שבת קכו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכו - ב

והתנן לקמן במתניתין, כל כסויי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת.

ואמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: והוא שיש תורת כלי עליהן. דבעינן שהכסוי של הכלי יהיה ראוי לתשמיש בפני עצמו. ואם אינו ראוי לתשמיש כשהוא לעצמו, לא אמרינן דכיסוי כלי הוי ככלי.

וחזינן מדברי רבי יוחנן, שדבר אשר אין עליו תורת כלי אסור לטלטלו.

והאי קנה נמי, אין עליו תורת כלי, ומדוע מותר לטלטלו?

[ומה שהוא ראוי לפתוח ולנעול את הדלת, אין זה נותן לו תורת כלי, אלא תורת בנין עליו. שהרי הדלת מחוברת לקרקע.

ובתוספות פירשו, ד"תורת כלי" היינו, שתיקנו והכינו לכך. ולא בעינן שיהיה ראוי לשמוש אחר]. ^[1]

וכי תימא הכא נמי האי קנה איירי דאיכא תורת כלי עליו, כיון שראוי להפוך בו זיתים או לפצע בו אגוזים.

אי אפשר לומר כן. כי:

ומי בעי רבן שמעון בן גמליאל "תורת כלי" כדי להתיר את הטלטול?

והתניא: חריות של דקל שגדרן, שחתכן לשם עצים להסקה, ונמלך עליהן להשתמש בהם לישיבה עליהם - צריך לקשור אותן בערב שבת כדי לייחדן לישיבה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשר.

ומוכח, דרבן שמעון בן גמליאל לא בעי תורת כלי כדי להתיר טלטול. שהרי לחריות של דקל אין תורת כלי.

ומשנינן: רבי יוחנן סבירא ליה כוותיה דרשב"ג בחדא, דסגי במתוקן ומיוחד לכך אף על פי שאינו קשור.

ופליג עליה דרשב"ג בחדא. דרבי יוחנן בעי שיהיה עליו תורת כלי.

דרש רבי יצחק נפחא אפתחא דריש גלותא: הלכה כרבי אליעזר דבעינן בפקק החלון קשור ותלוי.

מתיב רב עמרם לרבי יצחק נפחא מהא דשנינו במשנה, בפרק מי שהחשיך:

ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח, וקשרו את המקידה בגמי, לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו. ומדבריהם למדנו שפוקקין את החלון, ומודדין מקוה בשבת, וקושרין בשבת קשר שאינו של קיימא.

ומוכח שפסקינן שמותר לשים את פקק החלון אף על פי שאינו קשור. ודלא כדברי רבי אליעזר.

אמר ליה אביי לרב עמרם: מאי דעתיך שהקשית על רבי יצחק נפחא?

הרי הוא יכול לתרץ לך שהמשנה הזאת סוברת כדעת רבנן, אבל להלכה פסקינן כרבי אליעזר.

אלא, קושייתך היא משום דקתני משנה סתמא. וכיון שהתנא סתם לנו במשנה שם כרבנן ממילא הלכה כסתם משנה, וכרבנן.

אין זה קושיה. כי הלא גם המשנה דנגר הנגרר - נמי סתמא היא. ושם סתמה המשנה כדעת רבי אליעזר, דאסר.

ואם כן, אינך יכול להקשות על רבי אליעזר.

ודחינן: ואפילו הכי, אית לן למימר דהלכה כסתם משנה דפרק מי שהחשיך, שסתמה כדעת רבנן. היות ויש לנו "מעשה רב".

דכיון דעשו מעשה כרבנן, שמע מינה דהכי הלכתא, ולא כדעת רבי אליעזר.

מתניתין:

כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה - לאוחזם בו, ניטלין בשבת.

אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים, דבעינן בית אחיזה, בכיסוי קרקעות. כגון כיסוי בור ודות, שאם אין להם בית אחיזה, שבאמצעותו נראה שהם עשויים להניח ולהרים, נראה הדבר כבונה. ^[2]

אבל בכיסוי הכלים, בין כך - שיש להם בית אחיזה, ובין כך - שאין להם בית אחיזה, ניטלין בשבת.

גמרא:

אמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר רב יוחנן: הני כיסויים שמותר לטלטלם, והוא, שיש תורת כלי עליהן. שראויים הם לשמושים אחרים. אבל זה שהם משמשים לכסוי כלים לא נותן להם שם כלי.

ומבאר רב יהודה בר שילא את דבריו:

דכולי עלמא, כסוי קרקעות, רק אם יש להם בית אחיזה, אין, אז מותר לטלטלם. אי לא, ואם אין להם בית אחיזה, לא. אז אסור לטלטלם. ^[3] כסוי הכלים, אף על גב דאין להם בית אחיזה שרי לטלטלם. דכיון שיש עליהם תורת כלי אין נפקא מינה אם יש להם בית אחיזה או אין להם.

כי פליגי רבנן ורבי יוסי, בכלים דחברינהו בארעא בקרקע, כגון תנור וכיריים.

מר - תנא קמא, סבר כיון שהם מחוברים לקרקע גזרינן שלא לטלטלן אטו כיסויי קרקעות, ובעו בית אחיזה.

ומר - רבי יוסי, סבר לא גזרינן אטו כסויי קרקעות. ולא בעו בית אחיזה.

לישנא אחרינא:

כי פליגי - בכיסוי תנור.

מר - רבי יוסי, מדמי ליה לכסוי קרקע, ובעי בית אחיזה.

ומר - תנא קמא, מדמי ליה לכסוי כלים, ולא בעי בית אחיזה.

הדרן עלך פרק כל הכלים

הערות

^[1] משמע דאפילו היכא דאיכא לכסוי בית אחיזה בעינן תורת כלי, ולא אמרינן דבית האחיזה עצמו זהו ההכנה שיהיה כסוי לכלי ולא צריך עוד תקון אחר. ובביאור הגר"א לא כתב כן. ביה"ל סי' ש"ח סעיף י'.

^[2] ולא הוי בונה ממש, כיון שאין בכסוי ציר המחברו לבור, אלא הכסוי מונח מלמעלה על הבור, ולכן הוי רק מחזי כבונה, ולא בונה ממש. שעה"צ סי' ש"ח ס"ק מ"ו בשם הפמ"ג.

^[3] לכאורה נראה דאפילו בטלטול בעלמא אסורים כיסויי קרקעות, וכן מוכח לעיל בגמרא בדף קכה א, דאיתא התם: אמר רבינא, כמאן מטלטלינן האידנא כסוי דתנור? ומשמע, דכסוי של בור ודות אסור הוא בטלטול. ואפילו היכא שאינו מורידם מן התנור גם כן אסור לטלטלם. ביה"ל סי' ש"ח סעיף י'.

פרק שמונה עשרה - מפנין

מתניתין:

מפנין בשבת מהבית, אפילו ארבע וחמש קופות ^[1] של תבן ושל תבואה, אם הוא צריך את מקומם, מפני שרוצה להושיב שם את האורחים. או שצריך לפנותן מבית המדרש, מפני ביטול בית המדרש, כדי שיהיה לכולם מקום לשבת.

אבל לא מפנין את האוצר, מחסן של תבואה. וטעם הדבר יבואר בגמרא.

ומבאר התנא איזה דברים הוא רשאי לפנות:

מפנין תרומה טהורה, מפני שהיא ראויה לאכילת כהן, או להאכילה לבהמתו. ^[2]

אבל תרומה טמאה אסור לטלטלה, לפי שאין היא ראויה לא לאכילת אדם, ולא להאכלת בהמה בשבת, היות ואין מבערין תרומה טמאה בשבת, והאכלת תרומה טמאה לבהמה נחשבת כביעור [עיין רש"י.].

ומפנין את הדמאי, ואף שהוא ספק מעושר. כיון שאילו יפקיר את נכסיו ויהיה עני יהיה הדמאי ראוי לו לאכילה [שלא גזרו איסור אכילת דמאי על העניים], לכן רשאי לטלטלו.

וכן מפנין מעשר ראשון שנטלה ממנו תרומתו, היינו תרומת מעשר.

וכן מעשר שני והקדש לאחר שנפדו.

ובגמרא מבואר מהו החידוש באלו האחרונים.

ומפנין את התורמוס, מין קטנית, היבש, מפני שהוא מאכל לעזים [יש גורסין לעניים]. אבל לא מפנין את הטבל הודאי, שידוע שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות. ^[3]

ולא מפנין את מעשר [ראשון] שלא נטלה תרומתו, שאינו ראוי לאכילה והרי הוא מוקצה.

ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו, שגם הם מוקצים.

וכמו כן לא מפנין את הלוף, מין קטנית שאינה ראויה לאכילה ללא בישול, אפילו לא לבהמה.

ולא את החרדל.

רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, לטלטלו בשבת, מפני שהוא מאכל עורבין. ובגמרא מבואר שהוא סובר שאף אדם שאין לו עורבין רשאי לטלטלו, כי הואיל ודרך העשירים לגדלו הוא חשיב "אוכל", ואינו בתורת מוקצה.

חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, קנים רכים, הרי רק אם התקינן, הזמינן [רש"י לקמן קכח א] שיהיו עומדים למאכל בהמה - מטלטלין אותן בשבת.

ואם לאו, שלא הזמינן - אין מטלטלין אותן. משום שבדרך כלל עצים להסקה הם עומדים, וכיון שאין מסיקים בשבת הרי הם מוקצים. הילכך, בעי הזמנה [קרבן נתנאל קכח א אות א].

גמרא:

שנינו במשנה: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות.

והוינן בה: השתא חמש קופות מפנין - ארבע קופות מבעיא למימר?

ומבארינן: אמר רב חסדא: הכי פירושא דמתניתין:

מפנין רק ארבע קופות מתוך חמש קופות שבבית או מאוצר קטן, שאין בו אלא חמש קופות. לפי שאינו רשאי לפנות את מקום הקופות לגמרי, שמא יבחין בגומות בקרקע שתחתן, ויבא אז להשוות את גומות שבקרקע.

ורשאי לפנות אפילו חמש קופות מאוצר שהוא גדול, ונשארים בו קופות נוספות.

אך לא יפנה אלא חמש, ולא יותר, משום טרחא.

ומאי קאמר תנא "אבל לא את האוצר"? והא ליכא לפרושי שלא יגמור לפנות את כל הקופות שבאוצר, דזה כבר שמעינן לה מרישא, דתני "ארבע מחמש".

ללמדנו דין נוסף, שאם לא התחיל להסתפק מאוצר זה למאכלו או למאכל בהמתו לפני שבת - לא יתחיל להסתפק ממה שנמצא באוצר תחלה.

דהיינו, שלא יתחיל להסתפק ממנו בשבת, משום איסור מוקצה, כיון שהיתה התבואה מאוחסנת באוצר.

והך מתניתין, מני - רבי יהודה היא, דאית ליה לאיסור מוקצה גם בדבר הראוי למאכל אדם, אם הקצהו מדעתו, בכך שלא היתה דעתו בכניסת השבת לאכול ממנו.

הערות

^[1] שיעור קופה מפרש בירושלמי שהוא ג' סאין, תוס'. וכן פסק הרמ"א סי' של"ג סעי' א. ומותר לפנות כשיעור זה אפילו לצורך אדם אחד. תוס' לקמן קכז א ד"ה אע"ג.

^[2] עיין ברש"ש שהקשה על דברי רש"י מדברי התוספות ב"מ צ א שאסור לכהן לתת לבהמתו תרומה טהורה הראויה לאכילת אדם מפני הפסד התרומה. ועיין בתוס' אנשי שם [תרומות פי"א מ"ט] שדן בזה. ומה שכתב רש"י שתרומה טמאה ראויה לתתה לפני כלבו, ורק בשבת אסור משום שאין מבערין תרומה טמאה בשבת. והאכלת התרומה לבהמה חשובה ביעור ולכן היא אסורה בשבת. צריך עיון מחמת שני ענינים: א. הרמב"ן ורשב"א הקשו, הרי תרומה טמאה דינה בשריפה דוקא. ועיין עוד ברש"י במשנה ביצה כז ב, וברש"י לעיל כה א ד"ה מצוה שהביא ב' פירושים, ובתוס' שם ד"ה כך. ב. איך יתכן שהאכלת בהמה תחשב למלאכת ביעור ותאסר בשבת? ועיין במסכת ביצה שם בדברי החתם סופר ובשפת אמת בביאור שיטת רש"י.

^[3] עי' תוס' לקמן קכח א דהא דאמרו בפרק כירה שטבל "מוכן" הוא, לאו היינו דשרי לטלטלו, אלא הני מילי לענין ביטול כלי מהיכנו, שלא החמירו בו כבטלטול בידיים.

שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת. ואמר רב יהודה בר שילא שכך אמר רב אסי שכך אמר ר' יוחנן: והוא דווקא כשיש תורת כלי עליהן, שהכיסוי עצמו ראוי לשימוש ככלי, ולא כדברי רבן שמעון בן גמליאל המסתפק בהכנה בלבד.

וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי [כאן גם כן] בדברי רבן שמעון בן גמליאל מדובר באופן דאיכא [שיש] לאותו קנה תורת כלי עליו, ואולם ומי בעי [והאם מצריך, דורש] רבן שמעון בן גמליאל שתהיה תורת כלי עליו? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חריות של דקל שגדרן (קצצן) לשם עצים להסקה, ונמלך עליהן להשתמש בהם לישיבה — צריך לקשר אותן לפני השבת, להתיר לו לשבת עליהם. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשר. ונמצא שלדעתו אין צורך לעשות מעשה בעץ להכשירו למלאכה ודי ההכנה במחשבה בלבד!

ומשיבים: ר' יוחנן סבירא ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא [סבור כמותו בדבר אחד ונחלק עליו באחד].

א דרש ר' יצחק נפחא אפתחא דריש גלותא [על פתחו של בית ראש הגולה]: הלכה כר' אליעזר, בדין פקק החלון. מתיב [מקשה] רב עמרם ממה ששנינו במשנה מפורשת: ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת, ומכאן נלמד שפוקקים בכל אופן, ולאו דווקא בפקק המוכן לכך כדברי ר' אליעזר!

אמר ליה [לו] אביי: מאי דעתיך [מה, מדוע דעתך] כן — משום דקתני סתמא [ששנינו סתם], שבמשנה לא נתפרש שם חכם ולכן הלכה כמותה, ואולם המשנה בדין נגר הנגרר נמי סתמא [גם כן סתם משנה] היא, והיה צריך ואפשר לפסוק כשיטה זו. ואולם מסכמים: אפילו הכי [כך] — מעשה רב, שאף כשיש שתי משניות חולקות זו על זו, מעשה גדול ונחשב יותר. וכיון שמסופר באותה משנה שנהגו ועשו חכמים לפקוק את החלון — סומכים יותר על פסק הלכה זו.

ב משנה כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה — ניטלין בשבת. אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים — בכיסוי קרקעות, כגון כיסוי של בור. אבל בכיסוי הכלים — בין כך ובין כך, גם אם אין להם בית אחיזה — ניטלין בשבת.

ג גמרא אמר רב יהודה בר שילא שכך אמר ר' אסי שכך אמר ר' יוחנן: והוא דווקא כשיש תורת כלי עליהן וראויים הכיסויים לשימוש כלשהו. ומוסיפים: דכולי עלמא [לדעת הכל] כסוי קרקעות, אם יש להן בית אחיזה — אין [כן, מותר לטלטלם], אי [אם] לא — לא. כסוי הכלים, אף על גב [אף על פי] שאין להם בית אחיזה — מותרים בטלטול.

כי פליגי [כאשר נחלקו במשנתנו] הרי זה בכלים דחברינהו בארעא [שחיברם בקרקע]. מר סבר [חכם זה, תנא קמא סבור] כי גזרינן [גוזרים אנו] על כיסוי כלי המחובר בקרקע משום כיסוי קרקע עצמה, ומר סבר לא גזרינן [וחכם זה, ר' יוסי, סבור שאין אנו גוזרים].

לישנא אחרינא [לשון אחרת]: כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה רק בכיסוי תנור, מר מדמי ליה [חכם זה מדמה אותו] לכיסוי קרקע, ומר מדמי ליה [וחכם זה מדמה אותו] לכיסוי כלים.

א משנה מפנין בשבת אפילו ארבע וחמש קופות (סלים) של תבן וכן של תבואה מפני האורחים הצריכים לשבת במקום ההוא, ומפני בטול בית המדרש כשצריכים להושיב את התלמידים במקום. אבל לא מפנים את האוצר (המחסן).

ומה עוד הם הדברים שמותר לפנות? מפנין תרומה טהורה אף על פי שראויה היא לאכילה רק לכהן, ודמאי (תבואה שנקנתה מעם הארץ וספק אם עישר אותה) שכרגיל אסור לאוכלו עד שיפרישו ממנו מעשר מספק, וכן מעשר ראשון שניטלה כבר תרומתו (תרומת מעשר) וניתנה לכהנים, ומעשר שני והקדש שנפדו, ואף את התורמוס היבש שאין אדם אוכלו מפני שהוא מאכל לעזים.

אבל אין מפנים את הדברים שאינם ראויים כלל לאכילה, משום שהם בגדר מוקצה, לא את הטבל, ולא את מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו, ולא את הלוף, ולא את החרדל שאינו מתוקן. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל עורבין.

חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן מבעוד יום למאכל בהמה — מטלטלין אותן. ואם לאו [לא] התקינם מבעוד יום — אין מטלטלין אותן.

ב גמרא שנינו במשנה שמפנים אפילו ארבע וחמש קופות. ושואלים: השתא [עכשיו] הרי שנינו כי חמש מפנין ואם כן ארבע מיבעיא [נצרכה] לומר?!

אמר רב חסדא: הכוונה היא שמותר לפנות ארבע מתוך חמש קופות שנמצאות שם, אבל לא את כל הקופות כולן. איכא דאמרי [יש שאומרים]: ארבע מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול.

ושואלים: ומאי [ומה פירוש] "אבל לא את האוצר" — הכוונה היא שלא יתחיל באוצר תחלה, כלומר, שאם יש לו מקום אחר, שעדיין לא התחילו להשתמש באוצר זה — לא יפנהו, ומני [ומשנה זו של מי היא] — שיטת ר' יהודה היא דאית ליה [שיש לו, מקבל] דין מוקצה. ואוצר זה שלא התחילו בו מוקצה הוא מן השימוש.

ושמואל אמר: יש לפרש את הקושי במשנה בדרך לשונית: ארבע וחמש

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that have a handle may be moved on Shabbat. And Rav Yehuda bar Sheila said that Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said: And that is specifically when the status of a vessel applies to them, i.e., when the cover itself is suited for use as a vessel. This is contrary to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who holds that preparation alone is sufficient.

And if you say: Here, too, Rabban Shimon ben Gamliel is referring to a case where the status of a vessel applies to the reed, does Rabban Shimon ben Gamliel require that the status of a vessel apply to it? Wasn’t it taught in a baraita: With regard to hard branches of a palm tree that one cut for firewood or for construction and then he reconsidered their designation and decided to use them for sitting, he must tie the branches together on Shabbat eve so that they will not be set-aside. Rabban Shimon ben Gamliel says: He need not tie them together, and nevertheless, it is permitted to move them. Rabban Shimon ben Gamliel does not require that one render it a vessel. Thought is sufficient.

The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel in one matter and disagrees with him in one matter.

Rabbi Yitzḥak taught at the entrance of the house of the Exilarch: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer in the matter of a window shutter. Rav Amram raised an objection from that we learned explicitly in a mishna: And from their statements and their actions, we derived that one may seal a window, and measure, and tie a knot on Shabbat. Apparently, one may shutter the window under any circumstances, not only when the shutter was prepared for use, as Rabbi Eliezer said.

Abaye said to Rav Amram: What is your opinion, that the proof is decisive because it was taught in the mishna unattributed and the halakha is in accordance with an unattributed mishna? The mishna with regard to a bolt that is dragged is also an unattributed mishna. The halakha should be in accordance with that mishna as well. The Gemara concludes: And even so, an action is greater. Even though the two mishnayot are of equal weight, since one of them not only cites an unattributed opinion but also relates an incident where the Sages shuttered a window, that source is decisive.

MISHNA: All covers of vessels that have a handle may be moved on Shabbat. Rabbi Yosei said: In what case is this statement said? In the case of a cover for the ground, i.e., the cover of a pit; however, with regard to covers of vessels, both in this case and in that case, even if they do not have handles, they may be moved on Shabbat.

GEMARA: Rav Yehuda bar Sheila said that Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: And this applies specifically when the status of a vessel applies to them and they are suited for some use. The Gemara adds: Everyone holds that with regard to a cover for the ground, if it has a handle, yes, it is permitted to move it, and if not, no, it is prohibited to move it; with regard to a cover of a vessel, even if it does not have a handle, it is permitted to move it.

When they disagree in the mishna, it is with regard to vessels that one attached to the ground. This Sage, the first tanna, holds that we issue a decree according to which it is prohibited to move the cover of a vessel attached to the ground due to the concern that one will move a cover for the ground itself, and that Sage, Rabbi Yosei, holds that we do not issue a decree.

Another version of this statement: When they disagree in the mishna, it is with regard to the cover of an oven; this Sage likens it to a cover for the ground, and this Sage likens it to a cover of a vessel.

MISHNA: On Shabbat, one may move even four or five baskets of straw and baskets of produce, due to the guests, who require that place to sit, and due to suspension of Torah study in the study hall, where space is required to seat the students. However, one may not move these items to create space in the storeroom.

One may move ritually pure teruma, although it may only be eaten by a priest; and doubtfully tithed produce [demai], which may not be eaten until tithes are separated from it due to concern that an am ha’aretz did not separate its tithes; and first tithe whose teruma of the tithe has already been taken and given to priests; and second tithe and consecrated items that were redeemed; and even dry lupine, which is not fit for consumption by a person, because it is goat food.

However, one may neither move untithed produce, nor first tithe whose teruma has not been taken, nor second tithe and consecrated items that were not redeemed, nor raw arum and raw mustard, as all of these items are not fit for consumption and are therefore set aside. Rabban Shimon ben Gamliel permits moving in the case of arum because it is food for ravens.

With regard to bundles of straw, and bundles of wood, and bundles of twigs, if one prepared them on Shabbat eve for animal food, one may move them. And if not, one may not move them.

GEMARA: The Gemara asks: Now that the mishna stated that one may move five baskets, is mentioning four baskets necessary?

Rav Ḥisda said: The mishna means that one may move four out of five baskets, but not all of them. Some say: It is permitted to move four baskets from a small storeroom and five baskets from a large storeroom.

The Gemara asks: And what then is the meaning of: However, one may not move these items to create space in the storeroom? It means that one may not use the storeroom for the first time. If he has never taken supplies from this storeroom, he may not begin moving baskets from it. And whose opinion is cited in this mishna? It is the opinion of Rabbi Yehuda, who is of the opinion that this constitutes a prohibition of set-aside. The contents of a storeroom that was never used are set-aside.

And Shmuel says: The difficulty in the mishna should be explained as a figure of speech: Four and five,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי"ז ר' יהודה היא דאמר מוקצה ור' שמעון לית ליה מוקצה אצל כל פחמא (פי' עיקר הדברים) בפרק במה מדליקין וכבר פירשנו זה בפרק יציאות השבת:

ואקשינן היכי אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג ורשב"ג שרי אע"פ דליכא תורת כלי עליו. ור' יוחנן שמעי' ליה דבעי תורת כלי. ואוקימנא בקנה שהתקינו להיות נועל ופותח בו בדאיכא תורת כלי עליו ובהא א"ר יוחנן הלכתא כרשב"ג. אבל בחריות של דקל שגדרן לעצים דשרי רשב"ג בלא קישור לא סבר לזה ר' יוחנן כוותיה. ועליהן [אמר דר'] יוחנן סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא:
דרש ר' יצחק נפחא אפתחא דבי ריש גלותא הלכתא כר' אלעזר שאין פוקקין (עליו) [בו] אם [לא שהוא] קשור ותלוי. ואותבה ר' (עולא) [רב עמרם] מהא דתנן בסוף שבת מדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. א"ל אביי לרב (עזרא) [עמרם] למה אותיבתיה מהא מפני שהיא שנויה סתם. וקיי"ל הלכה כסתם משנה.

נגר הנגרר נמי סתמא היא. והיא שנויה סתם אליבא דר' אלעזר. ושני ליה אע"פ דהא סתמא והא סתמא. הא סתמא דפוקקין ומודדין וקושרין בשבת עבדו בה עובדא ומעשה רב וזו הלכה למעשה והלכתא כחכמים ונדחה דרישא דר' יצחק נפחא. ואמרינן בתלמוד א"י.

א"ר יוחנן אתיא יחידאה דהכא סתמא דתמן. ויחידאה דתמן כסתמא דהכא. פי' יחידאה דהכא דהוא ר' אלעזר דפקק החלון בסתמא דנגר נגרר [ויחידאי דנגר הנגרר] (דהוא ר' יהודה כסתמא) [דפקק החלון דחכ"א] בין כך ובין כך פוקקין בו:
כל כסויי הכלים שיש להן בית אחיזה ניטלין בשבת. א"ר יוסי בד"א בכסויי קרקעות וכו'. א"ר יהודה בר שילא א"ר אסי א"ר יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן. ואמרינן כולי עלמא בכסוי קרקעות אם יש להן בית אחיזה שרי ואי לא אסיר לטלטלן. כגון כסויי הבארות וכסויי הדות וכיוצא בהן. כסויי כלים כגון כדות ופיטסים וכיוצא בהן אע"פ (שהן) [שאין] להן בית אחיזה מותר לטלטלן לגלותם ולכסותם.

כי פליגי בכסויי כלים וחיברו בקרקע. ר' יוסי לא גזר ות"ק סבר גזרינן והלכתא כוותיה:

הדרן עלך פרק כל הכלים.

פי"ח מפנין אפילו ד' וה' קופות של תבן. פי' מפנין מעתיקין התבואה ממקום למקום מלשון וצוה הכהן ופנו את הבית. אקשינן על משנתנו. השתא ה' מפנין ד' מיבעיא ופריק רב חסדא ארבע מחמש וה' מאוצר גדול.

ומאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה ומני ר"י היא דאית ליה מוקצה ובא שמואל ופריק פירוק אחר ודברים פשוטין הן. אבל סוגיא דשמעתא כרב חסדא דמתניתא סתמא תנן כוותיה.

מתני': מפנין תרומה טהורה. אבל לא טמאה לפי שאינ' ראויה אלא לשריפה ושריפתה מצוה כדאמרי' בפ' ב"מ כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף התרומה שנטמאת ואע"ג דאמר רחמנא בשעת שריפה תהנה ממנה אפ"ה אסור לבערה בשום הנאה אחרת ומשנה שלימה שנינו בשילהי פ' בתרא דתרומה אלו הן הנשרפין חמץ בפסח ותרומה טמאה וכו' ותני עלה התם אוכלין בשריפה ומשקין בקבורה ומ"ש בפסחים בפ' כ"ש שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו על תרומת חמץ טהורה אמרו ואליבא דר' יוסי דאמר מותר בהנאה, ודברי רש"י ז"ל אינן אלא מן המתמיהין:

הא דא"ר יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן. פירש רש"י ז"ל: שיהא ראוי לתשמיש אחר. ור"ת ז"ל הקשה עליו בספר הישר (סי' רכ"ה) דמה לנו שיהא ראוי לתשמיש אחר, כיון שהוא ראוי לתשמיש זה. ועוד הא אנן תנן כל הכלים ניטלין בשבת, ולמה יצריך רבי יוחנן בנגר וכסויי הכלים יותר מבשאר כלים, ואילו היה צריך שיהא תורת כלי עליו לשאר דברים ולומר שיהא צריך כלי גמור בעלמא, בהא לא פליג ר' אליעזר ולא בעי בכי הא קשור ותלוי, ואין לך תנא דמחמיר ביותר מת"ק דרשב"ג ובקשירה בעלמא שרי. על כן פירש הוא ז"ל דעיקר דברי רבי יוחנן אינו אלא שיהא מתוקנים לכך, ולאו תורת כלי ממש בעי אלא מעשה שנראה וראוי ותיקונו מוכיח עליו שהוא מתוקן לכך או שיקשרנו. ובהא הוא דפליג אדרשב"ג, דאילו רשב"ג לא בעי לא מעשה ולא קשירה אלא מחשבה בעלמא, ורבי יוחנן פסיק כותיה דרשב"ג בחדא דלא בעי קשור ותלוי, ופליג עליה בחדא דבמחשבה לחוד לא שרי ליה בטלטול עד שיעשה בו מעשה ויתקננו לפום כך לפי מה שהוא צריך לו כנגר שיעשה לו קלוסטרא או תיקון אחר שיהא נגר המתוקן להיות נועל בו, ולא משום דבעי קלוסטרא לשוייה כלי בעלמא. ונגר שכאן היינו נגר שנלקח מן העצים שאין עליו שום היכר כלל, ועל כן הצריך שיתקננו במעשה גמור שיהא ראוי לנעול בו, וכסוי הכלים גם כן שבכאן הם גם כן דפים בעלמא, ועל כן הצריך בהם רבי יוחנן תורת כלי, כלומר שיעשה בו מעשה שיהא ראוי וניכר שהוא עומד לכך, ולא תורת כלי גמור שאם כן לא צריכא למימר.

ומדברי הראב"ד ז"ל נראה דתורת כלי ממש בעינן, ואע"ג ששנינו כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהם, שאני כלים וכסויין דמיירי דמחברי בארעא. וזה לשונו: לא הצריכו חכמים בית אחיזה ותורת כלי לכסוי אלא לכלים דחברינהו בארעא, אי נמי לכל מידי דהוי תוספת או שמוש למחובר, כגון נגר הנגרר או פקק החלון וקנה שהתקינו להיות פותח ונועל בו. וההיא (עירובין קב, א) שריתא ואסיתא דבי מר שמואל וכיוצא בהן משמשי מחובר דגזרינן בהו משום כסויי קרקעות והדומה להן, אבל כל דבר שהוא משמש את התלוש, אינו צריך בית אחיזה ולא תורת כלי אלא שיהא מתוקן, ואם תאמר אפילו מתוקן לא, דהא תנן (קכד, ב) שברי עריבה לכסות בה את פי החבית, וכי מי תיקנו לזה לכסויי חבית בשבת. התם כיון דבאין מכלי גדול כבר הוכנו על גבי אביהן. ע"כ.
וצריך לי עיון דאם כן מאי קא מקשה ומי אמר רבי יוחנן הכי, והא אמר רבי יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן, וכי תימא הכי נמי דאיכא תורת כלי ומי בעי רשב"ג תורת כלי והתניא חריות של דקל כו', ומאי קושיא לעולם אימא לך רשב"ג בקנה שהתקינו להיות פותח ונועל בו תורת כלי בעי משום דמשמש מה שמחובר לקרקע, וחריות של דקל מטלטלין לגמרי. וצל"ע.

ואמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי א"ר יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן. איכא למידק והא רב אסי הוא דאמר לעיל (שבת קכה, ב) משמיה דרבי יוחנן דבהנחה בעלמא נעשית האבן כסוי לחבית ולא בעי מעשה ולא תורת כלי, ואמר נמי משמיה דר' יוחנן צאו ושפשפום אמר להן, ולא הצריכן מעשה אחר ולא תורת כלי. ותירץ ר"ת ז"ל דבפלוגתא דרבי אמי ורבי אסי דלעיל בשוכח ומניח, בדרבי אמי גרסינן אמר ר' יוחנן, אבל בדרבי אסי לא גרסינן בה ר' יוחנן, וכתב שכן מצא בספרים מדוקדקים, וההיא משמיה דידיה והא דהכא משמיה דרביה. ולספרים דגרסי בה רבי יוחנן, איכא למימר דאמוראי נינהו אליבא דר' אסי. וזה קשה קצת דאם כן לא הוה שתיק גמרא מיניה והוה מקשה לה ומתרץ לה הא דידיה הא דרביה אי נמי אמוראי נינהו אליבא דר' אסי.
אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל ענין יעלה לנו בו תירוץ לקושיא זו. והוא שאמר דפלוגתא דר' אמי ור' אסי באבן שעל פי החבית ובנדבך של אבנים לא דמיא כלל לכולהו אינך, דבין בחריות בין בנגר בין בכיסוי הכלים להתירן לגמרי בהתקנתן פליגי, והא דאבן שעל פי החבית וזו דנדבך אינו אלא להתיר אותן למלאכה שתקן בה מערב שבת להשתמש בה למחר, כלומר לסלק האבן למחר מעל פי החבית ולהחזירה על פי החבית, וכן אבני נדבך לסדרן לישיבה למחר בשפשוף זה שעשה להן מבערב שהוא מתקנן בכך לישיבתן, ואע"פ שאין עשוין להתיחד לכך ואין עליהן תורת כלי כלל. וזהו שדימו בגמרא מחלוקת זו דאבן שעל פי החבית למחלוקת של נדבך שאין אדם מיחדן לישיבה, כדמוכח בפרק כירה (שבת מג, א) דגבי לבנים מתרצים דאייתור מבניינא דחזיין למזגא עלייהו וגבי אבנים מתרצים תירוצא אחרינא, אלמא לא חזו למזגא עלייהו או משום דדמיהן יקרים או משום דישיבתן קשה כדאיתא בירושלמי אלו דבריו ז"ל.
ומכלל דברים אלו יצא לנו דאפשר דאיתא להא דרב אסי משמיה דרבי יוחנן באבן שעל פי החבית ובאבני נדבך דלא בעינן תורת כלי לאותה מלאכה שהתחיל בה מבערב, ואיתא נמי להאי דהכא דאמר ר' אסי משמיה דר' יוחנן דבעינן תורת כלי להתירן לגמרי בהתקנתן, וזה יותר נכון. ובספר המאור [כתב], דר' יוחנן לא בעי אלא מעשה כל דהו, [ושפשוף] בדבר שצריך שפשוף, והנחה מבעוד יום על גבי הכלי הויא מעשה כל דהו.
ולענין פסק הלכה, פסק הרב אלפסי ז"ל כר' אבא דאמר אע"פ שאינו קשור ואינו תלוי, והוא שיש תורת כלי עליו כר' יוחנן. ואע"פ שפסק בעירובין בפרק המוציא (קב, א) בנגר הנגרר כרבי יהודה, וכדפסק התם שמואל דאמרינן התם אמר ר"י אמר שמואל הלכה כרבי יהודה, ורבא נמי אמר התם והוא שקשור בדלת. לא קשיין הני פסקי אהדדי, דהתם שאין תורת כלי עליו, (דהתם) דאינו מתוקן אלא במחשבה גרידא, ולשוייה עליה תורת כלי בעינן קשירה. וכ"כ גם ר"ת בספר הישר (סי' רכה). והא דפסק שמואל התם כר"י דבעי קשירה, אע"ג דאיהו כרשב"ג סבירא ליה בחריות של דקל שגדרן לעצים כדאיתא בפרק במה טומנין (שבת נ, א). לא קשיא, דבכל מידי דמחבר בארעא מחמיר טפי.

מתני': מפנין תרומה טהורה. כתב רש"י ז"ל: אבל טמאה לא, דאפילו לבהמת כהן לא חזיא, ואע"ג דבחול חזיא ליה וכדאיתא בפרק כל שעה (פסחים לב, א) דאם רצה כהן מריצה לפני כלבו, בשבת ויום טוב לא חזיא, דזו היא ביעורה מן העולם או להסיק או לבהמה, ואין מבערין תרומה וקדשים ביום טוב. ואין דבריו נכונים, דמחו להו מאה עוכלי בעוכלא, דתרומה טמאה אינה ראויה לכלב דבת שריפה היא, ודרך שריפתה התירה לו הכתוב וכדאמרינן שלך תהא להסיקה תחת תבשילך, ואי נמי להדליקה בנר דזו נמי שריפה היא, ואמר רבא בפרק במה מדליקין (שבת כה, א) כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאת, ובהדיא שנינו בפרק בתרא דתמורה (לד, א) אלו הן הנשרפין חמץ בפסח ותרומה טמאה כו', ותניא בברייתא אוכלין בשריפה ומשקין בקבורה. והא דתניא בפסחים (לב, א) מריצה לפני כלבו, לאו בתרומה טמאה תניא, אלא בתרומת חמץ וכרבי יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה.

גמרא: גירסת הספרים: ושמואל אמר ארבע וחמש כדאמרי אינשי ואי בעי אפילו טובא נמי מפנין. וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות, דיש מי שפוסק כרב חסדא, משום דסוגיא דשמעתא כותיה, וסתם מתני' כותיה, וגמרא קא שקיל וטרי בשיעורא דמתני', ואיכא מאן דפסק כשמואל דמוקי לה כר"ש דלית ליה מוקצה דקיימא לן כותיה. ע"כ. ואע"פ שלא הכריע הרב בפירוש כחד מנייהו, נראה שהוא ז"ל כרב חסדא פסק, שהרי כתב הא דבעו בגמרא הני ארבע וחמש דקאמרינן אע"ג דהוו אורחים טובא, או דלמא הכל לפי האורחים, וההיא ודאי לא שייכא אלא בדרב חסדא. ומכל מקום דוקא בפירושא דרישא דמתניתין איכא למימר דקיימא לן כדפריש לה רב חסדא, אבל באבל לא את האוצר על כרחין כפירושא דשמואל הוא, דהא רב חסדא מוקי לה כרבי יהודה, ואנן כרבי שמעון סבירא לן, ומאי לא את האוצר שלא יגמור את האוצר. ואלא מיהו דמתניתין לא דייקא הכי, דאי ארבע וחמש ארבע מחמש קאמר, הא בהדיא תני שלא יגמור את האוצר, ואם כן למה לי למיתני אבל לא יגמור את האוצר.
ונראה לי דאי מפרשים לה כרב חסדא, כולה מתניתין כותיה מפרשא, ומאי לא את האוצר שלא יתחיל באוצר וסתמא כר"י, אלא אנן נקטינן מינה הלכתא בארבע וחמש דרישא, דבהא לא אשכחן דפליג ר"ש, אבל בלא יתחיל באוצר דהיינו סיפא לא, אלא כר' שמעון. ואע"ג דמקשה סתמי אהדדי בפרק מי שהחשיך (שבת קנו, ב) ולא אקשי מהא, משום דהא לא מכרעא, דאיכא לאוקומה אף כר' שמעון וכפירושא דשמואל. אבל רב אחא משבחא ז"ל גריס הא דשמואל ארבע וחמש כדאמרי אינשי, ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר, ולא גריס בה ואי בעי אפילו טובא מפנין. וזו גירסא נכונה אילו הודו לה גירסת הספרים. והשתא אתיא כולה שמעתא אפילו כשמואל, וקיי"ל כותיה כיון דסוגיא דשמעתא לא קשיא ליה, חדא דמוקי לה למתניתין כר"ש, ועוד דשמואל קשיש מרב חסדא ועדיף מיניה.

כבר ביארנו במשנתנו שכסויי כלים הטמונים בקרקע צריכים בית אחיזה והוא ענין הנזכר כאן וחברינהו אארעא אבל כסוי תנור אינו בכלל חברינהו אארעא וכמו שאמרו למעלה כמאן מטלטלינן האידנא כסויי דתנורי וכו' כלומר אע"פ שאין להם בית אחיזה ומגדולי הראשונים מגיהים על גדולי הפוסקים במה שפסקו בכלים וחברינהו אארעא שצריכים כסוי מפני שהם מפרשים חברינהו אארעא בתנור וכירים כדברי גדולי הרבנים והיה קשה להם היאך פסקו להם לחומרא ואינו כן אלא חברינהו אארעא פירושו בחביות הטמונות בארץ וכן כתבוה גדולי המחברים ויש מתרצים שזו שהותרה בתנור פירושו בטלטול ממקום למקום אבל כסוי התנור נראה כבונה:

כבר ביארנו שכל שיש עליו תורת כלי ואינו קבוע עד שיאמר עליו כבדו קובעו אלא שעשוי להטלטל אע"פ שצריכים הרבה בני אדם בטלטולם מותר לטלטלם וכבר הזכרנו מה שאמרו במסכת עירובין ההיא שריתא דהוה בי ר' פדה ר"ל קורה מלשון בצל קורתי שתרגומו בטלל שרותי והוו שקלי לה עשרה ושדו לה אדשא אמ' זו תורת כלי עליה ופירשו הגאונים שהיה לה תקון בית יד או דבר שמוכיח עליה שהוא כלי וכן אמרו שם ההיא אסיתא דהוה בי מר שמואל דהוה מחזקא אדרבא ר"ל ט"ו סאין והוו שקלי ליה בי עשרה ושאדו לה אדשא ואמר זו תורת כלי עליה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שמנה עשר בעזר הצור:

מפנין אפי' ארבע וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על קצת חלקי זאת המסכתא שבאו לבאר הדברים שאסורים לעשותן בשבת מדברי סופרים וקצת דברים במינים הדומים למלאכות שמותר לעשותן אם לכבוד שבת אם לצרך רפואה אם מצד מצוה אם מצד הרשות ובא זה הפרק לבאר קצת ענינים אלו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר מה שהותר מדברים הנראין לאסור מצד מצוה לכבוד אורחים שהכנסתם מצוה ומפני בטול בית המדרש והשני בענין זה בקצת דברים שהותרו מצד הרשות לצרך בעלי חיים השלישי בקצת דברים שהותרו מצד רפואת חולי ובפרט בעניני היולדת זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה מפנין אפי' ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש אבל לא את האוצר מפנין תרומה טהורה ודמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל לא את הטבל ולא את המעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא את המעשר שני וההקדש שלא נפדו ולא את הלוף ולא את החרדל רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים אמר הר"ם פי' מפנין מלה עברית מן פניתי הבית ואמרו אפי' ארבע וחמש על דרך הרבוי כאלו אמ' אפי' מנין גדול ובתנאי שלא יפנה האוצר כלו עד שלא יניח שם שום דבר וזהו ענין אמרו אבל לא את האוצר והטעם בזה כי קרקע האוצר חפור וחרב ונחוש שמא ישוה קרקעו בידו והוא אמרם דילמא אתי לאשוויי גומות ולא התירו זה אלא לדבר מצוה כמו שהמשיל מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש ואם הוצרך אדם לפנות לא יפנה יותר מארבעה או מחמשה אלא כל חד וחד מפנה לנפשיה והתירו טלטול התרומה ואפי' היה ישראל כיון שהיא ראויה לכהן ובתנאי שתהיה תרומה טהורה שהיא ראויה לאכילה וכמו כן הדמאי הוא ראוי לעניים על העקר שהוא אצלנו מאכילין את העניים דמאי ואמרו כי מותר להניע תרומה ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ולטלטלו אינו רוצה במעשר ראשון כשהוציאו כמשפטו ואח"כ הוציאו ממנו מעשר מן המעשר כפי החיוב כי אינו מדבר בכיוצא בו כי לא נשאר בו טעם שימנע הנעתו וטלטולו אבל מדבר במעשר ראשון שהוציאו הישראלי בשבלים קודם שיודש ויהיה דגן ויוציאו ממנו התרומה הגדולה בחיוב והודיענו כי המעשר שהוציאו על זה הדרך לא יתחייב הלוי להוציא ממנו אלא תרומת מעשר בלבד החוק שנשאר עליו אבל חלק תרומה גדולה שיתחייב בה אותו המעשר לא לפי שאותה תרומה אינה חלה אלא על החטה אחר הדישה והברירה ואמרם מעשר שני והקדש שנפדו אפי' פדה אותם לעצמו שיתחייב בתוספת חומש כיון שנתן הקרן וטלטלו אע"פ שנשאר עליו החומש ואמרם ולא את הטבל אפי' טבל מדרבנן כשנזרע בעציץ שאינו נקוב ואמרם ולא את מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו אינו רוצה בו שלא הורם ממנו תרומת מעשר כי זה מבואר וכל מה שלא הוציאו ממנו חובתו מתרומה גדולה אע"פ שהוציאו ממנו תרומת מעשר וזה ראוי וחובה כשהוציאו המעשר מן הזרע אחר הדישה והברירה ואפי' הוציאו ממנו תרומה גדולה מקודם ואמרם מעשר שני והקדש שלא רוצים בו שלא נפדה כהלכה כגון שיפדה מעשר שני על חתיכה של כסף וזה הפדיון אינו הגון ולא נעשה כהלכתו עד שיפדה על כסף מפותח ר"ל מעות מצויירים כמו שאמר הכתוב וצרת הכסף בידיך ואמרו חכמי' דבר שיש בו צורה או יחלל ההקדש על הקרקע ואין דין ההקדש שיפדה במטלטלין כמו שאמ' ונתן את הערכך ביום ההוא שיהיה זה דבר הניתן מיד ליד וכבר הקדמנו פי' אלו הענינים בעצמם וביאורם בתכלית הביאור בפרק שביעי מברכות ונשנו אלו העקרים במקומות רבי' מסדר זרעים ומה שזכרנו בכאן מזה הענין לא היה אלא על דרך זכרון כאשר הקדמנו ולוף מין ממיני בצלים בלי ספק ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

אמר המאירי והמשנה הראשונה תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בית המדרש ר"ל אם היה צריך למקומם להושיב שם אורחים להסב בסעודה או תלמידים לדרשה ושאלו עליה בגמ' השתא חמש מפנין ארבע מבעיא ותירצה רב חסדא ארבע מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול כלומר שבאוצר קטן שאין שם אלא חמש או שש קופות אינו מפנה אלא ארבע כדי שלא יגמור את פנויו מכל וכל ואם הוא אוצר גדול מפנה משם חמש ולא עוד אפי' היו שם הרבה משום טרחא וזה שאמר אח"כ אבל לא את האוצר פירושו שלא יתחיל באוצר כלומר שלא הותר פנוי זה אלא בשהתחיל לפנות להסתפק ממנו למאכלו או לבהמתו ואי אפשר לפרש שלא יגמור שאין צריך לומר שלא יגמור שאף באוצר גדול אינו מתיר אלא בחמש ונמצא כשאוסר בהתחלתו שהוא סובר כר' יהודה במוקצה ושמואל תירצה ארבע וחמש כדאמרי אנשי כלומר כמה שצריך לו ומפני זה הוצרך לומר אבל לא את האוצר כלומר שלא יגמרהו מכל וכל משום אשוויי גומות שדרך השרצים לחטט באוצר וכשמפנהו כלו ישוה את הגומות ואע"פ שאינו מתכוין ואין כאן פסיק רישיה שמתוך שאדם קפיד באוצר יבא להשוות במזיד ומתכוין מה שאין לחוש כן במכבד את הבית אבל ההתחלה מותרת וכר' שמעון שאין לו איסור מוקצה ולענין פסק יש פוסקין כר' חסדא מכל וכל להתיר חמש לבד ושלא להתחיל וכל שכן לגמור ומשום סוגיא דשמעתא שאמרו הני ארבע וחמש קופות וכו' וכן סתם מתניתין שאמרו שאין מתחילין באוצר תחלה ויש פוסקין כשמואל מתוך שהעמידה כר' שמעון וכן נראה לי ממה שאמרו ועימר את כל השדה כלה ומ"מ יש מכריעין לפסוק כר' חסדא בשיעור וכשמואל בהתחלה שרב חסדא שהעמידה כר' יהודה הולך אחר שיטתו שאמר בשר תפוח אסור לטלטלו ואין הלכה אלא כר' שמעון בשבת בין באכילה בין בטלטול וא"כ זו שאמרו אין מתחילין באוצר אין הלכה כן אא"כ מפרשה ביום טוב שיש בו איסור מוקצה וכמו שאמרו הלכה כר' יהודה ביום טוב:

ואח"כ אמרו בפנוי זה שלא כל הדברים הותרו בו אלא דברים הראויים אם לבהמה אם לאדם כגון תבן שהוזכרה תחלה שראויה לבהמה ובתבואה כגון אלו שהוא מזכיר:

תרומה טהורה ואע"פ שאינה ראויה לו הואיל וראוי' לכהן ולבהמתו אבל לא טמאה שהרי לשריפה עומדת ואינה ראויה אף לכהן טמא כמו שיתבאר במקומו ודמאי הואיל ומ"מ ראוי לעניים או אף לעצמו אם יפקיר את נכסיו ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ר"ל תרומת מעשר שבו ומפרש בגמ' אפי' הקדים מעשר זה לתרומה גדולה שהיתה ראויה ליטול תחלה אחת מחמשים והפריש זה תחלה מעשר ראשון ולא הפריש תרומה גדולה אלא מהנשארות שנמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה וכגון שהקדימו בשובלין קודם שנעשה דגן כגון שנתן לו חמשה עמרים מחמשים שלא חל עליהם בשעת המעשר חיוב תרומה גדולה עד שיעשה דגן ואע"פ שאין ראוי לעשות כן לכתחלה מ"מ ראוי הוא לאכילה הא אם הקדימו בכרי טבל גמור הוא ואסור לטלטלו ומעשר שני והקדש שנפדו ופירשוה בגמ' אע"פ שלא נתן את החומש שאין חומש מעכב והתורמוס היבש אע"פ שהוא מר מפני שהוא מאכל לעזים מה שאין כן בלח שאין ראוי אף לבהמה ואינו בר טלטול:

אבל לא את הטבל ופי' בגמ' אפי' טבל טבול מדרבנן כגון עציץ שאינו נקוב ולא התירו טלטול לצורך מקומו אלא בכלי אע"פ שמלאכתו לאיסור אבל מה שאין תורת כלי עליו אין מטלטלין אותו אף לצורך גופו ומקומו כמו שביארנו ואע"פ שבפרק כירה אמרו טבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן לא נאמר לטלטול גופו אלא לטלטל כלי ליתנו תחתיו ושלא ליאסר משום בטול כלי מהיכנו כמו שביארנו שם ולא מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ר"ל תרומה גדולה המתערבת בו ופי' בגמ' כגון שהקדימו בכרי ולא מעשר שני והקדש שלא נפדו ופי' בגמ' אע"פ שנפדו אלא שלא נפדו כהלכתן כגון מעשר על גב אסימון שאין עליו צורה ואינו מטבע היוצא והתורה אמרה וצרת הכסף בידך דבר שיש לו צורה שהוא מטבע עובר בכל מסחר ובהקדש כגון שפדאו בקרקע והתורה אמרה (וצרת) [ונתן] הכסף וכו' ולא את הלוף והוא מין קטנית שאינו ראוי לבהמה אלא לעורבים שהוא עוף טמא וכן לא את החרדל שהרי אינו ראוי לאכלו בעין ובשבת אין ראוי לתקנו רשב"ג מתיר בלוף מפני שכל ישראל בני מלכים הם ומגדלים עורבים דרך שעשוע ומזונותם עליהם כשאר בהמותיהם ואין הלכה כרשב"ג הואיל ומ"מ אין רוב בני אדם מגדלים אותם וכך כתבוה גדולי המחברים ומ"מ יש פוסקים כרשב"ג ואין הדברים נראין שהרי העמידוה בגמ' בשיטה ומ"מ בחרדל הלכה שמטלטלים הואיל והוא מאכל ליונים כמו שיתבאר בגמרא:

משנה חבלי קש וחבלי עצים וחבלי זרדין אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן אמר הר"ם פי' חבלות הם האגודות זרדין ענפי האילנות שכורתין בשעת הזמור וכיוצא בו:

אמר המאירי חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה כל שהזמינן לכך מטלטלי' אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן שמן הסתם להיסק הן עומדות ואסור לטלטלם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו בתרומה טמאה שאינה ראויה לו ולא לכהן ומתוך כך אסור לטלטלה יש שואלין בה והלא ראויה היא לבהמתו של כהן שהרי בשני של פסח ראשון אמרו בתרומת חמץ בפסח שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו דרך ביעור ותירצו בה גדולי הרבנים שלא נאמרה אלא בחול המועד אבל לא ביום טוב שהרי ביעור הוא ואין מבערים קדשים ביום טוב וכל שכן בשבת ומ"מ גדולי הראשונים שבגירונא"ה כתבו שלא נאמרה אלא בתרומת חמץ בפסח והיא טהורה ולדעת ר' יוסי הגלילי שהיה מתיר חמץ בפסח בהנאה אבל תרומה טמאה אינו יכול להריצה לכלבו ואין לה ביעור אלא שריפה על דרך שביארנו בפ' במה מדליקין ולשרפה או להסיקה תחת תבשילו בשבת אי אפשר ונמצא שאינה ראויה לו והיא שאמרו בסוף תמורה אלו הן הנשרפים חמץ בפסח ר"ל לדעת ר' יהודה שהיה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ותרומה טמאה ומ"מ אינה ראיה ואדרבא הואיל והשריפה מותרת לו תחת תבשילו כ"ש לבהמתו והדברים מספקים וכבר כתבנו מענין זה בפרק במה מדליקין:

גמרא וכ"ת ה"נ דאיכא תורת כלי כו' הקשה מהרש"ל ותימה גדולה לפר"י דלעיל שפירש חריות של דקל ראוין הן לישיבה כו' א"כ איך פריך הכא לרב אסי כו' הלא בע"כ לא דמו להדדי כו' עכ"ל ול"נ דלק"מ דהא לפירוש התוס' השוו לעיל ישיבת החריות לשפשוף אבנים וכמו שבשפשוף אבנים לא בעי תורת כלי כמו בשאר כסוי כלים משום כיון דמסותת ומרובע סגי להו בשפשוף שא"צ עוד תיקון כו' כמ"ש לעיל ור"ל דדבר זה משוה אותן תורת כלי ה"נ בחריות לרב אסי כיון דראויים הם לישיבה ע"י מעשה ישיבה בע"ש הוכנו ומשוה אותן תורת כלי אבל לרשב"ג דלא בעי מעשה כלל בחריות אלא מחשבה בעלמא קשיא ליה שפיר והא בעינן תורת כלי דהיינו שום מעשה שהכינו לכך דהמחשבה בעלמא ודאי אינו משווה אותן תורת כלי והדברים ברורים למבין ודו"ק:

תוס' בד"ה וכ"ת ה"נ כו' פירש בקונטרס שיהא ראוי לעשות שום תשמיש אחר ואין נראה לר"ת כו' עכ"ל הרא"ש כתב ליישב פירש"י לשיטתו שפי' כולה שמעתין לענין איסור בנין כו' עכ"ל ע"ש ור"ל אבל באיסור טלטול לא בעי שיהא כלי אלא לדבר זה ומיהו אין זה מספיק דא"כ מאי מקשה מחריות דלא הוה רק איסור טלטול וק"ל:

סליק פרק כל הכלים

ברש"י ד"ה תורת כלי עליו אפי' אינו ראוי לדבר אחר כל זה הוא ט"ס ולא גרסי' ליה:

בתוס' ד"ה וכי תימא וכו' ועוד אי תורת כלי עליהם ממש צריכא למימר וכו' ר"ל בתמיה:

בא"ד והא דאמרי' בעירובין וכו' כדמוכח בברייתא שהביא למעלה דקתני נגד וכו' כצ"ל:

גמ' וכ"ת ה"נ דאיכא תורת כלי עליו ומי בעי רשב"ג תורת כלי עליה כו' כצ"ל. ונ"ב ותימה גדולה לפי' ר"י דלעיל שפי' חריות של דקל ראוים הן לישיבה ומש"ה לא בעי קישור לרב אסי אף דסבר הכא דבעי תורת כלי ויש ג' חלוקים. כסוי כלי בעי תורת כלי. אבנים לישיבה בעי שפשוף. וחריות לא בעי אלא ישיבה או מחשבה כדמוכח לעיל בפ' במה טומנין א"כ איך פריך הכא לרב אסי א"ר יוחנן הלא בע"כ לא דמי להדדי לדעת רב אסי משום ר' יוחנן וצ"ל דבודאי לא דמי ומ"מ שפיר קאמר הכא וכ"ת הכא דאיכא תורת כלי דמסתמא מ"ש ר' יוחנן סתם גבי התקינו אע"פ שלא קשרו איירי כפשוטו שהתקינו במחשבה אף בלא תורת כלי דאין לומר סתמא קאמר אלא בתורת כלי והא אשכחן גבי חריות דקל דמצריך ת"ק קשירה דעדיף מתורת כלי והוא לא מצריך מידי א"כ מן הסתם ג"כ לא נאמר דאיירי לעיל גבי קנה בדאיכא תורת כלי ודו"ק:

שם למדנו שפוקקין כו' א"ל אביי מאי דעתיך כו' כצ"ל:

שם ל"א כי פליגי כו'. נ"ב אין לשון האחרון חולק על הראשון אלא שלשונו משונה מן הראשון. תוס':

רש"י ד"ה תורת כלי עליו אפי' אינו ראוי לדבר אחר כל זה נמחק ומתחיל הדבור סבר ליה כוותיה בחדא כו':

בד"ה מדבריהם למדנו בפ' בתרא בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכי תימא כו'. נ"ב בתוס' ארוכים פסק ר"ת דהלכה כר' יוחנן דהכא דמצריך תורת כלי לאותה מלאכה ולא בעי קשירה וא"כ לא מצריכים לנגר קשירה אלא תורת כלי ולעיל היה מצריך באבנים סיתות או למוד ובעי נמי קישור בחריות כדפרישית לעיל כו' עיין בגליון דלעיל בהיפוך הדף:

[גמרא נגר הנגרר נמי סתמא היא. עי' תוס' ריש ביצה ד"ה גבי] :

במשנה רש"י ד"ה ומפנין תרומה טהורה. דחזי לבהמת כהן. עי' ב"מ (צ) בתד"ה והדשות שכ' דאסור משום הפסד תרומה אלא צ"ל דחזי לאדם לכוס אבל גם ז"א דתנן בפ"ח דשביעית מ"ב לאכול דבר שדרכו לאכול והביא הר"ש שם בשם הירושלמי דבא גם לאפוקי לכוס חטין חיות וסיים שם במשנה וכן בתרומה וכ"ש לכוס שעורין חיות דאסור. ע' כ"מ בשם הרי"ק בפ"י מה"ת ה"ז וגם בלא דברי התוס' דב"מ הנ"ל קשה לר"ח דמוקי לה כר"י דכיון דלאדם אינה ראויה אע"ג דחזי לבהמה אסורה בטלטול לדידיה כדמוכח לקמן בס"פ נוטל גבי הא דרבא דאמר דחזי לאומצא ע"ש. ולפמש"כ בס"ד בסוף מכילתין אמתניתין דמחתכין את הדלועין ע"ש הוה א"ש זה גם מש"כ עוד בטמאה דאפי' לבהמת כהן ל"ח בשבת דאע"ג דבחול חזיא כו' עיין בתוס' בפרק אין צדין (כז ב) מה שהקשו עליו ופי' טעם אחר וכ"פ הר"ן בכאן:

שם ומע"ש והקדש שנפדו. ובגמ' מוקי להו בלא נתן אה"ח דאינו מעכב וק"ל לר' יהושע (בהזהב נד) דמדרבנן אסור לאכול משום פשיעותא אפילו בשבת ופסק הרמב"ם כוותיה בפ"ה מהל' מע"ש הי"ב מדוע לא יאסר בטלטול כמו טבל דרבנן ומתני' א"ל דאתיא כר"א או כהכרעת רבי שם אבל על הרמב"ם דפסקה קשיא:

בגמ' אר"ח ד' מה' א"ד כו'. כזה משני ר"ח (בב"ק קיח ב) וע"ש:

דרש ר' יצחק נפחא וכו' בעירובין צ"ב ע"א קאמר. מכללא דלרב אסור לטלטל. וקשה מנ"ל דלמא לרב נמי כיון שהותרה הותרה ואהדר אפי' משום כדדרש ר"י נפחא הלכה כר"א ואאי' בתוס' בעי קשור ותלוי. בשלמא לרש"י דלא שייך בנין במחיצה א"ש אלא לר"ת קשה נהי דלא הוה מחיצה להתיר מ"מ כתוספת מיהת הוה. וצ"ל אה"נ אלא דלא ניחא לש"ס למימר שיהי' רב נגר מעשה רב דפוקקין ומודדין:

הודות לאל הטוב. שעזרני בפרק טו"ב הוא אל חי. יעזרני בפרק ח"י:

השתא חמש מפנין ד' מיבעי. לעיל ס' ע"ב כ' תוס' דפשיטא למקשן דטובא לא שרינן. ואפ"ה אסיק שמואל אפי' טובא נמי והוא דחוק. ולכאורה י"ל למ"ד לקמן הכנסת אורחים כביטול בהמ"ד א"כ אי מיירי מתני' בטובא והיינו שצריך לפנות מקום לאנשים הרבה וזה שכיח בבהמ"ד טפי מבאורחין דאין בהמ"ד בלא תלמידים הרבה משא"כ אורחים דיו שיזדמן אורח א' לבעה"ב א' א"כ ה"ל לאקדומי בהמ"ד קודם להכנסת אורחים. אע"כ דטובא לא רק ד' וה' לאחד ותו לא וא"כ אורח א' שכיח טפי בכל בית ובית משא"כ בהמ"ד הוא א' בעיר ע"כ הקדים אורחים לבהמ"ד ומש"ה פריך בפשיטות השתא ה' ד' מיבעי והכי ס"ל לר"ח ור' יוחנן לקמן דס"ל הכנסת אורחים כביהמ"ד נמי ס"ל ר"פ משילין כר"ח דשמעתין. ואמנם שמואל ס"ל כרב דימי מנהרדעא דקבלת אורחין חשוב טפי לכן אקדמי' ולעולם אפי' טובא נמי וא"ש. ולא תיקשי א"כ למאי דקי"ל כר"ח ה"ל למיפסק כר' יוחנן ואנן קיי"ל דגדול יותר מבהמ"ד כדפסק רי"ף. י"ל לא ממתני' פסקינן הכי אלא מקרא דגדול אפי' מהקבלת פני שכינה. ואמנם ר' יוחנן ורב דימי לא מייתי מקרא דס"ל האי שם חול ואנן קי"ל קודש. ולזה נתכוונו תוס' לקמן ד"ה דכתיב וכו' שנתקשה בתשו' שער אפרים ע"ש סי' ס"ד דף ל' סוף עמוד ד':

אר"ח ד' מחמשה וה' מאוצר גדול. דעת הרז"ה נראה דלא משום אשויי גומות דא"כ ה"ל למימר מיד דלמא אתי לאשויי גומות אע"כ טעמי' דר"ח משום הכירא שישאר עכ"פ קופה א'. ועדיין שייך אשויי גומות במקום שפינה ממנו הד' קופות והמ"ל ובלבד שלא יגמור פי' שלא יפנה הקרקע לגמרי וישארו בתחתיתה תבן עיין לשון רמב"ם ותבין. אלא שר"ח לית ליה הך חששא דאשוי' גומות ע"כ מוקי למתני' כר' יהודה. אבל אה"נ מצינן למימר פלגא כר"ח ופלגא כשמואל ולחנם השיג רמב"ן בזה:

והנה ברמב"ם בחיבורו מבואר דנהי דלצורך מצוה מתחיל באוצר תחלה מ"מ לדבר רשות לא יתחיל. ולפ"ז ברייתא זו דלא יתחיל באוצר נפקא מיניה גם לר"ש דקי"ל כוותי'. ובפי' המשנה לרמב"ם מפרש דאפי' לשמואל דאפי' טובא היינו לדבר מצוה אבל לדבר רשות אין מפנין אלא ד' וה'. ולפ"ז השקלא וטריא דש"ס דמפרש במשוי. ואיבעי דלפי האורחין נפקא מיני' לשמואל בשלא לצורך אורחים ובהמ"ד ואף על גב דפשיט לי' מרבי שעימר לצורך תלמידים מ"מ י"ל דהאיבעי הוא לר"ח ולשמואל לכל מר כדאית ליה ופשיט מרבי לר"ח עכ"פ ומיני' נשמע גם לשמואל ואין הכרח דס"ל לרי"ף כר"ח מדמייתי הך שקלא וטריא. מיהו רמב"ם דמפרש דלא יתחיל לדבר הרשות ואפ"ה פסק כר"ח שפיר השיג הראב"ד דמזכה שטרא כבי תרי עיין וק"ל:

שיש להן בית אחיזה. בית יד: ה''ג ואמר רב יהודה והוא שיש תורת כלי עליהן. שהכיסוי ראוי לתשמיש עצמו הוא דניטלין בשבת ואם אין תורת כלי עליו לא אמרינן כיסוי כלי הוה כלי ודלתות שידה תיבה ומגדל דתנא מתני' נוטלין יש תורת כלי עליהן דראויין לישב עליהן ולתת עליהן מזונות לקטן ולקמן מפרש אמאי בעינן בית אחיזה הואיל ותורת כלי עליהן אלמא לרבי יוחנן מידי דליכא תורת כלי עליו לא מטלטלין והאי קנה מאי תורת כלי עליו איכא אי משום דפותח ונועל בו אין זו תורת כלי עליו אלא תורת בנין: וכ''ת הכא נמי דאיכא תורת כלי עליו. שראוי להפך בו זיתים או לפצע בו אגוזים: (תורת כלי עליו. אפי' אינו ראוי לדבר אחר): סבירא ליה כוותיה בחדא. דמתוקן ואע''פ שאינו קשור: ופליג עליה בחדא. דבעי תורת כלי: הלכה כרבי אליעזר. דבעינן קשור ותלוי: מדבריהם למדנו. בפ' בתרא בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח והתם מפרש לה וקתני מדבריהם למדנו: שפוקקין. את המאור בדבר שאינו קשור ותלוי: וקושרין. קשר שאינו של קיימא לכתחלה: ומודדין. מקוה ומטלניות: מאי דעתיך. דמותבת לרבי יצחק נפחא מהא מצי לשנויי לך הא מני רבנן היא ואי משום דקתני לה סתמא מותבת ליה דמדסתם לן כרבנן הלכתא כותייהו: נגר הנגרר נמי סתמא. קתני לה וסתם לן בהא כרבי אליעזר דאסור: מעשה רב. למילף מיניה דכיון דסמיך למיעבד עובדא לקולא ש''מ הלכתא היא: מתני' בכיסוי קרקע. כגון כיסוי בור ודות דהוי כבונה אי לאו דמוכחא בית אחיזה דילה דלמשקיל ואהדורי עביד: גמ' א''ר יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהם. דכיסויין הללו חזו לתשמיש דעלמא אבל כיסוי כלי לא אמרינן כלי הוא: ודכ''ע. משום דאוקמא ר' יוחנן בשיש תורת כלי עליהן איצטריכא ליה למימר דכי פליגי רבנן בכלים דחברינהו בארעא פליגי דאילו כלים דעלמא אע''ג דלית להו לכיסוייהן בית אחיזה מיטלטלי דכיון דבאיכא תורת כלי עליהן קיימי מה לי איכא בית אחיזה מה לי ליכא בית אחיזה אלא בכיסוי כלים המחוברי' לקרקע כגון תנור וכירים הוא דפליגי משום דדמו במקצת לכיסוי בור ודות וגזרינן הני אטו הני: מתני' מפנין. אם צריך למקומן להושיב שם אורחים להסב בסעוד' או תלמידים לדרשה ולא חיישינן לטרחא דשבת: אבל לא את האוצר. מפרש בגמרא: מפנין תרומה טהורה. כלומר ומהו מפנין דבר הראוי כגון אלו תרומה טהורה דחזי לבהמת כהן אבל תרומה טמאה לא דאפילו לבהמת כהן לא חזיא בשבת דאע''ג דבחול חזיא כדתניא בכל שעה בפסחים (דף לב.) שאם רצה כהן מריצה לפני הכלב בשבת וביום טוב לא חזיא דזו היא ביעורה מן העולם או להיסק או לבהמה ואין מבערין תרומה טמאה וקדשים טמאין ביום טוב כדתנן (לעיל דף כג.) ואין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב ואוקימנא טעמא משום דאין שורפין קדשים ביום טוב: לוף. מין קטניות שאינו ראוי חי אפילו לבהמה: לעורבין. כגון עשירים שמגדלין עורבין לגדולה: זרדים. מין קנים הם שמזרדים כשהן רכים ואוכלים אותם: גמ' ארבע מחמש. אם לא היה שם אלא כשיעור ה' קופות לא יפנה אלא ד' מהם שאסור לגמור את האוצר דילמא חזי גומות בקרקעיתו ומשוי להו: מאוצר גדול. ואם יש הרבה אין מפנין אלא חמש דחיישינן לטירחא: מאי אבל לא את האוצר. שלא יגמור את האוצר לא מצית אמרת דהא מרישא שמעינן ארבע וחמש: תחלה. אם לא התחיל בו להסתפק ממנו כבר למאכלו או למאכל בהמתו דאם כן הוה ליה מוקצה ומתניתין רבי יהודה היא:

וכי תימא הכא נמי דאיכא תורת כלי עליו. פי' בקונטרס שיהא ראוי לעשות שום תשמיש אחר ואין נראה לר''ת כי למה יש לנו להצריך שלדבר אחר יהא ראוי כיון שראוי לדבר זה אלא נראה לר''ת דה''פ דאיכא תורת כלי עליו שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך שמאחר שלכך תיקנו והכינו לכך יש תורת כלי עליו אפילו אינו ראוי לדבר אחר כמו חריות של דקל שאינן ראוין לשום תשמיש אלא לישיבה אף על פי כן יכול להכינם ולטלטלם בשבת ואבנים נמי אמרינן לעיל צאו ושיפשפו ועוד אי תורת כלי עליהם ממש צריכא למימר דכלי ניטל לצורך גופו והא דאמרי' בעירובין (ד' קב.) נגר הנגרר עשה לו בית יד מהו א''ל בוכנא קאמרת פירוש ושרי לאו משום דאי לא הוה כבוכנא ע''י הבית יד הזה הוה אסור דאפילו לא חזי למילתא אחריתי כיון שתקנוהו בידים לכך היה מותר אפי' בלא בית יד אלא נראה לר''י דההיא מיירי בנקמז דאסור לעיל מיני' בסמוך משום דמיחזי כבונה פי' שנועץ הנגר בתוך הנקב שבמפתן עד בתוך הארץ כדפירש בקונטרס התם ועלה קאי הא עשה לו בית יד באותו נגר שנקמז אי נמי שמואל לטעמיה דסבר דטעמא דרבי יהודה משום בנין אפילו בלא נעיצת נגר בארץ וכן נראה יותר כי נקמז אין פתרונו נעיצה בארץ אלא דומה שהוא מעין נשמט רק שאינו נשמט ממש כדמוכח בברייתא שהביא למעלה דקתני נגר אם נשמט כולו אסור נקמז מותר רבי יהודה אומר נקמז אע''פ שאינו נשמט ולא נודע פירוש נקמז היטב ובירושלמי גרסינן נגר דר' אליעזר הוה קטיר בגמי נשמט אסור נקמז רבי יעקב בר אחא מורה בראשי אצבעותיו: ומדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין. ואע''ג דטפיח לא מבטל ליה כמו פקק כדאמרי' בפרק הישן (סוכה דף כח.) גבי סדין איכא למימר דמבטל ליה טפי מסדין ולא מצי למימר נמי פקק דמצוה שאני כדאמרי' בשילהי מכילתין (ד' קנז:) גבי מדידה דהתם לא הוי איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול אבל פקק דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למישרי משום מצוה: מתני' מפנין ארבע וחמש קופות. בירושלמי מפרש כמה שיעור קופות כההוא דתנינן שלשה קופות של שלשה סאין:

דף קכו - ב

מתניתין:

גמרא:

הדרן עלך פרק כל הכלים

הערות

פרק שמונה עשרה - מפנין

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד