שבת קכה ע"א

דף קכה - א

אלא אמר רב פפא:  אם זרקה למגופה [או לשברי חבית] מבעוד יום לאשפה - אסורה המגופה בטלטול, משום דגלי דעתיה מערב שבת שאינו מחשיבה כלי [וכיון דלא היה מוכן מבעוד יום אין לדמותו לבגד, שודאי לא בטל ממנו תורת כלי כשזרקו לאשפה, משום דבטלה דעתו. ביאור הלכה].

אמר בר המדורי אמר שמואל: קרומיות של מחצלת, שיירי מחצלת ישנה שנפרדו ממנה - מותר לטלטלם בשבת.

ומבארינן: מאי טעמא? והלא אין בהם שמוש? אמר רבא: בר המדורי אסברא הסביר לי:

כי הרי מחצלת שלמה גופא בעצמה - למאי חזיא? לכסויי ביה עפרא, לכסות בה צואה, או להניחה על הרצפה שלא תעלה אבק. אם כן, הני קרומיות של מחצלת נמי חזיין, ראויים הם, לכסויי בהו טינופת. ^[1]

אמר רבי זירא אמר רב: שיירי פרוזמיות בגדים - אסור לטלטלן בשבת.

אמר אביי: דברי רבי זירא אמר רב נאמרו דוקא במטלניות, בחתיכות מטלית שאין בהן ג' אצבעות על ג' אצבעות, דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים. וכיון שאין בהם שום שמוש אסור לטלטלן. ^[2], ^[3]

תנו רבנן: שברי תנור "ישן" [שהוסק כבר היסק ראשון], שאז חרסיו ראויים לשמוש - הרי הן בשבת, לענין טלטול - ככל הכלים הניטלין בחצר, דברי רבי מאיר;.

רבי יהודה אומר: אין ניטלין. ולקמן מפרש פלוגתייהו.

העיד רבי יוסי משום רבי אליעזר בן יעקב על שברי תנור ישן - שניטלין בשבת.

וכן העיד על כיסויו של התנור שאינו צריך שיהיה בו בית יד, בית אחיזה, כדי להתיר לטלטלו [ופלוגתא היא לקמן בדף קכו ב].

ומבארינן: במאי קמיפלגי חכמים ורבי יהודה בטלטול שברי תנור?

אמר אביי: בעושין השברים של התנור מעין מלאכה, כגון שראויין לכסות בהן פי חבית, ואין עושין מעין מלאכתן הקודמת, שאין ראויים עוד לאפות בהן, קמיפלגי.

ואזדא רבי יהודה לטעמיה במתניתין, דבעינן עושין מעין מלאכתן. ובלאו הכי אסור לטלטל.

ורבי מאיר, שהוא תנא קמא דמתניתין, אזיל לטעמיה, דלא בעינן שיהיו עושין מעין מלאכתן.

מתקיף ליה רבא לאביי: אי הכי, שנחלקו בעושין מעין מלאכה, אדמיפלגי בשברי תנור, ליפלגו בשברי כלים בעלמא. שאותה פלוגתא באין עושין מעין מלאכתן ועושין מעין מלאכה, שייכת גם כן בסתם שברי כלים, ומדוע נקט התנא את מחלוקתם בשברי תנור?

אלא, אמר רבא: בשברי דהאי תנור, השנוי במשנה במסכת כלים, קמיפלגי.

הקדמה לסוגית שברי תנור:

חידוש מיוחד נאמר בתורה ביחס לטומאת תנור, וביחס לטהרתו.

סתם תנור היה עשוי כעין קערה גדולה הפוכה, עם פתח למעלה.

והיו מעמידים את התנור על הקרקע, ובקרקע עצמה היו עושים מעין בור, שבו הבעירו את האש. והיו מחברים את התנור בטיט לקרקע, כדי שחום התנור ישמר, ולא יברח החום דרך החריץ שבין התנור לקרקע.

ונמצא, שהתנור היה הכלי היחיד שצורת שימושו היתה דוקא בחיבורו לקרקע.

והרי הקרקע עצמה, וכן כל המחובר לקרקע כמו בנין או צמח, אין הם מקבלים טומאה.

ולכאורה, גם התנור המחובר לקרקע בטיט היה צריך להיות טהור ולא לקבל טומאה מחמת חיבורו לקרקע.

אלא, שחידשה התורה שני חידושים ביחס לתנור:

האחד, שהוא מקבל טומאה על אף היותו מחובר.

והשני, שהוא מקבל את הטומאה דוקא בהיותו מחובר.

ובביאור הענין נאמרו שני הסברים בדברי הראשונים והאחרונים:

א. חידוש מיוחד חידשה התורה בתנור, שהוא מקבל טומאה למרות היותו כקרקע.

ב. כיון שהתנור הוא דבר בפני עצמו והוא רק מחובר לקרקע בטיט הרי החשיבה אותו התורה ככלי המיטלטל, ומכח היותו כלי מיטלטל הוא נטמא.

וכן התחדש בתנור דין מיוחד בטהרתו [לפי רבי יהודה].

שטהרתו של תנור אינה נעשית על ידי שבירתו, ככל הכלים הנטהרים בשבירה, אלא הרי הוא נטהר דוקא ב"נתיצה". ומשמעות "נתיצה" היא רק בדבר המחובר לקרקע, שהשבירה המנתקת אותו מהקרקע מהווה נתיצה, ולא בדבר שאינו מחובר, שבו שייכת רק "שבירה".

ולכן, אם שברו תנור טמא בשעה שהיה התנור הטמא מנותק מן הקרקע, אין הוא יוצא מידי טומאתו, ושבריו ממשיכים להיות טמאים. שאין טהרה לתנור אלא בנתיצתו, ובהיותו מנותק מהקרקע שייכת בו רק שבירה ולא נתיצה.

ונחלקו תנאים במסכת כלים ביחס לתנור שלא נתקן כהלכתו, שלא חיברו אותו לקרקע כראוי בטיט, ונגעה בו טומאה, ונשבר - מהו דין טומאתו ומהו דין טהרת שבריו.

וכגון, במצב שהונח התנור על פי הבור, אך לא חיברו אותו בטיט לקרקע, אלא רק העמידו אותו מעל חלל הבור [שבתוכו האש], וכדי להחזיקו שם תחבו אבן בין התנור ובין קיר הבור, כדי להדק ולהחזיק את התנור במקומו מעל לבור.

דתנן: נתנו לתנור על פי הבור, או על פי הדות [כעין בור, אלא שהוא בנוי למעלה מהקרקע], ונתן שם אבן, שתחב אבן דקה בין התנור לדופן הבור, כדי להושיב את התנור מעל הבור, שבו נמצאת האש.

רבי יהודה אומר: אם דפנות התנור קרובות לדופן הבור, ומהודקות אליו היטב על ידי האבן שתחב ביניהם, כך שאם הוא מסיק ומבעיר את האש מלמטה בבור, והוא, התנור, נסוק, מתחמם למעלה, ואין החום מתפזר החוצה - טמא.

שהתנור הזה מקבל טומאה, כיון שההידוק של התנור לבור שתחתיו נחשב כחיבור מתאים של תנור לקרקע, ושם "תנור" עליו לקבלת טומאת תנור.

ואם לאו, אם אין ההיסק שלמטה מועיל להסיק את התנור, מחמת ריחוקו של התנור מדופן הבור, אלא צריך הוא להסיק את התנור מלמעלה, בתוך חלל התנור - טהור התנור.

וטעמו של דבר, לפי שהתחדש בתנור שאין הוא מקבל טומאה אלא אם הוא קרוב להיות נחשב כמחובר לקרקע, שאז אני קורא בו [ביחס לטהרתו] "תנור וכיריים יותץ". אבל אם אינו מחובר לקרקע הרי הוא נתוץ ועומד, וכל שכן שאינו מקבל אז טומאה, כי כל שאין אני קורא בו "תנור וכיריים יותץ" אין אני קורא בו "טמאים הם".

וחכמים אומרים: הואיל והתנור הוסק מכל מקום, באש שבתוך חלל התנור - טמא התנור. שדיינו בחיבור על ידי תחיבת האבן בין התנור לבור כדי להחשיב את התנור כמחובר לקרקע, ולהחיל עליו שם תנור לקבלת טומאה, על אף שאין הוא מוסק באש שבקרקע.

ומבארינן: במאי קמיפלגי?

בדרש של האי קרא, דכתיב בפרשת שמיני:

"וכל אשר יפל מנבלתם עליו - תנור וכירים יותץ. טמאים הם, וטמאים יהיו לכם".

רבי יהודה סבר, רק תנור שהוא מחוסר נתיצה, נהיה טמא. ורק אם מחובר לקרקע בצורה שניתן להסיקו מהקרקע שבבור מלמטה, נחשב הוא כתנור המחובר לקרקע, ושייכת בו נתיצה, ולכן הוא טמא.

אבל תנור שאין מחוסר נתיצה, וכגון שאפשר להסיק אותו רק בתוכו ולא מהאש שבבור, מחמת שדופן התנור רחוקה מן הקרקע - אינו נחשב כמחובר לקרקע, ולא שייכת בו נתיצה, שהרי הוא כנתוץ ועומד, ולא תיתכן בו אלא שבירה, ולכן הוא טהור, ואינו מקבל טומאה.

ורבנן סברי, כיון דכפלה התורה וכתבה "טמאים הם, וטמאים יהיו לכם", שמע מינה מכפל הלשון, שבא הכתוב לומר כי אפילו תנור שאינו מתוקן כל צרכו, שאינו מחובר היטב לקרקע עד שיוכלו להסיקו מהאש שבבור, בכל זאת - טמא הוא מכל מקום.

ומקשינן: ורבנן נמי, הכתיב "יותץ"! דמשמע שצריך שתהיה בו אפשרות נתיצה, ואילו תנור שאינו מחובר לקרקע כתיקונו לא תיתכן בו נתיצה, אלא רק שבירה, והרי הוא כנתוץ, ואמאי טמא!?

ומשנינן: ההוא "יותץ" לא בא ללמד קולא כרבי יהודה, ולומר שאם אין שייכת בו נתיצה משום שאינו מחובר לגמרי הרי הוא כנתוץ ולכן הוא טהור.

שהרי חזר הכתוב לאחר שאמר "טמאים הם", ואמר שוב "טמאים יהיו לכם" - כדי לרבותו לטומאה!

אלא, לאידך גיסא, לצד ההפוך הוא בא, ללמד חומרא:

דסלקא דעתך אמינא שאין נוהגת כלל טומאה בתנור המחובר לגמרי לקרקע.

לפי שהיה מקום לומר כי כיון דחבריה לתנור בארעא - כגופא דארעא דמי, והרי הוא כשאר דברים המחוברים לקרקע, שדינם כקרקע ואינו מקבל טומאה.

קמשמע לן הכתוב "יותץ", שאף על פי שהוא מחובר, ושייכת בו נתיצה, מכל מקום טמא הוא.

וכל שכן היכא שאינו מחובר לגמרי, ואין בו נתיצה, אלא שבירה שהוא טמא.

ומקשינן: ואידך, רבי יהודה, נמי, הכתיב "טמאים יהיו לכם", דמשמע כרבנן, שריבתה התורה שאפילו תנור שאינו מחובר ואין שייכת בו נתיצה, טמא הוא.

ומשנינן: ההיא רבוי - אתא לרבות כדרב יהודה אמר שמואל.

דאמר רב יהודה אמר שמואל:

לדברי הכל, אין התנור נטמא אלא לאחר שהוסק היסק ראשון, שאז נגמרה מלאכתו, ומקבל אז שם כלי.

אלא, שנחלקו איזו צורת "היסק ראשון" נחשבת להיסק של גמר מלאכה:

האם דוקא כשהסיקו אותו בהיותו מחובר היטב לבור, שרק היסק שכזה נותן לו שם כלי, או אפילו אם הוסק התנור בהיסק ראשון בהיותו מנותק מהקרקע הוא מקבל שם כלי.

מחלוקת דרבנן ורבי יהודה היא דוקא ביחס להיסק ראשון, שלא הוסק התנור הזה מעולם, וההיסק הראשון הוא גמר המלאכה של התנור, והוא הנותן לו שם כלי, ובלעדיו אינו נחשב לכלי.

ועל ההיסק הראשון של התנור, שעדיין לא נגמרה עדיין מלאכתו אלא בהיסק זה, אמר רבי יהודה שאם הוא אינו מחובר אז לקרקע כהלכתו, הוא אינו נקרא מוסק בהיסק ראשון, ואינו ראוי עדיין לקבל טומאת תנור.

אבל בהיסק שני, שכבר הוסק התנור בהיסק ראשון כשהיה מחובר לקרקע כראוי, ואחר כך נטלו משם וקבעו על גבי הבור ללא חיבור כתיקון תנור, וכאן נטמא, מודה רבי יהודה שהוא מקבל טומאה.

כי מעתה, לאחר שחל עליו שם כלי בהיסק הראשון, אפילו נטלו ממקום חיבורו לקרקע [בשלימות, מבלי לשוברו], והיה התנור הטמא תלוי עכשיו בשלימותו בצואר גמל, והיינו, שניתקו כליל מהקרקע - ממשיך הוא להיות טמא, עד שישבור את חרסיו.

ואין מועילה נטילתו כשהוא שלם ממקום חיבורו לקרקע להחשיב זאת כנתיצה.

ואת זה בא הרבוי בפסוק "וטמאים יהיו לכם" ללמד.

אמר עולא: והיסק ראשון לרבנן, הסוברים שבא הפסוק לרבות שהוא מועיל לתת לתנור שם כלי אפילו אם אינו מחובר לקרקע, לא תימא שהיסק ראשון מועיל ליתן לו שם כלי דוקא אם נתנו על פי הבור [אלא שלא חיברו היטב], ושם הסיקו היסק ראשון.

אלא, אפילו הסיקו לתנור היסק ראשון כאשר הוא אינו מחובר כלל לקרקע, אלא אפילו כאשר הוא תלוי אז בצואר גמל, והוסק שם היסק ראשון, חל עליו שם כלי.

ובשברים של תנור "ישן" שכזה, שאמנם כבר הוסק, אך לא הוסק עדיין היסק ראשון בהיותו מחובר לקרקע, אלא רק הוסק כשאינו מחובר היטב לקרקע, ולא נעשה עדיין כלי גמור - נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר ביחס לטלטולן בשבת. ^[4]

מתקיף לה רב אשי: אי הכי, לדברי רבא שהעמיד את הפלוגתא של רבי מאיר ורבי יהודה בשברי תנור "ישן", בתנור כזה שאפילו בעודו שלם לדברי רבי יהודה אין עליו תורת כלי, אדמיפלגי, מדוע הוצרכו הם להעמיד את מחלוקתם בשברי תנור? ליפלגו בתנור כזה גופה אי מותר לטלטלו.

כי השתא, תנור שלם גופה, לרבי יהודה לא הוה מנא, שאינו מחשיבו לכלי כיון שלא הוסק עדיין היסק ראשון כראוי.

שבריו של אותו תנור - מיבעיא למימר שאין עליהם תורת כלי, ואסור לטלטלם?

אלא, אמר רב אשי: לעולם, כדאמרן מעיקרא, שמחלוקתם היא בשברים העושים מעין מלאכה ולא מעין מלאכתן, והתנור שדברו עליו הוא תנור שכבר הוסק כהלכתו ונגמרה מלאכתו.

ומה שהקשה רבא מדוע הם נחלקו בשברי תנור ולא בשברי כלים?

תשובתך: ובעושה מעשה טפקא, שראויים לאפות עליהם, כמו אפיה על גבי רעפים מוסקים, איירי הברייתא. שמדובר בשברים רחבים, הראויים קצת לאפות בהם. ומיהו אין להם תוך כדי שיוכלו להסיקם מבפנים אלא רק מבחוץ, בדומה לרעפים.

ורבי מאיר - לדבריו דרבי יהודה קאמר:

והכי קאמר: לדידי, אפילו בעושין שברים אלו מעין מלאכה נמי מותר לטלטלן. אלא לדידך, שאתה סבור כי צריך שיעשו מעין מלאכתן, אודי לי מיהא, תודה לי לפחות, דכהאי גוונא דעושה מעשה טפקא - מעין מלאכתו הוא. ואפילו לדבריך מותר לטלטלם.

ורבי יהודה סבירא ליה דלא דמי מלאכת שברים אלו למלאכת התנור.

כי התם, בתנור, הסקו הוא מבפנים. ואילו הכא, בשברים, הסקו מבחוץ.

וחילוק נוסף יש:

התם, בתנור, אופין את הלחם כשהוא מעומד. שהפת אינה מוטלת בשכיבה אלא מודבקת על דופני התנור.

ואילו הכא, בשברים, לאו מעומד. אלא הפת שוכבת בעת אפייתה.

ולכן אין שברים אלו נקראים עושין מעין מלאכתן, ואסור לטלטלם.

שנינו לעיל: העיד רבי יוסי משום רבי אליעזר בן יעקב, על שברי תנור ישן שניטלין בשבת, ועל כיסוייו שאינו צריך בית יד כדי לטלטלו.

אמר רבינא: כמאן מטלטלינן האידנא ^[5] כעת את כיסוי דתנורי דמתא מחסיא [שם מקום] דאין להם בית אחיזה?

כמאן - כרבי אליעזר בן יעקב, דסבירא ליה דלא בעי בית אחיזה.

מתניתין:

האבן שנמצאת בתוך קירויה, דלעת יבשה חלולה שהתקינוה לשאוב בה מים. ומתוך שהדלעת קלה וצפה על פני המים, נותנין בה אבן להכבידה.

אם ממלאים בה, בדלעת הזו מים, ואינה ואין האבן נופלת לפי שהיא קשורה היטב בדלעת - ממלאין בה בדלעת הזו מים בשבת, לפי שהאבן נהיית חלק מהכלי, ואין הכלי נחשב אז כבסיס למוקצה.

ואם לאו, שאין האבן מהודקת, אלא היא יכולה ליפול ממנה - אין ממלאין בה מים בשבת, לפי שאסור לטלטל את הקירויה כשהאבן בתוכה, כי האבן היא מוקצה כשאר אבנים. והקירויה נעשית בסיס לאבן.

דתנן נתנו על פי הבור או על פי הדות וכו'. זו המשנה במס' כלים בפרק ה' (משנה ו) תנור שנתן בו עפר עד חציו מעפר ולמטה מטמא במגע מעפר ולמעלה מטמא באויר נתנו על פי הבור או על פי הדות וכו' ועיקר זה הוא מה שנאמר בתורת כהנים (פ' שמיני פ"ט) [אי] מה כלי חרש בשמו אף תנור כשמו תנור שלא הוסק [תנור] שמו ת"ל אך מאימתי מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה ואת שאין לו נתיצה אין לו טומאה:

אתווסאי מסאני טינא. נטנפו מנעלין בטיט. פי' קרומיות. שירי מחצלאות שבלו. וזה שאמר ר' זירא אמר רב שירי פרוזמיות אסור לטלטלן בשבת.

פרוזמיות. פירושו טליתות. כדאמרינן התם.

רב יהודה רמי תכלתא בפריזמא דאינשי ביתיה. פי' תלא ציצית בטלית של אשתו. ופשוטה היא:
ת"ר שברי תנור ישן. ס"א שירי תנור ישן הרי הן ככל הכלים וניטלין בחצר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אין ניטלין. העיד ר' יוסי וכו'. ואמרינן במאי קא מיפלגי בעושין מלאכה ואין עושין מעין מלאכתן. ור"מ לטעמיה דהוא ת"ק דמתני'. וקיי"ל סתם משנה ר"מ דשרי. אע"פ שאין עושין מעין מלאכתן.

ור' יהודה לטעמיה דאסר ולא קא שרי אלא בעושין מעין מלאכתן. ואתקף עליה רבא ולא מצא פירוק. ואוקים רבא פלוגתיהן בשברין דהאי תנור. דכיון דתנינן בפ' המביא כדי יין ת"ר תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר. אבל אין סכין אותן שמן וכו' הוצרכו להודיע כי תנור חדש הראוי לאפות בו ניטל בחצר ושבריו כיוצא בו. ומצאנו חלוקה בתנור חדש לענין טומאה והאומר מקבל טומאה סבר הואיל ויתכן לאפות בו כלי גמור הוא. ושבריו כיוצא בו. והואיל וככלים חשובין ניטלין. ופירשו חלוקתן לענין טומאה וה"ה לטלטול.

דתנן נתנו ע"פ הבור או ע"פ הדות ונתן שם אבן. ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטה והוא ניסוק מלמעלה טמא ואם לאו טהור. וחכ"א הואיל והוסק מ"מ טמא. וכך פירושו תנור שנתנו ע"פ הבור או ע"פ הדות ונתן שם אבן בפי הבור או בפי הדות. סבר ר' יהודה אם מסיק מלמטה בבור או בדות וניסק מלמעלה התנור הרי הוא כבנוי בקרקע ונגמרה מלאכתו ונעשה כלי לאפות בו ומקבל טומאה ואם לאו לא נגמרה מלאכתו וחשוב הוא כקדירה שלא בפת' לה פת או לתת לתוכה תבשיל. שאין דרך התנור לאפות בו והוא תלוי. וחכ"א כיון שנתן בפי הבור אבן ויכול להסיקו על האבן הרי הוא יכול לאפות בו. והיא כלי לקבל טומאה. וחלוקתן בזה הפסוק תנור וכירים יותץ.

ר' יהודה סבר מדאמר קרא יותץ מכלל שצריך להיות בנוי ואם [לאו] אינו כלי. ורבנן סברי טמאים מ"מ ואפילו אינו בנוי:
תוספתא ומודה ר' יהודה בתנור שנתנו ע"פ הבור או ע"פ הדות ונתן שם אבן ומירחו בטיט מן הצדדים שהוא טמא. וחכ"א בין כך ובין כך טמא. ועל זו הדרך סוגיא דהא שמעתא.

ואתקיף לה רב אשי לרבא על זה שאמר ולא מצא פירוקי והעמיד רב אשי דברי אביי וחיזק דבריו ולא בטעמו. אלא העמיד חלוקתם בשברי תנור שאופין עליהם מעשה טפקא. ופירושו שנותנין זה השבר ע"ג אבנים ומסיקין אש מלמטה ומרתיחין אותן השברין ומדבקין הפת מלמעלה וקיי"ל כר' אליעזר ור"מ דהא רבינא פירש דמטלטלינן כיסוי דתנורי כר' אליעזר:

מתני' האבן שבקירויה וכו'. פי' מביאין קרא יבשה ומוציאין בני מעיה ועושה אותה חללה. ועושין אותה כגון זרנוקא לדלות בה מים מן הבור והיא קלה ואינה שוקעת במים אלא היא צפה ע"פ המים ואין יכולין למלאות בה מים וכשרוצין להכבידה נותנין בתוכה אבן מהודקת שלא תהיה מתנדנדת וממלאין בה מים מן הבורות. וזה פי' האבן שבקרוי':

השתא תנור גופיה לר"י לא הוה מנא שברים מבעיא. ק"ל, תנור גופי' לענין שבת אמאי לא הוי מנא אע"פ שאינו יורד לידי טומא' גבי שבת מיהא כיון דראוי הוא לכל מידי אמאי לא הוי מנא מ"ש מגולמי דאמרי' לקמן דלענין שבת הוי מנא ואפשר כיון דתנור זה מיוחד למלאכתו ואינו עשוי למלאכה אחרת והתורה אמרה שדרך תנור להיות מחובר ולפיכך אינו יורד לידי טומאתו ועדיין עתיד הוא לחברו לארץ לפיכך אינו נקרא תנור ולא כלי עד שיחברנו שם הלכך לענין שבת נמי לאו מנא הוא ומיהו יש לפרש מעיקרא הוא דקס"ד לדמויינהו ורב אשי לטעמי' קפריך אי איכא לדמויי טומאה לשבת השתא תנור גופא אמרת לאו מנא הוא הא לדידן לעולם מנא הוי לשבת דטומאה להא מילעא נזרת הכתוב הוא שהרי מתחזק הוא ונגמר בצואר גמל כבקרקע:

הא דאמר ראב"י על כסוי תנור שא"צ בית יד. משמע דדוקא כיסוי תנור אבל שאר כיסוי הכלים מחוברין צריכין הן בית יד מדאמר רבינא כמאן מטלטלינן האידנ' כסוי דתנור אלמא לא מטלטלי שאר כיסוי דכלים וטעמ' דמילתא מפני שכסוי התנור בתנור עצמו שאף הוא מסייע באפייתו של תנור וכל עצמו אין אופין בו אלא מחמת סיועו לפיכך דינו כתנור עצמו שמטלטל לעולם או שהוא כשבר ממנו שאף הוא עושה טפקא. והרמב"ם ז"ל הספרדי פי שלא נחלקו ר' יוסי וחכמים במתני' אלא כגון חביות הקבורות בקרקע לגמרי דרבנן אסרי מפני שאינן נראות והרי הן ככסוי הקרקעות אבל בכסוי הכלים המגולין אף על פי שמחוברין לקרקע ל"פ רבנן במתני'. ומצאתי בנוסחאות ישנות: העיד ר' יוסי הכהן ולמאן דגריס נמי ר' יוסי סתם לק"מ שאע"פ שר' יוסי התיר עדות זו אפשר שבזה נחלקו שהוא סובר ה"ה לשאר כלים וחכ"א לא התיר ר"א אלא בזה בלבד מן הטעם שפירשנו אנו ומפני כן פ' רבינו הגדול ז"ל כדברי ר"א בכיסוי תנור וכדברי חכמים בשאר כלים וכ"פ בעל הלכות ז"ל בדברי חכמים אבל רש"י ז"ל כ' עלה דפלוגתא הוא במתני' דאיכא למ"ד בעינן בית אחיזה ואולי לדבריו שלש מחלוקות בדבר דת"ק דמתני' אסר בכל הכלים ור"י שרי בכולהו ור"א שרי בתנור אבל לא בשאר כלים:

הא דאמר שמואל קרומית של קנים מותר לטלטלן בשבת. איכא מאן דמפרש דדוקא בשנשברה בשבת הא בחול לא, משום דאין אדם מצניען אלא זורקן לאשפה או מיחדן להסקה, ומיהו בשנשברה בשבת והוכנו אגב אביהם והכי נמי בשבת חזיין למלאכתן ראשונה שרי, הא לא חזי למלאכתן ראשונה לא ואע"ג דחזו לכפורי ביה טנופא, כיון דבחול אדם זורקן לאשפה או מסיקן תחת תבשילו, והיינו דאיצטריך בר המדורי לפרשה, משום דמחצלת גופה למאי חזיא לכסויי בה עפרא האי נמי חזייא לכסויי ביה טנופא, ואע"ג דלא קיימא לן כרבי יהודה דבעי מעין מלאכתן ראשונה. ומחט של יד שנטל חררה או עוקצה שאסר רבא לעיל (שבת קכג, א) וקא יהיב טעמא לפי שאדם זורקה בין גרוטאות, ההיא בשניטל חררה ועוקצה מערב שבת, הא ניטלו בשבת שרי הואיל והוכנו אגב אביהם וחזיין למלאכתן הראשונה, דהא בחול נמי נוטלין בה את הקוץ. כך נראה לי לפי פירוש זה.

הא דאמר ר' זירא אמר רב שיירי פרוזמיות אסור לטלטלן. פירוש: שיירי טליתות, ואמר אביי במטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזיא לא לעניים ולא לעשירים, נראה משום דפחות מכן אינן ראוין כלל וסתמא אדם זורקן לאשפה, וכדמשמע בפרק במה מדליקין (שבת כט, ב) גבי פתילת הבגד שקפלה כי לא תלאו במגוד ולא הניחו אחורי הדלת, מיהא לכולי עלמא הוי ליה כשברי עריבה שאין בה כדי לכסות בה פי החבית. אבל ראיתי בשם הראב"ד דהכא בשיירי טלית של מצוה עסקינן דלא מיכפר ביה טנופא, הא בשיירי טליתות דעלמא אפילו מכאן שרי דלא גרע מחרס קטנה דחזיא לכפורי טנופא.

מתקיף לה רב אשי אי הכי אדמיפלגי בשבריו ליפלגו בתנור גופה. איכא למידק, וכי משום דטיהריה רחמנא לא מטלטלין ליה, מכל מקום מאנא הוא וכל הכלים ניטלין בשבת. ויש לומר דכיון דתנור למלאכתו הוא מיוחד ולמלאכתו לא חשיבא ליה מאנא אף הוא לא חשבינן ליה כמאנא כלל, ולפיכך אין מטלטלין אותו. ואי נמי יש לומר דלדבריו דרבא קאמר, כלומר לרבא דמדמי טלטול לטומאה אי הכי לפלוג בתנור גופיה.

אמר רבינא כמאן מטלטלין האידנא כסויי דתנורא, כמאן כר"א. והרב אלפסי ז"ל פסק כן דמטלטלין אותן אע"ג שאין להם בית אחיזה, וכן נראה מדאמר רבינא דמטלטלין. אלא שקשה עליו שהוא ז"ל פסק בשלהי פרקין כת"ק דמתניתין דאסר אפילו כיסויי כלים דחברינהו בארעא, והיינו כיסוי דתנורא, וזה מתפיסותיו של הר"ז הלוי ז"ל. ושמא הרב אלפסי ז"ל מפרש דחברינהו בארעא, כגון אותן חביות שחופרין גומא וטומנין כל גופן בתוכה ואין נראה מהם כלל אלא פיהם, דהשתא הוא דאיכא למגזר אטו בור ודות, אבל תנורין דעומדין על גבי קרקע אלא ששוליהן מחוברים בטיט לקרקע הרי הן ככלים, ומעדותו של ר' יוסי דאמר משמיה דר"א למדנו כן, וכי קאמר רבינא כמאן מטלטלינן כיסוי דתנורי, לאו דוקא דתנורי אלא דתנורי וכל דדמי להו. וכן פירש הרמב"ם ז"ל (פכ"ה הל' יג).
והרמב"ן ז"ל תירץ, דרבינא דוקא דתנורי קאמר, וטעמא משום דהרי הוא כגופו של דבר, לפי שהתנור צריך לו שמסייע באפייתו, מה שאין כן בשאר כיסוי הכלים. ולא ירדתי לסוף דעתו דכל שכן שהוספת לאיסור לטלטלו בלא בית יד, דהא עיקר טעמא דבית יד כי היכא דלהוי בה היכרא דלא מבטל ליה לגבי קרקע והוי ליה כבונה. ודברי הרמב"ם ז"ל נראין עיקר.

שירי מחצלאות שבלו מותר לטלטלן בשבת כשם שמחצלת עצמה היתה ראויה לכסות בה עפר כך השירים ראויים לכך גם כן ולכיוצא באלו ויש שואלין בזו מה הוצרך לכעין מלאכתו ראשונה והלא דיו כשיהא ראוי לשום מלאכה כלל שהרי אין אנו צריכים לכעין מלאכתן ויש מתרצים שכל שראויים לכעין מלאכתן מותר לטלטלם כדין כלים שלמים אבל אם אין עושין כעין מלאכתם אע"פ שעושין כעין מלאכה אין ניטלין אלא לצורך אותו ענין שהם ראויים לו עכשיו ואין הדברים נראין אבל יש שמתרצים שמאחר שהמחצלת קודם שנעשה לא היו חלקיו עומדים אלא לשריפה הייתי סבור שאף כשנתפרמו יהיו חוזרות לקדמותן בא ולמד שמאחר שראויים לכעין מלאכתם דינם כדין המחצלאות עצמם ומ"מ אני אומר שלא נאמרה אלא לרווחא דמילתא כלומר שראויים הם שבריה אף לכעין מלאכתן והוא הדין אם היו ראויות לשאר דברים:

שירי פרוזמיות ר"ל טליתות ושאר בגדים אם אין בהם שלש על שלש אסור לטלטלן שהרי אין ראויים לא לעניים ולא לעשירים ולשון פרוזמיות הוא ענין טליתות וכמו שאמרו במסכת סכה רמא תכלתא לפרוזמא דאינשי ביתיה ר"ל שתלה ציצית בטלית של אשתו ויש לתמוה אף בפחות משלש מאיזה טעם נאסרו והלא ראויות לקנוח ויראה שכל פחות מכן אדם זורקו לאשפה כמו שהתבאר בפרק שני בשמועת פתילת הבגד שאם לא תלאה במגוד ולא הניחו אחורי הדלת אסור שהן כשברי עריבה שאין בה כדי לכסות פי החבית ומ"מ גדולי המפרשים פרשוה כאן דוקא בבלאות טלית של מצוה שאדם בודל מהם ואינו רוצה לקנח עצמו בהם ולא להשתמש בהם תשמיש המגונה אלא שהוא זורקם ובלים מאליהם אבל שירי בגדים אחרים מותר הואיל וראויים לקנוח ולא גרעי מחרס קטנה שהתרנוה מתוך שראויה לקנח בה את הטיט ואיני רואה צרך בכך שכל שהוא פחות משלש אצבעות ארך ורחב אף לקנוח אינו ראוי:

שברי תנור ישן שכבר הוסק וחרסיו קשים הרי הם ככל הכלים הניטלים בחצר ובלבד שיהו עושי' כעין איזו מלאכה כגון לכסות פי החבית וכיוצא בה ואע"פ שאינו ראוי לכעין מלאכתו לאפות שכבר פסקנו שהלכה כר' מאיר ומ"מ לדעת הפוסקים כר' יהודה אסור ואפי' עושין מעשה טפקא והוא הקרוי במקום אחר בוביא ובלעז לינ"א שאין זה מעין מלאכתו שהרי תנור הסקו מבפנים ותשמישו מעומד ר"ל שהפת שבו דבוקה בדפני התנור ועומדת והבוביא הסיקה מבחוץ ואין תשמישה מעומד אלא מוטלת על הבוביא בשטח:

כסוי של תנור העשוי לינתן על פיו למעלה שלא תצא הבלה אע"פ שאין בו בית יד ליאחז בו מטלטלין אותו וכתבו גדולי המפרשים שתנור זה אינו מחובר אלא מיטלטל היה בעודו שלם ומתוך כך שבריו ניטלין וכסויו אינו צריך בית יד שלא הצריכו חכמים בית אחיזה ותורת כלי אלא בכלים המחוברים לקרקע או מכל דבר שהוא תוספת או תשמיש למחובר כגון נגר הנגרר או פקק החלון וקנה שהתקינו להיות פותח ונועל ומעשה שהוזכר בפרקים שעברו בשריתא דבי ר' פדת ואסיתא דבי מר שמואל וכל כיוצא בהן משמשי מחובר הם וגוזרין בהם משום כסויי קרקעות והדומים להם אבל כל שהוא משמש את התלוש אינו צריך לא בית אחיזה ולא תורת כלי אלא שיהא מתקן ושמא תאמר ואף תקון היאך הוא צריך והרי שברי עריבה דיינו שיהו ראויים לכסוי חבית ומי תקנם לכך בשבת בזו הואיל ובא מכלי גדול כבר הוכן אגב אביו ומ"מ תנור חדש אינו כלי ושבריו אסורים בטלטול ואנו מפרשים אותה אף בשחברוהו בקרקע ומפרשים ותברינהו בארעא האמור למטה בחביות הטמונות כמו שיתבאר למטה:

כבר ידעת שאין הכלי מקבל טומאה עד שתגמר מלאכתו והתנור גמר מלאכתו משיסיקנו לאפות בו סופגנין אע"פ שאי אפשר לו לאפות לחם בהיסק זה ותנור זה בימיהם היה עשוי כעין קדירות גדולות שלנו ומושיבן בארץ ומדביק טיט סביבותיו שיהא מחזיק יפה את חמו ויהא הבל שלו מתקיים ומ"מ אע"פ שאינו מחובר בארץ אפי' היה תלוי בצואר גמל הרי זה טמא משום תנור ואע"פ שכתוב יותץ ואין נתיצה אלא במחובר או קרוב למחובר כגון שנוגע בארץ וכל שהוא רחוק מן הארץ אינו קרוב למחובר מ"מ כפל הכתוב וטמאים יהיו לכם מ"מ מעתה תנור שנתנו על פי הבור או על פי הדות ר"ל בתוכם ובאוירם ונתן אבן חוצצת בין דופן הבור לדופן התנור מכל צדדיו כדי שיהו אותם האבנים דוחקות אותו ומעמידות אותו באויר שלא יפול התנור בקרקעית הבור אע"פ שאינו ניסוק אלא מתוכו כשאר תנורים טמא ואע"פ שהוא עומד באויר ואין הלכה כר' יהודה שהיה אומר אם מסיק מלמטה והוא ניסוק מלמעלה טמא כלומר שאם היו דפני התנור קרובים לדפני הבור עד שלא הוצרך להעמדתו באותו אויר אלא אבנים דקות ואין אויר ניכר בין דפני הבור לדפני התנור שיעכב היסק הנעשה בקרקע הבור להחם את התנור שהרי אויר שביניהם קצר ואין החום יוצא דרך שם אלא שמתפשט בתוך התנור ונמצאו דפני הבור מועילות להחזיק חום קרקע התנור ולהכניסו לתנור שנמצא ניסוק מלמעלה בהיסק שלמטה הרי זה טמא שזהו תנור שאע"פ שהוא עומד באויר מ"מ הרי הוא כאלו היה סמוך לקרקעית הבור וכן הדין אם היה התנור קצר מלמטה ורחב מלמעלה עד שאין התנור עומד באוירו ואינו נופל לתוכו או שהיה הבור רחב מלמטה וקצר מלמעלה אבל אם היה שם אויר גדול הרי אין דפני הבור מועילות לו ואין כאן היסק שאם יתלה העצים באוירו אינו מחזיק חמו מחמת אויר שבין שוליו לבור אלו הן דברי ר' יהודה ואין הלכה כן אלא כל שהוא ניסוק מ"מ אף לאפיית סופגנין באיזה צד טמא ואף ר' יהודה לא אמרה אלא בהיסק ראשון העושהו כלי אבל כל שהוסק היסק ראשון כדינו במחובר לקרקע או לאבן עבה והוסק שם ונעשה כלי ובסוף נתצו משם ונתנו על פי הבור ונטמא לשם טמא מדין תנור אלא שהלכה כחכמים ואף בהיסק ראשון כן:

המשנה החמשית האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת אמר הר"ם פי' קירויה הוא כלי חרסי ששואבין בו מים ותולין בו אבן כדי שיכבד וירד לתחתית המעיין טפיח קומקום קטן והטעם שבעבורו לא התירו לשאוב בשבת כשאינו מתוקן גזירה שמא יחתוך ממנו בידו בשבת ויתקנהו לשאוב:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה בביאור ענין החלק החמשי והוא שאמר האבן שבקירויה פי' קירויה דלעת יבשה חלולה שממלאין בה מים לתוך הבור בחבל ארוך ומתוך קלותה צפה על פני המים ואינה שואבת יפה ונותנין בה אבן להכבידה ואמר שאם ממלאין הימנה ואין האבן נופלת ר"ל שתהא מהודקת יפה הרי היא כגוף הכלי וממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה שהאבן דינה כשאר אבנים ואסור לטלטל את הקירויה אגבה ואף לאחר שנפלה האבן אסור לטלטל הקירויה שהרי נעשית בסיס לאבן ואע"פ שהאבן בא בשביל הקירויה ולא הקירויה בשביל האבן אדרבה הואיל ואינה מהודקת לשם אף הוא מניחה עליה להשתמר שם שתהא מזומנת לה כל זמן שירצה לשאוב וכן הלכה:

אלא אמר רבא בשבחי' דהאי תנור קא מיפלגי. פי' וס"ל דכל דלא הוה מנא לענין טומאה לא הוה מנא לענין שבת ואע"ג דחזי לאשתמושי בי':

תוס' בד"ה מחצלת כו' לרווחא דמלתא כו' כדאמר רב נחמן לעיל חרס כו' עכ"ל. בנפרדה המחצלת בע"ש לא הוי צריכי ראיה מרב נחמן דהא לכ"ע מסיק לעיל דלא בעי ביה מעין מלאכה ראשונה אלא משום דאיכא לאוקמא בנפרדה מחצלת בשבת גופיה ולרבא דאית ליה מוקצה וכ"ש נולד ניחא דבעי ביה מעין מלאכה הראשונה כמ"ש התוס' לעיל דגבי חרס בע"ש דווקא איירי ולכך הביאו מרב נחמן דאמר הכי אליביה דשמואל דס"ל בסוף מכילתין כר"ש דלית ליה מוקצה וע"כ הך דחרס קטנה דלעיל בשבת נמי איירי דלא בעי מעין מלאכה ראשונה ואם כן הכא דאליבא דשמואל נמי קיימינן נהי נמי דבשבת איירי ע"כ דלרווחא דמילתא ובהכי ניחא שלא פירשו התוס' כן לעיל גבי חרס דאיירי בע"ש אלא לרבא אבל לשמואל ודאי דמיירי נמי בשבת ודו"ק:

גמ' ורבנן סברי טמאים יהיו לכם מ"מ ורבנן כו' יותץ ההוא לאידך גיסא כו' ואי לאו יתורא דטמאים יהיו ולא הוה כתיב נמי יותץ לא הוה מטמאינן במחובר לקרקע כלל ולא היסק ראשון אפילו בתלוש אלא היסק שני בתלוש וק"ל:

שם אדמפלגי בשברי תנור ליפלוגי בתנור גופה כו' יש לדקדק דאימא דלרבותא דר"מ נקט שברי תנור דהוי מנא ותנור גופה מבעיא ויש ליישב דלרבי יהודה קשיא ליה טפי דלא ניחא למיתני שברי תנור מב' צדדין דליתני אי תנור גופיה דהוי רבותא טפי ואי דליתני שאר שברי כלים דהוי נמי רבותא טפי כדפרכינן לעיל אבל לר"מ אי הוה תני תנור גופיה לא הוה קשיא לן מב' צדדין אלא חדא דליתני אפילו שברי תנור דהוה רבותא טפי ודו"ק:

בגמ' ואידך נמי הא כתיב טמאים יהיו לכם ההיא כדר' יהודה וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שאם מסיקין כו' בתוכו לאור דרך שוליו או כו' כצ"ל. ונ"ב דרך שוליו פי' דרך נקב שוליו כי אין לו שולים כך גירסא הנכונה וכן מצאתי בפי' מדויק וכן מצאתי בפי' המשניות דכלים להרב ר' עובדיה ע"ש:

רש"י ד"ה ההוא לאידך גיסא (בסופו). וכ"ש דאינו מחוסר נתיצה כצ"ל. וכן העתיק התוי"ט שם בכלים:

שם (בסה"ע) דשויא בסיס לאבן שנושאתה. לכאורה זה סותר למש"כ לעיל (מט) במשנה ד"ה נוטל כיסוי ועי' (נא) תד"ה או שטמן:

מבעוד יום. גלי דעתיה מאתמול דלאו מנא הוא: קרומיות של מחצלת. שנפרדו מן מחצלת ישנה: בר המדורי אסברא לי. בר המדורי פירש לי טעמו של דבר: לכסות בה עפרא. עומד לכסות בו צואה אי נמי שלא יעלה האבק: שירי פרוזמיות. טליתות כדאמר בסוכה (דף יא.): רמא תכילתא בפירזמא דאינשי ביתיה: תנור ישן. שכבר הוסק וחרסיו קשים וחזו למלאכה: הרי הן ככל הכלים. לקמיה מפרש פלוגתייהו וטעמייהו: ועל כיסויו. של תנור שאינו צריך בית יד דבלאו בית אחיזה מטלטלין ליה ופלוגתא היא במתניתין דאיכא למ''ד בעינן בית אחיזה: מעין מלאכה. כגון לכסות בהן פי חבית: ואין עושין מעין מלאכתן. לאפות: ואזדא ר''מ לטעמיה. דאמר במתניתין לא בעינן מעין מלאכתן: דהאי תנור. העשוי כעין זה ששנוי במשנה זו שאני מביא לך שלא נתקן כל צרכו מתחילתו ונשבר קמיפלגי: נתנו על פי הבור. תנורים שלהם עשוין כקדירות גדולות ואין להם שולים ומושיבו לארץ ומדביק טיט סביבותיו לעשותו עב שיחזיק חומו והיא קרויה טפילה והיא מגעת לארץ. ומתוך כך הבל שלו קיים ואם נתנו על פי הבור או על פי הדות שהיא כעין בור אלא שהבור בחפירה והדות בבנין ונתן שם אבן בינו לבין דופן הבור לדוחקו שלא יפול ויהא עומד באויר: ר' יהודה אומר. אם דופנותיו למעלה קרובים לדופני הבור שלא הוצרך לתת בינתים אלא אבן דקה ואין אויר ניכר בין דופני התנור לדופני הבור שיעכב את היסק התנור אלא יועילו לו דופני הבור להחזיק את חומו ושוליו קרובים לשולי הבור שאם מסיקין אותו מלמטה שעושין האור בבור והתנור ניסוק מלמעלה בתוכו מאור דרך שוליו או שהתנור בתוך חלל הבור באויר וההיסק עולה סביב דופנותיו וניסוק כגון שקצר מלמטה ורחב מלמעלה או הבור רחב מלמטה ופיו קצר טמא: ואם לאו. אלא נסוק כשאר תנורים מתוכן טהור כדמפרש טעמא דבעינן מחוסר נתיצה שיהא קרוב להיות מחובר וכי אינו קרוב לארץ אין לך תנור נתוץ מזה ואין לך לקיים בו תנור וכיריים יותץ דנתיצה לא שייכא אלא בבנין מחובר וכשאין מחובר שבירה שייכא ביה: טמאים הם וטמאים יהיו לכם. דכפל ביה קרא רבויא הוא שאע''פ שאינו מתוקן כל צרכו: ההוא לאידך גיסא. האי יותץ לאו לאגמורי קולא אתא ולמימר דאי ליכא לקיומי ביה נתיצה כגון זה שאינו בנוי ומחובר וממילא הוא נתוץ דליהוי טהור דהדר תנא ביה קרא וטמאים יהיו לכם לרבויי אלא לאגמורי חומרא אתא דלא תימא כל התנורים העשויים כהלכתן ומחוברים לארץ הרי הן כשאר בתים וכקרקע דמי הואיל וחברן ולא לקבל טומאה קמ''ל יותץ דאע''ג דשייכא ביה לשון נתיצה כלומר דמחובר הוא טמא וכ''ש דמחוסר נתיצה: בהיסק ראשון. שלא הוסק מעולם והיסק ראשון שנחלקו בו דההוא משוי ליה כלי כדתנן במסכת כלים (פ''ה): איזהו גמר מלאכתו משיסיקנו לאפות בו סופגנין בההיא פליג ר' יהודה ואמר דאינו ראוי ליעשות כלי: אבל בהיסק שני. שמתחלה נעשה כשאר תנורים מחובר לארץ או לאבן עב והוסק שם ונעשה כלי וסוף נטלו משם ונתנו על פי הבור וכאן נטמא מודה ר' יהודה דאיתרבאי מוטמאים יהיו לכם: ואפילו תלוי בצואר גמל. אא''כ חלקו כדין טהרת תנור שצריך לשבור אף את חרסו ואינו נטהר בנטילתו שלם ממקומו: אמר עולא היסק ראשון לרבנן. דאמרי מריבוי דקרא ואע''ג דאין הבל שלו מתקיים יפה מקבל טומאה לא תימא נתנו ע''פ הבור דוקא אלא אפילו תלאו בצואר גמל והוסק שם היסק ראשון טמא: מתקיף לה רב אשי. אדרבא דאוקי פלוגתא דטלטול שברי תנור ישן דלעיל בשברים דכי האי תנור דהוא גופיה לר' יהודה לאו מנא הוא: כדאמרן מעיקרא. בעושין מעין מלאכה ולא מעין מלאכתן ושברי תנור מעליא קאמר ודקשיא לך אמאי נקט תנור ליפלוג בשברי כלי בהאי איצטריכא ליה ובעושין קצת מעין מלאכת אפייה כגון מעשה טפקא רעפים שקורין טובל''ש שמסיקין אותם ואופין בהן כך שברים אלו רחבים ומיהו אין להן תוך להסיקם מבפנים אלא מבחוץ כרעפים ולאו משום דבעי רבי מאיר מעין מלאכתן אלא משום דרבי יהודה נקט לה: ור''מ לדבריו דר' יהודה. נקט תנור וקאמר לדידי אפילו עושין מעין מלאכה כדאמר במתניתין: מעומד. בתנור אופין מעומד שהפת דבוקה בדופני התנור ועומדת ואינה מוטלת בשכיבה ע''ג שוליו כרעפים שהן שוכבות על רחבן: כיסוי דתנורי דמתא מחסיא. כיסוי תנור של אותו מקום לא היה להן בית אחיזה תנור מפני שפיו למעלה יש לו כסוי שלא יצא הבל שלו לאחר שהדביק בו הפת מכסהו: מתני' האבן שבקירויה. דלעת יבישה חלולה וממלאין בה מים ומתוך שהיא קלה אינה שואבת אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה: אם ממלאין בה ואינה נופלת. שקשורה יפה לפי הקירויה שויא כלי: ואם לאו. הרי היא כשאר אבנים ואין מטלטל את הקירויה דשויא בסיס לאבן שנושאתה:

אם זרקה מבעוד יום. השתא לא פריך אלא מעתה זרק לגלימא מבעוד יום דכיון דלא היה מוכן מבעו''י ליכא לדמויי לגלימי: מחצלת גופה למאי חזיא. לרווחא דמילתא מפרש הכי אע''ג דלא בעי מעין מלאכה ראשונה כדאמר רב נחמן לעיל חרס קטנה מותר לטלטלה בחצר משום דחזיא לכסויי בה מנא: הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר. לאו דוקא בחצר לרב נחמן ולרבא דשרו בכרמלית ורה''ר: בשעושין מעין מלאכה ואין עושין מעין מלאכתן. והא דנקט תנור ישן דשברי תנור חדש אין ראוין לכלום: בשברי דהאי תנור קמיפלגי. לפי תירוץ זה תימה הא דנקט תנור ישן דבהיסק ראשון פליגי: כמאן כר' אליעזר בן יעקב. ה''ה דה''מ למימר כרבי יוסי דשרי לקמן לטלטל כיסוי כלים שאין להם בית אחיזה בכלי דחברינהו בארעא אלא משום דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי: