סנהדרין עא ע"ב

דף עא - ב

משום, דכוליה קרא יתירא הוא, שהיה די לנו אם התורה היתה כותבת: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם. ורגמהו כל אנשי עירו באבנים... " וכל שני הפסוקים: "ותפסו בו אביו ואמו והוציאו אותו... ואמרו אל זקני עירו בננו זה... " מיותרים לדרשה.

לכן, מתוך הפסוקים המיותרים - נדרש שהתורה הקפידה לקיים דין בן סורר ומורה במדוייק, כמו שכתוב, ואם חסר אחד מן פרטי הדין, כגון: שהיה אחד מהן גידם - אין מקיימים את כל הדין.

שנינו במשנתינו: ומתרין בו בפני שלשה.

ומקשינן: שלשה למה לי? הרי כל הטעם שצריכים עדים, הוא, בכדי שלא יוכל להכחישם שלא הסרוהו, ואביו ואמו פסולים לעדות, כי הם קרוביו -

ואם צריכים עדים, קשה: בתרי סגי, די לנו בשתי עדים, ככל העדויות שבתורה.

ומתרצינן: אמר אביי: אכן, לא צריכים שלשה עדים, והכי קאמר כך מתפרשת משנתינו: מתרין בו בפני שנים שלא ימשיך במעשיו המכוערים, ומלקין אותו בפני שלשה דיינים, כשאר חייבי מלקות.

מבארת הגמרא: מלקות בבן סורר ומורה - היכא כתיבא ^[20] איך כתובה בתורה, כלומר, מאיזה דרשה דרשינן זאת?

כמו דדרשה רבי אבהו -

דאמר רבי אבהו [רבי אבהו דורש דרשתו גבי מוציא שם רע, ששנינו במסכת כתובות (מו) שחייב מלקות]: למדנו גזירה שווה: "ויסרו" ויסרו" מבן סורר ומורה, נאמר במוציא שם רע (דברים כא): "ולקחו זקני העיר את האיש ויסרו אותו", ונאמר בבן סורר ומורה: "ויסרו אותו", מה בן סורר ומורה לוקה אף מוציא שם רע לוקה.

ובן סורר ומורה מנלן שלוקה?

מ"בן" - ממה שכתוב בו "בן" ^[21].

ו"בן" למדים גזירה שווה מ"בן" הכתוב בפרשת מלקות (דברים כה): "והיה אם בן הכות הרשע". הרי ש"בן" בא ללמד שחייב מלקות.

שנינו במשנתינו: חזר וקלקל נידון בעשרים ושלשה... שנאמר בננו זה - זהו שלקה בפניכם.

ותמהינן: איך דרשינן "בננו זה" לדרשה זו שיהיו שם שלשה ראשונים -

הלא, האי פסוק זה - מבעי ליה הוצרכנו אותו לדרוש: "זה" ולא סומין?!

ומתרצינן: יש מקום לדרוש שתי הדרשות -

אם כן אם הפסוק היה בא להשמיענו רק דרשה זו: "זהו שלקה בפניכם ^[22] " - ליכתוב קרא היתה התורה יכולה לכתוב: "בננו הוא" סורר ומורה, והיה נדרש שפיר: "הוא" שלקה בפניכם -

מאי למה כתבה התורה: בננו "זה" שמשמעותו שמראין עליו באצבע: זה הבן! לכן גם דרשינן למעט סומא, שאם היה אחד מהן סומא - פטור.

שמע מינה מפסוק מיותר זה, תרתי שתי הדרשות.

מתניתין:

המשנה ממשיכה לדון בדין בן סורר ומורה.

שנינו בתחילת הפרק: זמנו של בן סורר ומורה הוא עד שיקיף זקן התחתון.

אם ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כך הקיף זקן התחתון - פטור, בית דין לא ידונו אותו, כיון דאם היה עושה עכשיו את מעשיו המכוערים, הריהו פטור.

ואם מאחר שנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון, וחזר ועתה הוא בידינו - חייב מיתה. כיון שנגמר דינו, הריהו כאיש הרוג, ואין לנו יותר ענין לחפש בזכותו ולהצילו ^[23].

גמרא:

הגמרא דנה בדין מדיני בן נח - ואינו שייך לדין בן סורר ומורה - משום, שרצתה לדמותו לענינינו.

אמר רבי חנינא: בן נח גוי שבירך את השם ^[24] בגיותו, - והיא אחת משבע מצוות שנצטוו עליהן בני נח - ואחר כך נתגייר - פטור ^[25].

והחידוש הוא, אף שאם היה נשאר בגיותו היה חייב מיתה, כיון שנתגייר הופקע ממנו חיובו.

והטעם: הואיל ונשתנה דינו שבגיותו היה נדון אף בעד אחד ובדיין אחד בלי התראה, ואילו עתה, אם היה עושה כן, דנים אותו בעדים וסנהדרין של עשרים ושלשה ובהתראה -

ונשתנה (נשתנה) מיתתו, שבגיותו היה נידון בהרג - והוא סייף - ועתה אם היה עושה כן היה נדון בסקילה, לכן הוא פטור.

הגמרא דנה בדברי רבי חנינא, ומנסה להוכיח דבריו ממשנתינו.

האם נימא מסייעא ליה שמשנתינו מסייעת לרבי חנינא. שנינו:

ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כף הקיף זקן התחתון - פטור - מאי טעמא מדוע פטור -

האם לאו משום דאמרינן: הואיל ואישתני והקיף זקן התחתון - אישתני?

וזו סיוע לדברי רבי חנינא.

ודוחה הגמרא: לא! איננו פטור משום סברת "אישתני", אלא -

שאני שונה הכא דין בן סורר ומורה, מפני דאי עביד השתא את מעשיו המכוערים, לאו בר קטלא הוא אינו בן מות כלל, שהתורה פטרתו לגמרי -

ואילו בן נח שנתגייר, אם היה מברך את השם עכשיו, היה חייב מיתה. אלא שנשתנה דינו לגבי עדים ודיינים והתראה, וסוג המיתה, אבל לא נשתנה לגמרי.

תא שמע נוכיח ממשנתינו שלא כדברי רבי חנינא:

אמרה המשנה בסיפא: אם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון - חייב.

מוכח, שלמרות שהשתנה, בכל זאת לא נפטר מעונשו.

וקשה על רבי חנינא הסובר שהשינוי פוטרו ^[26]? ומתרצינן: נגמר דינו - קאמרת?! איך אפשר לדמותו לבן סורר ומורה בשכבר נגמר דינו? אם נגמר דינו - גברא קטילא הוא הריהו בעינינו כמת, לכן ממיתין אותו אף שהשתנה ^[27], ואילו בן נח שנתגייר, עדיין לא נגמר דינו ^[28].

הגמרא ממשיכה לדון בדין רבי חנינא.

תא שמע: שנינו ברייתא:

בן נח שהכה את חברו גוי כמוהו, וכן אם בא על אשת חבירו, ונתגייר - פטור. הואיל ואם עשה עתה כן, להרוג גוי ולבא על אשת גוי, היה פטור, כדין ישראל שהרג את הגוי או שבא על אשת גוי -

עשה כן בגיותו בישראל, והרג את איש ישראל או בא על אשת ישראל, ונתגייר - חייב. הואיל ואם עשה כן עתה, היה חייב ^[29].

ומקשה הגמרא על רבי חנינא מהסיפא של הברייתא:

ואמאי חייב, הרי בהתגיירותו השתנה דינו, שבגיותו לא היה נהרג בשני עדים ובסנהדרין ובהתראה, ועתה דנים אותו בעדה עדים והתראה, ולדברי רבי חנינא נימא: הואיל ואישתני - אישתני?

ומתרצינן: דברי רבי חנינא אמורים בבן נח שבירך את השם והתגייר, דאז השתנה גם דינו וגם מיתתו, וכדי לפטרו בעינן אנו זקוקים לשני השינויים הללו -

והאי בן נח שהכה את ישראל או שבא על אשת ישראל, אמנם דינו אישתני, אבל מיתתו לא אישתני שגם ישראל שהרג את ישראל חייב מיתת סייף, וכן גם בהיותו גוי, ולא השתנה דין מיתתו.

ומקשינן: אכן בתירוץ זה מתורץ שפיר כשהרג את ישראל בגיותו. אבל כשבא על אשת ישראל בגיותו ונתגייר, השתנה גם מיתתו מסייף לחנק, ולמה חייב?

בשלמא רוצח אם הרג את ישראל, לא השתנה מיתתו, כי מעיקרא בגיותו - מיתתו בסייף ככל מיתות בני נח, והשתא אם היה עושה כן, גם מיתתו בסייף כדין רוצח בישראל -

אלא אשת איש ששנתה בברייתא, הרי השתנה מיתתו, כי מעיקרא בגיותו, מיתתו בסייף, ואילו השתא אם היה עושה כן, מיתתו בחנק כדין ישראל הבא על אשת איש?

ומה יענה רבי חנינא? ולמה חייב?

ומתרצינן: מה שאמרה הברייתא: "עשה כן בישראל ונתגייר - חייב", מדובר שעשה כן בנערה המאורסה, דאידי ואידי בין אם עשה כן בגיותו ובין אחרי שהתגייר - מיתתו בסקילה.

כי דין נערה המאורסה שחייבין עליה סקילה הוא אף בגוי הבא על נערה המאורסה ישראלית, כמו שמבואר בפרק ארבע מיתות (נז א).

ומקשינן: תירוץ זה אינו עולה יפה, כי מהרישא של הברייתא אפשר להוכיח על הסיפא, וכמו שברישא של הברייתא "בא על אשת חבירו", בודאי לא מדובר בנערה המאורסה [כי אין בגויים דיני נערה המאורסה, כי אין להם דיני אירוסין, ואם יבא על ארוסה הריהו פטור, ואשת גוי נאסרה לכל העולם רק על ידי בעילת בעל] כן בסיפא לא מדובר בנערה המאורסה.

והא הסיפא "עשה כן בישראל", דומיא להרישא דאשת חבירו - קתני נשנית?

וחוזרת הקושיא על רבי חנינא, למה כתבה הברייתא בסיפא, שאם עשה כן באשת ישראל - חייב, הרי נשתנה דינו ונשתנה מיתתו מסייף לחנק?

ומתרצינן: אלא אמנם מדובר באשת איש -

ובכל זאת לא נשתנה מיתתו, כי אף שבגיותו היה חייב סייף, אבל היות שסייף חמורה מחנק, הרי חנק כלולה בסייף, כי מיתה קלה והיא חנק במיתה חמורה מישך שייך כלולה במיתה החמורה. כלומר, אף בגיותו היה חייב "חנק", אלא שחייב יותר מחנק, ומחנק לחנק לא נשתנה מיתתו. ולכן אמרה הברייתא שהוא חייב חנק.

אבל בבן נח שבירך את השם, נשתנה מיתתו מסייף הקלה לסקילה החמורה ממנה, ולא שייך סקילה בסייף. כי הקלה כלולה בחמורה, ואין החמורה כלולה בקלה.

ומקשינן: הניחא, תירוץ זה: "קלה בחמורה מישך שייכא" ניחא, לדעת רבנן דאמרי: סייף חמור מחנק, לכן מתורץ היטיב שלא נשתנה דינו אלא מחנק לחנק -

אלא עדיין אינו מתורץ לדעת רבי שמעון דאמר: חנק חמורה מסייף, ולדעתו מאי איכא למימר איך יתרץ רבי חנינא את הברייתא.

הרי בגיותו חייב סייף הקלה, ועתה כשנתגייר, אם היה עושה כן היה מתחייב חנק החמורה, ולמה חייב, הרי השתנה מיתתו מקלה לחמורה?

ומתרצינן: רבי שמעון סבר לה כתנא דבי מנשה, דאמר: כל מיתה האמורה לבני נח בעוברם על שבע המצוות, אינה סייף אלא חנק -

ולכן, לא השתנה מיתתו, דבגיותו חייב חנק ועתה בגירותו גם חייב חנק על איסור אשת איש.

ומקשינן: לדברי רבי שמעון הסובר שחנק חמורה מסייף, וכן סובר שכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא חנק, עדיין אין הברייתא מתורצת, כי -

בשלמא בבא על אשת איש, מעיקרא בגיותו, חייב חנק והיא סתם מיתה האמורה בבני נח, והשתא אם עשה כן אחרי שנתגייר - גם כן חייב חנק, ולכן חייב, כי לא נשתנה מיתתו -

אלא מה יענה רבי חנינא לדעת רבי שמעון, ברוצח, הרי מעיקרא בגיותו חייב חנק, ואילו השתא בגירותו חייב סייף, כדין ישראל שרצח את ישראל, ואם כן השתנה מיתתו, ולמה חייב?

ומתרצינן: קלה בחמורה מישך שייכא, גם מעיקרא בגיותו היה חייב סייף, אלא שהתחייב אף בחנק החמורה ממנה, וגם עתה בגירותו חייב סייף, ולא השתנה מיתתו.

הגמרא מביאה ברייתא לסיוע לדברי רבי חנינא.

האם לימא ברייתא זו מסייעא ליה -

שנינו: נערה המאורסה שסרחה זינתה, ומיתתה בסקילה, ואחר כך טרם שסקלוה אחרי שדנו אותה - בגרה, ועתה, אם היתה סורחת, היתה נידונת בחנק כשאר אשת איש - תידון בחנק.

ויש לדון: בסקילה מאי טעמא לא נידונת, הרי זינתה בנערותה?

האם לאו, משום דאמרינן: הואיל ואישתני גופה, מנערה לבוגרת, אישתני מיתתה? -

אין הכי נמי שאי אפשר לפוטרה לגמרי, כיון שאף בנערותה התחייבה בחנק, כמבואר, שמיתה חמורה כוללת עמה את הקלה, ועתה חייבת גם חנק ולא נקרא השתנה מיתתה -

אבל היות שגופה השתנה, לכן נידונת בחנק ולא בסקילה, אף שעשתה כן בנערותה והתחייבה סקילה -

ומוכח ששינוי הגוף גורם לשינוי. וכל שכן בבן נח שבירך את השם, שהשתנה גם דינו וגם מיתתו, הריהו פטור לגמרי - כדברי רבי חנינא.

ודחינן: גירסא זו בברייתא: סרחה ואחר כך בגרה תידון ב"חנק", אינה גירסא נכונה, הא אמר ליה רבי יוחנן לתנא לתלמידו ששנה לפניו את הברייתא: תני! שנה את גירסת הברייתא: תידון ב"סקילה".

כמו שהיא חייבת בנערותה, כן חייבת עתה, ומה שהשתנה גופה אינו משנה מיתתה.

ואין מכאן ראיה לרבי חנינא, כי בהחלט יתכן שבן נח שבירך את השם, אינו פטור לגמרי, אלא נידון בסייף [ולרבי שמעון בחנק] מיתתו הקלה ^[30].

מתניתין:

בן סורר ומורה נידון על שם סופו מפני שירדה תורה לסוף דעתו, סופו לכלות נכסי אביו, ומבקש הרגלו ואינו מוצא, ויצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות ^[31]. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב ^[32].

שמיתתן של רשעים - הנאה להם שאין מוסיפין לחטוא, והנאה לעולם ששקטה כל הארץ.

ואילו מיתה לצדיקים - רע להם שהיו מוסיפין זכויות בחייהם, ורע לעולם ^[33] שהיו מגינין על דורם, ומוכיחין את הדורות.

יין ושינה לרשעים - הנאה להם, והנאה לעולם שכל זמן ששותין וישנים, אינם חוטאים, ואינם מריעים לבריות.

ויין ושינה לצדיקים - רע להן אין עוסקין בתורה, ורע לעולם שאם היו עוסקים בתורה, היתה זכות התורה מגינה על הדור. וכשהן מתבטלים מתורה - פורענות בא לעולם.

פיזור שנפרדין זה מזה, לרשעים - הנאה להן והנאה לעולם שאין יכולים להתייעץ עצות רעות זה עם זה, ולסייע זה את זה.

ולצדיקים - רע להם, ורע לעולם.

וכן בהיפך: כנוס לרשעים - רע להם ורע לעולם, ולצדיקים - הנאה להן והנאה לעולם.

שקט לרשעים - רע להן ורע לעולם, שיש להם פנאי לעשות מעשי רשע.

לצדיקים - הנאה להן והנאה לעולם.

מתרין בו בפני שלשה כלומר כל שהוא נעשה בן סורר ומורה האיך דנין בו אביו ואמו מתרין בו בפני שלשה ופי' בגמ' מתרין אותו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה ר"ל שכשרואים בו שהוא נשקע בהרגל זה הם מתרים אותו ר"ל מיסרים אותו שאין התראה זו כשאר התראות שצריך בהן שתהא ההתראה סמוכה למעשה אלא שההתראה כמין תוכחת שמיסרים אותו ומודיעים אותו בפני אותם השנים שאם יארע לו עוד כך שיביאוהו לבית דין וכשעבר אח"כ מביאין אותו לפני בית דין של שלשה ואומרין להם בננו זה סורר ומורה שאחר שהתרינו בו בפני שנים גנב משל אב וקנה בשר ויין בשיעור המחייבו ומביאין עידי ההתראה ועדים שראו הגניבה והאכילה ושהתרו בו ומלקין אותו ואם חזר וקלקל מביאין אותו לבית דין של עשרים ושלשה ומביאין עדים שראו הגניבה והאכילה ושהתרו בו וסוקלין אותו ואפילו היו עדים ראשונים הם הם האחרונים וגומרין את דינו וסוקלין אותו ואינו נסקל עד שיהיו שם אותן שלשה הראשונים שלקה בפניהם ואם מת אחד מהן פטור וכן היא שנויה בתלמוד המערב וקודם שיסקלוהו בודקין אותו שמא הקיף הזקן:

ויתבאר במקום אחר שהוא צריך הכרזה והוא ששולחין בכל גבול ישראל אנו בית דין פלוני סקלנו את פלוני מפני שהיה סורר ומורה ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף הזקן פטור ואם משנגמר דינו ברח ולא חזר עד שהקיף הזקן אפילו הזקין הרי זה חייב ונסקל כל זמן שימצא ויתבאר בתלמוד המערב שאם רצו אביו או אמו למחול מחול אפילו עמד בדין ומ"מ דווקא קודם שנגמר דינו אבל משנגמר דינו לא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא:

ובאה המשנה הרביעית אחריה להודיע שבן סורר ומורה לא מן הדין הוא נהרג עכשיו אלא על שם סופו נהרג שירדה תורה לסוף דעתו שמכלה נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא ומלסטם אמרה תורה מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנייה להם שאין מוסיפין לחטוא והנייה לעולם ששקטה הארץ מחמסם וההפך בצדיקים שמיתתן רעה להם שהיו מוסיפין בשלימות ובזכויות ורעה לעולם שהיו משיבים אותם מדרך רע יין ושינה לרשעים הנאה להם שכל זמן שמשתכרים או ישינים אין מוסיפין בפשעם וכן הנאה לעולם שהם עומדים שקטים כל זמן שהם נחים מרתיחתם וההפך בצדיקים על הדרך שפירשנו שקט לרשעים רע להם ורע לעולם שמתוך שהם שקטים משתדלים וגורמים רעה לאחרים והם גודשים מדתם אבל לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם פזור לרשעים שאין יכולים להתיעץ זה עם זה הנאה להם ולעולם וההפך בצדיקים כנוס לרשעים רע להם ורעה לעולם ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם על הדרך שפירשנו:

וזהו ביאור המשנה ולא נתחדש על זו הרביעית בגמרא דבר ומה שנתחדש על השלישית ממה שלא בארנוהו במשנה כך הוא:

כבר ידעת בדין עיר הנדחת שמקבצין שללה אל תוך רחובה ושורפין את כולו על הדרך שיתבאר במסכתא זו והקדשות שבתוכה יתבאר במסכתא זו מה יעשה בהם ומ"מ המזוזות והתפילין ושאר כתבי הקדש יגנזו ואין שורפין אותם שהרי נאמר אשריהם תשרפון באש ולא תעשון כן לי"י אלהיכם למדת במה שאמרו בכאן שאף מזוזה אחת מצלת שאין הלכה כן:

אין לך במחוייבי מיתה שיהא ממונן אבד אלא עיר הנדחת ויתבאר במקום אחר שאף בן סורר ומורה אע"פ שאביו גורם לו מיתתו הוא יורשו:

אין הבית טמא בנגעי בתים עד שיראו שם כשני גריסין באורך זה בצד זה ברוחב גריס על שתי אבנים ומ"מ כל שיש שם שני גריסין ארך ברחב גריס מטמא אף בכותל אחת ואין אנו צריכים לשני כותלים עד שיהו שני הגריסין בקרן זוית אחת מכאן ואחת מכאן:

בן נח שבירך את השם ונתגייר הואיל ונשתנה דינו שמתחלה נידון בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה ואלו עשה כן עכשיו צריך לכל וכן שנשתנית מיתתו בברכת השם מסייף לסקילה פוטרין אותו מכל וכל ומ"מ אם כבר נגמר דינו יראה שהורגין אותו שכל שנגמר דינו הרי הוא כהרוג לגמרי ומאחר שאף בברכת השם פטור אין צריך לומר שאם הכה את חבירו ר"ל הרג או בא על אשת חבירו ונתגייר שהוא פטור הא כל שנתחייב באלו על ידי ישראל כגון שהכה את ישראל ר"ל שהרגו או בא על אשת ישראל ונתגייר חייב ודנין אותו במיתות שלנו ברציחה בסייף ובאשת איש בחנק שאם היה הוא בדיניהם חייב בחמורה הימנה ר"ל סייף ובנערה המאורסה שלנו אף בגיותו דנין אותו בסקילה כמו שבארנו בפרק שביעי ושמא תאמר הואיל ואתה מחייב בהרג ישראל ונתגייר למה אתה פוטרו בברך את השם ונתגייר מפני שמיתתו עכשיו בסקילה ובשעת מעשה לא היה דינו אלא בסייף ומאחר שאי אתה יכול לדונו במיתה שלנו אתה פוטרו:

נערה המאורסה שזינתה ולא באו עדים עד לאחר שבגרה או נשאת או נבעלה הרי זו בסקילה מ"מ ומקום סקילה זו בבית הסקילה כמו שיתבאר במקומו:

פיסקא מתרין בו בפני ג' ודייקינן למה לי תלתא בתרי סגיא כשאר עדיות דעלמא ואוקי' דהכי קאמר מתרין בו בפני שנים שלא ירגל ואם לא שמע וקלקל מלקין אותו בפני ג' דמכות בג' כסתם מתני' ודלא כר' ישמעאל: ואיבעיא לן מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא ומהדרינן כדרב אבהו דפשיט בכתובות לענין מלקות דמוציא שם רע למדנו ויסרו מויסרו כתיב הכא במוציא שם רע ויסרו אותו וכתיב התם בבן סורר ומורה ויסרו אותו ויליף ויסרו דבן סורר ומורה מבן דגופיה ויליף בן דבן סורר ומורה מבן דמלקות דכתיב והיה אם בן הכות הרשע מה להלן מלקות אף כאן מלקות וממילא איתברר לן מלקות דבן סורר ומורה מנא לן:

פיסקא בננו זה זהו שלקה בפניכם. ומקשי' האי זה הא אפיקתיה למעוטי סומין ומפרקינן א"כ דלמעוטי סומין ותו לא [הוא] דאתא לימא קרא בננו הוא דמשמע שאותו העומד לפניכם בנם הוא ואמיעיט לן סומין דאי לאו למעוטי סומין לימא בננו סורר ומורה ולא לכתוב לא זה ולא הוא מאי הוא למעוטי סומין ומדמצי למימר הוא למעוטי סומין ושני בדיבוריה ואמר זה ש"מ הכי קאמר זהו שלקה בפניכם וממילא אימעיטו להו סומין. ואית דמפרשי אם כן דכוליה קרא לזהו שלקה בפניכם הוא דאתא לימא קרא בננו הוא דמשמע הוא שלקה בפניכם מאי בננו זה שמעת מינה תרתי חדא זהו שלקה בפניכם ואידך ממילא למעוטי סומין. ואין זו סוגיית התלמוד דכי מקשי אם כן למאי דמתמה ליה האי מיבעי ליה למעוטי סומין קא מקשי ליה אם כן דלמעוטי סומין ותו לא הוא דאתא כו':

מתני' ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור פירש רש"י ז"ל דכיון דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא תו לא דיינינן ליה ורהיט למרן מאי דשנינן בגמרא לקמן ולאו הכין היא פירושא כדבעינן למימר קמן. ועוד פירש ז"ל ואם משנגמר דינו ברח ואח"כ הקיף זקן התחתון חייב דכיון דנגמר דינו גברא קטילא הוא ושוב אין לחפש בזכותו ולהצילו. ולאו מילתא היא דאם כן כל מאן דגמיר דיניה נמי לא נהדר בתר הצלה דיליה ואלמה תנן (לעיל סנהדרין מ"ג.) והכרוז יוצא לפניו ואומר איש פלוני יוצא ליסקל כו' כל מי שהוא יודע לו זכות יבא וילמד. אלא הכין פירושא ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור אי למאן דאמר הואיל ואשתני דבעינא מעשה וגמר דין בחד חיובא וליכא דכל כמה דלא נגמר דינו לא גמר חיוביה והוה ליה כמאן דעבד מקצת קודם הקפת זקן ומקצת לאחר הקפת זקן ולמאן דלית ליה הואיל ואשתני אשתני טעמא נמי משום דבעינן מעשה וגמר דין בשעת חיוב דסבירא לן נמי דכל כמה דלא גמר דינא לא גמר חיובא הילכך בעינן מעשה וגמר דין בשעת חיוב והכא כיון דגמר דין בשעת פיטורא הוא דהא אי עביד השתא לאו בר קטלא הוא פטור דהיכא דאשתני מחיוב לפטור ממש ודאי אמרינן הואיל ואשתני אשתני היכא דאשתני מקמי גמר דין דאכתי לא גמר חיוביה אבל היכא דאשתני בתר גמר דין לא מהני ליה שינויא דהא גמר ליה חיובא מקמי הכין וגברא קטילא הוא ותו לא מהני ביה שינוי:

אמר ר' חנינא בן נח שבירך את השם ונתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו שהרי מתחלה היה נהרג בעד אחד ובדיין אחד שלא בהתראה כדאיתא בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ז:) ועכשיו צריך עדה ועדים והתראה ונשתנית מיתתו מעיקרא בסייף והשתא בסקילה ובעינא חטאה וגמר דין בחד חיובא וליכא דכל חייבי מיתות כי כתיבא בהו חטאה ומיתה בחד חיובא כתיבא דכל כמה דלא נגמר דינו לא גמר חיוביה כדפרישנא לעיל ואמטול הכי פטור:

לימא מסייע ליה ברח עד שנגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור מאי טעמא לאו משום דאמרינן הואיל ואשתני אישתני כדפרישנא. ודחינן לא שאני התם דאי עבד ההיא עבירה השתא לאחר הקפת זקן לאו בר קטלא הוא כלל והתם הוא דאשתני מחיובא לפיטורא לגמרי אבל הכא דאילו ברך את השם משנתגייר בר קטלא הוא אימא לך אע"ג דעבד מקמי הכין ואשתני מחיוב דהא מעיקרא איכא חיובא והשתא נמי איכא חיובא מאי אמרת הרי נשתנה דינו ונשתנה מיתתו שם חיוב מיתה אחד הוא. ואתינן לאקשויי עליה מסיפא דקתני אם משנגמר דינו ברח ואחר כך הקיף זקן התחתון חייב ואמאי לימא הואיל ואשתני אשתני אלא לא אמרינן הואיל ואשתני אשתני ואע"ג דאי עבד השתא לאו בר קטלא הוא וכל שכן הכא דהשתא נמי איחיובי מיחייב ומפרקינן נגמר דינו קאמרת נגמר דינו גברא קטילא הוא דהא לכולי עלמא מכי גמר דיניה גמר חיוביה ואשתכח דכוליה חיוביה בשעת חיוב הוא ותו לא מהני ביה שינוי דהא גמר ליה חיוביה מקמי הכין וגברא קטילא הוא (ותו לא מהני ביה שינוי) והוא הדין נמי גבי גר שנגמר דינו ואח"כ נתגייר חייב דגברא קטילא הוא:

תא שמע בן נח שהכה את חבירו כו' עשה כן בגיותו בישראל כגון שהכה את ישראל או שבא על אשת איש ונתגייר חייב דהא אי עבד השתא הכי מיחייב ואי ס"ד אמרינן כיון דאשתני אשתני אמאי חייב. ומפרקינן נשתנה דינו ומיתתו בעינן לאפוקי האי דדינו אשתני דהא בעי עדה ועדים והתראה מיתתו לא אישתני כדמפרש ואזיל. ודייקינן בשלמא רוצח לא אישתני מיתתו מעיקרא סייף דכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף והשתא נמי סייף אלא אשת איש מעיקרא סייף והשתא חנק וסברי' לאוקמה להא דקתני עשה כן בישראל חייב בנערה המאורסה דלדידהו לית להו דכותי הבא על ארוסת חבירו כותי פטור דכתיב והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להן נערה המאורשה אין להן ואם בא על נערה מאורשה בת ישראל אפילו לא נתגייר נמי דיינינן ליה כדינא דידן בסקילה דכי ימצא איש כתיב ואפי' כותי נמי וגבי אזהרה דאשת איש נמי כתיב איש איש ודרשינן ליה בפירקא דלעיל (סנהדרין נ"ז:) לרבות את הכותים ואמרינן התם לא נצרכה אלא לנערה המאורשה ובעריות דידן דדיינינן ליה כדינא דידן ואשתכח דלא שנא מעיקרא ול"ש לבסוף בסקילה דיינינן ליה. ומקשינן והא עשה כן בישראל דומיא דאשת חבירו קתני אלמא בישראלית בעולת בעל קא מיירי דאי בנערה המאורשה לא משכחת לה דליחייב באשת חבירו כלל כי היכי דליצטריך תנא למפטריה משום דאיגייר.

אלא לעולם באשת איש ממש ודקא קשיא לך מעיקרא סייף והשתא חנק כיון דלא נשתנה אלא ממיתה חמורה לקלה אין כאן שינוי מיתה דקלה בחמורה מישך שייכא דאיתא לקלה בכלל חמורה והוה ליה כמאן דהוה מיחייב מעיקרא נמי בהאי קלה דהשתא וליכא שינוי במיתה דהוה מיחייב ליה מעיקרא וכי קאמר מעיקרא רבי חנינא במגדף דמעיקרא בסייף הקל והשתא בסקילה חמורה דליתא לסקילה בכלל סייף דהוה מיחייב ביה מעיקרא ואיכא שינוי. ומקשינן הא ניחא לרבנן דאמרי סייף חמור מחנק נמצא שלא נשתנה אלא מחמורה לקלה אלא לר"ש דאמר חנק חמור מסייף נמצא שנשתנה מקלה [לחמורה] וחמורה בקלה לא שייכא ומפרקינן ר' שמעון סבר לה כתנא דבי מנשה דאמר כל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא חנק ואשתכח דליכא שינויא לא גבי אשת איש ולא גבי רוצח אשת איש דמעיקרא חנק והשתא נמי חנק רוצח נמי אע"ג דמעיקרא חנק והשתא סייף כיון דקסבר חנק חמור ליכא שינוי דקלה בחמורה מישך שייכא.

לימא מסייע ליה נערה המאורשה שסרחה ולבסוף בגרה עד שלא נגמר דינה תידון בחנק בסקילה מאי טעמא לא דיינינן לה כיון דאשתני גופא אשתני קטלא ונהי דכיון דלא אשתני אלא מחמורה לקלה לא פטרינן לה לגמרי דקלה בחמורה מישך שייכא כל שכן הכא דאשתני לגמרי דהא אשתני דינו ומיתתו וכיון דאשתני מקלה לחמורה פטור לגמרי דחמורה בקלה לא שייכא. ודחינן הא אמר ליה רבי יוחנן להיאך תנא דתני דתנא קמיה תידון בחנק תני תידון בסקילה דאע"ג דאשתני גופה לא אשתני קטלא מיהו מהתם ליכא למישמע דרבי יוחנן פליג אדרבי חנינא דשאני התם דמיתתה אשתני דינא לא אשתני:

מתני' בן סורר ומורה נידון על שם סופו מפרש לה בברייתא וכי מפני שאכל זה טרטימר בשר כו' כלומר למה חייבה תורה בן סורר ומורה מיתה אי משום דגנב לא מצינו גונב ממון שחייב מיתה ואי משום שאכל טרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו כו' ומאחר שהוא צריך לצאת לפרשת דרכים ללסטם את הבריות סוף בא לידי חלול שבת ונמצא מתחייב סקילה אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. ואם תאמר והלא המחלל את השבת והעובד ע"ג אין מצילין אותו בנפשו שאני הכא דלא סגיא דלא הוי רודף וניתן להצילו בנפשו ובדין הוא דאי לא הוה איכא למיחש לה אלא לשפיכות דמים דינא הוה דלא לקטליה אלא בסייף שלא תהא תחילתו חמורה מסופו אלא כיון דאיכא למיחש ליה נמי לחילול שבת דיינינן ליה בסקילה וכי תימא לשבקיה עד דמתברר דרודף הוא מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להן שאין מוסיפין לחטוא והנאה לעולם באבוד רשעים רנה ולצדיקים רע להם שאין מוסיפין זכיות ורע לעולם שאין מגינים על הדור דכתיב (משלי י׳:כ״ה) וצדיק יסוד עולם וכתיב (ישעיהו נ״ז:א׳) הצדיק אבד ואין איש שם על לב כו'.

יין ושינה לרשעים הנאה להם [והנאה לעולם ששותין] וישנין ואינן חוטאים ולא מריעין לבריות ולצדיקים רע להם שמתבטלין מתלמוד תורה שמשתכרין ואין מתקיימין מצות ורע לעולם שאין מגינין על דורם כבתחילה ופורענות באה לעולם. פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם שאין מסייעין זה את זה להרע לבריות ולצדיקים רע להם ורע לעולם שאין מסייעין זה את זה להטיב לבריות. כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם שידיהם מתחזקת להרע לבריות ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם שידיהם מתחזקת להטיב לבריות. שקט לרשעים רע להם ורע לעולם שיש להן פנאי להרע לבריות ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם שיש להם פנאי להטיב לבריות ויש לפרש כל היכא דתני גבי רשעים רע להם ורע לעולם לפי שמוסיפין לחטוא ומכריעין עצמן ואת כל העולם כולו לכף חובה שאין העולם נידון אלא אחר רובו וכל היכא דתנינן גבי צדיקים הנאה להן והנאה לעולם לפי שמוסיפין זכיות ומכריעין את עצמן ואת כל העולם כולו לכף זכות:

גמ' ה"ק מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו כו' לא שהגיה המשנה דא"כ הל"ל חסורי מחסרא והכי קתני אלא דהכי משמע מתרין בו כדין עדות דעלמא בפני שנים ובפני שלשה דהיינו ב"ד מלקין ורש"י בחומש כתב לשון המשנה בעצמו וכמו שיתפרש לשון המשנה בעצמו כך תפרש לשונו ואין להאריך בזה ודו"ק:

תוס' בד"ה בן נח כו' ונראה שיש לחלק דכולה שמעתין בדיני אדם והתם בדיני שמים עכ"ל מיהו על כרחך לא אתיא שמעתין ככ"ע אלא אי כרבנן דהתם דבדיני שמים מיענשי והכא בדיני אדם הקילו בו ואי כר' יוסי דהתם דבדיני שמים הוה כקטן שנולד דמי והכא בדיני אדם יש להחמיר יותר ולהכי ליכא למימר כתנאי דזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה אבל ליכא למימר דאתיא שמעתין ככולי עלמא דא"כ הויא סברת רבי יוסי הפוכה מסברת רבנן דלר' יוסי החמיר בדיני אדם טפי מבדיני שמים ולרבנן הקילו טפי בדיני אדם מבדיני שמים וק"ל:

בד"ה קלה בחמורה כו' והא דאמר רבי יוחנן לתנא כו' והכא לא דיינינן ליה במיתה קמייתא כו' עכ"ל אין לפרש דבריהם דר"ל הכא בההיא דרבי חנינא בעובד גלולים שבירך השם דא"כ מאי קשיא להו דאימא דקושטא לר' יוחנן דדיינינן ליה במיתה קמייתא וכן פירש רש"י הכא נמי נדייניה כדמעיקרא במיתתו הקלה ובההיא ברייתא נמי דקתני בה עשה כן בושראל ונתגייר חייב לרבי יוחנן אית לן למימר דחייב במיתה קמייתא גם מה ענין קושייתם מהא דאר"י לתנא כו' אהאי פירושא דאשתני גופה דבשמעתין נמי איכא למימר הכי אם נימא דלא פליג אדרבי חנינא וע"כ נראה לפרש דבריהם דלהאי פירושא הא דקאמר הואיל ואשתני אשתני גופה קשיא להו והא דאר"י לתנא תני תידון בסקילה במיתה קמייתא ולא מהני ליה הא דאשתני גופה להיות נידון בחנק והכא במתני' בברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף התתתון דפטור ולא דיינינן ליה במיתה קמייתא דאע"ג דהשתא לאו בר קטלא הא לר"י לא אזלינן בתר השתא ואהא כתבו דמכל מקום התם לא אשתני דינא כי הכא דהתם לא אשתני דינא אלא מסקילה לחנק אבל הכא אשתני דינא לגמרי דהשתא לאו בר קטלא הוא כלל ואף שלשון אשתני דינא לא מתפרש הכי בגמרא גבי גר הכא לגבי אשתני גופה מקרי אשתני מיתה אשתני דינא דהיינו דין מיתה וכ"ה לשון התוספות בפרק אלו נערות אשתני דינא בכהאי גוונא דלא קאי התם אגר שנתגייר אלא לגבי אשתני גופה ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה קלה בחמורה מישך שייכא חנק שהיתה מיתה קלה היה ראוי לו מתחלה ויותר ר"ל ולכך לא מקרי זה אשתני קטלא ולקמן גבי סרחה ואחר כך בגרה דקאמר בסקילה מאי טעמא לא דכיון דאשתני אשתני רצה לומר דקרי ליה אשתני קטלא מחמת שמתחלה היה דינה בסקילה ועכשיו שנתבגרה דינה בחנק ולא אמרינן נמי קלה בחמורה מישך שייכא ולא מקרי אשתני קטלא אין הכי נמי דלא מקרי אשתני קטלא והא דקרי ליה אשתני לאו אמיתה קאי אלא אשתני גופה והא דקאמר רבי יוחנן לתנא תני תידון בסקילה והכא לא דיינינן ליה במיתה קמייתא וכו' ור"ל לפי מה דמסיק דאמר ר"י לתנא בהדיא דסרחה ואחר כך בגרה תני תידון בסקילה תקשי לך הברייתות אהדדי דהתם גבי סרחה ואחר כך בגרה נידונית במיתה קמייתא החמורה והכא בברייתא זו בבן נח שהכה או בא על אשת איש קתני עשה כן בישראל ונתגייר חייב משמע דדיינינן במיתה דהשתא דהיינו חנק ולא במיתה קמייתא ותירצו התוס' דהתם גבי סרחה ואח"כ בגרה לא אשתני דינא ולכך נידונית במיתה קמייתא אבל הכא גבי בן נח שעשה כן בישראל ונתגייר שנשתנה דינו דבעינן עדים והתראה אלו עביד השתא ולכך נידון במיתה דהשתא:

בא"ד ומיהו קשה דגבי סרחה ואחר כך בגרה לא משמע דאיירי בשינוי הגוף פירוש אלא דקרי ליה אשתני קטלא אף על גב דמעיקרא הוה דינה בסקילה החמורה ועכשיו הוי דינה בחנק הקלה וקלה בחמורה מישך שייכא והא דקאמר כל שכן הכא דאשתני לגמרי ד"ל דגבי בן נח שבירך השם ונתגייר איכא תרתי דמשתני דינא ואשתני קטלא ונראה לפרש דהא דקאמר קלה בחמורה מישך שייכא וכו' דמכל מקום קטלא אשתני וכו' ר"ל ולכך אתי נמי שפיר גבי סרחה ואחר כך בגרה דקאמר (בסקילה) מאי טעמא לא הואיל ואשתני דקרי ליה אשתני כפשוטו משום דאשתני קטלה והא דקאמר רבי יוחנן לתנא תני תידון בסקילה דהיינו מיתה קמייתא וגבי בן נח שעשה כן בישראל ונתגייר לא דיינינן ליה במיתה קמייתא מתורץ גם כן כמו שתירצו התוס' לעיל לפי פירוש דראשון של מישך שייכא דהיינו משום דגבי סרחה ואחר כך בגרה לא אשתני דינא אבל גבי בן נח שנתגייר אשתני נמי דינא דההוא קושיא ותירוץ שפירשו התוס' לעיל אמר ר"י דקאמר לתנא תני תידון בסקילה שייך שפיר בין לפירוש הראשון שפירשו התוס' על קלה בחמורה מישך שייכא בין לפירוש זה שפירשו השתא והארכתי בפירוש דברי התוס' זה הגם שדברים פשוטים חן משום שראיתי מי שפירש דבור זה בדרך זר משובש ושקר וכדי שלא יטעו אחריו הוכרחתי לבאר דברי התוס' על נכון:

גמ' ויסרו מבן ובן מבן כו' ונשתנה דינו ונשתנה מיתתו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה למדנו ויסרו כו' מבן דכתיב גבי בן ללמדנו כו' מבן והיה כו' כצ"ל. נ"ב פי' למדנו ויסרו דסורר ומורה מבן שעמו כי היכא דנגמר נמי אויסרו דמוציא שם רע דליהוי בן עמו ואח"כ יליף בן דאייתי הכא בג"ש מבן אם בן הכות כו':

בד"ה הואיל ונשתנה דינו ונשתנה מיתתו כו' ועדים ונשתנית כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה שאני הכא כו' אבל הכא אלו עביד כו' כצ"ל:

בד"ה שהכה את כו' בסייף וכן בא כו' הד"א:

בד"ה עשה כן כו' השתא מיתתו כו' הד"א:

בד"ה ובסקילה מאי טעמא כו' צ"ל בסקילה מאי טעמא כו' פטור לגמרי הס"ד:

בד"ה מגמר מכלה הס"ד:

רש"י ד"ה למדנו ויסרו. דכתיב עם בן. כצ"ל:

רש"י ד"ה שהכה א"ח. אשת חברו. הס"ד ואח"כ מ"ד פטור:

רש"י ד"ה לישראל. אי הוה עביד השתא. הס"ד ואח"כ מ"ד מיתתו לא אישתני:

רש"י ד"ה בסקילה מ"ט לא. דכיון דאישתני גופה ואישתני קטלה. ובסמוך בד"ה תדון. אע"ג דאישתני גופה ואישתני קטלה. כנ"ל דצ"ל:

גמ' אלא קלה בחמורה מישך שייכי. עי' לקמן דף פ ע"ב תוספות ד"ה הוי:

בגמרא ש"מ תרתי: ק"ק דאימא דוקא לולא סומין הוא דאתי וי"ל דודאי כשהוא אומר בננו זה יש במשמעתו תרתי דהיינו שיאמר זה הוא אותו שלקה בפניכם דאל"כ מה לשון זה שייך כאן לענין מאי מיחדין אותו ועוד שמעת מניה שצריכין שיורו עליו באצבע דאל"כ לא שייך לומר זה רק דהמקשן הכי קא קשיא דלעיל פריך ש"מ בעינן קרא כדכתיב פי' דאל"כ דלמא רק למצוה הוא דאתי ולא לעכב ומתרץ שאני הכא דכולה קרא יתירה הוא ואהכי פריך האי מבעי ליה זה ולא סומין וע"כ להכי לחוד הוא דאתי דאל"כ דלא אתי להכי לחוד א"כ לאו קרא יתירה הוא ומנ"ל לילף ולא סומין לעכוב ואהכי מתרץ דודאי קרא יתירא הוא דהוי מצי למכתב בננו הוא ולכן שמעת מניה תרתי:

ת"ש אם משנגמר דינו ברח: א"ל כיון דהמקשן ע"כ לא ידע לחלק בין נגמר דינו ללא נגמר א"כ איך קאמר לעיל לימא מסייע לי' אדרבה תקשה מסיפא די"ל דבאמת המ"ל ולטעמיך ולא קאמר כדאשכחן בכמה דוכתי אך זה קשה מאי פריך ת"ש אר' חנינא בלא ר' חנינא תקשי מתניתן רישא וסיפא אהדדי וי"ל דבלא"ה א"ל דבכ"מ מניחין דינו כמו שהיה ולכן בהקיף זקן עד שלא נגמר דינו כיון דקודם לכן היה פטור גם עתה פטור משא"כ בנגמר דינו שהיה חייב מקודם ונשאר בחיובו אם מדקאמר ר' חנינא הטעם דהואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו ולא קאמר ג"כ שנשאר בפטורו של קודם לכן כיון דעדיין לא נגמר דינו אלמא דס"ל דאי משום הא לא אירי' אלא טעם פטורו הואיל ואשתני א"כ גם בנגמר דינו ליפטר ומתרץ דשאני בנגמר דינו דלא שייך אשתני דינו דנעשה כמי שנידון כבר:

ואמאי נימא הואיל ואשתני אשתני: ולא ניחא לי' למימר הא דאמר ר"ח ב"נ שבירך את השם איירי שבירך ע"י כינוי וס"ל כר' מיישא אליבא דרבנן לעיל (דף נ"ו ע"א) דב"נ חייב וישראל פטור ולכך פטור דאלו עביד השתא לאו בר קטלא הוא משא"כ בעשה כן בישראל דא"כ ל"ל למימר הואיל ואשתני דינו אשתני מיתתו תיפוק ליה מטעם דאלו עביד השתא לאו בר קטלא הוא:

דינו ומיתתו בעינן: א"ל דא"כ כי פריך לעיל מאם משנגמר דינו ברח ליתרץ ג"כ הכי דתרתי בעינן והתם ליכא אלא חד די"ל דע"כ צריך להאי סברא דנגמר דינו גברא קטלא הוא דאל"כ יקשה למה פטור בב"נ שהרג חבירו ונתגייר דאי משום דאי עביד השתא לאו בר קטלא הוא הא גם בנגמר דינו הוי הכי ואעפ"כ חייב ולכן ע"כ צריך לחלק בהכי דנגמר דינו גברא קטילא הוא:

ברש"י ד"ה ואם משנגמר דינו. ושוב אין לנו לחפש בזכותו ולהצילו: ואף דבספ"ק דמכות אמרינן דבברח מחוצה לארץ לארץ סותרין את דינו משום זכותא דארץ ישראל היינו משום שזה עדיין לא מקרי גברא קטילא כשהגיע לו זכות דא"י דאפשר שיגן בעדם וממה שכתב רש"י דאין לנו עוד לחפש בזכותו ולהצילו נראה שסובר דהא דאמרינן דהקיף זקן התחתון עד שלא נגמר דינו פטור דאלו עביד השתא לאו בר קטלא הוא לאו מכח קרא או הלכה אלא רק מכח סברא אמרינן הכי להצילו משום והצילו העדה ולכן בנגמר דינו שגברא קטילא הוא לא מהדרינן עוד להפך בזכותו ולהצילו. ובזה א"ש מה דקשה לפי האמת דקאמר ר"י לתנא דסרחה ואח"כ בגרה תידון בסקילה משום דשינוי גוף בלי שינוי דין ומיתה לא מקרי שינוי לשנות דין מיתתו מ"ש מהקיף זקן עד שלא נגמר דינו דפטור ועיין במהרש"א שפי' בדברי התוס' בד"ה קלה שזה היתה קושיתם במה שכתבו והא דאמר ר"י לתנא. אכן לפ"ז א"ש דהטעם דפטרינן במתניתן היינו דלהצילו אמרינן סברא זו הואיל ואשתני משום והצילו העדה אכן בסרחה ואח"כ בגרה דלא שייך לפטרה לגמרי דעכ"פ איכא חנק א"כ לא שייך משום והצילו העדה ולכן לא אמרינן סברא זו כלל כמו בנגמר דינו:

ברש"י ד"ה יין ושינה לרשעים. כל זמן ששותין וישנין אינן חוטאים: הא דקאמר לצדיקים רע להם היינו ודאי לע"ה שממעט מזכיותיהם וא"כ הא דקאמר לרשעים הנאה להם הוא ג"כ לע"ה והא דאמרינן לעיל (דף ע' ע"א) אל תרא יין כי יתאדם אל תרא יין שמאדים פני רשעים בעוה"ז ומלבין פניהם לעוה"ב היינו שע"י היין בא להם הלבנת פנים שעל ידו קבלו שכרם בעוה"ז ולא שהיין בעצמו מלבין אדרבא הוא גורם שלא יחטאו:

בתוספות ד"ה ב"נ שבירך. וע"ק דסוגיא דהכא דלא כחד: ולא ניחא להו למימר דהברייתא באמת אתיא דלא כר"י אלא כרחב"ג שם דא"כ מאי פריך מניה לר"ח כיון שהוא ע"כ לא סבר אלא כר"י. אכן אפשר לומר בישוב קושיות התוס' כיון דר"ח ג"כ ס"ל דקלה בחמורה מישך שייכא א"כ רוב ז' מצות דהיינו גזל ואבר מן החי וסירוס וכלאים הם במלקות לישראל ומלקות ודאי דקיל ממיתה ובכלל מיתה דב"נ הוא דמלקות במקום מיתה עומדת כדאמרינן לעיל (דף י' ע"א) וכן בשפיכת דמים לא אשתני מיתת ב"נ ממיתת ישראל וכן בא"א מיתת חנק הקל הוא בכלל סייף החמור ולכן שפיר שייך עונש לב"נ ארוב ז' מצות שעבר גם לאחר שנתגייר אפילו לר"ח ושפיר יכול ר"ח לסבור כרחב"ג אך לר"י ע"כ גם בקלה בחמורה פטור דכקטן שנולד דמי ולכן המקשה שהקשה מעשה כן בישראל ונתגייר ואכתי לא ס"ד הא דקלה בחמורה מישך שייך א"כ לפי ס"ד זו ע"כ ר"ח לא סבר כרחב"ג אלא כר"י לכן פריך שפיר מהברייתא עשה כן בישראל ונתגייר דליכא למימר דהברייתא אתיא כרחב"ג דא"כ אכתי ר"ח דלא כרחב"ג מצי סבר מדפטר ב"נ שבירך השם ואכתי כתנאי אמר למילתי' ולכן פריך שפיר:

ד"ה קלה בחמורה. והא דאמר ר"י לתנא: עיין בפי' המהרש"א ולענ"ד י"ל דדעת התוס' להקשות מדר"ח אדר"י דודאי מודה ר"ח להא דר"י דנידון בסקילה דאל"כ אכתי קשה לימא מסייע ליה ומה מתרץ הש"ס וכן מוכח דעת הרמב"ם שפסק להא דר"ח וגם פסק דסרחה ואח"כ בגרה תידון בסקילה כר"י וע"כ דלא פליגי והשתא הקשו התוס' מ"ש דהתם תידון בסקילה והכא בדינא דר"ח לא דיינינן במלתא קמייתא ותירצו דבאמת נגד שינוי הגוף בסרחה ואח"כ בגרה איכא ג"כ שינוי מיתה גבי ב"נ שבירך את השם אבל איכא ג"כ התם אישתני דינא דליכא הכא ולכן התם דוקא אשתני ולא הכא אכן ממה שכתב רש"י בד"ה תידון בסקילה נראה שסובר דר"י פליג אדר"ח וא"כ קשה ממנ"פ או דמסייע ליה ברייתא לר"ח אי תני תידון בחנק או דקשיא עליו מינה אי תני תידון בסקילה וי"ל דבאמת תני תידון בחנק ואעפ"כ לא קשיא תו לימא מסייע ליה די"ל דהיא גופא אתי לאשמעינן שלא נטעה לתנות תידון בסקילה כר"י דאז גם הכא נידייני' במיתה קלה וקמ"ל דלא:

בא"ד. מדקאמר כ"ש הכא: פי' דבשלמא אי איירי בשינוי מיתה שייך שפיר כש"כ דהתם איכא ג"כ שינוי הדין בהדייהו אבל אי איירי בשינוי הגוף מאי כש"כ שייך כאן דלמא שינוי הגוף עדיף משינוי מיתה ודין:

בא"ד. דמכ"מ קטלא אשתני: א"ל דא"כ דאיכא ג"כ שינוי מיתה אכתי איך קאמר כש"כ הכא דאשתני לגמרי מאי לגמרי איכא הכא הא התם ג"כ תרי אשתני איכא שינוי הגוף ושינוי מיתה די"ל דפשיטא ליה דשינוי הדין עדיף משינוי הגוף וכן מוכח דהא ר"י סבירא ליה תידון בסקילה ולפמש"כ לעיל גם ר"ח סובר הכי אלמא דלא אשתני ובב"נ שבירך את השם פטור לגמרי אלמא דגם לפי האמת עדיף שינוי הדין משינוי הגוף גם א"ל דא"כ דקלה בחמורה מישך שייכא מקרי ג"כ אשתני קטלא איך מתרץ לעיל אעשה כן בישראל ונתגייר דהאי דינו אשתני מיתתו לא אשתני הא לא משכחת אלא ע"י קלה בחמורה מישך שייך כדאמרינן בש"ס והאי מקרי אשתני מיתתו די"ל דכדמתרץ אלא קלה בחמורה מישך שייך באמת חזר ממה שתירץ מיתתו לא אשתני ואף דרש"י לא פי' כן לשיטתו אזל דגם כאן לא פי' כפי' התוס' אלא דהאי אשתני שינוי הגוף קאמר גם א"ל דא"כ דשינוי הדין דוקא מקרי אשתני ולא שינוי הגוף מאי מקשה לעיל מאם משנגמר דינו ברח הא התם ליכא רק שינוי הגוף משא"כ בדר"ח דהוי שינוי דין ומיתה י"ל דבאמת הוי מצי לתרץ הכי אלא דבלא"ה משני שפיר:

משנה. ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור, ואם משנגמר דינו ברח ואחר כך הקיף זקן התחתון חייב.
ופרש"י בד"ה (ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן פטור) וז"ל דתו לא דיינינן ליה, כיון דאילו עבד השתא לאו בר קטלא הוא עכ"ל. ובד"ה (ואם משנגמר דינו ברח) וז"ל משעת גמר דין הוי כגברא קטילא, ושוב אין לנו לחפש בזכותו ולהצילו עכ"ל. ויל"ע מדוע נקט רש"י דאם ברח משנגמר דינו ואח"כ הקיף זקן דחייב משום דלאחר שנגמר דינו שוב אין לחפש בזכותו ולהצילו, דמשמע דהיינו מטעם דלאחר שנגמר דינו ליכא תו דין הצלה מדין "והצילו העדה", דלכאורה הו"ל למימר בפשיטות דמכיון שכבר נגמר דינו חל עליו כבר חיוב מיתה ולא מהני הא דהקיף זקן לפוטרו. ומשמע דרש"י סובר דהא דאין ממיתין בסו"מ שברח והקיף זקן קודם גמר דין היינו מדין "והצילו העדה", שאין ב"ד יכולים לגמור עליו דין שחייב מאחר שנשתנה דינו דכבר הקיף זקן ואילו עבד השתא לאו בר קטלא הוא. אולם אם ברח לאחר גמר דין ליכא דין הצלה, ומשו"ה אם ברח לאחר גמ"ד והקיף זקן חייב. ומבואר דדין אישתני אינו סתם הלכה בעלמא דמכיון שנשתנה דינו פטור ממיתה, דכדי להמיתו צריך שיהיה במצב שאם עבר עכשיו העבירה היה מתחייב מיתה, דא"כ מאי שנא אם נשתנה דינו קודם גמ"ד או לאחר גמ"ד, מ"מ מכיון דנשתנה דינו א"א לקיים בו דין מיתה ופטור. ומהא דתלוי בנשתנה דינו קודם גמר דין מוכח דיסוד הדין הוא מדין "והצילו העדה", דאין ב"ד גומרין את הדין על מי שנשתנה דינו, אך אם כבר גמרו עליו את הדין תו ליכא דין הצלה להצילו.
גמ'. אמר רבי חנינא בן נח שבירך את השם ואחר כך נתגייר פטור, הואיל ונשתנה דינו ונשתנית מיתתו. נימא מסייעא ליה ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור, מאי טעמא לאו משום דאמרינן הואיל ואישתני אישתני לא, שאני הכא דאי עבד השתא לאו בר קטלא הוא. תא שמע אם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון חייב. נגמר דינו קאמרת נגמר דינו גברא קטילא הוא. תא שמע בן נח שהכה את חבירו ובא על אשת חבירו, ונתגייר פטור. עשה כן בישראל ונתגייר חייב. ואמאי נימא הואיל ואישתני אישתני, דינו ומיתתו בעינן, והאי דינו אישתני, מיתתו לא אישתני. בשלמא רוצח, מעיקרא סייף והשתא סייף. אלא אשת איש, מעיקרא סייף והשתא חנק בנערה המאורסה, דאידי ואידי בסקילה. והא עשה כן בישראל דומיא דאשת חבירו קתני אלא קלה בחמורה מישך שייכא. הניחא לרבנן דאמרי סייף חמור, אלא לרבי שמעון דאמר חנק חמור, מאי איכא למימר רבי שמעון סבר לה כתנא דבי מנשה, דאמר כל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא חנק. בשלמא אשת איש מעיקרא חנק והשתא חנק. אלא רוצח, מעיקרא חנק והשתא סייף קלה בחמורה מישך שייכא עכ"ל.
לכאורה יש לפרש את דינו דר' חנינא בב' אופנים: א) דס"ל דאם נשתנה דינו ומיתתו אזי חל דין פטור דהואיל ואישתני אישתני לפוטרו ממיתה, ב) י"ל דבאמת חל עליו חיוב מיתה משעה שעבר על העבירה בגיותו אלא דיש חסרון בהיכי תימצי של ב"ד להרגו, דא"א לדונו בסייף כפי שנתחייב מעיקרא בשעה שעבר על העבירה בגיותו דהרי הוא נתגייר והוי ישראל - ואין ממיתין ישראל שבירך את השם במיתת סייף דב"נ, וכן אי אפשר לדונו בסקילה כישראל שבירך את השם דבשעה שעבר מעשה העבירה שלו לא מחייב עונש סקילה. ויתכן לומר דזוהי כוונת הגמ' "הואיל ונשתנה דינו" כלומר מב"נ לישראל, "ונשתנית מיתתו" – ממיתת סייף דב"נ לסקילה כישראל, משו"ה אי אפשר להמיתו.
והנה עיין בהמשך הגמ' "ת"ש בן נח שהכה את חבירו ובא על אשת חבירו ונתגייר פטור, עשה כן בישראל ונתגייר חייב, ואמאי נימא הואיל ואשיתני אישתני, דינו ומיתתו בעינן והאי דינו אישתני מיתתו לא אישתני, בשלמא רוצח מעיקרא סייף והשתא סייף אלא אשת איש מעיקרא סייף והשתא חנק וכו', קלה בחמורה מישך שייכא", ופרש"י (בד"ה אלא קלה בחמורה מישך שייכא) וז"ל כלומר לעולם באשת איש ודקא קשיא לך אמאי חייב הרי נשתנה דינו ומיתתו, אין כאן שינוי מיתה, דיש בכלל מיתה חמורה מיתה קלה, וכיון דמעיקרא הוי סייף דחמירא והשתא מיתת חנק קלה בכלל מיתה זו הוה ויותר היה ראוי לו מתחלה, אבל ברכת השם מעיקרא הוה סייף קל והשתא סקילה דחמירא עכ"ל. ומשמע דמכיון דהמיתה הקלה היא נכללת במיתה החמורה, אין כאן שינוי לגבי המיתה, דמעיקרא נתחייב בחמורה שכוללת בתוכה המיתה הקלה. אמנם עיין בתוס' (ד"ה קלה) וז"ל ונראה לפרש דהא דקאמר קלה בחמורה מישך שייכא לאו למימרא דחשיב לא אישתני קטלא, דמ"מ קטלא אישתני, אלא כלומר אית לן למידייניה בקלה כיון דמעיקרא נתחייב אף בחמורה מזו, ולא דמי לבן נח שבירך את השם דלא דיינינן במיתה דהשתא דחמורה דמעיקרא לא איחייב בה, ובמיתה דמעיקרא נמי לא כיון דהשתא לא שייכא ביה עכ"ל. ומשמע דפירשו הדין דהואיל ואישתני כצד הב' הנ"ל, דיש חסרון בהיכי תימצי להמיתו, דא"א להמית ישראל משום ברכת השם במיתת ב"נ, ואי אפשר להמיתו במיתה דהשתא דבן ישראל מכיון דמעיקרא כשעבר העבירה כשהיה ב"נ לא היה העבירה שלו חמורה כ"כ להתחייב במיתה החמורה דסקילה. אולם אם מעיקרא נתחייב במיתה חמורה אזי דנין אותו בעונש הקל, דמעיקרא נתחייב בעונש שיותר חמור מהעונש הזה, וא"כ אם מעשה עבירה שלו מחייב את העונש החמור בודאי דמחייב לכה"פ את העונש הקל.
גמ'. לימא מסייעא ליה סרחה ואחר כך בגרה תידון בחנק. בסקילה מאי טעמא לא לאו משום דהואיל ואישתני אישתני, וכל שכן הכא דאישתני לגמרי האמר ליה רבי יוחנן לתנא תני תידון בסקילה.
עיין ברש"י (ד"ה תדון בסקילה) וז"ל דמעיקרא אף על גב דאישתני גופה לא אישתני קטלא, הכא נמי נדייניה כדמעיקרא במיתתו הקלה עכ"ל. ומבואר דאליבא דר' יוחנן בן נח שבירך את השם ונתגייר חייב סייף, ור' יוחנן חולק על ר' חנינא וסובר דאע"פ שנתגייר נידון בסייף כב"נ, ודלא כר' חנינא שסובר שאי אפשר להמית ישראל בחיוב מיתה דב"נ. אמנם עיין ברמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ד) שפסק כר' חנינא, וז"ל בן נח שבירך את השם, או שעבד ע"ז, או שבא על אשת חבירו, או שהרג חבירו, ונתגייר פטור עכ"ל. ואילו בפ"ג מהל' איסורי ביאה (ה"י) פסק דסרחה ואח"כ בגרה תידון בסקילה. ומבואר דהרמב"ם חולק על רש"י, ולדידיה ר' יוחנן אינו חולק על ר' חנינא, ושיטתו צ"ב.
ונראה לבאר דהרמב"ם סובר דיש חילוק בין ב"נ שבירך את השם ונתגייר לבין נערה מאורסה שסרחה ובגרה, דאף אליבא דר' חנינא ליכא הלכה דבכדי שב"ד יענישו צריך שיהיה מצב דאילו עביד השתא את מעשה העבירה היה חייב את אותו העונש ואם לאו הריהו פטור, דבודאי ר' חנינא סובר שדנין ישראל שחילל שבת ביום חול - ואין אומרים דאילו עביד השתא מלאכה ביום חול היה פטור דלכן פטור הוא מהעבירה של חילול שבת. וכל יסוד דינו דר' חנינא הוא דרק כשיש שינוי בדין הגברא דנשתנה מבן נח לישראל דהויין ב' גדרי גברא שונים עם דינים שונים אזי ס"ל דחל פטור, דא"א להמית את הגברא דבן ישראל בחיוב מיתה דנתחייב גברא דבן נח. משא"כ בנערה המאורסה שסרחה ובגרה דמצד הגברא הרי היא בכלל אותה הפרשה של חיוב, דאף כשבגרה הרי היא גברא דישראל המחויבת בסקילה כשזינתה בשעה שהיא נערה, וליכא שינוי מצד הגברא דמשבגרה לא יצאתה מכלל הפרשה של החיוב דמעיקרא, ושפיר אפשר לדון בוגרת בחיוב מיתה שנתחייבה משום מעשה עבירה שעשתה כשהיתה נערה, כמו שדנין מי שחילל שבת ביום חול. ונראה דהחילוק בין חיוב נערה מאורסה שזינתה לבוגרת שזינתה אינו מצד חלות דין הגברא אלא מצד החפצא של האישות, דאישות דנערה מחייבת סקילה ואילו אישות דבוגרת מחייבת חנק, ומכיון שאין החילוק בדין שלהן מצד הגברא אף ר' חנינא סובר דליכא פטור דאישתני דינא, ומודה לר' יוחנן דנערה מאורסה שסרחה ובגרה מיתתה בסקילה.
והנה נתבאר דלרש"י ר' יוחנן סובר דב"נ שבירך את השם ונתגייר מיתתו בסייף כדין ב"נ. ויש לעיין האם דנין ב"נ שבירך את השם ונתגייר כב"נ בעד א' ובדיין א' כמו שהיה דינו בשעת מעשה העבירה, או"ד דמכיון שנתגייר ונעשה ישראל אי אפשר לדונו אלא בב"ד של כ"ג ובעדים והתראה. ולכאורה י"ל דרק לגבי החיוב מיתה הריהו נידון כב"נ משום דהחיוב מיתה נקבע בשעת מעשה העבירה, אולם הדין דמועיל עדות עד א' וב"ד של דיין א' לדון ב"נ הם דינים שחלין בפסק דין של ב"ד ולכאורה זה תלוי בשעת הדין גופא, ומכיון דבשעת הדין הריהו ישראל אין ב"ד דנין אותו אלא עפ"י ב' עדים ובב"ד של כ"ג. אמנם עיין בתוס' (לקמן דף פ: ד"ה הוי) שכתבו דהא דב"נ שבא על אשת ישראל ונתגייר חייב היינו אפילו אי לא אתרו ביה כשעבר בהיותו נכרי דמ"מ יש לחייבו. וצ"ע דביארנו דלפי רש"י ר' יוחנן סובר דבן נח שבירך את השם ואח"כ נתגייר נידון כב"נ רק לגבי הדינים שנקבעים בשעת מעשה העבירה, משא"כ לענין הדינים התלויים בשעת הדין הריהו נידון כישראל, ולכאורה הדין דב"נ נידון בלי התראה ואילו ישראל אינו נידון אא"כ היתה שם התראה הוי דין בדיני הצלה, דלגבי ישראל ב"ד צריכים לחשוש שמא היה שוגג ואין להורגו אלא א"כ היתה שם התראה ונתברר דמזיד היה, משא"כ בבן נח דליכא דיני הצלה ולכן אין חוששין שמא היה שוגג והורגין אותו אף בלי התראה. ולפי"ז יוצא דהתראה הוי דין התלוי בשעת הדין, וא"כ צ"ע היאך דנין אותו בלי התראה כדין ב"נ.
וי"ל דמבואר מדברי התוס' דהתראה אינו דין בדיני הצלה דבעינן התראה כדי להענישו, דאל"כ מדין "והצילו העדה" ב"ד צריכים לחשוש שמא היה שוגג, אלא דהתראה הוי דין במעשה העבירה, דכדי להענישו בעינן שיעבור על העבירה במזיד, וההתראה היא באה להבחין בין שוגג למזיד לקבוע שמעשה העבירה נעשתה במזיד, והא דב"נ א"צ התראה היינו משום דיסוד החיוב של התראה הוא כדי שיפרוש החוטא מהעבירה ולא יעשינה, ואם עבר ועשה לאחר שהתרו בו מוכח דעבר על העבירה במזיד וחייב מיתה, וכל זה נכון לגבי ישראל. משא"כ בן נח א"צ התראה דיש חזקה דלעולם עכו"ם לא יפרוש מהעבירה, והו"ל כאילו התרו בו ולא פרש ועומד שהתיר עצמו למיתה. ודומה לדין דר' יוסי ב"ר יהודה דחבר א"צ התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד (לעיל דף ח:), ומאחר דת"ח הוא ויודע את הדין אם עבר על העבירה בודאי היה מזיד, וכמו"כ י"ל לגבי בן נח דבודאי מזיד הוא ומשו"ה א"צ התראה. ולפי"ז יש לבאר דברי התוס' דהתראה שייכת למעשה העבירה לקבוע דהוי מזיד ומכיון דבשעת מעשה העבירה היה נכרי נקבע עליו חיוב מיתה מחמת מעשה העבירה בלי התראה.
אולם צ"ע דלכאורה דברי התוס' ניחא רק אליבא דר' יוחנן שסובר דיש לדון ישראל במיתה דנתחייב בה בתורת ב"נ, ומשו"ה ס"ל דדנין אותו למיתה בלי התראה כדין ב"נ. אך לפי ר' חנינא שסובר שאינו נידון בחיוב מיתה דב"נ לכאורה ג"כ אי אפשר לחייבו מיתה בלי התראה. וי"ל דבאמת אף ר' חנינא סובר דשייך להעניש גר שנתגייר בעונש שנתחייב בה בתורת בן נח, אלא דס"ל דבכל חייבי מיתות בשעת מעשה העבירה נקבע חיוב מיתה סתם, וכשעומד בדין בפני ב"ד אזי נקבע בגמר דין באיזה מיתה מסוימת הוא חייב. ור' חנינא סובר דהיכא דעבר עבירה כשהיה עכו"ם ואח"כ נתגייר חלה הלכה דאישתני דינו שאין ב"ד רשאין לברר לו ולקבוע עליו חיוב מיתה דב"נ מאחר דעכשיו הריהו ישראל, ולכן אינו נידון בסייף כבן נח. אך נראה דלענין התראה דבישראל בעינן התראה רק כדי לקבוע שמעשה העבירה נעשתה במזיד והמעשה עבירה מחייבת מיתה, י"ל דמאחר דבשעת מעשה העבירה כבר נקבע דעבר עבירה המחייבת מיתה, דבשעת מעשה העבירה היה עכו"ם, ובן נח א"צ התראה דמעשה עבירה דידיה הוי מעשה עבירה גמור במזיד אף בלי התראה, אזי אף ר' חנינא מודה דנידון בתורת בן נח (כלומר בלי התראה), דכבר נקבע בשעת מעשה העבירה דמעשה העבירה הוי עבירה המחייבת מיתה.
ולפי"ז י"ל דאם בן נח בירך את השם ונגמר דינו בהיותו ב"נ ליהרג בסייף ואח"כ נתגייר דנהרג בסייף אף לר' חנינא, דבאמת אף ר' חנינא ס"ל דשייך להרוג ישראל במיתת בן נח שנתחייב בה כשהיה בן נח. והדין דר' חנינא הוא רק דכשנתגייר לפני הגמר דין אזי אין ב"ד קובעים עליו חיוב מיתה דבן נח. משא"כ לפי הפירוש הראשון שהעלנו בשיטת ר' חנינא דסובר דאין ממיתין ישראל במיתת בן נח משום דאי אפשר לדון ישראל בדיני בן נח י"ל דאף אם נתגייר לאחר שנגמר דינו אין ממיתין אותו בעונש דבן נח, דחל דין בקיום העונש דאי אפשר להעניש את ישראל בעונש דבן נח.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.