שבת קל ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קל - ב

וזה היה, שלא ברצון רבי אליעזר. מתקיף לה רב יוסף: וכי דבר זה היה שלא ברצון רבי אליעזר? הרי אדרבה, רבי אליעזר הוא דשרי להביא את הסכין אפילו דרך רשות הרבים.

א. חכמים אסרו לטלטל חפץ בשבת מחצר של אדם אחד לחצר של אדם שני אלא עם כן יעשו עירוב חצירות ביניהם, שיקבעו את מקום שביתתם בשבת במקום אחד, על ידי נתינת מזון משותף של שניהם במקום אחד.

איסור זה נאמר גם ביחס לטלטול מגג של אדם אחד לגג של חבירו.

ב. כמו כן אסור לטלטל [אם לא עשו עירובי חצירות] כלים מן הבית אל חצר משותפת.

ג. כלים ששבתו בכניסת השבת בחצר מותר לטלטלם בחצר. ואם הוצאו בשבת מהבית לחצר בדרך היתר - יתבאר דין טלטולם בחצר, להלן.

ד. כלים שבכניסת השבת שבתו במבוי, נחלקו בגמרא אם מותר לטלטלם במבוי.

ד. קרפף, הוא שטח גדול, השייך לאדם אחד, של שבעים אמה וד' טפחים אורך על שבעים אמה וד' טפחים רוחב, המוקף מחיצות, ומן התורה הוא רשות היחיד.

וכיון שהוא אינו משמש לדירה אלא רק מגדלים בו נטיעות עצים אסרו חכמים לטלטל בו, ונתנו לו דין כרמלית, שאין מטלטלים בו אלא רק תוך ד' אמות.

לקרפף לא מועיל תיקון של עירובי חצירות, שהרי הוא שייך לאדם אחד.

וכי תימא דהיינו דקאמר שלא ברצון רבי אליעזר, משום דהוא שרי אפילו להעבירו ברשות הרבים, והם העבירוהו דרך רשות היחיד, ^[1] אלא, מה שעשו זאת, עשו ברצון רבנן, דאסרו להעביר דרך רשות הרבים,, ושרו להעביר רק דרך חצירות, ואפילו כשאינן מעורבות ביניהן, ודרך קרפיפות.

לא יתכן לומר כך.

כי, ולרבנן - מי שרי לטלטל את סכין המילה דרך חצירות וקרפיפות?

והתניא אליבא דרבנן: כשם שאין מביאין אותו [את הסכין] דרך רשות הרבים, כך אין מביאין אותו לא דרך גגות, ולא דרך קרפיפות, ולא דרך חצירות, שלא עירבו ביניהן, על אף שהאיסור לטלטל בהם אינו אלא מדרבנן.

אלא, אמר רב אשי: הא דאמרינן שלא ברצון רבי אליעזר, היינו שלא ברצון רבי אליעזר, ושלא ברצון מחלוקתו - חכמים החולקים עליו. אלא עשו זאת ברצון רבי שמעון, שמתיר לטלטל דרך חצירות וגגות, אף לדבר הרשות כלים ששבתו בחצר ובגג. ואף איזמל זה היה מקום שביתתו בכניסת השבת בחצר [תוס'].

דתנן: רבי שמעון אומר: אחד גגות, ואחד חצירות, ואחד קרפיפות, אפילו אם הם של כמה אנשים, כולן - רשות אחת הן ביחס לכלים ששבתו בתוכן בכניסת השבת.

שאפילו אם לא עירבו דייריהם יחד, מותר לטלטל אותם מחצר לחצר ומגג לגג.

כיון שהכלים, אשר מקום שביתתן הוא בגגות ובחצירות, אין תשמישן מיוחד ותדיר, לפיכך לא נאמר בהן דין "חילוק רשויות", אלא מותר לטלטל אותם ממקום אחד למקום אחר בלי עירוב חצירות.

[וביחס לקרפיפות, לא התיר רבי שמעון לטלטל ארבע אמות בקרפף, אלא הכונה שהתיר לטלטל מחצר של אדם אחד לקרפף של אדם אחר].

בעא מיניה רבי זירא מרבי אסי: מבוי שלא נשתתפו בו, שלא עשו בו בני המבוי "שיתוף מבואות" [כי אילו היו עושים בו שיתוף מבואות היה מותר לטלטל מהבתים ומהחצרות למבוי] - מהו לטלטל במבוי עצמו בכולו [מבלי להכניס לחצרות ולבתים]?

מי אמרינן, האי מבוי כחצר דמי: מה חצר, אף על גב דלא ערבו ואסור להוציא מהבתים לחצר, ומהחצר לבתים, בכל זאת מותר לטלטל בחצר עצמו בכולו, ^[2] כמו כן האי מבוי נמי, אף על גב שלא נשתתפו בו - מותר לטלטל בכולו.

או דילמא לא דמי מבוי לחצר.

כיון דחצר אית ליה ד' מחיצות, ולכן הרי היא רשות היחיד גמורה, ולכן מטלטלים בכולה.

אבל האי מבוי, הא לית ליה ד' מחיצות, אלא שלש מחיצות, והצד הרביעי פרוץ במלואו לרשות הרבים, ויש מקום לגזור שלא לטלטל בו.

אי נמי, טעם נוסף לחלק ביניהם:

חצר, אית ליה דיורין, שהיא עשויה להשתמש בה לדייריה בקביעות. ואילו האי מבוי, לית ביה דיורין. שאין דרך בני אדם לעשות שימושים של דיור במבוי אלא הם גרים בבתים ומשם יוצאים לחצרות, ומשתמשים בחצירות, ומהחצרות יוצאים למבוי.

שתיק רב אסי, ולא אמר ליה מידי.

זימנין, אשכחיה רבי זירא לרב אסי, דיתיב וקאמר:

אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה הנשיא: פעם אחת, שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת, והביאוהו בשבת דרך רשות הרבים. והיה הדבר קשה לחכמים, האיך מניחין דברי חכמים ועושין כרבי אליעזר.

ומשני טעמים היה הדבר קשה לחכמים:

חדא, דרבי אליעזר שמותי - מתלמידי בית שמאי הוא [רש"י בשם הירושלמי. ובפירוש הראשון ביאר רש"י שנקרא כן מפני המעשה שהיה בתנור של עכנאי, בבא מציעא נט ב "ושמותי" הוא מלשון שמתא, שנידוהו. ורשב"א וריטב"א הקשו על זה].

ועוד, הא קיימא לן: יחיד ורבים, הלכה כרבים.

ואמר רבי אושעיא: שאילית את רבי יהודה הגוזר, המל את התינוקות: מה היה באותו מעשה?

ואמר לי: מבוי שלא נשתתפו בו בני המבוי ב"שיתופי מבואות" הוה. ואייתוהו לסכין מהאי רישא, מבית שהיה בקצה אחד של המבוי, להאי רישא, לבית שהיה בקצה השני שבו היה התינוק. ^[3]

כל זה מדברי רבי אסי.

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: האם אפשר להוכיח מזה שלא קשה לך קושיא על מעשה זה, דסבירא ליה למר כי מבוי שלא נשתתפו בו מותר לטלטל בכולו?

ואמר לי: אין, הכי סבירא לי.

אמרתי לו: והא זימנין, פעם אחת, בעאי מינך האי מילתא, ולא אמרת לי. דילמא, אגב שיטפך, במרוצת גרסתך שחזרת על דברי ריש לקיש, רהיט לך גמרך, התבררה לך שמועה זו של רבי אושעיא.

אמר ליה: אין, אכן אגב שיטפא רהיטא לי גמרי.

איתמר אמר רבי זירא אמר רב: מבוי שלא נשתתפו בו - אין מטלטלין בו אלא בד' אמות.

אמר אביי: הא מילתא, אמרה רבי זירא ולא פירשה מתי מותר לטלטל, ומתי אסור. עד דאתא רבה בר אבוה, ופירשה.

דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: מבוי שלא נשתתפו בו, אם עירבו חצירות שבמבוי עם בתים - אין מטלטלין בו במבוי אלא בד' אמות.

לא עירבו חצירות שבמבוי עם בתים, שאסורים הם להוציא מביתם לחצריהם - מותר לטלטל במבוי כולו, כלים ששבתו בתוכו.

אמר ליה רב חנינא חוזאה לרבה: מאי שנא כי עירבו חצירות שבמבוי עם בתים דאמרינן: ניתקו חצירות, מדין חצר שאינה מעורבת שאסור לטלטל בה, ונעשו כדין בתים, היינו שבטלו לגבי בתים, ומותר לטלטל בהן.

הערות

^[1] בתוד"ה לא, הקשו, הרי אף במקום שהותר חילול שבת אם אפשר לקיים את שניהם מוטב, והוא הדין כאן, אם אפשר להביא דרך גגות מדוע יביאו דרך רשות הרבים? ועיין במהר"ם שתירץ על פי דברי התוס' בתחילת הפרק שכדי למהר את קיום המצוה מותר לעשות אף מלאכה דאורייתא. יעוי"ש.

^[2] ברש"י כאן מבואר שבגדים שהוציאן מהבית דרך מלבוש, בהיתר, מותר לו לפושטם בחצר ולטלטלן בכל החצר. ועיין בגליון רע"א שתמה על דברי רש"י, כי מכיון ששבתו בבית ודאי שאסור לטלטלן בחצר, על אף שהוציאן בדרך היתר. אך עיין בביאור הלכה סי' שע"ב סעיף א' שדן ביסוד האיסור והביא שיש מחלוקת הפוסקים בזה, וכי רבים הם הסוברים שלא גזרו שלא לטלטל בחצר כלים ששבתו בבית כשהוצאו לחצר בהיתר.

^[3] עיין במהרש"א שתמה: איך פירש"י שהביאו האיזמל מהבית, והרי להוציא מהבית למבוי אסור אפילו לשיטת רבי שמעון? [שאף לדבריו, מותר רק לטלטל מחצר למבוי, שהם נחשבים לרשות אחת, אבל לא מהבית].

שלא ברצון ר' אליעזר, שאף על פי שלא היו הגגות והחצרות מעורבים זו עם זו ויש בכך איסור, חכמים לא חששו כדבר.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: שלא ברצון ר' אליעזר! אדרבה (להיפך), ר' אליעזר הוא דשרי [שהתיר], והרי היתרו מרובה מהיתר זה, שאפילו ברשות הרבים התיר! וכי תימא [ואם תאמר] שהכוונה היא שלא ברצון ר' אליעזר דשרי [שהתיר] אפילו ברשות הרבים, אלא ברצון רבנן שאסרו דרך רשות הרבים, ושרו [והתירו] רק דרך גגות דרך חצירות וקרפיפות — והלא לשיטת חכמים יש לשאול: וכי אפילו באופן זה מי שרי [האם מותר]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשם שאין מביאין אותו את סכין המילה דרך רשות הרבים, כך אין מביאין אותו לא דרך גגות ולא דרך קרפיפות ולא דרך חצירות!

אלא אמר רב אשי: הכוונה היא שלא ברצון ר' אליעזר ובני מחלוקתו, אלא ברצון ר' שמעון. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' שמעון אומר: אחד גגות ואחד קרפיפות ואחד חצירות — כולן לרשות אחד הן נחשבים לגבי כלים ששבתו בתחילת השבת בתוכן, שמותר לטלטלן בהם מזה לזה. ואולם לא נחשבים הם רשות אחת לגבי כלים ששבתו בתוך הבית. שאם לא עירבו בעלי הבתים את כל החצירות — אסור להוציא את כליהם לחצר, ואם עירבו בעלי הבית עם החצר — אסור להוציא חפץ מן הבית אל הקרפף אם החצר אינה מעורבת עם הקרפף. ומכל מקום למדנו מדברי ר' שמעון שבשעת הדחק אפשר לטלטל דרך גגות וחצירות וקרפיפות.

א בעא מיניה [שאל ממנו] ר' זירא מר' אסי: מבוי שלא נשתתפו בו הדיירים, מהו דינו האם מותר לטלטל חפצים בכולו לשיטת ר' שמעון? והסבר השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כחצר דמי [נחשב], ונאמר כי מה חצר, אף על גב שלא ערבו את הבתים שבתוכה — בכל זאת מותר לטלטל בכולו, אף על פי שאסור להוציא חפצים מהבית לחצר, האי נמי [זה גם כן], אף על גב [אף על פי] שלא נשתתפו בו — מותר לטלטל בכולו אף שאסור להוציא חפצים למבוי, או דילמא [שמא] לא דמי [דומה] בענין זה המבוי לחצר, כי החצר אית ליה [יש לו] ארבע מחיצות, ואילו האי לית ליה [זה, המבוי אין לו] ארבע מחיצות אלא שלוש בלבד. אי נמי [או גם כן] נימוק אחר לגריעות המבוי: חצר אית ליה דיורין [יש לה, בה דיירים], ונמצא שהיא נחשבת כבית, ואולם האי לית ביה דיורין [זה המבוי אין בו דיירים]. והשאלה אם כן מה דין המבוי לענין זה? שתיק [שתק] ר' אסי ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר]. שלא ידע להשיבו תשובה ברורה.

זימנין אשכחיה דיתיב וקא אמר [פעם אחרת מצאו ר' זירא לר' אסי שיושב ואומר], אמר ר' שמעון בן לקיש משום (בשם) ר' יהודה הנשיא: פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת לצורך מילת תינוק בשבת, והביאוהו בשבת, והיה הדבר קשה לחכמים: היאך מניחין את דברי חכמים האוסרים ועושין כדברי ר' אליעזר. ומדוע היה הדבר קשה להם — חדא [סיבה אחת]: שר' אליעזר שמותי הוא, שהיה נוטה לשיטת בית שמאי (ירושלמי) והלכה ברוב הדברים שנחלקו עם בית הלל כדברי בית הלל! ועוד, שהרי כלל הוא שבכל דבר שנחלקו בו יחיד ורבים — הלכה כרבים, ואף כאן ודאי הלכה היא כדברי חכמים החולקים על ר' אליעזר!

ואמר ר' אושעיא: שאילית [שאלתי] את ר' יהודה הגוזר (המוהל) ואמר לי הסבר לענין זה: במבוי שלא נשתתפו בו הוה [היה] מעשה זה שהביא ר' אסי בשם ר' יהודה הנשיא, ואייתוהו מהאי רישא להאי רישא [והביאוהו לאותו איזמל מראש, קצה, זה של המבוי לראש, קצה, זה] שבו היה התינוק. עד כאן אמר ר' אסי באותו ענין. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: מתוך זה שהבאת מעשה זה בלא הסתייגות נראה כי ודאי סבירא ליה למר [סבור הוא אדוני] כי מבוי שלא נשתתפו בו מותר לטלטל בכולו? ואמר ליה [לו] ר' אסי: אין [כן], וכן הלכה. אמר ליה [לו] ר' זירא: והא זימנין בעאי מינך [והרי פעם אחרת שאלתי ממך] דבר זה ולא אמרת לי הכי [כך]! דילמא [שמא] אגב שיטפך [שטף] לימודך רהיט [הושב] לך גמרך [תלמודך]? אמר ליה [לו]: אין [כן], אגב שיטפא רהיטא [שטף לימודי הושב] לי גמרי [תלמודי] ונזכרתי בהלכה זו.

ב באותה הלכה עצמה ובאופן כללי איתמר [נאמר] שאמר ר' זירא שכך אמר רב: מבוי שלא נשתתפו בו בני החצירות הפתוחות אליו — אין מטלטלין בו אלא בתוך ארבע אמות.

אמר אביי: הא מילתא [דבר הלכה זה] אמרה ר' זירא ולא פירשה עד דאתא [שבא] רבה בר אבוה ופירשה. שאמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב : מבוי שלא נשתתפו בו דיירי החצרות הפתוחות אליו, אם עירבו החצירות עם הבתים, כלומר בעלי הבתים שבתוך כל חצר עירבו ביניהם כל חצר לעצמה ובכך התירו לעצמם את הטלטול בוך החצר עצמה — אין מטלטלין בו אלא בתוך ארבע אמות כמו בכרמלית. אולם אם לא עירבו חצירות עם הבתים ובכגון זה אסור לטלטל בתוך החצרות — מותר לטלטל בכולו, בכל המבוי.

אמר ליה [לו] רב חנינא חוזאה לרבה: מאי שנא [במה שונה] הדבר כי [כאשר] עירבו חצירות עם בתים — שאנו אומרים אז שניתקו החצירות ונעשו כעין בתים, ורב לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב: אין המבוי ניתר בטלטול בלחי וקורה כדין מבוי שאינו מפולש שעל ידי כך הוא כסתום על פי תקנת חכמים, עד שיהו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

contrary to the wishes of Rabbi Eliezer. Even though the roofs and courtyards were not halakhically joined in a manner where it would be permitted to carry from one to the other, the Rabbis permitted carrying the scalpel in this manner.

Rav Yosef strongly objects to this: Contrary to the wishes of Rabbi Eliezer? On the contrary, it is Rabbi Eliezer who permits this, as he permits carrying the scalpel even through the public domain. And if you say that it means contrary to the wishes of Rabbi Eliezer, who permits carrying even in the public domain, but in accordance with the wishes of the Rabbis, who prohibited carrying via the public domain and only permitted carrying via roofs, via courtyards and enclosures, that is also difficult. And is it permitted according to the opinion of the Rabbis? Wasn’t it taught in a baraita: Just as one may not bring the circumcision knife via the public domain, so too, one may not bring it via roofs, via enclosures, or via courtyards?

Rather, Rav Ashi said: It means contrary to the wishes of Rabbi Eliezer and his disputants, but in accordance with the wishes of Rabbi Shimon. As we learned in a mishna that Rabbi Shimon says: Roofs, enclosures, and courtyards are all considered as one domain with regard to vessels that rested inside them at the beginning of Shabbat. Therefore, it is permitted to carry vessels that rested inside one to another. However, they are not considered the same domain with regard to vessels that rested inside the house at the beginning of Shabbat. If the homeowners did not join the courtyard by means of an eiruv, it is prohibited to carry vessels from their houses to the courtyard. Even if the houses in a courtyard were joined, it is prohibited to carry from the courtyard to an enclosure unless they were joined by means of an eiruv. In any case, there are circumstances in which Rabbi Shimon allows carrying via roofs, courtyards, and enclosures.

Rabbi Zeira raised a dilemma before Rabbi Asi: An alleyway whose residents did not merge together, what is its legal status with regard to carrying items in all of it according to Rabbi Shimon? Rabbi Zeira explains the dilemma: Do we say that it is like a courtyard, and just as with regard to a courtyard, even though they did not join the houses in it together and despite the fact that it is prohibited to carry out items from the houses to the courtyard, it is nonetheless permitted to carry in all of it? Therefore, in this alleyway too, even though they did not merge together, it is permitted to carry in all of it despite the fact that it is prohibited to carry items into the alleyway. Or, perhaps an alleyway is not similar in this regard to a courtyard, as a courtyard has four partitions, whereas this, the alleyway, does not have four partitions, but only three. Alternatively, there may be a different reason for the inferior status of an alleyway in this regard: A courtyard has residents and can therefore be considered like a house, which would allow carrying within it, whereas this alleyway does not have residents. Rabbi Asi was silent and did not say anything to him, as he was unable to provide a satisfactory response.

On another occasion Rabbi Zeira found Rabbi Asi sitting and saying: Rabbi Shimon ben Lakish said in the name of Rabbi Yehuda HaNasi: One time they forgot and did not bring a scalpel on Shabbat eve for the purpose of circumcising a child on Shabbat, and they brought it on Shabbat, and the matter was difficult in the eyes of the Rabbis: How can they abandon the words of the Rabbis, who prohibit doing so, and act in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer? Why did they find this difficult? One reason was that Rabbi Eliezer was a Shammuti, i.e., a follower of the views of Beit Shammai (Jerusalem Talmud), and the halakha is generally in accordance with the opinion of Beit Hillel in their disputes with Beit Shammai. And furthermore, there is a general rule that in a dispute between an individual and the many, the halakha is in accordance with the opinion of the many. Here too, the halakha should certainly be in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Eliezer.

And Rabbi Oshaya said: I asked Rabbi Yehuda the Cutter, i.e., the circumcisor, and he told me that this incident occurred in an alleyway whose residents did not merge together, and they brought the scalpel from this end of the alleyway to that end, where the baby was. That concludes Rabbi Asi’s account of the event. Rabbi Zeira said to Rabbi Asi: Since you related that story without expressing any reservations, it appears that the Master must hold that with regard to an alleyway whose residents did not merge together, it is permitted to carry in all of it. And Rabbi Asi said to him: Yes, that is the halakha. Rabbi Zeira said to him: But on a different occasion I raised a dilemma on this matter before you and you did not say so to me. Perhaps in the course of your studies your knowledge was restored to you? He said to him: Yes, in the course of my studies my knowledge was restored to me, and I remembered this halakha.

With regard to the very same halakha, it was stated as a principle that Rabbi Zeira said that Rav said: An alleyway that was not merged by the residents of the courtyards that open into it, it is only permitted to carry in it within four cubits.

Abaye said: This halakhic matter was stated by Rabbi Zeira, and he did not explain it. It remained enigmatic until Rabba bar Avuh came and explained it. As Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said that Rav said: With regard to an alleyway that was not merged by the residents of the courtyards that open into it, if they joined the courtyards with the houses, i.e., the homeowners within each courtyard joined together and are therefore permitted to carry within the courtyards themselves, it is only permitted to carry in it within four cubits, as in an intermediate domain [karmelit]. However, if they did not join the courtyards with the houses and it is prohibited to carry within the courtyards, it is permitted to carry in the entire alleyway.

Rav Ḥanina Ḥoza’a said to Rabba: What is different about a case where they joined the courtyards with the houses? Is it because the courtyards were detached and became like houses? And Rav follows his regular line of reasoning, for Rav said: An alleyway can only be made into a permitted area for carrying by means of a sidepole and a crossbeam, which is the standard halakha in a closed alleyway, if there are

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעא ר' זירא מר' אמי מבוי שלא נשתתפו בו מהו לטלטל בכולו כו' ושתק ר' אמי ולא השיב לו זמנין אשכחיה דאמר אמר ר"ל משום רבי יהודה נשיאה פעם אחת שכחו ולא הביאו אזמל מע"ש והביאוהו בשבת והיה הדבר קשה לחכמים היאך מניחין דברי חכמים ועושין כר' אליעזר שהן דברי יחיד ועוד רבי אליעזר שמותי הוא כלומר מתלמידי שמאי הוא.

א"ר אושעיא שאילית את ר' יהודה הגוזר פי' המל ואמר לי מבוי שלא נשתתפו בו הוה ואתיוה מהאי רישא להאי רישא אמינא ליה סבירא ליה למר מבוי שלא נשתתפו בו מותר לטלטלו בכולן א"ל אין כו'. אתמר ר' זירא אמר רב מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בארבע.

ר' זירא לא פירש שמועה זו היטב עד דאתא רב נחמן אמר רבה בר אבוה ופרשה משמיה דרב הכי מבוי שלא נשתתפו בו אם עירבו חצרות עם בתיהם אין מטלטלין בו אלא בארבע לא עירבו חצרות עם בתיהם מותר לטלטל בכולו א"ל רב חנינא חוזאה לרבא מפני מה כי עירבו עם בתיהם אין מטלטלין באותו מבוי אלא בארבע דניתקו חצרות ונעשו בתים כלומר כיון שעירבו נעשו בתי החצר והחצר רשות אחת ורב לטעמיה דאמר אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחין לתוכו והכא כיון שערבו כאלו אין שם חצר וכולן (בתים) [חצרות] נינהו ואפי' נשתתפו כיון שאין שם בתים אין שתוף מועיל באותו מבוי.

הא דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רה"ר כך אין מביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפיפות. נראה לומר דכי דחינא למילה עד מחר ה"מ בדליכא גוי אבל איכא גוי מביאו דרך גגות וקרפיפות לדעת רבינו אלפסי ז"ל. ולפ"ד הגאונים ז"ל אפי' דרך רה"ר ואפי' לעשות איזמל לכתחלה כיון דאמירה לגוי שבות דלית ביה מעשה הוא שרי. וק"ל דגבי מת אשכחן דההוא שכבא דהוה בדרוקרת ושרא להו ר"נ לאפוקי לכרמלית משום שגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה ואפ"ה לא שריא אמירה לגוי כדאמרי' במס' ר"ה דשבת ויה"כ לא אפשר בעממין אלמא אמירה הוא אמירה לגוי במלאכה גמור' משבות עצמה ע"י ישראל עצמו וי"א ה"ט שאין קוברין אותו בעממין לפי שהוא בזיון למת שחללו עליו את השבת כדתנן לקמן ה"ז לא יקבר בו עולמית ואלו בשאר מלאכות בכדי שיעשו הותרו והוא טעם נכון לגאונים ז"ל. ומפני זה הטעם למדנו שטעה המתיר צרכי מילה בי"ט שני ע"י ישראל מק"ו ממת דשויוה רבנן כחול לפי שהמת חמור ממילה שהרי התירו בו כרמלית בשבת מה שאין כן במילה ולא אסרו בעממין אלא מפני כבודו וכ"ש לדברי רבינו ז"ל שאסר שאין ספק שמת חמור ממילה. וראיתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שהכריעו כדבריו מההיא דאתמר התם בההוא ינוקא אחרינא דאשתפוך חמימי' א"ל רבא לישיילוה לאימי' אי צריכה ליחם גוי אגב אימי' אלמא אי לא צריכה ל"א לגוי דליחום ליה לינוקא ומדחיי' מילה וזו ראיה גמורה שאפי' אם באו הראשונים לשבש הנוסחאות גם בזו ולגרוס ליחום ליה אגב אימיה א"א להם להתיר אלא ע"י גוי (ועוד) דמלאכה דישראל לא מרבי' בשביל הקטן כדאמרי' במנחות בחולה (לשתי גמורו') יא) וכו' כדאית' התם. ויש משיבין על דבריו מהאי דאמרי' הלוקח בא"י כותבין עליו אונו אפי' בשבת ואע"ג דאמיר' לגוי שבות הכא משום יישוב א"י לא גזרו ביה רבנן אלמא אמירה אפי' לעשות מלאכה גמורה במקום מצוה ל"ג רבנן. ולדידן ל"ק ולא מידי דהתם מצוה ותועלת לכל ישראל הוא שלא תחרב ארן קדושה ועוד שאין אנו שוקלין מצות זו בזו ואין אנו יודעין מתן שכרה של מצוה כדי שנא' כמו שהתירו זו נתיר אף זו כמו שמצינו שהתירו שבות עצמה ע"י ישראל גבי מת ולא מצינו לו היתר למילה אע"פ שמצות עשה שבה יותר מפורשת בתורה ונכרתו עליה י"ג בריתות וכן מצינו במקצת מקומות שאמרו במקום פסידא ל"ג רבנן בשבות עצמה כההוא דצינור דמס' כתובות ובשאר מקומות ואין אנו מתירין כל שבות משום פסידא ואין אומרים בדברים הללו זו דומה לזו. וכן אני אומר שאין מתירין אמירה לגוי אפי' בדבר שהוא משום שבות אלא לגבי מילה לפי שניתנה תורה לדחות אצלה אבל בשאר מצות אין דוחין שבות כלל אפי' ע"י גוי שאין לומר היתר בשבות דשבות יותר משבות דמלאכה חוץ מזו וכן לענין חולה דאמרי' כל צרכי חולי נעשין ע"י ארמאי בשבת בין במלאכה גמור' בין בשבות אמרו כדמוכח לעיל ובכמה דוכתי כי ההוא דבפ' הדר' דמחמין לאימי' ע"י גוי בשבת ואמרי' בפ"ב דביצה אמימר כחל מנוי וא"ל רב אשי מאי דעתיך משום דצרכי חולה נעשין ע"י גוי מר הא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח א"ל מסייע אין בו ממש והא כוחל אפי' בישראל שבות הוא ואין נעשה ע"י גוי אלא גבי חולה שמלאכה עצמה מותרת בו וכן משום פסידא אין מתירין דתנן נכרי הבא לכבות אין אומרים לו כבה ואע"פ שהוא שבות דמלאכה שא"צ לגופה ומתני' ר"ש קתני לה אלמא אמירה דשבות אפי' במקום פסידא אין מתירין אותה. והר"מ הספרדי ז"ל התיר שבות דשבות לגבי שופר ולולב:

דתניא וחכמים אומרים כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים, כך אין מביאין אותו דרך גגות וחצרות ודרך קרפיפות. כלומר: ודחינן מילה עד למחר, ודוקא בשאין שם אלא ישראל דאפילו שבות דישראל לא דחינן, אבל איכא עכו"ם אומר לו ומביאו דרך גגות, משום דאמירה לעכו"ם להביאו דרך גגות ליכא אלא שבות ושבות דשבות לא גזרו במקום מילה, וכההיא דאמרינן התם בעירובין בפרק הדר (עירובין סז, ב) ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר להו רבה זילו אמרו ליה לעכו"ם דליתי ליה מגו ביתאי. וזו כדעת הרב אלפסי ז"ל שכתב כאן בהלכות דלאו דרך ר"ה הביאו, דאמירה לעכו"ם בדבר שיש בו מעשה כלומר מלאכה דאורייתא כגון עשיית כלי או הוצאה לא התירו אפילו במילה, וכדאמרי התם בההיא עובדא דינוקא דאשתפוך חמימיה, דאותביה אביי לרב יוסף הזאה, ואהדר ליה רב יוסף ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, דהא מר נמי לא אמר ליה זיל אחים לי, אלמא אסור למימר זיל אחים לי אע"ג דישראל גופיה לא עבד מידי אלא אמירה בעלמא, כיון דאמר ליה למעבד מלאכה דאורייתא, והלכך אפילו למימר ליה לעכו"ם להביאו (אפילו) דרך רשות הרבים אסור.
אבל הרב בעל הלכות ז"ל פירש: שבות שיש בו מעשה, כגון הזאה שהישראל עצמו הוא עושה מעשה, ואע"פ שאין בו אלא שבות, העמידו דבריהם במקום כרת, אבל אמירה לעכו"ם שאין בה לישראל שום מעשה שרי, ואע"ג דאיכא מלאכה גמורה אצל העכו"ם. ולא גריס התם דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי, דאפילו למימר ליה להחם שרי, ולפיכך התיר הרב בעל ההלכות ז"ל היכא דאיתבד איזמל או איפגום מקמי מילה, למימר ליה לעכו"ם לצבותי' או לאתויי, מההיא דאשתפוך חמימיה.
ויש מקשים על דברי הגאון ז"ל, דהא משמע דאמירה לעכו"ם במלאכה דאורייתא, חמירא טפי ממעשה דישראל בדבר שאין בו אלא שבות, תדע לך דהא אמרינן בפרק המצניע (לעיל שבת צד, ב) ההוא שכבא דהוה בדרוקרת שרא להו רב נחמן לאפוקי לכרמלית, ואילו בר"ה (כ, א) אמרינן דבשבת ויום הכיפורים לא קברינן מיתא אפילו על ידי עממין. ויש מי שתירץ לדעת הגאונים דהתם משום כבודו של מת הוא, לפי שבזיון הוא אצל המת דליחללו עליה שבת או יום הכיפורים במלאכה גמורה, ותדע לך דהא גבי מת תנן (לקמן שבת קנא, א) הרי זה לא יקבר בו עולמית, ואילו בשאר מלאכות שרו לערב בכדי שיעשו. אבל בתוס' הכריעו כדברי הרי"ף מאידך עובדא דאתמר התם (עירובין סח, א) בינוקא דאשתפוך חמימיה דאמר להו לשיוליה לאימיה אי צריכא ליחם לה עכו"ם אגב אימיה, דאלמא דוקא אגב אימיה הא לאו הכי לא, ואף על גב דאמירה בעלמא היא דקא עביד ישראל, וזו ראיה גדולה לדברי הרב אלפסי ז"ל אילו היה מודה בה"ג בגירסא זו, אלא שהוא ז"ל לא יגרס וליחים ליה עכו"ם, אלא ליחים ליה סתם, כלומר ואפילו ישראל לפי שעל האם מחללין את השבת כל שאמרה צריכה אני, וכיון שכן אף להוסיף בשביל התינוק באותו מיחם מותר.
ומיהו אכתי איכא למידק, דהא אמרי נהרדעי (לעיל שבת קכט, א) לחיה שלשה ושבעה ושלשים, שלשה אפילו אמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת, שבעה אמרה צריכה אני מחללין לא אמרה צריכה אני אין מחללין, אבל עושין על ידי עכו"ם, ויום מילה דאישתפיך חמימיה לאחר שבעה הוא, ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין על ידי ישראל, ואם כן על כרחין ליחים ליה עכו"ם, גרסינן. ויש לומר דהני שלשה ושבעה ושלשים מעת לעת נינהו, והלכך משכחת לה למילה בשבעה שלה וכגון שנולד סמוך לערב.
ומכל מקום אכתי קשה דאי על ידי ישראל קאמר אפילו להוסיף באותו מיחם עצמו בשבת אסור, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (טו, ב) המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, אלמא אפילו להוסיף אסור. ועוד דאמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות סד, א) חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות, ויש שתי גרוגרות בשני עוקצים ושלשה גרוגרות בעוקץ אחד, הי מנייהו מייתינן, תרי מייתינן דממעט באוכלא, או דילמא תלתא מייתינן דממעט בבצירה, אלמא אפילו בבצירה אחת לרבות באוכלא אסור והכי נמי מאי שנא. ויש לומר דהכא איכא צורך מצוה ולא מחמרינן כולי האי, דהא מלאכה כי האי קילא, ותדע דהא ביום טוב שרי לכתחילה ואפילו לצורך חול, כדאמרינן בריש פרק יום טוב שחל להיות ערב שבת (ביצה יז, א) ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שאין צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חבית מים אע"פ שאין צריך אלא לקיתון אחד.

ויש מקשים על דברי רבנו האלפסי ז"ל מהא דאמרינן (גיטין ח, ב) הלוקח עיר בא"י כותבין עליו אונו ואפילו בשבת, ואע"ג דהכא איכא אמירה לעכו"ם בדבר שיש בו מלאכה גמורה. ויש מתרצים דמשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן, ואין אומרים בדברים כאלו זו דומה לזו. ותדע לך שהרי יש מקומות שהתירו אפילו שבות הנעשה ע"י ישראל עצמו במקום פסידא, כגון צנור שעלו בו קשקשים דהתירו לו למעכן ברגלו כדאיתא בכתובות (ס, א), ולגבי דליקה (לעיל שבת קכב, א) לא התירו לומר לעכו"ם כבה, ואע"ג דליכא אלא שבות דשבות, דאפילו כבוי עצמו אינה מלאכה דאורייתא בכי הא דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ולגבי מת נמי התירו שבות כההיא דשכבא דהוה בדרוקרא, ואילו לגבי מילה לא התירו אפילו שבות על ידי ישראל, ואף על פי שהמילה חמורה שנכרתו עליה י"ג בריתות. ומיהו לישנא דלא שני לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה דאמרינן התם בערובין פרק הדר (עירובין סח, א) מכרעא לי טפי כדברי הרב בעל ההלכות ז"ל, ושם כתבתי בסייעתא דשמיא.
ומורי הרב ז"ל כתב בהלכותיו, דשבות שיש בו מעשה ושבות שאין בו מעשה דאמרינן התם, כולם באמירה לעכו"ם הן וכדעת הרב אלפסי ז"ל, אלא שאין פירוש מעשה מלאכה כמו שפירש הרב ז"ל, שאפילו במביא דרך גגות מלאכה הוא עושה, ואי משום דאינה מלאכה דאורייתא, היה לו לומר ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה דאורייתא לשבות שאין בו מעשה דאורייתא, אלא שיש בו מעשה פירוש שנתחדש בו מעשה בגופו של דבר, כגון עשיית כלי או אפיה ובשול ולהחם מים וכיוצא באלו שנתחדש ענין בגופן, ודמי האי מעשה ללישנא דאמרינן (ב"ק עא, א) לרבי יוחנן הסנדלר מעשה שבת דאורייתא, והתם לא קרי מעשה שבת אלא כגון אפיה ובישול וכיוצא בהן, אבל הבאת כלים ואוכלין מרשות לרשות ודאי לא מיתסרי אפילו לרבי יוחנן הסנדלר בהבאתן כיון שלא נתחדשה בהן הכנה בשבת ולפיכך החמירו באמירה לעכו"ם אפילו במקום מצוה היכא דקא מתקן ומחדש מידי בגוף הדבר משום דהוי טפי עובדין דחול, אבל בשבות שאין בו מעשה בגופו של דבר כגון הוצאה בלבד מרשות לרשות, אינו נראה כעובדין דחול ולא החמירו באמירתו. אלו דברי מורי הרב זכרונו לברכה.
ולדידן דקיימא לן כר"ש באחד גגות ואחד חצרות ואחד מבואות ואחד קרפיפות רשות אחת לכלים ששבתו בתוכן, מביא את האיזמל אפילו על ידי ישראל, אבל שבת בתוך הבית אסור, והיינו דאמרינן (פסחים צב, ב) הזאה ערל ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת. וכתב הרמב"ן ז"ל שאין מתירין אפילו שבות שאין בו מעשה ועל ידי עכו"ם בשאר מצות אלא במילה בלבד לפי שנתנה שבת לידחות אצלה, אבל בשאר מצות אין דוחין שבות כלל, לפי שאין לנו היתר בשבות דשבות יותר משבות דמלאכה אלא בזו, וכן לענין חולה דאמרינן כל צרכי חולין נעשין על ידי ארמאי בשבת במלאכה גמורה, וכל שכן בשבות אמרו כדמוכח לעיל בפרק מפנין (שבת קכט, א) וכההיא דפרק הדר (עירובין סח, א) דמחממין לאימיה על ידי עכו"ם בשבת, ואמרינן נמי בפרק בתרא דביצה (כב, א) אמימר כחל עינא מעכו"ם בשבת, ואמר ליה רב אשי מאי דעתך משום דצרכי חולה נעשין על ידי עכו"ם, מר הא קא מסייע, אלמא אפילו בכוחל דהוא גופיה אין בו אלא שבות אינו נעשה ע"י עכו"ם אלא במקום חולי שאפילו המלאכה מותרת. והרמב"ם (הל' שבת פ"ו, ה"ט) התיר שבות דשבות לגבי שופר ולולב.

ועוד דרבי אליעזר שמותי הוא. פירש רש"י ז"ל: שברכוהו. ואינו מחוור, אטו משום שברכוהו לא תהא הלכה כמותו בכל מקום, אלא פירוש שמותי מדבית שמאי, וכן מפורש בירושלמי (תרומות פ"ה ה"ב).

חצר שלא עירבו בה עם הבתים שאסור להוציא מן הבתים לתוכה מותר לטלטל בכלה מה ששבת בתוכה ולא סוף דבר בחצר שיש בה שלש מחיצות וברביעית פס ארבעה או שני לחיים וכן שיש בה דיורין ר"ל שהוא מקום שמשתמשין בו תמיד אלא אף מבוי שלא נשתתפו בו עם החצרות שאסור לטלטל מן החצרות לתוכו מטלטלין בכלו מה ששבת בתוכו או בגדים שהוציאן לתוכו דרך מלבוש ואין דנין אותו ככרמלית שלא לטלטל בו אלא בד' אמות במה דברים אמורים שלא עירבו חצרות עם הבתים שאסור להם להוציא מן הבתים לחצר אבל אם עירבו חצרות עם הבתים אין מטלטלין במבוי אף מה ששבת בתוכו אלא בד' אמות הואיל ולא נשתתפו עם החצר ולא מטעם שכל שעירבו חצרות עם הבתים חזרו להם כל החצרות כבתים ונמצא שאין למבוי חצרות ואין המבוי נקרא מבוי להיותו ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו שאם כן אף בשלא עירבו אתה יכול לומר שהבתים כסתומים הואיל ואין מהם תשמיש לחוצה להם ואע"פ שאפשר לבטל רשותם לאחד ומאחר שהכל שלו יהא מותר לו להשתמש מבית לחצר מ"מ אין כאן אלא בית ואנו לשני בתים של שני בעלים אנו צריכים ואע"פ שאפשר לבטל מצפרא עד פלגא דיומא לחד ומפלגא דיומא עד רמשא לחד לדעת האומר שמבטלין וחוזרין ומבטלין כמו שיתבאר במקומו מכל מקום בעדנא דאיתיה להאי ליתיה להאי אלא ודאי כל ששתי חצרות פתוחות למבוי ושני בתים לכל חצר בין עירבו בין לא עירבו תורת מבוי עליו וזה שאמרו שכל שעירבו חצרות עם הבתים ולא נישתתפו עם המבוי אסור לטלטל במבוי אלא בד' אמות אף מה ששבת בתוכו ובלא עירבו מותר טעם הדבר מפני שמי גרם לחצרות שיאסרו בתים והרי אינן כלומר מי גרם לחצרות ליאסר בהוצאה מהם למבוי בלא שתוף בתים שאלמלא הבתים הרי חצרות ומבוי רשות אחת הן כר' שמעון שהלכה כמוהו כמו שביארנו למעלה שאמר שגגות וחצרות וקרפיפות ומבואות רשות אחת הן לטלטל מזה לזה אבל הבתים רשות אחרת הם ומתוך שבעירבו מטלטלין מן הבתים לחצרות אם נתיר מחצרות למבוי נמצאנו מטלטלין כלי ששבת בבית למבוי ומתוך כך הצריכו שיתוף אף מחצרות למבוי כדי שיהו הבית והחצר והמבוי כאחד וכשעירבו ולא נשתתפו אוסרין לטלטל אף מה ששבת בתוכו מגזירת הוצאה מחצר לתוכו ועכשו הואיל ולא עירבו חצרות עם הבתים הרי אינן ר"ל שכבר נסתלק תשמישם לחצר ומותר להוציא אף מן החצר למבוי מתורת רשות אחת וכל שכן לטלטל בכלו וכן הלכה ואע"פ שגדולי הרבנים כתבו בראש סוגיא זו שמן החצר לתוכו וממנו לחצר פשיטא לן דאסור לדעת חכמים אמרוה שהיו אומרי' שחצר ומבוי אינן רשות אחת ומ"מ סוגיא זו לדעת ר' שמעון היא שנויה שהלכה כמותו ואליבא דרב שפסק כמותו בשלא עירבו לבד זו היא שטה גדולי הגאונים שפסקו בעירובין כרב שלא לפסוק כר' שמעון אלא בשלא עירבו ומ"מ לדעת גדולי הפוסקים שפסקו כשמואל ור' יוחנן לפסוק כר' שמעון בין בעירבו בין שלא עירבו חצר ומבוי רשות אחת הן ומטלטלין מחצר למבוי וכל שכן במבוי עצמו בכלו ולדעתם אין הלכה כסוגיא זו וכן פסקוה גדולי המפרשים אבל מבית למבוי לא ושמא תאמר א"כ מה שאמרו בסוגיא זו מבוי שלא נשתתפו הוה ואייתיוה מהאי רישא להאי רישא הרי מ"מ איזמל שבת במבוי ותינוק בבית והיאך יכול למולו באיזמל והרי מבית למבוי לכלי עלמא אסור פירשוה בירושלמי שאף התנוק שבת במבוי ואינו נראה כן ומ"מ לשטה שניה אפשר לפרשה שמלו אותו בחצר והתינוק שבת בבית הפתוחה לחצר ושכל החצר לאדם אחד או שעירבו שנמצא שמותר לטלטל מבית לחצר הואיל ועירבו וממבוי לחצר אע"פ שלא נשתתפו ולגדולי המחברים ראיתי שפוסקי' כדעת ראשון לאסור בעירבו אלא שכתבוה מטעם הנזכר ראשון בגמ' שנעשה המבוי כאלו אין פתוחי' לתוכו חצרות אלא בתים ואין זה מבוי והוא תמה:

וי"מ לענין ביאור ששאלת סוגיא זו לא נשאלה אלא לרבנן שדנין חצר ומבוי כשתי רשויות וכשתעיין בדבריהם אי אפשר להעמידם שאם כן לא היה להם לחלק בין עירבו בין לא עירבו שאף בלא עירבו נחוש שמא יכניס הכלים ששבתו במבוי לחצר שהרי לדעתם אסור להוציא מזה לזה ומ"מ לענין פסק אנו אין לנו:

חדא דר' אליעזר שמותי הוא. פירש המורה ברכוהו כדאמרן בהזהב. ואינו נ"ל שהי' קורין אותו בלשון גנאי. ואף בשעת המעה אומר וברכוהו ולא שמתוהו. ואני שמעתי שהי' מתלמידי שמאי ומפני זה יאן הלכה כמותו:

בפרש"י בד"ה מהו לטלטל כו' ולהוציא מן החצר לתוכו פשיטא לן דאסור כו' עכ"ל. ר"ל פשיטא לן דאסור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לר"ש דאית ליה גגין וחצירות וקרפיפות ומבוי רשות אחד הן פשיטא לן דאסור בכלים ששבתו בבית אבל כלים ששבתו בחצר מותר להוציא מחצר למבוי כמ"ש רש"י לקמן ולרבנן דפליגי אסור בכל גוונא להוציא מחצר למבוי וק"ל:

בד"ה מותר לטלטל כו' ולדברי חכמים גגין וחצירות רשות אחד כו' עכ"ל. מפירש"י פ' כל גגות לא שיטלטל מגג לגג אם חלוקין בעליהם משום דגגין לרבנן כבתים משוי להו על ידי חילוק של מטה כו' ומגג לחצר דרבים מטלטלין ואע"ג כו' עכ"ל ע"ש. וכן מוכחא שמעתין דהתם דהכא דרבנן מחמרי טפי מר"מ דר"מ שרי דרך גגות מגג לגג ורבנן אסרי ליה משום חילוק רשויות של מטה ור"מ מחמיר טפי מגג לחצר של רבים משום דאין תשמישן שוה וק"ל:

בד"ה ואייתוה מהאי רישא שהיה התינוק בבית כו' ואיזמל בבית שבראש כו' עכ"ל לכאורה פירושו תמוה היאך הביאו האיזמל מן הבית והיאך הביאוהו לבית התינוק דאפילו ר"ש דשרי מחצר למבוי כדלקמן לרב בלא עירוב ולרבי יוחנן אף בעירוב כמ"ש התוס' היינו משום דחצר ומבוי רשות אחד הן לר"ש אבל מן הבית למבוי ודאי דאסור לכ"ע בלא שיתוף דאל"כ שיתוף ל"ל ונראה לומר ע"פ מ"ש הרי"ף סברת רבוותא דההוא דאמרי' דהעמידו דבריהם במקום כרת בהאיזמל לא אתיא כר"ש והרי"ף דחה דבריהם דלר"ש נמי העמידו דבריהם בכלים ששבתו בתוך הבית אבל הנראה ליישב דעת הרבוותא דלא העמידו דבריהם באיזמל במקום כרת אלא לרבנן דאפילו בכלים ששבתו בתוכה אותם אסור לטלטל דרך גגות וחצרות וקרפיפות ומשום הרואה דמטלטל האיזמל דרך גגות כו' ואתי נמי להתיר לדבר הרשות אבל לר"ש דשרי בכלים ששבתו בתוכו אפילו לדבר הרשות לא ניחא דהעמידו דבריהם בכלים ששבתו בבית דלית ביה כ"כ למיחש משום הרואה דמי ידע שהכלים שבתו בבית ולא אתו להתיר לדבר הרשות והשתא לא צריכין אנו לדחוקי כמ"ש התוס' לעיל לר"ש דשרי בכלים ששבתו בתוכו וכן היה אותו איזמל עכ"ל אלא מדלא פירש התלמוד כן לר' שמעון לעיל נראה לרבוותא דבאיזמל שרי אפילו לא שבתו בתוכו וזו היא גם דעת רש"י שלא פירש כן לעיל דבאיזמל נמי איירי ששבתו בתוכו אלא דאפילו לא שבתו בתוכו שרי באיזמל לר' שמעון דלא העמידו בכה"ג דבריהם במקום כרת דלאו כולי עלמא ידעי שהוא כלי ששבת בבית והשתא ניחא דלדברי הרי"ף והתוס' צ"ל נמי בהך עובדא דהכא לדחוקי דאתויי מהאי רישא כו' שהיה התינוק במבוי גופה בראש זה ואיזמל בראש אחר במבוי גופה ולא היה אחד מהן בבית כלל דאל"כ אף לר"ש העמידו דבריהם במקום כרת בכלים ששבתו בבית אבל לדעת הרבוותא וזו היא שיטת רש"י גם כן דפירש היו שניהם בבית זה בראש מבוי זה וזה בבית בראש מבוי אחר ולא העמידו בכה"ג דבריהם במקום כרת כיון דמותר לטלטל בכולו בכלים ששבתו בתוכו לר"ש ואפי' מתוכו לחצר דס"ל דחצר ומבוי רשות אחד הן כדלקמן ולית ביה משום הרואה דלא ידעי שהוא כלי ששבת בבית זהו הנראה לי ליישב פירש"י מסכים לדעת הרבוותא שכתב הרי"ף ודו"ק:

תוס' בד"ה ומי שרי כו' א"נ לישנא דשכחו כו' לא הל"ל שכחו כו' כיון דבשבת אפשר להביא בהיתר כו' עכ"ל ובאידך עובדא דלקמן דקאמר בה נמי שכחו ומסיק דמבוי שלא נשתתפו הוה ואייתוה מהאי רישא כו' דס"ל מותר לטלטל בכולו ובכלים ששבתו בתוכו הוה לפי שיטת הרי"ף והתוס' כמ"ש לעיל היינו נמי דאפילו הכי לא שרי אלא לר' שמעון כדמסיק לקמן מי גרם לחצירות שיאסרו כו' דלר' שמעון קאמר הכי משום דגג וחצר ומבוי חדא רשות הוא ועוד י"ל ר' אושעיא דמסיק דלא היה מעשה כך קאמר נמי דלא היה מעשה בשכחו ודו"ק:

בד"ה ניתקו חצרות כו' ומיהו חצר לא חשיב כליתא אע"פ שאסור לטלטל כו' עכ"ל אין זה מוכרח דאפשר דהוה ידעי דרב סבר כר' שמעון ומותר לטלטל מחצר למבוי אם לא ערבו אלא הך סברא דקאמר רב אשי מי גרם לחצירות כו' לא אסיק אדעתיה דהכי משמע מדלא מייתי רב אשי הא דרב דסבר כר"ש וק"ל:

בגמ' אלא ברצון ר"ש וכו' הא דאיצטריך גמ' לומר אלא ברצון ר"ש משום דהכא משמע לישנא דר' אבא דקאמר שלא ברצון ר"א דמשמע אלא כרצון תנא אחר ובזה יתורץ ג"כ הא דמקשין העולם על הא דפריך רב יוסף שלא כרצת ר"א אדרבה ר"א הוא דשרי וכו' ומאי פריך נימא דלא שרי ר"א אלא היכא דלא היו יכולין להביאו דרך היתר גמור והכא איירי שהיו יכולין להביא דרך חצר המעורבת בהיתר גמור אלא ודאי א"א לתרץ הכי דאל"כ תקשה לן הא דקאמר שלא ברצון ר"א וכו' אלא ברצון מי:

בתוס' ד"ה שלא ברצון ר"א וכו' קשה לרשב"א הא אמרי' לקמן וכו' מקשין העולם דלמא שאני הכא דאיכא מיהור מצוה לכך שרי לעשות איסור דאורייתא כדי למהר המצוה אע"ג דאפשר לעשות שלא יהא בו אלא איסור דרבנן כמו שכתבו התוס' בריש פירקין ונראה דס"ל להרשב"א דע"כ הא דקאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא וכו' אם אתה יכול לקיים שתיהן מוטב וכו' איירי אפי' היכי דממהר המצוה כשמקיים העשה ודוחה הלאו אפ"ה הואיל ויכול לקיים את שניהם אסור לדחות הלאו דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא כיון דיכול לקיים את שתיהם ואין נפקותא במה שרוהה הלאו מהיכי תיתי לן למימר לדחות הלאו וק"ל:

ד"ה ומי שרי והתניא כו' א"נ לישנא דשכחו לא משמע כן וכו' מקשין התלמידים הא לקמן בסמוך קאמר נמי במעשה דר' יהודה הנשיא פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש וכו' ומסיק דמבוי שלא נשתתפו בו הוה דמותר לטלטל בכולה ואפ"ה קאמר לישנא דשכחו אבל אין זה קושיא כלל דחדא דהא דקאמר בסמוך לישנא דשכחו היינו משום דהוה ס"ד דחכמים דדרך רה"ר הביאוהו בשבת ולכך היה קשה בעיניהם ולפי ס"ד דידהו קאמר לישנא דשכחו ועוד דמבוי שלא נשתתפו בו אינו פשוט כ"כ שמותר לטלטל בכולו כדמשמע לקמן מפירש"י דאינו מותר אלא לר"ש דס"ל דגג וחצר ומבוי רשות אחת ולכך שייך שפיר לישנא דשכחו אבל חצר המעורבת אין לך היתר גדול מזה ולכך לא שייך לומר שכחו:

ד"ה ברצון ר"ש ה"ה דה"מ למימר ברצון ר"מ שהביאו דרך גגות מגג לגג וכו' וצ"ל לדברי חכמים אע"ג דס"ל דגגות וחצרות רשות אחת הן מ"מ ס"ל דאסור לטלטל מגג לגג ומחצר לחצר דאל"כ אלא דלכ"ע שרי מגג לגג א"כ מאי קאמרו התוס' דה"ה דה"מ למימר ברצון ר"מ וכו' הא תקשה לן א"כ לא שייך לישנא דשכחו כדלעיל ועי' בסוגיא בפ' כל גגות:

גמ' כשם שאין מביאין אותו דרך רה"ר כך אין מביאין כו'. נ"ב האי ברייתא אתיא ככ"ע ואף כר"ש ולדידיה איירי שלא שבתו הכלים בחצר אלא בבית ולא בא להשמיע לנו אלא שהעמידו דבריהם כמו בשל תורה וכן איתא באשר"י:

שם וא' חצרות כולן רשות אחת הן כו' נשתתפו בו הוי ואתיוה כו' בכולו אמר לי אין אמר ליה והא זימנין כו' רהיט לך גמרך וא"ל כו' נשתתפו בו עירובי חצירות כו' רב חנינא חוזאה לרבא מ"ש כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה קרפיפות כו' מטלטל בכולו כצ"ל. ונ"ב א"נ בכולן ור"ל מקרפף לקרפף בכולן וק"ל:

תוס' בד"ה דר"א כו'. אמר ר' אסי מתני' אמרה כן לאחר כו' כצ"ל. ונ"ב ופשיטא דב"ש הודו לב"ה ואמר עלה ר' אסי ממתני' נמי דייקא כו':

גמ' דאמר ר״נ כו' מבוי שלא נשתתפו כו'. הא דלא אמר רב לא נשתתפו אין מטלטלין מחצר למבוי בעירבו ומטלטלין בלא עירבו דזה כבר אשמעינן בעירובין הלכה כר״ש בלא עירבו כו' והכא רבותא אשמעינן דאפילו בתוכה אין מטלטלין בעירבו:

ברש״י בד״ה מותר מה שנמצא בתוכו או בגדיו שהוציאן כו'. ולעיל [בד״ה ששבתו] פי' שכשקידש היום היו בתוכו כו' [דאלו שבתו כלים בבית כו' אלא אפי' עירבו כו'] וע״כ דנקיט [רש״י הכא] אורחא דמלתא היאך בא לחצר כיון שלא עירבו דהו״ל לפרש כן [לעיל] על ולא כלים ששבתו בתוך הבית א״כ היאך באו לחצר לרב דמפרש ר״ש דוקא כשלא עירבו וכדפריך תלמודא באמת (חסר תיבה) [ומשני] בעירובין [דף צ״א] ע״ש ועוד דלעיל פי' דאפי' עירבו ומטלטל מבית לחצר לא יוציאו כו' ולא עדיף דרך מלבוש מעירבו ומיהו (חסר תיבה) [לעיל] איירי מחצר לחצר וכן מ״ש אח״כ דג' מחלוקות כו׳ כלים ששבתו בתוכה כו' היינו מחצר לחצר והכא מיירי באותו חצר גופא רק גם בבעיא דמבוי לא הו״ל לפרש כלים ששבתו בתוכו דמשמע שקנה שביתה שם כשקידש היום [ובאמת ה״ה שבתו בבית או בחצר והוציאן דרך מלבוש] ועיין:

ברש״י בד״ה ואתיוה כו' בבית כו'. יש מגיהין בחצר. וצ״ע ליישב כוונתו למה ליה פירושו טפי מלעיל גם בית במבוי מאי עבידתיה דבתים פתוחין לחצר ועוד בכלים ששבתו בבית לכ״ע אסור. ואמרתי דרך ישיבה דרש״י פי' לעיל באיבעי בד״ה מהו לטלטל בתוכה כו' ולהוציא מן החצר לתוכה פשיטא לן דאסור כו' ולמסקנא אף מן החצר שרי בלא עירבו וצ״ל דר״ל [במה שפי' לעיל דפשיטא לן דאסור] בעירבו [מבית לחצר] ומאי דוחקי'. והנראה דר' זירא דמיבעיא ליה מרב אסי ובסמוך קאמר בפשיטות. גם כאן מיבעיא ליה מטעם מידי דהוי אחצר שהבתים ג״כ אוסרין עליה אפ״ה שרי לטלטולי מינה ובה ה״נ לא שנא ולפי״ז מאי פשיט דדלמא אינהו כר״ש ס״ל דחצר ומבוי רשות אחת הן ואין כאן מה שיאסור אבל לרבנן אסור ולא דמיא לחצר שיש לו ד' מחיצות כו'. לזה פי' שהיה כאן בית שבראש המבוי כו' בית שבראש כו' והיאך שהביאו מבית למבוי בזה לא קאיירי ואולי הביאו מע״ש רק מה שטלטלו בשבת במבוי גופיה מהאי רישא להאי רישא אף שהיו בתים פתוחין לתוכה דאסרי ודאי אמבוי דבית ומבוי ליכא למ״ד שיהיה חד רשות וליכא למישרינהו לר״ש טפי מלרבנן ע״כ מטעמא מידי דהוי אחצר דבתים אסרי נמי אחצר ואפ״ה שרי לטלטולי בתוכה וק״ל. והיה ניחא אם אפשר ליישב הטלטול מבית למבוי [דדוחק הוא לפרש דברי רש״י דהביאו מע״ש] ודו״ק. ומ״ש מהר״ש באורך ע״פ שיטת הדעה שהביא הרי״ף ע״ש באורך. וצ״ל אף שהאיבעיא ודאי לא בעי אדבר מצוה [מ״מ אי הוי אסור לטלטל בכלים ששבתו בתוך המבוי לדבר הרשות לא מהני לענין זה דבר מצוה דהעמידו דבריהם במקום מצוה דכאן לא שייך טעם מהרש״א] ע״ש׃
הא דאמר שכחו משום דרבנן פליגי אדר״ש. ולמ״ש לעיל [ברש״י בד״ה ואתיוה דמיירי מבית למבוי אין לחלק בזה בין רבנן לר״ש] נקיט שכחו בה״א שהיו סבורין שטלטלו דרך רה״ר וכר״א [ולמה דאמר רב אושעיא דמבוי שלא נשתתפו הוי באמת לא כך היה מעשה דלא שכחו]:

ברש״י בד״ה לא עירבו כו' מותר כו' כלים ששבתו בתוכו כו'. וה״ה מחצר למבוי למאי דמסיק:

בתוס' בד״ה ברצון כו' ה״ה דהומ״ל ברצון ר״מ כו'. ושכחו משום רבנן דפליגי במגג לגג. ומ״ש או דרך חצירות מחצר לחצר לפי״ז לא אתי שפיר שכחו דבמחצר לחצר לא פליגי רבנן כמ״ש רש״י פרק כל גגות (עירובין דף צ״א ע״א). ויש לראות אמאי לא הקשו טפי דהול״ל ברצון רבנן והביאוהו מגגין לחצירות. ושכחו. דר״מ פליג בזה גזירה משום תל ברה״ר. ובתירוצם ניחא נמי. ואפ״ל דמשמע להו דחכמים דהכא כיון שלא נזכרו שם בפלוגתא וכן כל מי שלא נזכר שם מסתמא הוא בכלל חכמים שמה וכן ר״א דהכא כיון שלא פליג שמה מסתמא רוא בכלל חכמים וא״כ אם היה המעשה כן לא הול״ל שלא ברצון ר״א הא אף ר״א כיון דלדידיה הוי היתר גמור אין להביאו דרך רה״ר [כמ״ש תוס' לעיל בדיבור הסמוך] [א] ולזה אמר כרצון ר״ש או הול״ל כרצון ר״מ כו' באופן שלא יהיה היתר גמור אליבא דר״א גופיה וכן האמת וק״ל׃
חילוקי בקצרה. למ״ש התוס' בד״ה לכלים כו' וכן היה אותו אזמל קשה מאי מסיק רב אשי שלא ברצון ר״א כו' וכפירש״י גלי אדעתייהו דאין מכשירי מילה דוחה שבת דלמא ס״ל כר״א דדוחה רק למאי דס״ל הלכה כר״ש ושרי לטלטל אפילו לדבר הרשות א״כ כיון שיכול להביאו דרך היתר גמור אפילו ר״א מודה [כמ״ש תוס' בד״ה ומי שרי] ואפשר ר״א גופיה ס״ל לענין רשויות כר״ש דהלכה כוותיה דמהי תיתי לא יסבור כן הא לא איירי מידי ברשויות כמו כן יכול לומר שלא כרצון ר״ט (ד״א) [ומ״ד אחר] שלא קאמר מידי ברשויות ואף באת״ל שאפשר יסבור ר״א כרבנן מ״מ למה דס״ל לאותן האנשים כר״ש לענין רשויות שפיר מצי סברי כר״א דהכא דמכשירי מילה דוחה ובמאי גלי דלא סבירי ליה כוותיה שיאמר שלא כרצון ר״א. בל״ז מנ״ל דמודה ר״א דרך היתר גמור דלמא למאי דס״ל דוחה למהר המצוה עדיף וכ״ת מכח וא״ת שבתוס' [בד״ה ומי שרי] וכ״ת [כתירוץ] אי נמי י״ל דאי נמי ליתא מתרי טעמי חדא [הא] דקאמר שכחו משום ר״א דפליג עלייהו דלדידיה למהר המצוה עדיף ואף דהלכה כרבנן [דר״א] השתא נמי הלכה כר״ש ואפ״ה קאמר שכחו משום דפליגי. וגם לרבנן גופיה עכ״פ מועיל סברת למהר המצוה להביאו מע״ש בשביל כך דהא לר״א מועיל אפילו לדחות איסור דאורייתא [ולכן לולי ששכחו היו מצריכין להביאו מע״ש לכ״ע כדי למהר] ועוד דהא עיקר המכוון להשמיענו שלא עשו כר״א וקמ״ל אף דשכחו דבמזיד שמא ר״א טפיה לא ס״ל דהא אם לא הביא קאמר [וכיון דנסתר האי נמי מוכח לכאורה מכח וא״ת דמודה ר״א דרך היתר] י״ל דוא״ת יש לתרץ בענין אחר ואין מוכרח יש לומר הראשון מדנקט והביאוהו בשבת מאי קמ״ל בהבאה לא הול״ל אלא [לא] הביאוהו דרך רה״ר בשלמא היכי תימא [שבגמרא] או למסקנא קמ״ל מידי בהבאה [דשרי דרך חצירות כו' כר״ש] כלל העולה דאין מוכרח דמודה ר״א אם יכול להביאן בדרך היתר. יש רצו להכריח ממתניתין דנקיט אם לא הביא ואלו שרי דרך רה״ר אפילו כשיכול להביאו דרך היתר גמור א״כ ממילא ס״ל דאף לכתחלה רשאי להביא בשבת. דזה אינו כלום דודאי בחנם אין ה״א לדחות איסור דאורייתא שלא לצורך רק למהר המצוה וכמ״ש התוס' לעיל [ריש ע״א] ושפיר נקיט אם לא הביא דלכתחלה עליו להביא מע״ש אך אם לא הביא דלמא ס״ל למהר המצוה עדיף דרך רה״ר מלסבב דרך עקלתון גגות חצירות קרפיפות וזה פשוט ולכך כתבו התוס' גופיה אי נמי דאין מוכרח י״ל הראשון. אך עתה קשה למה הדר מוכי תימא דלמא התם ברייתא ה״ק כשם כו' דר״א מתיר אפילו [דרך רה״ר] משום כדי למהר המצוה ולזה אמר לא מיבעיא דדרך רה״ר אסור [אם אפשר בדרך היתר אלא אפילו דרך גנות דהוא איסור דרבנן לא שרי משום כדי למהר באפשר בענין אחר בהיתר] אבל היכא דאי אפשר בענין אחר לעולם לא העמידו דבריהם במקום כרת. בל״ז אי אפשר לפרש הברייתא כן דה״א גם ר״א מודה בזה כיון דאפשר דרך היתר לא שרינן משום מיהור המצוה אפילו איסור דרבנן אלא בע״כ אותה הברייתא איירי באי אפשר בענין אחר אך עתה נסתרו התירוצים זה בזה [אם מודה ר״א באפשר דרך היתר קשה קושיא א' ואם פליג אף באפשר דרך היתר למה הדר מוכ״ת] הכל בל״ז ה״א קושיא א'. תירוץ א' [דר״א פליג אף בדרך היתר]. וקושיא ב'. תירוץ ב' ודקאמר כשם תליא תניא בדלא תניא הא ר״א פליג בתרווייהו.(מכאן ואילך חסרים כמעט ג' שורות הנימוקים מרוב הימים והמעיין יחזירם בפלפולו [ב]) הכל בל״ז ק' ג' תירוץ ב' דאיזמל לא שבת בתוכו וכמ״ש רש״א באורך ברש״י בסמוך וק״ל () לא אתי כרבנן וק״ל אבל זה נסתר מתוספות׃

בתוס' בד״ה ניתקו חצירות כו'. אע״פ שאסור לטלטל מתוכו למבוי כו'. בה״א קודם בואינו דרב לטעמיה דפסק כר״ש׃

גמרא דילמא אגב שיטפך (פי' מרוצתך וטרדתך בגירסא) רהיט לך גמרך (פי' ברחה ממך הגמ'). ר"ל הא דגמרת מר' אושעיא וגי' רש"י ופירושו דחוק:

רש"י ד"ה קרפיפות. ואם יותר ולא הוקף לדירה כו' לגבי חצר לטלטל ב' אמות בזה וב"א בזה. לכאורה זה יש לאסור דכיון דל"ה לדירה נקרא כרמלית ואסור לטלטל מרה"י לכרמלית וכ"נ להדיא בעירובין (צ ב וצא א) ובפירושו שם והא דבעי רמי ב"ח שם (צ א) ב"א בגג וב"א באכסדרה מהו ופרש"י תקרה של אכסדרה יותר מב"ס היינו דוקא לרב שם דאמר דאף בגג אין מטלטלין בו אלא בד"א לרבנן כפרש"י שם וא"כ גם הוא הוה ככרמלית וכ"כ הטור ר"ס שע"ב אבל לא הוקף לדירה אסור לטלטל ממנו לחצר שהרי כרמלית הוא ומקרפף לקרפף כו' יותר מכאן יכול לטלטל ב"א בזה וב"א בזה ותמיהני על הרב"י שם שהעתיק דברי רש"י הללו ע"ד הטור ולא הרגיש שחולקים הם ויותר אתפלא על התוי"ט פ"ט דעירובין מ"א שכתב בשם הטור כדעת רש"י שלפנינו:

רד"ה מהו לטלטל. ולהוציא מן החצר לתוכו פשיטא לן דאסור. מש"כ המהרש"א דלר"ש היינו בכלים ששבתו בתוך הבית לכאורה הם ג"כ פשיטא דאסור לטלטל אף בתוך המבוי חוץ לד"א אבל מ"מ לדעת רש"י יפה כוון שהרי כן כתב בדבור הסמוך דבחצר שלא עירבו מותר לטלטל בכולה אפילו כלים ששבתו בתוך הבית והוציאן דרך מלבוש לחצר ומה שהעלה בגה"ש בצע"ג מהא (דעירובין צא א) בכומתא וסודרא י"ל דס"ל ז"ל לחלק בין אותה חצר ובין מחצר לחצר ועמש"כ שם (צא ב) בתד"ה וכלים אמנם לכאורה יש סתירה לזה משם (צא ב) וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר דמשמע דשבתו בבית לא אפי' באותה חצר ע"ש בפרש"י:

רד"ה מותר לטלטל בכולה. מש"כ המהרש"א בסיום דבריו ור"מ מחמיר טפי מגג לחצר ש"ר משום דא"ת שוה. ל"ד דלר"מ אפי' מגג לחצר שלו אסור ע' רש"י שם (ר"ד צא) ומטעם גזירה דתל בר"ה:

תוס' ד"ה ברצון ר"ש. או ד"ח מחצר לחצר. תמוה דזה לרבנן נמי שרי עי' (עירובין צא א) רש"י ד"ה לדברי חכמים וכ"כ התוס' שם בס"ד הקדום ואדרבה הם למדו שם דלר"מ שרי מדברי חכמים ע"ש וא"ל דכוונתם דלרבנן אסור מיהא כשערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן עיין בתוס' שם (עו ב) ד"ה ובלבד (ולר"ש שרי אליבא דשמואל וריו"ח שם) דא"כ מנ"ל דלר"מ שרי בעירבו:

רש"י ד"ה מותר לטלטל בכולה וכו' פושטן ומטלטלן. תמי' לי הא מ"מ כיון דשבתו בבית אסור לטלטלן וכדאיתא להדיא עירובין דף צא בכומתא וסודרא וצע"ג:

תוספות ד"ה דר"א שמותי וכו' וכן מוכח בירושלמי. עיין ביצה דף לד ע"ב תוספות ד"ה ואומר:

גמרא בעי מיניה ר' זירא [מבוי שלא נשתתפו בו מהו, כחצר דמי ואע"ג דלא נשתתפו בו מותר לטלטל בכולו או דלמא לא דמי לחצר].
פירש"י ז"ל מותר לטלטל בכולו מה שנמצא בתוכו, או בגדיו שהוציאן מן הבית לתוכו דרך מלבוש פושטן ומטלטל בכולו.
תמוה לי, הא בגדיו ששבתו בתוך הבית אסורים לטלטל ברשות אחר, כדאיתא בעירובין (דף צא) בכומתא וסודרא דמבואר בהוציאן לחצירו דרך מלבוש אסור להוציאן משם לחצר חבירו, דהוי כמוציא מביתו לחצר חבירו, וא"כ ה"נ במכ"ש דאסורים לטלטל בחצירו שלא ע"י עירוב וכמ"ש להדי' בהריטב"א עירובין (דף עז) דמה"ט אמרינן שם אין בו ד"א רשות שניהם שולטות בו, ולא יזיזנו ממקומו, וכן הביא באבן העוזר (סי' שפ"ו) בשם עבה"ק להרשב"א, אלא דשם אוסר רק טלטול ד"א, ונראה לענ"ד ראי' לדבריו מסוגיא דעירובין (דף פז ע"ב) והאר"י ברשויות דרבנן, ודברי רש"י קשים בעיני:

שלא ברצון ר"א. כבר כתבתי לעיל מה שיש לעיין בדברי תוס' אך יש לעיין במ"ש תוס' ממילה בצרעת הא הוה דבר שאינו מתכוין ומותר אפי' לכתחלה והיכי דהוה היתר גמור לא אמר ר"א. וי"ל דוקא באיסורי שבת מותר לכתחלה אבל בשארי איסורין כגון קיצוץ בהרת אסור לכתחלה ועיין לעיל וביומא סוגי' דמצרף בתוס' שם:

לכלים ששבתו בתוכו. וכן הי' אותו איזמל עכ"ל תוס' עיין מהרש"א מ"ש בכונת רש"י שכ' שהי' התינוק בבית שבראש המבוי ואיזמל בבית שבראש האחר דס"ל כרבוותא דמייתי רי"ף ע"ש באר היטיב. והנה תוס' לא כתב מידי מהתינוק דודאי הי' מונח בבית דאיך אפשר שתינוק ואמו היולדת מונחין במבוי בראש כל חוצות רק האיזמל הי' בראש המבוי וכיון דלר"ש מותר לטלטל כלים ששבתו בתוכו הביאוהו עד פתח בית שהתינוק בו. והביאו התינוק עד פתח ביתו ושם עמד המוהל מבחוץ ומהלו והיינו כרבנן דר"מ במתני' עירובין ק"א ע"א לא יעמוד אדם וכו' ואפי נאמר דמצוי מאד דהמוהל זורק האיזמל מידו במקום התינוק אחר החיתוך כדי למהר הפריעה ונמצא מניח האיזמל בתוך הפתח שהוא רה"י וה"ל ככלים הצריכים לו דמודו רבנן בעירובין צ"ט סוף ע"א. האמר רבא שם דוקא ברה"ר אבל בכרמלית לא והכא בחצר שאינה מעורבת הוה ככרמלית וקיל מיני' כמ"ש תוס' לעיל ס"ד ע"ב ד"ה רב ענני בר ששון וכו' ע"ש. ומותר למול בפתח הבית שהוא רה"י. ובזה מיושב קו' תוס' ד"ה ברצון ר"ש. שהקשו דה"ל למימר ברצון ר"מ והא"ש דלר"מ אסור אפי' בכרמלית ואפי' בחפצים שאינן צריכים לו כמבואר שם בעירובין ק"א ע"א ע"ש. וצ"ע אי האיזמל והתינוק שניהם ברה"י הי' מותר מן התורה אפי' דרך רה"ר אם אינו עומד לפוש עמ"ש לעיל צ"ז ע"א ועיין רשב"א שם:

דר"א שמותי הוא. התוס' הביאו מהירושל' דתרומות שהוא מבית שמאי עיין שם. [ועיין מה שכתבתי בסנהדרין דף ס"ה ובנדה פרק קמא] וכן הוא בירושלמי עוד פרק ט' דשביעית ופרק קמא דביצה ופרק המביא וכן נראה ממה שכתב הריטב"א בביצה דף ד' הביאו בשיטה מקובצת שם. ויש להרגיש עמ"ש הריטב"א גופיה פ"ק דנדה והרב יבין שמועה כלל רמ"ב כנראה שלא ראה דברי הירושלמי במקומם. ומ"ש בירושלמי סוף פ"ב דבכורים כבר פירשוהו הרב שדה יהושע ומהר"ר אליהו ע"ש ודוק הטב כי קצרתי ובמקום אחר הארכתי בס"ד:

דרך גגות ודרך חצירות. שלא עירבו זו עם זו ואיכא איסורא דרבנן: שלא ברצון ר''א ומחלוקתו. קאמר דר''א אפילו ברה''ר שרי ואינהו דאייתו דרך חצרות גלי אדעתייהו דאין מכשירי מילה דוחין שבת ושלא ברצון החלוקין עליו דאסרי דרך חצרות דהעמידו חכמים דבריהם דאיסור שבת אף במקום כרת: אלא ברצון ר''ש שמתיר אף לדבר הרשות: דתנן ר''ש אומר אחד גגות כו' כולן. ואפילו הן של בעלים הרבה מטלטלי מזה לזה דלא אסרו מרשות לרשות אלא בתים: קרפיפות. אם של בית סאתים הוא מטלטל בכולו ואם יותר ולא הוקף לדירה קרי ליה רשות אחת לגבי חבירו או לגבי חצר לטלטל ב' אמות בזה וב' אמות בזה להוציא ולהכניס מזה לזה: ששבתו בתוכן. שכשקדש היום היו בתוכו ולא בתוך הבית דאילו שבתו כלים בבית לא מיבעיא היכא דלא עירבו בני בתי החצר דאפילו מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית אלא אפילו עירבו ומטלטל מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית מחצר זו לחברתה שלא עירבו עמה: שלא נשתתפו בו. עירוב דחצירות במבוי קרי שיתוף: מהו לטלטל. בתוכו בכולו כלים ששבתו בתוכו ולהוציא מן החצר לתוכו פשיטא לן דאסור וכן ממנו לחצר: מה חצר אע''ג דלא עירבו. הרבה בתים שבחצר ביחד ואסור להכניס ולהוציא מבתים לחצר ומחצר לבתים: מותר לטלטל בכולו. מה שנמצא בתוכו או בגדיו שהוציאן מן הבית לתוכו דרך מלבוש פושטן ומטלטלן בכולו לדברי הכל דג' מחלוקות הן בעירובין בפרק כל גגות לדברי ר' מאיר גגין רשות לעצמן ומטלטלין מזה לזה ואפילו של בעלים הרבה וחצרות רשות לעצמן לטלטל מזו לזו בלא עירוב כלים ששבתו בתוכם אבל לא מגגין לחצרות וקרפיפות רשות לעצמן ולדברי חכמים גגין וחצרות רשות אחת וקרפיפות רשות אחת ולדברי ר''ש כולן רשות אחת חוץ מן הבתים: א''נ חצר אית ביה דיורין. כלומר עשויה להשתמש בה תדיר: האי אין בו דיורין. שהדיורין בבתים הן והבתים פתוחין לחצירות וחצירות למבוי: זמנין. פעם אחרת: אשכחיה. רבי זירא לר' אסי: שמותי הוא. ברכוהו כדאמרינן בהזהב (ב''מ דף נט:) ובתלמוד ירושלמי מפ' שמותי הוא מתלמידי שמאי היה: וא''ר אושעיא. לאותן שהיה קשה עליהן מה ששמעו: שאילית את רבי יהודה הגוזר. המל את התינוקות: ואייתוהו מהאי רישא. שהיה התינוק בבית שבראש המבוי ואיזמל בבית שבראש האחר שכנגדו עד כאן דברי ר' אסי: א''ל. ר' זירא אלמא ס''ל למר מדאמר ליה להא ולא קשיא לך ביה מידי סבירא לך מותר לטלטל בכולו: הכי גרסינן והא זמנין בעאי מינך ולא אמרת דילמא אגב שיטפא אתיא לך. כשהיית שטוף בגרסתך לחזר על שמועה זו דר''ל עם מרוצת גרסתך אתיא לך הך דר' אושעיא בהדא דאיתמר עלה: ולא פירשה. אימתי מותר ואימתי אסור: עירבו חצרות. שבמבוי עם בתיהם שבני הבתים מוציאין לחצרותיהן שעירבו בתים הפתוחים לחצר יחד וכן בני חצר האחרת אבל בני החצרות לא נשתתפו במבוי: אין מטלטלין. במבוי אפי' כלים ששבתו בתוכו אלא בד': לא עירבו חצרות עם בתיהן. שאסורים בני הבתים להוציא מבתיהן לחצריהם: מותר לטלטל בכולו. כלים ששבתו בתוכו ולקמיה מפרש טעמא: ונעשו בתים. בטלו לגבי הבתים ואין שם חצרות עליהם:

שלא ברצון ר''א דשרי אפי' ברה''ר. קשה לרשב''א הא אמרינן לקמן בפירקין (דף קלג.) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב כו' והכא כיון דאפשר לקיים את שניהם להביאו דרך גגות וחצירות וקרפיפות אמאי יביאו אותו דרך רה''ר וליכא למימר דלגבי מילה דגלי רחמנא בה דדחי שבת כדדרשינן לקמן לא אמרינן הכי דהא לקמן גבי בשר אפי' במקום בהרת יקוץ כו' אמרינן כדר''ל דאמר ר''ל כל מקום שאתה מוצא כו': ומי שרי והתניא. וא''ת ולוקמי שהביאו דרך חצר מעורבת דהוי כרצון חכמים ושלא כרצון ר''א דשרי אפי' דרך רה''ר וי''ל דבכה''ג לא הוה שרי ר''א מן רה''ר כיון שיכול להביאו דרך חצר מעורבת בהיתר גמור א''נ לישנא דשכחו לא משמע כן דאי היתה מעורבת לא ה''ל למימר שכחו אלא לא חשו להביאו מע''ש כיון דבשבת אפשר להביאו בהיתר גמור אבל כי מסיק ברצון ר''ש אתי שפיר דקאמר שכחו שאם היו נזכרין מע''ש היו מביאין משום דפליגי רבנן עליה: ברצון ר''ש. ה''ה דהוה מצי למימר ברצון ר''מ שהביאו דרך גגות מגג לגג או דרך חצרות מחצר לחצר כדמוכח בפרק כל גגות (עירובין דף פט.) דאית ליה כל גגות העיר רשות אחת הן וכן חצרות וקרפיפות אלא נקט ר' שמעון דקי''ל כוותיה: לכלים ששבתו לתוכו. וכן היה אותו איזמל: דרבי אליעזר שמותי הוא. מב''ש וכן מוכח בירושלמי במסכת תרומות בפרק סאה תרומה דתנן התם סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאין טהורין בית שמאי אוסרים וב''ה מתירין כו' עד לאחר שהודו ר''א אומר תירום ותישרף ואמר בגמרא בן פזי ורבי אייבו בר נגרי הוו יתבין ואמרי תנינן אחר שהודו ר''א אומר תירום ותישרף מי הודה למי א''ר אסי מתניתין אמרה כן לאחר שהודו ר''א אומר תירום ותישרף ר''א לאו שמותי הוא הרי משמע דשמותי הוא מתלמידי ב''ש דמינה קא פשיט דב''ש הודו לב''ה. ר''ת: ניתקו חצרות ונעשו בתים. פירוש וחשיב כאילו אין כאן חצר כלל שהחצר נעשה בית וכשלא עירבו חשיבי בתים כליתנהו ומיהו חצר לא חשיב כליתא אע''פ שאסור לטלטל מתוכה למבוי כיון שאין דרך מפסיק בינו למבוי לא חשוב [כסתום] אבל בתים כסתומות חשיבי כיון שהחצר מפסיק בינם למבוי ודוקא היכא דלא נשתתפו בעינן בתים וחצרות פתוחין לתוכו אבל נשתתפו לא בעינן ומשני אפשר דמבטלי רשות גבי חד דהשתא איכא בית דלא חשיב כסתום ולא אמר נמי ניתקו חצרות כולם כיון דשאר הבתים אסורין בחצר ופריך בית איכא בתים ליכא ולא מצי למימר דבטלי רשות גבי תרי שהם היו אוסרין זה על זה ולא מצי למימר שהשנים עירבו דהא מדקאמר רב לא עירבו משמע לא עירבו כלל:

דף קל - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד