סנהדרין כו ע"ב

דף כו - ב

אמרו ליה אנשי סנחריב לשבנא: משיריתך, הסיעה שלך, שכתבת לנו בפתק שרוצים להשלים, היכא, איה הם!? אמר להם שבנא: הדרו בי, חזרו בהם מהבטחתם אלי.

אמרו ליה: אם כן, אחוכי קא מחייכת בן אתה שם אותנו ללעג ולצחוק. נקבוהו בעקביו ותלאוהו בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותו על הקוצים ועל הברקנין ונהפך כבודו לקלון.

אמר רבי אלעזר: שבנא בעל הנאה היה הלך אחר תאוות לבו [ויש מפרשים: משכב זכור]. ודרשינן, כתיב הכא בשבנא "לך בא אל הסוכן הזה", וכתיב התם בבת שבע "ותהי לו סוכנת" למלך דוד לעת זקנותו לחממו, הרי שסוכן מלשון הנאות הגוף ^[16].

הגמרא דורשת עוד דרשה שם בספר תהילים בענין חזקיה המלך ומרידת שבנא בו.

עוד כתוב שם: "כי השתות יהרסון, צדיק מה פעל".

ונחלקו רב יהודה ורב עינא בדרשת הכתוב. חד אחד משניהם אמר: אילו השתות [צדיקים, כמובאר לקמן] שהם חזקיה וסיעתו - נהרסים, הקב"ה שהוא צדיק, מה פעל מה השכר שהוא משלם לצדיקים.

וחד אחד משניהם אמר: אילו השתות שהוא בית המקדש - יהרס על ידי סנחריב בעצתו של שבנא, הקב"ה שהוא צדיק, מה פעל איה נפלאותיו.

ועולא אמר: אילו השתות [מלשון "שת" שמשים בקירות ליבו] שהם מחשבותיו של אותו רשע שבנא [שעליו נאמר מקודם: כי הנה הרשעים וכו'], אינן נהרסות, חזקיה שהוא צדיק, מה פעל היכן שכר פעולתו, מצות ומעשים טובים, והרבצת תורה. ונדרש: כי בודאי השתות חייבות להיהרס, כי אם לא, צדיק מה פעל.

עתה מבארת הגמרא היכן מצינו שנקראו צדיקים: "שתות".

בשלמא למאן דאמר אילו מחשבותיו של אותו צדיק, ניחא, כי היינו דכתיב "כי השתות יהרסון", שתות מלשון "שיתה" - משית בקירות לבו.

ולמאן דאמר בית המקדש, נמי ניחא. דתנן שנינו במשנתנו: אבן היתה שם בבית המקדש במקום הארון, מימות נביאים ראשונים, ושתייה היתה נקראת, שמשם נשתת [התיסד] העולם, שנאמר: "דיבר ויקרא ארץ... מציון מכלל יופי", ודרשינן, שהעולם נברא מציון.

אלא למאן דאמר שתות הוא חזקיה וסיעתו, אינו מבואר, היכא אשכחן, היכן מצאנו צדיקי דאיקרי שנקראים "שתות"?

ומבארת הגמרא: דכתיב "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל" והם הצדיקים שהעולם מושתת עליהם.

ואיבעית, ואם תרצה, אימא, אומר: מהכא, ממקרא זה, "הפליא עצה הגדיל תושיה", "תושיה" היא התורה שהעולם מושתת על התורה ולומדיה.

והגמרא מביאה עוד דרשות על שהתורה נקראת "תושיה".

אמר רב חנן: למה נקרא שמה של התורה תושיה, מפני שהיא מתשת כחו של אדם ^[17].

דבר אחר: התורה נקראת תושיה, מפני שניתנה בחשאי, מפני השטן שהיה מקטרג ואמר, שתסתפק לעליונים [המלאכים] ולא ימסרו הלוחות ביד משה.

דבר אחר: תושיה נוטריקון - תוהו שייה, כלומר, דברים של תוהו, ^[18] שלימוד התורה הוא דיבור וקריאה בעלמא, בלי מעשה, ואין בו גשישה, שבכל זאת העולם משותת [מושתת] עליהם.

הגמרא דורשת מקרא אחר שכתוב בו "תושיה". ונדרש על התורה.

אמר עולא: מחשבה של אדם הטורדתו בענין דאגת מזונות, מועלת לשכוח אפילו לדברי תורה שלמד, שנאמר "מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה", ודרשינן: הקב"ה נותן מזונות לערומים, ובכך מפר מחשבותיהם ודאגותיהם, שמחשבות אלו גורמות שלא תעשינה כח ידיהם - תושיה, שהיא התורה.

[בלשון אחר פירש רש"י: מחשבה, היא חשבונות שהאדם עושה לעצמו: "אם כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי" כגון: עד יום פלוני אסיים ללמוד כך וכך מסכתות, מחשבות אלו מועלות להשבית הדבר ונשארות ערומים שלא תעשינה ידיו תושיה] ^[19].

אמר רבה: אבל אם עסוקין בתורה לשמה, אינה מועלת, שנאמר "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום". ודרשינן: עצה שיש בה דבר ה' דהיינו תורה לשמה, היא תקום לעולם.

שנינו במשנתנו: אמר רבי יהודה: אימתי בזמן שאין להם אומנות אלא הוא, אבל יש להן אומנות שלא הוא - כשרין.

הגמרא פוסקת הלכה.

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי יהודה ^[20].

ועוד אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: כולן כל הפסולין לעדות שנשנו במשנתנו [ובברייתא], צריכין הכרזה בבית דין ^[21], שבית דין יכריזו ויפרסמו שהם פסולין לעדות, וכל זמן שלא הכריזו עליהם - אינם פסולים ^[22].

הגמרא דנה האם רועה פסול רק אחרי הכרזה, או שהוא פסול אף בלי הכרזה?

פליגי בה בשאלה זו, רב אחא ורבינא, חד אחד משניהם אמר: בעי הכרזה ככל פסולי עדות. וחד והשני משניהם אמר: לא בעי הכרזה, היות שהעבירה שלו מפורסמת לכל.

הגמרא מבררת את דעתם -

בשלמא למאן דאמר: לא בעי הכרזה, ניחא. שהיינו דאמר רב יהודה אמר רב: סתם רועה אף שלא ראינוהו מכניס הבהמות לשדה אחר פסול מאליו, ואין צריך להכריז על פסולו. אלא, למאן דאמר, בעי הכרזה, אינו מובן, מאי פירוש: סתם רועה פסול, הרי עדיין לא הכריזו עליו?

ומתרץ: בשאר הפסולין אין מכריזין עליו, עד שיבואו עדים להעיד על עבירתו, ואילו ברועה, החידוש הוא, דבסתמא אף שלא העידו עליו שהכניס עדרו לשדה אחר, מכרזינן עליו, כמבואר לעיל. וכל זאת, דוקא אחרי שהכריזו עליו, וכל זמן שלא הכריזו עליו, אינו פסול.

ובאותו ענין מספרת הגמרא -

ההיא שטר מתנה, דהוו חתימי עלה תרין גזלנין שני פסולי עדות מחמת שגזלו. סבר רב פפא בר שמואל, לאכשורה להכשיר את השטר, למרות שחתמו עליו גזלנים, דהא שהרי לא אכרזינן עלייהו שלא הכריזו עליהם.

אמר ליה רבא: השטר פסול, כי נהי נכון הדבר, דבעינן הכרזה, אבל זה אמור בגזלן דרבנן כגון אלו שנשנו במשנתנו [ובברייתא], ואילו בגזלן דאורייתא שחוטף ממש מיד ליד - כמו אלו השנים שחתמו על השטר מתנה - מי בעינן הכרזה. והשטר פסול.

סימן דב"ר ועריות גנ"ב.

הגמרא מבארת עוד דינים בפסולי עדות שכך הוא סימני שמועתיהם.

אמר רב נחמן: אוכלי דבר אחר, מקבלי צדקה מן הנכרים ^[23] - פסולין לעדות, היות והם מחללי ה' ^[24] מחמת חימוד ממון, והם כמו רשע דחמס.

והני מילי דברים אלו אמורים, אם מקבלים צדקה בפרהסיה, שאז הוי חילול ה', אבל מקבלי צדקה בצינעה, לא אינם פסולים.

ומה שאמרנו שבפרהסיה פסולין, נמי לא אמרן גם לא אמור, אלא באופן דאפשר ליה שביכלתו לאיתזוני לקבל מזון [צדקה] בצינעה, וקא מבזי נפשיה ומבזה את עצמו, לקבל בפרהסיה. אבל אם לא אפשר ליה אין ביכלתו לקבל בצינעה, אינו פסול, והטעם, משום דחיותיה הוא, הוא עושה כן להחיות את נפשו, וכל אשר יתן האדם בעד נפשו, ואינו בגדר רשע דחמס.

אמר רב נחמן: החשוד כל העריות מי שעבר איסור ערוה ^[25] - כשר לעדות, שאינו רשע מחמת "חמס" - חימוד ממון, והתורה לא אסרה אלא רשע ד"חמס", כמו שנאמר "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס".

אמר רב ששת: עני מרי, ענני אדוני ! ארבעין בכתפיה הרי הוא חייב מלקות, וכשר?! ואף אם אין מלקין אותו ממש מלקות מן התורה משום שלא התרו בו, מכל מקום עבריין הוא, ומקבל מלקות מדרבנן [מכת מרדות], שמלקין על שמועה לא טובה ^[26].

אמר רבא: אף אם רב נחמן סובר שהוא כשר, זה דוקא בשאר עדיות, כגון עדות ממון וכדומה, אבל, ומודה רב נחמן לענין עדות שמעיד על אשה - שהוא פסול, דנחשד להעיד עדות שקר, כמו שיבואר.

אמר רבינא ואיתימא או שאמר כן רב פפא: לא אמרן לא אמר רבא לפוסלו לעדות אשה, אלא כשמעיד על אשה לאפוקה להוציאה מחזקתה שהיתה אשת איש, שמעיד שבעלה מת או גירשה, כי אז הוא חשוב שמעיד שקר, שמא נשא בה עיניו, שהרי הוא חשוד על עריות.

אבל אם מעיד על אשה לעיולה להכניסה לאיסור אשת איש, כגון שמעיד שהתקדשה לפלוני, לית לן בה אין לנו חשד עליו, והוא כשר להעיד.

ומקשה הגמרא: פשיטא, שנאמן לדעת רב נחמן לומר שהיא מקודשת, וכי איזה חשד יש לנו עליו?

זה מתרצת הגמרא: אינו פשוט, כי היה לנו הוה אמינא שאנו חושדין בו, שנשא עיניו בה, וכיון שהוא עבריין - חומד אותה דוקא כשהיא אשת איש.

כי אם רבינא [או רב פפא] לא היה משמיענו זאת, מהו דתימא, היינו אומרים, הא אשת איש עדיפא ליה, דכתיב "מים גנובים ימתקו", ורוצה אותה בגניבה ^[27], לכן קמשמע לן רבינא, שאין חושדין בו כל כך, אלא דכמה דקיימא הכי, כל זמן שהיא פנוייה, עדיפה היא לו. משום דאז שכיחא ליה, תהיה בהישג ידו.

המשנה במסכת בבא מציעא (פז א) אומרת שפועל העושה מלאכתו בשדה של בעל הבית, מותר לו מן התורה לאכול מן המחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, כשתולשין מן השדה, אך לא אריס, המקבל את חלקו היחסי בפירות.

ואומר רב נחמן, שאריס העובד בשדה ומקבל חלק מן התבואה, אם אכל מתבואת השדה בשעת גמר מלאכה, אינו פסול לעדות. אף שאוכל מתבואת בעל השדה, והריהו גזלן. והטעם, שמורה לעצמו היתר, בחושבו בטעות שהותר לו, ועדיין אינו בגדר עבריין, ואינו חשוד להעיד עדות שקר.

ועוד אמר רב נחמן: גנב בחודש ניסן שהוא זמן קציר, וגנב בחודש תשרי שהוא זמן בציר ענבים ואסיף, לא שמיה גנב. והני מילי דברים אלו אמורים דוקא באריסא, אם הוא אריס, ולוקח משל בעל השדה רק דבר מועט, שבחדשים אלו טורח בה הרבה ומורה לעצמו היתר, שבגלל טרחתו מותר לו לקחת דבר מועט יותר מן המגיע לו בחלקו כאריס, ורק אם לוקח [גונב] בדבר שנגמרה מלאכתו, שמחשיב את עצמו כמו פועל, ^[28] ומורה היתר לעצמו וחושב שבעל השדה אינו מקפיד.

אבל איכר, דהיינו, פועל, שאינו חולק בפירות, אין לו סיבה להורות לעצמו היתר, ואם גונב אפילו דבר מועט, הריהו פסול.

ומספרת הגמרא עובדה כזו -

איכריה, האיכרים הפועלים שעבדו בשדותיו דרב זביד, חד אחד מהן גנב קבא קב דשעורי של שעורים, שהוא דבר מועט, ופסליה רב זביד לעדות. וחד ואחד מהן גנב קיבורא דאהיני אשכול תמרים, גם דבר מועט, ופסליה רב זביד לעדות.

אחרי שאמרנו, שעבריין הסובר שאינו עובר עבירה, עדיין אינו פסול לעדות, מספרת הגמרא עוד עובדא בנדון זה.

הנהו קבוראי הקברנים ההם, דקבור נפשא, שאירע שקברו מתים ביום טוב ראשון של עצרת, ועוברים על כמה איסורי מלאכה ביום טוב.

שמתינהו, נידה אותם רב פפא, ועוד פסלינהו לעדות שעושים כן מחמת חימוד ממון, והם כמו רשע דחמס ^[29].

ואכשרינהו, והכשירם לעדות רב הונא בריה דרב יהושע, כמו שיבואר.

אמר ליה רב פפא לרב הונא, איך אתה מכשירם, והא רשעים נינהו, הם הרי רשעים.

ותירץ לו רב הונא: אינם בגדר רשעים, כי סברי סוברים בטעות שמצוה קא עבדי, שעושין מצוה של קבורת המת, ולכן אינם חשודים להעיד עדות שקר.

ומקשה לו רב פפא: והא קא משמתינא להו! הרי כבר נידו אותם על עבירה זו, והם כבר יודעים שאסור, ושהדבר רע בעיני חכמים, ובכל זאת עוברין ושונין על עבירה זו, ולמה אתה אומר שהם סוברים שעושים מצוה ^[30]? ענה לו רב הונא: אף שמנדין אותם, עדיין טועים וסוברים שעושים מצוה, ומה שנידו אותם סברי, משום כפרה קא עבדי לן רבנן, שחכמים מנדין אותנו כדי שנתכפר על חילול יום טוב, אבל אין החכמים רוצים שנחזור בנו. וממשיכים בטעותם שמותר לקבור ביום טוב, ומוכנים להיות מנודים על מנת להתכפר. והיות שאינם מכירים בחטאם, לכן אינם פסולים לעדות.

ועתה הגמרא דנה בדין פסול עד זומם.

איתמר, שנינו:

א"ר אלעזר שבנא בעל הנאה היה שנאמר לך בא אל הסוכן הזה מלשון ותהי לו סוכנת:

פי' השתות צדיקים כדכתיב כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. למה נקרא התורה תושיה שמתשת כחו של אדם ד"א תושיה דברים של תוהו עולם משותת עליהן. אמר עולא מחשבה מועלת אפי' לבטל דברי תורה שנאמר מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה אמר רבא אם עסוקין לשמה אינה מועלת מחשבת אחרים לבטלה. שנאמר רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום:

א"ר אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כרבי יהודה דמתניתין דאמר אם יש לו אומנות אחרת כשר ואמר עוד כולן צריכין הכרזה בב"ד רועה פליגו בה רב אחא ורבינא חד אמר בעי הכרזה וחד אמר לא בעי הכרזה וקיי"ל כמאן דמיקל ומאן דאמר בעי הכרזה הוא דמיקל:

תניא אלו הן הפסולין כו'. במה דברים אמורים בקידוש החודש ובעיבור שנה בדיני ממונות ובדיני נפשות אבל בעדות שהאשה כשרה לה אף הן כשרין לה והא דאמר ר' יהודה סתם רועה פסול דמסתמא מכרזינן עליה דהוא פסול:

ההיא מתנתא דהוו חתימי עליה תרי גזלני כו'. ואסיקנא פסלה רבא אע"ג דלא אכריזו אמר נהי דבעינן הכרזה בגזלן דרבנן אבל גזלן דאורייתא לא בעי הכרזה. אר"נ אוכלי דבר אחר פי' [מקבלי] צדקה מן העובדי כוכבים פסולין לעדות וה"מ דאפשר ליה לאיתזוני בצנעא אבל אי לא אפשר ליה חיותיה. אמר רב [נחמן] החשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת עני מרי ארבעים בכתפיה וכשר לעדות וקיי"ל כרב ששת באיסורי אמר רבא ומודי רב נחמן דלאפוקי אתתא מגברא כגון דאסהיד דגירשה פסול הוא אבל אי מסהיד לעיולי כגון דמסהיד בקידושיה לית לן בה אליבא דרב נחמן. אמר ר"נ גנב ניסן וגנב תשרי. כלומר באלו ב' חדשים שהתבואה בשדות והפירות באילנות הלוקח מהן לאו שמיה גנב והני מילי באריסא שיש לו רשות ליכנס בשדה והוא שלקח דבר מועט ודבר שנגמרה מלאכתו כגון מלילות וענבים העומדות להיבצר:

איכרוהי דרב זביד חד גנב כפא פי' אלומה קטנה כדגרסינן בהמוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצרכה מאי היא הכא תרגימו אבני דאכפי והן האבנים המוכנות לתתם על האלומות שלא תפריחם הרוח וחד גנב קיבורא פי' סנסני תומר ופסלינהו לתרווייהו:

הנהו [קבוראי] דקברו מת ביו"ט ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו ואתא רב הונא בריה דרב יהושע ואכשרינהו לעדות ואמר טעמא מאי משום דסברי מצוה קא עבדינן והאי דשמתינהו להו כי היכי דליהוי להו כפרה. מכלל דהני דמשמתי בדבר עבירה אי לקו פסולין הן:

לעולם יהא אדם שקוד ללמוד תורה תמיד ואל יאמר לכשאפנה אשנה שהמחשבה שהוא מחשב בלבו מכאן ועד יום פלוני אסיים כך וכך ואיני צריך כל כך לשקוד מועלת היא לבעליה ר"ל שאינה מתקיימת ואף בדברי תורה:

כל אלו שהזכרנו בפסולי עדות ושאין פסולם אלא מדברי סופרים צריכים הכרזה בבית דין או בבתי כנסיאות או בבתי מדרשות ר"ל הודעה שהם פסולים או הודעה שהם עברינים ועושים כך וכך וכל עדות שנתקבל מהם קודם הכרזה הן על פה הן בשטר דנין על פי אותה העדות ואין פוסלין אלא עדותם שמאחר הכרזה ואילך אבל פסולי עדות בעבירה שהיא מן התורה אין צריכין הכרזה וכל שנתברר שכבר חטאו בשעת עדותם בדבר מן התורה נפסלו אע"פ שלא הוכרזו ואין באלו חלוק בין רועה לשאר פיסולין שאע"פ שהרועה סתמו פסול צריך הוא הכרזה והכרזתו משנדע שהוא רועה ומ"מ פסול שמחמת קורבה אף אותם שנפסלו מדברי סופרים אין צריכין הכרזה וכן התבאר בתלמוד המערב:

כל פסולי עדות אלו שהזכרנו הם ממין הרשעים שנאמר עליהם בתורה אל תשת ידך עם רשע ופסולי עדות הנזכרים במשנה שאחר זו הם הפסולים מחמת קורבה והנוגעים בעדותם בכלל אלו אלא שנגיעת עדות מתפשטת בלא קורבה וכן שהקורבה פסול אחר שהרי אף לחובה נפסלו ודין פסול זה יתבאר במסכת בבא בתרא:

וכבר הזכרנו במשנה פסול העבדים וממינם אשה חרש שוטה וקטן וכן הסומא פסול לעדות כמו שיתבאר ויש מין אחד בפסולי עדות והוא מחמת פחיתותם כגון האוכל בשוק בפני כל העם והתבאר בתלמוד המערב דווקא שחוטף ואוכל שהוא נחשב ככלב ובכל זה כל שהוא בזוי ביותר כגון שהולך ערום בלא בושת ובכלל זה גם כן מקבל צדקה מן הגוים בפרהסיא אם היו יכולין ליזון מצד אחר או אף אם אין יכולין ליזון מצד אחר אחר שהיו יכולים לקבלה בצנעה הא אם לא היה להם ליזון מצד אחר ולא היו יכולים לקבלה בצנעה אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ונמצאו עשרה מיני פסולות על הדרך שהזכרנו:

בשלישי של בתרא מ"ג א' יתבאר שכל שהוא נוגע בעדות באיזה צד שתהא הנאה מגעת לו בעדותו אינו עדות והנוטל שכר להעיד יתבאר בבכורות שעדותו בטלה אלא שבזו יש מפקפקין באגר בטילה הברור על הדרך שביארנו בדיין כמו שביארנו בפרק ראשון ונטילת שכר שבעדות י"מ אותה בין שנוטלו בשעה שמזמינין אותו יקבל את העדות בין שכבר קבלו ונוטל שכר בשעה שמזקיקין אותו לבא לפני בית דין להעיד ומ"מ גדולי הדור מסכימים דוקא בזו האחרונה הואיל ומצוה עליו להעיד אבל הראשונה עדותו קיימת הואיל ואין מוטל עליו להזמין עצמו לראות המעשה אבל מה שכבר ידע מצוה עליו להעיד וכן הדיין או היודע מצוה עליו לדון בצדק כל שבני אדם באים לפניו לדין אם ביחיד מומחה או כשקבלוהו עליהם אם בצרוף שלשה וכל שהוא מצוה עליו הוא בכלל מה אני בחנם אף אתה בחנם שהוא הטעם לאלו כמו שהתבאר בבכורות פרק עד כמה אבל שאינו מצוה עליו אינו בכלל זה ומ"מ יראה לי דווקא בנוטלו משניהם אבל כשנוטלו מן האחד יש לפקפק בו לקבלו בהעדפה יתירה ולאסרו אף בשעת הזמנה ולא נאמר הטעם מצד מה אני בחנם אלא כשנוטלו משניהם כך נראה לי:

מי שנודע עליו בברור שבא על הערוה הרי הוא חשוד על כלן ופסול לכל עדות אף לעדות שאינו של אשה שהרי הוא בדין מלקות וכדתנן אלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' ואפילו לא התרו בו שאינו לוקה מ"מ הואיל ותורת מלקות עליו נפסל וכן בכל העבירות אבל אם לא נודע עליו כן אלא שהוא חשוד על כך מצד אמתלאות כשר לעדות ואע"פ שהוא בר מלקות ממה שאמרו מלקין על לא טובה השמועה ומ"מ לעדות אשה לומר מת בעלה או גרשה אינו נאמן וכל שכן על אותה שנטען עליה שחשוד הוא להוציאה כדי לישאנה ואף לדעת האומר ביבמות שאינו יכול לישא את אשתו מ"מ הרי אמרו אם כנס אינו מוציא פסק זה כל הפוסקים שוים בו ואל תחוש למה שנשתנו הפירושים בסוגיא זו שהרי גדולי הפוסקים שפרשוה בתשובת שאלה בבא על הערוה ובמלקות גמור פסק כרב ששת לפסול מטעם הלכתא כרב ששת באיסורי ופוסלים אותו לכל עדות והמפרשה בחשוד לבד ובמלקות לא טובה השמועה פוסק כרב נחמן הואיל ועיקרה בענין דינין היא שנויה ומכשירו לכל עדות חוץ מהתירה לינשא:

אריס שלקח מן הפירות בבכורן קודם שתגמר מלאכתו אם דבר מועט לקחו ובדרך שנפשו של אדם חושקת לדברים המבוכרים בין בפירות הקיץ והוא הנקרא גנב ניסן בין בפירות החורף והוא הנקרא גנב תשרי אע"פ שלא לקחו מדעת הבעלים אין זה גנב שהבעלים מוחלין בדבר זה מן הסתם וכן אתה דן לכל כיוצא בזה אבל בדבר שנגמרה מלאכתו ובטל חן בכורו אין זה אלא חמוד ממון ופסול מעשה שגנב אחד קב שעורים ואחד אשכול של ענבים ופסלום:

כל שעשה עבירה בצדק ר"ל שהדברים מוכיחים שלכוונת מצוה הוא עושה אין פוסלין אותו אף בעבירה שמן התורה ואפילו נדו אותם על כך ולא באו להתיר נדויים מפני שכל זה אינו אלא שהם חושבים שכל שהם עומדים בנידויים כפרה היא להם מעשה היה באנשים שקברו את המת ביום טוב ראשון ונתנדו על כך ואעפ"כ הוכשרו לעדות מן הטעם שהזכרנו וי"מ אפילו נתנדו על זה וחזרו ועשו מפני שהם סוברים מ"מ שהם עושים מצוה אלא שצריכין כפרה על חלול היום טוב:

רב יהודה ורב עינא חד אמר אלו חזקיה וסיעתו שנקראו שתות היו נהרסין צדיק מה פעל כלומר מה היה מועיל פעלו של צדיק והיכן שכרו וחד אמר אלו בית המקדש שנקרא שתיה נהרס צדיק מה פעל כדפרישית ועולא אמר אלמלא לא מחשבותיו של אותו רשע אין נהרסות צדיק מה פעל כלומר כי השתות יהרסון שאם לא כן צדיק מה פעל. ודייקינן בשלמא מאן דאמר מחשבותיו של אותו רשע היינו דקרי להו שתות דכתיב ולא שת לבו גם לזאת ולמאן דאמר נמי בית המקדש דתנן אבן היתה שם תחת הארון מימות הנביאים הראשונים שממנה נשתת העולם שנאמר דבר ויקרא ארץ מציון מכלל יופי כדאיתא במסכתא יומא אלא למ"ד חזקיה וסיעתו קרי שתות היכא אשכחן צדיקי דאיקרי הכי ופשטי' מדכתיב כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל כענין שנאמר (חבקוק ג') צדיק יסוד עולם ואיבעיא מהכא הגדיל תושיה והיינו תורה וצדיקים שעוסקים בה נקרין שתות ולמה נקרא שמה תושיה מפני שמתשת כחו של אדם דבר אחר שנתנה בחשאי מפני השטן מדת הדין שהיתה מעכבת שלא ליתנה לבשר ודם ולשון משל הוא שמתן תורה לבשר ודם לפנים משורת הדין הוא לפי שאין בשר ודם ראוי לטובה גדולה כזאת וכל דבר שהוא לפנים משורת הדין כיון שלא נעשה עפ"י מדת הדין דומה כאלו נעשה שלא לדעת הדין וזו היא שאמרו שנתנה בחשאי כלומר שלא מדעת מדת הדין שקרויה כאן שטן לפי שהיה לה להשטין ולעכב את הדבר אלו היה הדבר תלוי בה אלא שגברה מדת הרחמים ולא נעשה הדבר ע"פ מדת הדין:

ד"א תושיה דברים של תהו כלומר דברים שאין טעמיהן מגולין כגון איסור כלאים ושעטנז וכיוצא בהן שדומין בעיני אדם כדברים של תהו שאין בהן ממש והן הנקראין חוקות כדכתיב את חקותי תשמורו כו' והעולם משותת עליהם כלומר מיוחד עליהן לפי שעיקרין גדולים יש להם גדולים כהרי הרים. ור"ש ז"ל פי' דברים של תוהו התורה שהיא דיבור וקריאה בעלמא וכל דיבור אין בו גשישה ומחשב כתוהו ואעפ"כ העולם משותת עליהן ותושיה לשון נוטריקון הוא תא"ו וא"ו מתהו שי"ן יו"ד ה"א לשון שיתות:

אמר עולא מחשבה מועלת אפי' לבטל דברי תורה יש אומרים מחשבת אחרים מועלת לבטלה ואם עסוקין לשמה אין מחשבת אחרים מועלת לבטלה ולאו מילתא היא דהא מפר מחשבות ערומים בקב"ה כתיב ותו דקרא לא קאי במחשבת המפר ויש אומרים מחשבה שאדם מחשב כך וכך תעלה בידי מועלת להשבית הדבר שאין מחשבתו מתקיימת ואפי' לדברי תורה כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא מפר מחשבות ערומים שאין מחשבתן עולה בידן אפי' לתושיה וזהו הפי' האחרון הוא הנכון:

פיסקא אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין אומנות אלא היא כו' אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה ומסתברא דאליבא דמאן דאמר פליגי נקטה. מיהא שמעינן דכל כי האי גוונא דלא סמכא דעתיה דודאי יכיל למעבד לאו אסמכתא היא דהא כולהו אמוראי מודו דטעמא דר' יהודה משום דלא חשיב לה אסמכתא הוא דאי הוה חשיב לה אסמכתא אפי' יש לו אומנית שלא היא נמי הוה פסיל וכיון דאיפסיקא הילכתא כר' יהודה ש"מ דכל כה"ג דאין בידו לנצח לאו אסמכתא היא וההיא דקי"ל כל דאי אסמכתא היא ולא קניא במידי דיש בידו לנצח או לקיים תנאו קאמר:

ואמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר וכולן צריכין הכרזה בבית דין להודיע לכל שהן פסולין כדי שיזהרו מלמסור להן עדות. רועה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעי הכרזה דאפשר דאיכא דלא ידע ביה וחד אמר לא בעי הכרזה כיון דמפורסם הוא לא בעי הכרזה. ודייקינן בשלמא למ"ד בעי הכרזה היינו דאמר רב יהודה סתם רועה פסול דמשמע לן סתמא מכל מילי ואפי' הכרזה לא בעי אלא למ"ד בעי הכרזה מאי סתם רועה פסול ומפרקי' דמסתמא מכריזינן עליה ואע"ג דלא אתו סהדי דגזל וקי"ל (חולין צ"ג:) דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המקל הילכך בעי הכרזה. ואסיקנא דכי בעי הכרזה בגזלן דרבנן כגון מציאת חרש שוטה וקטן וחמסן וגבאי ורועה ומוכס דכולהו קאתו על ידי עלילה ולא שקלי בתורת גזל ממש אבל בגזל דאורייתא כגון חטיף ושקיל כגון בניהו בן יהוידע כדמיפרש בפ' מרובה (בבא קמא ע"ט:) לא בעי הכרזה וה"ה גבי מלוה ברבית דלא בעי הכרזה דאיסורא דאורייתא הוא ובהדיא תניא אל תשת חמם עד כגון הגזלנין ומלוה רביות אלמא מדאורייתא פסילי וכבר ברירנא דכי קא מני להו תנא דמתני' למלוי רביות בהדי פיסולא דרבנן משום דלא קא שקלי שלא מדעת בעלים תדע דפיסילא דמלוי רביות דאורייתא הוא דאמרינן בפירקין בר בינתוס אסהידו ביה תרי סהדי חד אמר קמאי דידי אוזיף ברביתא וחד אמר לדילי אוזיף ברביתא פסליה רבא לבר בינתוס ומקשינן והא אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות והאי דקאמר לדילי אוזיף ברביתא לדבריו איהו גופיה רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ומפרקי' רבא לטעמיה דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים את עצמו רשע והשתא נחזי אנן אי אמרת בשלמא מלוה ברבית דאורייתא היינו דפסליה רבא לבר בינתוס אע"ג דלא אכרוז עילויה אלא אי אמרת דרבנן אמאי פסליה והא לא אכרזינן עליה. וכ"ת רבא נמי כי פסליה לאו מהשתא פסליה לגמרי אלא לאכרוזי עליה אם כן הא דמקשי' והא רבא הוא דאמר לוה ברבית פסול לעדות והוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד מאי קושיא והא אכתי לא אכרוז ואכתי כשר להעיד על המלוה לפסלו ולהכריז עליו אלא לאו ש"מ לא בעי הכרזה ש"מ והא דקאמר בפירקין וכולן צריכין הכרזה אפסולי דרבנן בלחוד קאמרי':

אמר ר' נחמן אוכלי דבר אחר צדקה של עכו"ם דאיכא חלול השם מחמת ממון פסולין לעדות והני מילי בפרהסיא כו' ולא דמי למומר אוכל נבלות לתאבון דקאמרי' כפין ואכיל כפין שקיל ארבעה זוזי ומסהיד בשיקרא דאלו התם כיון דאיכא איסור לא איבעי ליה למיכל ואלו הכא כי אסור היכא דאפשר ליה אבל היכא דלא אפשר ליה חיותיה היא. ואית דמפרשי דטעמא דאוכלי צדקה של עכו"ם דפסולין לעדות משום פריצותא הוא דכיון דלא כסיפא ליה מילתא ומפקר נפשיה כולי האי משום ממון לא מיכסיף נמי לאסהודי בשיקרא דכיון דאית ביה חוצפה כולי האי מסתמא רשע הוא ודמיא לההיא דתנן בסוף פירקא קמא דקידושין האוכל בשוק הרי זה כלב ויש אומרים פסול לעדות ואיפסיקא הילכתא התם כיש אומרים ומסתייע הדין פירושא מדנקיטי' לה טעמא בשמעתתין לישנא דקא מבזי נפשיה בפרהסיא דאלמא טעמא משום דקא מבזי נפשיה הוא ולאו משום איסורא:

אמר רב נחמן החשוד על העריות שהעידו עליו שבא על הערוה כשר לעדות דבעינן רשע דחמס וליכא. ורב ששת אמר עני מארי ארבעין בכתפיה שעבר על לא תעשה שבתורה והתורה קראתו רשע דכתיב והיה אם בן הכות הרשע ואת אמרת כשר והא כתיב אל תשת רשע עד. ויש אומרים החשוד על העריות שלא היו שם עדים אלא שיצא עליו קול ומפרשי לה להא דאמרי' ארבעים בכתפיה וכשר הכי חייב מלקות הוא אע"פ שאין שם התראה דאמר מר מלקין על לא טובה השמועה והרי החמירו עליו ועשאוהו כחייבי מלקות דקרינהו רחמנא רשעים דכתיב אם בן הכות הרשע ואת אמרת כשר ומילתא צריכא עיונא:

אמר רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה שהוא פסול דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והני מילי היכא דמסהיד לאפוקה מתותי בעלה כגון שמעיד על הגירושין דחיישינן דילמא לנפשיה מיבעי לי' אבל אי מסהיד לעיולה לומר שנתקדשה לית לן בה דמאי נפקא ליה מינה הא ודאי כי הויא פנויה עדיפה ליה. אית דאמרי דהילכתא כר' ששת דאיסורא הוא וקי"ל כרב ששת באיסורי ואנן לא מכרעא לן מילתא דודאי עדות מעיקרא דיני נינהו ולא מיחשיב בכלל איסורי ותו דמדטרחי רבא ורבינא ואייתי רב פפא לפרושי מילתיה דרבא ש"מ דהילכתא כוותיה ושמעינן מינה דהאי חשוד דקאמרינן לאו דאיכא סהדי שבא על הערוה דאם כן לא גרע ממומר אוכל נבלות לתאבון או להכעיס דקי"ל כאביי ותו דאפי' רבא לתאבון מודה דפסול ועריות כמומר אוכל נבלות לתאבון דמי ותו מדנקט רב פפא טעמא לענין עדות אשה לאפוקה משום חשדא ש"מ דלאו כבא על הערוה ממש קא מיירי דאם כן מאי איריא משום חשדא תיפוק לי' דרשע הוא ואפי' לעיולא נמי ליהוי פסול וליכא למימר דר"פ ורבינא כרבא ס"ל דאמר רשע דחמס בעינן דהא איפסיק הילכתא כוותיה דאביי לקמן ואי מוקמת לה לדרב נחמן אליבא דרבא כל שכן דמפקת לה מהילכתא:

אמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי שהן זמן קציר ובציר לא שמיה גנב והני מילי באריסא דטרח ביה ואית ליה חולקא בפירי. אית דאמרי דמורי היתירא לנפשיה למשקל דבר מועט דסבר לא קפדי בעלים בהכי משום דטרחי ביה ובדבר שנגמר מלאכתו דאמר לא גרענא מפועל וכיון דלאו לאיסורא קא מיכוין לאו רשע הוא כדמפורש במעשה דהנהו קבוראי דכל היכא דלא מיכוין לאיסורא כשר. ואיכא לפרושי דטעמא דמילתא משום דכל כה"ג קים לן בבעלים דלא קפדי וכמאן דשקלי מדעת בעלים דמי. איכריה דרב זביד חד גנב כפא דשערי אלומה קטנה כדגרסי' בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ט.) מכר את האבנים שהן לצרכה מאי היא הכא תרגימו אבני דאכפי והן אבנים המוכנות לתתם על האלומות שלא תפריחם הרוח וחד גנב קיבורא אשכול של תמרים ופסלינהו והא קמ"ל דכיון דלאו אריס הוא דהא לא פליג בפירי אלא אגריה קא שקיל למכרב אפי' שקיל דבר מועט שנגמרה מלאכתו פסול ותו דאריס עביד אפי' בדבר שנגמרה מלאכתו ואמטו להכי קא מחלי בעלים גביה ואלו אכר לא קא עביד עבידתיה בדבר שנגמרה מלאכתו וכי שקיל מיניה לא מחלי בעלים גביה למשקל ממידי דלא עביד ביה ולא טרח ביה:

הנהו קבוראי דקבור מיתנא ביום טוב ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו ואתא רב הונא בריה דרב יהושע ואכשרנהו לעדות אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו דקא עבדי מלאכה ביום טוב ראשון שהוא מן התורה משום חימוד ממון דקא שקלי אגרא אמר ליה הני לאו בני עבירה קא מיכווני אלא סברי דמצוה קא עבדי ושרי אמר ליה והא קא חזו זימנין אחריני דכי עבדי הכי משמתינן להו ואי לאו דאיסורא הוא אמאי משמתינן להו ואפ"ה הדרי השתא ועבדי ואמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לעולם אינהו משום מצוה קא מיכווני וסברי האי דמשמתי לן כי עבדינן הכי כפרה הוא דקא עבדי לן רבנן וקי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע דכל היכא דאיכא למימר לאו לאיסורא קא מיכוין כשר לעדות:

אר"א שבנא בעל הנאה לפי שהיה שבנא ת"ח ומלמד תורה ברבים כמסופר ממנו שהיה דריש בתליסר רבוותא וע"כ נקרא שבנא הסופר כמו עזרא הסופר ואמר שאל תתמה מה שהקדיח תבשילו כל כך ברבים שהרי כבר העיד עליו הכתוב לך בא אל הסוכן וגו' ע"ש שהיה בעל הנאה ואמר במי התורה מתקיימת במי שממית עצמו עליה ולא בבעלי הנאות:

אלו מחשבותיו של אותו רשע כו' כי עדיין לא חטא בפועל במה שכתב שבנא וסיעתו השלימו גם במה שחצב לו קבר בקברי מלכים אך לפי מחשבותיו להסיר את חזקיה ממלוכה ואמר שקרא למחשבה שתות ובכל הגמרות כתיב כי השתות יהרסון ממשמע שנאמר וישת דוד אל לבו וגו' ואין זה מקרא בשום מקום גם רש"י הביא קרא דכתיב באורייתא ולא שת לבו גם לזאת ע"כ נראה כי טעות נפל בספרים הישנים להביא מקרא וישת דוד גם בילקוט אינו והוא מבואר שקרא המחשבות שת במקום הזה שהוא מלשון עשייה בכ"מ לומר לך כמ"ש לעיל דכל מחשבותיו נחשבו ונצטרפו למעשה כמו בע"ז:

אלא למ"ד חזקיה כו'. רש"י פירש לפי דרש זה צדיק מה פעל הקב"ה מה שכר הוא משלם עכ"ל ויותר נ"ל לפרש כמ"ש שהם מצוקי ארץ ועליהם שת התבל עד"ז אמר אלו השתות של התבל שהם חזקיה וסיעתו יהרסון צדיק שהוא הקב"ה מה פעל במעשה בראשית שאלולי הם לא היה העולם מתקיים וכן יש לפרש גבי ב"ה אלו יהרס הקב"ה צדיק מה פעל במעשה בראשית שהרי עליו הושתת כל העולם שע"כ נקרא אבן שתיה ורש"י לא פירש כן וק"ל:

הפליא עצה הגדיל כו' מפני שהיא מתשת כחו כו'. ר"ל הפליא הקב"ה עצתו במה שהרבה והגדיל תורה כמ"ש למען צדקו יגדיל תורה כדי שע"י הרבה מצותיה יתיש כחם של ישראל וכמ"ש במסכת ביצה מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שעזין הן ואמר ד"א תושיה שנתנה בחשאי כו' וה"ק הפליא עצתו מלשון והוא פלאי שנתן התורה במכוסה והגדיל לתת אותה בתשות וחשאי מפני השטן כדאמרי' פ' רע"ק שאחר שירד משה עם התורה מלפני הקב"ה בא השטן ואמר תורה היכן היא כו' ואמרי' ד"א תושיה דברים של תוהו כו' וה"ק הפליא עצתם כי נפלאות עשה במה שהגדיל דברים של תוהו שאדם תוהה ומשתומם עליהם שיהיה העולם משותת עליהם וק"ל:

מחשבה מועלת וכו'. עי' פירש"י ותוס' ועי"ל דאפי' לד"ת שעיקרה במחשבת הלב מועלת ולא סגי ליה ללמוד אותה במחשבה בלבד אלא צריך ג"כ למגרסה בפה כדאמרי' בעלמא דעקימת שפתיו הוה קצת מעשה וז"ש מפר מחשבות ערומים הלומד תורה במחשבה בעלמא מפר ומשתכחת ממנו ולא תעשינה וגו' שלא תבא התורה לידי מעשה נ"א בדבור וק"ל:

גמרא יהרסון כמשמעו שנאמר כו' אמר ר"נ החשוד על העריות כו' כצ"ל:

גמרא שבנא בעל הנאה היה. הרש"א בח"א כתב לפי שהיה ת"ח כדלעיל לכן נקרא שבנא הסופר. והר"י בתוס' שבת (יב ב) הוכיח מהפסוקים דשבנא הסופר היה אחר ע"ש. אבל ביומא ספ"ג ובכתובות רפי"ג מסקי דזהו בעצמו הסוכן:

רש"י ד"ה מפני השטן. שהיה מקטרג כו'. כצ"ל:

ד"א תושיה דברים של תוהו כו'.נ"ב בעיני העולם כההיא דאמרינן פש״ש [ביומא ס"ז ב'] ושמא תאמר מעשה תוהו כו':

נְקָבוּהוּ בַּעֲקֵבָיו וּתְלָאוּהוּ בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה הוא רצה לעשות עצמו ראש ואת אדוניו חזקיהו המלך ע"ה בקש לעשותו זנב ח"ו לכן ראשו נגרר למטה ורגליו שהוא זנבו היה למעלה ונתלה בזנב הסוסים. גם נתגאה בחכמתו שהיא בראש, רצצו ראשו באבנים וסלעים שנגרר עליהם.
ומה שאמר שֶׁהָיוּ מְגָרְרִין אוֹתוֹ עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקָנִים נראה לי בס"ד הטעם כי תורה לשמה היא מזמרת עריצים ומכרתת החוחים והקוצים הסובבים השושנה העליונה ובזה פרשתי בס"ד מאמר הגמרא שאמרו בכל מקום 'גמרתא גמיר זמרתא תהא' לשון זמר עריצים אך שבנא לא היה לומד תורה לשמה שתהיה כדאי להכרית החוחים והקוצים לפיכך נגרר על הקוצים ועל הברקנים.
או יובן בס"ד כי ישראל נמשלו לתמר מה תמר זה אין לו אלא 'לב אחד' כך ישראל יש להם לב אחד (סוכה מה:), אך שבנא שהשלים עם סנחריב היה לו 'לב אחר' ברי"ש נמצא עשה מן אחד בדלי"ת, אחר ברי"ש. וההפרש הוא מספר קוץ כי זה מאתים וזה ארבע גם הסיר קוץ של קרן זוית שבדל"ת ונעשה רי"ש לכן היו מגררין אותו על הקוץ.

אִלּוּ חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ נֶהֱרָסִין, "צַדִּיק מַה פָּעָל" (תהלים יא, ג). פירש רש"י: הקדוש ברוך הוא מה שכר משלם. ונראה לי בס"ד הכונה דידוע שהשם יתברך הכין טובה ושכר לכל דור ודור בפני עצמו בעבור עסק התורה וידוע מה שאמרו במדרש תהלים בפסוק כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ הֳ' (תהלים כה, ז) רבי יוסי בר חנינא אמר משל למלך שעשה סעודה גדולה וזימן את האורחים הגיע ארבע שעות וחמש שעות ושש ולא באו, לעתותי הערב התחילו האורחים ממשמשין ובאין אמר להם המלך: טובה גדולה אני צריך להחזיק לכם אלולי שבאתם כל הסעודה הייתי משליך לכלבים שלא היה מי לאכול! כך אומר הקדוש ברוך הוא לצדיקים טובה גדולה אני מחזיק לכם שבשבילכם בראתי את עולמי שאלמלא אתם כל הטובה שהתקנתי לעתיד לבוא למי הייתי נותנה? שנאמר מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים לא, כ) עד כאן.
ולכן אמר דוד המלך ע"ה זְכָר לִי לְמַעַן טוּבְךָ כי הוא היה מלך ובכל יום יבא לבית המדרש ועוסק בתורה ועל ידי כך היה כל אדם נכנס ועוסק בתורה כי יקח קל וחומר ונמצא הוא גרם שהטוב המוכן לאותו הדור לעמלי תורה נמצא לו לוקחים שלוקחים אותו.
והנה ידוע כי חזקיה המלך ע"ה הרביץ תורה בישראל יותר מדאי שהיה מלך ודורש בי"א רבוותא והכל באין ולומדין כי יקחו קל וחומר לעצמם ולא עוד אלא שנעץ חרב בבית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב והדליק שמן בבתי מדרשות כל הלילות ולילה כיום יאיר לעסוק בתורה ובדקו ומצאו אפילו תינוק ותנוקת בקיאים בהלכות טומאה וטהרה (סנהדרין צד:), ואם אחר כל עסק הגדול הזה שהיה להם בתורה נמסרים ביד סנחריב מי היה לומד תורה עוד בראותם שכל רבוי עסק התורה הזה לא הגין עליהם! ואם כן למי היה נותן הקדוש ברוך הוא שכר הטוב אשר הכין בעולם הבא לעמלי תורה? וזהו שנאמר צדיקו של עולם מה פעל בהזמנה והכנה של השכר שהכין והזמין לעמלי תורה.

'תּוּשִׁיָּה', שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲשַׁאי מִפְּנֵי הַשָּׂטָן (ישעיה כח, כט). פירוש קאי על תורה שבעל פה. ומה שאמר דברים של תוהו נראה לי בס"ד דקאי על התורה שיש בה כמה ספורים שהאדם הרואה אותם חושב שהם דברים של תוהו לפי פשוטן כמו 'וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים' (בראשית לו, לא) וכיוצא וכאשר קנטר מנשה בכך אך באמת הם דברים נפלאים שהעולם משותת עליהם שהם סודות עליונים.

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ, הֵיכָא אַשְׁכְּחָן צַדִּיקֵי, דְּאִיקְרוּ 'שָׁתוֹת'? (שמואל א ב, ח). הנה מלבד טעם הגמרא נראה לי בס"ד 'שָׁתוֹת' על חזקיהו המלך ע"ה והוא על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים מא.) בענין הגבורות המתפשטים בשש קצוות דז"א [זעיר אנפין] בבחינת הגדלות והוא כי גבורת הגדלות העולה דרך עליה מן היסוד לנצח הוא חזקיהו המלך וכו' עיין שם. נמצא חזקיהו הוא מן הגבורות דגדלות המתפשטים בשש קצוות ולכן תיבת 'הַשָּׁתוֹת' דנקיט קרא הכא רומזת אליו.
ועוד נראה לי ד'שָׁתוֹת' קאי על חזקיהו דאף על פי ששמו חזקיה בחמש אותיות נקרא חזקיהו בששה אותיות.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר בשער הגלגולים (דף נו"ן) דחלק הבכורה של קין גדול מאד ולקחו יעקב אבינו ע"ה והורישו ליששכר ואחר כך התחילה נשמה זו של חלק הבכורה שהיא גדולה מאד להתגלגל והתחיל גלגול הראשון בנדב ואביהוא שהם תרי פלגי גופא ונתגלגלה בהם הרי כאן שנים אחר כך באה בפנחס בסוד עיבור אחר כך בשמואל הנביא ע"ה בסוד גלגול אחר כך באלישע הנביא ע"ה בסוד עיבור הרי כאן חמשה צדיקים אחר כך באה בחזקיהו המלך ע"ה בסוד גלגול עיין שם. נמצא מעת שהתחילה להתגלגל ולהתעבר היה הוא שישי לצדיקים שבאה בהם ולכן שתות קאי על חזקיהו המלך ע"ה.

גמ' ואכשרינהו ר"ה ברה דר"י. ברי"ף הגי' סבר ר"ה בריה דר"י לאכשרינהו. ובספר הצבא להרז"ה מדה רביעית בהשגו' הרמב"ן שם כ' דהך סברא אינו בטל וקיימא כן ובההוא דביצה דף כז ע"א סבר דלא למיחזי וכן חולין דף יח ע"א סבר ר"י לאקדמיי' וע' בהרא"ש כאן דלא כתב כן:

בגמרא אר"א אר"א הלכה כר' יהודה: מהא דהצריך לפסוק כר' יהודה כיון דליכא מאן דפליג דהא אימתי לפרש בא כדאמרינן לעיל מכ"מ הוצרך להשמיענו דלא נימא אימתי לחלוק בא וכמו שסבר רמי בר חמא לעיל:

דבסתמא מכרזינן ליה: לכאורה קשה לפ"ז מה פריך בב"מ (דף ה' ע"ב) ותיפוק ליה דסתם רועה פסול. דלמא לכך לא פריך אביי אר"ז הכי דדלמא ידע ר' זירא דאכתי לא אכרזו עלוהי וסובר כמ"ד דצריך הכרזה ולכך לא מקשו אלא מהא דגזלן הוא. וי"ל דהגמרא סובר מדאמרינן הכא דבסתמא מכרזינן ליה א"כ למה אמר ר' זירא אם איתא לדרבי חייא הא הדין הוא שצריך הכרזה א"כ יכריזו עליה ויפסל לשבועה:

דכתיב מים גנובים ימתקו: לכאורה הא הוא ידע דשקורי קמשקר וא"כ אצלו אין זה מים גנובים. וי"ל דפירוש הגמרא כך הוא דאי פנויה היא יכול לבוא אל ביתה בפרהסיא אבל אי מחזיק אותה לאשת איש משום לזות שפתים צריך לבוא אליה בהגנב ובהחבא וה"א דהא עדיפא ליה דתהוי אסורה עלי' בעיני העולם ולא תהוי שכיחא ליה כ"כ דע"י זה יהיה אצלו מים גנובים קמ"ל דכמה דקיימי הכי שכיחא ליה והיינו דנקט לשון שכיחא ליה ולא ש א לשון ניחא ליה:

בתוס' ד"ה הלכה כר' יהודה. ודוקא כשמעות שניהם על הדף: דבריהם צל"ע דהא רמי בר חמא ורב ששת לעיל ע"כ לא אוקמי' מתניתן בשהוא על הדף דאי בשאינו על הדף מודה ר"ש דאסמכתא הוא מי דחקו לאוקמא מתניתן בשהוא על הדף דוקא ומשום ישובו של עולם לוקמי כמו רב"ח דטעמא משום אסמכתא ומתניתן איירי בשאינו על הדף אלא על כרחך דגם בשאינו על הדף סובר ר"ש דכה"ג לאו אסמכתא הוא ועוד דאל"כ מי דחקו לרש"י לחלק בין אסמכתא דהכא להא דמשליש את שטרו והר"ת בחילוק אחר דהא לפ"ז טובא איכא בינייהו דהכא לאו אסמכתא היא משום דמונח על השלחן ושם לא איירי כן וגם מאי פריך לעיל מברייתא בין שיש לו אומנות לוקמי בשאינו מונח על השולחן אלא ע"כ דגם באינו מונח על השולחן סובר ר"ש דלאו אסמכתא הוא וכיון דפסקינן כר"ש בהא דאמרינן דהלכה כר' יהודה וכנ"ל א"כ איך אפשר לומר דמשחק באמונה לא קני וצ"ע:

ואי קרי לכו רועה צאן מאי אמרי ליה. כלומר דכיון שאתם התחלתם וזלזלתם בו כאחד הרקים ואגב צעריה קרי לכו רועי בקר ואפילו רועה צאן מה אומר כיון שסבל עלבון גדול. והנה סילם סרתם שלא יעלה:

מאי קשר רשעים שבנא הוה דריש. לכאורה יש להרגיש מאי בעי מאי קשר רשעים הרי הדבר מבואר דקרי להו רשעים ואינם חשובים לימנות. והפשוט הוא דכיון דהש"ס ידע עיקרן של דברים היכן דברים אמורים בא ללמד דהני מילי דר"ל שרשם פתוח מקדם קדמתה אמנם אפשר לומר דהש"ס בא להליץ קצת על ר"ל ועל רבי יוחנן דסגי ליה באמור דא עקא ולא אשתפוך חמימי על ר"ל איך על רבנן קדישי אמר קשר רשעים. והוא דאני עני הוכחתי בברכי יוסף י"ד סימן של"ד דמי שאמר על ת"ח משל דאמרי אינשי אין לחייבו נדוי כי אין להקפיד במשלות והגם דהמשל רע ומר לא חשיב מזלזל דהיינו דאמרי אינשי וישא משלו ויאמר ויש הוכחות רבות מהש"ס ע"ש איכו השתא ר"ל ההוא אמר מילתא דאמור רבנן זאת לפנים נאמרה לקרות בזמנה אהנהו אינשי קדמונים אחזו צער. ועתה סירכא דלישנא כמו משל בעלמא נקט ר"ל ולדוגמא בעלמא נקט לישנא דמתאמרא והיתה מפורסמת בינ"י מלכים מלכי רבנן וכונתו דאין לסמוך על אלו גם כן ולא כיוין לקרותם רשעים ממש ולכן רבי יוחנן אמר דא עקא ותו לא דמ"מ הדברים קשים לשמוע והיינו דקאמר הש"ס מאי קשר רשעים. כלומר מדר"ל אמרה ורבי יוחנן לא אמר אלא דא עקא נראה דדבר זה נודע מראש מקדמי אר"ש ומדב"ר קדמו"ת אשר שם שמות עלי אדמות ומאי ניהו ואהדר ליה דהכי קושטא דמילתא צ"ר למשמעתו אמת להמי"תו לשבנא וסיעתו ולא ידע כי כלת"ו:

אר"א שבנא בעל הנאה היה וכו'. אתא רבי אלעזר ליתובי דעתא דאמרו דשבנא הוה דריש בתליסר רבוותא והא אמרינן דתורה מגנא ומצלא ומה גם לדעת רב יוסף דבין בעדנא דעסיק בה בין בעדנא דלא עסיק בה ואמרו בילקוט כ"י דכך שנו רבותינו ואיך שבנא בא לזה והתורה לא הגינה עליו ולהכי אתא רבי אלעזר לומר דשבנא בעל עבירות ותורה שלא לשמה להתיהר ולהכי הוה דריש בתליסר רבוואתא טפי מחזקיה המלך החסיד והכל משום יוהרה שלא לשמה ותורה כזו אדרבא מגדלת היצה"ר ובא עד קיצו מכת זנב הסוס אסור הלך אליו מגר"ד בינ"י בר"ק על כל קו"ץ וקו"ץ. ואפשר לרמוז דאחר פסוקים אלו דדריש בסוגיין ע"ז כי הנה הרשעים ידרכון קשת וכו' כי השתות יהרסון צדיק מה פעל כתיב וה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו דאחר דכתיב כי השתות יהרסון צדיק מה פעל דדריש ליה בסוגיין על זה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בא הכתוב לתרץ תרי תמיהי בענין זה חדא הא דאמרן דאיך שבנא דעסק בתורה ומזכה את הרבים דדריש בתליסר רבוואתא איך לא הצילתו תורתו דאגוני מגנא ואצולי מצלא ותו איך סיעתו ניצולו דבא גבריאל ואחד דשא באפיהו ונשאר בפנים ושבנא רק הוא נשאר ועשו בו שפטים לזה בא הכתוב לתרץ וה' בהיכל קדשו דנשאר בית המקדש ה' בשמים כסאו דהוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה ויתישב יותר למאן דדריש כי השתות אלו יהרס בית המקדש צדיק מה פעל איה נפלאותיו של הקב"ה לכך נשאר בית המקדש וה' בהיכל קדשו כדאמרן. ולמאי דקשו הני בי תרי עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם דשבנא למד תורה שלא לשמה להתיהר ולזה נעשית לו סם המות ובא להשליך החץ לסנחריב לירות במו אופל לישרי לב שהם ענוים כמ"ש סוף פרק כסוי הדם ע"פ משרים תשפטו בני אדם כלומר לחזקיה הע"ה וסיעתו הענוים ה' צדיק יבחן לחזקיה ואוהב חמס שבנא שנאה נפשו וכאן גילה דסיעתו לא היה להם עון כי הוא לבדו אוהב חמס ולכן בא עליו כל הרעה ואפשר לרמוז שנאה ר"ת שבנא נשאר אחר השער כלומר דהשער יסגר ונשאר הוא לבדו ולפי פשוטו א"ש שנאה נפשו דהיה יודע ושונא נפשו ואם היה בסיעתו איזה רשעים ימטר על רשעים פחים וכו' כי צדיק ה' צדקות אהב דחזקיה הע"ה היה עוסק בתורה לתקן לאה סוד תורה לשמה ולתקן רחל מ' לחברה עם דודה ועל ידי צדיק יסוד צדקות לאה ורחל אהב ישר יחזו פנימו פב"פ ובזה תשכיל מעלת חזקיה הע"ה וכל קבל דנא שבנא בא בשכרו. וה' בהיכל קדשו ודו"ק הטב:

ואי בעית אימא מהכא הפליא עצה הגדיל תושיה. פירש"י על שם שהעולם משותת על התורה ולומדיה נקראת תושיה עכ"ל ובפסוק אפשר לרמוז דידוע דתורה שבע"פ היא נגד מ' והיא שם אדני ותורה שבע"פ היא גדולה וארוכה וע"י עסק התורה מיחדים אותה עם דודה והנה שם אדנ"י גימטריא ס"ה ועם עשר ספירותיה כל אחד כלולה מעשר הם ק' ועם שם אדנ"י הם קס"ה ע"ד שכתב הגאון החסיד במעשה רקח וזה רמז הפליא עצה גימטריא קס"ה רמז שם אדני וי"ס כל א' כלולה מעשר הם קס"ה ואז יבא לה שפע מפלא וזהו הפלי"א עצ"ה ע"י שהגדיל תושיה תורה שבע"פ הרומזת למ' כדאמרן:

מפני שמתשת כחו של אדם. אפשר שמבטלת יצה"ר שהיצה"ר הוא כח האדם שבו מתאוה לעניני העה"ז ונותן בו כח להשתדל במה שאינו ראוי ומההתר יביאנו לאיסור והתורה מבטלת היצה"ר ודרך רמז אפשר שאם מתיבת אדם שהוא בגימטריא מ"ה תסיר כ"ח ישאר טוב וז"ש מתשת כח"ו של אד"ם:

ד"א תושיה דברים של תהו שהעולם משותת עליהם. פירש"י ז"ל דברים של תהו וקריאה בעלמא וכל דיבור אין בו גשישה ממש כתהו הזה ואעפ"כ העולם משותת עליהם ונוטריקון הוא תו תהו שיה משותת עכ"ל. ודרך רמז אפשר דידוע דהתורה נקנית בשלום כדכתיב ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום והשלום הוא על ידי ענוה כמ"ש באורך במ"א והעניו שם י"ה שומרו כמ"ש רבינו האר"י החי ז"ל וזה רמז תו כמו שפירש"י תהו שרומז לשלום שהוא עניו יה דשם יה שומרו וזהו תושיה. א"נ תו כמו שפירש"י שיה גימטריא שדי עם הכולל. א"נ תושיה גימטריא שכינה שדי אהיה דע"י התורה מיחד יסוד ומ' וממשיך מאימא שהוא שם אהיה. ואגב אומר כי שכינה ושם הוי"ה כמספר בית עם הכולל וזה רמז אין בית אלא אשה:

אמר עולא מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה וכו' אמר רבה אם עסוקים לשמה אינה מועלת. לחד פירושא דהמחשבה שחושב אפילו לדברי תורה אלמוד כך וכך מזקת ועלה קאמר רבה דעוסק לשמה אינה מזקת. יש לעמוד מהא דאמרו בויקרא רבה פרשת בחוקותי חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה לפונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך ופירשו דהיה עושה דוד הע"ה כן דבזה שהיה אומר למקום פלוני אני הולך הסט"א והיצה"ר סבר שזה אמת ולא היה מקטרג עליו שלא ילך ללמוד והיה עושה זה בהמצאה והוא היה הולך ללמוד. וכפי מאי דמסיק בשמעתין אם עוסק לשמה אפילו מחשבה ללמוד כך וכך אינה מזקת ויעלה בידו אשר חשב א"כ אמאי הוצרך דוד הע"ה לעשות כן וי"ל דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ולפי גדולת נשמת דוד נפש אדה"ר הי"ל קטרוג גדול ומה גם שהיה פעם ראשונה שיצאה נפשו מהקליפה והי"ל טורח וצער גדול כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל ולזה היה צריך לעשות המצאות לנצח היצה"ר:

אמר רבי חנן למה נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם. אמרו בזהר חדש דפוס ויניציא דף ח' ע"א ע"פ לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה ר' יצחק אמר בתחלה נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם מפני שיש לו להלחם עם יצה"ר ולכתת עצמו כל גופו בבית המדרש עד שירגיל אותו בתורה כיון שהוא רגיל לעסוק בתורה אז יש לו שמחה וגבורה שנאמר אני בינה לי גבורה וכו' ע"ש ובהכי ניחא מאי דקמן דדריש ליה אקרא הפליא עצה הגדיל תושיה דבתחילה זאת העצה אז היא תושיה שמתשת אך כשיזכה בתורה והגיע לבינה אז היא גבורה:
ואפשר לומר בכתוב במאמר רחב"ע רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה וכו' וז"ש הפליא עצה הקב"ה לזכות את ישראל ה' צבאות יען הגדיל תושיה שנתן כח לישראל להמציא חדושים ופלפולים והיינו לזכותם וכמש"ה ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה:

דבר אחר תושיה שנתנה בחשאי מפני השטן. אפשר טעם פשוט במ"ש פרק קמא דקדושין אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין וכמה טעמים כתבנו בעניותנו בספר הדרושים בס"ד [ובמסכת קדושין לפנים כתבתי בעניותי איזה טעמים עש"ב בס"ד] הצד השוה שבהם דע"י התורה סמא דחיי לסמא דמותא היצה"ר ולכן היה מקטרג שלא יתן התורה לישראל כי בעסק התורה מתבטל ולו ידע כי כלת"ו היא:

ד"א תושיה דברים של תוהו שהעולם משותת עליהם. כלומר לא מבעיא בגופי תורה וההלכות וסתריהם דהעולם בנוי עליהם ומתקיים בהם אלא אפילו יש בתורה דברים של תהו שנראה ח"ו ריקנים כמו ואחות לוטן תמנע וכמו פ' האתון וכו' הן הן הדברים ליסוד העולם כמ"ש בתנא דבי אליהו שאפילו קורא כל היום ואחות לוטן תמנע זוכה לעה"ב. וכן פ' האתון אמר בכללות רבינו האר"י זצ"ל שהיה צריך כמה שנים להגיד אשר קבל בפ' האתון וכמ"ש בזהר דאין לך אות ונקודה בתורה שאין בה רבבות סודות עמוקות והיינו דקאמר דברים של תהו שנראה בתוכה סיפור דברים בעלמא העולם משותת עליהם כי זהו לבוש התורה ועיין מ"ש בקונטרס דברים אחדים דרוש י"א בטעם מאמר תד"א הנזכר בקריאת ואחות לוטן בס"ד:

אמר עולא מחשבה מועלת וכו' אמר רבה אם עסוקין לשמה וכו' היא תקום. בזה אפשר לפרש פסוק אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני והוא דמפורש בשמעתין דהגם דמחשבה מועלת אם היא לשמה היא תקום. ודרך דרש אפשר דה"ד במחשבה אבל אם אומר אני הולך ללמוד או בכל יום אני רוצה ללמוד שעה פלונית אפשר דהגם דהוא לשמה אמירה מועלת. וז"ש אמרתי אחכמה אם אני אמרתי ללמוד אז נלכדתי דלא סגי אם הוא לשמה וז"ש והיא רחוקה ממני הי"א דכתיב ועצת ה' היא תקום רחוקה. ממני מסיבת אמירתי: