שבת קל ע"א

דף קל - א

פרק תשע עשרה - רבי אליעזר דמילה

מתניתין:

רבי אליעזר אומר: תינוק שמצוה למולו בשבת, אם לא הביא המוהל את כלי המילה [הסכין, הקרוי איזמל] מערב שבת למקום שבו הוא מל את התינוק - מביאו בשבת, דרך רשות הרבים, כשהסכין מגולה, בפני הכל ^[1] [והטעם יתבאר בגמרא].

ובשעת הסכנה, כשגזרו השליטים הגויים לאסור את מצות המילה - מכסהו לסכין המילה ומביאו לרשות היחיד דרך רשות הרבים, על פי עדים, שיעידו שהוא מביא סכין של מילה, כדי לא יחשדוהו בטלטול בעלמא.

ועוד אמר רבי אליעזר: אם אין סכין למול, כורתים עצים לעשות מהם פחמין, ובפחמים מבעירים אש, כדי לעשות כלי ברזל, סכין למילה.

וסברת רבי אליעזר היא שכשם שהמצוה עצמה דוחה את השבת, גם מכשיריה דוחים.

ורבי עקיבא חולק: כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת, כגון מכשירי מילה, אינה דוחה את השבת.

ורק מלאכה שאי אפשר לעשותה בערב שבת, כגון המילה עצמה, שאי אפשר לעשותה מערב שבת, כיון שזמנה ביום השמיני, רק היא בלבד דוחה את השבת.

גמרא:

איבעי להו: האם טעמא דרבי אליעזר שאמר כי צריך להביא את הסכין כשהיא מגולה, הוא משום חבובי מצוה, כדי לפרסם שמצות מילה היא חשובה וחביבה עליו כל כך, שמחלל עליה את שבת.

או דלמא, סובר רבי אליעזר שמביאו מגולה, משום חשדא, כדי שלא יחשדוהו שהוא מטלטל חפץ בעלמא.

והא דאמרינן בסיפא "ובסכנה מכסהו על פי עדים", זהו בודאי משום חשדא, וספק הגמרא הוא רק על האמור ברישא דמתניתין "מביאו בשבת מגולה" [רש"י].

והוינן בה: הך בעיין, למאי נפקא מינה?

ומבארינן: האם שרי לאתויי סכין כשהיא מכוסה, על פי עדים. אי אמרת טעמיה משום חבובי מצוה, רק מגולה - אין, שכך יתפרסם הדבר. אבל מכוסה לא.

אלא, אי אמרת טעמיה משום חשדא, אפילו אם יביאו מכוסה על פי עדים, שפיר דמי למעבד הכי.

מאי?

ופושטת הגמרא: איתמר, אמר רבי לוי: לא אמרה רבי אליעזר, אלא לחבובי מצוה.

תניא נמי הכי: מביאו לסכין מגולה, ואין מביאו מכוסה, דברי רבי אליעזר.

אמר רב אשי: מתניתין, משנתינו, נמי דייקא שזהו הטעם.

דקתני "ובשעת הסכנה, מכסהו - על פי עדים".

ומדייקינן: בסכנה, אין, רק אז יכסהו, ויעשה זאת על פי עדים. אבל שלא בסכנה, לא יכסנו אלא יוליכנו בגלוי.

שמע מינה שטעמו של רבי אליעזר הוא משום חבובי מצוה. שמע מינה.

תניא אידך: מביאו לסכין מגולה, ואין מביאו מכוסה, דברי רבי אליעזר.

רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: נוהגין היו בשעת הסכנה, שהיו מביאין את הסכין, מכוסה על פי עדים.

איבעי להו: הך עדים דקאמר שיכסה בפניהם, האם כונתו: איהו, המביא את הסכין ועוד עד אחד.

או דלמא: הוא המביא, וצריך עוד תרי עדים.

תא שמע ממה ששנינו במשנתינו: ובסכנה מכסהו על פי עדים.

והכי מוכיחינן: אי אמרת בשלמא הוא, ותרי חוץ ממנו - שפיר קרי להו "עדים".

אלא אי אמרת, שהכונה הוא ועוד חד, אם כן מאי טעמא קרי להו "עדים" בלשון רבים, וכי האדם הוא עד על עצמו?

ומשנינן: לעולם הוא וחד. כי אין עדות זו עדות ממש, כיון שאינה אלא להוציא מהחשד. ומכל מקום, קרי להו "עדים", מפני שהוא והעד הנוסף ראויים להעיד במקום אחר, כשאינו נוגע בעדות.

שנינו במשנה: ועוד אמר רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין כדי להבעירם לצורך עשיית כלי ברזל.

תנו רבנן: במקומו של רבי אליעזר, היו כורתין עצים כדי לעשות פחמין לעשות כלי ברזל בשבת.

[ובמתכוין היו גורמים שיהיו צריכים לכך, משום חבוב מצוה. תוס' יבמות יד א].

במקומו של רבי יוסי הגלילי שהתיר אכילת עוף שהתבשל בחלב - היו אוכלין בשר עוף בחלב. לוי איקלע, נזדמן, לבי יוסף רישבא, שהיה צייד עופות.

קריבו ליה, הגישו לפניו, ריש טוותא [יש גורסין: טווסא] ראש של טווס כשהוא מבושל בחלבא.

לא אכל לוי מהתבשיל.

כי אתא לוי לקמיה דרבי, וסיפר לו את אשר אירע לו, אמר ליה רבי: מדוע רק דאגת לעצמך ולא אכלת, ואמאי לא תשמתינהו, מדוע לא נידת אותם עד שיחדלו מהנהגתם.

אמר ליה: אותו המקום, אתריה דרבי יהודה בן בתירה הוה. ואמינא, דילמא רבי יהודה בן בתירא דרש להו כדברי רבי יוסי הגלילי.

דתנן: רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר בתורה "לא תאכלו כל נבלה". ונאמר בהמשך אותו פסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו".

ודורש רבי יוסי הגלילי: רק את מה שאסור לאכלו משום נבלה, אסור לבשל אותו בחלב. וכי תימא: גם עוף, שאסור משום נבלה, יכול יהא אסור גם הוא לבשלו בחלב?

תלמוד לומר "לא תבשל לגדי בחלב אמו". מי שיש לו חלב אם הוא שאסור לבשלו בחלב, יצא עוף, שאין לו חלב אם, שמותר לבשלו בחלב.

אמר רבי יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל, שהיו עושין כדברי רבי אליעזר, ^[2] והיו בני אותה עיר, מתים בזמנן, בזקנותם. ^[3]

ולא עוד. אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה, גזרה על ישראל על מצות המילה, ועל אותה עיר לא גזרה.

תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקבלו ישראל עליהם אותה בשמחה, כגון מצות מילה, דכתיב בה "שש אנוכי על אמרתך - כמוצא שלל רב"", והיינו מצות מילה, שהיתה בשעה שנצטוה בה אברהם אבינו "אמירה" יחידה, שהרי היא קדמה לשאר אמירות - עדיין עושין אותה בשמחה, שעושין סעודה לכבודה. ^[4] והיא חביבה עליהם ביותר, מפני שהיא מוכיחה עליהם שהם שומרי מצוות בכל שעה ושעה, אף בשעה שאינם מקיימים מצוות אחרות, כגון בהיותם בבית המרחץ.

ומאידך, כל מצוה שקבלו אותה עליהם בקטטה, כגון עריות, דכתיב בהו "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" - שבכה על עסקי משפחותיו, מחמת שנאסרו עליהם קרובותיהם, עדיין עושין אותה בקטטה.

דהא ליכא כתובה שאין כתובה, בזמן כתיבתה, דלא רמו בה, שלא מתרחש בה תיגרא, מריבה אודותיה.

תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה ומצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה כדי לקיימן אפילו בשעת גזרת המלכות, כגון שלא לעבוד עבודת כוכבים, ומצות מילה - עדיין היא מוחזקת בידם.

וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה כדי לקיימה אפילו בשעת גזירת המלכות, כגון מצות תפילין - עדיין היא מרופה, רפויה, בידם.

והראיה שהיתה מצות תפילין רפויה בידם ולא מסרו נפשם עליה, היא מהא דאמר רבי ינאי: תפילין צריכין להקפיד להניחם רק בשעה שהגוף נקי כדי שלא יפיח בהם, ואם אינו נקי לא יניחם.

וצריך לדקדק בכך כמו שהקפיד אלישע בעל כנפיים, שהיה מדקדק במצות תפילין ואף מוסר נפשו עליה, ומסתמא גם הקפיד על הלכות נקיון הגוף בשעת הנחתן. ולכן הוא דוגמא לאחרים כיצד לנהוג בהקפדה על נקיון הגוף להנחת תפילין [לפי התוס' לעיל מט א].

ומבארינן: מאי היא ההקפדה הנדרשת על נקיון הגוף בהנחת תפילין?

אמר אביי: שיניח תפילין רק בשעה שיכול להעמיד עצמו שלא יפיח בהן מלמטה בשעה שהם מונחים עליו עד שיסירם מעליו.

רבא אמר: אדם ער הרי הוא מוחזק שיכול להעמיד את עצמו מלהפיח, ולכן ההקפדה על נקיון הגוף שאמר רבי ינאי היא רק ביחס לכך שלא ישן בהם, שמא בשנתו יפיח, בהיותו לבוש בהם [רש"י לעיל מט א. אך תוס' מבארים שרבא מדבר באדם ער, שאין לו להניח תפילין אם הוא חושש שמא ירדם ויישן בהם, ואביי לא חושש לכך].

וזו הסיבה מדוע היתה מצות תפילין רפויה בידם, משום שקשה לשומרן בגוף נקי. [רש"י ושיטה לר"ן, והרשב"א חולק].

והראיה שהיתה רפויה בידם היא מכך שלא מצינו שמסרו נפשם עליה מלבד אלישע בעל כנפיים [ולתוס' הראיה היא מכך שאלישע עצמו לא מסר נפשו עליה]. וכדלהלן:

ואמאי קרו ליה "אלישע בעל כנפים"?

משום מעשה שהיה: שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו, יקדחו [לעיל הגירסא היא ינקרו] את מוחו. והיה אלישע מניח תפילין, ויצא לשוק כשהוא לבוש בהם.

וראהו קסדור, שוטר ממונה מטעם השלטון, אחד.

רץ אלישע וברח מלפניו, ורץ הקסדור אחריו.

כיון שהגיע הקסדור אצלו, נטלן אלישע מראשו, ואחזן בידו.

אמר ליה הקסדור: מה בידך?

אמר לו: כנפי יונה. ^[5]

פשט אלישע את ידו, ונמצאו בה כנפי יונה.

ולפיכך, על שם הנס, היו קוראים אותו: אלישע בעל כנפים. והוינן בה: ומאי שנא "כנפי יונה" דאמר ליה, ולא אמר ליה כנפי שאר עופות?

ומבארינן: משום דדמיא כנסת ישראל - ליונה. שנאמר "כנפי יונה נחפה, מכוסה בכסף. ואברותיה כנפיה - מכוסות בירקרק חרוץ", בזהב טוב. ^[6]

והדמיון ליונה הוא: מה יונה זו, כנפיה מגינות עליה, והיא נלחמת בהם ולא בחרטומה. ^[7] אף ישראל מצוות מגינות עליהן.

אמר רב אבא בר רב אדא אמר רב יצחק: פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת, והביאוהו בשבת [דרך גגות ודרך חצירות].

פרק יט.

רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה וכו' ואיבעיא לן האי דקתני ר' אליעזר אומר מביאו מגולה משום חבובי מצוה הוא או משום שלא יחשדוהו שהוציא חפציו טמונים לפיכך מגליהו שיראו שסכין של מצוה הוא. ופשטנא דמשום חבובי מצוה הוא היכא דליכא סכנה ותוב איבעיא לן האי דתנא במתניתא רבי יהודה משום רבי אליעזר [אומר] נוהגים היינו בסכנה מביאין אותו (בסכנה) מכוסה ע"פ עדים הני עדים שנים אחרים זולתו המביאו או דלמא הוא ואחרים ולא איפשטא בהדיא:

לוי איקלע לבי יוסף רישבא קריבו ליה רישא דטווסא בחלבא לא אכל כי אתא לקמיה דר' א"ל מ"ט לא שמתינהו א"ל אתרא דר' יהודה בן בתירא ואמרי דלמא דריש להו כרבי יוסי הגלילי דסבר יצא עוף שאין לו חלב אם:

א"ר יצחק עיר אחת היתה בא"י שהיו עושין כר' אליעזר והיו מתיה מתין בזמנן ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה ועל אותה העיר לא גזרה כל השבח ואין הלכה כר"א ולא כר' יוסי הגלילי שמתיר בשר עוף בחלב ולא כרבי ינאי שאמר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים ומפרשי רבנן כי לא אמר רבי ינאי אלא בשעת הגזרה וסמיך דהוא עריק ועבדי ליה נס אמר ראבין בר רב אדא א"ר יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש והביאוהו בשבת שלא כרצון רבי אליעזר ושקלינן וטרינן בה ואוקמא רב אשי שלא כרצון ר' אליעזר דשרי אפילו דרך רה"ר ושלא ברצון מחלוקתו והם החכמים שחולקים על ר' אליעזר ואומרים אפילו דרך גגות ודרך חצירות וכו' דרבי עקיבא סבירא ליה כוותיהון אלא כרצון ר' שמעון דשרי דרך גגות דתנן ר' שמעון אומר אחד גגות ואחד חצירות ואחת קרפיפות כו'.

מתני': אם לא הביא מע"ש מביאו בשבת. מקשו בתוס' וליתי תינוק לגבי מקום איזמל דהו"ל אסורא דרבנן דק"ל באדם חי נושא את עצמו ואיכא דמפרקא לה בדלא אפשר שיש לו לולד להחזירו אצל אמו וכשנימול הו"ל כפות דחולה הוא והא ודאי לאו מילתא דתינוק קטן כ"כ ככפות דמי אפי' קודם מילה. וי"א שאפי' אפשר להחזיר שלא לחלל את השבת בהבאה זו לא מהדרי' מדאמרי' בגמ' דרך חצרות וגגות וקרפיפות שלא ברצון ר"א אלמא לא מהדרי' כלל שלא לחלל את השבת כיון דאמר רחמנא מכשירי מילה אפי' בשבת ואע"ג דאמרי' בגמ' אי דאיכא אחר ליעבד אחר משום דכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ה"מ במקום שאפש' שיתקיימו שניהם לגמרי אבל שבת ומילה הואיל וניתנה שבת לדחות אצל מילה גופה ניתנה לדחות אף במכשירי מילה ואין מחזירין עליהן אם א"א בענין אחר כיון שמלאכה זו לצורך מילה או מכשוריה היא נעשית דכולי מעשה במיל' אריכתא הוא. ומסתברא הכי מדלא מצריך ר"א לאתויי איזמל בשעריה כדאמרי' במפנין לגבי חיה אלמא כי אורחא עביד ואפ" אפשר לשנויי לא משנינן וליכא דוכת' דלא מצי לאתויי איזמל דרך פטור בשערו בפיו או באחר ידו ובמנענו בחד מהנך גווני דתנן בפ' המצניע פטור א"ו מכשירי מילה כמילה עצמה וניתנה שבת לדחות אצלן ומסקנא נמי בפ' המוצא תפלין הכי משמע דמכשירי מצוה לר"א אע"ג דאפשר לשנויי לא משנינן וכ"ש במכשירי מילה. ומיהו אם אפשר להביא איזמל דרך רה"ר אסור לעשות כלי בשבת מפני שמלאכה זו מעיקרא שלא לצורך הוא ונמצאת עשיי' זו לצורך הכלי לא לצורך המצוה ולמה זה דומה למי שיש לו כלי בביתו והלך והביא אחר דרך רה"ר. ואפשר לומר עוד דשאני דרך גגות דלאו דרך הבאה היא ומצוה מתאחרת בכך א"נ שלא כרצון ר"א דקאמר (להו ע"כ) אלא שאין זו הוראתו של ר"א [אלא כר"ש], אבל הלשון האחר נראה כמו שפירשתי:

מתני': רבי אליעזר אומר אם לא הביאו מערב שבת מביאו בשבת. איידי דסליק מפרק מפנין דתני כל צרכי מילה עושין בשבת, התחיל כאן רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי, ולא הוצרך לפרש לאיזה דבר מביאו.

מביאו בשבת. הקשו בתוס' למה יביא איזמל אצל תינוק יביאו תינוק אצל איזמל דליכא אלא שבות, דאדם חי נושא את עצמו לכולי עלמא. ותירצו דהכא במאי עסקינן בשאין שם מניקה אלא אמו, ונמצא צריך לאמו לאחר מילה, ואמו מסוכנת שאינה יכולה לבא אצלו והם צריכין להחזירו אצל אמו, ואחר מילה הרי הוא חולה וככפות דמי ומודה רבי נתן בכפות (לעיל שבת צד, א). ואינו מחוור בעיני, דמכל מקום עכשיו אינו כפות למה נחלל עליו עכשיו יביא תינוק אצל איזמל דכיון דהשתא מיהא ליכא אלא שבות, ודלמא לאחר מילה תהא שם מניקה, ואפילו דלתות מדינה נעולות מכל מקום כל שאפשר עכשיו בלא חלול נעשה עכשיו בלא חלול, ולאחר מילה כיון דלא אפשר נביאהו אצל אמו דהא הותרה אצלו מלאכה זו. אלא יש לומר דאפילו קודם מילה הוי ככפות, דתינוק קטן כל כך אינו נושא את עצמו.
ויש מי שתירץ גם בתוס' דלרבי אליעזר כיון שהתורה התירה מכשירין לא טרחינן ולא משנינן. ותדע לך מדאמרינן בגמרא מעשה היה ושכחו ולא הביא איזמל מערב שבת ולמחר הביאוהו שלא ברצון רבי אליעזר דשרי אפילו ברשות הרבים, אלא כר"ש דתנן ר"ש אומר אחד גגות ואחד חצרות וכו', אלמא לרבי אליעזר אע"פ שיכול להביאו דרך גגות וחצרות, אינו מביאו אלא דרך רשות הרבים דלא משנינן כלל. ועוד תדע לך דהא שרי רבי אליעזר להביאו בידו בהדיא ולא משנינן ביה להביאו בשערו או כלאחר יד כדרך שאמרו בחיה בפרק מפנין (לעיל שבת קכח, ב), אלמא לא משנינן כלל.
ואם תאמר אמאי לא, והא (לקמן שבת קלג, א) א"ר שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה. יש לומר דשאני הכא דאי אפשר שלא לדחות מיהא לגבי מילה עצמה, והלכך אף היא ומכשיריה כמילה אריכתא דמו. ויש מי שאומר שאילו היה יכול להביאו דרך גגות במהרה כל כך כדרך שהוא מביאו ברשות הרבים אפילו רבי אליעזר מודה דמביא דרך גגות, אבל כשדרך הרבים קצרה ובלא טורח ובלא עיכוב ודרך גגות בעכוב קצת לא משנינן כלל, ובשערו נמי איכא עיכובא טפי והלכך לא טרחינן ולא משנינן. ומכל מקום לדברי כולם דוקא להביאו אפילו דרך רשות הרבים, אבל לעשות כלי לכתחילה היכא דאיכא כלי ואפשר לאתויי דרך גגות וקרפיפות ואפילו להביאו דרך רשות הרבים לא שרי ליה למעבד כלי, דהבאת כלי הוא לצורך מילה אבל עשיית כלי אינו לצורך מילה בלבד אלא אף לעשיית כלי.

גמרא: כגון תפילין עדיין מרופה בידם דאמר ר' ינאי. מסתברא דהא דר' ינאי כדי נקטה, דעיקרא דמלתא היינו הא דאמרינן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה, דמינה שמעינן דלא מסר אדם עצמו עליה אלא אלישע בעל כנפים, ומשום כך עדיין רפויה בידם דמועטין שבישראל מניחין תפילין. והא דאייתי הא דר' ינאי משום דאייתי' לה בכוליה תלמודא בהדי הא דאלישע אייתי נמי הכא וכאתחולי מלתא היא. אבל רש"י ז"ל לא פירש כן (בד"ה דא"ר ינאי), ואין פירושו מחוור בעיני כאן.

פרק תשעה עשר בעזר הצור:

ר' אליעזר וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על זאת המסכתא שאחד מחלקיה הוא מה שהותר בקצת מלאכות לצרך מצוה וזה הפרק הוא מכלל זה החלק ובפרט במצות מילה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר אם הותר מכלל מכשיריה של מילה להיות דוחה שבת כמילה עצמה אם לאו השני במה שהותר לעשות לקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה השלישי בקצת קטנים שאין דוחין שבת מפני מילתם הרביעי בקצת סבות שמאחרין את המילה בשבילם ועושין אותה שלא בזמנה ושמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ואם עשה כן שלא כדין אם חייב אם פטור וכן שמאחרין את המילה גם כן לחולשת התינוק ובביאור עניני גוף המילה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגלה ובסכנה מכסהו על פי עדים ועוד אמר ר' אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה שבת מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה שבת אמר הר"ם פי' מפני זה יביא אותו מגלה לחבובי מצוה ויכסה אותו בשעת הסכנה על פי עדים כדי שלא יחשדו אותו שהוא מחלל שבת וכשפשע בסכין יביא אותו בשבת אבל דרך גנות ור' אליעזר מתיר להביא דרך רה"ר ואינה הלכה כי העקר אצלנו שנתן ר' עקיבא אמתי והמילה אי אפשר מערב שבת לפי שמצותה בשמיני על כל פנים:

אמר המאירי והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת ר"ל איזמל למול בו מביאו בשבת ואמר על זה שמביאו מגלה כלומר שיהו הכל רואים שאיזמל הוא מביא ופי' בגמ' משום חבוב מצוה שאלו מפני החשד שלא יחשדוהו במביא כלים תחת כנפיו דיו שיביאהו מכסה ובעדים וכמו שאמר אח"כ שבשעת הסכנה שגזרו הגוים עליהם שלא למול מכסהו על פי עדים אלא רישא משום חבוב מצוה היא ועוד אמר ר' אליעזר שאם לא היה להם איזמל עושין אותו לכתחלה אפי' היה צריך לכרות עצים לעשות מהם פחמין לעשות מהם ברזל לעשות ממנו איזמל עושין את הכל שהוא סובר שכל מכשירי מצוה דוחין את השבת כמצוה עצמה:

כלל אמר ר' עקיבא כלומר בא לחלוק על ר' אליעזר לומר שמכשירי מילה אינן דוחין את השבת ואמר דרך כלל שכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת ופשע ולא עשאה אינה דוחה שבת אבל מילה שלא היה אפשר לעשותה מערב שבת דוחה שבת והלכה כר' עקיבא ונמצא שאין עשיית האיזמל או הבאתו ברה"ר דוחה שבת:

ולענין אם יכול להביאו דרך גגות וחצרות וקרפיפות לא נזכר במשנתנו ובגמ' הוזכר בענין זה מחלקת רבנן ור' שמעון שלדעת ר' שמעון מותר אף על ידי ישראל מפני שהוא סובר גגות וחצרות וקרפיפות רשות אחת הן ומותר לטלטל בכלן ר"ל שמותר לטלטל כלי ששבת בחצר מקרפף לגג שכלן רשות אחת הן ומטלטלין מזו לזו ר"ל שאם שבת כלי בחצר בין עירבו אנשי החצר ביניהם בין לא עירבו מותר להעלות מן החצר לגג ומן הגג לגג האחר ומגג לחצר אחר וכן כל המדינה דרך גגות וחצרות וקרפיפות אחר שלא נכנס לבית ואין בהם אפי' שבות ואפי' בדבר הרשות וכל שכן בדבר מצוה ודוקא לכלים ששבתו בתוכן ר"ל שהיו שם כשקדש היום אבל כלים ששבתו בתוך הבית ולא עירבו חצרות עם בתים אף לר' שמעון אסור אלא שיש להתיר בהן על ידי גוי מפני שהוא שבות שאין בו מעשה ולא עוד אלא שהרבה גאונים התירו למעשה על ידי גוי אף בהבאה דרך רה"ר הא על ידי ישראל אסור אלא בשבתו בתוכן ולדעת רבנן אסור מפני שהם סוברים שאינו רשות אחת ויש מגאוני הראשונים שפסקו כחכמים מהרבה ראיות אלא שאין בהם ראיה כלל חדא משום דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד ממה שפסקנו בכאן כר' עקיבא והרי מ"מ היה אפשר לעשות מבערב ועוד ממה שאמרו בפסחים ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת כלומר שלא לדחותם משום פסח אע"פ שיש במניעתו כרת ערל ממה שאמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר הזאה ממה שאמר הזאה שבות ואינה דוחה שבת איזמל דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רה"ר כך אין מביאין אותו דרך גגות וחצרות וקרפיפות וכן נעזרו ממה שאמרו בירושלמי ר' שמואל בר אבדימי הוה ליה למגזר רב ששנא בריה אנשו מייתי איזמל שיילין לר' מונא אמ' לון מישחק קונדיטון לא אנישיתון מייתי איזמל אנשיתון ידחה למחר:

ודברים אלו כלם כבר דחאום גדולי הפוסקים ממה שנפסק בהדיא בעירובין כר' שמעון וא"כ אין דין יחיד ורבים אמור במקום שנפסקה הלכה בתלמוד כיחיד ועוד שהרי בפרק זה הוזכר שעשו מעשה כר' שמעון ומעשה רב כמו שאמרו פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל בערב שבת והביאוהו בשבת דרך גגות וחצרות שלא כרצון ר' אליעזר שהיה מתיר אף ברה"ר ושלא כרצון חכמים שהיו אוסרים אף בדרך גגות וחצרות אלא כר' שמעון וכששבתו בתוכן כמו שביארנו ואם מפני שפסקנו כאן כר' עקיבא לא אמרנוה אלא במה שנחלק בה עם ר' אליעזר והוא הבאה דרך רה"ר אבל גגות וחצרות הוא מחלקת אחרת שלדעת חכמים יש בה איסור שבות ואין דוחין אותו אף במקום מצוה ולר' שמעון אין בה אפי' שבות שכלן רשות אחת הן ומותר לטלטל בהן אף בדברי הרשות וכבר נפסקה במחלקת זו הלכה כר' שמעון וזו של פסחים לא נאמרה אלא לדעת חכמים או אף לדעת ר' שמעון ובכלים ששבתו בתוך הבית וכן זה שהביאו מתלמוד המערב אפשר שלא היה להם מקום להביאו דרך גגות וחצרות בלא הפסק רה"ר או שלא היה האיזמל שובת בתוכן והם הם דברים הנראין ולא עוד אלא שגדולי המפרשים כתבו על הגאונים שחס ושלום שטעו בדבר פשוט כזה אלא שהם סוברים שמה שהעידו על מעשה הנזכר בפרק זה שהיה באיזמל ששבת בתוך הבית וקראו לדבר זה ברצון ר' שמעון שמאחר שר' שמעון מתיר כלים ששבתו בתוכם אף במקום הרשות דין הוא שיהא מתיר באיזמל אף בשבת בבית ועל זה אמרו שאין הלכה כר' שמעון להתיר בשבת במקום מצוה את האסור בו משום שבות וממה שאמרו באיזמל שהעמידו דבריהם במקום כרת:

וזה שכתבנו שגגות וחצרות וקרפיפות כלן רשות אחת הן ושמטלטלין בכלן בלא עירוב יש פוסקים דוקא בשלא עירבו אנשי חצרות עם הבתים שאין לחוש שיוציאו מן הבית לחצר אבל אם עירבו אסור שמא יוציאו מן הבית לחצר ויוציאו אח"כ מן החצר לגג ונמצאו מתירין בכלים ששבתו בתוך הבית וכן אמרה רב בעירובין ואע"פ שנחלק בו שמואל לומר שאפי' לא עירבו אין חוששין הלכה כרב באיסורי ואף על פי שאף ר' יוחנן חלק עמו שם ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן גדולי הגאונים פסקוה כרב ומכח שמועה האמורה בפרק זה במבוי שלא נשתתפו שאמרו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות ואם לא עירבו חצרות עם בתים מותר לטלטל בכלן אלמא כשעירבו גוזרין שמא יבא להוציא כלי מבתים לחצרות כמו שיתבאר למטה ומ"מ רוב פוסקים כתבוה כר' יוחנן כמו שיתבאר שם בע"ה ומ"מ כל שעירבו בין בתים בין חצרות וגגות וקרפיפות ומבואות עירוב אחד מותר אף מן הבית להם:

וכן לענין מה שהתחלנו לבאר בשם הגאונים שהתירו הבאת איזמל דרך רה"ר על ידי גוי הוא שכתבו קצת גאוני הראשונים כן וכן לעשותו אף מתחלה או להשחיזו אם נפגם והביאוה ממה שאמרו במסכת עירובין ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה ר"ל שנשפכו מים חמים שהכינו לו וקודם מילה היה שכל שנשפכו מימיו או נתפזרו סימניו לאחר מילה ודאי עושין לו בשבת אף על ידי ישראל מפני הסכנה אלא קודם מילה היה ואמר להו רבה ליתו ליה מגו ביתא כלומר דרך רה"ר ואמרו לו והא לא עירבו ניסמוך אשתוף והא לא שתיפו לימרו ליה לגוי וליזיל ולייתי והם מפרשים שיחם לו הגוי לכתחלה ויביא והקשה אביי ממה שאמרו הזאה שבות ואמירה לגוי שבות מה הזאה שבות ואינה דוחה שבת אף אמירה לגוי שבות ואינה דוחה שבת ואמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה ואין גורסין דהא מר לא אמר דלימא לגוי זיל אחים אלא שמפרשים בין שבות שיש בו מעשה כלומר שהישראל בעצמו עושה בו מעשה לשבות שאין בה מעשה אצל ישראל כגון אמירה לגוי אף למלאכה גמורה שאע"פ שיש מעשה גמור אצל הגוי מ"מ אין מעשה אצל ישראל ומעתה שבות של מעשה לישראל אסור אף במקום מצוה שבות של אמירה לגוי אף במלאכה גמורה מותר במקום מצוה ומטעם זה התירו חכמי פורובינצא בחבוריהם לומר לגוי להדליק לו את הנר לסעודת שבת וכן כל כיוצא בזה מהבאה דרך רה"ר או שאר מלאכות כל שהוא לצרך מצוה:

ויש מקשים לדבריהם שהרי מצינו אמירה לגוי בדבר שיש בו מלאכה אצל הגוי חמורה יותר ממעשה של ישראל בדבר שאין בו אלא שבות שהרי בפרק המצניע בההוא שיכבא דהוה בדרוקרת התירו להוציאו לכרמלית ולא הותרה קבורתו על ידי עממין אלא שתירצו קצת מפרשים לדבריהם שאין זה אלא מכבוד המת שגנאי הוא לו להתחלל עליו שבת ויום הכפרים במלאכה גמורה והראיה שהרי בכל המלאכות הנעשות בשבת מותר לערב בכדי שיעשו ואלו במת שנינו הרי זה לא יקבר בו עולמית ומ"מ גדולי הפוסקי' דוחים סברות אלו בהלכותיהם לומר שלא הותרה אמירה לגוי במלאכה גמורה אף במקום מצוה ואין מתירין במקום מצוה ליעשות על ידי גוי אלא בדבר שאלו עשאו ישראל אין בו אלא משום שבות וכשעושהו על ידי גוי הוא שבות דשבות והם גורסין בזו של עירובין ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה דהא מר לא אמר דלימא לגוי זיל אחים אלא דלייתי ופירוש הדברים לדעתם לא שני לך בדין אמירה לגוי שיש בה חלוק בין אמירה שאלו היה ישראל עושה היה בה מעשה ר"ל מלאכה גמורה ובין אמירה שאלו היה ישראל עושה לא היה שם מלאכה גמורה ואתה צריך לפרשה בהבאה דרך כרמלית שאף בישראל לא היה בו אלא משום שבות ואין הדברים חוזרין להזאה כלל אלא לגוף האמירה ונמצא שבמקום מצוה אין מתירין על ידי גוי אלא מה שאלו היה עושהו ישראל לא היה בו אלא שבות וזה שאמרו בלוקח בית בארץ ישראל שכותבין עליו אונו אפי' בשבת ורוצה לומר על ידי גוי משום יישוב ארץ ישראל הקלו בה ויש מתרצין שבזו ראוי להקל שאין בו חשש לבא הוא לידי כך שאינו בקי בנסח שטרותיהם ובגופן וכתיבה שלהם ואף גדולי המחברים נוטים לדעת זה וכתבו שכל שאינו אסור לישראל אלא משום שבות מותר לומר לגוי לעשותו בסבת מקצת חולי או צרך גדול או מצוה כגון לומר לו לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לו סכין למילה או להביא מים חמין להרחיץ את הקטן או המצטער מחצר לחצר בלא עירוב וכל כיוצא בזה כגון שופר ולולב אבל מה שהוא מלאכה גמורה לישראל אסור והחמירו עוד לומר שאף בערב שבת אסור לומר לו לעשותה בשבת וכן נראה מזו שאמרו בפרק ראשון אין משלחין אגרות מערב שבת וכו':

ומ"מ שבות דשבות שלא במקום מצוה באמירה מערב שבת יש מקילין והדברים נראין להחמיר הא בשבת עצמו אסור אלא במקום מצוה ואפי' בשבות דשבות שאין בו אלא אמירה בעלמא כגון מה שאמרו בפרק שואל לא יאמר אדם לחברו לשכור לו פועלים בשבת ופירושה לחברו גוי וכן שאין מקדישין ביום טוב מגזרת מקח וממכר ומקח וממכר עצמו גזירה שמא יכתוב וכשם שאסרנו אמירה לגוי בדבר שהוא מלאכה אצל ישראל במכשירי מצוה הוא הדין לצרך המצוה עצמה אא"כ בעשה שיש בה כרת ושעתו עוברת אבל מילה אין עשייתה בזמנה בכרת ותדחה עד למחר ובתוספות גורסין בההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה לישייליה לאימיה אי צריכה ליחם ליה עכו"ם אגב אמיה וזו ראיה לגדולי הפוסקי' ומגדולי הדורות שלפנינו החמירו אף בשבות דשבות אף במקום מצוה ולא הותרה לדעתם אלא בצרכי מילה ובחולה ואין לנו היתר בשבות דשבות יותר משבות של מלאכה אלא באלו וכל שכן שלא במקום סרך מצוה שהרי בדליקה לא התירו לומר לגוי לכבות אע"פ שאלו היה הוא עצמו מכבה לא היה בו אלא שבות לדעת הפוסקי' במלאכה שאין צריכה לגופה פטור ומ"מ מצינו שהתירו שבות הנעשה על ידי ישראל במקום פסידא כגון צנור שעלו בו קשקשים שהתירו למעכן ברגלו אלא שהוא דבר שאינו ניכר כלל:

זהו ביאור המשנה ומה שנראה לנו לגלגל בפסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בשר עוף בחלב אסור מדברי סופרים ומ"מ יש נוהגים לאכל חלב וגבינה אחר בשר עוף ויש נזהרין אף מזה וכבר ביארנו הענין במקומו במסכת חולין בפרק כל הבשר וכן מה שנתגלגלו בו מענין תפלין שלא לישן בהם ושלא להפיח בהם כבר ביארנו הענין במקומו במסכת ברכות:

פרק רבי אליעזר דמילה

תוס' בד"ה ר"א אומר כו' וא"ת ויביאו התינוק כו' דהשתא ליכא איסור שבת כלל כו' עכ"ל. ר"ל מדאורייתא ליכא איסור שבת כלל כיון דחי נושא את עצמו לכ"ע באדם כדאמרינן בפרק המצניע ומיהו איסורא דרבנן ודאי דאיכא כדמוכח בפ' מפנין דאשה מדדה את בנה אפי' ברה"ר דא"נ מגבה ליה חי נושא את עצמו כפרש"י שם משמע דאינה נושאה להדיא בנה ונראה דלא נחתי הכא לאקשויי הכי ויביאו התינוק כו' מההיא דר"ל דכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב כו' דבלאו הכי קשיא להו לקמן מיניה דר"ל אהך דר"א והניחו הדבר בקושיא אלא דמסברא נחתי הכא להקשות אמאי (לא) נקט לר"א תיקון דהבאת איזמל טפי ה"ל למינקט הבאת תינוק כו' ובתירוצם שני שכתבו הכא כדי למהר המצוה לא ניחא להו לתרץ הך דר"ל לקמן דכיון דיכול לקיים שניהם משום כדי למהר המצוה לא אמרי' ליה לעבור עבירה ולא דמי לההיא דהתם באומר אבי הבן לקוץ כו' דמסיק בדליכא אחר דהתם כיון דליכא אחר ואם נמתין עד שיבא אחר תעבור זמן מילה משא"כ הכא דכך יעשה המצוה בזמנה דרך חצירות וגגות כמו דרך רה"ר ואין לחוש אם יתאחר קצת ודו"ק:

בד"ה שש אנכי במדרש למנצח על השמינית כתיב הנדרש כו' עכ"ל ר"ל דרשה שהביא רש"י שהיה דוד משמח עצמו בבית המרחץ כיון שנסתכל במילה דרשינן לה במדרש מהאי קרא למנצח על השמינית מזמור שהיה משמח ואמר שירה על המילה שנתנה בשמינית והכי איתא פ' התכלת ע"ש ומהרש"ל הגיה לאין צורך וק"ל:

עיר א' בא"י שהיו כו' והיו מתים בזמנן כו'. והוא מדה כנגד מדה על שהיו מדקדקין לעשות כלי מילה אפי' בשבת כדי לקיים מצות מילה בזמנה גם הם מתו בזמנן ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר יצחק היה הראשון שנימל לח' בזמנו מת בזמנו אברהם שנימול שלא בזמנו מח ה' שנים קודם זמנו כדאמרי' פ"ק דב"ב וק"ל:

שש אנכי על אמרתך כו'. עי' פירש"י ויתפרש האי קרא שש אנכי וגו' ע"פ הדרש שהביא והוא בפ' התכלת דדוד היה מצטער כשראה עצמו במרחץ ערום בלא מצוה אחרי זאת כשמצא המילה היה שש עליה כמוצא שלל רב בלי טורח מלחמה כן מצא בגופו המילה תמיד בלי טורח ומעשה כלל משא"כ התפילין והציצית ומזוזה שאין תמיד עליו בלי עשייה וק"ל:

בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו כו'. מפורש פ' יוה"כ:

כאלישע בעל כנפים כו'. כתבו התוס' פ' במה טומנין מדנעשה לו נס מסתמא היה זהיר בהן והיה לו גוף נקי כו' ע"ש ובהאי לישנא דקראו אותו בעל כנפים רמזו בו שהיה גוף נקי כמלאכים הללו שנאמר בהו ובעל כנפים יגיד דבר וק"ל:

ינקרו את מותו כו'. שהוא מקום תפילין שבראש ועל של ראש גזרו שהיא מונחת בגלוי ונאמר בה וייראו ממך וגו':

מ"ש כנפי יונה כו'. ר"ל דודאי דהוצרך לו למנקט במלתיה שום דבר כדי להציל עצמו ושפיר קאמר כנפים אבל יונה לא הוה איצטריך ליה למנקט במלתיה אלא הוי ליה למימר סתם כנפים ויהיה במשמע נמי של שאר עופות ומשני משום דדמי כ"י ליונה כו' כנפים מגינות כו' עי' פירש"י אבל התוס' פ' במה טומנין פירשו בע"א ע"ש:

מצות מגינות עליהם כו'. היינו כמ"ש בפ' היה נוטל דמצוה אגוני מגנא מן הצרה אבל אצולי מן החטא לא מצלי וכפי' הר"ש בתוס' שלא עשה כהוגן במה שלא מסר עצמו לומר תפלין הן:

במתני' פחמין לעשות ברזל וכו' אמר ר"ע וכו' מילה שא"א לעשותה וכו' כצ"ל וכן הגירסא ברי"ף ובהרא"ש אבל יש לדקדק דלפי זה לא בא ר"ע אלא ליתן טעם דמפני מה מכשירין אינן דוחין את השבת ומילה עצמה דוחה וקאמר דמכשירין אפשר לעשותן מע"ש ולכך אין דוחין השבת ומילה עצמה א"א לעשותה מע"ש ולכך דוחה השבת וא"כ לא שייך בזה לומר כלל אמר ר"ע דמה כללא איכא הכא ונראה דכל הדברים הצריכים קודם המילה דהיינו חתיכת הערלה כגון סכין וכיוצא נקראים מכשירי מילה וכל הדברים הצריכים לאחר חתיכת הערלה כגון פריעה מציצה איספלנית וכמון ושאר דברים המבוארים כמשנה שאחר זו נקראים צרכי מילה ולזה קאמר כלל אמר ר"ע דבין מכשירי מילה ובין צרכי מילה כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת וכדתנן לקמן אם לא שחק מע"ש לועס בשיניו ואם לא טרף יין ושמן מע"ש ינתן זה בעצמו וזה בעצמו וכו' דהיינו דרך שינוי אבל אסור ללעוס ולטרוף וק"ל:

בגמ' אמר רב אשי מתני' נמי דיקא דקתני ובשעת הסכנה מכסהו על פי עדים בסכנה אין וכו' ונראה דדייק לה דאם איתא דה"ה דגם שלא בשעת הסכנה מכסה ע"פ עדים א"כ לא הו"ל למתני בשעת הסכנה כלל אלא הכי הל"ל אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגולה או מכסהו על פי עדים ואנא ידענא דבשעת הסכנה דא"א להביא מגולה מביאו מכוסה ע"פ עדים אלא ודאי להכי תני ובשעת הסכנה למידק מינה דדוקא בשעת הסכנה מביאו מכוסה ע"פ עדים אבל שלא בשעת הסכנה דוקא מביאו מגולה אבל מכוסה על פי עדים לא ודו"ק:

לוי איקלע וכו' כי אתא לקמיה דרבי אמר ליה אמאי לא תשמתינהו וכו' כצ"ל ולא גרסי' רבי אמי וכן הוא בחולין דף קי"ג דתנן ר' יוסי הגלילי אומר וכו':

ברש"י ד"ה ר"א אומר וכו' וקאי אמתני' דפרקין וכו' הוקשה לו לרש"י למה לא הוזכר שם מילה כלל בדברי ר"א כיון דבמילה איירי לכך כתב וקאי אמתני' דפרקין דלעיל וכו' ולכך לא הוצרך להזכיר מילה דבמילה איירי לעיל וק"ל:

ד"ה נאמר לא תאכלו כל נבלה וכו' כל האסור משום נבלה נוהג בו איסור בשר בחלב פי' אפי' חיה לאפוקי ר"ע דדריש ג' פעמים כתיב גדי בתורה ואתי למעוטי גדי ולא חיה גדי ולא בהמה טמאה גדי ולא עופות:

ד"ה דאמר ר' ינאי וכו' אלמא לא זהירי בהו ושמעינן מינה דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו עכ"ל משמע מפירש"י דגמ' הביא ראיה מר' ינאי לתרי מילי חדא מדקאמר צריכין גוף נקי כאלישע וכו' ש"מ דלא הוו כ"ע זהירי בהו ולהיות להם גוף נקי כ"א אלישע וגם לא מסרו עליה אלא אלישע וק"ל:

בתוס' ד"ה ר"א אומר וכו' דהשתא ליכא איסור שבת כלל וכו' ע"כ צ"ל דלישנא דכלל דכתבו תוס' לאו דוקא הוא דע"כ אית ביה על כל פנים איסור דרבנן דאל"כ לא יתיישב לפי התירוץ השני שמשני ועוד יש לפרש כיון דיותר בקל יביא הכלי וכו' שרי ר"א כדי למהר המצוה כדמוכח בגמ' דאמר פעם אחת שכחו וכו' ולקמן בסמוך בדף זה ע"ב ד"ה ומי שרי כתבו התוס' בהדיא דבמקום דיכול להביאו בהיתר גמור לא שרי ר"א להביאו דרך רה"ר וק"ל:

בא"ד דקטן צריך לאמו הוא וכו' פי' וא"כ לא ירויח במה שיוליך התינוק אל הסכין שהרי אח"כ יצטרך לחזור ולהביאו לאמו דרך רה"ר דהוי איסור שבת דאורייתא דבחזרה לאלתר הוי התינוק חולה והוי ככפות דלא שייך ביה חי נושא את עצמו וכיון דע"כ יצטרך לבא לידי איסור אף כשיביא התינוק אצל הסכין א"כ עדיף וקל טפי להביא הסכין אצל התינוק וק"ל:

ד"ה שש אנכי במדרש למנצח על השמינית כתוב הנדרש על המילה שניתנה בשמיני וכו' לשון זה קשה ליישבו ובספר ח"ש הגיה במזמור למנצח על השמינית וכו' ופי' בו פי' דחוק כאשר יעויין משם אבל ל"נ להגיה כן במדרש למנצח על השמינית הכתוב נדרש על המילה שניתנה בשמיני וכו' וכוונת התוס' בזה להביא ראיה שהפסוק שש אנכי נאמר על המילה שהרי גם הכתוב למנצח על השמינית נדרש ג"כ על המילה ששמח בה דוד ואמר עליה מזמור והביאו עוד לראיה יותר וכן אמרי' ויעש אברהם משתה דרשו ג"כ שעשה משתה ביום המילה ועשה בה שמחה ועל זה קאמר גמ' שקבלוה בשמהה וק"ל והא דמביא גמ' פסוק דשש אנכי ולא הביאו לראיה פסוק מזמור למנצח על השמינית משום דפסוק שש אנכי נאמר בשם כנסת ישראל כולה וכן משמע מפירש"י משא"כ המזמור שלא אמרו דוד אלא על עצמו ודו"ק:

ד"ה אמר ליה כנפי יונה הרי שלא מסר עצמו וכו' כוונת התוס' לומר שהגמ' מביא ראיה שגם אלישע עצמו לא מסר נפשו עליה ומה שפירשו התוס' כן ושינו מפירושו של רש"י שפי' שמביא ראיה שלא מסרו עליה אלא אלישע משום דהוה משמע דלא מקרי מסרו עצמן אא"כ מסרו כולם וזה אינו דהא אפי' בע"ז לא מסרו כולם עליה למיתה כדאשכחן בימי נבוכדנצר שלא מסרו עצמן למיתה אלא חנניה מישאל ועזריה ומה שפירשו התוס' שלא מסר עצמו לומר תפילין הן ולא פירשו שלא מסר נפשו שנטלן מראשו עיין לעיל בתוס' פ' במה טומנין ד"ה נטלם מראשו שפי' שם דבזה לא עשה שלא כהוגן ע"ש:

רבי אליעזר דמילה פרק תשעה עשר :

גמ' והיו מתים בזמנם כו'. נ"ב ואע"פ שאין הלכה כר"א היינו משום דרבים פליגי עליה אלו ואלו דברי אלהים חיים. תוס':

בעל כנפים מאי היא אמר אביי שלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שש אנכי וגו' במזמור למנצח על השמינית כתוב כו' כצ"ל. ונ"ב פי' שם כתיב אמרות ה' אמרות טהורות וא"כ שמעינן שאמרת האל היא המילה א"כ שש אנכי על אמרתך קאי על המילה שהיא אמרת האל וק"ל (עיין במהרש"א):

גמ' תניא נמי הכי כו'. מיתורא דאינו מביאו מכוסה משמע ליה אפילו מכוסה על פי עדים לא [דהא גם מתני' פי' מגולה אין מכוסה לא] ורש״י שכתב טעמא דר״א דאמר מגולה אין כו' ר״ל והדיוק מכוסה לא ר״ל בלא עדים:

גמ' ת״ש ובסכנה כו'. [אף דגם בברייתא קתני עדים ומ״מ מיבעי ליה. מ״מ פשיט ממתני' טפי] מלשון מכסהו ע״פ עדים דמשמע ראובן מכסה ע״פ עדים אחרים חוץ מהמכסה משא״כ לשון שהיינ״ו מביאי״ן מכוסה סובל לפרש שהבאה היה ע״פ עדים עם המכסה. ואפשר לומר עוד מה שמביא האריכות ובסכנה כו' אף דלכאורה עלה [על לשון עדים] קאי [האיבעיא] דס״ד דהפשטן דהאיבעיא לא מסופק מעולם בלשון עדים דמשמע תרי חוץ ממנו רק דלמא נוהגין כו' במעשה שהיה כך היה וה״ה בחד להלכה ופשיט ממתני' דקתני דינא. ודוחה כו':

גמ' שאין לו חלב אם. כבר אמרנו על ויקח חמאה וחלב כו':

גמ' שמסרו ישראל עצמן כו' כחנניה מישאל ועזריה וכמו שאמרו מה ראו חנניא מישאל ועזריה שמסרו עצמן וכו'. וכל שלא מסרו עצמן כו' [כאלישע] דרץ מלפניו כו' [וכפי׳ תוס' בד״ה אמר ליה. ולא כטעמייהו]:

גמ' ולא אמר ליה שאר עופות כו'. איונה נתן טעם שנמשלו ליונה בקרא. והטעם כמו שאמר במדרשים מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה כו'. ואכנפים נתן טעם משום מגינות. ולכך א״ל דמייה לחרטום של שאר עופות. ואולי מה יונה מיוחדת בהגנה שלה מכל העופות אף ישראל מיוחדים בהגנה שלהם מכל האומות:

ברש״י בד״ה משום חשדא וסיפא דמתניתין כו' ודאי משום חשדא כו'. דאלו (כאן חסרים איזה תיבות) [שייך בע״פ עדים ג״כ חיבוב] מצוה במה שמפרסם לעדים תיבעי ליה הכל בסברת חיבוב מצוה אי רישא דוקא מגולה [ולא מכוסה ע״פ עדים אף דאיכא נמי חיבוב מצוה] כיון דאפשר וכן צ״ל הא דלא מבעיא הכל בחשדא דס״ל לתלמודא אלו היה בעל פי עדים ג״כ קצת חיבוב מצוה פשיטא דרישא לאו דוקא מגולה וכן בחשדא כיון דבעדים ניצול מחשדא אף דבמגולה עדיפא קצת להוציא מחשדא מ״מ לולי סברת חיבוב מצוה דיש במגולה ולא בע״פ עדים פסיקא ליה דרישא לאו דוקא:

ברש״י בד״ה נאמר לא תאכלו כו' ונאמר באותו פסוק עצמו לא תבשל כו'. לאשמעינן דגדי לאו דוקא וה״ה שאר בהמות וחיה יכול אף עוף כו'׃

ברש״י בד״ה שש אנכי כו' אמירה יחידה כו'. מדלא כתיב אמרתיך ביו״ד:

בתוס' בד״ה ר״א אומר כו' מביאו בשבת כו' ליכא איסור שבת כלל כו'. מדאורייתא דמדרבנן אסור כדמשמע סוף מפנין אשה מדדה את בנה כו' ע״ש ברש״י. וכן צ״ל לועי״ל [דעכ״פ איכא איסורא דרבנן] דאל״כ כיון שיש להביאו בהיתר גמור משום למהר לא שרי כמ״ש התוס' בסמוך [ע״ב בד״ה ומי שרי] ועיין לעיל (שבת דף צ״ד) בתוס' בד״ה אבל אדם נושא את עצמו דרשב״א ס״ל דקטן שאני ואולי לכך העמיד הרשב״א קושיתו בגמרא [ריש ע״ב] בתוס' בד״ה שלא ברצון כו' דמשום שיביאו התינוק לא קשה דקטן ככפות דמי או משום דכאן י״ל יש לומר הראשון׃
אין להקשות אמאי הקשו כאן בוא״ת בלא ר״ל ובקשה לרשב״א בסמוך ע״ב הקשו מר״ל דלא קשה מידי דכאן דלא אסקו אדעתייהו עדיין סברא למהר מצוה שייך שפיר להקשות אליבא דכ״ע בלא ר״ל מכח סברא דלמה נעשה איסור דאורייתא שלא לצורך קיום מצוה ותירצו בועי״ל כיון דיותר כו' לזה הוצרכו לסתור סברא זו מר״ל דלקמן (שבת דף קל״ג ע״א) דבאיכא אחר היה צריך לחזר עליו על מי שאינו מתכוין לתקנו בקציצת הבהרת ולא אמרינן כדי למהר המצוה שרי אפילו באבי הבן עצמו:

בתוס' בד״ה אמר ליה כנפי יונה כו'. לפירוש רש״י אתרווייהו מייתי ראיה מר' ינאי [אהך דלא מסרו עצמן כו׳ ושעדיין הוא מרופה בידם. משא״כ לפי' תוס' מייתי אהך דלא מסרו מאלישע דאף הוא לא מסר עצמו ושעדיין רפוי' מדר' ינאי] ומיאנו בפירושו דאע״ג דבע״ז נמי לאו כולי עלמא מסרו עליה רק יחידי סגולה מצינו כחנניה מישאל ועזריה וה״נ מצינו אלישע. ולפירושם אלישע גופיה אף שלא מסר עליה אפ״ה לא היתה מרופה בידו שהרי זהיר בה טובא כמו שאמרו צריך גוף נקי כאלישע כו' אפשר דמרופה פירושו דלא זהירי בה רובא דעלמא. ועיין לעיל פרק במה טומנין (שבת דף מ״ט) מ״ש התוס' שם:

גמרא [מאי עדים שראויין להעיד במקום אחר. נ"ל דר"ל לאפוקי אם הם קרובים זה לזה דפסילי לעדות ביחד בכל מקום. עי' ספ"ח בגיטין במשנה בלישנא דר"ע] :

שם לוי איקלע לבי יוסף רישבא. וכ"ה (בחולין קטז נד) ובמדרש איכה בפסוק ותזנח איתא יוסף רישא (וע"ש דהוה צייד) וסיים שם ול"ק ליה יוסי רישא אלא דלא הוה מאכליה אלא מוחין דעוף וקרוב לומר שהוא הוא ובגמרא ט"ס וצ"ל רישא:

שם והביאוהו בשבת שלא ברצון ר"א כצ"ל. ומה שהגיהו בינתיים בד"ח דרך גגות ודרך חצירות הוא שבוש וכן ליתנייהו ברי"ף ורא"ש וכ"נ מהתוס' לקמן ע"ב ד"ה ברצון ע"ש:

עִיר אַחַת הָיְתָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהָיוּ מֵתִים בִּזְמַנָּם. נראה בס"ד הטעם דאמרו רבותינו ז"ל במדרש (באוצר המדרשים עמוד רכב) שבת שקולה כנגד כל התורה, ומילה נמי שקולה כנגד כל התורה, ולא ידענו מי גדולה, אך ממה שראינו שמילה בזמנה דוחה שבת נמצא מילה גדולה משבת, משל לאשתו של מלך ואשתו של המשנה שהיו מהלכין בעגלות ביחד ולא היו יודעין מי זאת הגדולה, כיון שבאו לגשר נדחית עגלה של אשת המשנה, וידעו בבירור אשר ראשונה היא אשתו של מלך עד כאן, ולכן אותם שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר להביא כלי המילה מגולין שנודע בזה מילה בזמנה דוחה שבת, בזכות זה הָיוּ מֵתִים בִּזְמַנָּם, והואיל ואמר במילה בְּדָמַיִךְ חֲיִי לכך הועיל זכות זה לענין החיים שלהם. ועוד נראה לי בס"ד הטעם, דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער טעמי המצות) בסוד המילה שיש ע"ח אורות חסדים בענין שלשה הויו"ת, אך השמונה אורות הם מכוסים והשבעים הם מגולים, ואלו השבעים המגולים נמשכים על ידי המילה, ונרמזו באותיות 'מל' דמילה שהוא מספר ע', וזה סוד (בראשית כא, ח) בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק, ודרשו רבותינו ז"ל 'הִגָּ' 'מֵל', שחילוק אותיות 'הג' שהם ח' אורות המכוסים מן אותיות 'מל' שהם שבעים אורות מגולים עיין שם. ואמרתי בס"ד לכך כלי המילה נקרא אזמל שהוא 'אז' 'מל', אז הוא ח' אורות המכוסים, ו'מל' ע' אורות המגולים, נמצא באזמל שהוא כלי המילה נרמזו בו אורות המכוסים ואורות המגולים, ולהכי סבירא ליה לרבי אליעזר שיביא הכלי שהוא האזמל מגולה משום חיבוב מצוה מפני שבו נרמזו אורות המגולים גם כן. וידוע קצבת חיי אדם הם שבעים וזו מיתה בזמנה, ולכן בזכות חבוב מצוה שהיו עושין כרבי אליעזר, להביא האזמל שבו רמוז שבעים אורות המגולים היו מתים בזמנם שהוא שבעים שנה.

כָּל מִצְוָה שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם בְּשִׂמְחָה כְּגוֹן מִילָה. נראה לי בס"ד כי המילה היא באות ברית קודש שבו יש רמז לאותיות 'וה' כי הַגִיד עצמו הוא דוגמת וא"ו, והעטרה שבו היא אות ה"א כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל. נמצא באות ברית קודש ששם עושין מצות המילה יש רמז לאותיות 'וה' שהם לשון שמחה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (איכה רבתי א, לב) בין וי לוה ניצול רבן יוחנן בן זכאי. נמצא מצות המילה קבלו עליהם לעשותה במקום המורה על השמחה, לכך עושין אותה בשמחה.

רָבָא אָמַר: שֶׁלֹּא יִישָׁן בָּהֶם. יש להקשות בשלמא אזהרה של הֲפָחָה קשה לעמוד בה, שאין זה בידו, כי אולי יבא לו הפחה בעל כרחו, אך שֵׁינָה בידו היא ואינה קשה כל כך, כי מי זה גוברת השינה עליו ביום והתפילין לובש ביום? ונראה לי בס"ד לא שֵׁינָה ממש בלבד, אלא אבזריה דשינה גם כן, שהוא הסח הדעת דהוא חשוב כמו שינה, וזה דבר קשה הוא.

שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת רוֹמִי שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין עַל רֹאשׁוֹ, יִקְּרוּ אֶת מוֹחוֹ. מן פשט המאמר נראה דלא גזרו אלא על של ראש ולא על תפילין של יד, וצריך טעם לזה? ונראה לי בס"ד כי בתפילין של ראש כתיב (דברים כח, י) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ, ותניא אמר רבי אליעזר, אלו תפילין שבראש. לכך הקליפה צרה עיניה יותר בתפילין של ראש שהוא המטיל מורא על אומות העולם. או יובן בס"ד על פי מה שנאמר בגמרא (חגיגה ה:) דהראה אותו המין לרבי יהושע בן חנניה קמי קיסר, עַמָּא דְּאַהַדְרִינְהוּ מָרִיהּ לְאַפֵּיהּ מִינֵיהּ, והראה לו רבי יהושע בן חנניה עוד ידו נטויה עלינו! ולכן לא גזרו על שם יד דְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה עָלֵינוּ, אבל על של ראש בחושבם דהדר מרייהו אפי מנייהו, לכן אומרים 'לא יאות לכם להתקשט במצוה של הראש' וכיון דלא גזרו על של יד לכך אֲחָזָן בְּיָדוֹ כדי שיחשוב ההגמון שהוא תפילין של יד, וכיון דאמר לו מַה זֶה בְּיָדְךָ, שרצה לעיין ולראותו אם הוא של יד או של ראש, השיב לו כַּנְפֵי יוֹנָה שסמך על הנס. ונראה לי דיפה כיון לקראו כַּנְפֵי יוֹנָה, דידוע שהארבעה בתים עם הארבע פרשיות שבתוכם רומזים לבחינת י"ה דשם הוי"ה, וראש וסוף יוֹנָה שהם דוגמת כְּנָפַיִם הם אותיות י"ה. ונראה לי בס"ד דבזה הנס נעשה לו שתי הצלות, כי אם לא היה הנס היה מתחייב בשתים, א' על שעבר על גזרת מלכות שלבש תפילין, וא' על ששחק בזה הקסדור שאמר לו שהם כַּנְפֵי יוֹנָה, והיינו שהגין עליו שם י"ה שהוא שני אותיות שהם חו"ב [חכמה ובינה] שהם סוד התפילין הבתים והפרשיות ובזה ניצול שני הצלות, ולזה אמר כַּנְפֵי יוֹנָה ולא אמר כְּנַף יוֹנָה.

כָּל מִצְוָה שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם בְּשִׂמְחָה. נראה לי בס"ד, 'שִׂמְחָה' אותיות 'חֲמִשָּׁה' כי חמשה בחינות יסוד יש, וכמו שכתוב בשער הגלגולים, וכולם נתקנים ומאירים על ידי מצות המילה, לכן מִילָה [85] בגימטריא פ"ה, וה' פעמים טוֹב [17] גימטריא פ"ה כמנין מִילָה. וכיון שנתקן בה ה' בחינות יסוד, לכן עושים אותה בְּשִׂמְחָה שהוא אותיות בְּחֲמִשָּׁה, ומאחר דעושים אותה בְּשִׂמְחָה לכן מלין התינוק כשהוא בן ח' ימים שאין בו דעת להתעצב.

כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין עַל רֹאשׁוֹ יְנַקְּרוּ אֶת מוֹחוֹ. הא דהקפידו וגזרו על תפילין של ראש דוקא ולא על תפילין של יד, מפני כי הקליפה צר לה מן תפילין של ראש טפי, מחמת שני שי"ן דחקוקים בתפילין של ראש, שהם עוזרין לישראל מן יצר הרע, כי ש' גימטריא 'יצר' [300] והם אחד בשלש רישין, ואחד בארבע רישין, עוזרין את ישראל במלחמת יצר הרע, שנלחם עמהם בשבע ראשין שלו, שהם ז' כוחות טומאה, שכנגדם נקרא יצר הרע בשבע שמות כנודע (סוכה נב, א) ועוד, כי רובו של שם שדי הוא בתפילין של ראש.

וְרָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, וְרָץ מִלְּפָנָיו וְרָץ אַחֲרָיו. קשה, למה רָץ מִלְּפָנָיו מעיקרא, כיון שהיה בטוח שיעשה לו הקב"ה נס ויתהפכו לכנפי יונה, היה לו לעמוד במקומו ויאחזם בידו, וכשהיה קרב אצלו יאמר לו אלו כַּנְפֵי יוֹנָה! וכי היתכן שיחשוב שירוץ ולא יגיעו הקסדור?
ונראה לי בס"ד, שאם לא היה רץ אלא היה פושט התפילין ואוחזן בידו, היה חושב הקסדור שעשה על ידי כישוף ואחיות עינים ונהפכו לכנפי יונה, מאחר כי הקסדור ראה מרחוק שלובש תפילין בראשו ולכך רץ אחריו, על כן רצה להראות לקסדור שנהפכו לכנפי יונה בדרך נס מן השמים ולא על ידי כשוף, לכך בתחלה רץ אלישע להציל עצמו הצלה טבעית, ועתה יסבור הקסדור שאם היה יודע להפוך התפילין לכנפי יונה על ידי כשוף למה רץ, אלא ודאי הוא אינו יודע לעשות כשוף, ולכך רץ להציל עצמו, ואחר שהקסדור הגיע אצלו אז מן השמים עשו נס להצילו, שנהפך התפילין לכנפי יונה.

מַה יּוֹנָה זוֹ, כְּנָפֶיהָ מְגִינוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל, מִצְווֹת מְגִינוֹת עֲלֵיהֶם. נראה לי בס"ד, טעם שדימה המצות של ישראל לכנפים, מפני דכנפים 'גזעם מחליף' שאם יקצוץ כנפיו של עוף, דאז אינו יכול לעופף ולהביא מזונו, הנה אחר זמן יגדלו כנפיו ויעופף ויביא מזונו, כן מצות של ישראל אם חטאו ונעשו מצות שלהם בחלק הסטרא אחרא, ולא יקבלו ישראל מהם שפע והגנה, הנה יש לישראל תקנה בתשובה, ואז יחזרו המצות שלהם להם ויגינו עליהם. מה שאין כן העכו"ם אין להם תקנה בתשובה, ואם אבדו המצות שלהם אין חוזרים להם.
@22קלג: וְשׁוֹפָר נָאֶה
נראה הכונה של נאה על גוף השופר שתהיה מראיתו נָאֶה וגם עוד קולו נאה. ועל פי זה פירשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע בקולמוס דקאי על הכתיבה ולא על גוף הקולמוס שיהיה נאה, משום דשופר בעת מצותו שתוקע בו ניכר ונראה נוי השופר אם מראהו נאה, אבל הקולמוס אם גופו נאה אינו נראה נוי שלו בשעת המצוה שהוא קריאת ספר תורה. ולבלר זה דומה לקולמוס, דאין לפרש נאה על גופו של לבלר, אלא על כתיבתו ביושר השיטות ומדתם בראש ובסוף, וגם נקי מן הטעיות שלא יצטרך לעקור תיבה אחת או שתים ויכתוב במקומן, דבזה תתגנה הכתיבה, ואם טעה יהיה לו אמנות שלא יהיה ניכר עקירת התיבה אחר כך וכן כיוצא בזה. ועל כל פנים נראה דאם אפשר לעשות גוף הקולמוס נאה יעשה, מה שאין כן בלבלר אין לדקדק שיהיה גופו נאה, ואדרבה הנאה לא יבצר מהיות לו גסות רוח, ואם אינו נאה אלא מכוער יהיה לו שפלות בטבע.

גמ' בשלמא הוא ותרי. עיין תשובת הראנ"ח ח"א סי' פ"ט:

תוס' ד"ה רבי אליעזר וכו' וא"ת ויביאו התינוק. עיין לעיל דף צד ע"א תוספות ד"ה אבל אדם:

בא"ד כד למהר המצוה. עיין עירובין דף קג ע"ב תוס' ד"ה מה לי:

אם לא הביא כלים מע"ש וכו' הקשו תוס' דיביאו התינוק וכו' פי' ויהי' רק איסור דרבנן כדלעיל אשה מדדה בנה. ועמ"ש תוס' לעיל צ"ד ע"א סוף ד"ה אבל וכו' ועל זה תירצו תוס' למהר המצוה עדיף מלעשות איסור דרבנן. אבל אי הי' היתר גמור לא מהני למהר המצוה כמ"ש תוס' לקמן ד"ה ומי שרי וכו' ע"ש והטעם משום דבהיתר גמור הוה כמו טהורים וטמאים בהאי בית אב ביומא ו' ע"ב ע"ש. ואע"ג דמאחר המצוה קצת עי"ז. ועמ"ש תוס' עירובין ק"ג ע"ב ד"ה מה לי וכו'. ועוד נ"ל דמשום למהר המצוה הא קי"ל דאין זריזין טפי מצפרא כדכתיב וישכם אברהם בבקר עיין ריש פרק קמא דפסחים. וא"כ הוה סגי שיתחיל בהכנת צרכי המילה קודם אור היום בהיתר גמור דרך חצר מעורבת ואע"פ שיאריך הליכתו מ"מ יהי' שם בצפרא וימול בזריזות. ולא הי' מתירים להביאו דרך רה"ר משום קיצור דרכו. אך היות דמיירי דליכא חצר מעורבת וא"א אלא ע"י איסור דרבנן בחצר שאינו מעורב או להביא התינוק שהוא דרבנן לתוס' או ע"י שנים שיעשו מלאכה או פחות מארבע אמות וכדומה וזה א"א קודם אור היום דעדיין אין זמן מילה ולא ניתן שבת לדחות אפילו איסור כ"ש דרבנן בעלמא. וע"כ להמתין עד אור היום שהוא זמן מילה ואז למהר המצוה דרך ר"ה עדיף. ולקמן בברייתא נמי דקתני שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש ולא אמר שכחו ולא הביאו איזמל קודם אור היום ע"כ מיירי דליכא חצר המעורבת דהוה היתר גמור. דא"כ לא חשו להביא מע"ש משום דאפשר למהר המצוה קודם אור היום אע"כ לא הי' שם חצר המעורבת וק"ל:

ולקמן ד"ה שלא ברצון הקשו תוס' ממילה בצרעת דאמרינן ליעבד אחר. ותי' מגיני שלמה דמילה בשבת הותרה ומילה בצרעת דחוי' ע"כ מהדרין למצוא אחר. ודבריו צל"ע דא"א לחלק בין מילה לצרעת דהא בעי למילף לקמן קל"ב מילה בשבת ממילה בצרעת ולהנ"ל הא לא דמי ואיצטרך קרא בשבת שתהי' הותרה. ועוד הא הרמב"ם פסק רפ"ב משבת דפקוח נפש דחוי' ואי ס"ד מילה הותרה א"כ ע"כ גם פ"נ הותרה דאתי' ק"ו ממילה עיין לקמן קל"ב ע"א. אבל ה"ל למימר מרגניתא דודאי לדינא קיי"ל בין מילה בשבת בין בצרעת דחוי' היא ומש"ה פריך למיעבד אחר. אבל לר"א דאפי' מכשירי מצות דוחה שבת בודאי הותרה שבת לגבי המצות כולן. ועיין יומא ס"פ טרף בקלפי שבת הותרה טומאה דחוי' וכבר נתעוררתי על זה במקום אחר. ועיין רש"י חולין פ"ד ע"ב מייתי מילה דוחה שבת מק"ו מצרעת וצ"ע הא מביום אפי' בשבת נפקא. וי"ל ע"פ מ"ש מהר"ם מר"ב דמייתי רא"ש ס"פ יוה"כ דפ"נ בשבת הותרה. וי"ל דס"ל דאתי' מק"ו ממילה ומילה נמי הותרה כיון דאתי' מביום. והתם בחולין בעי למימר כיון שניתן שבת לדחות אצל חולה בשחיטה ניתן נמי לדחות לכסות ועכצ"ל דס"ל להאי אמורא דפ"נ דחוי' דאי הותרה לא אמרינן הואיל ואשתרי אישתרי כמבואר בזבחים ל"ב ע"ב ואע"כ ס"ל פ"נ דחוי' וא"כ מילה נמי דחוי' וע"כ לא אתי' ליה מביום אלא מק"ו מצרעת. ואכתי צ"ע מה לי דחיית צרעת או דחיית שבת אי הותרה הותרה אי דחוי' דחוי':

כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר וכו' עי' תוס' מנחות צ"ו ע"א ד"ה כלל וכו' וי"ל דיש בכל א' ריעותא דחביתין המה קרבן יחיד ולית בי' כרת ומילה אע"ג דאית בי' כרת אינו צורך גבוה כדלקמן בשמעתין ופסח הוה דחיית שבת לצורך הלילה כמ"ש סברא זו בתוס' פסחים סוף ד"ה ומה וכו' ע"ש:

מילה שא"א לעשותה מע"ש משמע דוקא מילה וכן פירש"י אבל שום מכשירין לא אפי' נשבר סכינו בשבת מ"מ כיון שעכ"פ מין מכשירין אפשר לעשותן מע"ש שוב אינן דוחין שבת. אמנם איכא רבנן דאית להו דיעה שלישית בעירובין ק"ג ע"א וברש"י שם ד"ה אלא הא וכו' וכן פסק שם רמב"ם. ואולי יש לחלק בין עבודה דשבת דמשמע ס"פ טרף בקלפי דהותרה ובין מילה דדחוי' וצ"ע. ועיין פסחים פ' אלו דברים בהזאה בשבת שחל ז' שלו ולא הי' אפשר מקודם התם י"ל משום גברא לא חזי ע"ש בש"ס ותבין:

עדים שראוים להעד במקום אחר. נ"ל פשוט דלאו דוקא אלא אפי' נשים קרובים ופסולים כשרים לכך ורק משום דתרי לא חשידי שיתחבר עם רשע המוציא בשבת מרשות לרשות בלי מצוה וזה יתחבר וילך עמו כל הדרך הזה וא"כ הוא רשע כמוהו. מ"מ לא שבקי התירא והי' נושאין בשנים דפטורים עכ"פ מחטאת ומשו"ה ליכא חשדא. אבל בעלמא ליכא תועלת בעדים היכי דאיכא למיחש לחשדא. ובס' שושנים לדוד הקשה מנר חנוכה מי שיש לו ב' פתחים וכו' וכן לעיל כ"ג ע"א בפאה ע"ש ולהנ"ל לק"מ:

תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. צ"ע דמנ"ל דה"ל גוף נקי לאלישע דלמא תפילין אין צריכין גוף נקי ולאלישע נמי לא ה"ל גוף נקי ואפ"ה נעשה לו נס. וי"ל דצ"ע על אלישע שנטל תפיליו מראשו הא חזינן דעדיין הי' בסכנה וצריך לנס. א"כ טוב יותר להניחם על ראשו דמצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלה משא"כ כשנטלם מראשו דהוה לא עסיק בה ולא מגינה אע"כ משום דהי' רוצה לכזב ולומר שהם כנפי יונה ולא רצה להוציא שקר מפיו בעוד שהתפלין בראשו שצריכין גוף נקי ובכלל זה שלא ישקר ויכזב וכמ"ש רמב"ם וב"י ומשו"ה סיכן עצמו והסירם מראשו אע"ג דהשתא הי' רחוק מההצלה כיון דהוה בעידנא דלא עסיק בה מ"מ נוח לו לסכן עצמו ממה שלא יהי' גופו נקי בדברי שקר בהיות תפלין על ראשו:

אמר רבי יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושים כרבי אליעזר והיו מתים בזמנם ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות ארם גזרה על המילה ועל אותה העיר לא גזרה. נראה דהטעם במ"ש אלו ואלו דברי אלהים חיים דשני הסברות אמת ונאמרו למשה בסיני כמ"ש הריטב"א ז"ל בשם רבני צרפת ז"ל אלא שההכרעה מסרה ה' לחכמי הדור. וכיון דסברת רבי אליעזר אמת ועיר זו ידעו שהיא אמת וקבלוה בשמחה מפני סיבה באו בשכרם שמתים בזמנם ולא תימא דמצד אחר היה להם איזה עונש. לזה אמר ולא עוד אלא כלומר מלבד שנשתכרו דהיו מתים בזמנם לא היה להם שום עונש אלא חיבה יתירה נודעת להם דמעשיהם רצויים דעל אותה העיר לא גזרו על המילה וה' אלהים אמת עזרם ומגינם לאור באור החיים:

עדיין עושין אותה בשמחה וכו' כד הוינא טליא שמעתי משם הרב הגדול מהר"ם ן' חביב זלה"ה שדקדק תיבת עדיין במשז"ל מפני מה ניתנה מילה בח' שלא יהיו העולם שמחים ואביו ואמו עצבין אבל בזה"ז שאינה יכולה ליטהר עד זמן הרבה היה ראוי שלא יהיה שמחה לז"א עדיין עושים אותה בשמחה. והקשו על הרב ז"ל דזה דברי רשב"ג וחומרת ר' זירא אחר כך. ואני בעניי אמרתי דיש לקיים דרך הרב ז"ל במ"ש פ' ערבי פסחים (פסחים דף קי"ב ע"ב) דציוה ר' ישמעאל בר' יוסי לרבי אשתך טבלה אל תזקק לה לילה ראשונה אמר רב ובנדה דאוריתא הואיל והוחזק מעיין פתוח וכו' ופירש"י קודם שהחמירו לישב ז' נקיים ואפי' רואות כל ז' טובלות ליל ח' וכו' ע"ש ומוכח דגם בימי התנאים התחילו להחמיר שלא ליזקק ליל ח' דירדה חולשא ולז"א עדיין עושין אותה בשמחה ואחר זמן נדפס ס' שארית יעקב להרב החסיד מהר"י אלגאזי זלה"ה ובו בפרק ראיתי שהביא דרך הרמב"ח והקושיא הנז' ואיהו מפרק לה ועתה אין הס' בידי רק זכורני שתירוצו לא הונח לי בו בפרק. והרב ישרש יעקב הביא דרך מהרמב"ח כולו ע"ש:

מתני' רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי. איזמל למול את התינוק וקאי אמתניתין דפרקין דלעיל דסליק מיניה וכל צרכי מילה עושין בשבת: מגולה. בפני הכל ובגמרא מפרש אמאי מצריך ליה לגלוייה: ובסכנה. שגזרו ארמאים על המילה: מכסהו ע''פ עדים. שיעידו שאיזמל של מצוה הוא מביא ולא יחשדוהו: כלל אמר ר''ע. נחלק על ר''א במכשירי מצוה שאין דוחין הואיל ואפשר לעשותן מע''ש: [ושאי אפשר לעשות מע''ש. כגון] מילה עצמה שא''א לה ליעשות דזמנה ביום השמיני דוחה שבת: גמ' טעמא דר''א. דאמר מגולה אין מכוסה לא: משום חיבוב מצוה. להודיע שחביבה מצוה עליו שמחלל שבת עליה: משום חשדא. שלא יחשדוהו שהוא נושא שאר חפציו וסיפא דמתני' דקתני ובסכנה מכסהו ע''פ עדים ודאי משום חשדא הוא אלא רישא מיבעיא לן דוקא מגולה קאמר אבל מכוסה ע''פ עדים שלא בשעת הסכנה לא ומשום חיבוב מצוה או לאו דוקא מגולה דטעמיה משום חשדא וה''ה למכוסה על פי עדים: אי אמרת בשלמא הוא ותרי שפיר. היינו דמיקרו עדים אלא הוא וחד מי מיקרי עדים איהו לגביה נפשיה מי מיקרי עד: ומשני שראוים להעיד במקום אחר. לעולם הכא עדות לא שייכא דלאפוקי מחשדא בעלמא הוא ואין כאן לא דיני ממונות ולא דיני נפשות שיהו שנים ומאי קרו להו עדים דאיכא גילוי מילתא ע''י השני ושנים קרו עדים בעדות אחריתי שאינו נוגע בה: לעשות ברזל. לאיזמל של מילה: היו אוכלין בשר עוף בחלב. כדלקמן: רישבא. ציד עופות: נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר. באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי משמע כל האסור משום נבלה נוהג בו איסור בשר בחלב: שש אנכי על אמרתך. אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות והיא מילה שישראל עושין וששים עליה דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ אבל זו מעיד עליהם לעולם כדאמרינן במנחות (דף מג:) בדוד שראה עצמו בבית המרחץ ונצטער אמר אוי לי שאני ערום מכל מצות כיון שנסתכל במילה נתיישבה דעתו: בשמחה. שעושין משתה: על עסקי משפחותיו. שנאסר להם קרובות: מרופה. רפיא: דא''ר ינאי תפילין צריכות גוף נקי. שלא יפיח אלמא לא זהירי בהו ושמעינן מינה דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו: יקרו. פוריי''ר בלעז לשון יקרוה עורבי נחל (משלי ל) ולשון תנקר לא נעלה (במדבר טז): את מוחו. שכנגד תפילין: קסדור. ממונה: מגינות עליהן. אינה נלחמת בחרטומיה אלא בכנפיה:

רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי כו' מביאו בשבת מגולה. וא''ת ויביאו התינוק אצל כלי דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו וי''ל דקטן צריך לאמו הוא ואחר המילה היה צריך להחזירו לאמו ואז הוי כפות לפי שהוא חולה כדאמרינן ביומא (דף סו:) אפי' תימא ר' נתן חולה שאני וגם אמו שהיא מסוכנת לא תוכל לבא אצל התינוק ועוד י''ל כיון דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר''א כדי למהר המצוה כדמוכח בגמרא דאמר פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע''ש והביאו בשבת שלא ברצונו שהביאו דרך חצרות וגגות וקרפיפות והיו יכולין להביא דרך רה''ר אלמא דשרי ר''א דרך רה''ר דהוי דאורייתא כדי למהר המצוה אע''פ שיכול לעשות [בענין] דליכא אלא איסורא דרבנן: שש אנכי. במדרש (שוחר טוב) למנצח על השמינית כתיב הנדרש על המילה שהיא בשמיני וכן אמרי' (פר''א פ' כ''ט) ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ביום ה''ג מל את יצחק דהיינו ביום השמיני דמילה כמנין ה''ג. ר''ת: אמר ליה כנפי יונה. הרי שלא מסר עצמו לומר תפילין הן. רבינו שמואל: