דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

בבא בתרא קעא ע"ב - Steinsaltz

The two Sages disagree only with regard to a case of a postdated promissory note in general, i.e., one in which the fact that it is postdated is not readily discernible from the dating of the document, as opposed to one dated on Shabbat or Yom Kippur.

As Rabbi Yehuda conforms to his line of reasoning, as he says: One does not write a receipt for a debtor when he pays his debt; rather, the original document is torn, and in the case of partial repayment a new document is written, attesting to the balance due. And consequently, no harm can emerge from a postdated document. There is no concern that the date on the postdated document may have been recorded after the writing of a receipt.

And Rabbi Yosei conforms to his line of reasoning, as he says: One writes a receipt for a debtor when he pays his debt, in lieu of tearing the promissory note. And consequently, harm can emerge from a postdated promissory note. Harm can occur in a case such as the following: The loan was given on the first of Nisan. The debt was paid on the following day and, rather than tearing the promissory note, a receipt was written and dated on the second of Nisan. If the original note had been postdated to the third of Nisan or thereafter, the creditor could use it to collect his debt a second time, arguing that the debtor’s receipt is irrelevant, as its date is prior to the date in the promissory note.

§ Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: Even according to the one who says that one writes a receipt for the debtor when he pays, in lieu of tearing the promissory note, this statement applies only with regard to a case where the debtor pays half, i.e., a portion, of the debt. But with regard to a case where the debtor comes to repay all of the debt and the creditor has lost the promissory note and cannot tear it, all agree that one does not write a receipt. Rather, the debtor will not be required to repay the loan unless the creditor can produce the promissory note.

The Gemara rejects this opinion: But it is not so; we write a receipt even in a case where the debtor pays all of the debt.

The Gemara proves its assertion: This is like that case where Rav Yitzḥak bar Yosef was owed money by Rabbi Abba. Rav Yitzḥak bar Yosef came before Rabbi Ḥanina bar Pappi, and said to Rabbi Abba: Give me my money. Rabbi Abba said to him: First give me my promissory note, and then take your money. Rav Yitzḥak bar Yosef said to him: I lost your promissory note; instead, I will write a receipt for you. Rabbi Abba said to him: Isn’t there the opinion of Rav and Shmuel, who both say that the halakha is that one does not write a receipt?

Rabbi Ḥanina bar Pappi, the judge, thereupon said: Who will give us some of the dust of Rav and Shmuel, and I will place it on my eyes, so highly do I regard them. Nevertheless, isn’t there the opinion of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, who both say that one writes a receipt?

And similarly, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Ilai says: The halakha is that one writes a receipt.

The Gemara concludes: And it stands to reason that one writes a receipt. As, if it would enter your mind that one does not write a receipt, then if the promissory note of this creditor is lost, should this debtor eat and rejoice? Is it fair that he should keep money that he knows he owes the creditor?

Abaye objects to this line of reasoning: Rather, what should the halakha be, that one writes a receipt when the creditor cannot find the promissory note? If the receipt of the debtor is lost, should this creditor eat and rejoice? Once the debtor has lost his receipt, there is nothing to prevent the creditor from collecting the debt a second time. This, too, is unfair. In either case, whether a receipt is written or not, an injustice could result. Why should it be preferred that the potential of suffering an injustice should be borne by the debtor rather than the creditor? Rava said to Abaye: Yes, it is preferable, because, as it is written: “The borrower is a servant to the lender” (Proverbs 22:7). The debtor’s interests are subordinated to those of the creditor.

§ We learned in a mishna elsewhere (Shevi’it 10:5): Promissory notes that are antedated are not valid, but those that are postdated are valid.

Rav Hamnuna says: They taught this halakha only with regard to promissory notes, but with regard to deeds of buying and selling property, even postdated documents are not valid. What is the reason for this stringency in the case of bills of sale? If postdated documents were allowed, there could be times that the seller sells land to the purchaser in the month of Nisan of a particular year and writes a postdated deed for him stating that the sale took place in the following Tishrei, and some money happens to reach the seller between Nisan and Tishrei and he purchases the land back from the purchaser. And then, when Tishrei arrives, the purchaser takes out the original bill of sale and says to the seller: It is true that you purchased the field from me, but I then purchased it from you again now, in Tishrei, as stated in this document.

The Gemara asks: If so, a similar scenario could occur with promissory notes as well: There could be times that one borrows money in Nisan and writes a promissory note for the creditor stating that the loan took place in the following Tishrei, and some money happens to reach the debtor between Nisan and Tishrei and he repays his debt to the creditor early and says to him: Give me my promissory note. And the creditor says to him: I lost it, and he writes him a receipt instead. And then, when the time written in the note arrives, the creditor takes out the supposedly lost promissory note and says to the debtor: It is true that you repaid me previously, but it is now, after you repaid that loan, that you borrowed from me these dinars recorded in this document, which is dated in Tishrei.

The Gemara answers: Rav Hamnuna holds that one does not write a receipt, so that scenario cannot occur. Like Rabbi Yehuda, Rav Hamnuna maintains that if a creditor loses his promissory note the debtor does not have to repay the loan. Rabbi Yosei, who does allow the creditor to collect his debt in such a case and write a receipt for the debtor, is concerned about that scenario, and consequently he holds that postdated promissory notes are not valid.

Rav Yeimar said to Rav Kahana, and some say it was Rav Yirmeya of Difti who said this to Rav Kahana: And today, when we write postdated promissory notes, and we also write a receipt in cases where the creditor loses his promissory note, why do we do this? The combination of allowing postdated promissory notes and allowing the writing of a receipt instead of producing the promissory note would enable double collection of the loan to take place. Rav Kahana said to him: The problem was rectified after Rabbi Abba told his court scribe: When you write postdated promissory notes, write as follows: We did not write this document on its date, i.e., on the date written within the document; rather, we postdated it and wrote it. Since it is clear from the text of the document that it was postdated, double collection of the loan is avoided.

Rav Ashi said to Rav Kahana: But what about today, when we do not do this, i.e., we do not follow Rabbi Abba’s instructions? How do we avoid double collection of the loan? Rav Kahana replied: The problem was rectified after Rav Safra said to his court scribe: When you write these receipts for debtors who pay debts without the original promissory note being torn, if you know the date written in the missing promissory note, write it into the receipt. But if you do not know the date written in the promissory note, write the receipt without specification, i.e., do not write any date at all in the receipt, so that whenever the creditor produces the promissory note, the undated receipt can weaken it, i.e., exempt the debtor from payment.

Ravina said to Rav Ashi, and some say it was Rav Ashi who said to Rav Kahana:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קעא - ב

לא נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אלא בשטר מאוחר בעלמא, שהתאריך הכתוב בו יוצא ביום חול, ולא מוכח ממנו שנכתב עם תאריך מאוחר.

דרבי יהודה המכשיר את השטר, הולך לטעמיה, לשיטתו דאמר: אין כותבין שובר. ואינו חושש אם השטר נכתב בזמנו או עם תאריך מאוחר, כיון שלעולם הלוה אינו פורע את החוב עד שיקבל את השטר ויקרענו, וכיון שנקרע השטר אין חוששים לכלום. ולא נפיק מיניה חורבא, ולא תצא תקלה מהשטר.

ורבי יוסי פוסל את השטר לטעמיה, לשיטתו, דאמר במקום שפרע מקצת חובו כותבין שובר על הפרעון החלקי, וכן במקום שאין המלווה מחזיר את השטר בטענה שאיבד אותו, פורע הלווה את כל החוב, וכותבים ללוה שובר על פרעון החוב, להודיע שפרע כל חובו.

ולכן, שטר זה, שיש בו תאריך מאוחר, פסול הוא, היות ונפיק מיניה חורבא, יכולה לצאת תקלה מהשטר, שאחרי זמן מסוים יוציא המלוה את השטר עם התאריך המאוחר, ויאמר שהוא שטר חדש עבור הלואה אחרת, שנעשתה בתאריך המופיע בשטר, והשובר אינו מכסה אותו, ויגבה בו שלא כדין.

מה שאין כן בשטר מאוחר שהתאריך המאוחר המופיע בו יוצא בשבת או ביום הכיפורים, אינו יכול לטעון שהוא שטר על חוב אחר, שנעשה בתאריך זה המופיע בו. ואין חשש שיגבה בו שלא כדין, ולכן הוא כשר.

ובענין כתיבת שובר שנחלקו בה במשנתנו:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: אפילו למאן דאמר כותבין שובר, הני מילי שכותבים שובר, היינו דווקא אפלגא, על פרעון חלק מהחוב, שיש חשש שמא יחזור המלוה ויתבע את כל החוב. אבל אכוליה, על פרעון כל החוב, כגון שהמלוה טוען שאיבד את השטר, ואינו יכול להשיב את השטר ללוה, לא כותבים ללוה שובר, אלא המלוה מפסיד את תשלום החוב, שהוא הפסיד לעצמו בכך שאיבד את השטר, ואין הלווה צריך לשלם לו מבלי שיקבל לידיו את שטר החוב.

ואמרינן: ולא היא! אלא אפילו אכוליה חוב, באופן שאיבד המלוה את השטר, כתבינן ללוה שובר, ופורע את החוב.

כי הא דרב יצחק בר יוסף, הוה מסיק ביה זוזי היה נושה בו כסף ברבי אבא.

אתא לקמיה דרבי חנינא בר פפי, לדון בתביעת החוב.

אמר ליה רב יצחק לרבי אבא: הב לי זוזיי, תן לי את כספי.

אמר ליה רבי אבא: הב לי שטראי, ושקול זוזך, תן לי את שטרי וקח את כספך.

אמר ליה רב יצחק בר יוסף: שטרך אירכס לי, אכתוב לך תברא. שטרך אבד לי, אכתוב לך שובר שפרעת לי את כל החוב.

אמר ליה רבי אבא: הא רב ושמואל, דאמרי תרוייהו, שאמרו שניהם: אין כותבין שובר ללוה כאשר איבד המלוה את השטר, אלא המלוה מפסיד את תשלום החוב, שהוא הפסיד לעצמו בכך שאיבד את השטר. [6]

אמר רבי חנינא בר פפי שבאו לדון בפניו: מאן יהיב לן מעפריה מי יתן לנו מעפרם דרב ושמואל, רמינן בעיינין, ונשים אותו בעינינו, מרוב הערצתנו להם, שבוודאי גדולי עולם היו. אך מכל מקום, הא הרי יש לפנינו את דברי רבי יוחנן, והא, וגם יש לפנינו את דברי ריש לקיש, החולקים שניהם על רב ושמואל, דאמרי תרוייהו, שהם אמרו, שניהם: כותבין שובר. [7]

וכן כי אתא רבין אמר רבי אילעא: כותבין שובר. ומסתברא גם מסברא, דכותבין שובר!

דאי סלקא דעתא, שאם תעלה בדעתך אין כותבין שובר, אם כן, אם אבד שטרו של זה של המלוה - וכי יאכל הלה הלוה את ממון ההלואה, וחדי!? וישמח באכילת ממון אחרים בחנם!? [8]

מתקיף לה אביי: ואלא מאי תאמר? שמפני כך כותבין שובר ללוה, כשהמלוה טוען שאיבד את שטרו, והרי, אם כן יצא גם להיפך, שאם אבד שוברו של זה של הלוה - וכי יאכל הלה המלוה, שיגבה בשטר פעם נוספת את החוב שלא כדין, וחדי וישמח?

אמר ליה רבא: אין! - אכן, כי נאמר בספר משלי [כב ז]: "עבד לוה לאיש מלוה". שהלוה בהלואתו נחשב עבדו של המלוה, ולכן עדיף שהלוה יטרח יותר מהמלוה, ותהיה מוטלת עליו חובת שמירת השטר. [9]

ובענין שטר מאוחר שנחלקו בו רבי יהודה ורבי יוסי, תנן התם במסכת שביעית [י ה]: שטרי חוב המוקדמין שנכתב בהם תאריך המוקדם לזמן כתיבת השטר - פסולין השטרות.

כיון שמיום כתיבת השטר משועבדים נכסי הלווה למלוה, ואם לאחר תאריך השטר מכר הלווה שדותיו לאחר, וכשהגיע זמן פירעון השטר - לא היה לו ממה לשלם, יכול המלוה לגבות את חובו מהשדות הללו הנקראים "נכסים משועבדים", כלומר שמוציא אותם מידי הלוקח לגביית חובו, וזה נקרא "טורף לקוחות".

ומכאן, שאם השטר הוא מוקדם, כגון שעמד בניסן וכתב את זמן השטר שהוא חודש טבת שלפניו, הרי יכול המלוה בתוקף שטר זה לטרוף לקוחות שלא כדין, שאם מכר הלווה את נכסיו בין טבת לניסן, ויבוא המלוה ויוכיח על פי זמן השטר, ששיעבודו על הנכסים קדם למכירתם על ידי הלווה, נמצא גובה מהלקוחות שלא כדין.

לכן קנסו חכמים את המלווה, שאם שטר מוקדם בידו, הרי הוא פסול, ואין לו כל זכות לגבות בו מהלקוחות, ואפילו מהנכסים שמכר הלווה לאחר זמן כתיבת השטר [10].

והמאוחרין - אבל שטרות שנכתב בהם תאריך מאוחר, כגון שעמדו בטבת ואיחרו את התאריך שבשטר לניסן, כשרין השטרות, שהרי המלוה מפסיד בזה, שלא יכול לגבות מן הלקוחות אלא מהזמן הכתוב בשטר, ואם הלווה מכר נכסיו בין טבת לניסן, לא יוכל לגבות מהם את חובו.

עד כאן דברי המשנה.

אמר רב המנונא: לא שנו דין זה אלא גבי שטרי הלואה, אבל שטרי מקח וממכר - אפילו מאוחרין נמי פסולין!

מאי טעמא? כי זימנין דמזבין ליה ארעא, פעמים הוא מוכר ללוקח קרקע בניסן, וכתיב ליה בשטר שזמן המכירה הוא בתשרי שלאחר מכן. ומתרמי ליה זוזי ביני ביני, וזבין ליה מיניה. ומזדמן לו למוכר כסף בינתיים, וחוזר וקונה את הקרקע ממנו. וכי מטי, כאשר מגיע חודש תשרי, מפיק ליה, מוציא הקונה את השטר, ואמר ליה למוכר: הדר, זבנתה מינך. חזרתי וקניתי ממך את הקרקע, והרי השטר המעיד על המכירה עכשיו.

ומקשינן: אם חוששים לכך גבי מכירה, אי הכי, אם כן מדוע גבי שטרי הלואה, שטרות המאוחרין כשרים, הרי גם גבי שטרי הלואה, נמי יש לחשוש לכך.

כי זמנין דיזיף פעמים שלווה בניסן, וכתיב ליה שטרא וכותב לו בשטר שלווה ממנו בתשרי שלאחר מכן, ומתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה, ומזדמן ללווה כסף בינתיים ופורע את חובו למלוה, ואמר ליה הלווה למלוה: הב לי שטראי, השב לי את שטר ההלוואה, ואמר ליה המלוה: אירכס אבד לי השטר. וכתיב ליה וכותב לו המלוה ללוה תברא - שובר שפרע לו את החוב. אבל באמת השטר נשאר ביד המלוה.

וכי מטי זמניה מפיק ליה, וכאשר מגיע התאריך הכתוב בשטר, תשרי, מוציא המלוה את השטר ואמר ליה ללווה: השתא הוא דיזפת מינאי! שטר זה הוא על זוזים של הלואה חדשה שלוית ממני עכשיו בתשרי!

ומתרצינן: תנא זה לא חשש כן גבי שטרי הלואה, ולכן הכשיר שטרות הלואה שכתוב בהם תאריך מאוחר, משום שהוא קסבר: אין כותבין שובר, ואין הלווה פורע למלוה עד שיחזיר לו את שטרו, ולפיכך אין לחשוש לכך.

אמר ליה רב יימר לרב כהנא, ואמרי לה ויש אומרים רב ירמיה מדיפתי אמר לרב כהנא: והאידנא, דכתבינן שטרי מאוחרי, וכתבינן תברא, עתה, שאנו כותבים שטרות עם תאריך מאוחר, ואנו גם כותבים שובר למי שפרע הלואה והמלוה אינו מוצא את השטר, אמאי קעבדינן הכי? מדוע אנו מכשירים את השטרות הללו, ואין אנו חוששים לחששו של רב המנונא.

אמר ליה רב כהנא: בתר אחרי דאמר להו רבי אבא לספריה לסופריו: כי כתביתו כאשר אתם כותבים שטר מאוחרי [מאוחר] כתבו הכי בשטר: שטרא דנן, לא בזמניה כתבניה, שטר זה לא בזמנו כתבנוהו, אלא אחרנוהו וכתבנוהו.

וכיון שרבי אבא צוה לכתוב נוסח זה בשטר מאוחר, שוב אין אנו חוששים לחששו של רב המנונא, לפי שאם יבוא המלוה לתבוע שנית בשטר המאוחר, יראה לו הלוה את השובר ויאמר לו שכבר פרע לו את החוב, והמלוה לא יוכל לטעון שהשטר נכתב על הלואה אחרת שנעשתה לאחר הפרעון, כיון שכתוב בשטר שהוא נעשה עם תאריך מאוחר, והרי הוא כמו שטר שכתוב בו זמנו בשבת או ביום הכיפורים, שהכשרנוהו לעיל בין לרבי יהודה ובין לרבי יוסי, כיון שמוכח מהשטר שהוא נכתב עם תאריך מאוחר מזמן כתיבתו, ולא תצא ממנו תקלה.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: והאידנא, דלא קא עבדינן הכי, עכשיו, שאין אנו כותבים נוסח זה בשטר מאוחר, מדוע אנו מכשירים שטר שיש בו תאריך מאוחר? והרי יש חשש לרמאות שחשש לו רב המנונא, כי המלוה יאמר ללוה בשעה שפורע לו את החוב שהשטר אבד לו, וימסור ללוה שובר, ולאחר שיעבור התאריך המופיע בשטר, יוציאו המלוה ללוה ויאמר לו שהשטר הוא על הלואה אחרת שנעשתה בזמן יותר מאוחר, המופיע בשטר, ויגבה בו שלא כדין!

אמר לו רב כהנא: בתר אחרי דאמר ליה רב ספרא לספריה: כי כתביתו הני תברי, כאשר אתם כותבים את השוברים הללו, הרי אי ידעיתו זימנא דשטרא, אם אתם יודעים את זמן השטר - כתבו בשובר שהוא נכתב עבור פרעון הלואה בשטר שנכתב בתאריך פלוני, ואז לא יוכל המלוה לרמות, כי אפילו אם כתב את השטר עם תאריך מאוחר, הרי השובר מוכיח עליו שהוא פרוע. אך אי לא, אם אינכם זוכרים את התאריך הכתוב בשטר ההלואה - כתבו שובר סתמא, שלא יהיה כתוב שום זמן בשובר, אלא רק את סכום הפרעון, דכל אימת דנפיק שכל זמן שיוציא עליו המלוה שטר הלואה עם סכום כזה - לרעיה, ירע אותו השובר הזה, שהרי לא כתוב בשובר תאריך.

ואחרי שיש ללוה שובר זה בידו, צריך המלוה להזהר מלהלות ללוה סכום דומה, שהרי ביד הלוה שובר המוכיח שפרע סכום כזה. ואם הלוהו כסכום הזה, הרי הוא הפסיד לעצמו. [11] וכיון שרב ספרא ציוה לכתוב שובר באופן זה, [12] שוב אין לחשוש לתקלה בשטר הלואה שנכתב עם תאריך מאוחר, ולכן אנו מכשירים אותו.

אמר ליה רבינא לרב אשי, ואמרי לה ויש אומרים שרב אשי אמר לרב כהנא:

הערות

[6] הנתיבות המשפט [נד א] הקשה לרב ושמואל הסוברים שבאיבד המלוה את שטרו אינו גובה את חובו, מדוע שונה שטר ממשכון, שהרי במשכון, כשהמלוה טוען שנאנס, גובה את חובו, כך גם כשטוען המלוה שנשרף שטרו מדוע אינו גובה את חובו אם אינו מביא עדים על כך, ואין לחלק ולומר ששטר חמור יותר משום שיכול לגבות בו מלקוחות, שהרי גם בשטר שאין בו אחריות ואינו יכול לגבות בו מלקוחות, אם איבדו אינו גובה את חובו. ותירץ, ששונה משכון שאינו עצם החוב אלא דבר נפרד מהחוב, לכן הלוה אינו נפטר מתשלום החוב בזה שהוא תובע מהמלוה את המשכון, מה שאין כן בשטר שלא התחייב לשלם לו אלא בהחזרת השטר, הרי זה כאומר: איני יודע אם התחייבתי, שעל מנת כן לא התחייב, ולכן פטור מהחוב כל זמן שהמלוה אינו מחזיר לו את השטר. והוסיף לבאר, שהמשכון הוא רק להבטחה ואין בו גביית חוב, לכן כשנאבד המשכון הרי זה כאילו אומר הלוה: איני יודע אם פרעתיך, וחייב לפרוע כדין "ודאי חוב וספק פרעון". מה שאין כן בשטר שהמחזיק בשטר נחשב כאילו החוב גבוי לו, אם כן השטר נחשב כפרעון, ויש ספק בעצם החיוב של הלוה, לכן רק אחרי שיביא המלוה ראיה בעדים שהשטר נשרף אז יחשב כטוען: איני יודע אם פרעתיך, ויתחייב הלוה כדין "ודאי חוב וספק פרעון". אבל כל זמן שלא הביא על כך ראיה בעדים, הרי זה ספק אם חייב ופטור הלוה.

[7] דין שובר: הריטב"א בבבא מציעא [דף כ] כתב, שבשובר הכתוב בו: חוב פלוני מחול לך בשטר זה. יש לשובר דין שטר, ושייך בו דין שטר - שעדיו בחתומיו זוכין לו, אבל הרשב"א חולק וסובר שהשובר הוא רק לראיה ואין לו דין שטר. התוס' והרמב"ן לעיל [עז א ד"ה חוזר בשטר, לט ב ד"ה מחאה] נחלקו האם בשטר ראיה צריך את דעת המתחייב, והסתפק העינים למשפט איך יהיה הדין בשובר, האם צריך בו את דעת המתחייב או לא.

[8] כתב הרמב"ם [מלוה ולוה כג טז]: הבא לפרוע חובו ואמר המלוה אבד לי השטר הרי זה יכתוב לו שובר ויפרע כל חובו, ויש ללוה להחרים סתם על מי שכובש שטרו וטוען שאבד, ואם טען הלוה טענת ודאי ואמר השטר אצלו ועתה הניחו בכיסו הורו רבותי שישבע המלוה היסת שאבד השטר ואח"כ יפרע חובו ויכתוב שובר. וכן פסק השו"ע [כחו"מ נד ב]. וכתב המגיד משנה: ישבע המלוה שבועת היסת, ואף על פי שאין ניירו של שטר שוה פרוטה, מכל מקום מחמת ראיה שבו [שוה פרוטה, שהרי] אפילו אחר שיכתוב [המלוה] שובר, יתן לו הלוה יותר מפרוטה [עבור השטר], ולפיכך כשטען [הלוה] טענת ברי [שהשטר ביד המלוה] יש לו למלוה לישבע היסת [שהשטר אבד לו]. ובגידולי תרומה [שער לא ח"א ס"ג] כתב וז"ל: ולא ידעתי למה הוזקק [המגיד משנה] לזה [שהטעם שנשבע הוא בשביל שאינו משיב לו את עצם השטר השוה פרוטה], שהרי [גם בלא טעם זה, צריך להשבע, כי] אם לא ישבע שאבד השטר לא היה פורע כלום כיון שהוא [הלוה] טוען בריא שהוא [השטר] ביד המלוה, [ובלא שבועה אינו חייב לשלם לו] עד שיתן לו שטרו, כמבואר בשו"ע [שם סעיף ג] וז"ל: אמר המלוה: אין שטרי עתה בידי שהוא בעיר אחרת, ואכתוב לך שובר, יש מי שאומר שאין שומעין לו, כיון שהוא בעולם לא יפרע לו עד שיחזיר לו שטרו. הגה: וכל שכן אם שטרו בידו ואינו רוצה להחזירו, דאינו חייב לשלם לו עד שיחזיר לו שטרו. עכ"ל. הש"ך [שם ס"ק ד] מיישב את המגיד משנה, שהלווה יכול רק לעכב את התשלום עד שיקבל את השטר אבל הלוה אינו יכול להמנע לגמרי מלשלם מחמת זה, כיון שהמלוה כותב לו שובר, אלא ודאי מה שהמלוה צריך להשבע היסת הוא על עצם השטר שהלוה תובעו. וכתב הש"ך, שלפי דברי המגיד משנה פרעון החוב אינו תלוי בשבועה שהשבועה היא על תביעת שווי השטר, ולכן הלוה אינו יכול לעכב את פרעון החוב עד שהמלוה ישבע, מה שאין כן לדעת הגידולי תרומה.

[9] התוספות בכתובות [טז ב ד"ה כותבין שובר] כתב, שדין זה שכותבים שובר אינו דווקא בלווה, אלא הוא הדין בכל חוב, כגון: כתובה ושטרי מקח. וכתב הרעק"א [מערכה יג] שדווקא בבעל חוב שיש עליו שעבוד כותבים שובר, אבל בפקדון שאין הנפקד בעל חוב, לדעת הכל אין כותבים שובר. הרשב"א בכתובות [טז ב ד"ה ופרקינן] כתב, שהטעם של "עבד לוה לאיש מלוה" אינו עיקר הטעם לכתיבת שובר, אלא עיקר הטעם משום "לא יאכל הלה וחדי", שההפסד של המלוה אם יכתבו לו שטר אחר שלא יוכל לגבות מלקוחות הקודמים לכתיבת השטר השני, הפסד זה הוא בטוח, ואילו ההפסד שיש ללוה אם יכתבו לו שטר, אינו בטוח, כי לא בטוח שיאבד את השובר, וגם אם יאבדו, חשש רחוק הוא שידע המלוה שהשובר אבד ללוה ויתבענו על כל החוב. ועוד כתב הרשב"א, שגם אם עיקר הטעם שנותנים שובר, הוא מטעם "עבד לוה לאיש מלוה", מכל מקום לא חילקו חכמים בתקנת השובר, ואף במקום שאין את הטעם של "עבד לוה לאיש מלוה" תקנו לכתוב שובר, כדי שלא תחלוק. ולפי הרשב"א יוצא שגם בפקדון כותבים שובר.

[10] שיטת רש"י בבבא מציעא [עב א] ובראש השנה [ב א] ששטרי חוב המוקדמים פסולים רק לגבות בהם מנכסים משועבדים, אבל כשרים הם לגבות בהם מנכסים בני חורין, וכן סובר הרמב"ם [מלוה ולוה כג א]. אמנם בערוך לנר [ר"ה שם] כתב, שרש"י סובר כן רק לדעת רבנן בבבא מציעא [שם], אבל לדעת רבי מאיר החולק על רבנן, סובר רש"י שאינו גובה בשטרי חוב המוקדמים אף מנכסים בני חורין. שיטת התוספות [בבבא מציעא שם] ששטרי חוב המוקדמים פסולים לגמרי. ואם החייב מודה על החוב שבשטר - בתוספות לעיל [צד ב ד"ה קונסין] מבואר שגובה בשטר, ואילו בתוספות לעיל [קנז ב ד"ה המוקדמין] כתב, שאינו גובה בהם אף כשהחייב מודה. וכתב הש"ך [סימן נב], שלדעת הכל, כשחייב מודה בחוב, גובה אף בשטרי חוב המוקדמין, ומה שמבואר בתוספות לעיל שאינו גובה, היינו באופן שאינו מודה בעיקר החוב אלא מודה רק שהשטר נכתב על פיו. לדעת רש"י הסובר שבשטרי חוב המוקדמין גובה מנכסים בני חורין, קשה, שהרי העדים נפסלו כשחתמו שקר והקדימו את הזמן, אם כן כיצד סומכים עליהם לגבות מנכסים בני חורין? ותירץ התוספות בבבא מציעא [שם], שמדובר שיש עדים המעידים על העדים החתומים שהיו אנוסים לחתום ואם הם לא היו חותמים היו הורגים אותם, או שהעדים החתומים אומרים שטעו בשנות המלך, שבאופן זה לא נפסלו מלהעיד. הרמב"ן והרשב"א [ב"מ שם] תירצו, שמדובר באופן שהם חתמו על שטר שנכתב עם תאריך נכון, אלא שהשטר נכתב על ידי הלוה בלא הסכמת המלוה, וההלואה בפועל לא נעשתה אלא לאחר כמה ימים, והעדים טעו שאפשר לעשות כן, והם אינם נפסלים מחמת זה. הריטב"א בראש השנה [שם] תירץ, שהעדים החתומים טעו לסבור שההלואה נעשתה קודם לכן, בזמן המופיע בשטר.

[11] הרמב"ן הקשה, מדוע לא עושים כן גם בשטרי מקח וממכר, שיכשירו שטרות עם תאריך מאוחר, ואם המוכר יחזור ויקנה את הקרקע, יכתבו בשטר הקניה גם את התאריך המופיע בשטר המכירה, ואם אינם יודעים את התאריך שבשטר המכירה, יכתבו את השטר בלא תאריך. ותירץ, שאם יזדמן למוכר כסף לקנות הזרה את הקרקע שמכר, אינו יכול שיכתבו לו שטר קנין בלא תאריך, כי הוא צריך את התאריך כדי שיהיה לו אחריות על הקרקע, שאם יגבו אותה ממנו, יוכל לגבות בשטר מלקוחות שקנו לאחר התאריך המופיע בשטר שקנה את הקרקע, וגם הוא צריך את התאריך בשטר כדי שאם הלוקח שמכר לו ישעבד או ימכור את הקרקע אחרי שקנאה, יוכל להוציא את השטר ולהוכיח שזמנו קודם. ולפיכך פסלו שטרות מקח וממכר שיש בהם תאריך מאוחר.

[12] התוספות פירשו, שרב ספרא תיקן תקנה זו, משום שראה שלא היו מדקדקים לכתוב בשטרות המאוחרים שהם מאוחרים, או שהיו שוכחים לעשות זאת, ויכולים היו לבא לידי מכשול.

לא נחלקו אלא בשטר מאוחר בעלמא [סתם], שאין ניכר מתוכו שהוא מאוחר, ש

ר' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] במשנתנו, במי שפרע מקצת חובו, שאמר: אין כותבין שובר, אלא המלוה צריך להחזיר את השטר ללווה. ואם כן לא נפיק מיניה חורבא [אין יוצא מזה נזק];

ור' יוסי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: כותבין שובר ואין מחזירים את השטר ללווה, ונפיק מיניה חורבא [ויוצא מזה נזק] שמא יפרע חובו לפני זמן השטר, ולא יחזיר המלוה את השטר, אלא יטען שאבד, ויכתוב שובר, ולאחר זמן יוציא את השטר ויגבה בו כאילו חזר והלוה לו בתאריך מאוחר יותר.

א ובענין כתיבת שובר שנחלקו בה במשנתנו, אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שכותבין שובר, כלומר, לדעת ר' יוסי, הני מילי אפלגא [דברים אלה אמורים על מחצית], על חלק מן הסכום, כשפרע מקצת החוב, ויש שטר על כל הסכום ביד המלוה, אבל אכוליה [על כולו] כגון שהמלוה טוען שהשטר אבד — לא.

ומעירים: ולא היא (ואין הדבר כן), אפילו אכוליה כתבינן [על כולו כותבים אנו];

כי הא [כמו מעשה זה] שרב יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי [היה נושה בו כסף] בר' אבא, אתא לקמיה [בא הדין לפני] ר' חנינא בר פפי, אמר ליה [לו] רב יצחק בר יוסף לר' אבא: הב [תן] לי את זוזיי [מעותי], אמר ליה [לו] ר' אבא: הב [תן] לי את שטראי [שטרי] ושקול זוזך [וקח את כספך], אמר ליה [לו]: שטרך אירכס [אבד] לי, אכתוב לך תברא [שובר] שפרעת לי את כל החוב, אמר ליה [לו] ר' חנינא בר פפי, שבאו לדון לפניו: הא [הרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין כותבין שובר!

אמר: מאן יהיב לן מעפריה [מי יתן לנו מעפרם] של רב ושמואל רמינן בעיינין [ונשים בעינינו] מרוב הערצתנו להם, שבוודאי גדולי עולם היו, מכל מקום הא [הרי] ר' יוחנן והא [והרי] ריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כותבין שובר.

ומעירים, וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' אילעא: כותבין שובר.

ומעירים: ומסתברא [ומסתבר לומר] שכותבין שובר במקרה שהמלוה טוען שאבד שטרו, ומחייבים את הלווה לפרוע את החוב, דאי סלקא דעתא [שאם עולה על הדעת] לומר שאין כותבין שובר, אם אבד שטרו של זה של המלוה — יאכל הלה הלווה וחדי [וישמח] שאינו צריך לשלם?

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: ואלא מאי [מה] תאמר, כותבין שובר כשטוען המלוה שאבד שטרו? אבד שוברו של זה — יאכל הלה זה המלוה, שיגבה פעם שניה בשטרו, וחדי [וישמח]? אמר ליה [לו] רבא: אין [כן], אנו צריכים לדאוג יותר למלוה מאשר ללווה, כפי שאמר הכתוב "עבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב, ז).

ב ובענין שטר מאוחר שנחלקו בו ר' יהודה ור' יוסי, תנן התם [שנינו שם] במסכת שביעית: שטרי חוב המוקדמין שהזמן הכתוב בהם מוקדם לזמן כתיבת השטר — פסולין, והמאוחרין כשרין.

אמר רב המנונא: לא שנו דבר זה אלא בשטרי הלואה, אבל שטרי מקח וממכר — אפילו מאוחרין נמי [גם כן] פסולין. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — לפי שעלול הקונה להשתמש בו שלא כדין. כיצד? — זימנין דמזבין ליה ארעא [פעמים שהוא מוכר לו קרקע] בניסן, וכתיב ליה [וכותב אותו] את התאריך שבשטר בתשרי שלאחר מכן, ומתרמי ליה זוזי ביני ביני וזבין ליה מיניה [ומזדמן לו למוכר כסף בינתיים, וחוזר וקונה אותה ממנו]. וכי מטי [וכאשר בא] חודש תשרי מפיק ליה [מוציא לו] הקונה את השטר ואמר ליה [ואומר לו] למוכר: הדר זבנתה מינך [חזרתי וקניתי אותה ממך] והרי השטר המעיד על המכירה עכשיו!

ומקשים: אי הכי [אם כך], אם לזה אתה חושש, שטרי הלואה נמי [גם כן] יש בהם מקום לחשש זה, כיצד? — זמנין דיזיף [פעמים שהוא לווה] בניסן וכתיב ליה שטרא [וכותב לו שטר] שתאריכו בתשרי שאחריו, ומתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה [ומזדמן לו ללווה כסף בינתיים ופורע לו], ואמר ליה [ואומר לו] הלווה למלוה: הב [תן] לי את שטראי [שטרי], ואמר ליה [ואומר לו] המלוה: אירכס [אבד] לי השטר. וכתיב ליה תברא [וכותב לו ללווה שובר שפרע את חובו], אבל באמת השטר נשאר ביד המלוה. וכי מטי זמניה [וכאשר בא זמנו] של השטר, בתשרי, מפיק ליה [מוציא אותו] ואמר ליה [ואומר לו]: הני השתא [מעות אלה בשטר, עכשיו] הוא דיזפת מינאי [שלווית ממני]!

ומשיבים: קסבר [סבור הוא] רב המנונא: אין כותבין שובר ואין הלווה פורע למלוה עד שיחזיר לו את שטרו, ולפיכך אין לחשוש לכך.

אמר ליה [לו] רב יימר לרב כהנא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב ירמיה מדיפתי לרב כהנא: והאידנא דכתבינן שטרי מאוחרי וכתבינן תברא [ועכשיו שאנו כותבים שטרות מאוחרים וכותבים אנו גם שוברים], אמאי קעבדינן הכי [מדוע עושים אנו כך]? הרי יש מקום לחשוש! אמר ליה [לו] רב כהנא: בתר [אחרי] שאמר להו [להם] ר' אבא לספריה [לסופריו]: כי כתביתו שטר מאוחרי, כתבו הכי [כאשר אתם כותבים שטרות מאוחרים, כתבו כך בתוכו]: "שטרא דנן [שטר זה] לא בזמניה כתבניה [בזמנו כתבנוהו] אלא אחרנוהו וכתבנוהו". ולכן אין לחשוש, לפי שאם יבוא המלוה לתבוע שנית — יאמר לו שכבר נפרע, כי היה זה שטר מאוחר.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: והאידנא דלא קא עבדינן הכי [ועכשיו שאין אנו עושים כך] ואין כותבים נוסח זה בשטר מאוחר, מדוע אנו עושים כן? והרי יש חשש לרמאות! אמר לו: בתר [אחרי] שאמר ליה [להם] רב ספרא לספריה [לסופריו]: כי כתביתו הני תברי [כאשר אתם כותבים את אלו השוברים], אי ידעיתו זימנא דשטרא [אם אתם יודעים את זמן השטר] — כתבו ששובר זה נכתב עבור פרעון שטר שנכתב בזמן פלוני, אי [אם] לא, אם אינכם יודעים את התאריך — כתבו סתמא [שובר סתם], דכל אימת דנפיק [שכל זמן שיצא עליו השטר] — לרעיה [ירע אותו השובר הזה].

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אשי לרב כהנא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The two Sages disagree only with regard to a case of a postdated promissory note in general, i.e., one in which the fact that it is postdated is not readily discernible from the dating of the document, as opposed to one dated on Shabbat or Yom Kippur.

As Rabbi Yehuda conforms to his line of reasoning, as he says: One does not write a receipt for a debtor when he pays his debt; rather, the original document is torn, and in the case of partial repayment a new document is written, attesting to the balance due. And consequently, no harm can emerge from a postdated document. There is no concern that the date on the postdated document may have been recorded after the writing of a receipt.

And Rabbi Yosei conforms to his line of reasoning, as he says: One writes a receipt for a debtor when he pays his debt, in lieu of tearing the promissory note. And consequently, harm can emerge from a postdated promissory note. Harm can occur in a case such as the following: The loan was given on the first of Nisan. The debt was paid on the following day and, rather than tearing the promissory note, a receipt was written and dated on the second of Nisan. If the original note had been postdated to the third of Nisan or thereafter, the creditor could use it to collect his debt a second time, arguing that the debtor’s receipt is irrelevant, as its date is prior to the date in the promissory note.

§ Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: Even according to the one who says that one writes a receipt for the debtor when he pays, in lieu of tearing the promissory note, this statement applies only with regard to a case where the debtor pays half, i.e., a portion, of the debt. But with regard to a case where the debtor comes to repay all of the debt and the creditor has lost the promissory note and cannot tear it, all agree that one does not write a receipt. Rather, the debtor will not be required to repay the loan unless the creditor can produce the promissory note.

The Gemara rejects this opinion: But it is not so; we write a receipt even in a case where the debtor pays all of the debt.

The Gemara proves its assertion: This is like that case where Rav Yitzḥak bar Yosef was owed money by Rabbi Abba. Rav Yitzḥak bar Yosef came before Rabbi Ḥanina bar Pappi, and said to Rabbi Abba: Give me my money. Rabbi Abba said to him: First give me my promissory note, and then take your money. Rav Yitzḥak bar Yosef said to him: I lost your promissory note; instead, I will write a receipt for you. Rabbi Abba said to him: Isn’t there the opinion of Rav and Shmuel, who both say that the halakha is that one does not write a receipt?

Rabbi Ḥanina bar Pappi, the judge, thereupon said: Who will give us some of the dust of Rav and Shmuel, and I will place it on my eyes, so highly do I regard them. Nevertheless, isn’t there the opinion of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, who both say that one writes a receipt?

And similarly, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Ilai says: The halakha is that one writes a receipt.

The Gemara concludes: And it stands to reason that one writes a receipt. As, if it would enter your mind that one does not write a receipt, then if the promissory note of this creditor is lost, should this debtor eat and rejoice? Is it fair that he should keep money that he knows he owes the creditor?

Abaye objects to this line of reasoning: Rather, what should the halakha be, that one writes a receipt when the creditor cannot find the promissory note? If the receipt of the debtor is lost, should this creditor eat and rejoice? Once the debtor has lost his receipt, there is nothing to prevent the creditor from collecting the debt a second time. This, too, is unfair. In either case, whether a receipt is written or not, an injustice could result. Why should it be preferred that the potential of suffering an injustice should be borne by the debtor rather than the creditor? Rava said to Abaye: Yes, it is preferable, because, as it is written: “The borrower is a servant to the lender” (Proverbs 22:7). The debtor’s interests are subordinated to those of the creditor.

§ We learned in a mishna elsewhere (Shevi’it 10:5): Promissory notes that are antedated are not valid, but those that are postdated are valid.

Rav Hamnuna says: They taught this halakha only with regard to promissory notes, but with regard to deeds of buying and selling property, even postdated documents are not valid. What is the reason for this stringency in the case of bills of sale? If postdated documents were allowed, there could be times that the seller sells land to the purchaser in the month of Nisan of a particular year and writes a postdated deed for him stating that the sale took place in the following Tishrei, and some money happens to reach the seller between Nisan and Tishrei and he purchases the land back from the purchaser. And then, when Tishrei arrives, the purchaser takes out the original bill of sale and says to the seller: It is true that you purchased the field from me, but I then purchased it from you again now, in Tishrei, as stated in this document.

The Gemara asks: If so, a similar scenario could occur with promissory notes as well: There could be times that one borrows money in Nisan and writes a promissory note for the creditor stating that the loan took place in the following Tishrei, and some money happens to reach the debtor between Nisan and Tishrei and he repays his debt to the creditor early and says to him: Give me my promissory note. And the creditor says to him: I lost it, and he writes him a receipt instead. And then, when the time written in the note arrives, the creditor takes out the supposedly lost promissory note and says to the debtor: It is true that you repaid me previously, but it is now, after you repaid that loan, that you borrowed from me these dinars recorded in this document, which is dated in Tishrei.

The Gemara answers: Rav Hamnuna holds that one does not write a receipt, so that scenario cannot occur. Like Rabbi Yehuda, Rav Hamnuna maintains that if a creditor loses his promissory note the debtor does not have to repay the loan. Rabbi Yosei, who does allow the creditor to collect his debt in such a case and write a receipt for the debtor, is concerned about that scenario, and consequently he holds that postdated promissory notes are not valid.

Rav Yeimar said to Rav Kahana, and some say it was Rav Yirmeya of Difti who said this to Rav Kahana: And today, when we write postdated promissory notes, and we also write a receipt in cases where the creditor loses his promissory note, why do we do this? The combination of allowing postdated promissory notes and allowing the writing of a receipt instead of producing the promissory note would enable double collection of the loan to take place. Rav Kahana said to him: The problem was rectified after Rabbi Abba told his court scribe: When you write postdated promissory notes, write as follows: We did not write this document on its date, i.e., on the date written within the document; rather, we postdated it and wrote it. Since it is clear from the text of the document that it was postdated, double collection of the loan is avoided.

Rav Ashi said to Rav Kahana: But what about today, when we do not do this, i.e., we do not follow Rabbi Abba’s instructions? How do we avoid double collection of the loan? Rav Kahana replied: The problem was rectified after Rav Safra said to his court scribe: When you write these receipts for debtors who pay debts without the original promissory note being torn, if you know the date written in the missing promissory note, write it into the receipt. But if you do not know the date written in the promissory note, write the receipt without specification, i.e., do not write any date at all in the receipt, so that whenever the creditor produces the promissory note, the undated receipt can weaken it, i.e., exempt the debtor from payment.

Ravina said to Rav Ashi, and some say it was Rav Ashi who said to Rav Kahana:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא נחלקו אלא בשטר מאוחר דעלמא. דאין כתוב בו כן:

ר' יהודה לטעמי' דאמר אין כותבין שובר. אלא מחליף השטר או מחזירו כשנפרע כולו כיון דאין כותבין שובר אע"ג דמאוחר הוא השטר לא נפיק מיניה חורבה. משום דמחזיר השטר עצמו ללוה בשעת פרעון:

ורבי יוסי לטעמיה דאמר כותבין שובר. ולא מחזיר השטר עצמו הלכך האי שטר מאוחר פסול הוא משום דנפיק חורבה דפרע ליה זוזי ביני ביני בטבת:

והני מילי אפלגא. דשלא פרע לו אלא פלגא מחצית הממון כותבין שובר ומניחין השטר שלם ביד המלוה מאי טעמא כדאמרינן לעיל מפני שני דברים אמרו כותבין שובר אחד כדי כו':

אבל אכוליה. אי פרע ליה כל השטר לא כתיב שובר אלא מחזיר לו השטר עצמו:

ואתא לקמיה דר' חנינא בר פפי. לדינא:

אמר ליה. ר' אבא שהיה לוה:

הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין כותבין שובר. ואם לא תחזיר לי שטר עצמו לא אתן הפרעון:

אמר ליה ר' חנינא בר פפי לר' אבא הא דמייתית ראיה מרב ושמואל כל כך היו חביבין עלינו דמאן יהיב לן מעפרייהו ומליין עיינין מינייהו מרוב חביבות. ברם הא ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי כותבין ומצינו למיסמך עלייהו וזיל פרע ליה. דאי ס"ד אין כותבין שובר. אלא אם אינו מחזיר לו את השטר לא יפרע (אלא) אם כן אבד שטרו של זה שאינו יכול להחזירו לו. יאכל הלה. הלוה ממונו של מלוה וחדי:

מתקיף לה אביי. ואם כותבין שובר ואבד שוברו יוציא הלה את שטרו ויחזיר ויגבה ממנו לפי שנאבד שוברו ויאכל ממונו [של] לוה פעם שניה וחדי:

א"ל רבא אין. ודאי כותבין שובר שאם נאבד השטר שיפרע שאע"ג דאיכא למיחש דלא נאבד (ומעידין) אפ"ה כותבין משום דעבד לוה לאיש מלוה דבין כך ובין כך צריך לפרוע לו:

ומתרמי לי' זוזי ביני ביני. בתמוז וזבין ליה מיניה. כלומר פריק לארעיה מיניה. לענין הלואה קסבר אין כותבין שובר אלא צריך להחזיר לו השטר עצמו ושוב שהחזירו אין יכול להוציאו אבל בשטרי מקח וממכר אין נוהג שובר דלא מצי למימר ליה אי לא כתבת לי שובר לא פרקנא לארעאי דלוקח מה איכפת לו אם לא יפדנה:

והא האידנא. גבי שטר הלואה כתבינן מאוחרין וכתבינן תברא ולא חיישינן לדלמא מפיק לשטר והדר טריף:

אמר ליה. היינו בתר דתיקן ר' אבא הא תקנתא דאמר לספרא כי כתביתו שטרא מאוחר כתבי הכי וכו' דכיון דכתיב ביה דלא בזמנא איכתב אלא מאוחר הוה להכי לא מצי גבי ביה זימנא אחריתי דאמרינן שמא זמנו נכתב אחר הפרעון הלכך כותבין שובר דליכא למיחש מידי:

אי ידעיתו זימניה דההיא שטרא כתבו. בתברא שטר פלוני זמנו בכך וכך נפרע ואי לא ידעיתו זמן השטר כתבו לתברא בלא זמן סתם דכל אימת דמפיק הא שטרא בתר הכי והאי מפיק ליה לתברא מרע לשטרא דכיון דאין בו זמן י"ל אחר זמן של שטר זה פרע לך:

אמר ליה רב אשי לרב כהנא והא לא כתבינן הכי. מהכא שמעינן לכאורה דמאחרין לכתחלה זמנו של שטר. ומיהו קושטא דמילתא א"א, משום דמיחזי כשקרא, וכדאמרינן בסמוך (קעב, א) אמר להו רבא בר רב שילא להנהו דכתבי שטרא אקניאתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מחזי כשיקרא, אלא בשכתבוהו ואחרוהו הוא שאמרו דכשרין, דמשום דמיחזי כשקרא לא מיפסל שטרא, ואי נמי בשאחרו זמן כתיבתו וכתבו יום שנכתב בו, ואף על פי שהוא מאוחר ליום הקנין. אבל לכתוב בניסן זמן של תשרי הבא לכתחלה אסור, משום דמחזי כשיקרא. כנ"ל.

כתובו סתמא דכל אימת דנפיק מרע ליה לשטריה. ואם תאמר אכתי ליחוש דילמא מייתי' סהדי דאיכתיב תברא מקמי זמן כתיבת שטר, ובהא לא מרע ליה, דהא קדים זמן כתיבת שובר לזמן כתיבת השטר. י"ל דאפילו הכי כל דאיכתיב תברא סתם מידע ידעי ומשום חשש שטר מאוחר איכתיב כן, וכל דמפיק שטר באותו סך מרע ליה. כנ"ל.
עוד קשיא לי, ניחוש לתקנת לקוחות של שטר, דדילמא זבניה והשתא כתיב תברא סתם ומרע ליה ומפסיד ללקוחות, וכענין שאמרו בפרק קמא דמציעא (יט, ב) גבי מצא שובר בזמן שאין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואקשינן בזמן שהאשה מודה מיהת יחזיר לבעלה וליחוש דילמא זבינתה לכתובתה מניסן ועד תשרי וכו'. וי"ל דהתם שאני, דנפל איתרע וחיישינן. ועוד דלא אמרו שם אלא משום חשש מוקדם, אבל הכא הרי יכול למחול ולעשות שובר כל זמן שירצה, שאם אין אתה אומר כן ניחוש לכל שוברין. ועוד דהא אסיקנא התם דאיכא לשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול, ונאמנת אפילו התם מיגו דאי בעיא מחלה.

זה שאמרנו שכותבין שובר לא סוף דבר במקצת כגון מי שפרע מקצת חוב אלא אף בכלו ר"ל שאם פרע כלו ואמר לו החזר לי שטרי ואמר לו אבד או שהוא תובעו את חובו והלה אומר לו הבא שטרך והלה משיב שאבד כופין אותו לפרוע כלו וכותב לו שובר שאם לא כן מה יעשה זה שאבד שטרו יאכל הלה את שלו בחנם ושמא תאמר ואם אבד שוברו של זה יאכל הלה את שלו מ"מ יזהר על שוברו שכבר נאמר עבד לוה לאיש מלוה ומ"מ כתבו הגאונים שיש ללוה להחרים על מי שכובש השטר וטוען שאבד ואם טען הלוה בבריא שהיא אצלו ושעכשו הצניעה בפניו משביעין אותו היסת:

שטרי חוב המוקדמין פסולין ר"ל שאם היה באייר וכתב לו הלואתו מניסן פסול שהרי בא לטרוף לקוחות שמניסן ועד אייר שלא כדין ולא סוף דבר שאינו טורף בו מזמן ראשון אלא אף מזמן שני אלא הרי היא כמלוה על פה שלא לגבות אלא מבני חרי אבל המאוחרים כשרים שהרי עכשו מוחל המלוה שעבודו ותבא עליו ברכה ואפילו לא כתבו בשטר לאו בזמניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו כשר:

דברים אלו דוקא בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר ר"ל שלא נכתבו בזמנם אפילו מאוחרים פסולים מפני שיש בהם מקום מוכן לזיוף כיצד הרי שלקח ממנו קרקע בניסן וכתב לו מתשרי ונזדמנו לו מעות ביני ביני ופתחו בדברים עד שחזר ומכר לו אותו קרקע וכשיגיע תשרי הוא מוציא שטרו ואומר שמכרו לו פעם שניה ושמא תאמר אף בשטר מאוחר הואיל ופסקנו שכותבין שובר ואין צריך לכתוב בו לאו בזמניה כתבנוהו וכו' יש בה מקום לזיוף פעמים שהוא לוה ממנו בניסן וכותב לו שובר מהלואה שבניסן וכשיגיע תשרי מוציא שטרו ואומר שמלוה אחרת היא בזו כל שכותב שובר על הלואתו יש לו לחקור אחר זמן השטר אחר שנולד שם ריעות שאין זה מוצא שטרו וכל שלא נתברר לו הזמן יש לו לחוש על כך ולכתוב שוברו בלא זמן עד שאם יצא לו שטר שזמנו אחר השובר יהא השובר מפקיע את כחו ויזהר המלוה שלא להלוותו עוד וכל שלא עשה כן הפסיד על עצמו אבל מקח וממכר אין אדם מדקדק על השטר היכן הוא ונמצא מפסיד שלא בפשיעה יש מי שאומר שבמקח וממכר אם כתב בו לאו בזמניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו כשר שכשהוא מוציאו לאחר הזמן אדם מכיר בו שזה שמכר לו בנתים הוא הוא אותו המקח שנכתב זמנו בתשרי וכן מה שכתבנו למעלה שאף בהלואה כל שלא כתב דאקנה פסולים אם כתב בו אחרנוהו וכתבנוהו כשרים:

ודברים הצריכים בביאור שמועה זו על איזה צד אנו מחזיקים שטר זה במוקדם ואיזה עדות מספיק לנו על כך כבר ביארנוהו בסדר מועד במסכת ראש השנה:

לא נחלקו אלא בשטר מאוחר דעלמא, דלא ברירא מילתא מגופיה דשטרא דמאוחר הוא, (כר') [דר'] יהודה לטעמיה דאמר אין כותבין שובר, אלא אי יהיב ליה שטריה פרע ליה ואי לא לא פרע ליה, הילכך לא נפיק מינה חורבא, דלגבי תרי זימני ואמטול הכי כשר, ור' יוסי לטעמיה דאמר כותבין שובר. הילכך אי אמרת שטר מאוחר שאין מתברר מתוכו שהוא מאוחר כשר נפיק מינה חורבא. דזימנין דיזיף מיניה בניסן וכתיב ליה שטרא בניסן מיהו משוי ליה לזימניה בתשרי ויהיב ליה לשטרא נהליה בניסן, ומתרמו ליה זוזי בין ניסן לתשרי ופרע ליה, ואמר ליה הב לי שטרי ואמר ליה מלוה אירכס לי וכתב ליה תברא, וכי מטי זימניה דשטרא דהיינו תשרי מפיק ליה וא"ל הני זוזי השתא הוא דיזפת מינאי. וכי חזו בי דינא דקדים זמניה דתברא לזימניה דשטרא לא ידעי דמאוחר הוא ומגבו ביה בשטרא שלא כדין.

והא דקתני שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר דברי רבי יהודה ורבי יוסי פוסל, לאו אהאי שטר שזמנו בשבת דאיירי ביה ברישא קאי, אלא אשטר מאוחר דקאמרי בסוף מילתיה דרבי יהודה קאי, דשמעיה לר' יהודה דקאמר שטר מאוחר הוא וכשר, אלמא קסבר שטר מאוחר דעלמא כשר, ועלה קאמר ר' יוסי פוסל, כלומר פוסל בשטר מאוחר. אמר ליה ר' יהודה והלא מעשה בא לפניך בצפורי בשטר מאוחר והכשרתה, אמר לו כשהכשרתי בזו הכשרתי, שמתברר מתוכו שהוא מאוחר אבל במאוחר דעלמא לא. וקי"ל כר' יהודה. ואע"ג דאסיקנא דרבי יוסי לטעמיה דאמר כותבין שובר, בהא לית הלכתא כר' יוסי, דהא תקינו ליה רבנן בתראי מילתא דתברא כי היכי דלא ליפוק מיניה חורבא, כדאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברי אי ידעיתו זימניה דשטרא כתובו ליה בתברא ואי לא כתובו זמניה דתברא סתמא דכל אימת דנפיק לידעיה. ורבנן תקוני תקון, דעביד עביד, ודלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה כדבענן למימר קמן:

קד. אמר רב הונא בריה דרב יהושע אפי' למ"ד כותבין שובר הני מילי אפלגא אבל אכולא לא כתבינן. ולא היא אפי' אכולה נמי כתבינן שובר. כי הא דרב יצחק בר יוסי הוה מסיק ביה זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דר' חנינא בר פפי א"ל הב לי זוזאי א"ל הב לי שטראי א"ל שטרך אירכס לי אכתוב לך תברא א"ל הא רב ושמואל דאמרי תרויהו אין כותבין שובר. אלא אי יהיב ליה שטרא פרע ליה זוזי ואי לא לא מיחייב למפרעיה. א"ל מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלינן עיינין הא ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו כותבין שובר וכן כי אתא רבין א"ר אלעא כותבין שובר. ואסיקנא ומסתברא כותבין שובר דאי ס"ד אין כותבין שובר אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי. אמר ליה רבא אין עבד לוה לאיש מלוה. וסלקא שמעתא בהכי. ושמע מינה דכותבין שובר, חדא דסתמא דגמרא קא מסיק ביה מעיקרא דאפילו אכולה נמי כתבינן, ומייתי ליה ראיה מדרב יצחק בר יוסף. ועוד דהויא ליה הא מילתא מחלוקת רב ושמואל ורבי יוחנן, וקי"ל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דהא ריש לקיש ור' אלעא קיימי כר' יוחנן, והוו להו רב ושמואל יחידים לגביהו, ויחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דהא סתמא דגמרא קא מסיק בה לבסוף ומסתברא דכותבין שובר, ואתקפתיה דאביי ולא כלום היא, דהא רבא פליג עליה וקימא לן אביי ורבא הלכה כרבא, וכ"ש הכא דאביי גופיה הדר ביה דהא שתיק ליה לרבא ומדשתיק אודויי אודי ליה:

קה. תנן התם שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. היכי דאמי שטרי חוב המוקדמין, כגון שלוה בתשרי וכתבו בה השטר בתשרי וקבעו את זמנו של שטר בניסן דמקמי תשרי והוא הדין היכא דכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ולא מטא שטרא לידיה עד תשרי, דאידי ואידי איתי למטרף לקוחות דמניסן ועד תשרי שלא כדין. מיהו כי קתני מוקדמין דומיא דמאוחרין קתני, דקבעי ליה לזימניה דשטרא ביומא דלא אכתיב ביה שטרא. מיהו גבי מוקדמין מידי דכתבי ליה בתשרי וקבעי זמניה בתשרי דבתר ניסן, ולא משכחת אנפא בשטר שזמנו בשבת או בי' בתשרי דאיכא למימר שטר מאוחר הוא וכשר אלא בכה"ג. ושמעתיה דרב המנונא נמי הכא הכי דיקא, דאמר רב המנונא לא שאנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולין מאי טעמא זימנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה שטרא בתשרי. כלומר דכתיב ליה שטרא דזימניה בתשרי, ומתרמו ליה זוזי ביני ביני וזאבין לה מיניה וכי מטי תשרי הדר מפיק ליה לההוא שטרא קמא דזימניה בתשרי, ומתרמו ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה ואמר ליה הב לי שטרי ואמר ליה אירכס לי וכתב ליה תברא וכי מטי זימניה דשטר חוב, כלומר כי מטי תשרי ההוא זימנא דכתבו ביה בשטר חוב, מפיק ליה לשטר חוב ואמר ליה הני זוזי השתא הוא דיזפתינהו מנאי. דהא זמניה דשטר חוב בתר זימניה דתברא הוא ואין כותבין שובר לעתיד אלא לשעבר. ואפרקינן קסבר אין כותבין שובר.

א"ל רב יימר לרב כהנא ואמרי לה רב ירמיה מדפתי לרב כהנא והאידנא דלא עבדינן הכי, דהא קי"ל כותבין שובר וקא מכשירינן שטרי מאוחר. א"ל היינו טעמא דמכשרינן בתר דאמר להו ר' אבא לספריה כי כתביתו שטרי מאוחרי כתובו הכי שטרא דנא דכתבנוהי לאו בזמניה כתבונוהי אלא אוחרנוהי וכתבונוהי.

א"ל רב אשי לרב כהנא והא האידנא לא עבדינן הכי. כלומר דלא כתבינן בשטרי מאוחר דמאוחרין נינהו, ואפילו הכי קא מכשרינן להו. אמר ליה בתר דאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברי אי ידעיתו זימנא דשטר חוב כתובו זימניה דשטרא בתברא, ואי לא כתבוהו לתברא אשטרא סתמא, ולא תכתבו ביה זימנא דשטר חוב כלל, דכל אימת דנפיק שטרא לידעיה תברא. דאי נמי נפיק שטר חוב דזימניה בתר זימניה דתברא תלינן ליה במאוחר ואמרינן (דהכין) [דהאי] שטר חוב מקמי זמניה דהאי תברא איכתיב ואימסיר ואחורי הוא דאחרוה לזימניה. ואי אכתיב האי תברא אהאי שט"ח אכתיב, ולהכי כתבוה לתברא סתמא, דכל היכא דאיכא ספיקא בין שטרא לתברא תלינן ריעותא בשטרא, דהמוציא מחבירו עליו הראיה, כדאמרינן לקמן (בבא בתרא קעג,א) גבי נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהן פרועין, ומלוה הוא דמיבעי ליה לאזדהורי בנפשיה דלא להדר ולוזפיה בתר זימניה דתברא, ואי נמי הדר מוזיף ליה לכתוב ביה בשטר חוב שטרא דנא לאו אחורי אוחרנוהי אלא בזימניה כתבנוהי, דכי כתיב ביה הכי תו לא תלינן ליה במאוחר כי היכי דלודעיה הך תברא.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא כו'. דף שנ"ח ע"א עד והכא שטר שיש בו קנין קאמר סוף דף שנ"ח . הרשב"א ז"ל. וכן פירש הראב"ד ז"ל.
ווה לשון הראב"ד ז"ל: אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו פירוש מאחר שיש בו קנין מיום הקנין הוא טורף ואי לא כתובו יומא (דקניתו) דקיימיתו ביה דלא תימרו ברור לן דמקמי יום פלוני ונכתוב ביה ההוא יומא אפילו הכי לא משום דמיחזי כשקרא. אבל בשטרי דלאו אקנייתא אפילו ידעי ההוא יומא דיזיף ביה אין כותבים אלא מאותו יום שעומדים בו לפי שאינו טורף אלא משעה שנכתב השטר ואם כותבים אותו עכשיו ויכתבו בו זמן ההלואה הרי הוא מוקדם. עד כאן.

גמ' והאידנא דלא קעבדינן הכי דכתבינן שטרי מאוחרי וכתבי תברא בתר כו' כצ"ל וכ"ה ברא"ש:

תוס' בד"ה בתר דא"ל כו' שמא היו שוכרין לכתוב כו' עכ"ל כ"ה בתוספות ישנים ונ"ל דכצ"ל וטעות נפל בתוס' שלפנינו שוכחין במקום שוכרין ור"ל שהיו שוכרין להוסיף לסופרים שכירות לכתוב כל זה שטרא דין לא בזימניה כו' ע"כ כתבו זה ר"ל סתמא כדרב ספרא וק"ל:

גמ' אין כותבין שובר אבד שטרו כו' אי אדכרתן השתא הוא כו' תברא א"ל בתר עבדינן הכי א"ל בתר וא"ל הוי זימנא כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה לא נחלקו כו' אם לאו הס"ד:

בד"ה ונפיק מינה כו' וכל זה דכתב בשטר כו' כצ"ל:

ד"ה ור' יהודה כו' צ"ל דר' יהודה דמכשיר כו' בזמנו לעולם אינו כו' כצ"ל בד"ה ור' יוסי דפוסל כו' כצ"ל והד"א:

ד"ה מסתברא כותבן כו' צ"ל ומסתברא דכותבין כו':

בד"ה תנן האם כו' שביעית הס"ד:

בד"ה אדכרתון כו' שאפילו כתב את השטר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בתר דאמר ליה האי שטרא כו' כצ"ל ונ"ב פי' שטרא דנן כו':

ר"ש ד"ה המוקדמין. רב אסי מוקי לה בשטרי הקנאה. כצ"ל:

ולא היא אפי' אכוליה כו'. נ״ב עמו"ק ח"מ (סנ"ד):

שם אין עבד כו'. נ״ב הוה מצי למימר. לא דמי. אי אמרת אין כותבין שובר ודאי יאכל הלה בהתר וחדי. אבל אי אמרת כותבין משו״ה לא נימא יאכל הלה וחדי דא״כ גזלן הוא ולא נחשדו עם ישראל על כך. אע״ג דאמרינן לעיל (קסה א) רובן בגזל היינו אבק גזל ולא דוקא רוב ממש אלא רוב הנכשלים נכשלים בעון גזל. מ״מ מעוטא הוא ולמעוטא דרשעים לא חיישינן. אלא דעדיפא משני ליה דאפי' באתרא דשכיחי רמאי טובא (כפומבדיתא ונהרדעא [צ״ל ונהר פקודאה] ונרש [חולין קכז א] אתרא דהני רבנן) אפ״ה לית לן למיחש לתקנתא דלוה במקום הפסד מלוה. ותו דזמנין דבהתר נמי אכיל הלה וחדי כי אמרת כותבין שלא יחושו עוד לשטר פרוע כלל לא הלוה ולא המלוה כי יסמכו על השובר ויבואו לשהות שטר פרוע ולאחר זמן ישכח דבר הפרעון וכתיבת השובר. ויאבד מן הלוה. והמלוה ימצא שטרו ויחשוב שעדיין לא נפרע וזה דבר מצוי גם בכשרים וכמש״ל [דף קע] בעובדא דר' אבא. או ימצאוהו יורשיו וישבעו שבועת יורשים ויגבו בו כדין בלא יודעים:

לא נחלקו אלא בשטר מאוחר בעלמא. שמגיע עונתו ביום חול ולא יוודע אם מאוחר אם לאו: ונפיק מיניה חורבא. אליבא דר' יוסי כדמפרש ואזיל ויש מפרשים א''ר פדת הכל מודים שאם הוזקקנו כו' שכך כתוב בתוך השטר הוזקקנו לעונתו של שטר ונמצאת כו' וכל זה דכתב בשטר לדעת כן נכתב שיבינו שאין ישראל כותבין בשבת וידעו שהוא מאוחר לא נחלקו אלא בשטר מאוחר בעלמא שכתוב בו זמנו בשבת או בעשרה בתשרי ולא חזר וכתב בו הוזקקנו לעונתו של שטר כו' וכל זה הבל וליצנות הוא חדא דהכי הוה ליה למימר אמר ר' פדת הכל מודים שאם כתב בו הוזקקנו כו' ועוד כיון דכתב זמנו בשבת למה לי למכתב הוזקקנו כו' הא ממילא אנו יודעין שלא נכתב ביום השבת וביום הכפורים ומאוחר הוא כדפי' לעיל: דרבי יהודה. דמכשיר לטעמיה דאמר אין כותבין שובר הלכך לא חייש בין מאוחר לכשנכתב בזמנו לעולם אינו פורע עד שיקח השטר ויקרענו וכיון שנקרע השטר לא חייש למידי: ור' יוסי. דפוסל המאוחר: לטעמיה דאמר כותבין שובר. היכא דפרע מקצת חובו וה''ה היכא דפרע כל חובו וטוען מלוה אירכס שטרי כדמפרש לקמן כותבין שובר ונותנין ללוה להודיע שפרע כל חובו והלכך האי שטר מאוחר פסול הוא כו': ואמר ליה אירכס לי. וה''ה בלא אירכס היכא דפרע חצי חובו וכתבו שובר ללוה יכול המלוה להוציא אחרי כן שטר חובו שכתוב זמנו אחר זמן השובר ויאמר ממון אחר הוא זה שלוית ממני אחרי כן ויגבה כל חובו משלם שהרי אין ידוע שהוא מאוחר אבל שטר שכתוב זמנו בשבת ועשרה בתשרי לא מצי למימר השתא הוא דיזפת מינאי: אמר רב הונא בריה דרב יהושע כו'. מלתא באפי נפשיה היא הני מילי פלגא פן יחזור המלוה ויתבע כל חובו אבל אכוליה חוביה לא דמלוה אפסיד אנפשיה שלא נזהר לשמור את שטרו: ומסתברא דכותבין שובר. אכוליה חוב היכא דאירכס שטרא: יאכל הלה וחדי. בתמיה ישמח באכילת ממון אחרים חנם: עבד לוה לאיש מלוה. מוטב שיהא טורח ודאגת שמירת שטר מוטל על הלוה יותר מן המלוה: תנן התם. בסדר זרעים בפרק אחרון דמסכת שביעית: המוקדמים פסולין. שכתבוהו באחד באייר ובתוך השטר הקדימו וכתבו בו באחד בניסן פסולין דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואפי' מזמן שני לא גובה כדאמרינן באיזהו נשך (ב''מ דף עב.) ר' יוחנן אמר אפי' תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון אבל מוקדמין בענין זה שנכתב בו באחד בניסן ובאחד בניסן כתבוהו ולא לוה עד תשרי דאתא למיטרף לקוחות שלא כדין דמניסן ועד תשרי בזה נחלקו בפרק שנים אוחזין רב אשי מוקי לה בשטרי הקנאה ואביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו ומיום כתיבת השטר שיעבד נפשיה והלכך כשר: והמאוחרים כשרין. שכתבוהו באחד בניסן וכתבו בתוך השטר באחד באייר וכ''ש אם לוה בניסן ולא נכתב עד אייר דכשר שהרי מחל לו שעבוד של חדש שעבר: אמר רב המנונא לא שנו. דמאוחרים כשרים אלא בשטרי הלואה כדאמרן לעיל ר' יהודה לטעמיה דאמר אין כותבין שובר ולא נפיק מיניה חורבא ורב המנונא ס''ל אין כותבין שובר כדמתרץ לקמן הלכך ליכא למיחש למידי: אבל בשטרי מקח וממכר אפי' מאוחרים פסולים. דזמנין דמזבן ראובן ארעא לשמעון בניסן על מנת שאם יגיע לדמים יחזירנה לו וכשכתב שטר מקנה כתב בו ראובן מכר שדה לשמעון בתשרי וחזר ראובן ולקח שדהו משמעון בתמוז וכששאל שטר מקנה אמר ליה שמעון אירכס לי ואפילו למ''ד אין כותבין שובר הכא מודה דמה יפסיד שמעון אם לא יפדה ראובן שדהו הלכך אפילו אם יכתוב לו שמעון לראובן שובר שפדה שדהו בתמוז יחזור שמעון ויוציא שטרו הכתוב בתשרי ויאמר אחר שפדית חזרתי ולקחתי ממך והא שטרא: א''ה שטרי הלואה נמי כו'. כדאמרן לעיל אליבא דר' יוסי דפסיל שטר מאוחר משום הך חורבא: קסבר רב המנונא אין כותבין שובר. הלכך מאוחרין כשרין כדאמרן אליבא דר' יהודה: האידנא כתבינן שטרי מאוחרין וכתבינן תברא. ולא חיישינן לחורבא דנפיק מיניה לר' יוסי לעיל: אמר ליה בתר דאמר להו ר' אבא לספריה כו'. ליכא למיחש מידי דכיון דכתוב בתוך השטר שהוא מאוחר הרי הוא כשטר שכתוב בו זמנו בשבת ועשרה בתשרי דאכשרנא לעיל בין לר' יהודה בין לר' יוסי דכיון דידעינן ביה בשטר שהוא מאוחר לא אתי לידי חורבא ושוברו מוכיח עליו שהוא פרוע והאי דקדים ליה שובר היינו משום דשטר מאוחר כתבוהו כמו שכתבו בתוכו אנן סהדי איחרנוהו ואפי' ר' יוסי בזה מכשר: א''ל רב אשי לרב כהנא האידנא לא עבדינן הכי. אלא כתבינן שטר מאוחר וכתבינן תברא ולא כתבינן בתוך השטר איחרנוהו וכתבנוהו ואפ''ה לא חיישינן לחורבא דר' יוסי: אדכרתון זמנא דשטרא כתובו. בתוך השובר פלוני פרע לפלוני חוב פלוני כן וכך של אותו השטר שכתוב בו זמן פלוני ואז לא יוכל לרמות שאפי' כתב את השטר מאוחר הרי השובר מוכיח עליו דהוא פרוע: ואי לא. אדכרתון זמן הכתוב בשטר כתבו השובר סתמא שלא יהא כתוב שום זמן בשובר אלא סכום המעות שהיו כתובין בשטר כותבין בשובר דכי היכי דכל אימת דנפק השטר שכתוב בו סכום ממון כזה לורעיה השובר לא שנא אם השטר קודם לשובר לא שנא מאוחר הימנו דהא תברא סתמא כתוב ומעתה צריך המלוה ליזהר שלא ילוה עוד ללוה הזה כסכום ממון הכתוב בשובר דהא תברא מרע ליה ואם הלוהו כסכום ממון ההוא הוא ניהו דאפסיד אנפשיה:
מתקיף לה אביי. נראה לר''י דקבלה מרבא וכן הא דאמרי' בסוטה (דף ז: ושם ד''ה אמר) על משנה שוברת כתובתה ויוצאת ש''מ כותבין שובר אמר אביי תני מקרעת נראה דדיחויא הוא דמההיא ליכא למשמע מינה דהא בשמעתא דהטוען אחר מעשה ב''ד פרק שנים אוחזין (ב''מ דף יז: ושם ד''ה הוציאה) משמע דס''ל דכותבין שובר: בתר דאמר ליה רב ספרא לספריה כי כתביתו האי תברא כו'. שמא היו. שוכחין לכתוב האי שטרא כו' ע''כ כתבו זה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד