דף טז - ב
נאמר בספר דברי הימים [א כ"ז] בפרק שמנויים שם שרי ויועצי דוד "ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע, [עיין הערה [7]] ואביתר, ושר צבא למלך - יואב", הרי שהסדר הוא, אחיתופל, בניהו, ואביתר ויואב.
אחיתופל זה יועץ הוא שנתן עצות לדוד, וכן הוא אומר [שמואל ב' ט"ז] "ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם וגו'. ובניהו בן יהוידע זו סנהדרין שהיה מופלא וראש הסנהדרין [8], אביתר אלו אורים ותומים שדוד נשאל לו עד מלחמת אבשלום.
וטרם שגומר רב יוסף לדרוש את הפסוק בדברי הימים, מביא עוד פסוק להוכיח שהסנהדרין קודמים לאורים ותומים.
וכן הוא אומר [דברי הימים א י"ח] "ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי" ודרשינן "על" למעלה מהם וקודם להם.
ועתה גומר רב יוסף לדרוש את הפסוק "ואחרי אחיתופל".
ולמה נקרא שמן של האורים ותומים כרתי ופלתי, ודרשינן, כרתי, שכורתין דבריהן שאומרים דברים קצובים וגמורים אין פוחתין ואין מוסיפין, ופלתי שמופלאים מעשיהן, ואחר כך שר צבא למלך - יואב להוליך אנשי המלחמה.
הרי שדוד המלך נמלך בסנהדרין טרם שיצאו למלחמת הרשות.
ועתה דורשים מפסוק אחר שכנור היה מעירו לדור לפני עלות השחר.
אמר רב יצחק בריה דרב אדא, ויש אמוראים שאמרי לה לדרשה זו בשם אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא מאיזה פסוק נדרש, שנאמר [תהלים נ"ז] "עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר".
שנינו במשנתנו: אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ודנה הגמרא:
מנהני מילי: מנין נלמד הדין של הוספת ירושלים והעזרות על פי שבעים ואחד.
ומבארת הגמרא: אמר רבי שימי בר חייא: אמר קרא, הקדוש ברוך הוא מצווה את משה "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן [גירסת הב"ח: ואת תבנית כל כליו] וכן תעשו" ודרשינן, וכן תעשו לדורות הבאין. וכמו שהמשכן נעשה על פי משה - שהוא במקום סנהדרין גדולה - אף לדורות הבאים, הוספת קדושת העיר והעזרות, הם על פי שבעים ואחד.
ומקשה הגמרא, שאם כן נלמד מפסוק זה שכמו שכל כלי המשכן משח אותם בשמן המשחה, כמו שמבואר בפרשת הקמת המשכן [שמות מ'] כן יהיה לדורות שהכלים מתקדשין במשיחת שמן המשחה.
מתיב רבא ממה ששנינו בברייתא: כל הכלים שעשה משה - משיחתן מקדשתן בקדושת הגוף להיות כלי שרת. [9] מכאן ואילך, אחרי משיחת הכלים הראשונים, לא משחו עוד כלים אחרים, אלא עבודתן, אם התחילו לעבוד בהם, מחנכתן, מכניסה אותם בקדושת כלי שרת.
וקשה: ואמאי אין צריכים משיחה? נימא, נדרוש "וכן תעשו" - לדורות הבאין.
ומתרצת הגמרא: שאני התם, שונה הוא דין משיחה, כיון דאמר קרא "וימשחם, ויקדש או תם".
"אותם" הוא לשון מיעוט, ובא לומר, כי רק אותם קידשו במשיחה, ולא לדורות במשיחה.
ומקשה הגמרא:
ואימא הרי יתכן לדרוש: "אותם", הכלים שעשה משה, קידשו אותם רק במשיחה ולא בעבודה, ואילו לדורות, יהיה אפשר לקדש אי או במשיחה, אי או בעבודה, ולמה דרשו שלדורות אפשר לקדש אך ורק בעבודה.
ומתרצת הגמרא:
אמר רב פפא: אמר קרא [במדבר ד] "את כל כלי השרת אשר ישרתו בהם בקודש". נאמר "ישרתו" בלשון עתיד, ללמדך, שהכתוב תלאן, את קדושתן, בשירות, ולא במשיחה.
ומקשה הגמרא: אם כן, המיעוט שדרשנו "אותם" במשיחה ולא לדורות - הוא מיעוט מיותר, שהרי דרשנו מ"אשר ישרתו", ואלא אם כן, "אותם", למה לי.
ומתרצת הגמרא:
אי לאו "אותם" - הוה אמינא, היינו אומרים שלדורות מקדשים בשניהם, במשיחה ובעבודה. במשיחה דהא כתיב "וכן תעשו", ובעבודה, דכתיב "אשר ישרתו".
ולכן כתב רחמנא "אותם", לדרוש שרק אותם קידשו במשיחה - ולא לדורות במשיחה.
שנינו במשנתנו: ואין עושין סנהדריות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ודנה הגמרא: מנא לן? מנין אנו למדים דין זה?
ומבארת הגמרא:
כמו דאשכחן במשה, דאוקי שהעמיד סנהדראות בעצת יתרו, שנאמר בפרשת יתרו [יח כד] "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, ויתן אותם ראשים על העם". ומשה במקום שבעים ואחד קאי, שהיה שופט ודיין לפי ציווי הקדוש ברוך הוא, [10] ומשפטו הוא כמשפט סנהדרין גדולה.
ועתה הגמרא מביאה ברייתא, שנשנה בה דרשות הכתובים, שמעמידין שופטים בכל עיר ועיר.
נאמר בתורה בתחילת פרשת שופטים [דברים טז יח], "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך".
תנו רבנן: מניין שמעמידין שופטים לישראל?
תלמוד לומר "שופטים וגו', תתן".
שוטרים לישראל, שחובטין במקלות על פי השופטים את מי שאינו שומע, [11] מניין שמעמידין?
תלמוד לומר "שוטרים תתן".
שופטים לכל שבט ושבט, מניין שמעמידין?
תלמוד לומר "שופטים ושוטרים תתן לך לשבטי ך".
שוטרים לכל שבט ושבט, מניין שמעמידין?
תלמוד לומר "שוטרים תתן לך לשבטיך".
שופטים לכל עיר ועיר, מניין?
תלמוד לומר "שופטים בכל שעריך". [גירסת הגר"א]
שוטרים לכל עיר ועיר, מניין?
תלמוד לומר "שוטרים בכל שעריך". [כנ"ל]
הרי למדנו לשופטים ולשוטרים, לכל שבט ושבט, ולכל עיר ועיר.
רבי יהודה אומר: בית דין אחד ממונה על כולן, והיא סנהדרין גדולה, שנאמר "תתן לך". [12]
רבן שמעון בן גמליאל אומר: נאמר בתורה "לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק", ודרשינן, "לשבטיך - ושפטו".
מצוה בבית דין של השבט לדון את שבטו, ולא ילכו בני שבט זה לדון בבית דין של שבט אחר.
שנינו במשנתנו: ואין עושין עיר הנדחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
שואלת הגמרא: מנהני מילי, מנין אנו למדים שדין עיר הנדחת נידון בבית דין של שבעים ואחד?
ומבארת הגמרא: אמר רבי חייא [חמא] בר יוסי אמר רבי אושעיא: דאמר קרא, נאמר בתורה באיש שעבד עבודה זרה [דברים יז] "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך". ודרשינן, איש ואשה יחידים, אתה מוציא לשעריך, לבית דין שבכל עיר ועיר, ואי אתה מוציא את כל העיר כולה לשעריך, אלא לבית דין הגדול שבירושלים.
שנינו במשנתנו: אין עושין עיר הנדחת בספר, הקרובה אל הגבול.
ודנה הגמרא: מאי טעמא אין עושין עיר הנדחת בעיר שהיא בגבול ארץ ישראל?
ומבארת הגמרא: נאמר בתורה בפרשת עיר הנדחת [דברים יג] "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך, וידיחו את יושבי עירם". ודרשינן, "מקרבך", במרכז הארץ, אמר רחמנא - ולא מן הספר.
שנינו במשנתנו: אין עושין עיר הנדחת וכו' ולא שלש אבל עושין אחת או שתים.
ומבארת הגמרא את הטעם: דכתיב שם, בפרשת עיר הנדחת: "כי תשמע, באחת עריך". ודרשינן, "אחת" ולא שלש.
ומה ששנינו: "אבל עושין אחת או שתים", מנין לרבות שתים?
מתרצת הגמרא: דכתיב "עריך", בלשון רבים.
וכמו שמבואר בברייתא הבאה.
תנו רבנן: נאמר בתורה "אחת", ודרשינן, אחת, ולא שלש.
אתה אומר "אחת", ולא שלש, או אינו אלא "אחת" ולא שתים!?
כשהוא אומר "עריך" - הרי שתים אמור, שנעשים עיר הנדחת.
הא מה אני מקיים "אחת", כדי לדרוש, "אחת", ולא שלש. ופרטי דין זה מבוארים בדברי רב ורבי יוחנן וריש לקיש.
זימנין לפעמים אמר רב: בבית דין אחד, כל זמן שחברי סנהדרין זה קיימים, הוא דאין עושין שלש עיירות עיר הנדחת, הא, אבל בשתים ושלשה בתי דינים, שמתו אלו, ונתמנו אחרים תחתיהם, עושין שלש עיירות נדחות.
וזימנין, לפעמים אמר רב: אפילו בשנים ושלשה בתי דינין - לעולם אין עושין.
מאי טעמא דרב? - משום קרחה. שלא תיעשה ארץ ישראל קרחה. כלומר, שלא יהיה מקום שומם, בארץ ישראל. [13]
אמר ריש לקיש: לא שנו שאין עושים שלשה, אלא כששלשתן במקום אחד, כגון בגליל או ביהודה. אבל בשנים ושלשה מקומות - עושין. רבי יוחנן אמר: אין עושין שלש בארץ ישראל משום קרחה. אבל שתים עושין.
והשתים עצמן - דוקא אם אחת בגליל ואחת ביהודה, אבל אם שתיהן בגליל או שתיהן ביהודה, אין עושין.
ויוצא, שלפי ריש לקיש עושין אפילו שלש אם הן מרוחקות זו מזו, ואם הם קרובות, עושים שתים ולא שלש. ורבי יוחנן חולק עליו בשני דברים: האחד, ששלש אין עושים אפילו בערים מרוחקות, והשני, ששתים אין עושים, אם הן קרובות. [14]
תניא שנינו בברייתא כוותיה דרבי יוחנן: אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל [ומשמע מלשון הברייתא בכל ארץ ישראל - הרי ראיה לדין הראשון של רבי יוחנן], אבל עושין אותה שתים, כגון: אחת ביהודה ואחת בגליל. אבל שתים ביהודה ושתים או שתים בגליל, אין עושין [היינו ששתיהן ביהודה או ששתיהן בגליל - אין עושין, והוא הדין השני של רבי יוחנן].
וסמוכה לספר, אפילו אחת - אין עושין. מאי טעמא? משום שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל.
ומקשה הגמרא: למה צריך הטעם שמא ישמעו נכרים וכו' -
ותיפוק ליה, הרי אפשר לדרוש זאת ממה שדרשנו ד"מקרבך" אמר רחמנא, מתוככי ארץ ישראל, ולא מן הספר.
ומתרצת הגמרא: רבי שמעון היא! הברייתא הזאת היא בשיטת רבי שמעון, דדריש טעמא דקרא. [15] ולפיו יש לומר כך, מה טעם כתבה התורה "מקרבך"? כדי לדרוש "ולא מן הספר", מן הטעם שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל.
שנינו במשנתנו: סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד. מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן". רבי יהודה אומר שבעים.
והגמרא מבארת עתה את דרשות חכמים ורבי יהודה, וטעם מחלוקותם.
ודנה: מאי טעמא דרבנן, דאמרי במשנה "ומשה על גביהן"?
ומבארת הגמרא: אמר קרא "אספה לי שבעים איש וגו' והתיצבו שם".
הערות
[7] במקרא נאמר: "יהוידע בן בניהו" ועיין בתוס'. ביארנו בגמרא כמו שביאר הר"ן בשיטת רש"י. ועיין רש"י במסכת ברכות (ג ב).
[8] לפי שיטת רש"י שכרתי ופלתי הם האורים ותומים, לא הביאה הגמרא ראיה שבניהו היה ראש הסנהדרין. [ומה שכתבו התוס' במסכת ברכות בשם רש"י: "מסברא אומר כן" אין כוונתם שסברא היא שבניהו היה ראש הסנהדרין, שאי אפשר לומר דבר זה מסברא, ועיין שם במהרש"א, אלא כוונתם כמו שכתב רש"י כאן, "שמדסמך בקרא קמא וכו"'.] וכתב הר"ן: כמו שהוא מפורש בפרק נגמר הדין. וכוונתו, כנראה, למה שאמרו שם (מ"ח ב) שבניהו דן את יואב למיתה. ושם (מט א) אמרו, שדנו אותו בדין סנהדרין.
[9] שאף שנתקדשו בקדושת פה, אין להם קדושה לגבי הדין שמקדש כל מה שבתוכו, ושאין יוצאין לחולין אפילו עם פדיון. ועוד דינים המבוארים ברמב"ם הלכות כלי המקדש.
[10] וכתב היד רמ"ה, שתוקף פסק דין של משה, היה יותר משבעים ואחד, שהרי דן על פי דברו של הקדוש ברוך הוא. אלא שאין לנו סמכות גדולה יותר מבית דין של שבעים ואחד, לכן למדנו ממנו לשבעים ואחד.
[11] לשון המאירי: "והם בעלי מקל ורצועה שחובטין את המסרב במקלות על פי השופטים, ומחזרין בעיר ומפשפשים במעשי העם, ומביאים את דבתם לפני בית דין, והם דנים את האדם כפי הראוי".
[12] היד רמ"ה סובר שרבי יהודה חולק על התנא קמא, וסובר, שמספיק בית דין אחד לכל ישראל, ואין צריכין לבית דין של השבטים. [וכן הרמב"ם השמיט (בפרק א הלכה א מהלכות סנהדרין) את דין בית דין לכל שבט. ועיין בהערות במשנה]. אלא שאם רצו לעשות בית דין לשבט - עושים. [ועל זה מדברת המשנה - וכן המשנה דמסכת הוריות ששנינו שם: הורו בית דין של השבט]. ורשב"ג סובר, שאין בני שבט רשאים לדון לפני בית דין של שבט אחר, אלא לפני סנהדרין גדולה. ורבינו יונה כתב, שהתנא קמא ורבי יהודה חולקים בלימוד שבית דין הגדול ממנים בית דין שבעיירות ושבטים, לפי התנא קמא נלמד ממשה, "ותתן לך" פירושו: משה, ורבי יהודה דורש: תתן: הבית דין הגדול יתן. ומשמעות דורשין איכא בינייהו. והר"ן כתב, שלדעת רבי יהודה אין הסנהדרין ממנים את בית דין שבעיירות, אלא הנשיא, וזה פירוש: "אחד ממונה על כולן". והמאירי מפרש, זה לשונו: "סנהדרין גדולה על כולם, שאף בדינין שאפשר לעשותן על פי האחרים, יש קצת דברים שאם יאמר אחד מן הבעלי דין: נעלה לבית דין הגדול ונדון שם - כופין את האחר לעלות. וכן שאם הוצרכו לשאול דבר כותבין ושולחין, ודנין להם כפי מה שיבוא בכתב בית דין הגדול".
[13] רש"י אינו מפרש. והיד רמ"ה מפרש: משום קרחה דארץ ישראל. ונראה לפרש, שרב מדבר שהעיירות הם קרובים - שהרי אמר: משום קרחה - ולכן סובר בלשון שני, שאין עושין אפילו בכמה בתי דינין. ואילו ללשון ראשון, סובר, שהוא דין על הבית דין, וכיון שהם בית דין אחר, עושין אפילו בקרובים. [ועדיין צריך עיון]. והתוס' - לפי פירוש המהרש"א - סוברים שלרב אסור בבית דין אחד משום קרחה דבית דין. והחזון איש מבאר, שספיקו של רב היה: האם הקפידה התורה על קרחה, ולכן אין עושין שלש אפילו בבית דין אחר, או שכיון שנאמר בתורה: "כי תשמע באחד וכו"' היינו שהתורה מדברת לכל דור ודור שבדורו לא יעשו שלש, ואילו בדור אחר אפשר לעשות. והלשון השני של רב, מבאר ה"חזון איש", שרב [אינו דורש כמו התנא של הברייתא ששתים עושין, אלא] דורש אחת ולא שתים - בבית דין אחד, ועריך ולא שלש - אפילו בכמה בתי דינין. [אלא שכתב שאינו דומה לדרשת רבי יוחנן, שבמקומות שייך לומר הטעם משום קרחה, אבל בבתי דינין, למה לא יעשה בית דין אחד. ויש לבאר לפי דברי המהרש"א, שהוא קרחה דבית דין, ודו"ק] וכותב שאם כן מתורץ קושית התוס' ד"ה אחת ולא שלש, דצריכין אחת, ללמדנו ששתים עושין רק בשני בתי דינין. ועיין בחמרא וחיי שכתב כדברי ה"חזון איש".
[14] מפורש על פי הר"ן. ויתכן שהוא פירוש רש"י. ועיין בשו"ת מהרי"ק (שורש ק אות ג) וה"חזון איש" מבאר דעת רבי יוחנן, ששלשה אין עושין משום הפסד ישוב ארץ ישראל, ושתים אין עושין אלא אם הם מרוחקין אחד ביהודה ואחד בגליל. ומקשה, שכמו שהצריכו גזירת הכתוב שאין עושין בספר, משמע שבלי גזירת הכתוב, לא היה איכפת לנו על קרחה, אם כן מנין לרבי יוחנן שאין עושין שתים ביהודה, דהרי התורה הרבתה שתים, ומה בכך שיהיה קרחה, הלא לא איכפת לנו מקרחה. ומתרץ, שרבי יוחנן [אינו דורש כמו התנא של הברייתא ששתים עושין, אלא] דורש: אחת ולא שתים - ביהודה, ו"עריך" ולא שלש - בכל ארץ ישראל. ולדברי ה"חזון איש" מתורץ קושית התוס' אחת ולא שלש, דצריכין אחת ללמדנו: אחת ולא שתים - ביהודה. ועיין בהערה הקודמת.
[15] דברי רבי שמעון הם במסכת בבא מציעא (קט"ו א), שדורש את הכתוב: "לא תחבול בגד אלמנה" שרק באלמנה ענייה אין ממשכנין. אבל עשירה ממשכנין. שרק ענייה שאם יחזירנה לה בכל עת "אתה משיאה שם רע בשכנותיה". ועיין בית יוסף (אבן - העזר סימן ע"ז) שדן, אם הרמב"ם פוסק כרבי שמעון. אבל בהלכה זו כתב הרמב"ם (פרק ד מהל' עבודה זרה הלכה ד): "אין עושין עיר הנדחת בספר, כדי שלא יכנסו עכו"ם ויחריבו את ארץ ישראל". והקשה ה"כסף משנה": הרי הרמב"ם פוסק (פרק ג מהלכות הלואה הל"ב): דאין ממשכנין בגד עשירה, הרי שאינו פוסק כרבי שמעון, ואם כן למה פסק כאן כרבי שמעון. ומתרץ: כיון שהוא מילתא דמסתבר, ואין נפקא מינה לדינא, לכן פוסק כדעת רבי שמעון. אבל ה"מנחת חינוך" (מצוה תס"ד) מוצא כמה חילוקים בדין, אם דורשים מהפסוק בקרבך, או משום שמא ישמעו עכו"ם. והם: הדין הוא שמדיחי עיר הנדחת הם בסקילה. והנה בכל מקום שאין עושים עיר הנדחת מטעם גזירת כתוב, כגון: ירושלים או ערי מקלט, אין עושין דין במדיחין. ולכן, אם ספר מופקע מדין עיר הנדחת מטעם גזירת הכתוב, גם המדיחין פטורים, אבל אם הפטור הוא מטעם שמא יבואו עכו"ם, דבר זה שייך רק באנשי עיר הנדחת, ולא במדיחין. ויש לתרץ דברי ה"כסף משנה" דסובר: דסוף סוף גם רבי שמעון סובר שהיא גזירת הכתוב, והתורה פטרתה מעיר הנדחת - מאיזה טעם שיהיה - ואם כן מדיחיה פטורים. אבל כדברי ה"מנחת חינוך" כתוב במפורש בפירוש המשנה להרמב"ם שכתב: והטעם בזה כי אם קצוות הארץ חרבות יבואו בהם העכו"ם ויחריבו ארץ ישראל. ואין פירוש אין עושין אלא יהרגו יושביה, אבל פירושו, שלא יעשו בו כל מצוות עיר הנדחת והוא מה שנאמר והיתה תל עולם". הרי מפורש בדבריו [וכן כתב הרע"ב] שנהרגין בסייף, ומה שאין עושין תל עולם - לדעת רבי שמעון - אינו פטור אלא מניעה. דאם היה פטור היו נידונים בסקילה כשאר עובדי עבודה זרה, ודין זה גופה, תלוי במחלוקת חכמים ורבי שמעון. דאם כדעת חכמים שנדרש מגזירת הכתוב - דינם בסקילה, ואילו לרבי שמעון נידונים בסייף. עוד נפקא מינה כותב ה"מנחת חינוך": דאם הוא פטור מגזירת הכתוב, הרי פטורה אף אם אחר כך התרחק הגבול. אם הוא מניעה - לדעת רבי שמעון - יעשו אותה תל עולם, אם עתה אינה עיר ספר.
גמ'. ואין עושין סנהדראות כו'. מנא לן כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום שבעים וחד קאי.
והנה מבואר בגמ' דב"ד הגדול של ע"א הן ממנין את חברי הסנדרי קטנה של כ"ג. ויש לעיין האיך ממנין דיין לב"ד הגדול, דלכאורה אם חסר דיין ממנין ע"א הרי ליכא כאן חפצא של ב"ד הגדול, ולכאורה בעינן חפצא של ב"ד הגדול כדי למנות דיין לסנהדרין. ונראה דאע"פ דחל חלות שם מינוי בגברא של הדיין שהוא חבר בסנהדרין הגדול138, מ"מ לא בעינן מעשה מינוי מיוחד שיתמנה להיות דיין בסנהדרין הגדול כמו דבעינן בסנהדרי קטנה, אלא דהמינוי חל ממילא עי"ז שיושב עם כל הסנהדרין ביחד בתורת סנהדרין. ונראה להביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם שכתב (פ"ד מהל' סנהדרין הי"א) וז"ל הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד, מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה ואחר כך יעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים וכו' עכ"ל. ומבואר דאם היה בא"י רק סמוך אחד מושיב אחרים בצדו וסומך שבעים ואח"כ נעשה הוא והשבעים ב"ד הגדול והן ממנין ב"ד אחרים. והנה אי בעינן סנהדרין הגדול למנות דיינים לסנהדרין הגדול צ"ע היאך נתמנו השבעים והרי היה רק אחד סמוך ולא היה כאן סנהדרין למנותן. ועל כרחך צ"ל דמבואר מזה דכיון שנסמכו ע"י דיין הסמוך וישבו השבעים ואחד הסמוכין ביחד בתורת סנהדרין חל עליהן דין סנהדרין ממילא. וכן משמע מהסוגיא לקמן (דף פח:) דכשמת א' מהסנהדרין הגדול מוסיפין עוד דיין לסנהדרין, ולכאורה צ"ע דכשמת א' מהן הרי ליכא ב"ד של ע"א למנות עוד דיין לסנהדרין, והיאך ממנין דיין במקום זה שמת. וצ"ל דכשיושב הדיין הנוסף בדין ביחד עם שאר שבעים הזקנים חל עליו ממילא מינוי להיות דיין שבסנהדרין הגדול. ובגמ' לקמן (דף יז.) איתא דכל מי שעלה בידו זקן אמר כבר קידשך שמים, ומבואר דאף משה רבינו לא מינה דייני הסנהדרין הגדול אלא דהם נתמנו ע"י גורל, וי"ל דחל המינוי ממילא כשישבו יחד בדין, דלכאורה אין לומר דבגורל חל מעשה מינוי דלמינוי בעי דעת ובגורל ליכא מינוי מדעת, ומסתבר לומר דהמינוי חל ממילא ע"י שישבו יחד בדין. אמנם כ"ז הוא לגבי סנהדרין הגדול אבל סנהדרי קטנה בעי מינוי.139
גמ'. תנו רבנן מניין שמעמידין שופטים לישראל תלמוד לומר שופטים תתן שטרים לישראל מניין תלמוד לומר שוטרים תתן, שופטים לכל שבט ושבט מניין תלמוד לומר שופטים לשבטיך, שוטרים לכל שבט ושבט מניין תלמוד לומר שוטרים לשבטיך, שופטים לכל עיר ועיר מניין תלמוד לומר שופטים לשעריך שוטרים לכל עיר ועיר מניין תלמוד לומר שוטרים לשעריך, רבי יהודה אומר אחד ממונה על כולן שנאמר תתן לך, רבן שמעון בן גמליאל אומר לשבטיך ושפטו מצוה בשבט לדון את שבטו.
לכאורה צ"ע דאי דרשינן מקרא "דשופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" דיש מצוה למנות דיינים וב"ד לדון את ישראל בכל עיר ועיר א"כ מה ניתוסף מהדרשה דלשבטיך דיש מצוה למנות שופטים לדון כל שבט ושבט. ועיין בתוספות (בד"ה שופטים לכל שבט ושבט) שנתקשו בזה ותירצו וז"ל אם יש בעיר אחת מב' שבטים עושין ב' סנהדראות עכ"ל. אולם עיין ברמב"ן עה"ת (דברים ט"ז:י"ח) וז"ל וטעם לשבטיך מוסב על תתן לך, מלמד שמושיבים ב"ד בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר, לשון רש"י, וכן במסכת סנהדרין (טז ב). ולא ידעתי פירוש דבר זה, כי כיון שמנינו ב"ד בכל עיר ועיר הרי בתי דינין רבים בכל שבט ושבט. אולי בא לומר, שאם היתה עיר אחת לשני שבטים כירושלים שיש בה חלק ליהודה ובנימין שיושיב בה שני בתי דינים, וכך העלו בפרק חלק (שם קיא:) שחולקים עיר אחת לשני שבטים, וכן ירושלים היתה ליהודה ובנימין. ויתכן לפרש, שחייב הכתוב למנות ב"ד על כל השבט והוא ישפוט את כולם, ואחרי כן נמנה ב"ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר, ואף על פי שכולם שוים במנין שהם כ"ג בדיני נפשות וג' בדיני ממונות, אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט ותחתיהם לכל עיר ועיר. ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון אלא בפני ב"ד שבעירם לא בפני ב"ד שבעיר אחרת, ואפילו היו שני בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומר נלך לפני ב"ד שבעירנו. אבל ב"ד השבט יכול לכוף כל אנשי שבטו לדון לפניו, ואפילו היו הנדונים בעירם יכול לומר לב"ד הגדול של שבט אזילנא. וכן אם נסתפקו בתי דינין של עיירות, יבאו לפני ב"ד הגדול של שבט וישאלו. כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל, כך יהא ב"ד אחד ממונה על כל שבט ושבט, ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל. וזה הב"ד הוא המוזכר במסכת הוריות (ה א), ששנינו בו הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהם אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים וכו' עכ"ל. הרמב"ן מתרץ דנלמד מהפסוק דיש ב"ד הממונה על השבט כולו, ויכולים לכוף הבעל דין לדון בפניהם, וכן אם נסתפקו ב"ד שבעיירות יבואו לפני ב"ד של השבט וישאלו, וב"ד של השבט יכול לתקן תקנות וגזירות על השבט כולו, שהן כגזירות סנהדרין הגדול על כל כלל ישראל.
והנה הרמב"ן כתב דאם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם יש לב"ד הממונה על השבט הכח לגזור ולתקן תקנות לשבט שלהן, ולשבט שלהן התקנות והגזירות הן כגזירת סנהדרין הגדול על כל ישראל. ויש לעיין בזה דצ"ע מהו יסוד הך דינא, דלכאורה הכח לחדש גזירות ותקנות הוא כח מיוחד שיש לב"ד הגדול של ע"א בלבד ומנא ליה לרמב"ן דיש לב"ד הממונה על השבט כח זה. ויתכן דהכח לתקן גזירות ותקנות דיש לב"ד הגדול אינו דין מפאת שב"ד הגדול הם עיקר תורה שבעל פה ועמודי ההוראה שמהם יוצאת הוראה לכל ישראל (עיין ברמב"ם פ"א מהל' ממרים ה"א), אלא זה דין מפאת שדעתן ע"פ דין הוי דעת רוב ישראל, ונפ"מ לענין כמה דינים כגון כיבוש רבים ועיבור החודש וקדוש החדש.140 ולפי"ז יתכן לומר דהב"ד הממונה על השבט כולו יש להן הכח לחדש גזירות ותקנות על השבט משום שדעתן מהוה דעת השבט כולו, ולכן הן יכולים לתקן תקנות וגזירות על השבט.141
והנה הרמב"ן (דברים ט"ז: י"ח) בריש דבריו כתב וז"ל צוה בתורה, עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כב ח), ונתן בפלילים (שם כא כב), אם כן מצוה שיהיו לישראל פלילים. וביאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם את הארץ, כי בחוצה לארץ אינם חייבים למנות להם ב"ד, אבל כאשר יצעק המעוות יעמדו עליו הראויים לשפוט ובמשפטיהם ישפטוהו, או יעלה לארץ בזמנה ושם ישפטוהו במקום המשפט. והוסיף בכאן שוטרים, והם שיהיו נוגשים בדבר המשפט. ולפי זה אין ישראל שבחוצה לארץ מצווים למנות להם דיינין בעיירות, וכן כתב הרב ר' משה (הל' סנהדרין פ"א ה"ב). אבל במסכת מכות (ז א) שנו, והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם, מלמד שסנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, אם כן למה נאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, אלא בארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, בחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. ונראה מזה שחייבין למנות סנהדרין בחוצה לארץ, ולא בכל עיר ועיר כארץ ישראל אלא פלכים פלכים, אם כן המצוה הזאת נוהגת בכל זמן בדיני ממונות ובדברים הנדונין בחוצה לארץ. אבל בזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה, כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה, דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות, ואנן הדיוטות אנן, ואין דיינין בחוצה לארץ אלא תקנה דשליחותיהו עבדינן (גיטין פח ב), אין אנו חייבים במצות מינוי שופטים מן התורה כלל עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן סובר דבזה"ז דאין דיינים סמוכים ואנו דנין מדין שליחותייהו ליכא מצוה מה"ת למנות דיינים. וס"ל דהמצוה היא רק למנות דיינים סמוכים לדון בדיני ממונות ולא למנות דיינין שאינם סמוכים לדון באיסור והיתר. אמנם עיין ברמב"ם (בספה"מ מ"ע קע"ו) וז"ל היא שציוונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה וכו' עד שלא מצוות התורה ואזהרותיה נידונות לפי אמונת כל איש עכ"ל. ומשמע דס"ל דהמצוה היא למנות דיינין לדון ולהורות אף עניני איסור והיתר ולא רק לדון בדיני ממונות. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' סנהדרין הל"א) וז"ל מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שופטים אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינין באים לפניהם, שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות וכל מעשיהם ע"פ הדיינים וכל שיראו בו ערות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו עכ"ל. והנה הרמב"ם אינו מזכיר שהשופטים צריכים להיות סמוכים, ומשמע דלפי הרמב"ם יש מצוה בזה"ז למנות שופטים ודיינין אע"פ שאינן סמוכין, ולפי"ז י"ל דאף מינוי רב להורות באיסור והיתר הוי קיום של מצוה זו. משא"כ לפי הרמב"ן מינוי רב בזה"ז הוא רק ענין של מצות תוכחה שיורה לעם את הדרך אשר ילכו בה, אך אין במינוי רב קיום מצות מינוי דיינין, דהמצוה היא רק למנות דיינין סמוכין שיכולים להורות בדיני ממונות.
תוס' ד"ה אחד ממונה. וז"ל פ"ה ב"ד הגדול שבירושלים, ולא משמע הכי בספרי דברישא דברייתא בתר שופטים לכל ישראל קתני רבי יהודה אומר אחד ממונה על כולם קודם שהזכיר לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר וי"מ דאחד ממונה על כולן הוא הנשיא דקתני בתוספתא שהנשיא יושב באמצע ונראה לפרש דאחד ממונה על כולן הוא מופלא שבב"ד אב ב"ד ובכל שופטים ושופטים היה שם מופלא כדאמר גבי זקן ממרא הוא ומופלא שבבית דינו ונראה דלא היה מחשבון סנהדרין מדקאמר בפ"ק דהוריות (דף ד:) אההיא דתנן הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו כו' או שלא היה מופלא שבבית דין שם פטור ומפרש בגמרא לפי שהיה להם שילמדו ואי הוה מחשבון מאי איריא מופלא אפילו אחד מן האחרים נמי כדאמר התם לעיל מיניה הכי קאמר רחמנא אי אית לכולי סנהדרי הוי הוראה ואי לאו לא הוי הוראה ולפי זה אתיא ההיא דהוריות כרבי יהודה והא דתנן בפרק הנחנקין (לקמן דף פו:) כי יפלא במופלא שבבית דין הכתוב מדבר הא לא הוי כשאר מופלא שבכל דוכתא דהתם לא אתי למעוטי אלא תלמיד כדפי' התם הקונטרס שבכל סנהדרי יש דין המראה חוץ מתלמיד לפי שאינו ראוי להוראה כדתנן התם (שם) תלמיד שהורה לעשות פטור נמצא חומרו קולו עכ"ל.
ומבואר דלפי תוס' הנשיא היה ממנין הסנהדרין, משא"כ האב ב"ד הוא מחוץ למנין. ובדין הוריות אם חסרה הוראת האב ב"ד מיקרי דהיה להם ללמוד ולא למדו. ואפילו אם היה שם הנשיא לא מיקרי שלמדו כל מה שיכולים כיון שהאב"ד היה חסר. ומשמע דלפי התוס' האב"ד הוא יותר גדול בלימוד התורה מהנשיא. אמנם מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' סנהדרין ה"ג) שכתב וז"ל הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא עומד תחת משה רבינו, ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין עכ"ל, מבואר להיפך דהנשיא הוא הגדול ביותר והוא הנקרא ראש ישיבה. והאב ב"ד הוא משנה לנשיא. ולפי הרמב"ם המופלא שבב"ד הוי הנשיא והנשיא הוא חלק ממנין הדיינין. ולכאורה בשלמא לגבי הנשיא מצינו דחל חלות שם בגברא ודינים מיוחדים התלויים בו כגון קדה"ח. אמנם צ"ע לפי תוס' מהו התפקיד של האב ב"ד, דהרי לפי שיטת התוס' האב ב"ד אינו נמנה כחלק מהב"ד, וצ"ע איזה חלות דין שייך גביה. וי"ל דהמשא ומתן לברר את ההלכה היה תלוי בו, כיון שהוא גדול מכולם בחכמה. אמנם עדיין צ"ב מדוע הוצרכו למנות א' לאב ב"ד שהוא מחוץ לב"ד ולא א' מדייני הב"ד. ונראה דהאב ב"ד הוא גדול הדור ולא מינו אותו הסנהדרין על גביהן אלא דהיה גדול הדור עפ"י הסכמת כלל ישראל, והסנהדרין קיבלו אותו לאב ב"ד מפני שהיה גדול הדור. אמנם לא היה חלק מהסנהדרין דהמנויין בסנהדרין מורישין את מינויין לבניהם אחריהם, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ז) וז"ל לא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המנויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה עכ"ל. וכן פסק לגבי כה"ג (פ"ד מהל' כלי המקדש ה"כ), וכן לענין הנשיא שבסנהדרין דהמינוי עובר בירושה. אמנם אין חלות דין אב ב"ד עובר בירושה, דחלות שם גדול הדור אינו עובר בירושה, ולכן ס"ל לתוס' דהאב ב"ד לא היה חלק מהמנין של ב"ד הגדול, דהמנויין בב"ד הגדול מורישין את מינויין לבניהם, משא"כ האב ב"ד דהוי גדול הדור אינו מוריש את חלות שם אב ב"ד וגדול הדור לבנו, דזה תלוי במציאות מי הוא גדול הדור בתורה בכל דור ודור.142
138 עיין בשיעורים לעיל דף ב. ברש"י ד"ה סנהדריות, ודף ב: בתוס' ד"ה דברי הכל.
139 וצ"ע בדברי רבינו זצ"ל דלכאורה זה דוחק לומר שאם ישבו ע' זקנים שהם סמוכים ביחד דחל עליהם ממילא חלות שם סנהדרין הגדול מעצמן, ויתכן דרבינו נתכוון למה שכתב הרמב"ם בהמשך ההלכה (פ"ד מהל' סנה' הי"א) וז"ל שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים עכ"ל, דרק ע"י הסכמת כל חכמי ישראל שבא"י יתכן לחדש את הסמיכה ולסמוך דיינים לדון דיני קנסות, וי"ל דה"ה דבהסכמת כל חכמי ישראל יש לחדש ולהשוות חלות שם סנהדרין הגדול. דכשכל חכמי המסורה מסכימים יחד שהדיינים הסמוכים יצטרפו לסנהדרין הגדול ושהדיינים הסמוכים הם בעלי המסורה אזי חל עליהם חלות שם סנהדרין הגדול, אך בלי הסכמת כל חכמי ישראל בעלי המסורה לא שייך לחדש את הסנהדרין.
140 עיין לעיל בשיעורים שנתבאר יסוד זה באריכות, ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ה מהל' קדה"ח ה"א – ה"ב.
141 ובשיעורים על פירוש הרמב"ן עה"ת פ' שופטים ביאר רבינו זצ"ל דהרמב"ן סובר שהכח של ב"ד הממונה על השבט לגזור גזירות ותקנות על השבט הוא מדין גדולי הדור, דהכח לעשות תקנות וגזירות לא נמסר רק לחכמי המסורה שבב"ד הגדול של ע"א שבלשכת הגזית אלא אף לגדולי הדור, (ועיין בספר החינוך לגבי מצות לא תסור שכתב וז"ל ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית, ולענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות עכ"ל, ויתכן דהרמב"ן ס"ל כשיטת החינוך בנוגע סמכות של ב"ד הגדול של אותו השבט, דסמכותם הוא מדין גדולי הדור). ועוד חזינן מהרמב"ן חידוש אחר דשייך לתקן תקנה למקצת הקהל בלבד, דהב"ד של אותו השבט מתקן תקנות וגזירות רק לאותו שבט.
142 ורבינו זצ"ל אמר ששמע מאביו הגר"מ זצ"ל דהגר"ח זצ"ל נקט דאף לענין רבנות י"ל דאין רבנות עוברת בירושה, די"ל דכל רב נתמנה עפ"י קבלת הקהל לפי גדלותו בתורה ואין זה נתפס בירושה. וכ"כ החת"ס או"ח סימן י"ב, ועיין ברמ"א ליו"ד סימן רמ"ה סעיף כ"ב, ובמג"א סימן נ"ג ס"ק ל"ג, ובשו"ת הריב"ש סימן רע"א.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
211ימים לסיום הש״ס