ברכות יט ע"ב

דף יט - ב

שנינו במשנה: העומדים בשורה וכו':

תנו רבנן: שורה הרואה פנימה, שורת העומדים לנחם את האבל ^[22], הפנימיים שרואים פני האבל, פטורה מקריאת שמע. ושאינה רואה פנימה, שורת המוסתרים על ידי העומדים לפניהם, ואינם עוסקים בנחום אבלים - חייבת בקריאת שמע.

רבי יהודה אומר ^[23]: הבאים מחמת האבל לנחמו ^[24] פטורין מקריאת שמע. אבל הבאים מחמת עצמן ולא מחמת כבוד המת, שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע, חייבין בקריאת שמע.

אמר רבי יהודה אמר רב: המוצא כלאים דאורייתא בבגדו ^[25] - פושטן אפילו אם הוא נמצא עתה בשוק. ואף שיש לו בכך בזיון.

מאי טעמא? משום שנאמר [משלי כא ל] "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'", אין החכמה התבונה והעצה מועילות להכריע נגד דבר ה' ^[26].

ומכאן למדו שכל מקום שיש חלול ה' - אין חולקין כבוד לרב. שאין כבוד הבריות דוחה אסור לא תעשה המפורש בתורה, ואפילו היה העובר על האסור רבו שלמדו תורה ^[27].

מקשה הגמרא: מיתיבי: הרי שנינו: קברו את המת וחזרו, ולפניהם שתי דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה. אם בא האבל בטהורה - באין עמו המלוין בטהורה. ואם בא האבל ^[28] בטמאה - באין עמו המלוין בטמאה, ואף אם יש כהנים בין המלווין, מותרים להטמא בטומאה דאורייתא משום כבודו של האבל. ואילו אין כבוד הבריות דוחה לא תעשה, אמאי ילכו עמו, לימא "אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'", ולא ידחה איסור טומאה של הכהנים שהוא איסור דאורייתא משום כבוד האבל? מתרצת הגמרא: תרגמה רבי אבא את הברייתא, שהדרך הטמאה עוברת בבית הפרס ^[29] שטומאתו רק דרבנן. וכיון שרק רבנן אסרו לכהן לעבור בו, מחלו הם על כבודם מפני כבוד האבל [אך איסור דאורייתא כלבישת כלאים אינו נדחה מפני כבוד הבריות ^[30]].

וראיה שטומאת "בית הפרס" היא רק מדרבנן: דאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם לפניו, דהיינו נושף על הארץ, כשדרכו עוברת בבית הפרס, והולך לשחוט את פסחו ^[31], כדי שלא יסיט עצם ברגליו ויטמא בה ^[32]. ואילו היתה טומאתו מדאורייתא לא היו מקילים לו לסמוך על הנפיחה שלא נשארה עצם בדרכו.

ואמר רב יהודה בר אשי משמיה דרב: בית הפרס שהוא בדרך הקבועה לרבים, אם נדש ברגלי העוברים טהור, משום שכל החשש הוא רק לעצם כשעורה, ומסתבר שעל ידי דריסת הרגלים נפחתו העצמות משעור זה, ושוב אינו מטמא. ואילו היתה טומאתו דאורייתא לא היו סומכים על דריסת רגלים לטהר.

מקשה הגמרא: תא שמע: דאמר רבי אלעזר בר צדוק הכהן: מדלגין היינו על גבי ארונות, מארון לארון, של מתים לקראת מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו שמותר לכהן דלג על ארונות מתים כדי לקיים מצוה בכיבודם, אלא אפילו לקראת מלכי עכו"ם מותר לו לדלג, כדי שאם יזכה לראות את כבודן של ישראל - יבחין בין כבוד מלכי ישראל למלכי עכו"ם ^[33]. ומשמע שלצורך כבוד הבריות מותר לעבור על "לנפש לא יטמא", ואמאי!? לימא, לדבריך, "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'!".

מתרצת הגמרא: כדרבא. דאמר רבא: דבר תורה, הלכה למשה מסיני, אהל - כל שיש בו חלל טפח, הרי הוא חוצץ בפני הטומאה שמתחת לאוהל שלא תבקע מעל גגו של האהל אלא תשאר בתוך האהל. ואהל שאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה. שנקראת טומאה רצוצה ובוקעת ועולה, ומטמאה את המאהיל עליה. וכיון שרוב ^[34] ארונות יש בהן חלל טפח לכן מותר לדלג עליהם, משום שאין הטומאה שבאהל בוקעת ועולה אל מעבר לגגו של האהל ^[35]. וגזרו רבנן על ארונות שיש בהן חלל טפח שלא ידלגו עליהם, משום ארונות שאין בהן חלל טפח שאיסורן מדאורייתא, וכיון שכשיש טפח האיסור רק מדרבנן, משום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן ^[36].

מקשה הגמרא: תא שמע: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. והבינה הגמרא שמדובר בכל לאו, ואמאי? לימא לשיטתך "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"?!

מתרצת הגמרא: תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא: הברייתא עוסקת רק בלאו [דברים יז יא] ד"לא תסור", שהוא איסור לעבור על דברי חכמים, ורק לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות.

אחיכו עליה: והרי לאו דלא תסור - דאוריתא היא?! ^[37]

אמר רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא - לא תחיכו עליה! כל מילי דרבנן, אסמכינהו על לאו דלא תסור. ^[38] כל דבר שהוא מדברי סופרים נדחה מפני כבוד הבריות, ועל כך אמרו שדוחה "לא תעשה", משום שנאמר בו "לא תסור", ומשום כבודו שרו רבנן! שרבנן מחלו על כבודם והרשו לעבור על דבריהם במקום שיש זלזול בכבוד הבריות. [כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא לצורך קינוח. וכן מי שנפסקה ציצית טליתו בשבת בהיותו בכרמלית, לא הצריכו חכמים להניח טליתו שם ולהכנס לביתו ערום].

מקשה הגמרא: תא שמע: נאמר בתורה [דברים כב א] "לא תראה את חמור אחיך - נופלים בדרך, והתעלמת מהם". ודרשו: פעמים שאתה מתעלם מהם ואינך צריך לעסוק בהשבת אבדה, ופעמים שאין אתה מתעלם מהם.

הא כיצד? אם היה המוצא כהן, והיא האבדה בבית הקברות, או היה המוצא זקן נכבד, ואינה האבדה חשובה לפי כבודו לעסוק בהשבתה, או שהיתה מלאכתו של המוצא מרובה משל חברו שדמי בטול מלאכתו של המוצא לטרוח בהשבת האבדה יתרים על דמי האבדה, ולא ירצו הבעלים לשלם לו יותר ממה שמשיב להם, ונמצא הוא מפסיד, לכך נאמר לגבי כל המקרים האלה " והתעלמת".

ולדבריך יקשה: אמאי פטור זקן שאינה לפי כבודו להשיב האבדה? לימא שיעסוק בהשבת אבדה משום שנאמר אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'?!

מתרצת הגמרא: שאני התם, במצות השבת אבידה, שגילה הכתוב שאינו חיוב לקיימה במקום כבוד הבריות, דכתיב "והתעלמת מהם".

מקשה הגמרא: וליגמר מינה לגבי כלאים, שלא יתחייב לפושטן בשוק, משום כבוד הבריות.

מתרצת הגמרא: איסורא [כלאים] מממונא [השבת אבידה] לא ילפינן. כי ממון קל מאיסור ^[39], ויתכן שרק מצוה ממונית נדחית מפני כבוד הבריות.

מקשה הגמרא: תא שמע:

נאמר בפרשת נזיר [במדבר ו ו - ז] "כל ימי הזירו לה' - על נפש מת לא יבא" וסמוך לכך נאמר "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו - לא יטמא להם". ולכאורה יש לתמוה: הרי כל קרובים אלו הם בכלל "על נפש מת לא יבא" ולמה יצאו אלו להכתב בפני עצמם? אלא בהכרח שנכתבו כדי להדרש:

"לאביו" - פרט למת מצוה, שאין לו קוברים, שחייב הנזיר להטמא לו. "לאמו"

- ללמד שאם היה הנזיר כהן, ויש עליו שתי קדושות - אף הוא, דוקא לאמו הוא לא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. "לאחיו" - כגון שהיה כהן גדול והוא נזיר, אף הוא דוקא לאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה.

"לאחותו" - מה תלמוד לומר? אם אינו ענין למת מצוה, תנהו ענין למי שהיה הולך לשחוט את פסחו או למול את בנו, ושמע שמת לו מת מקרוביו ^[40], יכול, יחזור ויטמא!? אמרת - "לא יטמא!" הואיל וזמן שחיטת הפסח הוא, וחלה עליו מצות קרבן הפסח, שהנמנע מלקיימה חייב כרת, הרי אם יטמא, יהיה בטל מלעשות הפסח. וגם המצוה למול את בנו היא מצוה שיש בה כרת, ולכן אינו נמנע מלעשותה אפילו שמע שמת קרובו. ^[41]

יכול כשם שאינו מטמא להם, כך אינו מטמא למת מצוה. תלמוד לומר "ולאחותו" - לאחותו הוא דאינו מטמא.

וזה שאמרו יצאת בת קול ואמרה מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכ"מ ראיתי בו ב' תשובות האחת כי בת קול לא אמרה שהלכה כמותו בדבר זה אלא בכל מקום סתם הוא שאמרה ואיפשר לומר כי בכל מקום זולתי זה המקום היתה כוונתה או מה שדומה לו שטעמו שאין הלכה כר' אליעזר בזה הדבר ויהיו דברי בת קול נכוחים וקיימים והשנית שלא היתה הכונה אלא לנסות את החכמים אם יניחו הקבלה שבידם והגמרא שבפיהם בשביל בת קול ואם לאו ודומה למה שכתב (דברים י״ג:ד׳) כי מנסה ה' אלהיכם אתכם והנה נודע עם כל זאת בירור קבלתם וזה שאמר ר' יהושע (דברים ל) לא בשמים היא כלומר כי תורת ה' תמימה וכבר נתנה לנו בסיני והודיענו כי אינו מחליף ממנה דיבור אחד ואין בתורתנו חסרון ולא ספק כדי שנצטרך אל ראיה מן השמים וכל מקום בתלמוד שיש בו ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול מיכן היא עיקרו והברכה שבירכוהו לר' אליעזר שהיא כינוי לנידוי פירשו במסכת סנהדרין בסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סח) כי בשעת פטירתו התירוהו כמו שאמרו עמד ר' יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר הותר הנדר:

העומדים בשורה הפנימיים פטורין. במס' סנהדרין בפרק כהן גדול (די"ט) אמרינן אמר ר' מנשיא בר עות שאילית את ר' יאשיה רבה מבית עילמין דהוצל ואמר לי אין שורה פחותה מיו"ד בני אדם ואין אבלים מן המנין:

תרגמה ר' אבא בבית הפרס דרבנן. איתיה לפירושא דבית הפרס במס' אהלות (פרק יח מ"ב) במתניתין ובתוספתא (פרק יז) ובפרק משקין בית השלחין (מו"ק ד"ה) תניא ג' בית הפרס הן שדה שאבד בה קבר ושדה שנחרש בה קבר ושדה בוכין מאי שדה בוכין א"ר יהושע בר אבא משמיה דעולא שדה שמפטירין בה מתים וטעמא מאי אמר רב חסדא אמר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ופרישו קמאי ומאי היא בית הפרס שדה שנחרש בה קבר ועד כמה [אהלות פי"ז מ"א] ק' אמה לכל רוח ורוח דקבר משוי בית הפרס מקום הקבר טומאה דאורייתא היאך דנחרש טומאה דרבנן דלמא איכא עצם כשעורה אי נמי אית ביה עפר בית הקברות לפי שאי אפשר לעצם כשעורה שלא נישוף ברגל עיקרה בסיפרי (פ' חקת) וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה וכך העתיקו משמו של נביא עליו השלום כדאמרינן [נזיר נז] עצם כשעורה הלכה ואמרינן תו (עירובין ד) שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני שיעורין דאורייתא נינהו דכתיב (דברים ח׳:ח׳) ארץ חטה ושעורה ומפרשי לה שעורה עצם כשעורה (דמסקי) [ומסקינן] הילכתי נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ואיתה נמי בסדר טהרות במתני' דפירקא קמא באהלות [משנה ג] אלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וכו' מכלל דאי לא הוה ביה כשעורה אינו מטמא ובפרק יום הכפורים (יומא דע"ט) אמרינן בעי רב אשי עצם כשעורה שאמרו בקליפתה או בלא קליפתה בלחה או ביבשה ואמר רב פפא לחה שיבולת מיקריא בלא קליפתה (עי' נדרים דף מ"א) ערסן מיקרי:
ת"ש ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו.

פשטו ואפילו בשוק. ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז, הא לאו הכי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דרבנן.

רוב ארונות יש להן חלל טפח. וא"ת לדברי רש"י ז"ל שפירש גולל דהיינו דף העליון שבארון, כי איכא חלל טפח מאי הוי תיפוק ליה משום גולל ודופק שמטמאין באהל כמת. תירץ הראב"ד ז"ל וגם בתוספות, שאין כהן מוזהר אלא על טומאות שהנזיר מגלח עליהן, וגולל ודופק אין הנזיר מגלח עליהן, דתנן בנזיר פרק כ"ג ונזיר (מט, ב) על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו', ועל אלו אין הנזיר מגלח (שם נד, א) הסבכות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק וכלים הנוגעים במת. ותניא בתוספתא דמכות (פ"ג, ה"י) כהן גדול שפרע או שפרם או שנטמא לאחד מן הקרובים הרי זה חייב, זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה לוקין עליה את הארבעים וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין לוקין עליה. ואינו דומה לדם רביעית הבאה משני מתים שמטמא באהל וכהן מוזהר עליו כדנפקא לן מעל כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כז, ז) ואע"פ שאין הנזיר מגלח עליו, דהתם דם מיהא הוי טומאה שהנזיר מגלח עליו כגון חצי לוג כדאיתא התם בנזיר פרק כ"ג ונזיר (נזיר, שם) אבל גולל ודופק כלל לא דאין אותה טומאה כלל בנזיר לגלח עליה.
ואם תאמר מכל מקום כיון שהגולל טמא היאך הוא חוצץ והא קיימא לן בבבא בתרא (יט, ב) כל דבר שהוא מקבל טומאה אין חוצץ בפני הטומאה. ותירצו בתוספות שהגולל אינו מטמא מבפנים כנגד המת וכדתנן במסכת אהלות פרק חמשה עשר (משנה ט) חבית שהיתה מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל ועשאוה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין, אלמא חוצצת להציל מה שבתוכה. וטעמא לפי שאינו טמא אלא צד החבית שהוא לצד חוץ כדין גולל. ויש מי שפירש בשם רש"י ז"ל שהארונות היו טמונין בכוכין ורוב ארונות יש להן חלל טפח בינם ובין גב הכוך והשתא אין שם טומאת גולל כלל.

יכול יטמא אמרת לא יטמא. ולא בנזיר ההולך לשחוט את פסחו קאמר אלא בכל אדם קאמר, ובשאמרו לו מחצות ולמעלה שכבר חל עליו חיוב שחיטת פסחו. והכי מוקי לה בזבחים (ק, א) מקושיא דיוסף הכהן שמתה אשתו וטמאוהו אחיו הכהנים ומוקי לה התם לההיא בקודם חצות והא דהכא בלאחר חצות דלא חלה עליו אנינות. אמרת לא יטמא, כלומר אדרבא כיון דלאחר חצות הוא אינו בדין שיטמא דידחה מצות הפסח שכבר קדמה וחלה עליו.

ת"ר שורה הרואה את הפנים פטורה. פירוש פני האבל והיינו הפנימיים פטורים דקתני במתניתין:

הבאים מחמת האבל. פירוש קרוביו פטורים ואפי' הם חיצונים:

המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה וכו'. כלומר אין חכמה חשובה במקום שיש חילול השם ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז אבל בכלאים דרבנן לא דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה והיינו לאו דלא תסור דכל מילייהו דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ולאו דקרא משתעי בהכי כלל אלא אסמכתא בעלמא הוא:

בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו, כך גרסת הספרים ומפרשים אותה כשיש כהן לשם עם הצבור ומטמא עצמו בשביל כבודו של אבל. והראב"ד ז"ל כתב ה"ג לה במסכת שמחות באין בטהורה בא עמהם בטהורה באין בטמאה בא עמהם בטמאה ועל כהן אבל קאמר ומשום כבוד צבור מטמא עמהם, וכתב שזה הלשון ערב עליו יותר מאותו שכתוב בספרים כי כמה כבוד או בזיון יש לאבל בהפרד בהן אחד מתוך הצבור הבאין עמו:

תרגמה ר' אבא בית הפרס דרבנן דא"ר יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך. פי' שדה שנחרש בו קבר ואמרו חכמים דכל חמשים אמה יש לחוש לעצם כשעורה שהמחרישה מוליכה אותו והיא מטמאה במגע וכשהוא מנפח והולך אם היה שם עצם נדחה הוא על ידי נפיחתו. ומאי דמשמע הכא דבית הפרס אסור להלוך בו בלא נפוח, ובנפוח מיהת סגי זהו דוקא לענין עושה פסח. דאע"ג דאיכא כרת לעושה אותו בטומאה כיון דאיכא כרת במי שחדל לעשותו וטומאת בית הפרס אינה אלא מדרבנן סמכו על הבדיקה ולא העמידו דבריהם במקום כרת וזה במי שהולך לשחוט את פסחו אבל כהן אינו סומך בבדיקה. וא"ת הכא אמרינן דבדיקת בית הפרס הויא בניפוח ובמס' אהלות תנן כיצד בודקין פירוש בית הפרס מביא כל עפר שיכול להסיטו ונותן לתוך הכברה אם מצא בו עצם כשעורה טמא ואם לאו טהור, יש לומר דכאן לכתחלה וכאן לדיעבד כלומר דלכתחלה כיון דאפשר לו לבדוק קודם שיעבור סמכו על בדיקת ניפוח ומנפח והולך אבל אם עבר בלא נפוח ותו לא איפשר לבדוק בניפוח שאם היה העצם נדחה מה יועיל לזה שעבר תקנו לו בדיקה אחרת לידע אם נטמא אם לאו דהיינו כוברו בכברה:

בית הפרס שנידש טהור. שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל, פירוש בשיש שם דרך קבועה לרבים וכיון דליכא למיחש אלא לעצם כשעורה דיותר מכשעורה ניכר ונראה הוא אותו שכשעורה על ידי דריסת הרבים הוא נפחת משיעורו ושוב אינו מטמא אפילו במגע:

תא שמע ולאחותו מה ת"ל. האי קרא גבי נזיר כתיב ומייתר כוליה דמקמיה כתיב על נפש מת לא יבא והכל בכלל, ואח"כ כתב לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם וכולהו דריש להו במס' נזיר לאביו ולאמו אמרינן דחד מינייהו לנזיר גופיה דמטמא למת מצוה והאי דכתיבי תרווייהו צריכי דאי כתב אביו בלחוד הוה אמינא דוקא אביו דספק אבל אמו דודאי יכול יטמא קמ"ל, ואי כתב אמו ה"א דוקא אמו משום דלא מיחס בתרה אבל אביו דמיחס בתריה יכול יטמא קמ"ל דלא ואע"ג דכתב כללא ברישא על נפש מת לא יבא אפילו הכי כיון דכתב חד מיניהו אי לאו דכתב אידך הוה ממעטנא ליה, ולאחיו כגון שהיה כהן גדול ונזיר ולאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ולאו בנזיר ההולך לשחוט את פסחו קאמר אלא בכל אדם קאמר והכי מוכח בזבחים בהדיא דהתם מייתינן לה להאי דרשא דקרא ודרשינן ברישא האי ולאחותו מה תלמוד לומר לכדאמרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכיון דדרשינן ליה קודם לכולהו אידך משמע דלא קיימינא אדלעיל מינה דהוא ולאחיו דדרשינן מיניה כגון שהי' כהן ונזיר דאם איתא דאדלעיל קיימינן הוה לן למדרשיה בתרא אלא ודאי באינש דעלמא דלאו כהן ונזיר וכשאמרו לו מחצות ולמעלה שכבר חל עליו חיוב שחיטת פסחו והכי מוקים לה בזבחים פ' טבול יום מקושיא דיוסף הכהן שמתה אשתו וטמאוהו אחיו הכהנים ומוקי לה התם לההיא בקודם חצות והא דהכא בלאחר חצות דלא חלה עליו אנינות, יכול יטמא פי' שהרי מוטל עליו לקברו ופטור מן המצות אמרת לא יטמא פירוש דכיון דלאחר חצות הוא מצות הפסח קודמת עליו והיא פוטרת אותו מטומאת קרוביו ועוד דלא אתי עשה דטומאת קרובים שאין בו כרת ודחי עשה שיש בו כרת, אבל מטמא הוא למת מצוה פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכש"כ לא תעשה, אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אעפ"י שמבטל פסחו, ומשני שב ואל תעשה שאני פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות. וא"ת והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו. י"ל דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפי' הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא ש"מ משום דאלים כבוד הבריות הוא:

הגיעו לשורה וישבו לפניו שורות שורות ונתברר הדבר איזה מהן יושב בשורה הפנימית לפני האבל ואיזה בשורות החיצונות שאינו במקום מוכן לו לנחם, הפנימיים ר"ל שורות הסמוכות לאבל פטורים הם, הם הצריכים לנחם והיא היא הקרויה רואה את הפנים ר"ל שסמוכה לשורה הפנימית, ויש גורסים בגמ' ראוה את הפנים בקמ"ץ הפ"א ר"ל פני האבל, וכן כל שורה המנחמת ושדבריה נשמעין לאבל והחיצונית חייבין, ומכל מקום חיצונות שאין דבריהם נשמעים לאבל חייבים שאין הדבר תלוי אלא לפטור הראוי להתעסק בתנחומים, ואפילו היו כל הצבור בשורה אחת סמוכה לאבל פטורים, ומה שאמרו בתלמוד המערב היו כלם בשורה אחת הבאים משום כבוד חייבים ר"ל שבאים ללוות ולא לנחם, משום אבל ר"ל לנחמו פטורים ר' יהודה היא שאף בשורה פנימית אומר כן, אבל לרבנן הואיל והם ראוים לנחם ר"ל שדבריהם נשמעים לאבל פטורים וכל אלו דוקא ביום ראשון אבל משם ואילך אפילו היו עסוקים בהספד ובתנחומים לא, והוא ששנינו בתלמוד המערב העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה והא תנינן אם יכולים להתחיל ולגמור וכו' מתני' ביום ראשון והא דתני הכא ביום שני, זהו ביאור המשנה וכן הלכה, והתבאר במס' מגלה (דף כב.) על שורות אלו שאין בפחות מעשרה:

ודינים שבאו עליה בגמ' אלו הן, כבוד הבריות חביב עד מאד אין לך מדה חביבה ממנה כלל גדול אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה שהוא מדברי סופרים לעבור עליה בקום עשה מכבוד הבריות, לפיכך קברו את המת וחזרו והיה האבל כהן והיו שם שני דרכים אחת ארוכה וטהורה ואחת קצרה וטמאה אלא שאין בה טומאה מן התורה אלא מדברי סופרים כגון בית הפרס והוא שדה שהיה שם קבר ונחרש ונתדקדקו העצמות עד שלא נשאר שם המטמא באהל וחכמים אסרו לעבור בו מחשש שמא נשאר שם עצם כשעורה המטמא במגע ויגע בו כמו שיתבאר במקומו, והיה הצבור חוזר דרך אותה שביל אף האבל בא עמהם מפני כבוד הצבור שלא להטריחם, וגרסת הספרים לשטה זו באים בטמאה בא עמהם, ומכל מקום יש גורסים בא בטמאה באין עמו כלומר שאף אם האבל בא לו בטמאה ויש בתוך הצבור כהנים שהצבור באים עמו משום כבודו, ואין הדברים נראים שאין כבוד רבים נדחה מפני יחיד או יחידים, ובאבל רבתי שנו לה בהדיא כדעת ראשון, ואף בתלמוד המערב אמרו היו שם שתי דרכים מתאימות אחת רחוקה וטהורה, ואחת קרובה וטמאה היו רבים הולכים ברחוקה הולך עמהם ואם לאו הולך בקרובה מפני כבוד הרבים, ונראה לומר שאפילו היו הכהנים מועטים אין להם לילך בטמאה אלא אם כן התחילו הצבור בכך ושיהיו נמשכים אחריהם לכבודם:

מי שהיה צריך לעשות פסחו בירושלים ואין לו דרך לשם אלא אם כן עובר במקום שיש לו טומאת סופרים כגון בית הפרס זה שהזכרנו מתוך שהפסח מניעתו בכרת, הקלו על זה לבדוק לשם ולעבור על ידי בדיקה, וכיצד הוא בודקו מנפח את העפר לפניו במפוח ומעיין בה אם אין בה עצם כשעורה הולך, ואם מוצא עצם כשעורה פוש ומנפח במקום אחר, ויש מי שאומר שאם נידש ברגל אחר חרישה טהור הוא לעושה פסח, ולענין תרומה מכל מקום הואיל ואין עונש שלה בכרת אלא במיתה העמידו חכמים בה את דבריהם והוא שאמרו במסכת חגיגה (דף כה:) בודקים לעושי פסח ואין בודקים לעושי תרומה, ובית הפרס שנידש טהור שהדיקה מדקת מה שהשאירה המחרישה:

ארון שהמת בתוכו ואינו גנוז בתוך הקבר אם יש חלל טפח בין גב המת לגב הארון יש מקום לטומאה להיות הולכת ובאה במקומה ואין המתאהל על אותו ארון טמא ושאין שם חלל טפח אין מקום לטומאה להיות הולכת ובאה במקומה והרי היא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה והמתאהל על הקבר טמא, וענין זה הלכה למשה מסיני ורוב ארונות מן הסתם יש בהן חלל טפח ומכל מקום חכמים גזרו על כל ארונות שהמת בתוכן שלא להתאהל עליהן מחשש שמא יתאהל על אותו ארון שלא יהא בו חלל טפח ומאחר שאין טומאה זו אלא מדברי סופרים התירו לדלג על ארונות אלו לכבוד הבריות כגון לראות פני מלכים וכיוצא בזה ולא יצטרך לעקם את הדרך.
יש מפרשים שמועה זו בשיש שם פותח טפח שלא כנגד הטומאה שאם אין שם פותח טפח אך בשיש שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה כנגד כל חלל הארון אף שלא כנגד הטומאה כגון שהיה הארון גדול מן המת אבל בשיש שם חלל טפח ופותח טפח אינה בוקעת אלא דרך הפותח, ואם אין שם חלל טפח טומאה בוקעת כנגד המת בין יש שם פותח בין אין שם פותח וכן מוכיח במשניות, שמא תאמר והלא נוגע בכסוי הארון שהוא הגולל כשהוא עובר עליו שכך אנו מפרשים גולל הנסר שהארון נסתם בו ודופק נסר שבצד הראש וכן פרשוה גדולי הרבנים ואם תפרשה בקופץ מכל מקום הרי הוא מתאהל על הגולל ומטמא באהל מן התורה, אפשר שטומאת גולל אע"פ שסמוכה מן המקרא כמו שאמרו על פני השדה לרבות גולל ודופק מדברי סופרים היא, וקרא אסמכתא בעלמא היא או שמא אין הכסוי נקרא גולל אלא בקבר של קרקע אבל ארון המוטל על גבי קרקע אין כסויין מטמא באהל, וכן כתבו גדולי המחברים וכדומה לזה תירצו קצת רבנים שארונות אלו לא היו עשויין לקברן בהם אלא להביאם לארץ ישראל וכשהגיעו לשם לא היו קוברים אותם בהם ומתוך כך אין להם דין גולל ודופק, ויש שפרשוה כארונות של אבנים שאין כסויין מטמא משום גולל, ואחרוני הרבנים בביאור גולל ודופק לומר שהגולל הוא מלשון אבל גלל והוא דבר הכבד שמתוך כבדותו אי אפשר להניחה אלא דרך גלילה מלשון וגללו את האבן והיא האבן שמשימין בשני קצות הקבר והגולל נשען עליהם כדי שלא תכביד האבן על המת אבל ארון עצמו אין בו דבר הנקרא גולל ואינו מטמא אף במגע אלא אם כן יש בו טומאה רצוצה והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו במס' סוכה (דף כג.) כל שיש בו רוח חיים אין עושים ממנו דופן לסוכה ולא גולל לקבר ואין הדבר מצוי לעשות כסוי לארון מבהמה, אלא שפעמים אחר שסתמו את הקבר ומסתתין את האבן קושרין את הבהמה שנשאה אותה אבן על הקבר לסימן שיבינו את הקבר עד שיניחו המצבה לשם, ועוד שהרי הגולל נתרבה מעל פני השדה והיאך יתרבה מעל פני השדה מה שהוא טמון בעפר, ועוד שהרי במשנת אהלות אמרו אי זהו דופק זה שהגולל נשען עליו הוא דופק דפקיה טהור ודופק דפקיה לשטה זו הוא שלפעמים משימים באותן הקצוות שהזכרנו שתי אבנים זו סמוכה לזו לסבול יותר כח האבן, ואתה שנייה נקראת דופק דפקיה הא לענין פי' ראשון מהו דופק דפקיה, אלא שמכל מקום קושיות אלו יש לתרץ בראשונה שאע"פ שאין מצוי כן הודיע הדין אם יארע כן לפעמים לפי שעה שהרי אף האחרת אינה מצויה, ובשניה אפשר שרגילים היו לגלות הארוניות והרי הוא על פני השדה דופק דפקיה פירושו נסרים שבצדדים.
ואף הקושיא הראשונה שהקשינו למעלה היאך היו מדלגים על הארונות והרי הדף עצמו שמדלגים עליו מטמאה באהל אע"פ שכבר תירצנוה כתבו בו גדולי המפרשים דרך תירוץ שמכל מקום הואיל והיא מן הטמאות שאין הנזיר מגלח עליה ואין לוקין עליה כמו שיתבאר במס' נזיר אע"פ שמטמאים בה באהל לכבוד הותרה בטומאת סופרים, ולענין הפירושים מיהא מה ששיערו זמן אבלות משעת סתימת הגולל מוכיח כפי' גדולי הרבנים שאין ראוי לומר שלא יתחיל זמן אבילות עד שיניחו האבן או לכשיניחוה תכף לקבורה, שהאבלות ודאי עם סוף קבורה הוא חל והיינו סתימת הגולל, וכן קשה לנו לדברי המפרשים אותה במגע תיפוק ליה אף משום כלים במת וכלים באדם שמטמאים טומאת ז' אלא שבזו תירצו דארון אין מטמא משום כלים במת הואיל ואינו עשוי לטלטל:

אע"פ שכבוד הבריות חביב, כבוד תורה אינו נדחה מפניו ואין דוחין לא תעשה של תורה לעבור עליו בקום עשה בשביל כבוד הבריות לפיכך היה בשוק ומצא בבגדו כלאים האסורים מן התורה כמו שיתבאר ענינם במס' יו"ט פושטו לאלתר אע"פ שהדבר מזולזל אצלו להיות פושט בגדיו בשוק, כלל גדול אמרו כל מקום שיש בו חלול השם אין חולקין כבוד לרב אבל אם היו כלאים אלו כלאים האסורים מדברי סופרים אינו פושטם עד שיגיע לביתו:

יש דברים שהתורה הרחיבה לנו את הדרך לדחות מצות הכתובות בתורה מפני כבוד הבריות וכגון שהעברתם בשב ואל תעשה והוא שבהשבת אבדה אמרו והתעלמת ואמר בו גם כן לא תוכל להתעלם הא כיצד פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם כיצד היה הוא כהן והאבדה בבית הקברות זו אינה צריכה קרא שאין עשה של השבה דוחה עשה דקדושים יהיו ולא דלא יטמא ואע"פ שבהשבה כתיב לא תוכל להתעלם מוטב שיעבור ממילא ואל ידחה בידים, וכן אם היה בטולו בהשבה גדול מן האבדה אינו צריך קרא דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לכל אדם הא לא אצטריך קרא אלא לזקן ואינה לפי כבודו, כגון שהיתה האבדה חמור והוא זקן וצריך לחמר אחריו בזו וכיוצא בה אנו דוחין לא תעשה גמור האמור בלא תוכל להתעלם שלא אמרה תורה כבד אחרים בקלון עצמך, ומה שתירצו כאן איסורא ממונא לא ילפינן יכול היה לתרץ שב ואל תעשה שאני, אלא דעדיפא מינה משני שאם חסה על כבודנו שלא לזלזל עצמנו לממון אחרים, אין ללמוד הימנה לאיסורין:

מת מצוה והוא מת שאין לו קוברין ראשי הכהן אף בקום עשה לדחות לא תעשה האמור בתורה בטומאה כדי ליטמא לו ולקברו מדין כבוד הבריות אפילו היה כהן הדיוט ונזיר ושהגיעה שעת הפסח והיה הולך לשחיטת פסחו ולמול את בנו שהרי מילת זכריו מעכבתו הכל נדחה מפני מת מצוה, שמא תאמר מה נשתנית מצות טומאה התורה [אולי צריך להוסיף שהותרה, המעתיק] בקום עשה ואי אפשר להעמידה בטומאה דרבנן שהרי טלטול המת דאורייתא הוא, אינה שאלה, דהא מכל מקום משום קרא הוא דכתיב ולאחותו, ואם תאמר אף התורה היאך התירה, יש מפרשים מפני שהוא לאו שאינו שוה בכל ולא עוד אלא שיש גורסים כן בהדיא, וגדולי הרבנים כתבו הטעם שכמו שאין לאו של טומאה לכהן הדיוט לקרובים כך אין לאו של טומאה נאמר כלל אף לכהן גדול במקום מת מצוה, וראיה אצלי לדבר זה שלא הקשה מן הטומאה אלא מביטול שחיטת הפסח, והוא שתירץ שב ואל תעשה שאני, אבל לא הקשה מן הטומאה שאילו כן לא היה מתרץ כן והדברים ברורים, ושמא תאמר היאך אתה מוצא כהן גדול ונזיר והלא זה אסור בגידול פרע, ואם תאמר בנודר נזירות לפחות מל' יום אין זה כלום שאפילו נדר נזירות ליום אחד הרי הוא נזיר ל' כמו שיתבאר במקומו שמא יום ל' עולה לכאן ולכאן, או שמא מנה נזירות ואין לו להשלים בהם ל' ונתמנה כהן גדול, שאר מקומות אין מצות התורה נדחות בקום עשה ממני כבוד הבריות ומכל מקום כל שהוא מדברי סופרים נדחה מפניו כמו שביארנו, ומכאן למדו רוב פוסקים למי שמת בי"ט ראשון שאע"פ שחפירת קברו על ידי עממין הוצאתו וטלטולו לרחיצה והבאה ולגניזתו בקבר הכל על ידי ישראל, ויש מתירים אף בהחזרת עפר לקבר, ובזו ודאי לא יראה כן כמו שיתבאר במקומו בראשון של י"ט, ולפי דרכך למדת שכבוד הבריות לא סוף דבר לכבוד החיים כמו שחשבו שקצת מפרשים אלא אך לכבוד המת כמו שכתבנו במס' שבת פרק כירה ובפרק המצניע:

זה שפירשנו שמועת היה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ופרשוה גדולי המפרשים על כל אדם ומחצות היום ולמעלה דמחצות ולמטה מיטמא אף לקרוביו ונדחה לפסח שני כמו שאמרו מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וטמאוהו על כרחו הואיל וקודם חצות חלה בו אנינות, אבל זו אמרה אחר חצות יכול יטמא הואיל ומוטל עליו לקברו פטור הוא משאר מצות אמרת לא יטמא הואיל ואחר חצות הוא מצות פסח קדמה ופוטרתו מטומאת קרובים יכול אף מת מצוה כן תלמוד לומר ולאחותו והביאוה ממה שאמרו בזבחים פרק טבול יום (דף ק.) מעשה ביוסף הכהן וכו' הקשה לו משמועה זו ר"ל היה הולך לשחוט את פסחו ואוקמה בקודם חצות ואם בכהן גדול ונזיר מיירי היאך הקשו ממנה שלא ליטמא לכהן הדיוט אלא אף בישראל נאמרה לגבי כהן הכי נמי פסח לישראל ואע"ג דעשה דטומאה גבי ישראל ליכא מיהא איכא עשה דקבורה שאי אפשר לו בלא טומאה:

המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק. בכלאים דאורייתא אבל בכלאים דרבנן כבוד הבריות דוחה את [הלאו] דלא תסור:

מנפח אדם בית הפרס והולך. ופרש"י דוקא לעשות פסח אבל לא לאוכלי תרומה והכי אמרינן בפסחים פרק האשה בית הפרס דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת, פי' בטלו דבריהם שלא למונעו מלעשות פסח דאיכא כרת. תימא מאי רבותא דפסח משום דאיכא כרת והא הכא דשרינן ליה ולא העמידו דבריהם לכבוד האבל והכי נמי אמרינן בעירובין בפ' בכל מערבין דמערבין לכהן בבית הקברות ומוקי לה בבית הפרס ומשום דאין מערבין אלא לדבר מצוה כגון לילך לבית האבל או לבית המדרש התירו לו לילך דרך בית הפרס, וי"ל דהכי דשרינן ליה לילך בדרך בית הפרס מ"מ העמידו דבריהם [והוא טמא, משא"כ לעושה פסח לא העמידו דבריהם] וטהרוהו לעשות פסחו:

רוב ארונות יש בהן חלל טפח. פי' הארונות שלהם היו נתונים בכוכין והכוכין היו פתוחים לתוך המערה והיה חלל טפח בין הארון לגג הכוך הילכך לא הוי טומאה רצוצה והם היו מדלגין על המערות מלמעלה והיו הארונות תחתיהן, אבל אין לפרש שהיו הקברות ע"ג קרקע כעין שלנו דא"כ מה מועיל שיש פותח טפח בין הארון לגג הקבר מ"מ הוי קבר סתום ומטמא כל סביביו:

ולאחותו מה ת"ל. פרש"י אם אינו ענין לכה"ג ונזיר תנהו ענין להולך לשחוט את פסחו, ובסנהדרין [דף ל"ה ע"א] פי' הרי שהיה כה"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו ובזבחים פ' טבול יום [דף ק' ע"א] חזר מאותו פי' ופי' כמו שפי' כאן בהולך לשחוט את פסחו גרידא משום דקשיא ליה (על ההוא) [מההוא] דיוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וטמאוהו אחיו הכהנים ופריך מהא ברייתא דאמרינן לא יטמא ומאי פריך והא מיירי הכא שהוא נזיר וכה"ג אלא ודאי מיירי בכהן גרידא, וריב"א מיישב פרש"י דאף על גב דאיירי בכה"ג ונזיר פריך שפיר התם מסיפא דולאחותו דאצטריך קרא להולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה אלמא שחיטת פסחו דוחה טומאת קרובים ומשום הכי אצטריך קרא דאע"ג דאיתוספא שחיטת פסחו שדוחה טומאת קרובי' על נזירותו מיטמא למת מצוה דאי אמרת טומאת קרובים דוחה שחיטת פסחו מאי קדושה איתוספא ביה דאצטריך קרא למשרי ביה מת מצוה כיון שכבר שרא ליה בנזיר הילכך פריך שפיר על יוסף הכהן היאך טמאוהו לאשתו, וקשה לפירושו א"כ אמאי אצטריך לאמו למימר הרי שהיה כהן ונזיר שמיטמא למ"מ כיון דשרא ליה בנזיר מאי קדושה איתוספא ביה דאצטריך קרא למשרי ביה מ"מ והלא טומאת קרובים דוחה כהונה אלא כיון דאיתוספא ביה קדושת כהונה אע"ג דקילא צריך קרא למשרי ליטמא למ"מ ה"ה נמי שחיטת פסחו דקילא דטומאת קרובים דוחה אותו בעי קרא למשרי כיון דניתוספת עליו חובת שחיטת פסחו, וי"ל דהך דרשא דלאמו אסמכתא בעלמא הוא, [דהא] אצטריך לדדרשינן בנזיר [דף מ"ח ומ"ט.] כה"ג לגז"ש דרבי אליבא דר' ישמעאל ולר' עקיבא אי לא כתיב אלא אביו הוה אמינא [היינו טעמא דלא מטמא ליה משום דחזקה בעלמא הוא אבל אמו דידעינן דילידתיה ליטמא לה ואי כתב רחמנא אמו הוה אמינא אמו לא ליטמא לה] משום שאינו מתיחס אחריה אבל אביו שמתיחס אחריו יטמא הילכך ליכא אלא חד קרא מיותר למימר דנזיר מטמא למת מצוה ודרשה דכהן אסמכתא בעלמא היא ומסברא ידעינן לה כיון דטומאת קרובים דוחה כהונה כי הוה נמי בהדי נזיר לא עדיף טפי שנאמר לא יטמא למת מצוה:

יכול [יחזור] ויטמא. דאתי עשה דקרובים וידחה עשה דפסח. אמרת לא יטמא. דלא אתי עשה שאין בו כרת ודחי עשה שיש בו כרת, וא"ת ואימא דלאחותו אצטריך לדחיית מילת בנו דליכא כרת אבל פסח דאיכא כרת לא דחי, וי"ל כיון דגלי קרא לעשה דמ"מ דדחי דחמיר מיניה כגון מילה שיש בה צד כרת ה"ה שחיטת פסחו דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא, א"נ יש צד חומרא במילה מה שאין כן בפסח שכן נכרתו עליה י"ג בריתות. ורש"י פי' דלמול את בנו מיירי בערב הפסח שמילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח, ולפי' היל"ל למול את בנו ולשחוט את פסחו:

תנו רבנן שורה הרואה את הפנים פטורה - פירוש פני האבל והיינו הפנימיים פטורים דקתני במתניתין:

הבאים מחמת האבל – פירוש קרוביו פטורים ואפילו הם חיצונים:

המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה וכו' - כלומר אין חכמה חשובה במקום שיש חילול השם. ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז אבל בכלאים דרבנן לא דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. והיינו לאו דלא תסור דכל מילייהו דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ולאו דקרא משתעי בהכי כלל אלא אסמכתא בעלמא הוא:

בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו כך גרסת הספרים - ומפרשים אותה כשיש כהן לשם עם הצבור ומטמא עצמו בשביל כבודו של אבל. והראב"ד ז"ל כתב הכי גרסינן לה במסכת שמחות באין בטהורה בא עמהם בטהורה באין בטמאה בא עמהם בטמאה. ועל כהן אבל קאמר ומשום כבוד צבור מטמא עמהם. וכתב שזה הלשון ערב עליו יותר מאותו שכתוב בספרים כי כמה כבוד או בזיון יש לאבל בהפרד בהן אחד מתוך הצבור הבאין עמו:

בית הפרס שנידש טהור שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל - פירוש בשיש שם דרך קבועה לרבים. וכיון דליכא למיחש אלא לעצם כשעורה דיותר מכשעורה ניכר ונראה הוא אותו שכשעורה על ידי דריסת הרבים הוא נפחת משיעורו ושוב אינו מטמא אפילו במגע:

תא שמע ולאחותו מה תלמוד לומר - האי קרא גבי נזיר כתיב ומייתר כוליה דמקמיה כתיב על נפש מת לא יבא והכל בכלל ואחר כך כתב לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם. וכולהו דריש להו במסכת נזיר לאביו ולאמו אמרינן דחד מינייהו לנזיר גופיה דמטמא למת מצוה והאי דכתיבי תרווייהו צריכי דאי כתב אביו בלחוד הוה אמינא דוקא אביו דספק אבל אמו דודאי יכול יטמא קא משמע לן. ואי כתב אמו הוה אמינא דוקא אמומשום דלא מיחס בתרה אבל אביו דמיחס בתריה יכול יטמא קא משמע לן דלא. ואף על גב דכתב כללא ברישא על נפש מת לא יבא אפילו הכי כיון דכתב חד מיניהו אי לאו דכתב אידך הוה ממעטינא ליה. ולאחיו כגון שהיה כהן גדול ונזיר ולאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ולאו בנזיר ההולך לשחוט את פסחו קאמר אלא בכל אדם קאמר. והכי מוכח בזבחים בהדיא דהתם מייתינן לה להאי דרשא דקרא ודרשינן ברישא האי ולאחותו מה תלמוד לומר לכדאמרן שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו. וכיון דדרשינן ליה קודם לכולהו אידך משמע דלא קיימינא אדלעיל מינה דהוא ולאחיו דדרשינן מיניה כגון שהיה כהן ונזיר דאם איתא דאדלעיל קיימינן הוה לן למדרשיה בתרא. אלא ודאי באינש דעלמא דלאו כהן ונזיר וכשאמרו לו מחצות ולמעלה שכבר חל עליו חיוב שחיטת פסחו. והכי מוקים לה בזבחים פרק טבול יום מקושיא דיוסף הכהן שמתה אשתו וטמאוהו אחיו הכהנים ומוקי לה התם לההיא בקודם חצות והא דהכא בלאחר חצות דלא חלה עליו אנינות. יכול יטמא פירוש שהרי מוטל עליו לקברו ופטור מן המצות. אמרת לא יטמא פירוש דכיון דלאחר חצות הוא מצות הפסח קודמת עליו והיא פוטרת אותו מטומאת קרוביו ועוד דלא אתי עשה דטומאת קרובים שאין בו כרת ודחי עשה שיש בו כרת. אבל מטמא הוא למת מצוה. פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכל שכן לא תעשה. אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה. אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אף על פי שמבטל פסחו. ומשני שב ואל תעשה שאני. פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה. אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות. ואם תאמר והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו. יש לומר דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם. אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפילו הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא שמע מינה משום דאלים כבוד הבריות הוא:

בד"ה מדלגין כו' דהא תניא בשמחות כל טומאה כו' וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליהן כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דאע"ג דאמר בהדיא דגולל ודופק מטמא מ"מ אין כהן מוזהר עליהם כיון שאין הנזיר מגלח עליהן וכ"ה בהדיא בתוספות ס"פ שואל אבל קשה לפי זה מאי מייתי ראיה מרביעית דם דאימא דאע"ג דרביעית דם מטמא מ"מ אין כהן מוזהר עליו כמו שאין הנזיר מגלח עליו ולשון התוס' דפרק שואל דהא תלמוד ערוך דרביעית דם אין הנזיר מגלח עליו כדתנן במס' נזיר וכהן מוזהר כו' עכ"ל וכן כתבו בפ"ק דכתובות ולא ידענא מהיכא פסיק להו דכהן מוזהר על רביעית דם דמההיא דפ' בהמה המקשה אינו מוכח אלא דמטמא כמו גולל ודופק ודו"ק:

בד"ה ולאחותו כו' לאחיו מה ת"ל שאם היה כהן גדול ונזיר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אמרת לא כו' וא"ת מהיכא פשיטא ליה כו' וא"ת התם דפריך על מעשה דיוסף הכהן מנא ליה לתלמודא דמיירי כו' וא"ת מנא ליה דהאי קרא בעושה כו' עכ"ל כצ"ל קושיא ראשונה היא לתנא דברייתא מאיזה סברא אוקמא קרא דלאחותו בעושה פסח לחוד דאפ"ה אינו מטמא לאחותו אימא דעושה פסח לחוד מטמא אפילו לקרוביו ולא איירי קרא אלא ביש בו ג' הקדושות דאפ"ה לאחותו דוקא אינו מטמא אבל למת מצוה מטמא ותירצו דמהך סברא דלא אתא עשה שאין בו כרת כו' אוקמא לקרא אפילו בעושה פסח גרידא ושוב הקשו דעל כרחך הך סברא אינה מוכרחת דהא מצינו [מת מצוה] עשה שאין בו כרת הוא ודוחה עשה שיש בו כרת כגון פסח וא"כ מנליה לתלמודא למימר דהאי תנא איירי בעושה פסח גרידא דאפ"ה אינו מטמא לאחותו ותירצו דהכי משמע לתלמודא מדברי התנא דאיירי בעושה פסח גרידא מדלא כייל כו' ושוב הקשו לדברי התנא דהיאך מוקמא ליה בעושה פסח כלל כיון דקרא איירי בנזיר ותירצו דבאם אינו ענין לנזיר מוקמת ליה תנהו ענין לעושה פסח גרידא מהך סברא דכתבו (הרא"ש) [בשם רש"י] לעיל ודו"ק:

גמרא ת"ש ולאחותו נ"ב כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא:

תוס' בד"ה רוב ארונות כו' שיש עליו טפח כו' ונ"ב פירוש אז נוקעת ועולה אפילו מצד הריקן:

בד"ה ולאחותו כו' שאם היה כהן גדול ונזיר כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל:

גמרא או שהיתה מלאכתו מרובה מש"ח. עפירש"י. ולכאורה רבותא יותר הל"ל דאפי' אם לא היתה מלאכתו מרובה רק מכדי שכרו כפועל (ואין שם בפני מי שיתנה) ג"כ שלו קודם אף אם של חבירו מרובה משלו אלף פעמים כדמוכח במשנה בב"מ למ"ד ב'. [ועמש"כ בב"מ ל"ד ב' בתוד"ה אם יש] :

תוס' ד"ה מדלגין. והיה אומר ר"ת דליתא כו' דהא כו' רביעית דם אין הנזיר מגלח כו'. הנה לדעת הראב"ד בפ"ג מהל' טומאת מת ה"ג דנזיר מגלח על אהל דרביעית דם והביאו המל"מ בפ"ז מהל' נזירות ה"ו נדחית ראיית ר"ת הלזו. [גם י"ל דהא דפ' בהמה המקשה ר"ע קאמר לה ואיהו בעי למילף בק"ו בספ"ז דנזיר דמגלח על רביעית דם וכפי' המפרש שם דאף באהל דר"ד. אולם שם משמע דהדר ביה ר"ע מהק"ו:

בא"ד ומיהו תימה לפ"ה דאמרינן בפ"ק דערובין אין עונשין כו'. כצ"ל] :

אמר רב יהודא אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן וכו' ומסקינן בשילהי שמעתין דאף ע"ג דכבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה היינו דוקא בשב ואל תעשה וכתב רש"י ז"ל משא"כ בכלאים דלבישה הוי מעשה כו' ע"ש ונראה דאע"ג דהכא מיירי שכבר לבוש כלאים קודם שמצאו אפ"ה מיקרי שפיר קום עשה כיון שצריך לפשטו והיינו כסברת רב אשי בפרק ג' דמכות (דף כ"א ע"ב) דאשהייה דכלאים מילקי נמי לקי והיינו ע"כ משום דחשיב כמעשה וכמ"ש התוספות להדיא בפ"ב דשבועות (דף י"ז ע"א בד"ה או אין צריך שהיה) משא"כ לרב ביבי דפליג אדרב אשי כתבו התוס' שם בשהייה לחוד הוי לאו שאין בו מעשה ולא לקי כ"א בפושט ולובש בית אונקלי שלו וא"כ לפ"ז משמע דרב יהודא דהכא כרב אשי ס"ל ובזה היה נ"ל לכאורה לפרש דברי הירושלמי שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין דקאמר התם תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש ומייתי שם עובדא הוה תמן מיתא כו' ומאן דיתיב ליה לא אמר ליה כלום כו' ע"ש ולכאורה יש לתמוה מ"ש דנקיט כלאים ומת טפי משאר איסורים ולמאי דפרישית אתי שפיר דטעם הירושלמי משום דסבירא ליה כרב ביבי דבשהיה גרידא הוי לאו שאין בו מעשה וכשב ואל תעשה חשיב ליה כמ"ש התוס' להדיא בשבועות דכלאים וטומאה שוים בענין זה ומש"ה אין מדקדקין בבה"מ לדחות תלמוד תורה משום כלאים וטומאה דהוי שב ואל תעשה כך היה נ"ל לכאורה אלא מדהביא הרא"ש ז"ל הירושלמי אהך דרב יהודא אמר רב דשמעתין א"כ משמע דלא פליגי אהדדי ולהלכה למעשה הביאו הרא"ש ז"ל ועוד מדלא מייתי הש"ס במכות הך ברייתא דאין מדקדקין לאקשויי אדרב אשי לכך צריך לפרש בענין אחר דהך דאין מדקדקין במת ובכלאים שהביא הרא"ש ז"ל בשם הירושלמי היינו בטומאת מת דרבנן ובכלאים דרבנן וא"כ דמי לגמרי לסוגיא דשמעתין דבאיסור דרבנן דחינן משום כבוד הבריות ולהאי ירושלמי ה"ה דנדחה משום בטול בה"מ והא דנקיט בירושלמי דהוי תמן מיתא ע"כ לאו בבית המדרש ממש היה המת אלא בבית או בשכונה הסמוך ליה והיינו כמ"ש הש"ך ז"ל בי"ד סימן ש"ע דבכהאי גוונא לא הוי אלא טומאה דרבנן ואף שבספר מ"א בא"ח סימן שי"א ובסי' שמ"ג כתב על הש"ך דלא דק כבר הארכתי בקונטרס ליישב ולהעמיד דברי הש"ך על מכונן והבאתי ראיות ברורות לדבריו מסוגיית הש"ס דבבלי ודירושלמי ומלשון הרמב"ם ז"ל והאי ירושלמי דשמעתין נמי מוכרע הכי כדפרישית דאין שום סברא לומר שיסבור הירושלמי דמשום ביטול בה"מ ידחה איסור טומאת מת דאורייתא בידים כנ"ל ברור:

מיהו מלשון הרא"ש ז"ל בר"פ האשה שנתארמלה משמע שרוצה לומר דהאי הירושלמי פליג אגמרא דידן ע"ש. ודבריו צריכין עיון דלא תקשי מדידיה אדידיה ועוד דפשיטא דלישנא דירושלמי דקתני אין מדקדקין משמע דלא איירי אלא באיסורין דרבנן ומה שנראה לע"ד בישוב דבריו אין כאן מקומו להאריך ודוק היטב:

שם ת"ש דא"ר אלעזר בר' צדוק מדלגין היינו כו' דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ כו'. לכאורה יש לתמוה טובא דכיון דעיקר התירוץ הוא משום דרוב ארונות יש בהן חלל טפח וחוצץ אם כן אמאי איצטריך לאתויי הכא מימרא דרבא טפי הו"ל לאתויי משנה מפורשת בפ"ג דאהלות דקתני בהדיא טפח על טפח על רום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה וכה"ג קשה אדרבא גופא מאי קמ"ל מתני' היא ובשלמא לפירוש רש"י דמפרש דרבא איירי דוקא בטומאה רצוצה ממש ומש"ה רוב ארונות טהורים מדאורייתא דאע"ג שהיו סתומין מכל צד אפ"ה כיון שיש בו חלל טפח תו לא מקרי רצוצין וחוצצין ומש"ה איצטריך לאתויי מימרא דרבא דאיירי בכה"ג משא"כ ממתני' דאהלות היה באפשר לומר דאע"ג דרוב ארונות אף ע"פ שיש בהן חלל טפח אפ"ה אין חוצצין כיון שסתומין מכל צד כסברת התוס' וכמ"ש התוס' בסוף פרק המוכר פירות במשנה דכוכין דמאותה משנה עצמה דטפח על טפח דקתני עלה ביב שהוא קמור דקתני מציעתא יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פ"ט הבית טמא הביאו ראיה לסברתם כאן דהטעם משום דטומאה בוקעת ועולה לאפוקי מאותו סברא איצטריך מימרא דרבא דמשמע מדבריו להדיא דדבר תורה אהל שיש בו חלל טפח לעולם חוצץ ולא מפליג בין פתוח לסתומה ולפ"ז ממילא שמעינן דע"כ הך מתניתין דביב הקמור דקתני מציעתא הבית טמא אין הטעם משום דבוקעת ועולה כמ"ש התוספות אלא כמו שפי' הרמב"ם ז"ל שם והברטנורה ונראה שהוא ג"כ סברת התוס' כמו שכתבתי באריכות נמצא דכל זה לפי' רש"י והרמב"ם והראב"ד ז"ל ושאר מפרשים דמשמע מדבריהם שמפרשין שרוב ארונות היו סתומים מכל צד אפ"ה חוצצין מדאורייתא וכל חד וחד כדאית ליה ולדברי כולם עיקר הטעם דרוב ארונות חוצצין היינו משום דלא הוי טומאה רצוצה ממש כיון שיש בהן חלל טפח משא"כ לפי' התוס' כאן שכתבו להיפך דעיקר הטעם דרוב ארונות חוצצים היינו משום שראש הארון שלהם היה פתוח מן הצד נמצא דלפ"ז לא שמעינן הך מילתא כלל ממימרא דרבא דאדרבא מדבריו משמע להיפך דבכל טפח לעולם טהור לא שנא פתוחה ול"ש סתומה ואם כן טפי הו"ל לאתויי בשמעתין הך מתני' דפ"ג דאהלות דטפח על טפח חוצץ דלפי' התוספות איירי בכה"ג ממש מדקתני עליה כיצד ביב שהוא קמור ומחלק בין פתוח מן הצד לסתומה לגמרי כמ"ש התוס' להדיא במשנה דכוכין ולדעתי קושיא גדולה ועצומה היא ליישב דברי התוס' בזה ולכאורה היה נ"ל ליישב דבשמעתין בעי למימר דברוב ארונות נהי דחוצצין מדאורייתא אפ"ה מדרבנן אין חוצצין כדמסיק דגזרינן כו' ואם כן היינו רבותא דרבי אלעזר ב"ר צדוק דמדלגין היינו על גבי ארונות לקראת מלכים אע"ג דאיכא טומאה דרבנן והשתא א"ש דלא מייתי ממתניתין דאהלות דמהתם הוי משמע דכל שיש בו חלל טפח ופתוח מן הצד טהור אף מדרבנן ומש"ה מייתי מימרא דרבא דמדקאמר דבר תורה בחלל טפח טהור מכלל דמדרבנן מיהו טמא וכדמסיק דגזרינן כו' אלא דאי אפשר לומר כן לפי שיטת התוס' דאדרבא תקשה יותר מ"ש בארון דגזרינן יש בו אטו אין בו ומ"ש ביב דלא גזרינן יש בו אטו אין בו דהא ביש בו ויש ביציאתו קתני רישא בהדיא דטהור והיינו לגמרי ואפילו מדרבנן משא"כ לפירש"י וסייעתו אתי שפיר דלעולם לא שייך למיגזר יש בו אטו אין בו אלא בטומאה טמונה ורצוצה לגמרי שסתומה מכל צד ומש"ה אין ניכר בין יש בו לאין בו משא"כ לפי' התוס' דאפי' בדבר הפתוח מן הצד דומיא דארונות אפ"ה גזרינן א"כ הדרא קושיא לדוכתא ומ"ש ארון ומ"ש ביב ויותר יש לתמוה על דברי התוספות במשנה דכוכין שהרגישו בסברא כזו וקשיא להו מ"ש ארון דגזרינן ומ"ש בית סתום דלא גזרינן פתוח אטו סתום ותירצו שם דבבית לא שייך לגזור לפי שאין בית שלא יהיה בו פ"ט כו' ע"ש וא"כ אכתי למה לא הרגישו להקשות מהאי דארונות ומתני' דביב שהביאו שם באותו דיבור עצמו להביא ראיה לדבריהם ואכתי תקשה להו מ"ש ארון דגזרינן ומ"ש ביב דלא גזרינן דהא ודאי יש כמה ביבין שאין ביציאתן פ"ט כדקתני בבא דמציעתא ובבא דסיפא ולדעתי צ"ע גדול ליישב דבריהם והארכתי בקונטרס ודוק היטב:

שם דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה. לכאורה נראה דלאו אאהל דכתיב באורייתא קאי דהא כיון דהאהל עצמו טמא כדכתיב בהדיא והזה על האהל ועל כל הכלים אשר היו שם וא"כ האיך חוצצין בפני הטומאה הא קי"ל דכל דבר שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אע"כ דאשאר אהלים קאי כגון של בנין או שאר דברים שאינו מקבל טומאה כשנעשה כמו אהל כמו שכתבו תוס' בפ' במה מדליקין במשנה דכל היוצא מן העץ אלא דאכתי נראה דוחק להעמיד סתימת דברי רבא בכך דהא סתמא קאמר וכללא כייל לכך היה נראה לי לפום ריהטא דהא דקי"ל כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה נמי לאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן ויש לי קצת ראיות לזה אלא דאכתי לא מלאני לבי לפרש כן וצריך לעיין יותר בשיטת הש"ס ובלשון הרמב"ם ז"ל:

בתוס' ד"ה מדלגין היינו על גבי ארונות תימא לפ"ה כו' דתניא כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא"כ גם הגולל מטמא באהל כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח לפי שיטת רש"י דנראה שכבר נזהר מזה מה שמצאנו בפירושו בנזיר פ' כ"ג דף נ"ג ע"ב דמייתי הש"ס דתניא וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על פני המת ופירש"י שם מדלא כתיב יגע במת בשדה א"כ משמע להדיא דלא מוקמינן לפשטא דקרא דנגיעה לענין אהל אלא מיתורא דעל פני משא"כ להך ברייתא שהביאו תוס' כאן דמוקמינן קרא דעל פני השדה לרבות גולל ודופק שפיר מצינן לאוקמי קרא כדכתיב כל אשר יגע היינו נגיעה ממש ולא באהל כי היכא דמוקמינן נמי בנזיר פרק כ"ג שם לרישא דקרא דוכל הנוגע בעצם דוקא לענין נגיעה ממש ע"ש ודברי התוס' יש ליישב ודו"ק:

בא"ד והיה אומר ר"ת כו' עכ"ל. כן כתבו התוס' בכמה דוכתי בכתובות דף ד' ובנזיר פרק כ"ג שר"ת היה אומר דברייתא דשמחות משבשתא היא מכח האי סוגיא דנזיר וכתבו שם כמה תירוצים ליישב קושיא דר"ת וכתבו עוד בנזיר דשלח לו רבינו חיים כהן לר"ת לדידך דאמרת משבשתא היא א"כ איזה בית אשר תבנה לי ואין לך שום בית שאין שם כלי מתכות שהיה באהל המת כו' עכ"ל ומדלא מצינו מה שהשיב לו ר"ת על זה הוי משמע דהדר ביה אלא שמצאתי בהגהות אשר"י בפרק לא יחפור שר"ת היה אוסר לכהנים ליכנס לבית שיש בו כלי מתכות שהיה באהל המת ע"ש באריכות ומלבד שזה תימא גדולה אף לפי שיטת ר"ת שמפרש חרב הרי הוא כחלל היינו דוקא בכלי מתכות ומכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שכתבו דבכל הכלים חוץ מכלי חרס שייך חרב הרי הוא כחלל א"כ לדידהו ע"כ דסבירא ליה דהאי תוספתא דשמחות לאו משבשתא היא ומה שיש לדקדק בענין זה בדברי הרמב"ם ז"ל אין כאן מקומו וכתבתי בקונטרס וכאן לא באתי אלא ליישב שיטת רש"י ז"ל ועיין עוד בחידושי הרשב"א ז"ל בשמעתין שכתב משמו של רש"י ז"ל בדרך אחר:

בד"ה רוב ארונות יש להם חלל טפח וצ"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום כו' עכ"ל. כל זה מבואר שהוא דלא כפרש"י בשמעתין ובנזיר דף נ"ד ובפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"א) ובכמה דוכתי דמשמע מפירושו דלא אשכחן שום טומאה שבוקעת ועולה אלא טומאה רצוצה בלבד שאין לה חלל טפח וכן מוכרח גם כן בפרש"י בפ"ק דפסחים דף ט' בעובדא דמציק א' ברמון ואף שהתוספות שם כתבו כפירושם כאן דבטומאה שיש בו חלל טפח על טפח יותר אמרינן דבוקעת ועולה כשהיא סתומה מ"מ התוספות עצמן בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ב) בהאי עובדא גופא דמציק א' ברמון בד"ה מפני שחולדה וברדלס כתבו להדיא כפרש"י בפסחים והיינו כשיטת רש"י כאן ובכל דוכתי דביש בו פותח טפח לא אמרינן דבוקעת ועולה ואף שמהרש"א ז"ל הרגיש בזה בלשון התוס' בפרק כל הצלמים ורוצה להגיה ולהחליף ולחסר ע"ש מ"מ אחר המחילה מכבוד תורתו דלא דק שפיר שהרי כתבו שם התוספות להדיא בלשון קושייתם שמא גררוהו תחת רגליו וטומאה רצוצה בוקעת ועולה אלמא דברצוצה ממש איירי שם כדמוכח מדברי התוספות כאן דלשון רצוצה היינו דוקא כשאין בו פותח טפח ועוד דאי בדאיכא פותח טפח איירי שם אם כן למה כתבו שמא גררוהו תחת רגליו ותיפוק ליה דבלא"ה הטומאה יוצאת מהחור לתוך הבור ונטמא הכהן כשהציץ על הבור כמ"ש להדיא בהאי לישנא שם בתוספות בפסחים אלא ע"כ דמי ששנה זו לא שנה זו ודברי התוס' בפרק כל הצלמים הם כשיטת רש"י כאן ובכמה דוכתי שהיא גם כן שיטת הרשב"א והראב"ד והרבה מקדמונים ז"ל דכל טומאה שיש לה חלל טפח פנוי אינה בוקעת ועולה לטמא באהל וכן נראה מלשון הרמב"ן ז"ל בחידושיו במשנה דכוכין שמקצת מרבותינו הצרפתים כתבו דבחלל טפח נמי כשהוא סתום אמרינן דבוקעת ועולה מבואר מלשון זה להדיא שאין כל דעת רבותינו הצרפתים שווים בזה ובעיקר ראיית התוס' שכתבו כאן ממתניתין דנפש אטומה כתב הראב"ד ז"ל בפ"ז מהלכות טומאת המת דהא דקתני שאם היה מקום הטומאה טפח על טפח כו' לאו ביש לו חלל טפח פנוי איירי אלא שיש טפח בטומאה עצמה והיא הנקראת רצוצה א"כ לפ"ז נראה בפשיטות דרש"י וכל סייעתו נמי מפרשים כפי' הראב"ד ז"ל בזה אלא במה שכתב הראב"ד ז"ל עיין שם דכשיש חלל טפח פנוי נהי דאין מטמא באהל אפילו הכי מטמא כל סביביו ויצא לו כן מברייתא דבית סתום או שפרץ פצימיו מטמא כל סביביו ומש"ה קשיא ליה להראב"ד ז"ל בעצמו סוגיא דרוב ארונות דהכא דאמאי היו מדלגין נהי דיש בו פ"ט אפ"ה מטמא מיהו במגע והוצרך לתרץ בפרק י"ב מהלכות טומאת המת בדין ארונות עצמן דטומאת מגע כשיש חלל טפח פנוי כיון שאין הנזיר מגלח אין הכהן מוזהר מן התורה ע"ש בלשון הראב"ד ז"ל אמנם כן לשיטת רש"י אין צורך לכל זה שהרי האי ברייתא דבית סתום ופרוץ פצימיו כבר פרש"י בשבת פרק השואל דף קמ"ו ובבא בתרא פ' השותפין (בבא בתרא דף י"ב) דאיירי לענין טומאה דרבנן וכנגד הפתח ע"ש ומהאי מתני' דנפש אטומה נמי אינה ראיה כדפרישית בשם הראב"ד ז"ל ולפ"ז שפיר מצינו למימר בפשיטות דלרש"י דכל שיש טפח פנוי ליכא שום טומאה דאורייתא כלל לא במגע ולא באהל כפשטא דמימרא דרבה דלא מפליג בין פתוחה לסתומה וכפשטא דלישנא דאמרי' בשמעתין דרוב ארונות יש להם חלל טפח ולא קאמר שהיו פתוחים אלמא דבכל ענין איירי אפילו בכל ארונות שלנו ואפילו בקברים שלא בכוכין אלא בסתם קברות שהן בקרקע ממש וסתומים מכל צד כנ"ל נכון וברור בשיטת רש"י ז"ל וסייעתו ומה שיש לדקדק עוד בשיטת הרמב"ם והראב"ד והמפרשים ובדברי התוס' במשנה דכוכין אין כאן מקומו ותקצר היריעה מהכיל וכתבתי בקונטרס מיוחד בתכלית האריכות ודעתי להוסיף בעזה"י:

בא"ד אבל בטומאה רצוצה אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ולא כנגד הריקן. ולכאורה יש לתמוה טובא דלמאי דמסקינן בשמעתין דגזרינן מדרבנן דרוב ארונות שיש בהם פ"ט אטו מיעוט שאין בהם א"כ אמאי לא גזרינן כה"ג להיפך במיעוט ארונות שאין בהם פ"ט לטמאות אף כנגד הריקן אטו רוב ארונות שיש בהם פ"ט ולדעתי צ"ע גדול ליישב ועיין מה שכתבתי לעיל בלשון הגמרא ודו"ק:

בגמ' שאני התם דכתיב והתעלמת ולגמור מינה איסורא מממונא לא ילפי'. וקשיא לי דבעלמא ילפינן איסורא מממונא מדאורייתא כדאיתא להדיא בפ' אלו מציאות דמיבעיא לן הא דמהדרינן אבידה בסימנים אי הוי דאורייתא או דרבנן ונפקא מיניה לאהדורי גט אשה בסימנים אלמא דאפילו באיסור אשת איש שחמיר בעי למילף מדאורייתא ממציאה דממונא הוא ע"ש בסוף פרק קמא דמציעא בתוס' בד"ה איסורא מממונא וע"ש בחידושינו שהארכתי בזה מיהו נראה ליישב דמ"מ משני הכא שפיר דלענין כבוד הבריות לא שייך למילף איסורא מממונא דהשבת אבידה דכתיב והתעלמת דכיון דקיי"ל אבידתו קודמת לאבידת אביו ורבו ושל כל אדם א"כ מהאי טעמא גופא בזקן ואינו לפי כבודו שאין דרכו לטפל להחזיר אפילו אבידת עצמו ונוח לו יותר להפסיד ממונו א"כ מכ"ש שאין מחוייב לטפל באבידת כל אדם כנ"ל ודו"ק:

שם ת"ש ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו כו' ופרש"י ויליף לה באם אינו ענין לגופו או לנזיר ולכהן גדול תנהו ענין למי שהולך לשחוט את פסחו כו'. והנראה בזה מלשון רש"י דאהולך לשחוט את פסחו גרידא קאי ולא בנזיר ומשום דפשטא דקרא בנזיר איירי הוצרך לפרש דאפ"ה ע"כ באם א"ע מוקמינן לה בהולך לשחוט את פסחו ודלא כמ"ש התוס' בתחילת דבריהם ובסוף דבריהם בשם השר מקוצי דדרשת דולאחותו איירי בנזיר וכ"ג ונוסף על זה שהולך ג"כ לשחוט את פסחו וכן במה שכתב רש"י בד"ה אמרת לא יטמא משמע להדיא דבהולך לשחוט את פסחו גרידא קאי ולכאורה יש לתמוה דבסנהדרין דף ל"ה דמייתי הש"ס ג"כ הך ברייתא דולאחותו ופרש"י שם דולאחותו בא לרבות הרי שהיה כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו דאיכא מצות טובא אפ"ה לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למ"מ עכ"ל. נמצא דלפ"ז דברי רש"י עצמן סותרים זא"ז והתמיה על התוספות שלא הרגישו בזה בדבריהם בשמעתין וכן בדבריהם בסוגיא דסנהדרין והנראה לענ"ד בזה ליישב שיטת רש"י דכל דבריו עולין בקנה אחד דודאי ברישא דברייתא לא שייך לפרש כלל כפירוש התוס' כאן בתחלת דבריהם ובסוף דבריהם בשם השר מקוצי דאיירי בנזיר וכ"ג ועושה פסחו דאיכא מצות טובא דא"כ מאי האי דקאמר יכול יטמא ומה"ת כיון דנזיר לחוד אינו מטמא לקרובים כש"כ בנזיר וכ"ג ועושה פסחו אטו משום דאיכא מצות טובא מגרע גרע שנאמר שיטמא אע"כ דברייתא הכי מיפרשא דכיון דכוליה קרא דלאביו ולאמו ולאחיו ולאחותו דכתיב בנזיר כולהו מיותרין דמעל נפש מת לא יבא שמעינן להו שכולהו בכלל כמו שפי' רש"י וע"כ לדיוקא דמ"מ איצטריכי דלאביו היינו דיוקא דמ"מ בנזיר גרידא ולאמו ע"כ להוסיף בא לדיוקא דמ"מ אפילו בכהן הדיוט ונזיר ולאחיו בא להוסיף עוד על כ"ג ונזיר דאפ"ה מטמא למ"מ אע"ג דאיכא תרי לאוין ומש"ה תו לית לן למידרש מיתורא דולאחותו לענין היתר מ"מ אלא שהולך לשחוט את פסחו דאע"ג דעשה שיש בו כרת נינהו אפ"ה אתי עשה דמ"מ דאיכא נמי כבוד הבריות ודחי וממילא שמעינן מהך דרשא גופא דאפי' בנזיר וכ"ג והולך לשחוט את פסחו דאיכא מצות טובא אפ"ה מטמא למת מצוה וע"כ דפשטא דהך דרשא דולאחותו בהכי איירי דומיא דכל הנך דרישא דקרא שכל אחד מוסיף על חבירו לענין היתר מ"מ א"כ מסתמא אית לן לאוקמי דרשא דולאחותו נמי דומיא דהנך במוסיף עליהם דאע"ג דאיכא תרי לאוין ועשה דכרת אפ"ה מטמא למ"מ:

אלא כיון שדבר זה חידוש גדול הוא שעשה דמ"מ ידחה כל הנך לאוין ועשה דכרת ומש"ה מהדר בברייתא מעיקרא דאי הוי אפשר לאוקמי הך דרשא דולאחותו לדרשא אחריתא ודאי דטפי הוי לן למידרש והיינו דקאמר ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו כו' יכול יטמא פי' דאית לן למידרש קרא דולאחותו בהכי דנזיר הוא דאינו מטמא לאחותו אבל הולך לשחוט את פסחו גרידא דאינו נזיר מטמא הוא לקרובים דלא אתי עשה דפסח ודחי לעשה דקרובים ועל זה מסיק שפיר בברייתא אמרת לא יטמא והיינו כמו שפירש"י דודאי עשה דכרת חמיר טפי מעשה דקרובים נמצא דלפ"ז כיון דלית לן למידרש הך דרשא דולאחותו בהאי דיוקא דנזיר אינו מטמא לקרובים אבל ההולך לשחוט א"פ מטמא ע"כ דולאחותו נמי אתי לדיוקא להתירא דמ"מ דאע"ג שנתוספו בו בנזיר כל קדושות הללו כ"ג ועושה פסחו אפ"ה מטמא למ"מ כדמסיק בברייתא וכדפרישית דלענין דיוקא דמ"מ כולהו דיוקי דקרא במוסיף אחד על חברו דרשינן להו:

ולפ"ז נתיישבו היטב כל הסוגיות דסוגיא דזבחים לאו מדרשא דולאחותו לפי המסקנא דברייתא מקשה התם אלא מרישא דברייתא דקאמר אמרת לא יטמא מקשה הש"ס דמשמע אפילו בהולך לשחוט את פסחו לחוד פשיטא ליה לברייתא דלא יטמא כדפרישית כן נ"ל נכון בעזרת האל יתברך בישוב הסוגיא ובשיטת רש"י בשמעתין ובסנהדרין שכל דבריו א' הן ואלו ואלו דברי אלקים חיים ודוק היטב:

ורוב ארונות וכו'. הוצרך לזה דאל"כ ספק דאורייתא הוא ואיך התירו משום כבוד הבריות ולכן הוצרך להקדים דרוב ארונות יש בהם חלל טפח והוצרך לומר ג"כ שגזרו וכו' משום דאל"כ קשה מאי ארי' לקראת מלכים הא בלא"ה מותר דהרי בכל מקום אזלינן בתר רובא לכן הוצרך להקדים דעכ"פ מדרבנן אסור והתירו כאן משום כבוד מלכי'. אלא דאכתי חשה למה הוצרך להקדים שרוב ארונות וכו' הרי אפי' הי' מחצה על מחצה כיון שהי' זה לקראת מלכים מסתמא רבים היו שם וספק טומאה ברה"ר טהור. אך לפמ"ש התוס' בד"ה מדלגין היינו שכיסוי זה עכ"פ גולל הוא וא"כ לענין טומאה וטהרה אין כאן שום נפקותא דבודאי נטמא זה הדולג והספק הוא רק לענין טומאת כהן אם הכהן מוזהר עליו או לא ואין זה נקרא ספק טומאה אלא הוא ככל שאר ספיקות באיסורין שספק תורה לחומרא. אבל לשטת הרמב"ם שכלל זה שספק דאורייתא לחומרא אינו רוצה לומר שהתורה אסרה את הספק אלא חכמים אסרו שיהי' ספק דאורייתא לחומרא הדק"ל דלמה הוצרך להקדים דרוב יש להם חלל טפח. והי' מקום אתי לתרץ ע"פי דברי התוס' רוב ארונות שאם אין ראש הארון פתוח לא מהני חלל טפח דאדרבה גרע טפי וא"כ מצינו למימר דודאי יש ג"כ קצת ארונות שהם סתומים לגמרי וא"כ אי לאו דאמר רוב וכו' ה"א שפלגא יש להם חלל טפח ופלגא אין להם א"כ סמוך מיעוט הסתומים לגמרי לפלגא שאין להם חלל טפח וה"ל רובא לחומרא ואסור מן התורה לכך הוצרך להקדים דרוב יש להם חלל טפח אך הרמב"ם מדויל ידו משתלים שהרמב"ם בפ' י"ב מטומאת מת הלכה ו' לית לי' סברת התוס' כאן וס"ל דחילוק זה בין פתוח לסתום הוא דוקא בקבר אבל בארון של עץ אפי' אין לו פתח בצדו כל שיש שם חלל טפח חוצץ בפני הטומאה קשה למה הוצרך להקדים רוב ארונות וכו' וצריך לומר שאף של הרמב"ם ספק תורה הוא רק מדרבנן לחומרא מ"מ חכמים עשאוהו כשל תורה ולא התירו בו משום כבוד הבריות:

איסורא מממונא לא ילפינן. ונלע"ד דהה"ד להיפוך דממונא מאיסורא לא ילפי' דאולי ממון חבירו לא ויתרה התורה משום כבודו של זה ולהכי אף דכתיב ולאחותו אכתי איצטרך והתעלמת דבזה אין אנו צריכין למה שנדחקו התוס' במסכת ב"מ דף ל' ע"ב בד"ה אלא לזקן וכו' יע"ש. והא דאמרינן איסורא מממונא לא ילפינן כראה דהיינו ממונא כה"ג שאין כאן הוצאת ממון מהמוחזק אבל להוציא ממון מהמוחזק אז אדרבה ממונא חמיר מאיסורא שהרי באיסורא הולכין אחר הרוב ובממונא אין הולכין אחר הרוב. ובזה א"ש במס' ב"מ דף ך"ז דאיבעי להו סימנין דאורייתא וכו' למנ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין הרי דילפינן איסור א"א מממונא ולפמ"ש ניחא דשם מוציאין האבידה מהמוצאה שהוא מוחזק בו. ואף שכתבו התוס' בכתובת דף ט"ז ע"ב בד"ה להחזיר וכו' דלענין החזרת אבידה מודה שמואל דאזלינן בתר רובה ע"ש וא"כ צריך לומר דהמוציא אבידה לא מקרי כל כך מוחזק כמו שאר חזקת ממון. נראה דהיינו דלא חמיר מאיסורא אבל עכ"פ נקרא מוחזק לענין זה שיהי' שוה כמו איסורא ועוד שמבואר אצלי בנודע ביהודה מהדורא תנינא אשר עדיין לא הבאתיו בדפוס שאם אמרינן סימנין דאורייתא היינו טעמא דאי לאו שסמכה התורה על סימנין אז הי המוציא אבידה קנאה תיכף בייאוש ולא הי' צרך להחזיר כלל אפי' בעדים וא"כ שפיר מהני סימנין להוציא מיד המוחזק ממש ותרצתי שם בזה מה שהקשה אותי חתני גאון ישראל ופארו דאיך נילף החזרת גט אשה דאיתחזק איסור אשת איש מחזרת אבידה שאינו בא לאפוקי מחזקה והרחבתי שם הדבור בזה וכאן אין מקום להאריך בסוגי' אחרת. ובזה אין מקום לקושיות הפני יהושע כאן:

רש"י ד"ה אמרת לא יטמא וכו' ואית דאמרי בע"פ וכו' דמילת זכריו מעכב הפסח. וצ"ל דמיירי בפסח הבא בטומאה שמשום פסח עצמו אינו מפסיד בטומאתו רק מפני מילת זכריו שמעכבו:

אר"א בר צדוק מדלגין היינו ע"ג ארונות וכו' הכא משמע דראב"ץ כהן הוה ואלו פ' בתרא בתעניות אראב"ץ אני הייתי מבני סנאב מבנימין וכו' אלמא ישראל הוה וי"ל דמצד אמו היה מבני בנימין והיה מביא עצים למערכה עמהם אבל ודאי כהן היה תוספות ישנים כ"י. ובתוספות דידן בערובין דף מ"א הוקשה להם כן ומייתו מבכורות דף ל"ו דהו"ל בוכרא וכתבו שמא אמו היתה מבנימין או חתנם היה והיה עמהם בסייעתם עכ"ד ובס' סדר הדורות דף ע"ט ע"ב וע"ג דחה כל הראיות שנראין שהיה כהן והסכים שלא היה כהן וכן הרמב"ם לא מנהו בכלל הכהנים והביא עוד ראיה שלא היה כהן עש"ב:

בסוגיא המוציא {המוצא} כלאים בבגדו כו'. ויש לדקדק דמאי מקשי הגמרא מהאי דבאין עמו בטהורה. וכן מהאי דמדלגין דילמא שאני התם דהוי נמי מצוה. אבל הכא ע"י שפושט את בגדיו לא מצוה איכא ונ"ל דפשיטא לתלמודא דכדי שלא יתבזה בין הבריות נחשב כמו מצוה רבה והראי' שהי' רוצה לדמות' לקבורת מת מצוה שבוודאי מצוה גדולה היא שדוחה את כל המצות. וכן מבואר מדברי התוס' בב"מ דף למד שכתבו דצריך לוהתעלמת משום דליכא למילף ממת מצוה שהוא גדול כבוד הבריות אבל כלאים שפיר מצי למיצף אי הוי שב ואל תעשה לפי שהוא ג"כ בזיון גדול אלמא דנחשב כמו מצוה. איברא דיש לדקדק בדברי תוס' שם דמאי קשיא להו מוהתעלמת דילמא שאני גבי מת מצוה דאיכא נמי עשה דקבור תקברנו והוא מ"ע דאורייתא כמ"ש הרמב"ן להדיא בהשגותיו לשרש הראשון מספר המצות (ובדברי הרמב"ם יש לספק אם במת מצוה שייך מצות קבר תקברנו ועיין בספר לב שמח. ובאמת בחבורו נראה דהוא רק מדברי קבלה) וגם על הגמרא גופא יש להקשות כאן מאי פריך מולאחותו דילמא שאני התם דאיכא מצוה דקבור תקברנו מלבד כבוד הבריות וכבר ראיתי בספר פני יהושע שהקשה כן ובנה עמוד הברזל על זה עד שהפליא על רבותינו הקדומי' רשי' ותו' והגאונים והרמב"ן למה לא תירצו בזה הקושיא שהקשה דניליף מכהן ונזיר שמטמא בקום ועשה. ואף כי ידעתי מיעוט ערכי נגד הרב הגדול הנזכר עם כל זה בעיני יפלא עליו לחלוק על כל רבותינו בסברא כזו דהדבר הי' פשוט בעיניהם דהמקשן ותירצן ס"ל אף אם נאמר דקבור תקברנו בפירוש נכתב על כל המתים אף לא לקרובים מ"מ עיקר הטעם משום כבוד הבריות ושפיר נוכל למילף מיני' שאר כבוד הבריות ומה לי אם נכתב קבור תקברנו או נילף מולאחותו בלבד והרי אף אם לא הי' למדים שאר מתים מקבור תקברנו עכ"פ נילף מלאחותו ואפ"ה רצה הגמרא לומר הטעם משום כבוד הבריות וקאמר דנילף מינה ובוודאי מלאחותו בלבד הוא מקיים המצוה שהרי מוכרח הוא לעשות ואינו רשות ומה לי אם מקיים המצוה מזה הפסוק או נמי מקבר תקברנו ע"כ חזינן דעיקר טעם התורה הוא משום כבוד הבריות אלא אם לא הי' נכתב לאחותו ה"א שום איסור לא תדחה משום מצוה אפילו יש בה כבוד הבריות לכן איצטרך דנדחה מצוה שיש בה כבוד הבריות בשב ואל תעשה וה"ה כבוד הבריות גדול אפילו אין מקיים בו שום מצוה כי אין לחלוק ביניהם כלל וזה פשוט:

ועוד שלא הועיל כלום בסברא זאת שרצה לומר דמפסח שפיר מצי יליף דהוה עשה שיש בו כרת א"כ גם מכהן ונזיר שפיר מצי למילף להוי לאוין טובא ואין עשה דוחה יותר מל"ת אחד וב"כ צ"ל דכבוד הבריות הוא שגורם לדחות א"כ נילף מיניה דכבוד הבריות דוחה עכ"פ ל"ת אחד ואם יתרץ דדחי כן לפי הפירש דדחי כ"ה לנזיר ופסח בכל זאת לא הועיל כלום עכ"פ חזינן דמסייע כבוד הבריות לעשה דקבור תקברנו לדחות יותר מלאו אחד. ועיין מה ששייך לסוגיא זו שם בתוס' ב"מ שכתבתי ובתוספות ריש פרק שבועות העדות ושם בשבועות דף י"ז וביבמות דף צ"א ובחוות יאיר סימן קצ"א ואשתמיטתי' זו לבעל פנים מאירות בחלק שני. ועיין עוד בחוות יאיר סימן קל"ט ועל דברי התוספות בשבועות בהר"ש חיון בספרו בני שמואל וגם על דברי הרמב"ם עמד ומלבד מה שכתב הוא אני תמה כי לא מצאתי להרמב"ם שכתב הך דינא כלל דעשיית הפסח ומילה נדחה מפני מ"מ. ובפרק ו' מהלכו' ק"פ שם לא הזכיר רק מפני אנינות אבל לא לענין לטמאות ועיין עוד ברמב"ם בפ"א מהלכות עדות ובכ"מ ובלחם משנ' שם והי' נראה לכאורה שם מדכתב הרמב"ם דאפי' בדיני נפשות צריך להעיד ולפי מה שמפרש הכ"מ בתירוץ ראשון דלא ס"ל כתירוץ השני שכתכו בו התוס' כפי שהי' רוצה לומר בספר בני שמואל כתבו התוס' בשבועות דף למד ע"ב וז"ל אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כל כך ולא שרי באיסורא אפילו בשב ואל תעשה ודמי לי' גנאי דשק וקופה עכ"ל. וכוונתם בזה משום דקשה להו דא"כ דגבי עדות ליכא גנאי כל כך מנא לן דאפילו גבי ממון אין צריך להעיד לזה תירצו דזה אתי שפיר דנילף ממצא שק או קופה. שהוא ג"כ אינו גנאי גדול ואפ"ה מותר כיון דממון הוא ה"נ נימא גבי עדות והוקשה להם על זה דזה אינו דהא גמרא פריך ממצא שק למצא כלאים ש"מ דמצא שק נמי גנאי גדול הוא לזה כתבו דוודאי מצא שק לא הוי גנאי גדול כמו מצא כלאים ואפ"ה פריך שפיר דכ"ש הוא אם בגנאי קטן כבוד הבריות דוחה בגנאי גדול לכ"ש:

מעתה לפי התירוץ זה דנשאר במסקנא דעדות הוה בשב וא"ת וא"כ יש לומר דמצא שק או קופה נמי הוי שב ואל תעשה ואפ"ה שפיר יליף מיני' עדות דשניהם שווים בזה דשב וא"ת הוא והי' הגמרא בברכות יכול לתרץ שאני מצא שק או קופה דשב ואל תעשה הוא ולא מצינן ללמוד מוצא כלאים מיניה. אבל לתירץ השני שכתבו תוס' דגבי עדות נמי קום עשה מקרי וא"כ קשה איך יליף ממצא שק או קופה וצ"ל דשם נמי הוי קום עשה ולא הוי מצי לתרץ שב וא"ת שאני. ובב"מ דף למד נראה שסברו כהתירוץ הראשון כאן ועל הקושיא דלא משני שב ואל תעשה שאני. נראה דכוונתם לתרץ דהוצרך לומר ממונא מאיסורא לא ילפינן דאל"כ קשה לשתוק מלאחותו. ויליף ממצא שק או קופה בק"ו דהוי גנאי יותר גדול. אמנם התוס' דכאן לא נחתי להכי לומ' דהתירצן הראשון הי' יודע המםקנ' ומלאחותו

ובזה מתורץ מה שהקשה הר"ש חיון דאיך קאמרו התו' דהוי מצי לומר שב וא"ת שאני דהוי משמע דאין חילוק בין ממון לאיסור ואפילו באיסור אי הוי שב וא"ת דחי אפי' בגנאי קטן כזה. ובאמה זאת הסברא אינה אמיתות לפי המסקנא לפיכך הוצרך לתרץ ממונא מאיסורא לא ילפינן אמנם לפי מה שכתבתי דהתוס' ס"ל דהתרצן לא נחית למסקנא ל"ק מידי ובע"כ צ"ל כן. ותמהני על הגאון מהר"ש חיון ז"ל לשיטתו עדיפא ה"ל להקשות דהגמרא צריך לשנות כן מכח קישיות לשתוק מלאחותו:

והי' נראה לכאורה לתירץ שני דתוס' אם רואה חבירו לובש כלאים צריך לאמור לחבירו משום דהוי קום עשה אצל חבירו אע"ג דהוה אצלו שב וא"ת כמו לגבי עדות. והרא"ש שפסק דא"צ להודיע סבר כתירץ הראשון. אבל הרמב"ם שפסק דאפילו רואה על חבירו כלאים קורעו סבר כתירץ השני לפי שחבירו עובר קום עשה מקרי (איברא דיש לחלק דגבי עדות הוי כבוד הבריות והמעשה עניינים נפרדים הכבוד אצל עצמו והמעשה אצל חבירו אבל גבי רואה כלאים הכבוד הבריות והמעשה הכל ענין אחר ובחד גברא ואע"ג דגבי מ"מ נמי כבוד הבריות אצל המת והדחוי אצל עצמו ה"מ לענין דיחוי א"נ כבוד אחרים שאני ולא ניתן למחילה ועוד דהתם נמי חד גברא הוא אצל עצמו אם כשעושה זה לא יוכל לעשות זה וסברא זו עמוקה וצריכה עוד עיון אצלי) ומה שהכריח הר"ש חיון ז"ל דדעת הרא"ש נמי כתירץ הראשון דאל"כ למה במזיד צריך לקרוע הא הוי שב וא"ת לענ"ד הקלושה אינו מוכרח אדרבה נראה כמ"ש דבמזיד לא שייך כלל כבוד הבריות על כבוד קונו לא חס. אנן נחוס על כבודו. אלא שבע"כ צריך לומר דהרא"ש נמי מחלק בין גנאי קטון לגדול שהרי פסק הטור י"ד בסימן רמ"ב דתלמוד הרואה עושה דבר איסור מפני שאינו יודע או במזיד צריך לאומרו בפני רבו דאין חכמה ואין עצה וכו' הרי ששב וא"ת כזה לא נדחה מפני כבוד הבריות ואפי' כבוד רבו שהוא כמורא שמים ובע"כ צ"ל דאינו גנאי כ"כ לרבו כמו זה שהוא לבוש כלאים או דרא"ש מחלק דדוקא גבי כלאים לפי שהכבוד והמעשה בחד גברא אבל גבי רבו הוי כתרי גברא. ועכ"פ אין ללמוד מדברי הרא"ש הללו גבי כלאים רק דומה ממש לנדון זה כמו גבי כהן שא"צ לאמרו כמו שפסק בת"ה ובש"ע סימן שע"ב. אבל במי שרואה בחבירו ~איסור~ {לוח הטעות: שאר דבר איסור} צריך לאמרו כמו שפסק הטור שצריך לאמרו. ולפי מ"ש החוות יאיר דיש לחלק בין מוצא כלאים לכהן שאיגו גנאי כ"כ א"כ מנ"ל שא"צ לאמרו כי יש לדמותו לרואה דבר איסור בפני רבו וא"כ ממ"נ קשה על בעל ת"ה אם מדמי כהן לכלאים א"כ לסברת התוס' אפילו הוא עצמו יודע משום כבוד הבריות מותר וכקושית הח"י ואם אינו מדמה כהן לכלאים וא"כ אפילו אחרים צריכין לאומרו וצ"ע כעת אצלי:

וראיתי לבעל נודע ביהודה חא"ח סי' ל"ה רצה ללמוד מדברי הרא"ש הללו שא"צ לומר לאיש שזינתה אשתו משום פגם משפחה והא וודאי תמוה טובא דבוודאי לא עדיפא כבוד משפחה מכבוד רבו שפסק הרא"ש שצריך לומר לאחר בפניו אם עושה איסור בשגגה או במזיד ואין ללמוד מהך דכלאים לנדון אחר אם לא בדומה ממש:

והקשה הרב ח"י על בעל ת"ה דהא גבי כלאים תחילות המעשה הוה באיסור. אבל בכהן מה ששוהא הוה רק בשב וא"ת ע"ש. וראיתי במשנה למלך פ"ג מהלכ' ביאת המקדש שהכריח דאף דתחילת המעשה הוה בהיתר מ"מ אם אח"כ עושה איסור בשב ואל תעשה כגון טהור שנכנס למקדש נמי מעשה מקרי. ובאמת שסברתו נכונה וגם ראיותיו ישרים אלא שהרב ח"י נראה שהי' מפרש לדברי התו' כמו שפירש מהרש"א דבשבועות לא איירי כלל לעניו מלקות אפילו לרב אשי רק לענין איסור דבטומאה שהי' לעולם הוי לאו שאין בו מעשה. אמנם כבר כתב הרב מ"ל שאין הכרח כלל לזה בדברי תוספות וא"כ לא קשה קושית בעל ח"י על ת"ה:

אמנם מה דקשה לי על סברת מ"ל הוא הא ממה שכתבו התוספות ביבמות דף צ' ע"ב דבסדין בציצית אע"ג שהוא קום עשה בלבישה כיון דבשעת לבישה לא עביד איסר שאינו מחויב עדיין בציצית ואח"כ בשכבר לבוש שב וא"ת הוא משא"כ כלאים דתחילת הלבישה באיסור. ולסברת המ"ל קושיות התוספת במקומה עומדת דאף דלבישת ציצת בהיתר כיון שעכ"פ בתחלה נעשה מעשה אף שאח"כ יעשה איסור בלא מעשה לא מקרי שב וא"ת אף שפעולה ראשונה בהיתר היתה:

אבל נראה כי המרדכי בשם ר"י שהביא הב"י בא"ח סי' י"ג חולק על סברת התוספות שסובר שאין איסור כלל בלבישת טלית בלא ציצית כי התורה לא אסרה לבישה בלא ציצית רק העשה הטיל בה ציצית אמרה תורה הרי שסובר דליכא איסור כלל בלבישה ולא שייך בה רק ביטול עשה דהטיל בה ציצית. ובדברי מרדכי הנ"ל נתקשו בה האחרונים ונ"ל כי הר"ש והר"י שניהם סוברים דלא שייך כבוד הבריות כלל בלבישת טלית לדידן כי בזה מיירי ולא בזמן הגמרא. אבל אי הוה שייכי בהן כבוד הבריות הוה מותר בין בחול בין בשבת כיון דהוי שב וא"ת. אמנם קושיות הר"י על הר"ש הוא שסובר דאפי' בשבת אם לובש הוה ביטול מצות עשה לדידן דלא שייכי בה כבוד הבריות דהא בגמר' קאמר דלא שדי בכרמלית דרבנן ואי ס"ד דיש עשה אפילי בשבת הא התם לא הוי רק כבוד הבריות שאין בו גנאי כל כך כמו לובש כלאים ובגנאי קטן אפי' בשב וא"ת לא הותר בו. א"כ לשדיי' משום ביטל מצות ציצית אלא וודאי דבשבת לא שייך בו ביטל מצות ציצית. (ואין לומר מנ"ל לר"י דשם הי' רק גנאי קטן י"ל דזה מוכרח מלישנא קמא דאמר אלו אמרת לי מהתם הוי שדיתה ואמר טעמא דגדול כבוד הבריות לא דחי אלא לאו דלא תסור ואי ס"ד דגנאי גדול הי' אפילו לפי אותו הלשון דסבר דבר"ה הי' כיון דהי' גנאי גדול והוה שב וא"ת ובוודאי שכבר הוא לבוש למה לי' למשדי'. אמנם זה אינו דהא משום איסור שבת עסקינן והוא קום עשה ולאו שב וא"ת)

ולכאורה משמעות הגמרא שם דלא כהרא"ש שהרי אמר אלו אמרתי לי מהתם הוה שדיתי משמע דכוונתו הי' דרבינא הי' לו לאמור לו ולסברת הרא"ש דניהי כשידע מחויב לפשוט עכ"פ רבינא לא הי' מחויב לאמור אלא וודאי צ"ל כסברת הרמב"ם דמחויב לאמור לו ומרבינא גופי' דלא אמר לי' לא יש להוכיח מידי דאפשר דרבינא גופי' הוה טעי וסבר הא דכבוד הבריות דוחה את ל"ת היינו אפילו ל"ת דאורייתא כמו שהי' סבר גם המקשין והא ראי' דגם בלשון השני טעה רבינא שהרי בוודאי ברור הי' לו שהי' כרמלית ואפ"ה אמר לו כי לא ידע כלל מהך דינא דגדול כבוד הבריות וסבר הי' שצריך להפשיטו (ולפיכך מלשון השני בוודאי ל"ק מידי להרא"ש דכשם שהי' סבר אם אמר לו שצריך להפשיטו באשר שלא הי' יודע כלל מהך דינא דכבוד הבריות ה"ה פשיטא לו דצריך לאמור לו) אמנם אי נאמר דכאן גנאי קטן הי'{לוח הטעות: לק"מ להרא"ש ושפיר אמר לו דהי' לו לאמרו דגנאי קטן הי'} כי ר"י הוא המתרץ תירץ ראשון שבתוספות בשבועות נמצא סבר ג"כ דא"צ לאמרו כסברת הרא"ש איברא דיש לדחות בלא"ה דלא קשה מידי להרא"ש אף אם גנאי גדול הי' וכך אמר מר בר רב אשי לפי שהי' מסופק הא דלא אמר לו רבינא אי משום דסבר דאפילו יאמר א"צ להפשיט דכבוד הבריות דוחה אפילו ל"ת או אפשר דרבינא יודע הך דינא רק שעכ"פ אין מחויב לאמרו לזה אמר מר בר רב אשי ~לברי' אמת~ {לוח הטעות: לברר האמת} דניהי שפיר עבדת שלא אמרת אבל אם אתה סובר שאם אני יודע שאין צריך להפשיט זה אינו דכבוד הבריות דוחה רק לא תסור:

כל מילי דדבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור הרמב"ן בהשגותיו לשורש א' סובר דאסמכתא בעלמא היא ולפ"ז אינהו דאחכו אפשר דידעי שפיר דכוונתם על לאו דלא תסור אלא דלא חילקו בין מילי דרבנן למילי דאורייתא כמו שסובר ג"כ הרמב"ם והמתרץ חידש לו דמילי דרבנן רק אסמכתא נינהו אלא תסור ולפ"ז יש להקשות מאי הי' צריך לסיים ומשום כבודו שרי רבנן כיון דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא ואפשר דאפ"ה צ"ל משום כבודו דאע"פ לשני קושית הראשונות תירץ כן ומשום כבודו ל"ג רבנן אע"פ שלא הי' יודע עדיין שיש לו סמך א"כ מכ"ש לפ"ז שאמר לו שיש רמז מן התורה פשיטא שצריך לומר דבלא"ה אע"ג דאסמכתא בעלמא היא לא הוה לן למדחי ולסברת הרמב"ן המקשן אפשר נמי דהי' יודע דמילי דרבנן קאמר אלא שסובר דאין חילק ותירץ לו דמשום כבודו שרי רבנן והא דאמר אסמכינהו כבר תירץ הרשב"ץ דבוודאי לא היה יכולת בדרבנן למשרי אלא דהם אמרו והם אמרו וכיון דהם אסמכינהו (שכוונתו כאן לימוד גמור) ה"ה דהי' יכולין למשרי ודברי רשי' נ"ל יותר קרובים לסברת הרמב"ן אמנם אין הכרע ומ"ש רש"י במקשה דאפילו אמרו לו ד"ת היינו מילי דרבנן שסברת המקשן ד"ת נינהו ובין להרמב"ם ובין להרמב"ן דאי ד"ת ממש קאמר א"כ מאי קאמר לא תסור נמי דאורייתא תיפוק לי' דבלא"ה דאורייתא הוא ומ"ש רש"י בתירץ ודקשיא דאורייתא הוא. ניחא אפי' לסברת הרמב"ן אע"ג דכבר חידש לן דהוה רק אסמכתא מ"מ כיון דקרא לי' ל"ת לא הוה לי' למדחיה אם לא שתקנו כך מעיקרא שלפיכך הוצרך לומר ומשום כבודו שרי רבנן:

המוציא כלאים בבגדו כל הסוגי' קול בן לוי דף ג'. מקום שמואל סימן ז'. שאגת ארי' סימן נ"ח לימודי ה' לימוד ל"ב על כל הסוגי' יבמות צ' ד"ה כולהי נמי:

תרגמה ר"א בבית הפרס משפט צדק ח"ב סימן ע"ו:

מדלגין היינו ע"ג ארונת. תמים דעים סימן ר"ד מרכבת המשנה ח"ג פ"ז דטומאת מת הי"ז ופ"ב הלכה וי"ו. ב"ב ד"ה רומן:

רוב ארונת יש פותת טפח נזיר נ"ג ~ד"ה חוב~ {לוח הטעות: דהחוב}:

ומשום כבוד מלכים לא גזרו ארעא דרבנן סימן של"ו:

ת"ש גדול כבוד הבריות משפט צדק ח"ב סימן ע"ו ותוספות שם:

כל מילי דרבנן אסמכוהו אלאו דלא תסור. רמב"ן מגילות אסתר בשורש ראשון דף ט' לב שמח דף ט' ודף י"א ע"ב:

ולגמר מני' כל הסוגי' לשון לימודים ז'. פנים מאירות ח"א סימן נ"ו. בתי כהונה ח"ב. בית אבות ל"א ל"ב. דברי דוד סימן י"ז. עיין בית אברהם י"ד ע"א:

איסורא מממונא לא ילפינן זרע אברהם ח"א דף ס"ט. ארעא דרבנן סימן ט"ו. באר יעקב ל"ט. חזון עובדי' ע"ה ע"ג:

רש"י ד"ה לאו דלא תסור יצחק ירנן צ"א ע"ב בית אברהם כהן צ"ו ע"ב:

תוספות ד"ה מדלגין כו' כדאמרינן בפ' בהמה המקשה כו'. דברי מהרש"א תמוהין כיון דנפקא לן רביעות דם מעל כל נפשות מת לא יבא הנכתב גבי כהן בפ' אמור ש"מ דמוזהר עליו ונראה דנתחלף למהרש"א בין פסוק על נפש מת הנכתב גבי נזיר ובין על כל נפשות הנכתב גבי כהן ושוב מצאתי כן לעטרת רא"ש. זרע יצחק לומבראזי. משפט צדק חלק ב' סימן ע"ו. זרע אברהם ח"א דף ס"ט. מרכבת המשנה ח"ג פ' י"ב דטומאת מת ה"ו. לימודי ה' דף כ"א ע"ב שבת קנ"ב ד"ה עד שיסתם. כתובות ד' ד"ה עד שיסתם. סנהדרן מ"ז ד"ה משיסתם:

תוספות ד"ה רוב. זרע אברהם ח"א דף ס"ט. מרכבת המשנה ח"ג פי"ב דטומאת מת ה"ו. לימודי ה' דף כ"א ע"ב:

תוספות ד"ה לאחותו גבי נזיר כתיב. על כל נפשות מת לא יבא כו' הך קרא גבי כהן כתיב צ"ל על נפש מת לא יבא:

תוספות ד"ה אמרת לא יטמא אגורה באהליך דף כ"ז:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש"י ד״ה הרואה עט״ז סי׳ ע״ב סק״ג: רש״י ד"ה אמרת כו׳ וא״ד בע״פ נמי כו'. פי׳ דמילה לחוד לא הוי בכרת רק בגדול ולמול את בנו בקטן לא הוי רק בעשה לגבי אביו וערש״י שבת קלג״א ופסחים פ״ט ועי׳ תוס׳ מכות י״ד א׳ ד״ה לאפוקי ועי׳ רש״י פסחים סט״ב דליכא כרת לבו ביום אם ימול למחר ואינו מדוקדק דליכא כרת רק כשיגדל ולא מל וע׳ יבמות ה״א מה למילה שכן ישנו לפה״ד דלא נליף ממילה דליכא לגבי׳ רק מצוה דכרת. וא״כ לפי׳ קמא צ"ל בכונתו דשפיר דחי טומאה למצות מילה כיון דחמיר טובא שהיא בכרת ולהכי מיקרי מצוה שבכרת גם לגבי קטן כיון דמשכחת לפעמים כרת במצוה זו. ולא״ד אשמעינן כגון שהולך למול את בנו בע״פ ולהכי דחי מצות מילה את קרוביו ואף דהיא לא הוי בכרת מ״מ לא יהא יכול להקריב את הק״פ קודם שימול את בנו דהוי בכרת ולכן בכה״ג משכחת דדחי מצות מילה ג״כ לטומאת קרובים משא״כ מצות מילה לחוד ל״מ דלידחי לטומאת מת דטפי מסתבר דקאי אפסח לחוד דיבא לידי כרת, וגם י״ל דלא״ד ס״ל דפסח לחוד ג״כ לא דחי כיון שיכול לעשות פ״ש ואפי׳ במזידין בראשון היכי שהי׳ ראוי ורק מפני מילת זכריו שמעכבתו לא הוי חזי בראשון כלל ולפ"ז היכי שכבר מל את בנו יהא אסור לטמא לסברא זו. אך יש לפקפק לפ״ז דמנ״ל לשאר דוכתא דדוחה כה"ב היכי דלא אפשר כלל לקיים העשה אח״כ וע״כ דקושית הש״ס בגוונא דליכא תשלומין וא״ל דהוי לאו שאינו שוה בכל לר״י ע׳ פסחים צא״ב י״ל דמשכחת ברובן טמאין דאינן נדחין : תוס׳ סד״ה אמרת לא יטמא א״נ כו'. כונתם דהברייתא מתחיל מנזיר שהוא קל שבאיסורין שיטמא לקרוביו ותני פסח לבסוף כי היכי דיליף במכש״כ בפסח שיש בו איסור כרת וע״כ דמיירי בעושה פסחו לחוד דג״כ אינו מטמא לקרובים :

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ'. וז"ל ת"ר שורה הרואה פנימה פטורה ושאינה רואה פנימה חייבת ר' יהודה אומר הבאין מחמת האבל פטורין מחמת עצמן חייבין עכ"ל. עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' ק"ש ה"ו) וז"ל בני אדם העומדים בשורה הפנימיים שהן רואין פני האבלים פטורין מקריאת שמע והחיצונים הואיל ואין רואין את האבלים חייבים בק"ש במקומן עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד (שם) וז"ל דוקא באותן הצריכים לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו עכ"ל. ועיין בכס"מ ובלח"מ שביארו דלדעת הראב"ד ר' יהודה בא לפרש דרואין פני האבל דקאמר ת"ק לאו דוקא רואין אלא הפירוש הוא דאלה הצריכים להיות רואין דהיינו קרובים ובני משפחתו שבאים מחמת האבל פטורין מק"ש, ואפילו אם הם עומדים בשורה חיצונה שאינם רואין פני האבלים. אמנם מסתימת לשון הרמב"ם מבואר דס"ל דכל העומדים הפנימיים בשורה שרואין פני האבל פטורין אף אם אינם קרובים, והרמב"ם סובר דנחלקו ת"ק ור' יהודה בדין העומדים בשורה דלר"י רק קרובין העומדים בשורה פטורין מק"ש, ולת"ק כל הרואין פני האבל פטורים. וצ"ב לשיטת הרמב"ם מהו יסוד המחלוקת בין ר"י ות"ק.
והנה עיין ברמב"ם (פי"ד מהל' אבל ה"א) וז"ל מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים וכו' ואלו גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אע"פ שכל מצוות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות עכ"ל. ולכאורה דברי הרמב"ם צ"ע, דבתחילת ההלכה כתב דמצות ביקור חולים ונחום אבלים הוי מצוה מדרבנן וסיים דהויין מצוה מה"ת משום "ואהבת לרעך כמוך". ונראה ליישב דהרמב"ם סובר דגוף המעשה דנחום אבלים הוי מצוה מדרבנן, אמנם חל קיום מה"ת דואהבת לרעך כמוך דהוי קיום שבלב, ודומה לתפלת שמונה עשרה דמעשה התפלה מדרבנן מתקנת עזרא ומ"מ חל קיום מצוה מה"ת של ולעבדו בכל לבבכם דהוי קיום שבלב. ומבואר מדברי הרמב"ם דבמצות ניחום אבלים יש ב' קיומים: א) קיום דאורייתא של מצות "ואהבת לרעך כמוך" דהוי קיום שבלב, ב) קיום מעשה מצות נחום אבלים שהיא מצוה מסוימת מדרבנן לעשות מעשה של ניחום אבלים. ונראה דהמנחמים שבאים מחמת האבל אית להו ב' קיומים דניחום אבלים. דהיינו שמקיימים קיום מצוה דאורייתא של ואהבת לרעך כמוך דהוי קיום שבלב, וג"כ מקיימים מצוה דרבנן לעשות מעשה ניחום אבלים. אמנם לגבי המנחמים הבאין מחמת עצמן נראה דאע"פ שמקיימים את המצוה דרבנן לעשות מעשה ניחום (דאי אינם מנחמים כלל פשיטא שחייבין בק"ש), אמנם מכיון שבאין מחמת עצמן אינם מקיימים הקיום שבלב דואהבת לרעך כמוך, דבכדי לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך דהוא קיום שבלב בעינן להשתתף בצערו של האבל, ומאחר שאינם באין אלא מחמת עצמן לראות את המאורע ואינם באין להשתתף בצערו לית להו הקיום דאורייתא של ואהבת לרעך כמוך.
ולפי"ז י"ל דתנא קמא ור"י פליגי בדין המנחמים שבאין מחמת עצמן, דמקיימין קיום מצוה מדרבנן לעשות המעשה של נחום אבלים, אבל אינם מקיימין מצות ואהבת לרעך כמוך דהוי קיום שבלב, האם הם פטורים ממצות ק"ש או לא. ונראה לבאר את המחלוקת בשני אופנים: א) דפליגי אם קיום מצוה דרבנן פוטרת ממצות עשה דאורייתא, (לת"ק פטור ור"י מחייב), ב) דפליגי אם חשיב טרוד בטירדה דמצוה ליפטר מק"ש כשעושה מעשה המצוה דניחום אבלים אבל אינו מקיים את הקיום שבלב³⁶.
גמ'. וז"ל מיתבי קברו את המת וחזרו ולפניהם ב' דרכים אחת טהורה ואחת טמאה בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו, אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה', תרגמה רבי אבא בבית הפרס דרבנן עכ"ל. יש לעיין בהא דקיי"ל דבא בטמאה משום כבודו ומשום דמיירי בטומאת בית הפרס דרבנן (ופרש"י בד"ה בבית הפרס "וכיון דמדרבנן הוא דאסור רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל"), וכי כל איסורים דרבנן מותרים לאבל ולמי שמתו מוטל לפניו, ומהו גדר הך דינא שמותר לאבל ליטמא בטומאה דרבנן של בית הפרס לכבוד המת. ונראה דיש ב' דינים: א) קיום מצות כבוד המת, ב) איסור דבזיון המת. וי"ל דמצות כבוד המת פוטרת אונן מחובת מצוות דרבנן, דע"י שנמנע מלקיים מצוה מחמת האבילות מקיים מצות כבוד המת. ומ"מ נראה דכבוד המת בעלמא אינו מתיר לאונן לעבור על איסורים מדרבנן. אמנם היכא דאם לא יעבור על איסור דרבנן יהיה בזיון למת אזי חל היתר לעבור על האיסור דרבנן. ולפי"ז יש לדחוק ולומר דבסוגיין מיירי בגוונא שאם לא ילך בדרך הטמאה יהיה בזיון למת, ומשו"ה מותר לו לילך בדרך הטמאה בטומאת בית הפרס ולעבור על איסור טומאה דרבנן, וצ"ע בזה.
גמ'. וז"ל ת"ש דאמר ר' אלעזר בר צדוק מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל וכו' כדרבא דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהן חלל טפח וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן עכ"ל. עיין בתוס' (ד"ה רוב ארונות) שהקשו שאפילו אם רוב ארונות יש בהם חלל טפח יהא אסור לדלג ע"ג ארונות משום דיטמאו מדין קבר. ותירצו וז"ל וצ"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו פותח טפח מטמא ואפילו בצד הריקן שבו כדאמרינן באהלות פ"ז נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדים טהור וכו' ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום אלמא בקבר סתום אינו מטמא כל סביביו אלא כשיש עליו טפח אבל בטומאה רצוצה אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ולא מצד הריקן, עכ"ל. ומבואר דלשיטת תוס' כהן מוזהר על טומאת קבר דחשיב טומאה מעצמו של מת, וע"כ נקטו דמיירי בסוגיין בארונות פתוחים דלית להו דין קבר.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' טומאת מת ה"א), וז"ל בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח ופרץ את פצימיו וסתמו מטמא מכל סביביו והנוגע בו מאחוריו או מגגו מטמא שבעה מפני שהוא כקבר סתום עכ"ל. ובהמשך (הל' ד' - ה') פסק וז"ל אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהא שם חלל טפח על טפח על רום טפח אפילו הגביה הבנין על גבי חלל טפח עד לרקיע הכל טמא לפי שהכל כקבר, היתה טומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואין טמא אלא הנוגע כנגד הטומאה מלמעלה או המאהיל עליה מלמעלה או הנוגע כנגדה מלמטה או מה שהאהיל עליו מלמטה אבל הנוגע בצידי הבנין טהור, זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם היה רצוף שאין לו חלל טפח הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד לתהום ואינה מטמאה מן הצדדין, כיצד הכרי של תבואה או גל של אבנים וכזית מן המת בתוכו וכלים מצד הטומאה ואין נוגעים בה כלים טהורים וכל כלי שבתוך הגל מכוון כנגד הטומאה מלמעלה או מלמטה טמא שהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה חלל טפח על רום טפח הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ' כ"ה מהל' טומאת מת ה"ב) וז"ל ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביו והבית כולו טמא שהרי האהיל על הקבר עכ"ל. וצ"ע לשיטת הרמב"ם איך הותר לדלג ע"ג ארונות דתיפוק ליה דיטמאו מדין טומאת קבר (וכדהקשו בתוס' הנ"ל).
ונראה שהרמב"ם עצמו תירץ קושיא זו במש"כ (פי"ב מהל' טומאת מת ה"ו) וז"ל ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד ע"ג הארון טהור מה"ת ואע"פ שרוב ארונות יש בהן חלל טפח הואיל ויש שאין שם חלל טפח גזרו על כל ארונות שאינן חוצצין ושיהיה המהלך ע"ג הארון כנוגע במת או בקבר עכ"ל. ועיין שם בכסף משנה שמקור דברי הרמב"ם מסוגיין דמדלגין ע"ג ארונות, והקשה "דאדרבה פותח טפח מטמא יותר דמטמא כל סביביו וכו' ולזה כתב רבינו דהני מילי בקבר אבל בארונות של עץ אין דינם כקבר סתום ולכן פותח טפח הוי אוהל וחוצץ ככל אוהלים החוצצים בפני הטומאה דבקרא קבר כתיב". וביאר מרן הגר"מ זצ"ל דכוונת הרמב"ם היא דליכא דין קבר בארון שמניחים בו את המת רק לזמן, וזהו שדקדק הרמב"ם וכתב "ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר", וע"כ ליכא למיחש בסוגיין לטומאת קבר. ומבואר מזה דהרמב"ם סובר שכהן מוזהר על טומאת קבר אלא דלא חל טומאת קבר על ארונות שמניחים בהן את המת רק עד הקבורה, וצ"ל דס"ל דמדלגים ע"ג ארונות משום דמיירי בארונות שלא קברו בהן את המת אלא שהניחו בהן את המת לזמן עד הקבורה ולא חל בהם משו"ה חלות דין קבר.
אמנם עיין בראב"ד (פי"ב מהל' טומאת מת ה"ו) וז"ל א"א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים אלא שהמים עכורים כי הוציא דבר זה ממילתיה דר' אליעזר ב"ר צדוק דאמר מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים ומאותה השמועה בנה זה הבנין וטעה כי הארונות שהיו עומדים בשדה של אבן היו ובמקום קברות היו ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום אלא שאין הכהנים מוזהרים אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליה וקיי"ל שאינו מגלח אלא על גופו של מת לא על קבר ולא על גולל ודופק ואם אין בה חלל טפח גופו של מת הוא מפני שהיא בוקעת ועולה עכ"ל. ומבואר שהראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר שחל בארונות דין קבר והא דמדלגין ע"ג ארונות הוא משום שאין כהנים מוזהרים על טומאת קבר דאינם מוזהרים אלא על עצמו של מת.
ועיין עוד בראב"ד (פ"ז מהל' טומאת מת ה"ד) וז"ל כי זה הענין שלש מדות יש בו שאם יש במקום הטומאה טפח מרובע אע"פ שהטומאה ממעטת החלל והרי היא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמא כל סביביו במגע, ואם אין במקום הטומאה טפח מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באוהל ואינה מטמא במגע מצידיה, ודברים הללו מתבררים מן המשנה ומארונות דר' אליעזר ב"ר צדוק דברכות ומבית שפרץ את פצימיו דבבא בתרא עכ"ל. ועיין עוד בהשגת הראב"ד (פכ"ה מהל' טומאת מת ה"ב) וז"ל והבית כולו טמא א"א זה אינו אלא בשאין שם חלל טפח פנוי אבל יש שם חלל טפח פנוי אינוי מטמא באוהל ויש לומר שמטמא כל סביביו ויש דברים מסייעים לזה מכל מקום בשיש שם טפח פנוי אינו מטמא באהל ממעשה דראבר"צ שהיו מהלכים ע"ג ארונות של מתים דוק ותשכח עכ"ל. ומתבאר מדברי הראב"ד דבמקום שיש חלל טפח על טפח על המת אלא שהמת ממעטת את החלל טפח דחל גם דין טומאת קבר וגם דין טומאה רצוצה, והיכא דאיכא חלל טפח שפנוי מן המת חל דין אוהל חוצץ בפני הטומאה ואינו מטמא מדין טומאה רצוצה אלא מדין קבר סתום. אמנם לשיטת הראב"ד אין כהן מוזהר על טומאת קבר וע"כ היו מדלגים ע"ג ארונות. ומש"כ הראב"ד (בפרק כ"ה מהל' טומאת מת ה"ב) דסוגיין דמדלגין ע"ג ארונות מיירי דיש חלל טפח פנוי מן המת וחל דין אהל חוצץ בפני הטומאה כוונתו לבאר מדוע אין לחשוש לדין טומאה רצוצה. ולשיטת הרמב"ם לא חששו בסוגיין דמדלגים ע"ג ארונות לדין טומאה רצוצה, משום דמיירי דיש חלל טפח על טפח פנוי מן המת וחל דין אוהל חוצץ בפני הטומאה. ולא חששו נמי לטומאת קבר משום דמיירי בארונות של עץ שהיו מניחים בהן את המת לזמן - עד הקבורה דלא חלה בהם טומאת קבר, וכדביאר הגר"מ זצ"ל. ונראה דלשיטת הרמב"ם חלות דין טומאת קבר וטומאה רצוצה הויין תרתי דסתרי, דבכדי לחול דין טומאת קבר בעי חלל טפח על טפח ברום טפח פנוי מן המת וא"כ חל אוהל חוצץ לגבי דין טומאה רצוצה. משא"כ הראב"ד סובר שקבר הוי חפצא של טומאה המטמא בפ"ע, וחל דין קבר בטפח על טפח אע"פ שאינו פנוי מן המת, והיכא דאיכא במקום הטומאה חלל טפח על טפח והמת ממעט את החלל חל דין טומאה רצוצה וגם דין טומאת קבר בהדדי, וע"כ פירש דבסוגיין מיירי בארונות שיש חלל טפח פנוי מן המת ומשו"ה אין בהם דין טומאה רצוצה.
ונראה דהרמב"ם והראב"ד פליגי בעיקר יסוד חלות דין טומאת קבר, דלשיטת הרמב"ם המת מטמא דרך הקבר וע"כ חשובה טומאת קבר כטומאת עצמו של מת וכהן מוזהר על טומאת קבר. משא"כ לשיטת הראב"ד קבר הוי חפצא של טומאה בפ"ע וכהן אינו מוזהר עליה מדאינה טומאת עצמו של המת. ועוד יתכן נפקא מינה בין הרמב"ם והראב"ד האם קבר מטמא באהל, דלשיטת הרמב"ם חל דין טומאה במאהיל על קבר, וכמש"כ (בפרק כ"ה מהל' טומאת מת הלכה ב') "והבית כולו טמא שהרי האהיל על הקבר", דהרמב"ם סובר דקבר מטמא מדין עצמו של מת וע"כ חל בזה דין טומאת אהל דהוי כמאהיל על המת עצמו. משא"כ לשיטת הראב"ד דס"ל דקבר הוי חלות טומאה בפ"ע יתכן דליכא ביה דין מאהיל על הקבר דטומאת אהל לא חלה אלא בטומאת המת עצמו. ועוד יתכן נפקא מינה ביניהם לגבי הזאה בג' וז', די"ל דלשיטת הרמב"ם הנטמא ע"י קבר צריך הזאה בג' וז' דנטמא בטומאת מת עצמו. משא"כ להראב"ד דהויא חלות טומאה בפ"ע יתכן דאינו צריך הזאה בג' וז'. ועיין ברמב"ן עה"ת (במדבר יט, טז) שכתב דאע"פ שחרב הרי היא כחלל ליטמא במגע שבעה, מ"מ אין חרב מטמא באוהל ואינו מטמא להצריך הזאה בג' וז' ואין כהן מוזהר עליה, משום דדין טומאת חרב מהוה חלות שם טומאה בפ"ע כטומאת מת ואינה טומאה מעצמו של מת, ובדומה לזה ה"ה בדין טומאת קבר לשיטת הראב"ד.
ומבואר דיש כמה תירוצים בראשונים מדוע מדלגים היו ע"ג ארונות ואין לחשוש לטומאת קבר. דתוס' תירצו דמיירי בארונות פתוחים. ולשיטת הרמב"ם אין דין טומאת קבר בארונות של עץ שמניחים בהן את המת לזמן. ולדעת הראב"ד אין כהן מוזהר על טומאת קבר ומיירי דאיכא טפח פנוי מן המת דליכא משום דין טומאה רצוצה.
תוס' ד"ה מדלגין היינו כו'. וז"ל תימה לפירוש הקונטרס דפי' גולל כיסוי של ארון דתני' כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא"כ גם הגולל מטמא באהל והיאך היו מדלגים עליו. וי"ל וכו' כל טומאה שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליה וכו', והיה אומר ר"ת דליתיה להני כללי דהא אמר התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג ואפ"ה כהן מוזהר עליו וכו' וי"ל דהתם מכל מקום הוי שם טומאה שהנזיר מגלח עליה אבל גולל ודופק אינו כלל בנזיר ולכך אין כהן מוזהר עליו עכ"ל. ביאור דבריהם שתוס' מחלקים בין רביעית דם דהויא חלות שם טומאה מעצמו של מת ומשו"ה כהן מוזהר עליה לבין טומאת גולל ודופק, דאע"פ שיש בגולל ודופק חלות דין טומאת מת מ"מ אינה טומאת עצמו של מת ומשו"ה אין כהן מוזהר על טומאת גולל ודופק. דהרי יש לחקור ביסוד הדין דטומאת מת בגולל ודופק האם המת מטמא דרך הגולל ודופק, או דילמא דגולל ודופק הויין חפצא של טומאה בפ"ע דיש לה דין טומאת מת. ומתוס' מבואר דבגולל ודופק אין המת מטמא דרך הגולל ודופק אלא דגולל ודופק מהויין חפצא דטומאת מת בפ"ע שאין כהן מוזהר עליה.
ובדומה לזה יש לחקור בדין חרב הרי הוא כחלל האם החרב הוי חפצא של טומאה בפ"ע, או דהמת מטמא דרך החרב. ועיין בפירוש הרמב"ן עה"ת (במדבר יט, טז) שדן האם חל בחרב דין טומאת אהל והזאת ג' וז', וגם נסתפק האם כהן מוזהר על טומאת חרב הרי הוא כחלל. ולכאורה ספקו תלוי בחקירה הנ"ל, דאי נימא דדין חרב הרי היא כחלל היינו שהמת מטמא דרך החרב אזי י"ל דכהן מוזהר על טומאת חרב, וחלין נמי בחרב דין טומאת אהל והזאה בג' וז'. משא"כ אם טומאת חרב כחלל הויא חפצא דטומאת מת בפ"ע י"ל דמכיון דאינה טומאת עצמו של מת אין בה אזהרה לכהנים ואין בה דין טומאת אהל והזאה בג' וז'. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' אבל הי"ג) שפסק שכהן שנטמא בגולל או דופק מכין אותו מכת מרדות מדרבנן דנטמא באבות הטומאה של דבריהם, ואילו בפ"ג מהל' אבל (ה"ב) פסק שאין כהן לוקה אם נגע בבגדים שנגעו במת ואע"פ שהרמב"ם סובר דבכל הבגדים חל דין חרב הרי הוא כחלל (וכמבואר בפ"ה מהל' טומאת מת ה"ג), ומשמע שהרמב"ם סובר שאין כהן מוזהר על טומאת חרב הרי הוא כחלל. ולפי"ז מבואר שהרמב"ם מחלק בין טומאת גולל ודופק שהמת מטמא דרך הגולל ודופק לטומאת חרב דהויא חפצא של טומאה בפ"ע, וע"כ אין כהן מוזהר על טומאת חרב, ומאידך מוזהר הוא על טומאת גולל ודופק. ומאידך תוס' בסוגיין סובר דגולל ודופק מהווין חפצא של טומאת מת בפ"ע ואין כהן מוזהר עליה. ושלא כהרמב"ם הסובר דגולל ודופק מהווין טומאת עצמו של מת מדרבנן ואסור לכהן להטמא בהם.
גמ'. וז"ל ת"ש גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור אחיכו עליה לאו דלא תסור דאורייתא היא אמר רב כהנא וכו' כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור עכ"ל. עיין ברמב"ם (בספר המצוות שורש ראשון) דס"ל דמצוות דרבנן נכללים בלאו דלא תסור וזקן ממרא חייב עליהן מיתה (פ"א מהל' ממרים ה"ב). והרמב"ן הקשה עליו דבסוגיין מבואר להדיא שמצוות דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור, ולא תסור אינו אלא אסמכתא בעלמא. ועוד הקשה הרמב"ן דלשיטת הרמב"ם צ"ע מדוע מקילין במצוות דרבנן דקיי"ל ספק דרבנן לקולא ואילו ספק דאורייתא לחומרא. וכן קשה שאר הקולות שחלין בדיני דרבנן, דהרי לשיטת הרמב"ם דמצוות דרבנן הן בכלל הלאו דלא תסור בדין הוא שלא תהיה שום נפ"מ בין מצות דאורייתא למצות דרבנן שכולן של תורה הן.
ונראה דהרמב"ם ס"ל שחלות דינים מדרבנן שונים בעצם חלות שמם מדינים דאורייתא. דנהי דחיוב דרבנן מהוה נמי חלות חיוב דאורייתא המוזהר מלאו ד"לא תסור", מ"מ חיוב דרבנן מהוה חלות שם לעצמו ששונה בדיניו ממצוות דאורייתא דעלמא. ומפני שדינים דרבנן הויין חלות שם בפני עצמם, התורה נתנה לחכמים הכח לקבוע בהם דין דספק דרבנן לקולא ודין דתולין בהם לקולא.
והנה בגדר הלאו דלא תסור כתב הרמב"ן (שם) וז"ל אבל הדבר הברור המנוקה מכל שבוש הוא שנודיע שאין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפירושי התורה כגון הדברים הנדרשת בהן או במשמעות לשון הכתוב עצמו וכו' שאם יראו הם שהדבר הזה אסור או מותר לפי מדרש הכתוב או לפי פירושו וכו' ויראה הוא הפך חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם. זהו שאמר הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וכו' והעובר על דברי ב"ד הגדול שבדורו וסומך על דעתו עובר על עשה ולא תעשה הללו וכו' והעובר עליו וסומך על דעתו שאינו כמו שהסכימו הם נעשה זקן ממרא עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן ס"ל דהלאו דלא תסור חל בזקן ממרא, וצ"ע בשיטת הרמב"ם הסובר שמצוות דרבנן מוזהרות מלא תסור, האם ס"ל שכל מי שעובר על איסור דרבנן עובר על לאו דלא תסור ואע"פ שאינו זקן ממרא ולא המרה בפני ב"ד הגדול בירושלים.
ויתכן לומר שאף לשיטת הרמב"ם אין הלאו דלא תסור חל בכל מי שעבר על תקנה ואיסור דרבנן, אלא דסובר דהלאו דלא תסור חל בדיני דרבנן רק היכא דאיכא מומרות דהיינו שעובר הגברא על דיני דרבנן בזדון ולהכעיס, ומומר להכעיס בדרבנן עובר בלאו דלא תסור אע"פ שאינו זקן ממרא, משום שהמרה נגד סמכותם של הרבנן. ברם העובר על איסור דרבנן בלי מומרות אינו עובר בל"ת. ולפיכך פסק הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"ב) שאף מנהגים דרבנן הם בכלל הלאו דלא תסור. ואילו לשיטת הרמב"ן דלא תסור חל רק בזקן ממרא י"ל דליכא לאו דלא תסור במנהגים, דאינו נעשה זקן ממרא אא"כ חולק על הדינים שנלמדו מפירושי התורה עפ"י ב"ד הגדול.
אמנם צ"ע בשיטת הרמב"ן דס"ל שהלאו דלא תסור נאמר בדינים הנלמדים מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, דא"כ מהו המחייב לשמוע לתקנות חכמים, וכי ליכא חיוב מה"ת לשמוע לדבריהם. ועוד קשה דאי נימא דלדעת הרמב"ן דינים דרבנן אינם בכלל לא תסור ואין להם חלות שם מה"ת, אם א' ישרוף ח"ו מס' מגילה (שמיירי מענין מצוה דרבנן) האם לא יעבור על הלאו דלא תעשון כן לה' אלוקיכם. וכן האם נימא דהלומד מס' ברכות או מס' מגילה (הדנים ברוב רובם בהלכות שמדרבנן) אינו מקיים מצות תלמוד תורה מדאורייתא ורק הלומד דינים דאורייתא מקיים מצות ת"ת דאורייתא, דלא יעלה על הדעת לומר כן.
ונראה דעכצ"ל דאף הרמב"ן מודה דחל במצוות דרבנן חלות שם תורה מדאורייתא, דהויין חפצא של תורה מדאורייתא, ורק לגבי חובת הגברא אמרינן שהן חלוקים ממצות מה"ת ואין חובת הגברא חלה אלא מדרבנן, כי ההלכות שמדרבנן לאחר שהותקנו ע"י החכמים, נעשו חלק של התושבע"פ מדאורייתא וכל הלומדן בודאי מקיים מצות תלמוד תורה מדאורייתא. דקיום מצות ת"ת אינה תלויה בחובת הגברא לקיים דינים אלו, אלא בהיותם חלות שם חפצא של תורה³⁷. ומשו"ה פשיטא שאם אדם ישרוף ח"ו מס' מגילה, יעבור בלאו דלא תעשון כן לה' אלוקיכם מדאורייתא משום ששרף חפצא של תורה מדאורייתא³⁸.
ועיין ברמ"א (לשו"ע יו"ד סי' רמ"ו ס"ה) שהביא להלכה דברי הגהות מיימוניות שפסק דאע"פ שאסור ליטול שכר ללמד תורה לאחרים, היינו דוקא במלמד דינים דאורייתא אבל במלמד דינים דרבנן מותר ליטול שכר. אמנם לפי"ד יש לומר דמאחר שכל הדינים דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא, דרק חובת הגברא לקיימם הוא מדרבנן, באמת אסור למלמד ליטול שכר בעד לימוד דינים שמדרבנן, שהרי סוכ"ס הוא מלמד חפצא של תורה לאחרים, וחל בזה ההלכה ד"מה אני בחנם אף אתם בחנם"³⁹.
ונ"ל דבין הרמב"ם ובין הרמב"ן תרווייהו ס"ל דדינים דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא, ודינים דרבנן רק חלוקים מדינים דאורייתא מצד חלות חיובן על הגברא, דחיוב מצות דרבנן חלין על הגברא מדרבנן. והיינו דאמרינן בסוגיין דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור, דר"ל דמלא תסור נלמד דדיני דרבנן הווין חפצא של תורה מדאורייתא, אלא דלגבי חובת הגברא אמרינן שחיובן אינו אלא מדרבנן. ומה"ט מקילין בספיקא דרבנן, דבנוגע לחובת הגברא דהוי מדרבנן נאמר דין דמקילין בספקן. ואין נפק"מ בפלוגתתם אלא לענין זקן ממרא, דלהרמב"ם (ריש פ"ד בהל' ממרים) החולק על הבי"ד הגדול ומורה כנגדם בנוגע לדינים דרבנן (כגון שהתיר החמץ בערב הפסח בשעה ששית) נעשה זקן ממרא וחייב מיתה דעבר על איסור דלא תסור. והרמב"ן חולק וס"ל דאינו נעשה זקן ממרא כשחולק על דינים דרבנן דאזהרה דזק"מ מקרא דלא תסור, ולשיטת הרמב"ן ליתיה ללאו זה בדינים דרבנן.
ובביאור פלוגתתם לענין חיוב זקן ממרא כשהמרה נגד תקנות דרבנן נראה שהרמב"ם סובר דמכיון שדינים דרבנן מהווים חפצא דתורה שבע"פ מדאורייתא דחל בהם חלות שם תורה מה"ת, והוראת חכם חלה רק בתורה שבע"פ, דבתורה שבכתב ליכא חלות שם הוראה דזיל קרי בי רב הוא, א"כ שפיר שייך להיות זק"מ כשמורה כנגד הוראת הבי"ד הגדול בדינים דרבנן. דהרמב"ם סובר דבנוגע לחיוב זקן ממרא אין נ"מ בין שהמרה בדין דאורייתא או שהמרה בדין דרבנן, כי עכ"פ המרה על כחם של הסנהדרין הגדול מדאורייתא להורות בדיני התורה. ולפיכך פסק הרמב"ם שזקן שהמרה בדין דרבנן נמי הו"ל זקן ממרא מדאורייתא, שהרי הכחיש במסורת התורה שבעל פה מדאורייתא, וכפי שנמסרה ע"י הסנהדרין הגדול בדינים דרבנן.
ולפי"ז מסתבר שכוונת הרמב"ם כשפסק שחל הלאו ד"לא תסור" והעשה ד"ככל אשר יורוך" בדיני דרבנן על כל אדם היינו שחלים רק על מי שעבר על דין דרבנן משום שהכחיש בחפצא של תורה דאורייתא שחל בדיני דרבנן וכפי שנמסרה ע"י הסנהדרין הגדול. בדומה לזקן ממרא הסובר בהמראתו שאין בדיני דרבנן חלות שם וחפצא של תורה מדאורייתא, ולכן הוא עובר על "לא תסור", ועל "ככל אשר יורוך". אולם מי שעבר על איסור דרבנן בעלמא אך אינו מכחיש בכחם של הסנהדרין הגדול לקבוע חלות שם וחפצא של תורה דאורייתא בדיני דרבנן אלא שעבר על האיסור דרבנן מסיבה אחרת אינו עובר על "לא תסור" ועל "ככל אשר יורוך".
משא"כ לשיטת הרמב"ן דס"ל שאינו נעשה זקן ממרא כשחולק על דין דרבנן היינו משום שאין הזק"מ חייב מיתה עד שיורה לעשות (עיין ברמב"ם פ"ג מהל' ממרים ה"ח), וחובת הגברא בדינים דרבנן הריהי חלות שם חיוב בפ"ע מדרבנן, ומשו"ה אינו נחשב מדאורייתא בתורת זקן המורה לעשות. ומשו"ה לא כללה התורה דינים דרבנן בלאו דלא תסור ובהמראת זקן ממרא.
ועפ"י היסוד הנ"ל יש ליישב את שיטת הבה"ג שמנה מצוות מדרבנן בכלל תרי"ג מצוות⁴⁰, דמנאן משום דהויין חפצא של תורה מדאורייתא ובמנין המצות נכללים לא רק חיובי וקיומי מצות דאורייתא אלא גם עניני התורה כגון דיני שומר חינם, שומר שכר, סימני בהמה טהורה וכו', ולכן אף נמנות מצוות דרבנן דנהי דחובתן אינו אלא מדרבנן, אבל מ"מ הווין חפצא של תורה מדאורייתא ולכן כללן הבה"ג במנין המצוות.
³⁶ ביאור זה אזיל כשיטת הראשונים דרק טירדה דמצוה פוטרת ולא עצם העסק במצוה. ועיין בשיעורים ריש פירקין.
³⁷ ויתכן דלפי הרמב"ן משו"ה חל נמי חיוב מה"ת לשמוע לדברי חכמים ותקנותיהם, דמכיון שחל בדבריהם ודינים דרבנן חלות שם חפצא של תורה מדאורייתא ממילא חייבים לשמוע לדבריהם דהויין בכלל הברית דקבלת התורה בסיני.
³⁸ ועיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח"א עמ' רנ"ג - רנ"ד.
³⁹ וצ"ל דהג"מ והרמ"א ס"ל דהרבנן הקילו לקבל שכר בלימוד דינים דרבנן אע"פ דדדבריהם הויין חפצא של תורה מדאורייתא.
⁴⁰ עיין בשרש ראשון בסה"מ להרמב"ם.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

הרואה פנימה. את חלל ההקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם: מחמת עצמן. ולא מחמת כבוד שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע: אין חכמה. חשובה נגד ה': אחת טמאה. שיש בה קבר: בא בטהורה. האבל: בבית הפרס. דלא מטמא אלא מדרבנן והוא שדה שנחרש בו קבר וחשו חכמים שמא דלדלו כלי המחרישה את העצמות והדורס עליהן מסיטן ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל וכיון דמדרבנן הוא דאסור רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל: מנפח אדם. לפניו שאם הי' שם עצם יראנו דאי דאורייתא הוא לא הוינן מזלזלינן ביה כולי האי למיסמך אנפיחה והך בדיקה לעושה פסח אישתרי ולא לאוכלי תרומה כדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה דף כה:): שנדש. ברגלים: לקראת מלכי ישראל. הרי לכבוד הבריות עוברים על נפש לא יטמא (ויקרא כא) דהא ר' אלעזר בר צדוק כהן הוה כדאמרינן בבכורות (דף לו.): מדלגין. מארון לארון: דבר תורה. הלכה למשה מסיני: אינו חוצץ בפני הטומאה. דנקראת טומא' רצוצה ובוקעת ועולה: את לא תעשה. קס''ד כל ל''ת קאמר: בלאו דלא תסור וגו' אחיכו עליה. אינהו סבור דאפי' אמרו לו דבר תורה והוא עומד בפני הכבוד יעבור עליו והא האי נמי דאורייתא הוא: כל מילי דרבנן וכו'. והכי קאמר להו דבר שהוא מדברי סופרים נדחה מפני כבוד הבריות וקרי ליה ל''ת משום דכתיב לא תסור. ודקא קשיא לכו דאורייתא הוא. רבנן אחלוה ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא לקנוח (שבת דף פא:) או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית לא הצריכו להניח טליתו שם וליכנס לביתו ערום (מנחות דף לח.): והיא בבית הקברות. האבדה: ואינה לפי כבודו. אין האבדה חשובה לפי כבודו להשיבה: או שהיתה מלאכתו מרובה. שדמי בטול מלאכתו לרדוף אחריה יתרים על דמי האבדה ולא ירצו הבעלים להשיב לו יותר ממה שמשיב להם ונמצא הוא מפסיד: ונגמר מינה. לגבי כלאים דאמרן פושטן אפילו בשוק: ממונא. קל מאיסורא: ולאחותו מה תלמוד לומר. בנזיר כתיב כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא וסמיך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם דהא כולהו בכלל על נפש מת לא יבא היו ולמה יצאו לאביו פרט למת מצוה לאמו מה תלמוד לומר משום מת מצוה לא איצטריך דמלאביו נפקא ודרשי ליה בספרי ללמוד שאם היה נזיר זה כהן דהוו עליה שתי קדושות אף הוא לאמו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר הרי שהיה כ''ג והוא נזיר אף הוא לאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחותו מה תלמוד לומר אם אינו ענין לזה תנהו ענין למי שהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה: ושמע שמת לו מת. מקרוביו יכול יטמא להם: אמרת לא יטמא. הואיל ועונת שחיטת הפסח היא וחלה עליו חובת הפסח שהוא בכרת אם יטמא בטל מלעשות פסח ולמול את בנו נמי מצות כרת היא. ואית דאמרי בערבי פסחים נמי קאמר דמילת זכריו מעכב הפסח:

מדלגין היינו על גבי ארונות. תימה לפ''ה דפי' גולל כיסוי של ארון דתני' כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא''כ גם הגולל מטמא באהל והיאך היו מדלגין עליו וי''ל דלא קשה דהא תני' בשמחות (פ''ד הלכה כא) כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליהן כדתנן במס' נזיר פרק כהן גדול (דף נד.) והיה אומר ר''ת דליתי' להני כללי דהא אמר התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג ואפילו הכי כהן מוזהר עליו כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב.) דרביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן ליה מעל כל נפשות מת לא יבא וי''ל דהתם מכל מקום הוי שם טומאה שהנזיר מגלח עליה אבל גולל ודופק אינו כלל בנזיר ולכך אין כהן מוזהר עליו אי נמי הא ברייתא סברה כזקנים הראשונים [נזיר נג.] שהיו אומרי' רביעית דם גם בתגלחת נזיר ומיהו תימא אמאי אין המת מטמא באהל כיון שהכסוי עצמו מקבל טומאה דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אם כן מטמא באהל וי''ל דאין מטמא אלא צד חיצון שבו אבל צד פנימי טהור כדתנן במסכת אהלות בפט''ו (משנה ט) חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה מטמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין לפי שצד פנימי כולו טהור ומיהו תימה לפ''ה דפירש בפ''ק דערובין (דף טו) גבי אין עושין מבעלי חיים גולל ודופק לקבר ואי גולל היינו כסוי הארון וכי עושין מבעלי חיים כסוי לארון ע''כ פר''ת דגולל היינו מצבה וכן דרך בני אדם ליתן בהמה על הקבר לסימן עד שיתנו עליו מצבה): רוב ארונות יש להם חלל טפח. וצ''ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו פותח טפח מטמא ואפילו בצד הריקן שבו כדאמרינן במסכת אהלות בפ''ז (מ''א) נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור פי' בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח ע''ט על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום אלמא בקבר סתום אינו מטמא כל סביביו אלא כשיש עליו טפח אבל בטומאה רצוצה אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ולא מצד הריקן ובפרק המוכר פירות (ב''ב דף ק:) יש להאריך: ולאחותו מה ת''ל. גבי נזיר כתיב על (כל נפשות) [נפש] מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא וכולהו יתירי נינהו דמנפש מת נפקא ודרשינן לאביו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך דהא מנפש מת נפקא כולהו ולא בא אלא להוציא מת מצוה שמותר לטמא בו לאמו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך ולהתיר מת מצוה דמלאביו נפקא אלא להביא שאם היה נזיר וכהן שיש עליו שתי קדושות אין הכתוב מזהירו מלטמא אלא לאמו אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר שאם היה כהן גדול ונזיר דקדושתו חמור דגם בלא נזירות אסור לטמא לקרוביו אעפ''כ לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואם אינו ענין לנזיר גרידא ולא לכהן הדיוט נזיר תנהו ענין לכ''ג נזיר ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שאם היה כ''ג ונזיר והלך לשחוט פסחו ולמול את בנו דאיכא מצות טובא אפ''ה לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה: אמרת לא יטמא. מפני שקאי על אדם שהוא נזיר וכהן גדול ועושה פסח משמע דעושה פסח גרידא רשאי לטמא לקרובים ותימה דבזבחים (פי''ב דף ק.) גבי מעשה דיוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח וטמאוהו אחיו בע''כ ופריך מהא ברייתא דהכא דקאמר לא יטמא ומאי פריך דילמא שאני הכא דמיירי דכל קדושות האלו בו כדפרישי' אבל עושה פסחו גרידא אימא רשאי לטמא על כן נראה לפרש אמרת