סנהדרין כה ע"ב

דף כה - ב

אבל תולה בדעת יונו, שהיה בלבו ספק אם ינצח, ובכל זאת מתערב, אימא היינו סוברים לומר, לא הוי אסמכתא, ומקנה בלב שלם, לכן משמיעה לנו המשנה שבכל זאת הוא פסול ^[13].

ומאידך, אי תנא תולה בדעת יונו, היינו סבורים לומר, שאינו מקנה בלב שלם, דאמר בלבו - לפי טעותו: בנקשא בהכאת דפין של עץ תליא מילתא, שהיונה שומעת קולן ומכירה שבעלה מזרזה, וממהרת לעוף, ואנא ידענא לנקושי טפי, והנני יודע יותר להכות את הדפים, ולכן, אינו מקנה בלב שלם כשאכן מפסיד, אבל תולה בדעת עצמו שהיה ספק בלבו אם ינצח או יפסיד, אימא היינו סבורים לומר, שלא הוי אסמכתא, ומקנה בלב שלם, לכן משמיעה לנו המשנה שבכל זאת הוא פסול.

הגמרא מביאה ברייתא להקשות על מאן דאמר: ארא.

מיתיבי מברייתא: המשחק בקוביא פסול. אלו הן: המשחקים בפיספסים שברי עצים. ולא בפיספסים בלבד אמרו, אלא אפילו המשחקין בקליפי אגוזים וקליפי רימונים שלמרות שאין עשויין לכך, ובמקרה בעלמא שיחקו בהן, בכל זאת פסולין,

ואימתי חזרתן לכשרותן, כלומר, איזה פעולה צריכין לעשות כדי שיוכר מתוך מעשיהן שחזרו בתשובה. ממתי שישברו את פיספסיהן, וכן יחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם ^[14] בלי מעות [גירסא אחרת: לנכרים] לא עבדי.

מלוה בריבית פסול. אחד המלוה ואחד הלוה שניהם פסולין.

ואימתי חזרתן לכשרותן, מעת שיקרעו את שטריהן ^[15] שטרי ריבית ויחזרו בהן חזרה גמורה שאפילו לנכרי שמותר להלוותן בריבית - לא מוזפי כדי שישתכח מפיהם שם ריבית, ואז ודאי לא יחזרו למעשיהם הרעים.

ומפריחי יונים פסולים. ומי הם, אלו שממרין מרגיזים את היונים זה על זה להלחם.

ולא יונים בלבד אמרו, אלא אפילו הממרה בהמה וחיה ועוף זה על זה, גם כן פסולים, למרות שאין זה מצוי, ובמקרה בעלמא עשו כן.

ואימתי חזרתן. מעת שישברו את פגמיהן הדפין שבהן מזרזים את היונים וכדומה, ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו במדבר שלא מצויים שם יונים של יישוב ^[16] לא עבדי.

סוחרי שביעית פסולים, והם אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית.

ואימתי חזרתן לכשרותן, מעת שתגיע שביעית אחרת ויבדלו ממסחר בפירות שביעית, ויפקירו גנותיהן לעניים.

ואמר רבי נחמיה ^[17]: לא חזרת דברים בלבד שיאמרו לא נוסיף עוד אמרו חכמים שיחזרום לכשרותן, שאין די בכך, אלא חזרת ממון ממש, שתהיה חזרה הניכרת, שבפועל ממש יפזרו פירות שביעית לעניים. כיצד: אומר: אני פלוני בר פלוני כינסתי בשווי של מאתים זוז בפירות שביעית, והנני חוזר בתשובה, והרי הן המאתיים זוז נתונין במתנה לעניים ^[18].

עד כאן הברייתא, ועתה מקשה הגמרא -

קתני מיהת בברייתא, שלא יונים בלבד אלא אף בהמה, וקשה, בשלמא למאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון, ניחא, היינו דמשכחת לה שישנה למציאות זו בבהמה שמלמדה לרוץ כשתשמע קולו, ועושה אתה משחקי התחרויות.

אלא, קשה, למאן דאמר ארא, וכי בהמה בת הכי היא, שתצא לצוד ולהביא בהמות מן ההפקר, בתמיה, והלא ירדפוה החיות?!

ומתרצת הגמרא:

אין, אכן ישנה למציאות זו, בשור הבר ההולך לחוץ למדבריות, והוא דומה לחיה, ואם מגדלו בביתו, אפשר ללמדו להביא חיות מן המדבריות. והטעם שאסור, משום דרכי שלום.

והטעם שקראתו הברייתא בהמה, משום שהברייתא נשנית כמאן דאמר ששור הבר - מין בהמה הוא.

דתנן ששנינו במשנתנו: שור הבר מין בהמה הוא אלו הם דברי התנא קמא. רבי יוסי אומר: שהוא מין חיה.

ומחלקותם היא לגבי חלבו, שאם הוא מין בהמה אסור לאכלו, ואם הוא מין חיה מותר. וכן לגבי מצות כיסוי הדם הנוהג בחיה ולא בבהמה.

הגמרא מביאה ברייתא, המוסיפה עוד פסולי עדות.

תנא, שנינו בברייתא: הוסיפו חכמים עליהן על הפסולין שנשנו במשנה, את הגזלנין [והגמרא תבאר] והחמסנין מי שלוקח חפץ שלא ברצון בעליו, אף שמשלם.

ותמהה הגמרא -

גזלן האם צריכים חכמים לפוסלו, הלא פסול מדאורייתא הוא שנאמר: "אל תשת רשע עד"?!

ומתרצת הגמרא -

לא נצרכא הברייתא להשמיענו בסתם גזלן, אלא הוצרכה לפסול מי שגוזל מציאת חרש שוטה וקטן ^[19] שמצאו מציאה, והם אינם זוכים במציאה, שאין להם יד [זכות] לקנות, ולכן מי שלוקחה מהם אינו גזלן מן התורה, אלא שחכמים תיקנו שאסור לקחתה מהם. כמו ששנינו (גיטין נט ב) "מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום", כדי שלא יתקוטטו עמו אביו או קרוביו.

וגזלן זה פסלוהו חכמים, אחרי שנשנתה המשנה. כי, מעיקרא בתחילה [בעת שנשנתה המשנה] סבור שלא לפוסלו, מפני שמציאת חרש שוטה וקטן לא שכיחא, ובדבר שאינו שכיח לא פסלו חכמים. אי נמי או שסברו שאינו גזלן ממש, וכל עבירתו הוא גזל מפני דרכי שלום בעלמא, לכן לא פסלוהו ^[20].

כיון שחזו ראו חכמים [סברו] דסוף סוף ממונא הוא דקא שקלי, ועבר על תקנת חכמים מחמת חימוד ממון, הוסיפו ופסלינהו רבנן, משום שהוא חשוד בעיניהם להעיד שקר עבור בצע כסף.

עוד שנינו בברייתא: החמסנין.

הגמרא מבארת למה לא פסלוהו בתחלה, ולמה נראה לחכמי דור המאוחר לפוסלו. כי -

מעיקרא סבור שלא לפסלו, מפני שדמי קא יהיב, לכן אקראי בעלמא הוא מקרה הוא, ואינו בגדר גזלן ^[21], כיון דחזו שראו חכמים, דקא חטפי שהאנשים חוטפין ונוטלין בלא רשות הבעלים, ואף שמשלמים, לכן גזרו בהן רבנן לפוסלן.

הגמרא מביאה עוד ברייתא, שהוסיפו בה עוד פסולים.

תנא שנינו: עוד הוסיפו עליהן, הרועים, הגבאין והמוכסין הממונים מאת המלך לגבות מסים ומכסים מאת ישראל.

והגמרא מבארת -

הרועים, מעיקרא סבור בתחילה סברו, שמה שהבהמות נכנסות לרעות בשדות אחרים אקראי בעלמא הוא ואין הרועים מתכוונים לכך, ולכן לא פסלום. כיון דחזו שראו חכמים, דקא מכווני ושדו לכתחילה שבכוונה תחילה מוליכים הבהמות לשדות אחרים ^[22], ולכן גזרו בהו רבנן לפוסלם ^[23].

וכן הגבאין והמוכסין, מעיקרא סבור, שהם, מאי דקיץ להו לפי הקצבה שהקציב המלך קא שקלי הם לוקחים, ולכן לא פסלום, כיון דחזו שראו חכמים דקא שקלי יתירא שהם לוקחים יותר מן הקצבה ^[24]. [לפי גירסת מהרש"ל: ומשווי עניי כעתירי ולוקחים בשווה מן העניים כמהעשירים], ולכן פס לינהו.

הגמרא דנה במה ששנינו שהרועה פסול.

אמר רבא: רועה שאמרו חכמים לפוסלו - אחד בין רועה בהמה דקה ואחד ובין רועה בהמה גסה. ואף שאפשר לשמור בהמה גסה שלא תכנס לשדות אחרים, בכל זאת פסול.

ומקשה הגמרא סתירה מדברי רבא עצמו:

ומי אמר רבא הכי, והרי אמר רבא: רועה בהמה דקה בארץ ישראל שמקלקלין את יישוב הארץ - פסולין, בחוצה לארץ - כשרין, רועה בהמה גסה, אפילו בארץ ישראל - כשרין.

וקשה, הרי שרק רועה בהמה דקה, ורק בארץ ישראל, פסול?

ומתרצת הגמרא: המאמר ההוא של רבא, במגדלים בהמות איתמר. שאינם רועים, אלא מגדלים אותם בבתיהם, ולכן הם כשרים. ורק מגדלי בהמה דקה, שבורחת ורצה לשדות אחרים - פסולין [ורק בארץ ישראל], ואילו בהמה גסה היא נשמרת ואינה בורחת. ^[25] אבל רועי בהמות בחוץ בבקעות ליד הישוב, פסולים בין בדקה ואפילו בגסה, שנכנסת בשדות אחרים [בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ].

הגמרא באה להוכיח דעת רבא, שרועה בהמה גסה פסול.

הכי נמי מסתברא. ממה דקתני ששנינו במשנתנו: שבעל דין אחד אומר להשני: "נאמנין עלי שלשה רועי בקר". מאי הפירוש נאמנין, האם לאו פירושו, שמקבלם עליו לעדות. ומשמע שרק אם רוצה לקבלם, הריהם מעידין, ואם אינו רוצה, פסולין - כמו אבא ואביך - לעדות, משום שהם רועי בהמה גסה.

ודוחה הגמרא, שאין משם ראיה -

לא מדובר שמקבלם עליו לעדים, אלא מדובר שמקבלם לדינא, להיות דיינים, ולולא שמקבלם - פסולים משום שאינם יודעים לדון.

הגמרא מחזקת את הדחייה -

דיקא נמי אפשר לדייק שמדובר בדיינים, דקתני "שלשה" רועי בקר, ואי ואם תאמר לעדות, אינו מדוייק, כי שלשה למה לי, הרי די בשני עדים.

ומקשה הגמרא שאף אם נאמר שמקבלם לדיינים, עדיין אינו מדוייק.

ואלא, מאי תאמר, שמדובר שמקבלם לדינא, מאי אירא למה מדבר משלשה "רועי בקר", הלא כל תלתא כל שלשה אנשים דלא גמרי דינא שלא יודעים לדון, נמי פסולים לדון?

ומתרצת הגמרא:

הכי קאמר: לא רק שיכול לקבל עליו סתם שלשה אנשים, אלא אפילו הני רועי בקר, שהם פחותים מסתם בני אדם, משום דלא שכיחי בישוב, ומקומם בשדות, ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחבירו, ועולה על הדעת לומר, שאם קיבלם, יכול לחזור בו, מרוב פחיתותם, לכן משמיעה לנו המשנה שאינו יכול לחזור בו.

הגמרא ממשיכה לבאר דיני רועה וגבאין ומוכסין.

אמר רב יהודה: סתם רועה שעדין לא ראינוהו שמכניס בהמותיו לשדות אחרים - פסול ^[26] . אבל סתם גבאי - כשר, ואינו פסול עד ששמענו עליו שלוקח יותר על קצבת המלך ^{[27] [28]}.

הגמרא מספרת עובדה על צדקותו וישרותו של אביו של רבי זירא, שהיה גבאי מסים ^[29].

אבוה דרבי זירא, עבד גביותא היה גובה המסים תליסר שנין שלוש עשרה שנים.

ומנהגו היה שכי הוה אתי כשהגיע ריש נהרא שר העיר למתא לעיר. היה אומר לבני העיר לא להיראות לפניו, כדי שיחשוב שתושבי העיר מועטין, ואין ממי לגבות.

ואיך עשה, כי הוה אבוה דרבי זירא חזי רואה רבנן תלמידי חכמים מתושבי העיר, אמר להו אמר להם במפורש בלשון הפסוק: "לך עמי בא בחדריך". וכי הוה חזי סתם אינשי דמתא, אמר להם ברמז ^[30]: "ריש נהרא אתא למתא שר העיר הגיע לעיר, והאידנא ועתה, נכיס ישחוט אבא לפום ברא האב בפני הבן וברא לפום אבא", כלומר, יגבה מהן ממון.

בר ביניתוס אסהידו עליה חד אמר קמאי דידי אוזיף ברבית וחד אשהיד לדידי אוזפן ברבית פסליה רבא לבר ביניתוס. ואקשינן והא רבא הוא דאמר לווה ברבית פסול לעדות ואיך פסליה רבא לבר ביניתוס על פי עד אחד פסול רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד ושנינן הני מילי במשהדי עליה סהדי דלווה ברבית אבל בהודאתו הוא כי לוה ברבית לא וזהו שאמר רבא לטעמיה דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע וכבר פירשנוהו בפ"א. ההוא טבחא דנפיק טריפתא מתותיה ידיה פסליה רב נחמן ועבריה אזל רבי מזייה וטופריה סבר לאכשוריה כלומר חזר בתשובה א"ל רבא דלמא איערומי מערים אין לו תקנה אלא עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו אי עביד כי האי גוונא מכשירין אותו:

ומפריחי יונים הכא תרגימו אי תקדמיה יונך ליוני פי' מתנין ביניהם כל מי שתקדים יונתי ליונת חבירו יטול מחבירו כך וכך ומפריחין אותן שניהן בבת אחת ומנקשין אחריהן והקודם נוטל בעליו מחבירו מה שהיה ביניהן ר' חמא בר הושעיא אמר ארא. פי' ארא קושרין חוט ארוך בעוף ומפריחין אותו בגג ומצפצפין ומתקבצין סביבותיו עופות של בני אדם מן שובכין אחרים וכיון שמתקבצין פושט רשת ונוטלן וזהו שבשא. והכא תרגימו אמר כי האי גוונא לאו גזלן הוא מפני דרכי שלום הוא ומאן דאמר אם תקדמיה יונך ליון היינו משחק בקוביא אין הכי נמי מיהו משחק בקוביא הוא תולה בדעת עצמו וסבר קים ליה בנפשאי דאנא ידענא לשחק בקוביא טפי מיניה לפיכך לא גמר ומקני אבל תולה בדעת יונתו אימר גמר ומקני כו' ומותבינן על מאן דאמר ארא מהא דתניא מפריחי יונים אלו שממרין את היונים ולא יונים בלבד אמרו אלא בהמה חיה ועוף בשלמא למאן דאמר אם תקדמיה יונך ליון היינו דמשכחת לה אפילו בהמה. אלא למאן דאמר ארא בהמה בת ארא היא ושנינן אין בשור הבר כלומר כי הוא גועה במדברות וכשיגעה מתקבצין אצלו וכמאן דאמר שור הבר מין בהמה הוא דתנן שור הבר מין בהמה הוא ר' יוסי אומר מין חיה:

תניא משחק בקוביא שאמרו אלו המשחקין בפספסין. ולא פספסין בלבד אמרו אלא קליפי אגוזים או קליפי רמונים ואימתי חזרתן משישברו פספסיהן ויחזרו חזרה גמורה ואפילו בחנם נמי לא עבדי:

מלוי ברבית אחד המלוה וא' הלוה ואימתי חזרתן משיקרעו שטרותיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו לנכרים נמי לא מוזפי ברבית. מפריחי יונים אלו שממרין היונים ולא יונים בלבד אמרו אלא אפילו בהמה וחיה ועוף ואימתי חזרתן משישברו פגמיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה. דאפילו במדבר לא עבדי פי' פגמיהן הכלים שצדין בהן. סוחרי שביעית אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית ואימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדקו בחזרת ממון ולא בחזרת דברים. כיצד אם אמר אני פלוני כנסתי מאתים זוז מפירות שביעית והרי הן במתנה לעניים. תנא הוסיפו בהן הגזלנין מציאת חרש וקטן אע"פ שהן מפני דרכי שלום כיון דסוף סוף ממונא שקלי מינייהו פסלינהו רבנן אבל גזלן גמור מדאורייתא הוא פסול. והחמסנין נמי אע"ג דיהבי דמי כיון דחזו רבנן דחטפי ושקלי מינייהו בעל כרחן פסלינהו רבנן. והרועים כיון דחזו להו דשקלי מן הזרעים שבשדות בני אדם ושדו קמי בהמתייהו פסלינהו רבנן והני מילי רועה בהמה דידהו אבל רועה בהמה דעלמא לא חזקה אין אדם חוטא ולא לו כך מפורש בתחלת שנים אוחזין בטלית והגבאין והמוכסין כיון דחזי להו דשקלי יתירא ממאי דקייץ להו פסלינהו רבנן.

מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום ומ"מ אינה יוצאה בדיינין כמו שבארנו בראשון של מציעא ואעפ"כ הגוזלה פסול לעדות ושמא תאמר מה הוצרך בעל התלמוד למנותה בתוספת והרי היתה בכלל מפריחי יונים לדעת המפרש ארא שאין שם גזל אלא מפני דרכי שלום כמו שביארנו שמא היינו מחלקים ביניהם מצד שמציאת חרש אין בה דרכי שלום מצד הנגזל אלא מצד קרוביו ולא היה לנו לדקדק בה החמסנים גם כן פסולים לעדות הואיל ולוקחים על כרח הבעלים אע"פ שנותנים דמים כמו שאמרו חמסן יהיב דמי:

הרועים סתמן פסולים לעדות גם כן שסתמן שמרעין בשדות אחרים ואחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה בכלל זה ומ"מ התבאר בראשון של מציעא דווקא ברועה בהמות שלו אבל רועה בהמות של אחרים סתמו כשר שאם לא כן האיך אנו מוסרין בהמות לרועה והרי יש כאן נתינת מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו ואע"פ שבבהמות שלו סתמו פסול מ"מ אינו בכלל לא מעלין ולא מורידין האמור עליו במסכת עבודה זרה אלא אם נודע בהם שמרעין בשדות אחרים מגדלי בהמה ר"ל שמגדלין אותן בבתיהן או בפרדסיהן ואין מרעין אותן באפר ובבקעה אם בהמה גסה כשרים בכל מקום שאין הגסה עשויה להשמט ולילך ברשות אחרים אבל הדקה בארץ ישראל פסולין שעשויה היא להשמט אבל בחוצה לארץ כשרים הואיל ובביתו הוא מגדלן הא רועה באפר ובבקעה של שדות פסול בכל מקום אפילו מן הסתם:

גבאים והם שנתמנו מצד המלך לגבות המס שהוא מטיל סתמן כשרים אבל אם נודע שלקחו שום דבר ביתר מן הראוי נפסלו מיד:

המוכסים סתמן פסולין ולא סוף דבר במוכס העומד מאליו אלא אף בשהעמידו המלך ולא מפני שהמכס מעיקרו גזל שהרי דינא דמלכותא דינא ואסור לגוזלו כמו שבארנו בקמא פרק הגוזל אלא מפני שסתם המוכסים אינם משוים את המדות וסתמן שהם מחניפין את העשירים ומכבידין על העניים ומ"מ אם היה קצוב המכס לפי גולגולת אין כאן בית מחוש לסתמן אא"כ הוא חשוד ליטול יותר וליקח לעצמו:

אע"פ שדין המלך דין גמור הוא בין בהטלת מכס ובין בהטלת מס ובשאר החקים שהוא חוקק ואסור לאדם לגנוב או לגזול או להעביר עליו את הדרך בשום צד ערמה או תחבולה מ"מ מותר לשנות לו בדברים לומר שיושבי העיר מועטין ועניים ושלא יכביד עליהם במסים ותשחורות וכן מותר להערים שלא להתראות לפניו שהם רבים או עשירים ויכביד לשאול וכן כל כיוצא באלו הדברים:

מתיבי המשחק בקוביא אלו המשחקים בפיספסין והן שברי עצים ולא פיספסין בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים שאין עשוין לכך ואקראי בעלמא הוא ומאימתי חזרתן משישברו את פיספסין ויחזרו בהן חזרה גמורה וקא מפרש גמרא דמאי חזרה גמורה דקתני דאפי' בחנם נמי לא עבדי וכן הני כולהו גמרא קא מפרש להו מלוה ברבית כו' ומאימתי חזרתן משיקרעו את שטריהן לא מבעיא דאי שקלי רביתא דמחייבי לאהדורי רביתא דשקול אלא אפי' אית להו שטרי דכתיב בהו רבית וצריכי שהויינהו למגבא ממונייהו דלא תחזי כמלוה על פה אסור להו לשהויינהו אלא מחייבי למקרעינהו מיד והדרי ותבעי ליה ללוה בלא שטרא ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפי' לגוי נמי לא מוזפי שהעושה תשובה צריך לקדש עצמו במותר לו ולעשות הרחקה יתירה כדי שלא יבא עוד לידי קלקול. מפריחי יונים אלו שממרין את היונים מלשון ממרים הייתם למ"ד אי תקדמה יונך ליון הרי הן ממרין זו על זו ולמ"ד ארא הרי הוא ממרה אותן על אחרים להטעותן. וי"א למ"ד ארא משמע ליה ממירין לשון ארא ולמ"ד אי תקדמה יוניך ליון משמע ליה ממירין לשון ערבונות כדאמרינן בבמה מדליקין (ל"א.) מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה כל מי שיקניט את הלל כו' ולאו מילתא היא דאם כן ממירין על היונים מיבעי ליה. ולא יונים בלבד אמרו אלא אפי' בהמה חיה ועוף דלאו מילתא דשכיחא נינהו. ומאימתי חזרתן משישברו את פגמיהן דפין שמזרזין בהן ולמ"ד ארא משישברו עצים שהיונים קשורין בהן ויחזרו בהן חזרה גמורה ומפרש גמרא להאי חזרה גמורה דאפי' במדבר נמי דקא שקלי מיוני מדבר ואפי' משום דרכי שלום נמי ליכא לא עבדי ולמ"ד ארא נקט לה גמרא לפרושה לברייתא הכי דאי למ"ד אי תקדמה יונך ליון מה לי בישוב מה לי במדבר ולמ"ד אי תקדמה יוניך ליון איכא לפרושי כדפריש גבי משחק בקוביא דאפי' בחנם נמי לא עבדי ואיידי דאמר התם לא אצטריך למימר הכא דהא למ"ד אי תקדמה אידי ואידי חד טעמא הוה אבל למ"ד ארא בעי' בירו' אחרינא והאי דבעי הרחקה כולי האי כי היכי דתשתקע ההיא עבירה מינייהו לגמרי סוחרי שביעית אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית ומאימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדלו שיפקירו פירות שדותיהן וגנותיהם לענים. אמר ר' נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו לומר לא נאסוף עוד פירות שביעית אלא חזרת ממון משיוציאו ממון מתחת ידם כיצד אומר אני פלוני כו' דכתיב קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה והאי דלא קתני בכולהו חזרת ממון אלא בשביעית משום דלא צריך דפשיטא לן דכל מידי דאית ביה ריח גזל וכיוצא בו אין תשובתו תלויה אלא בחזרת ממון וכי איצטריך לאשמועינן גבי שביעית דאע"ג דהפקירא הוא ולית ביה גזל בעי חזרת ממון והאי דבעי למתבינהו לעניים משום דעיקר שביעית לענים הוא דכתיב ואכלו אביוני עמך. ועיקר ביעור היכא דלא מספקי בעלים למיכליה לההוא מדעם בקדושת שביעית לעניים הוא והכא לאחר זמן הביעור מיירי אי נמי קודם הביעור דאע"ג דהוה יכיל למיכלינהו בקדושת שביעית לא הויא חזרה גמורה עד שיוציא הממון מתחת ידו ויתננו לעניים וכולה מילתא הרחקה יתירה היא. קתני מיהת לא מפריחי יונים בלבד אמרו אלא אפי' בהמה בשלמא למ"ד אי תקדמה יוניך ליון היינו דמשכחת לה בהמה י"א שמלמדה לרוץ כשתשמע קולו ומסתברא כגון הפרשים שמריצים את סוסיהם ומתנין ביניהם שהקודם לחבירו יטול הימנו כך וכך אלא למ"ד ארא בהמה בת אטעויי בהמות אחרינתא היא והלא אין אחרות נמשכות אחריה. ומפרקינן אין משכחת לה בשור הבר שדומה לחיה ודרך חיות המצויות במדבר להלך כאחת ונמשכות זו אחר זו ופעמים שאדם מגדל שור הבר בתוך ביתו ומלמדו לילך ולחזור לבית והוא מטעה את החיות לבא אחריו ופעמים שאחרות שיש להן בעלים נמשכות אחריה והו"ל גזל וכמ"ד שור הבר מין בהמה בין לאסור חלבו ושלא לכסות את דמו דאי למ"ד מין חיה הוא הא תנא ליה חיה וא"כ בהמה דקתני היכי משכחת לה:

תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין גרסינן בסוף פ' הכונס צאן לדיר (בבא קמא ס"ב.) מה בין גזלן לחמסן חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי. ומתמהינן גזלן דאורייתא הוא אל תשת חמס עד דכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ומפרקי' לא צריכא במציאת חרש שוטה וקטן דלית ליה זכייה מדאורייתא ואין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום שלא יתקוטט עם אביו או עם קרוביו דתנן בגיטין מציאת חרש כו'. והשתא קאתי למימר טעמא מאי לא גזרו בהו מעיקרא מעיקרא סבור לא שכיחא ולא גזרי' בה אי נמי משום דרכי שלום בעלמא הוא דלא ליתי לאנצויי בהדי אבות כיון דחזו סוף סוף ממונא קא שקלי וקא עברי אתקנתא דרבנן פסלונהו רבנן. והחמסנין מעיקרא סבור דמי קא יהבי שאעפ"י שכופין את הבעלים למכור בעל כרחן כיון דאינהו קא מזבני אגב אונסייהו ושקלי דמי גמרי ומקני כיון דחזו דקא חטפי ושקלי כעין גזל ושדו להו לדמים קמייהו פסלונהו רבנן דכי האי גוונא ודאי לא גמרי בעלים ומקני ואמטו להכי גזרו בהו רבנן. ועוד הוסיפו עליהן וכו' כל גזירתא וגזירתא תני באפי נפשה. הרועים שבהמתן נכנסת בשדות אחרים והגבאין שגובין מסים וארנונות מישראל ברשות המלך והמוכסין. והרועים מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא ולאו אינהו קא מכווני לעיולינהו להתם כיון דחזו דקא מיכווני ושדו להו התם גזרו בהו רבנן. ויש אומרים שנוטלין מן הזרעים של בני אדם ומשליכין לפני בהמתן גזרו בה רבנן בכולהו אפי' מסתמא. הגבאין מעיקרא סבור הורמנא דמלכא קא עבדו כדשמואל דאמר (ב"ב נ"ה.) דינא דמלכותא דינא כיון דחזו דקא שבקי עתירי ושקלי מעניי ומרצו לי' למלכא בממונא דעניי גזרו בהו רבנן דאיבעיא להו למיחזי ממונא דמרצי ביה מלכא ולמשדייה אכולהו ולמגבא מכל חד וחד לפום מאי דחזי ליה. והמוכסין אי במוכס שאין לו קצבה היינו גזלנין ממש אלא הב"ע במוכס שיש לו קצבה מעיקרא סבור מאי דקיץ להו קא שקלי ודינא דמלכותא דינא כיון דחזו דשקלי טפי גזרו בהו רבנן:

אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה. ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא רועי בהמה דקה בא"י פסולין משום ישוב א"י בח"ל כשרין עד שיודע שהן מתכוונין לשלח בהמתן בשדות אחרים רועי בהמה גסה אפי' בא"י כשרים כדבעי' השתא למימר טעמא. ומפרקינן מגדלי בהמה איתמר שמגדלי בהמה דקה בבתים ובחצרות פסולין מגדלי בהמה גסה כשרים מ"ט בהמה דקה משתמטא ואזלא בהמה גסה לא משתמטא ואפשר לנטורה. אי נמי בהמה דקה כיון דאפשר להביא מח"ל לארץ אחמירו בה טפי וגזרו בה בהמה גסה דטריחא בה מילתא לא גזרו בה רבנן וההיא דמפלגינן נמי בפ' מרובה בין בהמה דקה לבהמה גסה לענין גידול היא אבל לרעות באתר של ישוב לא שנא בהמה דקה ולא שנא בהמה גסה אסור:

הכי נמי מסתברא דרועי בהמה גסה פסולי לעדות דקתני נאמנין עלי שלשה רועי בקר מאי לאו לעדות וטעמא דקבלינהו עילויה הא לאו הכי פסולין וש"מ רועי בקר פסולין לעדות ודחינן לעולם אימא לך רועי בקר כשרין לעדות ומתני' דקבלינהו עילויה לדינא דלענין דינא כ"ע לא פליגי דכיון דלא גמירי פסילי לדינא דייקא נמי דקתני שלשה אלמא לדינא קא מיירי דאי לעדות שלשה למה ליה בתרי סגיא ודייקי' ואלא מאי לדינא מאי איריא דנקט רועי בקר אפי' כל בי תלתא דלא גמירי דינא נמי פסילי לדינא ומשנינן הא קמ"ל דאפי' הני דלא שכיחי בישוב ואין בקיאין בטיב משא ומתן ולא שמעו עיסקי דין בין אדם לחבירו היכא דקבלינהו עילויה לא מצי למהדר ביה ואע"ג דאידחי ליה סיעתיה דרבא ממתני' הילכתא כוותיה דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהדיא:

אמר רב יהודה סתם רועה פסול יש אומרים אעפ"י שלא נודע שבהמותיו נכנסות לשדה אחרת ויש אומרים סתם רועה אע"פ שלא ראוהו נוטל משדות אחרים ומשליך לפני בהמתו. סתם גבאי כשר עד שיראו אותו שנוטל יתר מן הראוי לו ומאי שנא רועה ומאי שנא גבאי רועה דאי נמי דלא מיכוון איהו אזלי בהמות דיליה ועיילי גזרו ביה רבנן גבאי דאפשר ליה דלא שקיל יתירא לא גזרו ביה רבנן אי נמי רועה כיון דלאו בישוב קאי אע"ג דלא חזו ליה דעביד כיון דיכיל למעבד ולא חזו ליה גזרו ביה רבנן גבאי דאם איתא דשקיל יתירא מצוח הוה צוחי אינשי עילויה והוה מיגליא מילתא מדלא צוחי עליה ש"מ מאי דחזי ליה קא שקיל:

אבוה דרבי זירא עבד גבאותא תליסרי שני כי אתי ריש נהרא למאתא כו' כשהיה שר העיר בא לעיר ומבקש ממון מבני העיר והי' אביו של רבי זירא רואה תלמידי חכמים היה אומר להן בפי' שיחבאו שמא יראה שר העיר שרבים בני העיר ויבקש מהן ממון הרבה לפי שצנועין היו ולא היה מתיירא שמא ילשינו עליו לשר העיר וכשהיה רואה שאר בני אדם היה מגיד להן ששר העיר בא לעיר והאידנא נכוס אבא לפום ברא כלומר שמבקש ממון הרבה ושוחט את האב לפני הבן והן מבינין שמזהירין להחבא והולכין ונחבאין ולא היה אומר להן להחבא בפי' שמא ישמע אדם שאינו הגון וילך ויגיד עליו לשר העיר וכשהיה בא שר העיר ומצוה עליו לגבות ממון המס מבני העיר היה אומר לו ממי אבקש ממון מרובה כזה והלא יושבי העיר מועטין והיה מתרצה שר העיר בממון מועט כי הוה קא ניחא נפשיה אמר להו שקולי תליסר מעי דצרירי בסדינאי והבו ליה לפלניא דשקלתינהו מיניה ולא אצטריכו כלומר שבקשו הימנו כך וכך ממון וגבה מכל בני העיר כראוי להן ונשאר אחד מהן לבסוף ונתן כל הממון שגבה מן הראשונים לשר העיר ולא נתרצה לו והלך וגבה מן האחרון כשיעור מה שהיה חייב והלך ומצאו לשר העיר שנתרצה בראשונים או שהלך לו וכיוצא בהן לפיכך נתחייב להחזירן לבעלים ואין לשאר בני העיר בהן כלום כי מעשה דרב סיפרא דאיתרחיש ליה ניסא באתריה כדאיתא בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קט"ז.). ולענין הגזלנין והחמסנין והמוכסין קי"ל דלא שנא גזלנין ולא שנא חמסנין סתמן פסול דכי איצטריך רב יהודה לפלוגי בין רועה לגבאי משום דתרווייהו ליכא איסורא בסתמייהו כלל דהא רועה כי לא רעי בארעאתא דאחריני שפיר דמי וגבאי נמי דינא דמלכותא דינא אבל גבי גזלנין וחמסנין לא איצטריך לאירויי דודאי סתמן פסול מאי טעמא גזלנין סתמן היינו פירושן דסוף סוף ממונא קא שקלי ופסלינהו רבנן וחמסנין אע"ג דלא פסלינהו אלא מכי חזו דקא חטפי ושקלי לאו למימרא דלא מיפסלי עד דחזו ליה דחטפי ושקלי דא"כ מאי ניהו דקא אמרי' דגזרו בהו רבנן הא ודאי גזלן גמור הוא ומדאורייתא נמי פסול אלא טעמא דגזרינן דמכי חזו רבנן דחטפי ושקלי גזרו בכל חמסנין דעלמא ודמו לרועים דכיון דחזו רבנן דשדו גבי בהמתן בכוונה גזרו אכל רועים דעלמא ואמטול הכי סתמן פסול ואשמועינן רב יהודה רועים וכ"ש חמסנין דהשתא רועים דלא ידעינן אי עבדי איסורא כלל ואי לא פסולין חמסנין דודאי קא עבדי איסורא דמכל מקום חמסנין נינהו לא כל שכן. והמוכסין סתמן כשר דומיא דגבאין ואשמועינן גבאין והוא הדין למוכסין:

גמרא ה"נ מסתברא כו' ג' רועי בקר מאי לאו לעדות כו' למאי דסלקא דעתך השתא ע"כ הך מתני' דג' רועי בקר מתניי' לבתר דהוסיפו עליהן הנך דקתני בברייתא הרועים כו' ולא הוסיפו עליהן רק אהנך דקתני ואלו הן הפסולין כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה מעיקרא כו' ומשמע לאינשי דווקא הוא דמשתמע כך אבל הם טועים כו' עכ"ל אין רצונם דמה"ט ליפסלו מדאורייתא דהא בהדיא קאמר התם דמה"ט דלאינשי בלא דמי משמע להו אינו פוסל לשבועה וה"נ נימא הכא לענין עדות אלא דר"ל כפי מה שפירשו תוספות לעיל דהנך פסולי דמתני' פסולי דרבנן נינהו דמשחק בקוביא אע"ג דאסמכתא לא קניא מ"מ אינו דאורייתא כיון שהוא אינו סבור לעשות איסור כו' וכן מלוה בריבית כו' ואם כן קשיא להו אמאי לא גזרו נמי אחמסן מעיקרא בהנך פסולי דמתני' כיון שהוא עובר בלא תחמוד אע"ג שהוא סובר שאינו עובר דהא בכה"ג גזרו נמי בהנך פסולי דמתני' וק"ל:

בא"ד וי"ל דמשמע להו דקאמר ר"ל נמי דכן הוא האמת עכ"ל אבל התוס' בפרק המניח ובפ' א"נ לא כתבו כן והיינו לפי תירוצם בתרא שכתבו הכא אקושייתם וק"ל:

בד"ה מגדלי כו' וא"ת והא מתני' היא במרובה אין מגדלין בהמה דקה כו' אבל גסה מגדלין כו' עכ"ל ארישא דמלתא דרבא דאמר רועה בהמה דקה בא"י פסול לא קשיא להו בפשיטות הא מתני' היא במרובה אין מגדלין בהמה דקה כו' די"ל דאע"ג דאין מגדלין הוה אפשר לומר דאינו פסול אבל מדיוקא דבהמה גסה מגדלין קשיא להו שפיר כיון דמותר לגדל ודאי דכשרין מיהו אכתי ארישא דמלתא דקאמר רועה בהמה דקה כו' בחו"ל כשרין ה"מ לאקשויי הא מתני' היא במרובה אין מגדלין בהמה דקה בא"י הא בחו"ל מגדלין ועיין בתוס' בפ' מרובה וק"ל:

גמ' לא נצרכה אלא למציאת כו' כצ"ל:

שם כיון דחזי דקא שקלי יתירא ומשוי עניי כעתירא פסלינהו כו' נ"ב בס"א:

רש"י בד"ה מגדלין אתמר כו' פסולין מגדלי כו' של אחרים הס"ד והכל דיבור אחד:

גמרא משיקרעו את שטריהן כו' דאפילו לנכרי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אפי' במדבר. כדפרשי' גבי קוביא. כצ"ל:

כִּי הֲוָה אָתָא רֵישׁ נַהֲרָא לְמָתָא, כִּי הֲוָה חָזִי רַבָּנָן, אָמַר לְהוּ: "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ" (ישעיה כו, כ). נראה לפי שהם חכמים מדבר עמהם ברמז אבל להמון העם היה מדבר להדיה ומה שאמרו נָכִיס אַבָּא לְפוּם בְּרָא וכו' כי המעות הם חיות אדם על דרך שאומרים העולם כִּי 'הַדָּם' הוּא הַנָּפֶשׁ (דברים יב, כג) ולכן כשלוקח ממנו ממון כאלו שוחטו בפני בניו המתפרנסים ממנו וכן להפך כי יש אב מפרנס בניו ויש להפך הבן מפרנס אביו וכנגד שתים נקיט האי לישנא.

גמ' ואחד רועה בהמה גסה. עי' רשב"ם ב"ב דף קכ"ח ע"א ד"ה שלשה וצע"ג. אח"כ הראו לי בס' שושנים לדוד הביא קושיא זו בשם הב"ד והוא כתב לתרץ דמתני' קודם שהוסיפו עליהם והרועים כשירים אבל רועי צאן היו פסולים דהתנא בא"י קאי. ולענ"ד אינו דהא בא"י פסולים דאסור לגדל משום ישובו של א"י והרשב"ם שם נקט דפסולים משום גזלנים ובזה גסה ודקה שוין:

בגמרא סתם רועה פסול: אף דכבר שמעינן כן מהא דחילק רבא בין מגדל דקה לגסה דאי דוקא בדידעינן שרועה בהמות בשדות אחרות מה לי דקה ומה לי גסה מ"מ אשמעינן רב יהודה שפיר דהוא היה תלמיד רב ושמואל וא"כ היה קודם רבא וארבא ודאי לא קשה מה אתי לאשמעינן כיון דכבר אמר ר' יהודה דהא הוא לא להכי נחית רק דזה משתמע ממילא מדבריו:

בתוס' ד"ה מעיקרא סבר. דכן הוא האמת: בב"מ שם הקשו על זה והא איכא לאו דלא תגזול ותירצו לעבור עליו בשני לאוין. אכן לכאורה קשה לפי מש"כ בריש פרק איזהו נשך דלכך מוקמינן לאו דלא תגזול באם אינו ענין אעושק שכר שכיר לעבור עליו בב' לאוין ולא אלא תגזול גופא משום דאלא תגזול אין לוקין דניתק לעשה. פי' וליכא נפ"מ בב' לאוין ואיך כתבו כאן לעבור עליו בב' לאוין וי"ל דדוקא לענין לא תגזול כתבו שפיר דליכא לאוקמא לענין לאו יתירה דאין לוקין עליו אבל אלא תחמוד שפיר לוקין ושפיר הוי נפ"מ בהאי לאו דלא תחמוד דלא תחמוד ודאי דלא מנותק בוהשיב את הגזילה וגם אי מנותק בו הא אין עשה מנתק ב' לאוין ונשאר הלאו האחד כדאמרינן בתמורה (דף ד') ועיין ברמב"ם ריש ה' תמורה. אכן לכאורה קשה דאכתי אין לוקין אלא תחמוד כדאמרינן במכות (דף ט"ז ע"א) דאין לוקין אגזילה כיון דגברא בר תשלומין הוא אין לוקין ומשלמין ובשלמא לפי פי' התוס' שם דפרשו דלענין בטלו קאי אתי שפיר דזה לא שייך רק לענין גזילה אבל אלא תחמוד דלא מנותק לוקין שפיר. אכן לפי פי' הר"מ הלוי שהביא הריטב"א שם שפי' דאין לוקין אגזילה כיון שצריך לשלם א"כ גם משום לא תחמוד אין לוקין מה"ט. וא"כ אף שי"ל שהתוס' לשיטתם כתבו שפיר לעבור עליו בב' לאוין מ"מ לשיטת ר"מ הלוי קושית התוס' במקומה עומדת. וי"ל דר"מ סובר כתירוץ השני של התוס' דכאן דלפ"ז לא צריך כלל להך תירוצא דלעבור עליו בב' לאוין וזהו שיטת הראב"ד בפ"א מה' גזילה ע"ש דכתב דאין לוקין אלא תחמוד כיון דמשלם ממון ומ"מ ל"ק לדידיה לאו דלא תחמוד ל"ל די"ל דאתי לאומר לא רוצה כמ"ש הראב"ד גופא שם. אכן לשיטת הרמב"ם שם דלא תחמוד שייך גם בדיהיב דמי ובאמר רוצה אני קושית התוס' בכאן במקומה עומדת דלא שייכי בו תירוצי התוס' כמובן. ועוד קשה דבב"ק (דף ס"ב ע"א) אמרינן בפי' דחמסן לא מקרי אלא בלא אמר רוצה אני ובאומר אפילו חמסן לא הוי דמוכח בפי' כשיטת הראב"ד ועוד קשה דהרמב"ם (פ"י מה' עדות) כתב דחמסן דיהיב דמי לא הוי אלא מדרבנן וא"כ סתר דברי עצמו דכתב בה' גזילה דעבר ע"ז משום לא תחמוד וצ"ע:

ד"ה מגדלי אתמר. אבל גסה מגדלין: עיין במהרש"א דליקשי מבחוץ לארץ כשרים וזה אפילו בתירוץ התוס' לא מתורץ. ונלענ"ד דודאי זהו סדר התנא או בעל המאמר לומר דבר והפוכו ולכן כמו דתני במתניתן דב"ק אין מגדלין בא"י אבל מגדלין בסוריא ולא מקשינן דהאי אבל בסוריא מיותר דמדיוקא דרישא שמעינן דסדר התנא הוא כך לומר גם דנשמע מדיוקא דרישא כמו כן תני גם רבא בחוץ לארץ כשרים. אבל אהא דרועי בהמה גסה מקשו התוס' שפיר כמו דלא תני ליה במתניתן שם כיון דכבר תני הפוך דרישא בהא דאבל מגדלין בסוריא כמו כן גם רבא לא הוי ליה למיתני כיון דאין חדוש בדבר ומשום הפוך דרישא כבר תני בחוץ לארץ כשרין:

כי הוה חזי רבנן אמר לך עמי בא בחדריך וכו'. קרוא מקרא הלז על רבנן ניחא דעמי הם ת"ח כדאמרו פרק ב' דמציעא הגד לעמי פשעם אלו ת"ח. ואע"ג דרבנן לא צריכי נטירותא כדאמרינן פ"ק דבתרא. מ"מ אי הוו מתחזו בשוקא ריש נהרא ודעמיה סברי דאיכא אינשי טובא וקפדי אשפיכות דמי"ם טובא. להכי א"ל שלא יתראו בשוק. ובהכי ניחא דכי חזי רבנן א"ל לך עמי וכי חזי אינשי דמתא אמר נכיס אבא וכו' דלרבנן דעל עצמם ליכא למיחש א"ל בא בחדריך שלא יזיקו בסבתם דיסברו דאיכא אינשי טובא ודורש דמי"ם ויעל מס. אבל לשאר אינשי דעליהם יעבור כוס היה מגזים ולא הוה סגי שיהיו בחדרם רק מיגנזו ועמ"ש בקונטרס שמחת הרגל סוף לימוד ב' לפסח דף ט' ע"א: