שבת קכט ע"א

דף קכט - א

אבל משעה שנסתם הקבר, בין אמרה  צריכה אני, לחילול, בין לא אמרה צריכה אני, וחברותיה אומרות שהיא צריכה - אין מחללין עליה את השבת.

רב אשי מתני לה הכי כדלעיל.

מר זוטרא מתני לה הכי:

אמר רב יהודה אמר שמואל: חיה, כל זמן שהקבר פתוח, בין אמרה צריכה אני, ובין אמרה אין צריכה אני - מחללין עליה את השבת.

ומשעה שנסתם הקבר: אם אמרה צריכה אני, מחללין עליה את השבת.

ואם לא אמרה צריכה אני, אין מחללין עליה את השבת.

אמר ליה רבינא למרימר: הא מילתא - מר זוטרא מתני לה לקולא, ורב אשי מתני לה לחומרא.

הלכתא כמאן?

אמר ליה: הלכה כמר זוטרא, משום דספק נפשות - להקל.

והוינן בה: מאימתי היא "פתיחת הקבר" ששנינו לעיל, שבזמן זה היא נחשבת לחולה שיש בו סכנה.

אמר אביי: משעה שהאשה תשב על המשבר, שהוא הכלי שיושבת עליו בזמן הלידה.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר: משעה שהדם שותת ויורד. ^[1]

ואיכא דאמרי לה: משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה, בזרועותיה, שכבר אינה יכולה ללכת בכוחות עצמה.

ותו הוינן בה: עד מתי הוי פתיחת הקבר?

אמר אביי: שלשה ימים מזמן הלידה.

רבא משמיה דרב יהודה אמר: שבעה ימים מעת הלידה.

ואמרי לה: עד שלשים יום מזמן הלידה.

אמרי נהרדעי: חיה, יש בה שלשה חילוקי דינים: ג' ימים, ז' ימים, ול' יום.

והשתא מבארינן להו:

כל ג' ימים ראשונים, בין אם היולדת אמרה צריכה אני שיחללו שבת בשבילי, ובין אם אמרה לא צריכה שיחללו שבת בשבילי [יש גורסין: ובין לא אמרה צריכה], בכל אופן מחללין עליה את השבת. ^[2]

כל ז' ימים הראשונים שאחרי הלידה, אם אמרה צריכה אני, מחללין עליה את השבת. אמרה לא צריכה אני, אין מחללין עליה את השבת.

כל ל' יום מהלידה, אפילו אם אמרה צריכה אני שיחללו את השבת, אין מחללין עליה את השבת. אבל עושין לה מלאכה על ידי ארמאי, גוי.

כדרב עולא בריה דרב עילאי, דאמר: כל צורכי חולה שאין בו סכנה נעשין על ידי ארמאי בשבת.

וכדרב המנונא. דאמר רב המנונא: חולה שאם לא יעשו לו דבר לצורכו, אין בו סכנה - אומר ישראל לנכרי לעשות עבורו מלאכה, והוא עושה.

אבל בדבר שיש בו סכנה, ישראל עצמו עושה עבורו. ^[3]

אמר רב יהודה אמר שמואל: לחיה - ל' יום.

למאי הלכתא קאמר?

ומבארינן: אמרי נהרדעי: לטבילה, שלא תטבול עד ל' יום מפני הצינה.

אמר רבא: לא אמרן שלא תטבול כל ל' יום, אלא שאין בעלה עמה, וטובלת לטהרות.

אבל אם בעלה עמה - בעלה מחממה בתשמיש, ואין חשש צינה.

כי הא דברתיה בתו דרב חסדא, שהיתה אשתו של רבא, שטבלה בגו בתוך תלתין יומין מהלידה, ומתוך כך, איצטניאת, הצטננה. ואמטוי לערסא, והביאו את מיטתה, בתריה דרבא למקום בעלה, לפומ בדי תא.

אמר רב יהודה אמר שמואל: עושין מדורה, היסק גדול, לחיה, כדי שתתחמם בו, בשבת. סבור מינה רבנן: רק לחיה, אין, מותר לעשות מדורה. אבל לצורך חולה, לא שרי.

ורק בימות הגשמים אין, שרי להסיק, אבל בימות החמה לא שרינן.

איתמר: אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: מי שהקיז דם, ונצטנן, או שהיה חולה - עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז.

שמואל הקיז דם, ולא מצאו עצים להסיק לו את המדורה,

ומשום כך: צלחו ליה, צוה שיבקעו עבורו, תכתקא דשאגא, כסא העשוי מתדהר, שערכו רב, ויסיקו לו בשברי העצים מדורה.

רב יהודה הקיז דם ולא היה במה להסיק עבורו.

ומשום כך: צלחו ליה, בקעו עבורו, פתורא דיונה, שולחן עשוי מעץ ארז.

לרבה, צלחו ליה, בקעו עבורו, שרשיפא, ספסל.

ואמר ליה אביי לרבה: והא קעבר מר בשבירת השלחן, משום איסור "בל תשחית".

אמר ליה רבה: בל תשחית דגופאי, שאני עלול לחלות מפני שלא יהיה לי במה להתחמם לאחר ההקזה, עדיף לי משבירת הספסל.

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם אפילו קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו, שאין לך בזיון גדול מזה שמהלך יחף בשוק.

ולמרות החשיבות הרבה שבמנעלים. אדם שהקיז דם, ואין לו מה שהוא יאכל לאחר ההקזה, ימכור מנעלים שברגליו, ויספיק מהם [יקנה בדמיהם] צרכי סעודה של הקזה.

והוינן בה: מאי צורכי סעודה?

רב אמר: בשר.

ושמואל אמר: יין.

