א"ל רבינא לרב אשי ואמרי לה רב אשי לרב כהנא והא האידנא לא עבדינן הכי. כלומר דכי כתבינן תברי לא משגחינן בזימניה דשטרא, אלא אע"ג דלא ידעינן זימנא דכתיב ביה בשטר חוב כתבינן ליה תברא אזימנא דהלואה, ולא כתבינן ליה לתברא אשט"ח סתמא, ואפ"ה מכשירינן שטרי מאוחרי, ואיפשר דנפיק מיניהו חורבא דמפיק ליה מלוה בתר הכי לשטר מאוחר דזימניה בתר זימניה דתברא וטעין דמלוה אחריתי הוא. אמר ליה רבנן תקוני תקינו למכתב תברי כדאמרינן, מאן דעביד [עביד] ואהני ומאן דלא עביד הכי, דנקט תברא דלא כתיב כתקנתא דרבנן ופרע זוזי בכדי, איהו דאפסיד אנפשיה.
וש"מ מתקנת רב ספרא ואילך דשטרי חוב המאוחרין אע"ג דלא מוכחא מילתא בגויהו דמאוחרין נינהו כשרין, דהא איכא תקנתא דלא ליפוק מיניהו חורבא. ואע"ג דהשתא לא עבדינן לה להאי תקנתא, הא אסיקנא רבנן תקוני תקון מאן דעביד עביד ומאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה. אלא מיהו הני מילי בשטרי הלואה דשייכא בהו תקנתיה דרב ספרא. והוא דכתב ליה דאקני, אבל לא כתב ליה דאקני אפי' שטרי הלואה נמי פסולין דנפיק מיניהו חורבא, דזימנין דיזיף מיניה בניסן בשטר וכתיב זימניה בתשרי, ואזל לוה וקנה נכסי מניסן ועד תשרי ואזל זבנינהו לבתר תשרי ומפיק ליה בעל חוב לשטרא דכתיב בתשרי ואמר השתא הוא דיזיף מינאי וקא טריף לקוחות שלא כדין. אלא לא משכחת לה דכשרין אלא בדכתב ליה דאקני, דכי קא טריף בדין קא טריף. וסוגיא דשמעתא בפרק מי שמת (לעיל בבא בתרא קנז,א) הכי אזלא.
ואפי' כתב ליה דאקני נמי, דוקא בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח וממכר דלא שייכא בהו תקנתיה דרב ספרא אפילו מאוחרין נמי פסולין, עד דכתבי בהו שטרא דכתבנוהי לאו בזימניה כתבנוהי אלא אוחרנוהי וכתבנוהי. והוא הדין בזמן שהוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי דמוכחא מילתא מגופיה דמאוחר הוא. אבל היכא דלא מוכחא מילתיה מגופיה דמאוחר הוא ואתברר דמאוחר הוא, פסול, כדרב המנונא, לא שאנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפילו מאוחרין נמי פסולין. מאי טעמא, זימנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה לזימניה דשטרא בתשרי ומתרמו ליה למוכר זוזי בין ניסן לתשרי וזאבין לה מלוקח, וכי מטי תשרי מפיק ליה לוקח לההוא שטרא דזימניה בתשרי ואמר ליה הדר זבינתה מינך. והשתא לא קשיא לן אי הכי שטרי הלואה נמי כדקשיא לן מעיקרא, דכי קשיא לן הכי מקמי דעבדי רבנן תקנתא בגופא דתברי, אבל לבתר דתקנינהו רבנן לתברי ליכא למיחש ולא מידי. אלא כי איכא למיחש בשטרי מקח וממכר הוא דאיכא למיחש, דליכא למימר דכתבין ליה לשטרא דמוכר דהדר זבין ליה מלוקח סתמא משום פסידא דלקוחות דזבני השתא בהאי שטרא, דליכא לברורי בין לוקח ראשון ללוקח אחרון, וליכא לברורי נמי שטרא דמאן קדים אי דלוקח אי דבעל חוב, הילכך לית להו תקנתא לשטרי מקח וממכר המאוחרין אלא לפרושי בגויהו דמאוחרין נינהו וכדרבי אבא. והוא הדין היכא דמוכחא מילתא מגופיהו דמאוחרין, כגון שטר שכתוב זמנו בשבת או בעשרה בתשרי והוא הדין לשאר ימים שאין בהם צד היתר למלאכת עבודה כלל.
והני מילי בשטרי מאחרי דאכתיבו בניסן וקבעו לזמניהו בתשרי, דאפשר דמסר ליה נהליה בניסן ונפיק מיניה חורבא, ואמטול הכי צריך כל הנך תקנאתא דאמרן. אבל שטר מקח וממכר דזאבין ליה ארעא בניסן ולא כתיב ליה שטרא כלל עד תשרי, ואין צריך לומר בשטרי הלואה דיזיף מיניה בניסן ולא כתיב ליה שטרא כלל עד תשרי כשרין דלא נפיק מיניהו חורבא כלל:
קו. ושמעינן מינה דכל מאן דכתיב תברא, אי ידע זמניה דשטר חוב כתיב זימניה דשטר חוב בתברא, דכתיב דפרעיה הנהו זוזי דהוה מסיק ביה בשטר חוה דזימניה כתיב ביום פלוני. ואי לא ידעינן זימניה דשטר חוב כתבינן אשטר חוב סתמא דפרעיה זוזי דהוה מסיק ביה בשטר חוב:
קז. ושמעינן מינה דכי כתבינן הכי אשטר חוב סתמא, אי אפיק מלוה בתר הכין שטר חוב דזימניה בתר זימניה דהדין תברא מרע ליה ההוא תברא לגמרי, דלהכי כתבוה לתברא הכין אשטר חוב סתמא משום דלא אבריר להו זימניה דשטר חוב וחיישי לשטר חוב מאוחר דזימניה בתר זימניה דתברא. והשתא דנפק שטרא נמי דזמניה בתר זימניה דתברא מרע ליה הדין תברא, משום דאיכא למיחש דמאוחר הוא, וכי אכתיב תברא אהאי שטרא אכתיב. ואי נמי אוזפי זוזיה בתר הכין איהו דאפסיד אנפשיה, דכיון דידע דכתב ליה תברא אשטר חוב סתמא לא איבעי ליה לאוזופה בתר הכין אלא עד דכתיב ביה בשטרא מילתא דמוכחא דהאי שטרא בתר זמניה דהדין תברא איכתיב. היכי עבדינן, כתבינן ביה בשטר חוב שטרא דנן לאו אחורי אוחרנוהי וכתבנוהי אלא בזימניה כתבנוהי, דכי האי גוונא ודאי ליכא למיחש למאוחר ולא אתי תברא דזימניה מקמי הכין ומרע ליה. וכל שכן היכא דכתיב ביה דהאי שטרא בתר זימניה דתברא פלניא אכתיב דליכא למיחש ולא מידי. ואי לא, צריך לאיתויי ראיה דהני זוזי בתר זימניה דתברא הוא דאוזפיה. ואי לא מייתי ראיה בחדא מהני משתבע ליה הלוה שבועת היסת ומיפטר. דכי אהני ליה האי תברא ללוה, למפטריה מממון, אבל למפטריה משבועה לא מהני, דהא קא טעין ליה טענת בריא דבתר זימניה דתברא הוא דאוזפיה, וכי אהני האי תברא כי האי גוונא לבטוליה לשטרא מספיקא משום חששא דשטר חוב המאוחר דאוקי ממונא בחזקת מאריה והמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל למפטריה משבועה לא מהני, דכל היכא דמוקמינן ממונא בחזקת מאריה נמי לא סגיא ליה בלא שבועה.
ושמעינן נמי דכל היכא דמוכחא מילתא בשטר חוב דמאוחר הוא יד בעל השטר על התחתונה, ואי נפיק תברא עלויה דזימניה מקמיה זימניה דשטרא, לא מיבעיא היכא דכתיב תברא אשטר חוב סתמא, דאע"ג דלא אתברר דשטר חוב מאוחר הוא מרע ליה תברא, אלא אפילו היכא דכתיב תברא אזמן ההלואה, כגון דכתיב ביה דפרעניה הנהו זוזי דאוזפיה ביום פלוני, כיון דמוכחא מילתא דהאי שטר חוב מאוחר הוא תלינן ליה לההוא תברא בהדין שטרא ומרעינן ליה לשטר חוב, כתקנתיה דר' אבא. וכל שכן בשטרי מקח וממכר, היכא דמשמע בשטר המאוחר דזאבין ליה ראובן לשמעון ארעא בעשרה בתשרי אע"ג דלא אפיק ראובן שטרא דזאבין ליה שמעון לראובן ההיא ארעא באלול, כיון דמוכחא מילתא דשטריה דשמעון לא אכתיב בזמניה (אבל) [אלא] שטר מאוחר הוא, אמרינן יד בעל השטר על התחתונה והאי בניסן אכתיב והדר ראובן וזבנה מיניה, כדרב המנונא דאמר בשטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולין:
קח. אמר להו רב לספריה וכן אמר להו רב הונא לספריה כי קיימיתו בשילה כתובו בשילה אע"ג דמסירי לכו מילי בהינו וכי קיימתו בהינו כתובו בהינו ואע"ג דמסירי לכו מילי בשילה. ולא למימרא דכתבי דבהינו הוה מעשה דהלואה או דהודאה, דההוא ודאי אסיר משום מדבר שקר תרחק, ולא עוד אלא שקרוב הדבר שעוברין אף משום לא תענה. ולאו למימרא נמי דכתבי הכין ומאי דהוה קדמנא כתיבנא וחתימנא עלוהי בהינו או בשילו, דההיא לא צריכא לאשמועינן. דאי אמסירו להו מילי בהינו וקימי השתא בשילו כתבי הכין בשילו מאתא איך פלוני בר פלוני אמר לן כך וכך וקנינא מיניה, דמסתמא אכתיבה משמע ולאו אעיקר קנין, והכי מתברר ביבמות בפרק האשה שהלכה (יבמות קטז,א) גבי מעשה דההוא גיטא דכתיב ביה בסורא דמתא וכוליה, ואסיקנא דילמא מילי מסר כדאמר להו רב לספריה כו', וכבר ברירנא התם.
מיהו הא דרב הונא לא מתוקמא בשטרי הודאות והלואות אלא היכא דכתיב בשטרא כך וכך מעות ממטבע היוצא במקום פלוני. אי נמי כגון דלא שאני ממטבע היוצא בדוכתא דאמסירו להו מילי בגאויה ממטבע היוצא בדוכתא דקימי בגויה בשעת כתיבה. אבל היכא דשאנו מטבעות מהדדי ולא כתבין ביה ממטבע היוצא במקום פלוני, לית להו רשותא למכתב אלא שמא דדוכתא דאימסירו להו מילי בגויה כי היכי דליגבי ממטבע היוצא באותו מקום, דכי אשתעבד לההוא מטבע אשתעבד, ואי לא כתבין אלא דוכתא דקימי ביה אשתכח דמגבו ליה טפי מן הכין או בציר מהכין, כדגרסינן בפרק שני דייני גזרות (כתובות קי,ב) ת"ר המוצא שטר חוב על חבירו כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל כתוב בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל.
ואית דמפרשי לה להא דרב הונא דהכי קאמר להו, כי קיימיתו בשילו כתובו נמי בשילו, ואע"ג דאמסירו לכו מילי בהינו, וכי קיימיתו בהינו כתובו נמי בהינו ואף על גב דמימסרי לכו מילי בשילו. כלומר דהיכא דאימסירו להו מילי בהינו וקיימי השתא בשילו צריכי למכתב דאמסירו להו בהינו ודכתבוה לשטרא בשילו, ואי אמסירו להו מילי בשילו וקימי השתא בהינו צריכי למכתב דאמסירו להו מילי בשילו ודכתבוה לשטרא בהינו, דלא לחזי כשקרא. ואע"ג דסוגיא דשמעתא בעלמא לאו הכי אזלא כדברירנא לעיל שפיר דאמי למעבד הכין, ואי עבד כדאמרן מעיקרא נמי ליכא שיקרא:
קט. ואמר רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקניאתא, ואינון שטרות שיש בהן קנין, כי כתביתו שטרי אקניאתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו, ההוא יומא דקניתו ביה, ואי לא כתובו ההוא יומא דקיימיתו ביה בשעת כתיבה, דהוה ליה כשטר מאוחר וכשר, דאי כתביתו יומא אחרינא דלאו יומא דהקנאה ולאו יומא דכתיבה, מתחזי כשקרא. ואע"ג דשטרי חוב המאוחרין כשרין, ואע"ג דלא כתיב זימניהו ביומא דהלואה ולא ביומא דכתיבה, כגון שטר שזמנו בשבת או בעשרה בתשרי, הני מילי דאי עבד, אבל לכתחילה לא מיבעי להו למכתב אלא או ביומא דהלואה או ביומא דכתיבה. והני מילי בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח וממכר כיון דקימא לן דאפי' מאוחרין נמי פסולין, הכא נמי אע"ג דכתבי יומא דכתביה ביה פסול, אלא היכא דכתבי ליה מדעת המוכר, דכי האי גוונא ודאי ליכא למיחש ולא מידי. ומסתברא דלא שנא בשטרי הלואה ולא שנא בשטרי מקח וממכר, אי יזיף או מזבין באחד בניסן וכתבי דיזיף או זבין מקמי פסידא או בניסן סתמא שפיר דאמי, ואפילו לכתחילה דלא מיחזו כשקרא.
והני מילי בשטרי הקנאה דמעידנא דקנו מיניה גמר ומשעביד נפשיה, הילכך כי ידעי יומא דקנו ביה אע"ג דאשתהו טובא ולא כתבי ליה אלא לאחר זמן מרובה כתביה יומא דקנו ביה וחתמי עלויה, דכי טריף לקוחות מזמן ההקנאה שפיר קא טריף. אבל בשטרי דלאו הקנאה אע"ג דידעי זמן ההלואה וכתבי מזמן ההלואה הוה ליה מוקדם ופסול, דהא לאו מזמן ההלואה קא משתעבד למטרף לקוחות, דאי מחמת הלואה מלוה על פה היא, אלא מחמת שטרא גופיה הוא דמשתעבד, ושטרא לא משעבד להו לנכסי דלוה אלא משעת חתימה, דמסתמא מחזקינן ליה דמעידן חתימה מסריה נהליה, והאי כיון דאקדמיה לזימניה מקמי זמן חתימה הוה ליה מוקדם. ואפילו נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, דתנן בפרק המביא גט תנין (גיטין יז,א) נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ורבי שמעון מכשיר שהיה רבי שמעון אומר כל הגיטין שנכתבו ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים. עד כאן לא פליגי אלא בגיטי נשים, אבל בשאר שטרות מודי להו רבי שמעון לרבנן דפסולין:
קי. אמר רבא האי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואמר להו לבי דינא שויוה נהלי תרי בני חמשין חמשין לא (משנן) [משוינן] ליה. ואע"ג דלוה מודי דלא פרעיה מאי טעמא עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה ניחא ליה למלוה כדי שיכוף לפרעו. כלומר כדי שיכוף את הלוה לפרעו כולו כאחת, דהא לא מצי שקיל ליה לשטרא מיניה עד דפרע ליה כוליה, כר' יוסי דאמר (כתוב) [יכתוב] שובר, הילכך כייף לוה נפשיה ופרע ליה לכוליה כחדא דחייש דאי פרע ליה מקצת משתייר שטרא גביה ואפשר דמירכס תבריה והדר מפיק ליה לשטאריה וגבי ליה לכוליה מיניה. ואי עביד להו תרי בני חמשין חמשין ומכי יהיב ליה חמשין שקיל מיניה חדא שטרא ולא משתייר עליה שטרא אלא כשיעור זוזי דפישי ליה למלוה גביהי (ו)לא כייף נפשיה למפרעיה כולהו מאה זוזי בבת אחת דהא לית ליה למיחש ולא מידי.
וניחא ליה נמי ללוה כי היכי דאפגום שטריה. כלומר ניחא ללוה דלהוי חד שטרא בר מאה כי היכי דאי פרע ליה מקצת פגים ליה לשטרא ולא גבי שארא אלא בשבועה. ואי הוו תרי בני חמשין חמשין, אע"ג דיהיב ליה מיניהו חמשין (ו)לא מיפגים ליה שטרא תניאנא דשטרא באנפי נפשיה [הוא]. ובדין הוא דהוה יכיל למימר טעמא משום תברא כדרב אשי, אלא הא עדיפא ליה, דאי מטעמא דתברא היכא דמשילינן ליה ללוה ואודי דלא פרע שפיר דאמי דהא ליכא למיחש ולא מידי, ומשום קנוניא ליכא דמהשתא הוא דקא בעי למכתב ליה שטרא דהוה ליה מאוחר, קמ"ל רבא דאע"ג דאודי דלא פרע לא משוינן להו תרי בני חמשין חמשין אלא מדעתא דתרויהו, דניחא ליה ללוה דליקום בר מאה כדמעיקרא כי היכי דליפגום שטריה.
והאי דאיכפל גמרא לאשמועינן טעמא דניחא ליה למלוה למהוי בר מאה כדי שיכוף לפרעו, לאו להיכא דקא באעי מלוה לשוויי תרי בני חמשין חמשין אצטריכא ליה, דכי האי גוונא לא שייך טעמא דכדי שיכוף לפרעו כלל, דהא מלוה גופיה לא ניחא ליה בהאי תקנתא. אלא כי אצטריך להאי טעמא בתרא היכא דניחא ליה ללוה לאשווייה תרי בני חמשין חמשין בלא דעתא דמלוה. והיכי דאמי, כגון דקנו מיניה דלוה למלוה דאית ליה למלוה גאביה מאה זוז, דקימא לן סתם קנין לכתיבה עומד, ואזל לוה לגבי סהדי ואמר להו דלכתבו ליה תרי שטרי בני חמשין חמשין, קמ"ל רבא דלאו כל כמיניה, דכיון דקנו מיניה אמאה זוזי בבת אחת מיבעי להו למכתב ליה חד שטרא במאה זוזי, דמעיקרא כי אשתעבד ליה לחד שטרא אשתעבד ליה. ואי לאו טעמא דכדי שיכוף לפרעו דינא הוה דצייתינן ליה ללוה דזה נהנה וזה לא חיסר הוא וכופין על מדת סדום, קמ"ל דזה נהנה וזה חיסר הוא כדי שיכוף לפרעו:
קיא. ושמעינן מינה דמאן דמסיק ביה בחבריה מאה זוזי בחד שטרא ויהיב ליה מניהו חמשין, והוא הדין לבציר מהכין, מיחייב לקבולינהו מיניה ולמכתב ליה תברא עלויהו. דאי ס"ד לא מחייב לקבולניהו מיניה, אם כן מאי האי טעמא דקאמר רבא דניחא ליה ללוה למהוי חד שטרא כי היכי דלפגום שטריה, והא אמרת דאי לא בעי מלוה לקבולי מיניה מקצת הדין עמו, ואם כן מאי נפקא ליה ללוה מיניה דלא לעבדיה תרי בני חמשין חמשין. אלא לאו שמע מינה דבלוה תליא מילתא, דאי יהיב ליה מקצת מיחייב מלוה לקבוליה לההוא מקצת מיניה בתורת פירעון ולמכתב ליה תברא עלויה כדפרישנא במתניתין:
קיב. ואמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בני חמשין חמשין ואמר שוונהי נהלי חד בר מאה לא משוינן ליה עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה ניחא ליה למלוה כי היכי דלא ניפגום שטריה. דאי יהיב ליה חמשין לא נפגום שטרא תנינא, ואי הוי חד שטרא כי יהיב ליה מקצת מיחייב לקבולי מיניה בעל כרחיה ולמכתב ליה תברא אההוא מקצת, משתכח דקא מיפגים שטריה בעל כרחיה. וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף המלוה ללוה לפרעו את כל המאה בבת אחת, דהא אי יהיב ליה חמשין לא משתייר עליה שטרא אלא כשיעור מאי דפייש ליה למלוה גביה ולא כייף נפשיה למפרעיה כוליה כחדא:
קיג. ואמר רב אשי האי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואתא לבי דינא ואמר שוויוה נהלי חד בר חמשין לא משוינן ליה מאי טעמא האי מפרע פרעיה וא"ל הב לי שטרי ואמר ליה אירכס לי וכתב ליה תברא אשטרא בר מאה, ואי מהדרינן ליה נהליה בר חמשין מפיק ליה להאי ואמר האי אחרינא הוא:
טו. שני אחים אחד עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשם בבית הבד. סוגיא דשמעתא בפרק השותפין (לעיל בבא בתרא יג,א) דהא מתני' בשאין בה דין חלוקה הוא דמתוקמא, דלא מצי חד מיניהו למכפייה לחבריה למפלג בהדיה. אבל אי אית בה דין חלוקה, שאלו יחלק לפי מנין השותפין שיש להם חלק בו מגיע לכל אחד מהן חלק ששם הכל קרוי עליו, כופין זה את זה לחלוק, בין שעשאן אביהן לעצמו בין שעשאן לשכר. ואפילו היכא דלית בה דין חלוקה נמי דוקא היכא דלא אמר ליה חד מיניהו לחבריה גוד או איגוד, אבל היכא דאמר ליה חד מיניהו לחבריה גוד את כוליה בכך וכך דמים או איגוד אנא בגויהו, כיפינן ליה למיגד בהנהו דמים או לאוגודיה לחבריה בגוייהו. מדמקשינן מיהא מתני' בפרק השותפין (לעיל שם) למאן דאמר אית דינא דגוד או אגוד, ופרקינן שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא, כלומר דהא עשיר ניחא ליה לאשתמושי בכולה בלא דמים ועני לא מצי למימר ליה לעשיר גוד או אגוד דהא עני לית ליה דמי למיתב ליה לעשיר בפלגא דידיה, ואשתכח דגוד איכא אגוד ליכא, וכיון דליכא חד מיניהו דאמר ליה לחבריה גוד או אגוד דינא הוא דמתהנו ביה בהדי הדדי. הילכך אם עשאן אביהן לשכר, להשכירן וליטול שכרן, משכירין אותן וחולקין את שכרן. ואם עשאן להשתמש בהן לעצמו ולבני ביתו, מצי כל חד מיניהו למימר ליה לחבריה נשתמש ביה אנן כי היכי דאשתמש ביה אבונא, והרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשאם בבית הבד, ואין לך רשות להשכירן לאחרים. דגבי חלוקה גופה מאי טעמא אמור רבנן כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו חולקין אותו בדמים, אילימא משום בל תשחית, אי הכי אפילו שניהן רוצים נמי אמאי יחלוקו, אלא לאו משום דאמר ליה כל חד מיניהו לחבריה מרחץ ובית הבד ירשתי מאבא ולא בית ולא חורבא, לית לך רשותא למיתב לי אלא מידי דמקרי מרחץ ומידי דמקרי בית הבד, והוא הדין לשאר מילי, הכא נמי כיון דעשאן לעצמו מצי כל אחד מן הבנים למימר לחבריה מרחץ ירשתי מאבא ולאו אגרא בעלמא. וכן כל כיוצא בזה.
ובדין הוא דליתני לה להא מתניתין בחד מהנך תרי פרקי דמקמאי האי דמיירי בהו בהלכות נחלות ומאי דשייך בהו, אלא איידי דבעי מיתנא בהאי פירקא מתני' דמי שפרע מקצת חובו דשיכא בשטרות, דלר' יוסי דאמר יכתוב שובר עניותיה דעניא גרמא ליה לאפסודי, דאי הוו ליה זוזי הוה פרע ליה לכוליה וקרע ליה לשטריה, והשתא דלית ליה זוזי אי אבד שוברו של זה אכיל הלה וחדי, הכא נמי גבי מתני' דשני אחין (דלית) [דאית] בה אנפא דגרמא ליה עניותיה לעניא לאפסודי, דאי עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשאם בבית הבד:
טז. שנים שהיו בעיר אחת שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחד יוסף בן שמעון אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן פרועין כיצד יעשו ישלשו אם היו משולשין יכתבו סימן אם היו מסומנין יכתבו כהן. הא דקתני רישא אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה לאו משום דחיישינן לנפילה, אלא משום דאמר ליה נתבע לתובע דנקיט ליה לשטרא בידיה לאו אנא יזיפנא מינך אלא את הוא דיזפת מינאי ופרעתן ויהבתיה לשטרא נהלך אדעתא דקרעת ליה לשטרא ולא קרעתיה והשתא קא מפקת ליה עלואי. ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, דכל חד מיניהו מצי מדחי ליה למלוה ואמר ליה לאו לדילי אוזפת אלא להאיך והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואם נמצא לאחד בין שטרותיו שובר כתוב בכתב ידו של מלוה שטר שיש לי על יוסף בן שמעון פרוע, והיו לו שני שטרות על שניהן אחד על זה ואחד על זה, שטרות שניהן פרועין, דכיון דאתברר דחד מיניהו פרוע הוא וליכא לברורי הי מיניהו, איכא למימר דילמא האי ניהו ואוקי ממונא בחזקת מאריה. ואוקימנא בפרק שנים אוחזים בטלית (ב"מ כ,ב) בשנמצאו שטרי החובות בין שטרות קרועין, אבל אם לא נמצאו בין שטרות קרועין גאבי תרויהו. ואם נמצא אחד מהן בין שטרות קרועין והאיך לא אשתכח בין שטרות קרועין, ההוא דאשתכח בין שטרות קרועין הוא דהוי בחזקת פרוע וקרעינן ליה, ואידך דלא אשתכח בין שטרות קרועין גבו ליה יורשין.
והא דקתני כיצד יעשו, תקנתא לכתחילה קמ"ל. כיצד יעשו מתחלה ויוכלו להוציא שטר חוב זה על זה או על אחרים, ישלשו בדורות, זה כותב שמו ושם אביו ושם אבי אביו, וזה כותב שמו ושם אביו ושם אבי אביו, כדי שיהא שם אבי האב מבחין ביניהם. ואם היו משולשין בשמות שוין, זה יוסף בן שמעון בן יעקב וזה יוסף בן שמעון בן יעקב, יכתוב כל אחד מהן סימן, אם היה זה לבן וזה שחור זה ארוך וזה קצר, והוא הדין לשאר סימנין, יכתוב כל אחד מהן סימן המצוי בו שאינו מצוי בחבירו. ואם היו מסומנין, כלומר שוין בסימנין, יכתוב כהן, שאם היה זה כהן וזה אינו כהן יכתוב כל אחד מהן כייחוסו, אם כהן כהן ואם ישראל ישראל:
