דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 210ימים לסיום הש״ס

סנהדרין כט ע"ב - Steinsaltz

These matters never occurred, i.e., I never admitted to this, the defendant assumes the presumptive status of one who falsely denies his debts, as the witnesses heard his admission. Consequently, he is not trusted to take an oath that he is exempt.

Rav Pappa, son of Rav Aḥa bar Adda, says: This is what we say in the name of Rava: The defendant is not rendered a liar, because people do not remember all frivolous matters. Since the admission was not made seriously, perhaps the defendant forgot the incident. Therefore, his denial of its having occurred was not necessarily an outright lie.

The Gemara relates: There was a certain man who hid witnesses in the canopy above his bed to hear the statement of another. That certain man said to him: I have one hundred dinars in your possession. The latter said to him: Yes. The claimant then said: Let those awake and those asleep bear witness about you, hoping to induce him to agree to this testimony, as the respondent might assume that everyone was asleep. The latter said to him: No. When the matter came to court Rav Kahana said: Since he said no to him, his admission did not render him liable.

The Gemara relates another incident: There was a certain man who hid witnesses in a grave to hear the statement of another. That certain man said to him: I have one hundred dinars in your possession. The latter said to him: Yes. The claimant then said: Let the living and the dead bear witness about you. The respondent said to him: No. Rabbi Shimon said: Since he said no to him, his admission did not render him liable.

Ravina said, and some say Rav Pappa said it: Conclude from it that with regard to that which Rav Yehuda says that Rav says, that one needs to say to the witnesses of the admission: You are my witnesses, there is no difference whether the debtor said it, and there is no difference whether the creditor said it and the debtor remained silent. The inference is that the reason the Sages deemed the purported debtor exempt in the above cases is that the debtor explicitly said no, i.e., that he does not accept the witnesses, but had he remained silent his admission would have indeed rendered him liable.

The Gemara relates: There was a certain man whom people called: A kav of debts, as everyone claimed debts from him, who once said: Who can claim debts from me, other than so-and-so and so-and-so? I do not owe money to as many as assumed. Those whom he admitted that he owed came and took him to judgment before Rav Naḥman to claim what he owed them, and he responded in court that his admittance was in jest.

Rav Naḥman said: A person is prone to make false statements so as not to make himself appear sated, i.e., it is possible that he might say falsely in public that he owes money in order that he should not be considered wealthy. Therefore, as long as he has not made a proper admission that he owes a specific sum to a specific individual, he is not liable.

The Gemara relates: There was a certain man whom people called: A mouse that lies on dinars, as he was a miser who did not benefit from his money, like a mouse that sits and safeguards gold dinars. This man said on his deathbed: So-and-so and so-and-so claim dinars from me. After he died, they came and sued the heirs.

They came to judgment before Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei. He said to them: When we say a person is prone to make false statements so as not to make himself appear sated, this statement applies to an admission during his lifetime. But after death, i.e., on his deathbed, this does not apply; rather, we presume he told the truth.

The heirs paid half the amount of the claim. The claimants then sued them for the other half. They came to judgment before Rabbi Ḥiyya. Rabbi Ḥiyya said to them: Just as a person is prone to make false statements so as not to make himself appear sated, so too, a person is prone to make false statements so as not to make his sons appear sated. One might claim falsely on his deathbed that he owes money so that his children will not be considered wealthy. Therefore, there is no room for a claim against the heirs. The heirs then said to him: If so, let us go and overturn the former verdict, and retrieve the amount we paid the claimants. Rabbi Ḥiyya said to them: The elder, i.e., Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, has already issued a ruling in this case, and it is not in my power to overturn his ruling.

§ If one made an admission in the presence of two witnesses that he owes money and they performed a formal act of acquisition with him to verify the admission, the witnesses can write a record of the admission in a document and sign it, thereby granting the creditor more rights. But if they did not perform a formal act of acquisition they may not write a record of the admission in a document, as the debtor presumably wants the loan to retain its status as a loan by oral agreement, which grants fewer rights to the creditor than a loan with a promissory note.

If he made an admission in the presence of three witnesses and they did not perform a formal act of acquisition with him, Rav Ami says: They can write a record of the admission in a document. Since the admission was made in the presence of three individuals, who are considered a court, it is permitted for a court to write its verdicts. And Rav Asi says: They may not write it in a document; perhaps the debtor intended for them to serve only as witnesses, not as a court. There was an incident in which a person admitted his debt before three witnesses, and Rav was concerned for this opinion of Rav Asi, and ruled that they may not write a record of the admission.

Rav Adda bar Ahava says: With regard to this document of admission, sometimes we write it and sometimes we do not write it. If the three witnesses were gathered and sitting when the debtor made his admission before them, we do not write it, as perhaps he did not intend for them to serve as a court. But if the debtor gathered them, we write the document of admission, as the fact that he took care to bring three people and not just two proves that he intended for them to serve as a court.

Rava says: Even if he gathered them we do not write it, unless he says to them: Be my judges.

Mar bar Rav Ashi says: Even if he says: Be my judges, we do not write it unless they establish a place for judgment and send messengers and summon him to court. Unless the entire procedure of an admission in court is implemented, the debtor may not have intended that they serve as a court with regard to this matter.

If he made an admission with regard to movable property that he owes, and the witnesses performed a formal act of acquisition with him, they can write a record of the admission in a document; but if they did not perform a formal act of acquisition they may not write a record of the admission. But if he made an admission with regard to land, and they did not perform a formal act of acquisition with him, what is the halakha? Is it considered as though an act of acquisition was performed, as land is always available for collection? Ameimar says: They may not write it. Mar Zutra says: They may write it. And the halakha is that they may write it.

Ravina happened to come to Damharya. Rav Dimi bar Rav Huna of Damharya said to Ravina: If one makes an admission that he owes movable property that is extant, i.e., it is available to be taken immediately, what is the halakha? Should it be considered like land, as it is similarly available for collection, and therefore the witnesses can write a record of the admission? Ravina said to him: It is considered like land. Rav Ashi says: Since it still lacks collection, i.e., it has not been physically transferred from one party to the other, it is not considered like land, and the witnesses may not write a record of the admission unless the debtor asks them to write it.

§ With regard to a certain document of admission in which the following statement was not written: He, the one making the admission, said to us: Write a deed, and sign it, and give it to the creditor, Abaye and Rava both say that this is a case in which the principle of Reish Lakish is applicable.

As Reish Lakish says: There is a presumption that witnesses do not sign on the document unless the deal was transacted with each party being an adult, even if it is not mentioned explicitly in the document that the witnesses verified this. This reflects the principle that a document is not written by a scribe and signed by witnesses unless they know that the action to which it attests was performed appropriately. In light of this, the fact that a certain detail is missing from the wording of the document does not prove that the detail did not take place, as the action was presumably performed properly. Consequently, a document of admission lacking the sentence: He said to us: Write a deed, and sign it, and give it to the creditor, is valid.

Rav Pappi objects to this, and some say it is Rav Huna, son of Rav Yehoshua, who raises this objection: Is there anything that we, the Sages, do not know, and the scribes of the court do know? Since not all of the Sages are aware that the witnesses of an admission cannot write a deed of admission unless the one making the admission asks them to, the scribes certainly cannot be expected to ensure that this condition is fulfilled.

The Gemara relates that Abaye’s scribes were asked whether they were aware of this halakha, and they answered that they were aware of it. Rava’s scribes were also asked, and they were also aware of it. Apparently, since writing documents is their profession, scribes are aware of the relevant halakhot.

The Gemara recounts: There was a certain document of admission in which it was written that it was a record of the proceedings that took place in the presence of the witnesses,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - ב

לא היו דברים מעולם. לא הודתי לך, והעדים מעידים שאכן הודה לו, הוחזק כפרן אינו נאמן, ומשלם [17].

אמר (ליה) רב פפא בריה דרב אחא בר אדא לרב אשי: הכי אמרינן כן אומרים משמיה דרבא: אף אם אומר: לא הודיתי, פטור לשלם, משום שיכול לטעון ששכח אותה ההודאה, כי כל מילי דכדי דברים של חנם, לא דכירי אינשי אין אנשים זוכרים. ומה שאמר "לא הודיתי", הוא משום ששכח הודאתו [18].

הגמרא מספרת עובדא.

ההוא היה איש אחד, דאכמין ליה עדים לחבריה שהחביא עדים מפני איש אחר בכילתיה בתוך היריעה הפרוסה סביבות המיטה.

אמר ליה לחבריה "מנה לי בידך", אמר ליה "הן". אמר "האם אתה רוצה שכל השומעים בין עירי ובין שכבי ישנים, ליהוו עלך סהדי יעידו על הודאתך?", המחביא הכיר בו שאינו מוכן להודות בפני עדים, לכן חשב, שמא יחשוב הנתבע שכולם ישנים, ויודה, והם העדים שהיו ערים יבואו ויעידוהו, באומרים ששמעו הסכמתו בין לערים ובין לישנים. אמר לו הנתבע "לא", אינני מסכים להעידם, למרות שהודיתי לך.

ובא הדבר לפני רב כהנא.

אמר רב כהנא: ומה נעשה לו? הא אמר ליה "לא", ולא הסכים להודות בפני עדים. ואין הודאתו הודאה.

הגמרא מספרת עובדא דומה.

ההוא היה איש אחד, דאכמין החביא עדים בקיברא בין הקברים לחבריה מפני חבירו.

אמר ליה "מנה לי בידך", אמר לו "הן". אמר לו "האם אתה רוצה שחיי ומותי החיים והמתים ליהווי עלך סהדי יעידו על הודאתך". עשה כן בחושבו שבודאי יודה, כי המתים לא יבואו להעידו, ולאר עולה על דעתו שהחיים שומעים, ויבואו להעידו, באומרם שהסכים לחיים ולמתים.

אמר ליה "לא" אינני מסכים.

אמר רבי שמעון [בן לקיש]: הא אמר ליה "לא" ואין בהודאתו הודאה, כיון שלא הסכים להודות בפני עדים.

מדברי רב כהנא ורבי שמעון שאמרו: הא אמר ליה "לא", יש לדייק, שרק אם הנתבע מסרב לשאלת התובע, אזי אינה הודאה. ואילו היה שותק על שאלת התובע: עירי ושכבי [או חיי ומותי] ליהוו עלך סהדי?" יש בשתיקתו משמעות של הודאה, והעדים יכולים לבוא ולהעיד על הודאתו.

אמר רבינא, ואיתימא או שאמר כן רב פפא: שמע מינה מהא משני עובדות הנ"ל -

הא דאמר רב יהודה אמר רב: צריך שיאמר "אתם עדיי", מדובר באחד משני אופנים. לא שנא בין כי אמר לוה "אתם עדיי", ולא שנא ובין כי אמר מלוה והעדים שומעים "האם ברצונך שפלוני ופלוני יהיו עדים?", ושתיק לוה, הוי שתיקתו כהודאה [19].

ומניין מדייקים כן?

טעמא כל הטעם שפטרוהו רב כהנא ורבי שמעון, משום דאמר לוה "לא" וסירב להודות בפני עדים, משמע, אבל אי שתיק, הכי נמי שיש בכך הודאה.

הגמרא מספרת עוד עובדא.

ההוא היה איש אחד דהוה קרו ליה שאנשים כינוהו "קב רשו", מלא קב [שם כלי מידה] שטרות יש עליו. כלומר, הוא חייב מעות להרבה אנשים.

אמר האיש ההוא "אינני חייב להרבה אנשים, כי מאן מסיק בי מי תובע ממני, אלא פלוני ופלוני ולהם אני אכן חייב".

אתו באו האנשים האלו תבעוהו לדינא קמיה דרב נחמן, בתביעה שהודה בפני עדים שהוא חייב להם.

אמר רב נחמן: אין בהודאתו כלום, ואין עליו תביעה, כי מה שהודה, הוא, משום שאדם עשוי לומר לבריות "חייב אני מעות לפלוני", כדי שלא להשביע את עצמו, לא להיראות שבע ממון, כדי להתרחק מעין הרע [20].

הגמרא מספרת עוד עובדא.

ההוא היה איש אחד, דהוה קרו ליה שאנשים כינוהו "עכברא עכבר דשכיב אדינרי השוכב על דינרים". כלומר, כשם שעכבר השוכב על דינרי זהב אינו נהנה מהם, כך האיש ההוא, שהנו עשיר ואינו נהנה מממונו.

כי קא שכיב בעת מיתתו, אמר "פלניא ופלניא פלוני ופלוני מסקי בי זוזי תובעים ממני סכום מעות, והנני חייב להם.

בתר דשכיב אחרי מיתתו, אתו באו האנשים האלו, תבעינהו ליורשין, בתביעה שאביהם הודה בחייו שהוא חייב להם.

אתו באו להתדיין לקמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי.

אמר להו להיורשין: כי אמרינן במה אמרו חכמים: אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, הני מילי דברים אלו אמורים מחיים כשאדם אומר כן על עצמו בחייו, אבל אם אומר כן בשעת מיתתו, שמשמעותם שיתנו את המעות לאחר מיתה - לא נאמר שעשוי שלא להשביע את עצמו. כי מה איכפת ליה מה שיחשבו עליו אחר מיתתו, שמע מינה, שרצונו היה להודאה.

היורשין פרעו פלגא מחצית הסכום שהאב הודה. תבעינהו תבעו אותם לדינא לאידך פלגא על מחצית שעדיין לא פרעו. אתו לקמיה דרבי חייא.

אמר להו רבי חייא: הנני חולק על רבי ישמעאל בריבי יוסי, והנני סובר: כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו - כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. ואינו רוצה שיחזיקו את בניו לעשירים, ורוצה להתרחק מעין הרע. ופטרם מלשלם את יתרת החוב.

אמרו ליה האנשים התובעים את היורשים לרבי חייא: האם ניזיל וניהדר נחזיר את מחצית הסכום שקיבלנו? [21] אמר להו רבי חייא: כבר הורה זקן - רבי ישמעאל, ולפי פסק דינו קיבלתם את המעות, ולא אחלוק על מה שעשה. [אף שאיני סובר כמוהו].

עתה דנה הגמרא במי שהודה הודאה גמורה בפני עדים, וההודאה מחייבתו לפרוע, ורוצה המלוה לכתוב הודאתו בשטר ולהחתים העדים, בכדי שהודאה תקבל תוקף של "מלוה בשטר" [22], אימתי כותבין ומתי אין כותבין.

הודה הלוה בפני שנים עדים, וקנו מידו עשה מעשה קנין להתחייבותו - כותבין שטר הודאה, אף שהלוה לא אמר להם "כתבו שטר", מפני שעשה קנין, וסתם קנין עומד לכתיבה.

ואם לאו לא עשה קנין - אין כותבין, כי הלוה רוצה שתהיה כמלוה בעל פה, ולא בשטר. ואף שהודה בפני עדים, ואכן התחייב, אינו רוצה שהתחייבותו תיכתב בשטר.

הודה בפני שלשה ולא קנו מידו -

רב (אמי) אמר: כותבין, כי את השלשה עשה לבית דין, והודאה [23] בפניהם כשטר דמי. והם יכולים להפקיר ממון בעלים, לכן יכולים לשנותה ממלוה על פה למלוה בשטר, ולהיות במקום הלוה לעשות שליח לכותבה בשטר.

ורב אסי אמר: אין כותבין, כי מסתמא לא קיבלם להיות בית דין, אלא כעדים [ועדים אינם כותבין, אם לא ציוום או שלא קנו מידו].

ומספרת הגמרא:

הוה עובדא כזו שהודה בפני שלשה ולא קנו מידו, ורב לא כתב שטר כשיטתו, אלא חש לה רב להא דרב אסי חשש לשיטת רב אסי הסובר ש"אין כותבין".

ובענין זה נחלקו אמוראים.

אמר רב אדא בר אהבה: הא אודייתא הודאה זו הנעשית בפני שלשה [ולא קנו מידו] - זימנין כתבינן באופנים מסויימים כותבין וזימנין לא כתבינן.

ובמה זה תלוי?

אם כניפי ויתבי שלשה שהיו יושבין, והודה בפניהם - לא כתבינן. אבל, אם כנפינהו איהו הוא הלוה קיבצם וזימנם יחד - כתבינן.

כי, אם קיבץ את שלשתם, במקום להודות בפני שנים, דעתו שיהיו בית דין, לכן כותבין. אבל אם בא ומצאם יושבין, והודה לפניהם, אין מכך הוכחה שרצה אותם בתורת בית דין, ויתכן שהיה מודה גם בפני שנים.

רבא אמר: אפילו אם כנפינהו איהו לשלשה - לא כתבינן, כיון שעדיין אין הוכחה שהתכוון לבית דין אלא להרבות עדים, עד דאמר להו "הוו עלי דייני", היו עלי דיינים, ואז מוכח שרצה אותם בתורת בית דין, ובלי שאמר כן, אינו רוצה לעשותם בית דין.

מר בר רב אשי אמר: אפילו אמר "הוו עלי דייני" - לא כתבינן, עד דקבעי דוכתא שיקבעו מקום, כדרך הדיינים, ושלחי שליח בית דין ומזמני ומזמינים ליה להלוה בשם הדינים, לבא לבי דינא, והתובע תובעו, והלוה מודה בפניהם. והואיל ועמד בדין, ובית דין מחייבים אותו, [אף אילו לא הודה] יש לפסק בית דין תוקף של מלוה בשטר הגלויה לכל, לכן כותבין.

אבל, אם מעצמו הודה בפני בית דין, אין לכך תוקף של פסק בית דין, אלא כהודאה בפני עדים בלבד [24].

עתה דנה הגמרא אם יש חילוק בין הודה בפני עדים במטלטלין להודה בקרקעות.

והטעם לחלק בינהן, הוא: בשלמא הודה במטלטלי שהם בידי הלוה, ו"מלוה להוצאה ניתנה", היינו, המעות שלוה הם שלו לכל צרכיו, ואין עליו אלא "חוב" לפרוע, לכן לא ניחא ליה לעשותה מלוה בשטר, שאינו רוצה שיעבוד אלים. אבל הודה על קרקע שהיא שייכת להמלוה, בהודאתו אינו "משתעבד", אלא גילוי דעת שהיא של המלוה, ומה לי בשטר ומה לי בעל פה - בכל אופן שייכת להמלוה ואינו משתעבד יותר על ידי השטר.

הודה במטלטלי, וקנו מידו - כותבין, ואם לאו שלא קנו מידו אין כותבין. כמבואר.

והדיון הוא: הודה במקרקעי, ולא קנו מידו, מאי? האם כותבין או אין כותבין.

אמימר אמר: אין כותבין כמו במטלטלי [25].

מר זוטרא אמר: כותבין.

ומסקנת הגמרא: והלכתא: כותבין.

עתה דנה הגמרא, במה שאמרו שהודה במטלטלי בפני עדים ולא קנו מידו אין כותבין, האם יש חילוק בין מטלטלין שהם צבורין ומונחים ["בעין"], לבין מטלטלין שאינם בעין.

והטעם לחלק בינהם, הוא: בשלמא כשאינם בעין, והלוה מתחייב בהודאתו "לפורעם" לעת מצוא, אינו רוצה שיכתבוהו בשטר, ורוצה להשתעבד רק במלוה על פה. אבל אם המעות או המטלטלין הם בעין, אין בהודאתו השתעבדות, אלא הודאה שהם אכן של המלוה, ואין משתעבד יותר בשטר.

ומאידך, יש לומר שאף אם המטלטלין הם בעין, הואיל ו"מלוה להוצאה ניתנה", ויכול להוציאם ולפרוע אחרים תחתיהם, לא ניחא ליה לכתוב עליהם שטר [26].

רבינא איקלע הזדמן לדמהריא שם מקום.

אמר ליה רב דימי בר רב הונא מדמהריא לרבינא: מטלטלי שהודה בהם בפני עדים, ואיתנהו בעינייהו - מאי האם כותבין או אין כותבין.

אמר ליה רבינא: כמקרקעי דמי, דינם כקרקעות וכותבין שטר אף בלי צוואת הלוה, כדעת מר זוטרא.

רב אשי אמר: כיון דמחוסרי גוביינא שעדיין לא גבו אותם, כלומר, לא הגיעו לידי המלוה, אלא הודאה בלבד - לא כותבין. כמבואר.

נוסח שטר הודאה, הוא "בא לפנינו פלוני בר פלוני, ואמר לנא כתבו וחתמו והבו ליה ותנו להמלוה, וכו'".

ומספרת הגמרא עובדה בנדון זה.

ההיא אודייתא שטר הודאה, דלא הוה כתוב בה חסרו מלים אלו "אמר לנא כתבו וחתמו והבו ליה", אלא היה כתוב בנוסח שפלוני הודה בפני עדים.

ועתה טוען הלוה שלא ציווה להם לכתוב שטר, ולא קנו מידו, והם כתבוהו מעצמם. והרי נפסקה ההלכה שאם לא קנו מידו אין כותבין.

אביי ורבא דאמרי תרווייהו: השטר כשר הוא, דודאי אמר להם לכתוב שטר. ונדון זה - היינו דומה, להדין דריש לקיש.

מי שמכר נכסי ירושת אביו, ואחר כך באו קרוביו לערער על המכירה, וטוענים שהיה קטן פחות מבן עשרים, וההלכה היא שרק בן עשרים מותר למכור נכסי ירושה -

דאמר ריש לקיש: אין ערעורו ערעור, משום שחזקה אפשר להעמיד על החזקה, שמסתמא אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה השטר במוכר שהוא גדול.

וכן בנידונינו, ודאי, אם חתמו עשו כן במצוות בעל ההודאה.

מתקיף לה רב פפי, ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע: הלוא אפילו דיינים הרבה יש שאינם בקיאין בהלכה זו, ששנים שלא קנו מידו אין כותבין, מי איכא מידי האם יתכן כדבר הזה, דאנן הדיינים, לא ידעינן, ואילו ספרי דבי דינא ידעי?! ומנין ההסתמכות על הסופרים שיודעים דין זה, ואם כתבוהו - ודאי ציוום בעל ההודאה.

שאילינהו שאלו לספרי דאביי, וידעי, ואכן ידעו לדין זה, וכן שאלו לספרי דרבא, וידעי.

ולמסקנא: שטר שחתומים בו שני עדים, אף שלא כתבו שציווה להם לכתוב, או שקנו מידו, שטר כשר הוא.

במה דברים אמורים, אם כתוב בנוסח של עדים "אנו עדים מעידים".

והגמרא דנה עתה בשטר, שהיה כתוב בנוסח של דיינים, וחתומים עליו רק שנים. האם השטר כשר?

וצדדי הספק הם: האם אפשר גם בנדון זה להסתמך על ה"חזקה" של ריש לקיש, ולומר שמסתמא נעשה בכשרות, והיו במושב שלשה, ואוחד מהם שכח לחתום. או לא, כמו שיבואר.

הערות

[17] רש"י כתב: "אפילו בשבועה", וכוונתו, אף שכופר הכל פטור משבועת התורה, בכל זאת נשבע שבועת היסת מדרבנן, וזה שהודה וכופר - לא נאמינהו אפילו כשישבע. והטעם, כתב הערוך לנר, כיון שאומר לא היו דברים מעולם, נעשה כאילו אומר "לא הודיתי ואם הודתי הנני מתחייב לשלם", והיות והעדים אכן מעידים שהודה, הרי התחייב לשלם. ולדבריו, לא התכוין רש"י לומר, שאין מרשים לו להישבע מטעם "שקרן". אלא, ששבועה לא תעזור לו, כיון שמכל מקום הודה. ועדיין צ"ע, מה רצה רש"י בכך, למה לא פירש כפשוטו שאינו נאמן כיון שהודה, והדאתו הודאה, כמו שפירש היד רמ"ה, ומה ענין שבועה לכאן.

[18] וכתב היד רמ"ה: דברים אלו אמורים, אם עתה טוען "משטה היית בך בעת שהודיתי", אבל אם אינו טוען, אנו הבית דין לא טוענין לו. וכתב הר"ן שהיא דעת רש"י. אבל הרבה ראשונים סוברים, שאפילו אם עתה אינו טוען משטה הייתי בך בעת הודאתי, טוענים לו בית דין שהיה משטה ולכן אינו זוכר עכשיו, ואילו היה נזכר שהודה, היה טוען בעצמו שהיה משטה. ומה שאמרו שאין טוענין הוא רק באופן אם מודה שהודה וזוכר הודאתו, ועכשיו אינו טוען "משטה הייתי בך", לכן אין טוענין לו. ועיין בטור ושו"ע סימן פ"א, ובשפתי כהן ס"ק ג', תומים ס"' ד', קצות החושן ס"ק ב', ונתיבות המשפט חידושים ס"ק ד'.

[19] כתב הר"ן: דברים אלו אמורים אם בתחילה הודה לו, ועתה שתק. אבל אם שתק לו בתביעתו הראשונה, אין בשתיקתו הודאה, ואינה כלום. כי יתכן שאינו חושש להגיב על תביעתו שקר, או שלא שמע.

[20] מבואר בהערה ד' ההבדל בין טענת "משטה", לטענת "שלא להשביע". התוס' מדייקים מכאן, שטענת "שלא להשביע", טוענין בית דין בשבילו אם אינו טוען כן. שהרי רב נחמן טען כן, אף שבעל הדין לא טען. ומה שאמרה הגמרא לעיל שאין טוענין אם לא טען הוא, היינו דוקא בטענת משטה. והיד רמ"ה מבאר: בטענת משטה הבאה אחרי תביעת התובע ואחרי אמירת הלוה: "הן", יש מקום לומר שאכן חייב לו, כי למה הודה לו הרי ידע שיתבעוהו בבית דין על כן, לכן אין בית דין טוענין לו. אלא, אם הלוה בעצמו טוען "משטה", אמרה הבריתא שמתקבלת טענתו. אבל טענת "שלא להשביע" הבאה בלי תביעת התובע, והוא מעצמו אמר כן, ולא עלה בדעתו שהמלוה יתבעוהו על דיבוריו, ודאי אומר כן בלי רצון ל"הודאה". ולכן כל התביעה באה בעקבות אמירתו, ולכן אנו הבית דין טוענין לו. עוד כתבו התוס', דאף טענת משטה שאין טוענין לו - טוענין לבניו, ומביאים ראיה מהגמרא בבא בתרא, עיי"ש. אבל הנמוקי יוסף כתב בשם המפרשים [וכן כתב הטור בשם הראב"ד] דאין טוענין טענת "שלא להשביע" אם לא טען כן. ואין ראיה מרב נחמן שטען כן, כי יתכן שאכן טען כן, ולא הוזכרה בגמרא. וכן חולק על מה שכתבו שלבנו טועניו אפילו טענת משטה, ודוחה את ראית התוס', עי"ש.

[21] כן כתב רש"י. אבל היד רמ"ה והרי"ף מפרשים שהיורשים בקשון שיחזירו להם את מחצית הסכום שפרעו. על דעת רש"י מקשה הערוך לנר, אם ידעו שאביהם היה חייב להם למה רצו להחזיר. ואם לא ידעו, למה בכלל באו לתבוע. עיין שם תירוצו.

[22] הנפקא מינא בין מלוה בשטר למלוה בעל פה, הוא: במלוה בעל פה יכול לטעון אחר כך "פרעתי" לפי מאן דסובר: "המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים", ואילו במלוה בשטר אינו יכול לטעון "פרעתי", כי "שטרך בידי מאי בעיא". כן כתבו היד רמ"ה כאן והרשב"ם בב"ב (מ א). ועוד, מלוה בשטר גובה ממשועבדי, ואילו מלוה על פה אינו גובה ממשועבדי. ועוד יש כמה חילוקים בין מלוה בשטר למלוה בעל פה.

[23] כן ביאר היד רמ"ה, וכן לקמן בדברי רב אסי. כי מה שכתב רש"י "הפקרם הפקר וכו"' הוא רק ביאור "איזה כח" יש לבית דין לעשות דבר שלא ציוום. אבל אינו מבאר "למה" עושים אותה להודאה בשטר, הלא הלוה לא ציווה להם לכתוב שטר. ולפי היד רמ"ה מבואר, שעצם הודאה בפני בית דין היא הודאה חזקה כשטר.

[24] הנמוקי יוסף מבאר וזה לשונו: וכתבו מן המפרשים ז"ל דהא דאמר מר בר רב אשי דלא כתבינן עד וכו' היינו משום דמודה מעצמו איירי בלא תביעת בעל דבר, הלכך אין "שם דיינים" עליהם. אבל במודה על ידי "תביעה" בפני שלשה, ואמר: "הוו עלי דיינים", הרי זה בית דין גמור, ויכולים לחייבו, וכל שהם יכולים לחייבו כותבין לו שטר. וכן נראה". אבל הרמב"ם כתב (פ"ז מהל' טוען ונטען הל' ב) ביאור אחר וזה לשונו: בית דין של שלשה שהיו יושבין במקום הקבוע להן ובא התובע וקבל [תבע] לפניהם ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה בפניהם, הרי אלו כותבין ונותנין לבעל דינו. אבל אם לא היו קבועין ולא שלחו לו, אפילו קבץ אותן והושיב השלשה והודה בפניהן ואמר להן הוו עלי דיינין, ואחר כך בא התובע ואמר כתבו לי הודייתי - אין כותבין "שמא יתן לו ונמצא זה תובע אותו בשטר". ומבארו בספר מאירת עינים (סי' לט ס"ק י"ט): כשלא שלחו לו אין הלוה מעלה בדעתו שהשלושה כתבו וחתמו הודאתו ויתנוהו להמלוה, לכן כיון שאינו יודע מהשטר, יתבענו המלוה בלי שטר ואחר כך יוציא עליו את השטר. אבל כשתבעו ושלחו אחריו, יודע שהשלשה יכתבו הודאתו בשטר, ולא יפרענו בלי החזרת השטר.

[25] כתב היד רמ"ה: אמימר סובר שחוששין, שמא ימותו עדי ההודאה, והלוה יקנה ממנו את הקרקע בלא עדים, ואחר כך יוציא המלוה את שטר ההודאה. ורבינו יונה מוסיף: ואילו אם אין שטר, יוכל הלוה לטעון: "לא היו דברים מעולם", ומעולם לא הודאתי לך. ומר זוטרא סובר שהוא חשש רחוק, שמא יקנה ממנו בלא עדים, ושמא ימותו עדי ההודאה. והמאירי מוסיף שאם יעשה כן לקנות בלא עדים ובלא שטר הריהו שוטה, ואין אנו אחראים לשוטים. אבל הר"ן סובר שלא מטעם חשש רמאות נגעו בה, אלא, שאמימר סובר ששטר עושין רק בצוואה מפורשת מאת המקנה, כמו שנאמר: "ואקח את ספר המקנה", וכיון שלא עשאם שליח לכתוב שטר, אלא שהודה בפניהם, אין יכולים לכתוב שטר מדעת עצמם. ומר זוטרא סובר, היות ואין שום הקפדה בדבר, ולא שום נזק להלוה, לכן אמדינן בדעתו שניחא ליה שיכתבו ההודאה בשטר. ומדייק הקצות החושן (סי' לט ס"ק ד), שאף שנפסקה ההלכה כמר זוטרא וכותבין, כיוון שהוא מטעם אומד שמסתמא ניחא ליה, אם יתנגד במפורש לכתיבת השטר, אזי אין כותבין. ועיין שם בחידושי הגאון רע"א.

[26] כתב הר"ן, אם מדובר במטלטלין שהם בעין, ודאי שהם פקדון ביד הלוה, וממילא אין הטעם להתנגדותו לשטר משום שאינו רוצה להשתעבד בשיעבוד אלים, כנ"ל בקרקעות, היות ובכל אופן פקדון אינו נגבה מן המשובדים [אי החזרת פקדון, כשחייב להחזיר, אינה גורמת שיקחו קרקעותיו מן הלקוחות שקנו ממנו קרקעות אחרי שהפקידו בידו הפקדון]. אלא הטעם שאין כותבין שטר, הוא משום, שהשטר הוא לרעתו, שבלי שטר יוכל לטעון "החזרתיו", ואם יכתבו שטר - לא יוכל לטעון כן. וכתב היד רמ"ה, ואם מדובר שמטלטלין [או המעות] האלו שהודה עליהן הם מלוה או גזל, יתכן שיפרעם בלא עדים, ויבוא אחר כך המלוה ויוציא עליו שטר.

"לא היו דברים מעולם", כלומר, מעולם לא הודיתי בכך — הוחזק כפרן, שהרי שמעו העדים שהודה ושוב אינו נאמן בשבועה, שהרי עדים מעידים בו ששיקר.

כנגד דעה זו אמר רב פפא בריה [בנו] של רב אחא בר אדא: הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של רבא: אף כאן אין נקרא שקרן כי כל מילי דכדי [דברים של ריק] לא דכירי אינשי [זוכרים אנשים], וכיון שהודאה זו לא ברצינות נאמרה, שמא שכח אותו אדם מה שהיה, ואף כאשר כפר בכך אין זו הוכחה שהוא משקר ביודעין.

מסופר: ההוא דאכמין ליה [אדם אחד שהטמין לו] עדים לחבריה בכילתיה [לחבירו בתוך הכילה שעל המיטה], אמר ליה [לו] לחבר: "מנה לי בידך". אמר ליה: "הן". אמר אותו אדם: "עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי" [הערים והישנים יהיו עליך עדים], ורצה להכשילו שיסכים לעדות זו, מתוך שסבר שיחשוב אותו אדם שכולם ישנים. אמר ליה [לו] אותו האיש: "לא". אמר רב כהנא כשבא הדבר לדין: הא אמר ליה [הרי אמר לו] "לא", ואם כן אין זו הודאה של ממש.

וכיוצא בו מסופר, ההוא דאכמין [אדם אחד שהטמין לו] לחבירו עדים בקיברא לחבריה [בתוך קבר לחבירו], ובתוך בית הקברות אמר ליה [לו] לחבר: "מנה לי בידך", אמר ליה [לו] החבר: "הן", אמר לו: "חיי ומיתי ליהוו עלך סהדי" [החיים והמתים יהיו עליך עדים]! אמר ליה [לו] הנתבע: "לא". אמר ר' שמעון: אף כאן אין זו הודאה, שכן הא אמר ליה [הרי אמר לו] "לא".

אמר רבינא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא: שמע מינה מהא [למד מזה], הא [זו] שאמר רב יהודה אמר רב: צריך שיאמר "אתם עדיי", לא שנא כי [אינו שונה אם] אמר זאת הלוה "אתם עדי", ולא שנא כי [ואינו שונה אם] אמר מלוה ושתיק [ושותק] הלוה, כי במקרים שאמרנו שאין מקבלים הודאה זו, טעמא [הטעם דווקא] שאמר הלוה "לא", שאינו רוצה בעדים, אבל אי שתיק [אם היה שותק] — הכי נמי [כך גם כן] היתה זו נחשבת להודאה.

מסופר: ההוא דהוה קרו ליה "קב רשו" [אדם אחד שהיו קורין לו "קב חובות"], כלומר, איש שהכל נושים בו. אמר פעם אחת בפני הבריות: מאן מסיק [מי בעצם נושה] בי אלא פלוני ופלוני בלבד. כלומר, אינני חייב הרבה כל כך כפי שסבורים. אתו [באו] אותם אנשים שהודה שהוא חייב להם תבעוהו לדינא קמיה [ותבעוהו לדין לפני] רב נחמן שיחזיר מה שהוא חייב להם, ואותו אדם טען שהיה משטה.

אמר רב נחמן: אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, כלומר, יתכן שאדם אומר ברבים שהוא חייב כסף כדי שלא יחשב לעשיר ("שבע") ועל כן כל זמן שלא הודה הודאה מוגדרת שהוא חייב סך ידוע לאדם מסוים אין בכך כלום.

כיוצא בו מסופר: ההוא דהוו קרו ליה "עכברא דשכיב אדינרי" [אדם אחד שהיו קוראים לו "עכבר השוכב על הדינרים"], שהוא קמצן שאיננו נהנה מממונו כעכבר ששוכב ושומר על דינרי זהב, כי קא שכיב [כאשר נטה למות] אמר: "פלניא ופלניא מסקו [פלוני ופלוני נושים] בי זוזי [זוזים, כסף] ". בתר דשכיב אתו תבעינהו [לאחר שמת באו ותבעו אותם], את היורשין,

אתו לקמיה [באו לדין לפני] ר' ישמעאל בר' יוסי, אמר להו [להם] במקרה זה: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ולהוציא על עצמו שם שהוא עני — הני מילי [דברים אלה] אמורים מחיים, בעודו חי, אבל לאחר מיתה — לא יעשה זאת, ומן הסתם אמת אמר.

פרעו היורשים פלגא [חצי] סכום התביעה. תבעינהו לדינא לאידך פלגא [תבעו הנושים אותם לדין על החצי האחר]. אתו לקמיה [באו לדין לפני] ר' חייא, אמר להו [להם]: כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו, שיתכן שמתחילה לא נתכוון אלא להעמיד פנים שגם בניו אינם עשירים. ואם כן אין מקום לתביעה. אמרו ליה [לו]: אם כן ניזיל וניהדר [נלך ונחזיר את הדין] ונקבל את הסכום ששילמנו לתובעים! אמר להו [להם] כבר הורה זקן (חכם) בדין זה ודינו קיים ואין בכוחי לבטל פסק דין קודם.

א מי שהודה בפני שנים שהוא חייב, וקנו מידו, שעשו גם קבלת קנין לאמת ולקיים את ההודאה — כותבין, יכולים העדים לכתוב את הדברים כשטר ולחתום עליו, ולתת יתר חיזוק לדבר. ואם לאו [לא], שלא עשו קנין אלא הודאה בלבד — אין כותבין. שבמקרה כזה אנו אומרים שרצה להשאיר את הדבר בגדר של הלוואה בעל פה, ולא כהלוואה בכתב.

הודה בפני שלשה ולא קנו מידו, בכך נחלקו, רב אמי אמר: כותבין, שכיון שהודה בפני שלושה שהם כבית דין, ובית דין רשאי לכתוב מעשה בית דין. ורב אסי אמר: אין כותבין, שלא נתכוון אלא לעדות בלבד. מסופר: הוה עובדא [היה מעשה] שהודה אחד בפני שלושה וחש לה [וחשש] רב להא [לדבר זה] של רב אסי והורה שלא לכתוב, שמא לא נתכוון לעשות אותם כבית דין.

אמר רב אדא בר אהבה: הא אודיתא, זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן [הודאה זו, פעמים כותבים אנו מה שהודה ופעמים אין אנו כותבים]. כיצד? — אם כניפי ויתבי [היו שלושה נאספים ויושבים] והודה בפניהם — לא כתבינן [אין אנו כותבים] בשטר, שאנו אומרים שלא נתכוון לעשותם בית דין. אבל אם כנפינהו איהו [אספם הוא] — כתבינן [כותבים אנו], שרואים שהקפיד להביא שלושה ולא שנים בלבד, משמע שנתכוון לעשותם כבית דין.

רבא אמר: אפילו אם כנפינהו איהו [אספם הוא] — לא כתבינן [אין אנו כותבים] שטר, עד דאמר להו [שיאמר להם]: "הוו [היו] עלי דייני [דיינים]

". מר בר רב אשי אמר: אפילו אמר "הוו [היו] עלי דייני [דיינים] "— לא כתבינן [אין אנו כותבים] שטר, עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה לבי דינא [שיקבעו מקום לדין וישלחו שליחים ויזמינו אותו לבית דין], אבל אם לא נעשה ככל דרכי בית דין, איננו אומרים שהתכוון שיהיו לו לענין זה כבית דין.

ועוד בהלכה זו: הודה במטלטלי (מטלטלין) שהוא חייב לו, וקנו מידו — הרי כותבין, ואם לאו [לא] עשו קנין — אין כותבין. הודה במקרקעי ולא קנו מידו, מאי [מה הדין], האם נאמר כי כיון שהקרקע נתנה תמיד לגביה הרי זה כקנין, או לא? אמימר אמר: אין כותבין. מר זוטרא אמר: כותבין. והלכתא [והלכה] היא שכותבין.

רבינא איקלע [הזדמן] למקום דמהריא, אמר ליה [לו] רב דימי בר רב הונא מדמהריא לרבינא: אם היתה זו הודאה במטלטלי ואיתנהו בעינייהו [מטלטלים והם נמצאים בעינם] באותו מקום, מאי [מהו] הדין, האם במקרה זה, שאין צורך מיוחד במסירה יחשבו כקרקעות, ויכתבו, או לא? אמר ליה [לו]: כמקרקעי דמו [כקרקעות הם נחשבים]. רב אשי אמר: כיון דמחסרי גוביינא [שהם מחוסרים עדיין גביה] — לא כותבים, אלא אם כן ביקש שיכתבו.

ב מסופר: ההיא אודיתא [שטר הודאה אחד] שלא הוה כתוב בה [היה כתוב בו] "אמר לנא [לנו] המודה כתבו וחתמו והבו ליה [ותנו לו] "אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: היינו [זהו] המקרה שבו אפשר להחיל את דברי ריש לקיש.

שאמר ריש לקיש: חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, כלומר, ודאי בדקו העדים וראו שהיה המוכר מבוגר ורשאי למכור, אף שלא נאמר בשטר במפורש שבדקו דבר זה. ומכאן נלמד הלכה כללית שאין העדים חותמים על השטר ואין הסופרים כותבים אותו אלא אם כן ידעו שהכל היה כסדרו, ולכן גם אם חסר פרט מסויים אין להוכיח מכאן, ובוודאי היה הכל כראוי.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפי, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע שהקשה: מי איכא מידי דאנן לא ידעינן [האם יש דבר שאנו החכמים איננו יודעים], שיש חכמים שאינם יודעים הלכה זו שאין כותבים בלא שיבקש מי שהודה, וספרי דבי דינא ידעי [ואילו סופרי בית הדין יודעים] ואפשר לסמוך עליהם אולי בדקו את הדבר?!

שאילינהו לספרי [שאלו את סופרי בית הדין] של אביי — וידעי [וידעו], לספרי [את סופרי בית הדין] של רבא — וידעי [וידעו], משמע שסופרי בית הדין כיון שזאת אומנותם יודעים את הדינים השייכים לכך.

מסופר: ההיא אודיתא דהוה כתב ביה "דוכרן פיתגמי" [שטר הודאה אחד שהיה כתוב בו זכרון דברים] נעשה בפנינו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

These matters never occurred, i.e., I never admitted to this, the defendant assumes the presumptive status of one who falsely denies his debts, as the witnesses heard his admission. Consequently, he is not trusted to take an oath that he is exempt.

Rav Pappa, son of Rav Aḥa bar Adda, says: This is what we say in the name of Rava: The defendant is not rendered a liar, because people do not remember all frivolous matters. Since the admission was not made seriously, perhaps the defendant forgot the incident. Therefore, his denial of its having occurred was not necessarily an outright lie.

The Gemara relates: There was a certain man who hid witnesses in the canopy above his bed to hear the statement of another. That certain man said to him: I have one hundred dinars in your possession. The latter said to him: Yes. The claimant then said: Let those awake and those asleep bear witness about you, hoping to induce him to agree to this testimony, as the respondent might assume that everyone was asleep. The latter said to him: No. When the matter came to court Rav Kahana said: Since he said no to him, his admission did not render him liable.

The Gemara relates another incident: There was a certain man who hid witnesses in a grave to hear the statement of another. That certain man said to him: I have one hundred dinars in your possession. The latter said to him: Yes. The claimant then said: Let the living and the dead bear witness about you. The respondent said to him: No. Rabbi Shimon said: Since he said no to him, his admission did not render him liable.

Ravina said, and some say Rav Pappa said it: Conclude from it that with regard to that which Rav Yehuda says that Rav says, that one needs to say to the witnesses of the admission: You are my witnesses, there is no difference whether the debtor said it, and there is no difference whether the creditor said it and the debtor remained silent. The inference is that the reason the Sages deemed the purported debtor exempt in the above cases is that the debtor explicitly said no, i.e., that he does not accept the witnesses, but had he remained silent his admission would have indeed rendered him liable.

The Gemara relates: There was a certain man whom people called: A kav of debts, as everyone claimed debts from him, who once said: Who can claim debts from me, other than so-and-so and so-and-so? I do not owe money to as many as assumed. Those whom he admitted that he owed came and took him to judgment before Rav Naḥman to claim what he owed them, and he responded in court that his admittance was in jest.

Rav Naḥman said: A person is prone to make false statements so as not to make himself appear sated, i.e., it is possible that he might say falsely in public that he owes money in order that he should not be considered wealthy. Therefore, as long as he has not made a proper admission that he owes a specific sum to a specific individual, he is not liable.

The Gemara relates: There was a certain man whom people called: A mouse that lies on dinars, as he was a miser who did not benefit from his money, like a mouse that sits and safeguards gold dinars. This man said on his deathbed: So-and-so and so-and-so claim dinars from me. After he died, they came and sued the heirs.

They came to judgment before Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei. He said to them: When we say a person is prone to make false statements so as not to make himself appear sated, this statement applies to an admission during his lifetime. But after death, i.e., on his deathbed, this does not apply; rather, we presume he told the truth.

The heirs paid half the amount of the claim. The claimants then sued them for the other half. They came to judgment before Rabbi Ḥiyya. Rabbi Ḥiyya said to them: Just as a person is prone to make false statements so as not to make himself appear sated, so too, a person is prone to make false statements so as not to make his sons appear sated. One might claim falsely on his deathbed that he owes money so that his children will not be considered wealthy. Therefore, there is no room for a claim against the heirs. The heirs then said to him: If so, let us go and overturn the former verdict, and retrieve the amount we paid the claimants. Rabbi Ḥiyya said to them: The elder, i.e., Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, has already issued a ruling in this case, and it is not in my power to overturn his ruling.

§ If one made an admission in the presence of two witnesses that he owes money and they performed a formal act of acquisition with him to verify the admission, the witnesses can write a record of the admission in a document and sign it, thereby granting the creditor more rights. But if they did not perform a formal act of acquisition they may not write a record of the admission in a document, as the debtor presumably wants the loan to retain its status as a loan by oral agreement, which grants fewer rights to the creditor than a loan with a promissory note.

If he made an admission in the presence of three witnesses and they did not perform a formal act of acquisition with him, Rav Ami says: They can write a record of the admission in a document. Since the admission was made in the presence of three individuals, who are considered a court, it is permitted for a court to write its verdicts. And Rav Asi says: They may not write it in a document; perhaps the debtor intended for them to serve only as witnesses, not as a court. There was an incident in which a person admitted his debt before three witnesses, and Rav was concerned for this opinion of Rav Asi, and ruled that they may not write a record of the admission.

Rav Adda bar Ahava says: With regard to this document of admission, sometimes we write it and sometimes we do not write it. If the three witnesses were gathered and sitting when the debtor made his admission before them, we do not write it, as perhaps he did not intend for them to serve as a court. But if the debtor gathered them, we write the document of admission, as the fact that he took care to bring three people and not just two proves that he intended for them to serve as a court.

Rava says: Even if he gathered them we do not write it, unless he says to them: Be my judges.

Mar bar Rav Ashi says: Even if he says: Be my judges, we do not write it unless they establish a place for judgment and send messengers and summon him to court. Unless the entire procedure of an admission in court is implemented, the debtor may not have intended that they serve as a court with regard to this matter.

If he made an admission with regard to movable property that he owes, and the witnesses performed a formal act of acquisition with him, they can write a record of the admission in a document; but if they did not perform a formal act of acquisition they may not write a record of the admission. But if he made an admission with regard to land, and they did not perform a formal act of acquisition with him, what is the halakha? Is it considered as though an act of acquisition was performed, as land is always available for collection? Ameimar says: They may not write it. Mar Zutra says: They may write it. And the halakha is that they may write it.

Ravina happened to come to Damharya. Rav Dimi bar Rav Huna of Damharya said to Ravina: If one makes an admission that he owes movable property that is extant, i.e., it is available to be taken immediately, what is the halakha? Should it be considered like land, as it is similarly available for collection, and therefore the witnesses can write a record of the admission? Ravina said to him: It is considered like land. Rav Ashi says: Since it still lacks collection, i.e., it has not been physically transferred from one party to the other, it is not considered like land, and the witnesses may not write a record of the admission unless the debtor asks them to write it.

§ With regard to a certain document of admission in which the following statement was not written: He, the one making the admission, said to us: Write a deed, and sign it, and give it to the creditor, Abaye and Rava both say that this is a case in which the principle of Reish Lakish is applicable.

As Reish Lakish says: There is a presumption that witnesses do not sign on the document unless the deal was transacted with each party being an adult, even if it is not mentioned explicitly in the document that the witnesses verified this. This reflects the principle that a document is not written by a scribe and signed by witnesses unless they know that the action to which it attests was performed appropriately. In light of this, the fact that a certain detail is missing from the wording of the document does not prove that the detail did not take place, as the action was presumably performed properly. Consequently, a document of admission lacking the sentence: He said to us: Write a deed, and sign it, and give it to the creditor, is valid.

Rav Pappi objects to this, and some say it is Rav Huna, son of Rav Yehoshua, who raises this objection: Is there anything that we, the Sages, do not know, and the scribes of the court do know? Since not all of the Sages are aware that the witnesses of an admission cannot write a deed of admission unless the one making the admission asks them to, the scribes certainly cannot be expected to ensure that this condition is fulfilled.

The Gemara relates that Abaye’s scribes were asked whether they were aware of this halakha, and they answered that they were aware of it. Rava’s scribes were also asked, and they were also aware of it. Apparently, since writing documents is their profession, scribes are aware of the relevant halakhot.

The Gemara recounts: There was a certain document of admission in which it was written that it was a record of the proceedings that took place in the presence of the witnesses,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חהוא דאכמין סהדי בכילתא א"ל מנה לי בידך א"ל אין עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי א"ל לאו אמר רב כהנא האמר לאו. ההוא דאכמין סהדי בקברא א"ל מנה לי בידך א"ל אין חיי ומיתו ליהוו עלך סהדי א"ל לא אמר ריש לקיש האמר ליה לאו. אמר רבינא הא דק"ל וצריך שיאמר אתם עדי לא שנא אמר (מלוה) [לוה] ול"ש אמר (לוה) [מלוה] ושתיק ליה שפיר דמי וסהדותא מעלייתא היא דהני משום דאמרו ליה לאו אמרינן אינה עדות שהרי חזר בו הא אשתיק שפיר דמי:

ירושלמי חד בר נש אצווח לחבריה בסעודתא גו אריסטון א"ל הב לי כך וכך דאת חייב לי א"ל [אין] בתר דקמון א"ל לינא חייב לך כלום והא אית לי סהדי דאודית לי א"ל לא אודיתי לך אלא בגין דלא מיערבב מגיסתך. אתא קומי ר' אמי אמר הדא היא דאמר ר' יוחנן המכמין עדים אחורי הגדר לא עשה כלום:

ההוא דהוה קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני תבעוה קמי דרב נחמן אמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו:

ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלוני ופלוני מסקו בי תבעו ליורשין קמי ר' ישמעאל אמר להו זילו פרעוהו דלא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע עצמו לאחר מיתה. פרעו פלגא. אתו קמי ר' חייא אמר כשם שאדם עשוי שלא להשביע עצמו בחייו אף כך לאחר מיתה אמרו ליה נהדר אמר להו כבר הורה זקן שמעינן מינה דכל מלתא דליתא בהדיא כי האי גוונא אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות מה שעשה עשוי:

הודה לו בפני שנים וקנו מידו כותבין דסתם קנין לכתיבה עומד ולא צריכין לאימלוכי ביה הודה בפני ג' ולא קנו מידו. רב אמר כותבין רב אסי אמר אין כותבין הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ולא כתבי עד דממלכי ביה וקיי"ל כוותיה. אמר רב הא אודיתא הוו כניפי ויתבי ואתא ואודי ליה קמייהו לא כתבי אבל אי כניף ואייתי איהו לסהדי כתבי. רבא אמר אפילו כניף אייתי להו לא כתבי עד דאמר להו הוו עלי דייני. מר בר רב אשי אמר לעולם לא כתבי עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה וקיי"ל דלית הלכתא כמר בר רב אשי בהא. מטלטלי אע"ג דהודה אי אמר להו כתובו כותבין ואם לאו אין כותבין והלכתא מקרקעי כותבין אע"ג דלא אמר כתובו אלא הודה לו בלבד. מטלטלי ואיתנהו בעינייהו מאי (רבינא) [רב אשי] אמר כיון דמחסרי גוביינא לא. וקיי"ל כרב אשי דרבינא לגבי דרב אשי תלמיד הוא:

ההוא אודיתא דלא כתיב בה אמר לן כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרווייהו כשרה היא דהיינו דריש לקיש דאמר בפרק מי שמת ובפ' האשה שנתאלמנה חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול המקנה. הכא נמי אילו לא אמר להו כתובו לא הוו כתבי. שאלו לספרי דאביי ורבא והוו ידעי

מי שהיו קורין אותו מגולגל בחובות והוא אומר האיך קורין אותי מגולגל כל כך ואיני חייב אלא לפלוני מנה ובא אותו פלוני ותבעו אותו מנה בעדות דבור זה אין זה כלום אדם עשוי לומר מה שאינו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ואע"פ שאמרה כאדם המוציא עצמו מחזקת גלגול מ"מ מכוין הוא להזכיר את החוב כדי שלא יחזיקוהו בדבורו כעשיר אפילו אמר לבניו בשעת מיתתו שלא כמצוה את בניו אלא כאדם המזהיר את בניו שיהו משתדלים להרויח שכך וכך אני חייב לפלוני ופלוני או שהוא מעני את עצמו אין זה כלום ואין מגבין אותם לא ממנו ולא מן היורשים שכן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ושלא להשביע את בניו ר"ל שלא להעמידם בחזקת שבעים ועשירים ומ"מ אם כמוסר דברים או כמצוה מחמת מיתה דבריו קיימין כמו שכתבנו באחרון של בתרא:

ראוי לך שתשאל מה בין טעם משטה אני בך לטעם אדם עשוי שלא להשביע את עצמו תדע שטענת משטה אני בך אמורה במודה בפני התובע אם על ידי טענתו שיאמר לו אתה היית משטה ותובע דבר שאינו ועניתי לפי דבריך אם אפילו שלא על ידי תביעתו הואיל ומודה בפניו על הדרך שביארנוה במסכת כתובות פרק הנושא ק"א ב' שאף הוא אומר כונתי היתה להתלוצץ בך ואלו אמר שלא להשביע את עצמי הודיתי אינו כלום שאין אדם מודה בתביעה מצד זה וכן אין אדם מודה בפני האחר מצד זה ומ"מ י"מ שכל שלא על ידי תביעה הוא מודה אין בו דין תורת השטאה ואותה של פרק הנושא הם מפרשים אותה על ידי תביעה וכל שעל ידי תביעה יש בו טענת השטאה אבל המודה מעצמו שלא בפני המלוה אין כאן דין משטה אני בך אלא שאפשר לו לפטור עצמו באדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואף בזו אם אמר לא היו דברים מעולם אין מוחזק כפרן ומ"מ גדולי המחברים כתבו דוקא כשאמרה דרך שיחה וכמערים אבל אם אמרה דרך הודאה ואחר אמר לא היו דברים מעולם אין שומעין לו אא"כ יאמר אח"כ שלא להשביע את עצמי נתכוונתי:

שמא תאמר מה למדנו משמועה זו ר"ל מטענת אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכבר למדנוה ממשנתינו שאמרה הוא אמר לי אינו כלום וכמו שפירשנו במשנה יש אומרים שלמדנו בה שאע"פ שבטענת משטה אני בך אין פותחין לו מ"מ בטענה זו הואיל וההודאה היתה לפי תומו ושלא בפניו ועכשיו אינו יודע מה לומר אלא שאינו חייב פותחין לו וכן כתבוה גדולי הדורות שלפנינו ודברים של טעם הם ואף גדולי המחברין נראין מסכימים עליה כמו שנבאר למטה וי"א שלמדנו בה שאפילו אמר המודה לפי תומו לשני עדים שיהיו עדים על כך אינו כלום והכל עשה שלא להשביע ואין הדברים נראין שכל המזמין עדים על דבריו אין דעתו לחזור ומ"מ הם מביאין ראייה ממה שאמרו בתוספתא הודאת בעל דין כמאה עדים במה דברים אמורים בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו ופירשו בה בזמן שתבעו והודה ובאתם עדי וכמו שכתבנו ואף בזו אם הודה מעצמו יכול לחזור אלא שאחרים פירשו בה בזמן שתבעו והודה שאם לא טען משטה אני בך אין טוענין לו אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור ואע"פ שלא טען שלא להשביע את עצמי נתכוונתי טוענין לו או שאפשר לפרשה בשכיב מרע שאם הודה דרך תביעה אין בו דין משטה אני בך שאין אדם משטה בשעת מיתה אבל הודה מעצמו ושלא בפניו יכול לחזור מטעם אדם עשוי וכו' ומ"מ גדולי המפרשים מכריעין בה שאם הודה מעצמו ואמר להם אתם עדי ושתק יכול לחזור שהרי ראש התוספתא שתבעו והודה ודאי בשאמר להם אתם עדי ואעפ"כ אמרו בסופה שיכול לחזור:

כל שכתבנו בהודאה שצריכים אנו בה לאתם עדי כתבו גדולי המפרשים דוקא בשלא הוזמנו לעדות אבל אם הוזמנו לעדות הרי זה כמי שאמר אתם עדי וכן הדברים נראין אלא שיש מפקפקין בדבר בלא טעם:

מי שהודה בפני עד אחד ואמר לו אתה עדי וכשתבעו הוא אומר משטה אני בך או שכפר ואמר לא היו דברים מעולם י"א שאין בזה כלום לא לתשלומין אע"פ שהודה הואיל ואמר משטה אני בך ולא לשבועה אם כפר כשאר הלכות עד אחד ואע"פ שכל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייב שבועה דווקא כשכפר במה שאם היה מודה היה מתחייב אבל בזו הואיל ואף אם הודה עכשיו שהודה לו יכול לומר משטה הייתי בך אין כפירתו כלום כך כתבוה גדולי הראשונים שבקטלונייה והקשו לעצמם ממה שאמרו למטה הודאה אחר הודאה מצטרפין כלומר שאם אמר אחד ביום ראשון הודה לו בפני מנה והשני אמר ביום שני הודה לו בפני מנה מצטרפין ואם הודאה בעד אחד השטאה היא האיך מצטרפין ומ"מ הם משיבים לעצמם שמאחר שנצטרף לו עד שני יצא לו מכלל השטאה ואע"פ שקשה לומר אחר שבראשון היתה השטאה האיך חוזר וניעור בעדות האחר שמא אף יש כאן הוכח הואיל והודה שני פעמים בזה אחר זה ויש נמשכים להסכים לדעת זה אלא שמפרשים הודאה אחר הודאה מצטרפין בשכל אחד אומר ביום א' הודית בפני ובפני אחר שהלך לו למדינת הים ואע"פ שאמרו למטה באמר ליה בהאי מנה דאודויי קמך אודויי נמי קמי פלניא שהדבר מוכיח שאין שם אלא אחד לאו דוקא פלניא אלא קמי פלניא שישנו עכשיו בכאן ובפני אחר שהלך לו אבל כל שאמר בפני לבד הודיה אינו כלום ואין מצטרפין ואין שיטה זו השניה נראית כלל ומ"מ יש לשאול לשטה ראשונה הלואה אחר הודאה האיך מצטרפין שאם בהודאה אחר הודאה מצטרפין והדין נותן שמאחר שהודה שני פעמים יש כאן הוכח שאין כאן השטאה אבל בהלואה אחר הודאה אין לומר כן ומ"מ הם נסעדים במה שתירצו תחלה שכל שנצטרף אחד עם הראשון יצא מכלל השטאה ומ"מ חכמי הדורות חולקין לומר שכל שאמר אפילו לאחד אתה עדי הודאה היא ואם מודה בהודאה ר"ל שהודה בפניו חייב ואין יכול לומר משטה אני בך ואם כפר בהודאתו חייב בשבועה וכן עיקר שכל שמזמין אדם לעדות וכל שכן כשאומר לו שיהא עד בדבר אין כאן השטאה וכן כתבוה גדולי המחברים לפי תמם:

זה שאמרנו במודה מפי עצמו שיכול הוא לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי אם נאמרו הדברים כמוסר דבריו וכמצוה ומודיע להסיר תקלה ומכשול מביתו יראה שדבריו קיימין ומ"מ גדולי המחברים כתבו אף בזו שכך הוא לענין שאין טוענין לו אבל אם טען שומעין לו ויראה מדבריהם שכל שאמרה דרך שיחה וכמערים טוענין לו וכן כתבו שכל שהודה בפני שנים דרך הודאה אינו יכול לומר משטה אני בך שכל האומר דרך הודאה כאומר אתם עדי הוא ונראה לפרש דבריו שאמר להם דעו שאני חייב לפלוני וכו' שאם לא כן הרי סתר את דבריו ודברי כל השמועות או שמא הכל תלוי לפי סגנון הדברים והכל לפי ראות עיני הדיין וכבר כתבנו מזה באחרון של בתרא והוא שכתבו במקום אחר בדיני עדות שכל המודה בפני שנים דרך הודאה יש לזה אצלי כך וכך או שאמר אתם עדי או היו עלי עדים בין שאמר לוה בין שאמר מלוה ושתק לוה כמאמין לדבריו הרי אלו עדים ואין צריך לומר אם קנו מידו או שצוה להם לכתוב שטר וחכמי פורווינצאה כתבו שאם אמר מלוה כתבו לי שטר ושתק לוה שכותבין:

כל שאנו מצריכין אתם עדי דווקא בהודאה אבל בראיית מעשה אין אנו צריכין לאתם עדי אלא כל שראו הרי הם מעידים והוא שאמרו בהדיא בשני של קדושין מ"ג א' אלא מעתה קדש את האשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדי הכי נמי דלא הוו קדושין אלמא כל שבראיית מעשה אין צורך לאתם עדי ולא להזמנת עדות:

מי שהודה לחברו מנה ונתן לו משכון אין דין השטאה כלל ויראה לי אע"פ שאין המשכון שוה כנגד ההודאה ואפילו לשעתו אינו חוזר וכן כתבו הגאונים וכן כתבו שכל שמודה בבית דין אין צריך לאתם עדי וכן כתבו שלא נאמר דין אתם עדי אלא במודה לחייב את עצמו אבל מודה לפטור את חבירו כיון שהודה בפני עדים נפטר ואין בה דין השטאה והם דברים הנראין ואי אתה צריך לומר שאם הודה בכתב ידו אינו צריך לומר אתם עדי אחר שהזקיק עצמו למעשה הודה בלא שום מעשה אפילו הודה שבשטר הוא חייב לו יכול לומר משטה אני בך וכל שכן הוא שהרי יכול לומר לו אם כך הוא אחוי שטרך וכן כתבנוה בכתובות פרק נושא:

זה שכתבנו עכשיו בשם הגאונים שהמודה בבית דין אין צריך לאתם עדי כתבו גדולי המחברים שהיחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שדן דיני ממונות ביחידי אין ההודאה שבפניו הודאה ואפילו היה סמוך אבל השלשה אפילו אינן סמוכין ואפילו הדיוטות ההודאה בפניהם קרויה הודאה בבית דין וכן הכופר בפניהם ובאו עדים הוחזק כפרן ואינו חוזר וטוען וכבר כתבנוהו בפרק ראשון:

כל שנגמר דינו בבית דין אחד לשלם ושלם מקצת על פי אותו הבית דין ואח"כ נתמנה בית דין אחר וראו מן הדין שלא כדין נתחייב ופטרוהו ממה שנשאר לשלם אין אומרין להחזיר מה שכבר נתן הואיל ולא נתברר טעותו של ראשון אע"פ ששיטת הענין מתפשטת כדברי השני ועל כיוצא בזה נאמר בתלמוד המערב מה שנתת על פי בית דין נתת ומה שאתה נוטל על פי בית דין אתה נוטל ובפרק רביעי יתבארו הדברים בענינים אלו על איזה צד חוזר הדין ועל איזה צד אינו חוזר ומ"מ י"א אם אין דינו של שני מתפשט יותר מדינו של ראשון ואין בה ראיה גמורה לסתור את דינו אינו רשאי לסתור את דינו מדין חכם שאסר וכו' ולי נראה שכל שאחר מיתת חבירו אין בו דין חכם שאסר וכן כל שלא במקומו או שמא לא נאמר כן אלא באיסורין:

מי שהודה בפני שנים ובאתם עדי שהיא הודאה גמורה או שהודה מפי עצמו דרך הודאה על הדרך שבארנו אע"פ שהודאתו הודאה אין שנים אלו רשאין לכתוב לו שטר אא"כ אמר כתבו וחתמו ותנו לו ואף בזו י"א שצריך להמלך בו אלא שאין הדברים נראין הא מ"מ כל שלא אמר כתבו וחתמו אין כותבין נוח לו להיותה מלוה על פה שיהא נאמן בה לומר פרעתי ולא שתהא מלוה בשטר ואם קנו מידו כותבין אע"פ שלא אמר כתובו שסתם קנין לכתיבה עומד הודה בפני שלשה הואיל ואינם בית דין ידוע וקבוע לעיר אף זו אין כותבין שאין אלו אלא עדים בעלמא ולא סוף דבר בשהיו אותם השלשה יושבים במקרה אלא אפילו קבצם התובע ואפילו אמר היו עלי דיינין עד שיתחילו בענין במעשה הדיינין לקבוע להם מקום ולשלוח לנתבע אחר ששמעו מה שזה קובל עליו וכשבא לפניהם ומודה לפניהם הרי זו הודאה וכותבין אותה ויש חולקין לומר שכל שאמר המלוה היו עלי דיינים והיה שם הלוה והודה כותבין ונותנין ואע"פ שמר בר רב אשי הוא בעל הסברא הראשונה וכלל גדול בתלמוד כל שלא נאמר בתלמוד לית הלכתא כמר בר רב אשי הלכה כמותו חוץ ממיפך שבועה וחיובי הם גורסים בר ממיפך שבועה וחיורי ואודיתא אלא שגדולי הגאונים והפוסקים והמחברים פסקו כדעת ראשון:

זה שביארנו שאף בג' אין כותבין עד שיעשו מעשה בית דין כבר ביארנו הטעם שכל שאינו בית דין קבוע וידוע לכל אינו נקרא בית דין עד שיעשו מעשה בית דין ונמצא שאין כאן אלא עדות בעלמא וגדולי המחברים תלו הטעם שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם אחרת שהרי לא יהא נאמן לומר נתתי ונראה מדבריהם דוקא בשיצאו מלפניהם וחזר ואמר כתבו לי הודייתי הא בפניהם כותבין ויזהר הלה שלא יפרע אא"כ מחזיר הודייתו ולדעת זה צריך לשאול ואם כן אף בשעשו מעשה בית דין האיך לא נחוש לזו ולא עוד אלא שבפירוש אמרו בראשון של מציעא בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו אמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ומ"מ לעיקר הקושיא שבכאן יראה שאין להם לחוש לכך בבית דין קבוע שיש לו לידע שכל שנעשה בבית קבוע הרי הוא כנכתב ולא היה לו לפרוע אא"כ ידע שלא כתבו לו או שיכתוב שובר ולקושית ראשון שבמציעא יראה לומר שבאותה שמועה הואיל והוא כפר מתחלתו ולא בא שכנגדו לבית דין אלא ליפרע ממנו מתוך כפירתו מכיון שנתחייב חזקה שיוצא ופורעו אבל בזו שהלוה מודה היה מתחלתו ולא בא שכנגדו לבית דין ליפרע ממנו אלא לעשות הודאתו קיימת שלא ישמט ממנה היום או מחר בטענת השטאה או בטענת פרעתי או לסיבה אחרת נמצא שכל עצמו אינו בא אלא לעשותה מלוה בשטר שלא לטעון עוד פרעתי ומתוך כך כותבין וגדולי המחברים פרשו שזו שבמציעא בשנים שבאו מאליהם לדין ומכיון שמאליו בא ויצא חייב חזקה עליו שנתן אבל זו שבכאן בשלא בא הנתבע עד ששלחו והביאוהו ומכיון שנעשה סרבן מעיקרו להתפייס עמו עד שהכריחוהו בית דין חזקה עליו שלא פרע וכותבין וי"מ לשיטה זו מה שנאמר כאן עד דקבעו דוכתא ושלחי ליה שהיה סרבן והוצרכו להביאו ויש מי שפירש באותה האמורה במציעא כתיבת אדרכתא על נכסי הלוה אבל כתיבה בשטר לעולם כותבין שכל שבבית דין מעשה שטר הוא:

עיקר הלואה אין כותבין אותה אא"כ קנו מידו או שיאמר כתבו וחתמו וזה שתפשה בכאן בהודאה ולא בהלואה מפני שהוצרך לומר בה בפני שלשה ובהלואה אין דרכו של אדם ללות בשלשה ולעשותם בית דין ואף במלוה אם אמר כתובו וחתומו בלא קנין כתבו גדולי המחברים שצריכין לימלך בו קודם שיכתבו ויתנו ואין הדברים נראין ולא נאמר אלא בתוספת כתובה שהיא מתנה כמו שיתבאר בחמישי של כתובות וכן כתבוה גדולי המפרשים:

כל מה שכתבנו במניעת כתיבה של הודאה לא נאמר אלא במטלטלין ואפילו היו בעין שהרי מ"מ מחסרי גוביינא הם אבל הודה לו בקרקע אפילו בפני שנים ואפילו לא קנו מידו אפילו לא אמר להם כתבו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש לכלום ומה שאמרו בחמישי של כתובות נ"ה א' אמר לעדים כתבו וחתומו והבו ליה לא קנו מיניה צריך לאמלוכי ביה בזו טעם הדבר מפני שבאותה שעה הוא בא להקנותו וראוי לחוש שמא חזר בו אבל זה שהוא מודה שהוא שלו אין השטר אלא גלוי מלתא בעלמא:

הודאה זו שבקרקע פירושה שהוא מודה שהיא שלו ואין אומרין שאם יכתובו תעשה מלוה שבשטר ואם יפסד הקרקע ביד המודה יגבנה ממשועבדיו שהרי שלו הוא וברשותו היא עומדת ואין על זה אחריות על פסידתו שמא תאמר נחוש שמא זה שהודה חוזר ולוקחה ממנו ואינו מדקדק לכתוב לו שטר עליה שמאחר שראהו בתביעתו שלא הוציא שטר ולא ראיה אלא שזכה מתוך הודאתו ולאחר זמן יוציא הלה שטר הודאתו ויגבה הקרקע ממנו שאין חוששין לזו שאין אדם עשוי ליקח זכות של קרקע בלא שטר ואם הוא עשה כן אין אנו אחראים לשוטים ומ"מ אם הודאה זו אינה הודאה שהיתה שלו אלא שהוא מכרה לו יש לומר שאין כותבין שמא בעדים מכרה לו ואם יכתבו שטר עליה אם יבא בעל חוב של מוכר ויטרוף גובה האחד מן המשועבדים ואם אין שטר אינו גובה אלא מבני חרי ואע"פ שאמרו המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דוקא בעידי מכירה שמוציאין הקול אבל עדי הודאה אין מוציאין קול ויש חולקין בזו:

כל שטר הודאה אע"פ שלא נכתב בה שפלוני המודה אמר לנו כתבו וחתמו ותנו לו כשר חזקה שאלמלא לא אמר להם כך לא היו העדים כותבין וכן אמרו בקטן שמכר שכתבנו עליו בבתרא שאין מכירתו מכירה שאם מכר ומת וערערו קרוביו על מכירתו לומר שקטן היה אם אין להם עדים אין טענתם טענה ויתקיים השטר בחותמיו חזקה על העדים שלא חתמו אא"כ ידעו שהוא גדול עד שיתברר בעדים אחרים שקטן היה ומכאן כתבו גדולי פורבינצא בחבוריהם שכל שנכתב שם בשטר תלתא וכן שחתמו שלשתם אלא שנמצא אחד מהם קרוב אע"פ שלא נכתב שקבלוהו עליהם דנין מן הסתם שקבלוהו עליהם ודנין בה שאין חוששין לבית דין טועים ואין נראה לי:

שטר הודאה שיצא בלשון בית דין ולא בלשון עדות כגון שלא אמרו זכרון עדות אלא זכרון דברים או שאמרו בפירוש אנו בית דין חתומי מטה כך היה וכו' ולא היו חתומים בה אלא שנים וכן לא נכתב שם במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי ולא שום לשון שיהא נראה מכללו ששלשה היו אין דנין אותה בשטר הודאה שמא הם חשבו להיות בית דין בשנים וכתבוהו בלא צואת כתיבה והרי פסקנו ששנים שדנו אין דיניהם דין ואף לדעת הפוסק שדיניהם דין מ"מ הודאה אינה הודאה בבית דין אלא בבית דין של שלשה הא כל שנכתב שם במותב תלתא או איזה לשון המוכיח ששלשה דנו אע"פ שלא חתמו אלא שנים כשר:

מעשה דההוא דאכמין עדים לחבריה בכילתא וההוא דאכמין עדים לחבריה בי קברי פשוטים הן והכי הילכתא דמאן דמכמין ליה עדים לחבריה ואמר ליה עירי ושכבי להוו עלך סהדי אי נמי מילתא דמוכחא דלאסהודי עליה סהיד קא מכוין ושתיק מחייב והוא דאייתינהו להנהו סהדי דאכמין ליה בכלל ההיא מילתא דאמר ליה כגון ההוא דאכמין סהדי בכילתא וקאמר עירי ושכבי להוו עלך סהדי אי נמי חיי ומותי דהנך סהדי מיהת בכלל עירי ושכבי אי נמי חיי ומותי נינהו וכיון דשתיק קבולי קבלינהו עילויה אבל היכא דלא עיילי הנהו סהדי בכלל ההיא דאמר ליה אע"ג דאמר ליה נמי הין לא מיחייב והוא הדין היכא דאודי ליה קמי עדים כשרים הודאה גמורה וחזו ליה סהדי אחריני אע"ג דליתניהו לעידי הודאה כי אתו עידי ראיה ומסהדי דאודי ליה קמי הנך מיחייב דהודאה כהלואה דמיא והיינו דכתיב או ראה או ידע בעדות המתקיימת ראיה בלא ידיעה וידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר כדמיברר בפרק שבועת העדות (שבועות ל"ג:) וכי היכי דגבי הלואה לא בעינן עד דמקביל להו סהדי אנפשיה אלא מכי חזו לה מהימני לאסהודי עלה לגבי הודאה נמי כיון דאודי ליה הודאה גמורה קמי עדים אף על גב דלא קבלינהו להני אחריני עילויה מהימני מאי טעמא דמשעת הודאה איחייב ליה והני גלויי מילתא בעלמא הוא. והא דמיא לההיא דתנן (מכות ז'.) כל מקום שיעמדו שנים ויעידו שפלוני נגמר דיני בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג ותו משמעתין גופיה שמעינן ליה דקתני אם לא טען אין טוענין לו וכולה שמעתא בדיהיב אמתלא לההיא מילתא קא מיירי דאלמא טעמא דיהיב אמתלא למילתיה הא לאו הכי מיחייב וכי האי גוונא ודאי לא יכיל למיתב אמתלא לבטולה לה לאודיתיה כלל וכן הלכה:

ההוא דהוו קרו ליה קברשו כלומר שיצא עליו קול שהיו עליו חובות הרבה והיו קורין אותו קברשו כלומר קב מלא חובות ולפיכך נתכוון להודיע שאין עליו חובות הרבה כפי מה שבני אדם סוברים והיינו דאמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני אתו הנהו פ' ופ' וקא תבעי ליה בדינא קמיה דרב נחמן אמר להו אדם עשוי כו' כלומר אף ע"ג דהכא לא יכיל למימר משטה אני בך דהא איהו קאמר מדעתא דנפשיה ולא תבעיה איניש וסד"א קושטא קאמר אפ"ה פטור לפי שאדם עשוי לומר לאחרים שהוא רעב כדי שלא ידעו בו שהוא שבע ויתקנאו בו. וכן זה שאמר מאן מסיק בי כו' אע"פ שנתכוון לומר שלא היה חייב לבני אדם הרבה לא רצה לגלות להן שאינו חייב כלום לשום אדם כדי שלא יחזיקוהו כעשיר אלא רצה להחזיק את עצמו כבינונים שיש עליהן חוב למיעוט בני אדם. ומסתברא לן דכל כי האי גוונא היכא דאמר מילתא מדעתא דנפשיה אע"ג דלא טען איהו טענינן ליה דהתם הוא דקאמר ליה בעל דיניה מנה לי בידך ואמר ליה איהו אין ואיכא למימר כיון דאמר ליה מנה לי בידך מידע ידע דאיכא בדעתיה למתבעיה למה ליה למימר ליה הן ש"מ קושטא קאמר ליה ואע"ג דיכיל למימר משטה אני בך כיון דלא טעין אמרינן סופו הוכיח על תחילתו אבל היכא דבעל דיניה לא תבעיה ואיהו קאמר מילתא בעלמא הא ודאי אנן סהדי דאי הוה ידע דנקיט בעל דיניה מילתא בדעתיה למיתבעי' לא הוה אמר הכי ואע"ג דלא הוה טעין איהו טענינן ליה אנן דהא רב נחמן טען ליה לההוא גברא ואע"ג דלא טעין איהו ולא מצית לאוקומה בדטעין איהו דאם כן לא הוה שתיק גמרא מינה כדמשכחינן בכמה עובדי דאי איכא מששא בטענתיה דבעל דינא מדכרינן לה כדאמר בפרק חזקת (בבא בתרא ל:) גבי ההוא דטעין ואמר אנא אמינא אזבון דינאי ואמר רבא עביד איניש דזבין דיניה וכן ההוא דאמר (שם) מי סברת שני חזקה תלת שני קאמינא ואמרינן עלה עביד איניש דקרו לשני טובא שני חזקה:

ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי דרך עכבר שממון חביב עליו ביותר וכשמוצא ממון גונבו ומכניסו בחורו אע"ג שאין צריך לו ולפיכך היו קורין לזה עכבר ששוכב על דינרי זהב כלומר שהיה לו ממון הרבה שלא היה צריך לו. ויש אומרים לפי שהיה עשיר ולא היה נהנה מממונו. כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא קא מסקי בי זוזי אתו תבעונהו ליורשין קמיה דרבי ישמעאל ב"ר יוזי אמר להו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הני מילי בחייו אבל לאחר מותו למה ליה למעבד הכי ש"מ דוקא קאמר זילו פרעו אזול פרעו פלגא ולענין אידך פלגא אתו לקמיה דר"ח א"ל כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להודיע שבניו שבעים ועשירים א"ל ניזיל נהדר בן מההוא פלגא דשלימנא ונתבעינהו להנך פלוני ופלוני אמר להו כבר הורה זקן כלומר מה ששילמתם על פי זקן שילמתם ואי אתם יכולים לחזור בכם הואיל ולא טעה בדבר שנאמר בפירוש והוה ליה כמי שטעה בשיקול הדעת דקי"ל (לקמן סנהדרין ל"ג.) מה שעשה עשוי ומהדר מתבעיה לדיינא נמי לא דרבי ישמעאל ברבי יוסי מומחה לרבים הוה ותנן אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם ואיבעי תימא רשותא הוה נקיט מרבי ואמר שמואל (לעיל סנהדרין ה'.) האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר כו'. שמעינן מינה דכל מילתא דליתא בהדיא כי האי גוונא מה שעשה עשוי ולא מהדרינן ליה והני מילי דנפק ממונא מידיה דהאי בעל דין ומטי לידא דאידך אבל היכא דלא אספיק לשלומי אע"ג דגמר דיניה לשלומי מהדרין ליה וכן הלכה:

הודה בפני שנים קנו מידו ולא אמר להן כתובו כותבים סתם קנין לכתיבה עומד לא קנו מידו אין כותבין עד שיאמר כתובו ואע"ג דהא שיעבד נפשיה הני מילי למלוה על פה למלוה בשטר לא שעביד נפשיה ומצי אמר לא ניחא לי דלהוי עלי שטרא דעד השתא בלא שטר מצי אמר' ליה פרעתיך בלא סהדי ומהימנא ואי איכא עלאי שטרא לא מהימנא וכן כמה מילי דאיכא בין מלוה בשטר למלוה על פה. בפני שלשה ולא קנו מידו מאי מי אמרינן כיון דתלתא נינהו קבלינהו עילויה למהוי בי דינא והודה בב"ד כשטר דמיא או דילמא מסתמא לא קבלינהו למהוי עליה בי דינא ועדים נינהו ואסיקנא אין כותבין עד דמימלכי ביה:

אמר רב אדא בר אהבה האי אודיתא דהויא באפי בי תלתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן דאכתי לא גלי אדעתיה דניחא ליה למהוו עליה דייני אזל איהו וכנפינהו ומודה קמייהו כתבי' דאי ס"ד דלאו קבולי קבילנהו עילויה לדייני למה ליה לכנופי תלתא תיסגי ליה בתרי להכי טרח וכנף תלתא דלהוו עליה דייני. רבא אמר אפילו בכנפינהו איהו לא כתבינן עד דאמר להו הוו עלי דייני ואי לא אמר להו הכי אמרינן לאפושי סהדי בעלמא הוא דאיכוון:

מר בר רב אשי אמר כו' איכא מאן דאמר דלית הילכתא כמר בר רב אשי בהנך תלת והא חדא מינייהו הילכתא כוותיה דרבא וגאון ז"ל אמר דהלכה כמר בר רב אשי דקימא לן דכל היכא דלא אתמר בהדיא דלית הלכתא כותיה הלכתא כותיה לבר ממיפך שבועה וחיוארי דלית הילכתא כותיה וסימניך הפך לבן ומסתברא כותיה. ואי קשיא לי הא קשיא לי דהכא משמע דהודאה בב"ד כתבי' לה ויהבי' לה למלוה שלא מדעת לוה והתם בפ' שנים אוחזין בטלית (י"ז.) אסיקנא בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו והתם בהודאה בב"ד קאי דאי איכא שטרא למה לי למיכתב ליה ואי דקנו מיניה מקמי הכין אמאי אין כותבין הא קי"ל סתם קנין לכתיבה עומד אלא לאו במלוה על פה והוא דאודי דאי לא אודי דלא פרע כי אתו עידי הלואה נמי מאי הוי ליטעון ולימא פרעתי אלא לאו דאודי וש"מ דאודיתא דאודי ליה בב"ד לא כתבינן לה אלא מדעתא [ואי] תימא ודילמא בקובע זמן לחבירו ותבעו בתוך זמנו אי נמי כגון שאמר לו לא תפרעני אלא בפני פ' ופ' לא ס"ד דמכדי האי הקובע זמן לחבירו היכי דמי אילימא דתבעו בזמנו ואמר לו פרעתיך היכי משכחת לה דאמרי ליה בי דינא צא תן לו והא אכתי לא מטא זימניה ועוד כי הדר ואמר פרעתי אמאי נאמן והרי הוחזק כפרן מתחלה וכן למאי דס"ד לאוקומה בדאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' היכי דמי אי דאמר ליה פרעתיך ואתו הנהו פ' ופ' ואכחשוהו הוחזק כפרן ואם כן כי הדר טעין פרעתיך אמאי נאמן ואי דאמר לא פרעתי הויא לה הודאה בב"ד ואמאי אין כותבין ונותנין ועוד לא שנא פרעתיך ולא שנא אודי ולא שנא שתיק כיון דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' כי אמר בתר הכי פרעתיך אמאי נאמן אטו משום דאמרי ליה בי דינא צא תן לו אי נמי חייב אתה ליתן לו איבטיל ליה תנאיה אלא ודאי על כרחיך הא שמעתא דצא תן לו לא מתוקמא אלא בדלא מיחייב נתבע תשלומין אלא מחמת אודיתא דאודי בב"ד ואפ"ה אין כותבין ונותנין. ואיכא לתרוצי דהכא בשמעתין קא מיירי כדקא מיכוון לאודויי ומוכחא מילתא דאדעתא דמכתב ליה למלוה קא מודי דהא דומיא דהודאה בפני שנים קא מיירי והתם על כרחיך כדקא מיכוין לאודויי קמי סהדי קאי ואלו התם גבי צא תן לו לאו לאודויי קמייהו קא מיכוין אלא תובע קא תבע ליה לנתבע בב"ד למיתב ליה ממוניה ונתבע קא מודי ליה במילתא דמיחייב עליה ממון וקס"ד דנתבע דלא מיחייב עלה ממון וכיון דאודי ביה חייבוה בי דינא ממון ואמטול הכי אצטריכו למימר ליה צא תן לו אי נמי חייב אתה ליתן לו וכיון דאיהו לאו לאודויי קא מיכוין אמטול הכי אין כותבין ונותנין. אי נמי התם כיון דאמרי ליה חייב אתה ליתן לו וכל שכן צא תן לו אדעתיה דמפרעיה קא נפיק ואמטול הכי אין כותבין ונותנין למלוה דילמא פרע ליה בלא סהדי והרי גבי מיניה זימנא אחריתי בהאי שטרא ואלו הכא קא מיירי בדלא אמרי ליה בי דינא צא תן לו ולא חייב אתה ליתן לו דלא נפיק אדעתא דמפרעי'. אי נמי כי אמרינן התם אין כותבין ונותנין לו עד דמודעי ליה ללוה דחיישינן דילמא פרע ליה בלא סהדי ולאו אדעתיה ואלו הכא קא מיירי דמנדעי' ליה ללוה וקמ"ל [דאע"ג] דאמר לא ניחא לי כתבינן בעל כרחיה:

הודה במטלטלי בפני שנים או שלשה ולא אמר להו הוה עלי דייני קאמרי' קנו מידו כותבין לא קנו מידו אין כותבין מקרקעי ולא קנו מידו מאי מי אמרינן כיון דלא מיחסרי גוביאנא ולאו שעבודא דמשעבד ליה בעל דין נפשיה הוא גלויי מילתא בעלמא הוא דהאי קרקע דהאיך ניהו ומה לי בשטר מה לי על פה או דילמא מקרקעי נמי זימנין דזאבין לה מיניה בלא סהדי לבתר דמייתי להו עידי הודאה ואי אית ליה להאיך שטרא אתי ומיפק לה מיניה ואסיקנא הילכתא כותבין:

מטלטלי ואיתניהו בעיניהו מאי מי אמרינן כיון דאיתניהו בעיניהו [לאו] שעבודא דמשעביד נפשיה הוא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דהני מטלטלי דהאיך נינהו וכמקרקעי דמו או דילמא כיון דמחסרי גוביאנא ואי מלוה או גזל נינהו זימנין דמיתניסו ומיחייב באחריותייהו ואפשר דפרע ליה בלא סהדי ולא ניחא ליה דליפוק שטרא עילויה ואי נמי פקדון נינהו אפשר דפשע בהו ולא ניחא ליה דליפוק שטרא עילויה. ואסקה רב אשי כיון דמיחסר גוביאנא לא כתבינן וכן הלכה ושמעינן מינה דאי קיימי הני מטלטלי ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם כתבינן דדייקי' טעמא דמיחסרי גוביאנא הא לאו הכי כתבינן והוא דלא מיחייב האיך דמודי בגויהו אחריותייהו מההיא שעתא:

ההוא אודיתא דהוה כתיב בה דפלניא קמן אודי בהכי והכי ולא הוה כתיב בה ואמר לן כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרווייהו היינו דריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על שטר המכר אלא אם כן נעשה המוכר גדול ואין המוכר יכול לערער ולומר קטן הייתי ואיתא בפרק מי שמת גבי מעשה דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת וערערו בני המשפחה לומר קטן היה כו' הכא נמי כיון דאין העדים רשאין לכתוב שטר הודאה עד שיאמר להן כתובו השתא מיהת דכתבי ויהבי ליה להאיך אימלוכי אימליכו להו בלוה מקמי הכין דאמרינן חזקה אין העדים כותבין שטר הודאה אלא מדעתו. מתקיף ליה רב פפא מי איכא מדי דאנן לא הוה ידעינן עד השתא דצריך למיקנא מיניה אי נמי לאמלוכי ביה וסופרי דדייני ידעי כי היכא דנימא חזקה אין העדים כותבין שטר הודאה אלא מדעתו של לוה שילונהו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי והאידנא באתרין דלא ידעי איכא למיחש:

ההוא אודיתא דהוו חתומו עלה תרי והוה כתיב בה דוכרן פתגמי לא היה כתוב בה זכרון עדות בלשון עדים דאם כן לא הוה חיישינן לה דהא סלקא כדריש לקיש אלא הכי הוה כתיב בה דוכרן פתגמי דהוו באנפנא שכן לשון שימוש ב"ד וכן לכל מילי דידה הוו כתיבי בלישני דבי דינא והוה משמע דשימוש ב"ד הוה וקבולי קבילנהו לוה אנפשיה לדייני מיהו לא כתיב בה במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי והוה איכא למיחש דתרי בלחוד הוו ולאו אימלוכי אימליכו ביה סבר רבינא היינו דריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול הכא נמי חזקה אין ב"ד כותבין שטר הודאה שלא מדעת אלא בג' והני תלתא הוו ואסיקנא כל כי האי גוונא חוששין לבית דין טועין אית דאמרי משום דחיישינן דילמא סברי דשנים כשרים לדון. [אמר רב נחמן בר יצחק אי כתיב בה בי דינא תו לא צריך] מידע ידעי דלא מיקרו [תרי] בית דין:

בד"ה הודה בפני ב' כו' והא דאמר בפרק אע"פ כו' כתבו וחתמו והבו כו' לאו דוקא כתבו דהוא הדין כו' עכ"ל ובהך דפרק הספינה דנקט זכו בשדה כו' וכתבו את השטר כו' לא קשיא להו דנקט כתבו דלרבותא נקט לה דאעפ"כ חוזר בשטר וק"ל:

בד"ה מר בר רב אשי כו' והביא ראיה מדאמר התם כו' אישתבע לי דלא פרעתיך דאמר ליה אישתבע כו' עכ"ל לכאורה אין ראייתו מבוררת דמה היפוך שבועה איכא התם דמדינא התובע נשבע כיון דשטרא בידו גם קשה דקארי ליה מאי קארי ליה להביא ראיה מהתם על היפוך שבועה דאורייתא דהא ודאי לא משתבע התם רק מתקנתא דרבנן אבל תבא על אמיתות דבריהם וראייתו שם בתוס' פרק שבועת הדיינים ע"ש וק"ל:

גמ' ההוא דאכמין עדים לחבריה בקיברא כו' כצ"ל:

שם אמר ליה לא נ"ב ותימה פשיטא הא מסקינן לעיל אפילו הכמין כו' והודה ואמר מתיירא אני כו' דלא מהני כ"ש בשמיחה ואמר לא ודוחק לומר דאדיוקא בא לאשמעינן הא אם שתק מהני וכמו שפסק הטור משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים מאחר שאמר עירי ושכבי ליהוי סהדי סוף סוף גוף המעשה הוא פשיטא ואמאי בא דין זה לפני רב כהנא ונראה דלא תימא מאחר שהרגיש שיש שם עדים ולא א"ל לא היה דבר מעולם אלא שלא יהיו עליו עדים א"כ הוה כמודה ודו"ק:

שם פלניא ופלניא מסקי בי זוזי כו' נ"ב אי הוה לי לא פרעתי לפלניא ופלניא דמסקי בי זוזי ס"א כצ"ל וכן ברי"ף:

תוס' בד"ה כך אדם כו' לא אמרינן כדאמר הכי שלא כו' כצ"ל:

בד"ה הודה בפני ב' כו' חוזר בשטר אי שטר מתנה כו' כצ"ל:

גמרא הכי אמרי' משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי. יתכן שכוון להא דאמר רבא לר"נ בשבועות (לד ב) כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד לה ולאו אדעתיה:

שם פלוני ופלוני אתי תבעיה לדינא כו'. עי' גירסת הרי"ף והרא"ש:

שם אמרו ליה ניזיל ונהדר. פירש"י נשלם החצי שקבלנו. אבל גי' הרי"ף בפ' דלקמן א"ה נהדר לן ההוא פלגא דיהבינן משמע דזה אמרו היורשין:

רש"י ד"ה עירי ושכבי. רוצה אתה כו'. הא דלא פי' דאמר בניחותא עי' ש"ך סי' פ"א ס"ק כ"ח:

רש"י ד"ה ושלחו. למיתי קמייהו לדינא ואודי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה במקרקעי. מוחזק בה והודה לשמעון כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מאי. א"ד כיון דמלוה להוצאה ניתנה כו'. והנ"י כתב דאפי' בפקדון נמי וכ"פ בש"ע וע"ש באחרונים:

בגמרא לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן: לכאורה קשה לפי מה דאמרינן בשבועות (דף מ' ע"ב) אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה ומטעם זה משבעינן ליה לכופר הכל וגם הכופר במלוה כשר לעדות אף שבאו עדים וא"כ מ"ש דהאי דהכא הוחזק כפרן ולא נאמן אפילו בשבועה הא שייך ג"כ האי טעמא דמתירא להודות בפני עדים או ב"ד מה שהודה לו בינו לבין עצמו דאין לו עתה לשלם ואשתמוטי קא משתמיט. ונ"ל עפ"י מה דאמרינן בב"מ (דף ו' ע"א) אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה כו' ע"ש בפי' רש"י הרי דאביי אית ליה דאמרינן מגו דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא. וא"כ ע"כ פליג אהא דר"נ דמשביעין אותו שבועת היסת כמבואר שם וגם אשתמוטי לא שייך לפי פי' רש"י שם בד"ה נימא מגו רק במודה במקצת ולא בכופר הכל ולכן אביי לשיטתו סבר שפיר הכא הוחזק כפרן ולא נאמן עוד בשבועה. אכן דלפ"ז עדיין יקשה דא"כ למה אמרינן ריש פרק כל הנשבעים וכשכנגדו חשוד על השבועה אפילו שבועת הפקדון כו' ול"ל שנשבע לשקר אפקדון גם בלא שבועה יפסל לאביי לשבועה דמגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועה לפי מה דאמר הכא הוחזק כפרן. ולכן נלענ"ד עפמש"כ התוס' בשבועות (דף ל"ד ע"ב) בד"ה אתי סהדי וי"ל דהכא דאמר לא עברתי כו' ע"ש. ועפ"ז גם הכא א"ש דכיון שכפר שהודה לו נעשה כמו שאומר לו אם הייתי מודה לך אני חייב ולכך הוחזק כפרן ומחויב לשלם אבל זה שייך דוקא לענין אותה תביעה אבל לשבועה אחרת כשר אם לא שידעינן בו שנשבע לשקר:

אתו תבעינהו ליורשים: פי' מספק תבעו ליורשים כיון דאביהם הודה אבל הם לא ידעו אי חייב להם או לא. דאל"כ למה אמרו לר"ח ניזל ונהדר ממנ"פ אי ידעו בודאי שהי' חייב להם למה רצו להחזיר ואי ידעו בודאי שלא היה חייב להם מ"ש דברישא לקחו החצי שלא כדין ואחרי שדן ר"ח שלא צריכים היורשין לשלם החצי האחר רצו להחזיר גם חצי הראשון אלא ע"כ דהם היו מסופקים ולצאת ידי שמים רצו להחזיר החצי:

ורב אסי אמר אין כותבין: לפ"ז הא דדייק רב אשי לעיל (דף ז' ע"א) ש"מ פשרה צריכה קנין כו' ע"ש. ע"כ כרב אמי כאן ס"ל דלרב אסי גם בג' צריך קנין דהא סבר הכא אין כותבין וא"כ אכתי ליכא חילוק בין ב' לג' וכיון דפסקינן הכא כרב אסי משום דרב עביד כוותיה לכן א"ש הא דלא משגחינן לעיל בראיות רב אשי ופסקינן שם הלכתא דפשרה צריכה קנין:

בתוספת ד"ה הודה בפני ב'. וי"ל דלא ניחא ליה דליפשו שטרי: פי' ולעולם דשטר מתנה הוא דאי שטר מכר הוא מה שייך לומר כסבורים שהם שטרי חוב דהא באמת הוא כן. והכי איכא בפי' בתוספת בחזקת הבתים שם וא"ל דאכתי לפ"ז מה נפקא לן אי כותבין אי אין כותבין דהא הכא הודה בעדים ועדים אית ליה קלא כמו שטר דהא אמרינן דגובה מנכסים משועבדים וכ"ש דקשיא הכי לפי מה דאמרינן לקמן דפליגי גבי מקרקעי ולא קנו מידו מה נפקא מינה בזה אי איכא שטר אי לא דהא הודה בעדים ועדים אית ליה קלא כמו שטר. דזה אינו דהא אמרינן שם בב"ב (דף מ"ב ע"א) דזה דוקא גבי מכר אבל גבי מלוה ע"פ בעדים לית ליה קלא ולכן אתי שפיר דהא הכא במלוה איירי דלית לה קלא בעדים בלא שטר:

(כט ב תוספות) ד"ה מר וכו' פי' הריב"ן בשם רש"י ובשם ר"ג דהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא וכו'.—עי' שבועות מא א תוס' ד"ה ולמר שכתבו ג"כ בשם ר"ג שפסק כמר בר רב אשי במיפך שבועה וכ"כ הרא"ש בשבועות שם וכן במרדכי שם בשם ר"ג דהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא, וכ"ה באו"ז סנהדרין סימן נ"ד. ובחדושי הר"נ כאן כתב, שר"ג פסק כמר בר ר"א באודיתא.

והנה מצאנו בשו"ת מהר"ם בר"ב (ד"פ) סי' רס"ד תשובה ארוכה מרגמ"ה, שפסק בה כמר בר רב אשי במיפך שבועה, ושכן פסק רבו ר' ליאון (ודין האודיתא ליתא שם), אבל ברא"ש כאן כתב בשם ריב"ן, דר"ג פסק דהלכתא כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה ואודיתא, והרי הוא סותר דברי עצמו בשבועות שם, וגם כל דברי שאר הגדולים הנ"ל.

גם בפסקו של רש"י ראינו מהפכה, דכאן כתבו בשם ריב"ן בשם רש"י, דהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא, וכ"כ בשמם באו"ז סנהדרין שם; וכן בתוס' שבועות שם, דריב"ן בשם הקונטרס כתב דקיי"ל כמר בר רב אשי במיפך שבועה; וכן בחדושי ר"נ כאן, שרש"י פסק כמר בר ר"א באודיתא. וכבר העיר הגר"א בהגהותיו כאן, שלפנינו ברש"י חולין (עו ב) פסק כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה ואודיתא. ומה שנפלא ביותר, שהרא"ש כאן וכן במרדכי שבועות פ"ו כתבו, שהריב"ן בשם רש"י פסק כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה ואודיתא.

עוד מצאנו באו"ז ח"א סי' תמ"א בשם ריב"ן שמצא בתשובות הגאונים, דלית הלכתא כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה ואודיתא. ויש לתמוה שבאו"ז סנהדרין שם כתב פי' ריב"ן בתשובות הגאונים נמצא בכל דוכתא הלכתא כמבר"א בר ממכתב אודיתא ומיפך שבועה. ובכתובות צו א תוס' ד"ה אלמנה כתבו בשם ריב"ן כמו באו"ז ח"א סי' תמ"א.

וגם בענין פסקו של רב האי גאון ראיתי שערוריה. שהתוס' כאן ובשבועות שם וברא"ש שם ובאו"ז סנה' שם וכן בפסקי ריקאנטי סי' רס"ו, כולם כתבו בשם רב האי, ש"הלכה כמבר"א במיפך שבועה ואודיתא ובכוליה ש"ס לא". אבל הרי"ף כאן כתב בשם רה"ג, דהלכה כמבר"א בכוליה תלמודא בר ממיפך שבועה וחיוורי. וכן הרא"ש כאן כתב כן בשם רה"ג*והרי שהרא"ש סותר את דברי עצמו בשבועות שם, והעיר על סתירתו הב"ח ח"מ סי' פז סעיף טז (ע"ש)., וכ"כ הרמב"ם בפאר הדור סי' קסא בשם רב האי, דאין הלכה כמבר"א במיפך שבועה, וכ"ה במרדכי כאן רמז תש"ה, וכ"ה האמת כמו שמצאנו בספר משפטי השבועות לרה"ג שפסק בדאורייתא לא מהפכינן ובדרבנן מהפכינן, והשמיט דברי מבר"א ולא הזכירן כל עיקר (ובס' מקח וממכר שער כ"ו פסק כמבר"א באודיתא, ע"ש). ומאחר שראינו כי הראיה שהביא רב האי לפסקו-כפי שכתבו בשמו התוס' כאן ובשבועות וכן הרא"ש שם - הלא היא נמצאת לפנינו בתשובת רגמ"ה שהזכרנו למעלה והביאה לחזק פסקו של רבו ר' ליאון שהלכה כמבר"א במיפך שבועה, וכן בעיטור אות ח' ע' חוב כתב ראיה זו בשם רגמ"ה ורבו, לכן קרוב בעינינו שט"ס הוא בתוס' כאן ובשבועות וכן ברא"ש שם ובפסקי ריקאנטי, וצ"ל "רב ליאון" במקום "רב האי".

עוד מצאתי סתירה בפסקו של ר"ח, שבערוך ע' עטר א' כתב בשם ר"ח: וקיי"ל בכולא תלמודא הלכתא כמבר"א בר ממיפך שבועה וחיורא, וכן כתבו בשמו בתוס' כאן ובשבועות שם. וכתב הר"נ בחולין פ"ד (דפ"ג ע"ב), שכן היתה גירסת ר"ח בתלמוד שבועות שם. והנה פסק זה נמצא לפנינו בפי' ר"ח שבועות שם, אבל אין הכרח מדבריו שהיה גורס כן בתלמוד שם. אבל במרדכי כאן כתב בשם ר"ח דפסק דלית הלכתא כמבר"א*וכבר העיר גם על סתירה זו הב"ח שם סעיף י"ז.. ובאמת שכן הוא לפנינו בפי' ר"ח כאן, שכתב "וקיי"ל דלית הלכתא כמבר"א בהא", והמגיה כאן כתב דאפשר דט"ס הוא. אבל מדברי המרדכי רואים אנו שלא ט"ס הוא, אלא שחזר בו ר"ח, ולא נודע הי מינייהו דאחריתי. וכבר העירו כיוצא בזה בשבועות מ ע"ב תוס' ד"ה וחדא שחזר ר"ח שם ממה שפסק בשבועות, וכן ביבמות לט ב תוס' ד"ה אמר שר"ח חזר בפ' מצות חליצה מפסקו שלמעלה.

עוד מצאתי סתירה בפסקו של בה"ג, שלפנינו בהל' שבועה פסק, דהלכתא כמבר"א בכולי תלמודא בר ממיפך שבועה ואודיתא, וכ"כ בשמו באו"ז ח"א סי' תמ"א ובאו"ז סנהדרין שם וכן בשו"ת מהר"ם בר"ב (ד"פ) סי' רס"ג; אבל במרדכי שבועות פ"ו כתב בשם ה"ג דהלכה כמבר"א בר ממיפך שבועה וחיורי, ובכתובות צו א תוס' ד"ה אלמנה וכו' דומה הוא שה"ג עצמן תופסות כאותם שפסקו לית הלכתא כמבר"א במיפך שבועה ואודיתא. ועי' הלכות פסוקות (ווירסייליס תרמ"ו עמ' 61) שפסק דלא כמר בר רב אשי במיפך שבועה, ובאודיתא (עמ' 62) סתם ולא הכריע.

גמ'. אמר להד"מ הוחזק כפרן.
ופרש"י דאינו נאמן בשבועה, וצ"ע דלמה נקט רש"י דאינו נשבע הא הו"ל למימר דמחויב לשלם עפ"י הודאתו הראשונה דאינו נאמן לומר משטה אני בך מאחר שכבר הוחזק כפרן וחייב לשלם מחמת ההודאה הראשונה. וי"ל דכשאמר להד"מ הוי כטוען משטה הייתי בך, דכל שאינו מודה הוי כאמר משטה הייתי ומבטל את הודאתו הראשונה.
גמ'. כל מילי דכדי לא דכירי אינשי.
כלומר שלא הוחזק כפרן ובפשטות עדיין יכול לטעון משטה הייתי בך, אבל אם אינו טוען משטה הייתי בך אזי הוא יתחייב מחמת הודאתו הראשונה. אמנם לפי"מ שדייקנו ברש"י י"ל דאינו צריך לטעון משטה הייתי בך, דכשטוען להד"מ הרי נכלל בזה טענת משטה הייתי בך, ומכיון שלא הוחזק כפרן ישבע היסת ויפטר. אלא דלכאורה זה אינו דהכא אף רש"י סובר דכשאמר להד"מ לא כלול בזה טענת משטה הייתי בך, דכיון דלא הוחזק כפרן דתלינן ששכח ממילא אין לומר דמתברר מתוך דבריו שטוען משטה הייתי. ומשמע דצריך לטעון בפועל משטה הייתי בך.
תוס' ד"ה כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. וז"ל והא דאמר בגט פשוט (ב"ב דף קעה.) שכיב מרע שהודה אצ"ל אתם עדיי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן כדאמר הכא שלא להשביע את בניו וי"ל דהתם מיירי שתבעוהו והודה דלא שייך טענה שלא להשביע אלא טענת משטה ואף על גב דאמרינן לעיל דטענת משטה לא טענינן ליה לבניו טענינן כדמשמע התם דאי לאו דאין אדם משטה בשעת מיתה טענינן ליה וטענת שלא להשביע אפי' לדידיה טענינן כמו שטען רב נחמן לההוא גברא עכ"ל.
א
ונראה לבאר דהיכא שתבעו והודה אזי חל חלות שם הודאה ויכול להכחישה רק אם טוען משטה הייתי בך, משא"כ טענת שלא להשביע אינה הכחשה אלא דהוי פירוש לדבריו הראשונים שרק אמר שחייב דרך שיחה כדי שלא להשביע את בניו אבל לא היתה בזה הודאה (עיין ברמב"ם פ"ז מהל' טוען ונטען ה"א). ונראה שאם חלה הודאה בדבריו הראשונים אזי אי אפשר לבטל את ההודאה אא"כ מכחישה וטוען משטה הייתי בך. ולכן כשתבעוהו והודה לא שייך טענת שלא להשביע את בניו אלא טענת משטה. ולפי"ז נראה לבאר המשך דברי התוס' דאע"פ שאין ב"ד טוענין לו טענת משטה טענינן לבניו, דשלא בפניו ב"ד טוענין אף טענה המכחישה את ההודאה הראשונה, אבל טענת שלא להשביע את בניו דהוי פירוש לדבריו שלא היתה כאן הודאה כלל ורק אמר כן דרך שיחה שלא להשביע את בניו ב"ד טוענין אף בפניו טענה זו.
והנה עיין בסוגיא ב"ב (דף קעד:) "אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש, מתקיף לה רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרווייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה הוה, ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, אלא אמר רב נחמן אידי ואידי דנקיט שטרא ולא קשיא הא דמקויים הא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטרא, לא אמר תנו לא קיימה לשטרא". ועיין ברי"ף ובבעה"מ, דהבעה"מ הבין מדברי הרי"ף דס"ל דהודאה גמורה מועילה, וכמו שמועילה הודאה כשאמר תנו, דהוי הודאה גמורה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ולכאורה זה ניחא לגבי יורשין דחשיב הוא בעלים ובעל דין לגבי הודאה שהרי הממון שלו עד שימות, אבל יש לעיין לגבי הקדש דהרי לאחר שהקדיש את נכסיו הממון אינו שלו, וא"כ אמאי תועיל הודאתו שלאח"כ הרי לכאורה הוא אינו הבעלים דנימא דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וצ"ל דהרי"ף סובר דהבעל חוב חשיב כבעל דין דחלה הודאתו מדין הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אע"פ שאין הוא זה שמפסיד מחמת ההודאה אלא הקדש או הלקוחות יפסידו, מ"מ חל דין הודאת בע"ד. אמנם הבעה"מ חולק ע"ז וסובר דלא הוי בעל דין דנימא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אא"כ הוא זה שיפסיד ע"י ההודאה, דרק הודאת הפסד כמאה עדים דמי, ולאחר שהקדיש את נכסיו תו לא הוי בעל דין מכיון דאינה הודאת הפסד דאין נוטלין ממנו כלום אלא מהקדש. משא"כ הרי"ף סובר דהודאת בעל דין תלוי בחלות שם בעל דין, ואף לאחר שהקדיש הוי בעל דין מכיון שמודה על מעשה דידיה, וחל דין דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי.
ועיין בבעה"מ (ב"ב דף פב. מדפי הרי"ף בד"ה ומאי דכתב הרי"ף) וז"ל ומאי דכתב הרי"ף ז"ל על האי מימרא דרב הונא דאי איכא בידיה שטרא דליתיה מקויים אי אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, ונראה מדבריו שאם אמר בתורת הודאה גמורה אף על גב דלא אמר תנו נותנין, גם זו טעות הוא ואין לסמוך עליה ואפילו אמר בתורת הודאה גמורה כל היכא דלא אמר תנו ולא קיימיה לשטריה אין נותנין, וזה דבר ברור הוא דה"ל כמלוה על פה ואינה גובה מן המשועבדין, ותמה על עצמך אף כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבדין בלא שטר מקויים אם אמרו רב ושמואל ביורשים שהרשות בידו לצוות עליהם ולומר תנו דהא אילו בעי יהיב ליה במתנה יאמרו בנכסים משועבדין בין להדיוט בין לגבוה דלאו כל כמיניה לומר תנו, הלכך אף באומר תנו אין הדבר נראה לנו לגבות מן ההקדש בשטר שאינו מקויים, ומה שאמרו חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש לא אמרו אלא בשטר מקויים ולגבות בלא שבועה אבל לגבות מן המשועבדין בשטר שאינו מקויים אין לנו עכ"ל. ומבואר דהבעה"מ סובר שאם יש שטר שאינו מקויים אף כשאמר תנו אין נותנין ולא חלה הודאת בע"ד דמאחר שהקדיש את נכסיו תו לא הוי בעל דין דליכא כאן הודאת הפסד, ולא חלה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי לחייבו, וכש"נ. אמנם יל"ע דא"כ אמאי מועיל הודאתו לגבות בלא שבועה היכא דיש שטר מקויים, דממה נפשך אם הודאתו אינה הודאה לגבי גבייה מהקדש י"ל דאף ליפטר משבועה לא יהיה נאמן. ונראה דזוהי כוונת הרמב"ן שהקשה במלחמות ה' (שם) וז"ל ותמה על עצמך אף בשטר מקויים היאך גובה בלא שבועה שמא פרוע הוא ומה ראית לחוש לזיוף ולא לחוש לפרעון ואדרבא איפכא מסתברא וכשם שאמרו אין נפרעין בלא קיום שטרות כך אמרו אין נפרעים מן המשועבדין בלא שבועה וכו' עכ"ל.
ועיין בבעה"מ (שם בסוף ד"ה אמר רבא) שכתב וז"ל ואף ע"ג דקי"ל אדם עשוי שלא להשביע את בניו ה"מ היכא דאמר אי הוו לי לאו פרעתינהו לפלוני כההוא עובדא דגרסי' בסנהדרין בההוא דקא קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי אבל בשכיב מרע שמצוה את בניו ליכא למימר הכי דהא קי"ל אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי עכ"ל. והרמב"ן במלחמות ה' חולק עליו שכתב וז"ל ומה שטען בעל המאור הזה ז"ל שהרי אמרו אין אדם משטה בשעת מיתה זו אינה דומה לזו ושתי דרכים יש להם, וכך פירשו ראשונים שהאומר מעצמו מנה לפלוני בידי ולא היה הלה טוענו בזה אמרו אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואף על פי שלא טען טוענין לו ופטור בבריא וה"ה לש"מ שאדם עשוי שלא להשביע את בניו, אבל מי שטענו חבירו והודה לו אין לומר בזה אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ומחייבין אותו לפרוע אלא שאם טען ואמר משטה אני בך כשם שאתה משטה בי לתבעני שקר טענתו טענה בבריא, וכן מוכיח בגמ' במקומה במס' סנהדרין וכן פי' הוא עצמו בחבור הזה שם בפ' זה בורר ובזו אמרו כאן אין אדם משטה בשעת מיתה ואף על פי שטענו משטה הי' בך אין שומעין להם, והיינו דקאמר רב אשי ש"מ שהודה רב ושמואל אמרי ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי שלשון הודה למי שטענו משמע עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן והבעה"מ נחלקו בביאור הא דאמרינן אין אדם משטה בשעת מיתה, דהבעה"מ סובר דר"ל דבשעת מיתתו אדם אינו אומר דבר שאינו אמת וממילא אין לומר בשעת מיתה דאדם עשוי שלא להשביע את בניו. משא"כ הרמב"ן סובר דאדם עשוי שלא להשביע את בניו אף בשעת מיתתו. ונראה לבאר סברת הרמב"ן דס"ל דיש חילוק בין טענה דמשטה הייתי וטענת שלא להשביע, דאין אדם משטה בשעת מיתה ר"ל שאינו יכול להכחיש את דבריו ולומר משטה הייתי, דאין בכחו להכחיש את דבריו שאמר בשעת מיתה, משא"כ טענת שלא להשביע הוי רק פירוש לדבריו ואין בזה חלות הכחשה לדבריו הקודמין ובזה י"ל דאף בשעת מיתה נאמן לומר שאמר שחייב לפלוני רק כדי שלא להשביע את בניו, ולא היתה כאן הודאה אלא שיחה בעלמא.
ב
כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין (הל' ל"א - ל"ג) וז"ל יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו. ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים. כיצד האומר הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים, הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו, הרי עלי להחרים או ליתן לשבוים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו הרי זה חייב ליתן ולעשות בהם מה שאמר כשיבואו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא לא בכלל הקדשות. ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר. והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות, ואף על פי שעדיין לא נדר בנזיר, הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר וזה כיוצא בו וכזה ראוי לדון, עכ"ל. ובפכ"ב מהל' מכירה (הל' ט"ו - י"ז) כתב, וז"ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אף על פי שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. והואיל הדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים. יש גאונים שחולקין על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה בהן. ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם. ואין דעתי נוטה לדברים אלו שאין אדם מצווה להקנות והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר כמו שביארנו בערכין, עכ"ל. הרמב"ם פוסק שהנודר להקדש או לעניים דבר שלא בא לעולם חייב לקיים דברו. ועלינו להבין, למה הביא הרמב"ם את דינו בשני מקומות במשנה תורה, בהל' ערכין וגם בהל' מכירה.
ונראה דאליבא דהרמב"ם יש שני דינים במי שמתחייב לתת להקדש או לצדקה דבר שלא בא לעולם: א) דין של חיוב נדר דהיינו חובת מצוה ואיסורין; ב) דין של חיוב והשתעבדות ממון שניתן לגביית ב"ד. בהל' ערכין כתב הרמב"ם הדין של מצות נדר וכפי שמדוייק בלשונו שם שמביא המצוות והאיסורים דהפלאה. מאידך בהל' מכירה מדבר בהשתעבדות ממון. שיטת הרמב"ם היא שהדיוט אינו יכול להשתעבד להדיוט על דבר שלא בא לעולם. יעויין בתוס' ריש פרק אף על פי (כתובות נד ב, ד"ה אף על פי) וז"ל תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אף על פי שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב כו' אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם, ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו כו' אף על פי שאין מקנה לו שום נכסים, אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים, חל שעבודו מעתה, ואין זה קנין דברים בעלמא, דקנין דברים לא הוי אלא כההיא דריש בבא בתרא (ג א) שקנו מידם לחלוק חצר שאין בו דין חלוקה, אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד, ואין זה קנין דברים, עכ"ל. לדעת התוס' יכול לשעבד גופו בהתחייבות ממון אף שאין לו נכסים בשעת ההתחייבות. אמנם הרמב"ם לעומתם מבחין בין המתחייב ממון למתחייב לתת לחברו דבר שבעין. המתחייב ממון לחבירו חייב אף שאין בידו עכשיו במה לשלם (פ' י' מאישות הל' ז'), אבל אין אדם מתחייב לתת לחבירו דבר בעין שאינו ברשותו. והמתחייב על בעין שלא בא לעולם פטור (פ' כ"ב מהל' מכירה הל' א', ב', וה'). בד"א בהדיוט, ואילו בהקדש וצדקה המקבל לתת דבר שבעין חייב. לשם ביאור ההבדל ביניהם מסביר הרמב"ם שבהקדש וצדקה מחייב הממון הוא חלות הנדר ומצות הפלאה. עקב חלות הנדר דהרי עלי לתת להקדש או לצדקה דבר שלא בא לעולם שחלה כמצות הפלאה (כדביאר בהל' ערכין) חל גם חיוב ממון ועליו לשלם הבעין להקדש או לצדקה.
ויש להביא ראייה לדברינו שלפי הרמב"ם קיימת שתי הלכות - אחת בנוגע לדין ההפלאה ואחת בנוגע לחיוב הממון, דבהל' מכירה כותב הרמב"ם שיש גאונים החולקים ואומרים שאין העניים זוכין בדבר שלא בא לעולם ודינם כדין ההדיוט, ובהלכות ערכין לעומת זאת אינו מזכיר שהגאונים חולקין. המסקנא מכך היא שהגאונים מסכימים לפסק הרמב"ם שיש חיוב נדר ומצות הפלאה אלא שחולקים על קנין הממון בדבר שלא בא לעולם. ובכך גם יובן השינוי בלשונו של הרמב"ם שבהל' ערכין מצייר שהנודר נדר "הרי עלי להקדישו", ואילו בהל' מכירה נדר "יהיה הקדש". הנ"מ מבוארת שהרי בהל' ערכין נוגעת לחיוב ההפלאה ולכן הלשון הוא לשון של נדר בעלמא להקדיש בזמן העתיד (והוי נדר לעשות נדר גבוה שחל, עיין בתוס' בנדרים (ג ב) ד"ה מידי). מאידך בהל' מכירה הלשון הוא לשון של הקדש ממש ושל חלות שעבודי וקניני ממון, ודו"ק.
ג
והנה עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' ערכין הי"ט) וז"ל אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן, שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות, לפיכך אם אמר תנו אותה לו נוטל בלא שבועה, ואם לא אמר תנו אין נותנין אלא אם כן היה בידו שטר מקויים, הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצואה, ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר כשיטת הבעל המאור דלאחר שהקדיש את נכסיו אינו יכול לקיים את השטר ע"י הודאתו, דמאחר שכבר הקדיש את נכסיו ואינו עומד להפסיד את הממון ע"י ההודאה תו לא הוי בעל דין ולא חל בהודאתו דין הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. אמנם הרמב"ם מחדש דאין בהודאתו כח לפטור משבועה, ודלא כהבעה"מ. ונראה לבאר את יסוד פלוגתתם דהנה יש לחקור בדין דנשבע ונוטל דמצינו דין נשבע ונוטל בב' אופנים: א) כשהלוה טוען דהשטר פרוע, ב) בגביית שעבודים מיורשים ומלקוחות. וי"ל דהם ב' דינים שונים, דהיינו דין אחד שאם טוען הלוה פרוע אזי המלוה בשטר נשבע ונוטל, ויש עוד דין בפנ"ע דאין גובין מיתומים ומלקוחות משעבודי נכסים אלא בשבועה. א"נ י"ל דיש רק הלכה אחת דהמלוה חייב לישבע כנגד טענת פרוע של הלוה, וביתומים ולקוחות חייב לישבע משום דטענינן להו פרוע. ולכאורה הנפקא מינא בזה הוא דאם נשבע משום דיש הלכה בפנ"ע שאין גובין מיתומים ומלקוחות אלא בשבועה, א"כ כדי לפטור מהך שבועה בעינן הודאת הלוה שהוא חייב כדי לפטור את המלוה מלישבע שבועת הנוטלין, וכאן כשהקדיש את נכסיו אי אפשר להודאת הלוה לפטור משבועה מאחר שכבר אינו בעל דין שהרי הקדיש את נכסיו. משא"כ אם הא דנשבע ונוטל ביתומים ובלקוחות הוא משום דביתומים ולקוחות אנן טענינן להו פרוע, אזי י"ל שאם הלוה טוען לא פרעתי אע"פ שאינו בעל דין ולא חלה חלות שם הודאה בדבריו מ"מ אין ב"ד יכולין לטעון שפרע, דהרי הלוה בעצמו אומר שלא פרע, וחסר עצם המחייב של השבועה ולכן א"צ לישבע. וי"ל דבזה נחלקו הרמב"ם והבעה"מ, דלהרמב"ם הא דאין גובין מיתומים ומלקוחות אלא בשבועה זוהי הלכה בפנ"ע, וכדי ליפטר מהך חיוב שבועה בעינן חלות שם הודאת בעל דין, ומאחר שהקדיש את נכסיו תו לא הוי בעל דין ולא חלה כאן חלות שם הודאה לפטור משבועת נשבע ונוטל. משא"כ הבעה"מ סובר דאף ביתומים הא דנשבע ונוטל הוא מחמת טענת פרוע, דב"ד טענינן להו שהחוב פרוע, וכשהלוה מודה שלא פרע אזי ליכא חיוב שבועה כלל דאין ב"ד טוענין שפרע אם הלוה עצמו אמר שלא פרע. ולפי"ז יש לתרץ מה שהקשינו דאם אינו בעל דין ולא חלה בהודאתו חלות שם הודאת בעל דין אמאי מועילה הודאתו לפטור משבועה, די"ל דהא דמועילה הודאתו אינו משום שחלה הודאת בעל דין, אלא דכיון שהוא עצמו אמר שלא פרע אין ב"ד טוענין עבור היתומים שפרע וממילא חסר עצם המחייב של השבועה ולכן המלוה גובה בלא שבועה.
ב
שיטת הרמב"ם בדין מתנת שכיב מרע
והנה עיין עוד ברמב"ם (פ"ז מהל' ערכין הי"ט) וז"ל אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן, שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות, לפיכך אם אמר תנו אותה לו נוטל בלא שבועה, ואם לא אמר תנו אין נותנין אלא אם כן היה בידו שטר מקויים, הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצואה, ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש עכ"ל. ונראה לבאר דמש"כ הרמב"ם דגובה מן הפודה ולא מן ההקדש, מבואר עפי"מ שכתב הרמב"ם לעיל (פ"ז מהל' ערכין הי"ד) וז"ל המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעלי חובות, אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם, אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבעל חוב ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו עכ"ל. ויש לדייק דהרמב"ם לא חילק בין קדושת דמים לקדושת הגוף וס"ל דהקדש מפקיע מידי שעבוד בין בקדו"ד ובין בקדוה"ג. והראב"ד השיג עליו דרק בקדושת הגוף הקדש מפקיע מידי שעבוד. ויש להקשות על הרמב"ם שפסק (בהי"ט) דנוטל מן ההקדש מפני הצואה, וצ"ע והרי פסק דהקדש מפקיע מידי שעבוד. ועוד צ"ב מהי כוונת הרמב"ם ד"נוטל מן ההקדש מפני הצואה".
ונראה לבאר דשכיב מרע יכול לתת מתנה לאחר בב' אופנים: א) ע"י הודאה שחייב לשלם חוב, ב) ע"י מתנה או התחייבות לתת חפצא דבעין לפלוני. ומבואר מדברי הרמב"ם דהדין דהקדש דמים מפקיע מידי שעבוד היינו היכא דבא המקבל לגבות חוב בעלמא אבל היכא דנתן שכיב מרע מתנה בקנין התחייבות על חפצא שבעין והשני בא לגבות את החפצא מהקדש אזי לא חל הדין דהקדש מפקיע מידי שעבוד, והשני נוטל מן ההקדש את החפצא שהתחייב השכיב מרע לתת לו. ונראה דזהו כוונת הרמב"ם שכתב "ונוטל מן ההקדש מפני הצואה" דר"ל דמיירי במתנת שכיב מרע שחלה בתורת התחייבות על החפצא שבעין, כלומר דכשאמר מנה לפלוני בידי התחייב השכיב מרע במנה מסוימת לפלוני ולא רק בשווית של מנה בעלמא לפלוני, דלא חל שעבוד של שווית מנה לפלוני מחמת אמירתו, אלא דר"ל דמנה אחת שבידי היא של פלוני - ולכן הריהו חייב ליתן לו את החפצא של אותו מנה, ולפיכך פסק הרמב"ם דאע"פ שאם הקדיש את נכסיו בעלמא קיי"ל דהקדש מפקיע מידי שעבוד מ"מ אם אמר שכיב מרע מנה לפלוני בידי דחל הקנין על החפצא שבעין לתתו לפלוני, ולכן פסק שנוטל מן ההקדש מפני הצואה. דנוטל מפאת חלות קנין ההתחייבות על הבעין מדין מתנת שכיב מרע ולא מחמת שעבודי חוב בעלמא שהודה עליהם245. אך לאחר שהקדיש נכסיו אין בכח השכיב מרע לתת מתנה או צואה על הבעין ורק יכול להודות על שעבוד חוב שיש לו, ובזה אמרינן דהקדש מפקיע מידי שעבוד וגובה דוקא מן הפודה. ובזה יש לבאר שינוי הלשון שברמב"ם שכתב דאם אמר מנה לפלוני בידי בשעת ההקדש "נוטל מן ההקדש מפני הצואה" דחל התחייבות על החפצא של אותו מנה מדין מתנת שכיב מרע, משא"כ לאחר שהקדיש חל הודאה על שעבוד החוב והקדש מפקיע מידי שעבוד ולכן הדין הוא דגובה מהפודה ולא מן ההקדש.
ולפי"ז יש לבאר מש"כ הרמב"ם שאם אמר תנו נותנין ולא הזכיר כלל דיש לו שטר, ומשמע שאף בלי שטר אם אמר תנו נותנין. וצ"ע בזה דאי לית ליה שטר היאך גובין מן היורשין והרי אין נפרעין מיתומים ומלקוחות במלוה על פה. וי"ל דמה שאמר תנו אינו חל בתורת הודאה על החיוב של חוב שלפני כן, אלא דחלה בתורת קנין התחייבות על החפצא. ויסוד החילוק בין מלוה בשטר למלוה על פה הוא בנוגע לשעבודים אבל היכא שחל קנין התחייבות על החפצא אזי הדין הוא דגובה אפילו ממשועבדים ואפילו בלי שטר. ומה שכתב הרמב"ם דאם לא אמר תנו אינו גובה אלא בשטר מקויים היינו משום דיש לחשוש שרק אמר הכי כדי שלא להשביע את בניו, ואם אמר תנו או שיש שטר מקויים אזי אין לחשוש שאמר כן כדי שלא להשביע את בניו. ולכן כשיש שטר מקויים ואין חשש דשלא להשביע את בניו חל התחייבות דשכיב מרע על החפצא, ונוטל מן ההקדש את הבעין מפני הצואה, ואינו גובה את החוב שבשטר. ומתבאר מדברי הרמב"ם ב' חידושים, דההלכה דהקדש מפקיע מידי שעבוד בקדושת דמים היינו על השעבוד של החוב ולא בהתחייבות אבעין והחפצא, והתחייבות דשכיב מרע הוי התחייבות על החפצא עצמה ולא על שעבוד דחוב.
ועיין ברמב"ם (פכ"ב מהל' מכירה הט"ו – הט"ז) וז"ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אף על פי שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים עכ"ל. וצ"ע בדבריו דמהי כוונתו במש"כ (בהל' ט"ז) "והואיל והדבר כן", דמה הוסיף כאן בהל' זו דמ"ש שכיב מרע מבריא לגבי התחייבות על החפצא. ונראה דהחסרון דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם היינו להקנות חפצא או לעשות התחייבות על בעין שעדיין לא בא לעולם, אך בנוגע לחלות שעבודים ליכא הך חסרון, דשעבודים חלין על הגברא (עיין בתוס' כתובות ריש פרק אע"פ נד: ד"ה אע"פ). אמנם בהקדש ובעניים נתחדש שיכול להתחייב אפילו על דבר שלא בא לעולם, וחל ההתחייבות מדין נדרי צדקה. אך מצד התחייבות דדיני ממונות אינו יכול להתחייב על דבר שבעין. ואף שכיב מרע יכול לתת דבר שלא בא לעולם רק להקדש או לעניים. ומש"כ הרמב"ם "הואיל והדבר כן" ר"ל הואיל דלעניים מועיל נדר בדבר שלא בא לעולם ממילא חלה מתנת שכיב מרע לעניים בדבר שלא בא לעולם. משא"כ במתנה להדיוט דלא מועיל מתנת והתחייבות דשכיב מרע בדבר שלא בא לעולם. אך אם הדבר הוא כבר בעולם אזי מועיל מתנת שכיב מרע והתחייבות להדיוט על החפצא שבעין.246
תוס' ד"ה הודה. וז"ל ואע"ג דלא אמר כתבו משום דסתם קנין לכתיבה עומד כדפירש הקונטרס מיהו אם רצה לחזור חוזר כדאמר בפ' המוכר את הספינה זכו בשדה זו לפלוני וכתבו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה עכ"ל.
לכאורה יש לעיין בראיית התוס' דחוזר בשטר ואינו חוזר בשדה, דיתכן דהסוגיא שם מיירי דוקא בשאר קנינים כגון חזקה, כי בקנין חזקה ליכא הך כלל דסתם קנין לכתיבה עומד, דכתיבת שטר בעי התחייבות אחרת בפנ"ע. אמנם כל זה דין הוא בשאר קנינים שהקנין חל על חפצא שבעין דבדעת על הקנין ליכא דעת המתחייב לכתוב שטר, משא"כ בקנין סודר דחל עצם הקנין אף על ההתחייבות דשטר מכיון דסתם קנין לכתיבה עומד י"ל דלאחרי הקנין סודר אינו יכול לחזור בו מהשטר. משא"כ בקנין חזקה דהמקנה גילה שיש לו דעת לעשות קנין וליכא בזה חלות שם דעת המתחייב, ולפיכך בחזקה כשאמר המוכר לעדים שיכתבו את השטר יכול לחזור בו, דהוי דיבור בעלמא ואתי דיבור ומבטל דיבור. משא"כ בקנין סודר דחל חלות דין דעת המתחייב לשטר בעצם הקנין גופא ומשו"ה אינו יכול לחזור בו מהשטר בלבד דכבר קנו מידו וכבר נתחייב לכתוב השטר. אך התוס' אינם מחלקים כך ומשווים סודר לשאר הקנינים, ומשמע דס"ל דכתיבת השטר הוי התחייבות אחרת ולא חלק מעצם הקנין חליפין עצמו ולפיכך חוזר בו.
תוס' ד"ה הודה. בא"ד. וא"ת כיון דאינו חוזר בשדה מ"ט חוזר בשטר עכ"ל.
לכאורה צ"ע בקושיית התוס' שהקשו דמ"ט מתחרט מהשטר, דמאי איכפת לן מדוע המוכר התחרט מלכתוב שטר. ונראה לבאר דתוס' הקשו מ"ט בעינן הכא דעת המתחייב, דיסוד הדין דדעת המתחייב בשטר חל היכא דמפסיד ע"י השטר וכגון בגט דע"י השטר הריהו מפסיד את אשתו, או בלוה שמשעבד את נכסיו ע"י השטר, או במוכר שמקנה את נכסיו ע"י השטר, אבל הכא השדה עצמה כבר קנויה ללוקח, ולמה צריך כאן דעת המתחייב, והרי אינו מפסיד כלום ע"י הך שטר דאינו שטר קנין אלא שטר ראייה בעלמא. ותירצו התוס' "וי"ל דלא ניחא ליה דליפשו שטרא עילויה דקלא אית בהו וזיילי נכסיה כסבורים שהן שטרי חוב". ולכאורה משמע שר"ל שמפסיד את שמו הטוב. אמנם לכאורה זה דחוק לומר דזה מיקרי מתחייב, דלכאורה מתחייב היינו כשמפסיד ממון ע"י השטר עצמו. ולולא דבר התוס' היה נראה לומר דע"י כתיבת השטר הריהו מפסיד את החזקת מרא קמא דידיה, דבלי השטר הריהו מרא קמא וע"י כתיבת השטר השני נחשב למרא קמא, ומשו"ה בעינן דעת המתחייב אף בשטר ראייה. ועיין בתוס' כתובות (דף כ. ד"ה ור' יוחנן) דהר"י הסתפק האם בעינן דעת המתחייב בשטרי ראייה או לא. ולכאורה י"ל דהסברא דלא בעי דעת המתחייב הוא משום דמאחר שכבר הקנה את הקרקע והשטר אינו אלא לראייה לא נחשב המקנה למתחייב בשטר זה, דאינו מפסיד כלום ע"י השטר דהקרקע כבר אינה שלו והשטר אינו אלא לראייה, וליכא דעת המתחייב בשטר ראייה. אמנם יתכן לומר דאף בשטר ראייה יש דין דעת המתחייב, דבזה שכותב שטר ראייה לקונה שהקנה לו, הוי מתחייב שמפסיד את החזקת מרא קמא שלו.
ועיין בהמשך הגמ' "הודה במטלטלי וקנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין, במקרקעי ולא קנו מידו וכו' והלכתא כותבין", ופרש"י (בד"ה במקרקעי וד"ה כותבין) וז"ל קרקע שהיה ראובן מוחזק בה והודה לשמעון שהיא שלו דהא כיון דאודי ליה דידיה הוא, ולא מיחסרא גוביינא, וכו' אבל הכא גילוי מילתא בעלמא הוא עכ"ל. ויש לעיין דקיי"ל דאין כותבין שטר בלי דעת המתחייב, ומ"ש הכא דכותבין. ונראה מרש"י דלכתיבת שטר ראייה על הקנאת קרקע לא בעינן דעת המתחייב ואע"פ שמפסיד ע"י השטר החזקת מרא קמא שלו לא הוי מתחייב. ויש להקשות דלכאורה זה סותר לסוגיית הגמ' ב"ב (דף עז) שהביאו התוס', דמשם מוכח דבעינן דעת המתחייב בשטרי ראייה ואין כותבין שטר ראייה בלי דעת המקנה. ובקצות החשן (סימן ל"ד ס"ק ד') תירץ עפי"ד הר"ן והרשב"א דיש כאן אומדנא שרוצה לכתוב השטר, וממילא יש כאן דעת המתחייב247. אלא דהקשה דלפי"ז צ"ע דא"כ אם מוחה בפירוש שלא לכתוב הודאתו אזי אין כותבין, ולא מצינו חילוק זה בגמ'. ועוד יש להעיר דמלשון הר"ן שהביא הקצות משמע קצת דעיקר הטעם שכותבין הוא משום שאינו מפסיד כלום ע"י השטר, ולכן א"צ דעת המתחייב, ולא מטעם דיש אומדנא דניחא ליה לכתוב השטר וכדנקט הקצות.
ונראה דיש לחלק בין סוגיין לסוגיא דבבא בתרא, דהכא מיירי שהודה ראובן שהקרקע אינה שלו והודה שהחזיק בקרקע דשמעון באיסור וכמש"כ רש"י דמיירי בקרקע שהיה ראובן מוחזק בה כלומר שנטלה באיסור והודה לשמעון שהיא שלו, דאזי ליכא איבוד חזקת מרא קמא וליכא חוב והפסד לראובן דהרי נטל ראובן את הקרקע באיסור, ולכן כותבין שטר לשמעון אפילו בלי דעתו של ראובן ובלי דעת המתחייב. משא"כ התם בסוגיא דבבא בתרא דמיירי שלא נטל ראובן את הקרקע באיסור אלא שראובן דהוי ליה חזקת מרא קמא הקנה את שדהו לשמעון, ולכן צריך דעת לכתוב שטר, שע"י השטר הריהו מפסיד את חזקת מרא קמא שלו.
תוס' ד"ה הודה. בא"ד. והא דאמר בהגוזל קמא גבי השורף שטרו של חבירו דאי איכא סהדי דידעי מאי כתב ביה לכתוב שטרא אחריני התם שאני שכבר היה לו שטר דאין לו להפסיד כחו עכ"ל.
יש לעיין בביאור דברי התוס' דלכאורה הלוה רק התחייב לכתוב את השטר הראשון וליכא דעת המתחייב לכתוב עוד שטר, ואמאי כותבין עוד שטר למלוה. וי"ל דתוס' ס"ל דמאחר שכבר היה שטר למלוה אין השטר השני שטר קנין אלא שטר ראייה, ושטר ראייה לא צריך דעת המתחייב דרק בשטרי קנין או שטר שיוצר שעבודים צריך דעת המתחייב. ועוד י"ל דבאמת תוס' סברי דאף שטרי ראייה בעי דעת המתחייב, אולם הכא מכיון שכבר התחייב הלוה לכתוב את השטר הראשון שיהיה למלוה ראייה על החוב תו ל"צ דעת המתחייב בפנ"ע לכתוב עוד שטר ראייה למלוה, דכבר נתן הלוה זכות למלוה לכתוב שטר ראייה על ההלואה, ומשו"ה כותבין עוד שטר אף שלא מדעת הלוה.
ועיין בתוס' במס' ב"ק (דף צח: ד"ה נכתוב) וז"ל לא שייך הכא מפיהם ולא מפי כתבם, ולא בההיא דתנן בגט פשוט (ב"ב דף קסח.) מי שנמחק שטר חובו, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד והוי כאילו אמרי הני עדים ראינום שנחקרו עדותן בב"ד, ובפ"ב דכתובות (דף כ.) הארכתי עכ"ל. ונראה לבאר דהוקשה לתוס' דהיאך כותבין עוד שטר למלוה והרי ליכא דעת המתחייב של הלוה לכתוב עוד שטר, ותירצו דאין כאן חסרון דמפיהם ולא מפי כתבם דעדים החתומים השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, והוי כאילו אמרי הני עדים ראינו שנחקרה עדותן בב"ד. ודבריהם צ"ב דאיך תירצו תוס' את קושייתם. ונראה דתוס' חידשו דלא בעינן דעת המתחייב לכתוב שטר שני מכיון דהעדים שבשטר השני מעידים שנחקרו העדים הראשונים בב"ד ונתקבלה עדותם, והעדות היא על מעשה ב"ד ולא על עצם מעשה ההלואה, ורק היכא דהעדות שבשטר היא על עצם מעשה ההלואה בעינן דעת המתחייב.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' עדות ה"ד) וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן עכ"ל. והקשה הרמב"ן (בהשגות לספה"מ סוף שורש ב') דלפי הרמב"ם דעדות בשטר הוי עדות רק מדרבנן א"כ היאך מועיל שטרי גיטין וקידושין מה"ת. ועוד הקשו הנושאי כלים (עיין בכס"מ ובלח"מ שם) על הרמב"ם דכתיב בירמיה (לב) שדות בכסף יקנו וחתום ומוכח דשטרות מועיל מה"ת. ועיין בחידושי רבינו חיים הלוי (שם) שביאר הגר"ח זצ"ל דמש"כ הרמב"ם דשטרות מועילים רק מדרבנן היינו לגבי שטרי ראייה דליכא בהן דין דעת המתחייב, משא"כ בשטרי קנין כגון שטרי גיטין וקידושין שנכתבו מדעת המתחייב חל דין עדות בשטר מדאורייתא248. וביאר הגר"ח זצ"ל דלאשווי שטרא בעינן דעת המתחייב, ובשטרי קנין דע"י השטר יחול קנין חל דעת המתחייב שהבעלים מתחייבים דהשטר יפעל את הקנין, ומאחר דיש דעת המתחייב חל חלות שם שטר מדאורייתא. משא"כ בשטרי ראייה שהקנין כבר נעשה והמקנה רק נותן ראייה בכתב לקונה שנעשה קנין כדי שלא יוכל המקנה לשקר ולהכחיש את הקנין שעשה ובכה"ג ליכא חלות שם דעת המתחייב, ומשו"ה לא הוי שטר מדאורייתא. ולפי"ז יוצא דהרמב"ם סובר כשיטת הר"י בתוס' בכתובות (דף כ. ד"ה ר' יוחנן) דליכא דעת המתחייב בשטרי ראייה. אמנם נראה דהרמב"ם חולק על הר"י דס"ל דכשאין דעת המתחייב חל רק חלות דין שטר מדרבנן. ואילו הר"י סובר דבשטרי ראייה דליכא בהו חלות דין דעת המתחייב חל דין שטר בלי דעת המתחייב והוי שטר מה"ת. ורק בשטרי קנין דשייך בהו דעת המתחייב אמרינן דדעת המתחייב מעכבת בחלות השטר. ונמצא דבאופן שנשרף השטר הראשון וכותבין עוד שטר לפי הרמב"ם השטר השני דהוי שטר ראייה בעלמא מועיל רק מדרבנן, ואילו לפי הר"י הוי שטר מדאורייתא, דהר"י סובר דמאחר שאין אפשרות לדעת המתחייב בשטר ראייה חל דין שטר מדאורייתא בלי דעת המתחייב.249
גמ'. בפני שלשה ולא קנו מידו, רב אמר כותבין, ורב אסי אמר אין כותבין. הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. אמר רב אדא בר אהבה הא אודיתא, זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן. כניפי ויתבי לא כתבינן, כנפינהו איהו כתבינן. רבא אמר אפילו כנפינהו איהו לא כתבינן, עד דאמר להו הוו עלי דייני. מר בר רב אשי אמר אפילו אמר הוו עלי דייני לא כתבינן, עד דקבעי דוכתא, ושלחי ומזמני ליה לבי דינא.
ופרש"י (בד"ה שלשה) וז"ל עשאן בית דין והפקירן הפקר, ויכולין לשנותו לעשות מלוה בשטר, ולהיות במקום הלוה לעשות שליח לכותבה עכ"ל. ונראה דרש"י מפרש דהמחלוקת בין רב לרב אסי היא האם יש כח לב"ד לכתוב שטר שלא מדעת המתחייב, דהיינו שע"י מעשה ב"ד יחול דין מלוה בשטר ויגבו ממשועבדים. אמנם לפי"ז יל"ע מהו החילוק בין כנפינהו או הוו עלי דייני. וי"ל דב"ד יכולים לכתוב שטר על הודאתו רק באופן שההודאה חלה בתורת מעשה בית דין, משא"כ כאן דהוי הודאה בפני ב"ד אך אין עצם ההודאה מעשה ב"ד, ולא חל על ההודאה שם מעשה ב"ד אא"כ כנפינהו ואמר להו הוו עלי דייני, ואין ב"ד יכולים לכתוב שטר על הודאה שנעשה בפני ב"ד בלי דעת המתחייב, דרק במעשה ב"ד יכולים לכתוב שטר בלי דעת המתחייב. והמחלוקת אי סגי בכנפינהו או שצריך לומר הוו עלי דייני היא בקביעות חלות שם מעשה בית דין, דאזי יכולים ב"ד לכתוב שטר בלי דעת המתחייב. ומר רב רב אשי סובר דרק אם קבעו דוכתא ושלחו ללוה לבא להודות בפניהם אזי הוי ההודאה מעשה ב"ד וכותבין שטר בלי דעת המתחייב. וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"ז מהל' טוען ונטען ה"ג) וז"ל בית דין של שלשה שהיו יושבין מעצמן במקום הקבוע להן ובא התובע וקבל לפניהם ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה בפניהם הרי אלו כותבין ונותנין לבעל דינו, אבל אם לא היו קבועין ולא שלחו לו אפילו קבץ אותן והושיב השלשה והודה בפניהן ואמר להן הוו עלי דיינין ובא אחר כך התובע ואמר כתבו לי הודייתו אין כותבין שמא יתן לו ונמצא זה תובע אותו בשטר וכו' עכ"ל, דרק הודאה בפני ב"ד קבוע הוי מעשה ב"ד וכותבין שטר בלי דעת המתחייב.
גמ'. הודה במטלטלי וקנו מידו כותבין, ואם לאו אין כותבין. במקרקעי ולא קנו מידו, מאי אמימר אמר אין כותבין. מר זוטרא אמר כותבין. והלכתא כותבין. רבינא איקלע לדמהריא, אמר ליה רב דימי בר רב הונא מדמהריא לרבינא מטלטלי ואיתנהו בעינייהו, מאי אמר ליה כמקרקעי דמו. רב אשי אמר כיון דמחסרי גוביינא לא.
ופרש"י (בד"ה במקרקעי וד"ה כותבין) וז"ל במקרקעי קרקע שהיה ראובן מוחזק בה והודה לשמעון שהיא שלו. כותבין דהא כיון דאודי ליה, דידיה הוא, ולא מיחסרא גוביינא, דבשלמא מטלטלי מלוה להוצאה ניתנה וחוב בעלמא הוא, ומלוה על פה ריעא ממלוה בשטר ולא ניחא ליה לאלומה, אבל הכא גלויי מילתא בעלמא הוא עכ"ל. ומשמע דבמטלטלין דוקא משום דמלוה להוצאה ניתנה והוי חוב בעלמא משו"ה אין כותבין, ומשמע דלרש"י בפקדון דלא שייך למימר מלוה להוצאה ניתנה דינה כקרקע וכותבין. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' טוען ונטען ה"ג) שכתב וז"ל בית דין של שלשה שהיו יושבין מעצמן במקום הקבוע להן ובא התובע וקבל לפניהם ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה בפניהם הרי אלו כותבין ונותנין לבעל דינו, אבל אם לא היו קבועין ולא שלחו לו אפילו קבץ אותן והושיב השלשה והודה בפניהן ואמר להן הוו עלי דיינין ובא אחר כך התובע ואמר כתבו לי הודייתו אין כותבין שמא יתן לו ונמצא זה תובע אותו בשטר, במה דברים אמורים במטלטלין, אבל אם הודה בקרקעות אפילו בפני שנים אף על פי שלא קנו מידו ולא אמר להם כתבו ותנו הרי אלו כותבים ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם שנייה עכ"ל. והנה הרמב"ם הביא את דברי הגמ' ולא חילק בין פקדון לשאר מטלטלין אלא רק כתב דיש חילוק בין מטלטלין לקרקע, ומשמע דאף כשהודה במטלטלין דפקדון אין כותבין, וצ"ע מ"ש פקדון מקרקע. וי"ל דשטר הודאה בפקדון לא דמי לשטר הודאה בקרקעות, דבקרקעות השטר הוי רק חלות דין שטר ראייה דהשטר מעיד שהודה שהקרקע אינה שלו אבל אין השטר יוצר שעבודים וחיובים. משא"כ בפקדון דהמפקיד פקדון בשטר גובה מנכסים משועבדים כמו מלוה בשטר, ומכיון דע"י כתיבת שטר פקדון יחול דין גבייה ממשועבדים בעינן דעת המתחייב, ולכן אין כותבין שטר על הודאה בפקדון בלי דעת המתחייב. וי"ל דרש"י סובר דשטר פקדון הוי שטר ראייה בעלמא ולכן כותבין שטר פקדון בלי דעת המתחייב.
ועוד י"ל אליבא דהרמב"ם דאע"פ שפקדון בשטר אינו משעבד נכסיו מ"מ בעינן דעתו כדי לכתוב שטר הודאה בפקדון, דלא גמרינן שטר פקדון משטר ראייה בקרקע, דבקרקע השטר חל לבטל את טענת חזקת מרא קמא שלו שלא יוכל לטעון בשקר שלא מכר את הקרקע ועדיין יש לו חזקת מרא קמא, ובזה קיי"ל דכותבין שטר אף בלי דעת המתחייב. משא"כ בפקדון י"ל דאין כותבין שטר בלי דעת המתחייב. ונראה דהביאור בזה הוא דבקרקע חל חזקת מרא קמא ואילו במטלטלין חל חזקת תפיסה. ונראה דשתי החזקות האלו חלוקים ביסוד דינם דחזקת מרא קמא הוי חזקה דמעיקרא בעלמא, משא"כ חזקת תפיסה הוי זכות ממון בחפצא. ונראה דכשכותבין שטר הודאה במטלטלין הרי הוא מפסיד את עצם זכותו בחפצא וחזקת תפיסה שיש לו, ומשו"ה בעינן דעת המתחייב של המודה כדי לכתוב את השטר. ומשום הכי בעינן דעת המתחייב בכל מטלטלין ואף בפקדון. משא"כ בקרקע דהשטר רק מסלק את הטענה השקרית שהיה יכול לטעון שלא מכר את הקרקע ועדיין הוא המרא קמא דלזה א"צ דעת המתחייב כדי לכתוב את השטר, משא"כ בהודאה על מטלטלין דהשטר מפקיע את זכותו וחזקת תפיסה דיש לו דאזי בעינן דעת המתחייב.
245 ונראה לבאר דבחוב דעלמא ישנם רק שעבודים והקדש מפקיע משעבודים, אך בהתחייבות על בעין חל גם חלות שם קנין, ואין להקדש כח להפקיע חלות קנין דהדיוט, ויש לדמות דין קנין התחייבות על בעין לדין אפותיקי ולמשכון דיש בם חלות קנין למלוה ולא רק שעבודי חוב בעלמא.
246 והחילוק בין שכיב מרע להדיוט בדבר שלא בא לעולם הוא, דבהדיוט חל דין נדר ומכיון דהנודר הוא בעולם בשעה שהפרי בא לעולם אזי הנדר מחייבו וכדמבואר בשיעורים שהנדר מחיל חלות התחייבות על הבעין. משא"כ בשכיב מרע שמת לפני שהדבר בא לעולם וא"א שקנין התחייבות יחול מטעם נדר דמכיון שמת נדרו בטל אך מטעם מתנת שכיב מרע חל חלות קנין התחייבות בלי דין נדר.
247 ועיין בקצות החושן (סימן ל"ט ס"ק ד') וז"ל ומצאתי בחידושי הר"ן פרק זה בורר (סנהדרין כט: ד"ה מטלטלי) ז"ל, אבל בהודאת קרקע כיון שאין שום הקפדה בדבר ואין שום נזק למי שעשה ההודאה אם העדים יכתבו השטר, אנן אמדינן ליה לדעתיה דמודה זה דליכתבי שטרא וניחא ליה, ומן הסתם כותבין כאילו היה מדעת המקנה וצוה לעשות שטר עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בתשובה משום דאמדינן לדעתיה דניחא ליה. וא"כ למדין אנו מדבריהם דהיכא דהוא מוחה בפירוש שלא לכותבו להודאתו אין כותבין כיון דלא ניחא ליה, ואם כתבו מדעתם הוי מפי כתבם ואפילו העדאת עדים ליכא עכ"ל.
248 ועיין בנתיבות המשפט (חו"מ סימן כ"ח ס"ק ז').
249 וע"ע ברשימות שיעורים למס' ב"ק ח"א ענין שטרות אות ג' (עמ' נ"ח – נ"ט). ועיין ברשימות שיעורים למס' יבמות דף לא: ענין שטרות (עמ' שע"ו).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

לא היו דברים. לא הודיתי לך והרי עדים ששמעו: הוחזק כפרן. ואינו נאמן עליו בשבועה: כל מילי דכדי לא דכירי אינשי. דברים של חנם כלומר הואיל ואותה הודאה דברי רוח היו שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה: כילתא. יריעה הפרוסה סביבות המטה: עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי. רוצה אתה שיהו כל השומעין מעידין בין ניעורין בין ישינים שהיה מכיר זה בו שלא יודה בפני עדים אמר בלבו שמא יהא סבור שכולם ישינים ויאמר הן: קב רשו. מלא קב שטרות יש עליו: מאן מסיק בי. למי אני חייב כלום: אדם עשוי. לומר לבריות חייב אני מעות לפלוני להתרחק מעין הרע: שלא להשביע. שלא ליראות שבע מממון: עכברא דשכיב אדינרי. עשיר שלא נהנה מממונו כעכבר זה ששוכב על דינרי זהב ואינו נהנה מהן: ניזול וניהדר. נשלם החצי שקיבלנו: כבר הורה זקן. ר' ישמעאל שקיבלתם על פיו ולא אחלוק על מה שעשה: וקנו מידו. כותבין שטר הודאה ואע''פ שלא אמר כתבו דסתם קנין לכתיבה עומד: ואם לאו אין כותבין. ואע''ג דאמר להו אתם עדיי וחייב לשלם לו אפילו הכי ניחא ליה מלוה על פה ממלוה בשטר: שלשה. עשאן בית דין והפקירן הפקר ויכולין לשנותו לעשות מלוה בשטר ולהיות במקום הלוה לעשות שליח לכותבה: אודיתא. שטר הודאה בפני שלשה שלא קנו מידו: כניפי ויתבי. שלשה שהיו יושבין ובא והודה לו בפניהם הואיל ולא זימנום וקיבצום לכך לא נעשו ב''ד אלא עדים דדילמא אי לא הוו אלא תרי הוה מודי ליה קמייהו ולא הוה מהדר אחר ב''ד: כנפינהו איהו כתבינן. דמדכניף תלתא דעתא אבי דינא: דקבעי דוכתא. כדרך הדיינין: ושלחו. שליח בשמייהו ללוה למיתי קמייהו לדינא ואודויי והואיל ועומד בדין נעשית כמלוה בשטר שגלויה לכל הלכך כתבינן: במקרקעי. קרקע שהיה ראובן מוחזק בה והודה לשמעון שהיא שלו: כותבין. דהא כיון דאודי ליה דידיה הוא ולא מיחסרה גוביינא דבשלמא מטלטלי מלוה להוצאה ניתנה וחוב בעלמא הוא ומלוה על פה ריעא ממלוה בשטר ולא ניחא ליה לאלומה אבל הכא גלויי מילתא בעלמא הוא: לדימהריא. שם מקום: איתנהו בעינייהו. בשעת הודאה: מאי. מי אמרינן כיון דצבורין ומונחין ואודי ליה כל היכא דאיתנהו דידיה הוו או דילמא כיון דמלוה להוצאה ניתנה שמא יוציאה ולא ניחא ליה למיהוי שטרא עילויה ובהודאה בפני שני עדים קאמר: ההיא אודיתא. שנים חתומים עליה: נעשה גדול. המוכר דקיימא לן (ב''ב דף קנו.) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים הכא נמי כיון דשנים לא מצי כתבי אלא ברשותו ודאי איהו אמר להו: דאנן לא ידעינן. כלומר יש דיינין הרבה שאין בקיאין בהלכה זו שאמרנו דשנים שלא קנו מידו אין כותבין: דוכרן פיתגמי. לא היה כתוב בה זכרון עדות בלשון עדים אלא בלשון זכרון. דברים והוא לשון דיינין:
כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. והא דאמר בגט פשוט (ב''ב דף קעה. ושם) שכיב מרע שהודה אצ''ל אתם עדיי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן כדאמר הכא שלא להשביע את בניו וי''ל דהתם מיירי שתבעוהו והודה דלא שייך טענה שלא להשביע אלא טענת משטה ואע''ג דאמרינן לעיל דטענת משטה לא טענינן ליה לבניו טענינן כדמשמע התם דאי לאו דאין אדם משטה בשעת מיתה טענינן ליה וטענת שלא להשביע אפי' לדידיה טענינן כמו שטען רב נחמן לההוא גברא: הודה בפני ב' וקנו מידו כותבין. ואע''ג דלא אמר כתבו משום דסתם קנין לכתיבה עומד כדפ''ה מיהו אם רצה לחזור חוזר כדאמר בפ' המוכר את הספינה (שם דף עז. ושם) זכו בשדה זו לפלוני וכתבו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והא דאמר בפ' אע''פ (כתובות דף נה.) אמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי לאו דוקא כתובו דה''ה אע''ג דלא אמר כתובו והאי דקאמר כתובו משום סיפא נקטי' דהיכא דלא קנו מיניה אף ע''ג דאמר כתובו צריך לאימלוכי והא דקאמר קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לאו משום שאינו יכול לחזור בשטר אלא מסתמא כל כמה דלא הדר ביה רוצה הוא שיכתבו תדע דהא לא קנו מיניה פשיטא דמצי הדר ביה ואיכא למ''ד א''צ לאימלוכי ביה וא''ת כיון דאינו חוזר בשדה מ''ט חוזר בשטר אי שטר מתנה הוא מאי נ''מ ואי שטר מכר הוא ומשום משעבדי הא אמרינן בחזקת הבתים (ב''ב דף מא:) המוכר את שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וי''ל דלא ניחא ליה דליפשו שטרא עילויה דקלא אית בהו וזיילי נכסיה כסבורים שהן שטרי חוב והא דאמר בהגוזל קמא (ב''ק דף צח.) גבי השורף שטרו של חבירו דאי איכא סהדי דידעי מאי כתב ביה ליכתוב שטרא אחריני התם שאני שכבר היה לו שטר דאין לו להפסיד כחו: מר בר רב אשי אמר כו'. בשבועות (דף מא. ושם) פירש הריב''ן בשם רש''י ובשם רבינו גרשון דהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא. אודיתא הך דהכא מיפך שבועה דפרק שבועת הדיינים (שם) דאפילו בדאורייתא מהפכינן וכן רב האי פסק כמותו במיפך שבועה והביא ראיה מדאמר התם האי מאן דמפיק שטרא על חבריה ואמר ליה אידך אישתבע לי דלא פרעתיך דאמרי' ליה אישתבע ליה ולא דמי כלל דהתם לא רמיא עליה שבועה דאורייתא ובסדר תנאים ואמוראים [סימן ל''ח] כתוב דבכולי הש''ס הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא וכן פסק בה''ג דאין הלכה כמותו במיפך שבועה ובערוך פסק וכן בתשובת הגאונים דלא מהפכינן בשבועה דאורייתא ור''ח פסק כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי דפרק בהמה המקשה (חולין דף עו: ושם) ונתן עליו סימן כולו הפך לבן:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד