סנהדרין נד ע"ב

דף נד - ב

מקשה הברייתא: עונש שמענו, אזהרה מניין ^[11]?

תלמוד לומר [ויקרא יח' כב']: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא".

למדנו אזהרה לשוכב, אזהרה ^[12] לנשכב מניין ^[13]?

תלמוד לומר [דברים כג' יח'] "לא יהיה קדש [מזומן למשכב זכור] מבני ישראל" ^[14].

ואומר, [מלכים א יד' כד']: "וגם קדש היה בארץ, עשו ככל התועבות הגוים אשר הוריש" וגו' ^[15].

דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: אינו צריך פסוק נוסף לאזהרת הנרבע ^[16]. הרי הוא אומר "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה", קרי ביה "לא תשכב" ^[17].

הגמרא ממשיכה לבאר את הדינים שנאמרו במשנה:

הבא על הבהמה מנא לן שדינו בסקילה ^[18]?

דתנו רבנן: נאמר בתורה (ויקרא כ' טו') "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרגו".

דרשו חכמים: "איש" פרט לקטן השוכב עם בהמה.

"אשר יתן שכבתו בבהמה", בין בבהמה גדולה, ובין בבהמה קטנה.

"מות יומת", בסקילה.

מקשה הברייתא: מנין אתה אומר שדינה בסקילה? אולי אינו נידון אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה?

מתרצת הברייתא: נאמר כאן "ואת הבהמה תה רג ו",

ונאמר להלן גבי מסית ומדיח [דברים יג' י' יא']: "כי הרג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרנה: וסקלתו באבנים ומת... ", מה להלן כשנאמר לשון "הריגה", נידון בסקילה, אף כאן, שנאמר לשון "תהרגו", נידונים בסקילה.

למדנו עונש לשוכב עם בהמה, עונש לזכר הנשכב לפני בהמה מנלן?

תלמוד לומר, [שמות כב' יח']: "כל שוכב עם בהמה מות יומת".

ודרשינן: אם אינו ענין לשוכב, לאדם הבא על בהמה, שהרי כבר נאמר בו "איש אשר יתן את שכבתו בבהמה מות יומת", תניהו ענין ללמד עונש מיתה לנשכב, המביא בהמה עליו.

למדנו עונש בין לשוכב בין לנשכב, אזהרה מניין?

תלמוד לומר, [ויקרא יח' כג']: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה".

למדנו אזהרה לשוכב, לנשכב ^[19] מניין?

תלמוד לומר "לא יהיה קדש [מזומן למשכב זכור, ומשגל בהמה] מבני ישראל",

ומנין ש"קדש" מוסב גם על הנרבע לבהמה?

הרי הוא אומר, "וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבות הגוים אשר הוריש" וגו', הרי נזכר לשון "תועבה" אצל "קדש",

ומאידך, נאמר בסיום פרשת העריות, ומוסב גם על משכב בהמה ^[20] [ויקרא יח' כז']: "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ: ", נמצא שלשון "קדש" הנקרא "תועבה", מוסב גם על משכב בהמה.

דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר אינו צריך פסוק נוסף לאזהרת הנרבע לבהמה.

הרי הוא אומר [ויקרא יח' כג']: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך", ודרשינן לשון "שכבתך" הן לשוכב, והן לנשכב, כאילו נאמר "לא תתן שכיבתך" ^[21].

להלן יובאו כמה חילוקי דינים הנובעים ממחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא:

הבא על הזכור, ובהעלם אחד הביא עליו זכר. אמר רבי אבהו: לדברי רבי ישמעאל, חייב שתים, כיון שנלמדו משני פסוקים נפרדים, חדא, מ"לא תשכב", וחדא "מלא יהיה קדש", לפיכך חייב חטאת על כל אחד מהם ^[22].

ברם, לדברי רבי עקיבא, אינו חייב אלא חטאת אחת. כיון ש"לא תשכב", ו"לא תשכב" חדא היא. ומכיון שנדרש מפסוק אחד, חייב עליו רק חטאת אחת.

אופן נוסף: הבא על הבהמה, ובהעלם אחד הביא בהמה עליו.

אמר רבי אבהו, לדברי רבי ישמעאל חייב שתים. כיון שהשוכב והנשכב נלמדו משני פסוקי נפרדים, חדא, מ"לא תתן שכבתך", וחדא מ"לא יהיה קדש", לפיכך חייב עליהם שתי חטאות.

אך לדברי רבי עקיבא, אינו חייב אלא חטאת אחת. כיון ש"שכבתך", ו"שכיבתך", חדא היא.

אביי אמר, אפילו לדברי רבי ישמעאל נמי אינו חייב אלא אחת. דכי כתיב "לא יהיה קדש", בזנות גברי כתיב. כלומר, במשכב זכור, אך במשכב בהמה לא שייך לשון "קדשות", וזנות ^[23].

ומה שנאמר לעיל, דילפינן אזהרה לבהמה מ"לא יהיה קדש", אינו אלא לרווחא דמלתא ^[24]. אבל עיקר האזהרה אינו משם.

אלא לרבי ישמעאל אזהרה לנשכב מנא ליה?

נפקא ליה מ"כל שוכב עם בהמה מות יומת", [שמות כב' יח'].

ודרשינן: אם אינו ענין לשוכב, לאדם הבא על בהמה, שהרי כבר נאמר בו "איש אשר יתן את שכבתו בבהמה מות יומת", תניהו ענין ללמד עונש מיתה לנשכב, המביא בהמה עליו.

ומדאפקיה רחמנא ל"נשכב" בלשון "שוכב", למדנו גם אזהרה ל"נשכב", שהוקש ל"שוכב". ומה "שוכב" ענש והזהיר, אף "נשכב" ענש והזהיר.

ולכן הסיק אביי, כיון שאף לדעת רבי ישמעאל למדנו אזהרה לשוכב ולנשכב מאותו פסוק, אינו חייב אלא חטאת אחת. ^[25]

אופן נוסף: הנרבע לזכר ובהעלם אחד נרבע לבהמה. אמר רבי אבהו, לדברי רבי עקיבא, הדורש אזהרה לנשכב לבהמה מ"שכבתך" "שכיבתך", חייב שתים.

חדא, מ"לא תשכב", הנאמר בנשכב לאדם, כדלעיל. וחדא, מ"לא תתן שכבתך" האמור בנשכב לבהמה.

אך, לדברי רבי ישמעאל הדורש לעיל אזהרה לנשכב לזכר, ולנשכב לבהמה, מ"לא יהיה קדש, ואינו חייב אלא אחת, שהרי אידי ואידי "לא יהיה קדש" הוא [את שני הלאוים למדנו מאותו פסוק].

אך, אביי אמר, אפילו לדברי רבי ישמעאל נמי חייב שתים.

שהרי לשיטת אביי, לדעת רבי ישמעאל לא דרשנו אזהרה לנשכב לבהמה מ"לא יהיה קדש", דההוא בזנות דגברי כתיב, כדלעיל,

אלא למדנו מדכתיב "כל שוכב עם בהמה מות יומת", ודרשינן: אם אינו ענין לשוכב, לאדם הבא על בהמה, שהרי כבר נאמר בו "איש אשר יתן את שכבתו בבהמה מות יומת", תניהו ענין ללמד עונש מיתה לנשכב, המביא בהמה עליו.

ומדאפקיה רחמנא ל"נשכב" בלשון "שוכב", למדנו גם אזהרה ל"נשכב", שהוקש ל"שוכב". ומה "שוכב" ענש והזהיר, אף "נשכב" ענש והזהיר. כדלעיל.

ולכן, אם נרבע לזכר ולבהמה בהעלם אחד, חייב שתי חטאות.

אבל הבא על הזכור, ובהעלם אחד הביא זכר עליו, והמשיך, ובא על הבהמה ובהעלם אחד הביא בהמה עליו, בין לר' אבהו בין לאביי: לרבי ישמעאל, חייב שלש. לרבי עקיבא, חייב שתים.

לדעת רבי אבהו, הדורש בא על הזכור מ"לא תשכב", הביא זכר עליו מ"לא יהיה קדש", בא על הבהמה מ"לא תתן שכבתך", חייב שלש חטאות על שלשת הלאוים הללו, אך על נרבע לבהמה הנלמד גם כן מ"לא יהיה קדש" אינו מתחייב.

ולאביי, הדורש בא על הזכור והביאו עליו משני פסוקים נפרדים, חדא, מ"ואת זכר לא תשכב", וחדא, מ"ולא יהיה קדש". ובא על הבהמה, מ"לא תתן שכבתך". חייב שלש חטאות על שלשת הלאוים הללו, אבל משום נרבע לבהמה לא מחייב. כיון שאף הוא נלמד מ"שכבתך" שכיבתך". ^[26] תנו רבנן בברייתא: משכב זכור, לא עשו בו קטן כגדול. כמו שיבואר להלן.

אך, הרובע בהמה, עשו בה קטנה כגדולה. כלומר, חייב בין אם רבע בהמה גדולה, ובין קטנה.

מבארת הגמרא: מאי "לא עשו בו קטן כגדו ל"?

אמר רב: לא עשו ביאת פחות מבן תשע שנים, כביאת בן תשע שנים.

כלומר, אם הנרבע היה קטן שאינו בן תשע, אינו חייב עליו, אפילו אם הרובע היה גדול.

ושמואל אמר: לא עשו ביאת פחות מבן שלש שנים כביאת בן שלש שנים.

במאי קמיפלגי?

רב סבר, כיון שאזהרת "נשכב" נלמדת מאזהרת "שוכב", כדעת רבי עקיבא לעיל, כל הדינים דאיתיה בשוכב, איתיה בנשכב, וכל דליתיה בשוכב ליתיה בנשכב.

וכיון שהשוכב צריך להיות בן תשע שנים ויום אחד, ובפחות מכך אין ביאתו ביאה, אף הנשכב צריך להיות בן תשע שנים ויום אחד.

ושמואל סבר, "משכבי אשה" כתיב במשכב זכור, ואשה ראויה לביאה מגיל שלש.

אכן, בברייתא תניא כוותיה דרב: "הבא על הזכר בן תשע שנים ויום אחד ^[27],

תשכב אזהרה לנשכב מניין ת"ל לא יהיה קדש מבני ישראל וכתיב וגם קדש היה בארץ עשו ככל תועבות הגוים וגו'. דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אומר אינו צריך לא תתן שכבתך לא תתן שכיבתך. הבא על הזכר והביא זכר עליו לדברי רבי ישמעאל דמפיק לחיובי דנשכב מלא יהיה קדש חייב שתים לר' עקיבא דמפיק לתרווייהו לשוכב ולנשכב מלאו אחד לא תשכב אינו חייב אלא אחד וכדין הזה הבא על הבהמה והביא בהמה עליו:

ת"ר זכור לא עשה בו קטן כגדול כו' אמר רב לא עשו ביאת פחות מבן ט' שנים כבן ט' מאי טעמא כיון דאם ישכב פחות מבן ט' עם אחת מן העריות אין ממיתין על ידו כדתנן בנדה פ"ה בן ט' שנים ויום א' שבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה מתות על ידו והוא פטור. ודייקינן מינה דווקא בן ט' שנים ויום אחד אבל פחות מיכן לא וכיון שהוא אין לו ביאה כך אין חייבין עליו בשוכב עם זכר. אבל בן ט' שנים ויום א' כיון שיש לו שכיבה ממיתין על ידו כך אם ישכבו עמו מתין השוכבין עמו והוא פטור ושמואל אמר לא עשו ביאת פחות מבן ג' כבן ג' מאי טעמא משכבי אשה כתיב. תניא כוותיה דרב הבא על הזכור בן ט' שנים ויום א':

הרובע את הבהמה אין אצל הבהמה שום חלוק בין גדולה לקטנה אלא בת יום אחד כבת מאה לחטא ומ"מ הזכר הרובעה או הנקבה הנרבעת מן הבהמה יש בהן חלוק אף להריגת הבהמה וכיצד הוא הדין גדול הרובע את הבהמה או גדולה הנרבעת מן הבהמה שניהם נסקלין ר"ל הבהמה והרובע או הנרבע הן שתהא הבהמה רבת שנים הן אף ביום לידתה ואחד הבהמה ואחד חיה ועוף בכללן קטן שרבע את הבהמה או הביאה עליו אם הוא בן תשע שנים ויום אחד היא נסקלת על ידו והוא פטור ואם הוא פחות מכן אף הבהמה אינה נסקלת וכן קטנה שהביאה בהמה על עצמה אם היא מבת שלש שנים ויום אחד ולמעלה היא פטורה והבהמה נסקלת על ידה ואם מכאן ולמטה אף הבהמה אינה נסקלת:

בהמה מנא לן אמתני' קאתי דמיירי באיש הבא על הבהמה והמביא בהמה עליו ועלה קא בעי בהמה מנא לן אבל האשה המביאה את הבהמה לא בעי דהא עונשה ואזהרתה בהדיא כתיבא אזהרה דכתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה עונש דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה אלא כי קא מבעיא ליה בבא על הבהמה מנא לן. דתנו רבנן איש כו' למדנו עונש לשוכב עם בהמה לנשכב לבהמה מנא לן והיינו טעמא דלא בעי נמי הכי גבי נשכב לזכור משום דבהדיא כתיב [שוכב] ונשכב בחד קרא דכתיב מות יומתו שניהם ומהיכא דאתי שוכב אתי נמי נשכב וכיון דאשמועינן בשוכב תו לא אצטריך לאשמועינן בנשכב דתרווייהו מחד קרא אתי אלא כי אצטריך לאשמועינן גבי נשכב לבהמה מנין ת"ל כל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב דהא כתיב ואיש אשר יתן שכבתו תנהו ענין לנשכב לבהמה ואפקיה רחמנא לנשכב בלשון שיכב לומר לך מה שוכב בסקילה אף נשכב בסקילה עונש שמענו אזהרה מניין כו' לא יהיה קדש לר"י משמע ליה בזכר הנרבע בין לזכר בין לבהמה. ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר ובכל בהמתך לא תתן שכבתך לא לבועלה ולא ליבעל לה כדפרשינן לעיל וטעמא דר"ע דלא בעי לאפוקה מלא יהיה קדש דקסבר האי לא יהיה קדש אזהרה לב"ד הוא שלא יניחו קדשים וקדשות שעומדין לזנות כדרך שעושין עכשיו בארץ ישמעאלים אבל אזהרה לקדש גופיה לא משמע ליה לר"ע מהכא:

הבא על הזכר והביא זכר עליו כו' בשוגג קאי ולקרבן כגון דעבד תרווייהו בהעלם אחד כללא דמילתא כל היכא דאיכא חילוק לאוין אפי' בגוף אחד איכא חילוק חטאות וכל היכא דליכא חילוק לאוין ליכא חילוק חטאות וכן הבא על הבהמה והביא בהמה עליו בהעלם אחד ושוגג דזכור ובהמה כגון דאמר מותר אמר ר' אבהו לדברי ר' ישמעאל חייב שתים לדברי ר"ע אינו חייב אלא אחת. ואביי פליג עליה בהא בתרייתא וקאמר אף לדברי ר' ישמעאל אינו חייב אלא אחת דהא ליכא אלא לאו דלא תתן שכבתך וכי תימא לא יהיה בגברי הוא דכתיב כלומר בנשכב לגברי אבל נשכב לבהמה אין כאן לשון לקדושות דאין זנות לבהמה כדאמרינן ביבמות מדקאמר רחמנא אתנן זונה ומחיר כלב הא אתנן כלב ומחיר זונה שרי דאין זנות לבהמה ואמרינן נמי התם מעשה בריבה אחת בהיתלו שהיתה מכבדת את הבית ורבעה כלב כופרי והכשירה ר' לכהונה וכי תימא אם כן היכי מצי אביי למימר דר' ישמעאל לאו לא יהיה קדש גמר לה והא במתניתא בהדיא קתני לה אזהרה לנשכב מנין ת"ל לא יהיה קדש איכא למימר דקסבר אביי דהתם לאו דוקא קתני אלא כגון אסמכתא בעלמא הוא דנקט. ובגמרא מקשינן אם כן אזהרה לנשכב מנא ליה ופשוטה היא. וכן הנרבע לזכר והנרבע לבהמה פשוטה היא. אבל הבא על הזכר והביא זכר עליו וגם בא על בהמה והביא בהמה עליו שהרי עשה ד' עבירות בהעלם אחד בין לר' אבהו דמפיק אזהרה לנשכב לזכור ולבהמה לר' ישמעאל מלא יהיה קדש בין לאביי דנפקא ליה הנרבע לזכור מלא יהיה קדש והנרבע לבהמה מכל שוכב עם בהמה הכא מודו תרווייהו דלר' ישמעאל חייב שלש חדא מלא תשכב וחדא מלא יהיה קדש דלכ"ע בנרבע לזכר כתיב לר' ישמעאל וחדא משום לא תתן שכבתך אבל משום הנשכב לבהמה לא מיחייב דלר' אבהו מלא יהיה קדש הוא דנפקא ליה לר' ישמעאל והא חייבתיה חדא משום לא יהיה קדש ולאביי נמי דנפקא ליה מכל שוכב כי כתיבא אזהרה בשוכב כתיבא ונשכב מהקישא הוא דאתי וכיון דחייבתיה משום אזהרה דשוכב תו לא אחייביה אנשכב דתרווייהו מחדא אזהרה קא אתו לר"ע חייב שתים חדא משום הבא על הזכור והביא זכר עליו דלא כתיבא בהו אלא חדא אזהרה לר"ע דנפקא ליה תרווייהו מלא תשכב וחדא משום הבא על הבהמה והביא בהמה עליו דנפקי ליה מלא תתן שכבתך:

ת"ר זכר לא עשה בו קטן כגדול ובהמה עשה בה קטנה כגדולה האי קטן וגדול דקתני בנרבע קאי ולענין חיובא דרובע קא מיירי ואיבעיא לן מאי לא עשו בו קטן כגדול אילימא דלא מיחייב אלא אגדול ממש הא קתני לעיל בין גדול בין קטן וקרא נמי כתיב את זכר סתמא ומשמע בין גדול בין קטן אלא הא קמ"ל דאע"ג דלא בעינן גדול ממש מקצת גדול בעינן ואיפליגו בה רב ושמואל רב אמר לא עשו בו ביאת פחות מבן תשע כבן תשע אלא הבא על פחות מבן ט' פטור ושמואל אמר לא עשה ביאת פחות מבן ג' ויום אחד כבן שלש שאם בא על פחות מבן שלש פטור אבל הבא על בן ג' שנים ויום אחד לשמואל איחיובי מיחייב. במאי קא מפלגי רב סבר כל דאיתיה בשוכב כו' קסבר רב כיון דאזהרת שוכב ונשכב מחד קרא נפקא לן ילפי מהדדי מדאפקינהו בחד לישנא כל דליתיה בתורת שוכב לחייב את הנשכב לו ליתיה בתורת נשכב ליחייב את שוכבו ופחות מבן תשע כיון דליתיה בתורת שוכב ליחייב את הנשכב לו אפי' (בשוכב) [בנשכב] גדול ובר עונשין דהא פחות מבן ט' לאו בר ביאה הוא כדאמרינן לקמן בשמעתין בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו וכו' הילכך בתורת נשכב נמי ליתיה לחייב את שוכבו. ושמואל סבר משכבי אשה בת ג' שנים ויום אחד מחייב את שוכבו. תניא כוותיה דרב הבא על הזכור שהוא בן ט' שנים ויום אחד חייב הא אם בא על פחות מבן ט' שנים ויום אחד פטור הבא על הבהמה והאשה המביאה את הבהמה בין כדרכן בין שלא כדרכן חייב וכיון דלאו אורחייהו הוא בין כך ובין כך רביעה מיקריא:

גמרא נאמר כאן תהרוגו ונאמר להלן כי הרוג תהרגנו מה להלן בסקילה כו' בסמ"ג לאוין צ"ה מייתי עוד קרא ואומר והרגת את האשה מות יומתו דמיהם בם כו' ע"ש ומהרא"ש בביאוריו האריך בזה דאיצטריך לאתויי תרווייהו קראי אבל בכל נוסחי תלמוד שלנו לא מייתי רק קרא דכתיב במסית כי הרוג תהרגנו ונראה דלא מייתי הג"ש מקרא דסמיך ליה והרגת את האשה וגו' כדמייתי בסמ"ג משום דאיהו גופיה מג"ש דדמיהם בם יליף עונש סקילה וניחא ליה לאתויי הג"ש ממסית דביה מפורש עונש סקילה וק"ל:

שם אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב כו' כתב עוד בסמ"ג שם ויש להסתפק למה לא נלמד עונש לנשכב מלשון שכבתו הנשמע גם שכיבתו עכ"ל ור"ל ר"ע דיליף הכי באזהרה קרי ביה לא תתן שכיבתך ה"ל ללמד כן בעונש אשר יתן שכיבתו נראה דלאו קושיא היא דודאי לבתר דגלי העונש לשניהם לשוכב ולנשכב כגון לעיל בזכר דכתי' שניהם דמיהם בם וגו' והתורה לא תענש אא"כ הזהיר ע"כ אית לן לאפוקי אזהרת שוכב ממשמעות' נמי לאזהרת נשכב וקרי ביה לא תושכב אבל בבהמה אי לא הוה כתיב העונש לנשכב בהדיא מהיכא תיתי לן להוציא המקראות מן המשמעות בין שכבתו דעונש ובין שכבתך דאזהרה לעונש ולאזהרה לנשכב אבל לבתר דיליף העונש לנשכב מכל שוכב גו' באא"ע כו' מפקינן גם אזהרה ממשמעות וקרי ביה שכיבתך דודאי התורה לא תענש אא"כ הזהיר וק"ל:

בפירש"י בד"ה (מה) [וגם] קדש כו' והדר גמרינן תועבה האמור בלא יהיה קדש מתועבה כו' מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע עכ"ל והא דלא יליף בפשיטות תועבה האמור באזהרה מתועבה האמור בעונש מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע אף התועבה הנאמר באזהרה אף נשכב במשמע משום דא"כ לר' ישמעאל נמי לא היה חייב אלא אחד בבא על הזכר והביא זכר עליו כיון דתרוייהו מלא תשכב נפקי וק"ל:

תוס' בד"ה עשו כתועבות כו' א"כ כל עריות נמי ליחייב שתים משום לא יהיה קדש כו' עכ"ל ויש לדקדק ומאי קושיא מכל עריות לפירש"י הא איכא בריש כריתות מאן דבעי קרא לחלק על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו ולא ס"ל כר' אליעזר דאמר דלאוין מחלקין כמ"ש התוספות גופייהו לקמן לחד תירוצא דבבא על הזכר והביא הזכר עליו לא מחייב ב' אלא משום דהוי ב' מיני ביאות וא"כ ואימא לפירש"י נמי לכך לא ליחייב ב' בכל עריות דלא אמרינן הלאוין מחלקין בגוף אחד ובחד ביאה ויש ליישב דלאו דוקא בכל העריות אלא בכה"ג בעריות דאיכא ב' מיני ביאות כגון בבא על אביו והביא אביו עליו או בבא על אחי אביו והביא אחי אביו עליו דליחייב ב' חוץ מלאו דזכר משום לאו דלא יהיה קדש ומשום לאו דגופייהו ודו"ק:

בא"ד ויש לפרש משום דבתר זכר כתיב וכל בהמה כו' וכאילו כתיב תועבה בגופייהו עכ"ל ויש לדקדק דאכתי מיהת תיקשי להו משוכב דזכר דכתיב תועבה בגופיה ליחייב ב' משום לא יהיה קדש ומשום לאו דגופיה ומתוך הסוגיא משמע דלא מחייב משום לא יהיה קדש בשוכב מדלא קאמר תלמודא הבא על הזכר לחוד לרבי ישמעאל חייב ב' ולרבי עקיבא חייב א' ולמאן דלית ליה כרבי אליעזר דהלאוין מחלקין ניחא אבל לחד תירוצא שכתבו התוספות לקמן דהסוגיא אזלא כר"א דהלאוין מחלקין קשה ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה הבא על הזכר והביא כו' אע"ג דבריש כריתות בעי קרא לחלק כו' עכ"ל ולעיל בבא על אביו ועל אחי אביו דמחייב תרתי לא קשיא להו דהתם שני שמות הויין לאו דזכר ולאו דערות אביך ואחי אביך ולכ"ע לקי תרתי על ב' לאוין דב' שמות אף על גב דהוי חדא ביאה דמה"ט לכ"ע בעי מיעוטא דאמך היא למעט אשת אב וכן אביך היא אתי למעט א"א לר"י ולרבנן מחייב תרתי דלית להו מיעוטא ומחייב על ב' לאוין בב' שמות אבל אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו לא מקרי שמות מחולקין כיון דגוף א' הוא וכולן מין אחוה הוא וק"ל:

בד"ה ואפקיה רחמנא כו' לרבי אבהו הא דאפקיה לנשכב בלשון שוכב איצטריך לכדדרשינן בפ"ק כו' עכ"ל עונש לנשכב דיליף באא"ע מכל שוכב גו' אינו מפורש שהוא סקילה ואיכא למימר נמי לרבי אבהו מדאפקיה לנשכב בלשון שוכב וכ"כ הסמ"ג אלא שהתוספות ניחא להו לאתויי מילתא דקאמר התלמוד בפרק קמא בהדיא דהוא ובהמה בכ"ג ועיין בזה מש"כ בפרק קמא וק"ל:

רש"י בד"ה בין לר' אבהו כו' נפקי ולאביי בא כו' כצ"ל:

בד"ה זכה לא כו' והכי קאמר לחייב שוכבו דאמר כו' קטן שמעינן הכא כו' כצ"ל:

בד"ה תניא נמי כו' ולחייב את הנשכב גדול קאמר מאי שנא כו' כצ"ל והס"ד:

גמרא אזהרה לנשכב (ר"ל לזכר) מנין. עי' פירש"י בכריתות (ג) ד"ה דא"ר אבהו:

שם קרי ביה לא תשכב. לכאורה נראה דר"ל בנקודות נפעל תשכב ושי"ן דגושה וכ"ה בהגה' הב"ח אבל מהמהרש"א לקמן בד"ה אם א"ע נראה שהיתה גירסתו תושכב מבנין הפעל. ובכריתות הגי' תשכיב מהפעיל:

שם אזהרה לנשכב (לבהמה) מנין ת"ל לא יהיה קדש כו'. עפירש"י ותוס' וק"ל דמ"מ מנלן דנשכב לבהמה מיקרי תועבה דהא בפ' עריות (דעלה כתיב כי את כל התועבות האל או לפי' התוס') לא הוזכר נשכב לבהמה ואולי זהו כוונת אביי במה שאמר דכי כתיב כו' בגברי כתיב ודלא כפירש"י:

שם ת"כ דרב זכר בן ט' כו'. צ"ל זכור וכדמשמע מפירוש רש"י:

רש"י ד"ה וגם קדש. האמור מה תועבה האמור שם קאי אף אנשכב אף תועבה האמור אצל לא יהיה קדש אף נשכב במשמע. כצ"ל:

רש"י ד"ה ונאמר להלן. במסית. הס"ד ואח"כ צ"ל ד"ח מה להלן בסקילה. דכתיב וסקלתו באבנים. ויש לקיים בדוחק קצת גם הגי' שלפנינו:

רש"י ד"ה כתועבת הגוים. כי את כל התועבות האל עשו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה בהמה. עשה בה קטנה כגדולה. כצ"ל כבגמרא:

תד"ה עשו. דבתר זכור כתיב ובכל בהמה כו'. כצ"ל:

תד"ה הבא עה"ז והביא זכר (כצ"ל). כיון שהם ב' ביאות. והמערה בעצמו דאר"א לקמן דמחייב תרתי צ"ל דהוי ג"כ כב' ביאות שוכב ונשכב ועמש"א בסמוך: מש"כ הרש"א דאחותו שהיא אחות אביו כו' לא מיקרי שמות מחולקין בכריתות שם ובמכות (יד) אמרי' להדיא (דאין) [דהן] שמות מחולקין:

תד"ה הנרבע. עכה"ד. לפ"ד נראה דה"ה הבא על זכור והביא עליו זכר דלר"ע א"ח אלא אחת הוא אפי' בשני זכרים. וכן הבא עה"ב והביא בהמה עליו דא"ח אלא אחת לר' אבהו אליבא דר"ע ולאביי לכ"ע הוי אפי' בב' בהמות וזה דלא כהרמב"ם בפ"ה מהל' שגגות ה"ג ולכאורה דעת התוס' מוכרחת ולפלא שלא העירו בזה מנו"כ. שוב בא לידי ס' שעה"מ וראיתי שהאריך בזה בפי"ז מהל' איסורי ביאה הי"א ודע דק"ל על מה שפסק שם הרמב"ם וברפ"ד כר"ע בבא עה"ז והביא זכר עליו דא"ח אלא אחת דלכאורה ה"ל לפסוק כר"י דהרי ר"א אמר לקמן גבי המערה בעצמו דמחייב תרתי ואולי דלאו תרתי חטאות קאמר אלא שני איסורים:

תוס' ד"ה הנרבע וכו' דדרשינן ואשה. עיין שער המלך פרק י"ז הלכה י"א מהלכות איסורי ביאה:

בגמרא אזהרה לנשכב מניין: הקשה המהרש"א דנילף בקיצור בגז"ש דתועבה תועבה. ולפענ"ד לק"מ דהא ודאי לא שייך למילף גז"ש מקרא דוגם קדש היה בארץ דנביאים אלא ע"כ אין זה רק גילוי מלתא דלשון לא יהי' קדש פירושו נשכב זכר וכעין מה דילפינן בפ"ק דפסחים בדיקת חמץ ע"י נר חפוש מחפוש וחפוש מנר וא"כ לא נמסרה הגזירה שוה כלל לא הך דתועבה ולא הך דקדש וממשמעות הכתוב אין למילף דהאי לא תשכב פירושו ג"כ הנשכב כמו תועבה עשו שניהם דהא אין במשמעות דלא תשכב נשכב כלל לר' ישמעאל אכן מ"מ אכתי יקשה כיון דילפינן מוגם קדש היה בארץ דמשמעות דלא יהיה קדש קאי בין אשוכב בין אנשכב כמו שפירש"י דאף נשכב במשמע א"כ ל"ל אזהרה דלא תשכב אשוכב כלל נילף ג"כ מלא יהיה קדש אכן בזה י"ל כתירוץ המהרש"א דאצטריך לחייב ב' בבא על הזכר והביא זכר עליו לר' ישמעאל:

בבהמה בין גדולה בין קטנה: לכאורה יש להבין איך שייך בבהמה חילוק כלל בין גדולה וקטנה אכן לפי מה שפי' הר"ן לעיל בהא דאיש פרט לקטן דגבי זכר דלא אצטריך למעט קטן שהוא פחות מבן י"ג דלא ליחייב דזה פשיטא כיון דאינו ב"ע ולא אצטריך אלא למעט קטן פחות מבן תשע דאין הנשכב חייב על ידו דאין ביאתו ביאה וא"כ גם גבי בהמה הוי הפי' כן דאם הוא פחות מבן ט' שאינו ראוי לביאה אין הבהמה נסקלת על ידו וכדאמרינן בנדה (דף מ"ה) והשתא קאמר דבבהמה אין חילוק בין בהמה גדולה לקטנה פי' בין שהיא ראוי' לביאה או לא דהא ודאי דגם בבהמה זמן ראוי' לביאה יש כמו באדם עיין רפ"ג דבכורות והוי הך בין גדולה בין קטנה דבהמה דומיא דפרט לקטן דקתני ברישא:

לא תתן שכבתך: עיין בר"ן שדבריו מגומגמין מחמת טעות שנפל בהם וכוונתו נראה שפי' דמה דקאמר קרי בי' לא תתן שכבתך פי' שלא תפרש האי שכבתך לשון שכבת זרע כמו שכבת הטל דזה לא יהיה שייך רק בשוכב להכי קאמר דהפי' הוא לא תתן שכבתך שהוא לשון שכיבה וזה שייך בין בשוכב בין בנשכב:

לדברי ר' ישמעאל חייב שתים: עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל על כריתות (דף ד' ע"א) בתוס' ד"ה ר"י:

הבא על הבהמה והביא בהמה עליו: א"ל לדברי ר' אבהו איך אוקמי לתירוץ דר' יוחנן רבי' בכריתות (דף ג' ע"א) דמתרץ שם לעולם תנא גברא קחשיב כו' הא אמר אביי הבא על הבהמה כו' וא"כ לר' אבהו ניתני נמי הבא על הבהמה דז"א כיון דמסקינן הכא הבא על הזכר והביא זכר עליו הבא על הבהמה והביא בהמה עליו לכ"ע לר"י חייב ג' לר"ע חייב ב' א"כ גם לר"א כיון דחשיב כבר ב' משום בא על הזכר והביא זכר עליו אין כאן משום בהמה רק א' והא דנקט אביי משום דבתרא הוא וכמ"ש בחידושי לכריתות ומהרב בעל באר שבע שם במכ"ה נעלם זה. אכן אכתי קשה לר"ל דסובר לקמן (דף ס"ה ע"א) דחלוקים במיתה מקרי חילוק לענין חטאת א"כ בהא דאמרינן לקמן דהנרבע לזכר ולבהמה לר' ישמעאל אינו חייב אלא אחת ע"כ לא אזלא אליבי' דהא חלוקין הן לענין מיתה א"כ לר"ל בבא על הזכור ובהמה והביא זכר ובהמה עליו חייב ד' וא"כ קשה קושית הגמרא דשם דניתני ג"כ הבא על הבהמה והביא בהמה עליו וצ"ל דר"ל מתרץ כר"א משמי' דרב בכריתות שם:

ושמואל סבר משכבי אשה: ק"ק כיון דמצרכינן משכבי אשה להכי איך ילפינן לעיל מיני' ביאה שלא כדרכה ובשלמא לפי' רש"י דילפינן שלא כדרכה מדכתיב לשון רבים דמשמע ב' משכבות א"ש דמוכח גם הא מדכתיב הך דרשה גבי זכור דוקא אבל לפי' הר"ן דאתיא כן מדקרא למשכב שלא כדרכה משכב אשה א"כ ע"כ צריך לכתוב כן גבי זכר א"כ הא מנ"ל וי"ל דתרתי שמעינן מינה א"נ תרי משכבי אשה כתיבי חד בעונש וחד באזהרה ועיין בתוס' לקמן (דף ע"ג ע"א) בד"ה הרי זה:

ברש"י ד"ה רב סבר. הואיל ואזהרת נשכב משוכב אתי: לפ"ז לר' ישמעאל דלא יליף אזהרת נשכב משוכב גם אליבא דרב חייב בנשכב אפילו בפחות מבן ט' א"כ י"ל מה שהקשה הר"ן לעיל בברייתא דקתני אשר ישכב את זכר בין קטן בין גדול והכא קתני לא עשו בו קטן כגדול די"ל דברייתא דלעיל כר' ישמעאל וברייתא דהכא כר"ע:

בד"ה ותניא נמי הכי. דאלו בשוכב לא קאמר זכור: מפי' רש"י נראה דגריס הכא זכור בן ט' שנים ויום א' והיינו לפי מה שכתב לעיל בד"ה חייב ב' דאין נקרא זכור אלא נקב המשכב אבל מפי' הרמב"ם נראה איפכא וכמ"ש התוס' יו"ט ולפי פי' הרמב"ם היא הגירסא בברייתא זכר בן ט' שנים ויום א' וכמו דגרסינן בגירסא שלפנינו:

בתוספות ד"ה עשו כתועבות. א"כ כל עריות נמי ליחייב ב': עיין מהרש"א שנדחק בפי' קושיא זו ולפענ"ד קושייתם אינה דליחייב ב' חטאות אלא לענין מלקות דבכל חייבי כריתות שלוקין כדקתני במכות (ר"פ אלו הן הלוקין) לילקי ב' גם אלא יהיה קדש דא"ל הא לא יהיה קדש אזהרה הוא לזכר ובהמה וא"כ הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו דהא אליבא דר' ישמעאל קיימינן דסבר במכות (שם) דלוקין:

בא"ד. וי"ל משום דבתר זכור כתיב: עיין במהרש"א וק"ק דאכתי גבי שוכב ליחייב ב' גם משום לא יהי' קדש דהא ע"כ הכי ילפינן נשכב דלא יהיה קדש ילפינן מוגם קדש היה בארץ מה להלן תועבה אף כאן תועבה וא"כ נחשב כאלו כתיב תועבה בגופי' והדר ילפינן תועבה מתועבה מה תועבה האמור גבי בהמה בבא על הבהמה איירי אף תועבה האמור בלא יהיה קדש כן ואם אינו ענין לשוכב כיון דכבר כתיב לאו בגופי' תנהו ענין לנשכב וא"כ נילף עכ"פ גם שוכב מיני'. אכן באמת י"ל בדעת רש"י כיון דאמרינן בפסחים (דף כ"ד ע"א) כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי א"כ כיון דהכא ע"כ אמרינן ג"כ הכי דאל"כ מנ"ל נשכב כלל דלמא רק אשוכב קאי דבי' כתיב תועבה וע"כ צ"ל דהיכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירי ולכן לא מוקמינן רק אנשכב ולא אשאר עריות דאי הוי שייך למילף גם שאר עריות מיני' יקשה מנ"ל לאוקמא אנשכב כלל כיון דלא נזכר בהך פ' אחרי מות דכתיב בה תועבה:

בד"ה הבא על הזכר. אע"ג דבריש כריתות בעי קרא: עיין במהרש"א ותירוצו תמוה שכתב בהך דאחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו מקרי שם א' ושם בכריתות (דף ב' סוף ע"ב) מבואר דמקרי שמות מחולקין וביותר מבואר כן בתוס' (שם) ד"ה אחותו ובגמ' (שם דט"ו ע"א) ע"ש. אכן בלא קושית המהרש"א עוד י"ל מאי מקשו התוספות דאף דמצרכינן שם קרא על אחותו מ"מ השתא דגלי קרא גבי אחותו דחייבים בגוף א' ושמות מחולקים למה לא נילף גם בשאר עריות מינה דהא כל דין לחלק אתיא מהיקשא דעריות לאחותו כמבואר בכריתות (שם) ופירכא לא שייך על זה דאין משיבין על ההיקש וכדמוכח מאותה סוגיא דכריתות גופא והנראה בזה כיון דהך היקשא דר' יונה הוא דבסוף פ' עריות כתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ובזה הוקשו כל העריות וכמבואר בגמ' (שם דף ב' ע"ב) וא"כ לא הוקשו לאחותו רק מה דכתיב באותה פרשה וכיון דנשכב דזכר לא כתיב בפ' עריות דהא מלא יהיה קדש נפקא לכן שפיר הקשו התוס' מנ"ל לחלק בזה דמאחותו ליכא למילף כיון דאינו בכלל היקשא. [ובמה מצינו ליכא למילף מאחותו דמה לאחותו שכן איסור בת אחת היא משא"כ בבא על הזכר והביא זכר עליו דמשכחת דאיסור שוכב קדים לאיסור נשכב כגון שהשוכב כבר הי' בן י"ג שנה ויום א' בעוד שהנשכב הי' פחות מבן ט' אבל בהיקשא שפיר ילפינן מאחותו דאין משיבין על ההיקש ובזה י"ל מה שהקשו התוס' (שם דף ט"ו ע"א) בד"ה ליחייב ע"ש ודוק]. אבל מערות אביו וזכור לק"מ דהם כתיבי בפ' עריות וא"כ הם בכלל היקשא וילפינן שפיר מאחותו:

בא"ד. א"נ סוגיא דהכא כר"א: תירוץ זה לא שייך לפי מה שכתבו התוס' במכות (דף י"ד ע"א) בד"ה הכי גריס רש"י עוד יש מפרשים דשפיר אצטריך דרשה לאחותו כו' ע"ש והיא גם שיטת רש"י במכות ומהתוס' נראה שהיה להם גירסא אחרת בדברי רש"י וצ"ל דהי"מ שם סברי כתי' ראשון של התוס' דהכא:

הנרבע לזכר. משום דדרשינן ואשה: א"ל דאכתי נילף בהיקשא דרבי יונה מואשה דחייב על כל אחד ואחד דהא כל דין חילוק משם ילפינן די"ל דלא שייך למילף בהיקשא אלא מה דכתיב בפ' עריות וכנ"ל וכיון דנרבעים לר' ישמעאל מלא יהיה קדש אתו אינן בכלל ההיקש וכמ"ש למעלה ולכן מצרכינן ג"כ והיא שפחה לחייב על כל שפחה ושפחה ולא ילפינן מנדה והנה התוס' בכריתות (דף ט' ע"ב) בד"ה והיא שפחה הקשו תימא דהכא בעינא לחלק אע"ג דבגופין מחולקין כו' ע"ש. ולכאורה י"ל כיון דנדה ושפחה לא הוי יכלינן למילף מהדדי דבכל א' יש חומרא שאינה בחבירו דבנדה יש כרת ובשפחה חייבין על השוגג כמזיד וא"כ לא הוי נדה ושפחה ב' כתובים הבאים כא' דצריכין לכתוב תרווייהו אבל השתא דכתיבי תרווייהו ילפינן שבת ואותו ואת בנו במה הצד מהן ובזה מתורץ קושית התוס' דשם. אך דלפ"ז קושית התוס' דהכא במקומה עומדת דא"ל כתירוצם דשאני התם דכתיב ואשה ובשפחה והיא שפחה דאכתי נילף במה הצד מתרווייהו כמו בשאר דוכתי וצ"ע:

תוספות ד"ה עשו כתועבה. עמ"ש הרב מהרש"א בחידושי הלכות והשיג עליו הרב מהר"ר צמח צרפתי וז"ל ולא דק דרש"י ס"ל לאוין מחלקין כמש"ל גבי בא על אביו וכו' בכל שני לאוין א"נ כתיב דלקמן עכ"ל:

גמ'. עונש שמענו, אזהרה מניין תלמוד לומר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. למדנו אזהרה לשוכב, אזהרה לנשכב מניין, תלמוד לומר לא יהיה קדש מבני ישראל ואומר וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבת הגוים אשר הוריש וגו'. דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, קרי ביה לא תשכב.
יל"ע בביאור הגמ' דאמרינן "למדנו אזהרה לשוכב אזהרה לנשכב מנין", והרי קיי"ל בכל איסורי ביאה דיש אזהרה בין לבועל ובין לנבעלת ושניהם לוקין, ומ"ט בעינן לימוד מיוחד במשכב זכר דיש אזהרה נמי לנשכב, דמ"ש משאר איסורי ביאה דהאיסור חל בין על הבועל ובין לנבעלת. וי"ל דבאמת זוהי כוונת ר"ע דקרי ביה לא תשכב - דאיסור הנשכב נכלל באותו לאו של השוכב, וכ"כ הר"ן (דף נד: ד"ה קרי ביה) וז"ל אלא שדעתו לומר שהנשכב בכלל לא תשכב עכ"ל. וי"ל דר' ישמעאל סובר דבשאר עריות האיסור הוי חלות שם איסור ביאה, וממילא חל האיסור בין על הבועל ובין על הנבעלת דתרוויהו בכלל המעשה ביאה, משא"כ במשכב זכר דאין מעשה ביאה טבעית אלא דהוי איסור חדש דמעשה תועבה לשכב זכר כדרך משכבי אשה, והאיסור תלוי בחלות שם שוכב ונשכב, ולכן צריכים שתי אזהרות נפרדות אחת לשוכב ואחת לנשכב ללמד דיש אזהרה לשניהם, וגם הנשכב הוי בכלל תועבה.
תוס' ד"ה עשו כתועבות הגוים. וז"ל גבי זכור ניחא דיליף שפיר משום דכתיב בהו תועבה בגופיה אבל בבהמה לא כתיב תועבה בגופיה ואי כפ"ה דכתיב בפרשת עריות כי את כל התועבות אם כן כל עריות נמי ליחייב שתים משום לא יהיה קדש ומשום לאו דגופייהו ויש לפרש משום דבתר זכור כתיב וכל בהמה וי"ו מוסיף על ענין ראשון וכאילו כתיב תועבה בגופייהו עכ"ל.
ונראה דתוס' ס"ל דהפסוק "כי את כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ" דכתיב בפרשת עריות התם קרי לאיסורי עריות תועבה מחמת חומר העבירה וכדמצינו נמי דאיסור ע"ז נקרא תועבה. ואילו הפסוק (ויקרא י"ח:כ"ב) דכתיב במשכב זכר "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא", והפסוק במלכים (מלכים א,י"ד כ"ד) "וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבות הגויים וכו'" קרי למשכב זכר ורובע בהמה תועבה מחמת צורת מעשה העבירה דביאה שלא כדרכה הוי מעשה של תועבה. ומשו"ה ס"ל דנלמד מוא"ו מוסיף על ענין ראשון דכתיב וכל בהמה, דרובע ונרבע לבהמה הוי בכלל תועבה.
גמ'. הבא על הזכור והביא עליו זכר אמר רבי אבהו לדברי רבי ישמעאל חייב שתים חדא מלא תתן שכבתך וחדא מלא יהיה קדש. לדברי רבי עקיבא אינו חייב אלא אחת, שכבתך ושכיבתך חדא היא. אביי אמר אפילו לדברי רבי ישמעאל נמי אינו חייב אלא אחת, דכי כתיב לא יהיה קדש בגברי כתיב.
עיין בתוס' (ד"ה הבא על הזכר) וז"ל אף על גב דבריש כריתות (דף ב:) בעי קרא לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו הכא חייב לר' ישמעאל ב' כיון שהן ב' ביאות אף על גב דליכא קרא לחלק, אי נמי סוגיא דהכא כרבי אלעזר דאמר התם (דף ג.) כ"מ שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת חלוק חטאות בינייהו דלאוין מחלקין עכ"ל. וצ"ב למה הוצרכו התוס' לתרץ דסוגיין אזיל אליבא דר"א דלאווין מחלקין.
ונראה דאליבא דר' ישמעאל דיליף אזהרה לנשכב מ"לא יהיה קדש מבני ישראל" דאין זה אזהרה רק לנשכב אלא דאף השוכב עובר בלאו זה, ושניהם נכללים בלאו זה, ויש סמך לזה מהרמב"ם בספה"מ (מל"ת ש"נ) שפירש דלר"ע איסור נשכב ילפינן מלא תשכב והפסוק לא יהיה קדש נכתב כדי לחזק את הלאו, ומיירי בין בשוכב ובין בנשכב, וי"ל דר"י רק חולק על ר"ע בזה דיליף אזהרה מ"לא יהיה קדש", אך אף ר' ישמעאל סובר שהאיסור חל בין על הרובע ובין על הנרבע. ולפי"ז י"ל דאליבא דר' ישמעאל הבא על הזכור עבר בב' לאווין – דעבר על הלאו "ואת זכור לא תשכב משכבי אשה" וגם עבר על הלאו ד"לא יהיה קדש מבני ישראל", ומ"מ חייב רק חטאת אחת משום שעבר במעשה א' והלאווין אינן חלוקין אלא הן לאווין נכפלים כדי לחזק את האיסור, ומביא חטאת אחת על הרביעה בין על איסור משכב זכור ובין על איסור "לא יהיה קדש". ולפי"ז י"ל דהבא על הזכור והביא זכר עליו כשחזר ונרבע לזכר לא עבר באיסור חדש ד"לא יהיה קדש" דכבר עבר על איסור "לא יהיה קדש" כשבא על הזכור, ונתחייב קרבן על האיסור ד"לא יהיה קדש" בביאה הראשונה, וכשחזר ונרבע לזכור לא עבר על איסור חדש אלא עבר עוד פעם על הלאו ד"לא יהיה קדש" ואינו מתחייב עוד חטאת. דלכאורה רק היכא שבמעשה עבירה השני נתחדש עוד איסור חדש אזי מתחייב בעוד חטאת, משא"כ כאן שכבר נתחייב באיסור לאו ד"לא יהיה קדש" בביאה הראשונה שוב אינו מתחייב עוד חטאת כשחזר והביא את הזכר עליו.³²⁸ ומשו"ה הוצרכו התוס' לתרץ דס"ל כר"א דלאווין מחלקין ולכן מביא ב' חטאות.
גמ'. אביי אמר אפילו לדברי רבי ישמעאל נמי אינו חייב אלא אחת, דכי כתיב לא יהיה קדש בגברי כתיב.
ופרש"י (בד"ה דכי כתיב לא יהיה קדש) וז"ל בזנות דגברי כתיב אבל לבהמה אין זנות כדילפינן ביבמות (נט, ב) מאתנן זונה ומחיר כלב ולא שייך בה לשון קדשות, והאי דתנייה תנא לעיל לא יהיה קדש לרווחא דמילתא, אבל עיקר אזהרה לאו מהתם עכ"ל. ומשמע דמשכב זכור חשיב ביאה, משא"כ משכב בהמה אינה נחשבת כביאה. וכן משמע נמי מפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' איסורי מזבח ה"ט) וז"ל והזכור אתננו אסור עכ"ל, ואילו אתנן כלב ומחיר זונה מותרים (פ"ד מהל' איסורי מזבח הי"ח). וכן משמע נמי מפסק הרמב"ם (פ"ז מהל' תרומות הט"ז) וז"ל אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה כנשים וכו' עכ"ל, והנה בפ"א מהל' איסורי ביאה (הט"ו) פסק וז"ל אחד הבא על הזכר או הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב, ואם בא עליו דרך נקבותו פטור וכו' עכ"ל, ומבואר דהרמב"ם פסק דדוקא הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב משום משכב זכר. ולכאורה לפי"ז מוכח ממש"כ בפ"ז מהל' תרומות (הט"ז) "אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו וכו' נפסל מלאכול בתרומה כנשים", דמשכב זכר הוי חלות שם מעשה ביאה לפסול מן התרומה.
אמנם עיין בהמשך דברי הרמב"ם (פ"ז מהל' תרומות הט"ז) וז"ל וכן אם נבעל לאנדרוגינוס אחר שהוא פוסל בביאתו לאשה נפסל ואינו אוכל ולא מאכיל עבדיו, והוא שיבעול אותו דרך נקבותו אבל דרך זכרותו אין זכר פוסל זכר מן הכהונה עכ"ל, ומבואר מדברי הרמב"ם דכשנבעל אנדרוגינוס לזכר פסול אזי נפסל האנדרוגינוס גם ע"י ביאה דרך זכרותו, משא"כ כשנבעל לאנדרוגינוס אחר אינו נפסל אא"כ נבעל דרך נקבותו. ועיין בכס"מ (שם) שתמה על הרמב"ם דצ"ע מ"ש דאנדרוגינוס שנבעל לזכר פסול דנפסל מלאכול בתרומה גם כשנבעל דרך זכרותו, ואילו כשנבעל לאנדרוגינוס אחר שהוא פסול אזי פסק הרמב"ם דנפסל רק אם נבעל דרך נקובותו וכשנבעל לאנדרוגינוס שפסול דרך זכרותו לא נפסל, וצ"ע.
והנה הרמב"ם פסק כשיטת ר' יוסי (יבמות פג.) דאנדרוגינוס הוי בריה בפני עצמו ולא הכריעו בו חכמים אם זכר הוא או נקבה, וכדכתב הרמב"ם (פ"ב מהלכות אישות הל' כ"ד) וז"ל מי שיש לו איברי זכרות ואיברי נקבות הוא הנקרא אנדרוגינוס והוא ספק אם זכר אם נקבה, ואין לו סימן שיודע בו אם הוא זכר ודאי או נקבה ודאית לעולם עכ"ל. וכן ביאר המגיד משנה את שיטת הרמב"ם (עיין ברמב"ם פ"ב מהל' שופר ה"ב ובמגיד משנה שם) דאנדרוגינוס מוציא את מינו ולא את שאינו מינו משום דס"ל דאנדרוגינוס הוי בריה בפני עצמו דספק זכר ספק נקבה, ולכן הוא מוציא רק את מינו ולא את שאינו מינו. ובביאור פסק הרמב"ם בדין אנדרוגינוס שנבעל ביאר הגר"מ זצ"ל דכשנבעל אנדורגינוס לזכר פסול אזי הוא נפסל בין כשנבעל דרך זכרותו ובין בנבעל דרך נקבותו, משום דשמא אנדרוגינוס הוי נקבה, וא"כ הריהו נפסל מדין נקבה הנבעלת לפסול אף כשנבעל דרך זכרותו משום דביאה דרך זכרותו הו"ל ביאה שלא כדרכה בנקבה, ובנבעל דרך נקבותו הו"ל ביאה כדרכה, ונפסל משום דשני משכבות יש באשה (סנה' נד), וכדין זכר פסול הפוסל נקבה בעלמא בין בביאה כדרכה ובין בביאה שלא כדרכה (עיין ברמב"ם פי"ח מהל' איסורי ביאה ה"ו). משא"כ כשנבעל אנדרוגינוס כשר לאנדרוגינוס פסול אזי אי אפשר לפוסלו מדין נקבה, דאי אנדרוגינוס הוי נקבה אזי כשנבעל לאנדרוגינוס אחר א"א לפוסלו מכיון דיש לשתיהן דין נקבה, ואין נקבה פוסלת נקבה, וגם באופן שיתכן היכי תימצי במציאות דיש מעשה ביאה בין ב' נקבות (וכגון באנדרוגינוס דיש לו סימני זכר ונקבה, והאנדוגינוס הבועל בא על האנדרוגינוס שנבעל דרך נקבותו), מ"מ אינו נפסל מתרומה משום דחלות דין פוסל חל רק בזכר הבועל ולא בנקבה פסולה הבועלת. ולכן על הצד דאנדרוגינוס הוי נקבה הרי זה נקבה הבאה על נקבה ואין נקבה פוסלת נקבה. וא"כ יתכן לפסול אנדרוגינוס הנבעל ע"י אנדרוגינוס רק על הצד דאנדרוגינוס הוי זכר, אך לפי הצד דאנדרוגינוס הוי זכר אי אפשר ליפסל בביאה דרך זכרותו, משום דאין זכר פוסל זכר בביאה דרך זכרות, דהוי משכב זכר בעלמא, ולא חל על זה חלות שם מעשה ביאה, ולכן הרמב"ם פסק שאין האנדרוגינוס נפסל כשנבעל ע"י אנדרוגינוס אחר אלא רק באופן דנבעל דרך נקבותו, דאזי חל חלות שם מעשה ביאה וחלות שם "נבעל לפסול", דהוי מעשה ביאה כדרכה באבר זכרות דרך נקבות, ואע"פ דיש ספק שמא הוי זכר, חל חלות שם מעשה ביאה בזכר כשיש לזכר אבר דנקבות, והוי "נבעל לפסול" ומשו"ה נפסל מאכילת תרומה. משא"כ בביאה דרך זכרות דאינו נחשב ל"נבעל לפסול", אלא כמעשה דמשכב זכר בעלמא, ולא נפסל מתרומה.³²⁹
ולפי"ז מבואר דגם זכר נפסל לתרומה באופן שיצוייר דהו"ל "נבעל לפסול" ע"י ביאה הפוסלת. ומשום כך אנדרוגינוס נפסל כשנבעל ע"י אנדרוגינוס רק באופן שנבעל דרך נקבות, דאזי הוא נפסל מספק רק על הצד דאנדרוגינוס הוי זכר, דהריהו נבעל לפסול ע"י ביאה הפוסלת. והגר"מ זצ"ל הוסיף דמוכח מזה דיסוד הדין דביאת זנות פוסלת אשת כהן שנבעלה בעילת זנות מאכילת תרומה הוא משום דמעשה ביאה לפסול פוסל מאכילת תרומה, ולא החלות שם זונה שבגברא, דהרי מסתבר דלא חל חלות שם זונה בזכר ורק באשה חל חלות שם זונה, ואעפ"כ מבואר ברמב"ם (פ"ז מהל' תרומות הט"ז) דאנדרוגינוס שנבעל לאנדרוגינוס נפסל מאכילת תרומה כשנבעל דרך נקבותו, וביארנו דנפסל מדין זכר הנבעל לפסול, דעל הצד דהוי נקבה אין נקבה פוסלת נקבה, ועל כרחך צ"ל דהא דנפסל הוא משום דשמא הוי זכר, וחל בו חלות שם "נבעל לפסול" דוקא כשנבעל דרך נקבותו. ומוכח דיסוד הדין הוא דהנבעל לפסול נפסל מתרומה כשנבעל ע"י ביאה הפוסלת, ולא משום חלות שם זונה. וכן יש להוכיח מהא דקיי"ל דגיורת ומשוחררת אסורות לכהן מדין זונה (פי"ח מהל' איסו"ב ה"ג), ומ"מ קיי"ל דאוכלות בתרומה מדין קנין כספו, אולם היכא דכהנת נבעלה בעילת זנות נפסלה מאכילת תרומה אע"פ דהוי קנין כספו, ומוכח מזה דהפוסל מתרומה הוא עצם המעשה ביאה לפסול וחלות שם "נבעלת לפסול" ולא חלות שם זונה. ולפיכך יתכן לפסול זכר שחל בו חלות שם מעשה ביאה ושם "נבעל לפסול" מאכילת תרומה, אע"פ שלא חל על הזכר חלות שם זונה. ויצוייר היכי תימצי כזאת דחל מעשה ביאה ושם נבעל בזכר בכה"ג דנבעל אנדרוגינוס ע"י אנדרוגינוס דרך נקבותו. ולכן פסק הרמב"ם דאנדרוגינוס שנבעל ע"י אנדרוגינוס אינו נפסל אלא א"כ נבעל דרך נקבותו בלבד.³³⁰
ולפי"ז לכאורה יוצא דהרמב"ם סובר דליכא חלות שם מעשה ביאה במשכב זכר, ודלא כמשמעות דרש"י הנ"ל. אולם צ"ע בסתירה במשמעות דברי הרמב"ם, דממש"כ בפ"ד מהל' איסורי מזבח (ה"ט) דהזכר אתננו אסור, משמע דס"ל דחל חלות שם מעשה ביאה במשכב זכר, ואילו לפי דברי הגר"מ זצ"ל בהל' תרומות פסק הרמב"ם דלא חל חלות שם מעשה ביאה ושם נבעל במשכב זכר, ומשום הכי אין נפסל אנדרוגינוס שנבעל ע"י אנדרוגינוס אלא כשנבעל דרך נקבותו, דבנבעל דרך זכרותו הוי חלות שם משכב זכר בעלמא ולא חל חלות שם ביאה ושם נבעל לפסול לפוסלו מאכילת תרומה, וצ"ע.
והנה בדין אנדרוגינוס נחלקו הרמב"ם והראב"ד (פ"ב מהל' שופר ה"ב) וז"ל כל מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא את החייב ידי חובתו, לפיכך אשה או קטן שתקעו בשופר השומע מהן לא יצא, אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, שהטומטום שנקרע אפשר שימצא זכר ואפשר שימצא נקבה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל זהו לדעת מי שאומר אנדרוגינוס בריה הוא אבל למי שאומר חציו זכר הוא אינו מוציא לא את מינו ולא שאינו מינו כעין מי שחציו עבד וחציו בן חורין עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם דין אנדרוגינוס הוא דהוי בריה בפנ"ע דספק זכר ספק נקבה. ולענין כמה דינים פסק הרמב"ם שדינו כזכר וכגון לענין חיוב משכב זכר, דזכר הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב סקילה (בפ"א מהל' איסורי ביאה הט"ו), ואילו בנוגע לדינים אחרים פסק שדין אנדרוגינוס הוי כנקבה, דעיין ברמב"ם (פ"ב מהל' אישות הכ"ה) וז"ל ומי שאין לו לא זכרות ולא נקבות אלא אטום הוא הנקרא טומטום וגם הוא ספק וכו', וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים עכ"ל. ומבואר דאנדרוגינוס בן י"ב שנה הוא בחזקת גדול כדין נקבה (ועיין במגיד משנה ובלח"מ שם)³³¹ ואילו הראב"ד ס"ל דאנדרוגינוס הוי גם זכר וגם נקבה לכל דינים. ועיין בראב"ד (פ"ז מהל' תרומות ט"ז) שהשיג על הרמב"ם דאנדרוגינוס נפסל רק כשנבעל דרך נקבותו וז"ל אין זה מחוור שהרי יש לו צד זכרות ונקבות ואתי צד זכרות שבו ומשתמש בצד זכרות של זה דהיינו שלא כדרכה ופוסל משום אשה שנבעלה לפסול לה שלא כדרכה וכן עיקר עכ"ל. דלשיטת הראב"ד אנדרוגינוס הוי חצי זכר וחצי נקבה וא"כ י"ל דכשבא על אנדרוגינוס דרך זכרות הצד זכרות שבאנדוגינוס הבועל פוסל את צד הנקבות של האנדרוגינוס הנבעל מה"ת, מדין אשה שנבעלה ביאה שלא כדרכה.
תוס' ד"ה הנרבע לזכר ונרבע לבהמה. וז"ל אף על גב דגופות מוחלקים לא מחייב רבי ישמעאל אלא אחת וגבי ה' נשים נדות דפרק אמרו לו (כריתות דף טו.) וה' שפחות חרופות דפרק ד' מחוסרי כפרה (שם דף ט.) דמחייב על כל אחת ואחת משום דדרשינן (שם) ואשה לחלק על כל אשה ואשה והיא שפחה לחייב על כל שפחה ושפחה עכ"ל.
והנה יש לעיין אליבא דתוס' מהו החילוק בין בעל חמש נדות לאכל חמש זיתי חלב דבתרווייהו נימא דגופין מחלקין. וי"ל דהחילוק הוא דבאכל חמש זיתי חלב עבר על לאו א' כמה פעמים ומשתמש בחפצים שדומים זה לזה, משא"כ בבעל חמש נדות י"ל דמכיון שבכל נדה ונדה יש איסור מיוחד ביחס להאשה אזי אף כלפי הבועל אמרינן דגופין מחולקין הן, דבכל גוף וגוף יש איסור מיוחד בפנ"ע. ואילו בבא על בהמה י"ל דהבהמה הוי חפצא דעבירה כמו כזית חלב ולא אמרינן גופין מחלקין. אך בבא על כמה זכרים בהעלם אחד אמרינן גופין מחלקין שבכל ביאה נתחדש איסור חדש על הנרבע, והמעשה רביעה השני אינו דומה למעשה רביעה הראשון וכל א' נחשב למעשה איסור בפני עצמו. אולם בבא על הזכר ואח"כ בא על הבהמה חייב רק חטאת א' לר' ישמעאל משום דאינו אלא הכפלת האיסור בחפצים שונים דבביאת הבהמה לא נתחדש שום איסור.
אך עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' שגגות ה"ג) וז"ל הבא על עריות הרבה בהעלם אחת, אף על פי שכולן משם אחד הואיל והן גופים מוחלקים חייב על כל אחת ואחת, כיצד הרי שבעל חמש נשיו נדות, או שבא על חמש אחיותיו או על חמש בנותיו בהעלם אחת, חייב על כל גוף וגוף, מכאן אתה למד שזה שאמרו חכמים הבא על הזכור והביא זכור עליו בהעלם אחת חייב חטאת אחת, במה דברים אמורים כשהיה אותו הזכור עצמו, אבל אם היה זכור אחר, בין שבא על שנים בין שבא על זה והביא זה עליו חייב על כל גוף וגוף, והוא הדין בבא על הבהמה והביא בהמה עליו עכ"ל. והנה להרמב"ם גם בבהמות אמרינן גופין מחלקין, ודלא כתוס'.³³²
גמ'. תנו רבנן זכור לא עשו בו קטן כגדול, בהמה עשו בה קטנה כגדולה. מאי לא עשו בו קטן כגדול אמר רב לא עשו ביאת פחות מבן תשע שנים כבן תשע שנים. ושמואל אמר לא עשו ביאת פחות מבן שלש שנים כבן שלש שנים. במאי קמיפלגי רב סבר כל דאיתיה בשוכב איתיה בנשכב, וכל דליתיה בשוכב ליתיה בנשכב. ושמואל סבר משכבי אשה כתיב.
ומבואר דרב ושמואל נחלקו בדין קטן פחות מבן ט' שנרבע אם חייב או לא. ולכאורה צ"ע בזה דבמשכב זכר אין הנרבע עושה מעשה הרביעה כמו הרובע, ואינו דומה לאשה הנבעלת שהיא משתתפת עם הבועל במעשה הביאה בביאה דעלמא, וא"כ איזה נפ"מ יש בין בן ח' לבן ט'. ונראה לבאר דמלבד השיעור דגדלות לגבי מעשה ביאה התלוי במציאות יש נמי שיעור גדלות לגבי חלות שם ביאה עפ"י דין, ועפ"י דין אין ביאת קטן שמה ביאה. והשיעור דבן ט' ובת ג' שנים הן שיעורים בדין מעשה ביאה. דהנה מצינו לגבי כמה הלכות דחל שיעור גדלות לפני י"ב וי"ג שנה וכגון דין מופלא הסמוך לאיש לענין נדרים, וכמו"כ חל דין גדלות לענין מעשה ביאה מבן ט' ויום א' ובת ג' שנים ויום אחד, ואין זה שיעור שתלוי במציאות אם יכול לעשות מעשה ביאה. ויש להביא ראייה לזה מהא דהשיעור הוא בן ט' שנים ויום אחד ובעינן ויום אחד כדין שיעור גדלות דעלמא, משא"כ שיעור דשנים התלוי במציאות כמו ג' שנות ערלה לא בעינן ג' שנים ויום אחד. ועוד יש להביא ראייה דשיעור דבן ט' הוי שיעור גדלות עפ"י דין לענין מעשה ביאה מהא דפסק הרמב"ם (פ"ב מהל' אישות הכ"ב) דבעינן ב' עדים כשרים להעיד על שיעור שנים דבן ט' ויום א' משום דהוי דבר שבערוה.
ולפי"ז נראה לבאר דלרב שיעור גדלות נאמרו בנוגע לזכר ונקבה, משא"כ לשמואל השיעור נאמר לגבי הבועל והנבעלת. ונפ"מ ביניהן בדין זכר הנבעל.
³²⁸ ולפי"ז יש להסתפק באופן שנרבע לזכור ואח"כ בא על הזכור האם מתחייב ב' חטאות לר"י, דנתחדש בביאה השנייה איסור חדש דמשכב זכר או לא.
³²⁹ ועיין בר"י קורקוס, ובכס"מ (פ"ז מהל' תרומות הט"ז), ובמנחת חינוך מצוה רפ"ג, שביארו את שיטת הרמב"ם דאנדרוגינוס שנבעל ע"י זכר הפסול נפסל מתרומה בין כשנבעל דרך זכרות ובין כשנבעל דרך נקבות משום דשמא אנדרוגינוס הוי נקבה ואשה נפסלת מתרומה בין בביאה כדרכה ובין בביאה שלא כדרכה. אבל באנדרוגינוס שנבעל מאנדרוגינוס מעיקר הדין לא שייך למפסל כלל, כי כל מין אנדרוגינוס אחד הוא, וא"כ ממ"נ אם הנבעל זכר א"כ גם הבועל זכר ואין זכר פוסל זכר, ואם הנבעל נקבה א"כ גם הבועל נקבה ואין נקבה פוסלת נקבה, רק דחז"ל החמירו לעשות את הבועל כזכר והנבעלת נקבה, אלא דהחמירו רק כשנבעל במקום נקבות דמיחזי כזכר הבא על הנקבה, אבל לא בנבעל במקום זכרות כי היכי דלא תיהוי מילוי דרבנן כחוכא ע"ש במהר"י קורקס. אמנם לפי"ד הגר"מ זצ"ל י"ל דהרמב"ם סובר דאנדרוגינוס הנבעל ע"י אנדרוגינוס דרך נקבותו נפסל מתרומה מה"ת, משום דשמא הוי זכר, וחל בזכר חלות שם "נבעל לפסול" כשנבעל דרך נקבות, דהוי חלות שם מעשה ביאה. ובאנדרוגינוס יש היכי תימצי דיש לזכר סימני נקבות וחל בו מעשה ביאה, ולכן ביאה דרך נקבותו מהווה מעשה ביאה ליפסל מתרומה מה"ת. ויש לעיין בדין אנדרוגינוס הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו האם האנדרוגינוס הנבעל חייב סקילה משום משכב"ז, דכתב הרמב"ם (פ"א מהל' איסו"ב הי"ד) וז"ל הבא על הזכר או הביא זכר עליו כיון שהערה אם היו שניהם גדולים נסקלים שנאמר ואת זכר לא תשכב בין שהיה בועל או נבעל עכ"ל, ומבואר דבעלמא זכר הנבעל לזכר חייב סקילה משום משכב"ז, וי"ל דה"ה באנדרוגינוס הנבעל ע"י אנדרוגינוס דרך זכרותו דהנבעל חייב סקילה משום משכב זכר, דהרי פסק הרמב"ם (פ"א מהל' איסו"ב הט"ו) דהבא על אנדרוגינוס דרך זכרות חייב סקילה, ומבואר דלגבי ביאה דרך זכרות דנים אנדרוגינוס כזכר (ועיין בכס"מ שם), דלגבי איסור משכב"ז אין חילוק האם אנדרוגינוס הוי כזכר או נקבה, דשכיבת זכר עם אנדרוגינוס דרך זכרות הוי מעשה של משכב זכר המחייב סקילה. וא"כ י"ל דהבועל והנבעל שניהם חייבים סקילה. ועוד י"ל לפי"ד רבינו זצ"ל בשם הגר"ח זצ"ל (עיין ברשימות שיעורים למס' סוכה דף כח: ד"ה בדיני טומטום ואנדרוגינוס אות ג') דאנדרוגינוס דינו חלוק דבנוגע לגברא הרי הוא ספק זכר ספק נקבה אך בנוגע לדינו בחפצא הו"ל גם זכר ונקבה, ולפי"ז י"ל דדין משכב זכר תלוי בדינו בחפצא, ומצד החפצא הרי הוא ודאי זכר ומשו"ה חייב סקילה משום משכב זכר. אולם בנוגע ליפסל מתרומה פסק הרמב"ם (פ"ז מהל' תרומות הט"ז) דאנדרוגינוס הנבעל ע"י אנדרוגינוס נפסל מאכילת תרומה דוקא כשנבעל דרך נקבותו, וביאר הגר"מ זצ"ל (עיין בחידושי הגר"מ הלוי פ"א מהל' מעשר ה"ב) דהיינו משום דאע"פ שדנים אותו כזכר, דהרי רק זכר הבועל ביאתו פוסלת מתרומה, מ"מ הו"ל נבעל לפסול רק כשנבעל דרך נקבותו ונפסל מתרומה. משא"כ כשנבעל דרך זכרותו הו"ל משכב זכר בעלמא, ולא חל בו חלות שם נבעל לפסול ומשו"ה אינו נפסל מתרומה. ולפי"ז מבואר דאנדרוגינוס הנבעל ע"י אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב סקילה משום משכב זכר, אע"פ שאין זו ביאה הפוסלת מאכילת תרומה,
³³⁰ ועיין בחידושי הגר"מ הלוי פ"א מהל' מעשר ה"ב (עמ' ע"ח – ע"ט), וברשימות שיעורים למס' יבמות דף מד: ד"ה שהולד פגום לכהונה אות ב' (עמ' תע"ט). ובביאור שיטת הרמב"ם והראב"ד עיין עוד בר"י קורקוס, ובכס"מ ובדרך אמונה פ"ז מהל' תרומות הט"ז, ובקרן אורה יבמות דף פג. ד"ה אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס. ובחידושי הגר"ח על הש"ס יבמות פג: בענין אנדרוגינוס שנבעל לפסול לענין תרומה.
³³¹ ועיין בחידושי הרשב"א יבמות דף פג. ד"ה הא דאמרי וכו' הלכה כר' יוסי, ובקרן אורה יבמות פג. ד"ה אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס, שדנו באריכות בגדר דין אנדרוגינוס לשיטת הרמב"ם. ועיין ברשימות שיעורים למס' סוכה (דף כח: ד"ה בדיני טומטום ואנדרוגינוס) דביאר רבינו זצ"ל בשם מרן הגר"ח דבדין הגברא אנדרוגינוס הוי ספק זכר ספק נקבה ואילו בדין החפצא הו"ל ודאי זכר ודאי נקבה, דכתב הרמב"ם (פ"ב מאישות הלכ"ה) וז"ל וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים עכ"ל. ומשמע שבגיל י"ב ויום א' נעשו גדולים בתורת ודאי ולא בתורת ספק, וצ"ע, דלכאורה טומטום ואנדרוגינוס הו"ל ספק זכר ספק נקבה. וביאר מרן הגר"ח זצ"ל שגדלות תלויה בחפצא של הסימנים ולא בגברא של זכר ונקבה. בחפצא של האנדרוגינוס יש חפצא של סימני גדלות בין מזכרותו בין מנקבותו. מפני כך בי"ב שנה החפצא של הסימנים מנקבותו נחשב כסימנים כשרים ומשו"ה האנדרוגינוס נעשה גדול בתורת ודאי. וביאר הגר"ח זצ"ל שהטומטום אין לו זכרות ומפני כך זמן החלות של החפצא של סימניו הוא זמן י"ב שנה בתורת ודאי. ולפי"ז יוצא, שאע"פ שבדין הגברא יכול האנדרוגינוס להיות ספק, ברם החפצא של האנדרוגינוס בודאי מהווה בריה מיוחדת עם דינים מיוחדים. בכמה מקומות אנו מוצאים שהאנדרוגינוס והטומטום מופקעים בתורת ודאי ולא רק מספק. ויסוד הדברים הוא מפני שאלו הדינים כמו חלוקת הארץ, מצות ביכורים, ערכין, ומצות החגיגה תלוים בחפצא ולא בדין הגברא.
³³² ועיין במשנה למלך פ"ו מהל' שגגות ה"ב.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.