ומבארינן טעמייהו: רב אמר בשר - נפשא חלף נפשא. ^[4]

ושמואל אמר יין, סומקא חלף סומקא. ^[5]

שמואל, ביומא דעבד מילתא, הקזה, עבדי ליה בביתיה תבשילא דטחלי, מאכל שעשוי מטחול והוא משופע בדם.

רבי יוחנן הוה שתי יין ביום ההקזה בשיעור רב, עד דנפיק תיהיא מאוניה, שיצא ריח היין מאוזניו.

ורב נחמן שתי יין בשיעור רב, עד דקפי טחליה, שהטחול שלו צף ביין.

רב יוסף שתי יין בשיעור רב, עד דנפיק היין מריבדא דכוסילתא, מהשריטות של ההקזה.

רבא ביום ההקזה קא מהדר אחמרא בר תלתא טרפי, יין שהתיישן ג' שנים. ^[6]

אמר להו רב נחמן בר יצחק לרבנן תלמידיו: במטותא, בבקשה, מנייכו. ביומא דהקזה, אמרו לבתייכו שיעשו סעודה חשובה, כי נחמן איקלע לגבן.

והיינו, שתודיעום כי אני סועד אצלכם, ויעשו סעודה חשובה, למרות שלא אבוא אליכם לסעוד.

וכולהו אערומי - אסירי. בר מהאי ערמה דשרי.

ומבארינן איזו הערמה מותרת:

האי מאן דעביד מילתא, הקזה, ולא אפשר ליה לקנות יין. לישקול זוזי מכא, יקח בידו מטבע של זוז שהוא רע ואינו יוצא בהוצאה ^[7] וליזיל לשב שבע חנותא, ובכל אחת מהחנויות יבקש מהמוכר לטעום מהיין שהוא כביכול מבקש לקנות, ובכל אחת מהחנויות יתנו לו לטעום מעט יין, ולאחר שהמוכר יראה שבידו זוז גרוע לא ירצה למכור לו. וכך ימשיך מחנות לחנות, עד שמכולם יחד יוצא לו דטעים שיעור רביעתא. ^[8]

ואי לא יכול למיעבד הכי, משום שאין לו זוז רע. ליכול שב תמרי אוכמתא, יאכל שבע תמרים שחורות. ולישוף מישחא בצדעיה, וימשח שמן על רכותיו, שהם דברים המחממים את הגוף. וניגני בשימשא, וישכב בשמש ויתחמם.

אבלט [שם גוי] אשכחיה לשמואל, דגני בשמשא, מצאו שהיה יושב בשמש.

אמר ליה לשמואל: חכימא דיהודאי. השמש, שהחום שלה בישא, רע לאדם - מי הוי טבא לו?

אמר ליה שמואל: יומא דהקזה הוא, וצריך אני להתחמם בחום השמש.

ולא היא, לא זה היה טעמו של שמואל.

אלא, אכן איכא יומא דמעלי שטוב בה חום שמשא בכוליה שתא, יותר מכל השנה.

והוא: יומא דנפלה ביה, היום שחל בו תחילת תקופת תמוז.

ושמואל סבר: לא איגלי ליה האי מילתא, ולכן אמר לו טעם אחר.

הגמרא מביאה כמה מימרות של רב ושמואל בקשר לענין הקזה. וסימנן:

(הקיל, ברוח, טעמא, שהה, סימן) רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: כל המקיל,, שהוא ממעט בסעודת הקזת דם, מקילין, ממעטים, מזונותיו מן השמים.

ואומרים: הרי הוא, אדם זה, על חייו לא חס, וכי אני אחוס עליו?

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: האי מאן דעביד מילתא, הקזה - לא ליתיב היכא דכריך זיקא, לא ישב במקום שיש בו חלונות שהרוח מנשבת בהם. כי דלמא שפי ליה אומנא, שמא הוריק לו האומן את כל הדם מגופו, ומוקים ליה ארביעתא, והשאיר בגופו רק רביעית דם, שזהו השיעור הפחות ביותר הנצרך כדי שיוכל לחיות. ושמא אתי זיקא תבוא רוח ושאיף מיניה, והרוח תחסרו מעט מהדם שנשאר לו, ועל ידי זה אתי יבוא לידי סכנה.

שמואל הוה רגיל ועבד מילתא דהקזה בביתא דשב לביני ואריחא. יומא חדא עבד, וארגיש בנפשיה. בדק וחסר חד אריחא. שרוחב הקיר היה שבע לבנים וחצי [לבנה היא 3 טפחים: 22.5=3*7.5]

רב ושמואל דאמרי תרוויהו: האי מאן דעביד מילתא, הקזה, ליטעום מידי, והדר ליפוק. משום דאי לא טעים מידי, ויצא, הרי אי פגע פגש בשכתא, במת, ירקא אפיה, מוריקים פניו.

ואי פגע במאן דקטל נפשא, במי שהרג את הנפש, הוא מת.

נסתם (הכלי) [הקבר] אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת ומסקינן לה לשמעתא דא"ל מרימר לרבינא הלכתא כי הא דמר זוטרא ספק נפשות להקל והוצרכנו לדקדק מאימתי פתיחת הקבר כדי לחלל באותו העת את השבת לעשות צרכי החיה.

ואמר אביי משתשב על המשבר. ואמר רב הונא בריה דרב יהושע משעה שהדם שותת ויורד כו' ודייקי מדלא אמר רב הונא עד שיתחיל הדם להיות שותת ש"מ קודם שתשב על המשבר קאמר וכאביי עבדינן ולא מחללי שבתא אלא עד שיהא שותת. קדם שותת ויורד ותשב על המשבר אבל דהא דאמר אביי משום רב יהודה עד מתי פתיחת הקבר ג' ימים בלבד אין הלכה כמותו. ולא כרבא דאמר משמיה דרב יהודה שבעה. אלא קיי"ל כנהרדעא דאמרי חיה ג' ז' ושלשים.

ג' בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה מחללין עליה את השבת. ז' אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת. סתמא עבדינן כמר זוטרא לקולא. שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת. אלא עושין לה ע"י ארמאי כדרב עולא בריה דרב עילאי דאמר כל צרכי הולד נעשין ע"י ארמאי בשבת וכדרב המנונא דאמר דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. חיה לא תטבול בתוך שלשים יום שמא תצטנן אמר רבא לא אמרן אלא שאין בעלה עמה.

אבל בעלה [עמה בעלה] מחממה.

אמר רב יהודה אמר שמואל עושין מדורות לחיה בשבת סבור מינה לחיה אין לחולה לא [בימות הגשמים אין] בימות החמה לא וכו' ומסקינן משמא דשמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה ואפילו בתקופת תמוז. שמעינן מינה אפילו לחולה ואפילו בימות החמה.

שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא. פי' שמואל הקיז דם ולא היה לו עצים מוכנים להדליק ולהתחמם בהן ובקעו לו שידה שהיו עציה עצי שאגא והן יקרים להודיע שאם יתמהמה עד שיביאו לו עצים יסתכן וכדתרגם ויבקע עצי העולה וצלח אעי דעלתא. רב יהודה צלחו ליה פתורא פי' שולחן העשוי מעצי יַוְנָס והן יקרים פי' יאבנוס. ורבה צלחו ליה שרשיפא והוא הדום לכסא וכולן טעם אחד. שאם לא ימהרו להתחמם יסתכנו.

אמר רב יודא אמר שמואל חיה כ"ז שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין שלא אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת. נ"ל בשאין שם חכמה ורופא עסקי', אבל הדברים שעושין לחיה בחול ידועין לכל לפיכך אע"פ שאמרה אין אני צריכה שיחללו עלי שבת שיכולה אני להמתין לערב כיון שידוע הוא שדבר זה עושין אותו לחיה וכל החיות צריכות לכך, אע"פ שאין אנו יודעין אם יכולה זו להמתין עד ערב ולא תבוא לידי סכנה מחללין עליה מספק ואין שומעין לה דילמא תונבא הוא דנקט לה, אבל משנסתם הקבר שומעין לה שאינה בחזקת מסוכנת לאותן הדברים שרגילות חברותי' לעשות לה. ועוד שיכולה להמתין. שלשים אפי' אמרה צריכה כיון שאנו יודעין שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומר' כן הכל בקיאין דמשום לידה אין לה סכנה לחמין ואי לאו דמסתפינא מרבוותא הייתי מפרש צריכה אני לרחוץ אבל אמרה לחלל עלי אפי' שלשים נמי מחללין. והא דאמרי נהרדעי שבעה אמרה צריכה אני מחללין איני צריכה אין מחללין קשי' דיוקא דרישא אסיפא אלא דספק נפשות להקל וסתמא (נמי) שאמרה צריכה אני כדברי רבינו ז"ל. אבל איני יודע עיקר דקדוקם של רבינו ושל ר"ח ז"ל בהא דהא ר"ה (דמקמי) אביי הוא שאמר משעה שהדם שותת דאיהו אמאימתי פתיחת הקבר קאי ומש"ה אמר משעה ולא אמר עד שעה ומשום דלא אמר משעה שיתחיל הדם להיות שותת אין בזה דיוק ותמהני לדבריהם למה פסקו כאביי והא ספק נפשות הוא ולהקל ובודאי הוה משמע דהלכתא כלישנא בתרא דאמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה אלא משום דלאו סימנא דסמכא הוא שיש זריזות ויש עצלות לא סמכי רבנן עלה והרמב"ם ז"ל הספרדי פסק משעה שהדם שותת ויורד:

אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין אמרה אין צריכה אני מחללין עלי' את השבת. נסתם הקבר אמרה אין צריכה אני אין מחללין עליה את השבת. לא אמרה אין צריכה אני מחללין עלי' את השבת. מאימתי פתיחת הקבר. אמר אביי משעה שתשב על המשבר רב הונא ברי' דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה. כתב רבינו הגדול בהלכות דייקי רבואתה ואמרו מדלא אמר רב הונא עד שיתחיל הדם להיות שותת ש"מ קודם שתשב על המשבר קאמר וכאביי עבדינן ולא מחללינן שבתא עד שיתחיל הדם להיות שותת ויורד ותשב על המשבר. והדין מימרא רבואתה קשי' עלי' חדא דרב הונא בריה דר"י היינו טעמ' דלא אמר עד שיתחיל הדם להיות שותת משום דאיהו נמי אמאימתי פתיחת הקבר קאי וסוגי' דלישנא הכי וכדתניא בעלמא (ברכות ב' ב') מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר'אליעזר ר' יהושע אומר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הכוכבי' שיעורא דר' אליעזר קדים וקאמר משעה ובפסחים [ב' ב'] מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה ר' אליעזר בן יעקב אומר משעת האור. ר' יהודה אומר משעת נץ החמה. ותנו רבנן [מועד קטן כ"ג א'] לענין אבילות מאימתי כופין את המטות. משיצא מפתת הבית דברי ר"א ר' יהושע אומר משיסתם הגולל. וכן כיוצא בהן הרבה. (ובדידן) [ובר מן דין] אמאי פסקי כאביי והא קי"ל ספק נפשות להקל וכההיא שמעתא גופי' אתמר בלישני אמר לי' רבינא למרימר מר זוטרא מתני לקולא ורב אשי מתני לחומרא הלכה כמאן א"ל הלכה כמר זוטרא דספק נפשות להקל. הילכך מסתברא דשיעורי לא תלו בהדדי. ואית בנשי דלא יתבה על משבר כלל שהולד ממהר לצאת. אלא משעה שישבה על המשבר או ששותת הדם ויורד או שחברותי' נושאות אותה באגפי' הריהיא בחזקת מסוכנת ועושין לה. והרב ר' משה ז"ל כתב משעה שהדם שותת ויורד. סבור הרב ז"ל לומר שהוא השיעור הקודם. ופוסק בספק נפשות להקל:

עד מתי פתיחת הקבר. ואסיקנא, נהרדעי אמרי חיה. שלשה שבעה ושלשים. שלשה בין אמרה צריכה אני בין אמרה אין צריכה אני מחללין עלי' את השבת. שבעה אמרה צריכה אני מחללין. אמרה אין צריכה אני אין מחללין. וסתמ' נמי כמי שאמרה צריכה אני ומחללין. שלשים אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עלי' את השבת. אלא עושין לה ע"י ארמית כדרב עולא ברי' דרב עילאי. דאמר כל צרכי חולה נעשים ע"י ארמי בשבת. וכל היכא דאמרינן מחללין. בין אמרה צריכה בין אמרה אין צריכה. בכגון דליכא חכמה ורופא הוא אלא שהדברים שעושין לחיה בחול ידועים הן. לפיכך אעפ"י שאמרה אינה צריכה אני שיחללו עלי את השבת ויכולה אני להמתין עד הערב כיון שחברותי' עושין אותו בחול לכל חיה וכלן צריכות לכך הרי היא בחזקת מסוכנ' לשעתה לגבי מלאכה זו. ומחללין עליה את השבת. ואין שומעין לה דילמא תונבא הוא דנקיט לה. אבל לאחר שלשה אינה בחזקת מסוכנת לשעתה אלא אם אמרה אינה צריכה שומעין לה שלשים אפי' אמרה צריכה אני. כיון שאנו יודעים שאין זה חולי אחר ואף היא אינה אומרת כן הכל בקיאין דמשום לידה אין לה סכנה לחמין ולשאר צרכי היולדת עד הערב שיעשו לה בחול. והכי פריש רב אחא בשאלתות. ואלו אשה שילדה בשבת. ואפילו חל שלישי שלה בשבת. אע"ג דהיא אמרה בריאה אנא. ולא צריכנא מדורה חמין. ורופאין נמי אמרי לא צריכה אמור רבנן יולדת כל שלשה ימים הראשונים. ההוא שריות לאו בריותא הוא ועבדינן לה מדורה. ומחמין לה חמין. ומבשלין לה בשילא. וכל צרכיו לה לחיה עבדינן לה. ומיהו הא דקאמר גאון אפי' היא ורופאים נמי אמרי לא צריכה לא מסתברא כוותי' הרבה שבחול אינן עושין מדורה וחמין בכל יום. ובשאלתות נמי, חיה כל שלשים אסורה להתענות ביום הכפורים. ולא דייקי לן דהא שלשים באמרה צריכה אני תליא מילתא. ואנן נעילת הסנדל תנן. אכילה ושתיה דאיסור כרת לא תנן. ועוד מדאמר שמואל לחיה שלשים. והוינן בה למאי הילכתא ואמרינן לטבילה. ולא מסיימינן בה לתענית שמע מיניה לאו חיה הוא לענין תענית אלא מיהו שלשה ודאי אינה מתענה. שבעה אם אמרה אינה צריכה מתענ' והולכ'. ואם לאו מאכילין אותה. מכאן ואילך הרי היא ככל הנשים להתענות ביוה"כ. אמררב יהודה אמר שמואל. עושין מדורה לחי' בשבת. סבור מינה לחיה אין לחולה לא. בימות הגשמים אין בימות החמה לא. איתמראמר רב יהודה אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז. כל שכן חולה הצריך שעושים לו מדורה. אבל הרב ר' משה ז"ל כתב עושין מדורה לחיה ואין עושין מדורה לחולה. ולא נתכוונו דבריו:

אמר ליה הלכתא כמר זוטרא ספק נפשות להקל. ואפילו אמרה איני צריכה מחללין עליה את השבת, דסתם דברים הנעשין לחיה בשהקבר פתוח, אם אינן נעשין לזו יש בה משום סכנת נפשות, והא דקאמרה אין אני צריכה דלמא תונבא הוא דנקט לה. וכתב הרמב"ן ז"ל דנראין הדברים כשאין שם רופא וחכמה, אבל אם יש שם רופא וחכמה ואמרו אינה צריכה שומעין לה ולהם. ונראה דלעולם אמרה צריכה אני שומעין לה, דלב יודע מרת נפשו, כיון דכולהו נשי סתמא מסוכנות הן אצל אותן דברים. אבל לאחר שנסתם הקבר עד תשלום שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה השבת, ואף על גב דסתם נשי אינן מסוכנות לאותן דברים הצריכין לה תוך שבעה שומעין לה דלב יודע מרת נפשו, ונראה דאפילו יש שם רופא ואומר אינה צריכה, דאפשר וקרוב תוך שבעה שהיא צריכה, ולבשל לה בכלל דברים אלו. אבל לאחר שבעה עד תשלום שלושים אפילו אמרה צריכה אני, כיון שאין לה שום חולי אחר אלא צער לידה אין מחללין עליה, אבל עושין לה על ידי ארמאי. ונראה דדוקא על ידי ארמאי, אבל לא על ידי עבד ואפילו ערל, דחייב אדם על שביתת עבדו ובעבד ערל הכתוב מדבר, ולכולי עלמא לעשות מלאכתנו אסור כישראל, וכיון שעל ידי ישראל אסור אפילו על ידי עבד אסור.

וכתב הרמב"ן ז"ל שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אלא עושין לה על ידי ארמאי, פירוש מתירין לה אמירה לעכו"ם במלאכה גמורה ואין מתירין לה אפילו שבות דרבנן על ידי ישראל, וכדאמרינן בביצה (כב, א) גבי אמימר דכחל מעכו"ם, מאי דעתיך משום דצרכי חולה נעשין על ידי עכו"ם הני מילי היכא דלא מסייע בהדיה, מר הא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. והא עמיץ ופתח שבות בעלמא הוא, שאפילו היה מסייע ממש הכוחלת אינו אלא משום שבות כדתנן בפרק המצניע לעיל (שבת צד, ב) ואפילו הכי אסור. וכן נמי הא דתניא (קלד, א) אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת, הכי נמי משמע דאיסורין דדבריהם אסור לעשות לחולה. וקשיא לי דהא אמרינן (כתובות ס, א) לגבי גונח יונק חלב, מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן. ובפרק אין מעמידין (ע"ז כח, ב) אמרינן סבור מינה הני מילי היכא דשחיקי סמנין מאתמול אבל משחק ואתויי דרך רשות הרבים לא, אלמא מתירין סמנין שחוקין לחולה שאין בו סכנה, ואף על פי שיש בו מלאכה של דבריהם וכחל של עין עצמה, וכן אמרו (לקמן שבת קמח, א) מחזירין את השבר בשבת. ויש לומר כלאחר יד אע"פ שהוא שבות אינו דומה ולא נראה כעושה מלאכה שאין בו משום מראית העין התירו משום חולה, מה שאין כן בכוחל ומסייע לו שהיא מלאכה הנעשית כן בחול ודומה למחלל שבת, וכן נמי טריפת יין ושמן לחולה עובדין דחול נינהו ואסורין אע"פ שאין בהן מלאכה וכן זו ששנינו (לקמן שבת קמז, א) מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא. וכל זה בחולה שאין בו סכנה כלל כגון כוחל עין שאינה מורדת דאמימר בסוף אוכלא ופצוחי עינא, אבל בחולי שיש בו סכנת אבר אחד עושין כדרכו מלאכה של דבריהם, וזהו עין שמרדה דקא סלקא דעתך היכא דשחקי סמנין שכוחלין אותה משום שהיא סכנת עורון, אבל למשחק ואתויי ברשות הרבים לא משום שאינה סכנת מיתה, וכן נראה מפירוש רש"י בפרק אין מעמידין (ע"ז שם), וזהו שאמרו הלכה מחזירין את השבר.
והוי יודע שלא התירו דברים הללו כלל אלא בדבר שיש ממנו חולי לכל הגוף של אדם, כגון חיה שלשים אי נמי בסכנת אבר, וכן מכחל עינא בסוף אוכלא ופצוחי עינא שהוא נופל למשכב או מצטער החולה ממנו, אבל חושש והוא מתחזק כבריא אין מתירין לו אפילו שבות של דבריהם ואפילו על ידי עכו"ם, ולא עוד אלא דבר שאין בו מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין, וזהו חושש בשיניו לא יגמע את החומץ, החושש במתניו לא יסוך יין, החושש בגרונו לא יערערנו בשמן (לקמן שבת קיא, א), וזהו חמין ושמן חוץ למכה שרי אבל תוך המכה אסור (לקמן שבת קלד, ב), וזהו חזרת רטיה במדינה שאסור (עירובין קב, ב), וזהו רפואות שאסורים משום שחיקת סמנין אפילו בדבר שהבריאין מותרים בו אם רצו כמו ששנינו במשנת פרק שמונה שרצים (לעיל שבת קט, ב), ואין צריך לפרש בזה יותר וכל המסכתא בשיטה זו הולכת ע"כ.

בפלוגתא דאביי ורב הונא בריה דרב יהושע במאימתי פתיחת הקבר. דאביי אמר משעה שתשב על המשבר, ורב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד. כתב הרב אלפסי ז"ל מדקאמר משעה שהדם שותת ויורד ולא קאמר עד שיתחיל דם להיות שותת, שמעינן מינה דזמן של רב הונא קודם לישיבת המשבר, ופסק הלכה כאביי ואין מחללין עליה עד שתשב על המשבר ויהא הדם שותת ויורד. והוא מן התימה למה לא הלך גם בזו להקל דהא ספק נפשות להקל. והרמב"ם ז"ל (פרק ב', הלכה י"ג) פסק משעה שהדם שותת ויורד. גם מה שדקדק משעה שהדם שותת ויורד, יש לעיין דהא אביי ורב הונא אמאימתי פתיחת הקבר קיימי.

הא דאמרי נהרדעי שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה, אמרה אין אני צריכה אין מחללין עליה. קשיא דרישא אסיפא. ומיהו לפסק הלכה נקטינן כסיפא דדוקא אמרה אין צריכה אני, הא סתמא מחללין דספק נפשות להקל. וכן פסק הרב ז"ל בהלכות.

אמר רב יהודה אמר שמואל לחיה שלשים למאי הלכתא אמרי נהרדעי לטבילה. וא"ת מאי טעמא לא אוקמוה לחלל עליה שבת על ידי ארמאי, כדפריש לה אינהו לעיל. יש לומר דהיינו טעמא, דאם איתא דלענין חלול שבת קאמר לה הוה ליה למנקט שלשה ושבעה ושלשים כדאמרינן לעיל, ומדלא אמר הכי שמע מינה דלאו בההוא דינא קאי ואוקמוה לטבילה. כך נראה לי.

זה שביארנו שכל שנפתח הקבר אפי' באמרה איני צריכה מחללין עליה פירושו קודם שתלד אבל לאחר שתלד אע"פ שלא נסתם הקבר יש בו שיעור כיצד משעה שהתחיל הדם להיות שותת ויורד עד שתלד ואחר שתלד שלשה ימים אפילו אמרה איני צריכה מחללין משלשה ואילך תוך שבעה אם אמרה צריכה אני מחללין וכן בסתם אמרה איני צריכה אין מחללין מסוף שבעה עד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין אלא עושין לה ע"י ארמית שכל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשין על ידי גוי הא משם ואילך אף על ידי גוי אסור:

החיה לא תטבול לאכול טהרות עד שלשים יום מפני הצנה בד"א כשאין בעלה עמה אבל בעלה עמה טובלת בזמנה אם תרצה שבעלה מחממה:

עושין מדורה לחיה אע"פ שאין האש צריך לה לרפואה מפני שהקור מזיק לה הרבה ודבר זה אפי' בימות החמה אבל אין עושין מדורה לחולה אחר שאינו צריך לו לרפואה כך כתבוה גדולי המחברים ומ"מ כל שאר מפרשים פסקוה אף לחולה וכן נראה שהרי אמרו הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז וכל שאין לו עצים מזומנין להיסק מבקע את התיבות ושאר הכלים לעשות מהן מדורה ואין נמנעין משום בל תשחית והוא שאמרו בל תשחית דגופאי עדיף לי:

בד"ה רבא משמיה כו' דמסתמא ביום ח' היה קודם מילה כו' דלאחר מילה כו' עכ"ל לא הוו צריכי לכל זה הכא דאיך שיהיה בין קודם מילה בין לאחר מילה הוי לאחר ז' ויש ליישב אם נימא דדין ג' וז' לענין פתיחת הקבר הוי מע"ל ואם כן ודאי אם נימא דלאחר מילה היה הרי א"נ דילדה ביום הרי הוא לאחר ז' משעת לידתה אבל אם היה קודם מילה יש לבעל דין לחלוק שילדה ביום שהיה זה קודם מילה תוך ז' ללידתה מע"ל ולא הוי רבא דהתם לטעמיה אלא כנהרדעי דפתיחת הקבר לא הוי אלא עד ג' ולכך בעי התם לומר צריכה אני תוך ז' ומהא קאמרי דמ"מ משמע דהיינו לאחר ז' דסתמא קאמר התם ואפילו בילדה בלילה דא"נ קודם מילה הוה לאחר ז' הוא ודו"ק:

ול"ש בימות החמה איתמר נמי א"ר חייא בר אבין כו'. הקיז דם ונצטנן כו' כן נראה גירסת הרי"ף והרא"ש ומיירי נמי הך דהקיז דם ונצטנן כו' דיעשו לו מדורה ואפי' בתקופת תמוז היינו אפי' בשבח דהוי כחולה שיש בו סכנה ודוחה שבת אבל א"כ קשה דהאיך בא אביי למימר והא קעבר משום בל תשחית הא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפי' שבת הוא דוחה אבל בכל נוסחאות גמ' שלפנינו לאגרסי' איתמר נמי אלא גרסי' אמר רב חייא ב"א כו' הקיז דם ונצענן כו' ומלתא באנפי נפשיה היא ולא איירי בשבח כלל אלא בחול והוי כחולה שאין בו סכנה ותו לא מידי ודו"ק:

ויקח מנעלים כו'. פירש"י שאין לך בזיון מן המהלך יחף כו' עכ"ל ולפי סוגיין דשמעתין נראה דמשום צינה נגעו בה וכדאמרי' פ' יוה"כ חיה תנעול סנדל כל שלשים יום משום צינה וה"פ ימכור אדם קורות ביתו גם שהוא קשה מחמת השמש דזרחה עליו תמיד כדלקמן מ"מ ימכרם כדי לקנות לו מנעלים שלא ילך יחף דיותר קשה משום צינה ואם אין לו מה יאכל ביום הקזה הוא יותר קשה מהולך יחף וע"כ ימכור מנעליו ויספוק כו' וק"ל:

נפשא חלף נפשא כו'. כמ"ש כי נפש כל בשר דמו הוא וגו' וסומקא חלף כו' דעיקר שתייתו ושכרותו ביין אדום כמ"ש חכלילי עינים מיין וגו' ואל תרא יין כי יתאדם וק"ל:

בגמ' בריש הדף בין לא אמרה צריכה אני אין מחללין וכו' פי' וכ"ש אם אמרה בהדיא אין צריכה אני שאין מחללין:

מר זוטרא מתני הכי אמר רב יהודה אמר שמואל חיה וכו' בין אמרה צריכה אני ובין אמרה אין צריכה אני מחללין עליה וכו' פי' וכ"ש אם לא אמרה כלל:

נסתם הקבר אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת אמרה אין צריכה אני אין מחללין וכו' כצ"ל ופי' אבל סתמא שלא אמרה אין צריכה אני מחללין ועיין בהר"ן ובאשר"י ודו"ק שכצ"ל בכל העמוד כמו שהגהתי:

אמרי נהרדעי חיה שלשה וכו' בין אמרה צריכה אני ובין אמרה אין צריכה אני מחללין וכו' כצ"ל ופי' וכ"ש אם [לא] אמרה כלל:

שבעה אמרה צריכה אני מחללין וכו' אמרה אין צריכה אני אין מחללין וכו' כצ"ל ופי' אבל אם אמרה בהדיא אין צריכה [אין] מחללין והיינו כמו שמתני מר זוטרא:

ל"ש בימות הגשמים ול"ש בימות החמה דאיתמר וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה רבא משמיה דרב יהודה וכו' דמסתמא ביום השמיני היה וכו' כוונת התוס' להוכיח שמיד אחר שבעה היה:

גמ' ובין אמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת אמרה אין צריכה אני כו' כצ"ל. ונ"ב הא סתמא מחללין גירסת הרי"ף והרמב"ם:

שם ואמטוי לערסא בתריה דרבא כו'. נ"ב עיין בתוס' פ' כל היד (נדה דף ט"ו) בד"ה ילדה דבזיז כו':

שם בימות החמה מדאמר ר' חייא כו':

שם יומא דנפלה ביה תקופת תמוז. נ"ב ס"א טבת אי פגע בשכבא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה פתורא כו' אמר בויי"ש. נ"ב פי' עצי ברותים:

בד"ה דטחלי טחול סומקא כו' הד"א:

בד"ה היכא כו' בהם נכרכת ומתגלגלת כו' כצ"ל:

בד"ה שב לבני כו' מוטלין לרחבן כו'. נ"ב לאו למעוטי אורכן דהא אורך ורוחב שוה דלבינה הוה ג' על ג' אלא למעוטי עובין אי נמי אגב אריח קאמר שרחבו טפח ומחצה וארכו ג' וק"ל:

תוס' בד"ה רבא כו' והיינו לאחר ז' כו'. נ"ב פי' כמו נהרדעי תוך ז':

[גמ' עבדי ליה תבשילא דטחלי. עפירש"י. ועי' חולין (ק"ט ב') תוד"ה נדה:

שם רש"י ד"ה בר תלתא טרפי. שטענה אמו משנקלט. אולי צ"ל משנלקט] :

גמ' לשקול זוזא מכא. נ״ב נ"ל שיוצא ע"י הדחק ועמ"ש בשור שנגח (ל"ז א'):

אָמַר לֵיהּ: חַכִּימָא דִּיהוּדָאֵי, בִּישָׁא מִי הֲוֵי טָבָא?. נראה לי בס"ד מלבד פשט הדברים רמז לו בזה רמז, מצד הקליפה שמדברת בגרונו בראותו יושב בשמש שהוא אוהב אותה, וידוע מה שכתב בפתח עיינים בשם זוהר חדש כי שמש מזל יעקב, וירח מזל עשו, ועתה בעולם הזה נתן הקב"ה של זה בזה, הירח ליעקב בעולם הזה, על כן רואין צרות וחסרונות, והשמש לעשו בעולם הזה, על כן רואין רוב טובה ושררה ביותר עד כאן דבריו עיין שם. ולזה אמר לו חַכִּימָא דִּיהוּדָאֵי, שהיתה השמש שלכם וניטלה מאתכם וניתנה לעשו, בִּישָׁא זה עשו מִי הֲוֵי טָבָא כדי שנתן לו הקב"ה את השמש שבזה יש לו טובה ושררה גדולה. והשיב לה ברמז יוֹמָא דְּהַקָּזָה הוּא, רצונו לומר עולם הזה הוא יומא דהקזה שצריך למשוך בו ניצוצי הקדושה מן הקליפה, וזו ההמשכה של ניצוצי הקדושה תהיה על ידי שתראה אומת עשו רוב טובה ושררה ובזה תפלוט הקליפה שלהם ניצוצות קדושה, וכמו משל דאיכא במדרש (אסתר רבה פרשה ז) במגילת אסתר בפסוק (אסתר ג, א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן וכו', משל לאדם שהיה לו סייחה וחמורה וחזירה וכו', שאין מאכילין אותה לטובתה אלא בשביל טובתם לשחוט אותה ולאוכלה אחר כך עיין שם. וכן הענין באומת, עשו שנתן להם בעולם הזה השמש כדי שיהיה להם טובה ושררה, וכל זה לרעתם ולטובת ישראל שבזה המנוחה וטובה ושלוה שיש להם יכולים לברר הניצוצות קדושה מהם. ולזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ד, ח) נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ. ובזה פרשתי הכתוב בס"ד (ישעיהו ט, ב) הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לֹא [לוֹ] הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה, כתיב לֹא באלף וקרינן לוֹ בוא"ו ודרשינן לתרווייהו כאלו אמר לֹא לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה. וענין פליטה זו של ניצוצות קדושה הוא כמו ענין ההקזה, ולכן קרי לעולם הזה יוֹמָא דְּהַקָּזָה, ואחד גמר ההקזה שיתבררו ויצאו כל ניצוצות קדושה אז תחזור השמש לישראל, כדכתיב (מלאכי ג, כ) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. ולפי פשוטן של דברים נראה לי נמי דלא שיקר חס וחלילה בזה שאמר לו יוֹמָא דְּהַקָּזָה, כי לא אמר שהוא הקיז, אלא אמר יום זה זה הוא טוב להקזה, כי אפשר דאותו היום היה פורסא דדמה דקאמר הש"ס הכא.

דְּנָפֵק בֵּיהּ זִיקָא וּשְׁמֵיהּ 'טִבּוּחַ'. נמצא כיון שקבלו התורה ביטלו את זִיקָא דשמיה 'טִבּוּחַ'. ונראה לי בס"ד התורה נקראת טוֹב, וגם יש בה ח' דרגין כשר ופסול טמא וטהור חייב וזכאי אסור ומותר, הרי י בה ח' פעמים טוֹב שכל חלק משמנה דרגין הנז' נקרא טוֹב, וזהו ח' טוֹב אותיות 'טִבּוּחַ', ולכן בקבלת ישראל התורה שהיא ח' טוֹב בטלו את הטבוח. גם עוד יש לומר דאיתא בספרי רבינו האר"י ז"ל דבתורה נתקן הרוח לכך ביטלו כחו של אותו זִיקָא שהוא רוּחַ, ונראה לי להכי קרו ליה 'טִבּוּחַ' ולא קרו ליה 'טוֹבֵחַ' כדי שתחזור משמעות הטביחה עליו עצמו שהוא יהיה טִבּוּחַ וְנֶהֱרַג.

גמרא משעה שתשב על המשבר. עיין פ"ז מ"ד דאהלות בר"ש:

רבא משמי' דרב יהודה וכו' עיין תוס' וכוונתם מבוארת עפ"י דברי תוס' גיטין ח' ע"ב דאי הוה אפשר לומר דמיירי אחר המילה ה"א ע"י ארמאי קאמר דלצורך הילד אסור ולצורך האם מותר ע"י ארמאי דוקא וכנהרדעי ודלא כרבא לטעמי'. אך א"א לאוקמי לאחר המילה דהרי מסוכן הוא. וע"כ קודם המילה וא"א לומר ע"י ארמאי דא"כ ה"ל שבות במקום מצות מילה וס"ל להתוס' דמותר בלא אם. וע"כ ע"י ישראל ולאם מותר ע"י ישראל ורבא לטעמי' ושוב כתבו דרש"י ור"ח מפרשים ע"י ארמאי דס"ל אמירה לנכרי אפי' במקום מצות מילה אסור וע"י אם הא דמותר ע"י גוי וכנהרדעי ע"ש ותבין. ומהרש"א בכאן לא עיין שם:

אודה לאל חי אשר עזרני בפרק ח"י הוא יעלני במסלה. אשר בית אל עולה בפרק ר"א דמילה:

(קכט א) אמר רבא לא אמרן אלא שאין בעלה עמה וכו'.—כעין זה אמר רבא גם בכתו' סה א.

(שם) ורב נחמן שתי עד דקפי טחליה.—פי' שהיה מנהגו לאכול לאחר הקזה תבשיל של טחול משום רפואה (וכן היה שמואל עושה כמבואר למעלה, ושמואל היה רופא כידוע) ושתה אחר תבשיל זה יין הרבה עד שהקפה את התבשיל שאכל. וכעין זה בברכות מ ע"א "המקפה אכילתו במים", וזה שלא כפי העולה על הדעת שהיה מקפה הטחול שבגופו, שאין זה אפשר וגם אינו מורגש בטבע.

צריכה אני. לחילול: בין שאמרה אין צריכה אני. וחברותיה אומרות שהיא צריכה מחללין: באגפיה. בזרועותיה שאינה יכולה להלך: חיה ג' ימים וז' ימים ול' יום. הוזכרו בה לחילוק הלכות חילול שבת ל' מז' עד השלמת ל' וכן ז' מג' עד השלמת ז': כל צרכי חולה. והא חיה עד ל' יום סתמא חולה היא: דבר שאין בו סכנה. חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות ומ''מ צריך הוא לה: אומר לארמאי ועושה. אבל דבר שיש בו סכנה ישראל עצמו עושה לו: לטבילה. עד ל' יום לא תטבול מפני הצינה: שאין בעלה עמה. והיא טובלת לטהרות: בעלה מחממה. לאחר טבילה בתשמיש והגוף מתחמם מן הגוף: מדורה. היסק גדול: הקיז דם. וכ''ש חולה: צלחו ליה תכתקא דשאגא. לא מצאו עצים מוכנים להיסק ביום הקזה וצוה ובקעו כסא של תדהר שהוא מעולה בדמים: פתורא דיונה. מין ארז הוא ורבינו הלוי אמר בוי''ש: רבא צלחו ליה שרשיפא. ספסל: ויקח מנעלים. שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק: (מאי) צרכי סעודה. (צרכי) סעודת הקזה: ביומא דמלתא. דהקזה: דטחלי. טחול סומקא חלף סומקא: עד דנפיק תיהי. הריח: מאוניה. מאזניו מריחין היין: מריבדא דכוסילתא. נקבי כלי האומן שבבשרו פלימ''א: עד דקפי טחליה. טחול שלו צף ביין: בר תלתא טרפי. בן ג' שנים שטענה אמו משנקלט ג' עלין חדשין: לרבנן. לתלמידיו: אמרו נחמן איקלע לגבן. הרבו בסעודה כאילו אני סועד אצלכם: בר מההיא ערמה: דמפרש ואזיל: ולא אפשר ליה. לקנות יין: לשקול זוזא מכא. זוז רע ופחות שאינו יוצא בהוצאה: וליזיל לשב חנותא. ודרך הלוקחים לטועמו תחלה שיהא טוב ויטעום וכשיתן לו הזוז והחנווני ימצאנו רע ולא יקבלנו והוא ילך לחנות אחרת ויעשה כן: ואי לא. דאין לו זוז רע: ולישוף משחא בצידעיה. ברקתו והתמרים והשומן מחממין אותו: בישא מי הוה טבא. חום השמש שהוא קשה לאדם כלום מטיב לו: היכא דכריך זיקא. אינדרו''ן שיש בו חלונות והרוח נכנסת בהם נכרכת ומתגלגלת באינדרו''ן: דילמא שפי ליה אומנא. מריקו מדמו כמו השופה יין לחבירו (ב''מ דף ס.): ומוקי ליה ארביעתא. לא הניח בו דם אלא כדי חייו דהיינו רביעית והדר אתי ליה זיקא ושייף ליה מדם הנותר בגופו ומחסרו משיעורו ומסתכן: שב לביני ואריחא. עובי החומה ז' לבינים מוטלין לרחבן זה אצל זה דכל לבינה ג''ט ואריחא אריח חצי לבינה טפח ומחצה: ארגיש בנפשיה. הרגיש בעצמו שהוא נחלש: חסר חד אריחא. החומה היתה חסירה מעוביה אריח:

רבא משמיה דרב יהודה אמר שבעה. לכאורה משמע דרבא לטעמיה דבפרק הדר (עירובין דף סח.) גבי ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר להו רבא נישייליה לאימיה אם צריכה ניחיימו אגב אימיה דמסתמא ביום שמיני היה קודם מילה שהיה צריך חמין למולו דלאחר מילה מסוכן הוא ובלא אימיה ביום שמיני מחללין עליו שבת והיינו לאחר שבעה דבנסתם הקבר בעינן צריכה מיהו ללישנא דאמרי לה לרבא שלשים תיקשי למה צריכה ועוד דבקונטרס פי' התם ניחיימו אגב אימיה ע''י נכרי וכן פירש ר''ח לכך יש לפרש דאביי ורבא ואמרי לה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכולהו קיימו כנהרדעי: