סנהדרין כז ע"ב

דף כז - ב

בפני גנב [בפעם אחרת, דבר אחר], קתא דבורטיא, בית יד של רומח.

אמר ליה רב אבא בר יעקב לבר חמא: מאי דעתיך, מה הנך סובר? לכאורה, כרבי מאיר, הסובר שהחשוד לדיני ממונות חשוד לדיני נפשות, ולכן הבאת עדים לפסול את עד הרציחה. ^[14] אבל הלא כאשר חולקים רבי מאיר ורבי יוסי, הלכה כרבי יוסי. ורבי יוסי הא אמר, הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות. והוא עד כשר להעיד עליך דיני נפשות.

אמר ליה רב פפי לרבי אבא בר יעקב: הני מילי, כלל זה אמור, רק היכא דלא סתם לן תנא, שלא נשנית סתם משנה כרבי מאיר. ואילו הכא סתם לן תנא כרבי מאיר.

ושאל אותו רב אבא: ממאי מאיזה משנה למדת כן, אילימא את תאמר, מהא דתנן ששנינו במשנתנו במסכת נדה:

"כל הראוי לדון דיני נפשות - ראוי לדון דיני ממונות והנך רוצה לפרשה: כל מי שאינו חשוד לעבירה לדון דיני נפשות אינו חשוד לדיני ממונות, והנך רוצה לדייק:

מני משנתו של מי היא, אילימא רבי יוסי היא, אי אפשר לומר כן, דהא איכא הרי יש עד זומם דממון ששיקר בעדות ממון. שרבי יוסי סובר דכשר לדיני נפשות, ופסול לדיני ממונות, ואינו סובר ש"כל הכשר לנפשות כשר לממונות".

אלא הוכרחת לומר, האם לאו רבי מאיר היא שאמר החשוד לממון חשוד לנפשות, לכן - לדעתו - אין מי שכשר לנפשות שפסול לממון.

ומשנה זו היא שסתמה דבריה כרבי מאיר.

על כך יש להקשות -

ממאי? מנין לך שכוונת המשנה היא לחשודין ועבריינים, וכרבי מאיר, דילמא הרי יתכן לפרשה בפסולי יוחסין קאי. ופירוש המשנה הוא: כל האנשים המיוחסים [חברי הסנהדרין הדנין דיני נפשות צריכין להיות מנוקין מפסולי יוחסין - כגון גרים וממזרים כשם שצריכין להיות מנוקין בצדק] שהכשירום לדון דיני נפשות - כשרים לדון דיני ממונות.

ולא רק שיתכן לפרשה כן, אלא מוכרחים לפרשה בפסולי יוחסין.

דאי לא תימא הכי, שאם לא תאמר כן, איך תפרש את הסיפא שלאותה משנה.

דקתני בהמשך המשנה: יש מי שראוי לדון דיני ממונות, ואין הוא ראוי לדון דיני נפשות. ואם כדבריך, שהמשנה מדברת בחשודין, איך תפרשנה? אמאי למה אינו ראוי לדון נפשות, במה נחשד? אם תאמר דאיתזם, שהזימו אותו בדיני נפשות, האם עליו אמרה המשנה שהוא "ראוי לדון דיני ממונות"?! הלא בודאי שפסול, ואפילו רבי יוסי מודה בכך.

אלא, סיפא של המשנה, בהכרח, בפסול יוחסין קאי, היא מדברת בגרים ועבדים, שהם כשרים לדון דיני ממונות ופסולין לדיני נפשות. אם כן, הכא נמי, גם הרישא, בפסול יוחסין, קאי.

ולא זו המשנה שנשנית סתם כרבי מאיר -

אמר רב פפי: אלא, הכא משנה אחרת היא, שקא סתם לן תנא כרבי מאיר.

דתנן ששנינו במשנתנו במסכת ראש השנה [לגבי עדים שמעידין שראו את החדש]: אלו הן הפסולין לעדות: המשחק בקוביא ומלוי בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית והעבדים שדינם כנשים הפסולים לעדות. זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשרה לה כגון עדות ממון ונפשות וקידוש החודש - אף הן העבריינין אין כשרין לה".

מני משנתו של מי היא, אילימא משנתו של רבי יוסי היא, לא יתכן, שהרי והא איכא יש סתירה לכלל זה, שהרי לגבי עדות להעיד בדיני נפשות שאין האשה כשרה לה, והן העבריינין האלו: המשחק בקוביא וכו' כשרין לה לדעת רבי יוסי, שהרי לא נחשדו אלא לדיני ממונות, וכשרין להעיד עדות נפשות.

אלא הוכרחת לומר: האם לאו רבי מאיר היא, הסובר שעבריינין האלו שנחשדו לממונות פסולין לנפשות.

וכיון שסתם משנה נשנית אליבא דרבי מאיר, לכן הלכה כרבי מאיר. והכריע רב פפי לפסול את העד שהעיד שבר חמא רצח את הנפש.

וכשפטרוהו קם בר חמא, נשקיה אכרעיה נשק לרגלי רב פפי על שהפך בזכותו, וקבליה לכרגיה קיבל על עצמו לפטרו ממסי המלך דכולי שניה, לכל ימי חייו.

מתניתין:

ואלו הן הקרובין הפסולים להעיד ולדון: אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, ובעל אמו, וחמיו, וגיסו בעל אחות אשתו.

כל אלו פסולין, הן עצמם ובניהן וחתניהן.

וכן חורגו בן אשתו, פסול. ורק הוא לבדו, ולא בנו וחתנו ^[1].

אמר רבי יוסי: משנה זו, היא משנת רבי עקיבא. ולפיה פסולין כל הקרובין המנויים למעלה.

אבל משנה ראשונה שנשנתה בדורות שקדמו לרבי עקיבא, מנתה רק דודו אחי אביו, ובן דודו בן אחי אביו, וכל הקרובים מצד האב שראוי ליורשו. להוציא קרובי האם, כגון, אחי אמי מותר לו להעיד לי, היות ואינו ראוי לירש אותי. אבל לי אסור להעיד לו כיון שהנני ראוי ליורשו, במקרה ואין לו יורש אחר ^[2].

עתה חוזרת המשנה לדברי התנא קמא - והיא משנת רבי עקיבא.

הקרובים פסולים רק אם היו קרובים בשעת העדות, דהיינו או בשעת ראיית המעשה או בשעת הגדת העדות לפני בית דין, אבל אם נפסקה קירבתם לפני ראיית המעשה, הרי הוא כשר.

היה קרוב כגון חתנו, ונתרחק ומתה או נתגרשה אשתו, שהיא המקשרת את הקירבה, הרי זה כשר. רבי יהודה אומר: אפילו מתה בתו ומחמת כן נפסקה קשרי הקירבה, ויש [גירסא אחרת: אם יש] לו בנים ממנה - הרי זה החתן קרוב, היות ובניו שהם נכדיו, מקשרים את הקירבה.

רבי יהודה מוסיף עוד פסולי עדות, בנוסף על קרוב או פסול, והם -

האוהב והשונא. רעהו האוהבו אהבה עזה, וכן מי ששונאו שנאה גדולה - פסולים.

המשנה מבארת הגדרת אוהב:

אוהב, זה שושבינו [היה נהוג בזמנם שחברו שלח להחתן דורון בימי חופתו ואוכל עמו], ופסול בתקופת ידידותם, דהיינו בימי החופה. ואם אהבתם אינה עזה כל כך, אינו נקרא "אוהב" לדין משנתינו.

וכן הגדרת שונא היא: כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה ^[3] מחמת שנאה. ואם שמאתם לא הגיעה לידי כך, אינו נקרא "שונא" לדין משנתינו.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: לא נחשדו ישראל על כך, להעיד שקר מחמת אהבה ושנאה.

מה שחכמים חולקים אמור רק בעדות, אבל חכמים מודים שהם פסולים לדון. והטעם, עדים מעידים על מה שראו, כאשר ראו, לכן לא נחשדו לשנות עדותם בכוונה. מה שאין כן דיין - תולה בסברא והתרשמות, ומחשבות לבו משתנים מחמת אהבה או שנאה, אפילו שלא ברצונו, בלא כוונת רשע.

גמרא:

מנהני מילי מאיזה מקרא דרשינן שקרובים פסולים לעדות? נאמר בתורה (דברים כ"ד): לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו. ומפסוק זה דרשינן:

דתנו רבנן: לא יומתו אבות על בנים, מה תלמוד לומר? מה באו הקרא ללמדנו, אם בא ללמד, שלא יומתו אבות בעבור עון בנים, ובנים לא יומתו בעון אבות.

הרי כבר נאמר: איש בחטאו יומתו?

אלא בא ללמד דין עדות: לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות - בעדות אבות. ודרשינן "אבות" לשון רבים, שהם שני אחים ^[4], כמו שיבואר.

ומקשינן: ובנים בעון אבות לא מתים?!

והכתיב (שמות לד): פוקד עון אבות על בנים.

ומתרצינן: מה שנאמר התם, שהקב"ה נפרע מבנים עון אבותיהם, מדובר, כשאוחזין מעשה מעשים רעים של אבותיהן בידיהן, ונפרעין מהן על עונותיהן ועל עון אבותיהן. אבל לא שמענו ממקרא זה שנפרעין מהבנים את עון אבותיהן בלבד.

כדתניא: נאמא בתורה בפרשת התוכחה (ויקרא כו): ואף בעוונות אבותם איתם ימקו, ודרשינן "איתם" ^[5] כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ^[6].

ומקשה הברייתא:

אתה אומר כשאוחזין! נענשים על עון אבותם, או, אינו אלא אף כשאין אוחזין?

ומתרצת: כשהוא אומר: איש בחטאו יומתו, ולא נפרעין בעון אבות, הרי חייבים לומר שמה שנאמר: ואף בעונות אבותם אתם ימקו, מדובר, כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן.

ומקשינן: ולא?! האם לא נפרעין מבנים עון אבותיהם?

והכתיב שם בפרשת התוכחה: וכשלו איש באחיו, ודרשינן: איש בעון אחיו, מלמד שבני ישראל כולן ערבים זה בזה, ונענשין איש בעון אחיו.

ומתרצינן: מה שנאמר התם: מדובר באופן שהיה בידם למחות ולא מיחו, לכן נענשים.

סהדי חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דכורעיא אמר רב אחא בר יעקב הא ר' יוסי דאמר הוזם בדיני ממונות כשר בדיני נפשות וקיי"ל ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי. א"ל רב פפי הני מילי היכא דלא סתם לן תנא כר"מ הכא סתם לן תנא כוותיה דתנן בראש השנה [בספ"ק] אלו הן הפסולין המשחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים זה הכלל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה. מני הא אילימא ר' יוסי והא איכא עדות דדיני נפשות שאין האשה כשר' לה ואלו כולן כשרין לה דהא ר' יוסי [אמר] כל מי שפסול מחמת ממון כגון אלו הגזלנין והחמסנין וכיוצא בהן כשר הוא בדיני נפשות אלא לאו משנה זו ר' מאיר דאמר אפילו מי שפסילותו מחמת ממון פסול הוא בכל התורה כולה וזו ששנינו במסכת נדה פרק בא סימן כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות ויש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות. אוקימנא בפסול יוחסין כגון ממזר וגר שכשירין לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות דבעינן ונשאו אתך בדומין לך:

מתני' אלו הן הקרובין אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו כו'. א"ר יוסי זו משנת ר' עקיבא אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו וכל הקרוב לו באותה שעה כו'. מנא הני מילי דת"ר לא יומתו אבות על בנים מה ת"ל אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא מה ת"ל לא יומתו אבות על בנים לא יומתו אבות בעדות בנים ובנים לא יומתו בעדות אבות כגון עשו ויעקב לא יומתו בעדות אליפז וראובן ולא ראובן ואליפז בעדות עשו ויעקב אשכחן עדות אבות לבנים ועדות בנים לאבות וכ"ש יעקב ועשו להדדי שעדותן בטלה.

המשנה הרביעית וענינה לבאר החלק השלישי בענין פסולי עדות שמחמת קורבא ואמר על זה אלו הן הקרובים וכו' צריך שתדע ששלשה מיני קורבא הם קורבא הבאה מצד האב וקורבא הבאה מצד האם וקורבא הבאה מצד אישות ואין פסול מן התורה אלא קורבא שמצד האב שהם הראויים לירש ושאר הפסולין מדברי סופרים ודרך פסול הקורבא הוא על שני פנים או בירידה ועלייה כגון אב אצל בן וכן אצל בן הבן וכן אח אצל בן אח ובהפך או במדרגה שוה כגון אח אצל אחיו ובן אח אצל בן אח וכל כיוצא באלו וענין פיסולם נחלק לשלשה ענפים והם ראשון בראשון ראשון בשני שני בשני ראשון בראשון כשני אחים זה עם זה או האב ובנו ראשון בשני האח עם בן אחיו או הנכד עם זקנו שני בשני בני האחים זה לזה וכל שמכאן ולמטה כגון שלישי בשלישי כגון נכדו של ראובן עם נכדו של שמעון או שלישי בשני כגון נכדו של ראובן עם בנו של שמעון או אפילו שלישי בראשון כגון נכדו של ראובן עם שמעון כולם כשרים וביוצאי ירכו אחר שאב ובנו נקראים ראשון בראשון דור רביעי נקרא שלישי בראשון ונמצא ראובן כשר לאברהם שהוא רביעי לו אבל יעקב הוא אצלו שני בראשון ויש חולקין לפסול בכל יוצא ירך עד סוף כל הדורות ואין הדבר כן וכבר כתבנו דבר זה בבתרא פרק נוחלין והרבה גאונים כתבו ששלישי בראשון כשר מן התורה ופסול מדברי סופרים ולזה הסכימו רבינו האיי ורבינו חושיאל ורבינו חננאל בחבוריהם אלא שגדולי הפוסקים והמחברים כתביה כשיטתנו ואחר שהקדמנו לך שהקורבא מצד האם בכלל פסולי עדות יש לך לידע שהאחים מצד האם אף הם נקראים ראשון בראשון ובניהם שני בשני על הדרך האמור וכן אח ואחותו ראשון בראשון ובניהן שני בשני וכן האב עם בתו או האם עם בנה כולם ראשון בראשון וכן שתי אחיות שהן ראשון בראשון אלו היו בתורת עדות הרי בניהם שני בשני וכן כל המדרגות על הדרך האמור:

ונמצא שהקדמנו דרך כלל דין קורבא שמצד האב ודין קורבא שמצד האם וכבר ייעדנו בענין זה חלק שלישי והוא קורבא שמצד האישות והיא בשני פנים אם שאין שם קורבא באה מצד אישות אלא מצד אחד כגון קורבת יעקב ללאה או של לאה ליעקב אם שקורבת האישות שם משני הצדדין כגון בעלי אחיות או בעלי קורבות וענין פסול קורבות אלו הוא מפני שהאשה כבעלה והבעל כאשתו וכל שאני פסול לו כך אני פסול לאשתו מפני שהיא כבעלה וכל שאני פסול לה כך אני פסול לבעלה שהבעל כאשתו ומעתה האיש עם אשתו הרי הוא כגוף אחד ואינו מעיד לבנה שהוא לו ראשון בראשון על הדרך בעצמו שהוא ראשון בראשון לאשתו ולא לאשת בנה ולא לבתה ולא לבעל בתה וכן פסול לאביה ולאשתו ולאמה ולבעלה שכלם ראשון בראשון וכן שנים שנשאו אמה ובתה הם ראשון בראשון וכן בעלי שתי אחיות אבל בעלי שניות אע"פ ששני בשני פסול אלו כשרים זה לזה שאין דנין קורבא הבאה בדרך אישות משני הצדדין אא"כ הן ראשונים משני הצדדין כגון בעלי שתי אחיות או בעלי אשה ובתה או שיהא בה מיהא ראשון מצד אחד כגון שהם בעל ראשונה בבעל שניה כגון בע"ה של רחל בבעלה של דינה ואף בזו השניה שיטת רבני צרפת מכשרת כמו שיתבאר בגמ' ומ"מ סתם משנתינו מבורר כדברינו:

וכן קורבא הבאה מצד אישות אין אומרין שיהא בנו קם תחתיו לפסול עדות לומר שיהא בן הבעל פסול לבן האשה שאין בו צד קורבא כלל שכל שאני פסול לו מפני שהוא בעל קרובתי הריני מעיד לשאר קרוביו כגון בנו ואחיו וכן כל שאני פסול לה מפני שהיא אשת קרובי הריני מעיד לשאר קרוביה וכל כיוצא בזה שאין בקורבת אישות קורבה אלא מקרובי האיש לאשתו ומקרובי האשה לבעלה אבל לא מקרובי האיש לקרובי האשה כמו שכתבנו וזו היא אחת מקולי קרובת אישות על שאר הקורבות:

ויש בה קולא אחרת אף בקורבת קרובי הבעל אצל האשה או בקורבת קרובי האשה אצל הבעל והוא שהחורג אינו נפסל אלא לבדו כמו שיתבאר אבל לא בבנו וחתנו ואע"פ שבנו של חורג אצל אשתו של זה ראשון בשני וכיוצא בו אתה פוסלו בבן אחיה שהוא גם כן אצלה ראשון בשני שאמרו חכמים שאין קירוב הדעת מתפשט מצד אישות בחורג ביתר ממנו וי"א שכן הדין באבי אביה ובאותן שהם על מדרגה זו ואע"פ שהבעל כאשתו לגמרי להיות ראשוניה ראשונים לו ושנייה שניים לו שמא לא נאמר אלא באחיה ואחותה שהם בזמן אחד וגדלים כאחד אבל בנו של חורג ברוב הפעמים כבר נזדקן האישות ובטל חנו ואין קורבת הדעת מצויה שם ואף חורג עצמו אין דעתו מתקרבת לו כל כך ודיו שנעשה אצלו הבעל כאשתו להיות שניהם ראשון בראשון ולהיות ראשוניה שניים לו ושנייה שלישיים לו וכן הענין לדעת זה באבי אביה והדומים לו שלא דנו חכמים אלא מה שהוא נראה להם להיות קורבת הדעת מצוייה ביניהם ויש חולקין לפסול באבי אביה ומקל וחומר שהרי פסול הוא לבן אחי חמותו ולאחי חמיו כמו שיתבאר וכל שכן באבי חמיו ומ"מ באב בעל האם כשר שאינה מתפשטת אלא מבעל האם לחורג ומן החורג לבעל האם:

ומעתה נתחיל בבאור המשנה והוא שאמר אלו הן הקרובים אחיו אחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וגיסו וחמיו הם ובניהם וחתניהם וזה שאמרו בבניהם וחתניהם על כלם הוא אומר כך ומ"מ אי אתה יכול לפרשו בכלם על דרך אחת כמו שיתבאר לך בפרטים ומעתה צריך שתפרש את כלם כל אופני ההקדמה שהקדמנו אחיו כגון ראובן לשמעון או שמעון לראובן שהם ראשון בראשון והרבה נתקשה לראשונים האיך לא שנה אביו ובנו ואם מפני שבאים מקו"ח הרי כשאתה מעיין בפרטים אתה מוצא הימנה הרבה שהם באים בקו"ח עד שבתוספות תירצו שלא מנה אלא את שבאים לידי הכשר אבל אב ובן לעולם פסולים וכמו שאמרנו בבתרא פרק נחלה מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כוותיה והוא הדין לכל הדורות ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שלא נתבטלו דברים אלא בדור שלישי שהוא שני לו אבל משם ולהלן לא כמו שהקדמנו ולענין הקושיא נראה שלא חשש למנות אלא אותם שבאו מכח דרשא אבל אבות ובנים דבהדיא כתיבי כדכתיב לא יומתו אבות על בנים לא חשש למנותם והתחיל באחים שהם ראשון בראשון ובניהם הן זה לזה שהם שני בשני הן אחד מהם לאחי האב שהם שני בראשון ומ"מ לא נשנית בכאן אלא לעדותו אצל אחי האב ולדין שני בראשון:

וחתניהם חתנו של ראובן לשמעון ושל שמעון לראובן שהם ראשון בשני או שני בראשון מצד אישות הא חתניהם זה לזה הם בעלי שניות וכשרים זה לזה כמו שהקדמנו:

אחי אביו כגון שמעון חנוך והוא ראשון בשני ובניהם אתה צריך לפרש בנו של שמעון לחנוך שהוא שני בשני אבל לא בנו של חנוך לשמעון שהרי שלישי בראשון הוא ואתה מפרש אחי אביו ובנו של אחי אביו שהוא לו שני בשני וכן בחתניהם חתנו של שמעון לחנוך שהוא בעל שניה של חנוך ואל תתמה אחי אביו למה הוזכר והרי היה בכלל אחיו הוא ובנו אין זו שאלה שהתנא מונה הקורבות על הסדר או שמא מנאן מצד בניהם או חתניהם שכולן הוצרכו או משום גופן או משום בניהם או משום חתניהם חוץ מחמיו כמו שנבאר וחוץ מבעל אמו ששאלוהו בגמרא כמו שנבאר:

אחי אמו הוא ובנו וחתנו על הדרך האמור באחי אחיו:

בעל אחותו הרי הוא עמו מצד אישות ראשון בראשון ובנו של בעל אחותו עמו ראשון בשני שהוא בן אחותו ובן חתנו של בעל אחותו הרי אשתו אצלו ראשון בשני אבל לא בנו מאשה אחרת שאין כאן קורבא כלל ואין אומרין בקורבא שמחמת אישות להדריג הקורבא לבנים שאין להם קורבא כלל כמו שכתבנו:

בעל אחות אביו הרי הוא אצלו מצד אישות ראשון בשני ובנו שני בשני וכן חתנו בעל שניה שלו:

ובעל אחות אמו על אותו הדרך בעצמו:

בעל אמו הוא אצלו מצד אישות ראשון בראשון ובנו הוא אחיו מן האם וחתנו הוא בעל אחותו מן האם ומ"מ בנו של בעל אמו שלא מאותה אשה כשר הוא לו שאחי האח אינם פסולין שאין כאן קורבא:

גיסו כגון בעל אחות אשתו הוא אצלו ראשון בראשון ובנו שני בראשון וחתנו בעל שניה בראשון ואע"פ שאין כאן אלא קורבת אישות ומשני צדדין מ"מ הרי האחד ראשון אבל מעיד הוא לבן גיסו שמאשה אחרת:

חמיו הוא אצלו מצד אישות ראשון בראשון וכן בנו גם כן הוא עמו מצד אישות ראשון בראשון וחתנו שהרי הם זה לזה בעלי שתי אחיות ובזו מיהא ראוי לשאול למה הוצרך שאם משום חתנו הרי זה נכלל בגיסו ואם משום בנו הרי זה אחי אשתו וכבר הוזכר בעל אחותו ואם מצד הוא עצמו אם חתן אחיו פסול לו חתנו שלו עצמו מבעיא אלא שכבר פירשנו שהתנא מונה כל הקורבות או שמא מצד הוא עצמו ואע"פ שבא בקל והומר אינו חושש אם טרח לכתוב אע"פ שלא הוצרך וזהו שלא שאלו בגמרא כלום אלא על בעל אמו מפני שכולו נשנה שלא לצורך שבעל אמו הוא חורגו ובנו היינו אחיו וחתנו היינו בעל אחותו ואף באלו לא הקשו אלא מבנו היינו אחיו ומכיון שתירצו בו תנא אחיו מן האב ותנא אחיו מן האם לא רצה להקשות עוד שמאחר שהוצרך לאחד שנה את כולם:

וחורגו והוא בן אשתו והוא אצלו ראשון בראשון מצד אישות וזהו בעל אמו בעצמו אלא שבא להשמיענו שאין חורגו פוסל לבעל אמו ממנו ואילך אבל בנו וחתנו של חורג כשרים לבעל האם אע"פ שהם אצל אשתו ראשון בשני ומ"מ אשתו של חורג כמהו וכן בחורגהו ובעלה כמו שביארנו:

אמר ר' יוסי זו משנת ר' עקיבא אבל משנה הראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו ר"ל כל שיש שם שיכות נחלה ובא להכשיר בעל אחות אמו ובעל אמו וגיסו שאין להם שיכות בנחלה כלל מה שאין כן בשאר שכלם יש להם שיכות בנחלה או נוחלין ומנחילין כגון אחיו ואחי אביו או מנחילין ולא נוחלין כגון אחי אמו שאמו יורשת האח וכן חמיו ומורשת לבן או נוחלין ולא מנחילין כגון בעל אחותו ובעל אחות אביו ואין הלכה כר' יוסי אלא כת"ק:

היה קרוב ונתרחק כגון חתנו שמתה בתו וכיוצא בה הרי זה כשר ור' יהודה אומר שבבתו מיהא אם יש לו בנים ממנה עדין הוא קרוב ואין הלכה כר' יהודה אלא שמ"מ אם רואה דיין שהוא מחזר בעדות זו לתועלת בני ביתו יחמיץ את הדין:

האוהב והשונא פסולים ופירוש האוהב כגון שראינוהו שעשה לו שושבינות וכן כיוצא בה ממיני האהבה ושונא שמנע דבורו ממנו שלשה ימים מחמת איבה ואמרו לו לא נחשדו ישראל על כך ואע"פ שנפסלו אוהב ושונא לדין מצד שאין אדם רואה זכות לאויבו או חובה לאוהבו לעדות מיהא כשרים הם וכן הלכה ונמצאת למד במשנה זו שכל שנאמר בה בניהן וחתניהן באותן שהם קרובים מצד אישות כגון בעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו כלם פירוש ובניהם וחתניהם מאותן הנשים הנזכרות ר"ל אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואמו אבל בניהם וחתניהם שמאשה אחרת אינו כלום כמו שבארנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שבארנו שהקרובים פסולים לעדות לא סוף דבר לזכות אלא אף לחובה שנאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות מפי השמועה למדו לא יומתו אלו בעדותן של אלו וממה שנאמר יומתו שתי פעמים אם אינו ענין לזכות תנהו ענין לחובה ואין לחלק בדבר זה בין דיני נפשות לדיני ממונות שהרי כתוב משפט אחד יהיה לכם ואע"פ שממקרא זה לא למדנו אלא אבות לבנים ובנים לאבות וכש"כ אבות להדדי אבל בנים להדדי לא למדנו דרשוהו מייתור אותיות ומ"מ פשוטו של מקרא בא להודיע שלא למות בדיני שמים אב בעון הבן ובן גדול בעון האב שנאמר איש בחטאו וזה שאמר פקד עון אבות על בנים פירשו שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם ואף בזו לומר שאינו מאריך לו עוד את אפו אחר שהוא רשע בן רשע לא שיוסיף על עונשיו עונות של אביו והוא שנאמר בעונות אבותם אתם ימקו ומתרגמינן בחובי אבהתהון בישייא דאחידין בידיהון עמהון יתמסון וזה שאמרו שהצדיק נתפש בעון דורו וכן וכשלו איש באחיו בעונות אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה ענינו כשהיה בידם למחות ולא מיחו:

ואמרינן והיכא סתם לן תנא כרבי מאיר אילימא מהא דתנן במסכת נדה כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות מני אילימא רבי יוסי כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות האיכא עד זומם דממון דכשר לדיני נפשות ופסול לדיני ממונות אלא לאו רבי מאיר היא דאמר הוזם בדיני ממונות פסול לדיני נפשות. ודחינן וממאי דהתם בפיסול עבירה קא מיירי דילמא בפיסול יוחסין קא מיירי דלנפשות ב"ד מיוחסין בעינן דתני רב יוסף כשם שב"ד מנוקים בצדק כך ב"ד מנוקין מכל מום שנאמר כלך יפה רעיתי ומום אין בך. ואמרי לה מונשאו אתך בדומין לך. אבל בדיני ממונות לא בעינן כולי האי אלא אפילו גר וממזר כשרין דאי לא תימא הכי דלאו בפיסול ליוחסין קאי אלא בפיסול עבירה קאי סיפא דקתני יש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות ואי ס"ד בפיסול עבירה קאי כיון דראוי לדון דיני ממונות אמאי אינו ראוי לדון דיני נפשות אי נמי תוקמא דאיתזם בדיני נפשות ולא איתזם בדיני ממונות בהא ליתני ראוי לדון דיני ממונות הא אמרת הוזם בדיני נפשות דברי הכל פסול לכל התורה כולה דקתני אמר ר' יוסי במה דברים אמורים שפסול לכל התורה כולה כשהוזם בדיני נפשות [אלמא דבהא] אפי' ר' יוסי מודה ולא אצטריך למידק נמי ואי כשהוזם בדיני ממונות אמאי ראוי לדון דיני ממונות דהא ודאי דבר ברור הוא דכיון דקתני ראוי לדון ד"מ בדלא איתזם בד"מ קא מיירי ובלא ברייתא נמי לא הוה ס"ד לאוקומ' בדאיתזם בד"מ. אלא לאו בפיסול יוחסין קאי כגון גר או ממזר דראוי לדון ד"מ ואינו ראוי לדון דיני נפשות ומדסיפא בפיסול יוחסין רישא נמי בפיסול יוחסין ולא תפשוט מינה לא כרבי מאיר ולא כרבי יוסי. אלא הכא סתם לן תנא כרבי מאיר דתנן בראש השנה אלו הן הפסולין המשחק בקוביא כו' הנך דחשיד אממון ותני עלה זה הכלל כל עדות שאין החשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה מני אילימא רבי יוסי האיכא עדות נפשות שאין האשה כשרה לה והן כשרין לה כדקתני אבל הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות אלא לאו רבי מאיר היא וכיון דנחשדו בד"מ נחשדו בדיני נפשות. קם בר חמא נשקיה לרב פפי אכרעיה. משום דעיין ליה בדיניה שפיר. וקבליה לכרגיה דכולהו שניה קיבל עליו לפרוע בעבורו את המס כל ימיו. וכי תימא רב פפי גופיה היכי שרי ליה לקבולי מיניה והא קא אתי לידי חשדא רב פפי לאו דיינא הוה אלא מיקם הוה קאים התם ועיין ליה בדיניה בהדיה דיינא:

מתני' אלו הן הקרובין אחיו ואחי אביו כו' הן ובניהן וחתניהן פסולין לו וממילא שמעינן דהוא נמי פסול להן ולבניהן וחתניהן וכולהו איצטריכו ליה למיתני משום חתניהן לבר מאחיו ובנו וחתנו דהוה אתי בקל וחומר מאחי אביו ובעל אחותו הוא ובנו ותתנו דהוה נפקי לן בקל וחומר מבעל אחות אביו הוא ובנו וחתנו אלא לא זו אף זו קתני וקרובי קרובי נקט ברישא תנא אחיו דהוא ראשון בראשון והדר תני אחי אביו דהוה ליה ראשון בשני והדר תנא אחי אמו אע"ג דאינו ראוי ליורשו ולאפיקי מדרבי יוסי ובנו לא צריך למיתני דהא תנא ליה בניהן אלמא בן אית ליה קורבא וכיון דסליק ליה מקרובי דגופיה נקט לפרושי קורבי דאתו מחמת אישות כגון בעל אחותו וכולהו הנך לאשמועינן שהבעל כאשתו דכשם שאחיו פסול לו הוא ובנו וחתנו והוא פסול לאחיו ולאחותו ולבניהן וחתניהן בעל אחותו נמי כאחיו וכאחותו דמי. ותנא בעל אחות אביו לאשמועינן דכאחי אביו דמי. ותנא בעל אמו לאשמועינן אישות דאתיא מחמת מי שאינו ראוי ליורשו. והדר תני בעל אחות אמו לאשמועינן דכאחי אמו דמי. ותנא חמיו משום דהיא גופא לאשמועי' דחמיו פסול לו ואע"ג דהוה ליה למתנא חתניהן דהנך וכל שכן חתניה דידיה. תנא קורבי קורבי נקט ולא זו אף זו קתני כי היכי דתנא אחיו אע"ג דהוה ליה למיתנא אחי אביו. וליכא למימר דחמיו משום בנו וחתנו איצטריכו ליה דאי משום בן חמיו היינו בעל אחותו שכשם שבעל אחותי פסול לי כך אני פסול לו ואי משום חתן חמיו שהוא בעל אחות אשתו היינו גיסו וליתני גיסו ולא בעי חתן חמיו אלא מחוורתא כדפרשי' מעיקרא. והדר תנא גיסו משום חתנו דעד כאן לא שמעינן דלהוי פסול משום קורבא דאישות אלא בתרי אבל בתלתא לא קמ"ל גיסו וחתנו. וחרגו לבדו אע"ג דהא תנא ליה בעל אמו דהוי קרוב לו וממילא שמעינא דאיהו נמי קרוב לבעל אמו איצטריך דחורגו לבדו אבל בנו וחתנו כשרין סד"א לא גרע מגיסו דקא מיפסיל מחמת תרי קורבי דאישות וקא מיפסיל נמי בנו וחתנו וה"ה לכולהו הנך קמ"ל. ואיכא מאן דאמר הנך דמשתמעי מכללא מתני במתני' בהדיא כגון אחי פסול לי ואני לו דאנא נמי אחיו. בנו פסול לי ואני לו שאני אחי אביו ובמתני' תנן לה. אחי אבא פסול לי ואני לו שאני בן אחיו והא תנא ליה אחיו ובנו. בן אחי אבא פסול לי ואני לו שאני בן אחי אביו. אחי אמי פסול לי ואני לו שאני בן אחותו והא תני ליה בעל אחותו הוא ובנו דהיינו בן אחותו. בן אחי אמי פסול לי ואני לו שאני בן אחות אביו והא תנא בעל אחות אביו הוא ובנו * (דהיינו בן אחות אביו). בעל אחותי פסול לי ואני לו שאני בן חמיו ותנן במתני' חמיו הוא ובנו. בנו פסול לי ואני לו שאני אחי אמו. ובעל אחות אבי פסול לי ואני לו שאני בן אחי אשתו ותנן גיסו ובנו דהיינו בן אחות אשתו והוא הדין לבן אחי אשתו. בנו פסול לי ואני לו שאני בן אחי אמו והא תנא ליה אחי אמו הוא ובנו. ובעל אחות אמי פסול לי ואני לו שאני בן אחות אשתו והא תנא ליה בן גיסו כדאמרן. בנו פסול לי ואני לו שגם אני בן בעל אחות אמו והא תנא ליה. בעל אמי פסול לי ואני לו שאני חורגו והא תניא ליה. בנו פסול לי ואני לו שאני אחיו מאמו והא תנא ליה אחיו סתמא. חמי פסול לי ואני לו שאני חתנו והא תנא ליה חתניהן דהנך קורבי כולהו וכ"ש דידיה. בנו פסול לי ואני לו שאני בעל אחותו והא תנא ליה. גיסי פסול לי ואני לו שגם אני גיסו. בנו פסול לי ואני לו שאני בעל אחות אמו ובהדיא קתני לה חורגי פסול לי ואני לו שאני בעל אמו והא תנא ליה בהדיא. ולגבי חתניהן לא אצטריך לאשמועינן דאנא פסול לגבייהו דכיון דפסילנא גבי [בניהן פסילנא נמי גבי] חתניהן דבנותיהן כבניהן דמו וכיון דהבעל כאשתו פסילנא נמי לגברייהו. ולפום הדין סברא הני קורבי כולהו דאתו מחמת אישות ואית להו בנים וחתנים בבנים וחתנים דאית להו מהני נשי בלחוד קא מיירי דאי אמרת בבנים וחתנים דאתו אפילו מאשה אחרת אם כן בן גיסי מאשה אחרת נהי דאיהו פסול לדילי כדקאמרת אלא מנא תיפוק לי ממתני' דאנא פסילנא ליה להאי פירושא דלא משמע ליה דכל היכא דתני דאיהו פסול לי לא צריך למתנא דאנא פסילנא ליה וקשיא לי עלה אי ס"ד דבן גיסו מאשה אחרת דברי הכל כשר וכי איירי תנא בבנו מאחות אשתו היכי פליג עלה רבי יוסי דברייתא וקתני גיסו לבדו והא בהדיא קתני בעל אחות אמו אפי' לרבי יוסי דהא תני ר' חייא שמונה אבות שהן עשרים וארבעה ועל כרחיך חד מינייהו בעל אחות אמו ואוקי' כרבי יוסי וכיון שבעל אחות אמי פסול לי אע"פ שאינו ראוי לירשני כל שכן שאני פסול לו שאני ראוי ליורשו:

אמר רבי יוסי זו משנת רבי עקיבא אבל משנה הראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי לו ליורשו דאיכא למימר דכי קא מסהיד ליה משום דניחא ליה דליקום ממונא בידיה כי היכי דלירתיה. אי נמי היינו טעמא דרבי יוסי דקסבר משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה. אי נמי משום דקרא בקרובי האב קא מיירי ובעינן דומיא דידהו הראויין ליירש. ונפקא מינה לאכשורי באחי האם וכ"ש בבעל אחות האם ובעל אמו וחמיו וגיסו דאינן ראוין לירשו והוא כשר לכולם חוץ מאחי אמו וחמיו שהרי ראוי הוא ליורשן. ולא מצית למימר דלא פסיל רבי יוסי בראוי ליורשו אלא בהנך דנוחלין ומנחילין אבל נוחלין ולא מנחילין כשר דהא קתני וכל הקרוב לו באותה שעה דלא משכחת לה אלא בקורבא דאישות אבל בקורבא דגופיה כל שעתא ושעתא נמי הוי קרוב ותו דקתני היה קרוב ונתרחק וקורבא דאישות על כרחיך לא משכחת לה בנוחלין ומנחילין שהרי אין האשה יורשת את בעלה:

וכל הקרוב לו באותה שעה בשעת ידיעה וראיה או בשעת הגדה דקים לן אינו כשר עד שתהא תחלתו וסופו בכשרות. היה קרוב ונתרחק קודם ראיה וידיעה כגון שהיה קרוב מחמת אישות ונתגרשו [או] שמתה אחת מהן הרי זה כשר רבי יהודה אומר אפי' מתה בתו כו'. האוהב והשונא רבי יהודה קתני לה. אוהב זה שושבינו ששמח עמו בחופתו ואית דאמרי דהא קמ"ל שושבינן פסול לו כל ימי חופתו. והשונא כל שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה ונפקא לן בספרי מהכא והוא לא שונא לו מתמול שלשום תמול שנים שלשום שלשה *) (ותאמנו דמיא לשור המועד כו') אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך להעיד עדות שקר בשביל אהבה ושנאה:

גמרא מנא הני מילי דתנו רבנן לא יומתו אבות על בנים מה ת"ל שאם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות הרי נאמר איש בחטאו יומתו אלא לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ואכתי מה תלמוד לומר אם ללמד שלא יומת האב בעדות בנו והבן בעדות אביו למה ליה למיכתב אבות על כרחך חד אב הוא דאיכא אלא ללמד שלא יומתו שני אבות בעדות בניהם לא זה בעדות בנו של זה ולא זה בעדות בנו של זה ועל כרחך הני שני אבות בקרובין קא משתעי דאי ברחוקין אלא הא דכתיב על פי שנים עדים יקים דבר היכי משכחת לה וכיון דמוקמינן להו בקרובין על כרחיך באחין קא משתעי שהן קרובין מן הכל ומהכא נפקא לן אחיו ובנו. ומתמהי' אקרא ובנים בעון אבות לא לקו והכתיב פוקד עון אבות על בנים ומפרקינן הא דכתיב פוקד כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהם:

גמרא אלו הן הפסולין כו' והעבדים זה הכלל כו' בדפוס חדש מחקו הכא מלת עבדים ע"פ דברי התוספות לעיל במתניתין דהכא וטעות בידם דבהך מתני' דפ"ק דר"ה שפיר גרסינן והעבדים כמ"ש התוס' שם וק"ל:

בפירש"י בד"ה לבדו ולא בנו וחתנו כו' וכן כולהו כי מעיינת בהו משכחת להו בהדיא בר מבן אחי אשתו וכו' וחתנו כו' עכ"ל עיין על ביאור דבריו בפי' דברי התוס' שכתבו לקמן:

תוס' בד"ה ואלו הן הקרובים וכו' בניהם וחתניהם לא קאי רק אהנך דקרובים כו' עכ"ל פירוש לדבריהם כגון אחי אביו דתנא בהדיא במתני' ועלה קאי בנו וחתנו של אחי אביו דה"ל שני בשני אבל על בן אחיו דאתא מכללא דאחי אביו דאני לו בן אחיו לא קאי בנו וחתנו דה"ל בן בן אחיו שלישי בראשון ומ"ש עוד אי לאו דהוה בכלל הנך קרובים דמפרש תדע כו' ר"ל כגון בעל אחותו דמכללא ואני לו אחי אשתו דעל כלליה שפיר מצי קאי בנו וחתנו דה"ל בן אחי אשתו דמפרש במתני' פסולים מכלל דבעל אחות אביו ואני לו בן אחי אשתו ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין כל הצורך ודו"ק:

בא"ד דאכתי איכא שש קרובים דאתו מכללא כו' עכ"ל במהרש"ל נמחק שש ומוגה שלש ונ"ב נ"ל להגיה שלש כי שש לא יתכן כו' ואלו הן הג' שמיותרין לגמרי אחי אביו כו' ואחי אמו כו' ותו מיותר בעל אחות אמו מכלל גיסו ובנו ואע"פ שגיסו כו' עכ"ל ע"ש דבריו תמוהים הם שכתב בעל אחותו אינו מיותר שהוצרך לשנותו ללמוד מבנו של בעל אחותו אחי אמו ואע"ג דגוף הדין של בעל אחותו הוא מיותר הוצרך לשנותו משום בנו דעליה קאי וכה"ג כתב גבי גיסו ואם נחתי התוספות הכא בקושייתם להכי דאע"ג דאינהו גופייהו לא צריכי מ"מ צריכי משום בנו א"כ מאי קשיא להו נמי מאחי אביו כיון דאיכא למימר נמי הכי אע"ג דגופייהו לא צריכי משום בנו וחתנו אצטריכו וכן י"ל באחי אמו ובבעל אחות אמו וכמ"ש התוס' לקמן בתירוצם אבל ע"כ אית לן למימר השתא אכתי ודאי לא אסקי אדעתייהו לומר כן גם יש לתמוה לפי דבריו לא נאמר מיותר רק על גופי הפסולים אבל על יתור של בנו מאחד מהפסולים כגון בנו של אחי אמו אתא מכללא דבעל אחות אביו ובנו לא הוי יתור דאל"כ אף לפי דבריו ה"ל ד' מיותרים ורש"י הביא גם יתור זה בפירושו וע"ק לפי דבריו בעל אחותו לא הוה בכלל המיותרים והתוספות כתבוהו לקמן גם אחר שכתבו לתרץ ג' המיותרים כתבו וכן כולם אצטריכו ולפי דבריו הרי לא היו מיותרים רק ג' שזכרו ומאי שוב וכן כולם דמשמע שיש עוד מיותרים חוץ מהג' שזכרו וע"כ הנראה לקיים כל נוסחות הישנות בתוספות שכתבו דאיכא שש קרובים כו' לא פחות ולא יותר דבמתני' קתני כ"ז פסולים דהא קתני ט' אבות דאתיא מתני' כר' יהודה ובכל אב קתני גביה בנו וחתנו וכאילו נשנו הכ"ז פסולין מפורש בכל אחד כדמוכח בגמרא דפריך אבנו דבעל אמו ל"ל היינו אחיו ומעתה לפי קושייתם השתא בכל חדא מהנך שש קרובים דאתו חד מכלל חברתה בין איהו גופיה בין בנו בין חתנו קשיא להו דלא ליתני או גוף הדין אף שהוצרך לשנות בנו וחתנו כגון באחי אביו דאיהו גופיה אתי מכללא דבן אחיו וכן בהיפך באחיו שהוצרך גוף הדין בנו לא איצטריך דאתי מכללא דאחי אביו וכן בכולם ולפי שיבררו לך הדברים גם לפי תירוצם שכתבו דכולהו איצטריכו אי משום אינהו גופייהו אי משום בניהן וחתניהן אכתוב לך לפרט הכ"ז פסולין שנשנו כאן ודאתא מכללן ושהן ששה דאתיין חדא מכלל חברתה לא פחות ולא יותר והוא ששנינו:

אחיו ואני לו אחיו. א בן אחיו ואני לו אחי אביו. א חתן אחיו ואני לו אחי חמיו. א אחי אביו ואני לו בן אחיו. א בן אחי אביו ואני לו בן אחי אביו. חתן אחי אביו ואני לו בן אחי חמיו. ב אחי אמו ואני לו בן אחותו. ב ג בן אחי אמו ואני לו בן אחות אביו. ג חתן אחי אמי ואני לו בן אחות חמיו. ד בעל אחותו ואני לו בן חמיו:

ד ב בן בעל אחותו ואני לו בן אחי אמו. ב חתן בעל אחותו ואני לו אחי חמותו. בעל אחות אביו ואני לו בן אחי אשתו. ג בן בעל אחות אביו ואני לו בן אחי אמו. ג חתן בעל אחות אביו ואני לו בן אחי חמותו. ה בעל אחות אמו ואני לו בן אחות אשתו. ה בן בעל אחות אמו ואני לו בן אחות אמו. חתן בעל אחות אמו. ואני לו בן אחות חמותו. בעל אמו ואני לו חורגו. בן בעל אמו ואני לו אחיו מן האם. חתן בעל אמו ואני לו אחי אשתו מאם. חמיו ואני לו חתנו. ד בן חמיו ואני לו בעל אחותו. ד ו חתן חמיו ואני לו חתן חמיו. ו ו גיסו ואני לו גיסו. ו ה בן גיסו ואני לו בעל אחות אמו. ה חתן גיסו ואני לו בעל אחות חמותו. הרי לך ראה והבין לפי האותיות שרמזתי לך הא' דאחי אביו אתי מכללא דבן אחיו וכן בהיפך דבן אחיו אתי מכללא דאחי אביו:

הב' אחי אמו אתי מכללא דבנו של בעל אחותו וכן בהיפך כו':

הג' בנו של אחי אמו אתי מכללא דבנו של בעל אחות אביו וכן בהיפך כו':

הד' בעל אחותו אתי מכללא דבנו של חמיו וכן בהיפך כו':

הה' בעל אחות אמו אתי מכללא דבנו של גיסו וכן בהיפך כו':

הו' חתן חמיו אתי מכללא דגיסו וכן בהיפך כו' הרי לך ששה דכל א' מהן מכללא דחברתה וא' מהן מיותר ועליהם אין להוסיף ואין לגרוע אבל אני לו אחיו דאתא נמי מכללא דאחיו לא חשיב ליה בכלל המיותרים דהגוף בעצמו הוא הכללא ואי לא הוה תנא הגוף אחיו לא הוה ידעינן נמי הכללא וכן בבן אחי אביו ואני לו בן אחי אביו וכן בבעל אחות אמו ואני לו בן אחות אמו הגוף בעצמו הוא הכללא ומעתה יבוארו לך דברי רש"י שהביא קצת מהנהו דאתיין מכללא וקצת מהמיותרים באבות ובבנים דנפקי מכללא ולא האריך להזכיר כולם וכן לא הזכיר כלל דנפקי מכללא דחתני' ומה שכתב דכולהו דנפקי מכללא משכחת להו בהדיא בר מבן אחי אשתו וחתנו כו' היינו באבות ובבנים דכולהו דנפקי מכללא משכחת להו בהדיא לבר משנים אבל בחתנים תמצא עוד דנפקי מכללא ולא תני להו בהדיא והתוס' נמי שהקשו מבן אחי אשתו וחתנו דאמאי לא תני להו בהדיא ה"ה דה"מ להקשות כן מהנהו כללי דחתנים כגון אחי חמיו בן אחי חמיו בן אחות חמיו אחי חמותו בן אחי חמותו בן אחות חמותו כדאמרינן בגמ' למה לא תנא להו נמי בהדיא אלא דשגירת לישנא דפירש"י נקט דבאבות ובנים ליכא דנפקי מכללא ולא מיתנו בהדי' כי אם ב' דהיינו בן אחי אשתו וחתנו והוא באבות דאחיו ואני לו אחיו הא תני אחיו בהדיא כללא דאחי אביו דהיינו בן אחיו הא תני ליה בהדיא אחיו ובנו אחי אמו ואני לו בן אחותו הא תני ליה בהדיא בן בעל אחותו בעל אחותו ואני לו בן חמיו הא תני ליה בהדיא בן חמיו בעל אחות אמו ואני לו בן אחות אשתו הא תני ליה בהדיא בן גיסו בעל אמו ואני לו חורגו הא תני ליה בהדיא חורגו גיסו ואני לו גיסו הא תנא ליה בהדיא גיסו ועוד חתן חמיו היינו גיסו הרי לך דבכל האבות כולהו דנפקי מכללא תני בהדיא חוץ מבן אחי אשתו דמפיק מכללא דבעל אחות אביו וחוץ מחתנו דמפיק מכללא דחמיו ובבנים ליכא אפילו חדא דאתי מכללא ולא תני להו בהדיא והוא דבן אחיו ואני לו אחי אביו הא תני ליה אחי אביו בן אחי אביו ואני לו בן אחי אביו הא תני ליה בן אחי אביו בן אחי אמו ואני לו בן אחות אביו הא תני ליה בן בעל אחות אביו בן בעל אחותו ואני לו אחי אמו הא תני אחי אמו בן בעל אחות אביו ואני לו בן אחי אמו הא תני ליה בן אחי אמו בן בעל אחות אמו ואני לו בן אחות אמו הא תני ליה בן בעל אחות אמו בן בעל אמו ואני לו אחיו הא תני ליה אחיו כדפרכינן בגמרא בן חמיו ואני לו בעל אחותו הא תני ליה בעל אחותו בן גיסו ואני לו בעל אחות אמו הא תני ליה בעל אחות אמו הרי דכולהו דנפקו מכללא דבנים תני להו בהדיא מיהו כללי דחתנים לא נפקי כולהו מכללא כמ"ש לעיל אלא דלא נחית רש"י למחשבינהו ולהאריך בהם והתוספות ה"מ נמי להקשות מינייהו דליתני להו בהדיא ובתירוצם אבן אחי אשתו וחתנו יתורץ גם מכללא דחתנים כמו שנכתוב לקמן והנה לפי תירוצם דבכל חדא סגי ליה דאיצטריך אי משום אינהו גופייהו ואי משום חתניהן ובניהן ר"ל דמשום אינהו גופייהו דאיצטריך תני נמי בניהן וחתניהן אף על גב דאתי מכלל חברתה וכן בהיפך משום בניהן או חתניהן דאיצטריך תני נמי אינהו גופייהו אע"ג דאתי מכלל חברתה והיינו דאחיו איצטריך משום איהו גופיה ומשום חתנו אבל בן אחיו בכלל אחי אביו. אחי אביו איצטריך משום בנו וחתנו אבל איהו גופיה בכלל בן אחיו. אחי אמו איצטריך משום חתנו ואיהו גופיה בכלל בן בעל אחותו ובנו בכלל בן אחות אביו:

בעל אחותו נמי איצטריך משום חתנו דאיהו גופיה בכלל בן חמיו ובנו בכלל אחי אמו בעל אחות אביו איצטריך משום איהו גופיה ומשום חתנו אבל בנו בכלל בן אחי אמו בעל אחות אמו איצטריך משום בנו וחתנו אבל איהו גופיה בכלל בן גיסו. בעל אמו ובנו וחתנו כולהו אצטריכו דמיירי מן האם כדאמרינן בגמרא חמיו איצטריכא משום איהו גופיה אבל בנו בכלל בעל אחותו וחתנו בכלל גיסו גיסו איצטריך משום חתנו אבל איהו גופיה בכלל חתן חמיו וכן גיסו בכלל בעל אחות אמו והשתא כולהו איצטריכא אי משום גופייהו אי משום בניהן וחתניהן דלא אתיין מכללא משא"כ בן אחי אשתו דלא איצטריך משום גופייהו דמכלל דבעל אחות אביו אתי ומשום בנו וחתנו לא איצטריך דבנו וחתנו של בן אחי אשתו ודאי דכשר הוא וכן הני דנפקי מכללי דחתנים שכתבנו לעיל ולא תני להו בהדיא היינו משום אינהו גופייהו לא איצטריך דמכללא אתיין ומשום בניהן וחתניהן נמי לא אצטריך דכשרין הן ואין להקשות לפי תירוצם דמאי פריך בגמרא אבעל אמו בנו למה לי היינו נמי משום דכולה בבי מייתרי דבעל אמו אתי מכללא דחורגו ובנו היינו אחיו וחתנו היינו בעל אחותו וכן כתב בעל המאור ע"ש בדבריו בזה באורך ודו"ק:

בא"ד ומיהו מחתנו איכא למימר דשפיר הוה תני מוחתניהם דכל שכן דפסול כו' עכ"ל אף על גב דבכל הנהו קרובים דנשנו במתניתין אית בהו דאתי בק"ו ולא שביק להו מלמתני כמו שהאריך בזה בעל המאור מכל מקום הכא בהך דיבורא גופיה דקרי ליה פסולים משום חתן חמיו משמע דמכל שכן למפסליה לחמיו גופיה וק"ל. ומיהו יש לדקדק דאע"ג דלא איצטריך למתני חתנו משום איהו גופיה מכ"מ איצטריך ליה למתני משום בניהן וחתניהן וע"כ למאן דפוסל בבן הבן ובן הבת ויש לומר דכל פסולי דמתניתין אינן אלא קרובים בעצמם וקרובים על ידי אישות אבל יוצאי יריכו לא קתני דהא לא קתני אב ובנו כמ"ש בזה הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

בד"ה אלו הן כו' וכן אחי אמו ובעל אחותו כו' מכללא דבעל אחי אמו כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה מכללא דאחי אמו כו' עכ"ל ולפי הגהתו דבריהם תמוהים דאיהו גופיה דבעל אחותו ודאי נמי דלא איצטריך דאתי מכללא דבן חמיו ועוד אמאי לא ניחא להו דאיצטריך למתני בעל אחותו משום חתניה כמו דניחא להו באחי אמו דלא אצטריך רק משום חתניה וכמה דברים לא נשנו רק משום חדא מלתא אי משום גופייהו אי משום בניהן אי משום חתניהן לפי תירוצם כמ"ש לעיל וע"כ נראה להגיה מלת וחמיו וכצ"ל וכן אחי אמו ובעל אחותו וחמיו אע"ג דבנו אתי מכללא דבעל אחותו מ"מ כו' עכ"ל ור"ל וכן אחי אמו ובעל אחותו נמי אע"ג דאינהו גופייהו אתיא מכללא גם בניהן מכ"מ אצטריכו משום חדא מילתא דהיינו חתניהן והשתא קאמרי כיון דאיצטריך למתני בעל אחותו א"כ חמיו אע"ג דבנו אתי מכללא דבעל אחותו וחתן חמיו נמי וודאי דלא איצטריך דאתי מכללא דגיסו כמ"ש מכ"מ איהו חמיו גופיה לאו מכללא אתי ואתא לאשמועינן דבעל כאשתו ולאו דווקא חמיו דהוא הדין דכל הני דפסולין שלא מחמת קורבה משום דבעל כאשתו הוא וכתבו עוד וכן כולהו איצטריכו כו' לפי שזכרו כאן ד' השנויים במתניתין אחי אביו איצטריך משום בנו וחתנו ואחי אמו ובעל אחותו לא אצטריכו רק משום חתניהן וחמיו לא איצטריך רק משום איהו גופיה כתבו דכן כולן אצטריכו בכה"ג אי משום אינהו כו' וכמ"ש לעיל ודו"ק כי הדברים ברורים הם באין גמגום ופקפוק בכל הדברים:

אף בעונות אבותם אתם ימקו כשאוחזין כו'. בזה יתיישב בהאי קרא שאמר בתחלת המקרא בלשון נוכח והנשארים בכם וגו' בארץ אויביכם וגו' שהוא לשון נוכח וכן מדבר כל הפרשה דלעיל מיניה ובסיפיה דהאי קרא אמר ואף בעונות אבותם אתם וגו' שהוא מדבר בלשון נסתר וכן עד סוף הפרשה ויש לומר שענין הפרשה והתוכחה עד כאן מדבר בחורבן בית ראשון שהיה בהם עון ע"ז שבחורבן בית ראשון עדיין לא היה הסתר' פנים שהיתה עדיין נבואה ואורים ותומים ולזה אמר בלשון נוכח ולא אמר רק והנשארים בכם ימקו בעונם כי לא היה להם אז רק עון עצמם אבל על חורבן בית שני התחיל לדבר בלשון נסתר לפי שהיה להם אז הסתרת פנים באין נבואה ואורים ותומים ושאר ה' דברים שנחסרו בבית שני וחסרון הנבואה היא הסתרת פנים כדאמרי' פרק קמא דחגיגה ואנכי הסתר אסתיר אף על פי שהסתרתי פני מהם בחלום אדבר בו ועל כן אמר בלשון נסתר ימקו בעונם שהיא שנאת חנם שהיה בבית שני ואף בעונות אבותם שהיה בבית ראשון שהוא עון ע"ז אתם ימקו ועל זה אמר בגלותם בחורבן בית שני והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' כל הענין בלשון נסתר שיסתיר הקדוש ברוך הוא פניו מהם ולא יהיו נענים כפירוש רש"י פרק קמא דחגיגה והסתרתי פני מהם שצועק מצרות כו' ואינו נענה ואמרינן נמי בפרק הזהב ששערי תפלה ננעלו מיום החורבן וק"ל:

בעון אחיו מלמד כו' דלפי פשוטו שיכשלו זה בזה כי יבהלו לרוץ עכ"ל פירש רש"י בחומש לכתוב וכשל איש באחיו שכל אחד מישראל יכשל בחבירו אבל לפי הדרש איש בעון אחיו כתב וכשלו בלשון רבים דלאו עם כלל ישראל ידבר רק באותן שבידן למחות עמהם ידבר שיכשלו איש בעון אחיו אם לא ימחה בו כדמסיק וק"ל:

גמ' שם במתניתין וכל הראוי ליורשו כו'. נ"ב הרמב"ם כתב שזהו מדברי ר"ע ואינה ממשנה ראשונה ונראין דבריו יותר מפירוש רש"י נ"ל:

שם מתה בתו אם יש לו בנים כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אלא בפסול כו' וממזר דכשרין לדון כצ"ל:

בד"ה לבדו כו' ואי קשיא לך כיון כו' אחין ובנו כצ"ל והס"ד:

בד"ה בן אחי כו' בן אחי אביו הס"ד:

בד"ה אחי אמו כו' בן אחותו הס"ד:

בד"ה בן אחי אמו כו' בן אחות אביו הס"ד:

בד"ה בעל אחותו כו' וכן כולהו כי מעיינת להו כו'. נ"ב נ"ל דה"פ שכולן בהדיא נשנו במשנה חוץ מבן אחי אשתו כו' אבל אין הפשט שכולהו אתו מכללא ואעפ"כ תני ליה דהא לא אתי מכללא אלא אחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ומשום הכי דייק רש"י בן אחי אביו ובן אחי אמו אע"פ שלא נאמרו במשנה כלל אלא רצה לאשכחינהו בהדיא חוץ מבן אחי אשתו ודו"ק היטב:

בד"ה באותה שעה כו' שראה העדות הס"ד:

בד"ה היה קרוב כו' שראוי ליורשו הס"ד:

תוס' בד"ה ואלו הן כו' אינם פסולים להנך כו'. נ"ב פי' לאחי אביו ואחי אמו וכן בעל אחות אביו כו' ומה שאמר אי לאו הוה בכלל הנך קרובים פירוש כגון בעל אחותו דבנו נמי ה"ל בעל אחות אביו וה"ה על חמיו למאן דפסל בן הבן לאפוקי למר בר רב אשי דמכשר לא קאי עליו. ואין להקשות למאן דפסל מנא לן דהא בניהם וחתניהם לא קאי אלא אהנך דמפרש בהדיא י"ל משום דחשוב כחד דרא והא ראיה שרש"י פסק ביש נוחלין דאפילו בן בן הבן פסול עד לעולם ודו"ק:

עוד בזה הדבור דאכתי איכא שש קרובים כו' נמחק שש ומוגה שלש. ונ"ב נ"ל להגיה שלש כי שש לא יתכן ודילג הסופר הלמ"ד. וכתב שש ואלו הן השלש שמיותרים לגמרי אחי אביו אפילו לא נאמר הייתי לומדו מכלל אחיו ובנו ואחי אמו הייתי לומדו מבעל אחותו ובנו וא"כ בעל אחותו אף שהוא נמי מיותר מכלל חמיו ובנו מ"מ אי אפשר שלא לשנותו דא"כ ממה הוה ילפינן אחי אמו ודו"ק. ותו מיותר בעל אחות אמו מכלל גיסו ובנו ואע"פ שגיסו נמי מיותר מכלל חמיו וחתנו מ"מ אי לא הוה כתב לא הוה מיותר בעל אחות אמו כדפריך גבי בעל אחותו ועוד גיסו צריך לכתוב משום פלוגתא דרבי יוסי דס"ל גיסו לבדו כמו חורגו כדלקמן ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בא"ד דשפיר הוי תני חתניה דכ"ש כו' כצ"ל. ונ"ב כל שכן דפסול לחמיו איני יודע למה. ונ"ל דהכי פריך מאחר שנאמר במשנה בניהן וחתניהן אכל הנך קרובים דמתניתין כ"ש חתנו גופא אע"פ שאפרש לקמן בגליון דלא אקשינן מידי אמאי דאתא אבל לא כו' כגון אחיו דהוא בכל שכן דאחי אביו וכן בעל אחותו בכל שכן דבעל אחות אביו מכל מקום שאני הכא דהוא אינו בא מכח כל שכן לחוד אלא שתנא ליה בהדיא כי תתנו נאמר ג"כ בחתניהם כמו שלא תנא נמי בנו שתנא ליה נמי ובניהם להדיא ואין זו דומיא לכ"ש דאחיו בכלל אחי אביו דאחי אביו הוא שם אחר דהא לא תני במתניתין לאחיהם שנוכל לומר גם כן שהוא בכלל שם זה וצ"ע היטב:

בד"ה אלו הן הקרובים כו' דבנו כשר הא נמי פשיטא דמהיכא תיתי טפי דבניהם וחתניהם כו' מכללא דאחיו ובנו כו' בר מבן כו' אע"ג דבנו אתא מכללא דאחי אמו כו' כצ"ל:

בא"ד ואתא לאשמעי' דבעל כאשתו כו'. נ"ב פירוש ולא שמעינן מכלל דחמיו שהוא אבי אשתו דבודאי אשתו שאר לו וה"ה אביה אבל בעל אחותו לומר בעל כאשתו לא שמעינן ואין לומר סוף סוף שמעינן מכלל דבעל אחות אביו כו' דכ"ש הוא בעל אחותו גופא או מכ"ש דבעל אחות אשתו והיינו גיסו זה אינו דמ"מ לא נפיק מכלל אלא מכח כ"ש ואנו לא אקשינן כ"ש דהא תנא אחיו ואחי אביו ולא אקשינן ל"ל אחיו הא כ"ש הוא מאחי אביו אלא התנא שונה כל הקורבה וכן רש"י גופיה לא דייק גבי בעל אחותו דהוא בא מכ"ש דבעל אחות אביו אלא מכח חמיו כו' רצה לדייק כו' ועל זה כותבים התוספות שהיא גופא קמ"ל דבעל כאשתו ודו"ק היטב (עיין במהרש"א):

גמרא א"ל מאי דעתך כו' ור"י האמר הוזם בד"מ כשר לד"נ. ק"ק לפי' הב' ברש"י דליכלינהו לעיניו היינו שיטלו ממונו אין זה ד"נ:

במשנה אלו הן הקרובין אחיו כו'. במשניות איתא ג"כ אביו וכן במ"ר ר"פ שופטים. אבל מהרמב"ם בפי' מוכח להדיא דל"ג ליה ונתן טעם לדבר. ואין לה"ר דל"ג ליה מדתני ר"ח לקמן שמונה אבות כו' משום דל"ח אלא הני דאיתנייהו בבניהם וחתניהם (וכמו דל"ח גיסו וחורגו מה"ט) ואביו אינו בבן וחתן שיעלו במנין דהיינו אחיו ובעל אחותו דתני בהדיא. אף שכ' התוס' שם דגם בהני איכא טובא דחדא נינהו היינו עם הנך דאתו מכללא. אבל כל הכ"ד המה אישים נפרדים ודו"ק:

שם וכל הראוי ליורשו. בפשטיה משמע דזהו ג"כ ממשנה ראשונה וכ"נ שהבין רש"ל מפירש"י אבל נתחוור יותר בפי' הרמב"ם דזוהי תשלום משנת ר"ע. ולכאורה אדרבה פי' זה תמוה דהאר"י זו משנת ר"ע דמשמע דקאי על כל מה דחשיב הת"ק והוא קחשיב אחי אמו ובעל אחות אמו וכן בנו של בעל אמו דהוא אחיו מן האם כדלקמן בגמרא. והתוי"ט שמלא א"ד דהא בכלל דודו הוא אף מן האם. בעיני אז"נ דהא דודו וב"ד דקרא (ויקרא כה) דוקא מן האב כדאיתא ביבמות (נד ב) וע"ש. גם מש"כ וגיסו נמי כו' ראויות לירש זא"ז כו'. הן לקמן בגמרא גבי מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי משמע דלר' יוסי דמתניתין כשר בגיסו ואולי יפרש דהיינו למשנה ראשונה ועי' בסוגיא זו במאור ובמלחמות:

שם שונא כל שלא דבר עמו ג"י באיבה. נ"פ דשיעור דג"י הוא מהכתוב והוא לא שונא לו מתמול שלשם (דברים י״ט:ד׳). ועי' ב"ק (ס"ד כג) בדרשת אביי במתמול שלשום דשור המועד ובתוס' שם:

רש"י ד"ה לא יומתו. דחד אב וחד בן סגי. בנ"י ליתא מלת סגי ונכון יותר:

גמרא א"ל(מאי דעתך). נ"ב רב אבא לבר חמא:

במתניתן אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו עיין בר"ן שהראשונים האריכו בפי' משנה זו למה נקט דוקא דודו ובן דודו. ולענ"ד נראה לפי מה דאמרינן לקמן אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות וכש"כ אבות להדדי. בנים לבנים מנ"ל. א"כ לכתוב קרא כו' הרי דבקרא לא כתיב בפי' רק אבות לבנים שהוא דודו ובנים להדדי שהוא בן דודו ובנים לאבות שהוא בן אחיו דאבות להדדי שהוא אחיו לא כתיב בפי' רק אתי מכח כ"ש ולכן נקטה משנה ראשונה דודו ובן דודו פי' לאותו דודו ובן דודו דכתיב בפי' בקרא מרבינן עוד אותן הראוין ליורשו ולא נקט ג"כ בן אחיו אף דכתיב ג"כ בפי' משום דאתי מכללא דדודו כמו דלא חשיב גם במשנה אחרונה חתנו משום דאתי מכלל חמיו וכמו שכתב רש"י:

אפילו מתה בתו ויש לו בנים: א"ל דא"כ מ"ט דת"ק דהא ראוי ליורשו הוא די"ל דזה ודאי דראוי ליורשו בלא קרוב לא פסיל דאל"כ גם רביעי בראשון יפסל וכמו שכ' הר"ן אלא ודאי גם קרוב בעינן ולכן ת"ק ור' יהודה בהא פליגי דר"י סבר דלאחר מיתת אשתו עדיין קרוב הוא ולכן כשיש לו בנים שראוי עדיין ליורשו פסול לו ות"ק סבר דלאו קרוב הוא ולכן אפילו כשראוי ליורשו כשר וכן נראה ממש"כ הרמב"ם רפי"ד מה' עדות:

בגמרא ובנים בעון אבות לא: י"ל בלא האי ברייתא דמייתי ג"כ קשה קראי אהדדי וצריך לתרץ כתירוץ הגמרא וי"ל דבלא הברייתא הייתי יכול לפרש דקרא דלא יומתו אתי ללאו לב"ד שלא ימיתו האבות בעון בנים וכדכתיב גבי אמציה ואת בניהם לא המית ככתוב וגו' ועיין בר"ן וקרא דפוקד עון אבות איירי בידי שמים. אבל לאחר דמייתי הברייתא דתני הרי כבר נאמר איש בחטאו ימותו ומאי קושיא דלמא אתי ללאו לב"ד דמאיש בחטאו ימותו לא אתי אלא ע"כ דהברייתא סברה דקרא דלא ימיתו ג"כ איירי בידי שמים לכן מקשה שפיר מקרא דפוקד עון אבות. ובזה אתי שפיר ג"כ הא דמקשה לקמן ולא והכתיב וכשלו איש באחיו איך שייך זה דוקא למה שתירץ כשאוחזין מעשה אבותיהן כו' ליקשי בקיצור קרא דוכשלו אקרא דאיש בחטאו ימותו ועוד למה צריך למייתי הדרשה דכולן ערבים זה בזה לקושיתו במה דמפרש הקרא איש בעון אחיו ג"כ קשה כן ועוד לתרץ ג"כ כשאוחז מעשה אחיו בידו. ועל ב' קושיות האחרונות י"ל דמקשה מדדרשינן שכולם ערבים זה בזה א"כ ע"כ לא איירי בשאוחז דוקא דא"כ למה קאמר קרא פוקד עון אבות על בנים דוקא הא על כולם פוקד. אכן לפי דברינו הנ"ל בלא"ה הכל אתי שפיר דבלא הך תירוצא לא היה קשה קראי אהדדי דה"א דאיש בחטאו ימותו איירי בידי אדם וקרא דוכשלו בידי שמים אבל לבתר דמייתי הברייתא דמוכח דאיש בחטאו ג"כ איירי בדיני שמים והקשה מקרא דפוקד ותירץ דאיש בחטאו מיירי כשאינו אוחז מקשה מהברייתא דקתני איש בעון אחיו מלמד שכולם ערבים זה בזה ומנ"ל שכולם ערבים זה בזה דמשמע אפילו הצדיקים דלמא רק הרשעים אלא ע"כ דדריש לשון איש דהוא בכ"מ לשון צדיק וחשיב כמו והאיש משה עניו מאד וכדדרשינן בכמה מקומות לכן פריך שפיר הרי דאפילו צדיקים נכשלים בעון הרשעים וע"ז מתרץ דזה דוקא בשהיה בידם למחות ולא מיחו וכדדרשינן בגמרא אקרא דוהתוית תיו ק על מצחות האנשים האלה:

ברש"י ד"ה בעל אחותו. דילפינן בעל כאשתו: א"ל למה לו קרא להכי כיון דילפינן דבעל כאשתו א"כ קרובי האם ממילא הם כקרובי האב דהא האם היא כאב די"ל דהא דאמרינן דאשה כבעלה אין זה רק לגבי דידה כדאמרינן לקמן דאשת חורגו היא כחורגו אבל לא שנאמר שגם קרוביה יחשבו כקרוביו אי לאו דדרשינן לרבות קרובי האם כקרובי האב:

בד"ה לבדו. משכחת להו בהדיא בר מבן אחי אשתו: לכאורה גם הא דתני ר"נ לקמן אחי חמותו בן אחי חמותו או אחות חמותו וכן הא דאמר ר"א אחי חמיו בן אחי חמיו בן אחות חמיו לא משכחת להו בהדיא רק מכללא דמתניתן כדאמרינן לקמן. וי"ל:

לא נחשדו. דכיון דסני ליה: מדברי רש"י כאן ולקמן (דף כ"ט ע"א) בד"ה חד בדיין משמע דדוקא שונא פסול לדון לרבנן ולא אוהב אכן לא כן דעת הרמב"ם (פט"ז מה' עדות) וגם מהתוספות (נדה (דף נ' ע"א) משמע דגם אוהב פסול:

והכתיב וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו התם שהיה בידם למחות ולא מיחו. אפשר על דרך צחות ורמז דמצינו לרבוואתא קמאי כי האי גוונא והכא יש לרמוז וכשלו ר"ת והוא כושל שבידו למחות ונמנע ודוק:

והכתיב פוקד עון אבות על בנים וכו'. כתבו גורי האר"י זצ"ל כשאדם עבר עבירה הבנים שהם בכחו ועדיין לא הולידם אח"ך כשילדו פוקד העון אבות עליהם לפי שהם בעת שעבר היו בכחו עדין. אבל אם כבר הבנים היו נולדים בעולם ואח"ך עבר עבירה אז כתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות עכ"ד. ועפ"ז יש לדייק פסוק ואף בעונות אבותם אתם ימקו דתיבת אתם יתירה וטפילה ח"ו אך כפי דבריו של גדול האר"י זצ"ל הנה אמת נכון דכשהם בכחו ולא נולדו אז סובלים עון אבותם והוא אומרו בעונות אבותם אתם כלומר שהיו אתם בכחו שלא נולדו אז ימקו בעון אבותם: