דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

מכות ז ע"א - טקסט הדף מנוקד

אִילְעָא וְטוֹבִיָּה קָרִיבֵיהּ דְּעָרְבָא הֲוֹה סְבַר רַב פָּפָּא לְמֵימַר גַּבֵּי לֹוֶה וּמַלְוֶה רַחִיקִי נִינְהוּ אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא אִי לֵית לֵיהּ לְלֹוֶה לָאו בָּתַר עָרְבָא אָזֵיל מַלְוֶה
מַתְנִי' מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ וּבָרַח וּבָא לִפְנֵי אוֹתוֹ בֵּית דִּין אֵין סוֹתְרִין אֶת דִּינוֹ כׇּל מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ מְעִידִים אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁל פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג
סַנְהֶדְרִין נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ נִקְרֵאת חוֹבְלָנִית רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים אִילּוּ הָיִינוּ בְּסַנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף הֵן מַרְבִּין שׁוֹפְכֵי דָּמִים בְּיִשְׂרָאֵל
גְּמָ' לִפְנֵי אוֹתוֹ בֵּית דִּין הוּא דְּאֵין סוֹתְרִין הָא לִפְנֵי בֵּית דִּין אַחֵר סוֹתְרִין הָא תָּנֵי סֵיפָא כׇּל מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ מְעִידִין אָנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּין פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג
אָמַר אַבָּיֵי לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּאן בְּחוּצָה לָאָרֶץ
דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן דּוֹסְתַּאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח בָּרַח מֵאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ אֵין סוֹתְרִין אֶת דִּינוֹ מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ סוֹתְרִין אֶת דִּינוֹ מִפְּנֵי זְכוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
סַנְהֶדְרִין נוֹהֶגֶת כּוּ' מְנָא הָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם לָמַדְנוּ לְסַנְהֶדְרִין שֶׁנּוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ
אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר בִּשְׁעָרֶיךָ בִּשְׁעָרֶיךָ אַתָּה מוֹשִׁיב בָּתֵּי דִינִים בְּכׇל פֶּלֶךְ וָפֶלֶךְ וּבְכׇל עִיר וָעִיר וּבְחוּצָה לָאָרֶץ אַתָּה מוֹשִׁיב בְּכׇל פֶּלֶךְ וָפֶלֶךְ וְאִי אַתָּה מוֹשִׁיב בְּכׇל עִיר וָעִיר
סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת וְכוּ' אִיבַּעְיָא לְהוּ אַחַת לְשִׁבְעִים שָׁנָה נִקְרֵאת חַבְּלָנִית אוֹ דִלְמָא אוֹרַח אַרְעָא הִיא תֵּיקוּ
רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים אִילּוּ הָיִינוּ וְכוּ' הֵיכִי הֲווֹ עָבְדִי רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ רְאִיתֶם טְרֵיפָה הָרַג שָׁלֵם הָרַג
אָמַר רַב אָשֵׁי אִם תִּמְצָא לוֹמַר שָׁלֵם הֲוָה דִּלְמָא בִּמְקוֹם סַיִיף נֶקֶב הֲוָה
בְּבוֹעֵל אֶת הָעֶרְוָה הֵיכִי הֲווֹ עָבְדִי אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ רְאִיתֶם כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת וְרַבָּנַן הֵיכִי דָּיְינוּ כִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל בִּמְנָאֲפִים מִשֶּׁיִּרְאוּ כִּמְנָאֲפִים
הֲדַרַן עֲלָךְ כֵּיצַד הָעֵדִים
מַתְנִי' אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה הָיָה מְעַגֵּל בַּמַּעְגֵּילָה וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ הָיָה מְשַׁלְשֵׁל בֶּחָבִית וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ הָיָה יוֹרֵד בַּסּוּלָּם וְנָפַל עָלָיו (וַהֲרָגַתּוּ) [וַהֲרָגוֹ] הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה אֲבָל אִם הָיָה מוֹשֵׁךְ בַּמַּעְגֵּילָה וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ הָיָה דּוֹלֶה בֶּחָבִית וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - א

אילעא וטוביה [19] היו שני עדים על הלואה. ושניהם, קריביה קרובי משפחה דערבא, של הערב להלואה הוו.

סבר רב פפא למימר, שאינם נפסלים משום קורבה לבעל דין, כיון שלגבי התובע והנתבע, שהם הלוה והמלוה - רחיקי נינהו.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: הרי גם הערב הוא בעל דבר, כיון דאי לית ליה ללוה ממון לפרוע החוב, וכי לאו בתר ערבא אזיל מלוה לתובעו את פרעון החוב!? [20]

וכיון שהערב הוא בעל דבר בהלואה זו, אין קרוביו כשרים להעיד עליה.

מתניתין:

א. מי שנגמר דינו, וברח לפני שקיימו בו את הדין והעונש, וחזר, ובא לפני אותו בית דין שהתחייב בו - אין סותרין את דינו! אינם צריכים לחזור ולדון את דינו, אולי ימצאו לו זכות.

לפי שדין זה, שיש לנידון זכות לבקש שידונו אותו מחדש, הוא [במסכת סנהדרין מב] רק במי שמוציאין אותו להורג, שאם אומר יש לי ללמד על עצמי זכות, מחזירים אותו ודנים שנית את דינו. אך אם ברח בלי טענה, אין בריחתו סיבה לחזור ולדונו.

[אך יש מפרשים, שהיות וברח, קנסוהו חכמים, שלא ישובו לדון את דינו. ערוך לנר].

אך אם הוא בא לבית דין אחר, צריכים הם לחזור ולדון את דינו.

ב. כל מקום [21] שיעמדו שנים, ויאמרו: מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין של פלוני להריגה, ופלוני ופלוני עדיו [22] - הרי זה יהרג!

והגמרא מעמידה את דין הסיפא בחוץ לארץ, ששם גם בבית דין אחר אין צריך לחזור ולדון את דינו, ואת דין הרישא כשעלה לארץ ישראל, ולפיכך כשבא לבית דין אחר, סותרין דינו.

וכיון שכך, מסיימת המשנה בדין סנהדרין בכל מקום:

ג. סנהדרין - נוהגת בארץ ובחוצה לארץ.

והיינו, כל זמן שיש בית דין הגדול בלשכת הגזית, דנים הדיינים הסמוכים דיני נפשות בכל מקום.

ד. סנהדרין ההורגת אחת בשבוע, שבע שנים, נקראת "חובלנית".

שהיא מחבלת העולם, שהרי היו צריכים להיות מתונים בדין, ולמצא זכות בדיני נפשות.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה.

והגמרא דנה בכוונתו, האם אפילו כשהורגת אחת לשבעים שנה היא נקראת, לדעתו, חבלנית, או שהוא אומר להיפך, שאם הורגת אחת לשבעים שנה זו היא שאינה נקראת חבלנית.

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין בזמן שדנו בה דיני נפשות, לא היה נהרג אדם מעולם. לפי שהיינו בודקים את העדים בשאלות שלא ידעו להשיב. כמבואר בגמרא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היו עושים כך, אף הם היו מרבין שופכי דמים בישראל, שלא ירתעו מהעונש בבית דין [23].

גמרא:

ומדייקת הגמרא מהרישא של משנתנו, ששנינו בה, הבורח וחזר ובא לפני אותו בית דין אין סותרין את דינו.

משמע כי דוקא לפני אותו בית דין הוא דאין סותרין, ולא דנים אותו מחדש.

הא אם בא הנידון לפני בית דין אחר - סותרין דינו, ודנים אותו מחדש.

ומקשינן סתירה במשנה:

הא תני סיפא: כל מקום שיעמדו שנים, ויאמרו מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, הרי זה נהרג.

ומשמע שאף בבית דין אחר אין סותרין את דינו!

ומתרצינן: אמר אביי: לא קשיא.

כאן, ברישא, מדובר שבית הדין השני [24] שבא הנידון לפניו, היה בארץ ישראל, והדין הראשון היה בבית דין שבחוצה לארץ.

ולכן אם בא לבית דין אחר שבארץ ישראל, סותרין את דינו שנידון בחוץ לארץ.

ואילו כאן, בסיפא, מדובר שאף בית הדין השני היה בחוץ לארץ, ולכן אין סותרין דינו.

ומביא אביי מקור לחילוק הזה:

דתניא, רבי יהודה בן דוסתאי אומר משום רבי שמעון בן שטח: נידון שברח מבית דין שבארץ ישראל לחוצה לארץ, אחר שנגמר דינו, ובא שם לבית דין אחר - אין סותרין את דינו.

ואילו אם ברח מבית דין בחוצה לארץ ובא לבית דין אחר בארץ ישראל - סותרין את דינו, מפני זכותה של ארץ ישראל, אולי ימצא לו פתח של זכות בארץ הקדש.

שנינו במשנה: סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ.

והוינן בה: מנא הני מילי?

דתנו רבנן: "והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם" [במדבר לה כט].

[רש"י על התורה שם, הביא שהספרי דורש כך מסוף הפסוק הזה, דכתיב "בכל מושבותיכם"].

למדנו לסנהדרין שנוהגת בכל המושבות, בארץ ובחוצה לארץ.

ומקשינן: אם כן, שמכאן למדנו שנוהגת סנהדרין גם בחוצה לארץ, מה תלמוד לומר בפרשת שופטים [ספר דברים פרק טז] "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", שמשמע בשעריך בלבד, דהיינו בשערי העיירות שבארץ ישראל, ולא בשערי העריות שבחוצה לארץ, שאינם "שערי עריך"?

בא הכתוב הזה ללמד, כי ב"שעריך", בארץ ישראל בלבד, אתה משים בתי דינים בכל פלך ופלך, מחוז ומחוז, ובכל עיר ועיר.

ואילו בחוצה לארץ [25] אתה חייב להושיב בתי דינים רק בכל פלך ופלך, ואי אתה חייב להיות מושיב בתי דינים בכל עיר ועיר.

שנינו במשנה: סנהדרין ההורגת אחד בשבוע, נקראת חובלנית.

רבי אלעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה.

איבעיא להו: רבי אלעזר בן עזריה, שאמר "אחת לשבעים שנה", האם כוונתו שסנהדרין ההורגת אפילו פעם אחת לשבעים שנה נקראת "חבלנית", וכמו פעם אחת לשבוע אליבא דרבנן.

או דלמא שפעם אחת בשבעים שנה אורח ארעא הוא, כך היא דרך העולם, שיהרגו ולא ימצאו זכות, ורק ההורגת בפחות מכן הוא שנקראת חבלנית.

ומסקינן: תיקו.

שנינו במשנה: רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו וכו'.

והוינן בה: היכי הוו עבדי, כיצד הם היו פוטרים את הנידון אף שהעידו עליו עדים שהרג?

רבי יוחנן ורבי אלעזר, דאמרי תרווייהו, שהיו שואלים את העדים ראיתם אם אדם שהוא טריפה הרג הרוצח, או אדם שלם הוא הרג?

דהיינו, האם בדקתם את הנרצח אחר מותו אם היה שלם, כי שמא היה "טריפה", שהיו בו דברים הגורמים לאדם שלא יחיה יותר משנה, ואין חייבין על הריגתו מיתה.

אמר רב אשי: אפילו אם תמצא לומר שיענו העדים אכן בדקנוהו לאחר מיתה, לראות אם אינו טריפה, ומצאונהו כי אדם שלם ובריא הוה, שמעידים שבדקוהו מכל סיבות הטריפה, עדיין חששו מלהורגו, כי דילמא באותו מקום שהכהו הרוצח בסייף - נקב הוה!

דהיינו, שמא הנקב שעושה את האדם "טריפה" היה באותו מקום שבו פגע הרוצח בנרצח בסייף, ואי אפשר עתה לדעת אם במקום הזה לא היה נקב שעושה את האדם טריפה.

ולכן לא שייך לעולם להרוג רוצח שרצח בסייף. [26]

ועדיין תמהינן: הרי פטור זה הוא רק במיתה שחייבים רוצחים.

אך בבועל את הערוה שחייב מיתת בית דין, היכי הוו עבדי, כיצד היו עושים לפוטרו מן המיתה?

ומבארינן: אביי ורבא, דאמרי תרווייהו:

שואלים היו את העדים: האם ראיתם שהוא בועל את הערוה כמי שמכניס מכחול בשפופרת?

משל הוא לדרך ניאוף. וכיון שאין העדים מסתכלים בכך, היה הבועל נפטר מעונש המיתה.

ומקשינן: אם כן, ורבנן שלדעתם כן היו הורגים את הבא על הערוה [27] היכי דיינו?

על איזה עדות סומכים להורגו, והרי אין העדים רואים את העבירה בדקדוק.

ומתרצינן: כשמואל -

דאמר שמואל: דין עדות במנאפים [28] - משיראו כמנאפים!

די בכך שיראו העדים שנוהגים כדרך תשמיש כדי לחייב את הבועל והנבעלת, ואינם צריכים להעיד שראו כמכחול בשפופרת.

הדרן עלך פרק כיצד העדים

הערות

[19] כך פירש רש"י. וביאר הריטב"א, שהמלוה תבע את הלוה, והעידו העדים, ופסלם רב הונא בר"י משום שמדובר בעדות בשטר, שאי אפשר לחלק בו נאמנות, והרי הם מעידים גם על הערב. אך הראב"ד, פירש, שהלוה טען פרעתיך, ובכך נפטר גם הערב, והביא המלוה עדים שלא פרעו, והעדים קרובים לערב וביאר הרמב"ן דבריו, שהיתה עדות שהוא ערב, שאם אילעא וטוביה הם המעידים גם על כך, נאמינם רק על חובו של שמעון ולא על ערבותו של לוי, ולמה אמרו בגמרא שהמלוה יתבע מהערב. וכיון שכבר ידוע שהוא ערב, נחלקו אם יכולין קרובים להעיד על החוב. והגר"א (סל"ג סקל"א) כתב, שלא נחלקו רש"י והראב"ד. ורק משמעות דורשין איכא ביניהו. פלפולא חריפתא ובעל המאור כתב, שהראב"ד סבר שבעדי חוב היו צריכים לחלק דיבורם כנ"ל. ודחה הרמב"ן, שגם בפרעון אפשר לחלק, כנ"ל. והב"ח כתב, שמדובר בכגון שקבל הערב על עצמו ערבות אם ילוה לפלוני, וכשהעידו על ההלואה התחייב הערב ממילא.

[20] הראשונים הביאו את קושית הראב"ד שנחלוק עדותם, ונאמינם רק על הלוה ולא על הערב, מדין "פלגינן דיבורא". ותירץ בעל המאור שדין "פלגינן דיבורא" נאמר רק לגבי עדות על שני גופים, שמאמינים לדבריהם על גוף זה ולא על גוף אחר, ולא לגבי עדות על גוף אחד. וכיון שהערב עומד תחת הלוה, הרי הם כגוף אחד, ואי אפשר לחלק את העדות לגבם. והרא"ש כתב, שאפשר רק לחלק עדות רק באופן כזה, שנאמין לעד על כך שפלוני רבע אדם, או שהלוה בריבית, אבל לא נאמין שהעד הוא הנרבע על ידו, או שהוא זה שהמלוה הלוה לו ברבית. אך אם העדות היא על ההלואה עצמה, אי אפשר לחלק בין לוה לערב, כיון שכתוב בשטר שהוא הערב. והראב"ד כתב, שעדות שבטלה מקצתה מחמת קורבה בטלה כולה, ולא פלגינן דיבורא. ורק כשמעיד על עצמו פלגינן דבריו, משום שאין אדם משים עצמו רשע, שעל עצמו אינו עד כלל, ואינו עד פסול כקרוב ופסול הפוסלים את כל העדות. וכמו שמצינו לעיל בהרוג, ש"בעל דבר" אינו פוסל, כי הוא אינו נחשב לעד כלל. והריטב"א, שביאר בדעת רש"י שמדובר במלוה בשטר, הקשה, למה צריך רב הונא בר"י לפסול משום שאם אין ללוה ילכו לגבות מן ערב, והרי גם בלי זה, הרי הם מעידים גם עליו בשטר שהוא ערב, והם קרוביו. ודומה הדבר לשנים שמקבלים מתנה מאדם אחד בשטר אחד, שאין קרובי האחד יכולים להעיד לשני, כי עדות אחת היא. והביא עוד, שבירושלמי נחלקו באופן זה שנתן מתנה בשטר לשנים, שריש לקיש מכשיר ורבי יוחנו פוסל. וביאר הריטב"א את טעם מחלוקתם, כי לדעת ריש לקיש העדים החתומים בשטר בעיקר הם מעידים על המקבלים, והמקבלים הם גופים חלוקים, ולכן אפשר לחלק את נאמנות העדים בענינם. ואילו רבי יוחנן סובר, שעיקר העדות היא על הנותן, שנותן מתנה אחת לשני המקבלים, ואין מחלקין עדותם לגבי גוף אחד. ולכן, גם בעדות על לוה וערב הכשיר רב פפא, כי הוא סובר שהם גופים חלוקים. ואילו רב הונא פוסל, היות והערב עומד תחת הלוה, והרי הם כגוף אחד.

[21] כתב הרמב"ם (פי"ג מסנהדרין ה"ז): והוא, שיעידו בפני בי"ד של עשרים ושלשה. וכתב הכסף משנה טעמו של דבר, מפני שאין הורגין אלא בסנהדרין קטנה של כ"ג. ותמה האור שמח: אם כן, פשיטא, ומה הוצרך לחזור על דין זה כאן? וביאר, שסבר הרמב"ם כשיטת רבי סעדיה גאון (הביאו הרמב"ן בביאורו על התורה, דברים יז ו, ונחלק עליו), שביאר את דברי הפסוק "על פי שנים או שלשה עדים יומת המת", ששלשה מקבלין את עדותם של שנים, אפילו בדיני נפשות שצריך לדון בבית דין של עשרים ושלשה דיינים, לפי שדי בשלשה דיינים לקבלת עדות אף בדיני נפשות, אלא שגמר הדין צריך שיהא בעשרים ושלשה דיינים. ולכן, הוצרך לומר דהיינו רק בתחילת דינו. אך כשמעידין שנגמר דינו, ועתה אין בית דין נושאים ונותנים בדינו, הוי כגמר דין, שאז אף קבלת העדות צריכה להיות בפני עשרים ושלש. ויש שאמרו, שכאן נחלק הרמב"ם על רס"ג אף בעדות.

[22] כתב הרמב"ם (פי"ג מסנהדרין ה"ז): במה דברים אמורים ברוצח, אבל שאר חייבי מיתות, עד שיבואו עדיו הראשונים ויעידו שנגמר דינו. וטעמו, מדאמרינן בסנהדרין [מב א], שצריך לקיים בו "יד העדים תהיה בו בראשונה", ולכן אם נקטעה ידם פטור. ורק רוצח התמעט מדין זה, דכתיב "מות יומת הרוצח", מכל מקום! ומובן בזה למה אמר שמואל בסנהדרין [מה א] שמשנתינו מדברת על אותם העדים הראשונים כך משמע במאירי. וכך מבאר תפארת ישראל על המשניות. ובתוס' יו"ט ביאר, שמעידים מי היו העדים הראשונים, שאולי ניתן להזימם או להכחישם.

[23] וכתב התפארת ישראל, שרבי עקיבא ורבי טרפון לא חששו לכך, כי מכניסין אותן לכיפה, ורק אין זה נחשב שבית דין הורגים במיתות בית דין. ולכן אמרו שלא נהרג אדם, אך ודאי יענש עד שימות. ואילו רבן שמעון בן גמליאל סבר, שזה גופא, שמיתות בית דין חמורות יותר, רק הן מרתיעות את הרוצחים, ולא מיתת עצמו בכיפה. ולכן החשיבם כמרבים שופכי דמים בישראל. ואין כוונתו דוקא לשופכי דמים, שהרי בכל העבירות שיש בהם חיוב מיתה בטלה ההרתעה, אלא שנקט את העוון החמור ביותר שהוא רע לשמים ולבריות. תוס' יו"ט

[24] הרמב"ם (סוף פי"ג מסנהדרין) כתב: אם היו אותו בית דין עצמם שנגמר דינו בפניהם, אין סותרין את דינו, אף על פי שגמרו דינו בחוצה לארץ ועתה הם בארץ ישראל. ולדבריו המשנה כפשוטה, שרק אם בא לבית דין אחר סותרין את דינו, ואילו באותו בית דין, אין סותרין אף כשעלה לארץ ישראל. אך הריטב"א פירש, שמהארץ לחוצה לארץ לעולם נחשב כבית דין אחד, כיון דשליחותייהו עבדינן בחוצה לארץ. וכל שכן ברח מהארץ לארץ, ומחו"ל לחו"ל. ורק כשבורח מחו"ל לארץ נחשב כבית דין אחר, כי שמא תועיל לו זכות ארץ ישראל. וביאור המשנה לפירושו, שבאותו בית דין, היינו כשהם שלוחי בית דין, משום שירד לחו"ל, אין סותרין דינו אך כשעולה לארץ, היינו כבית דין אחר, וסותרין את דינו הקודם.

[25] הרמב"ם כתב בריש הלכות סנהדרין: מצות עשה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך. ואין אנו חייבים להעמיד בתי דינים בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך אלא בארץ ישראל, אבל בחו"ל אינן חייבין להעמיד בית דין בכל פלך ופלך. והרמב"ן תמה עליו (בפירושו על התורה פרשת שופטים), מסוגייתנו, וכתב, שהרמב"ם סובר שאין ישראל שבחו"ל חייבים למנות להם דיינים. והכסף משנה גרס ברמב"ם: אינן חייבים להעמיד בית דין אלא בכל פלך ופלך, כגירסתינו בסוגיין. או שגרס בגמרא: שאין אתה חייב בכל פלך ופלך. והרדב"ז כתב, שהרמב"ם ביאר כגמרא, שבחוצה לארץ מעמידין או בכל פלך או בכל עיר, ועדיף בכל עיר כדי שלא יצטרכו לטרוח אחר בית דין. ובסנהדרין (טז ב) דרשינן, שיש גם מצוה למנות בית דין לכל שבט, והשמיטה הרמב"ם. והעירו על זה שם נושאי כליו. והלחם משנה נקט, שפלך ושבט היינו הך. אמנם בחו"ל לא שייך לחלק לפי שבט, רק לפי פלך. וכנראה כוונתו, שהחיוב הוא על הפלך, רק שלרוב, לכל שבט היה פלך בערים שלו. ובמינוי בתי הדין, כתב הרמב"ם (פ"ה מסנהדרין) שסנהדרין גדולה ממנים בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר, והשמיט את מינוי בית דין של פלך. וביאר בספר "משאת המלך" (עה"ת ועל הרמב"ם) שבית דין של שבט ממונה על בתי דין של עיירות, ועליו הסנהדרין. אך בית דין של פלך, הוא כבית דין של עיר במקום שאין בעיירות בתי דין, ואין צריך להשמיענו דינו בנפרד, דהיינו הך. ונפקא מינה ביניהם, שבית דין של פלך אינו נפרד מבית דין של עיר, ואין צריך למנות בפלך אם יש באחת הערים, אך של שבט, שהוא ממונה על בתי דינים שבעריו, צריך למנותו אף אם יש בתי דינים בערים, היות ודין בית דין של שבט הוא חיוב בפני עצמו, ואילו של פלך הוא רק כדי שלא יהיה פלך בלי בית דין, ודי שהתקיים חיובו באחת מעריו.

[26] כך פירש הריטב"א את שיטת רש"י. ותמה עליו, שאם כן, בטלת כל פרשת רוצחין! ועוד, שבבדיקה זו מנוול את המת! ולכן נקט, שדי לבדקו מבחוץ אם היה שלם, ואין צורך לבדקו בכל שמונה עשר הסיבות שמטריפות. וכך ביאר את השאלה: דילמא במקום סייף נקב הוי, דהיינו מבחוץ. ובבדיקה זו שייך שיהרג אדם, אלא שרחוק הסיכוי שהעדים יתנו לב לפרטים אלו.

[27] ביאר הערוך לנר שלא הוקשה לגמרא אלא בא על הערוה, ולא על רוצח, לפי שביארו תוס', שרבי עקיבא לטעמיה, שאין הולכין אחר הרוב, ואם כן פשוט לו שבכך נחלקו רבנן, והולכים אחר הרוב. וכן לשיטת רבינו תם, שאם בדקו את העדים אם היה טריפה או שלם, לרבי עקיבא בטלה עדותן. ויש לפרש, דרבנן סוברים כטענת תוס', שלולי שבדקום, היה חייב אף אם לא ידענו פרט זה, ואין עדותן בטילה בכך. אך בבועל את הערוה, מקשה שפיר, לפי שחסר בעצם העדות, ואיך נחייבנו? ומתרץ, שלרבנן אין צורך שיראו כמכחול בשפופרת ולרבי טרפון ורבי עקיבא אף שאין צורך שיעידו כך, אם בדקום ולא ידעו, בטלה עדותן.

[28] הריטב"א כתב, דהיינו רק בדיני נפשות שבהם עוסקת משנתנו. אך לענין להפסיד לאשה כתובה, די בעדי כיעור. ואילו רבינו תם (ביבמות כד ב) נקט, שאין די בעדי כיעור להוציא אשה מבעלה, אלא אם ראו כדרך המנאפים. וכן דייקו מהרי"ף, שהביא מסקנת סוגיין, אף שאין מיתת בית דין בזמן הזה. ובהכרח שהנפקא מינה היא לאסור אשה על בעלה, שאין אוסרים בעדי כיעור גרידא, ואין הם מועילים אלא למנוע שלא תנשא למי שכיערה עמו. אך הבה"ג כתב, שאין אוסרים אשה לבעלה עד שיראו כמכחול בשפופרת. והרא"ש (ביבמות פ"ב אות ח') הביאו, ותמה עליו, שאם בעדות נפשות די בכך שיעידו שראו כדרך המנאפים, ונהרג הנואף, על אף שאמרה התורה "והצילו", כל שכן שדי בעדות שכזו כדי לאוסרה על בעלה.

פרק שני - אלו הן הגולין

מתניתין:

אלו הן הגולין לערי המקלט:

ההורג נפש בשגגה, וחלוק דינו לפי האופן שנעשית הפעולה שגרמה להרוג את חבירו:

אם היה מעגל במעגילה, טח את גגו [1] המשופע, בטיט, ומחליקו בחתיכת עץ של טייחים הנקראת "מעגילה", ודחפה לפניו, בשיפוע הגג לצד מטה, ונפלה עליו, והרגתו. [2]

או שהיה משלשל בחבית, מורידה מהגג למטה, ובודאי נזהר שלא תשבר, כדי שלא יפסיד את החבית, ונפלה עליו, והרגתו.

או שהוא עצמו היה יורד בסולם, במדרגות, ונזהר ביותר שלא יפול ויחבל, ונפל עליו, והרגו בכובד גופו -

בכל האופנים האלו הרי זה גולה! לשון הרמב"ם [פרק ו מהלכות רוצח]: שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק, ודבר קרוב הוא להיות. שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה. והואיל ולא זרז עצמו ותקן מעשיו יפה בשעת ירידה - יגלה.

ובכל דוגמא יש חידוש על קודמתה, שאף אם נזהר יותר, עדיין לא נחשב כאונס אלא כשוגג.

אבל אם היה מושך אליו במעגילה, שהיה עסוק במשיכת העץ המחליק אליו ונשמטה מידו, ונפלה עליו, והרגתו.

או שהיה דולה בחבית והיה מגביהה מלמטה למעלה, ונפסק החבל, ונפלה עליו, והרגתו.

הערות

[1] רש"י ביאר שמדובר בגג משופע. והמאירי הוסיף, שמשום כך נחשבת הנפילה לפניו כדרך ירידה. ואילו התוספות חלקו, וביארו שמדובר בגג ישר. ולדבריהם אין חילוק בין מושך לדוחף, ולכל צד שנפלה המעגילה והרגה, נחשב כדרך ירידה. ועיין בערוך לנר, שלדבריהם לא גרסינן בסיפא "היה מושך", שאין חילוק ביניהם. וכן היא גירסת הרמב"ם שהשמיט דין זה, ומשמע שסובר כתוספות.

[2] תוספות בסנהדרין [עז ב] הקשו, למה לי לפוטרו משום שהרג בדרך עליה, ותיפוק ליה שלא נפלה המעגילה מכוחו. ודומה הדבר, לדין הזורק אבן למעלה ונפלה למטה והרגה, שהוא פטור, כיון שתם כוחו בזריקה. ותירצו, שעל ידי שמושך המעגילה כלפיו, הרי כשהיא נופלת, היא נופלת יותר רחוק מאשר אילו לא עיגל בה. עיין ביד רמה, שהפטור בזורק למעלה והרגה בחזרתה, בנפילתה, הוא רק משום שההריגה היתה בשעה שחזרה וירדה האבן מאליה, בכוון ההפוך ממהלך האבן מכוחו, שהרי הוא זרקה למעלה, והיא הרגה בחזרתה למטה. אך במניח לאבן או למעגילה ליפול בהמשך הליכתם, חייב על ההריגה.

ובענין פסול עדים, מסופר: שני אנשים בשם אילעא וטוביה, שהיו עדים על שטר הלוואה, קריביה דערבא הוה [קרוביו של הערב להלוואה היו], ונשאלה שאלה לגבי כשרותם כעדים בשטר זה. סבר [סבור היה] רב פפא למימר [לומר]: גבי [אצל] לוה ומלוה רחיקי נינהו [רחוקים הם] ולכן עדותם בשטר זה כשירה. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: אי לית ליה [אם אין לו] ללוה לשלם את חובו, לאו בתר ערבא אזיל [האם לא אחר הערב הולך] המלוה לגבות את חובו? אם כן, נמצא שהערב קשור בהלוואה הזו, ולכן יש לפסול את העדים הללו בשטר זה משום קירבת משפחה.

א משנה ועוד בענין עדות על אדם שחייב מיתה. מי שנגמר דינו בבית דין למיתה, וברח, וחזר ובא לפני אותו בית דין שנתחייב בו — אין סותרין את דינו לדון אותו מחדש, אלא עושים בו כפי שפסקו קודם לכן. משום כך, כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: "מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו למיתה בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו" — הרי זה יהרג על סמך עדותם זו.

ועוד כמה דינים כלליים בענין זה: סנהדרין, שבכוחה לדון דיני נפשות, נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ. ועוד אמרו: סנהדרין ההורגת פעם אחד בשבוע (בשבע שנים) נקראת חובלנית. משום שחכמי הסנהדרין היו מדקדקים הרבה בעדויות, ונדיר היה שיימצא אדם נהרג על ידם. ר' אליעזר בן עזריה אומר: סנהדרין ההורגת אחד לשבעים שנה נקראת חובלנית. ר' טרפון ור' עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין היינו דנים באופן כזה שלא היה נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם כך היו עושים אף הן היו מרבין בכך שופכי דמים (רוצחים) בישראל, שהרי אז הכל יודעים שאין עונש מוות קיים בפועל, ולא היו נרתעים מלרצוח.

ב גמרא נאמר במשנה שמי שנגמר דינו וברח, וחזר לפני אותו בית דין — אין סותרים את דינו. ונדייק מכאן: לפני אותו בית דין הוא שאין סותרין, הא [הרי] אם בא לפני בית דין אחר — סותרין, וחוזרים ודנים בו. אולם הא תני סיפא [הרי שנה בסופה של המשנה]: כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: "מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני עדיו" — הרי זה נהרג, משמע שגם בבית דין אחר אין סותרים, אלא מסתמכים על מה שהוחלט בבית דין אחר. ואם כן, יש סתירה בין הדיוק של הרישא והסיפא!

אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה], כאן בתחילת המשנה, שלמדנו ממנה שסותרים את דינו בבית דין אחר, מדובר כשבא לפני בית דין שבארץ ישראל לאחר שנגמר דינו בחוצה לארץ, כאן בסוף המשנה, שלמדנו ממנה שאין סותרים — כשבא לפני בית דין בחוצה לארץ לאחר שנגמר דינו בארץ ישראל.

דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' יהודה בן דוסתאי אומר משום (בשם) ר' שמעון בן שטח: ברח הנידון מארץ לחוצה לארץ — אין סותרין את דינו אלא מבצעים מה שפסק בית דין שבארץ. ברח מחוצה לארץ לארץ — סותרין את דינו, מפני זכותה של ארץ ישראל, שמא ימצא לו בית הדין זכות.

ג שנינו במשנה שסנהדרין נוהגת בארץ ובחוץ לארץ. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שגם בחוץ לארץ יש סנהדרין? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בדיני רוצחים "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבותיכם" (במדבר לה, כט) למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ,

אם כן, מה תלמוד לומר "בשעריך" ("שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". דברים טז, יח), שמשמע מכאן שרק בארץ ישראל (שרק בה ישנם "שעריך" — השייכים לעם ישראל) יש מצוה להקים בתי דין? יש לומר כך: בשעריך, בארץ, אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך (מחוז ומחוז) ובכל עיר ועיר, ואילו בחוצה לארץ אתה מושיב סנהדרין בכל פלך ופלך, ואולם אי (אין) אתה מושיב בכל עיר ועיר. וגם הוא מדוייק מ"בשעריך" — שבכל שער עיר שבארץ ישראל ראוי לעשות סנהדרין, ולא בחוץ לארץ.

ד שנינו במשנה: סנהדרין ההורגת אחת לשבע שנים נקראת חובלנית. ור' אלעזר בן עזריה אומר: אחת לשבעים שנה. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם כוונתו של ר' אלעזר בן עזריה לומר שסנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה (ולא אחת לשבע שנים) נקראת חבלנית, או דלמא [שמא] כוונתו לומר כי אורח ארעא [דרך העולם] היא שסנהדרין הורגת אחת לשבעים שנה, ואז אינה נקראת חבלנית? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] הבעיה במקומה.

שנינו שם שר' טרפון ור' עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג בה אדם מעולם. ושואלים: היכי הוו עבדי [כיצד היו עושים] שלא ייהרג אדם, כאשר באים עדים ומעידים עליו שהרג אדם במזיד? ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: היו שואלים את העדים: האם ראיתם אם טריפה שהרג אותו איש או שלם הרג? שמא היה האיש הזה חולה מחלה אנושה קודם לכן, והיה כבר נחשב כמת. ודבר כזה, שאי אפשר לדעת אותו בבירור, ממילא פוסל כל עדות של עדי הריגה.

אמר רב אשי: גם אם תמצא לומר שבדקוהו לאחר מיתה, ושלם הוה [היה], עדיין ניתן היה לערער ולומר: דלמא [שמא] במקום בו תקע את הסייף בגוף ההרוג נקב הוה [היה] שכבר נתקע בו סייף, ואתם ראיתם אדם שעשה זאת בפעם השניה, כשהיה כבר בעצם הרוג.

ושואלים: בבועל את הערוה היכי הוו עבדי [איך היו עושים] כדי לפטור אותו? אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם], היו שואלים אותם: האם ראיתם ממש את הביאה, כמכחול הנכנס בשפופרת? ומכיון שדבר זה קשה לראות אותו, אפשר לטעון שלא היתה עדות גמורה על הביאה. ושואלים: ורבנן [וחכמים], שאינם סבורים כר' טרפון ור' עקיבא, היכי דיינו [איך היו דנים] במקרה כגון זה? הלוא השאלה בכל זאת קיימת! ומשיבים: הם סברו כדעת שמואל, שאמר שמואל: במנאפים יש לדון משיראו כמנאפים, כעושים מעשה של ביאה, גם בלא ראיה של "כמכחול בשפופרת".

א משנה אלו הן הגולין — ההורג נפש בשגגה, הוא זה שגולה. אולם בכך יש פרטים: היה מעגל במעגילה שהיו טחים את הגג בטיח, ומחליקים אותו במכשיר עגול שהיו מגלגלים על הגג, ונפלה עליו המעגילה על אדם והרגתו, או היה משלשל בחבית להורידה מן הגג ונפלה עליו על אדם והרגתו, או היה יורד בסולם ונפל עליו על האיש והרגתו — בכל אלה הרי זה גולה. אבל אם היה מושך במעגילה כלפי עצמו, ונפלה המעגילה מידיו עליו על אדם אחר והרגתו, או היה דולה בחבית ומעלה אותה, ונפסק החבל ונפלה עליו על אדם והרגתו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Apropos disqualified witnesses, the Gemara relates: Two people called Ile’a and Tuviyya, who signed as witnesses on a promissory note, were relatives of the guarantor of the loan. Rav Pappa thought to say that since vis-à-vis the borrower and lender these witnesses are distant and are not related, their testimony on the document is valid. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: If the borrower does not have the means to repay the loan, doesn’t the lender pursue the guarantor to claim his debt? Therefore, the guarantor is party to the loan, and his relatives are not eligible to serve as witnesses on the promissory note.

MISHNA: This mishna continues to discuss the matter of testimony in the case of one who is liable to be executed. Concerning one whose verdict was delivered and he was sentenced to death and he fled, and he then came before the same court that sentenced him, they do not overturn his verdict and retry him. Rather, the court administers the previous verdict. Consequently, in any place where two witnesses will stand and say: We testify with regard to a man called so-and-so that his verdict was delivered and he was sentenced to death in the court of so-and-so, and so-and-so and so-and-so were his witnesses, that person shall be executed on the basis of that testimony.

The mishna continues: The mitzva to establish a Sanhedrin with the authority to administer capital punishments is in effect both in Eretz Yisrael and outside Eretz Yisrael. A Sanhedrin that executes a transgressor once in seven years is characterized as a destructive tribunal. Since the Sanhedrin would subject the testimony to exacting scrutiny, it was extremely rare for a defendant to be executed. Rabbi Elazar ben Azarya says: This categorization applies to a Sanhedrin that executes a transgressor once in seventy years. Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva say: If we had been members of the Sanhedrin, we would have conducted trials in a manner whereby no person would have ever been executed. Rabban Shimon ben Gamliel says: In adopting that approach, they too would increase the number of murderers among the Jewish people. The death penalty would lose its deterrent value, as all potential murderers would know that no one is ever executed.

GEMARA: The Gemara infers: It is in the case of one who comes before the same court that they do not overturn the verdict, but if one comes before a different court they overturn the verdict and retry the case. The Gemara asks: Isn’t it taught in the latter clause of the mishna: Any place where two witnesses will stand and say: We testify with regard to a man called so-and-so that his verdict was delivered and he was sentenced to death in the court of so-and-so, and so-and-so and so-and-so were his witnesses, that person shall be executed on the basis of that testimony? This indicates that the verdict is not overturned and the defendant is not retried even before another court.

Abaye said: This apparent contradiction is not difficult, as here, in the first clause of the mishna, from which it was inferred that the second court overturns the initial verdict, it is referring to a case where the initial verdict was outside Eretz Yisrael and the defendant came before a court in Eretz Yisrael. There, in the latter clause, which indicates that the second court sustains the initial verdict and does not retry the defendant, it is referring to a case where the initial verdict was in Eretz Yisrael, and the case subsequently came before a court outside Eretz Yisrael.

This is as it is taught in a baraita, that Rabbi Yehuda ben Dostai says in the name of Rabbi Shimon ben Shataḥ: If a convicted defendant fled from Eretz Yisrael to outside Eretz Yisrael one does not overturn his verdict. Rather, they implement the initial verdict. But if one fled from outside Eretz Yisrael to Eretz Yisrael, one overturns his verdict and the defendant is retried. Perhaps, due to the merit of Eretz Yisrael, the court will discover a reason to exonerate him.

§ The mishna teaches: The mitzva to establish a Sanhedrin with the authority to administer capital punishments is in effect both in Eretz Yisrael and outside Eretz Yisrael. The Gemara clarifies: From where are these matters derived? It is as the Sages taught: It is written with regard to the sentencing of murderers: “And these shall be for you as a statute of justice for your generations in all your dwelling places” (Numbers 35:29), from which we learn that the mitzva to establish a Sanhedrin is in effect both in Eretz Yisrael and outside Eretz Yisrael.

If so, what is the meaning when the verse states: “Judges and officers you shall appoint in all your gates” (Deuteronomy 16:18), which indicates that the mitzva to establish a Sanhedrin is in effect where the gates are yours, i.e., only in Eretz Yisrael? The explanation is as follows: In your gates, in Eretz Yisrael, you establish courts in each and every district and in each and every city, and outside Eretz Yisrael you establish courts in each and every district, but you do not establish courts in each and every city. The requirement to establish courts in every city is only in Eretz Yisrael.

§ The mishna teaches: A Sanhedrin that executes once in seven years is characterized as a destructive tribunal. Rabbi Elazar ben Azarya says: This categorization applies to a Sanhedrin that executes once in seventy years. A dilemma was raised before the Sages: Is Rabbi Elazar ben Azarya saying that a Sanhedrin that executes once in seventy, rather than seven, years is characterized as a destructive tribunal? Or perhaps he is saying that standard conduct is for a Sanhedrin to execute once in seventy years, and only if it executes more than one person during that period is it characterized as destructive? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

The mishna teaches that Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva say: If we had been members of the Sanhedrin, we would have conducted the trials in a manner where no person would have ever been executed. The Gemara asks: How would they have acted to spare the accused from execution if witnesses testified that he intentionally committed murder? Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say that they would have asked the witnesses: Did you see whether the accused killed a tereifa, i.e., a person with a condition that would lead to his death within twelve months, or if he killed someone who was intact? The halakhic status of a tereifa is like that of one who is dead, in the sense that one who kills him is not executed. Since no witness can be certain with regard to the victim’s physical condition, they would invalidate any testimony to a murder.

Rav Ashi said: Even if you say that they examined him postmortem and he was intact the testimony could be challenged, as perhaps in the place that the sword pierced the victim’s body there was a perforation in one of the organs that renders the person a tereifa, but which was rendered undetectable by the wound caused by the sword.

The Gemara asks: With regard to one who engages in intercourse with a forbidden relative, how would they have acted to spare the accused from execution? Abaye and Rava both say that they would have asked the witnesses: Did you see the intercourse, like a brush entering into a tube? Since witnesses rarely witness the act that closely, one could claim that the testimony is incomplete. The Gemara asks: And concerning the Rabbis, who disagree with Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva, how would they have adjudicated that case? The Gemara answers: They hold in accordance with the statement of Shmuel, as Shmuel says: In cases involving adulterers one can testify and convict them from when they will appear as adulterers, without any need for him to witness the act in graphic detail.

MISHNA: These are the people who are exiled: Anyone who kills a person unintentionally. Whether one is liable to be exiled depends on the particular circumstances of the case: If one was rolling a roller to smooth the covering of mortar that he applied to seal his roof and the roller fell upon a person and killed him, or if one was lowering a barrel from the roof and it fell on a person and killed him, or if he was descending a ladder and he fell on a person and killed him, in all of these cases, he is exiled. But if one was pulling a roller toward him and it fell from his hands upon a person and killed him, or if one was lifting a barrel and the rope was severed and it fell upon a person and killed him,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

סוגיין דשמעתין דעדים הקרובין בין למלוה בין ללוה בין לערב כולן פסולין:

מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו ב"ד אין סותרין את דינו כו'.

תניא ברח מארץ לחוצה לארץ אין סותרין את דינו מחוצה לארץ לארץ סותרין את דינו מפני זכותה של ארץ ישראל:

מתני' סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. מנא הני מילי. דת"ר והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורתיכם בכל מושבותיכם למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ.

אם כן מה ת"ל בשעריך. בשעריך אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך [ובכל עיר ועיר ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך] ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. ואסקינן דרבנן בסנהדרין הוו דייני בבועל את הערוה כשמואל דאמר במנאפים כיון שיראו כמנאפין מתחייבין ולא בעינן עד דמסהדי כמכחול בשפופרת. ולית הלכתא כר' טרפון ור' עקיבא דהוו אמרין ראיתם טריפה הרג או שלם הרג וא"ת שלם שמא במקום ההכאה נקב הוה כו':
ירושלמי. כתב כל נכסיו לב' בני אדם כאחת והעדים כשרים לזה ופסולים לזה ר' יוחנן אמר מאחר שפסולין לזה פסולין לזה וריש לקיש אמר לא כו':

הדרן עלך כיצד העדים:.

אלעא קריביה דערבא הוו. פרש"י ז"ל דהיינו עדי הלואה. והרב אב ב"ד ז"ל כתב שטענותיהן על עסקי פרעון כגון שאמר לו לוה למלוה פרעתיך ובטענה זו נפטר הערב והביא עדי' שלא פרעו ונמצא הערב מתחייב לפרעו אלא שהיו העדים קרובים לערב וזה הפירוש יותר נכון ומחוור שאם היו עידי הלואה ואמרו שראובן הלוה לשמעון ולוי ערב הטוען ואומר לא היו דברים מעולם למה לא יהא נאמן לגבי שמעון ולא לגבי לוי ומה ענין זה לזה והיכי אמרי' בגמ' לא בתר ערבא אזיל הא ודאי לא אצזיל בתריה דהא אין כאן עדות שהיה לו ערב ולמה אתה קורא אותו ערב אטו אם אמרו שנים ראובן הלוה לשמעון מנה וללוי מנה והן קרובין ללוי נפסלין לגבי שמעון. והא נמי להא דמיא אלא ודאי יפה כיון הרב אב ב"ד ז"ל שאמר שכבר ידוע בעדי' אחרי' שזה ערב ליה אלא שהלוה טוען פרעתי וע"ז אמרו לא בתר ערבא אזיל דלא איפשר למימר דלא פרע לי' אא"כ אתה מחייב הערב.
ומ"מ איכא למידק הכא ולהמניה לגבי לוה שלא פרע ולא להמניה לחיוב ערב ולפלוג דבורא מי לא אמרינן פלגי דבעי לרצונו הוא וא' מטרפין להרג משום דפליג דבורא שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משי' עצמו רשע כדאי פ"ק דסנהדרין ובפ' זה בורר נמי אמרי' בר ביתום אסהידו ביה תרין סהדי ואמר חד לדידי אוזיף ברביתא ופסליה רבא לבר ביתוס משום דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ומהמנינן לי' שלוה ברבית ולא מהימנן דאיהו אוזיף ברביתא ודכותה במס' יבמות גבי עד שבא ואמ' מת בעלה של אשה זו הרגתיו או הרגנוהו נאמן ומשיאין אשה על פיו שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבורא וה"נ לפלוג דבורא ולהמניה גבי ליה ולא ליחייב ערבא.
ואיכא דניחא ליה, דכל הני סהדי למיחייב גברא קא אתו או למפסליה וכיון שכן בעיקר העדות שהם אומרי' שרבע או שלוה ברבית נאמנין וזה שאמ' לדידי מילי אחריני נינהו ולא מקבלינן מיניה אבל להאמינו שלוה ליחייב לוה ולא ליחייב ערב א"א.
והרב אב"ד ז"ל כתב בתשובותיו שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבה בטלה כלה ולא פלגינן דבורא דהא לא פליג בהו רחמנא ואמר דמה שני' נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' אלמא לא פלגינן עדות אלא הא דאמרי' אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע דוקא כשהוא מעיד על עצמו שאין זה עדו' כלל אלא כמי שאינו דמי שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנא' עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה ודמי אל מאי דאמרי' לעיל במקיימי הכתוב מדבר דהיכא דנמצא אחד מהעדים קרוב או פסול עדותן בטלה הכי נמי כשנמצא לאחד קרוב שהרי מקצת העדות בטלה מחמת קורבה וכי היכי שאין ההורג פוסל שאר העדי' מפני שאין אני קורא בו עדות שבטל' מקצתה בטלה כלה ה"נ כשהוא מעיד לעצמו ועד בכלל אין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה לפי שאין עליו שם עד כלל. זה כתב הרב אב ב"ד ז"ל בתשובותיו.
ויש ראיה לדבריו בפ"ק דסנהדרין דאמרי' פלוני בא על אשתו הוא וא' מצטרפין להרגו אבל לא להרגה פשיטא ומפרקי' סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אבל אשתו לא אמרי' קמ"ל פיר' סד"א אין אדם קרוב אצל אשתו כ"כ שלא יהא עדות שהוא מעיד עליה עדות פסול. וליבטיל לכל העדות לפי שבטלה מקצת' ובטלה כלה קמ"ל דאשתו כגופו ואין זה עדות כלל הילכך פלגי' דיבורא כדפלגי' בגופו וה"נ אמרי' התם גבי פלוני רבע שורי אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל ממונו לא אמרינן פי' ואף האדם פטור לפי שהוא עדות שבטלה מקצתה.
ומה שפרש"י ז"ל שם אינו נכון שהוא פי' דסד"א הואיל ומהימן בההוא דבורא למקטליה לחבריה ליקטליה לדידה קמ"ל וכן פי' ההיא דאיתמ' התם אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל ממונו לא אמרי' והשור נסקל ואע"פ שבעלמא אינו נסקל הכא אמרי' מיגו מתוך שאדם נסקל אף זה נסקל.
והפי' הזה אינו נכון, שאין זו דרך הסוגיא דאיהו מקשה לה מאי קמ"ל דפלגי' דבורא ונאמן להרגו פשיטא ועלה קא מתרץ ולא קאמר לא להרגה אצטריכ' ליה וכן כולה בדרך זו ועוד בר מדין זה שלא אמרו בשום מקום בעדות בטלה מתוך שנתקיימה במקצת נתקיימה כלה אלא הפך ה"ה שכל העדות שבטלה מקצתה בטלה כלה אלא עיקר הפי' כמ"ש ומצי' עוד כיוצא בזה בפרק חזקת הבתים ולחלקו תרי מנייהו ולידיינו ומקשו רבוות' ז"ל והא בעי' תחלתו וסופו בכשרות ומפרקי' שאני עדות דמטי הנאה מיניה דלאו עד מקרי ההיא שעתא וכל היכא דמסתלק מההיא הנאה כשר. וכ"כ ה"ר יהוסף הלוי ז"ל. ולפ"ז ניחא מה שאמרו בירוש' כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדי' קרובים לזה ורחוקים מזה ר' יוחנן אמר פסול. וסייעה ר' אלעזר ממתני' דתנן נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה כלומר כי היכי דהתם עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה ה"נ הכא. ופסק רבינו הגדול ז"ל הלכתא כר' יוחנן ולא פלגינן דבורא.
ולדידי לא ניחא לי, דהכא בגמרין משמע דאי לאו משום דאי ליתיה ללוה אזלי בתר ערבא מהימני ה"ל גבי לוה אלמא פלגי' דבורא בכי האי גונא. וי"ל דהכא כיון דדינא בין לוה למלוה הוה אי לאו האי טעמא מהימני דעקר עדות לרחוקים אבל התם סהדותא אתרוייהו דמי כחדא וכיון שבטלה בטלה, ולדידי לא מסתבר הכי.
אלא כך נ"ל דהכא בשטענותיהן בפרעון החוב כגון שהיה למלוה שטר כשר עליהן והללו טוענין פרענו והביא עדים קרובים לערב שפרע שאם נאמין אותו על הלו' לפוטרו אף הערב פטור וא"א לחייב זה וליפטור זה בשום פני'. וסבר ר"פ למימר כיון דהשתא מלוה עליה קא אתי ולדידיה תבע וסהדי רחיקי מיניה פטרינן ליה ולא מתהנה ערב בהכי דא"נ לא אתו סהדי לוה פרע וא"ל רב הונא אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזלי' וכיון שכן השתא פטרת ליה משעבודא דאיכא עליה על פי קרובים הילכך ע"כ בטלה עדותן.
והך דבירושלמי אי לא מסתפינא מרבינו הגדול ז"ל ה"א דליתי' לדר' יוחנן ומסייעא ליה סיוע דגרסי' במס' גטין כתב כל נכסיו לעבדו (אם אמ' הוא וגיטו הא) מתנתו מה את עביד ליה (בגט) הוא (ועבדו) בטל או(במתנה) הוא (ועבדו קיים) יבא כהדה כתב כל נכסיו לשני בני אדם והיו עדים כשרים לזה ופסולים לזה ר' אילא בשם ר' יוסי אתפלגון רבי יוחנן ור"ל חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ואחרינא אמר כשרי' לזה ופסולין לזה. ר' מנא לא מפרש רבי אבין מפרש רבי יוחנן אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ור"ל אמ' כשרין לזה ופסולין לזה א"ר אלעזר מתניתא מסייעא לר' יוחנן מה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' ר' יעקב בר אחא אמר אתפלגון חברין דרבנין חד אמר יאות א"ר אלעזר ואחרינא אמר (א"ר לא אלעזר יאות) מאן דמר יאות א"ר אלעזר נעשה עדות אחת ועדות שבטלה מקצת' מאן דמר לא א"ר אלעזר יאות נעשה כשתי כתי עדויות כשרים לזה ורחוקים לזה ועכשיו לפ"ז הירושלמי כיון שאמר בגמרתנו שם במס' גטין בכותב לעבדו כל נכסי קנויי' לך דפלגי' דבור' ועצמו קנה נכסי' לא קנה ע"כ הלכ' כר"ל ולא יאות אר"א וכן דעת ה"ר אפרים ז"ל.
ושמא י"ל בדברי רבינו הגדול ז"ל דעדות בכתב היא נעשית השטר כלו דבר אחד וכמזוייף מתוכו דמי והיינו דאר"א נעשית עדות א' באיש אחד כלומר שכתיבתן מצטרפת הכל כעדות אחת באיש א' ודמיא למתני' וכי מדמו לה מעיקרא לכותב כל נכסיו לעבדו לא ס"ד לדמייה לעדות א' שבטלה מקצתה דס"ל כמ"ד לא יאות אר"א דכשתי עדויות דמי אלא משום דלא פלגינן דבורא אפילו בעלמא אבל לר"א לא דמיין להדדי אלא שאין זה נכון.
ומחוורתא כדברי ה"ר אפרים ז"ל דליתא לדרבי יוחנן וללישנא דר' מונא דאיתמר התם במס' גטין לא מפרש אלא חד אמר פסולין לזה ולזה וחד אמר כשרים לזה הילכך לא סמכי' עלה למיפסק הלכתא כר' יוחנן.
והוי יודע דלפי דברינו אנו לא דמיין ה"מ דהכא לפלגינן דבורא דרבא בפ"ק דסנהדרין ובפ' זה בורר דהתם טעמא אחרינא הוא דבעיקר המעשה עצמו שהן המעידין עליו אנו צריכין לומר לא כך היה מעשה שבא על אשתו או שלוה ממנו אלא שזה בא על אשת איש והלוה בריבית ולפיכך אין אומר כך אלא כמעיד על עצמו ועל אשתו שהיא כגופו כדפרישית לעיל אבל הא מילתא דבשמעתי' ודמערבאי טעמא אחרינא הוא ולא דמיין להא כלל שאלו ב' דברים הכי שאפשר שנתן לזה ולא נתן לזה וכן ההיא דגטין לא דמי' להא דהתם גט כשר הוא אלא שאינו נאמן על הנכסים לגבי שטרות ונאמן על עצמו בשביל הגט.
ובתשוב' לרבינו האי גאון ז"ל בשטר צואה שאחד מן העדי' קרוב לא' מן היורשין והשיב ידוע הוא דראובן לגבי קרוב דיליה כמאן דליתי' דמי ואין לקרוב ההוא אלא עד א'. אבל הרחוקי' מן ראובן יש להם שני עדים ראובן והא' שעמו ומן העיקר הזה ההיא דאמ' רבא פלוני בא על אשתו הוא וא' מצטרפין להרגו אבל לא להרגה ואמרינן דבתרי גופי דברי הכל פלגינן דבורא אלו דברי הגאון ז"ל ומדבריו למדנו שהוא דוחה דברי ר' יוחנן שבירושלמי:

ראיתם אי טרפה הרג אי שלם הרג. ואת"ל שלם הרג כו'. איכא למידק, א"ה עקרת פרשת רוצחין ופרשת עדים זוממין שא"א לידע אי במקום סייף נקב הוה והרי הרוצח שהיה טרפה וכן עדים עצמן פטור והיאך איפשר לבודקה מחיים בי"ח טרפות. ועוד דהא אמרי' במס' (כתובות) [חולין]דאפי' לר"מ דחאיש למיעוטא לא חיישינן דילמא במקום סייף נקב הוה ותעמד דבר על חזקתו וזיל בתר רובא וכ"ש לר"ע דלא שמעינן ליה בעלמא דחייש למיעוטא ה"ל למיזל בתר רובא ולמימר העמד דבר על חזקתו.
איכא למימר הא דאר"ע לא נהרג בה אדם מעולם לאו דוקא אלא על הרוב וגוזמ' בעלמ' שהרי אתה מוצא שיהרג בנואף ונואפת שיראו כמכחול בשפופרת וכ"ש באיסור שבת וע"ז. והא דקאמרינן אי טרפה הרג לאו טרפות שבתוך גופו כגון בכל י"ח טרפות אלא בעינן מנייהו דילמא תחת בגדיו היה לו נקב שהיה מנוקב לחלל והיה טרפה או בשאר טרפות שנראה תחת כנפיו שהי' איפשר להם לבודקו לאחר מיתה מבחוץ שהפשיטו בגדיו וראוהו שלם מבחוץ דילמא במקום סייף נקב הוה והוה נראה מבחוץ (וא"א) לבודקו לאחר מיתה ורוב העדי' אינם יודעים אם היה נקב שם (שא"א לבדוק כל העול') [שכל העולם אין יודעין לבדוק] הילכך (דבר אחר) [רחוק] הוא שידעו העדי' דברים הללו ולפיכך א"א שיהו שם נידונין אפילו אחד בע' שנה ברוצח וכן הא דאמרינן בבועל את הערו' היכי הוו עבדי להרחיק את הדבר שלא יהו מצויין שם [דיני מיתות] תדיר שמנאפים הם חייבי מיתות שמצויין יותר משום דשכיחי (בהם) פרוצין מכיון שהם מצריכין לראות בהן כמכחול בשפופרת אינן תדירין אבל מעולם לא עלה על דעת שנבדוק אות' בטרפות שאינו ניכר מבחוץ שא"כ עקרת פרש' רוצחין.
ורש"י ז"ל כתב ואת"ל שלם הרג שבדקתם אותו לאחר מיתה בכל י"ח טרפות, ואינו נכון.
וא"ק לך כיון דלא חאיש ר"ע לטרפות שאינו ניכר משום רובא ומעמיד דבר על חזקתו בטרפות שניכר נמי ניסמוך ארובא לאו מילתא היא דאין דנין איפשר משא"א והני חברי דר"מ דחאיש למיעוטא בכל דוכתא בדאיפשר דלא חייש בדלא איפשר כדאסיקנא בגמ' בפ"ק דחולין וא"נ לא חייש בעלמא ר"ע למיעוטא בדיני נפשות חייש א"נ בדיק ומבטל עדות כשאומר איני יודע משום דכתיב והצילו העדה, כנ"ל:

המשנה השתים עשרה וענינה בביאור מה שנתגלגל לכאן שלא מן הכונה והוא החלק החמשי והוא שאמר מי שנגמר דינו ליהרג וברח ונזדמן אח"כ שהוכר במקום שהיה שם והביאוהו לאותו בית דין בעצמו כגון שנשתנה הבית דין ונעתק ממקום שהיה שם בתחלה למקום שהוכר בו זה עכשו אין צריכין לסתור את דינו ולדון עליו כתחלה אלא כל שיבאו שנים ויעידו שנגמר דינו בבית דין פלוני על ידי פלוני ופלוני עדים הרי זה נהרג והקשו בגמ' במשנה זו רישא אסופא שמתחלת השמועה נראה דוקא באותו בית דין הא בבית דין אחר סותרין ומסופא נראה שאף בבית דין אחר כל שיבאו שנים ויעידו שנגמר דינו בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדים שיהרג ותירצו כאן בארץ כאן בחוצה לארץ וכך הוא הענין כל שנגמר דינו וברח מארץ ישראל לארץ ישראל או מחוצה לה לחוצה לה או מארץ לחוצה לה והוכר במקום אחר והביאו לבית דין אף שלא מאותו שגמרו את דינו אין סותרין את דינו אלא כל מקום שיעמדו בו שנים ויעידו שנגמר דינו בבית דין פלוני על ידי פלוני ופלוני עדים יהרג הא כל שנגמר דינו בחוצה לארץ ובא לו לארץ סותרין את דינו ודנין אותו כתחלה מפני זכותה וכבודה של ארץ ישראל אבל אם בא לפני אותו בית דין בעצמו אף מחוצה לארץ לארץ כגון שנעתק הבית דין משם לשם אין סותרין את דינו והורגין אותו ודברים אלו כלם דוקא ברוצח אבל שאר עבירות עד שיבאו עדיו הראשונים ויעידו שנגמר דינו על פיהם ושיעידו בפני בית דין של עשרים ושלשה כמו שביארנו בסנהדרין:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השלש עשרה וענינה בחלק זה בעצמו והוא שאמר סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ אמר הר"ם כבר ביארנו בפרק ראשון ממסכת סנהדרין כי סמיכה בארץ ישראל ויש להם רשות לדון בארץ ובחוצה לארץ דיני קנסות ודיני נפשות אבל אין דנין בדיני נפשות בחוצה לארץ אלא בזמן שדנין דיני נפשות בארץ כל שכן אם אינם שאין דנין אלא בזמן שבית דין הגדול בלשכת הגזית כמו שנאמר לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט בזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות ובלבד שיהו הסנהדרין בלשכת הגזית כלומר במקדש מעט:

אמר המאירי סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ כלומר שכל שהיה בית דין הגדול בירושלים דנין דיני נפשות אף בחוצה לארץ ובסנהדרין הסמוכין בארץ כמו שהתבאר אבל כל שאין בית המקדש קיים אין דנין דיני נפשות בשום מקום מתורת דיני סנהדרין אלא דרך הוראת שעה או דרך נימוסי המלכות שנאמר לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט בזמן שיש כהן יש שופט וכו' ואף בזמן שבית המקדש קיים דוקא שהיה שם סנהדרי קבועה במקומה בלשכת הגזית הא כל שגרם העון והוצרכו לגלות אין דנין אפילו היה בית המקדש קיים ומתוך כך בטלה דיני נפשות ארבעים שנה קודם חורבן שגלו סנהדרי ולא עמדו במקומן ושאלו בגמ' אחר שסנהדרי נוהגת אף בחוצה לארץ מה תלמוד לומר בכל שעריך הרי אף בחוצה לארץ כן ותירץ בשעריך אתה חייב להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אבל בחוצה לארץ אי אתה מושיב בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כלומר שאינך חייב בכך אלא שאם הם ממנין שם יש בהן תורת סנהדרי ויש גורסים אבל בחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ר"ל המחוזות אבל לא בכל עיר ועיר ולא יראה כן שכל שבחוצה לארץ אנו אין לנו:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הארבע עשרה וענינה באותו חלק בעצמו ואמר סנהדרין ההורגת פעם אחת בשבוע נקראת חבלנית ר' אלעזר בן עזריה אומר אחת לשבעים שנה ר' טרפון ור' עקיבא אומרים אלו היינו בסנהדרין לא נהרג בה אדם מעולם רשב"ג אומר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל אמר הר"ם זה שזכר במיעוט המיתה ראוי שיכונו הסנהדרין זה בהתבוננות ומתון בדינין ואם אינם יכולין ונתקיימה העדות על מי שחייב מיתה יש להם להמית ואפילו אלף איש ביום אחד כשיזדמן זה שיהיה ראוי על פי התורה:

אמר המאירי סנהדרי ההורגת אחת בשבוע נקראת חבלנית כלומר שהורו שאינם חוקרין ובודקין יפה ר' אלעזר אומר אחת לשבעים שנה כלומר שדרכה ראוי להרוג אחת לשבעים שנה ולא יותר ר' טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ופי' בגמ' שהיו חוקרים טרפה הרג או שלם הרג ואע"פ שאלו אמרו אין אנו יודעין אין בזה כלום מ"מ היו מתבהלים לרוב החקירות עד שתזדמן הכחשה בתוך העדות ובעריות היו שואלין אם ראו הענין כמכחול בשפופרת ר"ל הקיסם הדק שמכניסין בשפופרת שהכחול בתוכו ליטול ממנו מעט ליתן על העין שהם סוברים שלא יתחייבו הנואף והנואפת עד שיראו בו כמכחול בשפופרת ורחוק הוא לעוברי עבירה שלא יכסה עצמו בבגדים עד שלא יראה כל כך ומ"מ אין הלכה כן אלא במנאפים עד שיראו כמנאפים ר"ל שעומדים בתכונת המזדווג עם בת זוגו ונראה עליה מתנהג כמנהג תשמיש וכן הלכה רשב"ג אומר אף הם היו מרבים שופכי דמים בישראל כלומר שכמו שמצוה להשתדל בהצלת הנקי כך מצוה להשתדל בהריגת המחוייב ולבער הרע וכן הלכה זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אלו הן הגולים וכו' כבר ביארנו שזה הפרק אמנם הוא בא לבאר החלק השני שבמסכתא והוא לבאר דיני הגלות להורג נפש בשגגה על שלמות ביאורם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר מי שיצא מכלל חיוב גלות אע"פ שהרג בשוגג אם מצד ששגגתו קרובה לאונס אם שקרובה לזדון אם שהוא פטור מצד עצמו כגון אב אצל בן ורב אצל התלמיד כמו שיתבאר השלישי בביאור ענין ערי מקלט כמה הן וכיצד קולטות וכיצד היו הבית דין מתנהגין עמו בברחו לשם הרביעי על איזה צד יוצא מעיר מקלטו וחוזר לעירו ועל איזה צד אינו יוצא משם לעולם ועל איזה צד רשות גואל הדם שולטת בו ועל איזה צד נפקעת ממנו ואם הרג לשם בשוגג כיצד דינו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין להתחיל בביאור החלק הראשון והוא שאמר ואלו הן הגולים ההורג נפש בשגגה היה מעגל במעגלה ונפלה עליו והרגתו היה משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו היה יורד בסולם ונפלה עליו והרגתו הרי זה גולה היה מושך במעגלה ונפלה עליו והרגתו היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו היה עולה בסולם ונפלה עליו והרגתו הרי זה אינו גולה זה הכלל כל שכדרך ירידתו גולה שלא כדרך ירידתו אינו גולה אמר הר"ם מעגל במעגלה הוא אבן חזקה שהבנאים אצלנו מחליקין וממשמשין בו השטחים על שמבהיקין ואמרו כל שדרך ירידתו ואפילו ירידה שהיא לצורך עלייה כמו שנאמר ויפל עליה וימת:

אמר המאירי אלו הם הגולים ההורג נפש בשגגה פי' נקשר הוא במה שאמר אח"כ היה מעגל וכו' כלומר ההורג נפש בשגגה שהוא חייב גלות על דרך זה הוא שהיה מעגל במעגלה ונפלה על חברו והרגתו שהוא דרך ירידה ואלו הן הגולין דקאמר פירושו אלו הן בכלל הורג נפש בשגגה:

וענין מעגלה הוא שכשירבו גשמים וטשטשו את הטיט שבגג היו עולים בגגותיהם אחר פסיקת הגשמים והיו טחים את הטיט בחתיכת עץ חלקה וכבדה שהיו קורין לה מעגלה והגגות היו משופעים לצד שהמים נגרים דרך שם כדי שיזובו מהר ולא יהא להם מתון לטשטש בטיט שבהם כל כך וכשהם מעגלים מתחילין בצד השיפוע וטחים ובאים עד שכלים לצד הגבוה שבגג ומשם נכנסים לבית דרך סולם ונמצאו כשהם טחים עומדים פניהם לצד השפוע ואחוריהם לצד הגבוה ותחלה מוליכין את המעגלה לצד השפוע והוא דרך ירידה ואח"כ מביאין אותה אצלם לטוח בסמוך למה שטחו תחלה ולמעלה הימנו וכן מעט מעט עד שכלים לצד הגבוה ועל אותה הבאה הוא אומר מושך במעגלה ועל ההולכה שהיא נעשית בשעת הטיחה הוא אומר היה מעגל ונמצא העגול דרך ירידה והמשיכה דרך עליה וכל שהוא נשמט ונופל דרך ירידה הוא דבר המצוי מפני שטבע כל דבר כבד לירד וצריך להזהר בעצמו בשעת ירידה אבל כל שהוא דרך עלייה שנמצאת תנועתו כנגד טבע אותו הדבר כל שנופל בה ויורד למטה הוא דרך אונס והוא שאמרו ויפל עליו וימת עד שיפול דרך נפילה מעתה היה מעגל במעגלה ונפלה עליו והרגתו או היה משלשל בחבית ומורידה מן הגג לבור ונשמטה מידו ונפלה עליו והרגתו דרך ירידתה והוא הדין אפילו על ידי הפסק החבל שכל שבירידה לא חלקו בו כלל ולא עוד אלא שהיה לו לעיין החבל ואין זה אונס שבירידה הכובד מכביד את החבל ובמעט קלקול שבה היא נפסקת וכן אם היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה גולה אבל אם היה מושך במעגלה ומביאה אצלו לצד העליון ונפלה עליו והרגתו או שהיה דולה בחבית ומעלהו מן הבור לגג וכשהיה קרוב לגג נפסק החבל ונפלה החבית והרגתו והוא הדין אם נשמטה מידו בעלייתו ונפלה עליו או שהיה עולה בסולם ונפל עליו והרגו בכל אלו אינו גולה זה הכלל כל שדרך ירידתו גולה שלא כדרך ירידתו אינו גולה:

ולענין ביאור זה שתפש בראש המשנה בשלשול החבית נפלה ר"ל שנשמטה ובסופא נפסק החבל משום דברישא אי תנא נפסק החבל הוה אמינא דבנשמטה אינו גולה דקרוב למזיד הוא ולמד שאף בנשמטה כן ואי תנא בסופא נשמטה הוה אמינא דבנפסק אפילו דרך ירידה אינו גולה דאנוס הוא לימד שאף בנפסק כל בירידה גולה וכן פרשוה בתורת כהנים:

תוספות בד"ה דילמא במקום כו' דאמרינן זה אומר כליו שחורים וזה אומר כליו לבנים הרי זה נכון זה גרוע כו' מכחישין זה את זה ועוד אר"ת דאע"ג דאי לא שיילינן קטלינן ליה דסמכינן ארובא היכא דלא אפשר היכא דשיילינן להו ואמרי דלא ידעי פטור מידי דהוי אסייף וארירן דאי לא שיילינן להו חייב ואי שיילינן להו ואחד אומר בסייף ואחד אומר בארירן פטור אע"ג דבסייף וארירן כשאמרו אין אנו יודעין חייב עד דמכחשי אהדדי היינו משום דסייף וארירן לא שייך בגוף העדות כמו במקום סייף נקב הוה דשייך לגוף העדות טפי אי אמרי אין אנו יודעין פטור ומיהו טעם זה אינו כו' עכ"ל כצ"ל עיין בתוספות פ"ק דחולין דכל זה חסר הכא מן התוס' ואהא שפיר כתבו ומיהו טעם זה כו' והגהת מהרש"ל אינו מספיק כלל ודו"ק:

בא"ד בלא טעם הוא שכשאינו שואלים כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כמכחול כו' ועי"ל דאיכא למימר ראיתם שמחלל אינו טריפה כו' עכ"ל ולפי זה לעיל ברוצח ובבועל הערוה המ"ל נמי הכא ראיתם שהרוצח או הבועל אינו טריפה כו' וצ"ל דהאי תירוצא אינו [אלא] לפי' ר"ת דהוה מוקמי ליה לקראי דקטלינן להו ואזלינן בתר רובא היכא דלא שיילינן להו אבל אי שיילינן להו ואמרי לא ידעי פטור אבל לפי מה שהוכיחו התוספות לעיל דאי אמרי אין אנו יודעים נמי חייב וקרא דלא חיישינן ואזלינן בתר רובא בהכי נמי מוקמי ליה ליכא להאי תירוצא והכא ליכא למימר שהיו שואלין במכחישין זה את זה אם הוא טריפה שהרי המחלל והעובד עדיין קיים וליכא למיקם עליה דמלתא אם הוא טריפה אם לאו כדאיתא בחולין וע"ש בתוספות בפ"ק דחולין ודו"ק:


במשנה היה משלשל בחבית ונפלה עליו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה משלשל בחבית כו" כרבי דאמר לקמן נפסק אינו גולה עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה היה עולה בסולם כו' צ"ל היה יורד בסולם כו' עכ"ל:

ד"ה דלמא במקום סייף נקב הוה וכו' ואומר ר"ת דודאי לא חיישינן אלא היה שואל להם שאם היו מכחישין זה את זה או אמרו לא ידעינן בטל העדות כדאמרינן זה אומר בסייף וכו' אין זה נכון וכו' וזה גרוע וכו' נ"ל להגיה וד"ל דודאי לא חיישינן אם לא היו שואלין אותן אלא שהיה שואל וכו' והא דקאמר שאם היו מכחישים זה את זה קאי אהיכי ששאל טריפה הרג או שלם הרג והא או אם אמרו לא ידעינן וכו' קאי אדלמא במקום סייף נקב הוה דשם לא שייך הכחשה דהא א"א לשום אחר מהם לידע זה וכן מה שאמר אח"כ וזה גרוע וכו' ר"ל והואיל והדין כן בזה אומר בסייף וזה אומר בארירן כ"ש הכא דגרוע טפי דהכחשה הוא בהרוג עצמו קאי ג"כ אטריפה הרג או שלם הרג וק"ל נ"ל:

רש"י בד"ה לפני כו' בו הס"ד:

תוס' בד"ה דילמא במקום כו' ומפיק ליה מקרא דלא כו' שואל להם שאם אמרו לא ידעי' יבטל העדות דאמרי' כו' כצ"ל והשאר נמחק [עיין במהרש"א]:

במשנה ופלוני ופלוני עדיו. וכתב התוי"ט דדילמא יש להזימם או להכחישם קיצר במקום שה"ל להאריך דאמר אביי בסנהדרין (מ"ג) על משנה כיוצא בזו וצ"ל ביום פלוני כו' דילמא כו' ואתו ומזים להו ע"ש:

במשנה היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו. כצ"ל:

תד"ה משלשל. ולכך לא ר"ל נפסק דא"כ ל"א כרבי כו'. עדיין קשה ל"ל למינקט בסיפא ונפסק ולעד"נ דאורחא דמילתא נקיט דדרך המשלשל להרפות ידיו מעט מעט מהחבל כדי שישמט וירד מטה מטה לכן יקרה לפעמים שירפה ידיו הרבה ויפול בב"א משא"כ כשמעלה אדרבה מחזיק את החבל בחזקת יד בטרם שישמט ידו האחת מושיט ידו השני' תחתיה לתפשו בחזקה ואין דרך ליפול אלא ע"י פסיקת החבל מחמת ב' כחות המתנגדות כובד החבית מושכו למטה והוא מושכו למעלה ונכון בעז"ה:

ובחו"ל כו' ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. נ"ב נמצא בני ישראל שבחו"ל גרועים בזה מב"נ שמצווים על כך בכל עיר ועיר כדאיתא בפרק ארבע מיתות (דף נ"ו ע"ב) [ובאמת ברמב"ם ספ"ט מהלכות מלכים ליתא אלא בכל פלך ופלך ונראה שכן היתה גירסתו בסנהדרין שם ועי' ברמב"ם ריש הלכות סנהדרין ובכ"מ שם וצ"ע]:

סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אַחַת בְּשָׁבוּעַ, נִקְרֵאת: 'חוֹבְלָנִית'. נראה לי הטעם שהיה להם להתפלל שלא יבא לידם דבר כזה וכמו ענין דאתמר לקמן (דף יא:) עיין שם.

אַף הֵם מַרְבִּים שׁוֹפְכֵי דָּמִים בְּיִשְׂרָאֵל. מקשים אמאי נקיט שופכי דמים ולא אמר מנאפים? ונראה לי בס"ד הכונה לומר כיון שהם חוקרים את העדים בדין הרוצח: כלום בדקתם אותו אחר מיתה לראות אם יש בו סימני טריפה? ואם תמצא לומר בדקתם אותו ונמצא שלם, שמא במקום סייף היה נקב מתחלה? ולכן כשישמעו הרשעים טענות אלו שתולין בטרפיות או בנקב דנמצא גברא קטילא קטל אין לבם חרד על עון שפיכות דמים דיצרם מכשילם לשפוך דם באומרו אולי זה האדם טריפה ואין כאן שפיכות דמים ממש לשפוך דאין עון זה ברור בעיניהם! מה שאין כן שאר עונות של ניאוף וכיוצא העון ברור ביד העושה אותו דיודע הוא שעשה עבירה גמורה ואיכא טובא אף על גב דהם רשעים לא ימלאם לבם לעשות עבירה חמורה גמורה, והנה לפי זה הסנהדרין אין להם לפתוח פיהם הרבה בדרישה וחקירה עד גדר שלא יהיה הרוצח נהרג שבזה יהיו נקראים רוצחים וחובלים.
ובזה יובן טעם נכון על 'לֹא תִּרְצָח' ביתרו (שמות כ, יב) כתיב בפת"ח תחת הצד"י ובפרשת ואתחנן (דברים ה, טז) כתיב בקמ"ץ לרמוז לפעמים הפותח פיו עובר על 'לא תרצח' ולפעמים אם מקמץ פיו ולא יגיד ההלכה עובר על 'לא תרצח'.
וכיוצא בזה שמעתי מפרשים בשם הגאון רבינו אליהו מוילנא על פסוק 'כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה' (משלי ז, כו) זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה 'וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ' שלא הגיע ומורה ולכן לא תרצח חד בקמ"ץ וחד בפת"ח עד כאן דבריו.

אלו הן הגולין פרק שני

במשנה אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה היה מעגל במעגילה כו' עד סוף המשנה. ולכאורה משמע בלשון המשנה הא דקתני בבבא דרישא ההורג נפש בשגגה מילתא באפיה נפשיה היא דדוקא ההורג נפש בשגגה הוא דגולה משא"כ במזיד וזה לא יתכן דאכתי מאי קמ"ל דזיל קרי בי רב הוא דאין גולין אלא בשוגג דהא טובא בשגגה כתיבי בפ' מסעי ובפ' ואתחנן ובפ' שופטים נמי טובא כתיבי בבלי דעת ודרשינן בסמוך פרט למתכוין וממילא דכ"ש במזיד ובמתכוין ממש וליכא למימר דמשום הכי קתני בשגגה למעוטי לאומר מותר דאינו גולה משום דקרוב למזיד הוא כדאמרינן בשמעתין הא ודאי ליתא דהא אומר מותר נמי שייך בהו לשון בשגגה כמו שכתבו התוס' בסמוך דבחטאת חלב ובכל חטאת נמי כתיב בשגגה אפ"ה אומר מותר נמי חייב (וכמו שאבאר בסמוך) אלא הא דממעטינן לאומר מותר מגלות משום דכתיבי שגגה יתירא וא"כ לפ"ז אכתי אין לשון המשנה מדוקדק אדרבה בלשון בשגגה אפי' באומר מותר במשמע וא"כ ה"ל למיתני בהדיא בסיפא דמתניתין דאומר מותר אינו גולה ומה"ט גופא ליכא למימר דהא דקתני בשגגה היינו למעוטי אונס גמור כדאיתא בשילהי כיצד הרגל דאמר רבא היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה ונפלה והרגה דפטור מגלות וכה"ג גופא בשאר אונס גמור כהנך דמייתי התוס' התם בשילהי כיצד הרגל ובפ' הנשרפין (סנהדרין ד' ע"ז) משום דהתוס' גופייהו כתבו שם הא דממעטינן אונס גמור מגלות היינו משום דטובא בשגגה כתיבי ומייתי נמי הך ראיה דחטאת חלב דחייב אפי' באונס גמור דאין לך אונס יותר מתינוק שנשבה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד בזה דאפ"ה איצטריך למיתני במתני' בשגגה למעוטי מזיד ולא אתרו ביה או אפילו אתרו ביה נמי איצטריך משום דלכאורה מפשטא דקרא משמע איפכא דלבתר דכתיב בפרשת מסעי גבי ערי מקלט ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה כתיב נמי והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט וא"כ יש במשמע דבתרתי איירי קרא דערי מקלט קולטות לגמרי במכה נפש בשגגה שאין גואל הדם רשאי להורגו ואם הרגו נהרג עליו ומהני נמי ערי מקלט לענין מזיד דנהי דבב"ד בר קטלא הוא היינו שהב"ד שולחין שם לערי המקלט ומביאין את הרוצח לעירן ודנין אותו ע"פ עדים ואם התרו אותו דנין אותו במיתת ב"ד ואם לא התרו ביה אפשר דחוזר וגולה לערי המקלט כדמעיקרא כך היה נראה לכאורה בפשטא דקרא ולקושטא דמילתא לא הוי הכי כדמסקינן בסמוך בגמרא אפי' במזיד ולא אתרו ביה אינו גולה והיינו שאין ערי המקלט קולטות לענין גואל הדם לא מיבעיא שאם הרגו דאין נהרג עליו אלא דאפי' לכתחלה מותר לגואל הדם להורגו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח וכמו שאבאר לקמן אי"ה ואף למאי דמשמע לק' דף י' ע"ב מברייתא דרבי יוסי ב"ר יהודה דקאמר בתחלה א' שוגג וא' מזיד מקדימין לערי מקלט ופירש"י דתחלת משפטן של רוצחים ועיקרן זהו א' שוגג וא' מזיד כו' ויליף טעמא מקרא וכמו שאבאר שם א"כ משמע דבמזיד גמור נמי שייך דין גלות מן התורה קודם שעומד למשפט לענין שאסור לגואל הדם להורגו אפ"ה א"ש לישנא דמתני' דקתני אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה כיון דעיקר גלות דאיירי ביה קרא היינו דוקא בשוגג שערי המקלט קלטו לענין שאם הרגו גואל הדם נהרג עליו. משא"כ בהך גלות דמזיד נהי דלר' יוסי ב"ר יהודה מצוה על הב"ד להגלותו היינו דרך עצה טובה כדי שבקל ינצל מגואל הדם משא"כ לענין קליטה דאיירי ביה קרא היינו שדרך חיוב ממש בר גלות הוא ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו לא שייך אלא בשוגג ולא במזיד דבמזיד לכ"ע אין נהרג עליו כמבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל והוא פשוט א"כ לפ"ז אדרבה א"ש טפי לישנא דמתניתין דקתני אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה דבהאי הוא דאיכא לפלוגי בין דרך ירידה לדרך עלייה משא"כ בהך גלות שאינו אלא עצה טובה ודאי לא שייך לחלק בין דרך ירידה לדרך עלייה כיון דאפילו במזיד גמור שייך הך עצה טובה כן נ"ל נכון ודו"ק:

כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני. [בפ"ו] דסנהדרין (דף מ"ה) אמר שמואל נקטע יד העדים פטור מאי טעמא דבעינא יד העדים תהיה בו בראשונה וליכא ופריך עלה ממתני' כל מקום שיעידוהו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג תרגמא שמואל בהן הן עדיו וק"ל הא במתניתין תנן שאומרים ופלוני ופלוני עדיו אלמא לא הן עדיו וי"ל דמיירי ששנים אלו המעידין שנגמר דינו הן עדיו עם עוד שנים אחרים שאומרים אלו עליהם ופלוני ופלוני עדיו פי' שהן ג"כ עדיו כמונו וקמ"ל דאע"ג דאותן פלוני ופלוני ליכא הכא אי היו נקטע ידם אח"כ אפ"ה כיון דאפשר לקיים יד העדים ע"י ב' עדים הללו סגי ואע"ג דמקשינן שלשה לשנים לענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול ועד שיהא שלשתן זוממין מ"מ לענין יד העדים בתרתי סגי וטעמא דהא לענין קרוב או פסול נמי אין עדותן בטילה אם לא שהיה קרוב או פסול בשעת ראיה או הגדה או בשתיהן ע"ד השיטות שכתבתי למעלה. אבל אם היו כשירים בשעת ראיה והגדה אע"פ שנפסלו לאחר מכאן אפילו קודם גמ"ד ל"ל בה מיהו ל"ד כ"כ דהתם אם נעשה ל"ל בה כיון שהיו כשירים בשעת ראיה והגדה כ"ש אם נעשה א' פסול דאין מבטל עדות הכשירים אבל ההיא דיד העדים עיקר קפידא אשעת מיתת הנדון הוא ואדרבה אי נקטע קודם ל"ל בה כדאמרינן התם אלא מעתה עדים גידמין דמעיקרא ה"נ דפסולה ומשני אמר קרא יד העדים שהיתה כבר א"ל דאם א' מהם נעשה גידם קודם מיתת הנדון עדות כולן בטילה אפילו הן מאה:

סנהדרין נוהגת בארץ ובחו"ל. ק"ל מאי ענין בבא זו במכילתין במס' סנהדרין הו"ל למיתני גבי שאר דיני דיינים ונ"ל דתני לה הכא משום דבגמרא רמי רישא וסיפא דלפני בבא זו מי שנגמר דינו וכ"מ שיעמדו שנים ומשני כאן בא"י כאן בחו"ל מש"ה תני להא אבתרה דנוהגת בארץ ובחו"ל לגלויי ארישא וסיפא שלפניה [דחדא] מיירי בא"י וחדא בח"ל:

בארץ ובחו"ל. והא דלא תני בפני הבית כדתני לענין או"ב וכי"ד ועוד לענין כמה מילי במס' חולין משום דשלא בפני הבית אין ד"נ נוהג אפילו בא"י כדאמרינן בפד"מ (דף נ"ב) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט בזמן שיש כהן יש משפט אין כהן אין משפט מ"מ ק"ל הא בגמרא יליף להא דנוהגת בחו"ל מדכתיב והיו אלה לל"מ לדורותיכם בכ"מ אלמא אע"ג דכתיב לדורותיכם אפ"ה אינו נוהג שלא בפני הבית והא ברפ"ב דכריתות (דף ט') תניא ככם כגר ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם פי' גרים לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים ופריך אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים ומשני אמר רב אחא ב"י וכו' אתכם גר אשר בתוככם פי' אסיפא דקרא סמוך לדורותיכם אף על גב דליכא מקדש כן פירש רש"י כלומר דאי בזמן שאין מקדש אין מקבלין גרים א"כ א"א לקיים לדורותיכם הא בדורות שאחר החורבן ליכא גרים וגדולה מזו כתבו התוס' פ"ג דקידושין (דף ס"ב) בשם הר' נתנאל דהא דמקבלין גרים בזה"ז אע"ג דליכא מומחין משום דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאינן מומחין דע"כ השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם והא גבי ד"נ נמי כתיב לדורותיכם ואפ"ה אינו נוהג אלא בזמן המקדש דאיכא כהן אבל שלא בזמן המקדש לא אפילו בזמן שהיו סמוכין נמי לא נדון ואין להאריך כאן בזה:

ברח מארץ לחו"ל אין סותרין את דינו מחו"ל לארץ סותרין את דינו. תמיה לי דהא גופיה קשיא דברישא תני ברח מארץ לחו"ל טעמא דמארץ לחו"ל הא ברח בארץ גופא ממקום למקום סותרין ובסיפא תניא מח"ל לארץ הוא דסותרין הא בארץ גופא ממקום למקום אין סותרין:

סנהדרין נוהגת מה"מ. אע"ג דחובת הגוף הוא ונוהג אפילו בחו"ל קא בעי קרא משום דכתיב בשעריך כדמסיק בברייתא א"כ מה ת"ל בשעריך:

למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחו"ל. אסיפא דקרא סמוך דכתיב בכל מושבותיכם:

ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. וק"ל דהא בפ"ז דסנהדרין (דף נ"ו) תניא כשם שנצטוו ישראל להושיב ב"ד בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו ב"נ להושיב ב"ד בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר וכי גרעי ישראל בחו"ל מב"נ דהא גבי ב"נ אין לחלק בין א"י לחו"ל דהא לאו בני אחוזה בא"י נינהו:

בשעריך אתה מושיב ב"ד בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. והרב קרבן העדה בתוספותיו הקשה ממ"ש דלא משכחת צ"מ דמורה אלא מלוי ויששכר וא"כ איך אפשר למנות משאר שבטים והוא ז"ל נדחק ע"ש וכבר כתבתי בפתח עינים דיש כמה תירוצים בזה. ועוד כתבתי אני בעניי בקונטריס זה בריש סנהדרין דגברא רבא שכתבו ז"ל דודאי מאיר בו ניצוץ משה רבינו ע"ה. אין ספק כי גם משאר שבטים יורה יורה דין אמת לאמיתו ומ"ש לא משכחת צ"מ היינו בת"ח פשוט. אבל כשהוא גברא רבא פקיע ומומחה אשר זכה לניצוץ משה רבינו ע"ה ודאי מורה ובא כדת וכהלכה. ודרך דרש ורמז אפשר דבאומרו לא משכחת צ"מ דמורה אלא דאתי מלוי כלל גברא רבא דמורה משום דאתי מלוי דניצוץ משה רבינו ע"ה דאתי מלוי מאיר בו והוא עזרו ומגינו:

משנה ר"ט ור"ע אומרים אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. אע"ג דהוו קודם החרבן מ"מ מ' שנה קודם בטלו ד"נ והיו באותו זמן. הריטב"א בחידושיו. והא דאמרו לא נהרג אדם מעולם לאו דוקא אלא על הרוב שהרי אתה מוצא שיהרגו שיראו כמכחול בשפופרת וכ"ש באיסור שבת וע"ז כ"כ הרמב"ן בחידושיו וקרוב לזה כתב הריטב"א. וממה שסיים הרמב"ן וכ"ש באיסור שבת וע"ז נראה דסבר כמ"ש הריטב"א דלא היה קולא זו אלא ברוצחין ועריות דנפישי אמנם התוס' הקשו בש"ס דמה שיאמרו בשבת וע"ז ולחד תירוצא אשכחו ע"ש. ומ"ש בספר לחם שמים לתרץ קושית התוס' דע"ז אפשר דלבו לשמים וכו' וכן בשבת מלאכת מחשבת וכו' ע"ש לא שמיע לי דודאי לא היו פוטרין בדברים שבלב דאלת"ה תפוק לי בכל העונות דילמא עבוד תשובה ואין דבר עומד בפני התשובה. אלא דדינא הוא דקטלינן ליה כל שנתחייב מיתה. וכתבנו במקום אחר דטעמא דלא ידעינן אם באמת שב בתשובה שלימה ע"ש באורך ודוק היטב:

גמרא. בשעריך אתה מושיב ב"ד בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. בפ"ק דסנהדרין דף ט"ז אמרו רשב"ג אומר מצוה לשבט לדון את שבטו. וכן אמרו בירושלמי בפרקין וכתב בספר קרבן העדה בתוספותיו עלה וקשה דאמרינן ביומא אמר רבא לא אית צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי ויששכר וכו' א"כ איך אפשר למנות משאר שבטים וכו' ואפשר לומר אפילו כשאמו מהנך שבטים מורה וכו' ע"ש ואין צריך לידחק בזה דכבר כתב הרב יפ"ת דמיירי כשהוא ביחיד אבל אם רבים מסקי אליבא דהלכתא. ועוד כתבו המפרשים דה"ד בצורבא מרבנן בחור. ועוד כתבו דאם יש לו ענוה או עוסק בג"ח נמי אהניא לכוין אל האמת וכמ"ש בדרושים בס"ד:

אילעא וטוביה. עדי הלואה היו קרובין אל הערב: מתני' לפני אותו בית דין. שנתחייב בו: אין סותרין. לחזור ולישא וליתן אולי יזכה: אילו היינו. בימים שסנהדרין דנו דיני נפשות לא נהרג בה אדם כדמפרש בגמרא שבדקו את העדים בדבר שלא ידעו להשיב: אף. אם היו עושים כן היו מרבין שופכי דמים שלא יראו מב''ד: גמ' מפני זכותה של ארץ ישראל. אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות: מה ת''ל בשעריך. שופטים ושוטרים תתן לך וגו': אתה מושיב כו'. אתה חייב להושיב בכל פלך ופלך כו' פלך הפרכיא: אם תמצא לומר שלם הרג. שיאמרו בדקנוהו לאחר מיתתו מכל שמונה עשרה טריפות: ראיתם כמכחול בשפופרת. ואין עדים מסתכלין בכך שפופרת קנה חלול שנותנין בו כחול לכחול עינים מכחול הוא קיסם דק שבו נוטלין הצבע מתוך הקנה: ורבנן. דמחייבי מיתה על הערוה היכי דייני באיזו עדות הם הורגים הואיל ולאו הכי בדקי: משיראו כמנאפים. משינהגו ענין ניאוף ששוכבין בקירוב בשר ונוהגים כדרך תשמיש: מתני' היה מעגל במעגילה. טחין היו גגותיהן בטיט והגגות לא היו משופעין אבל הטיט משפעין מעט כדי שיזובו המים וטחין אותן בחתיכת עץ עבה וחלקה ובה בית יד ודוחפה לצד השיפוע וחוזר ומושכה אליו וחוזר ודוחפה (לצד) והטיט מתמרח ומחליק ובדחיפתו קורהו מעגל ובמשיכתו קורהו מושך ושם העץ מעגילה: היה משלשל חבית. מן הגג: היה יורד. ההורג בסולם ונפל מן הסולם והרג בגופו את חבירו גולה דכל הני דרך ירידה נינהו וגבי גלות דרך ירידה בעינן כדמפרש בגמרא ויפל עליו: אבל היה מושך. ונשמטה מעגילה מידו ונפלה:
אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזיל. מכאן דיש ליזהר בעדי ממון שלא יהו קרובים לא ללוה. ולא לערב: דלמא במקום סייף נקב הוה. קשה לר''ת דאמרינן פ''ק דחולין (דף יא: ושם) ומפיק ליה מקרא דלא חיישינן להא דאזלינן בתר רובא ואומר ר''ת דודאי לא חיישינן אלא היה שואל להם (כדי) שאם (יכחישו זה את זה או) אמרו דלא ידעינן יבטל העדות מידי דהוה אסייף וארירן דאי. דלא שיילינן חייב. וזה אומר בסייף וזה אומר בארירן. אין זה נכון אע''ג דבסייף וארירן כו' אמרו אין אנו יודעין הרי זה נכון זה גרוע הואיל ובהרוג גופיה אין יודעים ומיהו טעם זה אינו מיושב ומאיזה טעם הוא זה דאם לא נשאל להם יהא חייב ואם נשאל ואמרו אין אנו יודעין יהיה פטור וראיה שהביא מסייף וארירן אין הנדון דומה לראיה דהתם כל כמה דלא שיילינן להו אין לבדות מהלב שיכחישו זה את זה אבל כשמכחישין בהדיא דומה שקר שדבר זה אדם רגיל לעלות בדעתו במה הרגו טפי מכליו שחורים או מכליו לבנים אבל דבר שפירש ר''ת בלא טעם הוא שכשאין שואלים להם ואין אנו יודעים אם טריפה הוא או שלם נהרג חייב ובשביל שנשאל להם ואמרו אין אנו יודעים יהיה פטור לכן נראה דהא דקאמר לא נהרג אדם מעולם לאו דוקא אלא רוב פעמים לא היה נהרג שעל ידי שהוא מרבה בבדיקות אי אפשר שלא יכחיש אחד מהם חבירו אבל אין לומר דר' עקיבא לטעמיה דחייש למיעוטא גבי חלב פוטר (בכורות כ:) דהא לא מצינו שום תנא דחייש למיעוטא טפי מרבי מאיר ואפ''ה מודה היכא דלא אפשר דלא חיישינן למיעוטא בפ''ק דחולין (דף יא:) והכא היינו דלא אפשר מיהו י''ל דאיכא למיקם עלה דמילתא כגון שהיה קרום של מוח מגולה וראו שהיה שלם ובא זה ונקבו והרגו: כמכחול בשפופרת תימה עובד ע''ז ומחלל שבת מאי איכא למימר דהתם לא מצינו למיפטריה והא היכי קאמר לא היה אדם נהרג וי''ל דמ''מ קאמר שפיר לא היה אדם נהרג משום דלא שכיחי כולי האי כי אם ברוצח ועריות ועוד י''ל דאיכא למימר ראיתם שמחלל אינו טריפה דאם הוא טריפה א''כ אם תזימן לא יהיו חייבין מיתה משום דמצו למימר גברא קטילא בעינן למיקטל והויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה: מתני' אלו הן הגולין וכו' היה מעגל במעגילה. בימיהן שהיו הגגים שוין ולא היו משופעים כמו שלנו וכשעושים הגג טוחין אותו בטיט ורוצים להשוות טיח הגג ולוקחין אבן עגולה ארוכה קצת ויש לו ב' שינים ארוכים ומעגלים אותה על פני כל הגג להשוות' (נמי) והיינו (נמי) מעגילה: משלשל בחבית כו'. קצת קשה אמאי לא קאמר ונפסק החבל ונפל עליו כדקתני בסיפא ונראה לומר דנפלה שנשמט מידו ולכך לא רצה לומר נפסק דאם כן לא אתיין כרבי דאמר לקמן (דף ט:) נפסק אינו גולה: היה יורד בסולם. יש אומרים דתנא לא זו אף זו קתני לא זו מעגל דודאי יש לחייבו גלות דלמה לא נזהר אלא אף משלשל חבית דשפיר מיזהר שלא ישבר חביתו אם נפל והרג חייב ועוד דלא זו אלא אף זו יורד בסולם דטפי מיזהר כדי שלא יפול אם הרג חייב:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד