דף נב - ב
אמר רבי אלעזר למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ - כיצד נראה התלמיד חכם לעיני עם הארץ?
בתחלה דומה התלמיד חכם בעיניו לקיתון של זהב.
ואם התלמיד חכם סיפר הימנו שוחח עימו, מיד דומה בעיניו לקיתון של כסף.
ואם הוסיף התלמיד חכם ונהנה ממנו - מעם הארץ, מיד הוא דומה בעיני עם הארץ לקיתון של חרש.
וקיטון של חרס, כיון שנשבר, שוב אין לו תקנה. [33]
ולפיכך, לאחר שהתחילו לשוחח עם קורח, ועוד נהנו מסעודתו, נראו בעיני קרח כקיטון של חרס, ונקל בעיניו לצרפם למחלוקתו עם משה.
במשנה הובאה עדותו של רבי אלעזר בר צדוק על בית דין שדנו בת כהן לשריפה והקיפוה בחבילי זמורות ושרפוה, ואמרו לו החכמים בית דין של אותה שעה לא היה בקי.
ומביאה הגמרא מעשה כעין זה.
אימרתא בת טלי [שם אשה] בת כהן שזינתה הואי.
הביאוה לבית דין, ואקפה הקיפה רב חמא בר טוביה חבילי זמורות, ושרפה.
אמר רב יוסף: רב חמא טעה בתרתי:
טעה בדרב מתנה, שכן רב מתנה פירש את מצוות השריפה שנאמרה במשנה, בפתילה של אבר המושלכת לתוך פיו, ולא שורפים את גופו של הנידון. [34] ועוד טעה בדבר משנה.
דתניא נאמר [דברים יז ט]: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם".
ממה שנאמר באת אל הכהנים ואל השופט דרשו חכמים - בזמן שיש כהן שהכהנים עומדים על משמרתם בבית המקדש יש משפט, בית דין הגדול דנים דיני נפשות. אבל בזמן שאין כהן, אין משפט. [35]
ואילו רב חמא דן דיני נפשות בזמן שאין כהן בבית המקדש, [36] וטעה בדין המפורש בברייתא. [37] שנינו במשנה: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה בחבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי.
אמר רב יוסף: בית דין של צדוקים הוה, הצדוקין היו דורשים את המקראות לפי פשוטן, ולא קיבלו את דרשות חכמים. ומאחר שנאמר באש תישרף, סברו מנפשם שעליהם לשורפה בחבילי זמורות.
ומקשה הגמרא: במשנה משמע דהכי אמר להו רבי אלעזר בר צדוק, שהעיד על בית דין ששרפו בת כהן בחבילי זמורות, והכי אהדרו ליה שאותו בית דין לא דנו על פי ההלכה, שכן היו צדוקים.
והתניא, שנינו בברייתא, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, זכורני כשהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של אבא, והביאו בת כהן שזינתה לבית דין והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה.
אמרו לו החכמים: לדבריך קטן היית בזמן ראייתך, ואין מביאין ראיה מן הקטן. [38]
ומשמע שחכמים לא קיבלו את עדותו מפני שהיה קטן, ולא מחמת שבית דין של אותה שעה צדוקים הוו.
ומיישבת הגמרא: שני מעשים הוו. פעם אחת העיד על מעשה שראה בילדותו, ועל כך השיבו אין מביאים ראיה מהקטן. ופעם אחת העיד על מעשה שראה בגדלותו והשיבו לו שאותו בית דין של צדוקין היה.
ודנה הגמרא: הי, איזה מעשה אמר להו רבי צדוק לחכמים ברישא.
אילימא, אם נאמר הא קמייתא [את המעשה הראשון שהובא במשנתנו] אמר להו ברישא.
יקשה, שכן על אותו מעשה שאמר להו שראה אותו כשהוא גדול, דחוהו ולא אשגחו ביה, ואמרו לו שהיו בית דין של צדוקין. ואם כן כיצד יתכן שעל המעשה השני שאמר להו שראה אותו כשהוא קטן, לא דחוהו שהיו בית דין של צדוקים, ואשגחו ביה, קיבלו את דבריו, אלא שאמרו לו אין מביאים ראיה מן הקטן.
אלא על כרחך, הא [- המעשה המובא בתוספתא] אמר להו ברישא, ועל כך אמרו ליה החכמים קטן היית, ואין מביאים ראיה מהקטן.
ושוב חזר רבי אלעזר ואמר להו לחכמים, שראה מעשה נוסף כעין זה כשהוא היה גדול, ועל כך אמרו ליה חכמים, שאותו בית דין נהג כך, מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי.
מתניתין:
מצות הנהרגין כיצד.
היו מתיזין [39] את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה למי שהתחייב מיתה. רבי יהודה אומר, ניוול הוא לו, אם חותכים את ראשו ונופל, יש בכך ניוול למת, [40] ונאמר בתורה ואהבת לרעך כמוך.
אלא כך היא מצוות הנהרגין:
מניחין את ראשו של הנידון לשריפה על הסדן - עץ עבה תקוע בארץ כמו של נפחים, וקוצץ את הראש בקופיץ חרב גדולה יותר מסייף, ומתוך כבדה נחתך הראש בבת אחת. [41]
אמרו לו חכמים לרבי יהודה, אין מיתה מנוולת מזו. [42]
ואדרבה כדי שלא יבא לידי ניוול גדול יותר יש להתיז את ראשו בסייף.
גמרא:
תניא: אמר להן רבי יהודה לחכמים, אף אני יודע שמיתה מנוולת היא להמיתו על הסדן. [43]
אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה [ויקרא יח] "ובחקותיהם לא תלכו". [44]
ואם כן אסור להרוג אדם בסייף, כדי שלא תהא המצווה באה בעבירה. [45]
ורבנן סברו שאין חשש של בחוקותיהם לא תלכו, בהריגה על ידי סייף.
כיון שמצינו דכתיב הריגה על ידי "סייף" באורייתא, שנאמר במיתת עיר הנידחת [דברים יג טז]: "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב", הרי שכך היא המצווה מן התורה להרוג בסייף. [46]
אם כן לא מינייהו קא גמרינן, אין ההריגה בסייף נידונית כמעשה שיש בו משום חוקות הגויים, שכן איננו הורגים כך מחמת שכך הוא מנהגם, אלא משום שכך היא מצוות התורה. [47]
ומביאה הגמרא ראיה לדבר, שכל מעשה שיש לו שורש בתורה, מותר לעשותו גם אם דרכם של הגוים לעשות כן:
דאי לא תימא הכי - כדעת רבנן, אלא אסור לעשות דבר שהוא חוקות הגוים למרות שיש לו שורש בתורה.
אם כן תיקשי, כיצד נפרש את הא דתניא בברייתא: שורפין על המלכים שמתו את מיטתן ואת כלי תשמישן, משום אבילות, ולא חוששין משום דרכי האמורי, למרות שדרכם של האמוריים לשרוף על מלכיהם. ולכאורה קשה, היכי שרפינן, והכתיב "ובחקותיהם לא תלכו", וכיוון שהגויים רגילים לשרוף על מלכיהם אם כן יאסר לשרוף על המלכים משום חוקות הגוים?!
אלא על כרחך הותר לשרוף על המלכים כיון דמצינו דכתיב שריפה על מלכים באורייתא, דכתיב [ירמיה לד ה] שאמר ה' לצדקיהו - "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך", ומשמע שכבר היה מנהג קדום לשרוף את כליהם של המלכים.
וכיוון שכך מותר לשרוף על המלכים גם בזמן שהאמוריים נוהגים כן, משום דלאו מינייהו קא גמרינן.
וכיוון שמצינו היתר לנהוג במנהג הגויים בדבר שיש לו שורש בתורה, הכא נמי הותר להתיז את ראשו של הנידון בסייף, ואין בכך משום חוקות הגויים, דכיון דכתיב "סייף" באורייתא, לאו מינייהו קא גמרינן.
ודנה הגמרא: והא דתנן באידך פירקין אלו הן הנהרגין: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת.
בשלמא אנשי עיר הנדחת נהרגין בהתזת ראשם בסייף משום דכתיב בהו [דברים יג יז] " הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב", וכיוון שנאמר בתורה שהריגתם בחרב אין חשש משום בחוקותיהם לא תלכו.
אלא רוצח, מנלן היכן נאמר בתורה שמיתתו היא בסייף?
דתניא נאמר באדון ההורג את עבדו הכנעני [שמות כא כ] "נקם ינקם",
ופשרה של נקימה זו איני יודע מה הוא - כיצד יענש האדון.
אך כשהוא אומר [ויקרא כו כה] "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית", הוי אומר - מכאן יש ללמוד, כשם שנקמה זו בחרב, אף נקימה זו באדון ההורג את עבדו מיתתו בסייף.
ומקשה הגמרא, בשלמא את ההריגה בחרב ניתן ללמוד מהנאמר "לפי חרב" ו"מנקום ינקם" אך מנין שצורת הריגתו היא על ידי חיתוך ראשו בסיף, ואימא דבריז ליה מיברז שתוקעים את החרב בביטנו ועל ידי כך הוא מת?
ומתרצת הגמרא: "לפי חרב" כתיב, תיבת "פי" נגזרת מלשון "פיפיות", דהיינו חרב שיש לה שני צדדים הרי שכל צד נקרא "פי". ומלשון הכתוב משמע שהריגתו בחרב איננה על ידי תחיבת קצה החרב בביטנו שהרי קצה החרב אינו נקרא "פי", אלא הורגים אותו על ידי חיתוך גופו באחד משני צידי החרב. [48]
ושוב מקשה הגמרא: מנין שחותכים את צאוורו, ואימא דעביד ליה גיסטרא [49] - חותכים את גופו לשנים לאורכו?
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אי אפשר לומר שכך היא מתתו, דאמר קרא "ואהבת לרעך כמוך", ובכלל אהבת רעך היינו שאם נגזר עליו למות, ברור לו מיתה יפה שלא יתבזה במיתתו יותר מדי. ואילו יחתכו את גופו לכל אורכו הרי זה ניוול גדול למת. [50]
חוזרת הגמרא ומקשה על מה שנאמר לעיל שהמקור להריגת רוצח בסייף הוא ממה שנאמר בהורג עבדו נקום ינקם, ומשמעות הנקמה היא סיף כנאמר חרב נוקמת:
אשכחן אדון דקטל עבדא שהוא חייב מיתה בסיף על הריגתו, אבל אם הרג בר חורין מנא לן שאף הוא מיתתו בסיף?
ותמהה הגמרא על הקושיה: וכי לאו קל וחומר הוא הרי אם מצינו שההורג עבד חייב מיתה בסייף, כל שכן ההורג בן חורין מיתתו בסייף. [51]
וכי יתכן לומר שאם קטל עבדא תהיה מיתת האדון בסייף, ואם הרג אדם את חבירו שהוא בר חורין יענש רק בחנק?
ומבארת הגמרא את הקושייה:
אכן, אם הרג בן חורין, מסברא מיתתו בסייף, בקל וחומר מהורג עבד, אלא שהניחא למאן דאמר מיתת חנק נידונית כמיתה קלה, אם כן לא מיסתבר שההורג בן חורין יענש במיתה קלה ממי שהרג עבד.
אלא למאן דאמר חנק חמור, מאי איכא למימר, מנין שההורג בן חורין נידון בסייף, אולי דינו חמור יותר מהורג עבד ועליו להיענש במיתת חנק החמורה מסייף?
ומתרצת הגמרא: למאן דאמר חנק חמור המקור לכך שרוצח בן חורין נידון בסייף ולא בחנק, נפקא ליה מדתניא בברייתא: מצינו [דברים כא ט] שלאחר קיום מצוות עגלה ערופה התפללו הזקנים ואמרו "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך", כלומר כנגד עריפת העגלה, תבער את הדם הנקי הנשפך.
מכאן דרשו חכמים, שהוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה, מה להלן בעגלה ערופה מיתתה בסייף, וכן מקום החיתוך הוא מן הצואר.
אף כאן כל שופך דמים, מיתתו בסייף ומן הצואר.
ומקשה הגמרא: אי - אם דינו של רוצח הוקש לעריפת עגלה, אם כן ראוי להקישו לעריפת העגלה בעוד דברים, - מה להלן עורפים את העגלה בקופיץ סכין גדול וכבד יותר מסייף, וכן מקום העריפה הוא ממול עורף - מאחורי ראשו ולא מהצואר, אף כאן חייבי מיתות מיתתם תהא בקופיץ וממול עורף?
ומתרצת הגמרא: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [ויקרא יט יח] "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה. [52]
מתניתין:
מצות הנחנקין כיצד?
היו משקעין אותו - את הנידון בתוך זבל עד ארכובותיו. [53]
ונותן סודר העשוי מבד קשה לתוך סודר אחר העשוי מאריגה רכה. [54]
וכורך [55] על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצאת.
גמרא:
נאמר [ויקרא כ י] ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו, מות יומת הנואף והנואפת.
תנו רבנן: "איש" פרט לקטן, שאם הנואף קטן, אינו חייב מיתה.
"אשר ינאף את אשת איש", פרט לאשת קטן, כי אשת קטן אינה נקראת אשת איש, מאחר וקידושין אינם קידושין.
"אשר ינאף את אשת רעהו", פרט לאשת אחרים - גוי, מפני שאין קידושין לגוי.
"מות יומת הנואף והנואפת", בחנק.
ודנה הגמרא: אתה אומר שמיתתם בחנק, דבר זה מנין לך? או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה?!
ומישבת הגמרא: אמרת, כל מקום שנאמר לשון מיתה בתורה סתם, שלא נתפרש בה באיזו מיתה מדובר, דנים את המתחייב על אותה עבירה שנאמר בה מיתה בחנק.
מפני שאין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה, אלא להקל עליה!
ומאחר ואיננו יודעים לאיזו מיתה נתכוונה התורה שנמיתנו, עלינו להקל עליו ולהענישו במיתה הקלה ביותר.
דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר, אמנם מיתתו בחנק, אבל לא כדברי רבי יאשיה המפרש טעמו מפני שהיא [- חנק] מיתה קלה, וצריך להענישו במיתה הקלה ביותר. שכן לדעת רבי יונתן מיתת סיף קלה יותר מחנק.
אלא הטעם לכך שמיתתו בחנק הוא משום שכל לשון מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק.
ומביאה הגמרא את דברי רבי כביאור לדברי רבי יונתן:
רבי אומר: מצינו שנאמר בתורה דין מיתה בידי שמים [בראשית לח י]: "וימת גם אותו". [56]
ונאמר מיתה בידי אדם - מות יומת.
וממה שנאמר בשניהם לשון מיתה ללא שנתבאר באיזו מיתה הקישו חכמים, מה מיתה האמורה בידי שמים היא מיתה שאין בה רושם, אין על המת סימן או חבורה, אף מיתה האמורה בידי אדם צריכה שתהיה מיתה שאין בה רושם, ועל כרחך שמיתתו בחנק שהיא המיתה היחידה שאינה מותירה סימן על המומת. [57]
ומקשה הגמרא, ואימא כל מקום שנאמר מיתה סתם הכוונה למיתת שריפה, שאין במת רושם חיצוני, שהרי ממיתים אותו על ידי פתילה רותחת הנזרקת לתוך מעיו?
ומתרצת הגמרא: אמנם גם במיתת שריפה אין רושם, אבל מכל מקום אי אפשר לומר שכוונת התורה באומרה מות יומת לחייב את הנואפת בשריפה, שכן מהא דאמר רחמנא בדין בת כהן שזינתה שמיתתה בשריפה, מכלל, משמע, דהא - בת ישראל שזינתה, לאו בת שריפה היא, אינה נידונית בשריפה.
אם כן על כרחך מיתתה של הנואפת בחנק, שהיא מיתה ללא רושם.
וזה מקורו של רבי יונתן שכל מקום שמוזכר בתורה מיתה סתם, הכוונה היא למיתה בחנק.
הערות
[33] המהרש"א ביאר שבתחילה נראה החכם כקיטון של זהב מחמת תורתו שנאמר בה הנחמדים מזהב. ואחר כך שירד מדרגתו ודיבר עם עם הארץ, נראה בעיניו ככלי של כסף על שם החכמה שבו שנאמר בה בצל החכמה בצל הכסף. וכשנהנה החכם מעם הארץ, הרי הוא כמקבל שוחד, שנאמר בו "השוחד יעוור עיני חכמים" ולכן נראה החכם בעיני עם הארץ ללא תורה וללא חכמה, כקיטון של חרס.
[34] קשה, מדוע אמר רב יוסף שרב חמא טעה רק ברב מתנה, הרי כבר במשנה נאמר שממיתין את הנידון בשריפה בפתילה ולא בחבילי זמורות. וכתב הר"ן, כי מהמשנה אין קושיה כיוון שיתכן לומר שרב חמא סבר כרבי אלעזר ברבי צדוק, ולכן הקשה רב יוסף מדברי רב מתנה שדרש לעיל גזירה שווה "שריפה - שריפה" מעדת קרח, שמצוות שריפה היא בשריפת נשמה ולא בשריפת הגוף, ואם כן רב חמא טעה בגזירה שווה זו.
[35] הרמב"ם [סנהדרין יד יא] כתב: נאמר בזקן ממרא [דברים יז יב] לבלתי שמוע אל הכהן [העומד לשרת שם] או אל השופט אשר יהיה בימים ההם. מפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות. ותמה הרדב"ז, מדוע לא הביא הרמב"ם את הפסוק המוזכר בגמרא ובאת אל הכהנים הלויים או אל השופט? וכתב האבן האזל שמהפסוק המובא בגמרא אין ראיה שצריך שיהא כהן עומד ומקריב, והיה מקום לומר שבזמן שיש כהנים אפשר לדון דיני נפשות, ובעל כרחך שהגמרא נסמכה על הפסוק המובא בהמשך שנאמר בו במפורש אל הכהן העומד לשרת שם. ולפיכך הביא הרמב"ם את הפסוק שהוזכר בו מפורש שאין דנים דיני נפשות אלא בזמן שיש כהן עומד ומשרת.
[36] רב חמא היה מן האמוראים האחרונים. סדר הדורות.
[37] המהרש"ל כתב ליישב את מעשהו של רב חמא, שהיה צורך השעה והדור לשרפה, ומלכתחילה לא קיים את המצווה בפתילה של אבר כדי שלא יאמרו שדנים ארבע מיתות בזמן הזה, ולפיכך שרפה בחבילי זמורות שזו מיתה אחרת שאינה מארבע מיתות. וכן משמע מדברי המאירי שכתב: בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור לענוש ולהרוג דרך הוראת שעה, וזה נרמז במה שנאמר בתורה או אל השופט אשר יהיה בימים ההם. ובשו"ת שבות יעקב [א קל] כתב שאכן למיגדר מילתא עונשין גם בזמן הזה, אבל אין רשות להעניש בעונש חמור יותר מארבע מיתות, ושריפת הגוף חמורה יותר משריפה על ידי פתילה של אבר, ואם כן נמצא שרב חמא טעה בדינו.
[38] בספר חמרא וחיי הקשה, דלכאורה הכלל אין מביאים ראיה מן הקטן ניתן להאמר על עדות שאפשר לתלות שהקטן אינו מדקדק בה או שיש לו חוסר ידיעה בפרטי העדות, אבל אין סברא לחשוש שאדם גדול יאמר שראה מעשה בקטנותו בזמן שלא ראה מעולם, ואם כן כשהעיד רבי אלעזר שראה בת כהן נשרפת בחבילי זמורות, מדוע לא קיבלו את עדותו, הרי בוודאי לא המציא את המעשה מליבו, וכיצד ניתן ליישב את מה שראה בעיניו ששרפו בת כהן בחבילי זמורות? והוכיח מכאן שכוונת חכמים באומרם אין מביאים ראיה מן הקטן היא - שמא אותו בית דין היה של צדוקין ולא ידע רבי אלעזר מכך. ולפי זה בשני המעשים שהעיד עליהם רבי אלעזר נענה באותה תשובה בית דין של צדוקים היו.
[39] בפירוש המשניות כתב הרמב"ם שהעדים הם המתיזים את ראשו, כדי לקיים יד העדים תהיה בו באשונה להמיתו. ונתן טעם לדבריו, לפי שהם ראו בעיניהם את המעשה המחייבו מיתה, אבל אצל הדיינים וכל העם אין ידיעה זו אלא כתוצאה של סיפור דברים, ולפיכך הטילה התורה על אלו היודעים בבירור את המעשה שיהרגו את זה שהעידו עליו.
[40] בגמרא מבואר שעיקר טענתו של רבי יהודה היא מצד חוקות הגויים, וכך פירשו התוספות והרמ"ה במשנה, אבל רש"י פירש שמשמעות המשנה היא שהניוול הוא בכך שהורגים אותו מעומד והוא נופל. ועל כך הוסיף רבי יהודה לחכמים בברייתא שעיקר טענתו אינה בכך שהמיתה מנוולת אלא שזה חוקות הגוים. והמאירי כתב שהניוול הוא מצד החשש שמא לא יהרגוהו מהר.
[41] על פי יד רמ"ה, ומבואר בדבריו שיש לערוף את הראש בבת אחת. ועיין נחל איתן [יב ד] שהאריך בחילוק בין קופיץ לסכין. ולכאורה משמע שרבי יהודה נחלק עם חכמים בשלושה דברים: א. האם הורגים בסייף או בקופיץ. ב. האם הורגים בעמידה או על הסדן. ג. האם צריך להרגו בבת אחת או לא.
[42] ביד רמ"ה הביא יש אומרים שזו מיתה מנוולת מפני שממיתין אותו כבהמה. והרמ"ה עצמו פירש, שהקופיץ אינו חד כמו הסייף, ובשעת החיתוך הוא משבר וקורע את הבשר מסביב ואין לך מיתה מנוולת מזו.
[43] המאירי פירש ששני האופנים שווים בניוולם, אבל ברמ"ה מבואר שרבי יהודה מודה לחכמים שהריגה בקופיץ היא מנוולת יותר מסייף אלא שזו חוקות הגויים, ורבנן סברי שאין בכך משום חוקות הגויים ולכך יש להעדיף את הסייף כדי לברור לו מיתה יפה.
[44] ולפי זה כתב הרמ"ה, מה שאמר רבי יהודה ניוול הוא זה פירושו שהריגה הדומה לחוקות הגויים היא מאוסה ומנוולת. ולכן יש להורגו בקופיץ.
[45] מדאורייתא לא נאסר באיסור בחוקותיהם לא תלכו אלא מעשה שהגוים עושים אותו לעבודה זרה שלהם, ומכל מקום מדיני סופרים נאסר כל הנהגה של גוים כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם. מאירי.
[46] הרמ"ה ביאר שהלשון לפי חרב כולל בין סייף ובין קופיץ, ואם כן הותר להרוג מן התורה גם בסייף ואין חשש של חוקות הגויים, ואדרבה עדיף להמיתו בסיף כדי לברור לו מיתה יפה. אבל רבינו יונה כתב שחרב משמעותה דווקא סייף, ולפי זה עיקר הדין להורגו בסיף נאמר מפורש בתורה ואין צריך לפרש מצד בורו לו מיתה יפה. ודעת רבי יהודה תלויה גם כן במחלוקת זו. לדעת הרמ"ה סבר רבי יהודה דכיוון שאפשר לפרש שחרב היינו בין סייף ובין קופיץ, אם כן עדיף להרוג בקופיץ ולקיים את הנאמר בתורה ללא להזדקק למיתה הנהוגה אצל הגויים. ולדעת רבינו יונה סבר רבי יהודה שחרב היינו קופיץ, או לכל הפחות גם קופיץ. ובחמרא וחיי כתב שעיקר טעמו של רבי יהודה הוא ממה שבמסקנת הגמרא נאמר שהלימוד לרוצח הוא מעגלה ערופה ומצד ברור לו מיתה יפה, ונמצא שלא נאמר במפורש בתורה להרוג בסייף, ולכן עדיף להרוג בקופיץ.
[47] הר"ן הביא יש מפרשים דכיוון שהתורה קדמה שוב אינם יכולים להפוך מנהג זה לחוקתם.
[48] הקשה הרמ"ה בשלמא בעיר הנידחת נאמר לפי חרב, אבל בהורג עבדו נאמר רק נקם ינקם ומקישינן לנאמר חרב נוקמת וכיוון שלא נאמר בו לשון לפי אם כן מנין שאין הורגים אותו בתחיבת החרב בגופו. ותירץ שאם נאמר כן יהיו חמש מיתות בית דין ולא ארבע, ואילו להלן מבואר בגמרא שארבע מיתות בית דין גמרא גמיר להו, ובהכרח שמיתתו של הרוצח דומה לזו של אנשי עיר הנידחת.
[49] לשון גיסא תרי, שני צדדים. רמ"ה.
[50] ומטעם זה חותכים את ראשו ואין חותכים את גופו באמצע רחבו, כי בהתזת הראש הוא מתבזה פחות. וכך מבואר ברמ"ה שכתב שבהריגת הסימנים הוא ממהר למות.
[51] לכאורה קשה, הרי קיימא לן שאין עונשין מן הדין, וכיצד סברה הגמרא שניתן ללמוד את דין הורג בן חורין בקל וחומר מהורג עבד? ותירץ הרמ"ה שמאחר וכבר ידוע שהוא חייב מיתה, רק לא ידוע באיזו מיתה נמיתנו ניתן ללמוד בקל וחומר כיוון שזה רק גילוי מילתא בעלמא. וכן כתבו חמרא וחיי, מצפה איתן וגור אריה שמות [כא כ] עוד יש לומר שהפסוק יתפרש כך: כי יכה איש את עבדו נקום ינקם, היינו אפילו הורג את עבדו נידון בסיף וכל שכן בן חורין, ובאופן שאפשר להעמיס את הקל וחומר בפסוק עונשין מן הדין.
[52] למסקנת הגמרא נמצא שהמקור לחיוב רוצח בסיף נלמד מעגלה ערופה בצירוף הסברא של ברור לו מיתה יפה. ויש לדון האם לימוד זה נאמר רק לדעת מאן דאמר חנק חמור שלא יכל ללמוד "מנקום ינקם" לחייב את הרוצח סייף, או שמא לכולי עלמא זהו מקור החיוב של הרוצח. ובחמרא וחיי כתב שרבי יהודה הסובר שיש בסייף משום חוקות הגויים, נסמך על מסקנת הגמרא כאן שדין רוצח נלמד מעגלה ערופה ומצד ברור לו מיתה יפה, הרי שלא נאמר במפורש בתורה שמיתתו בסייף אלא מצד ואהבת לרעך כמוך, ואם כן הוקשה לו הרי יש בכך משום חוקות הגויים. ואדרבה רבי יהודה מודה שבדבר שיש לו מקור מהתורה כמו שריפה על המלכים שאין בזה חשש חוקות הגויים, אבל למיתה על ידי סייף לא מצינו מקור בתורה. [ואף שבעיר הנידחת נאמר חרב, הרי זה מתפרש גם לחרב וגם לסייף כמבואר לעיל] ומבואר מדבריו שלכולי עלמא מקור דין סייף ברוצח נלמד מעגלה ערופה כמסקנת הגמרא. והרמב"ם [רוצח א א] כתב, שהרוצח מיתתו בסייף מדכתיב "נקם ינקם". ומבואר שאף למסקנא למאן דאמר חנק קל שההלכה כמותו, הלימוד הוא מהנאמר "נקום ינקם". ועיין מזרחי על התורה [שמות כא כ] ובשירי הקרבן על הירושלמי [לא ב] כתב שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי.
[53] במצוות הנשרפים פירש רש"י שמשקעין אותו בזבל עד ארכובותיו כדי שלא יתנועע ותיפול הפתילה על בשרו, והקשה הרמ"ה לפי דבריו מדוע בנחנקים צריך להשקיעו בזבל הלא גם אם יתנועע אין בכך כלום. ולכן פירש שהחשש הוא שמא יתקלקל ברעי ויקלקל את הדיינים. ובלחם משנה [סנהדרין טו ג] כתב דכיוון שתקנו רבנן כן בנשרפין לא רצו לשנות בנחנקים. וראה בתפארת ישראל שפירש ששיקעוהו בזבל לבזותו ולכן גם בנחנקין עשו כן. ועוד יתכן שהחשש שכתב רש"י שמא תיפול הפתילה היינו שמתוך כך תתאחר מיתתו ויצטער יותר זמן עד שיכינו פתילה חדשה, ומטעם זה גם בנחנקין הניחוהו בתוך זבל כדי שלא תתעכב מיתתו.
[54] במצוות הנשרפין כתב רש"י שהקשה נועד לחנוק והרך כדי שלא יחבל בצוארו. אבל הירושלמי כתב שמניחין את הרך שמא ימות. והקשה השיירי קרבן [בירושלמי לא ב] מדוע בנחנקין הניחו סודר רך, הרי אדרבה עדיף שימות מהסודר הקשה ויחנק במהרה. ובלחם משנה הקשה כעין זה - מדוע צריך את הסודר הרך, הלא אין צורך שיפתח את פיו. אך על קושיתו כבר תירץ רש"י שצריך שלא יתנוול ולכך שמים סודר רך, אבל על דברי הירושלמי קשה, מדוע הניחו סודר רך, הלא אדרבה אין ענין למנוע את מיתתו. ובהערות על היד רמ"ה תירץ, על פי המבואר להלן בגמרא שצריך שתהא מיתת הנחנקין מיתה שאין בה רושם, ולפי זה צריך לומר שהניחו את הסודר הרך כד שלא יחבול בו הסודר הקשה ויהיה רושם של המיתה.
[55] גירסת הרמב"ם [סנהדרין טו ה] - וכורכין על צוארו. ופירש בדינא דחיי שהעדים עושים כן כדי לקיים יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו.
[56] רש"י הביא את הפסוק הנאמר לגבי אונן - וימיתהו ה', וקשה מדוע לא הביא את הפסוק שהוזכר קודם לכן [שם ז] אצל ער וימיתהו ה'.
[57] ומטעם זה כרכו את צוארו בסודר רך כדי שלא יחבל ותהיה מיתתו מיתה שיש בה רושם. וראה בהערה על המשנה.
גמ'. אימרתא בת טלי בת כהן שזינתה הואי, אקפה רב חמא בר טוביה חבילי זמורות ושרפה. אמר רב יוסף טעה בתרתי, טעה בדרב מתנה, וטעה בדתניא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם, בזמן שיש כהן יש משפט, בזמן שאין כהן אין משפט.
עיין בתוס' (ד"ה בזמן שיש כהן יש שופט) וז"ל המ"ל כדדרשינן בפרק הנחנקין (לקמן דף פז.) מלמד שהמקום גורם עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פי"ד מהל' סנהדרין הי"א) וז"ל אין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית והוא שיהיה בית דין הגדול שם בלשכה שבמקדש שנאמר בזקן ממרא לבלתי שמוע אל הכהן וגו' ומפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות והוא שיהיה בית דין הגדול במקומו עכ"ל. ומשמע מדברי הרמב"ם דישנן ב' דינים כדי לדון דיני נפשות: א) דבעינן ביהמ"ק קיים, ב) דבעינן שיהיו הסנהדרין במקומן בלשכת הגזית. ונראה דלפי הרמב"ם אע"פ שקדושת המקדש קיימת לעולם לו יצוייר שב"ד היו יושבין בזה"ז בלשכת הגזית מ"מ אינם יכולים לדון דיני נפשות דבעינן שביהמ"ק יהיה קיים וכהן בעבודתו. ועיין בתוס' במס' ע"ז (דף ח: ד"ה מלמד שהמקום גורם) וז"ל ויש לומר דדרשינן כל זמן שסנהדרין גדולה במקומה כדין אצל מזבח אז שופטים תתן לך בכל שעריך לשפוט דיני נפשות נסתלקו הם בטלו כל דיני נפשות עכ"ל, ומשמע דס"ל דיש רק הלכה אחת שאין דנים דיני נפשות אא"כ הסהנדרין במקומן בלשכת הגזית, וכן משמע קצת מהתוס' שלפנינו. אך מהרמב"ם מבואר דיש ב' דינים נפרדים – דין דבעינן ביהמ"ק קיים שכהן בעבודתו, ועוד הלכה בפנ"ע דבעינן שיהיו הסנהדרין במקומן בלשכת הגזית.
גמ'. תניא אמר להן רבי יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחקתיהם לא תלכו, ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לא מינייהו קא גמרינן. דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן והכתיב ובחקתיהם לא תלכו, אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא דכתיב ובמשרפות אבותיך וגו' לאו מינייהו קא גמרינן. והכא נמי, כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן.
עיין בתוס' (ד"ה אלא כיון דכתיב שריפה) וז"ל תימה דמשמע הכא דאע"ג דחוקה היא כיון דכתיב באורייתא שרי ובפ"ק דמסכת ע"ז (דף יא. ושם) פריך ושריפה חוקה היא והכתיב ובחקותיהם לא תלכו ומסיק לאו חוקה היא וי"ל דהתם קאמר לאו חוקה היא לשם עבודת כוכבים דאי הוי חוקה לעבודת כוכבים אפילו הוה כתוב באורייתא לא הוה מהני אבל הכא איירי בחוק העובדי כוכבים שלא לשם עבודת כוכבים דומיא דסייף דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי עכ"ל. ומבואר מדברי התוס' דיש חילוק בין חוקות העכו"ם שהם חוק לשם עבודה זרה דאזי אפילו אם כתוב בתורה יש איסור לעשות כמותן משום "ובחקותיהם לא תלכו", לבין חוקות העכו"ם שהם סתם מנהג בעלמא בלי שום טעם דאזי אם כתוב כן בתורה אין בזה איסור ובחקותיהם לא תלכו. ועיין בר"ן שכתב וז"ל אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנמוסי ע"א שמא ימשך האדם אחריהן כמותם, וכן נמי אם הכותיים נהגו באיזה מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי דאמרינן במסכת חולין (ע"ז:) אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא ומקשינן בגמרא בשלמא טוענו באבנים כי היכי דנכחוש חיליה אלא וסוקרו בסיקרא אמאי, ומתרץ כדתניא וטמא טמא יקרא כדי שידעו רבים ורבים יבקשו רחמים עליו. הרי נתבאר שהתלמוד לא היה תמה למה טוענין האילן באבנים דדבר טבעי הוא להכחיש האילן שאפשר שמחמת שכחו גדול משיר פירותיו והטעינה באבנים טוב לו מדרך הטבע, אלא סוקרו בסיקרא למה כלומר שזה הענין הוא מדרכי האמורי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון. ומתרץ כדתניא וטמא טמא וכו' וכן פי' הרמב"ם ז"ל עכ"ל. ומבואר דיש ב' אופנים באיסור "ובחוקותיהם לא תלכו", א) נימוסי העכו"ם שהעכו"ם עושין לשם עבודה זרה שלהן, ב) מנהג שטות שעושין איזה דבר בלי טעם. וי"ל דחוקות העכו"ם שעושין לשם ע"ז אסור לעשות לשם עבודת ה' ואפילו אם כתיב באורייתא, משא"כ חוקות העכו"ם שאינם לשם עבודה זרה אלא דהוי מנהג בעלמא בלי טעם מותר לעשותם אי כתיב באורייתא.
ועיין ברמב"ן עה"ת (דברים יב:ל) וז"ל כי הכתוב אומר לא תעשה כן לה' אלהיך - אם כן אינה אזהרה בעבודה לאלהיהם, רק שלא לעבוד השם הנכבד בעבודתם, כאשר נתן הטעם כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם וגו', אבל פירוש הפרשה, כי עד הנה צוה פעמים רבות כי בבואנו אל הארץ נעקור ע"ז ומשמשיה ונאבד את שמם, וצוה שנעשה זה מיד כאשר אנחנו יורשים אותם מיד, ועתה אמר כי כאשר יכרית ה' הגוים ההם מפנינו וישתקע שם ע"ז מן הארץ ונשב בארצם לבטח, לא נחשב בלבנו הנה הכרית השם מפנינו עובדי אלהים אחרים בעבור שהיו עושים כבוד בעבודה שלמה למעשה ידי אדם עץ ואבן, ואין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים כי כן אסר זבוח וקטור ונסוך והשתחואה בלתי להשם לבדו, והנהוג במלכים כי המתהדר בכבודם לתת עטרה בראשו או ללבוש לבוש מלכות כהם אחת דתו להמית, אם כן אעשה אני לשם הנכבד כאשר היו עושים הגוים לאלהיהם וייטב לפניו. לכן הזהיר, לא תעשה כן כי הדברים המתועבים לפניו היו עושים לאלהיהם, ולא אסרם מפני המעשה שהיה נכבד וראוי לעשותו לפני השם לבדו רק מפני הכונה שהיתה בהם לעבוד אלהות וכו' עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ן דיש לאו "לא תעשה כן לה' אלוקיך" לעבוד את ה' כדרך שהעכו"ם עובדים לע"ז שלהן. וי"ל דיש ב' איסורים בחוקות העכו"ם: א) איסור בחוקותיהם לא תלכו דקאי אמנהג שטות שעושין איזה דבר בלי טעם, ב) איסור לעבוד את ה' כדרך שהן עובדים לעבודה זרה שלהן.
וכן מבואר נמי מדברי הרמב"ם (פי"א מהל' עכו"ם ה"א) וז"ל אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים, לא ילבש במלבוש, המיוחד להן, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית, ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן, ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין, וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה עכ"ל. ונראה דיש ב' איסורים – איסור בחוקותיהם לא תלכו לעבוד כדרך שעובדים לע"ז שלהן, ואיסור השמר לך פן תנקש אחריהם דאסור לנהוג כמנהגי העכו"ם אפילו אם אין זה מנהג לשם עבודה זרה. ומש"כ הרמב"ם "ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם" היינו שאסור לעבוד את ה' כדרך שהן עובדים לשם עבודה זרה שלהן, ואסור לבנות בית הכנסת בצורה שדומה לבית ע"ז של עכו"ם.323
גמ'. איש פרט לקטן.
עיין בתוס' (ד"ה איש פרט לקטן) וז"ל אבל האשה מחייבא בביאת בן ט' שנים ויום אחד כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה.) ומייתי לה לקמן עכ"ל. ומבואר דלפי התוס' המיעוט ד"איש פרט לקטן" בא למעט קטן בן ט' שנים ויום א' שבא על אשת איש דאינו חייב חנק. ועיין בר"ן (דף נד. ד"ה איש פרט לקטן) דהקשה דלמה צריך דרשה "איש פרט לקטן" למעט קטן פחות מי"ג שנה דמילתא דפשיטא הוא דקטן פחות מי"ג שנה אינו בר עונשין וכדכתיב (דברים כא:כב) "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת" עד שיהיה איש, (וכן הקשה בחידושי רבינו יונה דף נב: ד"ה איש פרט לקטן). ותירץ רבינו יונה וז"ל אלא למעוטי מי שהוא פחות מבן ט' שנים ויום אחד שאין הנשכב חייב ואי לאו קרא הו"א דאפילו בבא פחות מבן ט' יתחייב עכ"ל. ומבואר דלפי רבינו יונה המיעוט בא ללמד דאשה אינה חייבת על ביאת פחות מבן ט' שבא עליה. וצ"ע בתוס' דלמה לן דרשה איש פרט לקטן למעט קטן בן ט' ויום א' מחיוב מיתה, דפשיטא דאינו בר עונשין.
וי"ל דסד"א דקטן יהרג דהא דילפינן מקרא ד"וכי יהיה באיש משפט מות והומת" דקטן לאו בר עונש מיתה הוא משום דקטן אינו בר דעת ואין מעשה עבירה שלו נחשב לעבירה במזיד אלא לשוגג, אמנם י"ל דסד"א דחייב בעריות משום דאיתא לקמן (סב:) "המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה", וסד"א דאף קטן חייב בעריות משום שנהנה, וקמ"ל הדרשה ד"איש פרט לקטן" דקטן פטור ולא אמרינן שחייב בעריות משום שנהנה.324
אולם אין להקשות לפי"ז א"כ למה קיי"ל דהמתעסק בעריות חייב קרבן, נימא דילפינן מגזה"כ ד"איש פרט לקטן" דליכא דין שההנאה מחייבת קרבן. דיש לומר דלא ממעטינן מהך קרא אלא גברא שאינו בר דעת כגון קטן דפטור מקרבן, אך שאני מתעסק דהגברא הוי בר דעת אלא דבאופן שמתעסק בעבירה אין העבירה מתייחסת אליו, אולם מאחר שנהנה מתייחס אליו המעשה וחשיב כמתכווין, ומשו"ה המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה.
ולכאורה לפימש"נ בתוס' דסד"א דקטן יתחייב מיתה בעריות מוכח דמעשה עבירה של קטן הוי מעשה עבירה אלא דפטור מעונשין, וסד"א דקטן חייב מיתה בעריות שכן נהנה. והגר"ח זצ"ל היה רגיל לומר דיש לקטן מעשה עבירה אלא דפטור מעונשים, והביא הגר"ח זצ"ל ראייה לזה מפסק הרמב"ם (פ"ט מהל' שגגות ה"ג) וז"ל בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא מביא קרבן, ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת עכ"ל. (והראב"ד השיג עליו דטעות הוא עיי"ש). ומוכח דהרמב"ם סובר דמעשה עבירה של קטן נחשב למעשה עבירה דמביא קרבן לכפר על חטאו, אלא דבעלמא קטן פטור מעונשין, ובשפחה חרופה יש גזה"כ שקטן הבא על שפחה חרופה מביא קרבן לכשיגדיל. ועוד הביא הגר"ח זצ"ל ראייה לזה ממ"ד דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו (יבמות קיד.), ומוכח דמעשה עבירה של קטן הוי מעשה עבירה ומשו"ה ב"ד מצווין להפרישו.
אך לכאורה יש לדחות את ראיית הגר"ח זצ"ל מפסק הרמב"ם דקטן הבא על שפחה חרופה חייב קרבן, דיש לומר דשאני עריות דקטן חייב מאחר שנהנה, ואע"פ דממעטינן איש פרט לקטן דפטור אף בעריות י"ל דשפחה חרופה שאני משאר איסורי עריות וקטן חייב כשבא על שפחה חרופה מגזה"כ משום שנהנה, משא"כ בשאר איסורים י"ל דאין מעשה עבירה של קטן נחשב למעשה עבירה. ועוד יש להעיר על דברי הגר"ח זצ"ל דעיין בגמ' יבמות (דף קיד. –קיד:) דיש סוגיא שלימה שדנה האם ב"ד מצווין להפריש קטן האוכל נבילות או דיש רק איסור להאכילו דבר האסור בידיים. ולכאורה צ"ע דאם מעשה עבירה של קטן הוי מעשה עבירה (וכדביאר הגר"ח זצ"ל), א"כ מה הסברא לומר שאין ב"ד חייבין להפרישו מאכילת נבילות וטריפות, והרי קא עביד מעשה עבירה.325 (וכמו"כ צ"ע לפימש"נ דיש לקטן מעשה עבירה היכא דנהנה, א"כ אכילת נבילות וטריפות הוי כחלבים דנהנה ואיך ס"ד שאין חייבים להפרישו מאכילת נבילות וטריפות והרי קא עביד מעשה עבירה).
גמ' אשת איש פרט לאשת קטן.
ופרש"י (ד"ה פרט לאשת קטן) וז"ל אשמועינן דקטן אין לו קדושין עכ"ל. וכתבו התוס' (ד"ה פרט לאשת קטן) וז"ל הא דאיצטריך קרא היינו במייעד לבנו קטן או בן ט' שבא על יבמתו וס"ד כיון דמדאורייתא רמיא קמיה ליחייב עלה משום א"א קמ"ל והכי מוקמינן לה בפ"ק דקדושין (דף יט.) עכ"ל. ועיין בסוגיא בקידושין (דף יט.) וז"ל אמר רבי זירא, תא שמע איש פרט לקטן, אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן, ואי אמרת מייעד, אם כן מצינו אישות לקטן, ואלא מאי אינו מייעד, אמאי קא ממעט ליה קרא, תיפשוט מינה דמייעד אמר רב אשי הכא, ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן, דמדאורייתא חזיא ליה, מהו דתימא כיון דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה, הבא עליה מתחייב באשת איש, קמ"ל עכ"ל. ופרש"י (שם ד"ה דמדאורייתא חזיא ליה) וז"ל כלומר זקוקה לו באותה ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה כדתנן (נדה דף מה) בן תשע שבא על יבמתו קנאה עכ"ל. וא"כ לכאורה מבואר להדיא בגמ' דממעטינן אשת קטן באופן שהקטן קנה אותה להיות אשתו דבא על יבמתו ואע"פ שחלה האישות הבא עליה פטור ממיתה, וצ"ע במש"כ רש"י בסוגיין דאשת איש פרט לאשת קטן אשמועינן דקטן אין לו קידושין.
ובישוב דברי רש"י, יש להקדים קושיית התוס' (קידושין דף יט. ד"ה ומדאורייתא חזיא ליה) וז"ל פי' בקונטרס דזקוקה לו וביאתו ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה וליטמא לה כדתנן (נדה דף מה.) בן ט' שבא על יבמתו קנאה, וקשה דזה אינו אלא מדרבנן ולפוסלה מן האחין כדתנן בהאשה רבה (יבמות דף צו:) עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול אבל ליורשה ולשאר דברים לא הויא כאשתו עכ"ל. ונראה ליישב קושיית התוס' דמהדרשה "אשת איש פרט לאשת קטן" ילפינן דאע"פ שיש אופנים שקטן יכול לעשות חלות אישות מ"מ אין זה חלות אישות גמורה כמו אישות דגדול, דאין האישות של קטן מחייב מיתה, ומשו"ה הבועל את אשתו אינו חייב מיתה. ולפי"ז יש ליישב קושיית התוס' דאע"פ שקטן הבא על יבמתו קונה אותה מדאורייתא וצריכה גט מה"ת, מ"מ עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול דניבעי נמי חליצה ואינה מותרת בגט בלבד מאחר דחלות אישות דקטן אינו אישות גמורה, ולא פקע בגט בלבד ועדיין נשאר עליה זיקה אא"כ עושה חליצה. ולרש"י קטן הבא על יבמתו צריכא חליצה וגט מה"ת ודלא כמאמר בגדול דבעי גט רק מדרבנן. וי"ל דזוהי נמי כוונת רש"י בסוגיין שכתב דאשמועינן דאין קידושין לקטן, דרש"י סובר דהא דאין אישות לקטן כלל היינו דוקא חלות אישות דתלוי בדעת וכגון קידושין, ואילו ביבום דחל חלות אישות ע"י הביאה בלי דעת (וכגון שבא על יבמתו בשוגג או באונס) אזי חל מקצת אישות לקטן, ובעי חליצה וגט מה"ת326. משא"כ תוס' נקטו דאין אישות לקטן כלל ר"ל דקטן מופקע מחלות אישות לגמרי ואף חלות אישות שחלה בלי דעת לא חל לקטן.
323 ורבינו זצ"ל אמר דלפי"ז יש איסור ובחקותיהם לא תלכו להתפלל בבית הכנסת שאין בו מחיצה ויושבין גברים ונשים ביחד בערבוביא, וכן לנגן באורגן בתפילה בבית הכנסת דזה דומה לדרכי עבודה זרה בבית ע"ז של עכו"ם.
324 וכן מבואר בריטב"א קידושין (דף יט. ד"ה איבעיא להו מהו שייעד אדם לבנו קטן כו' עד ואיש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לקטן) וז"ל הא דקתני רישא איש פרט לקטן פירש הראב"ד ז"ל דהיינו קטן ממש פחות מבן י"ג שנה ויום אחד דומיא דקטן דסיפא, ולמיפטר קטן הבועל איצטריך סלקא דעתך אמינא בעריות לחייב שהרי ביאתו ביאה ודומיא דמתעסק בעריות שהוא חייב מפני שנהנה, קמ"ל דכיון דקטן הוא אינו בר עונשין ואפילו בזו עכ"ל.
325 ועיין בקרן אורה (יבמות דף קיד. ד"ה אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו) שכתב וז"ל ומסיק הש"ס דלר"י ספוקי מספקא ליה. והיה נראה דלמ"ד דב"ד מצווין להפרישו האיסור חל גם על הקטן, אלא דהתורה פטרתו מעונשין מפני קטנותו. אבל הב"ד מצווין להפרישו מאיסורא, ולמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו ליכא איסור על הקטן כלל. אלא דהגדולים מוזהרים שלא להאכילו בידים עכ"ל. ומבואר דהקר"א תלה את הנידון בגמ' האם ב"ד מצווין להפריש קטן האוכל נבילות או רק שאסור להאכילו בידיים - דחל איסור נפרד להאכיל איסור בידיים לקטן, האם חל לקטן מעשה עבירה אלא דפטור מעונשין דאזי י"ל שב"ד מצווין להפרישו וכטענת רבינו זצ"ל או דליכא מעשה עבירה לקטן כלל וחל רק איסור נפרד שלא להאכילו מאכ"א בידייים משום דאתי למיסרך.
326 ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' יבמות דף נא. ד"ה ביאת בן תשע דכמאמר שויה רבנן.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
209ימים לסיום הש״ס