אבל מטמא הוא למת מצוה. והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תורה: שב ואל תעשה שאני. דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו כגון תקיעת שופר ולולב בשבת וסדין בציצית ודכוותייהו טובא ביבמות (דף צ:) אבל מעקר בידים לא והלובש כלאים עוקרו במעשה ממש שהוא לובשו וטומאת גופי' שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה דקא מעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שב ואל תעשה הוא היינו טעמא דלא גמרינן מיניה דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה דמעיקרא כשנכתב ל''ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים אבל השבת אבדה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות ע''כ היינו דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתו תדחה המצוה אבל כלאים דבמעשה ידיו ידחה הזהיר באזהרתו: בנזיקין הוה. לא היו גדולים בכל גמרא של ד' סדרים אלא בתלתא בבי שלנו והאי מילתא נקט הכא משום דמיירי שמוסרין נפשם על קדושת השם ועד השתא איירי נמי במי שמבזה עצמו על קדושת השם לפשוט כלאים בשוק: האשה שכובשת ירק או זיתים שכבשן בטרפיהן. משנה היא במס' עוקצין: טהורים. שמוסקין זיתים עם העלין כדי לאחזן בהן דהוו להו עלין יד לזיתים להביא להם טומאה כדאמרינן בהעור והרוטב (דף קיח.) שהיד מביאה טומאה על האוכל ואם כבשן בטרפיהן בחומץ בטלה תורת יד מן העלין לפי שהכבישה מרקבתן ומרככתן ואינן ראוין שוב לאחוז בהן: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. כלומר טעם המשניות הללו קשה עלי ככל הקושיות שהיו שני רבותי מתקשין בהן בכל הגמ': בתליסר מתיבתא. בי''ג פנים יש בינינו משנה וברייתא של ששה סדרים ומסכת עוקצין גם היא בי''ג פנים כגון משנת רבי ור' חייא ומשנת בר קפרא ולוי ותנא דבי שמואל והכי אמרינן במסכת נדרים (דף מא.) רבי מתני הלכתא בי''ג פנים: כרבלתא. שם לבוש חשוב כמו פטשיהון וכרבלתהון (דניאל ג): מתון מתון. לשון מאתן: ד' מאות. ב' פעמים ב' מאות כלומר השם גרם לי לשון אחר מתון מתון לשון המתנה אם המתנתי הייתי משתכר ד' מאות זוז: כי קאקי חיורי. אווזים לבנים: ר' יוחנן. אדם יפה תואר היה דאמרי' בהשוכר את הפועלים (דף פד.) שופריה דר' אבהו מעין שופריה וכו': עולי עין. מסולקין מן העין שאינה שולטת בהן: שלא רצתה לזון. ליהנות מאשת אדוניו: מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורים מק''ש. שהיא מצות עשה שהזמן גרמא וקי''ל בקדושין (דף כט.) דנשים פטורות מדאורייתא ותפילין נמי מ''ע שהזמן גרמא דסבר לילה ושבת לאו זמן תפילין נינהו: קטנים. אפי' קטן שהגיע לחנוך לא הטילו על אביו לחנכו בק''ש לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק''ש:

לא יטמא אפי' עושה פסחו גרידא וא''ת מהיכא פשיטא ליה אמרת לא יטמא וי''ל כדפירש''י דלא אתי עשה שאין בו כרת כטומאת קרובים וידחה עשה שיש בו כרת כגון עושה פסח וגם מילה שייך בה כרת וא''ת התם דפריך על מעשה דיוסף הכהן מנ''ל [לתלמודא] דהכא מיירי בעושה פסחו לחוד וי''ל מדלא כייל גבי עושה פסחו כמו גבי אחרים מי שהיה נזיר וכהן הדיוט דמעיקרא נקט נזיר לחוד ואח''כ נזיר וכהן הדיוט וכו' וא''ת מנא ליה (לתלמודא) דהאי קרא בעושה פסחו ולמול את בנו הא קרא כתיב בנזיר וי''ל אם אינו ענין בנזיר דהא כתיבי פסוקים אחרים דמטמא במת מצוה תנהו ענין להולך לשחוט פסחו וכו'. והשר מקוצי מיישב פירש''י דמיירי הכא דיש בו כל הקדושות הללו כו' ומ''מ פריך התם גבי יוסף הכהן דע''כ אף בעושה פסח גרידא אינו רשאי לטמא דאי ס''ד עושה פסח מטמא לקרובים. ולאחותו למה לי למימר דמטמא למת מצוה כיון דמטמא לקרובים אלמא עושה פסחו אינו מעלה עליו שום חומרא טפי א''כ פשיטא דמטמא למת מצוה וכי תימא מכל מקום צריך קרא דמטמא למת מצוה מפני שיש בו ג' קדושות נזיר וכהן ועושה פסח ולעולם אימא לך דעושה פסח גרידא מטמא לקרובים לא היא דהא כבר שמעינן מלאביו ולאמו ולאחיו דנזיר וכ''ג לא מהני מידי למת מצוה א''כ ע''כ קראי לא אצטריכו אלא למעלה דפסח ולמה לי פשיטא דאי מטמא לקרובים כ''ש למת מצוה ואע''ג דאצטריך קרא דלאמו לכהן הדיוט ונזיר דמטמא למת מצוה אע''ג דכתב קרא דמטמא לקרובים ואצטריך קרא שהן ב' קדושות אע''ג דשמעינן כבר דמעלה דנזיר לא מהני מידי למת מצוה מלאביו ה''מ כהן דקדושתו קדושת עולם ומשום הכי יש לנו לומר כי יש לו שתי קדושות דטפי קדושה ולכך אצטריך קרא אבל עושה פסח שקדושתו לפי שעה אם אתה מתיר לו לקרובים ה''ה למת מצוה מכ''ש דמאי חזית ליתן לו קדושה טפי גבי מת מצוה יותר מן הקרובים. א''נ יש לפרש בקוצר הברייתא מדתניא גרידא על ישראל נזיר ואח''כ נזיר וכהן הדיוט ואח''כ נזיר וכ''ג וא''כ מסברא יש לנו לומר (כי יש) דאינו מטמא לקרובים כמו נזיר וכלהו אינך ודוק מעצמך: שב ואל תעשה שאני. וא''ת נזיר וכ''ג קום עשה הוא דיטמא למת ותירץ רש''י דקרא גלי לן דלאו דלא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה ולא נהירא דא''כ כל מקום דאמרי' שעשה דוחה ל''ת לקרי שב ואל תעשה וכו' והיאך קרי ליה דחייה אימא שאינו דחייה דהתם לא נאמר הלאו ועוד דהא מילה ותמיד ופסח דדחו שבת כדאמרינן פרק אלו דברים (פסחים דף סט:) אלמא מקרי שפיר דחייה. אלא נראה דמנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל: זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים. פירש הקונטרס כיון דכבשן בקדרה בטלים מתורת יד להביא טומאה ולא נהירא דא''כ מאי האי דקאמר עלה שלא נכבשו אלא למראה מה נתינת טעם יש דבטלינהו מתורת יד לכך נראה לפרש דטהורים משום דאותן עלין לא חשיבי אוכל שאינן ראויין לאכילה אלא ע''י אותה כבישה בקדרה שלא נכבשו אלא למראה כלומר מה שכבש העלין עמהן לא כבשן אלא להראות שהזיתים נאים וחדשים ומשום הכי טהורים. אבל כבשן להיות ראויין לאכילה משעה שיהו מתוקנין לראיית אכילה טמאים: תליסר מתיבתא. יש מפרשין תליסר ישיבות יש בנו וקטנים פטורין מק''ש. פירש הקונטרס קטן שהגיע לחנוך ולא נהירא דהא פ' לולב הגזול (סוכה דף מב.) אמרי' קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין אלמא כשהגיע לחנוך דשייכי ביה תפילין חייב בתפילין ובק''ש נמי יש לחייבו יותר מסתמא מדאשכחן התם קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ופסוק ראשון של ק''ש ונראה לר''ת דמיירי בקטן שלא הגיע לחנוך ומיהו סיפא דקתני וחייבין בתפלה היה ר''י ר''ל דמיירי בקטן שהגיע לחנוך דאי לא הגיע לא הוו להו לחייבו בתפלה ולא נהירא דאם כן לא הוו להו קטנים דומיא דנשים ועבדים שפטורים בכל ענין וקטנים אינם פטורים אלא בשלא הגיע ואין יודע לשמור תפיליו ופי' ר''ת דודאי איירי הכל בקטן שלא הגיע לחנוך וחייבין דסיפא קאי אנשים ועבדים לחוד אבל קטנים פטורים מכל וכל כיון דלא הגיע לחנוך וא''ת א''כ אמאי תנא קטנים בהדי נשים ועבדים כיון דאין שוין כדפרישית וי''ל דכן דרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחנוך כמו נשים ועבדים וקטנים פטורים מסוכה (סוכה דף כח.):

הא ברייתא אהא קרא קיימא דאזהר ביה רחמנא לנזיר מליטמא כדכתיב (במדבר ו׳:ז׳) לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא זה שדבר הכתוב בכל אלו הקרובין צריך היה הדבר להזכיר את כולם שאי אפשר שיזכיר דבר שאין בו תלמוד כדכתיב (דברים לב) כי לא דבר רק הוא מכם ואין לנו דרך לידע לאיזה תלמוד נכתבו כולם אלא מקבלת החכמים ז"ל לפי שאם באנו לעיין בהם מדרך דעתנו היה עולה על לבנו כי בהזכירו את האב שמעלתו למעלה מכולם והאם עם הבנים חייבים בכבודו לא היה צריך להזכיר את השאר והיינו אומרים אם הזהיר הכתוב מליטמא לאב שהוא עדיף מכולם כל שכן לשאר קרובין שהם פחותין ממנו ולא היינו יודעין מה צורך היה לו להזכיר האם והאח והאחות עד ששמענו קבלה של חכמים שביררום ופירשום ואמרו כי לאביו ולאמו צריך הדבר להזכיר את שניהם שאם היה מזכיר את אחד מהן לא היינו למדין ממנו חברו לפי שכל אחד מהם יש לו מעלה מיוחדת לו ואינה כחברו שהאב עדיף מן האם שבנו מיוחס אחריו ולא אחר האם והאם יש לה יתרון על האב מפני שהיא ודאי אמו ואביו אינו ודאי אלא חזקה שאפשר שתזנה אמו ותהר לזנונים ויהיה זה הבן מאיש אחר זולתי בעלה ולפיכך הוצרך לומר לאביו ולאמו ואיתא במסכת נזיר בפרק כהן גדול ונזיר אינן מטמאין לקרוביהן (דף מט) לאביו ולאמו למה לי צריכא דאי כתב רחמנא אביו הוה אמינא היינו טעמא דלא מיטמא ליה משום דחזקה בעלמא הוא אבל אמו (היא) דודאי ילדתיה ליטמא לה ואי כתב רחמנא אמו הוה אמינא אמו היא דלא מיטמי לה דלא אזיל זרעה בתרה אבל אביו כיון דאמר רחמנא (במדבר א׳:ב׳) למשפחותם ולבית אבותם אימא ליטמי ליה קמ"ל ועוד אמרו (שם דף מח) אם הוצרך לומר אביו ואמו למה הזכיר עוד את אחיו והלא אין צריך להזכירו מפני שהוא נלמד מאביו ואמו זה שהזכיר את אחיו לא לצורך עצמו נאמר אלא ללמד על מת מצוה שאין לו קוברין נאמר שמותר לנזיר להטמא לו ולהתעסק בקבורתו כדתניא לאחיו אינו מיטמא אבל מטמא למת מצוה ונשתיירה עדיין אחותו ושאלנו עליה למה הוצרך הכתוב עוד להזכירה ולאחותו מה תלמוד והשבנו כי הוצרך להזכירה ללמוד ממנה תוספת תלמוד שהנזיר אפי' אם היה הולך לעשות מצוה ונזדמן לו מת מצוה שיניח את המצוה שהיה סובר לעשותה ויטמא למת מצוה ויתעסק בו עד שיקברנו ולפיכך הזכיר הכתוב את אחותו כי כשהזכיר אחיו למדנו כי הנזיר מטמא למת מצוה בזמן שאינו מתעסק למצוה אחרת והוצרכנו עוד לידע אם בזמן כשהוא עוסק במצוה יניחנה ויתעסק במת מצוה אם לאו אתא ולאחותו ללמד כי מת מצוה קודם כמו שאמרו הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו' ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה ודרשינן ליה תו בדרך אחרת לאביו לאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה ולאמו שאם היה כהן והוא נזיר לאמו לאמו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה לאחיו שאם היה כהן גדול והוא נזיר לאחיו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט פסחו ולמול את בנו כו' מכל מקום ולאחותו בא ללמדנו מה שכבר הזכרנו:

ואילו רב יהודה כי מטי גבי האשה שכובשת ירק בקדרה. זו המשנה בתחלת פרק שני דמסכת טהרות.

שב ואל תעשה שאני. ואם תאמר והא דחי מת מצוה לאו דכהן ונזיר. יש לומר דההוא לא בטול לא תעשה הוא, דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה. אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למדחי עשה דקרובים, ואפילו הכי לעשה דמת מצוה לא דחי, אלמא משום כבוד הבריות דאלים הוא. ואינו מחוור שהרי תמיד ופסח קאמר בפסחים (סט, ב) אלו דברים דוחין את השבת, אף על פי שלא מצינו מעולם שאסרה אותן התורה בשבת. אלא יש לומר דמכהן ונזיר לא מצי פריך, דאי מכהן איכא למימר שאני התם דלאו שאינו שוה בכל הוא. ואי מנזיר שאני נזיר דאיתיה בשאלה. ויש נוסחאות דמקשי בהדיא מכהן גדול ומפרק ליה משום דלאו שאינו שוה בכל הוא.

מתני': נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין. וטעמא דנשים ועבדים, משום דקריאת שמע ותפילין הוו מצות עשה שהזמן גרמא. והוא הדין בכל שאר מצות שהזמן גרמא, אלא משום דאיירי לעיל בפטור קריאת שמע בעוסקים במת תנא הכא קריאת שמע. ומשום דבפרשת שמע איכתבה מצות תפילין נקט ליה נמי בהדה, וחייבין בתפלה ומזוזה וברכת המזון משום דתפלה באה אחר קריאת שמע נקט נמי תפלה, ומזוזה וברכת המזון דכתיבי בקריאת שמע, מזוזה דכתיב (דברים ו, ט) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, וברכת המזון מדכתיב ביה (שם יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת.
וקטן שפטור מקריאת שמע ומן התפילין, פירש רש"י ז"ל: אפילו קטן שהגיע לחינוך, וטעמא דקריאת שמע מפני שאין זמנו ארוך כל כך והוא אינו מצוי אצל אביו בכל עת שירגילהו לכך, ותפילין מפני שאינו יודע לשמור תפליו שלא יפיח בהן. ונראה שהזקיקו לרבנו ז"ל לפרש כן דאי בשלא הגיע לחינוך מאי שנא הני, אפילו מכל מצות האמורות בתורה ואפילו מן התפלה נמי פטור. ומכל מקום אין פירושו מחוור, דאי בשהגיע לחינוך אביו קונה לו תפילין כדאמרינן בסוכה (מב, א) קטן היודע לשמור תפליו אביו מניח לו תפילין. ויש לתרץ דהכא נמי בסתם תינוק שאינו יודע לשמור תפליו, והיינו דקתני התם יודע לשמור תפליו הא בסתם תינוקות אף על פי שהוא כבן תשע כבן עשר אם לא ראינוהו זריז ונזהר בפני עצמו לא.
ור"ת ז"ל פירשה בשלא הגיע לחינוך, וחייבין בתפלה וברכת המזון לאו אקטנים קאי, אלא אנשים ועבדים. והני דנקט הכא כבר כתבתי דמשום דאיירי בקריאת שמע שכתוב בו תפילין ומזוזות נקט להו והוא הדין לשאר המצות בקטן שהוא פטור כל שלא הגיע לחינוך. ומכל מקום משום דאיכא אחריני דקטן חייב בהן אפילו קודם שהגיע לחינוך כגון סוכה דאמרינן (סוכה כח, א) קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, קתני הכא דבאלו פטור.

אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא לקמאי דאיתרחיש להו ניסא וכו'. והאי מילתא נקט הכא משום סופה מעשה דרב אדא שמצוה לפשוט כלאים בשוק:

ידות האוכלים מביאות טומאה לאוכלים ר"ל שאם נטמאת היד נטמא האוכל באותה טומאה עצמה כאלו נגעה באוכל, ואם נכבש בחומץ או נשלק במים היד עם האוכל הואיל ואינה ראויה לאחוז בה עוד בטלה לה מתורת יד ולא נטמא האוכל בטומאתה אלא מתורת מגע הראשון לשני וכן כלם על הסדר, והירק בית יד שלו הקלח, והזיתים בית יד שלהם העלים, ואם כן כל שהאשה כובשת ירק בקדרה או זיתים שכבשן בטרפיהן ונגעה טומאה בקלח של ירק או בעלה של זית לא נטמא האוכל בטומאת היד, ויש מפרשים שכבשן בטרפיהן שאין העלים נותנים טומאה כלל לזיתים אף מראשון לשני מפני שאינו לא יד ולא אוכל והוא שאמרו במסכת עוקצין (משנה, עוקצין ב, א) שאין העלים נקראים יד כלל, וכן גדולי המחברים נראה שפירשו זו של כובשת ירק בדרך זה שאם היתה הקדרה מלאה כבשין ויצא עלה חוץ לקדרה ונגע ראשון בעלה שחות לקדרה במקום הנגוב, אע"פ שיש בעלה כביצה הוא טמא והכל טהוא חזר לקדרה טמא את המשקין שבה ונטמאה הקדרה וכל הכבשים, ואם נגע בעלה שחוץ לקדרה והיה בו משקה אם יש בעלה כביצה הכל טמא שהעלה מטמא משקים שעליו והמשקה מטמא כל משקים שבקדרה והקדרה:

המשנה הרביעית נשים ועבדים וקטנים וכו' כונת המשנה לבאר החלק השני ר"ל הפטורים מצד עצמן ר"ל מצד שאינם מחוייבים בדבר ואמרו על זה נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש ומן התפלין וטעם הדבר שהרי ק"ש מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות והוצרך ללמדה בק"ש מפני שמצד שיש בה מלכות שמים ר"ל ייחוד השם הייתי סבור לחייבה וכן בעבדים כנענים שמלו וטבלו לשם עבדות שהם על מדרגה אחת עם הנשים וכן הדין בתפלין יש להם זמן קבוע שלילה ושבת אינו זמן תפלין, וכן הדין בכל מצות עשה שהזמן גרמא אלא דאגב ק"ש נקטניהו לתפלין דשייכי בהדה, וכן שהייתי סבור לחייבן מהירש תפלין למזוזה וכן בחיוב דנקט תפלה ומזוזה מהאי טעמא הוא שהמזוזה נזכרת בפרשת שמע עם התפילין ותפלה נמי בהדי ק"ש שייכא וברכת המזון דנקט משום דבפרשה שניה כתיב ואכלת ושבעת, וקטנים יש שפירשו בו אפילו הגיע לחנוך ונראה לי לפרש שהן פטורין מן הדין אבל מכל מקום מתורת חנוך אדם חייב לחנכן בכלה ובברכותיה ושלא הגיע לחנוך כל שיודע לדבר מחנכו בפסוק ראשון כמו שביארנו בסוף לולב הגזול.
ומה שאמרו וחייבים במזוזה ותפלה וברכת המזון לא על הקטנים הוא חוזר לומר כן אלא על נשים ועבדים וטעם הדבר שהרי מזוזה וברכת המזון אין להם זמן ידוע וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות והוא הדין בעבדים.
ותפלה יש שפרשו הטעם מפני שהתפלה מצות עשה מן התורה וקביעות זמנים שלה מדברי סופרים אבל מן התורה אין לה זמן קבוע והלכך נשים חייבות ויש שפרשו שאף התפלה עצמה אינה מן התורה אלא מדברי סופרים ואחר שגוף המצוה מדברי סופרים והם הם שנתנו לה זמן קבוע היה לנו לפטור את הנשים אלא טעם הדבר פרשוהו בירושלמי כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו, יש שפרשו משנה זו קטנים האמורים בה בענין אחר וזה נראה לי יותר, ומפני זה נראה לי שכתבו גדולי המחברים דרך פסק שמלמדים את הקטנים לקרותה בעונתה ולברך לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות:

ויש מפרשים במה שאמרו וחייבים בתפלה אף על הקטנים וטעם החלוק שבינה ובין ק"ש הוא שק"ש אין זמנה ארוך ואין הבן מצוי אצל אביו בשעתה אבל תפלה זמנה ארוך ותפלין שהוא פטור מפני שאינו יודע לשמור תפליו בנקיות שלא לישן בהם ושלא ליכנס בהם לבית הכנסת אע"פ שהגיע לחנוך לקצת דברים, שהחנוך חלוק להרבה מינים כל אחד לפי ענינו כמו שביארנו בראשון של חגיגה, ובברכת המזון שהוא חייב מתורת חנוך אף היא מפני שבשעת אכילה מצוי הוא אצל אביו, הא מזוזה מיהא לאו אקטנים קאי, ואחרוני הרבנים פירשו קטנים שבמשנתנו בשלא הגיעו לחנוך וחייבין לא לקטנים קאי ועיקר הדברים דקטנים דמתני' ושגר לישן הוא שאף בהגיע לחנוך חייבים הרי אין החיוב אלא על אביהם אלא אגב נשים ועבדים נקט קטנים, זהו ביאור המשנה וכן הלכה, ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

שב ואל תעשה שאני. פרש"י ומטומאה גופיה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למ"מ דלאו שב ואל תעשה הוא היינו טעמא דלא גמרינן מינה דהתם לאו דכבוד הבריות דוחה לא תעשה דידה דמעיקרא כי כתיב לא תעשה לאו על מת מצוה נכתב אבל השבת אבידה ופסח לכל ישראל נאמרו ואצל כבוד הבריות נתנו לידחות. ולא נהירא שהרי בתמיד ופסח שדוחין שבת קתני בפרק אלו דברים [דף ס"ט:] דוחין את השבת וקרי ליה דחי' אע"פ שלא אסרתן תורה מעולם בשבת, וי"ל דלא ילפינן מנזיר וכהן דבכל חד מינייהו יש צד קולא דמה לנזיר שכן ישנו בשאל' ומה לכה"ג שכן לאו שאינו שוה בכל הילכך כל אחד מהן קל הוא ונדחה מפני כבוד הבריות ולא שייך הכא למילף מבינייהו:

שב ואל תעשה שאני. וא"ת והא אמרינן בפ' שבועת העדות [דף ל'.] האי צורבא מרבנן דידע סהדותא לא ליזל קמי דיינא דזוטר מיניה וה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה וגו' אלמא אפילו בשב ואל תעשה לא דחינן איסורא מפני כבוד הבריות, וי"ל דשאני הכא גבי מת מצוה שגנאי גדול הוא שהמת יהא מוטל בבזיון הילכך דחינן אפילו איסורא, והאי דמדמי ליה תלמודא למוצא כלאים בבגדו לפי שגם זה גנאי גדול שאין לך מתועב ומשוקץ יותר ממי שמהלך ערום בשוק, והאי דפריך הכא מהשבת אבידה מכ"ש פריך דאע"פ שאין כאן גנאי כ"כ דחי להשבת אבידה, א"נ ההיא דשבועות אם לא ילך להעיד תעשה העבירה על ידו שיתירו אשת איש הילכך יש לו לילך דאין חכמה אבל הך דשמעתין אין שום עבירה נעשית על ידו אלא הוי שב ואל תעשה, אבל לבישת כלאים כל זמן שלובשו הוי מעשה:

האשה שהיתה כובשת ירק בקדרה. משנה היא בפ"ב דטהרות ומשנה ארוכה היא ואין לפרשה כאן:

זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים. משנה היא בפ"ב דעוקצין וכך היא שנויה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין לפי שלא כבשן אלא למראה, פי' שיהא נראה הזיתים לחים וחדשים כשכבש העלין עמהם ומשום הכי טהורין ואם נגע בעלין לא נטמאו הזיתים ואין עליהם לא תורת יד ולא תורת שומר:

ואנן צווחין ולא אשגח בן. בתענית בפרקא דחסידי קאמר אלא מה יעשו פרנסי הדור שאין דורן יפה:

ויתיב אשערי דטבילה. הא דאמר בערבי פסחים [דף קי"א ע"א] האי מאן דפגע בנשי בעידן דסלקי מטבילתן אי איהי קדמא ומשמשא אחזא ליה לדידיה רוח זנונים, היינו בפוגע בהן אבל הכא היה יושב במקום אחד, א"נ התם מיירי כשעולה מן הנהר ע ערומה:

מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש. פרש"י בקטן שהגיע לחינוך איירי, ומ"מ פטור הוא מק"ש לפי שאינו (יודע) מצוי אצל אביו בעת ק"ש ומתפילין לפי שאינו יודע לשמור גופו, ולא נהירא לר"ת דהא אמרינן בפרק לולב הגזול [דף מ"ב ע"ב] קטן היודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין והיינו חינוך דידיה אלמא כשהגיע לחינוך חייב בתפילין, וכן בק"ש אמרינן קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ומפרש מאי תורה פסוק ראשון של ק"ש, ופר"ת דבלא הגיע לחינוך איירי וחייבין דסיפא קאי אנשים ועבדים לחוד אבל קטנים פטורים מהכל כיון דלא הגיעו לחינוך ודרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחינוך לענין פטור וגבי סוכה נמי תניא הכי:

בא"ד יש לנו לומר כשיש לו שתי קדושות כו' על כל ישראל נזיר ואח"כ נזיר וכהן הדיוט ואח"כ נזיר וכ"ג ואם כן כו' כצ"ל:

פירש"י בד"ה שב כו' אבל מעקר כו' היינו טעמא דלא גמרינן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וקטנים פטורים כו' וחייבין בתפלה היה ר"י ר"ל כו' ולא נהירא דא"כ לא ה"ל קטנים דומיא כו' עכ"ל דכיון דבין פטורין דרישא ובין חייבין דסיפא איירי בקטנים א"כ פטורין דרישא בקטנים לא הוה דומיא כו' וכן יש להקשות בחייבין דסיפא דלא הוה קטנים דומיא דנשים ועבדים דחייבין בכל ענין וקטנים אינן חייבין אלא בהגיעו לחינוך אבל לפיר"ת ניחא דמתני' לא איירי בקטנים אלא בלא הגיעו לחינוך וחייבין דסיפא לא קאי אלא אנשים ועבדים הוה שפיר קטנים דומיא דנשים ועבדים בכל ענין דמיירי ביה מתני' דהיינו בשלא הגיעו לחינוך אבל הגיעו לחינוך לא איירי מתני' כלל ודרך התנא לשנות קטנים לענין פטור בלא הגיעו לחינוך גבי נשים ועבדים כמו בסוכה אבל לענין חיוב דהגיעו לחינוך לא מצינו דתני קטנים גבי נשים זהו הנראה מכוונת דבריהם ועיין ברא"ש ובמרדכי וק"ק ה"ל להקשות לפיר"י דחייבין דסיפא איירי נמי בקטנים ובהגיעו לחינוך אמאי קתני ליה גבי תפלה ה"ה דה"מ למתני הכי גבי ק"ש ותפילין וכן גבי תפלה ה"מ למתני פטורין בלא הגיעו לחינוך אבל לר"ת ניחא דלא איירי כלל בסיפא בקטנים ודו"ק:

ואנן קא מתנינן בעוקצין כו'. דרב יודא אזיל לשיטתו דאמר בפ' המניח (בבא קמא ל.) מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין ומסיים ואמר ואנן קא מתנינן בעוקצין י"ג כו" דמסכת עוקצין היא סופה של ש"ס משנה ועיין מ"ש בחדושינו סוף הוריות ששאלו ר"מ ור"נ את ר"ג בעוקצין:

דהות לבישה כרבלתא כו'. פירוש בערוך בגד אדום כגון כרבלתא דתרנגולא שאין דרך בנות ישראל להתכסות בו שהוא פריצות ומביא לדבר עבירה עכ"ל:

מתון מתון. עפירש"י ועוד י"ל דקאמר לה הכי לפי ששמוה לה בדיני ישראל דתנן בהחובל (צ.) פרע ראש האשה בשוק נותן לה ד' מאה זוז ולזה א"ל שגם שדינינו כן לאשת ישראל דיש לה בושת מתון מתון שהוא שם כותית ד' מאות זוז שוה בושתה של ראשה פרועה שהרי דרכן בכך וק"ל:

אל תקרי עלי עין אלא עולי כו'. מפורש בפ' הפועלים ופ' יש נוחלין:

גמרא ואנן קא מתנינן שיתא כו' כי הוה שליף חד מסאניה כו' זרעא דשפירי כוותי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שב ואל תעשה כו' נתנו לדחות על כרחך היינו דדחייתן אינה כו' כצ"ל:

בד"ה האשה וכו' עוקצין הס"ד:

בד"ה בתליסר כו' והכי אמרינן כו' כצ"ל:

בד"ה כרבלתא שם לבוש חשוב כו' נ"ב בערוך פי' מלבוש אדום כעין כרבלתא דתרנגולא ואין דרך בנות ישראל להתכסות בו שהוא פריצות ומביא לדבר עבירה עד כאן ולפירש"י נראה בעיני שהפריצות היה שהלכה במלבוש חשוב לשוק בלא כסוי סרבל וק"ל:

בד"ה מתון לשון מאתן הס"ד:

תוס' בד"ה אמרת לא כו' מנא ליה דהכא מיירי בעושה כו' כבר דמעלה דנזיר כו' יש לנו לומר כי יש כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה שב וא"ת. נ"ל דרש"י יישב במתק לשונו קושייתם. והוא כיון דאיסור טומאה לאחר שכתב לנפש לא יטמא מיד תבר לגזיזיה וכתב כי אם לשארו כו' לכן אמרינן דכמו דלקרובים לא נאסר מעולם כן מכל מה שנדחה איסורו אמרי' דשם לא נאמר האיסור וכן בנזיר כיון דדרשינן לאביו לדיוקא דאבל מטמא הוא למ"מ הוי כאלו כתיב מפורש על נפש מת ל"י כי אם למ"מ ור"ל דשם לא אמרתי לך איסור זה. וכמו כן נאמר הא דדרשינן לאמו לענין כהן ונזיר לדיוקא. והוה דומיא דטומאת קרובים:

רש"י ד"ה בנזיקין. אלא בתלתא בבי. הוא כמו דהא דאמרי' בע"ג ז' א' כולה נזיקין חדא מסכתא היא דר"ל התלתא בבי לבד. כי שם המסכתא דג' בבי הוא נזיקין. כשם הסדר וכמו דבסדר טהרות יש ג"כ מסכת בשם זה:

גמרא א"ל רבנן לא קמסתפי מר מעינא בישא. הא דלא קא"ל מיה"ר כדלעיל בר"ג היינו דר"ג ע"כ היה יושב סמוך לבית הטבילה כיון דהורה להן הכי טבילו וראה אותן ערומות אבל ר' יוחנן א"ל דיתיב להלאה מן המקוה או בעינים עצומות. או גביניה כסום (ע' ב"ק קי"ז א') ולא ראן ערומות. וע' תוס' ב"מ פ"ד א':

תוס' ד״ה זיתים. מה נתינת טעם כו' נ״ב כך הוא הטעם. כלומר שידוע שלא כבש עלים הללו אלא למראה בלבד. שהרי אינן ראוין עוד לתשמיש אחיזה משכבשן. לפיכך למראה בלכד הוא שכבשן ואין עליהם תורת יד:

קַמָּאֵי הֲווּ קָא מַסְרֵי נַפְשַׁיְהוּ אַקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. נראה לי בס"ד שאין הקב"ה עושה נס אלא להמוסרים נפשם, כי ידוע אם עושין לאדם נס מנכים מזכיותיו, ולכן אם מסר עצמו על קידוש השם, זה יורה שאין עולם הזה חשובה בעיניו כלום, וגם חייו בעולם הזה אין בעיניו כלום כנגד מצותו יתברך, לכן בדין הוא שלא ינכה לו הקב"ה מזכיותיו בשביל טובה שעשה לו בנס בעולם הזה, וכמו המשל שהביא בספר אהל יעקב בפרשת פינחס, על מאמר בדין הוא שיטול שכרו, לבן בית שהיה משמש אצל עשיר אחד בחנות וכו', עיין שם, ומאחר ששורת הדין מחייבת שלא יפסידו בעבור טובת הנס משכר עולם הבא, לכך יעשה להם נסים, מה שאין כן אותם דלא מסרי נפשייהו אין להם בירור זה, ואם יעשה להם נס יפסידו משכר עולם הבא, דמנכין להם מזכיותם, לכך לא יעשה להם כדי שלא יפסידו. או נראה לי בס"ד דהמוסר עצמו על קידוש השם הרי זה מיחד כל ד' אותיות שם הוי"ה ב"ה, לכך יעשה להם נס שהוא נעשה על ידי אותיות שם הוי"ה כנודע, ואותם שאין להם יחוד הזה של השם, יתנהג עמהם בדרך הטבע שהוא מספר שם אלהים, ובזה יובן בס"ד (תהילים ס' ו') נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה, קֹשֶׁט ראשי תיבות קדושתך שמך טוב:

חַזְיָיהּ לְהַהִיא כּוּתִית דַּהֲוָת לְבִישַׁת כַּרְבַּלְתָּא בְּשׁוּקָא. סָבַר דְּבַת יִשְׂרָאֵל הִיא. קָם קַרְעֵיהּ מִינָהּ. יש להקשות מנא ליה דמסר נפשיה כיון דסבר דבת ישראל היא? ונראה לי בס"ד אף על גב דסבר כך מכל מקום לא נתברר זה אצלו, ועל כל פנים היה לו לחוש למיעוטא אולי נכרית היא, אלא ודאי כך אמר אותו צדיק ממה נפשך, אם היא ישראלית טוב אני עושה, ואם היא נכרית ועל זה יתחייב ממון, או יסורין של סכנה, כשהיא מן נשי השרים ארויח בזה שיתקדש שם שמים על ידי, כי השומעין יאמרו כמה חרדין ישראל על מצות שלהם, שזה החכם נתקנא והביא עצמו לידי סכנה, ולא חש שמא היא נכרית, ושמא היא מנשי השרים שיתחייב בה עונש גדול ועצום, ונמצא אנחנו למידין שמסר עצמו על קידוש השם.

מָתוּן מָתוּן, אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי שַׁוְיָא. פירוש בתמיה, ונראה לי בס"ד מה שכפל שמה, לומר לא מבעיא שאת בעצמך אינה שוה ת' זוז, אלא אפילו אם את כפולה בשתי נשים שיש כאן מתון מתון, אפילו הכי ת' זוז שויא בתמיה.
או יובן בס"ד כמו שיש מלכות בקדושה, כן יש מלכות בקליפה, זה לעומת זה, ולזה שהיא בקליפה קורא אותה מתון, כי החשבון שוה, והוא אחר שמסר עצמו על קידוש השם, המית מלכות דקליפה של אותו היום, ולזה אמר מָתוּן מָתוּן, פירוש מָתוּן מתון הא' היא רצונו לומר מיתה, ותיבת מתון הב' היא מלכות דקליפה, וזהו מתון מתון רצונו לומר, מה שנעשה יום זה מיתה למתון היא מלכות דקליפה, הנה בודאי דבר זה יקר הוא וארבע מאה זוזי שויא, ולא על חנם נתתי המעות של ת' זוז.
אי נמי הכי קאמר שם שלה מורה שאתן לה ארבע מאה, כי מתון אותיות מנו ת', רצונו לומר מנו ת' זוזי לה, וזהו מתון מתון כלומר, מנו ת' למתון, יען כי היא ת' זוזי שויא.

וַאַנָן קָא מְצַעֲרִינָן נַפְשִׁין וּמִצְוַוח קָא צַוְחִינָן וְלֵית דְּמַשְׁגָּח בָּן. יש להקשות הוה ליה למימר מצערינן נפשין וצווחינן, ולמה כפל הלשון, ונראה לי בס"ד מצערינן נפשין בתענית, ומצווח בסליחות ועננו בשחרית, וצווחינן בסליחות, ועננו בתפלת מנחה.

רַב גִּידְל, הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָה קָא אָזִיל וְיָתִיב בְּשַׁעֲרֵי טְבִילָה. מקשים, והלא רבי יוחנן קדים לרב גידל והוה ליה למימר ברישא? ונראה לי בס"ד דרב גידל היה בבבל ששם סידרו תלמוד בבלי, ומה שהיה עושה המה ראו בעיניהם, אבל עובדא דרבי יוחנן נודעה להם על ידי אורחי ופרחי, לכך הזכירו מעשה דרב גידל ברישא, ומה שאמר קאקי חוורי, הא דהוצרך לומר חוורי ולא נקיט קאקי בסתם, נראה לי כונתו לומר אפילו היפים שבהם אין היופי והלובן שבבשרם פועל אצלי הרהור רע, אלא נדמה בעיני כיופי ולובן שיש באווזים.

לָא קָא מִסְתַּפִי מַר מֵעֵינָא בִּישָׁא? הא דלא אמרו מיצר הרע כמו שאמרו לרב גידל, התירוץ הוא פשוט כמו שתרצו המפרשים ז"ל, דר"ג היה מדבר עמהם בעסקי טבילה ולכך יש חשש יצר הרע, אבל רבי יוחנן לא היה מדבר עמהם ולא היה צריך לראותם, ורק רוצה שהם יראו אותו, ולעולם הוא היו עיניו כבושים בארץ, ועוסק בתורתו, וזה הוא תירוץ פשוט, ודלא כמו שכתב הרי"ף ז"ל. מיהו נראה לי בס"ד עוד, דרבי יוחנן חי שנים רבים יש אומרים יותר משלש מאות שנה, ויש אומרים יותר מן ת' מאות, ואפשר היה עושה זה בזמן שהיה מופלג בזקנה מאד, ולכך לא הוה מסתפי מיצר הרע. ועוד נראה לי בס"ד דרבי יוחנן היה ראש ישיבה בארץ ישראל, וכולהו רבנן שבמקומו חשיבי תלמידים שלו, לכך אינו משורת דרך ארץ שיאמרו לרבם כך, אבל רב גידל, חביריו אמרו לו כן.

אָמַר לְהוּ: אֲנָא, מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף קָא אֲתִינָא, דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא. נ"ל בס"ד שם שילוב הוי"ה אדנ"י [91] מגין על האדם מן עין הרע. כי הוא מספר סוכה [91], כי יהיה בסוכה להגין משרב ושמש, ולכן תולין אותו על טס כסף לילדים קטנים בצוארם. ומספר שם השילוב הנזכר רמוז במילוי אותיות יוֹסֵף כזה: יו"ד וי"ו סמ"ך פ"ה, שעולה כ"ו ס"ה [91], כמנין 'סוכה'. וידוע אותיות הפשוט אבות והמילוי תולדות הפשוט, ולז"א מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף קָא אֲתִינָא, ר"ל מן המילוי של שם יוֹסֵף שהוא מספר סוכה, דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא, כי הוא סוכה להגין.

גמ' רב גידל הוה רגיל כו' ויתיב כו'. עי' תו' פסחים קי ע"א ד"ה האי מאן:

גמרא, שב ואל תעשה שאני, [ומ"ה ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ואירע לו מת מצוה מטמא לו משום גדול כבוד הבריות, משום דביטול הפסח ומילה הוא בשב וא"ת, אבל בקום ועשה אין כבוד דוחה ל"ת שבתורה]. הקשה רש"י ז"ל מ"מ נילף מנזיר ומכה"ג דמטמא למ"מ, ושם הוי קום ועשה, ותירצו בתוס' דשאני נזיר שכן ישנו בשאלה, ושאני כה"ג שכן לאו שאינו שוה בכל. וקשה לי על פירושם, דהא לדבריהם ע"כ פרכת הש"ס רק מלשחוט פסחו, וס"ל דהברייתא אתיא כמ"ד נשים בראשון חובה, והוי שוה בכל, אבל מלמול בנו וודאי ליכא קושיא דהא אינו שוה בכל, ולפ"ז קשה הא מדקתני בברייתא ולמול בנו יכול לא יטמא, הא דלא ילפינן מטומאת כהן, דמה דאינו שוה בכל נדחה מפני כבוד הבריות, היינו משום דחמור שהוא מצוה שבכרת וא"כ היא גופה תקשה מנ"ל דולאחותו אתיא להולך לשקוט פסחו ולמול בנו, וללמוד מן לשחוט פסח דבשב וא"ת אף דשוה בכל נדחה מפני כבוד הבריות, דלמא הקרא אתיא ללמול בנו ומשום דאינו שוה בכל, אבל בשוה בכל י"ל דלא מהני שב וא"ת. ולשטת רש"י בפירוש שני דלמול היינו משום דמילת זכרים מעכבתו מלאכול בפסח, א"כ מיירי הכל מפסח, וי"ל דלמול בנו בעלמא ל"צ קרא, דילפינן מטומאת כהן, כיון דאינו שוה בכל, אבל מדברי תוס' עצמן ד"ה אמרת, נראה להדיא דמפרשים כפי' א' דרש"י דלמול בנו הוא ענין בפ"ע קשה, ע"כ נראה פי' ב' דרש"י ז"ל עיקר:

בתר"י ד"ה תפילה וכו', חיובא דרבנן הוא.
תמוה לי, הא הוא איבעי' דלא איפשטא. אי נשים חייבות בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן, ורוב פוסקים פסקו דהוא דאורייתא, היינו דס"ל דמשמע דרבא ס"ל דהוא דאורייתא, אבל בהיפוך לפסוק דמדרבנן הוא לא ידעתי מקום לזה, והו"ל לרבינו יונה למנקט דהוי ספק, דהא נ"מ באכלו כדי שביעה ומסופקים אם ברכו בהמ"ז, דאם הוא דרבנן א"צ לברך מספק, ואולי י"ל דגם אם הוי ספק א"צ לברך מטעם ס"ס. ספק כבר ברכו וספק דאין מחויבות כלל, ולגבי דרבנן סגי בחד ספק שמא ברכו וכתבתי מזה בש"ע א"ח (סימן קפד) וצ"ע:

בגמרא וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני ופרש"י דמה שהותרה טומאה לכהן ונזיר אף ע"ג דלאו שב ואל תעשה הוא התם לאו משום כבוד הבריות הוא דדחי אלא משום דטומאה לאו על מת מצוה נכתבה כו' והקשו התוס' על פירושו דא"כ בכל עשה דדחי לא תעשה נימא נמי הכי. ולע"ד דכוונת רש"י דכיון דמ"מ נכתב בהאי קרא דטומאה ממש בכהן הדיוט להתירו בקרובים ובכ"ג ונזיר לאסור בקרובים ולהתיר מ"מ מקרא דלאביו ולאמו א"כ משמע להדיא דכמו שהתירה התורה בפירוש בכהן הדיוט בקרובים דלא קאי הלאו דטומאה עלייהו דכתיב כ"א לשארו ואדרבא מצוה לטמאו ה"ה במ"מ בכ"ג ונזיר משא"כ בשאר עשה דדחי לא תעשה לא נאמרה העשה אצל הל"ת וא"כ הלא תעשה לכל ישראל נאמרה אלא דמילף ילפינן מכלאים בציצית וא"כ שפיר שייך למגמר מיניה שכל עשה דוחה לא תעשה ובכה"ג במילה ותמיד ופסח שהביאו התוס' דהעשה לא כתיב גבי הלא תעשה כנ"ל בכוונת רש"י. אמנם באמת לא ידענא למה הוצרכו רש"י ותוס' לכל זה דהא בלא"ה יש לפרש בפשיטות דלא שייך למגמר מכ"ג ונזיר דכבוד הבריות גרידא לדחי ל"ת של תורה דשאני מ"מ דאפילו בלא כבוד הבריות איכא מ"ע להתעסק בקבורת המת כדאיתא בר"פ ובפרק הישן ומקרא מלא הוא וא"כ נהי דלא הוי אלים האי עשה גרידא למדחי כל הנך איסורי דכ"ג ונזיר אפ"ה כיון דאיכא כבוד הבריות בהדי האי עשה מש"ה אלים האי עשה דכבוד הבריות למדחי ולפ"ז ע"כ עיקר הקושיא דמקשה וליגמר מיניה היינו מפסח דכיון דפסח עשה שיש בו כרת הוא ואשכחן דדוחה כמה עשה ול"ת דשבת דאיסור סקילה הוא ואפ"ה מ"מ דוחה אח הפסח אלמא דכבוד הבריות עדיף מפסח שיש בו כרת א"כ מקשה שפיר דלגמר מיניה מיהא דכבוד הבריות בעלמא ידחה ל"ת גרידא כיון דאשכחן דדחי פסח וכ"ג ונזיר וע"ז משני שפיר דשב ואל תעשה הוא ואע"ג דבעלמא עשה דוחה ל"ת דקום ועשה התם לאו משום דעשה חמיר מל"ת דאדרבא ל"ת חמיר טפי כדאמרי' בפ"ק דיבמות להדיא הא דעשה דוחה ל"ת לאו משום דחמיר מינה אלא משום דהל"ת לא נאמרה במקום מצוה משא"כ הכא לענין כבוד הבריות לית לן למילף שידחה ל"ת מק"ו דפסח וכ"ג ונזיר דשאני התם דאיכא שב ואל תעשה אבל לעבור בקום ועשה לא דודאי הוי פירכא גמורה לדחות הק"ו דכה"ג אשכחן טובא דמפירכא כל דהו נדחה הק"ו כנ"ל ברור בשיטת הסוגיא ועיין בזה באריכות בספר תולדות אדם להרמב"ן ז"ל דף מ"ג:

בתוס' ד"ה שב ואל תעשה שאני וא"ת נזיר וכ"ג כו' אלא נראה דמנזיר לא גמרינן כו' עד סוף הדיבור. וקשיא לי דאכתי נילף במה הצד מנזיר וכ"ג מבינייהו ונהי שהתוספות הקשו כן בפ"ק דיבמות ותירצו דעל מה הצד פרכינן כל דהוא וא"כ איכא למיפרך מה לנזיר וכ"ג שישנן בגילוח משא"כ הכא לא שייך לתרץ כן דאכתי נילף מבינייהו מנזיר וכ"ג ופסח דאי פרכת מה לפסח שכן שב וא"ת כ"ג ונזיר יוכיחו מאי אמרת מה לכ"ג ונזיר שיש להם שאלה פסח יוכיח וצריך עיון ליישב מיהו למאי דפרישית בסמוך נתיישב הכל לנכון בעזה"י דלא כפי' התוס' וגם בזה עיין בספר ת"א להרמב"ן ודוק היטב:

במשנה נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש כו' ומשמע מסוגיא דר"פ המוצא תפילין דאע"ג דסתם משנה ר"מ היא ואפ"ה הך סתמא דלא כר"מ דהא שמעינן לר"מ דאמר המוצא תפילין מכניסם זוג זוג אחד האיש ואחד האשה אלמא דקסבר דנשים חייבות בתפילין וע"ש בתוספות מה שהקשה הר"ר י"ט מווי"ן ומה שתירץ הר"י מיהו בסמוך אבאר דבירושלמי דשמעתין משמע דבעי לאוקמי מתני' דהכא כר"מ ושכן נראה מלשון רש"י במשנתינו:

בפרש"י בד"ה נשים ועבדים כו' דסבר לילה ושבת לאו זמן תפילין עכ"ל. ולכאורה פרש"י בזה דלא כהלכתא דהא לקושטא דמילתא קי"ל במנחות פ' הקומץ דמדאורייתא לילה זמן תפילין הוא ושבת וי"ט לאו זמן תפילין ובחדא מינייהו סגי לפטור את הנשים דסוף סוף הוי מ"ע שהז"ג מיהו נראה לי ליישב שיטת רש"י משום דמשמע ליה לאוקמיה מתניתין דהכא כר"מ דק"ל סתם משנה ר"מ ועוד מדלא דייק בגמרא לימא מתניתין דלא כר"מ אלא ע"כ דמתוקמי נמי שפיר כר"מ ותדע שכן הוא מדמקשה בגמרא בסמוך ומן התפילין פשיטא ואס"ד דלר"מ חייבת כסוגיא דהמוצא תפילין תו לא שייך להקשות פשיטא וכמו שהקשו בתוס' שם ותירצו בדוחק גדול ע"ש אלא ע"כ מדמקשה הש"ס פשיטא אלמא דלא אשכחן שום תנא דמחייב נשים בתפילין מה"ת והטעם מבואר דהא אפילו את"ל דשבת ולילה זמן תפילין והוי מ"ע שלא הז"ג אפ"ה ודאי פטירי דהא תפילין איתקש לת"ת אף ע"ג דת"ת נמי לאו זמ"ג וכדמסיק סתמא להדיא בפ"ק דקדושין ואי משום דר"מ סובר בפ' המוצא תפילין דאפילו נשים מכניסים ע"כ שהטעם משום דס"ל נשים סומכות רשות ואע"ג דהתם מסקינן דר"מ לא מצי סבר רשות מדתנן אין מעכבים את התינוקות מלתקוע וסתם מתני' ר"מ אפ"ה טפי משמע איפכא דסתם מתני' דהכא מתוקמי כר"מ וכקושיית הר"ר י"ט מווי"ן שם דהנך תירוצים שתירץ ר"י שם ודאי לא סלקי כהוגן לשיטת רש"י כמו שאבאר בסמוך ובק"א:

ועוד מצאתי מקום ליישב דלפי האמת כולהו סתמי דמתניתין דהכא ודר"פ המוצא תפילין והאי דאין מעכבים את התינוקות שפיר מתוקמי כר"מ דאע"ג דס"ל בתקיעת שופר דאין לנשים רשות לתקוע בשבת היינו משום דילמא אתי לאפוקי לר"ה כמ"ש התוספות שם בד"ה מיכל בת כושי משא"כ בתפילין שפיר ס"ל דנשים רשות מי שיכולה להניחם בגוף נקי ואפשר דלענין הצלה מדליקה בשבת התירו חכמים לכל הנשים כדאשכחן התם בכה"ג והיינו טעמא דמיכל בת כושי והא דמשמע בסוגיא דהמוצא תפילין דשופר ותפילין וסמיכה הא בהא תליא היינו לפי מאי דס"ד מעיקרא דטעמא דמ"ד אין סומכות רשות היינו משום דשייך בנשים בל תוסיף והיינו להנך אמוראי דבפ' ראוהו ב"ד דאפילו שלא בכוונה ושלא בזמנו נמי שייך ב"ת משא"כ למסקנא דמסיק רבא בפ' ראוהו ב"ד דלעבור בב"ת שלא בזמנו בעי כוונה א"כ תו לא שייך ב"ת בנשים כמ"ש התוס' שם בד"ה מיכל נמצא דלפ"ז שפיר יש לחלק בין תפילין לתקיעת שופר כדפרישית כן נ"ל נכון ומאי שיש לדקדק עוד בזה יבואר אי"ה בק"א באריכות:

והשתא דאתינא להכי דמצינו לאוקמי טעם מתניתין דהכא כר"מ מש"ה הוכרח רש"י לפרש טעמא דלילה לאו זמן תפילין היא ולא סגי ליה בטעמא דשבת לאו זמן תפילין דהא אשכחן בר"פ המוצא תפילין דאמר זוג אחד אין טפי לא ומסקינן התם דהיינו משום דס"ל שבת זמן תפילין היא ומש"ה הוכרח לאתויי טעמא דלילה לאו זמן תפילין היא והשתא מתוקמי מתני' ככ"ע בין למ"ד שבת זמן תפילין היא ולילה לאו זמן תפילין וכ"ש למ"ד דתרווייהו לאו זמן תפילין. ואע"ג דלפי מ"ש בסמוך דאפילו למ"ד דתרווייהו זמן תפילין והוי מ"ע שאין הז"ג ואפ"ה פטורות מהיקשא דת"ת מ"מ מלשון משנתינו דקתני פטורים מק"ש ומתפילין משמע דתרווייהו חד טעמא אית להו משום דהוי מ"ע שהז"ג כנ"ל:

הנה הארכתי בכל זה בלשון רש"י אף ע"ג דאפשר דרש"י ז"ל לא נתכוין בזה דבכמה דוכתי מצינו דרש"י מפרש אף דלא כהלכתא מ"מ הוצרכתי להאריך כדי ליישב סוגיא דשמעתין על מכונו וגם לשון הירושלמי דשמעתין מסייעני וכמו שאבאר בסמוך ובק"א אי"ה אבאר דשיטה זו מוכרחת מכמה סוגיות הלכות פסוקות ע"ש ודוק היטב:

בתוס' בד"ה וקטנים כו' פי' הקונטרס קטן שהגיע לחנוך ולא נהירא דהא בפרק לולב הגזול אמרינן כו' עכ"ל. ולענ"ד משום הא לא איריא דלכאורה בלא"ה ע"כ הא דאמרינן בפ' לולב הגזול קטן היודע לשמור תפילין לאו מסתם קטנים שהגיעו לחנוך איירי דהא אפילו בגדולים רובא דעלמא אינם יכולים לשמור עצמן כדאיתא בשבת בפ' במה טומנין דבעינן כאלישע בעל כנפים אלא כיון דאיכא חיובא דאורייתא התירו בסתם בני אדם להניחן בשעת ק"ש ותפלה עכ"פ ובהאי שעתא ודאי מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין לשמור עצמו בגוף נקי נמצא דלפ"ז ודאי בקטנים כה"ג דבר שאינו מצוי הוא אף לא' מני אלף מש"ה לא איירי בהו תנא דמתניתין אלא בסתם קטנים שהגיעו לחנוך וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ותדע שכן הוא דהא אפילו בנשים דקתני פטורות מתפילין כתבו התוספות בפ' המוצא תפילין בד"ה מיכל ובד"ה משמע דאיסורא נמי איכא מה"ט דאינן יודעות לשמור תפילין והיינו ע"כ בסתם נשים דוקא שהרי מיכל בת כושי לא מיחו בה חכמים שהיתה יודעת לשמור א"ע ואם כן ה"ה לקטנים ובכה"ג הוא דאמרינן בפרק לולב הגזול דבקטן החריף וידענא ביה בודאי שיודע לשמור אביו חייב לקנות לו. ומה שהקשו בתוס' עוד מק"ש גופא דאמרינן בפ' לולב הגזול קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ופסוק ראשון של ק"ש לא ידענא מאי קשיא להו דאכתי לדידהו מי ניחא דאס"ד דהתם משום דבכה"ג הגיע לחנוך מיקרי א"כ מאי איריא פסוק ראשון דנקיט הא קי"ל דפרשה ראשונה עכ"פ מדאורייתא. ועוד דהא לא אשכחן בשום דוכתא דקטן כהאי שיודע לדבר מיקרי הגיע לחנוך לענין כל המצות תדע מדלא קתני התם נמי שאביו חייב לחנכו בבה"מ ובתפלה ובקדוש היום ובשאר ברכות לכך נלע"ד ברור דהא דאמרינן התם בקטן היודע לדבר דאביו מלמדו פסוק ראשון של ק"ש לאו מדין עיקר מצות ק"ש איירי שיהא חייב לחנכו בזמן ק"ש והיינו כמ"ש רש"י כאן שאינו מצוי תמיד כשיגיע זמן ק"ש אלא כיון שיכול לדבר ואביו מחויב ללמדו תורה כדכתיב ולמדתם אותם את בניכם מש"ה חייב ללמוד עמו עכ"פ פסוק תורה צוה כו' שכולל כל התורה וללמדו ג"כ פסוק ראשון של ק"ש דאית ביה מלכות שמים והיינו אפילו בשלא בזמן ק"ש דמצות ת"ת כל היום ובשני פסוקים אלו יוצא בו והגית בו יומם ולילה כדאיתא בעלמא דבק"ש מקיים והגית יומם ולילה כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י וכמ"ש נ"ל מבואר מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ת"ת שכתב דקטן היודע לדבר אביו חייב ללמדו תורה צוה כו' ופסוק שמע ישראל ואח"כ מלמדו מעט מעט אלמא דמטעם ת"ת דוקא הוא דמחייב ליה בפסוק ראשון ביודע לדבר ולא איירי בזמן ק"ש תדע שהרי בפ"ד מהלכות ק"ש לא כתב קטן היודע לדבר ואינו מחלק ג"כ בין פסוק ראשון לשאר ק"ש מכל זה מוכח שמפרש סוגיא דפ' לולב הגזול כדפרישית אלא שבעיקר משנתינו יש לו פי' אחר ויבואר בק"א ובר מן דין לא זכיתי להבין דברי התוס' דלמאי דמשמע להו דקטן היודע לדבר היינו חנוך דידיה ומש"ה מפרשין דמתני' איירי בלא הגיע לחנוך ולפי שיטתם היינו בשאין יכול לדבר והאיך שייך ביה פטור וחיוב לענין ק"ש ותפלה וצ"ע ועיין בסמוך:

בא"ד ומיהו סיפא כו' היה ר"י ר"ל דמיירי בקטן שהגיע לחינוך. ולכאורה יש לתמוה טובא דרישא וסיפא לאו בחד גוונא איירי כלל דהוי מצי למתני או אידי ואידי חייבין בהגיע לחינוך או אידי ואידי פטורין בלא הגיע לחינוך. ויותר יש לתמוה על מה שכתבו התוס' ולא נהירא דא"כ לא הוו קטנים דומיא דנשים ועבדים שפטורין בכל ענין כו' וזו קושיא קלושה מאוד ועדיפא הו"ל לאקשויי דלא דמי רישא וסיפא בקטנים גופייהו. והנלע"ד בזה ליישב פירוש ר"י ע"פ מ"ש בסמוך דלשיטת התוס' חינוך דקטן לענין ק"ש היינו משיכול לדבר וחינוך דתפילין היינו שיודע לשמור תפילין א"כ לפ"ז קתני שפיר בסיפא דהאי קטן גופא דאיירי ביה רישא והיינו שלא הגיע לחינוך לענין תפילין אע"פ שהגיע לחינוך בשאר מצות ואהא מסיק דחייב בתפילין ובמזוזה ובבה"מ כמו בכל המצות דהא ליכא למימר דאיירי דומיא דקטן דרישא שלא הגיע לחינוך לענין ק"ש דהא ודאי בכה"ג לא שייך לומר דחייבין בתפלה שהרי אין יכול לדבר כן נ"ל בכוונת ר"י מה שהיה ר"ל אלא דבפ' המוצא תפילין (עירובין דף צ"ו ע"ב) בתוס' בד"ה לא ס"ד משמע שר"י עצמו הדר בו ומפרש כמסקנת ר"ת בסמוך אלא דבמה שנדחקו התוס' כאן בשיטת ר"ת דקטנים בכדי נקט מפרש שם ר"י דקטנים איצטריכו לגלויי על הנשים דאיסורא נמי איכא ע"ש ובכך מיישב קושי' רבינו י"ט מווי"ן:

שאני התם דכתיב ולאחותו וכו'. וכ' רש"י וטומאה גופי' שהותרה לכהן ולנזיר לטמא למ"מ דמעקר בידים וכו' מעיקרא לא על מת מצוה וכתב וכו'. והתוס' בד"ה שב וא"ת וכו' כתבו דשאני נזיר דישנו בשאלה וכהן הוא לאו שאינו שוה בכך. והנה יש נ"מ בין רש"י לתוס' לדינא דלרש"י אפילו לאו דכהונה לא ניתן לדחות מפני כבוד הבריות ולהתוס' לאו דכהונה עכ"פ ניתן לדחות ומה שפסק הרמ"א בי"ד סי' שע"ב דכהן ערום אסור להמתין עד שילבש עצמו היינו כדעת רש"י אבל לדעת התוס' עכ"פ לאוי דכהונה נדחים מפני כבוד הבריות. והנה נתתי לבי לראות אבה נוטה דעת הרמב"ם ולכאורה דעתו כרש"י שהרי פסק בסוף פ"ג מאבל שכהן מטמא בטומאה דדבריהם לכבוד הבריות וכו' ומדכתב דוקא טומאה שלדבריהם א"כ היינו כרש"י דלהתוס' אפי' טומאה של תורה נדחית בלאוי כהונה מפני כה"ב. אלא אחר העיון הא ליתא שהרי כתבו התוס' במס' ב"מ דף ל' ע"א בד"ה חלא דממת מצוה אין ללמוד שאר כבוד הבריות דשאני מ"מ שהוא בזיון גדול יע"ש ולכן התנה הרמב"ם באבל שהלך בדרך טומאה דוקא בית הפרס אבל בכהן ערום שהוא בזיון גדול מאד שרי אפי' בטומאה דאורייתא ללבוש הכתונת. ואמנם הי' עולה על דעתי ראי' דהרמב"ם סובר כתוס' ממ"ש בהל' כלאים פרק יו"ד הל' ט' הרואה כלאים של תורה וכו' שאין כב"ה דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה ולמה נדחה בהשב' אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת מפני שפרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למ"מ עכ"ל הרמב"ם: ומדהקשה למה נדחה טומאת מת ודאי שאחז שטת התוספת דלרש"י קושיא מעיקרא ליתא דהרי לרש"י לאו מפני כבוד הבריות הוא ולא דיחוי הוא אלא שמעיקרא לא ניתן לאו זה במת מצוה. אבל אחר העיון הא ליתא דאם הרמב"ם קאי בשטת תוס' לא הועיל כלום במ"ש מפני שפרט הכתוב ולאחותו דאכתי קשה ונגמר מיני' והתוס' באמת הוצרכו לתרץ דשאני לאו זה שאינו שוה בכל אבל הרמב"ם שכתב רק מפני שפרט ולאחותו אכתי קשה ונגמר מינ' ובשם שבהשבת אבידה לא כתב הרמב"ם דשאני התם שפרט הכתוב והתעלמת משום דאכתי הוה קשה ונגמר מיני' והוצרך הרמב"ם לפרש מפני שהוא לאו של ממון א"כ גם במ"מ הי' לו לפרש שהוא לאו שאינו שוה בכל אצל כהן וישנו בשאלה אצל נזיר. א"ו שהרמב"ם בשטת רש"י קאי ומ"ש הרמב"ם מפני שפרט הכתוב ולאחותו היינו כמו שפירש"י דמתחלה לא ניתן לאו זה במת מצוה שהרי פרט הכתוב ולאחותו. אלא דאכתי קשיא לי דלמה לא כתב הרמב"ם ג"כ והא דנדחה עשיית הפסח משום שהוא שב ואל תעשה שזה טעם המבואר בגמ' ובזה לא מהני תירוץ הרמב"ם דשאני התם דכתי' ולאחותו דבזה ודאי קשה ונגמר מיני' וכמבואר בסוגיא בגמ' וברש"י. וגם בגוף קושית הגמרא ונגמר מיני' אני תמה דאיך נגמר מפסח ומילה דיש להם תשלומין דפסח יכול לעשות פסח שני ומילה אף שחביבה בשעתה מ"מ אינה נדחית לגמרי ויכול למול אח"כ וכמו שפירש"י במס' זבחים דף ק' ע"א בד"ה דלמא דלהכי דחה עשה דלא יטמא עשה דפסח אפי' אחר חצות אף שיש בו כרת משום דיש לו תשלומין בשני. ולכן עלה על דעתי דהך סוגיא אזלה כמ"ד בפסחים דף צ"ג ע"א דפסח שני תקוני לראשון לא מתקן לי' ופירש"י שם שאם הזיד בראשון אפי' עשה את השני חייב כרת א"כ לא שייך כאן לומר לפי שיש לו תשלומין בשני שהרי אינו מועיל תשלומין אלא לענין מאן דלא חזי בראשון תו לא עביד בשני אבל אינו מועיל בשום ענין לפטור כרת של הראשון ושפיר הקשה ונילף מיני' דכבוד הבריות דוחה. אבל הרמב"ם שפסק בפ"ה מק"פ הל' ב' שאם הזיד בראשון והקריב בשני פטור מכרת לכך לא הוצרך לתרץ כלל שב וא"ת שאני דבלא"ה ליכא למילף מפסח דאית לי' תקנתא בשני. אלא דחזינן שהרמב"ם פסק שם כרבי דשני רגל בפ"ע ואפ"ה אם הקריב בשני פטור מכרת והרמב"ם לא סבר כלל כפירש"י הנ"ל וס"ל להרמב"ם דבהקריב בשני לכ"ע פטור מכרת והרמב"ם פסק כרבי דשני רגל בפ"ע וא"כ ליכא לתרץ לדידי' כנ"ל דסוגי' דכאן בברכות היא תיובתא דהרמב"ם כמאן תרמיי' והרי רבי הוא היותר מפליג השני מהראשון דסובר שאינו תשלומין כלל. והנה כאשר שמתי עיני לחפש בדברי הרמב"ם ראיתי שלא נזכר דין זה כלל בכל ספר היד שלו שההולך לשחוט פסחו מטמא למת מצוה ולא הזכירו לא בהל' אבל ולא בהל' פסח. גם לא הזכיר כלל שכבוד הבריות דחה איסור תורה אפ' בשב וא"ת. גם השקפתי ע"מ שכתב הרמב"ם בפ"י מכלאים מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ וכבר הוכחתי דקאי על טומאת כהן ונזיר למת מצוה וא"כ יפלא הלא זה מלאחיו ילפי' ולאחותו אתי להולך לשחוט פסחו ואף אם נדחק דכוונתו במה שאמר ולמה נדחה במת היינו שפסח נדחה ודלא כמו שפירשתי לעיל א"כ נפלאו דבריו דמה הועיל במ"ש הואיל ופרט לאחותו דהרי אכתי קשה ונגמר מיני' וכמו"ש לעיל. ולעמוד על שורש כוונת רבינו הגדול עיינתי בגוף הסוגיא במס' נזיר דף מ"ח ודף מ"ט והנה הסוגיא עמוקה ורחבה מאד ואם אמרתי להעתיק כל פרטים לא יכילם הגליון ואמנם אכתוב בקיצור שורש דבר היוצא מסוגיא הנ"ל איך פרשה זו דלאביו ולאמו ולאחיו ולאחותו נדרשת בפרטים והנה שם בחלקו ר' ישמעאל ור"ע וע"ש היטב בכל הסוגיא ואני אוחז שטת התוס' שם בכל הדברים וע"ש היטב ואמנם מ"ש התוס' בדף מ"ח בד"ה האי מיבעי' לי' ובד"ה ולאחותו כדתניא דר"י לשטתו דאית לי' בפ' המפלת דמופנה מצד א' למדין ומשיבין הוא פליאה רבה שהביאו ראי' לסתור ושם בפ' המפלת דף ד"ב ע"א איכא תרי לישני ובתרוייהו לישני ר' ישמעאל סובר מופנה מצ"א למדין ואין משיבין ולכך לא נמשכתי בזה אחר דבריהם. ואמנם לא ידעתי מי הכריחם לזה והרי כמה מהדוחק סבלו שם בדף מיט ע"א בד"ה ומשני דצריכי וכו' במה שביארו שם דהא דלר"ע איצטרך אמו דלא נימא אביו למעוטי אתי דדוקא לאביו לא יטמא אבל לאמו יטמא ולר"י אייתר אמו לגז"ש וכתבו משום דלר"ע דדרשינן נפש אלו הרחוקים מת אלו הקרובים א"כ יש כאן כלל כל הקרובים ואם הי' כתב אח"כ אביו לחוד אז מיתורא ה"א דאתי למעוטי אמו או משום דהוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט אבל לר' ישמעאל דלא דריש נפש מת ולא משמע לי' מנפש רק רחוקים דומיא דכהן הדיוט וממילא איצטרך אביו לגופי' וממילא אמו אתי' בק"ו דלא ממעטינן לה מאביו שהרי אינו מיותר וגם ליכא למימר לדידי' כלל ופרט שהרי לדידי' אין הכלל על הקרובים.. והנה היקשה להם אח"כ תינח בנזיר אבל בכה"ג דודאי הכלל קאי על הקרובים וא"כ אי הוה כתיב אח"כ אביו לחוד הוה ממעטי' אמו אי מטעם ייתורא אי מטעם כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כמו לר' ע וא"כ איך דריש ר"י אמו אמו לגז"ש והרי אמו דכה"ג אינו מופנה ונדחקו מאד ביישוב דבר זה וכ"ז גרם להם מה שמבואר בדבריהם בדבורם הקודם שסברו דר"י סבר מופנה מצ"א משיבין ובאמת נזדמן להם נוסחא מועטת במס' נדה שם שהפכו דברי ר' ישמעאל לרבנן ודברי רבנן לר"י אבל לגירסא דידן שם בנדה דר"י סובר מופנה מצ"א ב"כ אין משיבין א"כ האמת כן הוא דאמו דכה"ג גם לר"י אצטרך לגופי' דלא נימא אביו למעוטי אמו אתי ואף על פי כן דרש ר"י אמו אמו לגז"ש כיון דמופנה בנזיר ולדידי' די במופנה מצד א'. ומעתה בירור הסוגיא שם בנזיר העולה ע"פי דברינו הוא זה דבין ר"י ובין ר"ע תרוייהו ס"ל מופנה מצד א' די ומדרשי הפסוקים לר"י היא כך דר"י דריש לאביו ולאמו דכתיב בכה"ג למת מצוה ותרוייהו מיותרים דגם אי היה כתיב על כל נפשות מת לא יבוא קאי על הקרובים דלרחוקים לא ברע מכהן הדיוט וכמו"ש התוס' שם דף מ"ז ע"ב בד"ה אי ברחוקים יעו"ש ואייתרי תרוייהו למת מצוה ולא סגי בחד משום דאי הוה כתיב חד ה"א למעוטי אידך אתיא אי מיותרא ואין משום דאין בכלל אלא מה שבפרט. ובנזיר דכתיבי ארבעה פרטי אביו אמו אחיו אחותו. אביו איצטרך לגופי' לקרובים דר"י לא דריש נפש אלו רחוקים מת אלו קרובים וכיון דאיצטרך אביו לגופי' לקרובים ממילא אמו וכל שאר קרובים מק"ו מאביו וכמו"ש התוס' דכיון דקרא דנפש מת לא איירי בקרובים ליכא כלל ופרט וא"כ אייתר אמו לג"ש למילף על כה"ג דכשם שבנזיר כתיב במותם למדרש אבל מטמא לנגעם ולזיבתם הה"ד כה"ג מטמא לנגעם וזיבתם ומופנה מצ"א די דלמדין וא"מ ולאחיו אייתר דנזיר מטמא למ"מ ותו לא צריך קרא לכה"ג ונזיר דר"י סבר מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוי וכיון דכבר ידעינן בכה"ג לחוד דמטמא למ"מ וידעינן בנזיר לחוד דמטמא למ"מ וממילא הה"ד כה"ג ונזיר מטמא ואייתר לאחותו להולך לשחוט פסחו דמטמא למ"מ. ור"ע דריש נפש מת בנזיר לקרובים ודריש לאביו למ"מ וגם לאמו שוב צריך דלדידי' דיש כלל בנזיר לקרובים אי הוה כתיב לאביו לחוד הוה דרשי' כלל ופרט למעוטי אמו וצריך גם אמו וממילא ליכא למימר אביו ואמו למעוטי שאר קרובים דמטמא להם דשאר קרובים ודאי אפי' מכלל ופרט אין למעטם דהני ק"ו גמור נינהו מאב ואם וליכא בהו שום סברה להעדיפם וכמו שהאריכו התוס' שם ואייתר לאחיו לכה"ג ונזיר שאף שיש בו תרי לאיי מטמא למ"מ וממילא ידעינן דפשיטא דכה"ג לחוד שמטמא למ"מ וכמו שמבואר שם בגמ' ולאחותו להולך לשחוט פסחו ואייתר לאביו ולאמו דכה"ג שניהם לגז"ש שיטמא לזיבם ונגעם דאי אפשר למיכתב חד בלא חברי' דלא נדרש אין בכלל אלא מה שבפרט ושניהם צריכי לג"ש דלמ"מ לא צריכי דכבר ידעינן מלאחיו דנזיר דאפ' כה"ג ונזיר מטמא למ"מ ואף שהוא רק מופנה מצ"א דהיינו בכה"ג לחוד ולא בנזיר די דגם ר"ע בהא סובר כר"י דמופנה מצ"א למדין וא"מ ולכן בין לר"י ובין לר"ע ע"פי הביאור הנ"ל אייתר ולאחותו להולך לשחוט פסחו וע"ז סובבת הסוגי' דנזיר וגם כאן הסוגי' בברכות בגדול כבוד הבריות ולכן פריך על רב יהודה דאמר פושט אפי' בשוק מהולך לשחוט פסחו דנדחה מפני כב"ת במ"מ והוצרך לתרץ שב וא"ת שאני אבל לדידן דחזינן בסוגיא בהמפלת דפליגי ר"י וחכמים דר"י סבר מופנה מצ"א למדין וא"מ וחכמים פליגי וסברי למדין ומשיבין אף שכבר מוכח מסוגי' דנזיר דגם ר"ע בהא סבר כר"י מ"מ הלכה כחכמים השנויים בלשון רבים אכן בזה שנחלקו ר"י ור"ע ודאי דהלכה כר"ע ולפ"ז לדידן דבעינן מופנה משני צדדים וכיון דבהא דבנזיר נפש מת ודאי כר"ע קיי"ל דנפש אלו רחוקי' ומת אפי' קרובים א"כ גם בנזיר אי כתיב לאביו צריך לכתוב גם לאמו וכן להיפך דאי הוה כתיב חד הוה אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט ולמעוטי אידך וכיון דבעינן גז"ש מופנה משני צדדים למילף כה"ג מנזיר לענין שיטמא לזיבם ולנגעם א"כ לאביו ולאביו בין בכה"ג ובין בנזיר איצטרכו תרוייהו לגז"ש ולית לן בכה"ג שום יתור למת מצוה ובנזיר דרשי' לאחיו למ"מ וידעינן שנזיר מטמא למ"מ ואכתי לא ידעינן כה"ג כלל במ"מ ואיצטרך לאחותו בנזיר לכה"ג ונזיר שיטמא למ"מ וכיון דכה"ג ונזיר מטמא למת מצוה פשיטא דכה"ג לחוד מטמא כדאי' שם בסוגיא ולא אייתר לן שוב שום קרא וא"כ לפי מה דקיי"ל דבעינן מופנה משני צדדים אין לנו לימוד על ההולך לשחוט פסחו שיטמא למ"מ ולכן לא הביא הרמב"ם בשום מקום שההולך לשחוט פסחו יטמא למ"מ וגם לא הביא כלל שמצוה של תורה אפי' בשב וא"ת יודחה מחמת כב"ה וגם ניחא מ"ש בפ"י מכלאים דמפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למ"מ וכתבתי לעיל שיש לתמוה עליו דהרי מלאחיו ילפינן ולפי מ"ש ניחא דמלאחיו ילפינן נזיר אבל כה"ג ילפי' מאחותו. אלא דקשה לי דמה בכך דפליגי חכמי' ור"י במופנה מצ"א דאף דקיי"ל דהלכה כרבים מ"מ אין אחר הכרעת האמורא כלום והרי רבא אמר במגילה דף ג' ע"ב פשיטא לי וכו' עבודה ומ"מ מת מצוה עדיף מולאחותו וכו' וא"כ איך יפסוק הרמב"ם דלא כרבא:

ובהיותי מעיין בדבר זה שמתי על לבי סוגי' דיבמות דף ק"ד ע"א במשנה חלצה וכו' בשמאל חליצתה פסולה ור"א מכשיר ובגמ' מ"ט דרבנן אמר עולא ילפי' רגל רגל ממצורע ור"א לא יליף ממצורע והתניא אר"א מכין לרציעה וכו' אריב"י אר"י מוחלפת השטה רבא אמר לעולם לא תיפוך אוזן אוזן מופנה רגל רגל לא מופנה (פירש"י לא מופנה רק מצד א' דמצורע מיותר וקסבר ר"א מופנה מצ"א משיבין) ואיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז וכו' וא"כ רבנן דפסלי חליצה בשמאל וילפי ממצורע אף דאיכא למפרך צ"ל דסברי למדין וח"מ וא"כ איכא רבנן דסברי כר"י דאין משיבין ולא נדחית סוגי' דולאחותו מהלכתא והדרא קושי' על הרמב"ם. ושמתי אל הרמב"ם בהל' יבום וחליצה פני לראות מה יאמר דבינו בחליצה בשמאל מה דינו ולא מצאתי בכל דבריו שאמר חלצה בשמאל שפסולה רק ראה זה מצאתי שכתב בפ"ד הלכה ו' כיצד חולצין מביאין לו מנעל של עור וכו' ולובשו בימין וכו' ואמנם אין מדבריו כאן הכרע דכאן חשיב כל מה שראוי לעשות לכתחלה אף דברים שאין פוסלין וכמו"ש הרב המגיד שם וז"ל ויתבאר בדברי רבינו בפ' זה שיש הרבה דברים מאלו שאינן מעכבים אבל לכתחלה כך הוא הסדר וכו'. והנה שוב בהל' י"ז כ' רבינו יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה. והנה אם הי' כוונתו בזה להכריע כחכמי' דפליגי על ר"א ופסלו בחלצה בשמאל לא הי' לו לתלות בנחתכה רגלו הימנית רק הי' לו להעתיק לשון המשנה כדרכו בכל ספרו וגם כאן הי' לו לכתוב חלצה בשמאל חליצתה פסולה שהוא ממש לשון המשנה ואין לומר שכוונת רבינו שלא תאמר דשאני נחתכה רגלו הימנית שאין לו ימין לכן נכשיר בשמאל והוצרך רבינו לומר דאף בזה חליצתה פסולה דהא מלתא דפשיטא הוא דדבר הפוסל בדיעבד אין לחלק בין אפשר ללא אפשר ואין לדחוק דקמ"ל שלא נימא שבזה שאין לו ימין השמאל נעשה ימין וכדעת קצת פוסקים באיטר רגל דאף אם נסבול דוחק זה דלרבותא כתב הרמב"ם נחתך רגל ימין אכתי בשביל זה לא הי' לו לדלג דין המפורש במשנה וכך ה"ל למימר חלצה בשמאלו חליצתה פסולה אפי' נחתך הימין ואמנם הרמב"ם שדילג דין המשנה לגמרי וכתב דין אחר דהיינו שהיתה רגלו חתוכה נלע"ד דלא מטעם שהכריע כת"ק דר"א פוסל בזה רק כוונה אחרת יש לרבינו בזה והוא ממה ששנינו במס' בכורות דף מ"ה ע"ב ת"ר איטר בין ביד בין ברגל פסול ופירש"י איטר יד דכתי' אצבע וכל מקום דכתיב אצבע וכהונה אינו אלא ימין ואיטר רגל נמי דלעמוד ולשרת כתי' כדרך שאר עמידות דעקרו בימין. ולפי"ז בחליצ' דג"כ כתיב ועמד ואמר והרי הרמב"ם באמת פוסק דבשעת אמירה צריך לעמוד כמבואר בהלכה ו' ועיין בהרב המגיד הל' ד' ואפי' אם נימא דרק לכתחלה בעינן עמידה ובדיעבד אפי' ישבו בשעת אמירה חליצתה כשירה היינו משום דגוף האמירה בעצמה אינו מעכב בדיעבד ואעפי"כ ראוי לבילה בעינן ומעכב אפי' דיעבד ה"נ ועמד ראוי לעמידה בעינן ומעכב אפי' בד עבד ובעינן שיהי' ראוי לעמוד כדרך שאר עמידות שהוא עקרו בימין וזה שימינו חתוכה אינו ראוי לעמידה זו אבל מי שהיתה רגלו עקומה או הפוכה כיון שעכ"פ עומד על ימינו הוה בכלל ועמד אי לאו משום דלא מצי דחי לכרעי' ולכן חליצתה פסולה ולא מטעם ששמאל פסול לחליצה אבל אם אין רגלו חתוכה אפשר דאפי' חלצה בשמאל חליצתה כשירה. ואף שעדיין קשה למה לא ביאר הרמב"ם דין זה בחלצה בשמאל אם החליצה כשירה כר"א או פסולה כת"ק.. אומר אני שמלתא דא אם הלכה כר"א או כת"ק תליא באשלי רברבי ואף שבודאי יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דר"א שמותי הוא מ"מ הך מלתא גופי' אם ת"ק פוסל ור"א מכשיר או להיפוך דת"ק מכשיר ור"א פוסל לחלקו בו דהרי ר' יוחנן משני מוחלפת השטה והיינו מוחלפת היינו הך דחליצה דליכא למימר הך דאוזן דשם לא שייך מוחלפת השטה דשם לא כחלק אדם מעולם דאזנו דרציעה הוא ימנית וא"כ לר' יוחנן ת"ק מכשיר ור"א פוסל והלכה כת"ק דכשר ורבא דמשני לא תיפוך א"כ ת"ק פוסל והלכה כת"ק דפוסל. ואף דהלכתא כבתראי מאביי ורבא ואילך היינו מאביי ורבא ואילך אבל אם אביי ורבא עצמם בכלל הזה הלכה כמותם במקום שחלוקים על רבותיהם כתב הכ"מ בפ"ח מהל' נדרים הל' ו' שהוא ספק וא"כ אין לנו הכרעה כאן אי הלכה כר' יוחנן או כרבא ולכן הרמב"ם בהל' ו' שכתב כיצד חולצין שם הזכיר שלובשו בימין דלכתחלה ודאי יש לעשות כן אבל לענין דיעבד אם חלצה בשמאל לא הזכיר דבר כי לא נתברר מן הש"ס הלכה כמאן ואף דבגיטין דף ך"ד ע"ב במערבא אמרו משמי' דר' אלעזר שמאל ולילה פסולה ופוסלת וכו' ר"א תלמידו של ר' יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד נגד הרב:

ועכ"פ רבא לשיטתו דלדידי' רבנן פסלי ולמדין ממצורע וא"כ רבנן ס"ל מופנה מצ"א למדין וא"מ ואייתר לאחותו להולך לשחוט פסחו ולכן פשיטא לי' דעבודה ומ"מ מ"מ עדיף מולאחותו אבל הרמב"ם לא ברירא לי' דאולי קיי"ל כאוקימתא דר"י וס"ל גם רבנן דכאן דלמדין ומשיבין ולכן השמיט דין כבוד הבריות שידחה איסור תורה אפי' בשב וא"ת. ובהכי ניחא דברי הרמב"ם בריש הל' מגילה שכתב ואין לך דבר שנדחה מ"מ מפניו אלא מת מצוה שהפוגע בו קוברו תחלה ואח"כ קורא ודקדק הרא"מ מדברי הרמב"ם הללו מדמסיים ואח"כ קורא מכלל דבאין שהות לקרוא אח"כ אין מקרא מגילה נדחית מפני והביאו הב"י בסי' תרפ"ז וכן פסק רמ"א שם בסוף הסי' והקשה המ"א ס"ק ו' דהרי פסח שהוא מצוה דאורייתא נדחית לגמרי מפני כב"ה במ"מ וק"ו שיודחה מקרא מגילה לגמרי מפני מ"מ. ולפמ"ש ניחא דרבא הוא דקאמר דעבודה נדחית מפני מ"מ אבל אנן לא קיי"ל כן. והנה בריש פרק הערל וכן במס' שבת דף קל"א ע"א דקאמר ושמעי' לר"א דאמר מופנה מצ"א למדין ומשיבין צריך לומר דהיינו לרבא דאלו לר' יוחנן אדרבה ר"א סבר אין משיבין:

מ"ש ראשונים וכו'. מייתי הך מלתא כאן משום דמייתי עלה דרב יהודה דקרע כרבלתא בשוקא ולא חס על כבוד הבריות כי סבר שהיא בת ישראל ויש חילול השם ושייך להא דבמקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד ורש"י פירש קצת בענין אחר ואמנם אכי פירשתי ליישב גם לפי גרסת הרמב"ם דאינו גורס בתחלת הסוגיא בבגדו ועיין בחיבורי נ"ב חלק א"ח סי' ל"ה:

כי הוה מטי ר"י בעוקצין האשה שכובשת ירק וכו'. לכאורה יפלא הלא משנה זו שהאשה שכובשת ירק אינה במס' עוקצין כלל רק במס' טהרות בריש פ"ב ורש"י כאן בד"ה האשה שכובשת ירק או זיתים שכבשן בטרפיהן משכה היא במס' עוקצין עכ"ל רש"י ודבריו תמוהים מלבד שגם עליו תסובב קושיא הנ"ל שהאשה שכובשת אינה כלל במס' עוקצין יפלא עוד מה חידוש הודיענו להראות לנו מקומה הלא מבואר בגמ' כי הוה מטי וכו' בעוקצין. ואם נימא דכוונת רש"י לומר שהיא משנה שלא תימא דהאי כי מטי בעוקצין היינו תוספתא דעוקצין וקמ"ל רש"י שהיא משנה ח"כ לא הי' לרש"י רק לפרש משנה היא אבל מה שהאריך להראות לנו מקומה שהיא במס' עוקצין הוא מיותר. ולכן נלע"ד עפ"מ שראיתי שם במשנה האשה שכובשת ירק בקדירה ונגעה בעלה חוץ לקדירה במקום הנגוב וכו' ע"ש היטב בריש פ"ב דמס' טהרות וכתב הר"ש וז"ל נגעה בעלה חוץ לקדירה במקום הנגוב והעלה הזה חציו בקדירה עם המשקין וחציו חוץ לקדירה אי נמי אורחא דמלתא שיש בקלח אחד עלים הרבה ויוצא אחד מהם חוץ לקדירה ונתייבש שם וניגב וכו' וכן התוי"ט שם בד"ה במקום הנגוב שנתייבש וניגב הר"ש ורצונם בזה משום דקשיא להו כיון שהמשנה שם מיירי בירק שלא הוכשר עדיין קודם שניתן בקדירה כמפורש שם בפירוש הר"ש ובפירוש הרע"ב והעלה הזו נגוב הוא והי' משמע שהעלה הזו לא הגיעו עלי' המשקה שבקדירה א"כ לא הוכשר עדיין ולמה קתני שם שהעלה טמא ואיך נטמאה אם לא הוכשרה ולכן כתבו שנתייבש וניגב ורצונם שכבר הגיעו שם משקין אלא שנתייבש וניגב קודם שנגעה בו האשה. ולענ"ד בראה שזה דוחק לומר שמתחלה הי' בתוך המשקין ושוב יצא חוצה ונתייבש. ולכן נלע"ד דהקלח שבירק דין עוקץ יש לו כמו עוקצי פירות ויש להם דין יד והרי כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר דקיי"ל כר' יוחנן בחולין דף קי"ח ע"ב וא"כ הקלח של העלה הוא יד ומביא הכשר להעלה ומתורת יד אתיון עלה כמו עוקץ. שוב ראיתי במס' תענית דף ך"ד ע"ב שגם רש כתב על הך משנה דהאשה כובשת ירק וז"ל רש"י שם גבי ידות מיירי וכו' והנאני שכיוונתי לדעת רש"י. ואמנם גוף פירש"י שם צע"ג ולפי הנראה מדברי רש"י בסנהדרין דף ק"ו ע"ב הי' לרש"י גרסא אחרת במשנה זו ועכ"פ פירשה לענין דין ידות וגם שם בסנהדרין כתב רש"י שלא אשכחי' למשנה זו במסכת עוקצין וג"כ נלע"ד שכתב זה להקדמה למה שפירש בדבור שאחריו משנה זו לענין ידות ולכן הקדים שאיננה במס' עוקצין וא"כ ע"כ דהך כי מטי בעוקצין היינו בדיני עוקצין. ומעתה אני אומר מה שאמרו כאן כי הוה מטי ר"י בעוקצין אין הכוונה על מסכת עוקצין רק על דיני עוקצין שהם דיני ידות המביאין הכשר או טומאה להאוכל ושפיר מייתי ע"ז האשה שכובשת ירק שזהו ג"כ מטעם יד וכן זיתים שכבשן בטרפיהן שג"כ הינו כפירש"י כאן ולא כפירוש התוס' בד"ה זיתים יע"ש ולפי פירושינו זה לא הוזכר בדברי הגמרא שם של המסכתא ושפיר מייתי המשנה של הכובשת ירק שאף שהיא במס' טהרות מ"מ בדיני עוקצין היא מיירי. ורש"י שפירש משכה היא במס' עוקצין על הך דזיתים פירש כן ולא על הך דהאשה שכובשת ירק כי זו היא משנה במס' טהרות. ואמנם לפי"ז צריך טעם למה בהך דזיתים הראה לנו רש"י מקומו שהוא במס' עוקצין ולמה בהך שהאשה שכובשת ירק לא הראה לנו רש"י מקומו וג"כ הי' לרש"י לפרש משנה היא במס' טהרות. ולכן נלע"ד דודאי רש"י לפרש בא ולא להראות מקום ואין זה דרכו של רש"י. ואמנם כוונתו כאן להצדיק פירושו בדבור שאחריו שפירש שע"י הכבישה נתבטל תורת יד ולאפוקי מפירושן של התוס' שפירשו דהיינו שאין להעלים תורת אוכל. כי בחמת קשה לי על פירושן של התוס' דלפי פירושן מה ענין דין זה לדיני עוקצין. ואמנם התוס' סברי שמה שאמרינן כאן דר"י כי הוה מטי בעוקצין היינו במס' עוקצין אבל לפ"מ שפירשנו דבעוקצין היינו בדיני עוקצין נסתר פירוש התוס' ומוכח כפירש"י. ואפשר שזה כוונת רש"י משנה היא במס' עוקצין ודייק לומר היא שזו לבדה שנוי' במס' עוקצין אבל הך דהאשה שכובשת אינה במס' עוקצין וא"כ על כרחך מה שאמר כאן בעוקצין היינו בדיני עוקצין. וא"ת א"כ יותר ה"ל לרש"י להראות מקום להאשה שכובשת ירק ולומר משנה היא במס' טהרות. י"ל דאטו מי לא משכחת משניות כפולות שנשנו במס' זו וחזרו ונשנו גם במסכתא אחריתא והי' רש"י צריך להאריך משנה היא במס' טהרות ולא במס' עוקצין ותדע שכן הוא שהרי בסנהדרין כתב רש"י האשה שכובשת ירק לא אשכחתוה במס' עוקצין ובמס' תענית כתב רש"י שכובשת ירק במס' () היא בפרק שני וכו' ואם רש"י הראה לנו באיזה פרק היא ודאי ידע מקומה שהיא במס' טהרות כאשר ובאמת הוגה שם בש"ס שעם הגהות הגאון מוהר"ר שמואל זצ"ל בפפד"מ וא"כ למה הוצרך רש"י בסנהדרין לומר שלא אשכחה בעוקצין אלא ודאי ממה שהיא נשנית בטהרות אין ראי' שלא נשנית גם בעוקצין. ולכן פירש"י על הך דזיתים משנה היא וכו' כלומר היא לבדה היא במס' עוקצין. וגוף הקושיא שהקשו התוס' על פירש"י נלע"ד דמ"ש רש"י ששוב אינן ראוים לאחוז בהם היינו שמשום זה מן הסתם בטל תורת יד מהם אבל אם תחלת הכבישה היתה להצורך אסיזת הזיתים אף שנתרככו לא בטל מהם תורת יד ולכן אמרה המשנה שתחלת כבישתן לא היתה בשביל אחיזה רק בשביל המראה ועיין בפירוש הר"ש ובפי' הרא"ש שם במשנה:

רש"י ד"ה נשים ועבדים וכו' ותפילין נמי מ"ע שהז"ג היא דסבר לילה ושבת וכו'. ויש לדקדק מי הבריח לרש"י להכניס עצמו בטעם המשנה בפלוגתא דהרי זהו גופה דשבת ולילה לאו זמן תפילין נינהו הוא פלוגתא דתנאי בפרק בתרא דעירובין ועדיפא מיני' הוה לרש"י לפרש דפטורי מתפילין מטעם דאיתקש לת"ת כמפורש בקידושין דף ל"ד ע"א. ונראה לפי הכלל שאבי רגיל לומר לתלמידיי שדרכו של רש"י תמיד בהמשניות לפרש המשנה לפי הה"א של המקשה ולא לפי המסקנא כדי שיהי' שייך סוגיות הגמ' על המשנה כסדר. והנה המקשה שהקשה לקמן ובמזוזה פשיטא ע"כ לא הוה ידע מההיקש של ת"ת דאל"כ לא הוה מקשה פשיטא והתרצן הוא שחידש לו ההיקש ולפי"ז שהמקשה לא אסיק אדעתא ההיקש א"כ איך הקשה על תפילין פשיטא אדרבה הי לו להקשות למה פטורים מתפילין ולכן הוצרך רש"י לפרש במשנתינו דמתפילין פטירי אף בלי ההיקש מטעם דהוה מ"ע שהז"ג ואמנם אי קשיא הא קשיא מי הכריח לרש"י לפרש דסבר לילה ושבת לאו זמן תפילין הוא והלא די הי' לו לפרש דשבת לאו זמן תפילין וג"כ הוה מ"ע שהז"ג דהא איכא תנא דסבר לילה זמן תפילין הוא ואעפי"כ שבת לאו זמן תפילין והיינו ר' עקיבא בעירובין דף צ"ו ע"א:

תוס' ד"ה וקטנים וכו'. ועיין מהרש"א שכתב וק"ק הוה לי' להקשות לפר"י דחייבים דסיפא איירי נמי בקטנים ובהגיעו לחינוך אמאי קתני לי' גבי תפלה וכו' ונראה דלק"מ דבכל א' קתני רבותא טפי דבלא הגיעו לחינוך אפילו מק"ש שהיא דאורייתא פטירי ובהגיע לחינוך קמ"ל דאפי' בתפלה שהיא רק מדרבנן חייבי':

ואפשר דהיינו דקאמר רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין. כלומר לינצל מיצה"ר לא קמיבעיא לי דודאי ע"י הענוה ויראה הם ניצולות אבל במאי זכיין לתקן היצה"ר ולעשותו טוב כי לזה צריך לימוד תורה וא"ל באקרויי בנייהו ומנטרן לגבריהו וא"כ יש להם חלק בתורת בעליהם וזה מועיל לזכך היצה"ר ולעשותו טוב:
רב גידל וכו' א"ל רבנן לא מסתפי מר מיצה"ר וכו' כתב הרב עיון יעקב ז"ל שכתב דמיין באפאי כקאקי חיורי אפשר לומר דרב גידל איעקר מפרקיה דרב הונא כדאיתא ביבמות דף ס"ד לכך נאבד ממנו חמדת נשים והיו דומין בעיניו כקאקי חיורי ממש עכ"ל. ועמו הסליחה שחשב האמוראים כאינשי דעלמא ומיעט בכבודם ואדרבא מוכח להפך דהא הוה מקמיה דאיעקר מדאמרו ליה רבנן לא מסתפי מר מיצה"ר ואלו הוה בתר דאיעקר כבר הוה ידיע להו דשתין סבי איעקור מפרקיה דרב הונא ותו דלא הו"ל נמי לומר דמיין באפאי וכו' כאלו הוא קדוש רק הי"ל להודיעם דחדל מהיות לאיש:

רבי יוחנן וכו' לא מסתפי מר מעינא בישא. אפשר דלא אמרו לא מסתפי מר מיצה"ר דרב גידל דהיה הוא מדבר עמם ואמר להו הכי טבלא והכי טבלא א"ל לא מסתפי מיצה"ר. אבל רבי יוחנן היה יושב שם לחוד שהם יסתכלו בו ודאי שהוא היה נשמר. א"נ שרבי יוחנן גדול הדור והוחזק לקדוש ונהגו בו כבוד יותר. וכ"כ בשיטה מקובצת למציעא על דף פ"ד משם הריטב"א ז"ל דרבי יוחנן יצרו בידו ודמיין עליה כקאקי חיוורי ודלא כמ"ש מהר"י פינטו ז"ל ע"ש:

אנא מזרעא דיוסף קאתינא וכו'. עיין מה שכתבתי אני עני בקונטריס זה במציעא שם על דף פ"ד בס"ד:

א"ל רב פפא לאביי מ"ש ראשונים דמתרחיש להו ניסא וכו' ראיתי להרב מופת הדור מהר"ח אלפאנדארי זלה"ה בספרו הנחמד אש דת פ' בשלח שהקשה בזה משם הרב הגדול מהרש"א זלה"ה בס' תאוה לעינים ממ"ש בתעניות דף כ"ד רבא גזר תעניתא בעא רחמי ולא אתא מטרא א"ל והא רב יהודה גזר תעניתא ואתא מטרא א"ל ומאי אעביד אי משום תנויי וכו' אלא מה יעשו גדולי הדור שאין דורם דומה יפה ומסתברא אביי ורבא חברי נינהו וכבר ידע רבא מאי דאמר אביי לרב פפא דקמאי מתרחיש להו ניסא משום דמסרי נפשיהו על קדושת ה' והיכי אמר רבא הכא דטעמא דאין הדור דומה יפה ולא תלי ביה דטעמא משום דלא מסר נפשי' אקדושת ה' והרב מהרש"א סלקיה בקשיא. אמנם הרב מהרח"א שם תירץ דכדי שיעשה לו נס צריך למסור עצמו על קדושת ה' ורב פפא ואביי לא מסרי נפשיהו על קדושת ה' ולזה לא היו סומכין על הנס אמנם כיון שעוסקים בתורה ומעשים טובים הא ודאי מהניא זכותיהו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב דלאו מעשה נסים אלא עולם כמנהגו א"כ רבא כי בעא רחמי ולא אתי מטרא מוכרח שאין דורו דומה יפה זהו תורף דבריו ע"ש באורך. ולכאורה היה מקום לפקפק על תירוץ הרב ז"ל דהא בשמעתין גמר אומר רב פפא ואמר לאביי ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח קא צוחינן ולית דמשגח בן והיינו שאין נענים על הגשמים וכי האי לישנא נקט רבא שם בתעניות וסיים שאין דורו דומה יפה. וא"כ רב פפא גם הוא שאל על המטר לאביי והו"ל להשיב שאין הדור דומה יפה ומשו"ה אינן נענים על המטר דזה אינו נס כמ"ש הרב הנזכר:
ויש לקיים תירוץ הרב הנזכר בשימת עין דבתעניות מאי דאמרו ליה לרבא היינו והא רב יהודה כי הוה גזר תעניתא אתא מטרא ותו לא. אך בשמעתין רב פפא אמר לאביי דרב יהודה כי שליף וכו' וגם פתח דבריו פתח ואמר מ"ש קמאי דמתרחיש להו ניסא ואנן לא מתרחיש לן ומאחר דיסוד דבריו העמק שאלה וישימהו על הנ"ס דמתרחיש לקמאי ולא לנו הוכרח אביי להשיב דמסרי נפשיהו והגם דבסיום דבריו אמר ואנן קמצערינן וכו' דרצונו דגזרי תעניתא ולא אתי מטרא כיון דעיקר שאלתו על הנס מוכרח להשיב דמסרי. אבל בתעניות דמאי דאמרו לרבא אינו אלא דרב יהודה גזר ואתי מטרא לזה השיב דאין דורם דומה יפה. אלא דרבא אגב צעריה מדכר דרב יהודה יתר על מה שאמדוהו דגזר ואתי מטרא עוד לו כי שליף וכו' ונהי דהא כי שליף הוי כמו נס. מ"מ אנן צווחינן כולי יומא והיה ראוי לבא מטר ולית דמשגח שאין הדור דומה יפה ולהכי הגם דנגזור ונבעי רחמי שאם היה בא אינו נס רק עולם כמנהגו עצר"ת תהיה לכם שאין הדור דומה יפה:
ויתישב יותר כפי גירסת הש"ס בתעניות דגרסינן רבה בה"א דהוא רבה בר נחמני דמלך בתר רב יהודה כדאמרינן בגטין דף ס' ההוא שפורא דהוה בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ולהכי אמרו ליה לרבה מרב יהודה דקדם לו סמוך ונראה דגזר ואתא מטרא והשיב שאין דורו דומה יפה. ורב פפא ואביי ידעי שפיר האי דקאמר רבה דטעמא משום דאין דורו יפה. ועל זה שאל רב פפא מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא כי האף אמנם אין הדור דומה יפה הו"ל למרחש ניסא כקמאי וניסא הוי דאף שאין דורם דומה יפה ליתי מטרא בתענית ותפלה. והשיב אביי דלא מסרי נפשיהו ולהכי לא מתרחיש ניסא ואינם נענים בזכות תורה ומע"ט שאין דורם דומה יפה כדאמר רבה:

מתון מתון ת' זוזי וכו' עיין מה שפירש"י והרב תאוה לעינים ומ"ש בעניותי בספר הקטן דברים אחדים דף ס"ט ע"ג בס"ד:

דלא שלטה ביה עינא בישא. ראיתי בתוס' ישנים כ"י שכתבו וז"ל וא"ת כיון שלא היה שולט בהם עין הרע למה לא חיו יותר מכל השבטים למ"ד פ' המקבל רב אזל לבי קברי וכו' צ"ט מתו בעין וא' בדרך כל הארץ י"ל מ"מ אם לא ימותו מחולי זה היו מתים מחולי אחר אבל עין הרע רגיל ומזיק לקפוץ על בני אדם. ומ"מ מהנה להם הרבה מה שאין עין הרע שולט בהם עכ"ל. וכ"כ בקיצור בתוס' פ' המקבל ועמ"ש בעניותי שם פ' המקבל טרם ראותי דברי התוס' כ"י הללו:

ואמר רבי אבהו אל תקרי עלי עין וכו' רבי יוסי בר' חנינא אמר מהכא וידגו וכו'. צריך להבין במאי פליגי. ועוד צריך להבין מ"ש פ' יש נוחלין ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה א"ל לכו והחביאו עצמכם ביערים שלא ישלוט בכם עין הרע א"ל אנן מזרעא דיוסף דלא שלטא ביה עינא בישא וכו' אל תקרי עלי עין וכו' וריב"ח אמר מהכא וידגו וכו'. ואיכא למידק דיהושע בן נון מאי סבר בהני קראי דרבי אבהו וריב"ח דמינייהו מוכח דאין עה"ר שולט בזרע יוסף:
וחזה הוית להרב עיר בנימין בסוטה סי' רל"ט שכתב על מ"ש רש"י שם וידגו לרוב בקרב הארץ כך בירך למנשה ואפרים כי הדברים צריכים ביאור ופירש במשז"ל ברבה נשא וידגו רמז לבנות צלפחד שהיו ה' כמו הדגים שנבראו ביום ה' ונטלו חלק בארץ ועוד דרשו מי ששמו דג שהוא נון יכניס ישראל לארץ וזה כונת מאמרם ז"ל אמר הקב"ה למשה מדינן של בנות צלפחד אתה מסתלק ומלפני אי אתה מסתלק הכונה כיון דנסתלקת מדין בנות צלפחד א"כ לא סברת וידגו רמז לבנות צלפחד ומוכרח לדרוש וידגו מי ששמו נון יכנס וא"כ למה אי אתה מסתלק ויכניסם יהושע. ולפ"ז אין לימוד שאין עה"ר שולט בזרע יוסף. לזה בא רש"י לסתור השני פירושים דכך בירך למנשה ואפרים ואם נפרש על בנות צלפחד לא בירך אלא למנשה ואם נפרש על יהושע לא בירך אלא לאפרים וא"כ מוכרח לפרש מילתא דשויא לתרוייהו דאין עה"ר שולט במנשה ואפרים עכ"ד ועוד פירש הרב עיר בנימין שם במ"ש רבי אבהו אל תקרי עלי עין דהכונה דאמרינן בזבחים קדשים קלים נאכלים בשילה בכל הרואה שנאמר בן פורת עלי עין עין שלא רצתה ליהנות ממה שאינו שלו תאכל כמלא עין שלה א"כ נדרש עלי עין בעבור עין שלא זן עיניו מהעבירה תאכל וכו' ומשו"ה תאכל באל תקרי וכו' עכ"ד:
אמור מעתה אפשר דיהושע סבר והוה דריש עלי עין כדרשת זבחים ודריש וידגו לרוב עליו ששמו נון ולא יש לימוד לעה"ר שלא ישלוט ואמטו להכי אמר להם שיחביאו עצמם והוא היה מדבר למנשה ואפרים כמבואר בכתוב בסוף. ועל זה השיבוהו אנן מזרעא דיוסף דלא שלטא וכו' כלומר אנן מנשה ואפרים על שנינו אמר וידגו לרוב ואם הפירוש כדקאמרת דרומז עליך א"כ הוא לאפרים לבד על דרך שפירש הרב הנזכר דברי רש"י הנזכרים וצריך אתה לפרש פירוש הצודק למנשה ואפרים והיינו דלא שליט בן עינא בישא. א"נ אפשר דכונתם אף כי וידגו רומז עליך מ"מ אנן מזרעא דיוסף רמזו לקרא בן פורת יוסף דדרשינן עלי עין עולי עין ולהכי לא אמרו אנן ממנשה ואפרים קאתינן אלא מיוסף דכתיב בן פורת יוסף וכו':
א"נ אפשר במ"ש הערוך ערך על הראשון וז"ל אל תקרי עלי עין אלא עולי עין פירוש כל מה שמעיינין להן בעין הרע לא יזיקום אלא מועיל להן ומעלין ביותר. רבינו גרשום זצ"ל פירש שהן עולין על העין כדבר שיושב למעלה מן העין ואין עין שולט עליו. ורבינו חננאל ז"ל היה שונה עלי עין כלומר בואי העין במקום אחר ואל תזיקני עכ"ל והשתא אפשר דלרבינו חננאל ז"ל דפירש כמדבר אל העין בואי העין במקום אחר ואל תזיקני א"כ אינו כל כך בטוח מעין הרע דאפשר דאיבעי ליה למימר האדם בואי במקום אחר ונפקא מינה למאי דביני ביני אם לא ירגיש אדם כאן לאלתר לומר בואי במקום אחר ואל תזיקני ישלוט בו וכמו רגע יהיה לו למכשול. ואפשר דזה סבר יהושע וא"ל החביאו עצמכם. והם השיבוהו אנן מזרעא יוסף דלא שלטא בן עינא בישא דייקא לא שלטא כי הפירוש הוא כמו שפירש רבינו גרשום ז"ל שהן עולין על העין ואינו שולט וז"ש דלא שלטא בן עינא בישא א"נ דיעקב אע"ה אמר עלי עין ובואי במקום אחר ולא תזיק ליוסף וזרעו:
ויתכן דהיינו פלוגתא דרבי אבהו ורבי יוסי בר חנינא דרבי אבהו סבר כפירוש רבינו חננאל ודריש אל תקרי עלי אלא עולי ומזה נולד דיש מקום לשלוט כדאמרן. ורבי יוסי בר חנינא דריש וידגו דלא שלטא כלל כדברי רבינו גרשום וממילא דעלי עין יעקב אמרו שלא ישלוט ביוסף וזרעו:
ולפי פירוש הרב הערוך רווח טובא מאי דא"ר אבהו אל תקרי עלי עין פירוש דדברים ככתבן היינו בן פורת חן ירבה עלי עין שלא יזיק אותו. ולז"א אל תקרי עלי עין דמשמע דאהני ויתן חינו להנצל מעין הרע ולא זו אף זו עולי עין דהעין הרע לא סגי דלא יזיק אלא מועיל לו והוא פלא:
ודרך רמז אפשר דהאותיות הקודמות לאותיות עין הם אותיות סטנ וזהו בן פורת מהני נגד סטן שלא יזיקהו כי העין הרע הוא מהסט"א וניצול. גם עין גימט' ס"מ עם הכולל. וזה רמז אל תקרי עלי עין דא"כ עלי עין ר"ל אותיות הקודמות לאות עין שהם אותיות סטן ואהני לינצל. אלא עולי עין שהוא על העין גי' ס"מ ויש מעלה יותר שמועיל לו העין הרע כפירוש הרב הערוך וזה אם נקרא עולי עין:
ודרך האמת אפשר דיעקב אבינו ע"ה כיוין להמשיך מעינא דא"א שהוא עינא פקיחא עינא דאשגחותא עינא דהוא נטורא וכו' כמ"ש באדרא קדישא והוא פר' ה' זו"ן או"א א"א ולכך עין גי' ה' הויות להמשיך מא"א לאו"א וזו"ן ומתבטלים הדינין. ולזה בן פורת יוסף בן פורת הם ה' תיבות לכוין עלי עי"ן ה' הויות להשפיע מעינא דא"א ולכן נוהגי' לינצל מעה"ר לעשות ה של כסף ואפשר לרמוז לה' פר' להשפיע מא"א שהוא רחמים גמורים וכסף רומז לחסד. וכן נוהגים לומר חמשה לינצל מעה"ר. וא"ש ההי"ב. אחר זמן ראיתי דבאדרא קדישא גופא מפורש דע"י שהושפע על יוסף הצדיק מעינא דא"א ניצול מעה"ר וזהו בן פורת עלי עין ע"ש [בדף ק"ל ע"א. ומה שכתבתי שנוהגים לעשות ה' של כסף כן כתב בס' איומה כנדגלות והביאו בס' ילקוט ראובני פ' ויחי דף ע"ג ריש עמוד ב' דפוס אמשטרדם ע"ש]:

ואב"א עין שלא רצתה לזון ממה שאינה שלו וכו' ואפשר לרמוז כי הוא תיקן יסוד ולכן שם שדי שהוא ביסוד מגין עליו שלא ישלוט בו עין הרע ולכן ר"ת בן פורת יוסף בן פורת עלי עין גימט' שדי. ואפשר שכבש יצרו בכח שם שדי כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל כי יצר במילוי יוד צדי ריש ס"ת שדי ולכן ניצול מעה"ר: