סנהדרין כח ע"ב

סנהדרין כח ע"ב - Steinsaltz

scrolls of parchment. They asked of him there: What is the halakha as to whether a man can testify with regard to the wife of his stepson?

In Sura they say that Rav gave the following answer: A husband is considered like his wife. Since he is married to the son’s mother, the son’s wife is considered like his daughter-in-law.

In Pumbedita they say a different version of Rav’s answer: A wife is considered like her husband. Therefore, the wife of his stepson is considered like his stepson, and he cannot testify about her. As Rav Huna says that Rav Naḥman says: From where is it derived that a wife is considered like her husband? As it is written: “You shall not uncover the nakedness of your father’s brother; you shall not approach his wife: She is your aunt” (Leviticus 18:14). Isn’t she the wife of his uncle, and not his aunt, i.e., his father’s sister? It can therefore be concluded, by inference, that a wife is considered like her husband.

§ The mishna teaches that among the relatives disqualified from testifying are his mother’s husband, he, i.e., the mother’s husband himself, and his son, and his son-in-law. The Gemara challenges: The son of his mother’s husband is the same as his brother, i.e., his half brother, and the mishna already stated that his brother is disqualified.

Rabbi Yirmeya said: Mentioning this case is necessary only for the half brother of the half brother, i.e., the son of his stepfather from another woman. Although they are not biologically related, they are considered relatives.

Rav Ḥisda deemed the testimony of the half brother of the half brother fit. The other Sages said to him: Did you not hear this statement of Rabbi Yirmeya, that the half brother of the half brother is disqualified? Rav Ḥisda said to them: I did not hear this, as if to say: I do not hold in accordance with this opinion.

The Gemara asks: If so, the question asked above recurs: The son of his mother’s husband is the same as his brother. The Gemara answers: The mishna taught the case of a paternal half brother, and it also teaches the case of a maternal half brother.

§ Rav Ḥisda says: The father of the groom and the father of the bride can testify about each other, and this is because they are considered to each other only like a lid on a barrel, which is not part of the barrel, but merely rests on top of it.

Rabba bar bar Ḥana says: A man can testify about his betrothed wife; they are considered related only after marriage. Ravina says: We said this halakha only for testimony that removes money from her possession; but for testimony that awards her money, his testimony is not deemed credible, as he will ultimately marry her and benefit from the money.

The Gemara rejects this opinion: But that is not so. There is no difference whether the testimony removes money from her possession, and there is no difference whether it awards her money. In both cases, his testimony is not deemed credible.

The Gemara explains: What is your thinking that you deem a man fit to bear witness concerning his betrothed wife? It is as Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: One does not enter acute mourning on the day of the death of his betrothed wife, nor may he become ritually impure to bury her if he is a priest. Similarly, she does not enter acute mourning for him and is not obligated to become ritually impure to bury him. If she dies, he does not inherit her property. If he dies, she collects payment of her marriage contract if he wrote it at the time of the betrothal, as it is treated like any other monetary document. Evidently, a betrothed woman is not considered related to her husband.

The Gemara comments: That halakha does not serve as a proof for the halakha of testimony, as there, with regard to ritual impurity and the like, the Merciful One renders it dependent on the question of whether the woman is “his kin” (Leviticus 21:2), and a betrothed woman is not yet his kin, as they are not yet married. But here, with regard to testimony, it is due to a sense of affinity that he is disqualified, and one feels a sense of affinity toward his betrothed.

§ The mishna teaches that his stepson alone is disqualified from bearing witness about him, but not his stepson’s sons or sons-in-law. The Sages taught in a baraita: His stepson alone is disqualified. Rabbi Yosei says: His brother-in-law. And it is taught in another baraita: His brother-in-law alone is disqualified. Rabbi Yehuda says: His stepson.

The Gemara asks: What is the baraita saying? If we say that this is what it is saying: His stepson alone is disqualified, and the same is true with regard to his brother-in-law, i.e., a brother-in-law alone is disqualified but not a brother-in-law’s son or son-in-law; and Rabbi Yosei comes to say that his brother-in-law alone is disqualified, and the same is true with regard to his stepson; that interpretation is difficult. If so, whose opinion is expressed in the mishna, which teaches that his brother-in-law is disqualified, and this disqualification applies to he himself, and his son, and his son-in-law? It is neither the opinion of Rabbi Yehuda nor the opinion of Rabbi Yosei, as they both agree that the son and son-in-law of one’s brother-in-law are not disqualified.

Rather, this is what the baraita is saying: His stepson alone is disqualified, but as for his brother-in-law, he himself, and his son, and his son-in-law are disqualified. And Rabbi Yosei comes to disagree and say that his brother-in-law alone is disqualified, but as for his stepson, he himself, and his son, and his son-in-law are disqualified. Accordingly, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

The Gemara asks: But then, in accordance with whose opinion is the baraita that Rabbi Ḥiyya teaches, that eight fathers, which are the eight principal relatives mentioned in the mishna, are disqualified, which are twenty-four including the son and son-in-law of each? It is neither in accordance with the opinion of Rabbi Yosei nor in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Rather, the above interpretation should be rejected, and this is what the baraita is saying: His stepson alone is disqualified, but as for his brother-in-law, he himself, and his son, and his son-in-law are disqualified. And Rabbi Yosei comes to say that his brother-in-law alone is disqualified, excluding his son and son-in-law, and all the more so his stepson. And accordingly, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and the baraita that Rabbi Ḥiyya taught is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

The Gemara relates: There was a certain deed of gift on which two brothers-in-law were signed. Rav Yosef thought to deem it valid, as Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rav Yosef assumed that Shmuel was referring to Rabbi Yosei’s opinion as cited in the mishna, that only relatives who are fit to inherit are disqualified, and one does not inherit from his brother-in-law.

Abaye said to him: From where do you conclude that Shmuel was referring to Rabbi Yosei as cited in the mishna, who deems one’s brother-in-law fit to bear witness with or about him? Perhaps he was referring to Rabbi Yosei as cited in the baraita, who deems one’s brother-in-law, though not the latter’s son and son-in-law, disqualified?

Rav Yosef answered: Do not let it enter your mind that Shmuel was referring to the opinion of Rabbi Yosei as cited in the baraita; as Shmuel said: For example, my brother Pineḥas and I are disqualified from bearing witness about one another. Apparently, he meant to say: We are disqualified because we are both brothers and brothers-in-law, as we married two sisters. But by inference, other brothers-in-law may well testify about each other.

Abaye raised an objection: But perhaps Shmuel said: For example, Pineḥas and I are disqualified, only because Pineḥas was his brother-in-law; he did not mean to say that they were disqualified only because they were brothers.

Due to Abaye’s objection, Rav Yosef said to the one holding the deed of gift: Since the witnesses signed on the document are disqualified from bearing witness together, go and acquire the gift by means of the witnesses who observed the transmission of the deed to you, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who maintains that the witnesses who effect the transaction are not those who signed the deed but rather those who observed its transmission. A legal document is signed by witnesses merely to enhance its authority, not to effect the transaction.

Abaye raised an objection: But doesn’t Rabbi Abba say that Rabbi Elazar concedes with regard to a document whose falsification is inherent in it, that the deed is not valid despite the fact that it was properly transferred? In other words, although the signatures on a legal document are unnecessary insofar as effecting the transaction is concerned, a document that includes invalid signatures is not valid, and this is in order to prevent others from relying upon these witnesses. Rav Yosef said to the one holding the deed of gift: Go away; the rabbis do not let me give you the gift.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says that if the witness married the daughter of one of the litigants he is disqualified even if the daughter died, provided that he has children from her. Rabbi Tanḥum says that Rabbi Tavla says that Rabbi Beruna says that Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rava says that Rav Naḥman says: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. And likewise Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

There are those who teach this ruling of Rabba bar bar Ḥana with regard to this baraita: Rabbi Yosei HaGelili interpreted this verse: “And you shall come to the priests the Levites, and to the judge who will be in those days” (Deuteronomy 17:9). Rabbi Yosei HaGelili asks: What is the meaning of the phrase “who will be in those days”? But will it enter your mind that a person would go to a judge that was not in his days? Rather, this is referring to one who was a relative of one of the litigants due to marriage, and then became not related. The litigant can therefore come before him only in those days that they are not related, and not while they are still related.

It is with regard to this baraita that Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili. The ruling is the same as in Rabbi Yoḥanan’s aforementioned statement, i.e., a relative who became unrelated is fit to bear witness or serve as a judge, but it was stated in a different context.

The Gemara relates: The sons of the father-in-law of Mar Ukva

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

ומספרת הגמרא:

רב איקלע הגיע למזבן גוילי, לקנות קלפים.

בעו מיניה שאלו אותו: מהו האם מותר שיעיד אדם באשת חורגו במשפטה על נכסיה עם אדם מן השוק ^[6].

וצדדי הספק הם: אף שפסול לחורגו כשם שחורגו פסול לו, ונלמד "מכללא" יתכן שאינו פסול לאשתו. אמנם בכל הקרובים אם פסול לו, פסול גם לאשתו כמבואר (כלל ג), מכל מקום, יתכן שבשאר הקרובים הטעם הוא: משום שהקירבה לאשה באה מחמת הקירבה לבנה הראוי ליורשה, לכן כיון שפסול לבנה פסול גם לה. אבל בחורגו שבנו אינו קרוב, כמבואר במשנה, יתכן שדינה שונה, היות ואין לה קירבה מחמת בנה, שאינו קרוב ^[7].

הגמרא פושטת: בישיבת סורא אמרי: בעל כאשתו ^[8]. בישיבת פומבדיתא אמרי: אשה כבעלה, וכשם שאשתו היא חמותה, כך הוא כאילו חמיה, והריהו פסול ^[9].

דאמר רב הונא אמר רב (נחמן): מניין אנו דורשים שהאשה כבעלה?

דכתיב נאמר בתורה בפרשת עריות (ויקרא י"ח): "ערות אחי אביך לא תגלה, אל אשתו לא תקרב, דודתך היא". ודרשינן, האם דודתו היא!? והלא אשת דודו היא. אלא, מכלל הרי זה בא ללמדנו: דאשה כבעלה.

שנינו במשנתנו: ובעל אמו הוא ובנו וחתנו.

הגמרא דנה על "ובנו", וסברה לומר שמדובר על בנו שהוא גם בנה, והוא אחיו מאם, לכן מקשינן:

"בנו"! היינו אחיו מאם!? וכבר שנינו "אחיו".

ומתרצת הגמרא: אמר רבי ירמיה: לא נצרכה המשנה לא באה להשמיענו על אחיו ממש, כסברת המקשן, אלא לבנו של בעל אמו, שאינו בנו של אמו, והוא אחי האח, כלומר, אחיו בני אב אחד של אחי בני אם אחת.

רב חסדא אכשר הכשיר לעדות באחי האח, וסובר שאינו קרוב, אלא קרוב של קרוב.

אמרו ליה: לא שמיע לך האם לא שמעת הא דרבי ירמיה הסובר שהוא פסול!?

אמר להו רב חסדא: לא שמיע לי לא נשמע לי, כלומר, לא סבירא לי אינני סובר כן.

ומקשה הגמרא: אי הכי, שמדובר באחיו ממש, היינו אחיו? וכבר השמיענו "אחיו" ^[10].

ומתרצת הגמרא: תנא המשנה שונה "אחיו" מן האב, וקתני "בנו" של בעל אמו, שהוא בנו של אמו, והוא "אחיו" מן האם ^[11].

הגמרא דנה באבי חתן ואבי כלה ["מחותנים"] האם הקירבה של בניהם גורמת לקירבה ביניהם להיותם פסולי קרובים.

אמר רב חסדא: אבי חתן ואבי כלה - מעידין זה על זה, ולא דמו להדדי ואין קירבתם קירבה, אלא כי אכלא לדנא כמגופה שאינה דומה לחבית ^[12].

הגמרא דנה האם ארוס כשר להעיד לארוסתו לפני הנשואין, האם הם נחשבים כקרובים.

אמר רבה בר בר חנה: מעיד אדם לאשתו ארוסה, במשפטה עם אדם מן השוק.

אמר רבינא: לא אמרן, היתר זה לא נאמר אף לדעת רבה בר בר חנה, אלא כשבא להעיד לאפוקי מינה להוציא ממנה ממון, דהיינו לחובתה ולזכות בעל דינה, כי אז אינו "נוגע בעדות", אבל להעיד לעיולי לה להכניס לה ממון, דהיינו לזכותה ולחובת בעל דינה - לא מהימן, אף שאינו קרובה היות וחשוד שברצונו להיטיב לה, כדי שהממון יבא לרשותו כשינשאו.

וזה לדעת רבה בר בר חנה, אבל רבינא עצמו סובר -

ולא היא ואין הדין כן, אלא, לא שנא לאפוקי ולא שנא לעיולי בין לחובה ובין לזכות - לא מהימן, ודינו כקרוב.

ומדוע? כי מאי דעתיך מהי סברתך לומר שאינו קרוב אליה - כי ברצונך לדמות דין קרוב לעדות לשאר דיני קירבה החלים ביניהם מעת האירוסין.

ואלו הם שאר דיני הקירבה?

כמו דאמר רב חייא בר אמי משמיה דעולא: [עולא מסכם דיני הקירבה בין ארוס לארוסתו].

אשתו ארוסה אם מתה - לא אונן אינו נוהג דיני אנינות ליאסר באכילת קדשים, כשם שאסור במיתת אשתו הנשואה, ולא מטמא לה אם כהן הוא, כשם שמטמא לאשתו. וכן היא, לא אוננת במיתתו, כאשה על בעלה, ולא מטמאה לו איננה מצווה להתעסק בו ^[13]. אם מתה - אינו יורשה כשם שהבעל יורש את אשתו, ואם מת הוא - גובה כתובתה במקרה שכתב לה כתובה משעת אירוסין [כתובה סתם כותבין משעת נשואין].

וברצונך להשוות דין קירבה לעדות לדין קירבה לגבי טומאת מת, כמו שאינם קרובים גבי טומאה - כן אינם קרובים לדין עדות, השוואה זו אינה עולה יפה, כי -

התם גבי דין טומאה וירושה - ב"שארו" תלה רחמנא, התורה תלתה שני דינים אלו בקירבת "שאר בשר" שהוא נישואין. כמו שנאמר גבי טומאה (ויקרא כא): "כי אם לשארו הקרוב... לה יטמא", וכן נאמר גבי דין ירושה (במדבר כז): "לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה", שמפסוק זה דרשו חז"ל שהבעל יורש את אשתו ^[14].

וכל זמן שלא נישאו אינם "שארי בשר" זה לזה, לכן, אינה מטמא לה ואינה יורשה -

אבל הכא, בדין עדות, הגדרת הקירבה, משום איקרובי דעתא הוא, כל מי שיש ביניהם קירוב הדעת ^[15], והא ארוס איקרבא דעתיה לגבה יש לו קירוב הדעת אליה, ולכן פסול להעיד אליה כבעל לאשתו, לחובה ולזכות.

שנינו במשנתנו: חורגו לבדו.

תנו רבנן: חורגו לבדו. רבי יוסי אומר: גיסו.

ותניא אידך בברייתא אחרת: גיסו לבדו. רבי יהודה אומר: חורגו.

הגמרא מפרשת: מאי קאמר?

אילימא אם נאמר הכי קאמר תנא קמא של הברייתא הראשונה והוא רבי יהודה: חורגו לבדו, והוא הדין לגיסו לבדו, ואילו בנו וחתנו אינם פסולים. ואתא ובא רבי יוסי למימר לומר: גיסו לבדו, והוא הדין לחורגו לבדו.

ויוצא [לפי גירסת הב"ח] שבין רבי יהודה ובין רבי יוסי סוברים, שבין גיסו ובין חורגו פסולים לבדם. ואין מחלוקת ביניהם, אלא שכל אחד מהתנאים אמר על אחד מהם.

ולפי דרך זו, גם הברייתא השניה מתפרשת כן: תנא קמא שהוא רבי יוסי אומר: גיסו לבדו, והוא הדין לחורגו, רבי יהודה אומר: חורגו לבדו, והוא הדין לגיסו.

פירוש זה קשה -

אלא איך נפרש את מתניתין, משנתנו, דקתני: "גיסו הוא בנו וחתנו", מני משנתו של מי היא, לא רבי יהודה ולא רבי יוסי?

ואלא, הכי קאמר תנא קמא בברייתא הראשונה והוא רבי יהודה: חורגו לבדו, אבל גיסו הוא ובנו וחתנו, ואתא רבי יוסי למימר: גיסו לבדו, אבל חורגו הוא ובנו וחתנו.

וכן מתפרשת הברייתא השנייה: רבי יוסי אומר: גיסו לבדו, ורבי יהודה אומר חורגו לבדו.

ולפי פירוש זה משנתנו היא משנת רבי יהודה.

אמנם, לפי פירוש זה מבוארים המשנה והברייתות, ואלא קשה קושיה אחרת, הא דתני רבי חייא: שמונה אבות שהן עשרים וארבעה תולדות, כמאן נשנתה, לא כרבי יוסי ולא כרבי יהודה, דלרבי יוסי יש תשעה אבות [ולשמונה מהם שתי תולדות, וביחד עשרים וחמשה] וכן לרבי יהודה?

ומתרצת הגמרא: אלא, הכי קאמר כך מתפרשת ברייתא הראשונה: תנא קמא והוא רבי יהודה סובר: חורגו לבדו, אבל גיסו הוא ובנו וחתנו, ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו, וכל שכן חורגו "לבדו" בלי בנו וחתנו.

וכן מתפרשת ברייתא השנייה: תנא קמא והוא רבי יוסי אומר: גיסו לבדו וכל שכן חורגו, רבי יהודה אומר: חורגו לבדו, אבל גיסו הוא ובנו וחתנו.

ומעתה מתורץ הכל: מתניתין היא משנת רבי יהודה הסובר חורגו לבדו, וגיסו הוא ובנו וחתנו. ואילו ברייתא של רבי חייא, שמנתה רק שומנה אבות ולהם תולדות, היא משנת רבי יוסי הסובר שגיסו וחורגו שניהם אינם אבות, כי אין להם תולדות ^[16].

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי.

הגמרא דנה האם פסק שמואל כמו רבי יוסי של משנתנו, והיא משנה ראשונה. ואי לכך - גיסו כשר, היות ואינו ראוי ליורשו, כמבואר שם. או כרבי יוסי של הברייתא הפוסל גיסו לבדו. ומבררים זאת מעובדא -

ההיא מתנתא שטר מתנה, דהוי חתימי עלה שחתמו עליה תרי גיסי שני אנשים שנשותיהם הן אחיות.

סבר האמורא רב יוסף - לאכשורה רצה להכשיר את השטר, ולחייב את בעל השטר לתת את המתנה.

דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי, וסבר שהכוונה לרבי יוסי של המשנה המכשיר גיסו לגיסו, לכן מכשיר גם "גיסו לעלמא".

אמר ליה אביי לרב יוסף: ממאי מנין לך, ששמואל התכוון על דברי רבי יוסי דמתניתין דמכשיר בגיסו, דילמא הלא יתכן ששמואל התכוון על רבי יוסי דברייתא דפסיל בגיסו?

השיב רב יוסף: לא סלקא דעתך אינו מסתבר כן, דאמר שמואל פירוש "גיסו": כגון אנא ופנחס דהוינן שאנו אחי וגיסי, שני אחים הנשואים לשתי אחיות, והם אחים וגיסים.

ודייק רב יוסף מדברי שמואל: רק הם פסולים בהיותם אחים, אבל גיסי דעלמא, שפיר דמי כשרים לעדות. ולכן מסתבר שכוונת שמואל היא, שהלכה כרבי יוסי דמתניתין.

הקשה לו אביי: ודילמא, הלא יתכן שכוונת שמואל באמרו: כגון אנא ופנחס לפרש מהו גיסו, והביא דוגמא מעצמו, ופסולו משום דגיסו קאמר, כלומר, אף אם לא היינו אחים היינו פסולים מחמת "גיסו".

וחזר בו רב יוסף, ופסל את "עידי" השטר.

בכל זאת רצה להכשיר את השטר על ידי דין "עידי מסירה". והוא: אם יביא עידי ראייה ש"ראו" את נותן המתנה "מוסר" את השטר למקבל המתנה, אפשר להכשיר בכך את השטר.

אמר ליה רב יוסף למקבל המתנה: "זיל לך! הבא עידי ראיית מסירת השטר, ובכך קניה קנה את המתנה בעידי מסירה".

כרבי אלעזר הסובר: שטר אף אם אין חתום עליו עדים, אלא שנתנו "בפני" עדים, הרי השטר כשר ככל דיני שטר.

השיב לו אביי: אכן, אם אין בו עדים כלל, סובר רבי אלעזר שהשטר כשר, אבל שטר זה חתומים עליו עדים פסולים, והלא אמר רבי אבא: מודה רבי אלעזר בשטר המזויף מתוכו, שחתמו בו עדים פסולים, שהוא פסול, והוא גרוע מאם לא חתמו בו כלל. והטעם, כי אם לא חתמו כלל, נעשה הקנאת השטר - שהוא שטר כשר - על ידי מסירת השטר בעידי מסירה, אבל אם חתמו עליו פסולים והשטר פסול, אין כאן שטר והוא נייר בעלמא, ובמה נעשה הקנין.

אמר ליה רב יוסף למקבל המתנה: "זיל! לא שבקי לי תלמידי אינו נותן דאותביניה לך שאתן לך את הזכות לקבל את המתנה".

שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב.

אמר רבי תנחום אמר רבי טבלא אמר רבי ברונא אמר רב: הלכה כרבי יהודה.

ואילו רבא אמר רב נחמן: אין הלכה כרבי יהודה. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אין הלכה כרבי יהודה.

איכא יש דמתני ששנה להא דרבה בר בר חנה, אהא על ברייתא זו:

את זו דרש רבי יוסי הגלילי. נאמר בתורה (דברים י"ז): ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. וקשה, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו!?

אלא מפרש רבי יוסי הגלילי: זה השופט שהיה קרוב ונתרחק, אליו תבוא, אבל אם הוא קרוב, הריהו פסול.

ועל דברים אלו אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי הגלילי, הסובר שקרוב ונתרחק - כשר.

הערות

^[6] אם מדובר בעדות ממון לטובתה, צריך להוסיף שמדובר שאין להחורג שייכות בממון זה, ומסולק לגמרי מהם, דאם יש לו שייכות, מדין "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה", פשוט שהוא פסול להעיד, היות ועדות זו היא לחורגו. ובמסכת כתובות מבואר איך אפשר לבעל להסתלק מנכסי אשתו.

^[7] וכן כתב רש"י. והיינו שקשה לו למה דנו על אשת חורגו, ולא על אשת שאר הקרובים. לכן מבאר שבאשת חורגו יש צד לומר שאינם קרובים. והר"ן מאריך לבאר, שהספק הוא, היות והקירבה באה באמצעות "שני קידושין", לכן יתכן שאינם קרובים. עיי"ש ובמאירי ובחידושי רבינו יונה ונמוקי יוסף. ועוד - כתב הרא"ש משום שמצאנו שבנו וחתנו של חורגו הקילו בהם שאינם פסולים, לכן יתכן שאשתו גם איננה בכלל הקירבה. ומקשה על רש"י, איך סברו לומר שהקירבה באה מחמת הבן הראוי לירש, דאם כן יהיה כל אדם פסול ל"אבי בעל אחותו" דבם בעל אחותו ראוי ליורשו, וכן ל"אבי בעל אחות אביו".

^[8] ואם כן, פסול להעיד אף לבעל חורגתו. יד רמ"ה.

^[9] כתב בתוס' הרא"ש, שאין כאן מחלוקת בין סורא לפומבדיתא, אלא שבסורא פסקו כן הלכה בעובדה שבאה לפניהם, וכן בפומבדיתא. אבל המאירי מביא פירוש אחר, עיי"ש. ובחמרא וחיי.

^[10] כתב היד רמ"ה, קושית הגמרא לא היתה למה נשנתה שתי פעמים, שהרי כמה קרובים נשנו המשנתינו שתי פעמים (כלל ו טבלהב), אלא, משום שהמקשן שבר שהמשנה בהשמיעה "בעל אמו" לא באה ללמדינו ש"בעל אמו" פסול, משום שכבר השמיענו דין "בעל כאשתו": "בעל אחותו" "בעל אחות אביו" "בעל אחות אמו". אלא, העיקר מה שהמשנה באה לחדש הוא: "בנו", ולכן מקשה: "בנו היינו אחיו".

^[11] מכאן הביאו הראשונים הוכחה למה שמבואר (כלל י טבלה ד), שכל הקרובים מחמת אישות, בניהם וחתינהן פסולים רק אם הם קרובים ישירים לבעל העדות, ולא קרובי קרובים. (עיין לקמן הערה ט"ז)

^[12] היד רמ"ה מפרש: שאין בהן דיבוק אלא הנחה בעלמא. והמאירי מפרש: אין בו הרכבה מזגית אלא הרכבה שכנית. ועיין ב"תורת חיים".

^[13] אשה כהנת אינה אסורה בכלל להיטמאות למתים, ולכן מה שאמר עולא "ולא מיטמאה" - צריך ביאור. רש"י מפרש: שלא גרסינן ליה, או שגירסא זו היא "לאו דוקא", ומשום שאמר "לא מטמא", לכן אמר "לא מיטמאה". או: אינה מצווה להתעסק בקבורתו, וביתר ביאור מבואר במסכת בבא מציעא (יח א), שהטעם שהתורה ציוותה לכהן להיטמא לשבעת קרוביו, כדי שיתעסק בקבורתם, ולא ימנע משום האיסור ליטמא למתים. ולכן, כשרצו לומר שאינה מצווה להתעסק בקבורתו, אמרו בלשון "אינה מטמאה". וביבמות (כט ב) מבאר: אף מי שאינו אסור להיטמאות למתים - כגון ישראלים - אסור לו להיטמאות בשעת הרגל, והארוסה בכלל איסור זה, ואילו היתה אשתו ממש, היתה חייבת להיטמא אף בשעת הרגל.

^[14] וכן לגבי אנינות הנלמד מטומאה. יד רמ"ה.

^[15] כתב ה"פלפלא חריפתא", קירוב הדעת אינו "סיבה" וטעם למה שפסלה התורה קרובים לעדות, והראיה, שהם פסולים גם לחובה [ועיין לעיל הערה ב], אלא הגדרת "צורת" הקירבה. ובכך מתורץ קושית המנחת חינוך (מצוה תקפט). וכתב הרמב"ם (פי"ג מהל' עדות), שהארוס פסול רק לה ולא לקרוביה, כגון: אביה ואחיה. ומבארו בחידושי הר"ן, כיון שמסקנת הגמרא היא משום קירוב הדעת, לכן סובר שהקירוב הוא רק אליה ולא לקרוביה. ורבינו דוד [מרבותיו של הר"ן] חולק, וסובר שהארוס פסול לכל קרוביה.

^[16] כשנדקדק, נמצא שרבי יוסי חולק על משנתינו גם ב"בעל אחות אמו הוא ובנו וחתנו", כיון שבנו וחתנו של בעל אחות אמו הם בעצם בן וחתן גיסו. והקשו רש"י והראשונים, אם כן, איך מוקמינן רבי חייא כרבי יוסי, הלא רבי חייא מונה את "בעל אחות אמו" ותולדותיו לאחד משמונה אבות שלהם תולדות, ואילו רבי יוסי סובר שתולדות בעל אחות אמו כשרים, שהם בני גיסו. הרי"ף מתרץ, שמה שאמרו בעל אחות אמו ותולדותיו, היינו בני וחתני אחות אמו, והם אכן פסולים בגלל קירבתם לאחות אשתי [בעל כאשתו] והם אלי כבני אחות, ואני אליהם כאחי אמם, ואותם מנה רבי חייא. ואילו מה שרבי יוסי מכשיר בני וחתני גיסי, מדובר בבניו מאשה אחרת שאינה אחות אשתי והם קרובים של קרובים. רש"י [ובעל המאור] מקשים על תירוץ זה. וסוברים (מבואר בכלל י טבלה ד, ובהערה יא) שקרובים דקרובים אינם פסולים. ואיך יתכן שרבי יהודה [והמשנה] פוסלם? ולכן מתרץ רש"י [ברש"י נכתב בשתי נוסחאות, ומסתבר שהתכוונו לדבר אחד], שעל מה שנאמר במשנה, בעל אחות אשתו ובנו וחתנו, חולקים רבי יוסי ורבי חייא, וסוברים שאכן "בנו" פסול, ומה שאמר רבי יוסי "גיסו לבדו" בא למעט רק את "חתנו", [ובהמשך יבואר הטעם לחלק בין בנו לחתנו] ואילו "חורגו לבדו" בא למעט גם בנו וגם חתנו שהם אינם פסולים. וכתבו התוס' ועוד ראשונים, הטעם לחלק בין "בנו" ל"חתנו", הוא: בנו הוא בן אחות אשתו והוא כבן אחותי, בגלל בעל כאשתו, אבל חתנו שנתקרב על ידי נישואין, קירבתם רחוקה יותר, ואף שבעל כאשתו, מכל מקום הוי פעמיים "בעל כאשתו", וסובר רבי יוסי שאין אומרים "תרי בעל כאשתו". ויש לסברא זו מסקנות הילכתיות, היות שההלכה כרבי יוסי. ועיין לעיל (הערה טו) בשם המאירי למה בחורגו הקילו אפילו בחד בעל כאשתו, והכשירו אף את הבן, לכל הדעות.

גוילי [גוילים] של עורות. בעו מיניה [שאלו ממנו] שאלה זו: מהו שיעיד אדם באשת חורגו (בנו החורג)?

בסורא אמרי [אמרו] שפתר בדרך זו: בעל כאשתו, וכיון שהוא בעל אמו של אותו בן הרי הוא כאביו, ואשת חורגו היא איפוא ככלתו.

בפומבדיתא אמרי [אמרו] בלשון אחרת: אשה כבעלה, ואשת בנו החורג דינה כבנו החורג עצמו. שאמר רב הונא אמר רב, מניין שהאשה כבעלה? דכתיב [שכן נאמר]: "ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דדתך הוא" (ויקרא יח, יד), והלא אשת דודו הוא ואינה דודתו (אחות אביו)! מכלל הדברים אתה למד כי אשה נידונה כבעלה.

א שנינו במשנה כי בין הפסולים נמצאים בעל אמו הוא ובנו וחתנו. ותוהים: בנו של בעל אמו היינו [הרי זה] אחיו והרי כבר נאמר שאחיו פסול!

אמר ר' ירמיה: לא נצרכה אלא לאחי האח כלומר, מדובר בבן בעל אמו מאם אחרת, שאין ביניהם קשר קירבת בשר כלל ובכל זאת נחשב הוא כקרוב.

מסופר: רב חסדא אכשר [הכשיר] עדות באחי האח. אמרו ליה [לו]: וכי לא שמיע לך הא [שמעת הלכה זו] שאמר ר' ירמיה שאחי האח פסול? אמר להו [להם]: לא שמיע לי [שמעתי זאת], כלומר, נתכוון לומר לא סבירא לי [אין אני סבור כן], שלאמיתו של דבר שמע את ההלכה, אלא שלא קיבל דרך פירוש זו.

ומקשים: אי הכי [אם כך] חוזרת הקושיה ששאלנו מתחילה, הרי בן בעל אמו הנזכר שם היינו [הרי זה] אחיו! ומשיבים: תנא [שנה] אחיו סתם שהוא מן האב, וקתני [ושנה] גם כן אחיו מן האם.

אמר רב חסדא: אבי חתן ואבי כלה הקרובים זה לזה על ידי נישואי ילדיהם מעידין זה על זה, ולא דמו להדדי [ואינם נחשבים זה לזה] אלא כי אכלא לדנא [כמגופה שעל גבי חבית] שאינה חלק ממנה אלא סמוכה לה בלבד.

אמר רבה בר בר חנה: מעיד אדם לאשתו ארוסה לפי שקודם הנישואין אינו נחשב עדיין לקרוב לה. אמר רבינא: לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא כשמעיד לאפוקי מינה [להוציא ממנה ממון], שאז מקבלים עדותו משום שאינו קרוב. אבל בעדות שיש בה לעיולי [להכניס] לה ממון — לא מהימן [אינו נאמן], שהרי סופו לשאתה והוא יהנה מן הממון, ונמצא שהוא נוגע בדבר.

את השיטה הזו דוחים: ולא היא, לא שנא לאפוקי ולא שנא לעיולי [אינו שונה להוציא ואינו שונה להכניס] — לא מהימן [אינו נאמן], כי

מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה סבור להתיר עדות בארוס? — משום מה שאמר ר' חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא: אשתו ארוסה (שעדיין לא נשאה) לא אונן (מתאבל עליה) כשמתה ולא מטמא לה לטפל בקבורתה אם הוא כהן, וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו. אם מתה — אינו יורשה, אם מת הוא — הרי היא גובה כתובתה אם כתב לה מן האירוסין, שהוא כשאר שטר התחייבות שנותן, ואין ביניהם קשר אחר.

ואולם מכאן אין ראיה, שכן התם [שם], לענין טומאה וכדומה, בשאלה אם היא "שארו" תלה רחמנא [תלתה התורה] את הדין, ואכתי לאו [ועדיין אינה] שארו היא, שכל עוד לא נישאו אינה קרויה "שאר בשרו". אבל הכא [כאן] לגבי עדות משום איקרובי דעתא [קירוב הדעת] הוא שנפסל, והא איקרבא דעתיה לגבה [והרי התקרבה דעתו אליה] משום שהם מאורסים.

ב שנינו במשנה שבנו חורגו הוא לבדו שפסול להעיד לו. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: חורגו לבדו. ר' יוסי אומר: גיסו. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: גיסו לבדו ולא קרוביו, ר' יהודה אומר: חורגו.

ומבררים: מאי קאמר [מה אמר] בברייתות אלה וכיצד יש להבין את המחלוקת? אילימא הכי קאמר [אם תאמר שכך אמר]: חורגו לבדו, והוא הדין לגיסו שהוא לבדו פסול ולא בנו וחתנו. ובברייתא האחרת אתא [בא] ר' יוסי למימר [לומר] כי גיסו לבדו, והוא הדין לחורגו. אלא אם כן מתניתין דקתני [משנתנו ששנינו] גיסו הוא ובנו וחתנו, מני [כשיטת מי היא]? לא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת ר' יוסי, שהרי כפי שהסברנו שניהם מסכימים שגם החורג וגם הגיס רק הם לבדם פסולים!

ואלא יש לדחות ולפרש כי הכי קאמר [כך אמר במשנה]: חורגו לבדו, אבל גיסו — הוא ובנו וחתנו אסורים. ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר] כי אין הדבר כן אלא רק גיסו לבדו, אבל חורגו — הוא ובנו וחתנו אסורים.

ולשיטה זו משנתנו היא כדעת ר' יהודה. ושואלים: ואלא הא דתני [זו ששנה] ר' חייא שלהלכה יש לגבי קירבה שמונה אבות מיני קירבה, שהן עשרים וארבעה (בכל אחד גם בנו וחתנו), כמאן [כשיטת מי]? לא כשיטת ר' יוסי ולא כשיטת ר' יהודה.

אלא עלינו לדחות מה שאמרנו ולומר כי הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין ברייתות אלה: חורגו לבדו, אבל גיסו — הוא ובנו וחתנו, ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר] שאף גיסו לבדו, וכל שכן חורגו. ולפי זה מתניתין [משנתנו] כשיטת ר' יהודה, והברייתא ששנה ר' חייא כשיטת ר' יוסי היא.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כשיטת ר' יוסי. ואחר שפסק שמואל הלכה כן, חשבו שהיא מכוונת לפסוק כדברי ר' יוסי במשנה, שתהא הלכה כמשנה ראשונה שרק קרובים הראויים ליורשו פסולים.

מסופר: ההיא מתנתא דהוי חתימי עלה תרי גיסי [שטר מתנה אחד שהיו חתומים עליו שני גיסים]. סבר רב יוסף לאכשורה [להכשירה] על סמך מה שאמר רב יהודה אמר שמואל שהלכה כשיטת ר' יוסי, שהרי הגיס אינו יורש את גיסו.

אמר ליה [לו] אביי: ממאי [ממה, מנין] מסיק אתה שהכוונה לדברי ר' יוסי דמתניתין [של משנתנו], דמכשר [שהוא מכשיר] בגיסו? דילמא [שמא] נתכוון לשיטת ר' יוסי של הברייתא, דפסיל [שפוסל] בגיסו (אף כי מתיר את חתן גיסו)?

ודחה רב יוסף ואמר: לא סלקא [אין זה יכול לעלות] על דעתך. שאמר שמואל: כגון אנא [אני] ופנחס אחי פסולים להעיד, והאם אין כוונתו לומר שהם פסולים דהוינן אחי וגיסי [שאנו אחים וגיסים], שנשאו שני האחים הללו שתי אחיות, אבל גיסי דעלמא [גיסים בכלל] — שפיר דמי [יפה הדבר] ומותרים להעיד זה לזה.

והקשה אביי: ודילמא [ושמא] כגון אנא [אני] ופנחס, משום שהוא גיסו קאמר [אמר] ולא נתכוון לומר שהם פסולים בתורת אחים.

כיון שערער אביי את הוכחתו זו של רב יוסף אמר רב יוסף ליה [לו] למחזיק בשטר: אם כן שהעדים החתומים על השטר פסולים הם זיל קניה [לך קנה אותה], את המתנה, על ידי עדי מסירה שראו כשנמסר בידך שטר זה, ונסמוך על שיטת ר' אלעזר, שאומר שהעדים העיקריים בשטר אינם העדים החתומים בו גופו אלא העדים שראו שמסרו אותו ועדים שבשטר רק לתיקון ולחיזוק נעשו, ואינם עיקר תוקף השטר.

הקשה לו אביי: והאמר [והרי אמר] ר' אבא: מודה ר' אלעזר בשטר המזויף מתוכו כגון שחתמו בו עדים פסולים שהוא פסול גם כשיש עדי מסירה, כי אז פוגמים אותם עדים את עצם מהימנותו של השטר. אמר ליה [לו] רב יוסף למקבל המתנה: זיל [לך], לא שבקי [הניחו] לי דאותביניה [שאתן אותה], את המתנה, לך.

ג שנינו במשנה שר' יהודה אומר שאפילו אם מתה בתו ויש לבעלה בנים ממנה הרי הבעל נחשב, בשל הבנים, כקרוב לו לענין עדות. אמר ר' תנחום אמר ר' טבלא אמר ר' ברונא אמר רב: הלכה כשיטת ר' יהודה. ואילו רבא אמר בשם רב נחמן: אין הלכה כשיטת ר' יהודה. וכן אמר רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן: אין הלכה כשיטת ר' יהודה.

איכא דמתני לה להא [יש ששונים אותה, את השמועה הזו] שאמר רבה בר בר חנה, אהא [על דבר זה] ששנינו: את זו דרש ר' יוסי הגלילי, נאמר: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז, ט), וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו? ואם כן מה עניינו של "אשר יהיה בימים ההם"? אלא הכוונה: זה שהיה קרוב על ידי נישואין ונתרחק, שעכשיו בימים ההם שהוא בא אליו יכול הוא להיות נידון בפניו, ולא קודם לכן.

ועל כך אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כשיטת ר' יוסי הגלילי. כלומר, אותו תוכן הלכתי (שקרוב שנתרחק כשר) נאמר בשעתו בהקשר אחר.

מסופר: בני חמוה [בני חמיו] של מר עוקבא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

scrolls of parchment. They asked of him there: What is the halakha as to whether a man can testify with regard to the wife of his stepson?

Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

The Gemara relates: The sons of the father-in-law of Mar Ukva

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב איקלע למיזבן גוילי בעי מיניה מהו שיעיד אדם לאשת חורגו א"ל בסורא אמרי בעל כאשתו. בפומבדי' אמרי אשה כבעלה כלומר עדותו פסולה. מנא לך דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא מיכן שהאשה כבעלה. רב נפק למתרי משכון לר' חייא רבה עבר בחד אתר ואשכח ר' יוחנן יתיב מקשי תנינן חורגו לבדו אשת חורגו מהו בעל חורגתו מהו אשה כבעלה הבעל כאשה. וקמת אשת חורגו כחורגו. והבעל כאשה. רב חסדא בעי משה שיהא כשר באשת פנחס:

חורגו כבר בארנו במשנה שאע"פ שאינו פסול לבניו ולחתניו לאשתו מיהא פסול שהאשה כבעלה או שהבעל כאשתו ושתי לשונות האמורים כאן שזה אמר בעל כאשתו וזה אמר אשה כבעלה אין ביניהן מחלוקת כלל אלא מצד הלשון שיש גורסין בעל כאשתו אמרינן אשה כבעלה לא אמרינן כלומר בעל כאשתו ואין מעיד לבעל חורגתו שהרי הוא כחורגתו אבל מעיד הוא באשת חורגו שאינה לו כבעל ובפומבדיתא אמרו בהיפך שאשה כבעלה ואינו מעיד באשת חורגו אבל אין בעל כאשתו ומעיד לבעל חורגתו ולמדו מן התורה שאשה כבעלה והוא הדין לבעל כאשתו וי"א שהאשה כבעלה וכן הדין שהרי קנינו היא וכגופו דמיא אבל בעל אינו קנוי לה אלא שמדברי סופרים עשאוהו גם כן כאשתו ובתלמוד המערב השוו בהן את המדות ונוסח דבריהם רבא עבר בחד אתר אשכח ר' יוחנן יתיב ומקשי תנינן חורגו לבדו אשת חורגו מהו בעל חורגתו מהו אשה כבעלה ובעל כאשתו וכל שביארנו באשת חורגו בדיני ממונות אלא בנכסים שאין לבעל רשות בהם שאם בנכסי מלוג הרי יש בהם זכות לבעל וכן נשי כל הקרובים לא הוצרכו לשאול בהם כלום לענין דיני ממונות שמאחר שבניהם פסולים לו והוא להם הרי הם ראויים לירש ונמצא פיסולם מחמת עצמם ובעלי קרובות אשתו שאדם כשר בהם אע"פ שאפשר שיש בהם זכות לאותן הקרובות ומהן לבעליהן כגון שעבוד כתובה שמא ימות הוא בחייה ואותן הקרובות יורשות אותן ומהן לבעליהן כתבו הגאונים שאין פוסלין בכך אחר שאין הזכות מבורר שמא תמות היא בחייו ואף אם ימות הוא בחייה שמא יש שם נכסים אחרים ויש מי שחוכך מיהא בנכסים המיוחדין בתוך השטר כגון ששעבד שדה בפרט והעדות על אותו שדה וראוי להחמיץ בכל כיוצא בזה את הדין:

אחי האח כבר בארנו במשנה שכשרים הם זה לזה כיצד רחל שנשאת ליעקב והוליד ממנה יוסף וחנה נשאת לאלקנה והוליד ממנה שמואל מתה חנה ומת אלקנה ונשאת חנה ליעקב והוליד ממנה רחבעם שנמצא רחבעם פסול ליוסף ופסול לשמואל הרי מ"מ יוסף ושמואל כשרים זה לזה:

אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה שכל שאני פסול מחמת אישות מעיד אני לשאר קרוביו כמו שביארנו ואין זו הרכבה טבעית אלא הרכבה שכנית כמגופת החבית לחבית:

אשתו ארוסה אע"פ שאם מתה אינו יורשה אינו מעיד עליה שכבר נתקרבו הדיעות ונפסל להעיד לה בין לחוב בין לזכות כשאר הקרובים אלא שמ"מ מעיד הוא לקרוביה וכן כתבו גדולי המחברים מ"מ אם היתה אשת כהן לא אונן ליאסר באכילת קדשים ביומו ולא מיטמא לה וכן היא אינה נאסרת באנינותו בקדשים שהיא אוכלת בבית אביה ולא מיטמאה לו ר"ל שאינה מצווה בכך שאם מתורת רשות הרי לא הוזהרו כהנות בטומאה ונשואה מיהא מצווית בכך שמצוה להטמא בקרובים ואע"פ שגדולי המחברים כתבו שכדרך שאינה מוזהרת שלא ליטמא כך אינה מצווית ליטמא לקרובים עד שלדבריהם לאו דווקא נקט הכא בארוסה לא מיטמא לו דהוא הדין לנשואה כמוה היא תימה היא אלא וודאי בארוסה דווקא ופירשו שאינה מצווית בכך או שמא לא מטמאה לו פירושו ברגל שהכל חייבין לטהר את עצמם מתה אינו יורשה ואם מת הוא גובה כתובתה ודוקא בעיקר כתובה ובדכתב לה וכמו שהארכנו בענין זה בראשון של מציעא:

כבר ביארנו במשנה שגיסו בכלל פסולי עדות הוא ובניו וחתניו ולמדנו ממנה שלא סוף דבר בבעלי אחיות שנפסלו זה לזה אלא אף בעל ראשונה לבעל שניה כגון בעלה של דינה לבעלה של רחל וודאי כך הדין בחתנו של ראובן לבעל דינה דמה לי בעל אחות חמי מה לי בעל אחות חמותי שכל קורבא שמצד אישות אע"פ שקורבא זו שמצד אישות משני צדדין היא הואיל ויש ראשון מצד אחד נפסלו ולא הוכשרו אלא בעלי שניות כמו שכתבנו וזהו דעת גדולי הפוסקים והמחברים ומ"מ יש לשאול בה שהרי אמרו כאן בשמו של ר' יוסי גיסו לבדו ונפסקה הלכה כמוהו ומ"מ הם השיבו שלא אמר גיסו לבדו אלא להוציא בניו שמאשה אחרת ואע"פ שבשאר הקורבות שמצד אישות כן כמו שכתבנו באחי האח תפש הענין בגיסו והוא הדין לשאר ולשון תלמוד המערב מעיד כן שם אמרו גיסו אית תנאי תני יש לו בנים וחתנים ואית תנאי תני אין לו בנים וחתנים מאן דמר יש לו בנים וחתנים מאותה אשה מאן דמר אין לו בנים וחתנים מאשה אחרת ומ"מ גדולי הרבנים פירשו שלא אמר ר' יוסי גיסו לבדו למעט את הבן אלא למעט את החתן שהרי בן גיסו נכלל הוא בבעל אחות אמו ומ"מ הוא ממעט את חתנו אף מאותה אשה והטעם חד בעל כאשתו אמרינן תרי לא אא"כ בבעלי אחיות או בעלי אמה ובתה ונמצא לדעתם שאין הלכה כסתם משנתנו בגיסו אלא חתנו כשר ונמצאו כל בעלי קרובות כשרים חוץ מבעלי אחיות או בעלי אמה ובתה ונמצא בעלה של רחל לבעלה של דינה או חתן ראובן לבעל דינה כשרים זה לזה ועיקר הדברים כדעת ראשון וכמו שכתבנו במשנתנו:

גדולי המפרשים הפריזו על מדותיהם לומר שזה שאמרו גיסו לבדו ולא בניו וחתניו לא בא אלא למעט בנים וחתנים שמאשה אחרת כדברי גדולי הפוסקים אלא שהוסיפו עליהם לומר שכל האחרים יש להם פסול בנים וחתנים אף מאשה אחרת חוץ מאחי האח שאין להם שום שיכות בנחלה אבל כל האחרים יש בהם צד נחלה ופירשו כל הסוגיא על דעת זו:

ומפני שיוצא לנו מדבריהם חדוש גדול לענין הוראה אני רואה לכתוב תורף פירושם שבהלכה זו כדי שנדון לפי מה שתראה הראיות חזקות או חלושות או הפירוש מקובל או רחוק מן הדעת ובחן ענין המאמר ואל תשא פני איש וזהו תורף פירושם אלו הם הקרובים אחיו ובנו וחתנו שיש כאן שני בראשון אחי אביו ובנו וחתנו שיש כאן שני בשני וכל אלו נוחלין ומנחילין ובין בבניהם ובין בחתניהם יש צד ירושה והלכך נוגעין בעדותן הם ואחי אמו פסול להעיד הוא ובנו וחתנו ואע"פ שאין נוחלין הואיל ומנחילין ואפילו בנים מאשה אחרת שאם ימותו הם יירשם אחי אמו ומאחי אמו יפלו לאמו ובעל אחותו פסול להעיד לו שהבעל כאשתו והרי הוא ראשון בראשון הואיל ואותו בעל אחותו נחלו אע"פ שאינו מנחילו ובנו וחתנו אפילו מאשה אחרת שהרי יש כאן שיכות נחלה שאם ימות תירשנו אחותו ומאחותו לבעלה ומבעל אחותו לכל בניו ובעל אחות אביו הוא ובנו וחתנו ואפילו מאשה אחרת שכלם נקראים בני דודו וכמו שאמרו ביבמות פרק כיצד כ"א ב' אשת אחי האב מן האב ערוה אשת אחי האב מן האם שניה וגזרו על אשת אחי האם מן האב משום אשת אחי האב מן האם ואמרו שם טעמא מאי כלהו דודי קרי להו דדודי בדודי מיחלפי הכא נמי כל מי שישמע שקורא אותו דודו לא יבין אם הוא בעל אחות אמו או אחי אמו או אפילו אחי אביו הלכך פוסלין לבניו ולחתניו וחתניו פסולים משום בעל כאשתו או משום גזירה דחתנים לאחי האם ובעל אמו בגמרא מפרש מפני מה שנה בנו הואיל והוצרך לשנות בנו שנה בעל אמו או שמא משום חורגו שרצה לשנות לבדו שנה בבעל אמו הוא בבנו וחתנו וזה שלא הקשה בגמרא חתנו היינו בעל אחותו מפני שמשום בנו לא שנה הוא אמו דהיינו אחיו ומשום חתנו נמי דהיינו בעל אחותו אלא שהקשה מבנו והוא הדין לאחרים ומ"מ תירצוה לאחי האח ר"ל בנים שמאשה אחרת ואע"פ שאין לומר בהם דודו קרו להו שבעל אמו אינו מוחלף באביו ושיכות נחלה אין בה כלל אעפ"כ נפסלו משום קורבת אחיו מן האם שנוחלין זה את זה וחתנו גם כן פסול להעיד לו אע"פ שאין שם צד נחלה שהרי אחים מן האם לא נוחלין ולא מנחילין משום בעל אחותו אבל חתנו מאחות האח כשר שאין זה קרוי בעל אחותו ורב חסדא ורב ירמיה לא נחלקו אלא באחי האח אבל בבעל אחות האח מודים הם או שמא ר' ירמיה פסל בבעל אחות האח משום בעל כאשתו ורב חסדא שהכשיר באחי האח סובר שלא הועילה בהם כלום קורבת אחיו הואיל ואין לומר בהם טעם דודי בדודי שבעל אמו אינו מתחלף באביו הלכך כשרים לו וחמיו הוא ובנו וחתנו ואין לומר מה בא חמיו להשמיענו שלא הייתי דן שלא לומר בעל כאשתו אלא בשאר הבא מכחו כגון בעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו שכל אלו הבעלים משום שאר הבאים מאליהם הוא אבל חמיו כל הפסלות אינו בא אלא מצד אשתו ואשתו שאר הבא מחמת קדושין הוא ובשביל כך הוא שונה חמיו ובנו וחתנו שיש בהם צד ירושה שהוא נוחל את חמיו מפני אשתו אע"פ שאינו מנחילו ואפילו בנים מאשה אחרת שהרי אחי אשתו הם מהאב ונוחלין זה את זה וא"ת הרי שמענו במשנתנו בבעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו שאר הבא מחמת הקידושין שכמו שבעל אחותו פסול לאחי אשתו כך אחי אשתו לבעל אחותו ואין פסולו אלא משום קידושי אשתו וכן כלם אפשר שזה התנא לא סדר המשנה בהפוך שאם כן לא ישנה בעל אחותו שהרי מחתן בעל אמו שמענוהו ולא בעל אחות אמו שמבנו של גיסו שמענוהו וכן הרבה אלא מילי מילי קתני ומפרש את שיש בהם צד ירושה כל שיש בהם חשש גזרה וגיסו הוא ובנו וחתנו אפילו מאשה אחרת שהבעל כאשתו והיא דעתה מתקרבה לגבי אחותה לפי ששתיהן יורשות זו את זו ובניהן יורשין אמותיהן וגם לאותן בנים שמאשה אחרת מתקרבת דעתה להם שהרי יורשים אותם אחיותיהם וכיון שפסולים אצלה פסולים אצלו שהבעל כאשתו ואף לרב חסדא שהכשיר באחי האח של בעל אמו פוסל באחי האח של גיסו משום דודי בדודי מיחליף ואפילו בשני קידושין ועד עכשו לא שמענו במשנה בעל כאשתו אלא בשאר דחד קדושין כגון חמיו ועכשו בא ולימדנו אף בשני קדושין אמר ר' יוסי זו משנת ר' עקיבא וכו' בא להכשיר גיסו ובעל אחות אמו ובעל אחותו שאין בהם שיכות נחלה ובברייתא אמר הוא בעצמו גיסו לבדו ולא בא למעט אלא בנים מאשה אחרת שלא נאמר אחי האח פסולין בה אבל בנו וחתנו מאותה אשה שזהו בעל אחות אמו מודה ר' יוסי שלא נחלק אלא בגיסו אבל בבעל אחות אמו מודה ר' יוסי שהרי ר' חייא שהוא מונה שמנה אבות שהם כ"ד עם בניהם וחתניהם כר' יוסי הוא סובר כמו שנאמר בגמרא והרי אין כאן שמנה אבוה אלא בבעל אחות אמו אלמא שיש בגיסו בנים וחתנים אף לר' יוסי וכדברי גדולי הפוסקים זהו תורף דבריהם ואתה תבחר ואם עלינו אתה סומך תפוש לשון ראשון וכמו שסדרנו הכל במשנה:

אחי אשתו לא הוזכר במשנה והטעם שלא הוצרך לו כלל שאם מצד עצמו הינו בעל אחותו אם משום בנו הינו בעל אחות אביו אם משום חתנו לסתם משנתנו שפוסל בחתן גיסו וכשיטת גדולי הפוסקים הרי הוא בעל חתן גיסו על הדרך שהיה ר' יוחנן קורא לר' שמעון בן לקיש גיסו על שהיה בעל אחותו ומ"מ לשטת גדולי הרבנים אין פסול בחתנו אבל שאר השנויים כלם הוצרכו או משום עצמו או משום בנו או משום חתנו חוץ מבעל אמו ובנו וחתנו ומתוך כך שאל עליו בגמרא כמו שביארנו הכל במשנה:

מי שהחתים שטרו בעדים פסולים אע"פ שמסרו בעדים כשרים לא עשה כלום שאע"פ שאמרו עידי מסירה כרתי דווקא בשאינו מזוייף מתוכו ושמא תאמר מה אתה צריך לכך והלה לא אמרו עידי מסירה כרתי אלא בגיטין אבל לא בשאר שטרות וא"כ אין לדבריך מקום אלא לגיטי נשים ומה ענינה בכאן ולא עוד אלא שגדולי הפוסקים הביאוה בכאן לענין מתנה תדע שאין הפסק מוחלט בזה כל כך אלא שיש פוסקים אותה אף בשטרות ואף לדעת הפוסק שאינו כן אלא בגיטין י"מ בה בגיטין ושאר שטרות הדומים לו והם אותם שגוף המעשה נעשה בשטר והיא היא עיקר הקנייה כגון שטר מתנה ולא בא למעט אלא שטר מכר וכיוצא בה שאין גוף המעשה נעשה בה ואינה אלא לראייה בעלמא:

האוהב והשונא כבר ביארנו שכשרים הם לעדות ומ"מ לדין פסולים ולא עוד אלא אפילו שני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה אסור להם לישב בדין זה עם זה:

זה שכתבנו בקרוב ונתרחק שהוא כשר דוקא שמסירת העדות והעדות הכל היה אחר שנתרחק אבל אם נמסר לו העדות בשעת הפסול אע"פ שנתרחק בשעת העדות פסול ואין צריך לומר ברחוק בשעת מסירת העדות שנתקרב בשעת העדות מעתה היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פסול וכן פקח ונתחרש פתח ונסתמא שפוי ונשתטה אבל אם לא היה חתנו בשעת מסירת העדות ונעשה חתנו ומתה בתו בשעה מסירת העדות כשר כללו של דבר כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר אע"פ שנפסל בין מסירה לעדות וכל שתחלתו או סופו בפסלות פסול ומעתה צוואת שכיב מרע שיצאה בבית דין ועידיה קרובים למיתנא ורחוקים לבניו פסולה שהרי בשעת מסירת העדות פסולים היו למצווה ומ"מ מקצת גאוני הראשונים הכשירוה הואיל ואף בשעת מסירת העדות היו כשרים לזוכים לקצת רבותי ראיתי שאף הפוסל לא פסל אלא בשנעשה כן דרך טעות שהיה חושב שכשרים הם אחר שהם רחוקים לבניו אבל אם נתברר שיודע היה בפיסולם אלא שכיון לצוות לפני קרובו שלא לפרסם את ענינו לזרים שלא להשביע את בניו כשרים ומדין דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי והרי הענין דומה למה שפסקנו בפרק חזקת הבתים בשכיב מרע דאמר אל תגלו מתנה זו עד לאחר מותו שאין בה משום מתנה טמירתא ואף הם ספרו לנו שמנהג קבוע היה בנרבונה להכשיר קרובם בצואת שכיב מרע מפני שאדם רוצה לעשות כן בצנעה:

התבאר בבתרא בפרק מי שמת שמי שהיה יודע עדות לחבירו עד שלא נפסל בעבירה ואח"כ נפסל בעבירה שאפילו יצא עדותו בחתימת שטר אינו מעיד על כתב ידו ואף אם נתקיימה עכשיו אין דנין בה אא"כ נתקיימה חתימתו שבשטר זה בבית דין קודם שנעשה גזלן אבל אם נפסל מחמת קורבא כגון שנעשה חתנו הוא אינו נאמן על כתב ידו אבל אחרים מקיימין אותה עכשיו ודנין על פי אותה עדות שהפסול מחמת קורבא אין חוששין שמא זייף אבל הפסול בעבירה חשוד לזייף ושמא משנעשה גזלן חתם לקצת גדולי הדורות ראיתי שכל שבאו לדין והביא האחד עד שנמצא קרוב או פסול ונגמר הדין לפסול את העדות ואח"כ נתרחק ובא להוציאו עכשיו לדין שאינו נאמן שכל אדם עשוי להחזיק את דבריו והרי הוא כעין נוגע בדבר:

בתלמוד המערב התבאר שאם כתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה אם נתערבו המתנות ר"ל שלא בירר מה שנותן לזה ומה שנותן לזה השטר פסול אף לרחוק וכבר הארכתי בענין זה בבתרא פרק נוחלין:

רב איקלע למיזבן גוילי אמרו ליה מהו שיעיד אדם באשת חרגו כי תנן חורגו לבדו הני מילי למעוטי בנו וחתנו למימרא דכשרין להעיד אבל אשת חרגו כחרגו מיהו כיון דלענין אסהודי איהו קא מיירי לא שייך למעוטי אשתו לאכשורה דבין כך ובין כך אשתו לאו בת עדות הוא אבל לענין אסהודי לדילה מיבעיא לן מי אמרינן כי היכי דלדיליה פסיל לאתתיה נמי פסיל או דילמא לדיליה הוא דפסיל לאיתתיה לא אמר להו בסורא אמרי הבעל כאשתו דכל היכא דאשתו קרובה איהו נמי קרוב ונפקא מינה דבעל חורגתו פסול בפום בדיתא אמרי האשה כבעלה. ונפקא מינה דפסול לאשת חורגו. וכי קאמרינן דבעל כאשתו ואשה כבעלה הני מילי למיפסלינהו לדידהו אבל למיפסל אחריני מחמתייהו לא דאם כן אחי האח ליפסלו כדבעינן למימר קמן:

פיסקא בעל אמו ותני עלה הן ובניהן וחתניהן ומקשינן בנו היינו אחיו ופריק ר' ירמיה לא צריכא לבנו מאשה אחרת דלאו אחיו דידיה הוא אלא דהוה ליה אחי אחיו מאמו ודוקא דהוה ליה להאי בעל ברא מהאי איתתא ואיהו הוא דמשוי להו לאינך תרי אחי דידי' דלהוו קרובין זה לזה אבל היכא דלית ליה להאי בעל ברא מהאי איתתא אפי' לר' ירמיה כשרין זה לזה דלאו אחי האח נינהו. רב חסדא אכשר באחי האח אמרי ליה והאמר ר' ירמיה לא נצרכה לאחי האח אלמא קרובין הן אמר להו לא סבירא לי אמרו ליה אי הכי היינו אחיו אמר להו תנא אחיו באחיו מאביו ותנא בנו של בעל אמו לאשמועינן אחיו מאמו וקי"ל כרב חסדא. ושמע מינה דהני בנים וחתנים דתני גבי הני קרובים כולהו דהויא קורבא דידהו מחמת אישות דלא פסלינן להו אלא בבנים וחתנים דהוו להו מהנך נשי גופייהו דאתיא קורבא מחמתייהו אבל בבנים וחתנים דהוו להו מאיתתא אחריתי כשרים. והכי נמי מסתברא דאי ס"ד אפי' בנים וחתנים דאית להו מאיתתא אחריתי פסולין א"כ אחי האח ליפסלו אלא לאו ש"מ כדאמרינן. ואי קשיא לך מאי שנא דקא קשיא ליה גבי בעל אמו ותו לא גבי אחיו נמי תיקשי ליה בנו היינו אחי אביו לא תיקשי לך דכי קא מבעיא ליה גבי בעל אמו משום דפשיטא ליה דלא איצטריכא ליה אלא משום סירכא דבנו דאי משום סירכא דגופיה פשיטא דהא אשמועינן ברישא דמתניתין טובא דבעל כאשתו גבי בעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו וכיון דאיתברר דכי איצטריך ליה משום סירכא דבנו קא קשיא לן בנו היינו אחיו אבל גבי אחיו ליכא לאקשויי הכי דכי איצטריך ליה אחיו משום סירכא דגופיה איצטריך ליה דהא אכתי לא אשמעינן קורבא אחריתי מיקמי הכי ואע"ג דהא אשמועינן בתר הכי אחי אביו הא ברירנא דלא זו אף זו קתני:

אמר רב חסדא אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה ואין אומרים הואיל ונתקרבו הבנים זה לזה נתקרבו גם האבות לא דמו להדדי אלא כי עוכלא לדנא שאין דומין זה לזה אלא בכיסוי החבית לחבית שאין בהן דיבוק אלא הנחה בעלמא ואינו מגופו של כלי:

אמר רבה בר רב הונא מעיד אדם לאשתו ארוסה אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקי מינה ממונא דלאו קרוב הוא אבל לעיולי לא מהימן דנהי נמי דלאו קרוב הוא נוגע בעדות היא ואסיקנא לא היא לא שנא לאפוקי ולא שנא לעיולי לא מהימן דמאי דעתיך דסבירא לך דלא מיפסיל משום קורבא משום דילפת מאנינות וטומאה וירושה כדאמר רב חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן לה אם מתה [אינו נאסר] בקדשים דאונן אסור בקדשים דכתיב הן היום הקריבו וגו' ולא מיטמא לה אינו מצווה להיטמא לה כדכתיב לה יטמא לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו אע"ג דנשים לא הוזהרו על הטומאה דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן איצטריך לאשמועינן שאינה מחוייבת להתעסק בו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה ובשנים אוחזין מוקים בדכתב לה הא לא דמי עדות לא לאנינות וטומאה ולא לירושה דהתם גבי טומאה וירושה בשארו תלה רחמנא כדכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו ואמרינן שארו זו אשתו וגבי ירושה כתיב ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה ומוקמינן ליה ביש נוחלין בירושת הבעל וה"ה לענין אנינות דילפינן מטומאה וכיון דתלה רחמנא בשארו משמע לשון קירוב בשר והיינו לאחר נישואין שדבקו זה בזה והיו לבשר אחד וארוסה לאו שארו היא אבל הכא לענין עדות משום קורבא הוא דמיפסלא והא איקרבא לה:

פיסקא חורגו לבדו. תנו רבנן חורגו לבדו רבי יוסי אומר גיסו ותניא אידך גיסו לבדו רבי יהודה אומר חורגו ואמרינן מאי קאמר אילימא הכי קאמר חורגו לבדו אבל בנו וחתנו לא וכ"ש גיסו דקאתי מחמת תרי קורבי דאישות דבנו וחתנו כשרין ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו אבל חורגו הוא ובנו וחתנו ואידך תנא דקתני גיסו לבדו הכי קאמר גיסו לבדו אבל חורגו הוא ובנו וחתנו ורבי יוסי היא רבי יהודה אומר חורגו לבדו וכ"ש גיסו דכ"ע מיהת גיסו לבדו אלא מתניתין דקתני גיסו הוא ובנו וחתנו מני לא רבי יהודה ולא ר' יוסי ואלא הכי קאמר חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו כדפרישית לטעמא דתנא דידן ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו אבל חורגו הוא ובנו וחתנו דהא לא קאתי אלא מחמת חד אישות ואידך תנא דתני גיסו לבדו למעוטי חורגו קאתי ור' יוסי היא ורבי יהודה אומר חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ומתני' רבי יהודה היא אלא הא דתני ר' חייא ח' אבות על כרחיך תרי אית ליה לר' חייא דמכשר בבניהן וחתניהן ומני לא רבי יהודה ולא רבי יוסי דהא לתרווייהו חד בלחוד הוא דפסול לבדו ופשו להו תשעה דאית להו בנים וחתנים אלא ה"ק חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו כדפרישית במתני' ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו והוא הדין לחרגו ומאי גיסו דקאמר רבי יוסי אף גיסו והיינו דקתני באידך ברייתא גיסו לבדו והוא הדין לחורגו ור' יוסי היא ר' יהודה אומר חרגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ומתני' רבי יהודה היא וברייתא דר' חייא כר' יוסי דאמר גיסו וחרגו לבדן ופשו להו תמניא אבות דאית להו בנים וחתנים. ואיכא דמקשו הכא היכי מצינן למימר דבן גיסו לרבי חייא כשר והא קתני שמונה אבות ובעל אחות אמו חד מינייהו וכיון דבעל אחות אמו פסול לי ואעפ"י שאינו ראוי לירשני כ"ש אנא דחזינא למירתי' דפסלינא לדיליה והיינו בן גיסו אלמא בן גיסו לרבי יוסי פסול. ופשטי לה דאע"ג דאמרינן דבעל אחות אמו פסול לו ואיהו נמי פסול לבעל אחות אמו דהוה ליה בן אחות אשתו אבל בן גיסו מאשה אחרת כשר דליתיה בכלל בעל אחות אמו. ומייתו לה ראיה מגמרא דבני מערבא דתני התם גיסו אית תנא תני יש לו בנים וחתנים ואית תנא תני אין לו בנים וחתנים אלא גיסו לבדו מאן דמר יש לו בנים וחתנים מאחות אשתו ומאן דמר אין לו בנים וחתנים אלא כשרין הן בבנים וחתנים שיש לו שלא מאחות אשתו אלא מאשה אחרת. והאי תירוצא לא דייק גבן חדא דמאן לימא לן דהנך תנאי דפליגי בגיסו בגמרא דבני מערבא דתרווייהו אליבא דר"י דברייתא פליגי ודילמא תרווייהו אליבא דת"ק דמתני' פליגי וכי תימא אי הכי קשיא רבי יוסי אדר' יוסי דקא מני בעל אחות אמו וסבירא ליה דגיסו לבדו איכא (דאמרי) [למימר] דכי קאמר ר' יוסי גיסו לבדו לאו למעוטי בנו קאתי אלא למעוטי חתנו דכשר ואשמועינן דכל שנים שאינן קרובין זה לזה כלל אלא נשותיהן קרובות זו לזו אינן פסולין אלא אם היו נשואין שתי אחיות אבל אם היו נשותיהן רחוקות יתר מכאן כגון אחד נשוי רחל ואחד נשוי דינה אעפ"י שבעל רחל פסול לדינה דהוה ליה בעל אחות אמה הרי הוא כשר לבעלה דקסבר ר' יוסי דלאו בכל דוכתא אמרינן הבעל כאשתו ועדיין הדבר צריך הכרע. אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי:

אמר ליה אביי ממאי דכי אמר שמואל כר' יוסי דמתני' קאמר דמכשר בגיסי דתנן אמר ר' יוסי זו משנת רבי עקיבא זו ולא סבירא ליה אבל משנה הראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי לו לירשו לאפוקי גיסו דאינו ראוי לו ליורשו דכשר כדפרישית ודילמא כרבי יוסי דברייתא דפסיל בגיסי ומכשר בבנו וחתנו דקתני רבי יוסי אומר גיסו לבדו אלמא גיסו מיהת פסול. אמר ליה רב יוסף לא ס"ד דאמר שמואל כגון אנא ופינחס אחי דהוינן גיסי פסילינן מאי לאו כגון אנא ופינחס דאחי וגיסי אבל שאר גיסי דעלמא דלית להו קורבא אחריתי שפיר דמי ודחינן ודילמא כגון אנא ופינחס משום גיסי קאמר ופירושא דגיסו קאתי לאשמועינן והדר ביה רב יוסף מיהא ואמר ליה למקבל מתנה זיל קנייה בעידי מסירה כלומר זיל אייתי סהדי אחריני דמסריה לשטר מתנה ניהלך באפייהו וקנית לה בהכי דסבר לה כמ"ד במס' גיטין אפי' לא חתמו בו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם הכא נמי לא גרע האי שטרא מהיכא דלית ביה עדים כלל דקני לה לזכותא דשטרא בעידי מסירה. ואקשי ליה אביי וכי האי גונא מי מהני ביה עידי מסירה והאמר רבי אבא ומודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו כלומר שעידי חתימה פסולין שהוא פסול אמר ליה זיל לא שבקו לי דאיתיב נהלך. וקי"ל כרבי יוסי דברייתא דפסיל בגיסו ומכשר בבנו וחתנו דהא הדר ביה רב יוסף לגביה דאביי ועבד בה מעשה. נקיטינן השתא מהא שמעתתא דשני בשני פסול ואין צריך לומר שני בראשון וכ"ש ראשון בראשון אבל שלישי בראשון כשר. וקי"ל דבעל כאשתו ואשה כבעלה וכל היכי דאיהי פסולה בעלה נמי פסול וכל היכא דבעל פסול אשתו נמי פסולה. כתב ר"ח ז"ל גבי בעל אחותו ובעל אחות אביו שאין הבנים והחתנים פסולין אלא בזמן שהן בני אחותו ובני אחות אביו אבל בנים מאשה אחרת כשרין הן:

פיסקא רבי יהודה אומר אפי' מתה בתו ויש לו בנים הימנה הרי זה קרוב ולית הלכתא כרבי יהודה דאמר רבה אמר רב נחמן אין הלכה כרבי יהודה וכן אמר רבה בר בר חנה אין הלכה כרבי יהודה והוה ליה רב יחיד לגבי רבים ואין הלכה כרב ועוד דקי"ל כרבי יוסי הגלילי דמכשר בקרוב ונתרחק דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי הגלילי והכי אסיקנא במעשה דמר עוקבא דאמרינן בני חמוה דמר עוקבא קרובין ונתרחקו הוו אתו לקמיה לדינא אמר להו פסילנא לכו לדינא אינהו סבור משום קורבא קאמר להו מאי דעתיך כר' יהודה דפסיל בקרוב ונתרחק אנן מייתינן איגרתא ממערבא דלית הילכתא כרבי יהודה אמר להו פשיטא דלית הילכתא כר' יהודה ואנא לאו משום קורבא פסילנא לכו דאטו בקבא דקירא אידבקי בכו כלומר נדבקתי בכם בקב של שעוה שאיני יכול להפרד ולהתרחק מכם אלא כי אמינא לכו הכי משום דגיסיתו בי ולא צייתיתו דינא:

בד"ה גיסו לבדו כו' ומדמסקינן דהלכה כרבי יוסי דגיסו לבדו למעוטי חתנו יש לדקדק כל שכן שנים כו' עכ"ל מדבריהם נראה דכן יש לדקדק ב' נשואים ב' בנות אחיות כו' היינו לרבי יוסי אבל לתנא דמתניתין דפוסל פוסל נמי בב' הנשואין ב' בנות אחיות או אחים והיינו משוה כיון דתנא דמתניתין פוסל בתרי בעל כאשתו מסתמא אין לחלק בין ראשון לשני ובין שני לשני כיון דזה פסול כמו זה בקרובים בזה יש ליישב מ"ש הטור בשם הרי"ף דפוסל אפילו נשואים ב' בנות אחין עכ"ל ותמה עליו הב"י דאף על גב דפסל הרי"ף בחתן גיסו כו' דהוי ראשון בשני ואמרינן תרי בעל כאשתו אבל לא לשני בשני וכן דעת הרמב"ם כו' עכ"ל דהא כיון דהרי"ף לא פסק כרבי יוסי אלא בבנו שיש לגיסו מאשה אחרת אבל בבנו וחתנו מאחות אשתו פוסל כתנא דמתני' מסתמא אית לן למימר דפוסל נמי שני בשני בתרי בעל כאשתו כיון דזה פסול כמו זה בקרובים כנראה מדברי התוס' דלית לן להכשיר נשואים ב' בנות אחיות אלא לר"י דוקא ואף שהרמב"ם חילק בזה בין ראשון בשני לשני בשני מ"מ כיון שהרי"ף סתם דבריו לית לן לפלוגי בינייהו וכמ"ש התוס' ודו"ק:

גמ' מהו שיעיד באשת חורגו כו'. נ"ב וזה לשון הירושלמי אשת חורגו מהו. בעל חורגתו מהו. אשה כבעלה ובעל כאשתו. וקמת אשת חורגו כחורגו והבעל כאשה:

רש"י בד"ה אבי חתן. ראובן לשמעון הס"ד:

בד"ה גיסו לבדו כו' דהוה ליה בן גיסו ופסול הוא לו כצ"ל:

בא"ד אבל משום קורבא דבן גיסו לא מיפסל ונפקא מיניה דחתן גיסו כשר להעיד לו כצ"ל והס"ד וכל זה נמחק. ונ"ב כל זה נ"ל טעות גמור:

בד"ה זהו נוסח אחר בפירוש ונראה גיסו לבדו ורבי יוסי פליג אמתניתין בחדא דקתני מתניתין גיסו ובנו וחתנו כשרים לגיסו דאבעל אחות אמו כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה מאי גיסו צ"ל ומאי גיסו כו'. נ"ב זה שייך נמי על הא דלעיל ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו והוא הדין לחורגו וקל להבין:

בד"ה ברייתא רבי יוסי כו' ועוד אי מאשה כו' אחי האם מיבעיא כצ"ל והם"ד:

בד"ה במזויף מתוכו כו' פסול דבמאי הד"א:

גמרא בעדי מסירה כר' אלעזר. כצ"ל בל"י וכן לקמן ובתוס':

שם א"ל זיל לא שבקו לי כו'. כה"ג בב"מ (כט ב) ובגיטין (מז):

רש"י ד"ה באשת חורגו. בהשפטה (כצ"ל) כו' לפי שהבנים ראוים לירש כו'. לכאורה הרי חורגו ג"כ ראוי לירש את אשתו וצ"ל דמיירי בשכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך כו' כדאיתא ר"פ הכותב. ובלא"ה צ"ל כן משום פירות דאכיל חורגו ועי' ברמ"א סי' ל"ג ס"ג:

רש"י ד"ה בעל כאשתו. והרי הוא כו'. כצ"ל והב"ת ואשה כבעלה נ"ל למחוק:

רש"י ד"ה אבי חתן. ול"א בשביל בנו שנתקרב (שמעון כו'. כצ"ל) ולמחוק תיבת ראובן שבינתים וכן בנ"י ליתא:

בגמרא אר"י לא נצרכה אלא לאחי האח: ולפ"ז האי ובנו דקתני במתניתן לא איירי אלא בשיש לאמו בנים מבעלה זה דאל"כ לא הוי אחי האח אבל לפי אוקימתא דרב חסדא איירי גם באין לה בנים:

ברש"י ד"ה ואין מטמא לה. ול"ד דנשים דכהונה לא כא הוזהרו על הטומאה: עיין ביבמות (דף כ"ט) דפי' רש"י וגם התוס' דדוקא הוא וברגל איירי דמוזהר לטהר עצמו. וע' מש"כ בספרי ע"ל ובישוב פסקי הרמב"ם שם:

בענין תרי אישות
עיין ברש"י (ד"ה גיסו) דבן גיסו פסול להעיד, וכ"כ התוס' (בד"ה גיסו), אבל חתן גיסו כשר להעיד. והוסיפו התוס' שאם חתן גיסו כשר דהוי ראשון בשני עם תרי אישות, כש"כ דשני בשני ע"י תרי אישות כשר. אמנם הרי"ף והרמב"ם חולקים על התוס', דכתב הרי"ף דאף חתן גיסו מאחות אשתו פסול, וכן כתב הרמב"ם (פי"ג מהל' עדות ה"ט). ועיין ברמב"ם (שם ה"ז) דשני בשני ע"י תרי אישות כשר וכדעת התוס', אלא שהרמב"ם והרי"ף פסלו ראשון בשני בתרי אישות וזהו חתן גיסו דלא כרש"י ותוס' דס"ל דחתן גיסו כשר. ויל"ע בביאור שיטת הרמב"ם שמחלק בין שני בשני בתרי אישות דכשר ואילו ראשון בשני עם תרי אישות פסול.
ונראה לומר דהדין דבעל כאשתו ואשה כבעלה היינו רק כשהפסול של האשה הוא פסול עצמאי בתורת קרוב, אבל עם הפסול אינו פסול עצמאי באופן ישיר אזי לא חל דין אשה כבעלה. והנה במשנה איתא שפסלו בניהם וחתניהם, ולא מנו את כל הקרובים הפסולים, ונראה דנכללו במשנה ב' מיני פסול, דראשון בראשון וראשון בשני השנויים במשנה להדיא הויין פסולין בפנ"ע שחלין באופן ישיר, ואילו בניהם וחתניהם אינן נפסלים מחמת שהן שני בשני ובתורת פסול עצמאי בפנ"ע דשני בשני, אלא הן נפסלין מחמת שהן בנים של מי שהוא פסול בעצמו. והא דנקט במשנה בניהם וחתניהם אין זה סימן בעלמא והתנא קיצר בלשונו, אלא דחל חלות דין פסול בפנ"ע של בנים - שאם האב פסול אזי גם הבן פסול. אבל הפסול דהוי פסול עצמאי בתורת עצמו היינו רק ראשון בראשון וראשון בשני. ונראה דהביאור בזה הוא דעפ"י זה חלין דיני קורבה בירושה, דרק ראשון בראשון וראשון בשני יורשים בתורת עצמם בירושה ישירה, ואילו שאר יורשים זוכים בירושה מדין משמוש נחלה. דהא בפרשת ירושה כתיב אב ובן ובת ואח ואחי אב. ונראה דרק אלו הם יורשים בפני עצמן באופן ישיר²³⁷. ולפי"ז י"ל דזוהי המחלוקת בין משנת רבי עקיבא למשנה ראשונה אם דוקא דרגות אלו המנויים בפרשת ירושה הם פסולים בתורת עצמן או דכל הראוי לירש בפועל פסול. ונראה דמה שמנו במשנת ר"ע רק פסולי ראשון בראשון וראשון בשני ולא הזכירו שני בשני היינו משום דשני בשני אינו יורש בתורת עצמו אלא רק בתורת משמוש נחלה, ולכן גם פסולו אינו פסול בתורת עצמו אלא דפסול מחמת שהוא בן של מי שהוא פסול, וממילא ג"כ הוא פסול, והוא חלות דין פסול בפני עצמו.
ולפי חילוק זה דשני בשני הוי פסול מחמת אביו דוקא ולא מחמת עצמו משא"כ ראשון בשני הוי פסול מחמת עצמו, יש לבאר שיטת הרמב"ם בעינן תרי אישות. דאם הפסול הוא מחמת אביו אזי אין לפסול בזה את אשתו דרק כשהוא פסול באופן עצמאי ובתורת עצמו אזי י"ל דאשה כבעלה. אבל היכא שהפסול הוא מחמת בניהם כגון שני בשני דנפסל מכיון שהוא בנו של פסול הרי סוכ"ס האשה אינה בן הפסול ולכן אין לפוסלה. ואפילו אי נימא דע"י בעל כאשתו ואשתו כגופו נעשית שאר בשר דהיינו דנימא דהיא נחשבת כשני בשני מ"מ שני בשני אינו עצם הפוסל אלא הפוסל הוא מחמת דהוי בנו של ראשון, והיא אינה בנו של ראשון. וי"ל דמשום כך הרמב"ם סובר דתרי אישות פוסל בראשון בשני, דראשון בשני הוי חלות פסול בתורת עצמו ולכן אף הנשים פסולים. משא"כ בשני בשני דאינו קורבה ישירה הנשים אינם פסולים. וזה שהרמב"ם פסל שני בשני עם חד בעל כאשתו אין זה משום שני בשני ובעל כאשתו, אלא משום דבציור זה הוי חתנו של ראשון בשני, דהוי פסול חתנו של אחות אמו, ופסול משום חתניהם ולא משום שני בשני עם בעל כאשתו. ובזה מבואר דברי הרמב"ם דסובר דאשה כבעלה רק נאמר בפסול עצמי ולא בפסול שחל מחמת אביו, ולכן לא שייך למיפסל בתרי אישות בשני בשני.
ועיין בבעל המאור (דף ו: - ז. בדפי הרי"ף ד"ה ואם תשאל) וז"ל וכל חתניהן דתנן במתני' לבד מגיסו כולהו בחד קדושי מקרב להו הלכך בן גיסו פסול הוא לו דהא מקרב ליה בחד קדושי והיינו דתני בעל אחות אמו, אבל חתן גיסו כיון דלא מקרב ליה אלא בתרי קדושי ומש"ה מכשר ליה ר' יוסי, וא"ת א"ה גיסו נמי דהא בתרי קדושי מקרב ליה וכיון שכן אפי' הוא גופיה ליתכשר, יש לומר דכיון דבעל כאשתו מהאי קרא דדותך היא קא הויא ליה ילפינן מיניה כל דדמו ליה מה התם ערוה דחשבינן לה כאילו היא אחות אביו, אף כל שבנקבה ערוה עשו בעלה כמוה ובזכר עשו את אשתו כמוהו, והיינו תרתי לישני דסורא ודפומבדיתא חד לישנא בעל כאשתו שלא יעיד אדם בבעל חורגו וחדא לישנא אשה כבעלה שלא יעיד אדם באשת חורגו, וכן מפורש בירושלמי בהלין תרין לישני דסורא ודפומבדיתא בעובדא דר' ירמיה דנפיק למזבן משכון לר' חייא רבא עבר בחד אתר אשכח ר' יוחנן יתיב ומקשי תנינן חורגו לבדו אשת חורגו מה היא בעל חורגתו מה הוא אשה כבעלה ובעל כאשתו מכאן למדנו ששתי לשונות הללו דסורא ודפומבדיתא לא נאמרו אלא לענין שלא יעיד אדם לא בבעל חורגו ולא באשת חורגו דאע"ג דבתרי קידושי מקרב לה כיון דבמקום ערוה קיימא שהרי בת אשתו ערוה היא לו אמרי' בה אשה כבעלה והויא לה אשת חורגו כאילו היא בת אשתו והוא דור שני לו והוה ליה ראשון בשני ופסול, וה"ה לבעל חורגו וה"ה לגיסו כיון דקאי במקום ערוה שהרי אחות אשתו ערוה היא לו אמרי' בה בעל כאשתו אף על גב דמקרב לה בתרי קדושי, אבל אינך דלא קיימי במקום ערוה אי מקרבי בחד קדושי כגון חתניהם דתנינן במתני' בשמונה אבות פסולין וה"ה שלא יעיד אדם בנשותיהן של הקרובים המנויים במשנתנו הן ובניהם דבחד קדושי מקרב להו ואי מקרבי בתרי קדושי כגון חתן גיסו כשרין דכיון דלא קאי במקום ערוה לא אמרי' בה בעל כאשתו דלא דמי למאי דגלי ביה קרא דודתך היא והיינו טעמיה דר' יוסי עכ"ל. ונראה דהבעה"מ סובר דחתן גיסו כשר (כשיטת רש"י ותוס'), אך הבעה"מ מחלק דבאופן שיש איסור ערוה נפסל גם בתרי קידושין ואילו כשאין איסור ערוה אינו נפסל בתרי קידושין. ונראה לבאר דהבעה"מ סובר דכשיש חלות שם ערוה הבעל נחשב קרוב לערוה באופן ישיר דהבעל הוי שאר בשר ונפסל מחמת פסולו ולא רק מחמת אשתו ולכן נפסל אף בתרי קידושין, דהבעל הוי קרוב באופן ישיר מדין שאר בשר. משא"כ בפסולים שאינן ערוה דהבעל נפסל רק מכח אשתו, דדין בעל כאשתו פוסלו, וחד פוסל אמרינן תרי פוסלין לא אמרינן.
ועיין ברמב"ן במלחמות ה' (דף ו: ד"ה ועוד אם תשאל וכו') שהקשה על הבעה"מ וז"ל ואיני רואה דבריו של בעל המאור בפירוקא שאמר דכל שבנקבה ערוה עשו בעלה כמוה ובזכר עשו אשתו כמוהו, שהרי שנינו חורגו לבדו, והרי הוא מעיד לבת בנה ובת בתה שהם עליו ערוה, ואין צ"ל לבעליהן וכן בן בנה ובן בתה מעיד לו ובנקבה ערוה וא"צ לומר שהוא כשר לנשותיהן והכל שנראה לי באישות שאין אשה כבעלה מה"ת אלא בקרובי עצמו דהיינו בחד קדושין כענין שכתוב דודתך היא וכל קורבה שהאשה בה כבעלה הבעל בה כאשתו, הלכך אחיו ואחי אביו ואחי אמו יש להם נשים כשם ששנינו לאחותו ואחות אביו ואחות אמו בעלים דתניא בזכרים ונקט מילתיה וה"ה לנקבות ויותר מפורש בתורה אשה כבעלה מבעל כאשתו וכשם שיש לבנותיהם בעלים כך יש לבניהם נשים, וכן אחותו ואחות אביו ואחות אמו יש להן כלות כשיש להם חתנים ולפיכך שאלו בגמ' באשת חורגו ואלו בשאר הקרובים השנויים במשנתינו לכולן נשנו קדושין ולא כדברי רבינו שלמה שאמר משום דיש להן בנים ואלו כולן שיטה אחת הן בעל כאשתו ואשה כבעלה מסמך הכתוב דודתך היא אבל בשני קדושין מתורת משה רבינו לא למדנו מדבריהם למדנו וכו' עכ"ל. הרמב"ן הקשה דאם נפסל כל היכא שיש כאן איסור ערוה א"כ יהא פסול אף לבת חורגו ובעלה, דאסור מה"ת משום בת בנה ובת בתה. וי"ל דהבעה"מ סובר שכלל זה נאמר רק בקורבה שע"י דרגות, דבדרגות נפסל מדין שאר בשר אזי י"ל דבערוה גם הבעל נפסל מדין שאר בשר. משא"כ בקורבה דדורות דהפסול אינו חל מדין שאר בשר אלא מדין בני בנים כבנים לא שייך הך כלל שבמקום ערוה נפסל. משא"כ הרמב"ן סובר שאין לחלק בין בעל כאשתו דדרגות ובעל כאשתו דדורות.
אשתו ארוסה
כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' עדות הי"ד) וז"ל אשתו ארוסה אע"פ שעדיין לא נגמרה האישות הרי היא לו כנשואה לענין עדות בד"א בארוסתו עצמה שאינו מעיד לה, אבל אם העיד לקרובי ארוסתו כגון בעל אחותה או בנה או בתה וכיוצא בהן אין פוסלין אותן עד שישאנה עכ"ל. ונראה מדברי הרמב"ם דדין דבעל כאשתו ואשה כבעלה שנעשה שאר בשר לקרובי אשתו חל רק לאחר הנישואין, וקודם הנישואין לא חל דין שאר בשר. אמנם לכאורה אי נימא דדין אשה כבעלה הוי חלות דין פסלות דכל הפסול לאשתו ממילא היא פסולה לבעלה ג"כ א"כ לכאורה אין מקום לחלק בין אירוסין לנישואין דהרי היא אשתו מהאירוסין והוי ליה ליפסל, וצ"ע.²³⁸
חורגו לבדו.
ונראה לבאר אליבא דהרמב"ן הדין דבן חורגו כשר ואינו פסול לבעל סבתו משום דליכא דין בעל כאשתו ואשה כבעלה באבהות, וכדין אבי חמיו. אמנם יל"ע אליבא דהתוס' דס"ל שאבי חמיו פסול דאהרן פסול לאשת פנחס, אמאי כשר בן חורגו, דהרי תרווייהו הויין דין אבהות בדור שלישי, ומ"ש שהסבא פסול לאשת נכדו, ואילו הנכד אינו פסול לאשת זקנו או בעל זקנתו. ונראה דאיתא בקידושין (דף ל.) דחייב אדם ללמד את בן בנו תורה שנא' והודעתם לבניך ולבני בניך. ומבואר דחל חיוב ת"ת על הסבא ללמד את נכדו תורה כמו שחייב ללמד את בנו (ונפסק ברמב"ם פ"א מהל' תלמוד תורה ה"ב). אך להיפך לענין מצות כיבוד לא אמרינן דהסבא שוה לאביו, דהרי חייב אדם לכבד את אביו יותר מזקנו (עיין ברש"י עה"ת בראשית מו:א). ולכאורה הטעם בזה משום דכבוד זקנו הוי בכלל כבוד אביו, דהמחייב לכבד את זקנו הוי כבוד אביו, ואין זקנו מהוה מחייב בפנ"ע לכבדו. ונמצא דבמצוות תלמוד תורה דהאב על הבן הסבא הוי בכלל המצוה משום דבני בנים כבנים, אבל להיפך לא אמרינן כי אבי אביו לא הוי כאביו. ולפי"ז אהרן נפסל לפנחס משום דבני בנים כבנים, והא דפנחס נפסל לאהרן אינו משום דאבי אביו כאביו אלא משום דמכיון דאהרן נפסל לו הריהו ג"כ פסול לאהרן. דאם צד אחד פסול לשני גם השני פסול לראשון. אולם לפי"ז נמצא דאהרן פוסל את פנחס אך פנחס אינו פוסל את אהרן אלא שהוא נפסל מחמת אהרן. ולפי"ז מובן החילוק בין אהרן דפסול לאשת פנחס אך פנחס אינו פסול לאשת אהרן, דאהרן הוא הפוסל ובדין אשה כבעלה נאמר שאם פוסל את הבעל אזי הוא פוסל נמי את אשתו ולכן אהרן פוסל אף את אשת פנחס. ואילו פנחס אינו פוסל אהרן כלל ולכן פנחס כשר לאשת אהרן דזה שפנחס פסול הוי מדין היפוך ולא שייך לומר בזה אשה כבעלה.
גיסו לבדו.
שיטת הרי"ף היא דכל המחלוקת לגבי בן גיסו היינו בן גיסו מאשה אחרת. והקשו עליו (עיין בבעה"מ וברש"י ד"ה ברייתא דר' יוסי) דא"כ היה לגמ' לתלות שאלה זו במחלוקת בין רבי ירמיה ורב חסדא בענין אחי אח. ובביאור דעת הרי"ף י"ל דהך ענין דבן גיסו מאשה אחרת אינו שייך כלל לגבי אחי האח משום דפסול גיסו הוי פסול בפני עצמו ולא רק שפסול מחמת קורבת האחיות. וא"כ ר' יהודה סובר דכיון דגיסו פסול מחמת עצמו א"כ בנו נמי פסול מדין בניהם. ואין זה שייך לאחי האח. ואילו ר' יוסי סובר דאע"פ שגיסו הוי פסול בפנ"ע מ"מ רק מיקרי גיסו בנוגע לאשה זו ולא בנוגע לאשה אחרת ולכן בנו מאשה אחרת לא מיקרי בן גיסו. ונחלקו בגדר גיסו אבל אין זה שייך לאחי האח, ומיושבת קושיית הבעה"מ. ולפי הרי"ף הא דר' יהודה פוסל בבן גיסו ולא בבן חורגו י"ל דהטעם בזה דחלוק דין חורגו מדין גיסו, דחורגו אינו שם פסול בפנ"ע, ולכן בחורגו לא שייך לפסול מחמת בניהם.
גמ'. ההיא מתנתא דהוי חתימי עלה תרי גיסי.
וקס"ד דזה רק אליבא דר' יוסי דמשנה ראשונה. ופרש"י (ד"ה הלכה כרבי יוסי) דלא פסול אלא קרוב הראוי לירש וגיסו אינו ראוי ליורשו. והא דהסיקו דתרי גיסי פסול אזיל לפי משנת ר"ע. אך לפי"ז קשה להרמב"ם שכתב בפיה"מ דכל הראוי ליורשו הוא מדברי משנת רבי עקיבא ולא ממשנה ראשונה. וא"כ זה שהסיקו דתרי גיסי פסול אזיל לפי משנת ר"ע. ואף שאינו ראוי ליורשו, וצ"ע א"כ אמאי נפסלו. וי"ל דאף שאינו ראוי ליורשו היינו לגבי הדין דאורייתא אבל עדיין הוא פסול מדרבנן לפי משנת ר"ע. אבל תרי גיסי כשרים לגמרי למשנה ראשונה דר' יוסי. וקשה דאם פסול תרי גיסי לר"ע הוי מדרבנן אמאי לא נימא הכי ג"כ לדעת ר' יוסי דפסול מדרבנן. ומאי קס"ד דכשרים לגמרי לר' יוסי, ואי ר' יוסי מכשיר למה ר"ע פוסל מדרבנן. וי"ל דהרמב"ם סובר דיש ב' טעמים למה תרי גיסי כשרים מה"ת: א) משום שאינן קרובים, ב) משום שאינן ראויין ליורשו. ובאמת זוהי מחלוקת משנה ראשונה עם משנת רבי עקיבא, דלמשנה ראשונה כשרים מפני שאינם נחשבים קרובים כלל, ואילו לר"ע הם קרובים אך אינן פסולין משום שאינן ראויין ליורשו. וי"ל דרק שייך לפסול מדרבנן אליבא דר"ע דבעצם גיסו הוי קרובו אלא שחסר בקורבה מחמת שאינו ראוי ליורשו ומכיון דחל בו שם קרוב נפסל מדרבנן. משא"כ ר' יוסי סובר דאין הדין תלוי בירושה וגיסו אינו קרוב בכלל, ולכן לא חל בו פסול מדרבנן כמו שלא פסלו רבנן ראשון בשלישי. כי שייך שיחול בו פסול מדרבנן רק על מי שקרוב הוא בעצם אלא שאינו נפסל מה"ת מכיון שאינו יורשו. ולכן לפי הרמב"ם שייך פסול דרבנן דוקא בתרי גיסי למשנת ר"ע ולא למשנה ראשונה.
²³⁷ עיין ברמב"ן עה"ת (במדבר כז:ט) וז"ל קבלו רבותינו (ב"ב קטו.) כי האב יורש את בנו כאשר מת בלא זרע ולא הזכיר הכתוב זה, והטעם כי במשפטי הירושה כל מנחיל נוחל, כי הקורבה שוה וכיון שאמר הכתוב כי הבן יורש את אביו גם האב יורש את הבן עכ"ל.
²³⁸ אך עיין בגמ' (דף כח:) וז"ל התם בשארו תלה רחמנא אכתי לאו שארו היא הכא משום איקרובי דעתא הוא והא איקרבא דעתיה לגביה עכ"ל, ואליבא דהרמב"ם י"ל דבאשתו ארוסתו לא חל חלות דין אשתו כגופו לא לענין שאר בשר ולא לענין משפחה ולא לענין פסלות של קרובותיה לעדות, אלא רק חלות פסול של קירוב דעת של הארוס לארוסתו כמו אוהב וליכא קירוב דעת דהארוס לקרובותיה, ומשו"ה כשר להעיד להו. אך צ"ע דהא קרובי ארוסות כגון אמה בתה ואחותה אסורות לארוס מדין ערוה והיאך נאמר דאין הארוס וארוסתו קרובין מדין שאר בשר, והרי עריות מהוה סימן מובהק לקורבה דשאר בשר וכדכתב הבהע"מ. וי"ל לפי יסודו של הגר"ח זצ"ל (המובא ברשימות שיעורים למס' יבמות עמ' ע', קע, רכ"ט) שהאוסר של עריות דארוסות הוא עצם מעשה הקידושין ולא הקורבה דשאר בשר דחלה רק בנשואה. ואין דין זה שייך להלכות פסולי עדות.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

גוילי. קלפים: באשת חורגו. על נכסי מלוג שלה בהשפטה עם אדם מן השוק ובנשי שאר קרובים לא איבעי להו דכיון דבניהם פסולין לו והוא להם פסול אף לנשים לפי שהבנים ראויין לירש את אמן אבל חורגו דבנו כשר מיבעי' לן באשתו: בעל כאשתו. ואשה כבעלה והרי הוא כאילו חמיה ותנן (דף כז:) חמיו פסול קרוב הוא: אחי האח. בן שיש לבעל אמו מאשה אחרת פסול לו מפני שהוא אחי אחיו: אבי חתן ואבי כלה. בן ראובן שנשא בת שמעון לא נתקרבו ראובן ושמעון בכך וכשרין להעיד זה לזה בכל עדיות ולא אמרינן בשביל בנו שנתקרב ראובן לשמעון נפסל ראובן לשמעון: ולא דמו. ראובן ושמעון להדדי: אלא כי אכלא לדנא. כמגופה שאינה דומה לחבית: לאפוקי מינה. לחוב לה ולזכות לבעל דינה דקרוב לא הוי כל זמן שלא נשאה ומיהו לעיולי לה לא מהימן דאדעתא דידיה קעביד: מאי דעתיך. דלא חשבת ליה קרוב: לא אונן. אם מתה אינו נאסר בקדשים מחמת אנינות: ואין מטמא לה. אם כהן הוא ואית דל''ג אינה מטמאה וכן היא אינה נאסרת באנינות מיתתו בקדשים ואינה מטמאה אינה מצווה להתעסק בו ואיידי דתניא לא אוננת תנא ולא מיטמאת ולאו דווקא דנשים דכהונה לא הוזהרו על הטומאה: גובה כתובתה. בדכתב לה מן האירוסין מוקמינן לה בשנים אוחזין (ב''מ דף יח.) ואהא דקתני לא מטמא לה קא סמכת ואמרת לאו קרוב הוא: התם. גבי טומאה וירושה: בשארו תלה רחמנא. כדכתיב (ויקרא כא) כי אם לשארו הקרוב ואמר מר (יבמות דף כב:) שארו זו אשתו וכן בירושת הבעל לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה מיכן שהבעל יורש את אשתו ביש נוחלין (ב''ב ד' קט:): גיסו. לבדו אבל בנו וחתנו כשרים לגיסו ורבי יוסי פליג אמתני' בתרתי חדא דקתני מתני' בגיסו בן וחתן ופליג נמי אבעל אחות אמו דקתני מתני' דהוה קרוב וכן גם הוא קרוב לו דהוי לו בן גיסו פסול הוא לו משום דאיהו לדידיה בעל אחות אמו אבל משום קורבה דבן גיסו לא מיפסיל ונפקא מינה דחתן גיסו כשר להעיד לו (והוא הדין לגיסו והיינו דקתני בברייתא בתרייתא ר' יהודה אומר חורגו אף חורגו דמודה נמי בגיסו ואתא ר' יוסי למימר גיסו לבדו והוא הדין לחורגו) זה''ו נוס''ח אח''ר בפי' ונראה גיסו לבדו ורבי יוסי פליג אמתניתין בחדא דקתני מתני' גיסו ובנו וחתנו (כשרים לגיסו) דאבעל אחות אמו דקתני מתניתין דהוי קרוב וכן גם הוא קרוב לו דהוי ליה בן גיסו לא פליג רבי יוסי עלה ומודה הוא דבן גיסו פסול לו משום דאיהו לדידיה בעל אחות אמו אבל משום קורבה דבן גיסו לא מפסיל ונפקא מינה דחתן גיסו כשר וכו': מאי גיסו דקאמר רבי יוסי אף גיסו. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: הכי גרסינן אלא הכי קאמר חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו אבל חורגו הוא ובנו וחתנו: אלא הא דתני רבי חייא כו' לא רבי יהודה ולא ר' יוסי. דלר' יהודה ט' אבות הוויין במתני' בר מחורגו וכן לר' יוסי תשעה הווין: אלא חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ואתא ר' יוסי למימר גיסו לבדו וכל שכן חורגו: ומתני' רבי יהודה. דקתני בן וחתן בגיסו: ברייתא ר' יוסי. אפיק גיסו וחורגו הוי ח' אבות ובנים וחתנים ואית דמוקמי להאי בן גיסו דקא מכשר ר' יוסי בבן שיש לו לגיסו מאשה אחרת כי היכי דלא לפלוג ר' יוסי אבעל אחות אמו ולא מיתוקמ' שפיר דכל בניהם דמתני' מאותה אשה קאמר ועוד אי מאשה אחרת מכשיר ר' יוסי מכלל דתנא דידן מאשה אחרת נמי פסול משום קרוב מחמת קרוב תיקשי לרב חסדא דאכשר באחי האח דהשתא בן גיסו פסול משום אחי בן אחות אשתו אחי האח מיבעיא: הלכה כר' יוסי. קס''ד כר' יוסי דמתני' דלא פסול אלא קרוב הראוי לירש וגיסו אינו ראוי ליורשו: דפסיל בגיסו. דקתני גיסו לבדו: לא ס''ד. דהא בהדיא פריש שמואל לפסולא דגיסו כגון אנא ופנחס שהיה אחיו וגיסו מכלל דגיסו דעלמא כשרין: משום גיסו. ושמואל פירושא דגיסו אתא לאשמעי': א''ל. למקבל מתנה: זיל קנייה בעדי מסירה. אם יש לך עדים אחרים שמסר לך שטר זה בפניהם הביאם ויעידו ותהיה שלך דסבר כרבי אלעזר דאמרי' במסכת גיטין (ד' נ:) אפי' לא חתמו בו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם: במזויף מתוכו. שחתמו בו עדים פסולים שהוא פסול דבמאי קני ליה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא:

גיסו לבדו וכ''ש חורגו. אינם שוים דחורגו לבדו למעוטי בנו וחתנו וגיסו לבדו לא למעוטי בנו דהא ברייתא ר' יוסי היא אלמא חשיב בעל אחות אמו והיינו בן גיסו ולא אתא למעוטי אלא חתנו כדפי' הקונטרס ומדמסקי' דהלכה כר' יוסי דגיסו לבדו למעוטי חתנו יש לדקדק כ''ש שנים הנשואים שתי בנות אחיות או בנות שני אחים דכשרים: והא מודו רבי אלעזר במזויף מתוכו. מדמהדר ליה אביי הכי משמע דס''ל כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי אלמא קסבר אביי כתב לאחד ומסר לאחר זה שמסר לו קנה דהכי א''ר אלעזר בסוף מי שהיה נשוי (כתובות דף צד: ושם) ותימה הא אביי הוא דאמר בפ''ק דב''מ (דף יג. ושם) עדיו בחתומיו זכין לו וי''ל דההיא דכתב לאחר מיירי בב' שטרות היוצאים ביום אחד שזמנם שוה דכיון דלא מוכח מתוך השטר איזה קדם לא שייך למימר עדיו בחתומיו זכין לו ואזלינן בתר מסירה אבל היכא דמתוך השטר מוכח איזהו קדם עדיו בחתומיו זכין לו ואפילו נמסר לבסוף:

סנהדרין כח ע"ב