שבת קכז ע"ב

דף קכז - ב

ומתרצינן: רבי יוחנן בא לפרש משנתנו, שכל הני ששה דברים, נמי - בהני, באלו שלשה דברים שנשנו במשנה, שייכי, הם בכללם.

הכנסת אורחים וביקור חולים הם בכלל "גמילות חסדים".

ועיון תפילה נמי בכלל זה, משום ש"גומל חסד" לעצמו, דכתיב [משלי י"א] "גומל נפשו - איש חסד". ^[1]

השכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה הם בכלל "תלמוד תורה".

והדן את חבירו לכף זכות בכלל "והבאת שלום", שמתוך שדנו לכף זכות ואומר שלא חטא כנגדו, יש שלום ביניהם.

תנו רבנן: הדן את חבירו לכף זכות, דנין אותו מהשמים לכף זכות. ^[2] ומעשה באדם אחד ^[3] שירד מגליל העליון, ונשכר לעבוד אצל בעל הבית אחד שהיה בדרום, במשך שלוש שנים.

ערב יום הכפורים [יש גורסין: ערב הרגל] אמר לו: תן לי שכרי, ואלך, ואזון את אשתי ובני.

אמר לו: אין לי מעות. ^[4]

אמר לו: תן לי פירות עבור שכרי.

אמר לו: אין לי.

אמר לו: תן לי קרקע.

אמר לו: אין לי.

אמר לו: תן לי בהמה.

אמר לו: אין לי.

אמר לו: תן לי כרים וכסתות.

אמר לו: אין לי. מה עשה אותו שכיר?

הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש, בצער גדול.

לאחר הרגל, נטל בעל הבית שכרו בידו, ולקח עמו גם משוי של ג' חמורים טעונים, אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו של השכיר. ^[5]

אחר שאכלו ושתו, נתן לו שכרו.

אמר לו, שאל בעל הבית את השכיר: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי, ואמרתי לך: אין לי מעות - במה חשדתני?

השיב לו: אמרתי, שמא פרקמטיא סחורה בזול נזדמנה לך, ולקחת אותה לעצמך במעות ההן ולכן לא היו בידך מעות לשלם שכרי. ^[6]

שאלו עוד: ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה, ואמרתי לך: אין לי בהמה, במה חשדתני? השיב לו: אמרתי, שמא מושכרת היא ביד אחרים.

שאלו עוד: בשעה שאמרת לי תן לי קרקע, ואמרתי לך: אין לי קרקע, במה חשדתני?

השיב לו: אמרתי, שמא הקרקע מוחכרת ביד אחרים היא [שנתת לאדם אחר שיעבוד בה, כדי שיעלה לך סך מסוים של כורים כל שנה].

שאלו: ובשעה, שאמרתי לך אין לי פירות, במה חשדתני?

השיב לו: אמרתי שמא הפירות אינן מעושרות. ^[7]

שאלו: ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות, במה חשדתני?

השיב לו: אמרתי: שמא הקדיש מר את כל נכסיו לשמים.

אמר לו בעל הבית: העבודה. [לשון שבועה]. כך אכן היה המעשה. שהדרתי את כל נכסי בשביל הורקנוס בני, מפני שלא עסק בתורה. וכשבאתי אצל חבירי שהיו בדרום, התירו לי כל נדרי.

ואתה, כשם שדנתני לכף זכות - כך המקום ידין אותך לזכות. תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד ^[8] שפדה מהשבי ריבה, נערה אחת, בת ישראל.

ובהגיעם למלון, השכיבה תחת מרגלותיו.

למחר, ירד וטבל, ושנה לתלמידיו.

ואמר, ושאל להם: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי - במה חשדתוני?

השיבו לו: אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי, שאינו מכירו במידותיו שיהיה אפשר לסמוך עליו שלא יחטא ולכן שמרת עליה למרגלותיך.

ושאלם עוד: בשעה שירדתי וטבלתי, במה חשדתוני?

השיבו לו: אמרנו שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי.

אמר להם: העבודה. לשון שבועה. כך אכן היה.

ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות - כך המקום ידין אתכם לכף זכות.

תנו רבנן: פעם אחת הוצרך לבקש דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת נכרית, שכל גדולי רומי היו מצויין אצלה. אמרו: מי ילך לבקש ממנה?

אמר להם רבי יהושע: אני אלך.

הלך רבי יהושע ותלמידיו. כיון שהגיע לפתח ביתה, חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס, ונעל את הדלת בפניהן. ^[9]

אחר שיצא, ירד וטבל, ושנה לתלמידיו.

ואמר ושאל להם: בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני?

השיבו לו: אמרנו, כסבור רבי, לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה.

שאלם עוד: בשעה שנעלתי את הדלת, במה חשדתוני?

השיבו לו: אמרנו, שמא דבר מלכות שצריך להסתירו יש בינו לבינה.

שאלם עוד: בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני?

השיבו לו: אמרנו, שמא ניתזה צינורא, רוק, מפיה על בגדיו של רבי, והרי גזרו חכמים על הנכרים שיטמאו כזבים.

אמר להם: העבודה. כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות, המקום ידין אתכם לזכות,

שנינו במשנה: מפנין תרומה טהורה. והוינן בה: פשיטא שמטלטלין תרומה, שהיא ראויה לאכילה. ומה חידש לנו התנא בזה?

ומבארינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא בתרומה דמנחא הנמצאת ביד ישראל.

מהו דתימא, כיון דלא חזיא ליה לישראל, אסור לו לטלטלה, שלגביו היא מוקצה. קא משמע לן, דכיון דחזיא לכהן, שפיר דמי לטלטלה אף לישראל.

שנינו במשנה: ומפנין את הדמאי.

והוינן בה: מאי טעמא שרי לטלטולי? הא דמאי לא חזי ליה, אינו ראוי לאכילה עד שיעשרנו, ואם כן מדוע אינו נחשב מוקצה כדין טבל? ומבארינן: אין הדמאי נחשב מוקצה כי הוא חלוק מטבל.

כי טבל הוא מוקצה לפי שאינו ראוי לאכילה לכל אדם, אבל דמאי ראוי לאכילה לעניים.

ולכן גם לכל אדם הוא חשוב ראוי לאכילה. שאצל כל אדם ניתן לומר: כיון דאי בעי, מפקר ^[10] ליה לנכסיה, והוה עני, ואז הרי חזיא ליה לאכילה, היות ולא גזרו על עניים איסור אכילת דמאי.

הילכך, השתא נמי, אף שלא הפקיר נכסיו, חשיב כאילו חזי ליה.

דתנן במסכת דמאי: מאכילין את העניים דמאי, משום שלא גזרו עליהם חכמים לעשר, לפי שהם מחזרים על הפתחים של עמי ארצות, וסמכו על זה שרוב עמי הארץ מעשרין. ^[11]

וכן מאכילין דמאי את האכסניא, חיל של מלך ישראל, ^[12] כיון שפרנסתם מוטלת על בני העיר, מאכילין אותם דמאי.

ואמר רב הונא: תנא: בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי, ואת האכסניא דמאי.

בית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי, ואת האכסניא דמאי. ^[13]

שנינו במשנה: ומעשר ראשון שניטלה תרומתו.

קא סלקא דעתין שניטלה ממנו בין תרומת מעשר שנותן הלוי מתוך המעשר שניתן לו, ובין תרומה גדולה שנותן הישראל שני חלקי מאה מתוך כל התבואה.

ומקשינן: כיון דמתוקן הוא - פשיטא שמותר לטלטלו?

ומבארינן: לא צריכא, אלא שהקדימו לעשר את המעשר ראשון בעוד התבואה היתה בשבולים, שעדיין לא נתמרחה התבואה, והיתה פטורה אז מן המעשרות, ונטלה הימנו אז רק תרומת מעשר שנותן הלוי מתוך המעשר ראשון, ועדיין לא ניטלה הימנו תרומה גדולה, שנותן הישראל מתוך כל התבואה.

וכי הא דאמר רבי אבהו אמר ריש לקיש: מעשר ראשון שהקדימו לעשרו [בטרם התמרח, ולפני שהרים ממנו תרומה גדולה], בעוד התבואה בשבולין - הרי הוא פטור מתרומה גדולה.

וילפינן ממה שנאמר בהפרשת תרומת מעשר של הלויים מן מעשר ראשון: "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר".

והכי דרשינן לה: דוקא מעשר מן המעשר אמרתי לך להפריש, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר ראשון.

אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי, דדרשינן שרק תרומת מעשר מוציאין מהמעשר ראשון, אם כך, אפילו הקדימו להפריש מעשר ראשון לפני הפרשת תרומה בכרי, לאחר שהתמרחה התבואה והתחייבה בתרומות ובמעשרות, נמי ליפטר?

אמר ליה: עליך אמר קרא גבי תרומת מעשר: "מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה'". "כל", ריבוייא הוא, לומר לך שתוציא ממעשר ראשון כל צד תרומה שבו, אפילו אם הקדים להפריש את המעשר לפני הפרשת תרומה גדולה. ^[14]

והוינן בה: ומאי ראית למידרש מקרא ד"והרימותם" מיעוטא למעשר ראשון שהקדימו בשבלים, ולרבויי מקרא ד"כל" את מי שהקדים מעשר ראשון בכרי? אימא איפכא? ^[15]

אמר ליה: האי, אידגן, התמרח, שנגמרה כבר מלאכתו וחלה עליו חובת תרומה [דכתיב "ראשית דגנך"]. ^[16] הילכך חייב הלוי להוציא תרומה גדולה שבה [שני חלקי מאה מהמעשר], ולתתה לכהן, ואחר כך לתת לו אחד מעשרה מכל המעשר.

ואילו האי, שהקדימו לעשרו כשהוא בשבלין, לא אידגן, ולא נתחייב עדיין במעשר ראשון אלא הוא הקדים והפרישו. הילכך, דרשינן לפטור את מה שעדיין לא נתחייב.

שנינו במשנה: ומעשר שני והקדש שנפדו. ^[17]

ומקשינן: הני פשיטא דשרי לטלטלם, שהרי הם מותרים באכילה?

ומבארינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא באופן שנתן את הקרן עבור פדיונם, ולא נתן את החומש, שלא נהג כדין בעל הבית הפודה, שמחויב להוסיף חומש על הפדיון.

והא קא משמע לן התנא, דאין החומש מעכב את הפדיון.

שנינו במשנה: והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים.

ומדייקינן: דווקא תורמוס שהוא יבש. אבל תורמוס לח - לא מטלטלינן.

והוינן בה: מאי טעמא? ומבארינן: כיון דהוא מריר, מר - הבהמה לא אכלה.

שמא צינורא ניתזה מפיה על רבי. פי' צינורא שינתז מפי האדם כשהוא מדבר למטרונית והיא נכרית ונגע בו מרוקה הוצרך לטבול כי רוקן של נכרים גזרו עליו חכמים טומאה ועיקר זה הוא מה שאמר הקב"ה בענין הזב (ויקרא ט״ו:ח׳) וכי ירוק הזב בטהור יכול אפילו רקק ולא נגע יהא טמא ת"ל בטהור ובתוספתא זבין בפרק חמישי אמרו ורירו וכיחו ומימי האף שלו הרי הן כרוקו דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאין טומאת משקה זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה וזאת התורה מיוחדת בישראל בלבד אבל לא בנכרים והחכמים הם שגזרו עליהם שיהו כזבין לכל דבריהם ותמצא כיוצא בזה במס' נדה בפרק בנות כותים (נדה דף לד) כשאמר בית שמי דם הנכרית טהור הקשה להם מזו הברייתא ולא חלקו בית שמי אלא בדמה בלבד אבל רוקה אין מי שחולק בו כי הוא טמא ושורפין עליו את התרומה וכבר פירשו טעמם של בית שמי שטיהרו דמה (וטיהרו) [וטמאו] רוקה ומימי רגליה דשכיחי גזרו בהו רבנן דמה דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ובית הלל הכל אצלם טמא ושם במסכת שקלים (פ"ח מ"א) שנינו כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורין חוץ משל שוק העליון וגרסי בתלמוד בני מערבא ר' אבון בשם ר' יהושע קצרין של גוים היה שם ובמשנת טהרות בפרק ה' (משנה ח) שנינו שוטה אחד בעיר או נכרית או כותית כל הרוקין שבעיר טמאין וקודם לכן בפרק ד' אמרו על ו' ספיקות שורפין את התרומה אחד מהן ספק רוקין כבר נתבאר לך עכשיו ונתקיים מכל מה שהקדמנו כי רוק הנכרים טמא וכי גזירה דרבנן היא ובפ' יציאות השבת (שבת דף טו) אמרו ספיקות באושא גזור עליהן ולפיכך הוצרך ר' יהושע בן חנניא טבילה ותמצא במס' יומא בפרק הוציאו לו את הכף (דף מז) אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קימחית שיצא ודבר עם ערבי אחד בשוק וניתזה צינורא מפיו על בגדו ונכנס ישבאב אחיו ושימש תחתיו ובחומר בקודש (חגיגה דף כג) תמצא גזירת צינורא דעם הארץ וזה בענין הקודש:

מפנין תרומה טהורה ודמאי.

ה"מ לדבר מצוה מדקתני מפני האורחין ומפני ביטול בהמ"ד שהן מצות כדרב יהודה אמר שמואל דאמר גדול הכנסת אורחין. וכדר' יוחנן דאמר אחד מששה דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא:

מפנין תרומה טהורה אע"פ שהיא בביתו של ישראל הואיל וראויה לכהן היום מטלטלין אותה ושפיר דמי וכן דמאי והדמאי כיון דאילו הפקיר כל נכסיו ויהיה עני מותר לאוכלו אע"פ שעכשיו לא הפקיר נכסיו מותר לטלטלו. והוא הלוקח תבואה מעם הארץ שאינו יודע אם הוציא מעשר ממנה אם לאו כי התרומה לא נחשדו עמי הארץ עליה (ודאי) והיו מפרישין אחד מחמשים והוא בבינונית ונתנו לכהן אבל המעשר היו הרבה ע"ה שלא היו מפרישין אותו ונותנין ללוי. וחייבו חכמים הקונה מעם הארץ שאינו יודע אם הוציא מעשר ממנה אם לאו להפריש מזו התבואה חלק אחד ממאה שהיא תרומת מעשר שהוא א' וכל תרומה כאוכל תרומה והוא עון מיתה. וזה פירושו ישראל שיש לו מאה סאין תבואה חייב לתת לכהן ב' סאין מהן והיא נקראת תרומה גדולה וחייב לתת עשרה מהן פחות מעט והוא נקרא מעשר ראשון וחייב הלוי לתת מן העשרה סאין שנתן לו ישראל סאה אחת לכהן והוא שאמר הכתוב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. נמצא הסאה שביד כהן שהיא תרומת מעשר שנתן לו הלוי אחד ממאה מן התבואה שביד ישראל וכיון שראו שע"ה לא היו מפרישין מעשר לכהן שחייב בו מיתה [לכן חייבהו להפריש] אבל המעשר שהוא בלאו לא חייבהו מספק. וזה מפורש בגמרא יומא פ"ק דיוחנן העביר הודיית המעשר בסוף מס' סוטה ודמאי זה כיון שהוא ספק מעושר ספק אינו מעושר התירוהו מפני חיי נפש לאכסניא ולעניים (בפירושו). וזה שאמר ר"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה פי' חייבה התורה להפריש תרומה ומעשר מן הדגן שכבר נעשה גורן כדכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך כו' ואינו נקרא דגן אלא אחרי דישתו בגורן והעמדתו כרי והתורה אמרה להפריש מן הדגן ראשון תרומה גדולה ואחריו מעשר ראשון. ואחריו שנה ראשונה ושניה מעשר שני. ושנה שלישית אינו מפריש מעשר [שני] אלא מעשר עני. ואינו חייב להפריש כל אלו אלא אחרי שיקצור ויגדוש ויזרה ויעמיד כרי בגורן לפיכך אמר ר"ל אם בא ישראל מי שהיו לו עשרה עומרין שבלין וקודם שיכניסן לגורן לדוש נתן מהן עומר אחד מעשר ללוי הלוי אינו חייב לתת ממנו אלא תרומת מעשר לכהן שהשבלין לא נתחייבו אלא בתרומה ולא במעשר והביא טעם לדבריו מן המקרא הזה והקשה עליו רב פפא למה הוצרכת לדחוק הדבר בשבולין אפילו בכרי הקדים והפריש המעשר קודם שיפרוש התרומה ליפטר ולא יהא חייב הלוי להפריש ממנו אלא תרומת מעשר. ופירק לו כיון שהעמידו כרי אידגן וקרינא ביה מכל מתנותיכם תרימו שכולל הכל.

ומעשר שני והקדש שנפדו הוצרך להזכירו התנא להודיע שאם לא נתן החומש מעכב:

הא דאמרי' דמאי הא לא חזי לי' כיון דאי בעי מיפקר נכסי' והוי עני. ק"ל ל"ל האי טעמא הא חזי לעניים א"נ אלו מקלע לי' עני' בביתי' א"נ אכסניא שמאכיל אותם דמאי ואיכא דמתרץ גבי תרומה דע"כ יהיב ליה לכהן א"ל כיון דחזי' ליה שרי וכן גבי לוף מתוך שאינו ראוי אלא למאכל עורבים אבל דמאי אין מטלטלין אותו אא"כ ראוי לו לפי שהוא ממתין עד למחר ומפריש ואוכל. ובעלי התוס' אמרו דל"ג "ליה", וכ"נ כדאמרי' לקמן אלא ראוי ה"נ ראוי ואי גרסי' לי' שיטפא דגמ' הוא משום דאתמר הכי בפסחים ובברכות ובמנחו' אמרי ה"נ הכא (דילמא) בעי למימר חזי לעניים ולאכסני' דתנן מאכילין את העניים דמאי וכו' ומ"ה תפיס ליה כולי' שיטה דהתם דלדידי' נמי חזי אבל לא היה צריך לכך:

דמאי הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר ליה לנכסיה. איכא למידק ואמאי איצטריך ליה למימר הכין, דאפילו לא חזו ליה כיון דחזי לעניים ולאכסניא שפיר דמי, וכדאמרינן גבי תרומה הואיל וחזיא לכהנים, ולקמן נמי גבי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות אמרינן אפילו אין לו נעמיות הואיל וראוי. על כן אמרו בתוס' דלא גרסינן ליה, אלא הכי גרסינן דמאי הואיל וחזי לעניים דתנן מאכילין את העניים דמאי.

ויש מעמידים הגירסא ואומרים דגבי תרומה הואיל ועל כרחיה יהיב לכהנים, וזכוכית נמי הואיל ולא חזי אלא לנעמיות, וכן הלוף לעורבים, איכא למימר כיון דחזו להכי שרי, אלא דמאי שהוא מצניעו עד למחר לתקנו לאכילתו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה, אלא כיון דאי בעי חזי ליה השתא נמי מטלטל ליה דראוי הוא לו. ויש מי שאומר דשיטפא דגמרא היא דמשום דעל כרחין איצטריך למימר דחזי לעניים ולאתויי מתניתין דמאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי, ואתמר בגמ' וכשיטה דהכא בדוקא בפסחים (לה, ב), ובברכות (מז, א), אמרו הכא נמי הכין ולא הוה צריך ליה.

במשנת חסידים אמרו לעולם הוי דן את האדם לכף זכות והענין שכל שהוא מוחזק בחסיד אפילו ראו בו מעשה שהדברים מוכיחים בו לחובה אל תהרהר אחריו אלא השתדל לדונו לכף זכות אחר שיש לך לדונו לזכות אף באפשר רחוק ומזה המין באלו המעשים הנזכרים הנה באדם אחד שירד בגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית שלש שנים ערב יום הכפרים אמר לו תן לי שכרי אלך ואפרנס אשתי ובני אמר לו אין לי תן לי מעות אמר לו אין לי תן לי בהמה אמר לו אין לי תן לי פירות אמר לו אין לי תן לי כרים וכסתות אמר לו אין לי וכו' הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש לאחר הרגל נטל בעל הבית את שכרו ועמו משאוי שלשה חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לביתו לאחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו אמר לו בשעה שאמרתי לך אין לי מעות במה דנתני אמר לו שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לו ולקח בהן בשעה שאמרתי לך אין לי בהמה במה דנתני אמר לו שמא מושכרות הן ביד אחרים בשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה דנתני אמר לו שמא אינם מעושרים בשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה דנתני אמר לו שמא הקדיש ר' את נכסיו לשמים אמר לו העבודה כך היה הקדשתי כל נכסי לשמים בשביל הורקנוס בני שלא היה עוסק בתורה עד שבאתי אצל חברי שבדרום והתירו לי את נדרי ואתה שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות:

וכן מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת מישראל למלון השכיבה תחת מרגלותיו למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו אמר להם בשעה שהשכבתיה אצלי במה דנתוני אמרו לו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לך בשעה שירדתי וטבלתי במה דנתוני אמרו לו שמא מפני טורח הדרך ראה קרי אמר להם העבודה כך היה ואתם שדנתוני לזכות המקום ידין אתכם לזכות וכן פעם אחת הוצרך דבר לתלמידים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויים אצלה אמרו לו מי ילך אמר להם ר' יהושע אני אלך הלך ר' יהושע ותלמידיו כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפליו ברחוק ארבע אמות ונתנן לתלמידיו ונעל את הדלת אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו אמר להם בשעה שחלצתי את תפלי במה דנתוני אמרו לו כסבור ר' אל יכנסו דברי קדושה למקום טומאה ובשעה שנעלתי דלת בפניכם במה דנתוני שמא דבר מלכות בינך לבינה בשעה שירדתי וטבלתי במה דנתוני אמרו שמא נתזה צינורא מפיה על בגדו אמר להם העבודה כך היה ואתם שדנתוני לזכות המקום ידין אתכם לזכות למדת מכל אלו שאע"פ שהמעשים נוטים לחיוב אחר שהמעשה יוצא ממוחזק בחסיד ראוי לדונו לזכות אף באפשר רחוק ומ"מ בהפך זה ר"ל שהוא מוחזק ברשע ראוי לדונו לכף חובה אף באפשר רחוק כאמרו כי יחנן קולו אל תאמן בו ובאדם סתם ראוי לדונו אחר הוכחת המעשה ואדם סתם ומעשה סתם ר"ל שאף המעשה אפשר לדונו בשני פנים ואין הכרע באחד יותר מבהפכו ראוי לדונו לכף זכות מצד מעלת מדת המכריע וכך היא מבוארת בביאור גדולי המחברים למשנת חסידים ולענין מה שאמרו אל יכנסו דברי קדושה למקום טומאה דוקא בעמידת קבע אבל דרך העברה מותר אף במקום הטנופת כמו שהתבאר במקומו:

אע"פ שהדמאי אסור מדרבנן הקלו בו על נותני צדקה להאכילה לעניים ועל מכניסי אורחים להאכילו לאורחים הנכנסים בבתיהם אם אין לו תבואה אחרת והוא שאמרו מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי וי"מ אכסניא של המלך שמזונותיהם על העיר ולא יראה כן:

ממה שאמרו בסוגיא זו בענין דמאי כיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה למדנו שמפקירין בשבת ואע"פ שאמרו אין מקדישין אינו דומה שההקדש כעין מכר הוא וכמו שאמרו מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים אבל הפקר אין כאן שינוי רשות ואפי' זכה בו אחר מאליו הוא זוכה ושמא תאמר ומה הוצרך דמפקיר לנכסיה ודיו בשיפקיר אותה תבואה ותהא ראויה לו אף בעשיר שהרי הפקר פטור מן המעשר אפי' טבל גמור ואע"פ שזכה הוא בו וכמו ששנינו המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו פטור מן המעשר וחייב בפרט ועוללות ושכחה ופאה כמו שיתבאר במקומו פירשו גדולי הדורות שלפנינו שאין הפקר פוטר ממעשר אלא שהפקירו קודם שיגיע לחיוב מעשר ר"ל שהפקירו בשובלין אבל משנתחייב במעשר ר"ל שנעשה דגן אין הפקר מפקיעו:

כבר ביארנו במשנה שהתרומה מותר לטלטלה הואיל וראויה לכהן ולשיטה זו אנו גורסין בגמ' כיון דחזיא לכהן ויש גורסין כיון דאי בעי מתשיל עלה וחזיא ליה ובעלי שיטה זו מפרשים שכל שאינה ראויה לו בשום פנים אינו מטלטלה אע"פ שראויה לחבירו וכעין דמאי שהוצרכו לומר מגו דאי בעי מפקר לניכסיה ולא אמרו מגו דחזי לעניים ואין הדברים נראין שהדמאי אפי' עשרו אינו חייב ליתנו לעניים אפי' מעשר עני שבו שלא הצריכוהו אלא בתרומת מעשר שיש בה עון מיתה ומעשר שני שהוא לבעלים אבל התרומה על כל פנים הוא צריך ליתנה לכהן ומתוך כך הוא אומר מגו דחזיא לכהן ומ"מ למדת לשיטתם שכל שאינו ראוי לו עכשיו הואיל ועל ידי שאלה ראוי לו מותר לטלטלו ודוקא לצורך השבת שאין מפירין נדרים בשבת אלא לצורך השבת כמו שיתבאר ויש אומרים שאי אפשר לישאל אלא בתרומות הואיל ותרומה ניטלת באומד ומחשבה ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אבל מעשר שאינו ניטל במחשבה אא"כ הפרישן אינו יכול לישאל עליו:

בד"ה האי אידגן מדנקט אידגן משמע אפילו לא ראה כו' אכתי אפילו הקדימו בכרי נמי לא לחייב כו' עכ"ל ר"ל מדתלה הדבר באידגן לחוד משמע דאפילו לא ראה פני הבית ולא חלה עליו עדיין חובת תרומה מ"מ כיון דאידגן אם הקדים מעשר ראשון לתרומה גדולה אין הלוי פטור מתרומה גדולה ואהא קשיא להו מנליה הא דהא מה"ט דמוקמינן קרא לפטור בהקדימה בשבולין משום דעדיין לא חל עליו חובת תרומה איכא לאוקמי נמי האי קרא לפטור אפילו באידגן אם לא ראה פני הבית כיון דלא חל עליו נמי חובת תרומה ותירצו די"ל דאי לא כתיב והרמותם כו' ר"ל דאי לא כתיב מיעוטא כלל לפטור הקדים מעשר ראשון לתרומה ודאי דה"א דבכל גוונא חייב בהקדים ואפילו בלא אידגן דמהיכא תיתי לפטור הקדים השתא דכתיב מיעוטא לא מוקמינן ליה אלא במסתבר למעט דהיינו לא אידגן משום דאז אפילו היה רואה פני הבית לא היה חל עליו חובת תרומה משא"כ באידגן דיש לחייבו בהקדים אפילו לא ראה פני הבית כיון דאילו היה רואה אז פני הבית היה חל עליו חובת תרומה וא"נ י"ל הא דנקט אידגן היינו ככל דינו שראה כו' אבל בלא ראה פני הבית קושטא הוא דאפי' באידגן יש לפטור בהקדים וק"ק להאי תירוצא דלא הוה ליה למנקט בשבלין דבהקדים נמי באידגן נמי איכא פטור בלא ראה פני הבית ויש ליישב דנקט בשבלין לרבותא דאפי' בראה פני הבית פטור בהקדים אבל התוס' בפרק בכל מערבין ובפרק קמא דביצה מוכיחין כתירוץ הראשון שכתבו התוס' הכא ע"ש:

הני בהני שייכי זו היא גירסת רש"י כמ"ש הר"ש בריש פ"ק דמס' פאה ע"ש ופירש"י הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמ"ח ועיון תפלה היינו בכלל גמ"ח דכתיב גומל נפשו וגו' ובפירוש הר"ש הוסיף דנפש זו תפלה דכתיב ואשפוך את נפשי לפני ה' וגו' ע"ש ול"נ לפרש דעיון תפלה בכלל הבאת שלום הוא דהתפלה מביאה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ולרבותא נקט והבאת שלום בין אדם כו' וק"ל:

שמא פרקמטיא כו'. יש לדקדק אמאי לא הוה אמר ליה תן לי מזו פרקמטיא דהא אפי' קרקע רצ ליקח ועוד לפי מה שכתבו התוס' בריש פרק הפרה בשם ר"ת דבשכיר אפי' לית ליה זוזי לשוכר אמרי' ליה זיל טרח ואייתי זוזי דגבי פועל כו' ע"ש וא"כ היה לו לטרוח ולמכור פרקמטיא שלו במזומנים ולתת לו שכרו במעות וי"ל שהיה עי"ה כדלעיל ולא היה לו קונה באותה שעה לפרקמטיא זו וכצ"ל בפירות שמא אינן מעושרות ולא היה לו שהות בעי"ה לעשר פירותיו והשכיר מיהר לילך לביתו בו ביום ובכל הני המ"ל נמי דשמא הקדיש כל נכסיו לשמים כמו שאמר לבסוף גבי תן לי כרים כו' אלא כל זמן שהיה לו לתלות במלתא אחרינא לא תלה הדבר בהקדיש כל כו' עד שח"ל תן לי כרים וכסתות כו' שראה אותן בביתו ולא היה לו לתלות בשום דבר רק בהקדיש כו' ודו"ק:

א"ל העבודה כך כו'. לאו בעבודת המקדש קאמר דהא מעשה דחסיד א' הוא ר"י בר אלעאי או ר"י בן בבא אחר החורבן היה אלא דכך היה שבועתם העבודה לשמים וברמז נקודות עבודה הם נקודות שם של ד' וק"ל:

כך המקום כו'. גם שאמרו בפ' כל כתבי יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו מ"מ אין אדם רוצה שיהיה נחשד וגם נראה שלא אמר כך יהא חלקי כו' אלא במי שלא היה מביא את עצמו לידי חשד אבל בכל הני דשמעתין דמתוך מעשיו מביא עצמו לידי חשד לא אמר ר"י יהא חלקי עמו דלא היה לו להביא עצמו לידי חשד וק"ל:

בתוס' ד"ה דאי בעי וכו' המ"ל כדלעיל כיון דחזי וכו ר"ל כיון דחזי לעני דתנן וכו' כצ"ל:

גמ' דלא חזינא ליה אסור כו' והוי עני וחזי ליה כו' תרימו וגו' כצ"ל:

רש"י ד"ה כל. היכא דאמרינן מעשה כו'. בבה"ז (בתמורה טו ב) מביא בשם הגר"י מקראקא שכוונת רש"י ליישב דהא קיי"ל כריב"ב דב"ק מותר בד"ת וא"כ למאי הוצרך לטבול טרם ששנה לתלמידיו לכן פי' דכל היכא כו' או ריב"א והוא סתם ר"י ואיהו ס"ל בברכות דב"ק טעון טבילה לד"ת ותמיהני דמה יענה בעובדא דר' יהושע בסמוך דהא קיי"ל שם דאפי' זבין עצמן מותרין בד"ת לכ"ע וכ"ש צינורא ודנכרים שאינן כזבין אלא מדבריהם:

שם בגמ' ואר"ה תנא בש"א כו'. נ"ל דבא בזה לתרץ דלא תקשי פשיטא דהא כבר אשמעינן תרומה מטעם דחזיא לכהן ודמאי נמי חזיא לעני להכי מייתא הא דר"ה לומר דאתי לאפוקי מב"ש וזה רגיל התנא לאשמעינן בקוצר מה שכבר שנה במק"א כמש"כ התוס' בריש ברכות ואגב הכא מייתא לה להא דר"ה גם בש"ד ועי' תוס' (סוכה לה ב):

תוס' ד"ה כיון. אבל התם ל"ח מחמת גריעותא. מזה נ"ל שהגירסא בר"פ במשנה מפני שהוא מאכל לעזים עקרית ולא כגי' המשנה שבירושלמי ושבמשניות לעניים ואולי יש לחלק דתורמס שאני דהוא חשוב מאד לאחר שליקה ז"פ (ביצה כה ב) וע"ש בפרש"י רק שקודם שליקה הוא מר ול"ח לעשירים וא"כ דומה קצת לתרומה דרק איסור שליקה בשבת הוא דרביע עליה ודוחק. אך ק"ל על חילוקם מהא (דבעירובין כח) מדמי הש"ס גודגדניות לחשוכי בנים להא דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ע"ש וי"ל ועוד קשה מהא דאמר שם (ל ב) כמאן אזלא כו' לפי מה שהוא אדם וכמזון ב"ס לעירוב כו' סומכוס היא הא לפי חילוקם דהכא מצי אתיא אפילו כרבנן וכ"ש דקשה טפי לתירוצם הא' שבתוס' שם ד"ה תרגומא ע"ש:

תן לי שכרי ואלך ואיזון. נ"ב נ"ל צ"ל ואוזין בפלס אושיב:

שם ועמו משוי ג' חמורים כו'. נ״ב פשוט שהביא כל המשוי דורון לשכיר שהשהה לו שכרו. וש"מ כה"ג לית ביה משום אגר נטר:

שם חלץ תפליו ברחוק ד״א. נ"ב הניחם שם במקום צנוע:

שם בשעה שנעלתי במה חשדתוני אמרנו שמא כו'. נ"ב ש״מ כה"ג לית ביה משום יחוד. וא"ל שמא היו שם עבדי דמטרוניתא והיא הקפידה שלא יביא תלמידיו משום כבוד עסק מלכות חדא דאין הלשון משמע כך ובדבר מלכות גם עבדיה לא הוו רשאים לעמוד שם. ועוד מאי חשדא איכא וא״נ בפריצי לעולם איכא משום יחוד אפילו בעשרה. אלא משום דכה"ג לא גזרו:

הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו, וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. נראה לי בא ללמד שהלך רגלי ולא היה לו פ"ק [פרוטה קטנה] לשכור בהמה לרכוב עליה, ועשה עצמו כחמור למשוי לשאת את כליו, ובא לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ שהיה בוש מאשתו ובני ביתו שבא אצלם בידים רקניות אחר פרידתו מהם שלש שנים! ואומרו נָטַל בַּעַל הַבַּיִת שְׂכָרוֹ בְּיָדוֹ קא משמע לן שהביא לו מעות טובים, מטבעות זהב שהוא מטבע חריף עובר לסוחר שכל השכר ניטל ביד אחת. ואומרו עִמּוֹ מַשּׂוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים נראה לי בס"ד שרצה לפייסו ולגמול עמו טובה בשלשה משאות אלו על טוב לבבו, אשר בתחלה בהיותו עמו נתרצה לקבל בעד שכרו ג' מינים שיש בהם טרחה ויגיעה עד שימכרם ויעשם מעות, כי משורת הדין הפועל צריך לקבל שכרו מעות מדודים, והוא נתרצה מטוב לבבו הא' בקרקעות, הב' מיני מטלטלין שהם פירות וכרים וכסתות, והג' בהמה, וכנגד שלשה הטבות אלו שנתרצה לפנים משורת הדין הביא לו שלשה משאות של חמורים, שהם שלשה מינים הא' של מאכל, שהם מעשה אופה ומיני מרקחות שכולם הם של בישול, והב' של מיני משקין טובים, של מיני יין וכיוצא, והג' מיני פירות שהם חיים ואינם מבושלים, וזכר זה אחרון כי אלו חיים הם ולא היה להם גמר בבישול על ידי אדם כאותם שני מינים. ונראה שאכל עמו מפני הכבוד, והמתין לשאל שאלותיו אחר שתיה כדי שישיב תשובה אמיתית כאשר בלבבו ולא יעלים דבריו מפני הבושה או מפני הכבוד, כי עתה נכנס יין יצא סוד, ובודאי יגלה מה שהיה בלבבו מעיקרא.

שֶׁמָּא פְּרַקְמַטְיָא בְּזוֹל נִזְדַּמֵּן לְךָ. הקשא מהרש"א אמאי לא אמר לו תן לי מזו הפרקמטייא? ועוד דכתבו התוספות לית ליה זוזי לשוכר, אמרינן ליה זיל טרח ואייתי זוזי, ואם כן היה לטרוח למכור סחורתו במזומן ולתת לו שכרו במעות עיין שם. ונראה לי בס"ד דהוא אמר שֶׁמָּא פְּרַקְמַטְיָא בְּזוֹל נִזְדַּמֵּן לְךָ ולכך כל מעותיו הניחם בה, אך עתה ירדה הרבה מן הערך שקנאה אף על פי שקנאה בזול, ואם ימכור אותה עתה יפסיד הרבה, אבל אחר איזה ימים תעבור הסיבה אשר הוזלה בעבורה ותתייקר בודאי, ולכך אין מחוייב עתה למכור בהפסד, וגם אם הוא יקח הסחורה ממנו ודאי אין בעל הבית ירצה לחשוב לו בערך ההפסד, ואם יקבלנה ממנו כמו שקנאה ויחזור וימכרנה עתה יפסיד, לכן לא אמר לו תן לי פרקמטייא. והנה בני ידידי כה"ר יעקב וכו' תירץ דהנשכר חשב מעיקרא אולי זו הפרקמטייא שקנאה בזול היא אינה מצויה בעיר אלא עודנה בספינה, או בשיירה, והקדים המעות למוכר בעבורה ועדיין לא באה לידו עד כאן דבריו נר"ו. גם הא דהקדים לבקש קרקע קודם בהמה, אף על גב דמסתברא נח להפרע מבהמה טפי מן מכירת קרקע, פירש ביני ידידי נר"ו שהוא קרקע שיחכור אותה לאחרים ויקבל דמי החכירה בעבור שכרו, וזה דבר המצוי הרבה עד כאן דבריו נר"ו.

שֶׁמָּא מֻשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים. נראה לי אף על פי שהוא ראה הבהמות לפניו ברשות בעל הבית עם כל זה אמר שמא שכרם וקבל דמי השכירות, ועדיין הלוקח לא לקח הבהמות. ומה שאמר שמא אֵינָן מְעֻשָּׂרִין קשא איך דנו לכף זכות והלא בידו לעשר עתה? ונראה לי בס"ד דאמר שמא יש לו מכירי כהונה ולויה, שהיה לו כהן ולוי תלמידי חכמים שדרכו ליתן להם כל מעשרותיו ותרומותיו, ואותו היום לא היו בעיר כדי שיעשר ויתן להם, והוא כבר קבל על עצמו חק משום נדר וסייג שלא יעשר ויניח המעשר בביתו אפילו שעה אחת, משום מכשול שלא יכשלו בו, אלא מעשר ונותן תכף ומיד. אי נמי נראה לי בס"ד דדן אותו לזכות בכך שהוא עשה שליח להוציא לו המעשרות, והשליח לא נמצא היום בעיר כדי לשאל ממנו אם הוציא או לאו, כי שמא עדיין לא הוציא המעשרות.

הַמָּקוֹם יָדִין אוֹתְךָ לִזְכוּת. יש להקשות דבר זה שייך לאומרו לגבי אדם שאינו יודע הנסתרות, אך הקב"ה יודע האמת וליכא ספיקא קמי שמייא, ואם יש לו זכות בודאי יזכהו ואין צריך לזה בקשה ותפלה? ונראה לי בס"ד דבקשה זו שייכה בכהאי גוונא כגון שהוא לא נתן צדקה כי היה עני, ומבקש שידין אותו הקב"ה לכף זכות לחשיב לו כאלו נתן צדקה, שיאמר אם יש לו היה נותן, וכן אם נחלה ולא התפלל, ולא קיים מצוה פלונית, שידונו לכף זכות שאם לא היה חולה היה מתפלל ועוסק בתורה ומקיים מצות. אבל אין הכונה לומר היכא דעשה מעשה שיש להסתפק בה אם כונתו לרעה או לטובה, דזה ודאי קמיה שמייא גלייא וליכא ספיקא, וכפי האמת ידון אותו, ולא שייך על זה בקשה ותפלה.

מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד, שֶׁפָּדָה רִיבָה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל. קשא למה הוצרך לפרש בַּת יִשְׂרָאֵל, וכי סלקא דעתך שפדה ריבה גויה?! ונראה לי ללמדנו שאותה ריבה היתה עודנה בתולה, כי סתם ריבה קטנה היא, אך כיון שנשבית על הרוב נבעלה להם והשירו בתוליה, והוא לא היה משכיבה תחת מרגלותיו מפני החשד, שלא יחשדהו איש כסיל ובער ששכב עמה חס וחלילה, אך כיון שנודע לו בעת שפדה שעודנה בקדושתה שלא נטמאה בבעילת בני נכר אשר שבו אותה, אז ניצול מן החשד כי דבר זה יתברר אחר כך שלא בא עליה, כי עודנה היא בבתוליה, לזה אמר פָּדָה רִיבָה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל, רצונו לומר עודנה בקדושת בת ישראל כשפדאה, שלא טמאוה השבאים.

כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת, הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת. יש להקשות למה בהאי עובדא דאותו חסיד נקיט 'כַף' זְכוּת, ובעובדא דאותו בעל הבית ועובדא דרבי יהושע אמר שֶׁדַּנְתּוּנִי לִזְכוּת ולא נקיט 'כַף'? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הרב ברכת הזבח (בפרק ב' דתמורה) בשם הגאון מהר"י ז"ל, שדקדק בפירוש רש"י ז"ל דנחת לפרש כאן בגמרא דידן דשבת כל היכא דאמרי 'מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד' או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעי, ואמאי לא פירש כן בשאר מקומות, ובפרט בגמרא דברכות פרק ג' שהוא קודם מסכת שבת דאתמר התם נמי 'מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד'? ופירש הרב דהוקשה לרש"י כאן דאמר ירד וטבל, והא קיימא לן בגמרא דברכות כרבי יהודה בן בתירא דסבירא ליה בעל קרי מותר בדברי תורה ואמאי הוצרך לטבול? לכך פירש או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעי שהוא סתם רבי יהודה הנזכר בש"ס, דהוא סבירא ליה בעל קרי אסור בדברי תורה משום דצריך לשנות באימה וברתת ובזיע וכו' יע"ש. והנה איתא התם בברכות (דף כב) תניא (דברים ד' ט') וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, וכתיב בתריה יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי הֳ' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וכו', מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובאין על נידות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורים! ופירש רש"י כל הטמאים מותרים שאף הם יכולים להיות באימה וברתת, אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת עד כאן. נמצא לפי זה למאן דאמר בעל קרי צריך טבילה היינו דוקא היכא דאיכא למתלי בהרהור וקלות ראש, אבל אם ברור לו שבא לו קרי מחמת טורח הדרך דוקא, דאין שם צד קלות ראש אלא אונס מחמת טורח, הרי זה דומה לזבין דמותרים בתורה משום שגם הם יכולים להיות באימה ורתת וגם זה כן הוא. אבל לסברת רבי יהודה בן בתירא גם בעל קרי דעלמא דלא היה לו מחמת טורח הדרך אינו צריך טבילה משום דאין דברי תורה מקבלים טומאה. ונמצא לפי זה הם שאמרו לו מחמת טורח הדרך ראית, אזלי בתר סברת עצמו דמחלק בין רואה מחמת טורח לבין רואה שלא מחמת טורח, דיש לו בדין זה שני כפות, כף של זכות ברואה מחמת טורח, וכף של חובה ברואה שלא מחמת טורח, דסבירא ליה זה אסור משום דאית ביה קלות ראש ואינו ראוי לדברי תורה בכך, והם דנו אותו לכף של זכות דהחליטו שראה קרי מחמת טורח הדרך, מה שאין כן לסברה השניה החולקת עליו אין שם חילוק כפות, אלא בין כף של הרואה מחמת טורח ובין כף של הרואה קרי דעלמא בשניהם נידון לזכות להתירו בדברי תורה, ולכן כיון שראה שתלו הזכות משום טורח הדרך אמר להם דַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת.

בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁכַּבְתִּיהָ תַּחַת מַרְגְּלוֹתַי, בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי?. נראה לי בס"ד הכונה לומר אם חשדוהו שהוא חשדם בדבר איסור שלא האמין בהם להשכיבה אצלם, ואמרו לו חס וחלילה לא עלה על לבנו שתחשדינו בדבר זה, אלא חשבנו שֶׁמָּא יֵשׁ בָּנוּ תַּלְמִיד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק עדיין, ובעבורו לא השכבת אותה אצלינו. ומה שאמר להם בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי, בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי? רצונו לומר אם חשדוהו שראה קרי מחמת הרהור שהיה בהיותה שוכבת מרגלותיו, ואמרו חס וחלילה דידענו שזאת לפניך היתה כמו עץ ואבן, ורק חשבנו מחמת טורח הדרך אירע קרי.

בְּשָׁעָה שֶׁחָלַצְתִּי תְפִלִּין, בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי?. נראה לי בס"ד רצונו לומר אם חשדוהו שחלץ התפילין מעיקרא בשביל שהיה רוצה לדבר עמה שיחה בטלה כדרך האהובים הבאים זה אצל זה לדבר חוץ מדברים הצריכין לדבר? ואמרו לו חס וחלילה דיודעים אנחנו שלא תדבר עמה דבור אחר חוץ מדברים ההכרחים, ובעבור דברים ההכרחים שהם נחשבים צורך מצוה אין צריך לחלוץ התפילין, ורק אמרנו דסבר רבינו אַל יִכָּנְסוּ דִּבְרֵי קְדֻשָּׁה בִּמְקוֹם טֻמְאָה. ומה שאמר בְּשָׁעָה שֶׁנָּעַלְתִּי בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי? רצונו לומר אם חשבתם שאני חושד אתכם מגלי סוד ולא האמנתי בכם לשמוע הדברים? ואמרו לו יודעים אנו שלא תחשדנו בכך, ורק אמרנו שֶׁמָּא דְּבַר מַלְכוּת יֵשׁ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וכל דבר מלכות צריך להעלימו גם מן הנאמנים, וכמו שאמר אנטינוס לרבינו הקדוש. ומה שאמר בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי, בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי? רצונו לומר אם חשבתם שמא בראותי פניה עבר בלבי הרהור וטבלתי להטהר מן ההרהור? ואמרו לו חס וחלילה יודעים אנחנו שאותה אשה בעיניך כנבלה ושקצים ורמשים, ולא יהיה לך בראייה שמץ הרהור רע חס וחלילה, אך אמרנו שֶׁמָּא נִתְּזָה צִנּוֹרָא מִפִּיהָ עַל בְּגָדָיו שֶׁל רַבִּי. ונראה לי דאותו חסיד ורבי יהושע הם ידעו בלאו הכי שהתלמידים דנו אותם לכף זכות, ולא הוצרכו לשאל אלא כדי לברר הדבר לפני העולם, שאז ילמדו מזה שיהיה האדם דן את חבירו לכף זכות גם במילתא דתמיהה, והרויחו גם כן התלמידים בזה שבירכום החסיד ורבי יהודה ברבי אילעי על הדבר הזה.

תָּנוּ רַבָּנָן: הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת, דָּנִין אוֹתוֹ לִזְכוּת. קשה, למה בְּ'דָן' נקיט כַף זְכוּת ובדנין נקיט לִזְכוּת ולא אמר כַף?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רב יב"י ז"ל בפסוק 'בְּיוֹם הִצִּיל הֳ' אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל' (תהלים יח, א) כי תפיסה של כף לבד אינה תפיסה גמורה אלא נגיעה בעלמא, אבל של יד תפיסה גמורה עיין שם.
ובזה מובן מה שאמר באבות (אבות ו, א) וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת 'ידי' דייקא שהוא תפיסה גמורה, כן היא מְקָרַבְתּוֹ לִזְכוּת גמור כמו תפיסה של ידים שהיא גמורה. ולזה אומר כאן כל 'הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת' רוצה לומר אפילו שהוא לא דן אותו לזכות גמור הרומז לתפיסת הידים, אלא דנו לזכות קטן שהוא נגיעה בעלמא, שדומה לתפיסה בכף אפילו הכי זוכה כי מן השמים או אחרים 'יָדוּנוּ אוֹתוֹ לִזְכוּת' דהיינו זכות בסתם שהוא זכות גמור.

תָּנוּ רַבָּנָן: פַּעַם אַחַת הֻצְרַךְ דָּבָר אֶחָד לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל מַטְרוֹנִיתָא אַחַת, שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִין אֶצְלָהּ. קשה, לפי דברי רש"י ז"ל דכל מעשה בחסיד אחד הוא רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה בר אלעאי, אם כן ריב"ח קדים להו, והוה ליה להביא עובדא דריב"ח קודם מעשה בחסיד אחד?
ונראה לי בס"ד, כי מעובדא דריב"ח אין ללמוד כל כך, דאין בה רבותא במה שדנו אותו לכף זכות. כי מתחילה הם יודעים שיש לו דבר סתר עמה, ובעבור דבר סתר שלחו אותו חכמים, והם לא הלכו עמו כדי ליכנס עמו, אלא ללוותו בדרך בשביל הכבוד, כי אדם גדול ובפרט אב"ד אין דרך ארץ שילך בדרך לבדו, ובפרט כשהולך אצל שרים וסגנים, ואם כן מה שנעל הדלת מובן טעמו, והם יודעים זה ממה שהלכו עמו.
ומה שֶׁטָבַל, גם זה פשוט דודאי נִתְּזָה צִנּוֹרָא ממנה ובדין הוא צריך לטבול, שכבר גזרו חכמים על העכו"ם שיהיו כזבין, ואם כן אין להם רבותא כל כך במה שדנו אותו לכף זכות, ומסדר הש"ס הביא האי עובדא משום דדמייא במקצת לתרי עובדי דנקיט כאן.
ועוד מפני שגם בהאי עובדא איתא לברכה זו אתם דנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לזכות, ולהכי נקיט לה עם הני תרי עובדא, אך נקיט לה לבסוף.
ואפשר מה שאמר שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִין אֶצְלָהּ ללמד דאין שם יחוד כל כך כיון דמצויים אצלה רבים תמיד.
ומה שאמרו שֶׁמָּא נִתְּזָה צִנּוֹרָא מִפִּיהָ עַל בְּגָדָיו, נראה לי בס"ד, נקטו בדבריהם 'בְּגָדָיו' לשון נקיה, וכונתם היה לומר שניתזה על גופו הקדוש.

רש"י ד"ה כל היכא דאמרינן מעשה וכו'. עיין דבר נחמד בזה בברכת הזבח תמורה דף טו ע"ב:

מעשה באדם אחד וכו' עיין תשו' רמ"ע מפאנו סי' ס"ג שכ' בשם שאילתות דאותו בעה"ב הי' ר"א בן הורקנוס והשכיר היה ר"ע כשהי' עם הארץ וכ' מזה יש להבין שגם כשהי' ע"ה הי' בעל מדות טובות שדן לזכות כל כך את בעה"ב. ומוסיף אני שמזה יש ללמוד שאפי' ע"ה בעל מדות טובות שונא חכמים שהרי ר"ע אמר ס"פ אלו עוברין כשהייתי ע"ה וכו'. והקשה שם באותה תשובה מה הועיל שהקדיש לבדק הבית הא קיי"ל דמוציא מיד הגזבר רק מוסיף דינר ופודה הנכסים עיין שם. ולע"ד לק"מ דודאי לא הקדיש כל נכסיו דהא ר"א הנ"ל ס"ל שלהי עירוכין כ"ח ע"א דאסור להקדיש כל נכסיו ואם עבר והקדישן אינו קדוש אע"כ לא הקדיש אלא אותן שלא היה מושכרים ביד אחרים שמאותן בלאה"נ לא יהנה הורקנוס בנו עד שתכלה זמן שכירתן ואולי אז יעסוק בתורה ואי לא עוד יקדישם ועכ"פ עתה לא הקדיש הכל. וממילא אין השכיר גובה מההקדש כיון דאיכא בני חורין אחרי ככלות זמן שכירתן. ולפ"ז הי' צריך לכל אלו האמתלאות ובתשו' מהר"ש הלוי סי' כ"ג נתקשה בזה:

תן לי שכרי. בתשו' ר"ש הלוי חח"מ סי' כ"ג הנ"ל הקשה לר"ת דשכר שכיר צריך למכור פרקמטי' בזול א"כ מאי התנצלות בפרקמטי'. ודבריו תמוהים תיקשי לי' בפשיטות אמאי לא א"ל תן לי אותה פרקמטי' אע"כ היינו בהמה וכרים וכסתות שתבע ממנו וזה הי' פרקמטי' שלו:

התירו לי כל נדרי. יל"ד מאי כל נדרי וי"ל דלפמ"ש לעיל שזה היה ר"א הגדול ואיהו ס"ל בעירוכין כ"ג ע"א דאין שאלה בהקדש א"כ איך התירו לו נדרו. ולכאורה יש ראיה מכאן לדעת הסוברים דבחרטה אין שאלה אבל בפתח יש שאלה אבל להחולקים קשה. ונ"ל דנדר איזה נדרים בב"א כגון קונם בשר ויין עלי וכן נכסי הקדש. וכיון שיש שאלה על בשר ויין יש שאלה להקדש דנדר שהותר מקצתו הותר כלו. והיינו ואגב הותר נדר הקדש ג"כ:

בב"י יו"ד סוף סי' ק"ס מייתי שיטת הר"א דבשכר שכיר ליכא משום ריבית ונחלק עליו ע"ש. ויש להביא ראיה מהאי עובדא דאל"כ איך יהיב לו משא ג' חמורים וכו' ע"ש בש"ע סי' ק"ס סעיף ד':

מעשה בחסיד אחד. פירש"י ר"י בר אלעאי וכו' ובברכות ר"פ מי שמת שהקניטתו אשתו לא פי' כן וכ' בה"ז בתמורה בשם הגאון מו"ה העשיל ז"ל דהכא אתי למימר דעכ"פ ריב"ב לא הוה דאיהו ס"ל פ' הי' קורא בעל קרי מותר בד"ת ע"ש ועיין מס' ר"ה ט"ז ע"א תוס' סוף ד"ה בפסח וכו':

כיון דחזיא לכהן שפיר דמי. עיין מ"ש תוס' ולעיל מ"ו ע"ב ד"ה מי יימר דמיזדקק לה בעל וכו' ואמנם שם מ"ז ע"א כתב הר"ן דלא כהתוס' אלא כל דלא חזי לבעליו הוה מוקצה לכל ועיין מג"א סוף סי' ש"ח. וצ"ל דס"ל להר"ן כרשב"א דשמעתין שאני תרומה לכהן דלא חזיא אלא לכהן משא"כ מאי דחזיא לי' כגון דמאי לא בעי למיהב לעניים אלא יעכבנו לעצמו ויתקננו ומש"ה הוצרך לומר הואיל אי בעי מפקר נכסיו וכן בנדר לא בעי למיהב לאחרינא ואי לאו דמזדקק ליה חכם בשבת או ג' הדיוטות הי' משמרו עד אחר שבת ועיין כל זה בפרי מגדים שם ובשער המלך הל' לולב. והנה פ' לולב הגזול באתרוג של מעשר שני ס"ל לרש"י דלא אמרינן הואיל ואי בעי פדי לי' משום דאין פודין קדשים ביו"ט. ועיין כפות תמרים שם ובשער המלך דא"כ איך שייך הואיל אי בעי מפקיר נכסים בשבת ויו"ט הא ה"ל כקנין. ולפע"ד בפ' ב' דביצה מקנה קמחו לאחרים כ' הר"ן הואיל ולא בעי קנין סודר אלא במשיכה בעלמא לא הוה קנין. והמרדכי שם ומייתי לי' ב"י שם כ' דעל כל פנים במקום מצות עונג שבת שרי קנין קל כי האי גוני. ועי' מג"א סי' ש"ז בזה והשתא לפ"ז י"ל לפדות המעשר הוה כקנין סודר ואסור אפי' במקום מצוה משא"כ להפקיר נכסים שרי במקום מצוה וה"נ משום אורחים וביטול בהמ"ד שרי להפקיר ממש וממילא אמרינן הואיל. ולפ"ז הך שיטה ס"ל כתי' רשב"א הנ"ל דא"א בלי הפקר או הואיל. דלהתוס' בלאה"נ שרי לפנות משום דחזיא לעניים א"כ איך קאמר ש"ס לרוחא דמילתא הואיל הרי אסור להפקיר בשבת כיון שאינו צריך למצוה דהרי בלא הפקר נמי שרי הואיל וחזי לעניים אחרים אע"כ כרשב"א ס"ל. וממילא מיושב נמי קושי' תוס' ד"ה כיון וכו' שהקשו גבי בגדי עניים לעשירים נמי נימא הואיל. די"ל כיון דהתם ליכא מצוה לא נימא הואיל דאסור להפקיר בשבת:

ואמר ר"ה תנא ב"ש אומרים וכו' בפ' ג' שאכלו הקשו תוס' טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. ובימי חורפי אמרתי דלרב שם ר"פ דס"ל שנים שאכלו רשאין לזמן אך שלשה חייבין לזמן ואינן רשאין לחלק. קשי' איך תנן התם אכל דמאי מזמנין עליו וכ' רשב"א שם הוא לא יזמן כיון שאכל איסורא אך הם יזמנו עליו וקשה הלא הם לא יכלו לאכול מפתו שהוא אכל איסורא ולא גרע ממי שאכל פת נכרי שחברו הנזהר לא יזמן כמבואר בש"ע או"ח סי' קצ"ו וא"כ איך יזמנו הם עליו מה תאמר כיון דאי בעי מפקרי נכסיהו הנהי ומצי אכלי דמאי עמו הוה לי' כראוי להם בעצמם. מ"מ תינח לר' יוחנן דאמר שנים אינם רשאין לזמן י"ל הכא מיירי ברוצים לזמן עמו וקמ"ל מתני' דרשאין משום הואיל. אבל לרב דברוצים אפי' שנים נמי ולא מיירי מתני' אלא בחיובא וכפיה לזמן על כרחם וקשה הלא יאמרו אפי' היינו עניים נמי היינו מחמירין על עצמינו שלא לאכול דמאי ולא יהא אלא הנזהר מפת גוי שאינו מזמן על מי שאינו נזהר וצ"ע לכאורה וע"כ בא ר"ה שהוא תלמיד רב ושנה לו תנא ב"ש אומרים אין מאכילין וא"כ אסור להחמיר כדברי ב"ש ואפי' להסוברים דהיכי דאיכא מצוה מותר להחמיר כדברי ב"ש עיין ברכות סוף פרק אלו דברים גבי ארנקי דדהבא. מ"מ הכא דעי"ז לא יזמן כ"ע מודין דאין להחמיר כב"ש. ואיידי דמייתי לי' התם בברכות מייתי לי' הא דר"ה בכל דוכתין. והנה דעת רמב"ם מאכילין אבל הם לא יאכלו צ"ע בשמעתין וי"ל בדוחק:

גדולה הכנסת אורחין וכו' וכל המאמר. כתבתי קצת בזה אני בעניי בס' הקטן ראש דוד פ' וירא בס"ד:

דמאי הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר לנכסיה וכו' מהכא מוכח דשרי להפקיר בשבת הפד הרב פר"ח סי' תל"דוכבר ראיתי קונטריס לא' קדוש שהוכיח מסוגיא זו ומסוגיות אחרות דשרי להפקיר בשבת נגד הרב פר"ח. ואחר זמן רב נדפס ס' שער המלך וראיתי להרב ז"ל ה' לולב דף צ"ז ע"א שהקשה מסוגיא זו והביא משם הרב עבודת הגרשוני דשרי בפשיטות מסוגיא זו. אך הרב זלה"ה שם לעיל דף צ"ו הביא מדברי הריטב"א בחי' כ"י דכתב דאסור להפקיר בשבת כמ"ש הפר"ח ונדחק לפרש דבריו ע"ש:

רש"י ד"ה כל היכא דאמרי מעשה בחסיד א' או ר' יהודה בן בבא או ר"י בר אלעאי הא דהוצרך רש"י לפרש זה כאן טפי משאר דוכתי הרב ברכת הזבח פ"ב דתמורה דף ט"ו כתב שני דרכים בזה ע"ש: [ועיין בקונטריס זה לפנים שם במסכת תמורה על דף ט"ו מ"ש בעניותי על דברי הרב ברכת הזבח ע"ש ודוק]:

ה''ג הני נמי בהני שייכי. הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים ועיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים דכתיב (משלי יא) גומל נפשו איש חסד השכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה היינו תלמוד תורה דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר לא חטא לי בזאת אנוס היה או לטובה נתכוון יש שלום ביניהן ורבי יוחנן לפרש לך אתא דבכלל ג' דמתניתין איתנהו להנך ו' ואיכא נמי לכבוד אב ואם ורבי יוחנן לא פליג עליה: בפחי נפש. בדאבון נפש: מוחכרת. שנותנה לחברו בכך וכך כורין לשנה: כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אלעאי: ריבה. נערה: שאינו בדוק לרבי. שאינו מכיר במדותיו לסמוך עליו ולהניחה אצלנו: מטרוניתא. נכרית: דבר מלכות. וצריך להעלימו: צינורא. רוק וגזרו על הנכרים שיהיו כזבים לכל דבריהם: מאכילין לעניים דמאי. לא אסרוהו עליהם מפני שצריכים לחזר על פתח ע''ה וסמכו על שרוב עמי הארץ מעשרין: אכסניא. חיל של מלך ישראל ומטילו על בני העיר לפרנסן: שניטלה תרומתו. קס''ד תרומת מעשר שהלוי נותן לכהן וכ''ש תרומה גדולה שיש על ישראל להפריש והפרישו קודם שנתן המעשר ללוי: שהקדימו בשבולין. לתרומה ישראל היה לו להפריש תרומה גדולה תחילה דכתיב (שמוח כב) מלאתך ודמעך לא תאחר מלאתך אלו בכורים מכאן שהמקדים תרומה לבכורים לוקה ודמעך זו תרומה שאם הקדים מעשר לתרומה לוקה והנ''מ משנתמרח בכרי לוקה אם הקדים מעשר לתרומה אבל הקדים למעשר קודם לתרומה בשבלים אינו לוקה: והרמותם ממנו. בלוים כתיב גבי תרומת מעשר: מכל מתנותיכם וגו'. נמי בלוים כתיב גבי תרומת מעשר וקאמר את כל תרומת ה' כל משמע כל צד תרומה שבו: האי. דנתמרח: אידגן. וחלה עליו חובת תרומה כדכתיב (דברים יח) ראשית דגנך הלכך כי שקלה לוי בעי אהדורי לכהן תרי ממאה שבו ברישא והדר אחד מעשרה: דמריר. שהוא מר:

כיון דחזיא לכהן שפיר דמי. אע''ג דאמר בשילהי כירה (לעיל דף מז.) דבגדי עניים לעשירים לא הכא לכ''ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע עליה אבל התם לא חזו מחמת גריעותא ומהאי טעמא נמי לא אמרינן התם טעמא דבסמוך דאי בעי מפקר לנכסיה והא דאמר בפרק כל הכלים (לעיל ד' קכה.) שירי פרוזמיות שאין בהן ג' על ג' אין מטלטלין אותן משמע הא יש בהן שלש על שלש מטלטלים היינו לעניים א''נ אפילו לעשירים בבית עניים: דאי בעי מפקר לנכסיה. הוה מצי למימר כדלעיל כיון דחזי אלא כיון דמשכח טעמא דאפי' לדידיה מצי חזי אמר ובפרק כל שעה (פסחים דף לה:) ובפרק שלשה שאכלו (ברכות ד' מז.) איצטריך להאי טעמא: האי אידגן. מדנקט אידגן משמע אפי' לא ראה פני הבית תימה אכתי אפילו הקדימו בכרי נמי לא לחייב אלא באידגן וראה פני הבית וי''ל דאי לא כתב והרמותם ה''א דכולם חייבין אפילו לא אידגן השתא דכתי' קרא מוקמי ליה במסתבר דהיינו לא אידגן שאפילו ראה פני הבית לא היה חייב א''נ י''ל הא דנקט אידגן היינו ככל דינו שראה פני הבית אלא דמילתא דפסיקא נקט דאיכא למאן דאמר בבא מציעא (דף פח:) דלא בעינן ראיית פני הבית אלא בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו: הא קמ''ל דאין חומש מעכב. ואף על גב דמבעיא לן בפרק הזהב (שם דף נד.) אי מעכב אי לא ולא פשיט מהכא משום דהוה מצי למידחי דאגב אחרינא תנייה: