סנהדרין כט ע"ב

דף כט - ב

לא היו דברים מעולם. לא הודתי לך, והעדים מעידים שאכן הודה לו, הוחזק כפרן אינו נאמן, ומשלם ^[17].

אמר (ליה) רב פפא בריה דרב אחא בר אדא לרב אשי: הכי אמרינן כן אומרים משמיה דרבא: אף אם אומר: לא הודיתי, פטור לשלם, משום שיכול לטעון ששכח אותה ההודאה, כי כל מילי דכדי דברים של חנם, לא דכירי אינשי אין אנשים זוכרים. ומה שאמר "לא הודיתי", הוא משום ששכח הודאתו ^[18].

הגמרא מספרת עובדא.

ההוא היה איש אחד, דאכמין ליה עדים לחבריה שהחביא עדים מפני איש אחר בכילתיה בתוך היריעה הפרוסה סביבות המיטה.

אמר ליה לחבריה "מנה לי בידך", אמר ליה "הן". אמר "האם אתה רוצה שכל השומעים בין עירי ובין שכבי ישנים, ליהוו עלך סהדי יעידו על הודאתך?", המחביא הכיר בו שאינו מוכן להודות בפני עדים, לכן חשב, שמא יחשוב הנתבע שכולם ישנים, ויודה, והם העדים שהיו ערים יבואו ויעידוהו, באומרים ששמעו הסכמתו בין לערים ובין לישנים. אמר לו הנתבע "לא", אינני מסכים להעידם, למרות שהודיתי לך.

ובא הדבר לפני רב כהנא.

אמר רב כהנא: ומה נעשה לו? הא אמר ליה "לא", ולא הסכים להודות בפני עדים. ואין הודאתו הודאה.

הגמרא מספרת עובדא דומה.

ההוא היה איש אחד, דאכמין החביא עדים בקיברא בין הקברים לחבריה מפני חבירו.

אמר ליה "מנה לי בידך", אמר לו "הן". אמר לו "האם אתה רוצה שחיי ומותי החיים והמתים ליהווי עלך סהדי יעידו על הודאתך". עשה כן בחושבו שבודאי יודה, כי המתים לא יבואו להעידו, ולאר עולה על דעתו שהחיים שומעים, ויבואו להעידו, באומרם שהסכים לחיים ולמתים.

אמר ליה "לא" אינני מסכים.

אמר רבי שמעון [בן לקיש]: הא אמר ליה "לא" ואין בהודאתו הודאה, כיון שלא הסכים להודות בפני עדים.

מדברי רב כהנא ורבי שמעון שאמרו: הא אמר ליה "לא", יש לדייק, שרק אם הנתבע מסרב לשאלת התובע, אזי אינה הודאה. ואילו היה שותק על שאלת התובע: עירי ושכבי [או חיי ומותי] ליהוו עלך סהדי?" יש בשתיקתו משמעות של הודאה, והעדים יכולים לבוא ולהעיד על הודאתו.

אמר רבינא, ואיתימא או שאמר כן רב פפא: שמע מינה מהא משני עובדות הנ"ל -

הא דאמר רב יהודה אמר רב: צריך שיאמר "אתם עדיי", מדובר באחד משני אופנים. לא שנא בין כי אמר לוה "אתם עדיי", ולא שנא ובין כי אמר מלוה והעדים שומעים "האם ברצונך שפלוני ופלוני יהיו עדים?", ושתיק לוה, הוי שתיקתו כהודאה ^[19].

ומניין מדייקים כן?

טעמא כל הטעם שפטרוהו רב כהנא ורבי שמעון, משום דאמר לוה "לא" וסירב להודות בפני עדים, משמע, אבל אי שתיק, הכי נמי שיש בכך הודאה.

הגמרא מספרת עוד עובדא.

ההוא היה איש אחד דהוה קרו ליה שאנשים כינוהו "קב רשו", מלא קב [שם כלי מידה] שטרות יש עליו. כלומר, הוא חייב מעות להרבה אנשים.

אמר האיש ההוא "אינני חייב להרבה אנשים, כי מאן מסיק בי מי תובע ממני, אלא פלוני ופלוני ולהם אני אכן חייב".

אתו באו האנשים האלו תבעוהו לדינא קמיה דרב נחמן, בתביעה שהודה בפני עדים שהוא חייב להם.

אמר רב נחמן: אין בהודאתו כלום, ואין עליו תביעה, כי מה שהודה, הוא, משום שאדם עשוי לומר לבריות "חייב אני מעות לפלוני", כדי שלא להשביע את עצמו, לא להיראות שבע ממון, כדי להתרחק מעין הרע ^[20].

הגמרא מספרת עוד עובדא.

ההוא היה איש אחד, דהוה קרו ליה שאנשים כינוהו "עכברא עכבר דשכיב אדינרי השוכב על דינרים". כלומר, כשם שעכבר השוכב על דינרי זהב אינו נהנה מהם, כך האיש ההוא, שהנו עשיר ואינו נהנה מממונו.

כי קא שכיב בעת מיתתו, אמר "פלניא ופלניא פלוני ופלוני מסקי בי זוזי תובעים ממני סכום מעות, והנני חייב להם.

בתר דשכיב אחרי מיתתו, אתו באו האנשים האלו, תבעינהו ליורשין, בתביעה שאביהם הודה בחייו שהוא חייב להם.

אתו באו להתדיין לקמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי.

אמר להו להיורשין: כי אמרינן במה אמרו חכמים: אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, הני מילי דברים אלו אמורים מחיים כשאדם אומר כן על עצמו בחייו, אבל אם אומר כן בשעת מיתתו, שמשמעותם שיתנו את המעות לאחר מיתה - לא נאמר שעשוי שלא להשביע את עצמו. כי מה איכפת ליה מה שיחשבו עליו אחר מיתתו, שמע מינה, שרצונו היה להודאה.

היורשין פרעו פלגא מחצית הסכום שהאב הודה. תבעינהו תבעו אותם לדינא לאידך פלגא על מחצית שעדיין לא פרעו. אתו לקמיה דרבי חייא.

אמר להו רבי חייא: הנני חולק על רבי ישמעאל בריבי יוסי, והנני סובר: כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו - כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. ואינו רוצה שיחזיקו את בניו לעשירים, ורוצה להתרחק מעין הרע. ופטרם מלשלם את יתרת החוב.

אמרו ליה האנשים התובעים את היורשים לרבי חייא: האם ניזיל וניהדר נחזיר את מחצית הסכום שקיבלנו? ^[21] אמר להו רבי חייא: כבר הורה זקן - רבי ישמעאל, ולפי פסק דינו קיבלתם את המעות, ולא אחלוק על מה שעשה. [אף שאיני סובר כמוהו].

עתה דנה הגמרא במי שהודה הודאה גמורה בפני עדים, וההודאה מחייבתו לפרוע, ורוצה המלוה לכתוב הודאתו בשטר ולהחתים העדים, בכדי שהודאה תקבל תוקף של "מלוה בשטר" ^[22], אימתי כותבין ומתי אין כותבין.

הודה הלוה בפני שנים עדים, וקנו מידו עשה מעשה קנין להתחייבותו - כותבין שטר הודאה, אף שהלוה לא אמר להם "כתבו שטר", מפני שעשה קנין, וסתם קנין עומד לכתיבה.

ואם לאו לא עשה קנין - אין כותבין, כי הלוה רוצה שתהיה כמלוה בעל פה, ולא בשטר. ואף שהודה בפני עדים, ואכן התחייב, אינו רוצה שהתחייבותו תיכתב בשטר.

הודה בפני שלשה ולא קנו מידו -

רב (אמי) אמר: כותבין, כי את השלשה עשה לבית דין, והודאה ^[23] בפניהם כשטר דמי. והם יכולים להפקיר ממון בעלים, לכן יכולים לשנותה ממלוה על פה למלוה בשטר, ולהיות במקום הלוה לעשות שליח לכותבה בשטר.

ורב אסי אמר: אין כותבין, כי מסתמא לא קיבלם להיות בית דין, אלא כעדים [ועדים אינם כותבין, אם לא ציוום או שלא קנו מידו].

ומספרת הגמרא:

הוה עובדא כזו שהודה בפני שלשה ולא קנו מידו, ורב לא כתב שטר כשיטתו, אלא חש לה רב להא דרב אסי חשש לשיטת רב אסי הסובר ש"אין כותבין".

ובענין זה נחלקו אמוראים.

אמר רב אדא בר אהבה: הא אודייתא הודאה זו הנעשית בפני שלשה [ולא קנו מידו] - זימנין כתבינן באופנים מסויימים כותבין וזימנין לא כתבינן.

ובמה זה תלוי?

אם כניפי ויתבי שלשה שהיו יושבין, והודה בפניהם - לא כתבינן. אבל, אם כנפינהו איהו הוא הלוה קיבצם וזימנם יחד - כתבינן.

כי, אם קיבץ את שלשתם, במקום להודות בפני שנים, דעתו שיהיו בית דין, לכן כותבין. אבל אם בא ומצאם יושבין, והודה לפניהם, אין מכך הוכחה שרצה אותם בתורת בית דין, ויתכן שהיה מודה גם בפני שנים.

רבא אמר: אפילו אם כנפינהו איהו לשלשה - לא כתבינן, כיון שעדיין אין הוכחה שהתכוון לבית דין אלא להרבות עדים, עד דאמר להו "הוו עלי דייני", היו עלי דיינים, ואז מוכח שרצה אותם בתורת בית דין, ובלי שאמר כן, אינו רוצה לעשותם בית דין.

מר בר רב אשי אמר: אפילו אמר "הוו עלי דייני" - לא כתבינן, עד דקבעי דוכתא שיקבעו מקום, כדרך הדיינים, ושלחי שליח בית דין ומזמני ומזמינים ליה להלוה בשם הדינים, לבא לבי דינא, והתובע תובעו, והלוה מודה בפניהם. והואיל ועמד בדין, ובית דין מחייבים אותו, [אף אילו לא הודה] יש לפסק בית דין תוקף של מלוה בשטר הגלויה לכל, לכן כותבין.

אבל, אם מעצמו הודה בפני בית דין, אין לכך תוקף של פסק בית דין, אלא כהודאה בפני עדים בלבד ^[24].

עתה דנה הגמרא אם יש חילוק בין הודה בפני עדים במטלטלין להודה בקרקעות.

והטעם לחלק בינהן, הוא: בשלמא הודה במטלטלי שהם בידי הלוה, ו"מלוה להוצאה ניתנה", היינו, המעות שלוה הם שלו לכל צרכיו, ואין עליו אלא "חוב" לפרוע, לכן לא ניחא ליה לעשותה מלוה בשטר, שאינו רוצה שיעבוד אלים. אבל הודה על קרקע שהיא שייכת להמלוה, בהודאתו אינו "משתעבד", אלא גילוי דעת שהיא של המלוה, ומה לי בשטר ומה לי בעל פה - בכל אופן שייכת להמלוה ואינו משתעבד יותר על ידי השטר.

הודה במטלטלי, וקנו מידו - כותבין, ואם לאו שלא קנו מידו אין כותבין. כמבואר.

והדיון הוא: הודה במקרקעי, ולא קנו מידו, מאי? האם כותבין או אין כותבין.

אמימר אמר: אין כותבין כמו במטלטלי ^[25].

מר זוטרא אמר: כותבין.

ומסקנת הגמרא: והלכתא: כותבין.

עתה דנה הגמרא, במה שאמרו שהודה במטלטלי בפני עדים ולא קנו מידו אין כותבין, האם יש חילוק בין מטלטלין שהם צבורין ומונחים ["בעין"], לבין מטלטלין שאינם בעין.

והטעם לחלק בינהם, הוא: בשלמא כשאינם בעין, והלוה מתחייב בהודאתו "לפורעם" לעת מצוא, אינו רוצה שיכתבוהו בשטר, ורוצה להשתעבד רק במלוה על פה. אבל אם המעות או המטלטלין הם בעין, אין בהודאתו השתעבדות, אלא הודאה שהם אכן של המלוה, ואין משתעבד יותר בשטר.

ומאידך, יש לומר שאף אם המטלטלין הם בעין, הואיל ו"מלוה להוצאה ניתנה", ויכול להוציאם ולפרוע אחרים תחתיהם, לא ניחא ליה לכתוב עליהם שטר ^[26].

רבינא איקלע הזדמן לדמהריא שם מקום.

אמר ליה רב דימי בר רב הונא מדמהריא לרבינא: מטלטלי שהודה בהם בפני עדים, ואיתנהו בעינייהו - מאי האם כותבין או אין כותבין.

אמר ליה רבינא: כמקרקעי דמי, דינם כקרקעות וכותבין שטר אף בלי צוואת הלוה, כדעת מר זוטרא.

רב אשי אמר: כיון דמחוסרי גוביינא שעדיין לא גבו אותם, כלומר, לא הגיעו לידי המלוה, אלא הודאה בלבד - לא כותבין. כמבואר.

נוסח שטר הודאה, הוא "בא לפנינו פלוני בר פלוני, ואמר לנא כתבו וחתמו והבו ליה ותנו להמלוה, וכו'".

ומספרת הגמרא עובדה בנדון זה.

ההיא אודייתא שטר הודאה, דלא הוה כתוב בה חסרו מלים אלו "אמר לנא כתבו וחתמו והבו ליה", אלא היה כתוב בנוסח שפלוני הודה בפני עדים.

ועתה טוען הלוה שלא ציווה להם לכתוב שטר, ולא קנו מידו, והם כתבוהו מעצמם. והרי נפסקה ההלכה שאם לא קנו מידו אין כותבין.

אביי ורבא דאמרי תרווייהו: השטר כשר הוא, דודאי אמר להם לכתוב שטר. ונדון זה - היינו דומה, להדין דריש לקיש.

מי שמכר נכסי ירושת אביו, ואחר כך באו קרוביו לערער על המכירה, וטוענים שהיה קטן פחות מבן עשרים, וההלכה היא שרק בן עשרים מותר למכור נכסי ירושה -

דאמר ריש לקיש: אין ערעורו ערעור, משום שחזקה אפשר להעמיד על החזקה, שמסתמא אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה השטר במוכר שהוא גדול.

וכן בנידונינו, ודאי, אם חתמו עשו כן במצוות בעל ההודאה.

מתקיף לה רב פפי, ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע: הלוא אפילו דיינים הרבה יש שאינם בקיאין בהלכה זו, ששנים שלא קנו מידו אין כותבין, מי איכא מידי האם יתכן כדבר הזה, דאנן הדיינים, לא ידעינן, ואילו ספרי דבי דינא ידעי?! ומנין ההסתמכות על הסופרים שיודעים דין זה, ואם כתבוהו - ודאי ציוום בעל ההודאה.

שאילינהו שאלו לספרי דאביי, וידעי, ואכן ידעו לדין זה, וכן שאלו לספרי דרבא, וידעי.

ולמסקנא: שטר שחתומים בו שני עדים, אף שלא כתבו שציווה להם לכתוב, או שקנו מידו, שטר כשר הוא.

במה דברים אמורים, אם כתוב בנוסח של עדים "אנו עדים מעידים".

והגמרא דנה עתה בשטר, שהיה כתוב בנוסח של דיינים, וחתומים עליו רק שנים. האם השטר כשר?

וצדדי הספק הם: האם אפשר גם בנדון זה להסתמך על ה"חזקה" של ריש לקיש, ולומר שמסתמא נעשה בכשרות, והיו במושב שלשה, ואוחד מהם שכח לחתום. או לא, כמו שיבואר.

---

חהוא דאכמין סהדי בכילתא א"ל מנה לי בידך א"ל אין עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי א"ל לאו אמר רב כהנא האמר לאו. ההוא דאכמין סהדי בקברא א"ל מנה לי בידך א"ל אין חיי ומיתו ליהוו עלך סהדי א"ל לא אמר ריש לקיש האמר ליה לאו. אמר רבינא הא דק"ל וצריך שיאמר אתם עדי לא שנא אמר (מלוה) [לוה] ול"ש אמר (לוה) [מלוה] ושתיק ליה שפיר דמי וסהדותא מעלייתא היא דהני משום דאמרו ליה לאו אמרינן אינה עדות שהרי חזר בו הא אשתיק שפיר דמי:

ירושלמי חד בר נש אצווח לחבריה בסעודתא גו אריסטון א"ל הב לי כך וכך דאת חייב לי א"ל [אין] בתר דקמון א"ל לינא חייב לך כלום והא אית לי סהדי דאודית לי א"ל לא אודיתי לך אלא בגין דלא מיערבב מגיסתך. אתא קומי ר' אמי אמר הדא היא דאמר ר' יוחנן המכמין עדים אחורי הגדר לא עשה כלום:

ההוא דהוה קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני תבעוה קמי דרב נחמן אמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו:

ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלוני ופלוני מסקו בי תבעו ליורשין קמי ר' ישמעאל אמר להו זילו פרעוהו דלא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע עצמו לאחר מיתה. פרעו פלגא. אתו קמי ר' חייא אמר כשם שאדם עשוי שלא להשביע עצמו בחייו אף כך לאחר מיתה אמרו ליה נהדר אמר להו כבר הורה זקן שמעינן מינה דכל מלתא דליתא בהדיא כי האי גוונא אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות מה שעשה עשוי:

הודה לו בפני שנים וקנו מידו כותבין דסתם קנין לכתיבה עומד ולא צריכין לאימלוכי ביה הודה בפני ג' ולא קנו מידו. רב אמר כותבין רב אסי אמר אין כותבין הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ולא כתבי עד דממלכי ביה וקיי"ל כוותיה. אמר רב הא אודיתא הוו כניפי ויתבי ואתא ואודי ליה קמייהו לא כתבי אבל אי כניף ואייתי איהו לסהדי כתבי. רבא אמר אפילו כניף אייתי להו לא כתבי עד דאמר להו הוו עלי דייני. מר בר רב אשי אמר לעולם לא כתבי עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה וקיי"ל דלית הלכתא כמר בר רב אשי בהא. מטלטלי אע"ג דהודה אי אמר להו כתובו כותבין ואם לאו אין כותבין והלכתא מקרקעי כותבין אע"ג דלא אמר כתובו אלא הודה לו בלבד. מטלטלי ואיתנהו בעינייהו מאי (רבינא) [רב אשי] אמר כיון דמחסרי גוביינא לא. וקיי"ל כרב אשי דרבינא לגבי דרב אשי תלמיד הוא:

ההוא אודיתא דלא כתיב בה אמר לן כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרווייהו כשרה היא דהיינו דריש לקיש דאמר בפרק מי שמת ובפ' האשה שנתאלמנה חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול המקנה. הכא נמי אילו לא אמר להו כתובו לא הוו כתבי. שאלו לספרי דאביי ורבא והוו ידעי

מי שהיו קורין אותו מגולגל בחובות והוא אומר האיך קורין אותי מגולגל כל כך ואיני חייב אלא לפלוני מנה ובא אותו פלוני ותבעו אותו מנה בעדות דבור זה אין זה כלום אדם עשוי לומר מה שאינו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ואע"פ שאמרה כאדם המוציא עצמו מחזקת גלגול מ"מ מכוין הוא להזכיר את החוב כדי שלא יחזיקוהו בדבורו כעשיר אפילו אמר לבניו בשעת מיתתו שלא כמצוה את בניו אלא כאדם המזהיר את בניו שיהו משתדלים להרויח שכך וכך אני חייב לפלוני ופלוני או שהוא מעני את עצמו אין זה כלום ואין מגבין אותם לא ממנו ולא מן היורשים שכן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ושלא להשביע את בניו ר"ל שלא להעמידם בחזקת שבעים ועשירים ומ"מ אם כמוסר דברים או כמצוה מחמת מיתה דבריו קיימין כמו שכתבנו באחרון של בתרא:

ראוי לך שתשאל מה בין טעם משטה אני בך לטעם אדם עשוי שלא להשביע את עצמו תדע שטענת משטה אני בך אמורה במודה בפני התובע אם על ידי טענתו שיאמר לו אתה היית משטה ותובע דבר שאינו ועניתי לפי דבריך אם אפילו שלא על ידי תביעתו הואיל ומודה בפניו על הדרך שביארנוה במסכת כתובות פרק הנושא ק"א ב' שאף הוא אומר כונתי היתה להתלוצץ בך ואלו אמר שלא להשביע את עצמי הודיתי אינו כלום שאין אדם מודה בתביעה מצד זה וכן אין אדם מודה בפני האחר מצד זה ומ"מ י"מ שכל שלא על ידי תביעה הוא מודה אין בו דין תורת השטאה ואותה של פרק הנושא הם מפרשים אותה על ידי תביעה וכל שעל ידי תביעה יש בו טענת השטאה אבל המודה מעצמו שלא בפני המלוה אין כאן דין משטה אני בך אלא שאפשר לו לפטור עצמו באדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואף בזו אם אמר לא היו דברים מעולם אין מוחזק כפרן ומ"מ גדולי המחברים כתבו דוקא כשאמרה דרך שיחה וכמערים אבל אם אמרה דרך הודאה ואחר אמר לא היו דברים מעולם אין שומעין לו אא"כ יאמר אח"כ שלא להשביע את עצמי נתכוונתי:

שמא תאמר מה למדנו משמועה זו ר"ל מטענת אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכבר למדנוה ממשנתינו שאמרה הוא אמר לי אינו כלום וכמו שפירשנו במשנה יש אומרים שלמדנו בה שאע"פ שבטענת משטה אני בך אין פותחין לו מ"מ בטענה זו הואיל וההודאה היתה לפי תומו ושלא בפניו ועכשיו אינו יודע מה לומר אלא שאינו חייב פותחין לו וכן כתבוה גדולי הדורות שלפנינו ודברים של טעם הם ואף גדולי המחברין נראין מסכימים עליה כמו שנבאר למטה וי"א שלמדנו בה שאפילו אמר המודה לפי תומו לשני עדים שיהיו עדים על כך אינו כלום והכל עשה שלא להשביע ואין הדברים נראין שכל המזמין עדים על דבריו אין דעתו לחזור ומ"מ הם מביאין ראייה ממה שאמרו בתוספתא הודאת בעל דין כמאה עדים במה דברים אמורים בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו ופירשו בה בזמן שתבעו והודה ובאתם עדי וכמו שכתבנו ואף בזו אם הודה מעצמו יכול לחזור אלא שאחרים פירשו בה בזמן שתבעו והודה שאם לא טען משטה אני בך אין טוענין לו אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור ואע"פ שלא טען שלא להשביע את עצמי נתכוונתי טוענין לו או שאפשר לפרשה בשכיב מרע שאם הודה דרך תביעה אין בו דין משטה אני בך שאין אדם משטה בשעת מיתה אבל הודה מעצמו ושלא בפניו יכול לחזור מטעם אדם עשוי וכו' ומ"מ גדולי המפרשים מכריעין בה שאם הודה מעצמו ואמר להם אתם עדי ושתק יכול לחזור שהרי ראש התוספתא שתבעו והודה ודאי בשאמר להם אתם עדי ואעפ"כ אמרו בסופה שיכול לחזור:

כל שכתבנו בהודאה שצריכים אנו בה לאתם עדי כתבו גדולי המפרשים דוקא בשלא הוזמנו לעדות אבל אם הוזמנו לעדות הרי זה כמי שאמר אתם עדי וכן הדברים נראין אלא שיש מפקפקין בדבר בלא טעם:

מי שהודה בפני עד אחד ואמר לו אתה עדי וכשתבעו הוא אומר משטה אני בך או שכפר ואמר לא היו דברים מעולם י"א שאין בזה כלום לא לתשלומין אע"פ שהודה הואיל ואמר משטה אני בך ולא לשבועה אם כפר כשאר הלכות עד אחד ואע"פ שכל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייב שבועה דווקא כשכפר במה שאם היה מודה היה מתחייב אבל בזו הואיל ואף אם הודה עכשיו שהודה לו יכול לומר משטה הייתי בך אין כפירתו כלום כך כתבוה גדולי הראשונים שבקטלונייה והקשו לעצמם ממה שאמרו למטה הודאה אחר הודאה מצטרפין כלומר שאם אמר אחד ביום ראשון הודה לו בפני מנה והשני אמר ביום שני הודה לו בפני מנה מצטרפין ואם הודאה בעד אחד השטאה היא האיך מצטרפין ומ"מ הם משיבים לעצמם שמאחר שנצטרף לו עד שני יצא לו מכלל השטאה ואע"פ שקשה לומר אחר שבראשון היתה השטאה האיך חוזר וניעור בעדות האחר שמא אף יש כאן הוכח הואיל והודה שני פעמים בזה אחר זה ויש נמשכים להסכים לדעת זה אלא שמפרשים הודאה אחר הודאה מצטרפין בשכל אחד אומר ביום א' הודית בפני ובפני אחר שהלך לו למדינת הים ואע"פ שאמרו למטה באמר ליה בהאי מנה דאודויי קמך אודויי נמי קמי פלניא שהדבר מוכיח שאין שם אלא אחד לאו דוקא פלניא אלא קמי פלניא שישנו עכשיו בכאן ובפני אחר שהלך לו אבל כל שאמר בפני לבד הודיה אינו כלום ואין מצטרפין ואין שיטה זו השניה נראית כלל ומ"מ יש לשאול לשטה ראשונה הלואה אחר הודאה האיך מצטרפין שאם בהודאה אחר הודאה מצטרפין והדין נותן שמאחר שהודה שני פעמים יש כאן הוכח שאין כאן השטאה אבל בהלואה אחר הודאה אין לומר כן ומ"מ הם נסעדים במה שתירצו תחלה שכל שנצטרף אחד עם הראשון יצא מכלל השטאה ומ"מ חכמי הדורות חולקין לומר שכל שאמר אפילו לאחד אתה עדי הודאה היא ואם מודה בהודאה ר"ל שהודה בפניו חייב ואין יכול לומר משטה אני בך ואם כפר בהודאתו חייב בשבועה וכן עיקר שכל שמזמין אדם לעדות וכל שכן כשאומר לו שיהא עד בדבר אין כאן השטאה וכן כתבוה גדולי המחברים לפי תמם:

זה שאמרנו במודה מפי עצמו שיכול הוא לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי אם נאמרו הדברים כמוסר דבריו וכמצוה ומודיע להסיר תקלה ומכשול מביתו יראה שדבריו קיימין ומ"מ גדולי המחברים כתבו אף בזו שכך הוא לענין שאין טוענין לו אבל אם טען שומעין לו ויראה מדבריהם שכל שאמרה דרך שיחה וכמערים טוענין לו וכן כתבו שכל שהודה בפני שנים דרך הודאה אינו יכול לומר משטה אני בך שכל האומר דרך הודאה כאומר אתם עדי הוא ונראה לפרש דבריו שאמר להם דעו שאני חייב לפלוני וכו' שאם לא כן הרי סתר את דבריו ודברי כל השמועות או שמא הכל תלוי לפי סגנון הדברים והכל לפי ראות עיני הדיין וכבר כתבנו מזה באחרון של בתרא והוא שכתבו במקום אחר בדיני עדות שכל המודה בפני שנים דרך הודאה יש לזה אצלי כך וכך או שאמר אתם עדי או היו עלי עדים בין שאמר לוה בין שאמר מלוה ושתק לוה כמאמין לדבריו הרי אלו עדים ואין צריך לומר אם קנו מידו או שצוה להם לכתוב שטר וחכמי פורווינצאה כתבו שאם אמר מלוה כתבו לי שטר ושתק לוה שכותבין:

כל שאנו מצריכין אתם עדי דווקא בהודאה אבל בראיית מעשה אין אנו צריכין לאתם עדי אלא כל שראו הרי הם מעידים והוא שאמרו בהדיא בשני של קדושין מ"ג א' אלא מעתה קדש את האשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדי הכי נמי דלא הוו קדושין אלמא כל שבראיית מעשה אין צורך לאתם עדי ולא להזמנת עדות:

מי שהודה לחברו מנה ונתן לו משכון אין דין השטאה כלל ויראה לי אע"פ שאין המשכון שוה כנגד ההודאה ואפילו לשעתו אינו חוזר וכן כתבו הגאונים וכן כתבו שכל שמודה בבית דין אין צריך לאתם עדי וכן כתבו שלא נאמר דין אתם עדי אלא במודה לחייב את עצמו אבל מודה לפטור את חבירו כיון שהודה בפני עדים נפטר ואין בה דין השטאה והם דברים הנראין ואי אתה צריך לומר שאם הודה בכתב ידו אינו צריך לומר אתם עדי אחר שהזקיק עצמו למעשה הודה בלא שום מעשה אפילו הודה שבשטר הוא חייב לו יכול לומר משטה אני בך וכל שכן הוא שהרי יכול לומר לו אם כך הוא אחוי שטרך וכן כתבנוה בכתובות פרק נושא:

זה שכתבנו עכשיו בשם הגאונים שהמודה בבית דין אין צריך לאתם עדי כתבו גדולי המחברים שהיחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שדן דיני ממונות ביחידי אין ההודאה שבפניו הודאה ואפילו היה סמוך אבל השלשה אפילו אינן סמוכין ואפילו הדיוטות ההודאה בפניהם קרויה הודאה בבית דין וכן הכופר בפניהם ובאו עדים הוחזק כפרן ואינו חוזר וטוען וכבר כתבנוהו בפרק ראשון:

כל שנגמר דינו בבית דין אחד לשלם ושלם מקצת על פי אותו הבית דין ואח"כ נתמנה בית דין אחר וראו מן הדין שלא כדין נתחייב ופטרוהו ממה שנשאר לשלם אין אומרין להחזיר מה שכבר נתן הואיל ולא נתברר טעותו של ראשון אע"פ ששיטת הענין מתפשטת כדברי השני ועל כיוצא בזה נאמר בתלמוד המערב מה שנתת על פי בית דין נתת ומה שאתה נוטל על פי בית דין אתה נוטל ובפרק רביעי יתבארו הדברים בענינים אלו על איזה צד חוזר הדין ועל איזה צד אינו חוזר ומ"מ י"א אם אין דינו של שני מתפשט יותר מדינו של ראשון ואין בה ראיה גמורה לסתור את דינו אינו רשאי לסתור את דינו מדין חכם שאסר וכו' ולי נראה שכל שאחר מיתת חבירו אין בו דין חכם שאסר וכן כל שלא במקומו או שמא לא נאמר כן אלא באיסורין:

מי שהודה בפני שנים ובאתם עדי שהיא הודאה גמורה או שהודה מפי עצמו דרך הודאה על הדרך שבארנו אע"פ שהודאתו הודאה אין שנים אלו רשאין לכתוב לו שטר אא"כ אמר כתבו וחתמו ותנו לו ואף בזו י"א שצריך להמלך בו אלא שאין הדברים נראין הא מ"מ כל שלא אמר כתבו וחתמו אין כותבין נוח לו להיותה מלוה על פה שיהא נאמן בה לומר פרעתי ולא שתהא מלוה בשטר ואם קנו מידו כותבין אע"פ שלא אמר כתובו שסתם קנין לכתיבה עומד הודה בפני שלשה הואיל ואינם בית דין ידוע וקבוע לעיר אף זו אין כותבין שאין אלו אלא עדים בעלמא ולא סוף דבר בשהיו אותם השלשה יושבים במקרה אלא אפילו קבצם התובע ואפילו אמר היו עלי דיינין עד שיתחילו בענין במעשה הדיינין לקבוע להם מקום ולשלוח לנתבע אחר ששמעו מה שזה קובל עליו וכשבא לפניהם ומודה לפניהם הרי זו הודאה וכותבין אותה ויש חולקין לומר שכל שאמר המלוה היו עלי דיינים והיה שם הלוה והודה כותבין ונותנין ואע"פ שמר בר רב אשי הוא בעל הסברא הראשונה וכלל גדול בתלמוד כל שלא נאמר בתלמוד לית הלכתא כמר בר רב אשי הלכה כמותו חוץ ממיפך שבועה וחיובי הם גורסים בר ממיפך שבועה וחיורי ואודיתא אלא שגדולי הגאונים והפוסקים והמחברים פסקו כדעת ראשון:

זה שביארנו שאף בג' אין כותבין עד שיעשו מעשה בית דין כבר ביארנו הטעם שכל שאינו בית דין קבוע וידוע לכל אינו נקרא בית דין עד שיעשו מעשה בית דין ונמצא שאין כאן אלא עדות בעלמא וגדולי המחברים תלו הטעם שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם אחרת שהרי לא יהא נאמן לומר נתתי ונראה מדבריהם דוקא בשיצאו מלפניהם וחזר ואמר כתבו לי הודייתי הא בפניהם כותבין ויזהר הלה שלא יפרע אא"כ מחזיר הודייתו ולדעת זה צריך לשאול ואם כן אף בשעשו מעשה בית דין האיך לא נחוש לזו ולא עוד אלא שבפירוש אמרו בראשון של מציעא בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו אמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ומ"מ לעיקר הקושיא שבכאן יראה שאין להם לחוש לכך בבית דין קבוע שיש לו לידע שכל שנעשה בבית קבוע הרי הוא כנכתב ולא היה לו לפרוע אא"כ ידע שלא כתבו לו או שיכתוב שובר ולקושית ראשון שבמציעא יראה לומר שבאותה שמועה הואיל והוא כפר מתחלתו ולא בא שכנגדו לבית דין אלא ליפרע ממנו מתוך כפירתו מכיון שנתחייב חזקה שיוצא ופורעו אבל בזו שהלוה מודה היה מתחלתו ולא בא שכנגדו לבית דין ליפרע ממנו אלא לעשות הודאתו קיימת שלא ישמט ממנה היום או מחר בטענת השטאה או בטענת פרעתי או לסיבה אחרת נמצא שכל עצמו אינו בא אלא לעשותה מלוה בשטר שלא לטעון עוד פרעתי ומתוך כך כותבין וגדולי המחברים פרשו שזו שבמציעא בשנים שבאו מאליהם לדין ומכיון שמאליו בא ויצא חייב חזקה עליו שנתן אבל זו שבכאן בשלא בא הנתבע עד ששלחו והביאוהו ומכיון שנעשה סרבן מעיקרו להתפייס עמו עד שהכריחוהו בית דין חזקה עליו שלא פרע וכותבין וי"מ לשיטה זו מה שנאמר כאן עד דקבעו דוכתא ושלחי ליה שהיה סרבן והוצרכו להביאו ויש מי שפירש באותה האמורה במציעא כתיבת אדרכתא על נכסי הלוה אבל כתיבה בשטר לעולם כותבין שכל שבבית דין מעשה שטר הוא:

עיקר הלואה אין כותבין אותה אא"כ קנו מידו או שיאמר כתבו וחתמו וזה שתפשה בכאן בהודאה ולא בהלואה מפני שהוצרך לומר בה בפני שלשה ובהלואה אין דרכו של אדם ללות בשלשה ולעשותם בית דין ואף במלוה אם אמר כתובו וחתומו בלא קנין כתבו גדולי המחברים שצריכין לימלך בו קודם שיכתבו ויתנו ואין הדברים נראין ולא נאמר אלא בתוספת כתובה שהיא מתנה כמו שיתבאר בחמישי של כתובות וכן כתבוה גדולי המפרשים:

כל מה שכתבנו במניעת כתיבה של הודאה לא נאמר אלא במטלטלין ואפילו היו בעין שהרי מ"מ מחסרי גוביינא הם אבל הודה לו בקרקע אפילו בפני שנים ואפילו לא קנו מידו אפילו לא אמר להם כתבו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש לכלום ומה שאמרו בחמישי של כתובות נ"ה א' אמר לעדים כתבו וחתומו והבו ליה לא קנו מיניה צריך לאמלוכי ביה בזו טעם הדבר מפני שבאותה שעה הוא בא להקנותו וראוי לחוש שמא חזר בו אבל זה שהוא מודה שהוא שלו אין השטר אלא גלוי מלתא בעלמא:

הודאה זו שבקרקע פירושה שהוא מודה שהיא שלו ואין אומרין שאם יכתובו תעשה מלוה שבשטר ואם יפסד הקרקע ביד המודה יגבנה ממשועבדיו שהרי שלו הוא וברשותו היא עומדת ואין על זה אחריות על פסידתו שמא תאמר נחוש שמא זה שהודה חוזר ולוקחה ממנו ואינו מדקדק לכתוב לו שטר עליה שמאחר שראהו בתביעתו שלא הוציא שטר ולא ראיה אלא שזכה מתוך הודאתו ולאחר זמן יוציא הלה שטר הודאתו ויגבה הקרקע ממנו שאין חוששין לזו שאין אדם עשוי ליקח זכות של קרקע בלא שטר ואם הוא עשה כן אין אנו אחראים לשוטים ומ"מ אם הודאה זו אינה הודאה שהיתה שלו אלא שהוא מכרה לו יש לומר שאין כותבין שמא בעדים מכרה לו ואם יכתבו שטר עליה אם יבא בעל חוב של מוכר ויטרוף גובה האחד מן המשועבדים ואם אין שטר אינו גובה אלא מבני חרי ואע"פ שאמרו המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דוקא בעידי מכירה שמוציאין הקול אבל עדי הודאה אין מוציאין קול ויש חולקין בזו:

כל שטר הודאה אע"פ שלא נכתב בה שפלוני המודה אמר לנו כתבו וחתמו ותנו לו כשר חזקה שאלמלא לא אמר להם כך לא היו העדים כותבין וכן אמרו בקטן שמכר שכתבנו עליו בבתרא שאין מכירתו מכירה שאם מכר ומת וערערו קרוביו על מכירתו לומר שקטן היה אם אין להם עדים אין טענתם טענה ויתקיים השטר בחותמיו חזקה על העדים שלא חתמו אא"כ ידעו שהוא גדול עד שיתברר בעדים אחרים שקטן היה ומכאן כתבו גדולי פורבינצא בחבוריהם שכל שנכתב שם בשטר תלתא וכן שחתמו שלשתם אלא שנמצא אחד מהם קרוב אע"פ שלא נכתב שקבלוהו עליהם דנין מן הסתם שקבלוהו עליהם ודנין בה שאין חוששין לבית דין טועים ואין נראה לי:

שטר הודאה שיצא בלשון בית דין ולא בלשון עדות כגון שלא אמרו זכרון עדות אלא זכרון דברים או שאמרו בפירוש אנו בית דין חתומי מטה כך היה וכו' ולא היו חתומים בה אלא שנים וכן לא נכתב שם במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי ולא שום לשון שיהא נראה מכללו ששלשה היו אין דנין אותה בשטר הודאה שמא הם חשבו להיות בית דין בשנים וכתבוהו בלא צואת כתיבה והרי פסקנו ששנים שדנו אין דיניהם דין ואף לדעת הפוסק שדיניהם דין מ"מ הודאה אינה הודאה בבית דין אלא בבית דין של שלשה הא כל שנכתב שם במותב תלתא או איזה לשון המוכיח ששלשה דנו אע"פ שלא חתמו אלא שנים כשר:

מעשה דההוא דאכמין עדים לחבריה בכילתא וההוא דאכמין עדים לחבריה בי קברי פשוטים הן והכי הילכתא דמאן דמכמין ליה עדים לחבריה ואמר ליה עירי ושכבי להוו עלך סהדי אי נמי מילתא דמוכחא דלאסהודי עליה סהיד קא מכוין ושתיק מחייב והוא דאייתינהו להנהו סהדי דאכמין ליה בכלל ההיא מילתא דאמר ליה כגון ההוא דאכמין סהדי בכילתא וקאמר עירי ושכבי להוו עלך סהדי אי נמי חיי ומותי דהנך סהדי מיהת בכלל עירי ושכבי אי נמי חיי ומותי נינהו וכיון דשתיק קבולי קבלינהו עילויה אבל היכא דלא עיילי הנהו סהדי בכלל ההיא דאמר ליה אע"ג דאמר ליה נמי הין לא מיחייב והוא הדין היכא דאודי ליה קמי עדים כשרים הודאה גמורה וחזו ליה סהדי אחריני אע"ג דליתניהו לעידי הודאה כי אתו עידי ראיה ומסהדי דאודי ליה קמי הנך מיחייב דהודאה כהלואה דמיא והיינו דכתיב או ראה או ידע בעדות המתקיימת ראיה בלא ידיעה וידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר כדמיברר בפרק שבועת העדות (שבועות ל"ג:) וכי היכי דגבי הלואה לא בעינן עד דמקביל להו סהדי אנפשיה אלא מכי חזו לה מהימני לאסהודי עלה לגבי הודאה נמי כיון דאודי ליה הודאה גמורה קמי עדים אף על גב דלא קבלינהו להני אחריני עילויה מהימני מאי טעמא דמשעת הודאה איחייב ליה והני גלויי מילתא בעלמא הוא. והא דמיא לההיא דתנן (מכות ז'.) כל מקום שיעמדו שנים ויעידו שפלוני נגמר דיני בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג ותו משמעתין גופיה שמעינן ליה דקתני אם לא טען אין טוענין לו וכולה שמעתא בדיהיב אמתלא לההיא מילתא קא מיירי דאלמא טעמא דיהיב אמתלא למילתיה הא לאו הכי מיחייב וכי האי גוונא ודאי לא יכיל למיתב אמתלא לבטולה לה לאודיתיה כלל וכן הלכה:

ההוא דהוו קרו ליה קברשו כלומר שיצא עליו קול שהיו עליו חובות הרבה והיו קורין אותו קברשו כלומר קב מלא חובות ולפיכך נתכוון להודיע שאין עליו חובות הרבה כפי מה שבני אדם סוברים והיינו דאמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני אתו הנהו פ' ופ' וקא תבעי ליה בדינא קמיה דרב נחמן אמר להו אדם עשוי כו' כלומר אף ע"ג דהכא לא יכיל למימר משטה אני בך דהא איהו קאמר מדעתא דנפשיה ולא תבעיה איניש וסד"א קושטא קאמר אפ"ה פטור לפי שאדם עשוי לומר לאחרים שהוא רעב כדי שלא ידעו בו שהוא שבע ויתקנאו בו. וכן זה שאמר מאן מסיק בי כו' אע"פ שנתכוון לומר שלא היה חייב לבני אדם הרבה לא רצה לגלות להן שאינו חייב כלום לשום אדם כדי שלא יחזיקוהו כעשיר אלא רצה להחזיק את עצמו כבינונים שיש עליהן חוב למיעוט בני אדם. ומסתברא לן דכל כי האי גוונא היכא דאמר מילתא מדעתא דנפשיה אע"ג דלא טען איהו טענינן ליה דהתם הוא דקאמר ליה בעל דיניה מנה לי בידך ואמר ליה איהו אין ואיכא למימר כיון דאמר ליה מנה לי בידך מידע ידע דאיכא בדעתיה למתבעיה למה ליה למימר ליה הן ש"מ קושטא קאמר ליה ואע"ג דיכיל למימר משטה אני בך כיון דלא טעין אמרינן סופו הוכיח על תחילתו אבל היכא דבעל דיניה לא תבעיה ואיהו קאמר מילתא בעלמא הא ודאי אנן סהדי דאי הוה ידע דנקיט בעל דיניה מילתא בדעתיה למיתבעי' לא הוה אמר הכי ואע"ג דלא הוה טעין איהו טענינן ליה אנן דהא רב נחמן טען ליה לההוא גברא ואע"ג דלא טעין איהו ולא מצית לאוקומה בדטעין איהו דאם כן לא הוה שתיק גמרא מינה כדמשכחינן בכמה עובדי דאי איכא מששא בטענתיה דבעל דינא מדכרינן לה כדאמר בפרק חזקת (בבא בתרא ל:) גבי ההוא דטעין ואמר אנא אמינא אזבון דינאי ואמר רבא עביד איניש דזבין דיניה וכן ההוא דאמר (שם) מי סברת שני חזקה תלת שני קאמינא ואמרינן עלה עביד איניש דקרו לשני טובא שני חזקה:

ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי דרך עכבר שממון חביב עליו ביותר וכשמוצא ממון גונבו ומכניסו בחורו אע"ג שאין צריך לו ולפיכך היו קורין לזה עכבר ששוכב על דינרי זהב כלומר שהיה לו ממון הרבה שלא היה צריך לו. ויש אומרים לפי שהיה עשיר ולא היה נהנה מממונו. כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא קא מסקי בי זוזי אתו תבעונהו ליורשין קמיה דרבי ישמעאל ב"ר יוזי אמר להו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הני מילי בחייו אבל לאחר מותו למה ליה למעבד הכי ש"מ דוקא קאמר זילו פרעו אזול פרעו פלגא ולענין אידך פלגא אתו לקמיה דר"ח א"ל כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להודיע שבניו שבעים ועשירים א"ל ניזיל נהדר בן מההוא פלגא דשלימנא ונתבעינהו להנך פלוני ופלוני אמר להו כבר הורה זקן כלומר מה ששילמתם על פי זקן שילמתם ואי אתם יכולים לחזור בכם הואיל ולא טעה בדבר שנאמר בפירוש והוה ליה כמי שטעה בשיקול הדעת דקי"ל (לקמן סנהדרין ל"ג.) מה שעשה עשוי ומהדר מתבעיה לדיינא נמי לא דרבי ישמעאל ברבי יוסי מומחה לרבים הוה ותנן אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם ואיבעי תימא רשותא הוה נקיט מרבי ואמר שמואל (לעיל סנהדרין ה'.) האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר כו'. שמעינן מינה דכל מילתא דליתא בהדיא כי האי גוונא מה שעשה עשוי ולא מהדרינן ליה והני מילי דנפק ממונא מידיה דהאי בעל דין ומטי לידא דאידך אבל היכא דלא אספיק לשלומי אע"ג דגמר דיניה לשלומי מהדרין ליה וכן הלכה:

הודה בפני שנים קנו מידו ולא אמר להן כתובו כותבים סתם קנין לכתיבה עומד לא קנו מידו אין כותבין עד שיאמר כתובו ואע"ג דהא שיעבד נפשיה הני מילי למלוה על פה למלוה בשטר לא שעביד נפשיה ומצי אמר לא ניחא לי דלהוי עלי שטרא דעד השתא בלא שטר מצי אמר' ליה פרעתיך בלא סהדי ומהימנא ואי איכא עלאי שטרא לא מהימנא וכן כמה מילי דאיכא בין מלוה בשטר למלוה על פה. בפני שלשה ולא קנו מידו מאי מי אמרינן כיון דתלתא נינהו קבלינהו עילויה למהוי בי דינא והודה בב"ד כשטר דמיא או דילמא מסתמא לא קבלינהו למהוי עליה בי דינא ועדים נינהו ואסיקנא אין כותבין עד דמימלכי ביה:

אמר רב אדא בר אהבה האי אודיתא דהויא באפי בי תלתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן דאכתי לא גלי אדעתיה דניחא ליה למהוו עליה דייני אזל איהו וכנפינהו ומודה קמייהו כתבי' דאי ס"ד דלאו קבולי קבילנהו עילויה לדייני למה ליה לכנופי תלתא תיסגי ליה בתרי להכי טרח וכנף תלתא דלהוו עליה דייני. רבא אמר אפילו בכנפינהו איהו לא כתבינן עד דאמר להו הוו עלי דייני ואי לא אמר להו הכי אמרינן לאפושי סהדי בעלמא הוא דאיכוון:

מר בר רב אשי אמר כו' איכא מאן דאמר דלית הילכתא כמר בר רב אשי בהנך תלת והא חדא מינייהו הילכתא כוותיה דרבא וגאון ז"ל אמר דהלכה כמר בר רב אשי דקימא לן דכל היכא דלא אתמר בהדיא דלית הלכתא כותיה הלכתא כותיה לבר ממיפך שבועה וחיוארי דלית הילכתא כותיה וסימניך הפך לבן ומסתברא כותיה. ואי קשיא לי הא קשיא לי דהכא משמע דהודאה בב"ד כתבי' לה ויהבי' לה למלוה שלא מדעת לוה והתם בפ' שנים אוחזין בטלית (י"ז.) אסיקנא בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו והתם בהודאה בב"ד קאי דאי איכא שטרא למה לי למיכתב ליה ואי דקנו מיניה מקמי הכין אמאי אין כותבין הא קי"ל סתם קנין לכתיבה עומד אלא לאו במלוה על פה והוא דאודי דאי לא אודי דלא פרע כי אתו עידי הלואה נמי מאי הוי ליטעון ולימא פרעתי אלא לאו דאודי וש"מ דאודיתא דאודי ליה בב"ד לא כתבינן לה אלא מדעתא [ואי] תימא ודילמא בקובע זמן לחבירו ותבעו בתוך זמנו אי נמי כגון שאמר לו לא תפרעני אלא בפני פ' ופ' לא ס"ד דמכדי האי הקובע זמן לחבירו היכי דמי אילימא דתבעו בזמנו ואמר לו פרעתיך היכי משכחת לה דאמרי ליה בי דינא צא תן לו והא אכתי לא מטא זימניה ועוד כי הדר ואמר פרעתי אמאי נאמן והרי הוחזק כפרן מתחלה וכן למאי דס"ד לאוקומה בדאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' היכי דמי אי דאמר ליה פרעתיך ואתו הנהו פ' ופ' ואכחשוהו הוחזק כפרן ואם כן כי הדר טעין פרעתיך אמאי נאמן ואי דאמר לא פרעתי הויא לה הודאה בב"ד ואמאי אין כותבין ונותנין ועוד לא שנא פרעתיך ולא שנא אודי ולא שנא שתיק כיון דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' כי אמר בתר הכי פרעתיך אמאי נאמן אטו משום דאמרי ליה בי דינא צא תן לו אי נמי חייב אתה ליתן לו איבטיל ליה תנאיה אלא ודאי על כרחיך הא שמעתא דצא תן לו לא מתוקמא אלא בדלא מיחייב נתבע תשלומין אלא מחמת אודיתא דאודי בב"ד ואפ"ה אין כותבין ונותנין. ואיכא לתרוצי דהכא בשמעתין קא מיירי כדקא מיכוון לאודויי ומוכחא מילתא דאדעתא דמכתב ליה למלוה קא מודי דהא דומיא דהודאה בפני שנים קא מיירי והתם על כרחיך כדקא מיכוין לאודויי קמי סהדי קאי ואלו התם גבי צא תן לו לאו לאודויי קמייהו קא מיכוין אלא תובע קא תבע ליה לנתבע בב"ד למיתב ליה ממוניה ונתבע קא מודי ליה במילתא דמיחייב עליה ממון וקס"ד דנתבע דלא מיחייב עלה ממון וכיון דאודי ביה חייבוה בי דינא ממון ואמטול הכי אצטריכו למימר ליה צא תן לו אי נמי חייב אתה ליתן לו וכיון דאיהו לאו לאודויי קא מיכוין אמטול הכי אין כותבין ונותנין. אי נמי התם כיון דאמרי ליה חייב אתה ליתן לו וכל שכן צא תן לו אדעתיה דמפרעיה קא נפיק ואמטול הכי אין כותבין ונותנין למלוה דילמא פרע ליה בלא סהדי והרי גבי מיניה זימנא אחריתי בהאי שטרא ואלו הכא קא מיירי בדלא אמרי ליה בי דינא צא תן לו ולא חייב אתה ליתן לו דלא נפיק אדעתא דמפרעי'. אי נמי כי אמרינן התם אין כותבין ונותנין לו עד דמודעי ליה ללוה דחיישינן דילמא פרע ליה בלא סהדי ולאו אדעתיה ואלו הכא קא מיירי דמנדעי' ליה ללוה וקמ"ל [דאע"ג] דאמר לא ניחא לי כתבינן בעל כרחיה:

הודה במטלטלי בפני שנים או שלשה ולא אמר להו הוה עלי דייני קאמרי' קנו מידו כותבין לא קנו מידו אין כותבין מקרקעי ולא קנו מידו מאי מי אמרינן כיון דלא מיחסרי גוביאנא ולאו שעבודא דמשעבד ליה בעל דין נפשיה הוא גלויי מילתא בעלמא הוא דהאי קרקע דהאיך ניהו ומה לי בשטר מה לי על פה או דילמא מקרקעי נמי זימנין דזאבין לה מיניה בלא סהדי לבתר דמייתי להו עידי הודאה ואי אית ליה להאיך שטרא אתי ומיפק לה מיניה ואסיקנא הילכתא כותבין:

מטלטלי ואיתניהו בעיניהו מאי מי אמרינן כיון דאיתניהו בעיניהו [לאו] שעבודא דמשעביד נפשיה הוא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דהני מטלטלי דהאיך נינהו וכמקרקעי דמו או דילמא כיון דמחסרי גוביאנא ואי מלוה או גזל נינהו זימנין דמיתניסו ומיחייב באחריותייהו ואפשר דפרע ליה בלא סהדי ולא ניחא ליה דליפוק שטרא עילויה ואי נמי פקדון נינהו אפשר דפשע בהו ולא ניחא ליה דליפוק שטרא עילויה. ואסקה רב אשי כיון דמיחסר גוביאנא לא כתבינן וכן הלכה ושמעינן מינה דאי קיימי הני מטלטלי ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם כתבינן דדייקי' טעמא דמיחסרי גוביאנא הא לאו הכי כתבינן והוא דלא מיחייב האיך דמודי בגויהו אחריותייהו מההיא שעתא:

ההוא אודיתא דהוה כתיב בה דפלניא קמן אודי בהכי והכי ולא הוה כתיב בה ואמר לן כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרווייהו היינו דריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על שטר המכר אלא אם כן נעשה המוכר גדול ואין המוכר יכול לערער ולומר קטן הייתי ואיתא בפרק מי שמת גבי מעשה דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת וערערו בני המשפחה לומר קטן היה כו' הכא נמי כיון דאין העדים רשאין לכתוב שטר הודאה עד שיאמר להן כתובו השתא מיהת דכתבי ויהבי ליה להאיך אימלוכי אימליכו להו בלוה מקמי הכין דאמרינן חזקה אין העדים כותבין שטר הודאה אלא מדעתו. מתקיף ליה רב פפא מי איכא מדי דאנן לא הוה ידעינן עד השתא דצריך למיקנא מיניה אי נמי לאמלוכי ביה וסופרי דדייני ידעי כי היכא דנימא חזקה אין העדים כותבין שטר הודאה אלא מדעתו של לוה שילונהו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי והאידנא באתרין דלא ידעי איכא למיחש:

ההוא אודיתא דהוו חתומו עלה תרי והוה כתיב בה דוכרן פתגמי לא היה כתוב בה זכרון עדות בלשון עדים דאם כן לא הוה חיישינן לה דהא סלקא כדריש לקיש אלא הכי הוה כתיב בה דוכרן פתגמי דהוו באנפנא שכן לשון שימוש ב"ד וכן לכל מילי דידה הוו כתיבי בלישני דבי דינא והוה משמע דשימוש ב"ד הוה וקבולי קבילנהו לוה אנפשיה לדייני מיהו לא כתיב בה במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי והוה איכא למיחש דתרי בלחוד הוו ולאו אימלוכי אימליכו ביה סבר רבינא היינו דריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול הכא נמי חזקה אין ב"ד כותבין שטר הודאה שלא מדעת אלא בג' והני תלתא הוו ואסיקנא כל כי האי גוונא חוששין לבית דין טועין אית דאמרי משום דחיישינן דילמא סברי דשנים כשרים לדון. [אמר רב נחמן בר יצחק אי כתיב בה בי דינא תו לא צריך] מידע ידעי דלא מיקרו [תרי] בית דין:

בד"ה הודה בפני ב' כו' והא דאמר בפרק אע"פ כו' כתבו וחתמו והבו כו' לאו דוקא כתבו דהוא הדין כו' עכ"ל ובהך דפרק הספינה דנקט זכו בשדה כו' וכתבו את השטר כו' לא קשיא להו דנקט כתבו דלרבותא נקט לה דאעפ"כ חוזר בשטר וק"ל:

בד"ה מר בר רב אשי כו' והביא ראיה מדאמר התם כו' אישתבע לי דלא פרעתיך דאמר ליה אישתבע כו' עכ"ל לכאורה אין ראייתו מבוררת דמה היפוך שבועה איכא התם דמדינא התובע נשבע כיון דשטרא בידו גם קשה דקארי ליה מאי קארי ליה להביא ראיה מהתם על היפוך שבועה דאורייתא דהא ודאי לא משתבע התם רק מתקנתא דרבנן אבל תבא על אמיתות דבריהם וראייתו שם בתוס' פרק שבועת הדיינים ע"ש וק"ל:

גמ' ההוא דאכמין עדים לחבריה בקיברא כו' כצ"ל:

שם אמר ליה לא נ"ב ותימה פשיטא הא מסקינן לעיל אפילו הכמין כו' והודה ואמר מתיירא אני כו' דלא מהני כ"ש בשמיחה ואמר לא ודוחק לומר דאדיוקא בא לאשמעינן הא אם שתק מהני וכמו שפסק הטור משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים מאחר שאמר עירי ושכבי ליהוי סהדי סוף סוף גוף המעשה הוא פשיטא ואמאי בא דין זה לפני רב כהנא ונראה דלא תימא מאחר שהרגיש שיש שם עדים ולא א"ל לא היה דבר מעולם אלא שלא יהיו עליו עדים א"כ הוה כמודה ודו"ק:

שם פלניא ופלניא מסקי בי זוזי כו' נ"ב אי הוה לי לא פרעתי לפלניא ופלניא דמסקי בי זוזי ס"א כצ"ל וכן ברי"ף:

תוס' בד"ה כך אדם כו' לא אמרינן כדאמר הכי שלא כו' כצ"ל:

בד"ה הודה בפני ב' כו' חוזר בשטר אי שטר מתנה כו' כצ"ל:

גמרא הכי אמרי' משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי. יתכן שכוון להא דאמר רבא לר"נ בשבועות (לד ב) כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד לה ולאו אדעתיה:

שם פלוני ופלוני אתי תבעיה לדינא כו'. עי' גירסת הרי"ף והרא"ש:

שם אמרו ליה ניזיל ונהדר. פירש"י נשלם החצי שקבלנו. אבל גי' הרי"ף בפ' דלקמן א"ה נהדר לן ההוא פלגא דיהבינן משמע דזה אמרו היורשין:

רש"י ד"ה עירי ושכבי. רוצה אתה כו'. הא דלא פי' דאמר בניחותא עי' ש"ך סי' פ"א ס"ק כ"ח:

רש"י ד"ה ושלחו. למיתי קמייהו לדינא ואודי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה במקרקעי. מוחזק בה והודה לשמעון כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מאי. א"ד כיון דמלוה להוצאה ניתנה כו'. והנ"י כתב דאפי' בפקדון נמי וכ"פ בש"ע וע"ש באחרונים:

בגמרא לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן: לכאורה קשה לפי מה דאמרינן בשבועות (דף מ' ע"ב) אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה ומטעם זה משבעינן ליה לכופר הכל וגם הכופר במלוה כשר לעדות אף שבאו עדים וא"כ מ"ש דהאי דהכא הוחזק כפרן ולא נאמן אפילו בשבועה הא שייך ג"כ האי טעמא דמתירא להודות בפני עדים או ב"ד מה שהודה לו בינו לבין עצמו דאין לו עתה לשלם ואשתמוטי קא משתמיט. ונ"ל עפ"י מה דאמרינן בב"מ (דף ו' ע"א) אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה כו' ע"ש בפי' רש"י הרי דאביי אית ליה דאמרינן מגו דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא. וא"כ ע"כ פליג אהא דר"נ דמשביעין אותו שבועת היסת כמבואר שם וגם אשתמוטי לא שייך לפי פי' רש"י שם בד"ה נימא מגו רק במודה במקצת ולא בכופר הכל ולכן אביי לשיטתו סבר שפיר הכא הוחזק כפרן ולא נאמן עוד בשבועה. אכן דלפ"ז עדיין יקשה דא"כ למה אמרינן ריש פרק כל הנשבעים וכשכנגדו חשוד על השבועה אפילו שבועת הפקדון כו' ול"ל שנשבע לשקר אפקדון גם בלא שבועה יפסל לאביי לשבועה דמגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועה לפי מה דאמר הכא הוחזק כפרן. ולכן נלענ"ד עפמש"כ התוס' בשבועות (דף ל"ד ע"ב) בד"ה אתי סהדי וי"ל דהכא דאמר לא עברתי כו' ע"ש. ועפ"ז גם הכא א"ש דכיון שכפר שהודה לו נעשה כמו שאומר לו אם הייתי מודה לך אני חייב ולכך הוחזק כפרן ומחויב לשלם אבל זה שייך דוקא לענין אותה תביעה אבל לשבועה אחרת כשר אם לא שידעינן בו שנשבע לשקר:

אתו תבעינהו ליורשים: פי' מספק תבעו ליורשים כיון דאביהם הודה אבל הם לא ידעו אי חייב להם או לא. דאל"כ למה אמרו לר"ח ניזל ונהדר ממנ"פ אי ידעו בודאי שהי' חייב להם למה רצו להחזיר ואי ידעו בודאי שלא היה חייב להם מ"ש דברישא לקחו החצי שלא כדין ואחרי שדן ר"ח שלא צריכים היורשין לשלם החצי האחר רצו להחזיר גם חצי הראשון אלא ע"כ דהם היו מסופקים ולצאת ידי שמים רצו להחזיר החצי:

ורב אסי אמר אין כותבין: לפ"ז הא דדייק רב אשי לעיל (דף ז' ע"א) ש"מ פשרה צריכה קנין כו' ע"ש. ע"כ כרב אמי כאן ס"ל דלרב אסי גם בג' צריך קנין דהא סבר הכא אין כותבין וא"כ אכתי ליכא חילוק בין ב' לג' וכיון דפסקינן הכא כרב אסי משום דרב עביד כוותיה לכן א"ש הא דלא משגחינן לעיל בראיות רב אשי ופסקינן שם הלכתא דפשרה צריכה קנין:

בתוספת ד"ה הודה בפני ב'. וי"ל דלא ניחא ליה דליפשו שטרי: פי' ולעולם דשטר מתנה הוא דאי שטר מכר הוא מה שייך לומר כסבורים שהם שטרי חוב דהא באמת הוא כן. והכי איכא בפי' בתוספת בחזקת הבתים שם וא"ל דאכתי לפ"ז מה נפקא לן אי כותבין אי אין כותבין דהא הכא הודה בעדים ועדים אית ליה קלא כמו שטר דהא אמרינן דגובה מנכסים משועבדים וכ"ש דקשיא הכי לפי מה דאמרינן לקמן דפליגי גבי מקרקעי ולא קנו מידו מה נפקא מינה בזה אי איכא שטר אי לא דהא הודה בעדים ועדים אית ליה קלא כמו שטר. דזה אינו דהא אמרינן שם בב"ב (דף מ"ב ע"א) דזה דוקא גבי מכר אבל גבי מלוה ע"פ בעדים לית ליה קלא ולכן אתי שפיר דהא הכא במלוה איירי דלית לה קלא בעדים בלא שטר:

(כט ב תוספות) ד"ה מר וכו' פי' הריב"ן בשם רש"י ובשם ר"ג דהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא וכו'.—עי' שבועות מא א תוס' ד"ה ולמר שכתבו ג"כ בשם ר"ג שפסק כמר בר רב אשי במיפך שבועה וכ"כ הרא"ש בשבועות שם וכן במרדכי שם בשם ר"ג דהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא, וכ"ה באו"ז סנהדרין סימן נ"ד. ובחדושי הר"נ כאן כתב, שר"ג פסק כמר בר ר"א באודיתא.

והנה מצאנו בשו"ת מהר"ם בר"ב (ד"פ) סי' רס"ד תשובה ארוכה מרגמ"ה, שפסק בה כמר בר רב אשי במיפך שבועה, ושכן פסק רבו ר' ליאון (ודין האודיתא ליתא שם), אבל ברא"ש כאן כתב בשם ריב"ן, דר"ג פסק דהלכתא כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה ואודיתא, והרי הוא סותר דברי עצמו בשבועות שם, וגם כל דברי שאר הגדולים הנ"ל.

גם בפסקו של רש"י ראינו מהפכה, דכאן כתבו בשם ריב"ן בשם רש"י, דהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא, וכ"כ בשמם באו"ז סנהדרין שם; וכן בתוס' שבועות שם, דריב"ן בשם הקונטרס כתב דקיי"ל כמר בר רב אשי במיפך שבועה; וכן בחדושי ר"נ כאן, שרש"י פסק כמר בר ר"א באודיתא. וכבר העיר הגר"א בהגהותיו כאן, שלפנינו ברש"י חולין (עו ב) פסק כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה ואודיתא. ומה שנפלא ביותר, שהרא"ש כאן וכן במרדכי שבועות פ"ו כתבו, שהריב"ן בשם רש"י פסק כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה ואודיתא.

עוד מצאנו באו"ז ח"א סי' תמ"א בשם ריב"ן שמצא בתשובות הגאונים, דלית הלכתא כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה ואודיתא. ויש לתמוה שבאו"ז סנהדרין שם כתב פי' ריב"ן בתשובות הגאונים נמצא בכל דוכתא הלכתא כמבר"א בר ממכתב אודיתא ומיפך שבועה. ובכתובות צו א תוס' ד"ה אלמנה כתבו בשם ריב"ן כמו באו"ז ח"א סי' תמ"א.

וגם בענין פסקו של רב האי גאון ראיתי שערוריה. שהתוס' כאן ובשבועות שם וברא"ש שם ובאו"ז סנה' שם וכן בפסקי ריקאנטי סי' רס"ו, כולם כתבו בשם רב האי, ש"הלכה כמבר"א במיפך שבועה ואודיתא ובכוליה ש"ס לא". אבל הרי"ף כאן כתב בשם רה"ג, דהלכה כמבר"א בכוליה תלמודא בר ממיפך שבועה וחיוורי. וכן הרא"ש כאן כתב כן בשם רה"ג^*והרי שהרא"ש סותר את דברי עצמו בשבועות שם, והעיר על סתירתו הב"ח ח"מ סי' פז סעיף טז (ע"ש)., וכ"כ הרמב"ם בפאר הדור סי' קסא בשם רב האי, דאין הלכה כמבר"א במיפך שבועה, וכ"ה במרדכי כאן רמז תש"ה, וכ"ה האמת כמו שמצאנו בספר משפטי השבועות לרה"ג שפסק בדאורייתא לא מהפכינן ובדרבנן מהפכינן, והשמיט דברי מבר"א ולא הזכירן כל עיקר (ובס' מקח וממכר שער כ"ו פסק כמבר"א באודיתא, ע"ש). ומאחר שראינו כי הראיה שהביא רב האי לפסקו-כפי שכתבו בשמו התוס' כאן ובשבועות וכן הרא"ש שם - הלא היא נמצאת לפנינו בתשובת רגמ"ה שהזכרנו למעלה והביאה לחזק פסקו של רבו ר' ליאון שהלכה כמבר"א במיפך שבועה, וכן בעיטור אות ח' ע' חוב כתב ראיה זו בשם רגמ"ה ורבו, לכן קרוב בעינינו שט"ס הוא בתוס' כאן ובשבועות וכן ברא"ש שם ובפסקי ריקאנטי, וצ"ל "רב ליאון" במקום "רב האי".

עוד מצאתי סתירה בפסקו של ר"ח, שבערוך ע' עטר א' כתב בשם ר"ח: וקיי"ל בכולא תלמודא הלכתא כמבר"א בר ממיפך שבועה וחיורא, וכן כתבו בשמו בתוס' כאן ובשבועות שם. וכתב הר"נ בחולין פ"ד (דפ"ג ע"ב), שכן היתה גירסת ר"ח בתלמוד שבועות שם. והנה פסק זה נמצא לפנינו בפי' ר"ח שבועות שם, אבל אין הכרח מדבריו שהיה גורס כן בתלמוד שם. אבל במרדכי כאן כתב בשם ר"ח דפסק דלית הלכתא כמבר"א^*וכבר העיר גם על סתירה זו הב"ח שם סעיף י"ז.. ובאמת שכן הוא לפנינו בפי' ר"ח כאן, שכתב "וקיי"ל דלית הלכתא כמבר"א בהא", והמגיה כאן כתב דאפשר דט"ס הוא. אבל מדברי המרדכי רואים אנו שלא ט"ס הוא, אלא שחזר בו ר"ח, ולא נודע הי מינייהו דאחריתי. וכבר העירו כיוצא בזה בשבועות מ ע"ב תוס' ד"ה וחדא שחזר ר"ח שם ממה שפסק בשבועות, וכן ביבמות לט ב תוס' ד"ה אמר שר"ח חזר בפ' מצות חליצה מפסקו שלמעלה.

עוד מצאתי סתירה בפסקו של בה"ג, שלפנינו בהל' שבועה פסק, דהלכתא כמבר"א בכולי תלמודא בר ממיפך שבועה ואודיתא, וכ"כ בשמו באו"ז ח"א סי' תמ"א ובאו"ז סנהדרין שם וכן בשו"ת מהר"ם בר"ב (ד"פ) סי' רס"ג; אבל במרדכי שבועות פ"ו כתב בשם ה"ג דהלכה כמבר"א בר ממיפך שבועה וחיורי, ובכתובות צו א תוס' ד"ה אלמנה וכו' דומה הוא שה"ג עצמן תופסות כאותם שפסקו לית הלכתא כמבר"א במיפך שבועה ואודיתא. ועי' הלכות פסוקות (ווירסייליס תרמ"ו עמ' 61) שפסק דלא כמר בר רב אשי במיפך שבועה, ובאודיתא (עמ' 62) סתם ולא הכריע.

לא היו דברים. לא הודיתי לך והרי עדים ששמעו: הוחזק כפרן. ואינו נאמן עליו בשבועה: כל מילי דכדי לא דכירי אינשי. דברים של חנם כלומר הואיל ואותה הודאה דברי רוח היו שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה: כילתא. יריעה הפרוסה סביבות המטה: עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי. רוצה אתה שיהו כל השומעין מעידין בין ניעורין בין ישינים שהיה מכיר זה בו שלא יודה בפני עדים אמר בלבו שמא יהא סבור שכולם ישינים ויאמר הן: קב רשו. מלא קב שטרות יש עליו: מאן מסיק בי. למי אני חייב כלום: אדם עשוי. לומר לבריות חייב אני מעות לפלוני להתרחק מעין הרע: שלא להשביע. שלא ליראות שבע מממון: עכברא דשכיב אדינרי. עשיר שלא נהנה מממונו כעכבר זה ששוכב על דינרי זהב ואינו נהנה מהן: ניזול וניהדר. נשלם החצי שקיבלנו: כבר הורה זקן. ר' ישמעאל שקיבלתם על פיו ולא אחלוק על מה שעשה: וקנו מידו. כותבין שטר הודאה ואע''פ שלא אמר כתבו דסתם קנין לכתיבה עומד: ואם לאו אין כותבין. ואע''ג דאמר להו אתם עדיי וחייב לשלם לו אפילו הכי ניחא ליה מלוה על פה ממלוה בשטר: שלשה. עשאן בית דין והפקירן הפקר ויכולין לשנותו לעשות מלוה בשטר ולהיות במקום הלוה לעשות שליח לכותבה: אודיתא. שטר הודאה בפני שלשה שלא קנו מידו: כניפי ויתבי. שלשה שהיו יושבין ובא והודה לו בפניהם הואיל ולא זימנום וקיבצום לכך לא נעשו ב''ד אלא עדים דדילמא אי לא הוו אלא תרי הוה מודי ליה קמייהו ולא הוה מהדר אחר ב''ד: כנפינהו איהו כתבינן. דמדכניף תלתא דעתא אבי דינא: דקבעי דוכתא. כדרך הדיינין: ושלחו. שליח בשמייהו ללוה למיתי קמייהו לדינא ואודויי והואיל ועומד בדין נעשית כמלוה בשטר שגלויה לכל הלכך כתבינן: במקרקעי. קרקע שהיה ראובן מוחזק בה והודה לשמעון שהיא שלו: כותבין. דהא כיון דאודי ליה דידיה הוא ולא מיחסרה גוביינא דבשלמא מטלטלי מלוה להוצאה ניתנה וחוב בעלמא הוא ומלוה על פה ריעא ממלוה בשטר ולא ניחא ליה לאלומה אבל הכא גלויי מילתא בעלמא הוא: לדימהריא. שם מקום: איתנהו בעינייהו. בשעת הודאה: מאי. מי אמרינן כיון דצבורין ומונחין ואודי ליה כל היכא דאיתנהו דידיה הוו או דילמא כיון דמלוה להוצאה ניתנה שמא יוציאה ולא ניחא ליה למיהוי שטרא עילויה ובהודאה בפני שני עדים קאמר: ההיא אודיתא. שנים חתומים עליה: נעשה גדול. המוכר דקיימא לן (ב''ב דף קנו.) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים הכא נמי כיון דשנים לא מצי כתבי אלא ברשותו ודאי איהו אמר להו: דאנן לא ידעינן. כלומר יש דיינין הרבה שאין בקיאין בהלכה זו שאמרנו דשנים שלא קנו מידו אין כותבין: דוכרן פיתגמי. לא היה כתוב בה זכרון עדות בלשון עדים אלא בלשון זכרון. דברים והוא לשון דיינין:

כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. והא דאמר בגט פשוט (ב''ב דף קעה. ושם) שכיב מרע שהודה אצ''ל אתם עדיי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן כדאמר הכא שלא להשביע את בניו וי''ל דהתם מיירי שתבעוהו והודה דלא שייך טענה שלא להשביע אלא טענת משטה ואע''ג דאמרינן לעיל דטענת משטה לא טענינן ליה לבניו טענינן כדמשמע התם דאי לאו דאין אדם משטה בשעת מיתה טענינן ליה וטענת שלא להשביע אפי' לדידיה טענינן כמו שטען רב נחמן לההוא גברא: הודה בפני ב' וקנו מידו כותבין. ואע''ג דלא אמר כתבו משום דסתם קנין לכתיבה עומד כדפ''ה מיהו אם רצה לחזור חוזר כדאמר בפ' המוכר את הספינה (שם דף עז. ושם) זכו בשדה זו לפלוני וכתבו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והא דאמר בפ' אע''פ (כתובות דף נה.) אמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי לאו דוקא כתובו דה''ה אע''ג דלא אמר כתובו והאי דקאמר כתובו משום סיפא נקטי' דהיכא דלא קנו מיניה אף ע''ג דאמר כתובו צריך לאימלוכי והא דקאמר קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לאו משום שאינו יכול לחזור בשטר אלא מסתמא כל כמה דלא הדר ביה רוצה הוא שיכתבו תדע דהא לא קנו מיניה פשיטא דמצי הדר ביה ואיכא למ''ד א''צ לאימלוכי ביה וא''ת כיון דאינו חוזר בשדה מ''ט חוזר בשטר אי שטר מתנה הוא מאי נ''מ ואי שטר מכר הוא ומשום משעבדי הא אמרינן בחזקת הבתים (ב''ב דף מא:) המוכר את שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וי''ל דלא ניחא ליה דליפשו שטרא עילויה דקלא אית בהו וזיילי נכסיה כסבורים שהן שטרי חוב והא דאמר בהגוזל קמא (ב''ק דף צח.) גבי השורף שטרו של חבירו דאי איכא סהדי דידעי מאי כתב ביה ליכתוב שטרא אחריני התם שאני שכבר היה לו שטר דאין לו להפסיד כחו: מר בר רב אשי אמר כו'. בשבועות (דף מא. ושם) פירש הריב''ן בשם רש''י ובשם רבינו גרשון דהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא. אודיתא הך דהכא מיפך שבועה דפרק שבועת הדיינים (שם) דאפילו בדאורייתא מהפכינן וכן רב האי פסק כמותו במיפך שבועה והביא ראיה מדאמר התם האי מאן דמפיק שטרא על חבריה ואמר ליה אידך אישתבע לי דלא פרעתיך דאמרי' ליה אישתבע ליה ולא דמי כלל דהתם לא רמיא עליה שבועה דאורייתא ובסדר תנאים ואמוראים [סימן ל''ח] כתוב דבכולי הש''ס הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא וכן פסק בה''ג דאין הלכה כמותו במיפך שבועה ובערוך פסק וכן בתשובת הגאונים דלא מהפכינן בשבועה דאורייתא ור''ח פסק כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי דפרק בהמה המקשה (חולין דף עו: ושם) ונתן עליו סימן כולו הפך לבן: