סנהדרין ה ע"ב

סנהדרין ה ע"ב - Steinsaltz

It was due to his extraordinary wisdom, as it is written: “Say to wisdom: You are my sister” (Proverbs 7:4). Therefore, calling him: My sister’s son, was an indication of his great wisdom.

The Gemara had related that Rabbi Ḥiyya asked Rabbi Yehuda HaNasi: May Rav declare a firstborn animal permitted, and that Rabbi Yehuda HaNasi had responded: He may not declare such an animal permitted. The Gemara asks: What is the reason that he denied him this permission? If we say that it was because Rav was not sufficiently wise and learned, but that is difficult, as we already said that he was exceedingly wise. Rather, it must be that it was because, although he was quite knowledgeable about the halakha, he was not an expert with regard to blemishes, meaning that he lacked the practical expertise to apply the halakha to actual cases.

The Gemara rejects this answer. But didn’t Rav say: I apprenticed with a shepherd for eighteen months in order to be able to know which blemish is a permanent blemish, and which is a temporary blemish? Evidently, he had a high level of practical expertise in this matter. The Gemara explains: Rather, it was in order to bestow honor upon Rabba bar Ḥana. Rabbi Yehuda HaNasi wanted to ensure that Rabba bar Ḥana would be treated with respect, so he made sure that there was an area of halakha with regard to which the people would not be able to consult with Rav and would need to consult with Rabba bar Ḥana instead.

And if you wish, say instead: It is due to this fact itself: Since Rav was a great expert with regard to blemishes, he would permit blemishes that average people do not know about. And as a result, they would erroneously say with regard to a different blemish: In a case like this Rav declared the animal permitted, and in this way they would come to erroneously permit an animal with a temporary blemish, believing it to be identical to the blemish that Rav had declared permitted. Due to this concern, Rav was denied the authority to declare firstborn animals permitted on the basis of a blemish.

With regard to the permission granted to Rabba bar Ḥana and Rav, the Gemara had related that Rabbi Ḥiyya asked Rabbi Yehuda HaNasi: May he teach people and issue rulings concerning what is prohibited and what is permitted? And Rabbi Yehuda HaNasi responded: He may teach. The Gemara asks: If he had studied and mastered the relevant halakhot, why do I need him to receive permission? The need for formal authority is understandable when it comes to serving on a court to judge cases of monetary law, but any knowledgeable person should be qualified to answer questions about ritual law. The Gemara explains: The need for such permission is due to an incident that took place.

As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi once went to a certain place, and he saw people there kneading dough while they were in a state of ritual impurity, and they believed that nevertheless, the dough remained ritually pure. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: For what reason are you kneading your dough in a state of ritual impurity? They said to him: A certain Torah scholar came here and taught us that water from swamps [mei betza’im] does not render food susceptible to contract ritual impurity. Therefore, they would take water from swamps and knead dough with it, in the mistaken belief that such dough would not be susceptible to ritual impurity. But in reality, what he taught them was that water of eggs [mei beitzim], i.e., the albumin of eggs, does not render food susceptible to impurity, as it is not considered water. But they thought he said: Water from swamps.

And the residents of that same place erred also with regard to this: It was taught in a mishna (Para 8:10): The waters of the Keramiyyon River and the waters of the Piga River are not fit for mixing with ashes of the red heifer to use as water of purification, since they are water from swamps. And they erroneously thought: Since this water is not fit for use as water of purification, this means it is not considered water, and therefore it also does not render food susceptible to contracting impurity. But it is not so, as there, with regard to water of purification, we need: “Running water” (see Numbers 19:17), and water from swamps is not running water. But here, with regard to rendering food susceptible to impurity, any water renders food susceptible.

It was taught: At that time, when Rabbi Yehuda HaNasi discovered the consequences resulting from a Torah scholar who was not precise with his terminology, the Sages decreed: A Torah scholar may not teach halakha unless he receives permission from his teacher to do so. The teacher should not grant him this permission if he does not know how to express himself in a clear manner.

Concerning a similar matter, the Gemara relates: Tanḥum, son of Rabbi Ami, arrived at a place called Ḥatar, and he taught them: It is permitted to wash wheat in a small amount of water in order to make it easier to peel during the grinding process on Passover, and there is no concern that perhaps it will become leavened. They said to him: Isn’t Rabbi Mani from Tyre here i.e., near our location? And it is taught in a baraita: A Torah scholar may not teach halakha in the vicinity of his teacher, unless he is distant from the teacher by at least three parasangs [parsaot], corresponding to the size of the camp of Israel. In the encampment in the wilderness no one else judged cases, as all the Jewish people brought their cases to Moses (see Exodus 33:7). Tanḥum, son of Rabbi Ami, said to them: It did not enter my mind that Rabbi Mani was in the vicinity.

The Gemara relates: Rabbi Ḥiyya saw a certain man standing in a cemetery. He said to him: Are you not the son of so-and-so the priest? As it is prohibited for priests to come into contact with the dead (see Leviticus 21:1–4), Rabbi Ḥiyya was surprised to see a priest standing in a cemetery. The man said to him: Yes, but that man’s, meaning his own, father was a man with raised eyes who would desire things that he saw, even if they were forbidden. He set his eyes upon a divorcée and married her despite the Torah prohibition against such a union (see Leviticus 21:7), and thereby disqualified the offspring of that union from the sanctity of priesthood. As the son of a priest and a divorcée, the man had the status of a ḥalal and was therefore not obligated to abide by the restrictions specific to priests.

Continuing the discussion about receiving permission to teach halakha, the Gemara discusses the extent of this authority. It is obvious that one’s teacher can grant partial permission, meaning permission to rule on certain types of cases but not others, as it has been said above that doing so is effective. But what is the halakha with regard to granting such permission conditionally? Is it possible to grant permission limited to a certain period of time, or limited to a certain location? The Gemara suggests: Come and hear the solution to this matter from what Rabbi Yoḥanan said to Rav Shemen: You have our permission to instruct and to adjudicate until you return to us. This statement proves that it is possible to grant permission limited to a specific period of time.

§ Earlier, the Gemara discussed the possibility of a court consisting of only two judges adjudicating a case. Concerning the matter itself, Shmuel says: With regard to two judges who adjudicated a case, their judgment is a valid judgment, but they are called an impudent court. Rav Naḥman sat and said this halakha. Rava raised an objection to Rav Naḥman from a mishna (29a): In a case where three judges are adjudicating a case, even if two judges deem the defendant exempt from payment or two judges deem him liable to pay, and one says: I do not know, the judges must add another judge, since the one who abstained has removed himself from the court, and there are not enough judges. And if it is so as Shmuel says, they should be viewed as two judges who adjudicated the case, and there would be no need to add another judge, as a judgment passed by two judges is valid.

Rav Naḥman answered him: It is different there, as they convened from the outset with the knowledge that they are three and intended to judge the case with three judges. Therefore, if one abstains, they must add another to complete the quorum. But here they did not convene with the knowledge that they are three, but rather intended to adjudicate the case as a court of two judges.

Rava raised an objection to Rav Naḥman from a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: Cases of monetary law are adjudicated by three judges, and mediation leading to compromise can be performed by two mediators. And the power of compromise is greater than the power of adjudication, as if two judges adjudicated a case, the litigants are able to withdraw from the case and demand a court with a complete quorum. But if two mediated a compromise, the litigants may not withdraw.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - ב

לכן קרא לרב "בן אחותי", על שם חכמתו, שהיה רב חכם ביותר, ולכן קרא לו רבי חייא בן אחותי, לפי שהחכמה נקראת אחות, דכתיב [משלי ז]: "אמור לחכמה, אחותי את".

למדנו מכאן שרבי לא הרשה לרב להתיר בכורות.

ודנה עתה הגמרא בשאלת רבי חייא לרבי אודות סמכותו של רב, ובדברי תשובתו של רבי:

"יתיר בכורות? - אל יתיר!", מאי טעמא? למה לא הרשה רבי לרב להתיר בכורות?

אילימא, אם נאמר, משום דלא חכים, שלא היה חכם דיו, זה אינו, כי הא קא אמרינן דחכים טובא, שנקרא בן אחותי משום שהיה חכם גדול.

אלא, לכן לא התיר רבי לרב להתיר בכורות, משום דלא בקי במומי, שלא היה רב מומחה בעניני מומי הבכור. ודבר זה אינו תלוי לא בלימוד ולא בסברא אלא בשימוש וזריזות.

ומקשה הגמרא: והאמר רב: שמונה עשר חדשים גדלתי אצל רועה בהמה כדי לידע איזה מום הוא מום קבוע [שמותר לשחוט את הבכור בגלל המום הזה], ואיזה הוא מום עובר, שאסור לשחוט בגללו את הבכור.

הרי שרב היה בקי במומין.

ומתרצת הגמרא: אלא, לכן לא התיר לו רבי להתיר בכורות, כדי לחלק לו כבוד לרבה בר חנה. כדי שינהגו בני בבל בכבוד לרבה בר חנה, נתן לו לרבה חשיבות זו שיתיר רק הוא בכורות, ולכן לא נתן לרב. ולא חשש רבי שיזלזלו בכבוד רב, כי ידע שבלא זה ינהגו בו כבוד.

ואי בעית אימא, רב היה בקי גדול במומין, ומשום הא גופא, משום שגדל שמונה עשרה חדשים אצל רועה בקר, דרב בקיע במומי טפי, שהיה בקי ביותר, ושרי מומא לפי בקיאותו הרבה, אפילו בכאלה מומים דלא ידעי אינשי, שאנשים אינם מתייחסים אליהם כמום קבוע, ואמרי, יבואו, על ידי ההיתר של רב, לומר, שאפילו על מום עובר כי האי גוונא, שרא רב. שיבואו לדמות מום עובר אחר למום זה שהתיר רב, ואתו למישרי מום עובר. ויתירו גם מום עובר.

ומשום חשש מכשול זה, נמנע רבי מלהרשות לרב להתיר בכורות. ^[13]

ודנה עתה הגמרא במה שהובא לעיל, שרבי חייא ביקש מרבי רשות שרבה ורב יורו איסור והיתר בבבל.

ומקשה הגמרא: למה שאל רבי חייא האם "יורה?", ולמה הוצרך רבי להשיבו "יורה!"

והרי אי גמיר, אם הוא למד תורה ויודע את ההלכה, רשותא למה לי למישקל!? למה צריך הוא לקבל רשות להורות? והרי אינו אלא מורה שכך היא ההלכה.

ומתרצת הגמרא: חוץ מידיעת התורה, צריך מורה ההוראה שיהיה דיבורו ברור, ולא יטעו השומעין בדבריו, ולכן הוא צריך לקבל רשות להורות, והמסמיך להורות, צריך שישים לבו גם לזה, ותקנו שכל מורה הוראה יקבל רשות להורות, משום מעשה שהיה, שטעו בדברי תלמיד אחד, מפני לשונו העילגת.

דתניא, פעם אחת הלך רבי למקום אחד, לעיר עכו, וראה את בני אדם שמגבלים עיסותיהם בטומאה, לשו את עיסות בצקותיהם בכלים טמאים. אמר להם רבי: מפני מה אתם מגבלים עיסותיכם בטומאה!? והרי אתם מקפידים על שמירת טהרות, ^[14] והמים שבעיסה מכשירין ^[15] את העיסה לקבל טומאה? אמרו לו: תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו כי מי בצעים, מי אגם, אין מכשירין.

והוא, התלמיד שהורה להם כך, "מי ביצים" דרש להו, שיכולים הם ללוש עיסה בחלבון ובחלמון של ביצי תרנגולים ואווזים, שאינם משקה המכשיר לקבלת טומאה, אלא דינם כמי פירות, שאינם מכשירין לקבל טומאה. ואינהו סבור, הם לא הבינו את לשונו, וסברו כי "מי בצעים" קאמר, שכוונתו להתיר ללוש במי בצעים. ומפני שלשונו לא היתה ברורה, טעו. ^[16]

ועוד טעות היתה להם: וטעו נמי בהא דשנינו במשנה במסכת פרה: "מי קרמיון ומי פיגה [שמות של נהרות] פסולין לערב אותם באפר פרה אדומה ולהזות מהם על טמא מת, מפני שהם מי בצים [או בצעים], והתורה אמרה "מים חיים אל כלי", בלי תערובת וחציצה של עפר.

ואינהו סבור, אנשי המקום טעו וסברו, מתוך דלגבי מי חטאת פסילי, שאינם נחשבים ל"מים", כמו כן אכשורי נמי לא מכשרי, אינם נחשבים מים כדח להכשיר לקבל טומאה.

ולא היא! זה אינו נכון, כי התם, שם לענין חטאת, בעינן אנו זקוקים למים חיים בלי תערובת עפר. אבל הכא, אכשורי כל דהו, מכשיר. כל מים, אפילו שאינם צלולים, מכשירין.

תנא שנינו בברייתא: באותה שעה שראו את המכשול שיצא מתלמיד שאין לשונו פתוחה, גזרו חכמים: תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו, ^[17]. כדי שרבו ידייק אחריו, אם לשונו ברורה, ולא יצא מכשול על ידו.

וכן אסור לתלמיד להורות במקום רבו.

ובדין זה מספרת הגמרא: תנחום בריה דרב אמי איקלע לחתר. תנחום בן רב אמי הגיע למקום ששמו חתר. דרש להו: מותר ללתות חיטין, לשרות את החיטים מעט זמן במים, ולכותשן במכתשת בפסח, ואין לחשוש שמא יחמיצו, משום שכותשן תיכף אחרי הלתיתה.

אמרו לו בני העיר: לאו, האם לא רבי מני דמן צור איכא הכא נמצא בעירנו, ותניא, ושנינו בברייתא: תלמיד אל יורה במקום רבו, אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות שהן כנגד מחנה ישראל [כשהיו במדבר, ומקום חניית ישראל היה בגודל שלש פרסאות], וכתיב שם: "והיה כל מבקש ה' [היינו, דבר ה'], יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה", דהיינו אל משה רבינו, ^[18] למרות שבתוך המחנה היו תלמידים שקיבלו כבר הוראות ממשה רבינו, וידעו להורות.

וטענו כנגדו למה דורש הוראות במקום רבי מני.

אמר להם: לאו אדעתאי לא ידעתי ואני שוגג.

ומספרת הגמרא: ^[19] רבי חייא חזייה לההוא גברא דהוה קאי בבית הקברות, ראה את איש אחד עומד בבית הקברות, אמר ליה רבי חייא לאותו האיש: האם לאו בן איש פלוני כהן אתה, והרי הנך כהן ואסור לך ליכנס לבית הקברות. אמר ליה: ענה אותו האיש לרבי חייא: אין, נכון הדבר שאני בן איש פלוני, אבל אינני כהן, כי אבוה דההוא גברא של האיש ההוא [וכוונתו על עצמו] גבה עינים הוה, נכשל באיסור הסתכלות על נשים, נתן עיניו בגרושה, ונשא אותה לאשה, וממנה נולדתי, וחיללו, ונעשיתי חלל.

הגמרא מוסיפה עוד הלכה בהלכות נתינת רשות.

פשיטא, זה פשוט, לפלגא שאם הרב נותן חצי רשות לתלמיד, כגון שמתיר לו להורות איסור והיתר אך אינו מתיר לדון, או שמתיר לו לדון ואינו מתיר להורות, הא קאמר דמהני. הרי אמרנו שמועיל, שהרי רבי לא נתן לרב את כל הסמכות, ולא הרשה לו להתיר בכורות.

אך יש להסתפק בנתינת רשות על תנאי, מאי? האם יכול לתת רשות על זמן מוגבל, כגון שנה או שנתיים. האם מועילה רשות זו.

ופושטת הגמרא: תא שמע: דאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן: ^[20] הרי אתה ברשותינו, נתונה לך רשות לדון, עד שתבא אצלינו, עד שתחזור אלינו.

הרי שאפשר להרשות על זמן מוגבל.

ועתה מבארת הגמרא את דעתו של שמואל. ^[21]

גופא, למדנו בסוגיא הקודמת, אמר שמואל: שנים שדנו דיניהם דין אלא שבית דינם נקרא בית דין חצוף, שעברו ^[22] על תקנת חכמים שצריכין שלשה.

יתיב רב נחמן תלמידו של שמואל, וקאמר להא שמעתא ואמר מאמר זה.

איתביה רבא לרב נחמן, הקשה רבא לרב נחמן: שנינו במשנתנו: אפילו שנים מזכין את בעל הדין או שנים מחייבין, ואילו אחד השלישי אומר איני יודע - יוסיפו הדיינין ^[23] וקשה: ואי איתא ואם ישנו הדין של שמואל להוו שהשנים יהיו כשנים שדנו, ולמה צריך להוסיף. ^[24]

ומתרץ רב נחמן: שאני התם, שונה הדין שם דמעיקרא אדעתא דתלתא יתיבי שמתחילה ישבו על מנת שהדין יפסק על ידי שלשה, וכיון שהאחד אינו יודע, חסר מהשלשה. ^[25] אבל הכא בדינו של שמואל לאו אדעתא דתלתא יתיבי לא התיישבו כי אם שנים והם מסכימים לדעה אחת, לכן סובר שמואל שדיניהם דין.

ועוד קושיה שואל רבא -

איתביה: למדנו בברייתא: רבי שמעון בן גמליאל אומר: הדין בשלשה, ואילו פשרה שהדיינים מפשרים בין בעלי הדין, נעשית בשנים. ויפה כח פשרה מכח הדין, ששנים שדנו - בעלי דינין יכולין לחזור בהן, ואילו שנים שעשו פשרה - אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן, שהרי רצו בפשרה, והבית דין עשה כמבוקשתם.

הרי שרבי שמעון בן גמליאל סובר, ששנים שדנו אין דיניהם דין -

הערות

^[13] וע"ז נאמר: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (מהר"ם שי"ף).

^[14] כן פירש הרמ"ה, ועיין בספר מרגליות הים דמבאר עפ"י דברי רש"י ותוס' לקמן שהיה זה בעכו, לכן שאל אותם כי "אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל".

^[15] אין שום דבר מקבל טומאה אלא אם כן בא במגע עם מים, אבל עם מי פירות בלי מים אינו מקבל טומאה.

^[16] בתורת חיים ובערוך לנר מבארים: רק משום שטעו בטעות השניה שכמו שמי בצעים אינם ראויים למי חטאת כן אינם ראויים להכשיר, לכן טעו בדברי התלמיד וסברי שהתיר להם ללוש במי בצעים. ולפי"ז מיושב קושית התוס' ד"ה ואינהו.

^[17] ולדבר זה אין צריך רשות מהנשיא או ממי שהוסמך על ידי הנשיא, דהרי פשטות לשון הגמרא היא מ"רבו". (חידושי המאירי).

^[18] והקשה רש"י אם כן היו חלק מהעם רחוקים ממנו ג' פרסאות. [ועיין בערוך לנר] ומתרץ שמשה רבינו כבודו גדול יותר.

^[19] רש"י מבאר ששייכות סיפור זה לסוגיתינו היא, שאף שהיה מקומו של רבי, רבו של רב חייא, והיה לכאורה אסור לו להורות, בכל זאת מותר כדי להפרישו מאיסור, ושם בגמ' עירובין נפסקה ההלכה שלהפריש מאיסור מותר אפילו במקום רבו, ולמרות שהוא זלזול בכבוד הרב. והטעם כי במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב. ועוד פירוש מפרש רש"י ומבואר בתוס' (ד"ה רבי).

^[20] מכאן גם אפשר להביא ראיה לדברי התוס' (ע"א ד"ה נקיטנא) שלא דוקא הנשיא יכול להסמיך, דהרי רבי יוחנן לא היה נשיא. אבל היד רמ"ה והתוס' הרא"ש וכן במאירי מבארים שלא היתה זו סמיכה ממש ליפטר אם יטעה בדין, אלא נתינת רשות להורות, שגם לכך צריכים רשות, שהם גרסו בגמרא לעיל בסיפור של מי בצעים "מכאן אמרו תלמיד אל יורה אלא אם נטל רשות מרבו". ועיין בחידושי הר"ן בביאור הגירסאות. ולדבריהם, הוכחת הגמרא היתה שכמו שאפשר לתת רשות להורות למחצה, כן אפשר להסמיך למחצה.

^[21] התוס' (ע"א ד"ה דן) סוברים שאפילו בע"כ של בעלי הדין, דאי מדעתם - פשיטא, דאפילו רבי אבהו מודה. יש סוברים בדעת הרא"ש שאי אפשר לדון בעל כרחם, ועל קושית תוס' "דאי בקבלוהו עלייהו פשיטא" מתרץ הרא"ש שהמדובר שאמרו לו "דונו לנו כדרך דיינים" ולכן סובר שמואל שדינו דין [אפי' באחד] ועיין תוס' ד"ה יפה. אבל התרומת הדשן סובר בדעת הרא"ש שאפילו בעל כרחם דינו דין, ואז אינו נקרא חצוף אלא עבריין, אבל דינו דין. ועיין בר"ן שמביא ב' הדעות.

^[22] רש"י ור"ח פירשו מלשון חוצפא, וחוצפתם היא שעברו על תקנת חכמים, ויש מפרשים, מובא בחי' הר"ן ובמאירי ובשיטה מקובצת כתובות דף כ"ב, מלשון "מחשוף הלבן", היינו: אם שנים ידונו ידעו בעלי הדין מי חייבם ומי זיכם. מה שאין כן בשלשה לא יודעים מי חייבם ומי זיכם, הר"ן סובר שפירוש זה אינו עולה יפה בסוגיתינו, ועיין בהערה הבאה.

^[23] בדין הוספת הדיינים ישנה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (פ"ח מהל' סנהדרין הל"ב) ויבואר שם.

^[24] ואף ששמואל מודה לדין המשנה שלכתחילה דיני ממונות בשלשה, אלא שבדיעבד - בשנים דינם דין, מ"מ סבר המקשן דכיון שאחד אומר איני יודע הוי כדיעבד, כיון שאינו חוצפא שהרי התיישבו בשלשה, ולא עברו על תקנת חכמים. חידושי הר"ן.

^[25] רש"י לא פירש. ובחידושי הר"ן מפרש [עיין הערה 23], כיון שמתחילה ישבו בשלשה, משום שלא רצו לעבור על תקנת חכמים, לכן גם בגמר הדין, חייבים להיות שלשה. ובקצות החושן (יח ס"ק ח) מבאר את שיטת הר"ן: כיון שאינם רוצים להיות ב"ד חצוף. והיד רמ"ה מפרש, כיון שקבעו עצמם בשלשה, לכן באמר אחד איני יודע, הוי כאילו שאיננו, ונעקרה הקביעות, וכאילו נתפרדה החבילה. ועוד מפרש, שההתנגדות היא מצד בעל הדין שהתחייב, שיכול לומר, אדעתא דהכי שיצא הדין מב"ד חסר, לא הסכמתי להתדיין לפניהם, ותובע שיוסיפו הדיינים. מה שאין כן אם הסכים לכתחילה לשנים, אינו יכול לומר כן. [וצ"ל שסובר כמו הדעות בהערה 20 הסוברים ששנים שדנו הוא רק בהסכמת בעלי הדין]. והנפקא מינה בין תירוץ הר"ן לתירוצי הי"ד רמ"ה, בקבעו עצמם בעשרה ואחד אומר איני יודע, דלפי הר"ן אין צריכים להוסיף, ולפי היד רמ"ה עדיין יצטרכו להוסיף.

על שם חכמתו שהיה רב חכם ביותר, דכתיב [שכן נאמר] "אמר לחכמה אחתי את" (משלי ז, ד), וכשקרא לו בן אחותו רמז לחכמתו.

אמרנו ששאלו האם יתיר בכורות? ואמר לו: אל יתיר. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם]? אילימא [אם תאמר] משום שהוא לא חכים [חכם] ולמדן דיו, הא קא אמרינן דחכים טובא [הרי כבר אמרנו שהוא חכם ביותר], אלא תאמר משום שהוא לא בקיע במומי [בקי במומים], ואף שידע את ההלכה אינו יודע בטיבם של המומים,

והאמר [והרי אמר] רב: שמונה עשר חדשים גדלתי, כלומר, שימשתי והסתכלתי אצל רועה בהמה, לידע איזה הוא מום קבוע בבהמה ואיזה הוא מום עובר. הרי שהיה בקי ביותר במומים! אלא טעם הדבר היה לחלק לו כבוד לרבה בר חנה, שרצה רבי לתת לו מינוי מיוחד כדי שינהגו בו כבוד. כי רב, מפני חכמתו ואישיותו, היו נוהגים בו כבוד גם בלא תוספת זו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: משום הא גופיה [דבר זה עצמו] שרב בקיע במומי טפי [היה בקי במומים ביותר], ושרי מומי [ומתיר מומים] כאלה שלא ידעי אינשי [יודעים בהם סתם אנשים], ואמרי [והיו אומרים] בטעות על מום אחר: כי האי גוונא שרא [כגון זה התיר] רב, ואתו למשרי [ויבואו להתיר] מום עובר הדומה קצת למום שהתיר רב. ומפני חשש זה לא נתן לו רבי רשות להתיר מומים.

א במעשה על מינויים של רבה בר חנה ורב, הוזכר שנתן להם רבי רשות להורות באיסור והיתר. ושואלים: לשם מה היה צריך לתת לו רשות שיורה? יורה אף בלא נטילת רשות! שכן אי גמיר [אם למד ויודע] — רשותא למה לי למישקל [רשות למה לו לקבל], הלא הכל תלוי בידיעת התורה בלבד?! שאין מתן רשות שייך אלא בדיני ממונות! ומסבירים שתיקנו שיקבל אדם רשות להורות אפילו בדיני איסור והיתר משום מעשה שהיה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: פעם אחת הלך רבי למקום אחד, וראה בני אדם שמגבלין (לשים) עיסותיהם בטומאה, שלא היו מקפידים בטהרת עצמם בשעת לישה, וסבורים היו שבכל זאת העיסה טהורה. אמר להם: מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה? אמרו לו: תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו כי מי בצעים (ביצות) אין מכשירין לקבל טומאה, והיו לוקחים מים מהביצות ובהם היו לשים, וסברו שהקמח הנילוש בהם אינו מקבל טומאה. ובאמת הוא, אותו תלמיד, בדין מי ביצים, כלומר, הנוזלים של הביצים דרש להו [להם], שאם לש אדם עיסה בביצים חיות בלבד — אין העיסה מקבלת טומאה, שאין מי הביצים נחשבים מים. ואינהו סבור [והם סברו] כי מי בצעים קאמר [אמר].

וטעו אנשי אותו מקום נמי בהא [גם כן בדבר זה] שהיה גורם לטעותם, ששנינו: מי קרמיון ומי פיגה (שמות שני נהרות) פסולין לעשות מהם מי חטאת לטהרה, מפני שהן מי בצעים. ואינהו סבור [והם, אנשי המקום, סברו]: מדלגבי [מכיון שאצל, לענין] חטאת פסילי [הם פסולים] ואינם נחשבים למים — אכשורי נמי [להכשיר לקבל טומאה הם גם כן] לא מכשרי [מכשירים], שאינם נחשבים מים. ואולם לא היא, אי אפשר להשוות את הדברים, כי התם [שם] לענין חטאת — בעינן [צריכים אנו] שיהיו מים חיים (כפי שנאמר: "ונתן עליו מים חיים אל כלי". במדבר יט, יז), ומי ביצות אינם מים חיים. ואולם הכא [כאן] לגבי הכשרה — אכשורי כל דהו מכשרי [כל מים שהם מכשירים], וכיון שאותה טעות נגרמה מפני תלמיד שלא דקדק יפה בלשונו,

תנא [שנה] החכם: באותה שעה גזרו: תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל תחילה רשות מרבו, והרב אינו נותן לו רשות אם אינו יודע לדייק בדבריו כראוי.

אגב מעשה זה של הוראה מסופר: תנחום בריה [בנו] של ר' אמי איקלע [נזדמן] למקום הקרוי חתר, דרש להו [להם, לבני המקום]: מותר ללתות (לשרות מעט במים להקל על הקליפה בשעת טחינה) חיטין בפסח, ואין לחשוש שמא יחמיצו בינתיים. אמרו לו: לאו [האם לא] ר' מני שמן צור איכא הכא [ישנו כאן] סמוך למקומנו. ותניא [ושנינו בברייתא]: תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו, אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות שהוא כנגד מחנה ישראל. שבתוך המחנה אין אדם רשאי לדון בפני משה רבינו. אמר להו [להם]: לאו אדעתאי [לא היה הדבר בדעתי], כלומר, לא ידעתי שרבי מצוי במקום סמוך.

מסופר: ר' חייא חזייה לההוא גברא דהוה קאי [ראה אדם אחד שהיה עומד] בבית הקברות, אמר ליה [לו]: לאו [האם לא] בן איש פלוני כהן אתה? ומה לכהן בבית הקברות? אמר ליה [לו] אותו אדם: אין [כן], ואולם אבוה דההוא גברא [אביו של אותו אדם, כלומר, אבי] גבה עינים הוה [היה] החושק במה שאינו ראוי לו, נתן עיניו בגרושה ונשאה והוליד ממנה בן, הוא האיש שהיה שם וחללו על ידי כך מקדושת כהונה, שבן כהן הנולד מגרושה אין לו קדושת כהונה כלל. כיון שדובר כאן אודות נטילת רשות להורות, דנים עוד בדבר היקפה של רשות זו.

פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כי נתינת רשות לפלגא [למחצה], לחלק מן הדברים, הא קאמר דמהני [הרי כבר אמר שהיא מועילה]. ואולם נתינת רשות על תנאי מאי [מה דינה]? האם אפשר לתת רשות לזמן מסויים, או למקום מסויים? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר ר' יוחנן לרב שמן: הרי אתה ברשותנו, כלומר, הרי לך רשות להורות ולדון עד שתבוא (תחזור) אצלנו. ומשמע שאפשר לתת רשות להורות למשך זמן מוגבל.

ב גופא [לגופו] של הענין שכבר הוזכר קודם לגבי בית דין של שנים, אמר שמואל: שנים שדנו — דיניהם דין, אלא שנקרא "בית דין חצוף", אבל אין הדבר פוגע בסמכותו. יתיב [ישב] רב נחמן בין תלמידיו וקאמר להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו], איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנה: אפילו שנים בתוך בית הדין מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר "איני יודע" — יוסיפו הדיינין עוד אחד, משום שהנמנע נחשב כאילו לא היה במנין, ואין כאן בית דין. ואי איתא [ואם יש] בסיס להלכתו זו של שמואל, אם כן להוו [שיהיו] אותם דיינים שכבר הגיעו לידי החלטה כשנים שדנו, ולא יצטרכו להוסיף, שגם אם השלישי איננו — יכולים הם לפסוק לבדם.

ענה לו רב נחמן: שאני התם [שונה שם], דמעיקרא אדעתא דתלתא יתיבי [שמתחילה על דעת שיהיו שלושה היו יושבים] והחליטו שבשלושה יהוו בית דין שלם, ולכן אם נמנע אחד מהם — צריכים הם להשלים את המספר. ואילו הכא לאו אדעתא דתלתא יתיבי [כאן לא על דעת של שלושה ישבו], שמתחילה ישבו רק שניים לדון.

איתיביה [הקשה לו] עוד ממה ששנינו במקום אחר, רבן שמעון בן גמליאל אומר: הדין נעשה בשלשה דיינים, ופשרה בין המתדיינים נעשית גם בשנים. ויפה כח פשרה מכח הדין, ששנים שדנו — בעלי דינין יכולין לחזור בהן ולומר שרצונם בבית דין שלם. ואילו שנים שעשו פשרה ונתרצו שני הצדדים שיפשרו ביניהם — אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשינן למה לי למשקל רשותא בהוראה אי גמיר יורה ואי לא גמיר רשותא למה ליה ואסיק' אע"ג דגמיר בעי רשותא משום אותו תלמיד שהורה מי ביצים אין מכשירין ולא פירש כי מי ביצים החלמון שלהן הוא והשומעין חשבו כי מי בצים הן כדכתיב היגאה גמא בלא בצה וגו'. וטעו בהא דתנן בפרה פרק ח' מי קרמיון ומי פיגה פסולין לגבי חטאת מפני שהן מי בצים אינהו סבור מדלגבי חטאת פסולין אכשורי נמי לא מכשרי והוו מגבלי עיסותיהן בטומאה ואמר להן ר' מפני מה אתם מגבלין בטומאה אמרו לו תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצים אין מכשירין. ואסיק' ולא היא התם לענין חטאת בעינן מים חיים אבל להכשיר כל מים מכשרי באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה הלכה אלא אם כן נטל רשות מרבו:

רשותא לפלגא מהני מר' דיהב רשותא לרב להורות ולדין ולא נתן לו רשות להתיר בכורות הנה רשות במקצת מהני על תנאי נמי מהני מהא דא"ל ר' יוחנן לרב שמן בר אבא הרי אתה ברשותנו להורות ולדין על תנאי שתבוא אצלנו:

אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף:

כשם שהתלמיד צריך רשות לדין כך הוא צריך להורות באיסור והיתר אלא שאין צורך בו לרשות ראש גולה או נשיא ודיו שירשהו רבו הראוי לכך כמו שאמרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו ואף בזו לא יורה במקום רבו ולא בסמוך לו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל אא"כ הרשהו על כך בפרט ויש מקום למרשה להרשות למקצת הדברים ולא לכולם לפי מה שרואה בבקיאות הנסמך או המורשה אם לדין ולא להורות באיסור והיתר אם להורות ולא לדין אם לדין ממונות ולא קנסות אם להורות בשאר איסורין ולא לראיית מום הבכור להתירו לאכילה אם קבוע אם עובר וכן כל כיוצא בזה ואפילו היה זה בקי אף באותו דבר שהוא מונע רשותו ממנו אלא שנמנע לכבוד חכם אחר או לסבה אחרת רשאי וראיית מומין שבבכור להתירם צריכין מומחה מורשה מפי הנשיא כמו שיתבאר במקומו וכן יתבאר למטה שמרשין אותו לזמן כגון עד שיבא פלוני הנשיא או הרב וכיוצא בזה וכמו שאמר אחד מחכמיהם הרי אתה ברשותינו עד שתבא אצלינו:

ומ"מ רשות של הוראה אינו שוה לרשות של דינין שלא נאמר בזה רשות אלא שלא לפרוץ גדר בהוראה כמו שיתבאר כאן אבל לתשלומין לא שכל שהוא בקי באיסור והיתר מומחה הוא ואפילו הורה בטעות אין בו צד לתשלומין כמו שנאמר בר' טרפון שהאכיל לכלבים ואמרו לו פטור אתה כמו שיתבאר בפרק רביעי וכן הדין נותן שאם הוא נשאל ביין זה אם אסור או מותר מה ענין שישלם טעותו ושמא תאמר והלא בפרק אלו טריפות אמרו תורא בין לרב בין לשמואל שארי זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף דלישלים דמי תורא למריה שמא לא נאמרה אלא למדת חסידות או שמא אפשר שלא היה מומחה וי"מ אף אותה במומחה וכגון שהאכילה לכלבים על כרחו של בעל דבר ואע"פ שבדינין פטור יראה להם שבדינין שהתביעה בין שני בני אדם והוא צריך לשאת ולתת ביד מפני שבעל דין קשה מעכב כל שלא היה לו רשות לא היה לו להכניס עצמו בכך אבל אם היה לו רשות הרי הוא מוכרח להכניס עצמו על כרחו על בעל דבר ופטור אבל איסור והיתר אין לו לישא וליתן ביד על כרחו של בעל דבר אלא יגלה דעתו ובעל דבר מה שירצה יעלה וקולר תלוי בצוארו וא"כ יש לו להורות בלא רשות להפרישו מאיסור ואפילו טעה פטור ואפילו נשא ונתן ביד להפרישו מאיסור הואיל ולא על כרחו הוא עושה הא אם היו הבעלים מעכבים והוא נושא ונותן ביד על כרחו דין הוא שיתחייב ואפילו הורשה שאין הרשות צריך לו ליפטר וכן אין מועיל לו במקום שהוא נכנס לפנים מתחומו אבל כל שלא עשה כן אין לו צד בתשלומין אע"פ שהבעלים השליכו על פיו והוא שאמרו אי גמיר רשותא למה ליה כלומר הרי יכול להורות ולהיפטר שהרי אינו צריך לישא וליתן ביד ואף חכמי הדורות שלפנינו רמזוה כן אלא שהוספנו על דבריהם או שביארנום ונמצאת למד שר' טרפון שהאכיל פרה לכלבים פירשו או שנעשה על פיו או שהאכילה הוא בעצמו אלא שלא עשה כן על כרחו של בעל דבר:

שבעה משקין מכשירין את האוכלין לקבל טומאה והם המים והטל והשמן והיין והחלב והדם והדבש אבל מי פירות ומי בצים וכיוצא באלו אין מכשירין כלל הא כל מים שבעולם אפילו עכורים הרבה כמי האגמים הסרוחים מכשירין ולענין מי חטאת פסולין אפילו לא נסרחו הואיל ואינן מים חיים וקרמיון ופיגה והם שמות שני נהרות יש בהם לשונות יוצאין מהם ונקוים כאגמים והם פסולים למי חטאת אבל הם עצמם מים חיים הם וכשרים וכמו שביארנו בבבא בתרא פרק הספינה:

לתיתת החטים בפסח והוא שרייתן במים וכתישתם במכתשת להסיר סובנן ולטחנן מותר ומ"מ אין אנו בקיאין בענינים אלו ומתוך כך הסכימו הגאונים לאסרה בזמן הזה ופורץ גדר ישכנו נחש:

אע"פ שבארנו שהתלמיד ואפילו הורשה אין לו להורות במקום רבו לענין הפרשת איסור מיהא צריך לגלות דעתו מהרה כדי שיפרוש הלה מאיסורו שכל שיש שם חלול השם אין חולקין כבוד לרב אלא שמ"מ ראוי לו שלא לומר כן במוחלט אלא דרך שאלה כלומר היאך אתה עושה דבר זה והלא דבר זה יש בה איסור וכיוצא בזה מעשה בר' חייא שראה כהן בבית הקברות ואמר לו ולאו בן איש פלוני כהן אתה כלומר שהיה רוצה להפרישו אע"פ שהיה במקומו של רבינו הקדוש עד שהודיעו שבן גרושה היה ולא סוף דבר באיסור תורה אלא אף באיסור חכמים שהרי בתלמוד המערב ספרו במעשה זה שלא בבית הקברות היה אלא שראהו עומד בעכו בחציה שהוא חוצה לארץ והרי ארץ העמים אין טומאתה אלא מדברי סופרים:

יש רשות לראש גולה או לנשיא להרשות אחד מן החכמים אף להרשות אחרים מעצמן והוא שאמרו אמר ליה ר' יוחנן לרב שמן הרי אתה ברשותינו וכו' והרי ר' יוחנן לא נשיא היה אלא שנתנו לו רשות להרשות מי שירצה במקומם וכן כל כיוצא בזה ויש מי שכתב שראש הישיבה דינו כנשיא לענין זה:

כבר ביארנו ששנים שדנו אין דיניהם דין וכן ביארנו שיש מן הפוסקים חולקין בה לומר שדיניהם דין אלא שנקראין בית דין חצוף ר"ל עזי פנים מלשון חוצפא יסגי וי"מ לשון גלוי כלומר שאם חולקין צריך להוסיף עוד אחד מן השוק מ"מ אף לדעת זה דווקא שישבו מתחלה על דעת שנים אבל אם ישבו על דעת שלשה ונסתלק האחד וגמרוהו השנים אינו דין מעתה בית דין של שלשה שנחלקו שנים אומרים כך ואחד אומר כך הולכין אחר השנים אבל אם אמר אחד כך ואחד כך ואחד אומר איני יודע או אפילו הסכימו השנים לדעת אחת ושלישי אומר איני יודע צריך להוסיף עוד שנים והולכין בהן אחר הרוב שהרי על דעת שלשה ישבו והרי נגמר הדין בשלשה ואם היה מחצה על מחצה ואחד אומר איני יודע מוסיפין שנים שנים עד שבעים ואחד ומשם ואילך אין מוסיפין אלא מעמידין את הממון בחזקת בעליו הא מ"מ כל שהוסיפו עד חמשה הולכין אחר הרוב אפילו אמרו האחרים איני יודע וי"א שאם ישבו תחלה על דעת חמשה אפילו רוב מזכין או מחייבין כל שאמרו האחרים איני יודע יוסיפו אע"פ שנשארו שלשה הואיל וישבו על דעת חמשה וי"א כן אף באחד שאמר איני יודע וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו ולא יראה לי כן ומ"מ אף הם מודים שאם אחר שהוסיפו שנים אמר אחד איני יודע הואיל ונשארו חמשה אין מוסיפין עוד ומ"מ דין תוספת זה בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות יתבאר ענינו יותר במקומות שבמסכתא זו:

מאחר שבארנו ששנים שדנו אין דיניהם דין הרי בעלי דין יכולין לחזור בהם אף בלא טעות ומ"מ דווקא בשלא קבלום עליהם בעלי דין אבל אם קבלום עליהם אין יכולים לחזור כמו שיתבאר:

ואבעית אימא האי דקרי ליה הכי על שום חכמתו דהוה חכים טפי כדכתיב אמר לחכמה אחותי את. ודייקינן מאי טעמא לא יהב ליה רשותא לרב למשרא בוכרי אילימא משום דלא חכים הא תרצת על שום חכמתו אלמא חכים טפי אלא משום דלא פקיע במומיה להכיר איזה מום קבוע ואיזהו מום עובר והא מילתא לא בגמ' תליא מילתא ולא בסברא תליא אלא בשימושא וזריזותא תליא מילתא והא אמר רב ח"י חדשי' גדלתי כו' אלא היינו טעמא דאמר ליה אל יתיר לחלוק לו כבוד לרבה כדי שינהגו בו כבוד בבבל דאלו לרב בלאו הכי נמי הוה נהיגי ביה כבוד משום חכמתו:

ואיבעית אימא האי דקאמר ליה אל יתיר משום ההיא מלתא גופה דאמרה דהוה רב פקיע במומי טפי משאר אינשי הוא דעבד הכי דחייש דילמא הוה שרי מומא דלא ידעי אינשי קביעותא ואתו לדמויי ליה מומא דלית ביה כי הך קביעותא וסברי קבוע הוא ואתו למשרא מום עובר. ודייקינן למה לי למישקל רשותא להוראה אי גמיר לורי בלא משקל רשותא בשלמא לענין דינא אע"ג דמומחה הוה אהניא ליה רשותא לאיפטורי היכא דקבליה עליה חד מבעלי דינין ולא קבליה האיך אלא לענין הוראה למה רשותא אי לחייבא דאסר דבר המותר כדתנן דן את הדין כיון דמומתה הוא פטור וכדרבי טרפון (לקמן סנהדרין ל"ג.) והכא לא שייך למימר דאהני ליה להיכא דלא קבלוה עלייהו דאם כן למה ליה לאורויי להו כלל ומהדרינן משום מעשה שהיה דתניא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם מגבלין וכו' כלומר שלשין עיסותיהן בטומאה ואאוכלין חוליהן בטהרה קאי דסברי דעיסה לא מקבלה טומאה אמר להם מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה והלא המים שבעיסה מכשירין את העיסה לקבל טומאה כדכתיב וכי יתן מים על זרע וגו' ואמרו לו תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אין מכשירין את האוכלין לקבל טומאה ואנו במי בצעים אנו לשין הילכך לא מקבלא עיסה טומאה פי' מי בצעים בצעי המים שנקוין ממי הגשמים ואינן מים חיים כדכתיב (יחזקאל מ״ז:י״א) בצאתיו וגבאיו ואותו תלמיד מי בצים דרש להם שהוא חלבון וחלמון של בצים ומהאי טעמא לא מכשרי משום דאית להו שם לווי והכי איתא בת"כ אשר יבא עליו מים אין לי אלא מים מנין לרבות יין ושמן וחלב והטל והדבש ת"ל כל משקה אשר ישתה אי כל משקה יכול שאני מרבה מי תותים ומי רמונים ומי בצים ת"ל מים ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו מרבה אני יין ושמן וחלב והטל והדבש שאין להם שם לווי ומוציא אני מי תותים ומי רמונים ומי בצים שיש להם שם לווי ואותו תלמיד מי בצים דרש להם כדאמרן ולפי שלא היה לשונו פתוח לא הבין את דבריו והיו סבורין דמי בצעים דרש להם. וי"ל שהיו סבורין דמי בצים דרש להם בלא עי"ן בחיר"ק תחת הבי"ת וצד"י דגושה כדכתיב (איוב ח׳:י״א) היגאה גומא בלא ביצה והוי פי' בצעים קרמיו' וטעו בהא דתנן כלומר בהאי דסברי דמי בצעים דרש להו משום דטעו בטעמא דהא מתני' מי קרמיון ומי פגת נהרות הן ופסולין למי חטאת מפני שהן מי בצעים אינהו סבור מדלגבי חטאת פסילי דבעינן מים וליכא אכשורי נמי לא מכשרי דלענין אכשורי נמי בעינן מים ולא היא התם לגבי חטאת לאו ממים אימעיטו להו אלא ממים חיים אימעיטו דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי ומי בצעים לאו מים חיים נינהו אבל לענין אכשורי כל מיא נמי מכשר:

אמר רבי אמי באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אפילו שלא במקום רבו אלא א"כ נטל רשות מרבו לדקדק אחריו אם חכם הוא ואם לשונו פתוח כדי שלא יטעו השומעים את דבריו:

תנחום בריה דרב אמי איקלע לחתר ודרש להו מותר ללתות חטים בפסח כלומר לשרותן במעט מים בפסח ולכותשן במכתשת מיד קודם שיבואו לידי חימוץ אמרו ליה ולאו רבי מני דמן צור איכא הכא ורביה הוה ותניא תלמיד אל יורה הלכה בפני רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות כנגד מחנה ישראל דכתיב ויחנו על הירדן מבית הישימות ואמרי' בעירובין וביומא אמר רבה בר בר חנה לדילי חזי ליה ההוא דוכתא והוי תלתא פרסי וכתיב והיה כל מבקש השם יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה אלמא כל מאן דהוה בעי מילתא מהאי גיסא הוה אזיל לגבי משה דהוה קאי לאידך גיסא ואע"ג דהוה איכא בי מיצעי כמה אינשי דילפי ממשה רבינו משום דלא הוה להו רשותא לאורויי הלכה במקום רבן אמר להו לא הוה ידענא דהכא הוה. איכא למימר דהאי מעשה קודם גזירה הוה אבל לאחר גזירה אפילו שלא במקום רבו לא עד שיטול רשות מרבו ואיבעית תימא תנחום רשותא הוה נקיט מרביה ואפ"ה במקום רבו לא:

רבי חזייה לההוא גברא כו' לנוסחי דילן דאמרי לה בשם ר' איכא למימר דכי אייתינן ליה הכא משום סירכא דההיא מתני' דתניא פעם אחת הלך רבי למקום אחד. וכתב רבינו שלמה דבירושלמי מייתי ליה להאי עובדא דבית הקברות בשם רבי ובעכו היו שני מעשיות הללו מפני שעכו עומדת על תחום ארץ ישראל כדאמרינן בגיטין פ"א ויש בה ארץ ישראל ויש בה ארץ העמים וראה רבי מקצת העיר שהוא בגבול ארץ ישראל שהיו מגבלין עיסותיהן בטומאה ותמה עד שאמרו לו תלמיד אחד בא לכאן כו' וחזר וראה אותו כהן עומד במקצת העיר שהיא לגבול ארץ העמים אמר לו וארץ העמים שגזרו עליה טומאה כבית הקברות האתה בין איש פלוני כהן ולכך נשנו שני המעשיות הללו זה אצל זה ואית נוסחי דאית בהו רבי חייא חזייה ההוא גברא כו' והא קמ"ל דאע"ג דהוה באתריה דרבי דהוה רביה לענין אפרושי מאיסורא שרי כדאמרינן בהדר עם הנכרי ואיכא דגרסי ליה להאי מעשה בשם רבי וקא אמרי דאיידי דאיירי לעיל במעשה דחזי ביה דחדוש דהוו מגבלין עיסותיהן בטומאה אייתי נמי האי מעשה והאי פירושא מסתבר לדילי טפי מהנך קמאי:

ואמרינן משקל רשותא לפלגא כלומר לחצאין כגון רב שנתנו לו רשות לדון ולא להתיר בכורות הא קאמרי' דמהני על תנאי מאי כגון עד זמן פלוני מי מהני לגו זימניה או לא מי אמרינן לפלגא הוא דמהני דלההוא אנפי דיהבי ליה רשותא לא שדו ביה תנאה אבל על תנאי לא מהני או דילמא לא שנא ופשיטנא דמהני מדאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן תלמידיה כשהיה הולך מאתו הרי אתה דן ומורה ברשותנו עד שתבא אצלנו ואע"ג דרבי יוחנן לאו נשיאה הוה דלא הוה מהניא רשותיה לאיפטורי מתשלומין איהו נמי כי יהיב ליה רשותא לאו לאיפטורי מתשלומין יהיב ליה רשותא אלא משום תקנתא דרבי דקתני לעיל באותה שעה אמרו תלמיד אל יורה אפילו שלא בפני רבו אלא אם כן נטל רשות מרבו ואמטול הכי אצטריך רב שמן למשקל רשותא מר' יוחנן רביה וה"ה נמי במאן דשקיל רשותא מבי ריש גלותא דאי יהבי ליה על תנאי מהניא ליה בגו זימניה דאידי ואידי חד טעמא הוא:

גופא אמר שמואל שני הדיוטות שדנו דיניהן דין כו' כדפירשית בריש פרקין ואותיבניה מיהא דתנן אפילו שנים מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר איני יודע מוסיפי' הדיינים אם איתא דשנים שדנו דיני ממונות דיניהן דין נהי נמי דההוא שלישי שאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי להוי הנך תרי כשנים שדנו ומפרקינן התם מעיקרא אדעתא דתלתא יתבי כלומר הדיינין לא קבלו עליהן לדון אלא בשלשה וכי אמר חד מינייהו איני יודע הוה ליה כמאן דליתיה מעיקרא והוו להו כמאן דנחית אדעתא דבי תלתא ואשתכח דלא הוו אלא תרי דאיעקר ליה קבעיהו דאדעתא דהכי לא יתבי אבל היכא דנחית מעיקרא אדעתא דתרי גלי אדעתיהו דניחא להו למידן בתרי בדין תורה ולפיכך דיניהן דין ואיכא לפרושי דטעמא דמילתא משום בעלי דינין הוא דכיון דיתבי דייני אדעתא דבי תלתא מעיקרא ואשתכח דליכא אלא בתרי יוסיפו הדיינין דמצי חד מבעלי דיינין למימר אנא אדעתא דבי תלתא נחתי ואלו היכא דיתבי דייני מעיקרא אדעתא דתרי סבור בעלי דינין וקבול ולפיכך דיניהן דין דהא ודאי ליכא לאוקמוה בדקבלונהו עלייהו בעלי דינין דאם כן אפילו ר' אבהו מודי כדמפרש השתא לקמן:

תו אותיבנ' לשמואל מהא דתניא רשב"ג אומר שנים שדנו בעלי דינין יכולין לחזור בהן ואף על פי שהוציאו מזה ממון ונתנו לזה ודלא כשמואל ושנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן בזמן שהוציאו מזה ממון ונתנו לזה שהרי נתרצו בעלי דינין ועל פיהן נעשה הדבר ואע"ג דלא קנו מיניהו דכי צריך קנין היכא דלא משך אבל משך לא בעי קנין דאי בעי קנין מאי יפה כח הפשרה מכח הדין גבי דין נמי כי קנו מיניה לא מצי למיהדר מ"מ קשיא לשמואל ואסיקנא קסבר שמואל פליגי רבנן עליה דרשב"ג ואיהו דאמר כרבנן ור' אבהו אמר ל"פ ודברי הכל אין דיניהן דין והוא דלא הוי חד מיניהו מומחה ולא נקיט רשותא מבי ריש גלותא:

בד"ה רבי חזייה כו' מי שלק ביצים קאמר עכ"ל דלפי אותה גירסא לא טעי כלל במי בצעים אלא דקא"ל מי ביצים דהיינו ביצים ממש ואינהו סברי המים שבשלו בהן הביצים וק"ל:

בד"ה שנים שדנו כו' הא דנקט שנים משום כו' עכ"ל ק"ק דאמאי לא נימא הכי דאפילו חד נמי ולכך נקט שנים כי היכי דליהוי סהדי עליה דכה"ג אמרינן לקמן גבי פשרה וי"ל דלדברי המקשה דבעי למימר דחכ"א פשרה ביחיד משום דמקיש פשרה לדין וקסבר כשמואל דדין בשנים ואכתי לא אסיק אדעתיה למימר תרי כי היכי דלהוי עליה סהדי ע"כ הא דנקט שמואל ב' לאו מההוא טעמא הוא אלא לרבותא דאפילו ב' הוה ב"ד חצוף וק"ל:

תוס' ד"ה אא"כ רחוק ממנו וכו' והא דאמר פרק הדר אפילו ביעתא בכותחא וכו' התם בפניו ממש איירי וכו' בסמוך בדבור זה משמע דסבירא להו להתוספות דהא דקאמר התם רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא בחוץ מג' פרסאות איירי והא דכתבו וליכא למימר דהכא בתלמיד חבר ולכך שרי נמי לחוץ מג' פרסאות כמו רב חסדא דהתם וכו' משמע דרב חסדא איירי בחוץ מג' פרסאות א"כ לא הוו צריכין התוס' לאוקמי הא דקאמר אפי' ביעתא בכותחא בעי מיניה מרב חסדא ולא אורי לפניו ממש אלא היה יכול לאוקמי בתוך ג' פרסאות והא דאורי בכפרא איירי בחוץ מג' פרסאות ונ"ל דהא דכתבו התוספות התם בפניו ממש איירי לאו דוקא אלא ר"ל תוך ג' פרסאות דכל תוך ג' פרסאות חשוב בפניו כמ"ש התוס' בסוף דבור זה וק"ל:

גמ' איבעית אימא משום הא גופיה כו'. ויוסיף דעת יוסיף מכאוב:

בתוס' בד"ה אא"כ כו' התם בפניו ממש איירי [עיין מהר"ם]. עיין באורך בשו"ת מהרי"ק שהאריך מאד בהתוספות ושמעתתא הלזה:

בתוס' בד"ה רבי חזיי' כו' ולעיל נמי גריס ואינהו כו' שלק ביצים. ולפי"ז וטעו נמי בהאי [דשם מי בצעים הוא] מלתא באפי נפשיה היא:

בתוס' בד"ה שנים שדנו כו' . לא רצו לומר דנקיט שנים כי היכי דליהוי סהדי [כדקאמר תלמודא לקמן ע"א לענין פשרה] דהא בדיעבד קאיירינן והול"ל אחד שדן משא"כ לקמן דנקיט לכתחלה פשרה בשנים [שפיר קאמר תלמודא לקמן דה"ה חד נמי רק משום עצה טובה כי היכי דליהוי סהדי]. וא"ל לשיבוש משום ה"א דלא ידע אכתי סברת כי היכי דליהוי סהדי כו' [עיין במהרש"א]:

בתוס' בד"ה יפה כח פשרה כמו שרגילין לעשות הדין כו' . קשה קצת מאי פריך מרשב"ג הא שמואל איירי ע"כ בלא קיבלוהו ולכוף כשאינו רוצה לציית דין כלל וכמ"ש התוס' לעיל [סנהדרין ה ע"א בד"ה דן אפילו יחידי] דבציית אינו יכול לכופו ודרשב"ג ע"כ ברוצה להיות ציית דין דאז אפילו בפני אחרים רשאי לבא כ"ש באומרו לבא לפני שלשה דהיינו כמו שרגילין דהיינו עוד נוסף לאלו השנים דומיא דפשרה. וכ"ת דשמואל נמי איירי בהאי גוונא וכמ"ש האשר"י [דשמואל נמי בציית דין איירי אלא דאוקי לה בגוונא אחרינא ע"ש] א"כ קשה מאי מקשה מיוסיפו הדיינים דלמא התם איירי מלכוף דומיא דמשנה [דידן דקתני דיני ממונות בשלשה דאיירי מלכוף] ואי משמע ליה דאיירי [הך דיוסיפו הדיינים] בכל גוונא הא ודאי בקיבלוהו לא איירי. וכי תימא חלוקה ג' כמ"ש הרא"ש כמו שנקראים דיינים מן התורה [ט] דמקשה שפיר אשמואל דלדידיה סגי מדאורייתא באחד ואף דאיירי [רשב"ג] בציית דין מ"מ פריך שפיר דסוף סוף ש"מ דדיינים מן התורה מיקרי שלשה. דא"כ גם לר' אבהו תקשי דליבעי מומחין וכ"ת ה"נ קאמר שלשה מומחין. א"כ ליחשב נמי יפה כח הדין דדין במומחין ופשרה בהדיוטות מיהו י"ל דז"א כיון שרוצה דוקא כמו שנקראים דיינים מן התורה דהיינו מומחין הוי כאלו רוצה להיות ציית דין וכרוצה לדון בעיר אחרת דהא רבנן תקנו דג' הדיוטות יכולין לכופו. (עה"ג) וי"ל דאמר כמו שרגילין [כתירוץ התוס'. ומ"מ פריך אשמואל אף דאיירי בלכוף] דאם יכולין לכוף א"כ ב' מיקרי דיינים וכוונתו לדון כמו שרגילין בעלמא מה שיקראו דיינים ודו"ק:

תד"ה אלא. ולכך שרי חוץ לש"פ כו'. כצ"ל:

בא"ד ומשמע התם כו'. כצ"ל:

תד"ה יפה. ונראה כו' כמו שרגילין לעשות הדין. הן אף לשמואל אין רגילין לעשות הדין בפחות מג' כדתנן ד"מ בשלשה אלא דלדידיה דאף בע"כ דיניהם דין כמש"כ התוס' לעיל ע"א ד"ה דן א"כ דל קבלתם מהכא והוה כבע"כ דגם כן דיניהם דין:

תוס' ד"ה יפה כו' תימה. עיין טורי אבן מגילה דף ח ע"ב ד"ה אין בין:

בגמרא והאמר רב י"ח חדשים: ק"ק דלמא היה זה אחר שנסמך מרבי וכיון דלא נתן לו רבי רשות להתיר בכורות מדלא בקיאי במומי הלך אצל הרועה. וי"ל דמדקאמר גדלתי אצל הרועה ולא אמר ישבתי או שהיתי משמע שאז עדיין קטן היה שעליו שייך לשון גידול:

וטעו נמי בהא: ק"ק למה צריך לזה וכי לא מיושב טעותם במה שאמר התלמיד ועוד דזה סתירה למה דקאמר דלכך תקנו דצריך ליטול רשות להורות למען ידקדק בלשונו משום מעשה שהיה שהרי לא משום דקדוק הלשון לבד טעו. ויש לומר דבזה רצה הגמרא לתרץ מה שהקשו התוס' תימה היאך טעו בין ביצים לבצעים לכן אמר שטעו נמי בהא. פרוש דבאמת אם לא שטעו נמי מכח דברי המשנה לא היו טועים ע"י דברי התלמיד אעפ"י שלא דייק בלשונו כ"כ דמהיכי תיתי לומר דמי בצעים לא יכשירו אבל אחר שהתלמיד לא דייק לומר בבירור לשון ביצים סברו דודאי בצעים רצה לומר כיון דמצאנו גם במשנה דלא נחשבו כמים אבל לתירוץ ר"ת קשה שאם טעו בין ביצים לבצעים היאך שייך שטעו נמי בהא שהרי במתניתן מי בצעים כתיב ומה ענין ביצים לבצעים:

ברש"י ד"ה כנגד מחנה ישראל. אע"ג דהמחנה ג' פרסאות הוי: א"ל הרי משה חנה במחנה לויה שהיה באמצע מחנה ישראל וא"כ מכל צד לא היה רק פרסה וחצי אל משה ולמה צריך לומר רבותא דמשה שאני די"ל שהרי הפסוק והיה כל מבקש ה' כתיב כשנטה משה אהלו הרחק מן המחנה. אבל אכתי צ"ע שהרי הרחק מן המחנה לא היה רק אלפים אמה כמש"כ רש"י בחומש שהוא שיעור מיל וא"כ כל מחנה ישראל היה תוך ג' פרסאות לאוהל משה חוץ מאשר חנו במיל האחרון והיו צריכים לבא למשה ומה קושיא ממשה ואולי דלרש"י הוקשה מדכתיב והיה כל מבקש ה' כל דייקא דמשמע כל מבקש מכל ישראל וגם הדרים במיל האחרון בכלל:

(ה ב) תנחום בריה דר' אמי איקלע לחתר וכו'.—הנה המקום "חתר" לא נזכר עוד בשום מקום, וגם רושמי המקומות שבא"י אמרו לא בי היא^*ואף כי בה"ג הל' פסח ובשו"ת מהרי"ק סי' קסז העתיקו "איקלע להתם" נראה שט"ס בהם. [להתם ־ גם בכ"י פלורנץ ומנוה"מ דפוס קושטא.]. ומה שנפלא עוד, כי גם שמות האנשים "תנחום בריה דר' אמי ור' מני דמן צור" לא נמצא עוד בתלמודים ומדרשות. והנה מעשה כעין זה יש בירושלמי גיטין פ"א ה"ב [מג ע"ג] ובויק"ר (פ"כ ו): "ר' תנחום בר ירמיה הוה בחפר והוון שאלון ליה והוא מורה. א"ל ולא כן אולפן רבי שאסור לתלמיד להורות הלכה לפני רבו עד שיהא רחוק ממנו שנים עשר מיל כמחנה ישראל והא ר' מנא רבך יתיב בציפורין אמר לון ייתי עלי דלא ידעית". ולפ"ז ברור, שכאן ט"ס וצ"ל: חפר במקום חתר, והיא גת החפר (מ"ב יד כה), והיא קרובה לציפורי במזרחית דרומית, כ"ש בס' תבואות הארץ פ"ג, שהיא בערך שעה אחת מציפורי. וגם בב"ר סוף פר' צ"ח מכנים את גת החפר "גובבתא דצפורין" מפני סמיכתה לצפורי, ועוד בקה"ר פ"ט י"ד איתא בפטירת רבי "ואזל קלא דקרעון לגובבתא מהלך תלתא מילין", ומזה נדע שרק ג' מילין היה בין ציפורי לחפר.

וכן יש להגיה כאן "תנחום בריה דר' ירמיה" (במקום "אמי"), ור' תנחום בריה דר' ירמיה מצוי הרבה בירושלמי, והיה תלמיד לר' מנא בריה דר' יונה.

וכן יש להגיה כאן "ר' מני דמן צפורי" (במקום "צור"), והוא ר' מנא בריה דר' יונה, והוא סתם ר' מנא בירושלמי ולפעמים גם סתם ר' מני בבבלי^*עי' זבחים ט א, ואותו ענין ישנו גם בירוש' פסח' פ"ה ה"ב (ע"ש ומ"ש לעיל ד ב). ועוד במגלה כט סע"ב: "א"ר מני כוותיה דר' יצחק נפחא מסתברא וכו' א"ר אבין כוותיה דרב דימי מסתברא". וגם בירושלמי בן־מחלוקתו של ר' מנא זה הוא ר' אבין (עי' לדוגמא ביבמות פ"ט ה"ה: א"ר מנא לר' אבין שתוק ויפה הוא לך. ועוד במו"ק פ"ג רה"ז).. ובמקום אחר^*[עי' מ"ש להלן בהשגותיו על סה"ד ע' ר' מונא וע' ר' מנא.] הוכחנו, שמלבד ר' מנא בנו של ר' יונה יש בבבלי עוד "ר' מני" אחד סתם קדמון, ור' אסי היה תלמידו. עי' קידושין יג א, ואותו ענין בירושלמי עירובין פ"ו ה"ג: ר' יסא בשם ר' מנא בר תנחום, וכפי הנודע "ר' יסא" דירושלמי הוא עצמו "ר' אסי" דבבלי. ומוכח שר' מני סתם הקדמון דבבלי הוא ר' מנא בר תנחום דירושלמי.

ודע שבאותו ענין בירושלמי שביעית פ"ו ה"א הנוסח "ר' תנחום בר חייא" (במקום "ר' תנחום בר ירמיה" שבירושלמי גטין ובויק"ר), והוא ט"ס, שר' תנחום בר חייא היה מוקדם לר' מנא. ומצינו בירושלמי ברכות פ"ה ה"א, שר' יונה (אבי ר' מנא) אמר בשם ר' תנחום ב"ר חייא (והנה בסה"ד הביא ענין זה שלש פעמים בר' תנחום בר אמי ור' תנחום בר ירמיה ור' תנחום ב"ר חייא, וכבר הוכחנו שבשתים מהן ט"ס).

(ה ב רש"י) ד"ה כנגד מחנה ישראל וכו' אע"ג שהמחנה שלש פרסאות ואתו לגבי משה וכו'.—פי' דכתיב באהל משה "הרחק מן המחנה" (שמ' לג ז), ופירש רש"י שם (ע"פ שהש"ר פ"ב ט"ז): הרחק אלפים אמה.

על שם חכמתו. שהיה רב חכם ביותר קרי ליה בן אחותו: הא קאמר דחכים טובא. דהא תרצת דעל שם חכמתו קריה בן אחותו: לחלק כבוד לרבה. כדי שינהגו בו בני בבל כבוד שבק ליה האי חשיבותא דאילו לרב הוו נהגי ביה יקר בלאו הכי: אי בעית אימא. הא דקאמר אל יתיר: משום היא גופא. משום הא מילתא דקאמר שמונה עשר חדשים גדלתי וכו': דלא ידעי אינשי. אינו ניכר לרבים שהוא מום: בטומאה. לא הוו מקפידין לטהר כליהם: מי בצעים. אגם מריש''ק בלע''ז: אין מכשירין. וממימי בצעים אנו לשין הלכך לא מקבלה עיסה טומאה: מי ביצים. הלש עיסה בביצים של תרנגולת ואווז: קרמיון ופיגה. נהרות של אגמים: פסולין. למי חטאת מפני שהן מי בצעים ואנו מים חיים אל כלי בעינן: נוטל רשות מרבו. וכי יהיב ליה רבו רשותא מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעין את דבריו: לחתר. מקום: מותר ללתות. לשרות מעט במים ולכותשן במכתשת ולא חיישינן לחימוץ הואיל וכותשן מיד: כנגד מחנה ישראל. דכל מאן דבעי מילתא אזיל לגבי משה דכתיב (שמות לג) והיה כל מבקש ה' וגו' אע''ג שהמחנה ג' פרסאות ואתו לגבי משה רבותא דמשה שאני מחנה ישראל ג' פרסאות דכתיב (במדבר לנ) ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא אתרא והוה תלתא פרסי בעירובין (דף נה:) וביומא (דף עה:): רבי חייא חזייה כו'. לא איתפרש לן מאי בעיא הכא ונראה בעיני דהא אתא לאשמעינן אף על גב דרבי חייא תלמידו דרבי הוה ובמקומו דר' הוה לא חלק לו כבוד לרבי מלהפריש זה מן האיסור דלענין אפרושי מאיסורא אין כאן מורה הלכה לפני רבו כדאמרינן פרק הדר עם הנכרי (עירובין סג.) ובמס' שביעית ירושלמי בפרק שלש ארצות מצאתי בההוא עובדא דההוא דקאי בבית הקברות דלא גרסינן ביה רבי חייא אלא רבי הוה ושני דברים הללו ראה רבי בעכו דמי ביצים אין מכשירין והאי ולא גרסינן דהוה קאי בבית הקברות אלא בעכו שבה ארץ ישראל ויש בה ארץ העמים וראה אותן העומדים בגבול ארץ ישראל שהיו מגבלין עיסותיהן בטומאה ותמה עד שאמרו לו תלמיד אחד בא לכאן כו' וחזר וראה אותו כהן עומד בקצת העיר שחוץ לגבול ארץ ישראל אמר לו והרי הוא זה ארץ העמים שגזרו עליה טומאה כבית הקברות ואמר ליה לאו בן איש כהן פלוני אתה כו' ולכך נשנו מעשים הללו זה אצל זה: גבה עינים. הלך אחר עיניו: נתן עיניו בגרושה. ונשאה וממנה נולדתי והריני חלל: לפלגא. כגון רב דיהיבי להו רשותא למידן ולא להתיר בכורות: על תנאי. כגון עד שנה או עד שנתים ולא יותר: מאי: מהני בתוך הזמן או לא: לרב שמן. כשהיה פורש ממנו וירד לבבל: ברשותינו. רשות נתונה לך לדון: אפילו שנים מזכין כו'. משנה היא [בזה בורר] (לקמן דף כט.): יוסיפו הדיינין. דהוה ליה כמאן דלא הוה התם ואישתכח דתרי הוא דהוי ואנן בעינן מעיקרא תלתא דאי נמי גמר דינא בתרי דהוי רובא שפיר דמי: שנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן. שהרי נתרצו ועל פיהן עשו:

אי גמיר למה ליה רשותא למשקל. הא דלא משני לענין ליפטר דבפר' אחד דיני ממונות (לקמן דף לג.) מוכח שצריך רשות ליפטר באיסור והיתר משום דאי ליפטר גרידא לא היה צריך למשקל רשותא בתרתי בהוראות ודין דבחד מינייהו סגי דהוי בכלל כל דבר שמתחייב לשלם: ואינהו סבור מי בצעים. תימה היאך טעו בין ביצים לבצעים ואר''ת דאינהו סבור דמי ביצים דקאמר דהיינו מי בצים דכתיב (איוב ח) היגאה גמא בלי בצה וטעו בין בצים לביצים: פסולין למי חטאת. וא''ת דבפרק המוכר את הספינה (ב''ב דף עד:) משמע שהם נהרות דדרשינן ועל נהרות יכוננה אלו ד' נהרות ירדן ירמוך קרמיון ופיגה ואר''ת דודאי נהרות הן ולפי שאין המים צוללין ועפר וטיט מעורב בהן פסולין למי חטאת דהוי חציצה בין מים לכלים וכתיב מים חיים אל כלי (במדבר יט): אלא אם כן רחוק ממנו כו'. והא דאמר בפרק הדר (עירובין דף סב: ושם) דאפילו ביעתא בכותחא בעא מיניה מרב חסדא כולי שני דרב הונא ולא אורי התם בפניו ממש איירי דהא קאמר התם רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא ומיהו קשה מהא דקאמר התם (שם דף סג.) דרב המנונא לא אורי בחרתא דארגיז בשני דרב הונא לפי שתלמידו היה והכא משמע דחוץ לשלש פרסאות יכול להורות וליכא למימר דהכא איירי בתלמיד חבר ולכך שרי נמי חוץ לשלש פרסאות כמו רב חסדא דהתם דהא כיון דממשה גמרינן כדפירש בקונטרס משמע דבתלמיד גמור איירי ודוחק לומר דחרתא דארגיז תוך ג' פרסאות היה ועוד דאמרינן התם (שם) בפניו אסור וחייב מיתה ושלא בפניו אסור ואין חייב מיתה משמע התם מתוך הסוגיא דתוך שלש פרסאות חשוב בפניו וחוץ של ג' שלא בפניו ונראה דהתם מיירי בלא נטל רשות מרבו: רבי חזייה גרסינן. ולא רבי חייא כדפי' בקונטרס שאלו מעשים מביא בירושלמי על רבי שראה אותם בעכו ודייק מיניה דעכו יש בה מארץ ישראל מדבעי למיכל בה טהרות ויש בה מחוצה לארץ מדכעס על אותו כהן שהיה עומד בצד דבחוצה לארץ וגרס התם דרבי חזייה לההוא גברא דהוה קאי בארץ העמים ולעיל נמי גרס ואינהו סבור מי שלק בצים קאמר: שנים שדנו כו'. הא דנקט שנים משום דאפילו שנים הוו ב''ד חצוף אבל ה''ה דחד נמי דיניה דין מדפריך בסמוך (דף ו.) לר' אבהו מדן הדין ולשמואל לא פריך ועוד יש לדקדק מדתניא לקמן (שם) וחכמים אומרים פשרה ביחיד ובעי לפרושי טעמא דרבנן משום דמקשי פשרה לדין: יפה כח פשרה כו'. תימה במאי יפה כח דין נמי דומיא דפשרה שהיה מדעת שנים שדנו אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן כיון דקיבלו עלייהו ונראה דמיירי כגון דאתו לבי תרי ואמרי להו דונו אותנו כמו שרגילים לעשות הדין או עשו לנו פשרה כמו שרגילין לעשותה דבכה''ג יפה:

סנהדרין ה ע"ב