דף קיט - ב
רבי זירא מהדר מחזר אחרי זוזי זוזי זוגות זוגות דרבנן של תלמידי חכמים העוסקים ביניהם בדברי תורה בשבת, ואמר להו: במטותא בבקשה מינייכו - לא תחללוניה לשבת בכך כשאתם מזניחים את עינוגה.
אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו [103]. דאמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר ויכלו, אל תקרי וַיְכֻלוּ: אלא וַיְכַלוּ, בלשון רבים, הקדוש ברוך הוא: והאדם המכיר בכך ומספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא ובשבח השבת [104].
אמר רבי אלעזר: מניין שהדיבור כמעשה - שנאמר [תהלים לג] "בדבר ה' שמים נעשו. "
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכלו" שני מלאכי השרת, המלוין לו לאדם, מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו: [ישעיהו ו] "וסר עונך וחטאתך תכופר" [105].
תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך. ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו [106]. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו.
אמר רבי אלעזר: לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת, שיהיה מוכן לליל שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית [107].
ואמר רבי חנינא: לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית [108]. אכילת חמין במוצאי שבת - היא מלוגמא, רפואה.
אכילת פת חמה במוצאי שבת - מלוגמא.
רבי אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא היו שוחטים עבורו במוצאי שבת עיגלא תילתא, עגלה שילדה אותה הפרה בלידה השלישית, שבשרה משובח ביותר [109].
הוה אכיל מיניה כולייתא, את הכליה.
כי גדל אבימי בריה, אמר ליה לאביו: למה לך לאפסודי כולי האי, לשחוט במוצאי שבת עגלה עבור כליתה? נשבוק כולייתא הרי אפשר להשאיר את הכליה מהעגלה ששוחטים ממעלי שבתא מערב שבת לכבוד שבת ! שבקוהו, השאירו את הכליה מערב שבת. ואתא אריא בשבוע שלאחר מכן, אכליה לעגל [110].
אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה "אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו" [111] - קורעין לו גזר דינו. שנאמר [שופטים ה] "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'".
מאי טעמא "בפרע פרעות" - משום דברכו ה'.
רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה - מוחלין לו, כתיב הכא בפרע פרעות. וכתיב התם בעשיית העגל [שמות לב] "כי פרע הוא".
אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כחו - פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר [ישעיהו כו] "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמונים". אל תיקרי שמר אמונים אלא שאומרים אמן.
מאי משמעות המילה אמן? - אמר רבי חנינא: אל מלך נאמן שמעיד על בוראו שהוא אל מלך נאמן.
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל משמיה דרב: אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת. שנאמר [ירמיהו יז] "ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא - והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה".
מאי ולא תכבה?
אמר רב נחמן בר יצחק: בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה [112].
אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת. שנאמר [יחזקאל כב] "ומשבתותי העלימו עיניהם - ואחל בתוכם ".
אמר רבי אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית שנאמר [ישעיהו ה] "הוי משכימי בבקר, שכר ירדפו". וכתיב [ישעיהו ה]; "והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם. ואת פעל ה' לא יביטו" לא שמו לב לייחד שמו יתברך ולא קלסוהו ביוצר אור בשחרית, והמעריב ערבים, וכתיב [ישעיהו ה] "לכן גלה עמי מבלי דעת".
אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן. שנאמר [ירמיהו ו] "שפך על עולל בחוץ" מה טעם שפך חמתו בעונשים קשים - משום דעולל בחוץ.
אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה. שנאמר [ירמיהו ו] "הובישו כי תועבה עשו, גם בוש לא יבושו" [113].
אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול, שנאמר [ישעיהו כד] "והיה כעם ככהן". וכתיב בתריה "הבוק תבוק הארץ".
אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה.
שנאמר [איכה א] "היו שריה כאילים לא מצאו מרעה". מה איל זה ראשו של איל זה הולך בצד זנבו של זה [114] - אף ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה.
אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים. שנאמר [דברי הימים ב לו] "ויהיו מלעבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא".
מאי "עד לאין מרפא"?
אמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו.
אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [דברי הימים א טז] "אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו"?
אל תגעו במשיחי - אלו תינוקות של בית רבן שדרך תינוקות למשוח גופם בשמן, וזהו משיחי.
ובנביאי אל תרעו - אלו תלמידי חכמים [115].
אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן.
אמר ליה רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי?
אמר ליה: אינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא [116].
ואמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש. ואמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה: כך מקובלני מאבותי, ואמרי לה מאבותיך: כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן - מחריבין אותה.
רבינא אמר: מחרימין אותה בלי לשייר בה כלום.
ואמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא [117] בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, דוברי אמת. שנאמר [ירמיהו ה] "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו, ובקשו ברחובותיה,, אם תמצאו איש עושה משפט, מבקש אמונה ואסלח לה". ופרכינן: איני. והאמר רב קטינא: אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה.
שנאמר [ישעיהו ג] "כי יתפש איש באחיו בית אביו לאמר: שמלה לכה קצין תהיה לנו"
ופירוש הכתוב הוא: דברים של תורה שבני אדם מתכסין בהן כשמלה, שאנשים מסתירים את ידיעתם בתורה שמא לא ידעו להשיב לשאלות [118], כאשר שואלים אותם אם ישנן בידיך דברי תורה כדי ללמדם.
הערות
[103] אנו נוהגים כיום לומר שלש פעמים ויכולו: א. בתפילה, ב. אחר שמונה עשרה, בציבור [ומעומד] בקול רם, ג. בקידוש. והמקור לזה בהגהות מימוניות [כט, ט] ממדרש שהם כנגד שלש "שבת" שבפרשת ויכולו, וכן הוא הנוסח באמירה לפני קידוש: ואעיד אשר בראת בששה ימים כל היצור, ואשנה, ואשלש עוד להעיד על כוסי. אולם דין הגמרא הוא לומר פעם אחת. ומבואר שיש אמירה בציבור, ו"אפילו" יחיד גם כן צריך לומר, ויש כמה שיטות על מה הוספת הגמרא אפילו יחיד. א. הרמב"ם [כט, ז] כתב דין זה על ויכולו שלפני קידוש, ובנוסח התפילה שלו שבסוף סדר אהבה בתפילת ליל שבת אין "ויכולו", אלא רק "ויברך אלוהים את יום השביעי" [וכן הביא הרא"ש כאן נוסח הקדמונים]. וכתב המגיד משנה כיון שאמרו שאפילו יחיד צריך לומר ויכולו, לכן סמכוהו על הכוס. ב. הרא"ש כתב שלא היה בנוסח תפילת היחיד ויכולו, ותיקנו לומר בתפילת היחיד ומה שאומרים שוב אחר התפילה הוא משום יום טוב שחל בשבת שלא אמרוהו בתפילה, ובקידוש אומר שוב כדי להוציא את בני ביתו, וכן דעת התוספות בפסחים [קו א] ולדעה זו כתב המלא הרועים בשם השל"ה, שכונת הגמרא אפילו יחיד שאינו עדות שלימה יאמר בתוך תפילת היחיד ויכולו. והתולעת יעקב [הובא שם] פירש שאפילו יחיד יאמר ויכולו אחרי התפילה שוב. ג. הטור [רסח] כתב שאומרים ויכולו אחרי התפילה ביחד ובקול רם ובעמידה משום עדות כמאמר רב הונא, והט"ז כתב שיחיד לא יחזור אחרי התפילה שאין עדות ליחיד. וביאר הגר"א [שם, ח] את לשון הגמרא "אפילו יחיד", שבעדות בבית דין דעת תנא קמא בסנהדרין [ל א] שכל עד מעיד לבד, ואחר כך חוזרין ומעידים יחד, וההלכה כרבי נתן שמעידים רק פעם אחת כל אחד לבד, והגמרא מחדשת שגם יחיד מעיד בתפילתו ויכולו כרבי נתן, ובכל זאת עדיף לחזור שוב בציבור יחד ובקול רם. ופסקו האחרונים שראוי לומר כל השלש פעמים משום עדות, ולכן פסק השו"ע [רעא, י] שיאמר ויכולו בקידוש מעומד, והמגן אברהם [שם, כא] כתב שאם שכח לאמרו בקידוש יאמר בתוך הסעודה על הכוס ומשום שיש להעיד על הכוס, והביאור הלכה [רסח, ז] כתב שימהר להתפלל בלחש כדי שיאמר ויכולו עם הקהל. והחזון איש [לח, י] העיר שהמאריך בתפילתו מוזכר מעלתו בגמרא, ועדות עם הציבור יחד הוא הידור בעלמא ולמה ימהר תפילתו כדי לומר ויכולו עם הציבור? וסיים שבגמרא משמע שציבור עדיף אלא שאפילו יחיד יעיד.
[104] האור החיים [בראשית ב, ג] תמה: מי שמע כזאת שיבא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו, הרי אין אחר מעשה כלום? ומנין לחז"ל חידוש כזה, ואיזה שכר הוא לאדם שיהא שותף במעשה בראשית? וביאר שהבריאה נבראה שכל מעשה הששה ימים קיומם לעולם מכח השבת, ובכל שבת מתקיים העולם לששה ימים עד שתבא שבת אחרת שתמשיך קיומו, ומציאות השבת בעולם היא קיום מצות השבת ושמירתה על ידי הברואים, נמצא שהשומר ומקיים שבת הוא שותף כדין וכהלכה לקיום העולם. והוסיף עוד שמאז בריאת העולם לא חסר מעולם שומר שבת כדי לקיים את העולם: אדם, שת, מתושלח, נח, שם, אברהם אבינו, וזרעו ואפילו במצרים שמרו שבת, כמאמר חז"ל. והמשך חכמה [שמות כ, יח] פירש שכל תכלית הבריאה היא כדי שיכיר האדם את בוראו ויודה לו, וזה הקיום למעשה בראשית, ולכן האומר ויכולו גומר ומשלים תכלית הבריאה והוא שותף למעשה בראשית, משום שמטרת וקיום העולם מורכב מהבורא שברא הכל ומקיימו, ומהכרת האדם שבחר בטוב ומכיר בבוראו ומודה לו ועובדו. וביאר כך את המשך הגמרא, מנין שהדיבור כמעשה שנאמר "בדבר ה' שמים נעשו" והלשון משמע כאילו נעשו מאליהם, והיינו, שעל ידי שהאדם מדבר בדבר ה'- שהוא יתברך ברא ומחדש את העולם, בזה נעשו שמים.
[105] הריטב"א [החדש] ובשלטי הגיבורים פירשו שאמירת ויכולו היא עדות על בריאת העולם בששה ימים [כמבואר בטור שהובא לעיל], ועל הכובש עדותו נאמר "אם לא יגיד ונשא עונו" לכן כשאומר ויכולו ומעיד אומרים לו- "וסר עונך". וראה לעיל [קיח ב] שהמשמר שבת כהלכתו מוחלין לו אפילו על עון עבודה זרה.
[106] המהרש"א פירש שכל מצוה יש לה מלאכים ממונים עליה, אחד על המקיימים אותה- סניגור, ואחד לעוברים לקטרג והם המלוים לאדם בליל שבת. והעין יעקב העתיק כאן תנחומא [ויצא ג] עשה אדם מצוה אחת מוסרין לו מלאך אחד, עשה שתי מצוות מוסרין לו שני מלאכים:. שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו'. וראה בברכות [ס ב] שהנכנס לבית הכסא אומר התכבדו מכובדים. והיינו, שאומר כך למלאכים המלוים אותו [ובשו"ע או"ח ג פסק שהיום אין נוהגים לאמרו]. ומה שהמלאך אומר שתהא שבת הבאה כך, ביאר המהר"ל שכל שבתות השנה קשורים זה בזה שהם מצוה אחת וענין אחד, ושמירת שבת אחת גוררת מצות שבת הבאה וכן להיפך חלילה.
[107] הרמב"ם [שבת ל, ה] העתיק את לשון הגמרא ומשמע ששיעור מצות סעודת שבת הוא כזית, אולם דעת הבה"ג הובא בר"ן [לעיל קיז ב] ובריטב"א ששיעור סעודת שבת הוא כביצה וכן פסק הטור ושו"ע [רצא א]. והמגן אברהם [שם א] כתב שהשיעור הוא מעט יותר מכביצה, כמבואר בדין סעודה בערב שבת, שכביצה לא נחשב שיעור סעודה. והקשה השער המלך [סוכה, ז] והתוספות שבת [רצא] שכאן מפורש בגמרא שיוצא חובת סעודת שבת בכזית? ותירץ המחצית השקל [רצא א] והאפיקי ים [ח"ב, א] שמכאן למד הבה"ג שהשיעור הוא כביצה, שרבי אלעזר מחדש שאפילו מי שסעודתו רק כזית כגון שאין לו יותר, או מי ששביעתו בכזית כגון חולה או שאכל סעודת מצוה קודם לכן, בכל זאת יסדר שולחנו במפה וכלים כדרך קביעות סעודה מפני כבוד שבת [ראה להלן שהט"ז פירש כך על סעודת מוצאי שבת]. ואם כן בודאי ששיעור אכילה למצוה בסעודת שבת הוא כקביעות סעודה שזה מעט יותר מכביצה, אלא שהשיעור לא מעכב כמו שמפה וסדור שולחן הוא רק למצוה מן המובחר.
[108] א הב"ח [סימן ש] פירש שיבשל תבשילים כדרכו בסעודה אפילו שיאכל רק כזית וכך פירש את המשך הגמרא שרבי אבהו הכין עגל שלם לסעודה זו אף שאכל ממנו רק את הכליה. והט"ז העיר שהלשון "אין צריך אלא לכזית" משמע שכך דרכו ואין מצוה לאכול יותר, ועוד איך משער מתחילה שישבע בכזית? וביאר הט"ז שמדובר במי שסעודתו רק כזית מפני עניותו או שביעתו, ובכל זאת יסדר שולחן בפריסת מפה וכלים כדרך שמכין לסעודה כדי לאכול בקביעות סעודה לכבוד שבת, אפילו שאוכל רק כזית. וכתב המגן אברהם שמשמע בגמרא שצריך לבשל תבשיל מיוחד לסעודה זו, והמשנה ברורה כתב שצריך סעודה בפת כמבואר להלן בגמרא פת חמה במוצאי שבת מלוגמא, וכתבו שאם איחר סעודה שלישית ואם יעשה סעודה היא תהיה אכילה גסה, יכול לקיימה במזונות או על כל פנים בפירות. ב. הבית יוסף הביא מקדמונים שיש אבר באדם ונסכוי שמו, והוא נשאר קיים עד עת התחיה, ואותו אבר אינו נהנה משום אכילה אלא מסעודת מלוה מלכה. וביאר החנוכת התורה [ליקוטים, רט] והאליהו רבא, כיון שכל הנאת אבר זה הוא מאכילת מוצאי שבת, לכן כשאכל אדם הראשון מעץ הדעת לא נהנה אותו אבר מהאכילה, ולפיכך לא נגזר עליו מיתה כשאר הגוף, ואינו כלה אפילו בקבר. וראה בבראשית רבה [כח, ג] שממנו מתחדשים החיים לעתיד לבא.
[109] רש"י. ובעירובין [סג א] פירש רש"י עגל שגדל שליש גידולו שאז בשרו משובח ביותר.
[110] המהרש"א פירש שאפילו שאכל תמיד רק את הכליה נענש על שהשאיר את הכליה מסעודת שבת, ולא הכין סעודה מיוחדת למוצאי שבת, והיינו, שהוא מפרש את הגמרא יסדר שולחנו אפילו שצריך רק כזית כמו הב"ח [הובא לעיל] שיבשל סעודה גדולה אף שיאכל מעט. והט"ז [הנ"ל] חולק ולדעתו צריך לפרש כאן כמו שכתב רבי אלעזר משה הורביץ שנענש על שמיעט מסעודת השבת, או משום שלא היה טעם הכליה טוב כל כך כמו אם שוחטו במוצאי שבת.
[111] רש"י פירש, בכל כוונתו, והתוספות כתבו, שבפסיקתא משמע שצריך לענות בקול רם. וביאר רבנו יונה בברכות [יג ב בדפי הרי"ף] שמפני שיש בני אדם שאין הכונה שלהם מתעוררת אלא על ידי הכח, אמר בכל כחו, אבל לא יצעק. והמהר"ל פירש שהכונה בקול רם וברור, ובחיתוך האותיות כדי להראות רצונו ושאיפתו לזה. וראה שו"ע [או"ח סא, ה] נוהגים לקרות פסוק ראשון [של קריאת שמע] בקול רם כדי לעורר הכונה, וציין הגר"א לפירוש רש"י ורבנו יונה הנ"ל. וביאור אמן יהא שמיה רבא, כתבו התוספות בברכות [ג א] שהמחזור ויטרי פירש, כיון שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרע עמלק, מתפללים שיהא שמיה- שם ה', רבא- גדול ושלם. והיינו, בגאולה העתידה. ו"מברך לעלם" הוא ענין בפני עצמו. והתוספות פירשו שהכל ענין אחד, שיהיה שמו הגדול, מבורך לעולם. והטור [בסימן נו] הביא את שני הפירושים. וראה ברמב"ם [תפילה ט א] שמבואר, שאין זו מעלה והידור בעניית אמן יהא שמיה רבא, אלא כך הוא סדר תפילת הציבור: ואומר קדיש, וכל העם עונים אמן יהא שמיה רבא בכל כחן.
[112] כתב השפת אמת שבפשטות הכונה בשעת שינה. אבל רש"י פירש בשבת, וביאר כונתו שזו מדה כנגד מדה, והדליקה בשבת מצויה בעון חילול השבת.
[113] המהר"ל בנתיבות עולם [נתיב הבושה ב] פירש שכאשר אדם בוש מחטאיו נחשב שאין החטא שלם, שמוכיח בזה שיודע ומרגיש שאין לעבור על רצון ה' ואין המעשה חורבן גמור של הרוחניות בפנימיותו. אבל אם אין מתבייש בחטא עקר מליבו כל הרגשה רוחנית של אמונה והוא מורד, ולכן כשנעקרה הבושה מחטא חרבה ירושלים. וראה בברכות [יב ב] שהעושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו עוונותיו.
[114] המשך חכמה [דברים, הפטרה] ביאר שיש שני סוגים של תוכחה, א. השפעה של מעשים טובים והנהגות ישרות שכל אדם משפיע על סביבתו, ובדרך כלל השפעה זו היא לכל אדם על האנשים שהם בדרגתו. ב. דברי תוכחה הנאמרים על ידי אדם גדול שדבריו נשמעים, ומשפיע גם למי שאינו מגיע לדרגתו. וכאן מנו חכמים כמה סיבות שחרבה ירושלים משום שהשפעת הרע הכריעה. ודייק את הלשון שלא הוכיחו זה "את" זה. והיינו, שהשפעת הסביבה היתה לרע, וזהו המשל שראשו של זה בצד זנבו של זה שלמדו כל אחד חלק החיסרון מחבירו ולא ממעלותיו, וכן לא התביישו בחטאים ולכן השפעת הרע גדלה מאד, ומצד תוכחת הצדיקים, כיון שביזו תלמידי חכמים והשוו קטן וגדול בטלה השפעתם.
[115] הבן יהוידע פירש את הפסוק לפי הדרשא, שלא תבזו ותרעו לתלמידי חכמים שזה המפריע והמזיק הגדול ביותר לחינוך תינוקות של בית רבן, שהשאיפה ללימוד התורה אצל הנערים עיקרה כדי להיות תלמיד חכם ולהקרא רבי, ואם תבזו תלמידי חכמים זה יגרום ביטול החינוך לתורה של התינוקות, והיינו, אל תגעו במשיחי- על ידי שבנביאי אל תרעו.
[116] במשנת רבי אהרן [קוטלר, חלק ג, קד] תמה, הרי תורת התינוקות אינה קיום מצות תלמוד תורה משום שאין להם דעת לכוון לשם מצוה, ואפילו אם מצוות אין צריכות כוונה הרי אינם מצווים, וגדול המצווה ועושה ממי שאין מצווה ועושה, ולמה עדיף לימודם מתורת האמוראים? וביאר לפי מה שאמר הגר"א שבתלמוד תורה יש שני דברים א. מצוה וחיוב ללמוד תורה, ב. עצם לימוד התורה [וראה בחידושי מרן רי"ז הלוי הלכות ברכות בשם הגר"ח שברכת התורה אינה על מצות תלמוד תורה אלא ברכה על התורה עצמה, ולכן אפילו נשים שפטורות מהמצוה, מברכות ברכת התורה על התורה עצמה] וקיום העולם עומד על לימוד התורה ובזכותה ולאו דוקא על קיום "מצות" תלמוד תורה, ולכן תורת התינוקות שאין בו חטא מקיים את העולם יותר מתורת האמוראים.
[117] המהרש"א העיר שהלשון "אלא" משמע שכל אמורא סובר שרק הסיבה שאמר היא הגורמת לחורבן ירושלים. אבל האמת שכל החטאים מוזכרים בפסוקים, ועל חילול שבת מפורש בפסוק שהוא הגורם לשריפת העיר? ודחה שבודאי לא נחלקו, ולכן הלשון בגמרא הוא: אמר רבי אבהו ולא רבי אבהו אמר. [והיינו, שבודאי חטאו בכל החטאים הנ"ל כמפורש בפסוקים, אלא שכל חטא בפני עצמו- אילו לא חטאו בו היו ניצולים מהחורבן, או שנאמר שבודאי לא חטאו מיד בכל החטאים אלא עבירה גוררת עבירה, וכך דרכו של יצה"ר היום אומר לו כך ולמחר וכו', וכל אמורא תלה את תחילת הקלקול בחטא מסוים]
[118] רש"י. ובישעיה [ג, ו] פירש רש"י שדברי תורה נקראו שמלה משום שהם בהירים וברורים כשמלה, כדרשת חכמים על "ופרשו השמלה" דברים מחוורין כשמלה. והגר"א בישעיה [שם] פירש לפי הגמרא לעיל [קיד א] שסימן ההיכר לתלמיד חכם הוא בבגדיו ולבישתם, וביאר שזה משל על המידות וההנהגות שהם לבושו של אדם ותלמיד חכם מקפיד להעמידם בדרך הישר, ולכן לחכם בתורה קראו "שמלה לך". והרש"ש מפרש לפי הגמרא להלן [קמה ב] שבבבל לא כיבדו תלמידי חכמים, לכן הם היו צריכים ללבוש בגדים חשובים במיוחד, ומבואר שבדרך כלל התורה מכבדת את לומדיה כמו בגדים חשובים, לכן נקראו דברי תורה דברים שמתכסים בהם כשמלה [וראה להלן עוד פירוש]
המתפלל ערב שבת אפי' יחיד צריך לומר פרשת ויכלו ותקנו הגאונים לאמרה מעומד מפני שהוא כמעיד על הקב"ה שברא את העולם ואין עדות אלא מעומד:
לעולם יסדיר אדם שולחנו בערב שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית וכן לעולם יסדירנה במוצאי שבת אפי' לא היה צריך אלא לכזית:
אע"פ שכל התפלה צריכה כונה מ"מ בקדיש כשאדם עונה אמן יהא שמיה רבה צריך לענותו בכל כחו ובכל כונתו מפני שיש בו רמז לייחודו ית' ולנצחותו והוא שייעדו עליו שפותחין לו שערי ג"ע ויש מפרשים הטעם מפני שאמן והשם המיוחד בכתיבה וקריאה עולים לחשבון אחד לצ"א:
לעולם יהיו גדולים מוכיחים את הקטנים ומיסרים אותם ויהו הקטנים נשמעים להם וכלם יהיו נשמעים לתלמידי חכמים ומכבדים אותם בתכלית הכבוד דרך הערה אמרו לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו בה קטן וגדול שנ' והיה כעם ככהן וכו' הבוק תבוק וכן אמרו לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה וכן אמרו לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבזו בה תלמידי חכמים שנ' ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת י"י עד אין מרפא והוא שאמרו כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו:
כובע של ראש הרי הוא בכלל המלבושים ומותר לצאת בו בשבת ולא סוף דבר בכובע העשוי לנשאו תמיד אלא אף בכובע העשוי להגן מן החמה ומן הגשמים מותר לצאת בו בשבת ועליו אמרו בעירובין סיינא שרי ויש מפרשים בו ענין אחר ומ"מ גדולי הרבנים כתבוה כדברינו וגורסים בפרק זה בשמועת יוסף מוקר שבי אפרחיה זיקא לסייניה:
כאלו נעשה שותף כו'. כי האומר ויכולו הרי הוא מעיד על מעשה בראשית והרי הוא נעשה שותף עם הקב"ה כי בלתי עדותו לא יוודע עשייתו וכמו שהעשייה לא היה רק במאמר כדמייתי עלה בדבר ה שמים נעשו כן עדותו במאמר והו"ל כאלו נעשה שותף במאמר והוא מבואר שאמר אפי' יחיד כו' צ"ל ויכולו ר"ל אפי' יחיד שאין עדותו עדות גמור במקום אחר אעפ"כ צ"ל ויכולו להעשות שותף של הקב"ה בעדותו זאת באמירה בעלמא ודו"ק:
וסר עונך וחטאתך וגו'. דהאומר ויכולו הרי הוא נעשה שותף במעשה בראשית כדלעיל והיינו על אותה שעה דנאמר ויכולו במעשה בראשית בהכנסת שבת ואותה שעה נתכפר גם אדם הראשון על עונו כמפורש במדרש והאי קרא בישעיה כתיב שאמר לו המלאך כן ונקטו ליה ג"כ כאן בהאי לישנא לאמירת המלאכים:
אחד טוב כו'. מבואר כי יש לכל מצוה שבתורה מלאכים ממונים עליה האחד מסטרא דימינא שיהיה סניגור לאדם על קיום המצוה והא' מסטרא דשמאלא שיהיה קטיגור לאדם לעובר על המצוה והן הן ב' מלה"ש שאמרו כאן שהן ממונים על מצות שבת ואמר בקיום המצוה זו דמלאך טוב אומר יה"ר כו' ומלאך רע יענה אמן בעל כרחו יותר מתקיים באומרו אמן ע"ד שאמרו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכן בהיפך שמלאך טוב אומר אמן והודאתו כמאה עדים דמי וק"ל:
שאינו צריך אלא לכזית כו'. ר"ל גם שא"צ אלא לכזית כגון שהוא שבע מסעודת מצוה שהיה לו בע"ש מ"מ משום כבוד שבת הבא יסדרו כאלו צריך לכל דבר כמו בשבת אחר וכן בסעודת לויה במ"ש שהוא שבע כבר מסעודת שבת מ"מ קאמר כה"ג משום כבוד שבת יסדרו בכל דבר וק"ל:
פת חמה כו'. טעם הדבר דיש לכבד השבת בסעודת לויה בדבר חדש שנתחמם אחר השבת ליהנות ממנו שהיה אסור בו ביום חמין ופת חמה וקרוב לזה טעם ברכת מאורי האש במ"ש וביוה"כ על הנר שהוא דבר שנתחדש ליהנות בו עתה שהיה אסור בו ביום שבת העבר ומשום דרוב אכילות ומשקין בשבת קרים רע לחולים קאמר דהחמין בסעודת לויה במוצאי שבת הם רפואה כמו מלוגמא וק"ל:
ואתא אריא ואכליה כו'. גם כי הוה קושטא דהוה סגי ליה בכל מ"ש בסעודת לוית מלכא בכוליא א' אין זה כבוד סעודת הלוית מלכתא שתהיה מכוליא א' שנתותרה מסעודת שבת אבל בעי סעודה באנפי נפשיה כדקאמר לעולם יסדר אדם כו' כמ"ש לעיל:
בכל כחו כו'. ראיתי מפרש כינוי דכחו אקב"ה וכמ"ש משה יגדל נא כח ה' וגו' שהצדיקים בתפלתן מטילין כח וגבורה בפמליא של מעלה והיינו לקרוע גזר דינו כמ"ש ויאמר ה' סלחתי כדברך ומייתי לה בפרוע פרעות גו'. לפי זה הדרש יהיה בפרוע מלשון ביטול ופרעות מלשון פורענות כפירש"י ולדרוש דאפי' יש בו שמץ של ע"ז כו' יהיה ג"כ בפרוע מלשון ביטול ופרעות מלשון גילוי שמץ של ע"ז כפירש"י בחומש גבי כי פרעה אהרן לשמצה גו' ע"ש ועיין בסוף נזיר ובפ' אלו דברים מעלת וגודל עניית אמן ובחדושינו:
שערי ג"ע כו'. כי הג"ע יש לו הרבה שערים מחיצה לפנים ממחיצה וכמ"ש כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו ובפ' שואל אמרו כה"ג כל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו ואמר שזה העונה אמן בכל כחו שפותחין לו כל השערים מחדרי ג"ע. ומייתי לה אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרין כו'. והא' נחה במלת שומר א"נ דמלת שומר במקומו עומד מלשון המתנה והיינו שממתין בכל סוף ברכה לדקדק איזה ברכה היא לומר אמן עליה שלא יהא אמן יתומה ואל תקרי דקאמר לאו דוקא וכן מצינו בכמה מקומות בתלמוד ודו"ק:
אל מלך נאמן כו'. האל הנאמן קרא הוא ומפורש בפ"ק ומתרגמינן אלהא מהימנא והשתא העונה אמן מוסיף ברמז מלך שהאל נאמן הוא המלך הנאמן והיינו דבכל השנה אומרים האל הקדוש האל המשפט שהוא בעל היכולת והוא נותן כח וממשלה לכל כדאמרי' והמתנשא לכל לראש דאפי' ריש גרגותני משמיא מוקמי ליה אבל בר"ה ויוה"כ אומרים המלך הקדוש והמלך המשפט שהוא אז מלך על כל העולם לדונם ביחידי שע"כ שמע ישראל וגו' ה' אחד הוא מהמלכיות שבר"ה וז"ש אל מלך נאמן כי שם אל שנקרא הקב"ה בכל השנה ושם מלך שנקרא בר"ה ויה"כ הוא נאמן ואמיתי בו משא"כ שם אל שנאמר בע"ז לא תשתחוה לאל אחר ושם מלך שנאמר במלכי בני אדם אינו נאמן בהם רק מלה מושאלת ולא שם אמיתי בהם ודו"ק:
אין הדליקה מצויה כו'. כבר כתבנו בריש פ"ק דב"ק דאין לך פורענות כמו האש שמכלה את הכל כמ"ש בסדום וה' המטיר על סדום אש וגו' וע"ז אמר כמעט כסדום היינו וגו' ולא כסדום ממש ע"פ מ"ש בפ"ק דקדושין דדרש מזמור לאסף באו גוים שאמר שירה על שכילה ה' חמתו על העצים ועל האבנים והותיר לנו שריד וכה"א כלה ה' חמתו ויצת אש בציון וגו' ע"ש וז"ש דמשום חלול שבת הדליקה מצויה שהיא הגדולה שבפורענות שנאמר ואם לא וגו' והצתי אש בשעריה וגו' דהיינו לא כליון גמור כמו בסדום אלא על עצים ואבנים של שעריה ואמר דא"כ מאי לא תכבה דלפי פשטיה משמע ח"ו כליון גמור ומשני בשעה שאין בני אדם כו' דהיינו שרוב שריפות באים ביום השבת שאין בני אדם כו' ויש רמז בזה בקרא שע"כ לא תבערו אש יצא לחלק מכל ל"ט מלאכות כדי שלא תבערו אש וגו' שלא תבוא עליכם פורענות של אש ודו"ק:
בשביל שחללו בה שבת כו'. לכאורה דכל הני אמוראי דכל חד אמר לא חרבה ירושלים אלא בשביל זה כו' וכל חד נקט מלתא אחרינא דפליגי אהדדי אבל מדלא קאמר ר' אבהו אמר כו' וכן בכל אינך אלא וא"ר אבהו כו' משמע דלא פליגי ונראה משום דכל מעשה אדם גם מאורעותיו הם נמשכים ומסוגלים לפי מעשה ז' ימי בראשית כמו שהאריכו בזה חז"ל בס"פ מי שהחשיך דאיכא למ"ד מזל יומא גרים כו' ע"ש ואיכא למ"ד מזל שעה גורם דהיינו שצ"ם חנכ"ל והוא ג"כ לפי התחלת ז' ימי יצירה וע"ז אמר הכתוב ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם וגו' וכמ"ש כל זה בפ' הניזקין גבי מעשה אשה ושבעה בניה כו' ע"ש באורך והוא ענין דשמעתין דכ"א מהאמוראים אמר חורבן ופורענות של ירושלים הבאה לפי מזל היום שהיה הרע כפי החטא שהיה בה והתחיל מיום השבת כי הוא הקדוש ואמר לא חרבה ירושלים בפורענות של שריפת אש כמ"ש ויצת אש בציון אלא בשביל שחללו בה השבת שנאמר ומשבתותי העלימו וגו' הרבה עבירות חשב שם באותו ענין שנאמר כהני חמסו תורתי גו' אבל ממה שהזכיר זה הפורענות ואשפוך חמתי באש וגו' מוכרח דבשביל חלול שבת בא זה הפורענות כמ"ש לעיל דבשביל חילול שבת הדליקה מצויה כו' ומשבתותי העלימו דקאמר אכהנים קאי שהם מורי התורה ולפי שאיסורי שבת אין ידועין להמון עם כמ"ש הרמב"ם כגון הקשירה וטלטול והליכה ודבור שלא לצורך וראוי לת"ח שהוא הכהן להודיען לע"ה אבל הם הכהנים העלימו עיניהם של ע"ה בכל זה ועי"ז אחל בתוכם כמ"ש אות היא ביני וביניכם וגו'. ור' אבהו אמר לא חרבה ירושלים בפורענות הגלות אלא בשביל שבטלו ק"ש שחרית כו' שנאמר הוי משכימי וגו' כי כן דרך המשכרים במ"ש לכבוד סעודת לוית מלכתא שמבטלין ק"ש של ערבית ולמחר גם בשחרית עוברים זמן ק"ש ואומרים הוי כי עדיין ראשי דוי. ואמר וכתיב והיה כנור ונבל וגו'. קיצר הכא התלמוד וסמך אהך דפ"ב דסוטה כל השותה בד' מיני זמר מביא ה' פורענות כו' כי תחת שהיה לו לקרא ק"ש בד' ברכותיה בלילה הוא שותה יין בד' מיני זמר ונעשה שכור ומבטל ק"ש בד' ברכותיה שנאמר ואת פועל ה' וגו' ע"ש:
ורב המנונא אמר לא חרבה אלא בשביל שבעלו בה תינוקות של בית רבן קראן בשם בית רבן ע"ש דעיקר לימודן בבית ולא בחוץ וכמ"ש לקמן אין עולם מתקיים אלא בהבל תינוקת של בית רבן וז"ש שפוך חמת ה' בשביל שהעולל בחץ ולא בבית רבן ואמר וסוד בחורים שהולכים כן ביחד ברחובות כאלו יש להן סוד לדבר זה עם זה ואינן יושבין באהל בית מדרשם וסיים הפורענות בזה כי איש וגם אשה ילכדו וגו' שאביהם ואמם ילכדו בעון זה שהיה להם להשגיח על בניהם שלא ילכו בחוץ ולהוליכם לבית רבן:
ואמר עולא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא היה להם בושת פנים כו' שנאמר הובישו וגו'. פתח בלשון נוכח הובישו וסיים בלשון נסתר לא יבושו וגו' כי הבושה היא היראה כמ"ש למען תהיה יראתו על פניכם היא הבושה ואמרו יה"ר שתהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו לפי שמכמה עבירות אדם מחרחק מפני שהוא לפני ב"ו וע"כ אמר הנביא אל הרואים בעון חבריהם הובישו אתם שהייתם נקל ושפל לפני חבריכם שתועבה עשו בפניכם ובוש לא יבושו מכם גם הכלם לא ידעו הקטנים בכלל הכלמה כמ"ש דמכלמו ליה ומכלם ואתם אפי' הכלמה אין בכם וע"כ יפלו בנופלים לגיהנם כמ"ש עז פנים לגיהנם כו':
שהשוו בה קטן כגדול כו'. ע"פ מ"ש בסוטה מיום שגברה החנופה כו' אין אדם יכול לומר מעשי גדולים ממך שהחנופה מביא לעשות קטן כגדול וז"ש כעם ככהן לא אמר עם ככהן דהוה משמע שמניח לכהן מעלתו אלא שמחשב גם העם כמעלת כהן וכן לא אמר כהן כעם דהוה משמע שמשפיל הכהן כעם ומניח העם במעלתו אבל אמר כעם ככהן כ' הדמיון בשניהם שהוא מחשיב העם כראוי לכהן ומשפיל הכהן כראוי לעם והיינו לענין תורה ויחס עם נגד כהן וכן תפרש כעבד כאדוניו וכמלוה כלוה וגו' ואמר בפורענות בזה הבוק תבוק הארץ גו' שמביא לארץ חסרונות וריקות במורי התורה ובשאר דברים שזכר:
אלא בשביל שלא כו'. שריה הם הם המוכיחים לאחרים אבל זה לזה לא הוכיחו וחיישינן לגומלין ודימה אותם לאילים שראשו של זה בצד זנבו של זה הוא משל שאין משגיח בכל מעשה חבירו מראשו ועד סוף רק על זנבו וסופו בקצת ואמר בפורענות לא מצאו מרעה דהיינו כי גם שרים הם אשלח עליהם מכת רעב:
ואר"י לא חרבה ירושלים אלא שביזו בה ת"ח שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים וגו'. מלאכי אלהים משמע ליה דהיינו ת"ח דהא בנביאיו כתיב בהאי קרא ומתעתעים בנביאיו וכדאמרי' כי מלאך ה' צבאות הוא אם הת"ח הוא כמלאך כו' ואמר בפורענותן דאין מרפא למכתן דאמר לעיל מיניה וישלח ה' וגו' השכם ושלוח ביד מלאכיו לשוב מחטאם והם מוסיפין סרה ומלעיבים במלאכיו ובוזים אותן ע"כ אין למכתן רפואה וכמ"ש על מה תכו דהיינו שהמלאך שהוא הת"ח מוכיח אתכם על מה תכו ואתם תוסיפו סרה לבזותו ע"כ כל ראש לחלי וגו' לא זורו ולא חבשו וגו' דהיינו מכה שאין לה רפואה:
ובנביאי וגו'. משום דלעיל מיניה כתיב באבותינו הצדיקים שהיו בארץ אויביהם והקב"ה הצילם כמ"ש ויתהלכו מגוי אל גוי וגו' לא הניח אדם לעשקם וגו' וכאן כתיב בלשון צווי אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו דא"א לפרש למשיחי ממש שהם המלכים והכהנים ולנביאי ממש דלמי צוה כן וע"כ דרשו על התינוקות של בית רבן ועל התלמידי חכמים צוה כן שלא יגעו בהן בתינוקות של בית רבן ולא ירעו להם לת"ח ומשיחי הן תשב"ר ע"ש גדולתן וחשיבותן כדאמרי' למשחה לגדולה כדמסיק שאין בהן הבל של חטא ורש"י פי' בע"א:
הבל שיש בו חטא כו'. ר"ל דגם התורה שהיא רק בהבל פיו של אדם אינו דומה כו' דהבל שאינו של חטא הוא יראת ה' טהורה כמ"ש נושא אשה ואח"כ לומד תורה הוא יראת ה' טהורה וק"ל:
ואמר רבה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה שנאמר שוטטו בחוצות ירושלים וגו' ובקשו ברחובותיה ר"ל במקום משא ומתן של הבריות אם תמצאו איש ר"ל אם תמצא אותו איש שאינה אותך כי מיד שמאנה חברו במשא ומתן הרי הוא מחביא עצמו כדי שלא ימצאהו הלוקח מהר וישהה ביד הלוקח החפץ כדי שיראה לתגר ואם גם תמצאהו בשוק אם יש עושה משפט מבקש לעשות משא ומתן באמונה מה כתיב הכם אריה מיער זאב וגו' שהם העובדי כוכבים שמבקשין ממון ישראל. והנה רוב עונות וכמעט כולם הם בדור הזה בעו"ה. איסורי שבת מעט מזעיר שנזהרים בהם ורבים שאינן יודעין באיסורן וראוי בכל קהלה להודיע ברבים לדרוש להן ולהודיע איסורן. ובכל מ"ש רבים הם שדרך חיוב הוא להם להשתכר במ"ש ולבטל ק"ש של שחרית בזמנו. ביטול תינוקות של בית רבן הוא מצוי בכל קהלה גם הבחורים מבטלין רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים. בענין שהשוו קטן כגדול הוא פרוץ בדור הזה שכ"א רוצה להיות רב ואב"ד באין תורה והוא בכלל רבים חללים וגו' וכ"א רוצה להנהיג עצמו בעשירות בין בבגדים בין בבתים ובכל דבר וזה יבא לגזול חבריו. ההוכחה בעיקרי הקהלות אינה כלל שאומר כ"א על חבירו ראוי לחוש על כבודו. ביזוי ת"ח ושלא לקבל תוכחתם מצוי הוא בכל יום. משא ומתן אינו באמונה בכל מיני אונאה ורבית וגזילה עד שנעשה כהיתר למי שבא לידו ממון חבירו ואינו משלם ויש לכל ירא ה' וחרד לשום לבו לכל זאת ומי שבידו למחות ימחה ויוכיח זה את זה על כל זאת והיה ראוי להאריך בכל זה אך אמרתי לי אולי לא יהיה משגיח בדבר וכבר אחז"ל בכל כיוצא בזה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:
כי יתפוש איש באחיו כו'. דרשוהו לענין תורה דלפי פשוטו היאך יטעו לומר על מה שאין לו שיש לו בדבר שיש מראית עין ועוד שהם אינן אומרים רק שמלה לך וחשוב אתה בעינינו והוא מוסיף לומר ובידי אין לחם ואין שמלה ולכך דרשו דלענין תורה מדבר שמלה לך דברים שבני אדם מתכסין בהם כשמלה ודברים שאין בני אדם עומדין כו' עיין פירש"י כאן אבל בספר ישעיה פירש בע"א דברים שמחוורים כשמלה כו והמכשלה שאנו מוכשלין באיסור כו' ע"ש דהשתא ניחא שהם א"ל שמלה לך דהיינו שבא לכלל הוראה שהוא מחוור כשמלה והוא מוסיף לומר שלא יטעו בו שאפי' מקרא אינו יודע דהיינו לחם והשתא ניחא דפריך דלמא כו' ואמרי ליה אימא לן דאשמלה שבא לכלל הוראה עדיפא ה"ל למפרך דלמא שאני התם היאך יקבל עליו להורות להן כיון שאינו יודע להורות כלל אלא מהא דהוסיף לומר אין לו לחם דהיינו מקרא שאין בכלל מקרא כדי להורות קאמר דלא פסקו מהן אנשי אמנה וקאמר דלמא משום דא"ל אימא לן ודו"ק:
בגמ' ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה מאי ולא תכבה אמר רב נחמן וכו' כצ"ל:
גמ' כי תועבה עשו וגו' כצ"ל ונמחק גם בוש לא יבושו:
רש"י בד"ה במשיחי כו' בשמן הס"ד:
תוס' בד"ה ומצא נר דלוק כו' וקשה לטלטלם. נ"ב פי' ויש תיקון אחר לכסות את הפת עד אחר הקידוש כו':
גמרא דברים שב"א מתכסין בהן כשמלה. פירש"י בזה אינו מכוון בלשון הגמ' ול"נ לפרש ע"פ הא דאיתא לקמן (קמה ב') מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין (פי' במלבושים נאים) לפי שאינן בני תורה. הרי שע"י תורה מכבדין אותן כמו שהיו מלובשין בשמלות נאות ולכן שפיר נופל על דברי תורה שב"א מתכסין בהן כשמלה:
אע"פ שא״צ אלא לכזית. נ"ב סתמא כמ"ד (רפ"ז דברכות. ועתוס' שם מ"ט ב') מזמנין על כזית וה"ה למברכין ועי' חלם לשובע מו"ק סי' ר"י (א"א מהא לחוד יש לדחות אלא הראיה נכונה ע"פ הסוגיא דברכות מ"ט ב' אלא מעתה שבתות וי"ט דלא סגי דלא אכיל כו' ועתוס' שם ודוק):
כָּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר 'וַיְכֻלּוּ', מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. נראה לי בס"ד הטעם כי השבת בראו הקב"ה עם ששת ימי בראשית והוא בכלל הבריאה דמעשה בראשית, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל בפסוק וַיְכֻלּוּ, שהיה העולם חסר מנוחה ובאה השבת באה מנוחה, אך הקב"ה ברא את יום השבת כ"ד שעות דוקא במנוחה וקדושה של שבת, ולכן המקבל שבת מבעוד יום הרי עושה שבת חדש משעות החול, שגם שעה זו שמקבל בה שבת נעשית על ידו במנוחה וקדושה של שבת, נמצא עושה שבת חדש כמו שעשה הקב"ה במעשה בראשית, ולכן נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וזה שאמר הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת דייקא וְאוֹמֵר 'וַיְכֻלּוּ' וכו'. ובזה פרשתי בס"ד הכתוב (שמות לא, טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, פירוש וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת של הקב"ה כדי שיהיה להם יכולת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת החדש שהוא מעשה ידי אדם הנעשה על ידי קבלתו מבעוד יום, שאז עושים משעות החול קודש שהוא שבת משלהם שלם במנוחה וקדושה כשבת של הקב"ה, ואומרו אַל תִּקְרִי: 'וַיְכֻלּוּ', אֶלָּא: 'וַיְכַלּוּ', פירוש הקב"ה והאדם כולו מעשה שמים וארץ. וצריך להבין היכן רמז אדם בזה? ונראה לי 'וַיְכֻלּוּ' [72] ככתוב הוא מספר שם הוי"ה [26] ושם אדם עם הכולל [46], ולזה אמר מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב דייקא כפי הכתוב דלא כתיב וא"ו אחר כ"ף כאשר נקרא.
וּמַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ. נראה לי בס"ד הטעם דמניחין ידיהן על ראשו, כי כשאמר ויכלו הוא בתורת עדות ורשע פסול לעדות, לכך אמרו חכמים הראשונים ז"ל שצריך להרהר בתשובה באותה שעה, כדי שיהיה ראוי לעדות ותשובה במחשבה מהניא כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין מט:) המקדש האשה על מנת שהוא צדיק גמור אף על גב דידעינן ביה שהוא רשע מקודשת שמא הרהר תשובה באותו רגע, לכך מַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: (ישעיהו ו, ז) וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר, לרמוז שעל ידי התשובה שתהיה במחשבה שהיא במוח בלבד סָר עֲוֹנֶךָ וכדאי אתה להעיד עתה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם דמניחין ידיהן על ראשו, דאמרו חכמי הטבע גלגולת של האיש היא עשויה שני חתיכות כשתי קערות מחוברות זה עם זה והמוח בתוכם, אבל גלגולת של האשה היא כולה חתיכה אחת מעצם אחד, והטעם מפני שהאשה יש לה חבלי יולדה, ואם תהיה הגלגולת שלה שתי חתיכות אז מכח תוקף חבלי יולדה מתפרקים זה מזה והיתה נזוקת, מה שאין כן האיש דאין לו חבלי יולדה לא אכפת ליה בכך. וחקרנו אף על גב דחששא זו ליכא באיש עם כל זה הוה עדיף טפי שיעשה גלגולתו מעצם אחד כמו האשה! וכתבנו שעשאה שתי חתיכות להורות לו על הזרע שלו שהוא מתעורר יוצא מן המוח שבגלגולת שלא ראוי להוציאו אלא בחבורו עם אשתו, כי גוף האיש נרמז בחלק העליון של הגלגולת, וגוף האשה בחלק התחתון, שהם כשתי קערות מחוברים ועומדים יחד זה על גב זה, ולכן אשה שאינה יולדת קוראים אותה עקרה, לומר זו קְעָרָה נהפכה לְעֲקָרָה, ולכן המוח שבתוך הגלגולת שממנו מתעורר הזרע לצאת מונח תוך חבור שני קערות הרומזים לשני גופים של האיש והאשה, לומר לא תוציא הזרע ממך אלא בהתחברות שני הגופים ולא תוציאנו לבטלה. והנה ידוע שזרע האדם כלול בו הארת חמשה חסדים הנרמזים ביד ימין, והארת הג' הנרמזים ביד שמאל, ומכח הארת החו"ג [חסד וגבורה] האלה נולד הולד מן הזרע, ואפילו אם לא יוליד ולד יוליד נשמה, כי אין זווג איש ואשתו הולך לבטלה אפילו בעקרה וזקנה, ולכן כיון דזמן העונה הוא בליל שבת, דלכן תיקן אדוננו עזרא הסופר ע"ה לאכול שׁוּם בליל שבת כי הוא מרבה הזרע, על כן בליל שבת מניחים המלאכים את ידיהם שיש בהם רמז להארות חמשה חסדים והג' בימין ובשמאל על ראשו של אדם ששם מקום הזרע, כי משם מתעורר לצאת באותה לילה להוליד נשמות, וְאוֹמְרִים לוֹ: (ישעיהו ו, ז) וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר, שבזה תהיה ראוי להוליד נשמות מעולות מן הזרע אשר תוך הראש שלך.
וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ, וּמָצָא נֵר דָּלוּק, וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ, וּמִטָּתוֹ מֻצַּעַת. נראה לי בס"ד הטעם דכריך להני תלת מילי באגודה אחת, כי אכילה בחושך אינה משבעת האדם, ולכן אמרו חכמינו ז"ל (יומא עד:) הסומא אינו שבע היטב בשביל שאינו רואה, וזה כיון דיש נֵר דָּלוּק אז שֻׁלְחָן עָרוּךְ לאכול, וכיון דאכל באור הנר הוא שבע, ואז יש לו כח חזק לתשמיש ולכן מִטָּה מֻצַּעַת לתשמיש. ונראה לי בס"ד שלשה הנזכרים ראשי תיבות שֶׁמֶן [נֵר דָּלוּק, וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ, וּמִטָּתוֹ מֻצַּעַת], ובזה יובן (קהלת ז, א) טוֹב שֵׁם ראשי תיבות שבת מנוחה, או ראשי תיבות שבת מלכתא, מִשֶּׁמֶן טוֹב הם שלשה הנזכרים לא יחסר, וזה שאמר (קהלת ט, ח) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ הוא השבת שהוא ראש, וגם אותיות 'שבת' סמוכים ל'ראש'.
רַבִּי אַבָּהוּ, הֲווּ עַבְדִּין לֵיהּ בְּאַפּוּקֵי שַׁבְּתָא, עִיגְלָא תִּילְתָּא הֲוָה אָכִיל מִינֵיהּ כּוּלְיָתָא. ידוע דרכו של רש"י ז"ל לפרש עִיגְלָא תִּילְתָּא 'שלישי לבטן' ונראה לי בס"ד לפי האי פירושא מה טעם דעבדו ליה עגלא שלישי לבטן, והלא אינו אוכל בשרו אלא אכוליה בלבד? והוא דידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל הטעם שקורין לסעודה רביעית סעודתא דדוד מלכתא, הוא מפני שהקב"ה גילה לו שיפטר בשבת, לכך כל שבת בהאי פחדא הוה יתיב, ואחד יציאת השבת והוא עודנו חי היה עושה סעודה רבה, ולכן קורין סעודה זו על שמו, וידוע דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פרשה נ) מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי (תהלים פט, כא), היכן מצאתיו בסדום שיצא מן רות המואביה דרך מציאה, והוא היה דור שלישי שהם 'עובד ישי דוד' לכך בסעודה זו שהיא של דוד המלך ע"ה שהיה שלישי במציאה זו הנז' שוחטין לו עגלה שהוא שלישי לבטן.
מַה טַּעַם, "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת"? מִשּׁוּם דְּ"בָרְכוּ ה'". יש להקשות מנא לן על עניית הקדיש, ודילמא על ברכה קאמר, דהכי הוא פשט המקרא דנקיט בָרְכוּ הֳ'? ונראה לי (שופטים ה, ב) בְּהִתְנַדֵּב ליכא לפרש על ברכה, דברכה היא חיובא ואינה בתורת נדבה, אך עניית הקדיש יש בה נדבה, כמו שכתב בפתח עינים בריש ברכות (ברכות ג.) במאמר אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ, דבעל הקדיש אומר יִתְגַּדַּל וכו' זהו נוגע לכבודו יתברך, וחוזר ואומר יַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ זה נוגע לטובת ישראל, והקהל משיבים אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא על הנוגע לכבודו יתברך בלבד ולא על טובתם עיין שם. נמצא יש בעניית הקדיש צד נדבה דהיה להם לענות אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא וכו' ולהזכיר גם על טובתם כמו שהתפלל בעל הקדיש, לכן כיון דאמר בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ הֳ' מפרש לה על עניית אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא דאית בה צד נדבה.
מַאי 'אָמֵן'? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן. נראה לי בס"ד דהשואל ידע ושמע שיש בְּ'אָמֵן' [91] יחוד 'הוי"ה אדנ"י' [26+65=91] שהם מספר צ"א, וקשיא ליה דאות נו"ן דאמן הוא מן מנצפ"ך שמספרו ת"ש [700] ואם כן אין חשבון צ"א בְּאָמֵן? לזה אמר רבי חנינא דאותיות 'אָמֵן' הם ראשי תיבות אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן, ואם כן הנו"ן היא כפופה דמספרה חמשים, ואז החשבון הוא צ"א!
כָּל הָעוֹנֶה 'אָמֵן' בְּכָל כֹּחוֹ, פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַּן־עֵדֶן. נראה לי העיקר כפירוש רש"י דמפרש 'בכל כונתו' דאם 'בכל כוחו ממש להרים קול' אין דבר זה מסור ביד הָעוֹנֶה כי הוא אינו רשאי להרים קולו יותר מן האומר קדיש, והא דאפיק לה בלשון כֹּחַ ולא אמר בְּכָל כַּוָּנָתוֹ, מפני שיש כונה בעניית הקדיש בְּ'כֹּחַ' [28] אותיות עד עָלְמַיָּא [יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא], ועוד כונה בְּ'כֹּחַ' [28] תיבות עד דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא. ולזה אמר בְּכָל כֹּחוֹ רצונו לומר בכל כונות של 'כח' ו'כח'. ומה שאמר פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַּן־עֵדֶן, קשא אם הוא מבני גן עדן ודאי פותחים לו כדי שיכנס ומאי רבותא דעניית אמן בדבר זה? ונראה לי בס"ד דהנשמה בשעת פטירתה מן הגוף פורחת באויר כדי ללכת לגן עדן אם היא צדקת, אך ודאי אין פותחין לה שערי גן עדן אלא עד שתגיע לשער, מה שאין כן זה העונה אמן בכל כוח זכות זה יועיל לה שפותחין לה שערי גן עדן תיכף ומיד מעת שהתחילה לילך באויר עולם הזה, שתראה מרחוק את שערי גן עדן פתוחים לפניה קודם שתגיע להם, ויש לה נחת רוח בזה, וגם הוא סימן של מעלה גדולה אצל הצדיקים, ואין לה פחד מלהט החרב אשר המה חוץ לשערי גן עדן כשתראם מרחוק קודם שתגיע אצלם.
הֲוָה אָכִיל מִינֵיהּ כּוּלְיָתָא. נראה לי בס"ד הטעם שהיה אוכל הכליותא בסעודה זו, דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סא.) שתי כליות באדם, שבימינו מייעצתו לטובה, ושבשמאלו מייעצתו לרעה, וכתב מהרש"א ז"ל לזה כיון דוד המלך ע"ה באומרו (תהלים טז, ז) אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי, לשון רבים, שכל כך עלה במדרגה ששתי כליות שלו שניהם שוים לטובה, וכזה פירש הרב שולחן ערוך ז"ל (תהלים כו, ב) בְּחָנֵנִי הֳ' וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי, רצונו לומר ששתיהם שוות לטובה עיין שם. ומאחר שמעלה זו של השוואת הכליות לא נמצאת מפורשת אלא רק בדוד המלך ע"ה, לכך בסעודה זו של דוד המלך ע"ה היה אוכל כולייתא, לרמוז על מעלה שיש לדוד המלך ע"ה מצד הכולייתא, ולהיות שדוד המלך ע"ה היה משבט יהודה שנמשל לאריה, דכתיב (בראשית מט, ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, וגם דוד המלך ע"ה בעצמו כתיב ביה (שמואל ב' יז, י) אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה, לכך כיון שמיעטו בכבוד סעודתו אתיא אַרְיָא וְאַכְלֵיהּ.
אֵין הַדְּלֵקָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל שַׁבָּת. נראה לי בס"ד טעם לזה, דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יא, ח) אמרה שבת לפני הקב"ה לכל הימים יש בן זוג ולי אין בן זוג, אמר לה ישראל יהיו בן זוגך! נמצא ישראל עם השבת כדמיון איש ואשה, וידוע אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁזָּכוּ, שֵׁם 'יה' בֵּינֵיהֶם, וְאִם לָאו אֵשׁ אוֹכַלְתָּן, לכך בעון חִלּוּל שַׁבָּת שפגמו בחיבור הזוג לכך תהיה דְּלֵקָה בָּאֵשׁ.
לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ בָּהּ אֶת הַשַּׁבָּת. נראה לי בס"ד הטעם, שַּׁבָּת הוא סוד מלכות, וִיְרוּשָׁלַיִם ה"ס [הוא סוד] מלכות, לכך חָרְבָה בַּעֲבוּר חִלּוּל שַׁבָּת! וכן הטעם מה שאמר שֶׁבִּטְּלוּ קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, דקריאת שמע היא רמ"ח [248] תיבין וב' פעמים רמ"ח דשחרית וערבית מספר 'מלכות' [496], לכך חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם שה"ס [שהוא סוד] מלכות, ויליף מדכתיב (ישעיהו ה, יא) מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ, כי כן דרך שותי שכר הרבה בלילה שצריכים לשתות בבוקר, ועל כן בטלו קריאת שמע בלילה וביום! ואמר עוד וכתיב (ישעיהו ה, יג) גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת, נראה לי בס"ד דקריאת שמע מן התורה פַּעֲמַיִם, א' ביום וא' בלילה, ועוד יש שתים מתקון חכמינו ז"ל אחת קריאת שמע דקרבנות בשחרית, ואחת קריאת שמע שעל המטה, הרי ארבעה עתים יש לקריאת שמע, וזה רמוז ב'דָעַת' שהוא ד' עת, וזה שאמר גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי שקיימו קריאת שמע שיש לה 'ד' עת'.
לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּטְּלוּ בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. נראה לי בס"ד בתורה יש ח' דרגין שהם כשר ופסול, חייב וזכאי, טמא וטהור, אסור ומותר, ולכן נצטרפה אות ח' עם אותיות רַבָּן ונעשה חֻרְבָּן. ומה שאמר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם בֹּשֶׁת פָּנִים זֶה מִזֶּה נראה ודאי אינו כדאי דבר זה שיהיה חרבן בעבורו, אלא הוא היה סיבה מבחוץ, דודאי חרבה בשביל עבירות חמורות, אך אם היה להם בושת פנים זה מזה לא היו עושין עבירות חמורות אלו שנחרבה בעבורם, וכן למאן דאמר שֶׁהִשְׁווּ קָטָן וְגָדוֹל גם כן הכוונה כך, שאם היו מכבדין הגדולים היו נמנעים מעשות עבירות החמורות שהיה החרבן בעבורם.
מָה אַיָּל זֶה, רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה, אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, וְלֹא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה. כי כן דרך האיילים שלא ילכו במדבר בערבוביא כשאר בהמות וחיות, אלא רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה. ויש להבין איך נמצא בנמשל דמיון של דבר זה שהראש יהיה בצד הזנב? ונראה לי בס"ד כי זה שאינו מוכיח מחניף לרשע, בעבור שהוא מביט בשכלו שבראשו ומסתכל על הנאתו בעולם הזה הגופניית אשר תתייחס למקום טינוף, וכמו שדרשו חכמינו ז"ל על (ויקרא א, טז) וְהִשְׁלִיךְ אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ, על הנאת עולם הזה והזנב הוא מושלך ומוטל על מקום טינוף שנרמזה על הנאת עולם הזה, ונמצא זה המחנף משים ראשו אשר משם יוצאה הבטתו והסתכלותו על מקום הזנב שהוא מקום טינוף הרומז על הנאות עולם הזה הגופניות, ועל זה אמר אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, כלומר הנאה חמריית אשר תתייחס למקום טינוף ששם מוטל הזנב, והיה להם כטבע הבהמה שפניה תמיד פונים אל הקרקע.
כָּל הַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ. יש להקשות מאי מרבה בתיבת כָּל? ונראה לי בס"ד לומר אפילו אינו מבזה בפירוש אלא ברמז, כדהוה באחד שהתפלל יום אחד שליח ציבור בבית הכנסת שהיו מתפללין בה תלמידי חכמים בשחרית, וכשהגיע למאמר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם הרים קולו בזה ואמר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם? בלשון תימה, וחזר ואמר תיבת בָּעוֹלָם מלתא באפי נפשיה ולא משך אותה עם מילה הקודמת לה, והראה בתנועת האברים כאלו אומר וכי סלקא דעתך תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם? לא יאמר כזאת בָּעוֹלָם! והרב הבין כונתו לבזות בכך ונדוהו, וזהו אֵין רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ שתלמוד עליו זכות לפטרו. ונראה לי בס"ד אומרו לשון רְפוּאָה כי ידוע התורה נקראת 'אוֹר' דכתיב (משלי ו, כג) וְתוֹרָה אוֹר, גם התורה צריכה להיות בפה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין נד.) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם (משלי ד, כב) ב'פה', ולפי זה אם תחבר אותיות 'אוֹר' עם אותיות 'פֶּה' יהיה צירוף 'רְפוּאָה' ובא לומר אפילו תורה שלומד הוא עצמו לא תהיה רפואה למכתו! ולכן כתיב בתורה (משלי ג, ח) רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ. ונראה לי בס"ד באומרו 'לְמַכָּתו' כי הזוהמא של הנחש היא המכה העצומה שיש באדם ואין אדם נטהר מן מכה זו אלא על ידי התורה, כי לכן נמשלה למים, לומר לך מה מים מעלין את האדם מטומאה לטהרה כך התורה מטהרת הטמא מטומאתו (במדרש שיר השירים א). וידוע לימוד התורה הוא באות למ"ד שגבוה מכל האותיות, ואות וא"ו רמז לתורה שבעל פה שהיא ששה סדרים, הרי אותיות לו רומזים לתורה, ועל ידי שנטהר מן הזוהמה שהיא המכה מכח לימוד התורה, על כן יכנסו אותיות לוֹ בתוך מַכָּה ותהיה צירוף מְלוּכָה. ובזה פרשתי רמז הכתוב (יחזקאל טז, יג) וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה, 'מְאֹד מְאֹד' זו תורה שבעל פה דכתיב בה (איוב יא, ט) אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם, ולזה כפל 'מְאֹד מְאֹד' מצד האורך ומצד הרוחב, ועל ידי כן תִּצְלְחִי לִמְלוּכָה שיכנסו אותיות לו במכה ותהיה צירוף מְלוּכָה. אי נמי תורה שבעל פה שהיא ששים מסכתות, בזכותה יצטרף אות ס' שמספרו ששים עם אותיות מַכָּה ויהיה צירוף סמכה, ולכן הַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אֵין תְּרוּפָה לְמַכָּתוֹ דייקא.
(דברי הימים א' טז, כב) "אַל תִּגְעוּ בִמְשִׁיחָי", אֵלוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. "וּלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ", אֵלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. יש להקשות למה בתינוקות אמר אַל תִּגְעוּ, ובתלמידי חכמים אַל תָּרֵעוּ? ונראה לי בס"ד כי רעה דקאמר הכא דמפרש על בזיון לא שייכה בתנוקות, כי מי ישים לב לבזות תינוקות, והבזיון הוא רק בגדולים, אך אם יבזה הגדולים שהם תלמידי חכמים הנה רעה זו תגיע ממילא אצל התינוקות, שבראותם התלמידי חכמים מתבזים אז הם מתרשלים בלימוד התורה, באומרם כיון דבעלי תורה הם מתבזים מה לנו ללמוד תורה!
מעשה בתנוק אחד שהיה הולך כל יום לבית הספר מאליו, והנה יום אחד היה בא מבית הספר ובדרך מצא אחד חכם שקורין אותו רבי מהלך בדרך ואחריו הולכים שנים בורים ועושים ליצנות ושחוק עליו ועל שם רבי, וזה למחר לא היה רוצה לילך לבית הספר, ובא ראש דוכנא לקרוא אותו והוא מסרב, אמר לו אביו מהר נא בני ללכת לבית הספר ללמוד תורה שיהיו קורין אותך 'רבי' אמר לו למה תקללני? הלא אני שמעתי אתמול כמה שחוק עשו על שם רבי! וזה שאמר אַל תִּגְעוּ ובו' האי קרא מסיפיה לרישיה מדריש, 'וּלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ' אֵלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לבזותם, וממילא אַל תִּגְעוּ בקלקול זה 'בִמְשִׁיחָי' אֵלוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. והא דקרי לתנוקות של בית רבן בשם 'מְשִׁיחָי' עיין רש"י ז"ל ונראה דוחק, אך נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י, שלימוד תשב"ר עולה למקום גבוה ועליון שאין הקליפות מגיעים שם, ופירש הטעם עיין שם. נמצא למוד תשב"ר ידמה לשמן שהוא צף למעלה מכל משקין, כן לימודם עולה וצף על כל מיני לימודים ולכן קרי להו 'מְשִׁיחָי'.
דִּידִי וְדִידָךְ מַאי?. פירוש שאנחנו מלמדים לאחרים ומזכים את הרבים, והשיב עם כל זה דידהון עדיף. ונראה לי בס"ד הֶבֶל יְלָדִים [131] גימטריא קלא, דמפגיע את פלוני שמספרו [131] קל"א, ולכך הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בִּשְׁבִיל הֶבֶל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. ובזה יובן (קהלת ט, ז) לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, בְּשִׂמְחָה ראשי תיבות הֶבֶל שאין בו ממשות חטא, שאוכלים כל העולם בזכותם.
גמ' שנא' ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים. ע"ד שאחז"ל נדרים דף כ ע"ב מאן מה"ש רבנן:
שם כך מקובלני מאבותי. עיין ב"מ דף פד ע"א ד"ה אי הדרת:
אמר רבי יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים וכו'. יש להעיר דהרי הן בעון היו כמה עונות חמורות בירושלים כמפורסם. ותו דאמאי החמיר הקב"ה כל כך בכבוד הת"ח מאד. וכתבתי אני בעניותי בדרושים שהכל הוא לכבוד התורה ולכבודו יתברך שאם הת"ח מכובדים וכל המון ישראל יראים מהם ועושים להם כבוד ודבריהם נשמעים. ממילא רווחא תועלת גדולה שהת"ח אם רואים שההמון מזלזלים בדבר אחד מדברי סופרים וק"ו מדאורייתא מוכיחין אותם ועושין טצדקי להעמיד התורה. וההמון יראים מהם ושומעים לקולם ונמצאו דברי תורה וד"ס קיימין. וזה טעם שציוה הקב"ה לכבד מאד לת"ח מלבד הטעמים הנגלים לכבוד התורה ושעי"ז יתנו לב ללמוד וכיוצא והיינו כדי שעי"ז יתקיימו דברי תורה שהת"ח יזהירו לעם על קיום התורה והעם יראום ויכבדום וישמעו לקולם. וז"ש לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים ולא היה מי שיוכיחם והיו עוברים על התורה ואין מוחה ונמצא דאע"ג דהיו עונות הרבה באו לזה על שביזו ת"ח ולא היו מוכיחים אותם ודוק:
אמר ר' אלעזר לעולם יסדר אדם שלחנו בע"ש אעפ"י שאינו צריך אלא לכזית. לאו דוקא כזית אלא בעי טפי ובה"ג והטור והר"ן כתבו דבעי בסעודה ג' כביצה. א"נ ה"ק אעפ"י שאינו צריך אלא לכזית ובגדר זה יכול לאכול כשעור כמ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סי' רצ"א ע"ש ובקונטרס שיורי ברכה:
אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תשב"ר. אפשר לתת טעם לזה במה שביארנו טעם שהעוסק בתורה מאריך ימים כי הנה אדה"ר באכילת עץ הדעת פגם בכל אבריו אך הקנה לא נהנה כי הוא מוציא קול והקול רומז לוי"ו שהוא חיים כמ"ש בזהר הקדוש ובא מהקנה שלא נפגם ולכך הלומד תורה מאריך ימים. וז"ש שהעולם מתקיים בהבל תשב"ר שהוא קול שאין בו חטא ובא מהקנה שאין בו חטא וקול הוא רומז לוי"ו שהוא חיים ומחיה העולם. א"נ אפשר במ"ש במ"א כי תורה גי' ס"מ ולי' לבטלם והתנוקות שאין בהם יצה"ט ולומדים תורה הוא מכניעם ביותר שלא יקטרגו ומתקיים העולם. וא"ל ר"פ לאביי דידי ודידך מאי כלומר שאנו עוסקים בקדשים והוי כקרבנות ותהיה התורה תמימה ותירץ לו אינו דומה הבל שיש בו חטא כי העסק בתורת הקרבנות אינו מועיל כקרבן לגמרי כמ"ש המפרשים ויש בו חטא קרינן ביה: [והרב הקדוש מהרח"ו כתב דנקט לשון זה בהבל תשב"ר ולא אמר בלמוד התנוקות לפי שהתנוקות אינם יודעים מה שלומדים ואין להם שום כונה כי אם הבל פיהם מן השפה ולחוץ ולכן אינו מתקיים בהבל פיהם אלא העה"ז החומרי דהיינו הארץ. אבל הגדול שלומד תורה כהוגן ובכונה עליו נאמר ואשים דברי בפיך אשר אם הוא יתברך ישימהו בפי האדם יגדל בכח ובכונה אז לא בלבד שיתקיים העולם השפל שהוא הארץ כי גם השמים מתקיימים כמש"ה לנטוע שמים וליסוד ארץ השמים בעבור ההבנה והכונה והארץ משום הבל פה, אמנם מפני שהגדול לפעמים מדבר דברי הבאי ורכילות ולה"ר נמצא שסותר מכאן ובונה מכאן משא"כ התנוקות שאין בהם דבור רע לסתור אלא לבנות לז"א בלשון שלילה אין העולם מתקיים דהיינו הארץ הזו אלא בהבל פי התנוקות עכ"ד ז"ל:
ולדברי הרב ז"ל אפשר דשאלת רב פפא לאביי דידי ודידך מאי אפשר דמספ"ל דמ"ש אין העולם מתקיים אפשר דלא אתא לאפוקי אלא להמון העם שאין העה"ז שהוא הארץ מתקיים בעבורם אבל הת"ח שמתנהגים בסדר קדושה ומכוונים בתורה לא איירי בהו דהם מקיימים השמים ג"כ ואינם פוגמים הדיבור בלשון הרע וכיוצא. ולהכי שאל דידי ודידך מאי דיש מקום לומר דמקיימים גם השמים, והשיבו אינו דומה הבל שיש בו חטא, כלומר הדברים כפשוטן דדוקא קאמר אין העולם מתקיים אלא בהבל תשב"ר ופוסל הכל משום דאע"ג דאין פגם בלשון אבל יש בו חטא כי אין אדם צדיק בארץ וכו' וקרי ביה הבל שיש בו חטא ודוק]:
(קיט ב) תוס' ד"ה כל וכו' בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע וכו' ואומרים יש"ר וכו'.—מעשה זה איך נולד ר' ישמעאל נדפס מכ"י בתוספתא עתיקתא ח"ה ע"י ר' חיים מאיר הורוויץ פ"פ תר"נ ושם נמצא מאמר זה.
מהדר אזוזי זוזי דרבנן. כשהיה רואה אותן זוגות זוגות ומדברין בתורה מחזר אחריהם ואומר להם במטותא מנכון לכו והתעסקו בעונג שבת ולא תחללוניה לבטל תענוגים: ויכלו. הקב''ה וזה שמספר בשבחו של מקום ובשבח של שבת: יסדר אדם שלחנו בע''ש. ללילי שבת: במוצ''ש. נמי כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר: חמין. לשתות ולרחוץ: מלוגמא. רפואה: אכליה אריא לעגל הראוי לשחוט: בכל כחו. בכל כוונתו: בפרוע פרעות. ביטול פורעניות כגון פרוע דמתרגמין בטל: בהתנדב עם ברכו. כשמתנדבין ישראל לברך את בוראן: כי פרוע. כי פרעו אהרן ע''ז והכי קאמר בהבטל פריעות ע''ז שתשתקע ותשתכח שלא יזכר עונם משום התנדב עם הוא: אל מלך נאמן. כך מעיד על בוראו שהוא אל מלך נאמן: שאין בני אדם מצויין לכבותה. בשבת: בבקר. בזמן ק''ש וכן מאחרי בנשף: והיה כנור ונבל. בסיפיה דקרא ואת פועל ה' לא יביטו לא שמו לב ליחד שמו על בריותיו: שפוך על עולל. רישא דקרא ואת חמת ה' נלאיתי הכיל שפוך וגו' שפוך החמה בנקמה בשביל שעולל לחוץ ובטלין מבית רבן: הובישו כי תועבה עשו וגו'. סיפיה דקרא גם בוש לא יבושו וגם הכלם לא כו': במשיחי אלו תינוקות של בית רבן. שדרך תינוקות למושחן בשמן: ובנביאי אלו תלמידי חכמים. שנאמר ונביא לבב חכמה (תהלים צ): מחריבין. איכא שיור: מחרימין. ליכא שיור: מתכסין בהן כשמלה. כששואלין אותן טעמי תורה הללו עושין עצמן כמעלימין את דבריהם מפני שאינן יודעים להשיב: ישנן בידך. אתה בקי לפיכך קצין תהיה לנו ותלמדנו חכמה:
ומצא נר דלוק ושולחן ערוך. וא''ת דאמר בריש ערבי פסחים (דף ק:) ושוין שאין מביאין את השולחן אא''כ קידש וי''ל דערוך הוא במקום אחר אלא שאין מביאין אותו עד אחר הקידוש כי היכי דתיתי סעודתא ביקרא דשבת כדאיתא בשאלתות דרב אחאי ודוקא בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים לפני כל אחד ואחד אבל שלנו גדולים הם וקשה לטלטלם: כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו. פי' בכל כוונתו וכן פירש רש''י ור''י אומר דיש בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע דקאמר התם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם מבטלים גזירות קשות: א''ר חנינא אל מלך נאמן. צריך להרהר בו בשעה שאומר אמן:
225ימים לסיום הש״ס