שבת קכח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכח - א

שנינו במשנה: אבל לא את הטבל.

ומקשינן: כיון דאינו ראוי לאכילה, פשיטא דלא שרינן לטלטלו?

ומבארינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא בטבל הטבול רק מדרבנן, וכגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. וסלקא דעתך כיון דטבל דרבנן הוא שרי לטלטלו, קא משמע לן התנא שאסור.

שנינו במשנה: ולא מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו.

קא סלקא דעתין שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר, שהיא "תרומתו" של מעשר ראשון, שנותן הלוי לכהן.

ומקשינן: פשיטא דאסור, דהא לא חזי ליה, שהרי עדיין הוא טבול לתרומת מעשר?

ומבארינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא שהקדימו לעשר את המעשר ראשון בכרי, לאחר מירוח, שנטל ממנו מעשר ראשון, והפריש ממנו תרומת מעשר, ולא נטלה ממנו תרומה גדולה.

מהו דתימא: כדאמר ליה רב פפא לאביי לעיל [קכז ב] "אי הכי, אפילו הקדימו בכרי נמי ליפטר מתרומה גדולה".

קא משמע לן: כדשני ליה אביי לרב פפא: אם הקדים לעשר מעשר ראשון לאחר שנתמרח דרשינן מקרא דכתיב "את כל מעשרותיכם" לרבות תבואה שהתמרחה, לחייבה בתרומה גדולה על אף שהקדים את המעשר לתרומה גדולה.

שנינו במשנה: ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו.

ומקשינן: פשיטא?

ומבארינן: לא צריכא לאשמועינן אלא באופן דאכן נפדו, ולא נפדו כהלכתן.

מעשר שני, כגון שפדאו על גבי אסימון, שהוא מטבע שאין עליה הטבעה של צורה, וכל ערכה הוא רק בשיווי המתכת, דרחמנא אמר בפדיון מעשר שני "וצרת הכסף בידך", ללמד שצריך שיפדה על דבר שיש בו צורה, ואסימון אין עליו צורה. ^[1]

הקדש, כגון שחיללו על גבי קרקע, שאין פדיונו חל עליה, דרחמנא אמר "ונתן הכסף - וקם לו", למעט קרקע.

שנינו במשנה: ולא את הלוף.

תנו רבנן: מטלטלין בשבת את החצב, עשב ששורשיו הולכים לעומק, מפני שהוא מאכל לצביים. ואת החרדל, מפני שהוא מאכל ליונים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית, מפני שהוא מאכל לנעמיות, בנות היענה.

אמר ליה רבי נתן: אלא מעתה, חבילי זמורות נמי יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין, וראוי הוא שיהיו לו פילים, ויאכילם.

ורבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה: נעמיות, שכיחי, אבל פילין, לא שכיחי.

אמר אמימר: הא דשרי רבן שמעון בן גמליאל לטלטל שברי זכוכית, והוא - דאית ליה נעמיות, שמגדלן בביתו.

אמר רב אשי לאמימר: לשיטתך, שכל ההיתר של רבן שמעון בן גמליאל הוא רק למי שיש לו נעמיות בביתו, אלא הא דקאמר ליה רבי נתן לרבן שמעון בן גמליאל: חבילי זמורות נמי יטלטל מפני שהוא מאכל לפילין. מה תמיה יש כאן?

הרי אי אכן אית ליה פילין, שמגדלם בביתו - אמאי לא יטלטלם?

אלא, ודאי סבירא ליה לרבן שמעון בן גמליאל דלא בעינן שיהיו לו פילין. אלא לכל אדם מותר לטלטל על יסוד ההיתר כי ראוי שיהיה לו פילים.

אם כן, הכי נמי בנעמיות, לא בעינן שיהיה לו, אלא ראוי שיהיה לו.

אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל, ורבי שמעון, ורבי ישמעאל, ורבי עקיבא, כולהו סבירא להו שכל ישראל בני מלכים הם. והנהגות שראויות לבני מלכים ראויות להם.

והשתא מבארינן כל חד מינייהו היכא קאמר לה: רבן שמעון בן גמליאל, היינו הא דאמרן במתניתין שמותר לטלטל את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבין ורק דרך המלכים לגדלם, ואף שאין לו עורבין מכל מקום ראוי שיהיה לו.

רבי שמעון, היינו דתנן לעיל: בני מלכים סכין בשבת על גבי מכותיהם שמן ורד, מפני שכן דרכן של בני מלכים לסוך בחול, אף כשאין להם מכה, הלכך לא מוכחא מילתא דעבדי לרפואה. אבל סתם אדם אסור לסוך שמן ורד, שלפי שדמיו יקרים אין סכים אותו אלא לרפואה.

רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם.

רבי ישמעאל ורבי עקיבא, דתניא: הרי שהיו נושין בו אלף מנה, והיה לבוש איצטלא שהיא בת ק' מנה - מפשיטין אותו את האיצטלא היקרה כדי לפרוע את חובו, ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו.

ותנא משום רבי ישמעאל, ותנא משום רבי עקיבא: כל ישראל ראוין לאותה איצטלא.

שנינו במשנה: חבילי קש וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלין אותן.

תנו רבנן: חבילי קש, וחבילי עצים, וחבילי זרדים, ^[2] אם התקינן, הזמינן, שיהיו למאכל בהמה, מטלטלין אותן. ואם לאו שלא הזמינן לכך, אין מטלטלין אותן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חבילין הניטלין ביד אחד, מותר לטלטלן. חבילין גדולים, הניטלים רק בשתי ידים, אסור לטלטלן, אפילו אם הזמינם לכך, משום דטרחא יתירה היא.

חבילי סיאה, אזוב, וקורנית, מיני עשבים שהם ראויים להסקה, וגם ראויים למאכל בהמה, וראויים קצת למאכל אדם. אם הכניסן לעצים, ליבשן, אין מסתפק מהן בשבת למאכל בהמה, דהוו מוקצה. ואם הכניסם למאכל בהמה, מסתפק מהן בשבת.

ואם רוצה לאוכלם, קוטם, חותך ביד ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי כדרך שהוא עושה בחול.

ואם רוצה להוציא הזרע מתוכם, מולל ואוכל, ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה. ^[3]

וחכמים אומרים: מולל בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול.

וכן הדין, באמיתא. וכן בפיגם [מין צמח]. וכן בשאר מיני תבלין.

מאי אמיתא?

ומבארינן: ניניא, נענה [אוצר לעז"ר]

שנינו בתוספתא: חבילי סיאה אזוב וקורנית.

אמר רב יהודה: סיאה שכתוב בברייתא, הכונה לצתרי, [מין צמח, או סוג של נענה, אוצר לעז"ר]

אזוב ששנינו בברייתא, הוא אברתא.

קורנית - קורניתא שמה.

ומקשינן: והא ההוא דאמר להו: מאן בעי קורניתא? ואשתכח דהוה חשי. ומשמע שקורניתא היא חשי.

אלא, סיאה - היא צתרי. אזוב הוא אברתא. קורניתא היא חשי.

איתמר: בשר חי שהוא מליח, מותר לטלטלו בשבת,

בשר חי תפל, שלא בושל ואינו מליח, פליגי בה רב הונא ורב חסדא. ^[4]

רב הונא אמר: מותר לטלטלו, מפני שאינו סובר שיש בבשר חי איסור טלטול מוקצה.

רב חסדא אמר: אסור לטלטלו.

ומקשינן: והא רב הונא, תלמיד דרב הוה, ורב כרבי יהודה סבירא ליה, דאית ליה מוקצה, ואם כן היה לרב הונא לאסור טלטולו? ומתרצינן: רב הונא מחלק בין איסור אכילת מוקצה, לבין טלטולו.

במוקצה לאכילה - סבר לה כרבי יהודה.

אבל במוקצה לטלטול - סבר לה כרבי שמעון. ^[5]

ומקשינן: וכי רב חסדא אמר אסור לטלטלו?

והא רב יצחק בר אמי, איקלע, נזדמן, לבי רב חסדא. וחזא ההוא בר אווזא, שחוטה;, דהוו קא מטלטלי ליה משמשא לטולא, מהשמש לצל, כדי שלא יסריח.

ואמר רב חסדא: חסרון כיס קא חזינן הכא בשהייתו בשמש, שיסריח ויתקלקל, והתיר לטלטלו.

ומדוע הכא אסר רב חסדא לטלטל בשר חי?

ומתרצינן: שאני בר אווזא דחזי לאומצא, שראוי לאוכלו חי אף אם לא נמלח.

[והתוספות הוסיפו שאין בו איסור דם, כיון שלא פירש].

תנו רבנן: דג מליח, ראוי לאכילה, ולכן מותר לטלטלו.

דג טפל, אינו ראוי לכלום, ולכן אסור לטלטלו. ^[6]

בשר, בין תפל ובין מליח מותר לטלטלו. ^[7]

תנו רבנן: מטלטלין את העצמות, ^[8] מפני שהוא מאכל לכלבים. ^[9]

הערות

^[1] ועיין תוס' ב"מ דף מד א ד"ה אסימון שחולקים ופירשו שאסימון יש עליו צורה אלא שאינו יוצא בהוצאה.

^[2] בהגהות הב"ח ציין שלשיטת הטור לא גרסינן וחבילי זרדים, ועיין מה שכתב בביאורו על הטור.

^[3] עיין בראשונים שנחלקו האם מלילה הותרה גם בשבת, או רק ביום טוב. דעת הרי"ף דשרי, והבעה"מ ועוד סבירא להו דבשבת הותרה רק מלילה בחבילי תלתן וכדומה אבל בתבואה וקטנית לא.

^[4] גירסת הרי"ף: "בשר תפוח", סרוח, וכתב הריטב"א שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק. ועיין רשב"א שביאר שהיינו שנסרח מחמת ארס, ובהא פליגי: דרב חסדא סבירא ליה דאף שראוי לחיה, אינו משהן שמא יאכלו מהן כלביו וימותו, ורב הונא שרי דמ"מ חזו לחיה, וכדאמרינן לקמן בברייתא.

^[5] עיין רשב"א שביאר: דדי לו שאסרתו עליו באכילה, אלא מותר לטלטלו כרבי שמעון. ובמהרש"א ביצה לג א כתב דיש לחלק בין טלטול מוקצה דבהא סבירא ליה כר"ש, לבין טלטול להשתמשות שהוא כעין אכילה דבהא סבירא ליה כר' יהודה. וע"ע בחידושי חת"ס למסכת ביצה [בפתיחה] ובאגלי טל מלאכת טוחן סק"מ ביסוד החילוק שבין השתמשות במוקצה, לטלטולו.

^[6] בתוד"ה דג הקשו דלר' שמעון מאי טעמא יהיה אסור לטלטלו? ותירצו: א. דאינו ראוי לכלבים. ב. דקאי אליבא דר' יהודה. ולתירוץ הראשון מבואר דאם היה ראוי לכלבים לא הוי מוקצה אף שאינו עומד לתתם לכלבים. וכ"כ הטור. ועיין מה שהקשה בחזו"א סי' מ"ד ס"ק ט"ו דבגמ' לעיל גבי חבילי קש אם התקינן למאכל בהמה, מדויק שאם לא התקינן למאכל בהמה אסור גם לר' שמעון? [וע"ע במגן אברהם וט"ז שם, ומשנה ברורה ס"ק ל"ב].

^[7] במגן אברהם סי' ש"ח ס"ק נ"ו מבואר שרק בשר שהוא רך [כגון יונה ובר אווזא] מותר לטלטלו, אבל בשר בהמה שאינו ראוי לכוס אסור לטלטלו, והט"ז וא"ר וגר"א חולקים, ועיין משנה ברורה שם ס"ק ל"א.

^[8] לרבי יהודה איירי שהעצמות מוכנות מאתמול ולא הוי נולד [תוס']. וי"מ אף לרבי שמעון ואפילו שאכלו את הבשר ביום טוב דרבי שמעון לית ליה נולד [ריטב"א]

^[9] ואם אין כלבים מצויים באותו המקום אסור לטלטלם [מגן אברהם ומשנה ברורה סי' ש"ח ס"ק קכ"א].

א שנינו במשנה: אבל לא מטלטלים בשבת את הטבל. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא בטבל טבול (האסור משום טבל) רק מדרבנן [מדברי סופרים], וכגון שזרעו את הצמח בעציץ שאינו נקוב שאין דינו כקרקע.

ועוד שנינו במשנה שלא מטלטלים בשבת מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומתו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאופן שהקדימו למעשר הראשון בכרי, שנטל ממנו בעליו מעשר ואולם עדיין לא נטלה ממנו תרומה גדולה. ומהו דתימא [שתאמר] כדאמר ליה [כפי שאמר לו] קודם רב פפא לאביי שבאופן כזה ייפטר בכלל מלהפריש תרומה גדולה, על כן קא משמע לן כדשני ליה [השמיע לנו שהוא כמו שתירץ לו] אביי שיש ריבוי נוסף לחייב אף באופן זה.

ועוד שנינו במשנה שלא מטלטלים בשבת את מעשר שני והקדש שלא נפדו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאופן שנפדו המעשר שני או ההקדש, ואולם לא נפדו כהלכתן. ומפרטים: מעשר — כגון שפדאו על גבי (אגב, על) אסימון (מטבע ללא צורה), דרחמנא אמר [שהרי התורה אמרה] "ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" (דברים יד, כה), ומהלשון "וצרת הכסף" דרשו חכמים שצריך הכסף לפדיון המעשר להיות דבר שיש בו צורה, אבל מטבעות ללא צורה — פסולים. והקדש שלא פדאו כראוי — שחיללו על גבי קרקע, דרחמנא אמר [שהרי התורה אמרה] "ונתן הכסף וקם לו", אבל אם לא נתן בפדיון ההקדש כסף אלא קרקע — אין זה מועיל לפדות את ההקדש.

ב ועוד שנינו במשנה שלא מטלטלים בשבת את הלוף. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מטלטלין בשבת את החצב מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות (בנות היענה).

אמר ליה [לו] ר' נתן לרבן שמעון בן גמליאל: אלא מעתה אף חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין! ומשיבים, רבן שמעון בן גמליאל היה מתרץ: נעמיות — שכיחי [מצויות], ואילו פילין — לא שכיחי [אינם מצויים].

אמר אמימר: ומה שהתיר רבן שמעון בן גמליאל טלטול שברי זכוכית הוא דווקא באופן דאית ליה [שיש לו] נעמיות. אמר רב אשי לאמימר: אלא מה דקאמר ליה [שאמר לו] ר' נתן לרבן שמעון בן גמליאל שחבילי זמורות גם כן יטלטל מפני שהוא מאכל לפילין, ומה חידש בכך, והלא אי אית ליה [אם יש לו] פילין — אמאי [מדוע] לא יתן להם את מזונם? אלא ודאי עליך לפרש שדיבר בראוי למאכל פילים ואין לו פילים, הכי נמי [כך גם כן] בשברי זכוכית מדובר בראוי ואין לו נעמיות.

אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ור' שמעון ור' ישמעאל ור' עקיבא כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] כי כל ישראל בני מלכים הם, ואין לומר על אדם מישראל שאין ראוי לו דבר של הידור יתר.

רבן שמעון בן גמליאל — הא דאמרן [זו שאמרנו] במשנתנו שהותר הלוף בטלטול משום שהוא מאכל עורבים, וכאילו לכל אדם מישראל יש עורבים ברשותו.

ר' שמעון — דתנן [שכן שנינו במשנה]: בני מלכים סכין בשבת על גבי מכותיהן שמן וורד, שכן דרכן של בני מלכים לסוך בחול אפילו שלא על גבי מכה. ר' שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם וכולם יכולים לסוך בשמן זה בשבת.

ר' ישמעאל ור' עקיבא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיו נושין בו באדם אלף מנה, ולבוש איצטלא (מעיל) בת (ששווה) מאה מנה — מפשיטין אותו את האיצטלא הזאת ומוכרים אותה, ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו לפי עושרו. ותנא [ושנינו] משום (בשם) ר' ישמעאל, ותנא [וכן שנינו] משום ר' עקיבא: כל ישראל ראויין לאותה איצטלא ואין לומר שאינה ראויה לאדם זה. ונוהגים בה כבשאר מלבוש החיוני לאדם, וכלל בידינו שאין מוכרים מלבושים חיוניים על מנת לשלם חוב.

ג שנינו במשנה שחבילי קש וחבילי עצים אם התקינם למאכל בהמה — מטלטלים אותם, ואם לא התקינם לכך — אין מטלטלים אותם. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה — מטלטלין אותן בשבת, ואם לאו [לא] התקינם — אין מטלטלין אותן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חבילין הניטלין ביד אחד — מותר לטלטלן שאין זו טירחה יתירה, ואם אינם מיטלטלים אלא בשתי ידים — אסור לטלטלן.

הכניס חבילי סיאה אזוב וקורנית שהם צמחים ריחניים הראויים גם למאכל אדם, אם הכניסן לעצים (לצורך הסקה) — אין מסתפק (משתמש) מהן בשבת לאכילה, ואם הכניסם למאכל בהמה — מסתפק אף הוא מהן בשבת.

וקוטם (קוטף) ביד ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי. ומולל ומוציא את הגרעינים בידו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה, שנראה הדבר כמלאכה מרובה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: מולל בראשי אצבעותיו בדרך שינוי ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול.

וכן הדין באמיתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין. ושאלו חכמים: מאי [מהי] אמיתא זו? ואמרו שהוא הקרוי בארמית "ניניא". ומהי סיאה? אמר רב יהודה: הוא הצמח הקרוי "צתרי". אזוב — הקרוי בארמית "אברתא". קורנית — "קורניתא" שמה בארמית.

ומקשים: והא ההוא [והרי אותו אדם] שבא למכור ואמר להו [להם] לשומעים: מאן בעי קורניתא [מי רוצה קורנית]? ואישתכח [ונמצא] שהוא מוכר חשי, והרי שקורניתא איננה קורנית! אלא יש לפרש: סיאה היא צתרי, אזוב הוא אברתא, וקורניתא הוא חשי.

ד איתמר [נאמר] בשם חכמים: בשר מליח מותר לטלטלו בשבת שכן ראוי הוא לאכילה. בשר תפל שלא נמלח עדיין, רב הונא אמר: מותר לטלטלו, ורב חסדא אמר: אסור לטלטלו.

ושואלים: ורב הונא האם אמר כי מותר לטלטלו? והא [והרי] רב הונא תלמיד של רב הוה [היה], ורב הלא כשיטת ר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא] דאית ליה [שיש לו, מקבל] ר' יהודה את דין מוקצה, וכשיטה זו תהא אם כן אף דעתו של רב, ואיך אומר רב הונא תלמידו שמותר לטלטלו?!

ומשיבים: במוקצה לאכילה, כלומר, לענין הקצאת דבר מאכל מן הדעת, סבר לה [סבור הוא] רב כשיטת ר' יהודה, שאסור באכילה ואילו במוקצה לענין האיסור לטלטל סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' שמעון שאינו סובר את דין מוקצה ומתיר בטלטול.

שנינו שרב חסדא אמר בענין בשר תפל שאסור לטלטלו בשבת. ושואלים: והא [והרי] רב יצחק בר אמי איקלע לבי [הזדמן לבית] רב חסדא, וחזא ההוא בר אווזא דהוו קא מטלטלו ליה משמשא לטולא [וראה בשר ברווז אחד שהיו מטלטלים אותו משמש לצל] שלא יתקלקל, ואמר רב חסדא לבני ביתו: חסרון כיס קא חזינן הכא [רואה אני כאן], כלומר, עליכם לדאוג שלא ימצא זמן מרובה בשמש שלא ייפסד. נמצא שמותר לדעתו לטלטל בשר שאינו ראוי לאכילה! ומשיבים: שאני בר אווזא, דחזי לאומצא [שונה ברווז, הראוי להיאכל בשר חי, כמות שהוא ללא בישול].

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: דג מליח — מותר לטלטלו בשבת, דג תפל — אסור לטלטלו. בשר, בין שהוא תפל ובין שהוא מליח — מותר לטלטלו, וסתמא [סתם ברייתא זו] כשיטת ר' שמעון.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מטלטלין בשבת את העצמות מפני שהוא מאכל לכלבים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

We learned in the mishna: However, one may not move untithed produce on Shabbat. The Gemara asks: This is obvious. The Gemara answers: It was only necessary to teach this halakha with regard to a case in which the produce is permitted by Torah law, but is considered untithed produce only by rabbinic law. What are the circumstances? It is referring to a case where the produce grew in an unperforated flowerpot. The legal status of produce that grows in an unperforated flowerpot is not like that of produce that grows in the ground.

We learned in the mishna: Nor may one move first tithe from which teruma has not been taken. The Gemara asks: This is obvious. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha for a case in which the Levite preceded the priest after the kernels of grain were placed in a pile, where first tithe was taken and teruma gedola was not taken. Lest you say concerning this case, as Rav Pappa said to Abaye, here too, the produce should be exempt from the obligation to separate teruma gedola, the tanna of the mishna teaches us as Abaye responded to Rav Pappa: There is a difference between the case in which the grain was on the stalks and the case in which the grain was in a pile.

We learned in the mishna: Nor may one move second tithe and consecrated items that were not redeemed. The Gemara asks: This is obvious. It was only necessary for the mishna to teach this halakha with regard to a case where they were redeemed but not redeemed properly. When the mishna lists the second tithe, it is referring to that which was redeemed with an unminted coin [asimon], i.e., a silver bullion that had not been engraved. And God, in the Torah, states in the case of second tithe: “And bind up [vetzarta] the money in your hand” (Deuteronomy 14:25). The Sages interpreted this as follows: Vetzarta is money that has a form [tzura] engraved upon it. When the mishna lists consecrated property, it is referring to that which was redeemed by exchanging it for land instead of money. And God, in the Torah, states with regard to this: He will give the money “and it will be assured to him” (Leviticus 27:19). Money and not land may be used in redeeming consecrated property.

We learned in the mishna: Nor may one move arum on Shabbat. The Sages taught in a Tosefta: One may move squill on Shabbat because it is food for deer and mustard because it is food for doves. Rabban Shimon ben Gamliel says: One may even move glass shards because they are food for ostriches.

Rabbi Natan said to Rabban Shimon ben Gamliel: If that is so, even bundles of grapevines one should be permitted to move because they are food for elephants. The Gemara answers that Rabban Shimon ben Gamliel responded: Ostriches are common, whereas elephants are not common.

Ameimar said: And Rabban Shimon ben Gamliel permits moving glass shards only in a case where one has ostriches. Rav Ashi said to Ameimar: However, with regard to that which Rabbi Natan said to Rabban Shimon ben Gamliel: If that is so, even bundles of grapevines one should be permitted to move because they are food for elephants. If one has elephants, why would he not feed them? The relevant criterion to permit moving the animal food is not whether or not one owns an elephant, but rather whether or not the food is suitable as food for elephants. Here too, in the case of glass shards, the criterion is whether or not they are suitable as food for ostriches, not whether or not one owns an ostrich.

Abaye said: Rabban Shimon ben Gamliel, Rabbi Shimon, Rabbi Yishmael, and Rabbi Akiva all hold that all Jewish people are princes. There is nothing that is unsuitable for them due to its extravagance. How do we know that all of them hold this position?

Rabban Shimon ben Gamliel: From that which we said in the mishna, that it is permitted to move arum, this is because arum is food for ravens, and it is as if every Jew owns ravens.

Rabbi Shimon: As we learned in a mishna: Princes may smear rose oil on their wounds on Shabbat, as it is the way of princes to smear it on during the week, even without the purpose of healing a wound. Rabbi Shimon says: All the Jewish people are princes, and it is permitted for them to smear themselves with rose oil on Shabbat.

Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva: From that which was taught in a baraita: One from whom his creditors were demanding repayment of a debt of a thousand times one hundred dinar [maneh] and he was wearing a cloak [itztela] worth one hundred times one hundred dinar, they strip him of that cloak and sell it, and dress him with a cloak worthy of him based on his wealth. It was taught in the name of Rabbi Yishmael, and it was taught in the name of Rabbi Akiva: All the Jewish people are worthy of that more expensive cloak, and it cannot be said that one is unworthy of it. Rather, the coat is treated like any other vital garment. The principle that one need not sell his vital garments to pay off a debt applies to it.

We learned in the mishna: With regard to bundles of straw, and bundles of wood, and bundles of twigs, if one prepared them on Shabbat eve for animal food, one may move them. If not, one may not move them. The Sages taught in a Tosefta: With regard to bundles of straw, and bundles of wood, and bundles of twigs, if one prepared them on Shabbat eve for animal food, one may move them. And if not, one may not move them. Rabban Shimon ben Gamliel says: Bundles that are taken in one hand, it is permitted to move them, as no exertion is involved. However, if they can only be taken in two hands, it is prohibited to move them.

With regard to bundles of savory, hyssop, and thyme, fragrant plants suitable as food for people, if one brought them in for use as firewood, he may not supply himself from them on Shabbat for food. If he brought them in for use as food for animals, he too may supply himself from them on Shabbat.

And one may pick them with his hand and eat, as long as he does not pick them with a vessel. And one may crush and remove the seeds with his hand and eat them, as long as he does not crush a lot with a vessel; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: One may crush them only with the ends of his fingers, in an atypical manner, as long as he does not crush a lot with his hand in the manner that he does during the week.

And that too is the halakha with regard to amita, and with regard to rue [peigam], and with regard to all the other types of spices. The Sages asked: What is amita? They answered: It is mint [ninya]. What is sia? Rav Yehuda says: Sia is savory. Ezov is hyssop. Koranit is called koranita, i.e., it is not known to us by any other name.

The Gemara asks: The one who came to sell and said to them: Who wants koranita? And he was found to be selling thyme. Therefore, we see that koranita is in fact a plant that is known to us. Rather, it should be explained: Sia is savory, ezov is hyssop, and koranita is thyme.

It was stated: It is permitted to move salted meat on Shabbat, as it is fit for consumption. With regard to unsalted meat, Rav Huna said: It is permitted to move it. Rav Ḥisda said: It is prohibited to move it.

The Gemara asks: Did Rav Huna say that it is permitted to move it? Wasn’t Rav Huna a student of Rav, and Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who is of the opinion that there is a prohibition of set-aside for salted meat? How could Rav Huna disagree with the opinion of his teacher?

The Gemara answers: With regard to a food item set aside from eating, Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, that it may not be eaten. With regard to an item set aside from moving, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who is not of the opinion that there is a prohibition of set-aside, and moving it is permitted.

Rav Ḥisda said: It is prohibited to move unsalted meat on Shabbat. The Gemara asks: Didn’t Rav Yitzḥak bar Ami happen to come to Rav Ḥisda’s house, and he saw the meat of that duck? He saw that they were moving it from the sun to the shade so that it would not spoil. And Rav Ḥisda said to the members of his household: We see a case of monetary loss here. One must make certain that the meat does not stay in the sun and spoil. Apparently, Rav Ḥisda holds that it is permitted to move inedible meat. The Gemara answers: The meat of a duck is different, as it is fit to be eaten as raw meat.

The Sages taught in a baraita: With regard to salted fish, it is permitted to move it on Shabbat. With regard to unsalted fish, it is prohibited to move it. Meat, both unsalted meat and salted meat, it is permitted to carry it. And this unattributed baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

The Sages taught: One may move bones on Shabbat, because they are food for dogs.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כבר פירשנו דמאי בפרק שלושה שאכלו כאחת כי הוא הדבר הנדמה דמי מתוקן ומי אינו מתוקן ובארנו שם עיקר גזירתו:
אסימון הוא מטבע בפ' הזהב (ב"מ דף מז) מאי אסימון פולסא ומה שהוא כענין זה אסור לפדות בו את המעשר שני כי הכתוב פי' שצריך מטבע שיש עליו צורה דכתיב (דברים י״ד:כ״ה) וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה:

אסימון מטבע שאין עליו צורה.

ולא את הלוף ולא את החרדל. רשב"ג מתיר בלוף וכו' והא דרשב"ג פשוטה חבילי קש וחבילי עצים וכו'. חצבי עשב הוא והוא העשב (שכן) [שבו] תיחם יהושע לישראל את הארץ. הא מתני' סתמא היא וכוותה עבדינן דהא מתנית' נמי דברי הכל הוא. ורשב"ג דאמר אין מותר לטלטל אלא חבילה הניטלת בידו אחת מוקמינן ליה בחבילות שהכניסן למאכל בהמה דכל סתם של תורה לחומרא עבדינן. ותוב מתניתין סתמא תני וכוותה עבדינן וליכא לאוקמא רשב"ג מפרש דהא לא קתני אימתי ולא במה:

חבילי סיאה. ציתרי. אזוב אברתא. וקורנית (האשי) [חשי] כולן מיני אזוב הן. הכניסן לעצים להדליק מהן אין מסתפק מהן בשבת למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת דקי"ל אכל דחזי ליה וקוטם ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי ובמלילה חלקו ר' יהודה וחכמים והלכה כחכמים שאמרו מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול.

וכן באמיתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין וקי"ל כחכמים. אמיתא. נענע:
בשר תפוח חלק בו רב הונא ורב חסדא.

רב הונא אמר מותר לטלטלו ורב חסדא אמר אסור לטלטלו. והלכתא כרב הונא דרב חסדא לגבי רב הונא תלמיד הוא.

ותוב רב הונא קאי כר' שמעון דקיי"ל כוותיה ואפילו רב דסבר כר' יהודה במוקצה לאכילה במוקצה לטלטול כר' שמעון סבירא ליה ואי חזי לאומצא פי' ואם ראוי להיאכל נא אפי' רב חסדא מודה שמותר לטלטלו:

במוקצה לאכילה ס"ל כר"י במוקצה דטלטול ס"ל כר"ש. פרש"י ז"ל באיסור אכילת מוקצה ס"ל כר"י שאסור לאכלו אבל מותר לטלטלו כר"ש ומקשו והא אמרי' בשילהי פ"ק במחצלת של בדדין וכרכי דזוגי דרב אסר כר"י אלמא אף במוקצה לטלטול סבר רב כר"י והדרא קושי' לדוכתי' ומפרקו בדבר העומד לאכילה לגבי טלטול ס"ל כר"ש דדיו שאסרת עליו באכיל' אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה אסור טלטול כר"י. ואי קשיא, הא ר"ה דאמר בפ' כירה מניחין נר על גבי דקל בשבת ואוקי' כר"י ההוא נמי דבר שאינו עומד לאכילה הוא אפי' השמן א"נ במוקצה מחמת איסור ס"ל כר"י אפי' במוקצה לטלטול:

מתני': חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן. קשיא לי כיון דראוין למה לי הכין, ומאי שנא משברי זכוכית דאע"ג דאין לו נעמיות ולא הכינן לכך מטלטלין אותן הואיל וראוי להן, והכי נמי יטלטל מיהא את התבן דראוי לבהמה שהיא מצויה. ויש לומר דשאני הני דסתמן להסקה קיימי וזו היא שאוסרתן עד שיכינם בפירוש למאכל בהמה, אבל שברי זכוכית שאינו עומד לדבר אחר בסתמא כיון דחזי מיהא לנעמיות מטלטלין אותן. ונראה לי דבהא נמי פליג תנא דמתניתין אתנא דברייתא בחרדל, דתנא דמתניתין אסר ותנא דברייתא שרי מפני שהוא מאכל ליונים, דתנא דמתניתין סבר סתמא למאכל אדם קאי, וכיון דהשתא לא חזי ליה אע"ג דהשתא הוא מאכל נמי ליונים לא מטלטלין ליה, דמידי דחזי ליה (ד)מקצה ליה מיונים, ותנא דברייתא סבר הואיל והוא מאכל ליונים שהוא ידוע ליונים דעתו נמי איונים, כלומר דלא מקצה להו מנייהו וקיי"ל כתנא דמתניתין.

ומולל ואוכל. תוספתא במסכת יום טוב (פ"א, הי"ג): המולל מלילות מערב שבת והמולל מלילות מערב יום טוב והמולל מלילות בשבת, מנפח על יד על יד ואוכל, אבל לא בקנון ולא בתמחוי. וזו מכרעת כדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק שמותר למלול בשבת כביום טוב אלא שבשבת על ידי שינוי בראשי אצבעותיו, וביום טוב אפילו כדרכו, שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל.

הכי גריס רש"י ז"ל: אתמר בשר חי מותר לטלטלו בשבת, בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו כו'. ואין גרסתו נכונה בעיני, שלא מצאתי בשום מקום בשר חי כנגד בשר תפל, אלא אדרבה בשר חי משמע תפל, ובכל מקום שמפריש בין מליח לשאינו מליח נקיט בשר מליח כנגד בשר תפל, וכדקתני בברייתא לקמן דג מליח מותר לטלטלו בשבת דג תפל אסור לטלטלו, בשר בין חי בין מליח מותר לטלטלו, ותנן (חולין קיג, א) טהור מליח וטמא תפל וכן רבים. ועוד דאי אתפל למה אסר רב חסדא והא חזי ליה לאומצא, וכדמשני איהו נמי בבר אווזא שאני בר אווזא דחזי לאומצא. ואם תאמר בר אווזא דוקא דרכיך אבל בשר דעלמא לא, לא היא, דאם כן אפילו לר' שמעון לא יטלטלו דהא לדידיה לא חזי ליה, ואי משום כלבים נמי לא שרי ליה דמאי דחזי ליה מקצה ליה מכלבים, והיינו טעמא דדג תפל דברייתא דלקמן. ועוד דבשר בהמה נמי חזי לאומצא, כדאמרינן (חולין קטו, ב) השוחט בשבת מותר לבריא באומצא, וסתמא לאו בעוף מיירי. ובפרק כל הבשר (חולין קיג, א) אמרינן, השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה גוזל את הרבים ומבליע דם באברים, ואיבעיא להו התם אי לימא גוזל את הרבים ומבליע דם נמי באברים ואי בעי למיכל מיניה באומצא לא מצי אכיל. וכל אומצא בלא מלח משמע בכל מקום.
וגירסת הספרים נכונה דגרסי בשר תפוח. וכן היא בהלכות הריא"ף ז"ל. ואע"פ דקתני בברייתא בשר תפוח מטלטלין מפני שהוא מאכל לחיה ולא הקשו ממנה לרב חסדא, דלמא לא הוו ידעי לה, ואי נמי מוקי לה כר' שמעון ורב חסדא כר' יהודה סבירא ליה. אלא דקשיא אפילו לר' יהודה ליטלטל דהרי הוא מאכל לחיה כדאיתא בברייתא. וההיא ברייתא נמי קשיא לי אמאי נקט מפני שהוא מאכל לחיה, הוה ליה למימר לכלבים כלישנא דמתניתין (קנו, א) מחתכין את הנבלה לפני הכלבים, ועוד שהן מצוין יותר מן החיות. ועוד קשיא לי למה אמרו בין בברייתא בין בפלוגתא דרב הונא בשר תפוח, לנקוט בשר נבלה. ועל כן נראה לי דתפוח מחמת ארס קאמר, והיינו דרב חסדא (דאסור) [דאסר], דסבירא ליה דכיון דלא חזי אפילו לכלבים דאי אכלי מיניה מייתא, כל עצמן אינו משהה אותן לחיה כדי שלא יאכלו ממנו כלביו וימותו, ורב הונא אמר מותר דהא חזי לחיה וכדקא תני בברייתא, וברייתא לא שמיע ליה לרב חסדא והיינו דקתנו לה בברייתא בהדי מים מגולין. כך נראה לי.

וראיתי בפירושי ההלכות לר' אבא מרי בר יוסף ז"ל דבנתפח בשבת פליגי, ורב חסדא אסר משום נולד כרבי יהודה, ורב הונא שרי כרבי שמעון דלית ליה נולד, אבל בנתפח מערב שבת לכולי עלמא שרי, והיינו ברייתא. ונכון הוא. אבל הרב אלפסי ז"ל אינו סובר כן, שהוא הביא סיוע לפסוק הלכה כר' הונא, מדמסייע ליה ברייתא דלקמן דבשר תפוח.

במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה. פירש רש"י ז"ל: באיסור אכילת מוקצה סבר לה כר' יהודה שאסור לאוכלו אבל שרי לטלטלו דדי לו שאסרתו עליו באכילה אלא מותר לטלטלו כר' שמעון. ויש מקשים והא אמרינן בשלהי פרק קמא (יט, ב) בכרכי דזוגי דרב אסור. ויש לומר דדבר שעומד לאכילה הוא דשרי לטלטלי משום דדי לו שאסרתו באכילה, אבל במה שאינו עומד לאכילה סבירא ליה כר"י.
ועדיין קשה דהא אמר רב בפרק כירה (שבת מה, א) מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב ואוקימנא התם כר' יהודה, ואע"ג דאיכא שמן בנר דראוי לאכילה, ואפילו הכי אסור לטלטל. יש לומר שאף מותר השמן שבנר אינו ראוי לאכילה. וכל זה כפי גירסתו של רש"י ז"ל דגריס בשר תפל דאף הוא עומד לאכילה, אבל לגירסת הספרים והאלפסי ז"ל דגרסי בשר תפוח, אי אפשר לומר כן. [ויש לומר] ההיא דכרכי דזוגי מוקצה מחמת מיאוס הוא, וכדמפרש ר"ת ז"ל מחצלאות שפורשין על גבי דגים מלוחים וריחן רע ונמאסין, וההיא דנר מוקצה מחמת איסור, ובמוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור סבר לה נמי כותיה דרבי יהודה, וכדמוכח נמי בשלהי פרק בתרא דמכילתין (קנז, א).

דברים הראויים לבהמה חיה ועוף המצויים אצל רוב בני אדם מטלטלין אותם ואף מי שאין לו אותה בהמה או אותה חיה או אותו עוף מטלטלם לצורך של אחרים כיצד מטלטלין את החצב והוא עשב המשתרש בקו ישר ובו תיחם יהושע את הארץ מפני שהוא מאכל הראוי לצבאים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים וכן העצמות אחר שהן מאכל לכלבים וכן כל הקלפין והגרעינין הראויים לבהמה אבל אותם שאין ראויים אוכל את האוכל וזורק את הקלפין לאחוריו ואסור לטלטלן שכל אלו מצויים הם ליגדל אצל בני אדם אבל הראויים לבהמה חיה ועוף שאין מצויין ליגדל אצל רוב בני אדם אין מטלטלין אותם מעתה אין מטלטלין שברי זכוכית אע"פ שראויים לנעמיות ולא חבילי זמורות אע"פ שראויים לפילים ולא את הלוף אע"פ שראוי לעורבים מפני שאין אלו גדלים אצל רוב בני אדם ומ"מ יראה מסוגיא זו שאם היו לו נעמיות או פילין או עורבים מטלטל הראוי להם לא נאסר אלא למי שאין לו:

בני מלכים סכין על מכותיהם אע"פ שאין בהם סכנה שמן ורד ואין גוזרי' לשחיקת סמנין שכך הוא דרכן לסוך בחול ומ"מ האחרים אסורים ואין אומרים כל ישראל בני מלכים הם:

כבר ביארנו במקומו שמסדרין לבעל חוב כשם שמסדרין בערכין ומניחין לו כסות שנים עשר חדש ומ"מ אין מניחים לו אלא כסות הראויה לו לפי ערכו ומעלתו אבל אם היה לבוש איצטלית ושאר מיני בגדי משי ואינם ראויים לו מפשיטין אותו ומלבישין אותו מתוכו איצטלית הראויה לו:

חבילי קש וחבילי עצים שהזכרנו במשנה שאם הזמינן למאכל בהמה מטלטלין אותן לא סוף דבר בחבילה הניטלת בידו אחת אלא אף בשהיא ניטלת בשתי ידים:

חבילי סאה ואזוב וקורנית והם מיני קטניות פחותים שעיקרן למאכל בהמה אלא שלפעמים אוכלים מהם בני אדם הכניסם לעצים אין מסתפק מהם בשבת למאכל בהמה מסתפק מהם בשבת וקוטם ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי ואם רצה הוא לאכול מהם מולל בראשי אצבעותיו ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול וכשמנפח מנפח אפי' בידו אחת ובכל כחו אפי' בתוך הכף ואם רצה לשנות מיד ליד ולנפח בידו אחרת רשאי אבל לא שינפח בשעת הרקתו מיד ליד וכן באמיתא וכן (בפינס) [בפיגס] ושאר מיני תבלים ומ"מ מיני קטניות המיוחדים למאכל אדם וכל שכן מיני תבואות מלילתן אסורה אלא שאם מלל מערב שבת למחר מנפח בידו אחת על הדרך שביארנו זו היא שיטתנו ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים מדמים קטניות אלו לשאר מיני קטניות ותבואות ופסקו שהמלילה מותרת לגמרי בשבת וכבר ביארנו ענין זה ככל הצורך בראשון של יום טוב:

בשר חי מותר לטלטלו בשבת שהרי ראוי הוא לאוכלו באומצא ולפי דרכך למדת שדם הנבלע באיברים כל שלא פירש מותר לאוכלו אף בלא מלח שהרי המליחה אסורה בשבת וכן בשר תפוח מותר לטלטלו ולא סוף דבר שנתפח מבערב שאף לר' יהודה מותר הואיל ומאתמל עומדת לכלבים אלא אף בנתפח בו ביום שהלכה כר' שמעון בשבת אף במוקצה לאכילה וכ"ש במוקצה לטלטול ומ"מ ביום טוב כל שנתפח בו ביום אסור שהלכה כר' יהודה ביום טוב אף במוקצה לטלטול ויש גורסין בכאן בשר תפל ואע"פ שבשר חי ובשר תפל הכל אחד הם מפרשי' בשר חי שנמלח מעט ותפל שלא נמלח כלל והיה רב חסדא אוסר מצד שאינו סובר שיהא ראוי באומצא אלא עוף וכן נראה שהרי הקשו לרב חסדא מההוא בר אווזא וכו' ותירצו שאני בר אווזא דחזי לאומצא ואלו בתפוח לא היה ראוי לאומצא ומ"מ בין בתפל בין בתפוח הלכה שמותר זו מפני שראוי לאומצא וזו מפני שראוי לחיה כמו שביארנו:

דג מליח מותר לטלטלו שהרי נאכל הוא מחמת מלחו דג תפל אסור לטלטלו שדג תפל אינו ראוי לכלום ולכלבים אינו עומד אבל בשר בין חי בין מליח מותר כמו שביארנו מטלטלין את העצמות בשבת מפני שהם ראויים לכלבים ובשר תפוח מפני שראוי לחיה ומים מגולים מפני שראויים לחתול ואסור לשהותן מפני הסכנה:

ובלבד שלא יקטום בכלי פירש המורה כדרך חול. כדאמרן האי מאן דפריס סילקא דדמי לטוחן שאינו נ"ל שא"כ אל יחתוך אדם צנונות או כרישים עבים חתיכות קטנות על שלחנו או לא יפתוח את פתו דהוי תולדה דטוחן אלא כל מידי דבעי למיכלי' לית בי'. משום טוחן ופריס והאי דקאמר הכא שלא יקטום בכלי נ"ל מפני שהן קשים כעצים מיחזי כמאן דקטים להו לצורך שום תיקון ולאו לצורך אכילה:

דג תפל אסור לטלטלו. ואי אמרת נימלחי' משוי לי' אוכלא ואסור לשוויי אוכלא בשבתא אי נמי לא חזי ההוא יומא אע"ג דמלח עד שיתייבש מפני שהוא רך ומאוס לאוכלו חי:

בד"ה דג תפל כו' וי"ל דדג תפל אינו ראוי לכלבים כו' עכ"ל ור"ל דמידי דלא חזי כלל אפילו לכלבים ר"ש נמי מודה ביה דאסור לטלטלו וק"ל:

בא"ד ובשר תפל מותר לטלטלו לר"י מפני שהוא מאכל לחיה עכ"ל ומטעם דכל ישראל בני מלכים הן כמ"ש התוס' לקמן ואין להקשות אמאי לא משני לעיל לרב הונא דס"ל כרבי יהודה לגמרי דאסר מוקצה אפילו לטלטל ובשר תפל מותר לרב הונא משום שהוא מאכל לחיה די"ל דא"כ הוה סבר דכל ישראל בני מלכים הן כהנהו תנאי דסברי הכי לעיל ואנן קיי"ל דלית הלכתא כוותייהו דכה"ג שיטה נינהו כמ"ש הרי"ף והרא"ש ודע דלפי תירוץ זה של התוס' ליכא ראייה מהך ברייתא דהלכה כרב הונא דשרי לטלטל בשר תפל כמ"ש הרי"ף והרא"ש דהא לא שרי ליה אלא משום שהוא מאכל לחיה וכל ישראל בני מלכים הן ואפילו לר"י שרי מה"ט ורב הונא נמי מודה דלית הלכתא הכי אלא דשרי ליה משום דס"ל כר"ש דמתיר מוקצה כדמסיק לעיל ודו"ק:

בני מלכים הן כו'. בספר ישן אין כוונתם בזה אלא לפרש מה שכתוב בתורה בנים אתם לה' וגו' וכתיב יאמר להם בני אל חי וגו' לפי שישראל בני מלכים הן ולא בני עשרה שליטים אשר הם בכוכבים ולא בני שרים ומושלים כי חלק ה' עמו וגו' עכ"ל ודו"ק:

בגמ' ורב כר' יהודה ס"ל דאית ליה מוקצה במוקצה לאכילה סובר וכו' כצ"ל:

בשר בין תפל ובין מליח מותר לטלטלו ת"ר מטלטלין וכו' כצ"ל. בתוס' ד"ה מטלטלין את העצמות וכו' כגון שלא היה עליהם בשר מאתמול ר"ל ומאתמול לכלבים קיימי:

גמ' מפני שהוא מאכל כו' וכצ"ל בכל העמוד:

שם דתנן בני מלכים סכין על גבי כו' מפשיטין אותו בו כו':

שם וכן באמיתא וכן בפיגם כו'. נ"ב בשביעית אמרי' פיגם מין ירק הוא ואין מרכיבין אותו בקידה לבנה:

שם מאי אמיתא ניניא כו'. נ"ב מפרש לקמן בפרק תולין שטוב הוא לערבו עם שחלים:

שם סיאה אמר רב יהודה כו' כצ"ל. ונ"ב הערוך כתב כולן מיני אזוב הן והרמב"ם כתב בפ"ח דשביעית שהן עשבים הידועים לרופאים:

שם וסתמא כר"ש ונמחק:

רש"י בד"ה על מכותיהן בשבת ולא כו' כצ"ל:

בד"ה שכן דרכו צ"ל דרכן:

בד"ה שלא יקטום כו' שלא ימלול בידו הרבה כו' כצ"ל:

בד"ה וכן באמיתא כו' אמיתא ניניא כו' הד"א:

בד"ה במוקצה לאכילה כו' לאוכלה ובמוקצה לאיסור טלטול סבר לה כר"ש כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה ונתן הכסף כו' ר' חנינא ביומא דרתח לא מצלי שנאמר בצר אל יורה כו' כצ"ל. ונ"ב ועיקר הפסוק היערוך שועך לא בצר כן פי' ר"ת פרק הדר (עירובין דף ס"ה:)

בא"ד אחר הפה. נ"ב ויליף שם דף נ"ו מכאשר פתר לנו כן היה:

בא"ד קרקע נמי ומנלן שנאמר ופדה בערכך יכול בעבדים כו' ת"ל ופדה בערכך א"כ כו' כצ"ל:

גמרא דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו. והרמב"ם והר"ב כ' דכתיב ונתן אה"ע כו' דבר הניתן מיד ליד ועתוי"ט ודרשה זו תמוה דבכ"מ מצינו בקרא נתינה בקרקע כמו לזרעך אתן את הארץ הזאת ועוד רבות ועיין (ב"מ נו ב):

שם איזוב אברתא. עיין לעיל (קט ב) וצע"ק:

שם והא ההוא דא"ל מאן בעי קורנית אלא כו' קורנית חשי. כ"נ דצ"ל:

תוס' ד"ה דג. א"נ כר"י כו' ובשר תפל מותר כו' מפני שהוא מאכל לחיה. וכן לקמן בריש ע"ב משמע דאי אית ליה חיה לכ"ע שרי וכדאמרי' לעיל אי א"ל פילין אמאי לא וקשה מלקמן (ס"ד קמב) למימרא דרבא כר"י ס"ל והא"ר לשמעיה כו' ושדי מיעיא לשונרא ולסברתם בחזי לשונרא אף לר"י שרי ועי' בר"פ כ"ש ברש"י ד"ה בהמה אי משיירא ועמש"כ לקמן (קנו ב):

גמ' והא ר"ה תלמיד דרב. ביצה דף מ ע"א. ב"ק קטו ע"א ועיין ב"ב דף קנג ע"א תוספות ד"ה שלחו ליה (קנ"ב ע"ב):

שם במוקצה לטלטל ס"ל כר' שמעון. עיין לעיל דף יט ע"ב תוספות ד"ה הני כרכי דזוזי. ולקמן דף קלט ע"ב השייך לדף קמ ע"ב תוספות ד"ה תלא דבשרא. ועיין במהרש"א ביצה דף לג ע"א בתוספות ד"ה אין סומכין:

בטבל טבול מדרבנן. עיין פרק בכל מערבין הקשה הריטב"א לשיטת רשב"א וסייעתו דאיסור דרבנן ספי' לקטן בידים א"כ כי היכי דמערבין לגדול ביוה"כ משום דחזיא לקטנים. ה"נ יערבו דחזי לקטן. ותי' בדוחק דלא התירו לערב אלא ביוה"כ דהזמן אסור ולא המאכל אבל טבל דהמאכל אסור לא התירו לערב לגדול משום היתר קטנים. והקשה שער המלך עכ"פ בשמעתין קשי' דהא עכ"פ מוקצה לא הוה דחזי' לקטנים אפי' לרשב"א לעיל דמחלק בין תרומה דעומדת לכהן ובין דמאי דלא יהיב לעניים. דהכא שפיר יהיב לקטנים דמזונותן עליו. וי"ל דיש פוסקים דוקא אחרים ספי לי' לקטן איסורא דרבנן אבל האב הרי חייב לחנכו במצות כ"ש דלא ליספי' לי' איסורא בידים וא"כ י"ל ממ"נ לקטן דבידים לא מצי ספי לי' דהא חייב לחנכו ולאחריני לא יהיב כמו דמאי לעניים הנ"ל. מיהו י"א לא שייך חינוך אלא באב ולא באם ולא שייך אלא בבן ולא בבת ועיין נזיר כ"ט ומג"א סי' שמ"ג וא"כ צ"ע הנ"ל וממ"ש לעיל ס"פ אר"ע גבי חגב חי ע"ש:

איתמר בשר מליח וכו' להרמב"ם דאומצא בעי מליחה להוציא דמו וא"כ קשה קושי' תוס' ד"ה דחזי וכו' יש לפרש בשר מליא לאורחא ונאכל כך בלי בישול כמו דג מליח הערינגע. ובשר היינו אחר שכבר נמלח והודח להכשירו מדמו הוא תפל ואינו נאכל בלי תיקון בישול או מלוח ולא נראה כן בפוסקים:

בשר תפל. פי' רש"י ומאן דגרס תפוח היא היא. באמת כך היא גירסת הרי"ף. אך מ"ש רש"י היא היא צ"ע דרש"י פי' בסמוך תפוח מסריח. ע"כ נלע"ד לאותה גירסא תפוח והוא בשר מבושל מוסרח. והוה ס"ד היא היא פי' אין חילוק בין בשר מבושל סרוח או בשר טוב תפל אומצא דתרווייהו לא חזו לאכילה לכן הקשה מבר אוזא אע"ג דלא הוה סרוח מ"מ הוה ס"ל היא היא. ולפ"ז כדמשני שאני בר אוזא דחזי לאומצא לאו דוקא בר אוזא אלא מעשה שהיה בבר אוזא היה וכוונת התרצן שאני בשר חי דחזי לאומצא משא"כ תפוח ולפ"ז למסקנא באומצא כ"ע לא פליגי דשרי בין בר אוזא דרכיך בין בשר בהמה וכמו שכ' ט"ז דהא מצינו בכמה מקומות בש"ס דבשר בהמה נמי נאכל באומצא. אע"כ צ"ל דלא אתי למעוטי אלא דבהא פליגי ר"ה ור"ח וכיון דהלכה כר"ה מדתני ברייתא כוותי' א"כ ממילא מותר לטלטל בין אומצא בין סרוח וא"ש פסקי הש"ע עיין:

במוקצה לאכילה. רב ס"ל עיקור הלכה כר"ש כמבואר לעיל כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק רק משום חומרא בעלמא ס"ל כר"י באכילה ומשום דלא הוה איסור של חומרא בעלמא לא מיחשב כצרורות ועפר ע"י איסור אכילה ומש"ה מותר בטלטול אע"ג דאסור באכילה ועיין מג"א ריש סי' תקט"ו ובארתי יפה בחידושי ריש מס' ביצה יעוין שם. ועיין מ"ש חי' רשב"א פה דלמאן דגרס בשר תפוח צ"ל כרכי דזוזי משום מיאוס צ"ע דהרי"ף פי' לעיל כהתוס' משום סחורה ואוצר וגרס הכא בשר תפוח ובמקום אחר כתבתי בזה וכעת מצאתי הקושי' בשער המלך ע"ש:

שלא ניטלה תרומתו. קא סלקא דעתך שלא ניטלה תרומת מעשר שלו: אסימון. שאין עליו צורה: חצב. עשב שמשתרש בעומק כנגדו ואין שרשיו מתפשטין ובו תיחם יהושע את הארץ לישראל: נעמיות. בנות היענה: יטלטלו. ראוי הוא להיות לו פילין ולהאכילן: על מכותיהן. בשבת ולא גזר משום שחיקת סממנין: שכן דרכן לסוך. בלא מכה הלכך. לאו מוכחא מילתא דלרפואה: התקינן. הזמינן: אסור לטלטלן. ואפילו הזמינם למאכל בהמה דטירחא היא: סיאה אזוב וקורנית. לקמיה מפרש לה: הכניסן לעצים לייבשן: שלא יקטום בכלי. כדרך חול כדאמרן (לעיל דף עד:) האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן. במילתיה דרבי יהודה גרסינן מולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה וחכמי' אומרים מולל בראשי אצבעותיו ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך חול כך מצאתי בתוספתא דרבנן מחמרי דבכולי ידא אסור אלא בראשי אצבעותיו ומהו מולל כגון אם בא לאכול הזרע מולל השרביטין שהזרע בתוכם: וכן באמיתא. לקמיה מפרש מאי אמיתא: ניניא. מינטא''י: פיגם. רוד''א: צתרי. שדריא''ה לוי''ה. ל''א פוליאו"ל: אברתא. אישני''א: חשי. שדריא''ה. וללשון הראשון לא פורש: בשר תפל. שאינו מלוח ומאן דגריס תפוח היא היא: מותר לטלטלו. דלית ליה מוקצה בטלטול: במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה. כלומר באיסור מוקצה לענין אכילה סבר לה כרבי יהודה דאסר לאוכלו ובאיסור מוקצה לטלטול סבר לה כרבי שמעון: בר אווזא. שחוט: משמשא לטולא. שלא יסריח: ואמר להו רב חסדא חסרון כיס חזינא הכא. שאתם מניחים אותה בשמש ומתחמם וסלקוהו על פיו מחמה לצל: באומצא. כשהוא חי אוכלין אותו. בלא מלח: דג תפל אסור לטלטלו. דאינו ראוי לכלום ולכלבים לאו דעתיה למישדייה אבל מליח נאכל חי על ידי מלחו:

אבל לא את הטבל. והא דאמר רבה בפרק כירה (לעיל דף מג.) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ה''מ לענין ביטול כלי מהיכנו שלא החמירו כמו לענין טלטול בידים: שפדאו אגב אסימון. הא דנקט אסימון היינו דלא כרבי דוסא דפרק הזהב (ב''מ דף מז:) והוה מצי למימר מעות הניתנות סימן לבית המרחץ לד''ה אלא משום דאם כן מאי קמ''ל אבל השתא קמ''ל כרבנן: ונתן הכסף וקם לו. אין הפסוק כן אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו (ויקרא כז) ודרך. הש''ס לקצר ולומר בלשון אחר קצר כי ההיא דפרק הדר (עירובין דף סה.) רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי שנאמר בצר אל יורה ובפרק הרואה (ברכות דף נה:) שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה וקשה לר''י נימא כסף דוקא וכ''ת דשוה כסף ככסף חדא דגבי נזקין מצרכינן קרא ישיב לרבות שוה כסף ועוד דאם כן אפילו קרקע נמי ומנלן למעוטי קרקע ואומר ר''י דמכלל ופרט נפקא כדתנן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (דף נא.) אין פודין לא בעבדים ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש בגמרא דבעי למימר ולא הקדשות בכל אלו לענין פדיון בכור דרשינן התם כלל ופרט ופדויו מבן חדש כלל כסף פרט תפדה חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המיטלטל כו' ה''נ איכא למימר בפדיון הקדשות ונתן כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל כו' מיהו בת''כ דריש ליה מקרא אחרינא וכל ערכך יהיה בשקל הקדש מה ת''ל לפי שנאמר תפדה יכול בעבדים ושטרות וקרקעו' ת''ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים מניין לרבות כל דבר המיטלטל ת''ל ופדה בערכך א''כ למה נאמר בשקל פרט לעבדים ושטרות וקרקעות אלא כן דרך הש''ס שאינו מביא עיקר הדרשה כמו שרגיל להביא (כתובות דף מו:) בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אע''ג דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב וכן הרבה: רשב''ג אומר אף מטלטלין שברי זכוכית. משמע דמודה לת''ק דמתיר חרדל והא דתנן רשב''ג מתיר בלוף וכל שכן דמתיר בחרדל: הכניסן לעצים אין מסתפק. איכא למימר דה''ק הא סתמא נעשה כמי שהכניסן למאכל בהמה כי היכי דלא תקשה רישא לסיפא: דחזי לאומצא. מכאן ראיה דדם האברים שלא פירש מותר דקאמר דחזי לאומצא אע''ג דלא מליח: דג תפל אסור לטלטלו. תימה מדשרי בשר תפל אלמא כר''ש אתיא אם כן דג תפל נמי לישרי כמו בשר תפל וי''ל דדג תפל אינו ראוי לכלבים אי נמי כר' יהודה אתיא ודג תפל אע''פ שראוי לכלבים אסור לטלטלו דכל מידי דחזי לאינש לא מקצה לכלבים בשר תפל מותר לטלטלו לרבי יהודה מפני שהוא מאכל לחיה: מטלטלין את העצמות. לר' יהודה דאית לי' מוקצה מיירי כגון שלא הי' עליה' בשר מאתמול:

דף קכח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד