דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

שבת קכ ע"ב - פירוש שטיינזלץ

הוא שאמר את דבריו כשיטת ר' שמעון בן ננס במשנתינו.

ושואלים: אימר [אמור] שאמר ר' שמעון בן ננס "מפני שהוא מחרך", והתיר לשים עור גדי משום שאינו נשרף, אולם גרם (דבר הגורם) כיבוי מי [האם] אמר? ומשיבים: אין [כן], אכן גם לכך נתכוון ר' שמעון בן ננס, ולמדנו זאת מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף המשנה] שר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, לפי שאינן יכולים לקבל את האור (האש) והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. ומכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון], ר' שמעון, שרי [מתיר].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נר שהיה מונח על גבי טבלא — מנער את הטבלה והיא, הנר, נופלת. ואם כבתה — כבתה. אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: לא שנו היתר זה אלא בשוכח את הנר על הטבלה בכניסת השבת, אבל במניח אותו מתחילה עליה — נעשה הטבלה בסיס לדבר האסור, ואף היא עצמה אסורה בטלטול.

תנא [שנינו]: נר שהיה עומד אחורי הדלת — פותח ונועל את הדלת כדרכו, ואם כבתה — כבתה. לייט עלה [מקלל וגוער עליה, על העושה כן] רב. אמר ליה [לו] רבינא לרב אחא בריה [בנו] של רבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מאי טעמא לייט עלה [מה טעם קילל וגער עליה] רב? אילימא [אם תאמר] שהטעם הוא משום שרב סבר לה [סבור] כשיטת ר' יהודה שכל מלאכה שאינו מתכוין לעשותה אסורה, והתנא קתני [שנה] כשיטת ר' שמעון שמלאכה שאין מתכוין לה מותרת. ואולם משום שרב סבר לה [סבור] כשיטת ר' יהודה, כל דתני [השונה] כשיטת ר' שמעון מילט לייט ליה [הריהו מקלל אותו]?! והרי נסמך על דברי תנא ואי אפשר לבטל את דבריו לגמרי.

אמר ליה [לו]: בהא [במקרה זה] אפילו ר' שמעון מודה שאסור. דהא [שהרי] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", כלומר, בכל פעולה המתחייבת מן המעשה ואפילו איננו מתכוון לה, שאף לדעת ר' שמעון העושה אותה חייב.

אמר רב יהודה: פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת. ומסופר: לייט עלה [מקלל היה עליה, על העושה כן] אביי. ומבררים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם מדובר] באופן שבחוץ מנשבת רוח מצויה — מאי טעמיה דמאן [מה הטעם של מי] שאסר, שהרי רוח כזו אינה מבעירה או מכבה מדורה. אי [ואם] מדובר באופן שבחוץ מנשבת רוח שאינה מצויה — מאי טעמא דמאן דשרי [מה הטעם של מי שהתיר]?! ומשיבים: לעולם תאמר שמדובר ברוח מצויה, ואולם מר סבר [חכם זה, אביי, סבור] כי גזרינן [גוזרים אנו] משום רוח שאינה מצויה, ומר סבר לא גזרינן [וחכם זה, רב יהודה, סבור שאין אנו גוזרים].

ב שנינו במשנה שעושין מחיצה בכל מיני כלי חרס, ור' יוסי אסר בכלי חרס חדשים. ושואלים: למימרא דרבנן סברי [האם נאמר שחכמים סבורים] כי גרם (דבר הגורם) כבוי מותר בשבת, ור' יוסי סבר [סבור] כי גרם כבוי אסור? והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שמענו אותם] אומרים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עושין מחיצה בכלים ריקנין, ובמלאין שאין דרכן להשתבר. ואלו מלאין שאין דרכן להשתבר — כלי מתכות. ר' יוסי אומר: אף כלי חרס של כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר. ונמצא שר' יוסי מתיר יותר משאר חכמים! וכי תימא [ואם תאמר]: איפוך מתניתין [הפוך את משנתנו] ותייחס את דעת ר' יוסי לחכמים, ותאמר כי ר' יוסי המוזכר בברייתא לדבריהם, לשיטתם של חכמים קאמר [אמר] והוא עצמו אינו סבור כן, אלא התיר בכל הכלים. ואולם ומי מצית אפכת לה [והאם יכול אתה להפוך אותה, את המשנה]? והאמר [והרי אמר] רבה בר תחליפא משמיה [משמו] של רב: מאן תנא [מיהו התנא הסבור ושונה] גרם כבוי אסור — ר' יוסי!

אלא לעולם לא תיפוך [תהפוך], והברייתא כולה שיטת ר' יוסי היא. וחסורי מחסרא והכי קתני [וחסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: עושין מחיצה בכלים ריקנין ובמלאים שאין דרכן להשתבר. ואלו הן כלים שאין דרכן להשתבר: כלי מתכות, וכלי כפר שיחין, וכלי כפר חנניה נמי [גם כן] אין דרכן להשתבר, שר' יוסי אומר: אף כלי כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר.

ג סיכמנו איפוא שר' יוסי סבור שגרם כיבוי אסור, וחכמים מתירים. ורמי דרבנן אדרבנן [משליכים, מראים סתירה מדברי חכמים על דברי חכמים עצמם], ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי במקום אחר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה שם של קדושה, אחד משמות ה', כתוב לו לאדם על בשרו — הרי זה לא ירחוץ במים שמא ימחק, ולא יסוך בשמן, ולא יעמוד במקום הטינופת שאין זה לכבוד השם. נזדמנה לו טבילה של מצוה — כורך עליה על חלק גופו שכתוב עליו השם גמי (פיסת גומא), ויורד וטובל. ר' יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו אף כשאין זו טבילה של מצווה, ובלבד שלא ישפשף וימחוק בידים ממש. נמצא שר' יוסי מקיל יותר מחכמים בגרימת איסור!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] "ונתצתם את מזבחותם ושיברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג־ד), ומן הלשון "לא תעשון" למד ר' יוסי: עשייה ממש הוא שאסור, ואולם גרמא שרי [גרם מלאכה מותר].

ומקשים: אי הכי, הכא נמי [אם כן, כאן גם כן] בענין שבת, כתיב [נאמר] "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י), ואף כאן תלמד מן הלשון שעשייה הוא שאסור, ואולם גרמא שרי [גרם מלאכה מותר]! ומתרצים: באמת סבור ר' יוסי שאין איסור מהותי בגרם כיבוי, אלא מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה — אתי לכבויי [אם תתיר לו גרם כיבוי — יבוא לכבות] בידים, ולכן אסרו גרימת כיבוי.

ואומרים: אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן [אם כן קשה מדברי חכמים על דברי חכמים]: ומה התם [שם] בשריפה שאדם בהול על ממונו — שרי [מותר], הכא [כאן] במחיקת השם — לא כל שכן שמותר לגרום למחיקה שלא בידים, ומדוע החמירו חכמים בברייתא בענין זה?!

ודוחים: ותסברא [והאם סבור אתה] וכיצד אתה חושב האי גמי היכי דמי [גמי זה שאמרו חכמים לכסות בו בעת הטבילה איך הוא בדיוק], באיזה אופן מדובר? אי דמיהדק [אם שהוא מהודק] — קא הוי [הרי זו] חציצה גמורה, אי לא מיהדק [אם אינו מהודק] — הלא עיילי ביה מיא [נכנסים בו מים] ומוחקים! ודוחים: אם חוששים לחציצה, תיפוק ליה [תצא לו] שיש חציצה בין כה וכה משום הדיו עצמה בה רשום שם ה' על בשרו! ומתרצים: מדובר כאן בדיו לחה, שאינה חוצצת. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הדם והדיו והדבש והחלב שהיו על בשר אדם, אם היו יבשין — חוצצין, בשעת טבילה, לחים — אין חוצצין. ולענייננו, מכל מקום קשיא [קשה] לשם מה צריכים חכמים כריכת גמי?

אלא אמר רבא בר רב שילא: היינו טעמייהו דרבנן [זהו טעמם של חכמים]: דקסברי [שסבורים הם] שאסור לאדם לעמוד בפני השם כשהוא ערום, ומשום כך צריך שתהיה מחיצה בין בשרו הערום ובין השם. ומקשים: מכלל הדברים אתה למד שר' יוסי סבר [סבור] שמותר לעמוד בפני השם ערום? ומתרצים: לא, הוא אינו סבור כן, אלא אינו מצריך גמי, וסבור כי די יהיה דמנח ידיה עילויה [שמניח את ידו עליו ומכסהו].

ומקשים: לרבנן נמי דמנח ידיה עילויה [לדעת חכמים גם כן יהא מספיק שמניח ידו עליו]! ומסבירים: חכמים חוששים לכך שזימנין דמשתלי ושקיל ליה [פעמים שהוא שוכח ומוריד אותה, את ידו]. ומקשים: ולדעת ר' יוסי נמי [גם כן] יש לחשוש שזימנין דמשתלי ושקיל ליה [פעמים שישכח ויסיר אותה, את ידו]? אלא יש לומר: אי דאיכא [אם, כאשר יש] גמי — הכי נמי [כך גם כן] מודה ר' יוסי שיש לכרוך, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה, באיזה מקרה אנו עוסקים] — שיש צורך לאהדורי [לחזר, ולחפש] אחר גמי, ובכגון זה רבנן סברי [חכמים סבורים]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכ - ב

ומשנינן: הוא, רב, דאמר - כרבי שמעון בן ננס המתיר לעכב את הדליקה אפילו בעור לח של גדי [12].

ודחינן: אימר דאמר רבי שמעון בן ננס שמותר לעכב את את הדליקה בעור גדי לח מפני שהוא רק מחרך, שנחרך העור, ורק מונע בכך את התפשטות האש.

אבל לעשות גרם כיבוי בצורה שמגיעה האש למים שספוגים בבגד, והמים מכבים בפועל את האש - מי אמר?

ומשנינן: אין. אפילו גרם כיבוי התיר.

והראיה מדקתני סיפא:

רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, לפי שהחדשים אינן יכולים לקבל את האור, והן מתבקעין, ומכבין את הדליקה; ויש לנו לדייק: מכלל, דתנא קמא שרי אפילו בחדשים המתבקעים והמים היוצאים מהם מכבים את האש.

תנו רבנן: נר דולק [13] שנמצא על גבי טבלא - מנער את הטבלה, והיא נופלת. ואם; כבתה - כבתה. לפי שאינו מתכוון לכבות, ודבר שאינו מתכוון מותר בשבת.

אמרי דבי רבי ינאי: לא שנו שמותר לנער את הטבלא, אלא בשוכח מערב שבת את הנר עליה. אבל במניח עליה את הנר מערב שבת בכוונה להשאירו בשבת [14] - נעשה הטבלא בסיס לנר, שהוא דבר האסור. ובסיס לדבר האסור הרי הוא מוקצה, ואי אפשר לטלטלו כדי לנער את הנר שעליו.

תנא: נר שאחורי הדלת [15] - פותח ונועל את הדלת כדרכו, ואם כבתה האש - כבתה.

לייט עלה רב. קילל רב את אלו שמורים לעשות לפי ההיתר הזה.

אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי טעמא לייט עלה רב?

אילימא משום דרב סבר לה כרבי יהודה, ואילו תנא שאוסר דבר שאינו מתכוון למלאכה ואילו תנא דברייתא קתני לה כרבי שמעון, שסובר שאם אינו מתכון למלאכה מותר.

וכי משום דרב סבר לה כרבי יהודה - כל דתני כרבי שמעון, מילט לייט ליה רב?

אמר ליה רב אשי: בהא בדין נר שאחורי הדלת - אפילו רבי שמעון מודה שאסור. דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. שאם בודאי יצא ממעשיו מלאכה אסורה - חייב, ופתיחת הדלת תביא בודאי לכיבוי הנר ואסור [16].

אמר רב יהודה: פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת, על אף שהרוח הנושבת דרך הדלת מבעירה את האש שבמדורה.

לייט עלה, קילל אביי את המורים כן.

ומבארינן: במאי עסקינן?

אילימא שפותח את הדלת ברוח מצויה - מאי טעמיה דמאן דאסר? והרי אין דרך להבעיר מדורה ברוח מצויה, ואין זה פסיק רישא שהאש תתלקח יותר כתוצאה מפתיחת הדלת?

ואי המדובר הוא שפותח את הדלת ברוח שאינה מצויה - מאי טעמא דמאן דשרי, והא הוי פסיק רישא שתובער האש, וכך היא הדרך להבעיר אש.

ומשנינן: לעולם המדובר הוא ברוח מצויה.

מר אביי סבר: גזרינן אטו רוח שאינה מצויה.

ומר רב יהודה סבר: לא גזרינן.

שנינו במשנה: עושין מחיצה של כדים מלאים מים כדי למנוע את מעבר הדליקה.

ורבי יוסי אוסר.

והוינן בה: למימרא, דרבנן, המתירים לעשות את המחיצה, סברי כי גרם כבוי מותר, ורבי יוסי סבר שגרם כבוי אסור.

ותמהינן: והא איפכא שמעינן להו!

דתניא: עושין מחיצה בפני הדליקה, בין בכלים ריקנין, ובין בכלים מלאין מים, בכלים שאין דרכן להשתבר.

ואלו הם כלים מלאין מים שאין דרכן להשתבר - כלי מתכות.

רבי יוסי אומר: אף כלי חרס העשויים מעפר של כפר שיחין, וכן כלי חרס העשויים מעפר כפר חנניה - חזקים הם, ואין דרכן להשתבר.

ומוכח מברייתא זו כי רבי יוסי הוא המיקל בגרם כיבוי יותר מרבנן, שהרי הוא מתיר למלאות מים אפילו בכלי חרס מסוימים, דבר שלא התירו רבנן.

וכי תימא, איפוך מתניתין, ונכתוב בה שרבי יוסי הוא המתיר לעשות את המחיצה בכלים מלאים מים וחכמים אוסרים. ורבי יוסי דברייתא - לדבריהם של חכמים קאמר. וכך אמר להם: לדידי מותר לעשות מחיצה בכל הכלים. אבל גם לשיטתכם, כלי חרס חזקים יש להתיר שהרי אינם נבקעים.

אי אפשר לומר כן. כי - ומי מצית אפכת לה? למשנה שרבי יוסי מיקל יותר.

והאמר רבה בר תחליפא משמיה דרב: מאן תנא גרם כבוי אסור - רבי יוסי הוא!

אלא, לעולם לא תיפוך.

וברייתא כולה רבי יוסי היא. וחסורי מחסרא בלשון הברייתא, והכי קתני:

עושין מחיצה בכל הכלים כשהם ריקנין. וכן בכלים מלאים מים כשאין דרכן להשתבר.

ואלו הן כלים שאין דרכן להשתבר - כלי מתכות.

וכלי כפר שיחין וכלי כפר חנניה נמי אין דרכן להשתבר.

שרבי יוסי אומר: אף כלי כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר.

ומקשינן: ורמי דרבנן אדרבנן, ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי.

דתניא: הרי שהיה שם ה' שאסור למוחקו כתוב לו על בשרו - הרי זה לא ירחוץ, ולא יסוך, שמא ימחקנו. ולא יעמוד במקום הטינופת משום קדושתו.

נזדמנה לו, שהתחיייב לטבול טבילה של מצוה - כורך עליה גמי, ויורד וטובל.

רבי יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף את השם בידים.

ומוכח, שרבי יוסי הוא המתיר גרם מחיקת השם, לפי שאינו מוחק בידים, אלא יורד וטובל, והשם נמחק רק בגרמתו [17].

וסברה הגמרא שגרם איסור בשבת ובמחיקת השם שוים.

ואם כן קשה, שבמחיקת השם מצינו מחלוקת הפוכה מכיבוי. שרבי יוסי הוא המקיל בגרם מחיקה ורבנן הם המחמירים ואוסרים.

ומשנינן: שאני התם, במחיקת השם, דאמר קרא [דברים יב] "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם". ומשמע לרבי יוסי לדרוש מלשון הכתוב "לא תעשון" כי רק עשייה בידים של איבוד הוא דאסור, אבל גרמא של איבוד - שרי [18]. ולכן רבי יוסי המחמיר בשבת מקיל במחיקה.

ומקשינן: אי הכי, שרבי יוסי מדייק מלשון "עשייה" שגרמא מותר, הכא נמי, גבי מלאכת שבת, כתיב לשון עשייה: [שמות כ] "לא תעשה כל מלאכה" - ונדרוש: עשייה הוא דאסור, גרמא שרי! [19]

ומשנינן: במלאכת כיבוי סבר רבי יוסי שיש לאסור גרם כיבוי מטעם אחר. כי מתוך שאדם בהול על ממונו - אי שרית ליה לעשות גרם כיבוי אתי נמי לכבויי בידיים.

ופרכינן: אי הכי שבכיבוי יש לחשוש שמא יבוא לכבות בידים מפני שאדם בהול על ממונו - קשיא דרבנן אדרבנן:

כי, ומה התם, בגרם כיבוי, דאדם בהול על ממונו - שרי לרבנן גרם כיבוי, הכא בגרם מחיקה, שאין אדם בהול על ממונו, לא כל שכן שצריך להתיר גרם מחיקה!?

וחוזרת בה הגמרא מההנחה שטעמם של רבנן שהצריכו ליתן גמי על שם ה' בשעת טבילה הוא מצד גרם מחיקה, ומוכיחה: ותסברא, האי גמי שהצריכו חכמים ליתנו על בשרו שכתוב בו שם ה' כשבא לטבול - היכי דמי?

וממה נפשך קשה:

אי דמיהדק הגמי לגופו - קא הוי חציצה, ולא עלתה לו טבילה.

אי לא מיהדק - עיילי ביה מיא ומוחקים את שם ה' ומה מועיל הגמי, וכיצד מותר לו לגרום למחיקת שם ה'!?

ובמאמר מוסגר שואלת הגמרא: לפי הצד שהגמי הוא חציצה - תיפוק ליה שבין כה וכה יש כאן חציצה גם בלא הגמי משום דיו שכתוב בו שם ה' [20].

ומתרצת הגמרא שמצד הדיו עצמו אין כאן חציצה, שאפשר לומר שהמדובר בדיו לחה, שאינה חוצצת [21].

דתניא: הדם והדיו הדבש והחלב, כשהן יבשין - חוצצין. כשהן לחים - אין חוצצין.

מכל מקום קשיא ממה נפשך למה מועיל הגמי לרבנן!

אלא, אמר רבא בר רב שילא: היינו טעמייהו דרבנן שצריך לשים על שם ה' גמי בצורה לא מהודקת, משום דקסברי: אסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום.

ותמהינן: מכלל, דרבי יוסי שהתיר לטבול בלי נתינת גמי, סבר מותר לעמוד בפני השם ערום, והרי דבר זה לא יתכן.

ומשנינן: לרבי יוסי שמדובר דמנח ידיה עילויה [22].

והוינן בה: אם כן, לרבנן נמי, שיועיל טבילה דמנח ידיה עילויה, ולמה צריך ליתן גמי? ומשנינן: זימנין דמשתלי, ישכח ושקיל וירים ליה לידו מעל שם ה' כשהוא ערום.

ופרכינן: לרבי יוסי נמי, נחוש שמא זימנין דמשתלי ושקיל ליה!

ומשנינן: אלא, אי דאיכא גמי - הכי נמי שצריך ליתנו גם לרבי יוסי.

הכא במאי עסקינן - המחלוקת היא אם צריך לאהדורי לחזר ולחפש ולהמתין מלטבול, אגמי. עד שימצאו את הגמי.

הערות

[12] הרי"ף פסק כהברייתא שטלית שאחז בה האש פושטה, ולא הביא את רב שמתיר לתת עליה מים, ותמהו הראשונים שהרי מבואר בגמרא שלרבי שמעון בן ננס מותר לתת על הטלית מים והרי"ף פסק כך שגרם כיבוי מותר, ומדוע לא פסק כרב? ותירצו הרשב"א והר"ן, שהרי"ף למד מהגמרא לעיל [מז ב] שהתירו דוקא "גרם" כיבוי אבל "לקרב" את הכיבוי אסור, והרי"ף סובר שנתינת מים על הבגד שכשתגיע האש לשם היא תיכבה, נחשב לקירוב כיבוי, ודוקא כשפושט את הבגד ומונע מהאש להתפשט נחשב "גורם" כיבוי ומותר. וכל הראשונים חולקים ומתירים לתת מים על בגד וסוברים שזה נחשב "גורם" כיבוי, וכן פסק השו"ע. והשפת אמת תירץ, שהרי"ף פירש את קושיית הגמרא מפושט טלית להיפך, שרב מתיר לתת מים דוקא בצד שעדיין לא נדלק וזה גורם שלא ידלק. אבל לפשוט את הטלית שגורם כיבוי בחלק שכבר נדלק משמע שאסור, והיינו, שנתינת מים דומה לפורס עור גדי על כלי שמותר לכולי עלמא, ולפשוט הטלית הוא גורם כיבוי במה שכבר נדלק, ומשמע שרב אוסר ובברייתא שנינו שמותר לפשוט טליתו? ומתרצת הגמרא שהברייתא כרבי שמעון בן ננס שגרם כיבוי מותר. וכך ההלכה, והרי"ף כתב את חידוש הברייתא שפושט טליתו וכל שכן שמותר לתת מים.

[13] רש"י. וכתבו התוספות והרא"ש שמדובר בנר שעוה. אבל בנר שמן מבואר בגמרא ביצה [כב ב] שהממעט שמן בנר נחשב מכבה בידיים וכתבו שהירושלמי מפרש דין זה בנר שכבה, והחידוש הוא שמותר לנער את הטבלא ולא נחשב טלטול מוקצה, שנר שכבה הוא מוקצה לרבי יהודה, ולרבי שמעון מדובר בנר גדול- שהוא מוקצה גם לשיטתו כמבואר לעיל [מד א]. והקשו הרשב"א והרא"ש איך מותר לנער את הטבלא כשהנר דולק והרי זה פסיק רישיה שבודאי יכבה הנר? והוכיחו שמדובר בנר שעוה שיכול להיות שלא יכבה. ועוד תירצו לפי שיטת הערוך, שאם לא ניחא ליה במלאכה ואינו מתכוון למלאכה, מותר אפילו בפסיק רישיה. ובהשגת הראב"ד [שבת, יב, ו] מבואר, שהגמרא להלן [לייט עלה רב] משום שהוא פסיק רישיה, מדובר גם על הדין כאן בנר על גבי טבלא. אבל הרמב"ם [שם] פוסק שנר על גבי טבלא מותר לנער, ודוקא נר מאחורי הדלת נחשב לפסיק רישיה. וראה להלן.

[14] השו"ע [שט, ד] מביא מחלוקת במניח מוקצה על חפץ שנעשה בסיס ואסור לטלטלו, האם צריך שיניח על דעת שישאר שם כל השבת, או שאפילו אם מניח בכניסת השבת ודעתו לסלקו אחר כך על ידי ניעור נעשה בסיס. ופסק המשנה ברורה [רעז, יח] שאם נפל נר דולק על טבלא כיון שיש פסידא, יכול להקל- שאם הניח על דעת לסלקו בשבת, אינו נעשה בסיס ויכול לנער.

[15] נאמרו בזה כמה פירושים. רש"י מפרש שהחשש הוא שהרוח תכבה את הנר, והקרבן נתנאל [אות ג] ביאר את כונת רש"י שהרוח שנעשית על ידי פתיחת הדלת תכבה את הנר [ומיישב כך את קושיות התוס' על רש"י] וכתב המהרש"א שלפי זה צריך לומר שאין זה פסיק רישיה שבודאי יכבה, אלא הוא קרוב לפסיק רישיה ולכן לייט עלה רב, וכך ביאר הביאור הלכה [רעז א] את לשון השו"ע "שמא יכבנו", וקשה, שהרי בגמרא אמר רב שנחשב לפסיק רישיה? וביאר לפי המהרש"א הנ"ל שזה קרוב לפסיק רישיה. והר"ח פירש, שהנר קבוע בכותל מאחורי הדלת והחשש הוא שהדלת תכה על הנר ותכבנו, וכתבו הב"ח והמגן אברהם [רעז, ד] שלפירושו רב אסר רק לפתוח אבל לנעול מותר, והשו"ע פסק שלנעול בכוח אסור, וביאר הט"ז [שם א] שמדובר שהכותל מתנדנד כשנועל בכוח. והתוספות פירשו שהנר קבוע בדלת ומדובר בנר של שמן, וכשפותח ונועל השמן מתרחק ומתקרב לפתילה ונחשב למבעיר ומכבה. וכתב המגן אברהם [שם א] שאם פותח ונועל בנחת, ואינו פסיק רישיה שיכבה מותר. וכן בנר שעוה מתיר הרמ"א משום שאינו פסיק רישיה. והקשו התוספות למה אין הדלת נעשית בסיס לנר? ותירצו, שהדלת היא חלק מהבית וחשובה כבית, ואינה מתבטלת לנר, ועוד תירצו, שמדובר בשכח את הנר בדלת ולא נעשית בסיס וכן מבואר בירושלמי. והשו"ע מתיר אפילו במניח, וכתב הביאור הלכה שפוסק כתירוץ ראשון בתוס' משום שמשמע בגמרא שחולקת על הירושלמי הנ"ל.

[16] הרשב"א הקשה מכאן על שיטת הערוך שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, והרי אינו נהנה שנכבה לו הנר? ותירץ, שמדובר בפתילה שצריכה הבהוב, או שנהנה שנשאר לו שמן בנר. עוד כתב הרשב"א שמוכח מכאן שפסיק רישיה אסור אפילו במלאכה האסורה רק מדרבנן, והמגן אברהם [שיד, ה] הביא מחלוקת אם פסיק רישיה בדרבנן אסור, ולמד מדין נר שאחורי הדלת שאסור. אולם התרומת הדשן [סד] מתיר וכן המאירי לעיל [כט ב], וכאן הקשה המאירי למה לייט רב הרי כיבוי הוא איסור דרבנן ואין לאסור פסיק רישיה? ותירץ, כיון שיש כיבוי האסור מהתורה כגון שצריך לפתילה, אסור פסיק רישיה בכל כיבוי. אבל מלאכה שתמיד איסורה רק מדרבנן מותר אפילו בפסיק רישיה. עוד תירץ, שכל מקום שמצינו "לייט עלה" אינו איסור ברור, והאמורא בא להחמיר ולאסור משום שהיא פירצה ועזות מצח שנראה כעובר איסור, וכאן שהוא קרוב לפסיק רישיה קילל רב שלא יעשה כך משום פירצה.

[17] הרשב"א תמה, למה טבילת היד במים לא נחשב מוחק בידים את השם, כמו שהנותן כלי עם מים תחת נר שיפלו בו הניצוצות נחשב מכבה [לעיל מז ב] ? ותירץ, שאפשר שלא ימחק השם ולכן רק משפשף נחשב מוחק בידים. והאחיעזר [ח"ב, מח] וכן בכתבי קהילות יעקב החדשים [לז-לט] תמהו הרי המניח קדירה על האש בשבת חייב מיתה אף שהבישול נעשה מאיליו? ואין לדחות שמלאכת מחשבת בשבת חמורה יותר, שמצינו גם ברוצח שהמטביע אדם במים נחשב מעשה גמור וחייב מיתה, ומדוע הטובל ידו שכתוב עליה שם נחשב רק "גורם"? ועל תירוץ הרשב"א שאין ודאות שימחק השם, תמהו, אם כן היה לגמרא לומר שמותר מפני שאינו מתכוין ואינו פסיק רישיה, ולא משום "גרמא"? ותירצו, שהרשב"א מדבר על מחיקה מיד כשטובל במים, ועל זה כתב שאין ודאות שימחק מיד. אבל במשך הזמן בודאי ימחק השם והטבילה במים "גורמת" לזה, ומותר משום שגורם לא אסרה תורה. ולכן אין זה דומה למניח קדירה על האש בשבת ומטביע אדם במים, ששם המעשה נעשה מיד בשעת עשייתו וחייב. אבל העושה פעולה שבמשך הזמן תמהר את המחיקה נחשב גורם [וראה חזון איש ידיים ח, יז]

[18] הנודע ביהודה [תניינא, או"ח יז] תמה למה השמיטו הפוסקים את הדין שמותר "לגרום" מחיקת השם? ותירץ בדוחק, שלמדו מהדין בגמרא מגילה [כו ב] שספר תורה שבלה חייב לגנזו בכלי חרס, ומוכח שאסור אפילו "לגרום" הפסד לכתבי הקדש, ונידחית הסוגיא כאן להלכה. והחשק שלמה והאחיעזר [הנ"ל] העירו, שלגבי גניזה יש חילוק בין ספר שלם ובין שם שכתוב בפני עצמו, שהחיוב לגנוז הוא דוקא בספר שלם שנכתב כדינו. אבל שם הכתוב על כלי או על ידו אפילו שאסור למחקו אין חיוב גניזה, וכמו שמצינו בהצלה מדליקה שספר שקורין בו מצילין, וקמיעות אפילו שכתוב בהם שמות אין מצילין, ובכל זאת איסור מחיקה ודאי שיש גם בשם לבד, ומבואר שאין חיוב גניזה תלוי באיסור מחיקה. וביארו שהגמרא כאן אמרה על "הלאו"- שבגורם אינו עובר בלאו. אבל מדרבנן ודאי שאסור למחוק וחייב להציל כל ספר ושם קדש מהדליקה- בחול, ודוקא לצורך מצוה כטבילה לא אסרו במקום שאין לאו מהתורה כמו בגורם, ולכן בזמן הזה שאין מצות טבילה בזמנה, אסור "לגרום" מחיקה מדרבנן, ולכן השמיטו הפוסקים דין זה [וראה חזון איש ידיים ח, יז]

[19] א. מבואר בגמרא שמלאכת שבת בגרמא מותר, וכן בכל לאו שנאמר בו "עשיה" כמו מחיקת שם. וראה מנחת חינוך [רצא, ה] שנקט בפשיטות שהאיסור לסרס בהמה שנלמד מהפסוק "ובארצכם לא תעשו", בגרמא אינו עובר בלאו. והאחיעזר [ח"ג ס] הביא מחזה אברהם שכתב כי במלאכת הבערה בשבת, שנאסרה מהפסוק "לא תבערו", אסור אפילו גרמא, משום שאין למעט בה גורם מלשון הכתוב "לא תעשה כל מלאכה", כיון שהבערה נאסרה בפסוק מיוחד, והאחיעזר חולק. ב. השלטי הגיבורים [דף מה, בדפי הרי"ף אות ג] מחדש שגרם כיבוי מותר דוקא כשאינו מכוון לכיבוי ורוצה רק למנוע את התפשטות הדליקה, ואף שהוא פסיק רישיה שיתבקעו הכלים ותכבה האש, מותר משום שהוא רק גורם. אבל אם מכוון לכיבוי, אסור אפילו "לגרום" כיבוי. והביאור הלכה [שלד, כד] כתב שכל הראשונים והפוסקים סוברים, שגרם כיבוי מותר אפילו כשמתכון לכבות.

[20] השפת אמת הקשה, שהבית יוסף ביו"ד [קצח] כתב שדעת הרמב"ם בדין חציצה בטבילה שאם מקפיד חוצץ- ההקפדה היא לטובל בעצמו, ואם הוא אינו מקפיד אף שרוב בני אדם מקפידים אינו חוצץ [ורוב הפוסקים סוברים שההקפדה נקבעת לפי רוב בני אדם] ואם כן קשה, הרי הכותב שם על בשרו ויודע שאסור למוחקו אינו מקפיד על הכתב, ומדוע מקשינן שיחצוץ? ותירץ, שההקפדה תלויה ב"מין" שחוצץ, וכיון שהוא עצמו מקפיד על דיו שעל גופו אפילו שאת הכתב של שם אינו מתכוין למוחקו, נחשב הדיו לחציצה בדבר המקפיד [ודומה לבגד שהוא חוצץ, אפילו אם יש לו איזה בגד מסוים שאין כונתו לפושטו כלל] עוד הקשה השפת אמת למה הגמרא לא שאלה לרבי יוסי הסובר שטובל כדרכו עם השם שכתוב על ידו, הרי זה חציצה? ומדוע הקשו דוקא לרבנן שהגמי יחצוץ וגם הדיו? ותירץ, שלרבי יוסי אפשר לפרש שטובל וממתין במים עד שימחק השם. אבל לרבנן קשה, שהרי אסרו לכוון שימחק. אולם בכתבי קהילות יעקב החדשים [הנ"ל] נקט שאם טובל ודעתו להשאר במים עד שימחק השם נחשב כמוחק בידים ואינו "גורם", וכך הוא מיישב את הגמרא בסוכה [נג ב] שדוד המלך חשש לכתוב שם ולזרקו לתהום משום איסור מחיקת שם, ורק משום פיקוח נפש התיר, ומוכח שאם השם נשאר במים עד שימחק נחשב למוחק בידים, ולא גורם [וראה להלן תירוץ האור שמח]

[21] הרמב"ם [יסודי התורה, ו, ו] פסק כרבנן והשמיט את תירוץ הגמרא שמדובר בדיו לח שאינו חוצץ, והקשו הכסף משנה ולחם משנה למה לא פסק כסתמא דגמרא כשאין מי שחולק? והאור שמח [שם] תירץ, שבעצם תמוה, למה הגמרא לא הקשתה לרבי יוסי הרי הדיו חוצץ? [ראה לעיל תירוץ השפת אמת] וסובר הרמב"ם שכתב שעל ידו שאסור לו להסירו מגופו אינו חוצץ ובטל לגוף, כמו שדם אינו חציצה לשוחט, וצבע אינו חוצץ לצבעי משום שאין דעתו להסירו, הוא הדין למי שאסור לו למחוק את הכתב שעל ידו, לרבי יוסי אינו חוצץ, וקושיית הגמרא היא דוקא לרבנן שצריך להניח על ידו גמי כשטובל, ואם כן אין הכתב והדיו בטל לגופו שהרי צריך לשמור עליו בגמי, ומקשינן כמו שהגמי חוצץ כך יחשב הדיו עצמו לחציצה? ולכן למסקנא, שמותר לגרום מחיקה והגמי אינו כדי למנוע שימחק, אין הדיו חוצץ כלל כמו לרבי יוסי, ולכן השמיט הרמב"ם את תירוץ הגמרא [וראה שם תירוץ נוסף]

[22] התרומת הדשן [סימן י] נשאל על חיוב כיסוי הראש בתפילה ואמירת ברכה- האם כיסוי קלוע מקש נחשב כיסוי? וכתב שמבואר כאן בגמרא שגמי מועיל לכיסוי שם כשעומד ערום, ומסתבר שהוא הדין כיסוי הראש העשוי מקש מועיל, וכן פסק השו"ע [או"ח צא, ד]. והקשה, שבגמרא מבואר שאם כיסה את השם בידו גם נחשב לכיסוי, והרי לאמירת ברכה ותפילה כתבו הפוסקים שידו לא נחשב כיסוי? [ואם כיסוי הראש לתפילה חמור יותר משם שכתוב על ידו כשרוחץ שמא לתפילה גם כיסוי גמי וקש אינו מועיל?] ותירץ, שמסתבר שכיסוי למי שכתוב על ידו שם וכיסוי הראש לתפילה דינם שוה, ובכל זאת כיסוי ידו לא מועיל לתפילה משום שהיד והגוף הם דבר אחד ואין הגוף מכסה את עצמו [והמגן אברהם [צא, ג] ביאר משום שמין במינו אינו חוצץ] אבל הדיו שעל ידו הוא דבר נפרד ומין אחר, ולכן ידו נחשבת לכיסוי. וכתב הבית יוסף שלפי תירוצו אם אדם מניח את ידו על ראש חבירו מועיל להחשב כיסוי הראש, וכן פסק השו"ע [צא, ד]. אינה כיסוי דוקא לתפילה וברכה. אבל לגבי לישב או לילך ארבע אמות כשמכסה ראשו בידו, ודאי מותר.

הוא שאמר את דבריו כשיטת ר' שמעון בן ננס במשנתינו.

ושואלים: אימר [אמור] שאמר ר' שמעון בן ננס "מפני שהוא מחרך", והתיר לשים עור גדי משום שאינו נשרף, אולם גרם (דבר הגורם) כיבוי מי [האם] אמר? ומשיבים: אין [כן], אכן גם לכך נתכוון ר' שמעון בן ננס, ולמדנו זאת מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף המשנה] שר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, לפי שאינן יכולים לקבל את האור (האש) והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. ומכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון], ר' שמעון, שרי [מתיר].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נר שהיה מונח על גבי טבלא — מנער את הטבלה והיא, הנר, נופלת. ואם כבתה — כבתה. אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: לא שנו היתר זה אלא בשוכח את הנר על הטבלה בכניסת השבת, אבל במניח אותו מתחילה עליה — נעשה הטבלה בסיס לדבר האסור, ואף היא עצמה אסורה בטלטול.

תנא [שנינו]: נר שהיה עומד אחורי הדלת — פותח ונועל את הדלת כדרכו, ואם כבתה — כבתה. לייט עלה [מקלל וגוער עליה, על העושה כן] רב. אמר ליה [לו] רבינא לרב אחא בריה [בנו] של רבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מאי טעמא לייט עלה [מה טעם קילל וגער עליה] רב? אילימא [אם תאמר] שהטעם הוא משום שרב סבר לה [סבור] כשיטת ר' יהודה שכל מלאכה שאינו מתכוין לעשותה אסורה, והתנא קתני [שנה] כשיטת ר' שמעון שמלאכה שאין מתכוין לה מותרת. ואולם משום שרב סבר לה [סבור] כשיטת ר' יהודה, כל דתני [השונה] כשיטת ר' שמעון מילט לייט ליה [הריהו מקלל אותו]?! והרי נסמך על דברי תנא ואי אפשר לבטל את דבריו לגמרי.

אמר ליה [לו]: בהא [במקרה זה] אפילו ר' שמעון מודה שאסור. דהא [שהרי] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", כלומר, בכל פעולה המתחייבת מן המעשה ואפילו איננו מתכוון לה, שאף לדעת ר' שמעון העושה אותה חייב.

אמר רב יהודה: פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת. ומסופר: לייט עלה [מקלל היה עליה, על העושה כן] אביי. ומבררים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם מדובר] באופן שבחוץ מנשבת רוח מצויה — מאי טעמיה דמאן [מה הטעם של מי] שאסר, שהרי רוח כזו אינה מבעירה או מכבה מדורה. אי [ואם] מדובר באופן שבחוץ מנשבת רוח שאינה מצויה — מאי טעמא דמאן דשרי [מה הטעם של מי שהתיר]?! ומשיבים: לעולם תאמר שמדובר ברוח מצויה, ואולם מר סבר [חכם זה, אביי, סבור] כי גזרינן [גוזרים אנו] משום רוח שאינה מצויה, ומר סבר לא גזרינן [וחכם זה, רב יהודה, סבור שאין אנו גוזרים].

ב שנינו במשנה שעושין מחיצה בכל מיני כלי חרס, ור' יוסי אסר בכלי חרס חדשים. ושואלים: למימרא דרבנן סברי [האם נאמר שחכמים סבורים] כי גרם (דבר הגורם) כבוי מותר בשבת, ור' יוסי סבר [סבור] כי גרם כבוי אסור? והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שמענו אותם] אומרים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עושין מחיצה בכלים ריקנין, ובמלאין שאין דרכן להשתבר. ואלו מלאין שאין דרכן להשתבר — כלי מתכות. ר' יוסי אומר: אף כלי חרס של כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר. ונמצא שר' יוסי מתיר יותר משאר חכמים! וכי תימא [ואם תאמר]: איפוך מתניתין [הפוך את משנתנו] ותייחס את דעת ר' יוסי לחכמים, ותאמר כי ר' יוסי המוזכר בברייתא לדבריהם, לשיטתם של חכמים קאמר [אמר] והוא עצמו אינו סבור כן, אלא התיר בכל הכלים. ואולם ומי מצית אפכת לה [והאם יכול אתה להפוך אותה, את המשנה]? והאמר [והרי אמר] רבה בר תחליפא משמיה [משמו] של רב: מאן תנא [מיהו התנא הסבור ושונה] גרם כבוי אסור — ר' יוסי!

אלא לעולם לא תיפוך [תהפוך], והברייתא כולה שיטת ר' יוסי היא. וחסורי מחסרא והכי קתני [וחסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: עושין מחיצה בכלים ריקנין ובמלאים שאין דרכן להשתבר. ואלו הן כלים שאין דרכן להשתבר: כלי מתכות, וכלי כפר שיחין, וכלי כפר חנניה נמי [גם כן] אין דרכן להשתבר, שר' יוסי אומר: אף כלי כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר.

ג סיכמנו איפוא שר' יוסי סבור שגרם כיבוי אסור, וחכמים מתירים. ורמי דרבנן אדרבנן [משליכים, מראים סתירה מדברי חכמים על דברי חכמים עצמם], ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי במקום אחר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה שם של קדושה, אחד משמות ה', כתוב לו לאדם על בשרו — הרי זה לא ירחוץ במים שמא ימחק, ולא יסוך בשמן, ולא יעמוד במקום הטינופת שאין זה לכבוד השם. נזדמנה לו טבילה של מצוה — כורך עליה על חלק גופו שכתוב עליו השם גמי (פיסת גומא), ויורד וטובל. ר' יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו אף כשאין זו טבילה של מצווה, ובלבד שלא ישפשף וימחוק בידים ממש. נמצא שר' יוסי מקיל יותר מחכמים בגרימת איסור!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] "ונתצתם את מזבחותם ושיברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג־ד), ומן הלשון "לא תעשון" למד ר' יוסי: עשייה ממש הוא שאסור, ואולם גרמא שרי [גרם מלאכה מותר].

ומקשים: אי הכי, הכא נמי [אם כן, כאן גם כן] בענין שבת, כתיב [נאמר] "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י), ואף כאן תלמד מן הלשון שעשייה הוא שאסור, ואולם גרמא שרי [גרם מלאכה מותר]! ומתרצים: באמת סבור ר' יוסי שאין איסור מהותי בגרם כיבוי, אלא מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה — אתי לכבויי [אם תתיר לו גרם כיבוי — יבוא לכבות] בידים, ולכן אסרו גרימת כיבוי.

ואומרים: אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן [אם כן קשה מדברי חכמים על דברי חכמים]: ומה התם [שם] בשריפה שאדם בהול על ממונו — שרי [מותר], הכא [כאן] במחיקת השם — לא כל שכן שמותר לגרום למחיקה שלא בידים, ומדוע החמירו חכמים בברייתא בענין זה?!

ודוחים: ותסברא [והאם סבור אתה] וכיצד אתה חושב האי גמי היכי דמי [גמי זה שאמרו חכמים לכסות בו בעת הטבילה איך הוא בדיוק], באיזה אופן מדובר? אי דמיהדק [אם שהוא מהודק] — קא הוי [הרי זו] חציצה גמורה, אי לא מיהדק [אם אינו מהודק] — הלא עיילי ביה מיא [נכנסים בו מים] ומוחקים! ודוחים: אם חוששים לחציצה, תיפוק ליה [תצא לו] שיש חציצה בין כה וכה משום הדיו עצמה בה רשום שם ה' על בשרו! ומתרצים: מדובר כאן בדיו לחה, שאינה חוצצת. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הדם והדיו והדבש והחלב שהיו על בשר אדם, אם היו יבשין — חוצצין, בשעת טבילה, לחים — אין חוצצין. ולענייננו, מכל מקום קשיא [קשה] לשם מה צריכים חכמים כריכת גמי?

אלא אמר רבא בר רב שילא: היינו טעמייהו דרבנן [זהו טעמם של חכמים]: דקסברי [שסבורים הם] שאסור לאדם לעמוד בפני השם כשהוא ערום, ומשום כך צריך שתהיה מחיצה בין בשרו הערום ובין השם. ומקשים: מכלל הדברים אתה למד שר' יוסי סבר [סבור] שמותר לעמוד בפני השם ערום? ומתרצים: לא, הוא אינו סבור כן, אלא אינו מצריך גמי, וסבור כי די יהיה דמנח ידיה עילויה [שמניח את ידו עליו ומכסהו].

ומקשים: לרבנן נמי דמנח ידיה עילויה [לדעת חכמים גם כן יהא מספיק שמניח ידו עליו]! ומסבירים: חכמים חוששים לכך שזימנין דמשתלי ושקיל ליה [פעמים שהוא שוכח ומוריד אותה, את ידו]. ומקשים: ולדעת ר' יוסי נמי [גם כן] יש לחשוש שזימנין דמשתלי ושקיל ליה [פעמים שישכח ויסיר אותה, את ידו]? אלא יש לומר: אי דאיכא [אם, כאשר יש] גמי — הכי נמי [כך גם כן] מודה ר' יוסי שיש לכרוך, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה, באיזה מקרה אנו עוסקים] — שיש צורך לאהדורי [לחזר, ולחפש] אחר גמי, ובכגון זה רבנן סברי [חכמים סבורים]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: It was Rav who said his statement in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Nannas in the mishna.

The Gemara asks: Say that Rabbi Shimon ben Nannas said it is permitted to place the goat’s hide on the burning item because it singes and does not burn; did he say it is permitted to indirectly cause the fire to extinguish? The Gemara answers: Yes, Rabbi Shimon ben Nannas permitted that as well, and we learn this from that which is taught in the latter clause in the mishna: Rabbi Yosei prohibits using new earthenware vessels that are full of water, because they cannot withstand the fire and will burst and extinguish the fire. This proves by inference that the first tanna, Rabbi Shimon ben Nannas, permits it.

The Sages taught: With regard to a candle that is atop a board, one shakes the board and the candle falls, and if it is extinguished, it is extinguished. The Sages of the school of Rabbi Yannai said: They only taught that this is permitted in a case where one forgets the candle atop the board when Shabbat began. However, in a case where one places it there, the board becomes a base for a prohibited object and may not be moved.

It was taught: With regard to a candle behind a door, one may open and shut the door in his usual manner, and if it is extinguished, it is extinguished. Rav would curse one who did so. Ravina said to Rav Aḥa, son of Rava, and some say that Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: What is the reason that Rav cursed and reprimanded one who did so? If you say it is because Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that it is prohibited to perform an unintentional act from which a prohibited labor could ensue, and the tanna taught in accordance with the opinion of Rabbi Shimon that it is permitted to perform an unintentional act in those circumstances; because Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, he curses anyone who teaches the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? They rely on the ruling of a tanna, whose opinion is legitimate.

He said to him: In this case, even Rabbi Shimon concedes that it is prohibited, as it was Abaye and Rava who both said that Rabbi Shimon concedes in a case of: Cut off its head, will it not die? In an instance where the unintentional act leads to an inevitable prohibited consequence, even Rabbi Shimon agrees that the person who performs the unintentional act is liable.

Rav Yehuda said: A person opens a door opposite a fire on Shabbat. The Gemara relates that Abaye would curse anyone who did so. The Gemara clarifies: With what are we dealing? If you say this is referring to a case where a typical wind is blowing outside, what is the reason of the one who prohibits opening the door? A typical wind will neither fan nor extinguish the fire. And if it is referring to a case where an atypical wind is blowing outside, what is the reason of the one who permits opening the door? The Gemara answers: Actually, it is referring to the case of a typical wind. However, one Sage, Abaye, holds that we issue a decree prohibiting to open the door in the case of a typical wind due to a case of an atypical wind, and the other Sage, Rav Yehuda, holds that we do not issue that decree.

We learned in the mishna that one may establish a barrier with all earthenware vessels, and Rabbi Yosei prohibits using new earthenware vessels. The Gemara asks: Is that to say that the Rabbis hold that indirect extinguishing is permitted on Shabbat, and Rabbi Yosei holds that indirect extinguishing is prohibited? Didn’t we hear them state the opposite, as it was taught in a baraita: One may establish a barrier with empty vessels, and with full ones that do not typically break. And these are full vessels that do not typically break; metal vessels. Rabbi Yosei says: Even earthenware vessels from the village of Shiḥin and vessels from the village of Ḥananya do not typically break. Apparently, Rabbi Yosei’s opinion is more lenient than the opinions of the Rabbis. And if you say: Reverse the attribution of opinions in the mishna and attribute Rabbi Yosei’s opinion to the Rabbis, and say that Rabbi Yosei is saying his statement in the baraita in accordance with the opinion of the Rabbis, although he himself disagrees and permits using all vessels. But can you reverse the mishna? Didn’t Rabba bar Taḥalifa say in the name of Rav: Who is the tanna who teaches that indirect extinguishing is prohibited? It is Rabbi Yosei.

Rather, actually, do not reverse the attribution of the opinions in the mishna, and the entire baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and it is incomplete and is teaching the following: One may establish a barrier with empty vessels and full ones that do not typically break. And these are vessels that do not typically break: Metal vessels; and vessels from the village of Shiḥin and vessels from the village of Ḥananya also do not typically break, as Rabbi Yosei says: Even vessels from the village of Shiḥin and vessels from the village of Ḥananya do not typically break.

The conclusion is that Rabbi Yosei prohibits indirect extinguishing, and the Rabbis permit it. The Gemara raises a contradiction between one statement of the Rabbis and a second statement of the Rabbis; and it raises a contradiction between one statement of Rabbi Yosei and a second statement of Rabbi Yosei. As it was taught in a baraita: If one had a sacred name of God written on his skin he may neither wash it in water lest it be erased, nor may he smear it with oil, nor may he stand in a place of filth because it is disrespectful of God’s name. If an immersion of mitzva happened to present itself, he wraps a reed over God’s name and then descends and immerses. Rabbi Yosei says: Actually, he descends and immerses in his usual manner, even if it is not an immersion of mitzva, provided that he does not rub the spot and erase the name. Apparently, Rabbi Yosei’s opinion is more lenient than that of the Sages with regard to indirectly causing a prohibited outcome.

The Gemara answers: It is different there because the verse says: “And you shall break down their altars, and you shall smash their pillars, and their sacred trees, and burn with fire, and the graven images of their gods you shall hew down and you shall destroy their name from that place. You shall not do so to the Lord your God” (Deuteronomy 12:3–4). From the prohibition: “You shall not do so,” Rabbi Yosei derives that actually doing so is that which is prohibited; indirectly causing that result is permitted.

The Gemara asks: If so, here too, with regard to Shabbat, it is written: “And the seventh day is Shabbat for the Lord your God, you shall not perform any labor” (Exodus 20:9). And here, too, one could derive: Performance is that which is prohibited; indirectly causing a prohibited action is permitted. The Gemara answers: Actually, Rabbi Yosei maintains there is no prohibition in indirectly causing a fire to be extinguished; however, since a person is agitated about his property, if you permit him to indirectly extinguish the fire, he will come to extinguish it directly.

The Gemara asks: If so, there is a contradiction between one statement of the Rabbis and another statement of the Rabbis: If in the case of a fire, where a person is agitated about his property, nevertheless, the Rabbis hold that indirect extinguishing is permitted; here, in the case of erasing God’s name, all the more so it should be permitted to indirectly cause erasure of God’s name. Why did the Rabbis in the baraita issue a stringent ruling in this matter?

The Gemara rejects this: And how can you understand it that way? What are the circumstances of this reed with which God’s name is covered while immersing according to the Rabbis? If it is firmly attached, it is an interposition; if it is not firmly attached, the water enters and erases the name. The Gemara questions this: If the concern is with regard to an interposition, derive that it is an interposition in any case due to the ink on his skin. The Gemara answers: This is referring to moist ink that does not interpose, as it was taught in a baraita: With regard to blood, and ink, and honey, and milk on a person’s skin, when they are dry, they interpose during immersion; when they are moist, they do not interpose. The Gemara continues: Nevertheless, it is difficult: Why do the Rabbis require wrapping a reed around God’s name?

Rather, Rava bar Rav Sheila said that this is the reasoning of the Rabbis: They hold that it is prohibited for a person to stand before the name of God while naked, and therefore there must be a barrier between one’s naked body and the name. The Gemara asks: Is that to say by inference that Rabbi Yosei holds that it is permitted to stand before the name while naked? The Gemara answers: No, he does not allow doing so; however, he does not require that the name be covered with a reed. It is sufficient for one to place his hand over the name.

The Gemara asks: If so, according to the Rabbis it should also be sufficient for one to place his hand over it. The Gemara explains: The Rabbis are concerned because sometimes one will forget and remove his hand. The Gemara asks: Shouldn’t Rabbi Yosei also be concerned because sometimes one will forget and remove his hand? Rather, if there is a reed available, Rabbi Yosei indeed concedes that one covers God’s name with it. However, with what situation are we dealing here? We are dealing with a case in which one would have to seek a reed. In that case, the Rabbis hold

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי טעמא לייט עלה רב אי נימא דרב סבר לה כר' יהודה תמצא בירורו בפ' במה מדליקין (לעיל שבת דף כב) רב אמר אין הלכה כר' שמעון בגרירה מכלל דכר' יהודה סבירא ליה דפליג על ר' שמעון ואסר דבר שאינו מתכוין ובסוף פ' שמונה שרצים (לעיל שבת דף קיא) ובפרק בתולה נשאת (כתובות דף ו) הלכה אמרו אמר רב הלכה כר' יהודה ורב חייא בר אבין מתני לה בלא גברי רב אמר הלכה כר' יהודה ושמואל אמר הלכה כר' שמעון ותניא כוותיה בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לד) הרי מיכן למדנו שרב סבר דבר שאין מתכוין אסור כר' יהודה:

ועל זו אמרינן בגמרא דפורפת על האבן ועל האגוז כו' תיבעי למאן דאמר מערימין תיבעי למ"ד אין מערימין. ואמר לאחרים בואו והצילו עמי שכן דרך בני אדם להשאיל כליו בשבת. פי' י"ח כלים דקא"ר יוסי [מקטורין] כמו מעיל. ובלשון ישמעאל כרכום שיש לו בית ראש ועוטה לו הלובשו ויש לו לולאות וקרסים (שהוא הווה) [שמחברן והוא] כמו מלבוש:
אונקלי. בגד דקיקי שנקרא מערקה שלובש אדם על בשרו וחולם כל גופו וכן שנינו (מגילה כ"ד) בענין תפלין של יד ציפהו זהב ונתנו על בית יד של אונקלי שלו הרי זה דרך החיצונים:
פונדא. גם היא מגעת עד למטה מטבורו של אדם וקורין לו בלשון פרסי פְשְת. ונקשר כחשב אפודה והיא אפוד האמורה בתורה ויש בה כסים כסים כנגד הלב ותחת הידים:
קנבוס של פשתן. חלוק התחתון שלובשין אותו ונקרא גלאלה. חלוק הוא המלובש העליון וקורין לו ורבנין:
שני. ספרקים ויש שגורס סובריקין והם בלשון יון המכנסים ושמענו שאמר הגאון נט' דח' דם תפנקי שמלבישין בהן הידים עד האציל ויש בהן בתי אצבעות שני מנעלים כמשמען:
שני פרגוד. בלשון ישמעאל גודאבי:
אנפליאות. גם הם מנעלים לשוקים עליון האנין שעל השוקים מן העור. ומעפורת וחגור שבמתנים וכובע הרי י"ח כלים:
ר' שמעון בן ננס אומר פורשין עור של גדי כו'. אמר רב יהודה טלית שאחז בה האור מצד אחד נותן עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה. והא ודאי גרם כיבוי הוא. ואקשינן עליה ממתנית' דקתני פושטה ומתכסה בה אבל מים שהן גרם כיבוי לא קתני ואתנינן לאוקומיה לרב יהודה ב"ר שמעון בן ננס ולא קם.

דר' שמעון בן ננס לא קאמר אלא מפני שהוא מחרך הא גרמא בידים לא קאמר אלא קם רב יהודה כרבנן. דתנן עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנין דשרו גרם כיבוי ור' יוסי אוסר גרם כיבוי והלכה כרבנן וכרב יהודה:

נר שעל גבי טבלא איתא דאוקמה דבי ר' ינאי בשכח נר שעל גבי טבלא. אבל המניח נר על טבלא נעשה טבלא בסיס לנר שהיא מוקצה מחמת איסור ואסור לטלטוליה. ודתנא תנא קמיה דרב ולייט עלה רב. היכא דידע שבודאי כשפותח ונועל יכבה הנר מפני שהדלת נוגעת בו ומכבתו שאסור דבהא אפי' ר"ש מודה דהוי פסוק רישיה ולא ימות. אבל אי גרם בעלמא שרי:

אמר רב יהודה אמר שמואל פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת ואינו חושש. ואע"פ שהרוח מלבה את האש לייט עלה אביי דחשיב ליה כמבעיר את האש ואי רוח שאינה מצויה היא והוא שמניף ומושבה לא פליגי דאסיר. כי פליגי ברוח מצויה. (רב) [אביי] סבר גזרינן ברוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה. ומר סבר לא גזרינן והלכתא כאביי וקאמרינן בגמרא דהכונס צאן לדיר בנזיקין המלבה ואין בליבויו כדי ללבותה פטור. ואקשינן אמאי פטור. ליהוי כי זורה ורוח מסייעתו. ואמרינן בה כמה טעמי. סימן ברו"ש. אמר אביי כגון שליבה מצד זה וליבתה הרוח מצד אחר רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתו הרוח שאינה מצויה. רב זירא אמר דצמדא צמידי. רב אשי אמר היכא אמרינן זורה ורוח מסייעתו לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל הכא גרמא בעלמא היא וגרמא בנזקין פטור. ש"מ דכיון דמשוי אורחא אפי' לרוח מצויה ללבות ומחשב לכן אסור בשבת דהיינו מלאכת מחשבת:
סוגיא דשמעתא דר' יוסי מתיר בכלים מליאין מים כגון כלי מתכות וכלי כפר חנניה וכפר שיחין שחרש שלהן חזק ואינן מתבקעין באור. ואע"פ שאין גרם כיבוי אסור כגון הני שקי.

אימר דאמר ר' שמעון בן ננס מפני שהוא מחרך, גרם כבוי מי אמר. וא"ת והא דקתני עושין מחיצה בכלים בין ריקנים בין מלאים, ואי לא שרי גורם לכבויי, מלאין אמאי. ויש לומר דקא סלקא דעתך דמקשה דמלאין דנקט לאשמעינן דלא גזרינן שאינן עשויין להשתבר אטו עשויין להשתבר, ולעולם מלאין בשל חרס דכפר שיחין וכלי כפר חנניה דאינן עשויין להשתבר.

הא דתניא: נר שעל גבי הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה. ואוקימנא דוקא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. וא"ת מכל מקום הרי שופך הוא שמן שבנר על כרחו וחייב משום מכבה וכדתניא (ביצה כב, א) המסתפק ממנו חייב משום מכבה, ואם הוא מטה השמן כלפי הנר חייב משום מבעיר וכדתניא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, וכיון דאי אפשר בלאו הכי אסור אפילו לרבי שמעון דהא מודה בפסיק רישיה ולא ימות. ומיהו לדברי בעל הערוך ז"ל שכתבנו למעלה (קיא, א) דפירש דלא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, הכא נמי איכא למימר דלא ניחא ליה בהכא דלא מתהני מיהא מידי. ואי נמי יש לי לומר בנר של שעוה וכיוצא בו, דהכא לאו משום הכי אתי ליה אלא משום שריותא דאם כבתה כבתה.

נר שאחורי הדלת פותח ונועל. פירש רש"י ז"ל: ואם כבתה ברוח כבתה. והקשו עליו בתוס' דאם כן מאי נועל. ואינה קושיא לפי דעתי דנועל לאו דוקא ומשום פותח נקט לה, ואורחא דמלתא נקט כלומר אינו נמנע מלפתוח ולנעול כדרכו. והם ז"ל פירשו שהנר עומד על הדלת ומשום נדנוד הדלת בפתיחתו או בנעילתו יפול ויכבה, ומשום בסיס ליכא דאיכא למימר בשוכח. וא"נ שאין הדלת בטלה לגבי הנר להיות בסיסו. אבל לשני הפרושים האלו קשה לי, דהיכי קרי ליה להאי פסיק רישיה דדלמא לא מכביא בנפילתו או בנדנודו ולא ברוח הנכנס לה מכנגד הפתח. ור"ח ז"ל פירש שהנר קבוע אחורי הדלת ובפתיחתו יכבנו.

א"ל בהא אפילו ר' שמעון מודה. קשיא לי לפי שיטת הרב בעל הערוך מה הנאה יש לו בכבויו של נר. ושמא בפתילה שצריך להבהבה, ואי נמי דקא מתהני בשיור השמן והפתילה, ומכל מקום שמעינן מיהא דאפילו במלאכה דרבנן ובשאינו מתכוין אי פסיק רישיה הוא אסור אפילו לר' שמעון, דהא הכא אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ואפילו הכי אמרינן דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה.

דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו. אביי לא הוה אסר הכין מעיקרא עד דשמעה מרבא, וכדאיתא לקמן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלג, א).

והא איפכא שמעינן להו. לאו איפכא ממש קאמר, דהא כולהו תנאי דברייתא מיסר אסרי, אלא משום דת"ק דמתניתין לקולא ורבי יוסי לחומרא ובברייתא רבי יוסי לקולא ורבנן לחומרא קאמר הכין.

לעולם יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף. תמיהא לי דהא מכיון שהוא מכניס ידו במים הרי זה כמקרב את כבויו. ויש לומר דלא קרינן מקרב את כבויו אלא בכענין נותן מים בכלי שתחת הנר, ואי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה תכבה, אבל כאן אפשר דלא ימחק שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף, שהרי הוא נותן ידו במים.

מי ששכח נר דולק ע"ג טבלא מנער את הטבלא בנחת והיא נופלת ואם כבתה כבתה שהרי אינו מתכוין ופסיק רישיה אין כאן שאפשר שלא תכבה אחר שהוא עושה בנחת ופירשוה גדולי הדורות כשאין שם שמן ואפשר שתפול ולא תכבה שאם יש שם שמן אי אפשר שלא תכבה בשפיכת השמן וי"מ אותה בנר של שעוה וכיוצא בה וי"מ שמאחר שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוין אף בפסיק רישיה מותר ועוד שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאינו רוצה בהפסד השמן וי"מ שמאחר שאינו מכבה אלא גורם אף בפסיק רישיה מותר ומ"מ אם לא שכחה אלא שהניחה לשם במתכוין נעשית הטבלא בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלה כדי לנערה אפי' כבתה ושמא תאמר והלא דבר שמלאכתו לאיסור לצרך גופו ולצרך מקומו מותר חלוק יש בין מוקצה למלאכתו לאיסור שהרי נר שהדליקו בה באותה שבת אסור לטלטלה אף לצרך גופו ומקומו כמו שהתבאר:

נר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול שמאחר שהוא קרוב לדלת כל כך אי אפשר שלא יהא הרוח מכבה והרי הוא פסיק רישיה ושמא תאמר והרי אין בכבוי זה אלא איסור חכמים אפי' היה מתכוין בו שהרי סוגיא זו לדעה ר' שמעון והרי הוא סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכבר ביארנו שכל פסיק רישיה במלאכת סופרים שמותר בענין זה כמו שביארנו בצירוף ושמא תאמר על רב שהוא בעל שמועה זו שהוא סובר כר' יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ויש כאן איסור תורה אינו כן שאם כדבריך אף הוא אומר לו ומשום דסבירא ליה כר' יהודה מאן דתני כר' שמעון מילט לייט ליה ומ"מ תירצו בה גדולי הדורות שלא אמרו שלא לחייב בפסיק רישיה באיסור חכמים אלא בדבר שאין באותה מלאכה איסור תורה כלל כגון מצרף אבל בכיבוי שיש בו איסור תורה בפתילה שצריך להבהבה לא ולי נראה שמן הדין מותר לפתוח וכל שמצאנוה בלשון קללה ר"ל לייט עלה פלוני אינה במקום איסור פשוט שכל שיש בו איסור פשוט אין בו מקום לקללת חכם וקם ליה בדרבה מיניה אלא אין קללה אלא במקום שאין איסורו מבורר וההתר בו מצוי ומקללין אותו מצד פרצה ועוז מצח ושאלו לו מהיכן הוא מקלל אחר שלר' שמעון מותר לגמרי ותירץ שאף לדעת ר' שמעון ראוי לקללו שמאחר שהוא אוסר בכל שאינו מתכוין כל שהוא פסיק רישיה אף כל שהוא בקרוב לפסיק רישיה ושהדבר מצוי נקרא העושה פורץ גדר וראוי לקללה ולא אמר בהא אפי' ר' שמעון מודה אלא שהוא ראוי לקללה ומ"מ ברוח שאינה מצויה אפשר שהוא פסיק רישיה אף המדורה אסור לפתוח דלת כנגדה ברוח שאינה מצויה שהרוח באה ומבערת ואף ברוח מצויה יש להחמיר מצד גזירה ואע"פ שאין בה איסור ראוי לחוש בה לקללת חכם כל שהוא נראה שהיא מדלקת:

מי שהיה שם כתוב על בשרו אע"פ שאין הכתב חוצץ כגון שהיה הדיו לח וכבר אמרו הדם והדיו והדבש והחלב יבשים חוצצין לחים אין חוצצין ואפי' היה יבש כל שמעביר עליו קולמוס ומלחלחו אינו חוצץ לדעת קצת מפרשים אעפ"כ הרי זה לא ירחץ ולא יסוך מצד הרשות שמא ימחק השם ונמצא גורם במחיקתו וכן לא יעמוד במקום הטנופת מפני קדושת השם שעליו נזדמנה לו טבילה של מצוה אין אומרים הואיל ואין טבילה בזמנה מצוה ימתין עד שימחק מאליו אלא כורך בגד או גמי על השם שיהא מגין עליו משטף המים וטובל ויזהר שלא יהדק כדי שלא יחוץ וכל שכן שלא ישפשף על הגמי שלא ימצא מוחק בידים ואם אין לו בגד או גמי מוכן לו צריך שיחזר עליו שהרי אין טבילה בזמנה מצוה והמתנת בגד או גמי אינה מרבה כל כך וכן זה שהשם כתוב בבשרו אסור לו לעמוד ערום אפי' הניח ידו על השם שהידים עסקניות ותשמט אבל בכריכת גמי מותר וגדולי המחברים פירשו עצמו של דבר מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום ואף סוגיא זו מוכחת כדבריהם במה שאמר היינו טעמא דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום ושנדחית הסוגיא הראשונה שאם מפני מחיקת השם מה ענין לגמי והרי אם מהודק חוצץ ואם אינו מהודק אינו מועיל ומ"מ דרך סוגיא נאמרה וכל שאינו מהודק אינו חוצץ ומועיל מצד שאין המים נכנסים לשם בשטף אלא מצד שאנו צריכים לפרשה בלחה אף כל כניסת מים מוחקת מ"מ הואיל ואינו נמחק לאלתר הדיו מתחיל להתייבש מעט ואפשר שלא תמחק ומ"מ הואיל ויש בה לחות מעט אינו חוצץ כמו שביארנו ומ"מ לדבריהם אי אתה יכול לפרשה בטבילת מצוה שלעולם אסור אבל טבילת הרשות שאין בה איסור חציצה טובל בכריכת גמי ועל ידי הדוק:

תוס' בד"ה פותח ונועל כו' ומתרחק השמן כו' והוי מכבה או כו' עכ"ל לעיל במנער את הטבלא כו' שפי' ר"י דמיירי דליכא שמן בנר כו' דאם לא כן הוי פסיק רישיה וליכא מאן דשרי כדפריך לקמן בפשיטות גבי דלת כו' אי ברוח שאינה מצויה מ"ט דמאן דשרי משום דהוי פסיק רישיה וליכא מאן דשרי ואם כן צ"ל הכא בנר שאחורי הדלת כו' דמתיר בברייתא דלא הוי פסיק רישיה כ"כ אלא דרב לייט עליה ומחשיב ליה בפסיק רישיה וליכא לאקשויי דאימא דה"נ דהכא איירי בלית ביה שמן בנר כדלעיל במנער את הטבלא ולית ביה פסיק רישיה ואמאי לייט רב עליה די"ל דודאי לעיל במנער את הטבלא ולית ביה נמי שמן אצטריך לאשמעינן דשרי לנערה ולא חיישינן שע"י הניעור מכבה הנר הדולק כיון שאינו מכוין לכבותה אבל הכא בנר שאחורי הדלת כו' לא שייך כלל כיבוי בנר הדולק גופיה בלא שמן אלא ביש בו שמן וע"י הנדנוד מתרחק או מתקרב השמן והוי מכבה או מבעיר וק"ק לפירוש התוספות אמאי נקט אם כבתה כבתה ולא נקיט נמי ואם הבעיר הבעיר ויש ליישב דאפשר דהנך תרתי ברייתות חדא הוא דנר שעל גבי הטבלא כו' ואידך הך דנר שאחורי הדלת כו' מתניין בהדדי ולא תני בקמייתא גבי שע"ג הטבלא בהדיא אם כבתה כבתה כדמוכח בירושלמי ובבתרייתא גבי נר שאחורי הדלת כו' תני אם כבתה כבתה אלא דתלמודא דידן מפרש לה דקאי נמי אם כבתה כבתה אקמייתא והשתא ניחא משום דלא שייך אם הבעיר הבעיר בקמייתא לא תני לה נמי בבתרייתא כיון דהך דאם כבתה אתרווייהו קאי ודו"ק:

בא"ד ועוד דא"כ הל"ל פותח אדם דלת כנגד הנר וכו' עכ"ל. יש לדקדק בדבריהם דע"כ לפירוש זה דמשום כיבוי הרוח הוא כפירש"י וכמו שכתב הרא"ש בשמו האי כיבוי הרוח קרוב לפסיק רישיה הוא ולכך לייט עלה רב משום דמחשיב ליה פסיק רישיה וא"כ מאי קא קשיא להו למנקט הכא פותח אדם דלת כנגד הנר כו' דההוא רוח אי מצויה הוא לאו פסיק רישיה הוא כלל ואי ברוח שאינה מצויה ליכא מאן דשרי דהוי פסיק רישיה לכ"ע כדאמר בסמוך גבי מדורה וי"ל דודאי גבי מדורה שהוא הבערת האור אמרי' הכי אבל הכא גבי כיבוי דנר אין לחלק בין רוח דאחורי הדלת ובין רוח דפותח הדלת כנגד הנר דתרווייהו קרוב לפסיק רישיה ולא הוי ממש פסיק רישיה ולכך התירו בברייתא ורב מחשיב ליה פסיק רישיה ודו"ק:

בד"ה וכי תימא כו' דנקט בברייתא כלי מתכות משום דאין חילוק כו' עכ"ל. וכה"ג צ"ל דלא תקשה אף לפי האמת דבמתני' לא אסר ר"י אלא חרס חדש ובברייתא אסר אפי' ישן מדנקט כלי כפר שיחין כו' די"ל דנקט כלי כפר שיחין כו' משום דאין חילוק בהם בין חדשים לישנים וה"ה שאר כלי חרס ישן וק"ל:

רש"י בד"ה אף כלי כו' ואין מסתבר אלמא כו' הד"א:

תוס' בד"ה פותח ונועל כו' שע"י כן מתנדנד הנר כו'. נ"ב פי' והנרות קבועים בגוף הדלת ולא כפירש"י עיין באשר"י:

רש"י ד"ה לייט. על כל המורין כן. ומלישנא דהש"ס בסמוך משמע דעל דתנא להך ברייתא הוא דקלייט:

גמ' הרי זה לא ירחוץ. עי' נדה דף סו ע"ב תוס' ד"ה אם סמוך:

שם דמנח ידיה עלויה. עי' בתרומת הדשן סימן י:

גמרא, אי הכי קשי' דרבנן אדרבנן, ק"ל הא י"ל ג"כ בהיפוך, דבכבוי, דאף אם יכבה ממש ליכא דאורייתא, למה דקיי"ל דמלאכה שאצ"ל פטור כר"ש מש"ה לא גזרו שלא יכבה, אבל במחיקת השם גזרו גרמא אטו מחיקה ממש דהוא דאורייתא וכזה חילקו בגמרא דלעיל (דף מו ע"ב) לענין דבר שאינו מתכוין, ועי' בתוס' שם ד"ה כל היכא דאף אם שורש מלאכה דאורייתא, כיון דהיא מלאכה שאצ"ל, הוי כמו דרבנן, עיי"ש וצ"ע:

(קכ ע"ב) חציצה תיפוק ליה משום דיו וכו'.—פי' ודרך אדם להקפיד בכתם של דיו אפי' במשהו, דאם לא כן מיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ לדעת רוב הפוסקים (עי' עירובין ד ב תוד"ה דבר). ועוד י"ל דאף על כתם של דיו משהו אין דרך להקפיד, אלא שכאן דהשם כתוב בדיו על בשרו וחייב לשמור עצמו מכמה דברים שאמרו כאן במעוט כזה ודאי כל אדם מקפיד.

גמ' הוא דאמר כר''ש. דשרי לעכובי דליקה בעור גדי: גרם כיבוי. כי האי גוונא כשמגיע למים הוא כבה: מי אמר. דילמא הא דקתני במתני' ועושין מחיצה בכל הכלים לאו בחדשים המתבקעים קאמר: נר. דולק קרושיי''ל : אלא בשכח. דשכחו מבעוד יום על הטבלא שלא מדעת: אבל מניח נעשית. טבלא בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלה כדי לנערה: לייט עליה. על כל המורין כן: כר' יהודה. דאמר דבר שאין מתכוין אסור: בפסיק רישיה. והכא נמי הרוח מכבהו: כנגד המדורה. ואע''פ שרוח מנשבת ומבעיר האור: מאי טעמא דמאן דאסר. אין דרך להבעיר ברוח מצויה ולא פסיק רישיה ולא ימות הוא: אף כלי כפר שיחין. חרס העשוי מאותו עפר חזק הוא ואין משתבר אלמא לר' יוסי בגרם כבוי טפי מיקל מדרבנן: וכי תימא איפוך מתני'. ותני ברישא דברי ר' יוסי וחכמים אוסרין בכלי חרס חדשים כו': ור' יוסי דברייתא. דמשמע דבהנהו דפקעי מודה דהא כפר שיחין וכפר חנניה הוא דקשרי: לדבריהם קאמר להו. לדידי כל הכלים שרו דגרם כבוי מותר אלא לדידכו נהי דאסריתו גרם כבוי אודו לי מיהת דבהני אפילו גרם ליכא: כורך עליו גמי. קס''ד השתא כדי שלא ימחק את השם במים אלמא לרבנן גרם מחק אסור ולר' יוסי שרי: ובלבד שלא ישפשף. דהוי מוחק בידים: ותסברא. דהכא גמי דאצרכוה רבנן משום שלא ימחק הוא: האי גמי היכי דמי. להגין עליו: אי דמיהדק. שלא יכנסו בו מים וימחק הוי חציצה: ואי דלא מיהדק. לבשרו: עיילי ביה מיא. ואינו מגין מלמחוק: תיפוק ליה דמשום דיו. בלא גמי נמי חייץ דיו ומשני בלחה: מכל מקום קשיא. גמי לרבנן למה להו: מכלל דלר' יוסי כו'. בתמיה והא כתיב לא יראה בך ערות דבר (דברים כג): אלא אי איכא גמי הכי נמי. דמודה ר' יוסי דצריך לכרוך עליו גמי ולא סגי ליה לאנוחי ידיו עליו דילמא מישתלי ושקיל ליה לידיה:
גרם כיבוי מי אמר. וא''ת הא קתני מתני' בין מלאים בין ריקנים ומאי רבותא איכא טפי במלאים מבריקנים אי לאו דמיירי בדרכן להשתבר וי''ל דס''ד דמיירי בכלים שאין דרכן להשתבר וקמ''ל דלא גזרינן אטו כלים שדרכן להשתבר: מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה. אומר ר''י דמיירי דליכא שמן בנר דאי איכא שמן בנר חייב שהרי שופך ממנו והוי כמסתפק ממנו דחייב משום מכבה כדאמר בפ''ב דביצה (דף כב:) ובירושלמי מוקי לה בנר שכבה ולא קתני בהך ברייתא ואם כבתה כבתה ואתא לאשמעינן היתר טלטול ע''י ניעור לר' יהודה דאסר טלטול בנר שכבה אי נמי אפילו לר''ש ובנר גדול כגון קערה ועששית דמודה ר''ש כדאמר בפרק [כירה] (דף מד.) או כשיש אפר וגחלת אלא שכבה השלהבת: פותח ונועל כדרכו. אע''פ שע''י כן מתנדנד הנר ומתרחק השמן מן השלהבת או מתקרב והוי מכבה או מבעיר אבל אין לפרש משום כיבוי דרוח דאחורי הדלת ליכא רוח ועוד דא''כ הוה ליה למימר פותח אדם דלת כנגד הנר כדקאמר בסמוך כנגד המדורה ועוד דתינח פותח נועל מאי איסורא איכא אלא כדפרישית ואי לאו משום כיבוי והבערה משום טלטול אין לאסור דבנעילת דלת לא חשיב טלטול וגם לא הוי בסיס לדבר האסור דבית חשוב הוא ובטל אגב בית אי נמי בשכח דלא הוי בסיס: מר סבר גזרינן. הלכך צריך ליזהר שלא לפתוח הדלת לפני המדורה אפילו ברוח מצויה דהא לייט עלה אביי דהוי בתראה והנ''מ כשהמדורה קצת קרובה אצל הדלת: והא איפכא שמעינן להו. לאו דווקא איפכא דר' יוסי דברייתא הוי כמו מתני' דאסר דרכו להשתבר אלא היינו איפכא דבמתניתין מחמיר ר' יוסי טפי מדרבנן ובברייתא מיקל טפי: וכי תימא איפוך מתני' כו'. וא''ת מ''מ תקשה דבמתני' לא אסרי רבנן אלא חרס חדש ובברייתא אסרי אפי' ישן מדנקט כלי מתכות וי''ל דנקט בברייתא כלי מתכות משום דאין חילוק בהם בין חדשים לישנים וה''ה כלי חרס ישן: והאמר רבה כו'. ואם תאמר ואמאי לא מפיך ברייתא דטפי אית לן לאפוכה ממתני' והוי אתי נמי שפיר הא דרבה בר תחליפא ונימא דרבנן לדברי ר' יוסי קאמרי ואינהו שרי אף בכלי חרס חדש וי''ל דהתלמוד לא קאמר אלא דאפילו מפיך מתני' לא אתי שפיר אלא על כרחיך ברייתא אית לן לתרוצי וכיון דאתינא להכי לא צריך להפוכה אלא למימר חסורי מיחסרא: אי הכי קשה דרבנן אדרבנן. בלאו הכי הוה קשיא דרבנן אדרבנן אלא משום דהשתא פריך מכ''ש קאמר אי הכי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד