוצח בשגגה.

ורק את סוף הפסוק הוא מבאר על הרוצח, שמצוה להכין לו הדרך, כי הוא לא היה שונא לנהרג מתמול שלשום.

ומקשינן מברייתא:

מיתיבי מהא דתניא: "ולו אין משפט מות"

- ברוצח בשגגה הכתוב מדבר, ועליו מסיים הפסוק "כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום".

אתה אומר ברוצח הכתוב הזה מדבר, או אינו מדבר אלא בגואל הדם, שאין לו משפט מות אם יהרוג את הרוצח?

כשהוא אומר בסוף הפסוק "כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום" - הוי אומר שבא הכתוב ליתן טעם למה אין לו משפט מות.

בהכרח, שברוצח הכתוב מדבר, לומר שאין לו משפט מות היות שהרג בשגגה ולא מתוך שנאה.

וקשיא לרב הונא, שביאר את דברי הפסוק "ולו אין משפט מות" על גואל הדם.

ומתרצינן: הוא, רב הונא, דאמר כי האי תנא, החולק על התנא בברייתא האמורה.

דתניא: "ולו אין משפט מות" - בגואל הדם הכתוב מדבר, שפטרתו תורה אם הרג את הרוצח לפני שהגיע לעיר מקלטו.

אתה אומר בגואל הדם הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא ברוצח?

כשהוא אומר "כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום", הרי רוצח אמור, שטעם זה נאמר להסביר מדוע הרוצח גולה ואינו נהרג, כי לא הרג בשנאה.

הא מה אני מקיים, את התיבות המיותרות "ולו אין משפט מות"? - בהכרח שבגואל הדם הכתוב מדבר.

ולכן למד רב הונא, שגואל הדם שהרג את הרוצח בנוסו לעיר מקלט, פטור. שהרי מקרא זה מדבר בהליכתו הראשונה למקלט.

ומקשינן מהא דתנן במשנתנו: בית דין מוסרין לו, לרוצח בשגגה בעת חזרתו מבית דין לעיר המקלט, שני תלמידי חכמים שילווהו, שמא יהרגנו גואל הדם בדרך מבית הדין לעיר מקלט. וידברו תלמידי החכמים אליו, אל גואל הדם.

מאי לאו, מה שאמרה המשנה שני תלמידי חכמים ידברו אל גואל הדם, כוונתה לומר, דמתרו ביה, שהתלמידי חכמים הנלווים אליו יתרו בגואל הדם, דאי קטיל את הרוצח - בר קטלא הוא!

ומוכח מהמשנה שלא כרב הונא.

ודחינן: לא להתרות בגואל הדם הם נשלחים, אלא לפייסו בדברים שלא יהרגנו.

כדתניא בברייתא לבאר את דברי משנתנו "וידברו אליו" -

וידברו אליו - בדברים הראויים לומר לו, לגואל הדם, כדי להרגיעו.

אומרים לו: אל תנהג בו מנהג שופכי דמים, ואל תהרגהו, שהרי בשגגה בא מעשה לידו. [105]

רבי מאיר אומר: הוא, הרוצח, מדבר על ידי עצמו אל גואל הדם שלא יהרגנו, שנאמר "וזה דבר הרוצח".

אמרו לו חכמים: הרבה דברים שאינם נעשים על ידי אדם, שליחות עושה. שבאמצעות שליח נעשים ומתקבלים הדברים יותר על דעת השני.

ובאה הגמרא לדון בדברי הברייתא, ולבארם:

אמר מר בברייתא: אומרים לו, בשגגה בא מעשה לידו.

ומקשינן: מה מוסיפה אמירתם שהוא רצח בשוגג, כדי להרגיע את גואל הדם?

והרי פשיטא לכל שהוא הרגו בשוגג ולא במזיד! כי אם היה הורגו במזיד, הם לא היו מגוננים עליו מגואל הדם, ולא היו מאפשרים לו לגלות לעיר מקלט -

דאי במזיד הרגו, וכי בר גלות הוא!? והרי חייב מיתת בית דין הוא.

ומתרצינן: אין, אכן מדובר בברייתא גם באופן שהרג במזיד, היות וקודם העמדה בדין, כל רוצח, ואפילו במזיד, גולה לעיר מקלט!

וסייעתא לכך, מהא דתניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר:

בתחילה, לפני שעמדו בדין, אחד רוצח בשוגג, ואחד רוצח במזיד, היו מקדימין ונסים לערי מקלט. [106]

ובית דין של העיר שהרגו בה, היו שולחין לעיר המקלט, ומביאין אותם משם, ודנים אותם.

מי שהתברר כי הרג במזיד, ונתחייב מיתה - הרגוהו, [107] התירו לגואל הדם להורגו.

שנאמר ברוצח במזיד: "ושלחו זקני עירו, ולקחו אותו משם, ונתנו אותו ביד גואל הדם, ומת".

ומי שהתברר בבית דין שלא נתחייב מיתה [אפילו אם הרג במזיד, אלא שלא התרו בו] - פטרוהו.

שנאמר "והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם".

ואילו מי שהתברר בבית דין שהרג בשוגג, ונתחייב גלות - מחזירין אותו למקומו בעיר מקלט.

שנאמר ברוצח בשגגה: "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה".

רבי אומר: אין כוונת הפסוק לומר שאף הרוצח במזיד יגלה תחילה לעיר מקלט.

אלא הרוצחים הם שטועים בכך, ומעצמן הן גולין - כסבורין הן הרוצחים שאחד ההורג בשוגג ואחד הרוצח במזיד, ערי המקלט קולטות ומצילות אותם מעונש.

והן אינן יודעין, שרק בשוגג קולטות, אבל במזיד אינן קולטות.

ועל כך לימד הכתוב, שישלחו בית דין ויקחוהו משם להורגו, ואין גלותו לעיר מקלט פוטרתו מעונש מיתה.

אמר רבי אלעזר: עיר מקלט שרובה, רוב תושביה הם רוצחים בשוגג - אינה קולטת.

שנאמר [יהושע כ] "ודבר באזני זקני העיר ההיא [עיר המקלט] את דבריו".

מלמד הכתוב שיהיו דבריו באזני זקני עיר המקלט, שונים מדברי אנשי העיר השומעים את דבריו.

והיינו, שאנשי העיר שבפניהם הוא משמיע דבריו אינם כמוהו, שהם אינם רוצחים, ולא שהושוו דבריהן לדבריו. [108]

ואמר רבי אלעזר: עיר שאין בה זקנים - אינה קולטת, דבעינן שיהיו בה "זקני העיר", כמבואר בפסוק שבספר יהושע, וליכא, כי בעיר שאין בה זקנים לא מתקיים פרט זה.

ומביאה עתה הגמרא שנחלקו רבי אמי ורבי אסי כאן ובשני מקומות בתורה, בפרשת בן סורר ומורה ובפרשת עגלה ערופה, שבכולן נאמר בהם "זקני העיר", האם זה לעיכובא, או למצוה בעלמא. [109]

איתמר, עיר מקלט שאין בה זקנים - נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם היא קולטת או לא.

חד אמר קולטת, וחד אמר אינה קולטת.

ומבארת הגמרא את המחלוקת: למאן דאמר אינה קולטת, טעמו הוא משום דבעינן "זקני העיר", וליכא. ואילו למאן דאמר קולטת, טעמו הוא משום שהצורך בזקני העיר אינו אלא מצוה בעלמא. וכן נחלקו בעיר שאין בה זקנים, רבי אמי ורבי אסי, האם נוהג בה דין "בן סורר ומורה" או לא: [110]

חד אמר, על אף שנאמר בכתוב [דברים כא] "זקני עירו", בכל זאת נעשה בה דין בן סורר ומורה.

וחד אמר, אין נעשה בה בן סורר ומורה.

ומבארינן טעם מחלוקתם:

למאן דאמר "אין נעשה בה בן סורר ומורה", סבר שבעינן לקיים את דברי הכתוב "ותפסו בו אביו ואמו, והוציאו אותו אל זקני עירו". ובעיר זאת ליכא זקני העיר, ודבר זה הוא לעיכובא.

ואילו למאן דאמר "נעשה בה בן סורר ומורה", מה שאמר הכתוב "זקני עירו" הוא רק מצוה בעלמא, אך אינו מעכב.

ועוד נחלקו בדין עיר שאין בה זקנים, רבי אמי ורבי אסי אם מביאה עגלה ערופה:

חד אמר, על אף שאין בה זקנים, היא מביאה עגלה ערופה אם נמצא סמוך לה חלל הרוג, שלא נודע מי הכהו.

וחד אמר, אינה מביאה עגלה ערופה.

ומבארינן במה נחלקו:

למאן דאמר אינה מביאה עגלה ערופה, סבר בעינן לקיים את דברי הכתוב [דברים כא] "ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר", וליכא.

למאן דאמר אפילו אם אין בה זקנים מביאה עגלה ערופה, סבר ש"זקני העיר" נאמר רק למצוה בעלמא.

אמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה נאמרה בספר יהושע פרשת רוצחים -

הערות

[101] המהרש"א הוכיח מכאן, שהרוצח בשגגה מתחייב בבית דין לגלות, אפילו אם הודה על פי עצמו, או שהעידו עליו עדים קרובים ופסולים. שאם לא כן, למה מזמן לו הקב"ה הריגה שניה, והרי בהריגה הראשונה הוא לא התחייב גלות, כי לא היו עדים, ולא יכל גואל הדם להורגו. ובהכרח, שגואל הדם שהרג את הרוצח פטור על הריגתו אפילו אם נודע לו שהוא הרוצח רק על פי הודאתו של הרוצח. ולכן צריך לגלות כדי להנצל מגואל הדם. ועיין בשמואל ב יד, ובמה שכתב שם הרד"ק. וכבר כתב הריטב"א בריש מכילתין, שאינו גולה על פי עצמו, כיון שכפרת עונש הגלות מתקיימת על ידי גואל הדם, שהורג את הרוצח בשעה שיוצא מעיר מקלטו. וגואל הדם אינו יכול להורגו בלי עדות שהתקבלה בבית דין. וכבר הובאו דברי האור שמח [בפ"ו מרוצח הי"ב ועוד מקומות] שהגלות באה לכפרה, ולא רק להצלה מגואל הדם. וערוך לנר כאן האריך בזה. ובחזון יחזקאל [פ"ב ה"ד] הקשה ממה שאמר רבי עקיבא [לקמן יב.] שאין גולה ע"פ בית דין שראו בעצמם שהרג, ולכאורה כל שכן שלא יגלה על פי הודאתו. ועיין בקצות החושן [ב א], שדן אם בזמן הזה יכול גואל הדם להרוג את הרוצח, שהרי צריך קבלת עדים, ואין כיום בית דין שיכול לקבל עדות בדיני נפשות. ועיין הערה 104 ולענין נאמנות עד אחד, נחלקו הרמב"ם והראב"ד [פ"ו מרוצח]. ועיין בכס"מ ובשיעורי רבי שמואל כאן הערה נה.

[102] תוס' [בסוטה ח ב ובפירושם על התורה, שמות כא], כתבו שיש כאן עונש של מידה כנגד מידה, למרות שהמיתה שהתחייב בה הרוצח היא סייף, ואילו הוא נהרג עתה בנפילת חבירו עליו, במיתה שהיא כעין סקילה. עיין בדבריהם. ובאופן שהרגו בסייף, באמת יפרעו ממנו כפי שהרג. ובאור החיים [בשמות שם] הקשה, הרי ההורג בשוגג, בנפילתו על המזיד הרג פעם נוספת, ואיך תועיל לו גלות אחת על שני חיובים. וכבר הקשו כן בתוס' הדר זקנים על התורה, וכן בתוס' הרא"ש [בסוטה שם], ותירצו שאינו צריך כפרה על ההריגה השניה שהיתה בשוגג, כיון שהיה הנהרג חייב מיתה. ויש אומרים שגלות אחת עולה להריגות הרבה.

[103] המהרש"א ביאר, שהכוונה היא על המלאכים הנבראים מרצונו לעשות, והם מוליכין אותו בדרך שרצה ובה נבראו. ובאור יחזקאל [חלק ה קסו] ביאר, שכפי הרצון שמוטבע באדם כך פועלת החכמה שבו. וכשהוא הולך בדרכי תאותו, אף החכמה לא תביאהו למעלות, אלא תגביר תאותיו. וזה כדברי הגר"א על הפסוק "יערוף כמטר לקחי", שהתורה מגדלת ומצמיחה את מה שיש באדם, לטוב או לרע. ועיין במסילת ישרים [פרק כו]: "כי החמריות מוצא את מינו, ונעור ומתחזק. אך בהפרדו מהם והשארו לבד - הנה, בדרך שרוצה לילך יוליכוהו בה. ובעזר האלוקי אשר יותן לו, תתגבר נפשו בו, ותנצח את הגופניות". והגרי"א שר [בלקט שיחות פרשת ויגש] ביאר הטעם שמוליכין אותו כרצונו, כי אי אפשר לעכב בעל בחירה, כדי שלא תפגע בחירתו ושיקול דעתו. ובמשנת ר' אהרן [א ריב] ביאר את מה שאמרו [ביומא לט]: הבא ליטהר מסייעין אותו והבא ליטמא פותחין לו. דהיינו, קודם המעשה, רק "פותחים" לו ליטמא ולא מסייעים לו כמי שבא להיטהר. אך כשהתחיל במעשה - מוליכין אותו בדרכו. וכתב הגהות יעב"ץ שם, שדבר זה שנו חכמינו באבות [ד ב]: עבירה גוררת עבירה. והיינו, אחר שהתחיל לעשות עבירה היא גוררת אותו לעבירה נוספת.

[104] סוגייתנו עוסקת ברוצח שנס לעיר מקלט ועדיין לא נכנס אליה, ולקמן [יא ב] נחלקו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא ברוצח שיצא מעיר מקלט, שהותר דמו, האם מצוה או רשות להרגו, ועל מי מוטלת המצוה. אך קודם שנקלט, אין מצוה ולא הותר דמו, ואסור להורגו, וכל אדם חייבין עליו לכולי עלמא. ורק אם גואל הדם הרגו, בדיעבד פטור משום שחם לבבו ואין לו משפט מות לפי רב הונא. וכן הדין לדעת הרמב"ם בכל השוגגין שאין גולין כקרוב למזיד ומזיד בלי התראה, או במן הזה, שאסור להרגן ורק גואה"ד פטור, וכ"כ הב"ח בהגהתו, ועיין בשיעורי הגר"ש חלק הענינים סימן ד. ובספרי [שופטים מ'] איתא, שמצוה ביד גואל הדם לרדוף אחר הרוצח. ותמהו הכל, שהרי מדובר בנוסו לעיר מקלט, ואז אין מצוה לכולי עלמא. [ועיין במלבי"ם שכתב שהספרי לשיטתו בפרשת מסעי, שהביא דעת רבי יוסי הגלילי. ותמוה, שהרי שם מדובר על היוצא מעיר מקלט]. ובחזו"א [חו"מ ליקוטים כ"ג] חידש, שהמשתהה במזיד בדרך לעיר מקלט ואינו נס, דינו כיוצא מהעיר לגבי חיוב מיתה. וכן משמע בריטב"א ובמאירי בסוגיא לקמן, ויש לבאר שבאופן זה מדובר בספרי. ועיין בשיעורי רבי שמואל שם סק"ט. ולענין רוצח במיד ובהתראה, שדינו מסור לבית דין, נסתפק החזון איש שם, האם גם בו נוהג הפטור של "כי יחם לבבו" בגואל הדם, או שבזה, אם הרגו גואל הדם קודם גמר דין הרי הוא נהרג עליו. ועיין קצה"ח ובשיעורי הגר"ש רוזובסקי הנ"ל ס"ק ז, ח. ובהוספות הרמב"ן לספר המצוות [מצוה יג], מנה את מצות גואל הדם לגבי הרוצח, והיא: להרגו, ולהגלותו! אך הרמב"ם לא מנה זאת כמצוה נפרדת, כי לדעתו תפקידו של גואל הדם הוא פרט בדיני המיתה והגלות, וקיומו אינו מוטל על גואל הדם, אלא על בית דין, שיתנו בידו להרוג את הרוצח, ולכפות את המחויב גלות לגלות. ועיין בקצות החושן [סימן ב'] שתלה ענין זה במחלוקת בין רש"י [בסנהדרין מה], המתיר לגואל הדם להרוג אפילו את השוגג, ובין הרמב"ם [פ"ו מרוצח] המתיר לו להרוג רק את הרוצח במזיד. והסתפק לאור זאת, האם גם בזמן הזה יכול גואל הדם להרוג את הרוצח, וכדלעיל. ותמוה מאד, כי ברש"י שם מדובר להדיא ביוצא מעיר מקלט ולא בנס אליה. והרמב"ם נקט שגואל הדם ההורג את הרוצח "פטור" על הריגתו, ולא כתב "מותר" או "מצוה". ובחזון איש [שם] דן, שאף פטורו אינו אלא כשחם לבבו, אך אם התרו בגואל הדם שלא יהרגנו בדרך לעיר מקלט, ובכל זאת הרג את הרוצח, הרי הוא נהרג עליו. אך כל זה ברוצח בשגגה, ואילו הרוצח במזיד בלי התראה, שיטת הריטב"א כאן היא שמוסרין אותו לגואל הדם.

[105] הרמב"ם בפירוש המשניות כתב שאומרים לו: בשגגה הרג, ואסור לך להרגו! ואכן, לפי המבואר בהערה הקודמת אסור לו להרגו, ורק פטור עליו כי חם לבבו. והגר"ש פערלא והגר"ש רוזובסקי אף תמהו למה לא יהרגו את גואל הדם מדין רודף? וכתבו, כיון שגואל הדם פטור על הריגתו, אין עליו דין רודף, ורק הרוצח עצמו יכול להרגו, משום הבא להרגך, שאינו תלוי בחיוב הרודף. ולקמן נאריך. אך החזון איש (שם) כתב, כי אף על גב שאין לגואל הדם רשות להרוג את הרוצח בנוסו לעיר מקלט, בכל זאת אין המלווים יכולים למנוע בכח את הגואל הדם מלהרגו, ורק מבקשים ממנו שלא יהרגנו. כי אם יכולים הם למונעו, למה לא ישלחו עמו בעלי אגרופים אלא רק תלמידי חכמים? אך כתב, שכאשר מביאים אותו מעיר מקלט לבית דין אז כן משמרים אותו עם בעלי אגרופין. ובאבי עזרי תמה עליו, שאם אסור להרגו ודאי ראוי למנעו מלהרוג, וכמבואר בסלקא דעתיה של המקשן, שאף מתרין אותו להודיעו שבר קטלא הוא, וברור שאם דינו במיתה, שמונעים אותו. ועיין בחזו"א שתמה, כיצד סלקא דעתיה שמתרין בגואל הדם? והרי רבי מאיר אומר שהרוצח מדבר אליו, ואילו ההתראה צריכה להיות מפי עדים! ותירץ, שבכך גופא נחלקו, במחלוקת לעיל בדף ו, האם צריך התראה מפי עדים. או שנחלקו בסברת רב הונא, האם מדובר בה בהתראה או בבקשה בלבד. ועיין עוד בדברי החזון איש, שדן בביאור כוונת הגמרא להוכיח אם מדובר בשוגג או במזיד.

[106] במשך חכמה [מסעי] ובחזו"א [שם] ובשיעורי הגר"ש נקטו שאין זה חיוב שחל על הרוצח במזיד לנוס לעיר מקלט, אלא שעיר המקלט קולטתו שלא יהרגנו גואל הדם עד שיגמר דינו, ואם הרגו בתוכה, חייב עליו. ועל כך נחלק רבי ואמר שאינה קולטת.

[107] כך ביאר הריטב"א, שמדובר בהורג במזיד בלי התראה, ומתירים לגואל הדם להורגו. כי אם יש עדים והתראה, הרי חובשים אותו בבית האסורים, ולא מניחים אותו לנוס לעיר מקלט. ועיין לעיל הערות 79, 104.

[108] פשטות לשון הגמרא, שלא השוו דבריו לדבריהם, מורה שמדובר ברוצחין בשוגג. אך בריטב"א משמע שמדובר ברוב רוצחים במזיד. שהרי כתב שבשכם לא היו רוב רוצחים, שאם לא כן לא היתה קולטת, ומדובר במזידין. והרמב"ם [פ"ז ה"ו] כתב: עיר מקלט שרובה רצחנים - אינה קולטת. והשיגו הראב"ד: שיש בה רוב רצחנים. וכתב הכסף משנה לבאר דברי הראב"ד, שהזדמן לפני הראב"ד ספר מוטעה של הרמב"ם שלא היה כתוב בו "רוב", ולכן הגיהו כך. וכן נמצא בסמ"ג, שכתב: עיר מקלט שיש בה רוצחים ולא הזכיר רוב. ובשפת אמת הסתפק, האם דין זה נאמר בעיר שהיו רובה רוצחים, שאין עושין אותה לעיר מקלט. או גם אם בעיר שהתרבו בה הרוצחים אחר שנעשתה לעיר מקלט, נאמר דין זה, שמכאן ואילך היא אינה קולטת עוד. ובמנחת חינוך [מצוה תי] כתב, שאם על ידי קליטתו של הרוצח הזה נעשה רוב העיר רוצחים, הוא נקלט, כיון שעד כניסתו אליה לא היה בה רוב רוצחים. וכמו כן, לא נפקע מהעיר שם עיר מקלט לגבי הרוצחים שכבר נקלטו בה, אלא רק אינה קולטת מכאן ואילך. וגם בכך אפשר לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. ובאילת השחר דן בשאלה, אם נכנס הרוצח לעיר מקלט שהיו בה רוב רוצחים, שאינה קולטת אותו, ולאחר מכן נוספו בה תושבים כשרים, ומעתה רק מיעוטה הם רוצחים - האם עתה הוא נקלט? ותלה את צידי ספיקו בדברי המנחת חינוך, האם שעת הקליטה היא הקובעת, או שבכל שעה נקבע הדין כפי רוב העיר באותו זמן.

[109] בתוס' משמע שבעגלה ערופה צריכים זקני בית דין, ובסנהדרין [יד א] כתבו שכך משמע בפסוק, דכתיב "זקני העיר". והרמב"ם [פ"ז ה"ו] פסק שעיר שאין בה זקנים אינה קולטת. והקשה המנחת חינוך [ת"י], מדוע לגבי הבאת עגלה ערופה כתב הרמב"ם [פ"ט ה"ד] שאין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין של עשרים ושלשה, ולמה לא נקט כך גם לגבי הקליטה של עיר מקלט? והוכיח, שלפי הרמב"ם אין צורך שיהיה בעיר מקלט אלא בית דין של שלשה, והם "זקני העיר". אך בערוך השולחן, ובקרן אורה [סוטה מה ב] כתבו שבעיר מקלט די שיהיו בה זקנים ואין צורך שיהיה בה בית דין. אך בכנסת הגדולה ובפליתי [ס"ס ס"ג] ובערוך לנר כתבו שאין לחלק בין עגלה ערופה לעיר מקלט, ובשניהם "זקני העיר" הינם בית דין של עשרים ושלשה. ובאבי עזרי [פ"ט ה"ד] הביא מקור ממסכת סוטה [מז ב] שדוקא בעגלה ערופה צריך בי"ד של עשרים ושלש.

[110] הריטב"א כתב, ששלשת מחלוקות אלו, תלויות בדבר אחד - האם צריך לקיים "קרא כדכתיב", בצורה הכתובה בפרשה. וכיון שכתוב בה "זקנים", צריך דוקא זקנים ולא סתם אנשי העיר, או לאו דוקא זקנים. והרמב"ם (פ"ט ה"ד) כתב שאין מודדין אלא לעיר שיש בה בי"ד של כ"ג. והקשה המשנה למלך למה השמיט הרמב"ם דין עגלה ערופה במקום שאין בי"ד בכל העיירות הסמוכות [עיין בתוס' שבאופן זה עוסקת סוגייתנו] ? וכן תמה בהלכות ממרים [פ"ז ה"ז] שלא כתב הרמב"ם דין זה בבן סורר. וכתב שמדברי הרמב"ם לענין עיר מקלט שאין בה זקנים שאינה קולטת, משמע שדין זה הוא לעיכובא, ובאופן כזה לא יביאו עגלה ערופה ולא יעשו בן סורר, היות שדין אחד הוא לכל המחלוקות האלו. וכן הסיק בערוך השולחן [חו"מ תכ"ה ס"ט]. [ועיין במנחת חינוך [תק"ל] ובהערות על תוס']. וגם באור שמח (במלואים) הסיק כן, אך מטעם אחר, שבעגלה ערופה ובן סורר כתוב "ובערת הרע", ו"זקנים" זה רק למצוה בעלמא. אמנם בקרן אורה [סוטה מה ב] כתב, שדעת הרמב"ם היא שרק בעיר מקלט צריך זקני העיר, שכן אמר גם רבי אלעזר בסוגיין. ומדובר בזקנים סתם ולא בבית דין, ובהם מדובר בכל שלשת המחלוקות. ואמנם בעגלה ערופה ובבן סורר, דעת הרמב"ם שאין צריך זקנים, כי סבר שאין צריך קרא כדכתיב. ובעיר מקלט הצריך זקנים כרבי אלעזר, שלא תלה את כל שלשת הדינים זה בזה.

"מקלט" היה כתוב על שלט בכל פרשת דרכים (צומת), לסימון הדרך הפונה לעיר המקלט, כדי שיכיר הרוצח בשגגה את דרכו לעיר המקלט ויפנה לשם. אמר רב כהנא: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמד זאת? "תכין לך הדרך" (דברים יט, ג) לומר: עשה [לך] הכנה לדרך.

א ומתוך שהוזכרה הלכה זו, מביאים: רב חמא בר חנינא בדרשתו פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא [פתיחה לפרשה זו של דיני גלות מכאן] מפסוק זה: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהלים כה, ח), וכך אמר: אם לחטאים יורה דרך, שהרי מעמידים שלטים בדרכים המורים להורגים היכן היא עיר המקלט — קל וחומר לצדיקים שעוזר להם ה' ומורה להם דרך טובה.

ר' שמעון בן לקיש בדרשתו פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא [פתיחה לפרשה זו מכאן]: נאמר במי שהרג בשגגה "ואשר לא צדה (התכוון) והאלהים אנה (זימן) לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג). ויש לתמוה: מדוע יגרום ה' לאדם להכשילו במעשה כזה? תשובה לדבר מצויה בפסוק "כאשר יאמר משל הקדמני מרשעים יצא רשע" (שמואל א כד, יג), שאין מעשה רע נעשה אלא על ידי מי שכבר יש בו חטא.

ולפי זה יש להבין את הפסוק "והאלקים אנה לידו", במה הכתוב מדבר — בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים שהרג ולזה אין עדים שהרג, ואין איש יודע מה שעשו, ולכן אינם נענשים זה בגלות וזה במיתה. הקדוש ברוך הוא מזמינן מביאם לכך שיזדמנו שניהם לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם, ונפל עליו והרגו, ובהזדמנות זו יש עדים בדבר, ונמצא זה שהרג במזיד — נהרג כראוי לו, וזה שהרג בשוגג — גולה כראוי לו.

ואגב העיסוק בדרך שה' מוליך בה את האדם, מביאים, אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה [ויש האומרים אותה אמרה] שאמר רב הונא אמר ר' אלעזר: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים אנו למדים שבדרך שאדם רוצה לילך בה — שם מוליכין אותו ומסייעים לו.

מן התורה אנו למדים דבר זה, דכתיב [שנאמר] שאמר ה' תחילה לבלעם: "לא תלך עמהם" (במדבר כב, יד), עם שרי בלק, ולאחר מכן כאשר הפציר, והוכיח בעצמו שהוא רוצה ללכת, כתיב [נאמר]: "קום לך אתם" (במדבר כב, כ). מן הנביאים — דכתיב [שנאמר]: "אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך (זו) תלך" (ישעיה מח, יז), כלומר, בדרך שהאדם בחר ללכת בה — שם ידריכוהו משמים. מן הכתובים — דכתיב [שנאמר]: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג, לד), משמע שאם רוצה אדם ללכת בדרך ליצנות עוזרים לו משמים להיות לץ, ולרוצים להיות ענווים נותנים חן.

ב ושוב לענין ההלכה בדינו של הגולה, אמר רב הונא: רוצח שגלה לעיר מקלט, ומצאו גואל הדם בדרכו לעיר המקלט, והרגו — פטור גואל הדם. ומעירים: קסבר [סבור הוא] רב הונא, שהכתוב "פן ירדף גואל הדם אחרי הרוצח... והכהו נפש... ולו אין משפט מות כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום" (דברים יט, ו) — בגואל הדם הוא דכתיב [שנאמר], שאין גואל הדם נענש אם הרג את הרוצח.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב הונא, ממה ששנינו בברייתא: "ולו אין משפט מות" — ברוצח הכתוב מדבר, כלומר זה שרצח בשגגה אין עליו משפט מות, ולכן נצטוו ישראל לעשות ערי מקלט להצילו ממיתה. ודנה הברייתא ומוכיחה שאכן הדברים מוסבים על הרוצח: אתה אומר שמדובר ברוצח, או אינו אלא בגואל הדם? כשהוא אומר קודם לכן "והוא לא שנא לו מתמול שלשום" (דברים יט, ד) ושם בוודאי מדובר על הרוצח — הוי אומר שגם מי שמדובר עליו כאן בלשון זו ברוצח הכתוב מדבר. ואם כן קשה על רב הונא מברייתא זו!

ומשיבים: רב הונא הוא דאמר כי האי תנא [שאומר כדעת תנא זה] שיש לו שיטה אחרת משיטת ברייתא זו. דתניא [ששנויה ברייתא] אחרת: "ולו אין משפט מות" — בגואל הדם הכתוב מדבר. ויש לדון: אתה אומר בגואל הדם הכתוב מדבר, או אינו אלא ברוצח? כשהוא אומר "כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום" — הרי שהכתוב על הרוצח אמור, הא [הרי] מה אני מקיים "ולו אין משפט מות" — בגואל הדם הכתוב מדבר.

ומנסים להביא ראיה ממשנתנו, תנן [שנינו במשנתנו]: מוסרין לו להורג בשגגה הגולה לעיר מקלט שני תלמידי חכמים, שמא יהרגנו גואל הדם בדרך, וידברו אליו. ונברר: מאי לאו [האם אין] הכוונה דמתרו ביה [שמתרים בו] החכמים בגואל הדם, דאי קטיל [שאם הוא הורג] את הרוצח בשגגה בר קטלא [בן מוות] הוא? והרי זה שלא כדברי רב הונא הפוטר את גואל הדם שהרג את רוצח בשגגה.

ודוחים: לא, אפשר להסביר כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: וידברו אליו דברים הראויים לו לגואל הדם, אומרים לו: אל תנהג בו מנהג שופכי דמים, בשגגה בא מעשה לידו. ר' מאיר אומר: הוא מדבר על ידי עצמו, שנאמר "וזה דבר הרצח" (דברים יט, ד) כלומר, הרוצח עצמו צריך להתנצל ולומר את הדברים. אמרו לו חכמים לר' מאיר: הרבה שליחות עושה. שיש דברים רבים שאדם עצמו קשה לו לעשותם, ואם הוא עושה אותם הם אינם מתקבלים, והם נעשים בדרך טובה יותר על ידי שליח. ודנים בלשון הברייתא.

אמר מר [החכם]: בשגגה בא מעשה לידו. ותוהים: פשיטא [פשוט הדבר], דאי [שאם] במזיד, וכי בר [בן] גלות הוא? ומשיבים: אין [כן], שפעמים שאף רוצח במזיד בורח לעיר מקלט, ומוסיפים:

והא תניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר: בתחלה, כל הרוצחים אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין ובורחים לערי מקלט, ולאחר מכן בית דין שבמקומם שולחין ומביאין אותם משם.

ולאחר שביררו בית הדין את דינו, מי שנתחייב מיתה — הרגוהו, שנאמר "ושלחו זקני עירו ולקחו אתו משם ונתנו אתו ביד גאל הדם ומת" (שם יב). מי שלא נתחייב כל עונש על מעשהו — פטרוהו, שנאמר: "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם" (במדבר לה, כה) מי שנתחייב גלות — מחזירין אותו למקומו לעיר המקלט, שנאמר "והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה" (במדבר לה, כה).

רבי אומר: אין התורה מצווה על ההורגים במזיד לברוח לערי מקלט, אלא התורה מתייחסת למצב הקיים, וההורגים במזיד מעצמן הן גולין, כסבורין הן כי אחד שוגג ואחד מזיד — קולטות הערים הללו, והן אינן יודעין שבשוגג קולטות, במזיד אינן קולטות.

ג אמר ר' אלעזר: עיר מקלט שרובה רוצחים כלומר, שברחו אליה הרבה רוצחים בשגגה עד שנעשתה רובה רוצחים — שוב אינה קולטת, שנאמר במי שהרג בשגגה וברח לעיר מקלט "ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו" (יהושע כ, ד), שיש לו דברים המיוחדים לו להגיד לזקני העיר, ולא שהושוו דבריהן לדבריו, שאף הם אמרו דברים אלה בשעתם כאשר הם גלו לעיר המקלט בהיותם רוצחים בשגגה.

ועוד אמר ר' אלעזר: עיר שאין בה זקנים (חכמים) — אינה קולטת רוצחים בשגגה, דבעינן [שצריכים אנו] שיתקיים הכתוב "ודבר באזני זקני העיר" וליכא [ואין]. ובנקודה זו נחלקו חכמים, וכך איתמר [נאמר]: עיר שאין בה זקנים, ר' אמי ור' אסי, חד [אחד מהם] אומר: קולטת, וחד [ואחד מהם] אומר: אינה קולטת. ומסבירים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אינה קולטת — בעינן [צריכים אנו] שיהיו "זקני העיר", וליכא [ואין כאן]. למאן דאמר [ולדעת מי שאומר] קולטת — תנאי זה הוא מצוה בעלמא [בלבד], לכתחילה, אבל למעשה — גם בלא זקנים יש לה דין עיר מקלט.

ועוד נחלקו בענין זה בנושאים אחרים: עיר שאין בה זקנים, ר' אמי ור' אסי, חד [אחד מהם] אמר: נעשה בה בן סורר ומורה, וחד [ואחד מהם] אמר: אין נעשה בה בן סורר ומורה. ומסבירים את טעמיהם: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אין נעשה בה בן סורר ומורה — בעינן [צריכים אנו] שיתקיים הכתוב "ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו" (דברים כא, יט), וליכא [ואין כאן]. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] נעשה בן סורר ומורה — "זקני עירו" הוא מצוה בעלמא [בלבד], לכתחילה.

ועוד נחלקו בעיר שאין בה זקנים, ר' אמי ור' אסי, חד [אחד מהם] אמר: מביאה עגלה ערופה אם נמצא אדם הרוג ליד העיר הזו, וחד [ואחד מהם] אמר: אינה מביאה עגלה ערופה. וגם כאן דומים טעמיהם: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אינה מביאה עגלה ערופה — בעינן [צריכים אנו] שיתקיים "והורידו זקני העיר ההיא את העגלה" (שם כא, ד), וליכא [ואין כאן]. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מביאה עגלה ערופה — "זקני העיר ההיא" הוא מצוה בעלמא [בלבד].

ד אמר ר' חמא בר חנינא: מפני מה נאמרה פרשת רוצחים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Refuge was written on signs at every crossroads marking the path to a city of refuge, so that the unintentional murderer would identify the route to the city of refuge and turn to go there. Rav Kahana said: What is the verse from which this is derived? “Prepare for you the road” (Deuteronomy 19:3), meaning: Perform for you preparation of the road.

§ Apropos that halakha, the Gemara cites that Rav Ḥama bar Ḥanina introduced this portion with regard to the halakhot of exile with an introduction from here: “Good and upright is God; therefore He directs sinners along the way” (Psalms 25:8). He said: If He directs sinners by commanding the placing of signs directing them to the city of refuge, it may be inferred a fortiori that He will assist and direct the righteous along the path of righteousness.

Rabbi Shimon ben Lakish introduced this portion with an introduction from here: It is stated with regard to an unintentional murderer: “And one who did not lie in wait, but God caused it to come to his hand, and I will appoint you a place where he may flee” (Exodus 21:13). Now this is puzzling. Why would God cause one to sin in this manner? The verse states: “As the ancient parable says: From the wicked comes forth wickedness” (I Samuel 24:13). Evil incidents befall those who have already sinned.

Reish Lakish explains: In this light, the verse “But God caused it to come to his hand” may be understood. With regard to what scenario is the verse speaking? It is with regard to two people who killed a person, where one killed unintentionally while the other killed intentionally. For this person there are no witnesses to his action, and for that person there are no witnesses to his action; therefore, neither received the appropriate punishment of exile and execution, respectively. The Holy One, Blessed be He, summons them to one inn. This person who killed intentionally sits beneath a ladder, and that person who killed unintentionally descends the ladder, and he falls upon him and kills him. There were witnesses to that incident and therefore, that person who killed intentionally is killed, and that person who killed unintentionally is exiled, each receiving what he deserved.

Apropos the path upon which God leads people, the Gemara cites a statement that Rabba bar Rav Huna says that Rav Huna says, and some say it was a statement that Rav Huna says that Rabbi Elazar says: From the Torah, from the Prophets, and from the Writings one learns that along the path a person wishes to proceed, one leads and assists him.

One learns this from the Torah, as it is written that initially God said to Balaam with regard to the contingent dispatched by Balak: “You shall not go with them” (Numbers 22:12). After Balaam implored Him and indicated his desire to go with them, it is written: “Arise, go with them” (Numbers 22:20). One learns this from the Prophets, as it is written: “I am the Lord your God, Who teaches you for your profit, Who leads you on the path that you go” (Isaiah 48:17), indicating that along the path that one seeks to go, God will direct him. One learns this from the Writings, as it is written: “If one seeks the cynics, He will cause him to join the cynics, but to the humble He will give grace” (Proverbs 3:34), indicating that if one chooses cynicism God will direct him there and if he opts for humility God will grant him grace.

§ The Gemara resumes its discussion of the halakhot of exile. Rav Huna says: In the case of an unintentional murderer who was exiled to a city of refuge, and the blood redeemer found him on the way and killed him, he is exempt. The Gemara notes: Rav Huna holds that the verse: “Lest the blood redeemer pursue the murderer…and strike him fatally…and for him there is no sentence of death, as he did not hate him from before” (Deuteronomy 19:6), is written with regard to the blood redeemer, teaching that the blood redeemer is not liable to be executed for killing the murderer.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Huna from a baraita: “And for him there is no sentence of death”; the verse is speaking with regard to the unintentional murderer, teaching that the unintentional murderer is not liable to be executed. That is why the Jewish people were commanded to establish cities of refuge to protect him. The baraita proceeds to prove that the verse is written with regard to the murderer. Do you say that it is speaking with regard to the unintentional murderer, or is it speaking only with regard to the blood redeemer? When it states in an earlier verse: “And he did not hate him from before” (Deuteronomy 19:4), it is clear that the reference is to the unintentional murderer, and therefore, you must say that in the phrase: “And for him there is no sentence of death,” the verse is speaking with regard to the unintentional murderer.

The Gemara answers: Rav Huna states his opinion in accordance with the opinion of that following tanna, as it is taught in another baraita: “And for him there is no sentence of death”; the verse is speaking with regard to the blood redeemer. The baraita clarifies: Do you say that it is speaking with regard to the blood redeemer, or is it speaking only with regard to the unintentional murderer? When it states: “As he did not hate him from before,” the unintentional murderer is already stated, as that phrase certainly is referring to him. How do I realize the meaning of the verse: “And for him there is no sentence of death”? It is with regard to the blood redeemer that the verse is speaking.

The Gemara cites proof concerning Rav Huna’s ruling from the mishna. We learned in the mishna: And they would provide the unintentional murderer fleeing to a city of refuge with two Torah scholars, due to the concern that perhaps the blood redeemer will seek to kill him in transit, and in that case they will talk to the blood redeemer. The Gemara asks: What, is it not that the Torah scholars forewarn him that if he kills the unintentional murderer he would be liable to be executed? That contradicts Rav Huna’s opinion that a blood redeemer who kills the unintentional murderer is exempt.

The Gemara rejects this proof: No, the statement of the Torah scholars to the blood redeemer can be explained as it is taught in a baraita: And they will speak to him about matters appropriate to him. They say to the blood redeemer: Do not accord him treatment appropriate for murderers, as it was unintentionally that he came to be involved in the incident. Rabbi Meir says: The unintentional murderer too speaks [medabber] on his own behalf to dissuade the blood redeemer, as it is stated: “And this is the matter [devar] of the murderer, who shall flee there and live” (Deuteronomy 19:4), indicating that the murderer himself apologizes and speaks to the blood redeemer. The Sages said to Rabbi Meir: Many matters are performed more effectively through agency.

The Gemara analyzes the baraita. The Master says in the baraita: It was unintentionally that he came to be involved in the incident. The Gemara asks: Isn’t this obvious? As, if it were intentionally that he killed a person, is he liable to be exiled? The Gemara answers: Yes, even intentional murderers flee to a city of refuge on occasion.

The Gemara continues: And so it is taught in a baraita: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Initially, either one who killed another unintentionally or one who killed another intentionally would hurry and flee to the cities of refuge, and the court in his city would send for him and would bring him from there to stand trial.

The baraita continues: With regard to one who was found liable to receive the death penalty for intentional murder, after the trial the court would execute him, as it is stated: “And the elders of his city shall send and take him from there and deliver him into the hands of the blood redeemer and he shall die” (Deuteronomy 19:12). And with regard to one who was not found liable to receive the death penalty, e.g., if they deemed that it was due to circumstances beyond his control, they freed him, as it is stated: “And the congregation shall rescue the murderer from the hands of the blood redeemer” (Numbers 35:25). With regard to one who was found liable to be exiled, the court would restore him to his place in the city of refuge, as it is stated: “And the congregation shall judge between the murderer and the blood redeemer…and the congregation shall restore him to his city of refuge, that he fled there” (Numbers 35:24–25).

The baraita continues: Rabbi Yehuda HaNasi says: The Torah does not command intentional murderers to flee to a city of refuge; rather, the Torah is cognizant of the fact that in practice, intentional murderers would exile themselves on their own, as they thought that they would be admitted to these cities, which would provide refuge for both unintentional and intentional murderers, and they do not know that only those who murder unintentionally are admitted to these cities, but those who murder intentionally are not admitted.

§ Rabbi Elazar says: An unintentional murderer is not admitted to a city of refuge whose majority consists of unintentional murderers, as it is stated with regard to an unintentional murderer who fled to a city of refuge: “And he shall speak his matters in the ears of the elders of that city” (Joshua 20:4), indicating that there is some novel element in the matters that he seeks to convey to the elders of the town, but not when their matters are equal to his matters, as those elders made the same statements when they arrived at the city of refuge as unintentional murderers.

And Rabbi Elazar says: An unintentional murderer is not admitted to a city in which there are no elders, as we require the fulfillment of the verse: “And he shall speak in the ears of the elders of the city” (Joshua 20:4), and there are none. It was stated: A city in which there are no elders is the subject of a dispute between Rabbi Ami and Rabbi Asi. One says: An unintentional murderer is admitted there, and one says: An unintentional murderer is not admitted there. The Gemara explains: According to the one who says that an unintentional murderer is not admitted to a city in which there are no elders, his reasoning is due to the fact that we require the presence of the elders of the city and there are none. According to the one who says that an unintentional murderer is admitted there, his reasoning is that he holds that speaking to the elders is merely a mitzva ab initio, but it does not affect the city’s status as a city of refuge.

And a city in which there are no elders is the subject of another dispute between Rabbi Ami and Rabbi Asi. One says: One can become a wayward and rebellious son in it. And one says: One cannot become a wayward and rebellious son in it. The Gemara explains: According to the one who says that one cannot become wayward and rebellious son in it, it is due to the fact that we require the presence of the elders of the city, as it is written: “And his father and mother shall take hold of him and bring him out to the elders of his city and the gate of his place” (Deuteronomy 21:19), and there are none. According to the one who says that one can become a wayward and rebellious son in it, the presence of the elders is merely a mitzva ab initio.

And a city in which there are no elders is the subject of another dispute between Rabbi Ami and Rabbi Asi. One says: If a corpse was discovered proximate to that city, the inhabitants of the city bring a heifer whose neck is broken. And one says: The inhabitants of the city do not bring a heifer whose neck is broken. The Gemara explains: According to the one who says that the inhabitants of the city do not bring a heifer whose neck is broken, it is due to the fact that we require the presence of the elders of the city, as it is written: “And the elders of that city shall bring the calf down to a rough valley” (Deuteronomy 21:4), and there are no elders. According to the one who says that the inhabitants of the city bring a heifer whose neck is broken, the presence of the elders is merely a mitzva ab initio.

§ Rabbi Ḥama bar Ḥanina says: For what reason was the portion discussing murderers stated

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכן אמר הקב"ה לדוד טוב לי יום שאתה מתעסק בתורה בחצריך מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב על גבי המזבח תניא רבי אלעזר בן יעקב אומר מקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם שנאמר תכין לך הדרך.

עשה הכנה לדרך:

מרשעים יצא רשע.

כגון אחד שהרג בשוגג ואחד שהרג במזיד ואין בהן עדים זימנם הקב"ה למקום אחד זה שהרג במזיד ישב תחת הסולם וזה שהרג שוגג היה יורד מן הסולם נפל עליו והרגו זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה:

מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך שם מוליכין אותו.

מן התורה דכתיב לא תלך עמהם כיון שרצה נאמר לו קום לך אתם. מן הנביאים אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן:

ולו אין משפט מות בגואל [הדם] שמצא הרוצח והרגו הכתוב מדבר.

(ודברו) [וידברו] אליו דברים הראויין לו אומרין להן אל תנהגו בו מנהג הרצחנים בשגגה בא לידו.

א"ר אלעזר עיר שרובה רצחנין אינה קולטת שנאמר ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו ולא שהשוו דבריהם לדבריו.

וכן עיר שאין בה זקנים אינה קולטת ואין נעשה בה בן סורר ומורה.

וכן אינה מביאה עגלה ערופה דבעינא בה זקני העיר ההיא וליכא.

והא תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר. איכא לעיוני אמאי אייתי ברייתא דהא במתני' נמי תנן הכי איכא למימר דילמא משום מילתיה דר' אייתי לה ולומר לך דאפשר שהלך לעיר מקלט והוא מזיד וכגון שברח ברצון חכמים כר' יוסי בר' יהודה או מעצמו כר':

מיסודות הדת ומפנות האמונה להאמין שהבחירה ביד האדם להרע או להיטיב ומפי עליון לא תצא הרעות והטוב אין מכריח עליו שאם לא כן כבר בטלו המצות והתורות והוא שאמר ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים שזהו שדרשו כאן מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו מן התורה לא תלך עמהם קום לך אתם מן הנביאים אני י"י מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך מן הכתובים אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן וכבר הארכנו בענינים אלו עד תכליתם בילדותנו בחבור התשובה:

רוצח שגלה לעיר מקלט הן שגלה עכשיו תיכף להריגתו או שגלה ומחזירין אותו עם השומרים לבית דין של עירו אם לחייב מיתה אם לחייב גלות והרגו גואל הדם חוץ לתחום העיר הרי זה פטור א"כ מה שאמרו הן בהליכתו הן בחזרתו שמוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו בדרך לא שיהו הם מתרים בו שאם יהרוג יהרג אלא שאם נזדמנו להם גואלי דם בדרך משתדלים עמהם שלא להרגו:

וי"מ שהם דורשים לאנשי העיר שלא להקלותם והוא שאמרו הרבה שליחות עושה כלומר שאע"פ שהוא מדבר בשביל עצמו דברים אלו מ"מ דברים הרבה נעשים על ידי שלוחים ואמצעיים שאי אפשר לעשותם על ידי האדם עצמו:

עיר מקלט שרובה רוצחים אינה קולטת שנאמר בספר יהושע ודבר באזני זקני העיר את דבריו ולא שהשוו דבריהם לדבריו וכן אם לא היו בה זקנים אינה קולטת לפיכך משתדלין להעמיד בה זקנים וכן עיר שאין בה זקנים אין מביאה עגלה ערופה ולא נעשה בה בן סורר ומורה שהרי נאמר בהן זקני העיר והרי מ"מ בשני אלו לבית דין הם צריכים כמו שיתבאר במקומו אבל מוציא שם רע אע"פ שכתוב בו זקני עירו הרי כתוב בו גם כן הזקנים שמרבה כל שאר בני אדם וכן ביבמה אע"פ שכתוב בה זקני עירו כבר כתוב בה גם כן הזקנים ועוד שהרי מכח המקרא נתרבו במסכת יבמות שלשה הדיוטות:

גמ' דאי במזיד בר גלות כו' רב אמי ורב אסי ח"א אין נעשה בן סורר ומורה וח"א נעשה כו' למ"ד אין נעשה בן סורר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והא תניא ר' יוסי בר יהודה כו' ועוד נראה דע"כ בברייתא כו' קאמר דא"כ היינו רבי עכ"ל כצ"ל:

ע"ב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים וגו' אם לחטאים יורה ק"ו כו'. לענין הפתחא להאי פרשתא הכי יתפרש האי קרא טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך לעשות לרוצחים הכנה לדרך לעיר מקלטו להצילו מיד גואל הדם וקרא השוגגים חטאים כדאמרינן פ' י"ה וכדלקמן שלא נזדמן השוגג רק למי שיש בידו חטא כבר והוסיף בדבריו ק"ו לצדיקים שיורה להם הדרך להצילו מפגע רע ועוד יש לפרש שגם זה הק"ו פירושא דקרא וע"פ מ"ש בס"פ אד"מ כתיב טוב ה' לכל וכתיב טוב ה' לקויו משל לאדם שיש לו פרדס כשהוא משקה משקה כולו כשהוא עודר אינו עודר אלא הטובים שבהם שר"ל הטובה שבא לפעמים לרשעים הוא ע"י הצדיקים וז"ש הכתוב טוב וישר ה' לעשות טובה לצדיקים כמ"ש וע"כ יורה ג"כ גם החטאים בדרך כדי שישא ק"ו בעצמו אם כך טובה עושה לחטאים ק"ו לצדיקים וע"י זה ישוב ויהיה צדיק דהשתא עיקר הטובה שעשה לו הקב"ה מתחלה לצדיק היה כמ"ש כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה עוד:

א' הרג שוגג וא' הרג מזיד כו'. זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד כו'. אבל על זה שנהרג בשוגג הראשון לא קאמר שהרג במזיד שאולי חטא אחר היה בו שנתחייב דין שמים שע"כ לא היה ע"פ עדים אבל זה שנהרג ע"פ עדים היה חייב מיתה כדין אדם שהרג כבר במזיד ולעיל כתבנו בחידושי הלכות לפי דרך התוס' בההיא דגלעד נפישי רוצחים דהרבה מזידים נהרגו ע"י שוגג א' ע"ש ומיהו בשוגג הראשון צ"ל ע"כ כמ"ש הכא לגבי מזיד דע"י חטא אחר שזמן לו כן שוגג הראשון ולא גלה לפי שלא היה עדים בדבר ונזדמן לפונדק א' שהרג בשוגג ע"י עדים עד שהוצרך ליגלות וק"ק דמשמע מזה שהרג בשוגג בלא עדים שהוצרך ליגלות ולא ידענו על מה דהא הגלות לערי מקלט אינו רק מפני גואל הדם שיהרגנו ואם אין עדים בדבר היאך יהרגנו הגואל ואפשר לומר אם הוא מודה בדבר או שיתוודע הדבר ע"י קרובים ופסולים שפטור הגואל אם יהרגנו ודו"ק:

בדרך שאדם רוצה ליליך מוליכין אותו כו'. עיין בזה במפרשים ואענה גם אני חלקי דלא קאמר שמוליך אותו הקב"ה אלא מוליכין אותו והוא ע"פ מה שכתבנו בכמה מקומות שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב אם לרע וע"כ אמר בדרך שאדם רוצה לילך שהרשות בידי האדם ממנו ית' ב"ה שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אבל כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו ומייתי ראיה מן התורה דכתיב לא תלך עמהם שא"ל הקב"ה כן וכתיב קום לך אתם וגו' שרצונו ודעתו הרעה לילך אתם הביא ששלח לו הקב"ה מלאך כרצונו ומחשבתו שא"ל קום לך אתם ואמר דכתיב אנכי ה' אלהיך מלמדך להועיל וגו' כי כל מצותיו ית' ב"ה אינו מלמדך רק להועיל ולטוב לך אבל מדריכך הוא מלאך שאתה מדריכו בדרך זו תלך כפי דעתך ורצונך ואמר דכתיב אם ללצים הוא יליץ וגו' ר"ל אם ללצים הוא מוסיף לו לץ דהיינו מלאך כפי ליצנותך ואם לענוים הוא יתן חן לעצמו מלאך של חן נגדו ית' ב"ה:

מפני מה נאמר פ' רוצחים בלשון עזה דכתיב וידבר ה' אל יהושע וגו' מפני שהן של תורה כו'. ודאי דכמה פרשיות בתורה שהן של תורה ולא נאמרו רק בלשון ויאמר כגון פ' החודש ופ' זאת חקת הפסח ופ' טומאת כהנים ופ' ציצית אלא דפרשיות של תורה הכתובים בתורה איכא הכי ואיכא הכי אלא לפי שבספר יהושע לא נאמרה שום פ' לקיים מצוה הכתובה בתורה חוץ מפ' רוצחים וע"כ נאמרו כולן בלשון ויאמר כדרכן וזו יצתה מכללן להורות שהיא של תורה שיפול בהן לשון עז:

רש"י ד"ה במה הכ"מ. אנה לידו הס"ד ואח"כ מה"ד

רש"י ד"ה ברוצח הכ"מ. כי לא שונא היה לנהרג. כצ"ל:

רש"י ד"ה הרבה שליחות. ומתקבלים הרבה ע"י שלוחים. כצ"ל:

תד"ה והא. וא"ת אמאי כו'. לעד"נ דלכן מייתא הברייתא לומר דאתיא אפילו כרבי דאף אם מעצמן הן גולין שייך שפיר לומר בשגגה בא מעשה לידו:

תד"ה חד. דהא תנן סוטה בפ' ע"ע (כצ"ל) אין מודדין אלא מעיר שיש בה ב"ד. לכאורה יותר ה"ל להקשות מהא דתנן שם לפני זה נמצא סמוך כו'. לעיר שאין בה ב"ד לא היו עורפין:

בא"ד וי"ל דהתם מיירי כגון כו'. כ"ה שם בגמרא להדיא בפיסקא:

אִם לַחַטָּאִים מוֹרֶה, קַל־וָחֹמֶר לַצַּדִּיקִים (תהלים כה, ח). נראה לי בס"ד האדם בעונותיו עושה רצח בנפשו דהיינו באבר מאברי נשמתו שהוא מקביל לאותו עון שעשה כי נשמת אדם מתחלקת לכמה נצוצות אך רצח זה שרוצח את ניצוץ וחלק מנשמתו נחשב לו לשוגג שהוא אינו יודע שעושה רצח בנפשו ואין רואה בעיניו כלום ולכן כמו שתיקון והצלה של ההורג אדם בשוגג הוא לישב בערי מקלט וכן רצח שעושה האדם בנפשו שהוא כשוגג גם כן צריך להיות בעיר מקלט והיינו שיעסוק בתורה בדברים השייכים למקום הפגם של אותו עון שעשה בו רצח לחלק נפשו שהוא מקביל לאותו עון וכמו שאמרו לעיל: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִנַּיִן לְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁהֵן קוֹלְטִין? דִּכְתִיב 'אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר' וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ 'וְזֹאת הַתּוֹרָה' (דברים ד, מד) והיינו כי השם יתברך ישים בלב אותו אדם לעסוק בדברי תורה השייכים לתיקון פגם אותו עון שנעשה בו רצח בנפשו.
והנה דבר זה יעשנו הקדוש ברוך הוא עם אדם שהוא צדיק ורק נכשל באיזה עון שנעשה בו רצח בנפשו וזהו שנאמר 'אִם לַחַטָּאִים' אלו שופכי דמים בשוגג 'מוֹרֶה' דרך בעיר מקלט 'קַל־וָחֹמֶר לַצַּדִּיקִים' שהם בעלי תורה דלא יבצר מהיות עושים רצח בנפש על ידי איזה מכשול ד'אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא' (קהלת ז, כ) שיורה להם דרך למקלט בדברי תורה שישים בלבם לעסוק בדברי תורה השייכים לתיקון הרצח של הנפש ולכן אמר הכתוב שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל (תהלים קיט, קסה) כי אוהבי תורתיך תהיה התורה עיר מקלט שלהם שבה נתקן המכשול שהוא רציחה בנפש בשוגג שיזדמן להם ויהיה להם שלום בזה.

בַּמָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ (שמואל א כד, יד). אף על גב דסתם הריגה בסייף אין הכונה כאן שהרגו בסייף דאם כן זה המזיד גם כן צריך שתהיה מיתתו בסייף, אך הכונה שהמיתו במיתה של סקילה כגון שהפילו אותו מן הגג או זרקו עליו אבן גדולה דלשון הריגה נאמר על כל מין מיתה וכמו שאמרו (משנה מכות א, י) סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אַחַת בְּשָׁבוּעַ נִקְרֵאת 'חוֹבְלָנִית', וכן אתמר בסהדרין (סהדרין סג.) מִנַּיִן לְסַנְהֶדְרִין שֶׁהָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ שֶׁאֵין טוֹעֲמִין כְּלוּם כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, וכן בדף מ"ו הֲרוּגֵי בֵּית־דִּין נִכְסֵיהֶם לַיּוֹרְשִׁים, ועוד כיוצא בזה.

מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים, בְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ (במדבר כב, יב). מקשים אמאי לא הביא הוכחה מן פסוק (תהלים כה, יב) מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא הֳ' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר? ונראה לי בס"ד דיש לפרש פסוק זה בהכי יורינו בדרך אשר יבחר השם יתברך ולא קאמר בדרך אשר יבחר האיש עצמו ואם כן נמצא ההוכחה להפך שאין מוליכין אותו בדרך אשר ירצה לילך הוא עצמו.
ברם קשא אמאי הוצרך להביא תלת קראי? ונראה לי בס"ד קרא דבלעם בא ללמד אפילו אם לא דבר בפיו לילך בדרך זה וגם לא עשה מעשה אלא רק במחשבתו צייר כך גם לזה מוליכין אותו בדרך שרוצה לילך וכהא דבלעם דרק במחשבתו היה דבר זה ופסוק מלמדך להועיל יליף מיניה על מי שדבר בפיו שרוצה לילך בדרך זה ולא שהיה במחשבתו בלבד ופסוק 'אִם לַלֵּצִים' (משלי ג, לד) יליף מיניה לענין מעשה שעשה מעשה כדי לילך בדרך זה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דפסוק תורה איירי בגוים לכך הביא מן הנביאים דאיירי בישראל ומן הנביאים נמי לאו מוכח כולהו לכך הביא מן הכתובים גם כן עד כאן דבריו נר"ו.

לְמֵימְרָא, דְּכָל 'דִּבּוּר', לָשׁוֹן קָשָׁה. יש להקשות והלא כתיב לשון דבור בכמה מקומות שאי אפשר לפרש לשון קשה כמו כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ (בראשית יח, ה) וכן כִּי הֳ' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל (במדבר י, כט) וכן בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ (דברים טו, ו) וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם, וכיוצא בזה.
ונראה לי בס"ד אין הכי נמי 'דִּבֶּר' לשון קשה הוא אך לפעמים נכתב גם על אמירה רכה מיהו בספר יהושע כולו לא נשתמש בלשון 'דִּבֶּר' דבכולהו כתיב 'וַיֹּאמֶר' ורק כאן שינה ואמר 'וַיְדַבֵּר' (יהושע כ, א) הנה ודאי בא להורות קושי בזה ויש להאריך ואין כאן מקומו.

לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים הָיוּ מְסַפְּקִין לָהֶם מִחְיָה וּכְסוּת. יש להקשות למה לא יספיקו להם הכהנים עצמן? ואם משום דנשים לבם רך למה לא יספיקו להם נשותיהן של כהנים?
ונראה לי בס"ד דכהנים גדולים עצמן איכא זילותא לגבייהו שיהיו חוששים לקללה של זה הרוצח ואפילו אם ירצו להספיק לא יניחום הבית דין וכל ישראל דזילותא גדולה היא זו לכל ישראל דאיך הכהן גדול אשר הוא מאורן של ישראל וכל כפרתם תלויה בו ובתפלתו יהיה חושש לתפלתו של זה הרוצח המאוס פן ימיתנו בתפלתו ויהיה נצרך לפייסו בעבור זאת בהספקה של מחיה וכסות! על כן אפילו אם ירצה הכהן גדול להספיק לא יניחוהו הסנהדרין וכל ישראל שכולם מתייקרים בו ועל כן אם תרצה אשתו להספיק מוחין בידה כי מה שתעשה אשתו כאלו הוא עשה כי מכיסו לוקחת אבל אמו אין מוחין בידה כי אומרים העולם נשים דעתן קלה ולבם רך מאד ועושין כן שלא לצורך.
ברם רבני אשכנז ז"ל אמרו טעם אחר בזה שאין הכהנים בעצמן מספיקים אלא אמותיהם דחוששין למרמה דכתב מהרש"א הרוצח בשוגג אפילו אין עליו עדים הרי זה גולה על פי הודאת עצמו ולפי זה אם יהיה כהן גדול עצמו מספק לרוצח יבא אדם ערמן ויאמר שרצח בשוגג כדי שינוס לעיר מקלטו ויתפרנס מן כהן גדול ואם ימות כהן גדול גם הוא יצא מעיר מקלטו אבל עתה שמספקין אמותיהם לא ירצה לעשות תחבולה לומר חטאתי ויכנס בבית האסורים הזה של עיר מקלט דחושש אולי תמות האם קודם בנה בכמה שנים ומי יפרנסו באותם הימים דאין האם קיימת עד כאן דבריהם.
ובזה יתורץ דקדוק שדקדקתי לעיל למה לא יספיקו הנשים שלהם? ובזה ניחא דאם יספיקו הנשים עושין רמאות יען דאם תמות אשתו מוכרח לישא אשה אחרת דכתיב וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא טז, ו) ואשה האחרת תספיק במקום הראשונה אבל אם תמות אמו אין לו אם אחרת.

וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶן שֶׁיָּמוּתוּ. הנה לאיכא דאמרי קמא משמע שאם לא יתפללו הרוצחין בפירוש שימותו לא ימיתו אותם מן השמים, וקשא אם חייבים בכך בשביל שלא בקשו רחמים על דורם 'הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט' אף על פי שלא התפללו הרוצחין! ויש לומר דאם לא התפללו בפירוש על המיתה לא ימיתום מן השמים אלא יביאו עליהם יסורין לכפר עליהם אבל איכא דאמרי השני לא ניחא להו בהאי תירוצא דאמרן ולהכי אמרו 'כְּדֵי שֶׁיִתְפַּלְּלוּ שֶׁלֹּא יָּמוּתוּ'.
ואם תאמר תפלה זו של רוצח מה עושה ובמה נחשבת שתהיה רצויה ועולה לפני הקדוש ברוך הוא והלא על כל פנים זה המתפלל רוצח הוא ומאוס לפני הקדוש ברוך הוא? ונראה לי דיש חשיבותם בתפלתם שהם מתפללים על כהן גדול שיחיה אף על פי שבזה יתארך מאסרם בעיר מקלט ובזה יהיה פתחון פה למליץ יושר לפניו יתברך אלה הרוצחים בני אדם הם ולא חסו על עצמם ובקשו על כהן גדול שיחיה אף על פי שזה דבר המבוקש הוא יזיק להם ואתה א־ל רחום וחנון קל וחומר וכל שכן שתמחול לכהן גדול על אשר לא בקש רחמים על דורו ותחייהו!

וְלָא אִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בַּהֲדֵי תְּלָתָא יוֹמִי. קשא מה פשע דהא אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז:) דין ארבע מיתות לא בטלו דאם נתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ואם כך גזרו עליו מן השמים לפרוע חובו איך היתה מועלת תפלתו לפטרו?
ונראה לי בס"ד דאם נתחייב סקילה חיה דורסתו אבל לא תאכלנו וכאן קאמר תלמודא 'אַכְלֵיהּ אַרְיָא' שבזה נתנוול הרבה והרי לקה יותר מכדי חיובו כי כן דרכם של משחיתים כיון ששלטו עושים יותר ממה שהופקדו על דרך מה שאמר הכתוב אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה (זכריה א, טו) ועל זה היתה מועלת תפלתו של רבי יהושע בן לוי שיתפלל שאם אחד מישראל יתחייב אחת מן ארבע מיתות ויגזרו עליו דין ארבע מיתות, לא יתנוול אלא יקבר כמו שהוא וכיון שזה נתנוול מכח העדר תפלתו שהיא בדיבור לכך לָא אִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בַּהֲדֵיהּ.
ומה שהיה רק 'תְּלָתָא יוֹמִי' כי יש בשלשה ימים ע"ב שעות כמנין חסד [72] לרמוז לו שאם היה מתפלל על זה היה עושה חסד עם זה האדם 'דְּאַכְלֵיהּ אַרְיָא' שלא היה מתנוול ולכן בעבור העדר הדבור כך עשה העדר הדבור ממנו שלשה ימים שהם כמנין חסד שעות.
ועוד נראה טעם לשלשה ימים כי ודאי אליהו זכור לטוב הוה משתעי בהדי בדברי תורה ומצינו כי העדר דברי תורה שלשה ימים הוא חסרון גדול כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא פב.) על פסוק וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם (שמות טו, כב) אין מים אלא תורה ולכך תיקן עזרא הסופר ע"ה שיהיו קורין בתורה שני וחמישי כדי שלא יהיו שלשה ימים בלא תורה.

קָפָא תְּהוֹמָא וּבָעִי לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא. קשא אדהכי והכי איך לא שטף את העולם? ונראה לי בס"ד דרש"י ז"ל בסוכה (סוכה נג:) כתב דבאגדה מפורש שמצא דוד המלך ע"ה חרס על פני תהום בסוף החפירה אשר חפר וכתוב בו שהיה מששת ימי בראשית עיין שם, וכתבתי ענין החרס ההוא שנתן השם יתברך באותו חרס כח רוחני שבו יהיה עכוב ועמידה למים של התהום שלא יעלו מגבולם לשטוף העולם והונח החרס הזה שבו מונח כח הרוחני ההוא על נקב שברא הקדוש ברוך הוא בתוך הארץ כדי שיהיה נוגע החרס במים שבתוך התהום ואז כוחו מתפשט בכל מי התהום כולו אשר בארץ שלא ימרדו לעלות למעלה מגבולם כי טבע המים לעלות על העפר ועתה על ידי חרס זה שנגע במים נאסרו ונעצרו במקומם ואין יכולים לעלות ולהגביה עצמן למעלה מן הארץ שהיא עפר וכאשר חפר דוד המלך ע"ה את חלל השתין והגיע עד אותו החרס נטלו בידו מעל המים וכיון שהוציא את החרס מן אויר החלל ראה שתיכף עלו המים של התהום והגיעו עד ראש החפירה ותיכף ומיד חזר והניח את החרס בפה החפירה ואז עמדו במקומן ולא עלו יותר למעלה מן החפירה כי כח הרוחני שבחרס אחז אותם ועכב בידם שלא יוגבהו ולא יעלו ולא יזוזו ממקומן אך לא נדחו וירדו למטה למקומן הראשון אלא נשארו ממלאים את חלל החפירה כי החרס עכב בידם שלא לעלות דלכך נברא אבל לא נברא לדחות המים להורידם.
והנה כשראה דוד המלך ע"ה שהחלל של השיתין שחפר מלא מים עד פה החפירה אמר עתה יתבטלו הנסכין כי לא יש חלל ריקן שיורדין בתוכו הנסכין כי החלל כולו מלא ממים של התהום עד ראש החלל של החפירה והחרס מונח בראש החפירה ולא יש חלל ריקן כדי שירדו בו הנסכין וגם אי אפשר לחפור במקום אחר חפירה חדשה כי חפירה אשר חפר שם היתה על פי רוח הקדש דדוקא שם צריך להיות הנסכין יורדין ואם כן יתבטלו הנסכין לכך בקש הוראה שיורו לו דמותר לכתוב שם מפורש על החרס מצד השני העליון בעודו מונח בראש החפירה ובכתיבת שם זה יכוין לעשות פעולה בחרס שיהיה דוחה את המים שתחתיו להיות יורדין עד מי התהום הגדול של מטה כאשר היו בתחילה קודם נטילת החרס מעליהם כי שם מפורש הוא פועל הפעולה שהם מתכונים לעשות בו וכאשר הורו לו דמותר כתב השם ונתכון בו שירד החרס ויוריד המים גם כן עמו וישב החרס על נקב התחתון שהיה שם בתחילה וכן עשה החרס וירד תיכף והוריד ודחה המים שתחתיו עד שעמד על הנקב התחתון כאשר היה מונח שם בבריאת העולם.
ומה שהוצרך להוראה של מחיקת השם הוא כי עתה כאשר כתב שם על פני החרס מצד העליון אז הנסכין ירדו על צד העליון של החרס ששם כתוב השם ובהכרח יהיה מחיקת השם והוא לא הוצרך לכתוב השם אלא בשביל הנסכין.
ובזה ניחא לתרץ קושיא אחרת דמקשין העולם בזה הקל וחומר שעשה אחיתופל: וּמַה לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אָמְרָה תּוֹרָה יִמָּחֵק הַשֵּׁם שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכָל יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! ומקשים דהוה ליה להציל כל העולם כולו ממות שאם היה התהום עולה היה שוטף כל העולם? ובזה ניחא דעל העולם לא יגיע נזק מאחר כי תכף ומיד הניח את החרס בראש החפירה על פני המים שעלו שם ואז החרס פעולתו להעמיד את המים ולאחז בהם שלא יעלו וממילא נשמר העולם ורק אם לא היה כותב השם כדי להוריד החרס למקומו הראשון ויהיה החלל ריקן לא היה אפשר לעשות הנסכין דאיך ירדו כיון דהחלל מלא וידוע כי בנסכין שעושין בכל יום ירד שפע טובה וברכה ושלום לישראל ולכל העולם כולו ואם יתבטלו הנסכין אין שלום לכך אמר 'לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה'.

וַאֲפִלּוּ הָכִי כְּתִיב: "וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק" (שמואל ב יז, כג). יש להבין איך אחיתופל שהיה חכם גדול טעה בדבר זה לאבד עצמו לדעת? ויש להקשות דרך הלצה על פי מה שאמר בספר ש"ח על ת"ח (שיחת חולין של תלמידי חכמים פרק ז') פעם בא אפיקורס לפני הגאון בעל נודע ביהודא ז"ל ואמר לו בדרך ליצנות שכל עבירות שבתורה כבר עבר עליהם חוץ מעבירה של המאבד עצמו לדעת! ויען לו הגאון ז"ל זאת לא תוכל עשות כי אין זו עבירה לגבי דידך אלא מצוה דכתיב וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים יז, ז) עד כאן. ולכן יש לומר דרך מליצה אחיתופל ראה עצמו שהוא רע לעולם לכך חשב אם יאבד עצמו קעביד מצוה דכתיב 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ'.

גמ' זה שהרג במזיד נהרג. עיין סוטה דף ח ע"ב תוס' ד"ה מי:

רבי חמא בר חנינא פתח לה פתחא טוב וישר וכו' רבי שמעון בן לקיש וכו' במה הכתוב מדבר וכו'. עמ"ש אני עני בקונטרס ראש דוד דף קל"ד בס"ד:

א"ר הונא א"ר אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו וכו'. לכאורה יש להרגיש אמאי לא מייתי קרא דכתיב מי זה האיש ירא ה' יורנו בדרך יבחר וי"ל דאי מהתם הו"א דדוקא לירא ה' יורנו בדרך יבחר והוי הפך מאי דבעי למילף דכל אדם בדרך שהוא רוצה בין לטוב בין למוטב מוליכין אותו ולהכי לא מייתי ליה. ואכתי יש להעיר דס"ס קשו קראי אהדדי דמהני דמייתי למדנו דלכל אדם בדרך שרוצה מוליכין אותו ובהאי קרא קפיד דדוקא לירא ה' יורנו. ונראה דיתישב זה במה ששמעתי מהרב המופלא כמהר"ר יצחק הכהן זלה"ה שפירש בפסוק זה במ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה בח"א סימן י"ט דמאי דכתיב כי לא לאדם דרכו הוא כשאינו עושה רצונו של מקום אבל בצדיקים כתיב גם כי אלך בגיא צלמות וכו' יע"ש וזהו שאמר מי זה האיש ירא ה' דלדידיה יורנו בדרך יבחר ויתאוה ותלוי בבחירתו ובירא ה' לא נאמר כי לא לאדם דרכו עכ"ד הרב הנזכר ז"ל ובהכי ניחא סוגיין דהאי קרא בסוג אחר דאינו ענין למאי דעסיק בשמעתין ודוק:
וראיתי להרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות שכתב וז"ל לא קאמר שמוליך אותו הקב"ה אלא מוליכין אותו שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב אם לרע ועל כן אמר בדרך שאדם רוצה לילך שהרשות ביד האדם ממנו יתברך שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אבל כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותם המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו וכו' עכ"ל. ומ"ש הרב דבכל מחשבה ודבור של האדם הוא נברא מלאך. הן לא ידענו זה דאיברא דכל דיבור פועל למעלה אם לטוב אם למוטב וכמו שפירש הרב עיר וקדיש מהרח"ו ז"ל בשם הרב שמעון טורנו ז"ל מ"ש הכתוב לא יחל דברו כי דברו אינו הולך חנם ככל היוצא מפיו יעשה אם טוב טוב וכן להפך הכל עושה רושם למעלה עכ"ד אבל מ"ש שנברא מלאך וגם מן המחשבה נראה דזה אינו ובפרט המחשבה דודאי גם המחשבה טובה מטהרת הנפש וכן להפך אבל שיהיה נברא מלאך מכל דיבור ומחשבה של האדם אם לא ימצא בפירוש ברז"ל אני בעניי אומר שאינו כן ואין להאריך בזה רק הוא הערה בעלמא. והנה בהני תלתא קראי דמייתי בסוגיין אפשר לומר דקרא דבלעם הי"ל מחשבה רעה ודיבור. ובקרא דכתיב מלמדך להועיל מדריכך בדרך שאתה חפץ ללכת בה כמו שפירש"י ז"ל והוא כנגד המחשבה. ומאי דכתיב אם ללצים הוא כנגד מעשה ודוק הטב:

רב חמא בר חנינא פתח לה פתחא וכו' טוב וישר וכו'. אפשר לפרש לפי פשוטו דתנן לעיל דף ט' ע"ב בתחילה א' שוגג וא' מזיד הכל מקדימין לערי מקלט וב"ד שולחין ומביאין אותו משם מי שנתחייב וכו' מי שנתחייב גלות מחזירין וכו' ויש לחקור דאמאי יותן רשות ללכת תכף לערי מקלט ויצטרך לשלוח ב"ד ולהחזיר וכו' הלא טוב שידונו אותם ב"ד ומי שיתחייב גלות ישלחוהו ב"ד דלזה פתח רב חמא והביאוהו על משנה זו כי הנה כתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ושתף רחמים למדת הדין ומדהקדים ה' משמע שהרחמים הם עיקר על דרך שכתב הרמד"ל ז"ל בפסוק צח ואדום שרובו צח. ויען דהרחמים הם עיקר ניתן רשות לכל הורג בין מזיד בין שוגג לנוס תכף לערי מקלט ומקבלים אותו והיו הדרכים מכוונים וכתוב מקלט מקלט למען דעת עברים נסי"ם הדרך ילכו בה כמ"ש בסמוך וזה מצד רחמיו לישב דעתם וגם הורג מזיד ינוח קצת ויותן לו חיי שעה וז"ש רב חמא פתח להאי פרשתא טוב וישר טוב לפנים משורת הדין והקדים טוב דהטוביות עיקר כי גברו רחמיו על כן שהטוב עיקר יורה חטאים כלם בדרך דמקלט מקלט כתוב להורות להם הדרך שינוסו כלם כי כן דרכו לעשות חסד. וזה כונת מאמרם ז"ל והקריתם לכם הה"ד טוב וישר וכו' דדריש והקריתם לשון קריאה דמקלט מקלט כתוב קורין ומקרין שילכו שם תכף. ואי קשיא למה ילכו תכף מעצמם הלא דין הוא שלא ילכו אלא על פי ב"ד לז"א הה"ד טוב וישר דטוב ברישא לפתוח בהצלה ורחמים כי הרחמים עיקר ע"כ יורה מורה מקום עיר מקלט שילכו תכף כל הורג ויהיה להם מנוס וחיי שעה וכדאמרן. ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד סוף פרשת מטות ומסעי בס"ד:

מקלט היה כתוב על פרשת דרכים. בכל מקום שהיו שני דרכים מפוצלים אחד פונה לעיר מקלט היה עץ תקוע באותו דרך וכתוב בו מקלט: פתח ליה פיתחא. כשהיה רוצה לדרוש בפרשת רוצחים היה מתחיל כן: והאלהים אנה לידו. זהו שאמר הכתוב כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע משל הקדמוני היא התורה שהיא משל הקב''ה שהוא קדמונו של עולם והיא אמרה מרשעים יצא רשע והיכן אמרה והאלהים אנה לידו והיאך הקב''ה ממציא מכשול לאדם לחטוא אלא ע''י שהיו שניהם רשעים ההורג והנהרג ההורג היה חייב גלות ואין עד בדבר והוא לא גלה והנהרג היה חייב מיתה ואין עד בדבר ולא נהרג לפיכך הקב''ה מזמנן לפונדק אחד כו': במה הכתוב מדבר. והאלהים אנה לידו: נופל עליו והורגו. ויש עדים ויגלה על כרחו: בדרך תלך. בדרך אשר תבחר לילך: אם ללצים. בא אדם להתחבר: הוא יליץ. אין מעכבין בידו: ומצאו גואל הדם. בדרך בהליכתו: בגואל הדם הכתוב מדבר. וה''ק פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש ולא יתיירא מב''ד כי לו אין משפט מות וסוף המקרא האומר כי לא שונא הוא וגו' מוסב על ראשו פן ירדוף גואל הדם אני אומר לך להכין לו הדרך כי לא שונא היה לו ולא הרגו מדעת: ברוצח הכתוב מדבר. וה''ק פן ירדוף והשיגו והכהו והוא לא היה ראוי למות כי לא שונא היה להרוג ולא הרגו מדעת: הרי רוצח אמור כו'. שאין לו משפט מות ולא היה צריך לכתוב בשבילו ולו אין משפט מות: הרבה שליחות עושה. דברים שאינן נעשים ע''י האדם נעשים ומתקבלים על ידי הרבה שלוחים: פשיטא. כיון דהוא גולה ודאי בשוגג הרג דאי במזיד הרג וכי גולה היה: ה''ג דאי במזיד בר גלות הוא בתמיהה: בתחלה. תחלת משפטן של רוצחים ועיקרו זהו אחד שוגג ואחד מזיד כו' ויליף טעמא מקרא וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו וגו' משמע אם הורגו בכוונה ינוס וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו וגו': רבי אומר. לא אמר הכתוב שיגלה אלא הוא טועה וגולה ולימדך הכתוב שיקחוהו משם ויהרגוהו: ודבר באזני זקני העיר ההיא. מקרא בספר יהושע: מצוה בעלמא. מצוה שיהו שם זקנים ומיהו כי אין בה זקנים נמי קלטה: בבן סורר ומורה. כתיב (דברים כא) והוציאו אותו אל זקני עירו:

והא תניא רבי יוסי בר יהודה אומר וכו'. וא''ת ואמאי לא מייתי ממלתיה דר' יוסי בר יהודה דמתני' וי''ל דמתני' איכא למימר דלא חייבים קאמר אלא מאיליהם היו גולין בשביל שהיו טועים כדקאמר רבי הכא בברייתא אבל בברייתא מוכח שפיר דחייבין קאמר מדמייתי פסוק גבי מזיד אבל דמתני' לא מייתי קרא גבי מזיד כן נראה למשי''ח ועוד נראה דע''כ בברייתא ליכא למימר דמאיליהן קאמר. דע''כ היינו רבי: . חד אמר מביאין עגלה ערופה. תימה דהא תנן (סוטה דף מד:) עגלה ערופה אין מודדין אלא מעיר שיש בה ב''ד וי''ל דהתם מיירי כגון דאיכא עיירות טובא ובחדא מינייהו יש ב''ד כיון דמצי לאוקומי קרא דמקיימי ליה אבל הכא מיירי כגון שאין שם ב''ד בכל העיירות הסמוכות הלכך אמרינן דמ''מ מודדין מינייהו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד