סנהדרין יח ע"ב

דף יח - ב

ההורג בשגגה את הכהן גדול, או כהן גדול שהרג את הנפש בשגגה, בשני האופנים האלו - אינו יוצא משם לעולם. והטעם, משום שאמרה תורה "עד מות הכהן", בה"א הידיעה, היינו הכהן גדול המכהן בשעת ניסתו לעיר מקלט, וכיון שאין כהן [אם לא נתמנה כהן גדול אחר עד שעת גלותו], אינו יוצא במיתת כהן גדול שהתמנה אחר כך, בעת ישיבתו בגלות.

ולכן, אימא יתכן לומר: לא ליגלי שלכתחילה לא יגלה ^[5], קמשמע לן משמיע לנו התנא של הברייתא, שגולה.

ומקשה הגמרא: ואימא הכי נמי, למה באמת גולה, הרי יש לנו סברא שלא יגלה.

ומתרצת הגמרא: אמר קרא בפרשת ערי מקלט "שלש ערים תבדיל לך, והיה לנוס שמה כל רוצח", ודרשו מכאן חכמים: כל רוצח, אפילו כהן גדול במשמע! שאפילו כהן גדול שהרג גולה, ואף שאינו יוצא משם.

וזה החידוש של הברייתא.

עוד שנינו בברייתא: עובר על עשה ועל לא תעשה. לשון הברייתא - בלשון הווה - משמע, שהריהו עובר על עשה ועל לא תעשה, ולכן מקשה הגמרא:

האם הוא בודאי עובר!? וכי לא סגי האם אינו יוצא ידי חובתו דלא עבר כשלא יעבור על עשה ועל לא תעשה, בתמיה!

ומתרצת הגמרא: הכי קאמר כוונת התנא של הברייתא היא "אם עבר" על עשה ולא תעשה, הרי הוא כהדיוט לכל דבריו, ונידון בשלשה דיינים כשאר הדיוט ^[6].

ומקשה הגמרא: פשיטא, ומה החידוש בדין זה ^[7]? ומתרצת הגמרא: כיון שלגבי חיוב מיתת בית דין שונה דינו משאר הדיוט, שהדיוט שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה נידון בעשרים ושלשה - סנהדרין קטנה, ואילו כהן גדול בשבעים ואחד - סנהדרין גדולה, לכן משמיע לנו התנא שלגבי מלקות אינו שונה משאר הדיוט.

כי סלקא דעתך, היה עולה על הדעת אמינא, לומר, הואיל ותנן שנינו במשנתנו: אין דנין דין מיתה לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול - בעשרים ושלשה, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

ומה הטעם שנידון בשבעים ואחד?

אמר רב אדא בר אהבה: כתוב בתורה בפרשת מינויי דיינים שאמר יתרו למשה רבינו: "כל הדבר הגדול יביאו אליך" - למשה שסמכותו היא כשבעים ואחד [כמו שמבואר בפרק ראשון] ודרשו מכאן חכמים: "הדבר הגדול" - דבריו של גדול איש חשוב שהוא הכהן הגדול מאחיו.

ולכן, אימא יתכן לומר, "כל" דבריו של גדול, אפילו חיוב מלקות של כהן גדול יהיה נידון בשבעים ואחד, קמשמע לן משמיע לנו התנא של הברייתא, שאינו כן, אלא שלגבי דין מלקות הריהו כהדיוט לכל דבריו.

ומקשה הגמרא: ואימא הכי נמי, למה באמת לא דרשינן כן, שאף למלקות יהיה נידון בשבעים ואחד.

ומתרצת הגמרא: מי כתיב האם כתבה התורה "דברי" גדול שהיה משמע כל הדינים שדנים אותו, הרי "הדבר הגדול" כתיב, שמשמע דבר גדול ממש, דין עבירה גדולה שיש בה מיתת בית דין, יביאו אל משה - שסמכותו כשבעים ואחד - ואילו מלקות שזה דבר קטן יחסית למיתה נידון כהדיוט ^[8].

שנינו במשנתנו: כהן גדול דן ודנים אותו, מעיד ומעידין אותו.

ומקשה הגמרא: וכי כהן גדול מעיד!?

והרי שנינו ברייתא שמשמע ממנה שאינו מעיד.

כתוב בתורה (דברים כ"ב) "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך וגו' וכן תעשה לכל אבדת אחיך לא תוכל להתעלם". ופשט הכתוב הוא: לא תראה והתעלמת, כלומר אל תעלם עינך מאבידת אחיך. ברם, ממה שכתבה התורה "והתעלמת" דרשו חכמים שלפעמים אתה מתעלם.

והא תניא הרי שנינו בברייתא "והתעלמת"

- פעמים שאתה מתעלם מאבידת אחיך, ופעמים שאי אתה מתעלם, שהרי נאמר "לא תוכל להתעלם".

הא כיצד? אם היה מוצא האבידה כהן והוא [צריך לגרוס: והיא] האבידה היא בבית הקברות, שאסור לו להכנס לשם, או שהיה זקן איש חשוב והאבידה אינה לפי כבודו, שגם אם היתה שלו הוא לא היה טורח בה להחזירה אליו, או שהיתה מלאכה שלו, של מוצא האבידה, מרובה משל חבירו, כגון שהוא נוקב מרגליות שביטול מלאכתו שוה יותר מדמי האבידה, ונמצא שהוא מפסיד, לכן נאמר "והתעלמת", שמותר לו להעלים עין ופטור ממצות השבת אבידה.

והראיה היא, מ"זקן ואינה לפי כבודו", שכבוד הבריות דוחה את מצות לא תעשה של "לא תוכל להתעלם", ואם כן קשה, למה הכהן הגדול מעיד? ולמה לא נאמר שבזיון הוא לו להופיע בבית דין להעיד, וכבודו דוחה את הלאו של "ואם לא יגיד, ונשא עוונו".

ומתרצת הגמרא: אמר רב יוסף: אכן כהן גדול אינו מעיד להדיוט, לפי שאין זה כבודו, ומה שאמרה המשנה "מעיד", מדובר שמעיד למלך, כשהכהן גדול יודע לו עדות, וזה אינו בזיון. ^[9]

ומקשה הגמרא: הרי אין המלך נידון בבית דין, ואיזה עדות מעידו הכהן הגדול!? והא תנן: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו ^{[10] [11]}.

ומתרצת הגמרא: אכן, אין מדובר בכהן גדול שמעיד למלך. אלא, אמר רבי זירא: מעיד לבן מלך.

אך טרם שרבי זירא מבאר את דבריו - מקשה עליו הגמרא:

בן מלך, הלא הדיוט הוא!? וחוזרת הקושיא, הרי בזיון הוא לכהן גדול לבוא ולהעיד.

ומתרצת הגמרא: אלא, לעולם מדובר בבן מלך, 0ואף שהדיוט הוא - מעיד בפני המלך, שאז המלך בא לבית דין לקראת המשפט. ולכן אין זה בזיון לכהן הגדול להופיע ולהעיד ^{[12] [13]}.

ומקשה הגמרא: איך מושיבים את המלך במשפט, והא והרי ההלכה היא, שאין מושיבין מלך בסנהדרין, [וכמו שיבואר הטעם ^[14]].

ומתרצת הגמרא: כיון שהכהן גדול יודע עדות על בן המלך, לכן, משום יקרא כבודו דכהן גדול, אתא מופיע המלך, ואינו דן, אלא ויתיב ויושב עד שמקבלי ניהלי לסהדותיה שבית דין יקבלו את עדות הכהן גדול, ואחרי שגמר עדותו - קאי הוא קם לו המלך ואזיל והולך לו, ומעיינינא ליה אנן בדיניה והסנהדרין מעיינים בדין, בלעדי המלך.

גופא בסוגיא הקודמת מובאת ברייתא: אין מושיבין מלך בסנהדרין.

והמשך הברייתא הוא: ולא מושיבים מלך וכהן גדול במושב סנהדרין של עיבור שנה.

והגמרא מבארת: אין מושיבים מלך בסנהדרין, משום דכתיב "לא תענה על ריב", וכתוב בתורה בכתיב חסר, "לא תענה על רב", דהיינו אישיות חשובה, שאינך רשאי לסתור את דבריו, ואם המלך יחווה דעתו לחובה, לא יוכלו שאר חברי הסנהדרין למצוא זכות לנידון.

לא מושיבים מלך וכהן גדול בעיבור שנה. מה הטעם? מלך - משום אפסניא. ^[15] שכר ^[16] אנשי החיל שהיה המלך מחלק להם שכר שנתי, ולכן כדאי לו שהשנה תתעבר, וכן כל השנים.

כהן גדול - משום צינה. שהכהן גדול עובד ביום כיפור את עבודת היום, וטעון חמש טבילות ועשרה קידושי ידיים ורגליים. ואם תתעבר השנה, יחול יום כיפורים בצינת מרחשוון, ואינו רוצה לטבול בצינה.

אמר רב פפא: שמע מינה מהברייתא, האומרת שאין מושיבים כהן גדול בעיבור שנה, כי שתא, מזג האויר של השנה, בתר ירחא אזיל, הוא קבוע בכל שנה בהתאם לחדשי השנה, ורק עיבור השנה בחודש נוסף משנה את מזג האויר הקבוע.

דהיינו, ממה שאמרו שאין כהן גדול יושב בעיבור שנה, מחמת שאינו רוצה בעיבור השנה משום צינה - מדייק רב פפא, שמזג האויר של הקור והחום הוא לפי חדשי השנה הרגילה, שאינה מעוברת, ולכן אין הכהן הגדול רוצה שיעברו את השנה, כדי שגם בחודש תשרי הבא יהיה לו את מזג האויר החם הרגיל של תשרי, ולא את מזג האויר הקר של חשון [באם יעברו את השנה ויוסיפו עליה חודש נוסף, ויהיה חודש תשרי בזמן הקור של חשוון].

ומקשה הגמרא: איני!? הלא אין הדבר כן.

ומוכיחה הגמרא שמזג האויר אינו קבוע לפי חדשי השנה הרגילה, אלא הוא משתנה לפי הפיגור היחסי שבין שנת הלבנה לשנת החמה [י"א יום פיגור בכל שנה]. ואדרבה, עיבור השנה הוא הגורם להתאמת מזג האויר של חדשי הלבנה לחדשי החמה.

וההוכחה היא, מכך שפעם אחת עיברו חכמים את השנה כפי ששמעו משלשה רועי בקר, שהם אנשים פשוטים, שדיברו ביניהם אודות מזג האויר, ומתוך דיבורם הבינו על אותה השנה, שחדשי השנה מתאחרים ביחס למזג האויר. שלפי מזג האויר, צריכים להוסיף עוד חודש העיבור.

והא, הרי פעם אחת אירע מעשה בהנך שלשה רועי בקר, דהוו קיימו שהיו עומדים ומשוחחים ביניהם, ושמעינהו רבנן, דקאמרי, ושמעו אותם החכמים שכך הם היו היתה שיחתם.

חד אחד מהם אמר: אם בכיר, אם יהיה חום בקרקע, וזרעי התבואה ה"בכירה" שנזרעה מוקדם, ולקיש, זרעי התבואה ה"אפילה", המאוחרת, שנזרעה מאוחר, אם הזרעים של שתיהן כחדא יינץ, יניצו מהאדמה ויצמחו בזמן אחד, הרי זה סימן כי דין הוא, שעתה הוא הזמן הראוי לחודש אדר, שהוא זמן צמיחת התבואה הבכירה והאפילה. ואם לאו, אם עדיין לא צומחים זרעי התבואה, לית דין אדר, אינו עתה הזמן הראוי לחודש אדר, אלא הוא מתאים לחודש שבט, שהתבואה עדיין אינה צומחת.

הרי שמזג אויר של שבט, יכול להיות באדר.

וחד רועה אחד אמר: אם תור שור בצפר בבוקר ימות, יהיה קרוב למות מקור, ובטיהרא, בצהרי היום, בטול תאינה בצל של עץ התאנה ידמוך, יצטרך השור לחסות בצל של העץ מרוב חום, ישלח משכיה, יפשיט מעליו את עורו [ביטוי של גוזמא], דהיינו, יתחכך בעץ התאנה מרוב חום, זה סימן שדין הוא אדר, שעתה הוא הזמן הראוי לחודש אדר. לפי שבחודש אדר קר בבוקר, וחם בצהרים. ואם לאו, אם קר גם בצהרים, לית דין אדר, אינו עתה זמנו של חודש אדר, אלא הוא הזמן המתאים לחודש שבט.

הרי שאמרו שבאדר יכול להיות מזג אויר של שבט.

וחד ורועה אחד אמר: אם קידום רוח מזרחית תקיף לחדא יהא יהיה כחה חזק מאוד, ומביאה קור, יפח בלועך ואתה מנשב בפיך, ורוח פיך נפיק לקיבליה יוצאת לקראתה, ונשיבת פיך קשה ומחממת את רוח מזרחית, זה סימן שדין הוא אדר. ואם לאו שרוח פיך אינה קשה נגד רוח מזרחית, לית דין אדר, אינו עתה אדר אלא שבט -

הרי שבחודש אדר אמרו שיכול להיות מזג אויר של שבט.

וכששמעו חכמים את דבריהם, עברוה רבנן לההיא שתא, ועשו את חודש אדר ראשון כאילו הוא שבט, כלומר, הוסיפו אדר שני. הרי שמזג האויר אינו הולך אחרי חדשי השנה הרגילה. וקשה על רב פפא.

ומתרצת הגמרא: ותסברא, האם אתה סבור שרבנן ארעוותא סמוך, הסתמכו רק על דיבורים של רועי בקר!? אלא המעשה היה כך: רבנן, אחושבנייהו סמוך, הסתמכו על החשבונות לפי חשבון התקופות, וגם בלי דיבורי הרועים היו מעברים, ורועי בקר איסתיועי הוא דאיסתייעא מילתיייהו, התמזל מזלם, שכן היה כדבריהם.

והיינו, לפי חשבון התקופה אז, התאחרה שנת החמה ההיא. וגם בלעדי דברי הרועים היו מעברים את השנה משום חישוב התקופה [עיין הביאור בתוס']. וכן באמת הראו כל הסימנים, גידולי בכיר ולקיש, והחום והקור, שחודש אדר זה ראוי להיות חודש שבט, ועיברו את חודש אדר. אבל ברוב השנים, שהם כתיקונן, אמר שפיר רב פפא שמזג האויר וגידול התבואה הם לפי חדשי הלבנה. ^[17]

שנינו במשנתנו: כהן גדול, חולץ וחולצין לאשתו, ומייבמים את אשתו, אבל הוא אינו מייבם מפני שהוא אסור באלמנה.

כתבה התורה בפרשת כהן גדול (ויקרא כא) "אלמנה... לא יקח". ועוד נאמר (שם) "והוא אשה בבתוליה יקח".

ויש בפסוקים אלו מצות לא תעשה, שאסור לו ליקח אלמנה, ומצות עשה, ליקח בתולה. ולכן, כהן גדול שנשא אלמנה, עבר בעשה ולא תעשה.

אבל כהן גדול שלקח אלמנה מן האירוסין, שהתאלמנה בעודה ארוסה, אינו עובר על מצות עשה, שהרי עדיין בתולה היא.

מצות יבום היא, לייבם את אשת האח שמת בלא בנים, והיא מצות עשה.

הכלל הוא, ש"עשה דוחה לא תעשה". ומי שמוטלת עליו מצות עשה, ועל ידי קיום המצוה הוא צריך לעבור על מצות לא תעשה, עליו לקיים את המצוה, כי נדחה האיסור מפניה.

אבל "אין עשה דוחה לא תעשה ועשה", שאם יצטרך על ידי קיום המצוה לעבור גם על מצות לא תעשה וגם על מצות עשה, אסור לו לקיים את המצוה.

ולכן מקשה הגמרא: קא פסיק ותני, התנא במשנה שונה בלשון פסוקה וחתוכה, ^[18] "כהן גדול אינו מייבם את אשת אחיו". ומשמע שבכל אופן אינו מייבם, לא שנא מן האירוסין, בין אם היא אלמנה מן האירוסין, ולא שנא מן הנישואין, בין אם היא אלמנה מן הנישואין.

וקשה: בשלמא מן הנישואין, שפיר אינו מייבמה, כי הוי האיסור לייבמה - מצות עשה ולא תעשה.

אע"פ שהשבת אבדה מצות עשה כל שהוא זקן ואינו לפי כבודו עד שאף אם היתה שלו לא היה מחזירה פטור ואין צריך לומר אם היה כהן והאבידה בבית הקברות שאין עשה של השבת אבדה דוחה לא תעשה ועשה של טומאה לא יטמא וקדושים יהיו ואע"פ שבאבידה ג"כ יש לאו ועשה השב תשיבם ולא תוכל להתעלם מוטב שידחה עשה של אבדה מאיליו ואל יעבור עשה של טומאה בידים וכן אין צריך לומר אם היתה אבדה שלו מרובה משל חבירו כגון שהיתה אומנותו בעלת ריוח גדול ובטולו מפסידו ביתר מדמי האבידה שרשאי הוא להתעלם שהרי אמרו לא יהיה בך אביון שלך קודם לכל אדם נמצא שלא הוצרך והתעלמת אלא לזקן ואינה לפי כבודו וכבר בארנו דבר זה במקומו בבבא מציעא:

אין מושיבין מלך בסנהדרין ואפילו אותם מלכים שדנין את העם אע"פ שאינם בכלל סנהדרין ודנין אותם כגון מלכי בית דוד כמו שיתבאר אין מושיבין אותן בסנהדרין מפני שאסור לחלוק עליהם שנאמר לא תענה על ריב לא תענה על רב ושמא תאמר יתחילו מן הצד אין כבוד מלך בכך וכן אין מושיבין לא מלך ולא כהן גדול בעבור שנה כמו שבארנו בפרק ראשון מ"מ מלך מיהא איני יודע מה הוצרכו אחר שכבר למדנו שאין מושיבים אותן בסנהדרין שהרי אין מעברין את השנה אלא במזומנין מן הסנהדרין ושמא היה להם רשות לזמן בעבור שנה אף שלא מן הסנהדרין אם היו יודעים עליו שנעשה חכם מופלג:

שנת העבור אין זמנה הולך אחר החדשים לענין חום וקור אלא אחר השנה ר"ל שאדר זה שאנו מוסיפין חדש אחר אחריו לא היה במקומה הראוי לה להשוות חמה עם לבנה עד שיהא בשנת העבור אדר שני כניסן לענין חום וקור שאלו היה בזמן הראוי לו לא היינו צריכים לעבר מטעם זה אלא שמתוך קוצר שנת הלבנה היה תחלת אדר זה לסוף שלש שנים בתחלת שבט וכשאנו מעברין החזרנו אדר שני למקום הראוי לאדר ואחר שכן אתה צריך לשאול למה אין כהן גדול מעבר אלא בעבור אחר שאף בעבור זה לא נדחה תשרי ממקומו שהרי אלמלא העבור היה תשרי זה במקום אלול ועכשיו שנתעברה שנה חזר תשרי למקומו וכי לחומו של אלול הוא צריך עד שהדברים נראין מכאן שהשנה הולכת אחר החדשים ר"ל שאלמלא העבור היה תשרי במקומו הראוי לו לענין חום וקור וכשאנו מעברין חזר לו כמרחשון וצנת מרחשון בו ומתוך כך יש לו קפידא אינו כן אלא כמו שכתבנו וכל שהעבור מפני התקופה להשוות שנת חמה ולבנה אין לו קפידא אבל לפעמים היו מעברין לשאר סבות אע"פ שלא הוצרכו לעבר משום השואה ובאותם עבורין היה תשרי יוצא ממקומו הראוי לו ונדחה מרחשון ומתוך שאין מושיבין אותו לקצת עבורין לא נושיבהו לאחד מהם וא"כ מה שהעלו כאן שתא בתר ירחא אזלא לא נאמר אלא בעבור של שאר סבות ואע"פ שאמרו אחושבניהו סמיך הוא שאף בשאר הסבות צריכים היו לחכמה לחשב אם נתעברה בסמוך לה או אם יהא הכרח נותן לעבר בסמוך לה מצד התקופה שלא לסמוך עבורין זה לזה יותר מדאי או שהוצרכנו לעבר מפני התקופה ונהנה כשהיה הזמן מראה צרכו באצבע אף להמון אע"פ שאם לא היו אותם הסימנין באותו זמן לא היו נמנעין מלעבר:

פיסקא מעיד ומעידין אותו. ומתמהי' מעיד והתניא והתעלמת פעמים שיש לך רשות להתעלם מהן הא כיצד היה כהן והאבידה בבית הקברות שאסור ליכנס לשם או שהיה זקן ואין האבידה לפי כבודו שאם היתה שלו לא היה מחזירה או שהיתה אבידתו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת קתני מיהת זקן ואינה לפי כבודו פטור אלמא אתי כבוד הבריות ודחי את לא תעשה שבתורה הכא נמי כיון דאית ליה זילותא לכהן גדול למיזל ולאסהודי בבי דינא לא סהיד. ואי קשיא לך ולוקמא במילתא דאיסורא דקי"ל אין חכמה ואין תבונה וגו' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב כדאיתא בפ' שבועות העדות (שבועות ל':) לא תיקשי לך דהא דומיא דמעידין אותו קתני מה מעידין אותו בין בממונא בין באיסורא אף מעיד נמי בין בממונא בין באיסורא. ופריק רב יוסף כגון דידע ליה עדות למלך דאזיל ומסהיד ליה דיקרא דמלכא עדיף טפי מיקריה דכהן גדול. ומתמהינן מלך הא תנן לא דן ולא דנין אותו וכיון דאין דנין אותו למה ליה לכהן גדול למיזל ולאסהודי ליה. אלא א"ר זירא כגון דידע סהדותא לבן מלך דבר מדיניה הוא ומשום יקריה דבן מלך אזיל ומסהדי ליה. ומתמהינן בן מלך הדיוט הוא והדר קושיין לדוכתיה ואמאי מיחייב למיזל ולאסהודי ליה. ואסיקנא אלא בפני המלך כגון שבא המלך וישב בסנהדרי לצותא בעלמא ובא לפניהן דין שכהן גדול יודע בו עדות דכיון דמלכא התם קאי לית ליה זילותא לכהן גדול למיזל התם ולאסהודי. ומתמהינן והא אין מושיבין מלך בסנהדרי בשעת הדין כלל. ומפרקינן דלאו דמעיינינן בדינא באפיה אלא משום יקרא דכהן גדול צריך למיתי ולאסהודי אי ניחא ליה דליתי כהן גדול וליסהיד אתי ויתיב חדא שעתא עד דמקבלינן ליה לסהדותי' דכהן גדול וקאי מלכא ואזיל והדר מעיינינן ליה אנן בדיניה ואיידי דטרח מלכא ואתי ויתיב משום האי דינא קרינן ליה דיניה כי ההיא דתנן (שבת נ"ד:) פרתו של רבי אלעזר בן עזריא כו' ואית דמפרשי לה כגון דהוה ידע ליה כהן גדול סהדותא לבן המלך דאתי מלכא ויתיב משום יקריה דכהן גדול דליתי ולסהיד קמיה דכי אמרינן בן מלך הדיוט הוא ולא מיחייב כהן גדול למיזל ולאסהודי ליה היכא דליתיה לאבוה התם אבל היכא דאיתיה לאבוה התם מיחייב למיפלג ליה יקרא משום יקריה דאבוה. ואי קשיא לך מאי קא קשיא ליה דאין מושיבין מלך בסנהדרי והא התם בדיני נפשות קאי מדנפקא לן מלא תענה על ריב אבל בדיני ממונות לא לא תיקשי לך דבדין הוא דיכיל לתרוצי הכי אלא ניחא ליה לאוקומי מתני' בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות:

גופא אין מושיבין מלך בסנהדרי בשעת הדין לפי שאי אפשר לסתור את דבריו דכתיב לא תענה על ריב חסר ומשמע על רב והיינו גדול שבסנהדרי דבשלמא גבי אב ב"ד עבדינן מילתא ומתחילינן מן הצד אלא גבי מלך שום תשים עליך מלך כתיב שתהא אימתו עליך ואי הוו בסנהדרי על כרחן מיניה בעינן לאתחולי הילכך ליכא תקנתא אלא דלא ליהוי התם כלל:

ולא מלך וכהן גדול בעיבור שנה מלך משום אפסוניא הוצאת חיילותיו שצריך לחלק להן ממון כו"כ בכל שנה ונוח לו שיהיו כל השנים כולן מעוברות וי"א לפי שהוא נוטל את המס לשנה והוא מחלק לחיילותיו בכל חדש וחדש ואם יוסיפו חדש צריך לתת להם משלו לפיכך דוחה את העיבור. כהן גדול משום צנה לפי שצריך לטבול ביה"כ חמש טבילות ואם יעברו את השנה נמצא חדש הראוי להיות בלא עיבור מרחשון נעשה תשרי והצנה הראויה לבא במרחשון באה בתשרי והוא מתיירא מפני הצנה לפיכך דוחה את העיבור:

אמר רב פפא ש"מ שתא בתר ירחי אזלא היכא דלא נפישי ימות החמה אימות הלבנה טובא וצינה שהיתה במרחשון בשנה שעברה כך עתידה להיות בחדש שכנגדו לשנה הבאה שהוא חדש שלשה עשר ממרחשון שעבר בין נקבע בשם מרחשון בין שנקבע בשם תשרי דאי אמרת דשתא לאו בתר ירחי אזלא וכיון שרבו ימות החמה על ימות הלבנה אין צינת מרחשון באה אלא בחדש ארבעה עשר ממרחשון שעבר והוא חדש שנקבע מרחשון בשנה שמעוברת לפניה וא"כ מפני מה כהן גדול מתיירא לעבר מפני הצינה והלא אין צינת מרחשון באה לעולם אלא בחדש שנקבע מרחשון:

ומקשינן איני והא הנהו שלשה רועי בקר דהוו קיימי ואמרי סימני קור וחום הנמצאין באדר הבא בעתו לפי חשבון שנת החמה וכיון שלא נמצאו כן עיברו בית דין את השנה אלמא שתא [לאו] בתר ירחא אזלא דא"כ על כרחן סימנין הראוין לבא באדר בעתם באו ואמאי עברוה רבנן לשתא. ומתמהינן ותסברא רבנן ארעואתא סמוך אלא רבנן אחושבנייהו סמוך שכיון שראו שרבו ימות החמה על ימות הלבנה יתר מדאי ידעו שאין חדש הבא אחר זה ראוי להקבע ניסן אלא אדר וג' רועי בקר אסתיועי הוא דאסייעא מילתייהו מן שמיא דאיקלע עיבור במילתייהו ומיהו ברוב השנים היכא דלא נפישי ימות החמה טובא אימות הלבנה אע"ג דמתאחר אביב ותקופה לא מדחיא צינה מחדש הראוי לה:

מאי רועי בקר דהנך ג' רועי בקר דהוו קיימי באדר חד אמר בכיר ולקיש כחדא יינץ אם יהא חום בקרקע וינץ זרע הבכיר והאפיל יחד הרי זה אדר הסמוך לניסן ואי לא לית דין אדר אלא שבט. וחד אמר אם השור בבקר ימות בשלג ובצהרים יבקש לפשוט את עורו בצל התאנה מחמת החום ה"ז אדר ואי לא לית דין אדר דברי הבאי אמר כלומר אם בבקר יהא הקור גדול מאד מחמת השלג ובצהרים יהא חום גדול ה"ז מדה המצויה באדר ואי לא לית דין אדר. וחד אמר אם רוח הקדים יהא חזק מאד וניפוח פיך יוצא לקראתו ה"ז אדר כו' כלומר אם תשש כחה של צינה שכשרוח מזרחית חזקה מאד ומביאה צינה הרי ניפוח של פיך קשה הימנה ומחממה ה"ז אדר ואם לאו אין זה אדר:

בד"ה מעיד והא כו' דמלך לא מעיד דמיירי אפי' בממונא דאי כו' עכ"ל כצ"ל דמלך לא מעיד איירי דוקא בממונא ודומיא דהכי בכ"ג מעיד נמי בממונא ושכתבו בין באיסורא כו' היינו דודאי באיסורא נמי מעיד דמכ"ש הוא ואפי' מלך מעיד בו והגהת מהרש"ל בזה אינה מבוררת לנו וק"ל:

בד"ה והא אין מושיבין כו' ועוד מאי קמ"ל מתני' היא כו' עכ"ל ק"ק דהא טובא שמעינן מהך דאין מושיבין כו' דאפילו מלכי בית דוד אין מושיבין בד"נ משום לא תענה על רב כמ"ש התוס' לקמן דממתני' לא שמעינן אלא מלכי ישראל משום מעשה דינאי כדאמרינן לקמן וק"ל:

הנך ג' רועי בקר כו' ח"א אם בכיר כו'. מייתי מג' רועי בקר שכל ג' הנפשות שהם טבעית חיונית נפשית הם מרגישים בעת אדר שהצנה והחום שולטים בו ולזה הביא דחד רועה אמר אם בכיר ולקיש כחדא יינץ כו' הוא כח טבעי הצומח וחד אמר אם תור בצפר תלג כו' הוא כח הבהמה וח"א אם קידום כו' יפח בלועך כו' כח האדם הנפשי אשר בו נשמת רוח חיים וק"ל:

תוס' בד"ה כ"ג כו' ודן קתני אגב דנין. נ"ב נ"ל דה"פ כלומר ה"ק כשם שכ"ג דן לאחרים כך אחרים דנין נמי אותו ולאו משום איידי ודו"ק מש"ה הכא גבי מלך אין שייך לומר דתני לא דן אגב אין דנין דאינו מתיישב לפי מ"ש ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא אר"י מעיד למלך והתנן לא דן כו'. הן רש"י פי' דהקושיא היא מולא דנין אותו וכ"נ שפי' התוס'. והתוי"ט ל"ד שהבין דהקושיא היא מולא מעידין אותו. די"ל דהיינו לחובתו וכדמשמע לישנא דאותו ורי"א למלך דר"ל לזכותו:

רש"י ד"ה אם בכיר. חטין שנזרעו בראש החדש. עי' ב"מ (קו ב) וברש"י שם ד"ה בחרפי דמוכח שם דזריעת החטים אינה נמשכת כלל בר"ח אדר. וכן בר"ה (טז) בד"ה כי חזי כ' שהחטה נזרעת במרחשוון. לכן נ"ל להגיה פה בראש החורף:

גמ' שתא בתר ירחא אזיל. ע' תשובת מעיל צדקה סי' ה' באורך:

בגמרא אימא לא ליגלי קמ"ל: לכאורה יש להבין לפי מה דאמרינן בברכות (דף כ"ב) דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו דכתיב ידיכם דמים מלאו והיינו אפילו בשוגג כמבואר בש"ע א"ח (סי' קכ"ח) וכש"כ דפסול לעבודה דמי ס"ד דכה"ג יעמוד ביה"כ לפני ולפנים ולא יוכשר לישא כפיו וכיון דכן ע"כ צריך למנות כה"ג אחר במקומו של זה ואיך ס"ד דלא ליגלי הא אם אחר כך נתמנה כה"ג אחר במקומו יהא ראוי ליצא במיתתו ויהיה לו תקנה בחזרה אע"כ יהיה מוכח כדעת הריטב"א במכות שם דפליג אשיטת התוספת דכאן בד"ה אינו יוצא ואשיטת רש"י שם וסובר דגם אם מינו אחר קודם שנגמר דינו אינו יוצא במיתתו. וי"ל דה"א דב"ד יתנו וישאו בדינו תיכף וכיון דעתה אין לו תקנה בחזרה בעוד שלא נתמנה כה"ג אחר יפטרו אותו מגלות וא"כ אף שאח"כ יתמנה כה"ג ויהיה לו תקנה בחזרה מ"מ יפטר מגלות כיון שכבר יצא זכאי מב"ד לכך קמ"ל דגם באין לו תקנה בחזרה גולה. ועיין במ"ל סוף ה' ביאת מקדש אי כהן שהרג כשר לעבודה:

אם עבר על עשה ול"ת: האי עשה לכאורה קשה דמה עונש ב"ד שייך לענין עשה ואף אם תאמר לענין שמכין אותו עד שתצא נפשו היינו לענין שיקיים אותה בעוד שיש בידו לקיים אבל בברייתא דקתני אם עבר לא שייך עונש גבי עשה וצ"ל דאגב ל"ת נקט נמי עשה:

כהדיוט לכל דבריו פשיטא: לכאורה הוי מצי למימר דאצטריך לר' ישמעאל דיליף לעיל (דף י' ע"א) מלקות מדיני נפשות דליהוי בכ"ג וא"כ ה"א דבכה"ג דדיני נפשות שלו בע"א גם במלקות ע"א בעינן לכן קמ"ל בברייתא דאינו רק בכ"ג כבהדיוט והא דלא קאמר כן משום דרצה לאוקמא ברייתא אפילו כרבנן. או אפשר דלר' ישמעאל באמת ע"א בעינן לענין מלקות כיון דיליף לעיל בגז"ש מלקות מדנ"פ:

מעיד למלך: הרמב"ם ה' כלי מקדש פסק כן דמעיד למלך ישראל והכ"מ הקשה עליו דהרי זה נגד מסקנת הסוגיא דהכא ע"ש שנדחק בישובו. ולענ"ד לק"מ שהרי על מה דמקשה הכא על תירוץ זה והתנן לא דן ולא דנין אותו הקשו התוס' דלמא מיירי במלכי ב"ד דדן ודנין אותו ותרצו דמתניתן איירי במלכי ישראל והרי ידוע דהרמב"ם לא מביא דינים רק שיתנהגו לעתיד כשיבוא משיח צדקנו ולעתיד ניבא הנביא שלא יהיו עוד ב' ממלכות כ"א מלכים מבית דוד וכיון שדן ודנין אותם שפיר כתב הרמב"ם דמעיד למלך. ומה שכתב הרמב"ם מעיד למלך ישראל כוונתו ע"כ המלך שימלוך על ישראל שהרי לע"ל לא יהיה רק מלך מבית דוד:

חולץ וחולצין קא פסיק ותני כו': מה שי"ל בסוגיא זו ובפרט בדברי הר"ן כתבתי בספרי ע"ל יבמות דף כ':

ברש"י ד"ה והא לא דנין אותו. מאי סהדותא בעי: ק הא דלא פירש בקיצור דקושית הגמרא מולא מעידין אותו משום דהא י"ל כיון דהטעם דאין מעידין אותו משום כבודו של מלך א"כ זה לא שייך רק כשמעיד נגדו דבזה פוגם כבודו וכן משמע לשון מעידין אותו אבל שפיר היה יכול לומר דמעיד דמתניתן מיירי שמעיד לטובת המלך דכן פירש ג"כ רש"י בדבור הקדום וכה"ג יודע לו עדות עכ"ל דמשמע לו לטובתו לכן פירש דהקושיא היא מאין דנין אותו ולכן אפילו עדות של טובה אינו צריך:

בתוס' ד"ה מעיד. ה"מ ממונא אבל במידי דאיסורא לא: הכי אמרינן שם בברכות (דף י"ט) דליכא למילף כלאים מוהתעלמות דאסורא מממונא לא ילפינן. אכן קשה לכאורה דהא שם מקשה ג"כ דנילף מולאחותו ומתרץ שב ואל תעשה שאני וכלאים קום ועשה הוא ע"ש וא"כ שלא להעיד דשב ואל תעשה הוא שפיר יש לילף מולאחותו. וי"ל לפי מה שכתבו התוס' בב"מ (דף ל' ע"ב) דכבוד הבריות דמת מצוה גדול מהא דוהתעלמת ורק הא דכלאים שוה לו ע"ש א"כ דוקא לענין כלאים מקשה התם ולגמר מיניה אבל לענין מעיד ליכא למילף ממת מצוה ורק מוהתעלמת יש ללמוד כן דלא שוה בענין כבוד הבריות וע"ז שפיר הקשו התוספת דאיסורא מממונא לא ילפינן ואפשר דלזה כוונו התוספת בתיבת כדפריש':

ד"ה והא אין מושיבין מלך. וי"ל דהא דאין מלך דן ה"מ לבדו: ולקמן (דף י"ט ע"א) בד"ה אבל מלכי ב"ד כתבו התוס' דהא דאין מושיבין מלך היינו דוקא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות מושיבין ולפ"ז בדיני ממונות לדון עם אחרים גם מלך ישראל דן דהא לא משום לא דן איכא ולא משום אין מושיבין איכא וא"כ י"ל לכאורה מי דחק הגמרא למימר מקבלי ניהלי' לסהדותא קאי הוא ואזיל לימא דאיירי בדיני ממונות והמלך גופא דן עמהם. וי"ל עפ"מ שכתב רש"י וכן סברו גם התוס' דגם לפי מה שמתרץ אלא מעיד בפני מלך איירי ג"כ בבן מלך וטעמם נראה כיון דבגמרא קאמר דהמלך בא משום יקרא דכה"ג לדון שיעיד כה"ג בפניו אבל אי לאו משום יקרא דמלך גם כה"ג אינו צריך להעיד א"כ למה בא מלך כלל לא יבא הוא ולא יוצרך הכה"ג לבא לכן פירשו דאיירי בבן מלך והמלך רצה להוציא משפט בנו לאור לכן בא בשביל כבוד הכה"ג שיבא גם הוא להעיד ולכן צריך הגמרא ג"כ לומר דקאי הוא ואזיל דהא ל אין לו לדון בדין בנו:

בא"ד. ובהכי ניחא דלא פריך: גם קושיתם ועוד מה קמ"ל מתניתן היא הנ"ל בהכי ניחא: