בבא בתרא קסו ע"ב

דף קסו - ב

ועמדו קינין בו ביום ברבעתים. כל קן ברבע דינר כסף. ^[132]

הרי להביא ש"דינרי" משמעותו דינר זהב, ואילו "דינרין" משמעותם דינרי כסף. ^[133]

שנינו במשנה: כתוב מלמעלה מנה, ומלמטה מאתים, מלמעלה מאתים ומלמטה מנה, הכל הולך אחר התחתון. אם כן למה כותבין את העליון, שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון.

תנו רבנן: ילמד התחתון מן העליון באות אחת, רק אם חסר אות אחד בלבד בסוף השטר כשחוזרים על הדברים, אז למדין מתחילת השטר, אבל לא בשתי אותיות. אם חסר למטה שתי אותיות ביחס לעליון, אין למדין מהעליון אלא הולכים רק אחר התחתון.

ומפרשת הברייתא: כגון חנן מחנני, וענן מענני. אם היה כתוב למטה שם המלוה "חנן", ולמעלה היה כתוב ששמו "חנני", ^[134] או שלמטה היה כתוב "ענן" ולמעלה "ענני", אז אנו אומרים שהוא אותו שם אלא שהסופר השמיט אות אחת. אבל אם למטה היה כתוב "חן" או "ען", איננו אומרים שהוא אותו שם והשמיט הסופר שתי אותיות. אלא נותנים את הכסף למי שנקרא בשם התחתון בלבד. ^[135]

ודנה הגמרא: מאי שנא שתי אותיות, דלא, שאנו חוששים דלמא מיתרמי שם בן ארבע אותיות שמא למעלה יהיה כתוב שם בן ארבע אותיות, ואם נאמר שאפשר שלמטה יהא חסר שתי אותיות נדון אותו כשם אחד עם העליון. נמצא, והוה ליה פלגיה דשמא, שלמטה כתוב רק חצי השם, ועד כדי כך מן הסתם לא השמיט הסופר לכתוב רק חצי השם למטה, אלא ודאי הוא שם אחר? אי הכי, גם אם חסר רק אות אחת למטה, נמי נחשוש דלמא מיתרמי למעלה שם בן שתי אותיות כגון "דן" או "נח", והוה ליה פלגיה דשמא, ונמצא שלמטה כתוב רק חצי השם?

ומתרצת הגמרא: אלא שתי אותיות היינו טעמא שאיננו למדין מהעליון, דלמא מיתרמי שם בן שלש אותיות, ואם יחסרו למטה שתי אותיות, נמצא, והוה ליה רובא דשמא. חסר למטה רוב השם, ועד כדי כך ודאי לא השמיט הסופר. ^[136] אבל חצי השם יתכן והשמיט, ולכן באות אחת שלעולם לא יתכן שיחסר רוב השם אנו למדין מהעליון. ^[137]

אמר רב פפא: פשיטא לי, שאם היה כתוב בשטר של פקדון "ספל" מלמעלה, שהיה כתוב למעלה בשטר שפלוני הפקיד אצל פלוני ספל, ו"קפל" מלמטה, היה כתוב למטה שהוא הפקיד אצלו קפל, דהיינו בגדים הראויים לקפלם, ^[138] הכל הולך אחר התחתון, וצריך לתת לו קפל.

בעי רב פפא: היה כתוב "קפל" מלמעלה, ו"ספל" מלמטה, מאי?

מי חיישינן לזבוב, האם במקרה זה אנו הולכים אחר העליון, כי מן הסתם גם למטה היה כתוב "קפל", אלא שבא זבוב ומחק קצת מרגל הקו"ף עד שנעשה סמ"ך. ^[139] או לא. או שאין חוששין לזבוב, וגם כאן הולכים אחר התחתון, והוא צריך לתת לו ספל?

ומסקינן: תיקו! ^[140]

ההוא שטר, דהוה כתב ביה שפלוני חייב לפלוני "שית מאה וזוז", שש מאות ועוד זוז [דינר], ולא היה כתוב מאיזה מטבע השש מאות.

שלחה רב שרביא קמיה דאביי את השאלה הזאת: האם הכוונה היא לשית מאה איסתירי, סלעים, וזוזא. או דלמא, הכוונה היא לשית מאה פריטי פרוטות, וזוזא?

אמר ליה אביי: דל פריטי, אין להסתפק בפרוטות, דלא כתבי בשטרא. שלא כותבים בכלל פרוטות בשטרות, דאסוכי מסכן להו,

---

פיס' היה כתוב בשטר מאתים מלמעל' ומלמטה מנה או מנה מלמעלה ומאתים מלמטה הכל הולך אחר התחתון. ובלבד שלא יהא בשיטה אחרונה דאמרינן דהאי דחזר וכתבו למטה משום דלמעלה לא דק והשתא מלמטה דק. וכיון דהכל הולך אחר התחתון א"כ למה כותבין את העליון כו'. הא סיפא ע"כ מיירי בהיכא דממון שוה בין מלמעלה בין מלמטה:

שאם תמחק אות אחת מן התחתון. מפרש בגמ' במאי מיירי:

ת"ר האי דקתני מתני' ילמד התחתון מן העליון. באות אחת אם תמחק מן התחתון שילמד מן העליון אבל נמחקו שתי אותיות בתחתון אין למדין מן העליון. והיכי דמי ילמד תחתון מן העליון באות אחת כגון דכתב מלעיל חנני לוה כך וכך ולמטה כתב חנן דהשתא נמחק אות אחת מלמטה וילמד מלמעלה דהאי חנן היינו חנני של מעלה. והכי נמי ענן מענני אבל אי כתב למעלה חנני ולמטה חן או למעלה ענני ולמטה ען דהשתא נמחק ב' אותיות אין למדין מן העליון לתחתון דלא חדא מילתא היא:

מאי שנא ב' אותיות. אם נמחקו מן התחתון דאין למדין מן העליון משום דלמא מיתרמי למעלה שם בן ד' אותיות כגון נחור והאי נח דכתב בתחתון דנמחק הוה ליה פלגא דשמא ואין למדין מן העליון:

דלמא איתרמי שם בן ב' אותיות. דלוה. כגון דן נח שם וכי נמחק מהן אות השתא צריך למילף חצי השם מן העליון: אלא להיכא דנמחק ב' אותיות מן התחתון היינו טעמא דאין למדין מן העליון דלמא מיתרמי שם בן ג' אותיות כגון משה או דוד ולהיכא דנמחקו ב' אותיות מן התחתון היינו טעמא דאין למדין מן העליון משום דנמחק רובא דשמא וגזרינן ב' אותיות דהן פלגא דאין למדין אטו ב' אותיות דהוי רובא אבל היכא דנמחק אות אחת למדין מן העליון דודאי אות אחת אי נמחקת ליתא רובא דשמא:

אמר רב פפא הא פשיטא לי. אי כתב מלמעלה ספל שחייב פלוני לפלוני ולמטה בשטר כתב קפל כלומר דבר מקופל וכפול כמו מקטורן שהוא מכוסה מן בגד מבחוץ או שאר בגד כפול ודאי הכל הולך אחר התחתון וגבי נמי בעל השטר קפל. אבל הא קא מיבעיא לי קפל מלמעלה וספל מלמטה מהו. מי חיישינן לזבוב ואיכא למימר בתחתון נמי קפל הוה אלא זבוב דיבק האות דרגל של ק' ועשאו ס' וגובה קפל דילמד מעליון אי לא:

ההוא שטרא דהוה כתב ביה שית מאה סתם וזוזא. חייב פלוני לפלוני: אסתירי היינו סלע:

וזוזא. היינו דינר: פריטי לא מצית אמרת דאסוכי מסכי להן לפרוטות בסכום חשבון היו מצטרפין אותן ומשווי להו זוזי בשטרא ולא כתב פריטי:

גמרא: כגון ענן מענני חנן מחנני. גרסינן בירושלמי: בין חנן לחנני ובין ענן לענני באות אחת מקיימין אותו בשתי אותיות אין מקיימין אותו, ר' יצחק שאיל מלמעלה כתיב חנן ולמטה כתיב נני מהו שילמד התחתון מן העליון חנן והעליון מן התחתון נני. עד כאן. ולא איפשיטא.

קפל וספל. פירשו ר"ח והרב אלפסי וה"ר יהוסף הלוי ז"ל לשון נוטריקון ספל סאה ופלגא וקפל קב ופלגא, ור"ש ז"ל פי' שהם כלים ספל כגון אגן וקפל מפתח וה"ה לשאר כלים אלא נקט הני מפני שתבא בהן השאלה ששאלו בגמ' אי חיישינן לזבוב, וכן פי' הראב"ד ז"ל קפל מנעול דוגמתו בחלק (ק"י א') בענינו של קרח.

שטר שהיה כתוב בו למעלה שם אחד אם בלוה ואם במלוה ונשתנה השם למטה דנין אחר התחתון נמחק אות אחת בשל מטה למדין אותו משל מעלה ודוקא אות אחת כגון חננ מחנני או עננ מענני וכיוצא בזה אבל שתי אותיות לא שפעמים שיזדמן שם בן שלש אותיות כגון אמי ואסי ונמצאת למד רוב השם מעליונו ולא התירו אלא במעוטו או בחציו כגון שם בן שתי אותיות ומ"מ כל שאין לחוש בו לפי מה שיראה הדיין למדין:

אע"פ שבדבורים חלוקים כתבנו שהולכין אחר התחתון כל שאנו יכולין למעט את התחתון או לדקדק בו עושין היה כתוב בו ספל מלמעלה וקפל מלמטה והרי שהקפל פחות מן הספל שהספל פירושו סאה ופלגא והקפל פירושו קבא ופלגא הולכין אחר התחתון שהוא הפחות ואין מהרהרין אחריו היה כתוב קפל מלמעלה וספל מלמטה אומרים שמא סמ"ך זו קו"ף היתה ובא זבוב והסיר רגל הקו"ף ונעשית סמ"ך ואינו גובה בו אלא מדת הקפל וכן כל כיוצא בזה ואם נתברר לדיין שאינו כן דנו בתחתון כפי מה שיראה וכל שהוא יכול למעט ולצמצם לתובע עושה כל שיש לחוש לכך אף מן הספק הואיל ונולד רעות בשטרו:

שטר שהיה כתוב בו שלוה פלני מפלני שש מאות וזוז זה היה מעשה ודנו בו שש מאות איסתרין וזוז ולא דנו בו שש מאות זוז וזוז מפני שיד בעל השטר על התחתונה ושמא תאמר היה להם לדון שש מאות פרוטות וזוז אינו כן שכל חשבון פרוטות הסופר כולל אותם לזוזין וכותבם בלשון זוזין וכן אתה דן בכל מקום ובכל זמן לפי הנהגת המקום ושטת הדיינין ובני אדם שבו:

כתב מלמעלה מאתים ומלמטה מנה וכו'. פי' הא דתנן זוזי מאה דלהוה סלעין תלתין אין לו אלא מנה משום דדיבור אחד הוא ואי אפשר לחלק ביניהם וכיון שדבריו סותרין זה את זה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה וכי אמרינן הכל הולך אחר התחתון היכא דהוה שני דיבורין מחולקין דכל אחד מהן דיבור בפני עצמו ואין צריך לחבירו וכיון שהתחתון סותר את העליון אמרי' מהדר קא מהדר ביה מעליון ולפיכך הלך אחר התחתון. והאי דאמרינן בפרק השואל (מציעא דף ק"ב ע"ב) מעשה באחד ששכר מרחץ מחבירו וכו' ואמר רב נחמן עלה קרקע בחזקת בעלה עומדת אף על גב דאפיך מיפך ודאמרינן בענין אסתירא (שם) מאה מעה הלך אחר פחות שבלשונות ולא אמרינן תפוס לשון אחרון בכולהו אלא משום דדבור אחד הוא זה אחר זה ולא הפריש בדיבור אחד ביניהם אבל אילו הפריש ביניהם בענין אחר שנעשו שני דיבורין בכי הא אמרינן הכל הולך אחר התחתון:

אמר רב פפא פשיטא לי שאם כתב בו ספל מלמעלה שהוא סאה ופלגא וקפל מלמטה שהוא קב ופלגא הכל הולך אחר התחתון ואין לנו לחוש שמא זה קפל ספל היה והלך עליו הזבוב והמשיך הסמך ועשה אותו קוף משום דקב פחות הוא מסאה והמוציא מחבירו עליו הראיה אלא היכא דהוי קפל מלמעלה וספל מלמטה מי חיישינן שמא גם התחתון קפל היה ובא זבוב ואכל הדיו שברגלה של קוף כשהוא עדיין לח ועשאו ספל וכיון שיש לחוש לדבר זה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה וכי אמרי' הכל הולך אחר התחתון היכא דליכא למיחש למידי אבל הכא דאיכא למיחש בהא מילתא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה. או דילמא לא שנא תיקו:

ומנא תימרא דשאני לן בין דינרי לדינרין דתנן האשה שהיו עליה ספק חמש לידות ספק חמש זיבות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה היו עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה מעשה ועמדו קינים בירושלם בדינרי זהב אמר רשב"ג המעון הזה אם אלין הלילה עד שיהו בדינרין. כלומר בדינרי כסף. נכנס לבית המדרש ולמד האשה שהיו עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ועמדו קינים בו ביום ברבעתים. אלמא דינרי דינרי זהב משמע, דינרין דינרי כסף משמע.

והאי תירוצא דרב אשי את"ל כפשטיה סליק, דדינרין בנו"ן לא משמע אלא דינרי כסף, לאו לאפוקי טעמיה דאביי קאתי, דכיון דלא משמע אלא דינרי כסף אסתלק ליה ספיקא דדינרי זהב מהאי שטרא לגמרי ולא שייך ביה טעמא דיד בעל השטר על התחתונה כלל, אלא טעמא משום דשטרא גופיה לא משמע אלא דינרי כסף הוא. ואת"ל דרב אשי לאסוקי טעמא דאביי קאתי, צריך לפרושי דדינרי בלא נו"ן לא משמע אלא דינרי זהב, ואלו דינרין בנו"ן משמע הכי ומשמע הכי, הילכך רישא דכתיב ביה דינרי בלא נון דינרי זהב משמע, סיפא דכתיב ביה דינרין בנו"ן כיון דמשמע נמי דינרי כסף יד בעל השטר על התחתונה. ומימריה דרבן שמעון בן גמליאל דאמר אם אלין הלילה עד שיהו בדינרין דאיתינן מינה ראיה במידי דמשמע נמי דינרי כסף קאמר, דהיינו דינרין בנו"ן. ומילתא צריכא עיונא:

סב. ת"ר ילמד התחתון מן העליון אות אחת אבל לא שתי אותיות. היכי דאמי אות אחת כגון חנן מחנני וענן מענני. ומ"ש שתי אותיות דלא ילפינן. ואסיקנא דילמא מתרמי שם בן שלש אותיות והוו להו שתי אותיות רובא דשמא ורובא לא ילפינן, הילכך אפי' היכא דאתרמי שם בן ששה אותיות לא ילפינן מעליון שתי אותיות, גזירה משום שם בן שלש אותיות. אבל אות אחת ילפינן, ואפי' משם בן שתי אותיות, מדלא קפיד גמרא אלא משום רובא, ש"מ דאי יליף פלגא דשמא שפיר דאמי, והוא דלא יליף ב' אותיות:

סג. אמר רב פפא פשיטא לי ספל מלמעלה וקפל מלמטה הכל הולך אחר התחתון דאיהו עיקר, ועוד דבקפל ליכא לאיסתפוקי דילמא ספל הוה. ספל סאה ופלגא, קפל קבא ופלגא.

בעי רב פפא קפל מלמעלה וספל מלמטה מהו מי חיישינן לזבוב או לא. כלומר מי אזלינן בתר התחתון, או דילמא כי אזלינן בתר התחתון היכא דליכא למימר דתחתון מעיקרא כי עליון הוה, אבל הכא דאיכא למימר דהאי ספל דכתיב למטה מעיקרא קפל הוה וזבוב הוא דאתא בשעת כתיבה ושקליה לרגליה דקוף וסכריה לפומיה ושווייה סמך, בהא קי"ל ילמד תחתון מעליון אות אחת. דילמא הני מילי היכא דאימחיק אות אחת מן התחתון, אבל היכא דכתיב תחתון שפיר לא ילפינן מידי מן העליון. ועלתה בתיקו. וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע:

סד. ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית מאה וזוזא שלחה רב שרביה קמיה דאביי שית מאה אסתרי וזוזא או דילמא שית מאה זוזי וזוזא או דילמא שית מאה פריטי וזוזא. כלומר מי אמרי' שית מאה אסתרי וזוזא קאמר, ואידי ואידי בכסף מדינה, דקימא לן אסתירא סלע מדינה דהוא פלגא דזוזא דכסף צרי, דאשתכח דשית מאה אסתרי וזוזא הוו להו בכסף צרי תלת מאה זוזי וחד מתמניא בזוזא דהיינו מעה נכי ריבעא, דהוו להו שבעין וחמש סלעין בכסף צרי ומעה נכי ריבעא. או דילמא שית מאה זוזי וזוזא קאמר, ואידי ואידי בכסף מדינה דהוו להו שבעין וחמשה זוזי בכסף צרי ומעה נכי ריבעא. או דילמא שית מאה פריטי וזוזא קאמר, ובפריטי דנחשא קא מיבעיא ליה, דאינון אחד משמונה באיסר האיטלקי.

מתניתין. כתוב בו מלמעלה מנה כו' עד הכל הולך אחר התחתון אם כן למה כותבין את העליון שמא תמחק אות מן התחתון ילמד מן העליון. פירוש זו היא דתנן זוזין מאה דאינון סלעים עשרים כו' שאני התם דדבור אחד הוא ואי אפשר לחלק ביניהם וכיון שדבריו סותרים זה את זה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכי אמרינן הלך אחר התחתון הני מילי היכא דהוו שני דבורים מוחלקין וכל אחד מהם דבור בפני עצמו ואינו צריך לחברו וכיון שהתחתון סותר את העליון אמרינן מיהדר קא הדר ביה מעליון ולפיכך הלך אחר התחתון וכן ההיא דתנן בפרק השואל מעשה באחד שהשכיר מרחץ כו' דאמרינן עלה בגמרא דרב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה קיימא ואף על גב דאפיך מיפך נמי ואמר מדינר זהב לחדש בשנים עשר זהובים לשנה כולו למשכיר. ודאמרינן נמי התם בענין איסתירא מאה מעי הלך אחר פחות שבלשונות דמשמעת מינה דלא אמרינן תפוס לשון אחרון התם נמי משום דדבור אחד הוא ולא הפריש ביניהן בדבור אחר אבל אלו הפריש ביניהם בענין אחר שנעשו שני דבורין בכי האי אמרינן הלך אחר התחתון. הרא"ם.
גמרא: תנו רבנן ילמד תחתון מעליון באות אחת כגון חנן מחנני שאם תמחק יו"ד מחנני מן התחתון ילמדנה מן העליון אבל אם יתמחק שתי אותיות מן התחתון אין למדין מן העליון לפי שיתכן שיהא שם בן שלש אותיות כגון אמי ואסי וכיוצא בהן והוא הדין למלה בת שלש אותיות ואם נבא ללמוד שתי אותיות מן העליון נמצא שלמדנו רוב השם או רוב המלה מן העליון ואין לנו ללמוד מן העליון אלא מיעוט השם או מיעוט המלה. אי נמי (מחיצתן) מחציתן אבל לא רובן. אבל אות אחת כיון שלא יתכן לעולם שיהא שם או מלה פחות משתי אותיות אפילו אם יהא אותו שם קטן בן שתי אותיות או מלה קטנה בת שתי אותיות שנמצא אותה אות שלמדין מן העליון חצי שם או חצי המלה למדין ואין בכך כלום הואיל ואינה רוב השם או רוב המלה הרא"ם ז"ל.

קפל וספל. פירש רשב"ם ז"ל שהם כלים ספל אגן וקפל מפחח וכן פירש הראב"ד ז"ל קפל מנעול ודוגמתו בחלק בעניינו של קרח. הרשב"א ז"ל.
והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: אמר רב פפא פשיטא לי אם כתוב ספל מלמעלה שהוא סאה ופלגא וקפל מלמטה שהוא קב ופלגא הכל הולך אחר התחתון ואין לנו לחוש שמא קפל ספל היה והלך הזבוב עליו והמשיך את הסמך ועשה אותה קו"ף משום דקב פחות מסאה הוא והמוציא מחברו עליו הראיה אלא היכא דהוי קפל מלמעלה וספל מלמטה מי חיישינן שמא גם התחתון קפל היה ובא הזבוב ואכל הדיו שברגלה של קו"ף כשהוא עדיין לח ועשאו ספל וכיון שיש לחוש לדבר זה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכי אמרינן הכל הולך אחר התחתון היכא דליכא למיחש דמה שבעליון הוא שהיה בתחתון וזבוב הוא שהפסידו אבל היכא דאיכא למיחש להא מילתא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה או דילמא לא שנא. תיקו. עד כאן.
ויש מפרשים דהוא גמטריא לחשבון דינרין ומשום הכי נקט זה החשבון משום דבעי במסקנא אי חיישינן לזבוב וילפינן תחתון מעליון או דילמא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אפילו בכי האי גוונא אף על גב דאיכא למילף תחתון מעליון ולתלות בזבוב שדרכו לחסר אבל בהמשכה ליכא למיתלי בזבוב לפי שאין דרך הזבוב להאריך ולמשוך הדיו כלפי מטה. ובהלכות הרב ז"ל מפרש בענין אחר. ה"ר יהונתן ז"ל.
הא דאמרינן (מי) מאי אמרת שית מאה (א') איסתרי וזוזא יד בעל השטר על התחתונה משום דאיסתירא גדולה היא מזוזא כדאמרינן בפרק הישן היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלרע. הרא"ם ז"ל.

בא"ד דל"ג ואין דאי גרסינן ליה כו' כצ"ל:

בד"ה רבעתים כו' בפרוטה מנלן כו' ומדחס רחמנא כו' ואי גרסינן רבעתים כו' בההוא פירקא גר בזמן כו' ופ"ק דכריתות פרש"י שני כו' יכול לומר שלשה קינין בשלש רבעים כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דכיון דלטהרת אדם לא בעי רק קן א' אמאי קאמר שעמדו כ"כ בזול עד שלקח ב' קינין בב' רבעים כך היה יכול לומר ג' קינין בג' רבעים וק"ל ושוב בתוספות ישנים מצאתי כזה הלשון היה יכול לומר ג' או ה' קינין בב' רבעים ולמה היה לו ליקח שימכור ביחד ב' קינין בב' רבעים אלא נראה כו' ודו"ק:

בא"ד אלא נראה דגרסינן רבעתים ב' אחת פי' כו' נמי קן בדינר זהב כו' ב' פרידין ד' זוז כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל א' מב' הפרדות הוה ד' זוזין כפרש"י שם דחטאת שמתו בעליה היא ומהרש"ל הגיה ח' זוזין ואין צורך דע"כ לפי תירוצם דד' זוזי פשיטי ע"כ צ"ל דנקט שיעור דכל הקן אף שלא צריך רק כנגד פרידה א' כמ"ש מהרש"ל גופיה וק"ל:

בא"ד וי"ל דמצוה מן המובחר כו' בפרק בתרא דכריתות כו' בחטאת בת דנקא והכא סלע שהנסכים כו' ישלים מן הנסכים כ"ג חלקים כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה א"כ למה כתוב כו' לבדו מפני מה כותבין את העליון באחד מהן די עכ"ל כצ"ל ואח"כ מ"ה א"כ למה כתוב העליון שאם תמחק כו' האי טעמא כו' היא וקאי אהא דאמר כותבין כו' ובפי' ר"ח כתוב א"כ למה כותבין את העליון כו' ר"ל לפי גירסת הספרים התם דתנן א"כ למה כתוב העליון היה אפשר לבעל דין לחלוק ולומר דקאי אמאתים ומנה אבל לפי פי' ר"ח דגריס במתני' א"כ למה כותבין כו' דהאי לישנא משמע דכותבין כן למעלה בכוונה ומדעת וא"א לפרש אמאתים ומנה דקתני במתני דודאי אם היה דעתו לכתוב מנה למטה לא היה כותב מדעת למעלה מאתים אלא בטעות אבל אי קאי אחנני וחנן ניחא שהיה כותב כן למעלה מדעת ודו"ק:

בד"ה הגה"ה בתוספתא תניא לעולם התחתון כו' ונראה לר"י דבחזרת וקנינא מיניה מיירי כו' עכ"ל נראה דודאי בפשוט נמי ילמד התחתון מן העליון באות א' כו' כדאמרינן בשמעתין אלא דבמקושר קתני דלעולם ילמד התחתון מן העליון כו' היינו אפילו בחזרת וקנינא כו' דהיינו בשיטה אחרונה ילמד התחתון מן העליון באות א' וניזל בתר התחתון כמ"ש התוספות לעיל דבמקושר למדין אף משיטה אחרונה משא"כ בפשוט דאין למדין משיטה אחרונה וא"כ אף באות א' לא ניזיל בה בתר התחתון וק"ל:

בד"ה ספל וקפל כו' ספ"ל ס' פלגי כמו כו' קפ"ל ק' פלגי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הכי גרסינן נכנס כו' כתוב ואין בי' בכריתות כו' כצ"ל:

בד"ה רבעתיים כו' דגרסינן רבעתי ולא רבעתיים כו' דגרסינן ברבעתי ופירש קן כו' דהויא פלגא דזוזי ונקט שיעור דכל הקן דהיינו ב' פרידות אף שלא צריך אלא כנגד פרידה אחת דהיינו חטאת ומשום חטאת שמתו בעליה ואע"ג כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל:

בא"ד וי"ל דמצוה מן המובחר להביא כו' ובפ"ק דבכורות אמרינן פטרוזא בת דנקא כו' כצ"ל ונ"ב פירוש שה כחוש ששוה רק דנקא:

בד"ה א"כ למה כו' לבדו למה כותבין כו' כצ"ל:

ד"ה א"כ למה כתוב העליון כו' צריך להתחיל הדיבור שאם תמחוק כו' ה"נו כו' אחר התחתון ואין למדין כו' שאין לומר שכן רצה כו' כצ"ל:

בד"ה אבל לא בשתי אותיות כו' כצ"ל:

בד"ה ספל וקפל פירש רבינו תם ספל ס' פלגי כמו ל' חצאי כצ"ל ונ"ב פי' שדרך התלמוד להזכיר מנין חצאים ודו"ק:

ר"ש בד"ה בריבעתים. במס' מע"ש בש"א כו' וברביעית כסף בריבעא מעות. כצ"ל:

תד"ה א"כ (הא'). מה שכותבין פעמיים בענין הראשון כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה וה"ל רובא. דשמא ששתי אותיות לא חיסר הסופר. ר"ל היכא דהויין רובא דשמא:

ר"ש ד"ה קפל. וי"פ גימטריא כו' והבל הוא. עי' לעיל (ע"ה ב') בפי' ד"ה אר"ל וצע"ק:

בא"ד אלא הני נקט. כ"נ דצ"ל:

ר"ש ד"ה מי חיישינן לזבוב. שחיסר רגלה כו'. ועי' בעירובין (י"ג). ובב"י או"ח סי' ל"ו כתב בשם ב"ש באות ק' דזבוב משך רגל הקצר נגד רגל הארוך כו' ע"ש. ותרוייהו צריכן. ועי' תומים סי' מ"ב אות ט' ודבריו מגומגמין:

תד"ה ספל. כמו שלשים חצאין דלעיל במ"ש (קמ"ה). עמש"כ שם בס"ד:

ועמדו קינין. שני תורים או שני בני יונה קרויין קן: ברבעתים. ברביעית דינר שני תורין ברובע דינר דהיינו מ''ח פרוטות דקצ''ב פרוטות יש בדינר בפ''ק דקדושין (דף יב.) והכי מפרש בד' מחוסרי כפרה (כריתות י:) ודכוותה אשכחן במסכת מעשר שני (פ''ב מ''ט ע''ש) ב''ש אומרים בריבעא כסף ובריבעא מעות דהיינו ריבעא דינר: ת''ר ילמד תחתון מן העליון באות אחת. שחסר מן התחתון כגון חנן מחנני ענן מענני: אבל לא בשתים. כגון חן מחנני ען מענני: והוה ליה רובא דשמא. דכולי האי ודאי לא ילפינן מעליון ששתי אותיות לא חיסר הסופר וינתן הממון למי ששמו כך כמו שכתוב בתחתון: ספל מלמעלה. ספל אדירים (שופטים ה) הפקיד פלוני לפלוני: קפל מלמטה. טליתות שראויין לקפל ויש פותרין גימטריא הוא ספל וקפל והבל הוא והוא הדין לכל הכלים דעלמא אלא הכי נקט משום דבעי עלה במסקנא קפל מלמעלה וספל מלמטה כו': מי חיישינן לזבוב. שחיסר רגלה של קו''ף ונעשית סמ''ך ובהא נמי ילמד מעליון: תיקו. והמוציא מחבירו עליו הראיה דכיון דמסתפק דינא לבי דינא היאך יוציאו מיד המחזיק ולא דמי לממון המוטל בספק דקיימא לן חולקין דהתם עיקר המעשה אין ידוע לנו היאך היה כגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה (לעיל דף צג.) וכגון נפל הבית עליו ועל אמו (שם דף קנח:) הלכך פוסקין להן ב''ד את הדין שיחלוקו אבל כל מקום שעלתה ההלכה בתיקו הואיל ואין הדיינין יודעין לפסוק את הדין היו שותקין והמחזיק יחזיק במה שבידו: דאסוכי קא מסכי להו. סומכין אותן בדינרין במקום קצ''ב פרוטות כותבין דינר:

ובספר רבינו תם מצאתי במשנה כריתות במילתיה דרבן שמעון בן גמליאל והשאר עליה חובה ומתחלה היה כתוב ואין השאר עליה חובה ומחק ואין וכן היה נראה עיקר אבל יש תימה שבכל הספרים הוא כתוב [ואין] בין בכריתות בין בתורת כהנים בין בכאן עוד יש לדקדק דלא גרסינן ואין דאי גרסינן ליה כי מוקי טעמא דר''ע לפשיעה לוקי טעמא דסבר כרשב''ג ולא שייך פשיעה לדידיה מיהו יש לדחות דמדקאמר תאמר על אחת מהן משמע שכולן חובה עליה: (הג''ה. ובפירוש אשכנזים ראיתי כתוב רשב''ג ורבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא מדמי להו לטבילתה ופליגי אבית שמאי ואבית הלל. עד כאן): רבעתים. היינו רובע דינר כדפירש בקונטרס והכי מוכח בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף י: ושם) דקאמר עשירית האיפה בפרוטה מנלן דת''ר האומר הרי עלי סלע יביא כבש שאין לך דבר שקרב בסלע אלא כבש ותנן עמדו קינים בו ביום ברבעתים ומדחס רחמנא עליה דדל להוי חד משיתסר בסלע כו' ומדרבעתים חד משיתסר בסלע שמע מינה דהיינו רובע דינר ונראה דגרס רבעתים ולא רבעתיים מאחר שהוא רובע דינר כדפרישית דאי גרסי' רבעתיים א''כ צריך לפרש דהיינו שתי רבעי חצי דינר דהיינו נמי רובע דינר וזה לא היה שום חשבון ועוד דאמרינן לעיל בההוא פירקא (דף ט.) [גר] בזמן הזה צריך שיפרוש רובע לקינו אע''ג שמביא קן שלם שתי פרידין כדאמר התם אלמא כל הקן ברובע הוא ובפרק קמא דכריתות (דף ח.) מפרש רש''י שני קינין ברבעתים ולפי זה יוכל להיות רבעתיים אבל אינו מיושב דא''כ למה נקט שני קינין בשני רבעים היה יכול לומר שלשה (או שני) קינין בשלש רבעים אלא נראה דגרסינן ברבעתי ופירוש קן ברובע ובדינרי זהב נמי קן בדינר זהב אבל בתורת כהנים מצא רבי רבעתיים בשני יודין וקשה לרבי מהא דאמרינן בפ' הוציאו לו (יומא דף נה: ושם ד''ה ונברור) במתני' ר' יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד של זהב בלבד ותני רבי יהודה אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ופריך ונישקול ארבע זוזי ונשדי במים והנך לישתרו משמע דדמי שני פרידין היינו שמונה זוזי והתם משמע חד משיתסר בסלע ואומר רבי דהיינו ארבע זוזי פשיטי דהיינו איסתירא סלע מדינה דהויא פלגא דזוזא אע''ג דאכתי הוה ליה למימר תרי זוזי דהיינו ריבעא דזוזא לא דק ונקיט לה שמא לפי היוקר שהיה בימיהם ואכתי קשה לר''י דהתם קאמר כבש חטאת דקרב בסלע והא אמרי' בפרק בתרא דכריתות (דף כז.) מפני מה לא נתנה תורה שיעור למחוסרי כפרה שמא יוזלו הטלאים ואין להם תקנה לאכול בקדשים ופריך והא חטאת חלב דלא נתנה תורה שיעור משמע התם דלא בעי סלע ויש לומר דמצוה מן המובחר להביא בסלע דבעינן מבחר נדריך מיוחד שבעדרו ולהכי הוי דבר הגון להביא סלע בתחלה אע''פ שכשר בפחות כדאמרי' בפרק בתרא דכריתות (שם) מדאמר רחמנא איל בכסף שקלים מכלל דכבש בן שנה בסלע ועוד קשה לר''י דבפרק איזהו מקומן (זבחים דף מח. ושם) אמר חטאת בת דנקא והיינו מעה שתות דינר והוא חד מכ''ד בסלע ומשמע דדנקא דוקא כגון הראיה שתי כסף וחגיגה מעה כסף דבחגיגה פ''ק (דף ו. ושם) ובפ''ק דבכורות (דף יא. ושם) אמרינן פטרוזא בת דנקא על שה של פדיון פטר חמור והיינו מעה ושמא דנקא לאו דוקא אי נמי לכל הפחות דנקא דהכי אמור רבנן עין יפה סלע עין רעה דנקא ועוד יש להקשות מהא דאמר במנחות בפרק בתרא (דף קז: ושם ד''ה כבש) הרי עלי שור כו' כבש יביא הוא ונסכיו בסלע וליכא לתרוצי הא דקאמר בחטאת בת דנקא והכא סלע שהנסכים משלימין לסלע שהרי עשירית האיפה שיביא למנחת הכבש בפרוטה כדקאמר התם והיאך ישלים מן הנסכים בשלשה ועשרים חלקים של סלע ועוד אומר רבי דשיבוש הוא דחטאת אינה טעונה נסכים כדאמר בעלמא (מנחות דף צ:) אלא א הכי איכא לשנויי כדפרישית: אם כן למה כתוב. פירש ר''י דבשלמא אם צריך שיכתבו בשני מקומות קודם שיטה האחרונה שאין ללמוד מן השטר עד שיכתבו שתי פעמים אתי שפיר מה שכותבין פעמים מענין הראשון של שטר דהיינו הלואה ובענין השני שמדבר באחריות אבל מאחר שלמדין מן התחתון לבדו למה כותבין העליון באחד מהן דיו: אם כן למה כתוב העליון שאם תמחוק כו' האי טעמא לא שייך בהא דאמר הכל הולך אחר התחתון (כדאמר) ואין למדין מן העליון כלום ואם . כתב למטה מנה אין למדין מן העליון מאתים אם נמחק קצת מן התחתון ועוד דאות אחת לא שייכא כלל להני גווני אלא מילתא באפי נפשיה היא וקאי אהא דאמר כותבין שטר סכום המלוה פעמים וקאמר מה שרגילים לכפול בדברים בשטר כגון שמות האנשים כדאמרינן בגמ' כגון חנן מחנני שאם תמחוק אות אחת מן התחתון ילמוד מן העליון שלומדין חנן מחנני והיינו באות אחת ובפירוש רבינו חננאל כתוב א''כ למה כותבין את העליון משמע כדפרישית והא דלא קאמר א''כ למה כותבין את התחתונה לפי שהתחתונה עיקר וכן פירש רבי שלא הוצרך ליתן טעם למה כותבין התחתונה שהרי בכל טעות שיטעה בעליון יתקן ע''י התחתון אפי' בדבר שאין לומר שכן רצה לכתוב בעליון ולכך כותבין התחתון שאם יטעה יתקן מתחתון כי בשניהם לא יאותו שיטעה: אבל לא משתי אותיות. פירש רשב''ם אלא יתן למי ששמו כך ששתי אותיות לא חסר הסופר ומשמע שלא היה מעמידו בנמחק האות ואתא שפיר לספרים דגרסי במתני' שאם לא כתב אות אחת כו' אבל לספרים דגרסי במתניתין שאם תמחק אין לפרש כן דהא משמע דקאי אמתניתין דקתני שאם תמחק אות אחת כו' ואות אחת דמתניתין נמי אין לפרש אלא כפי ברייתא זו ואומר רבי דבגירסא זו צריך לפרש דבנמחקו שתי אותיות מיירי דכולי האי לא גמרינן מעליון ולא יגבה כלל ואע''ג דאי לאו אהדר לדיבוריה לא הוה פסלינן ליה במאי דלא כתב אלא חדא זימנא מכל מקום נמחק ונכתב גרע מהיכא דלא נכתב כלל דכיון דשתי אותיות שבעליון אין ניכרות בו שמא לא החזיר דבריו אלא לשנות השם מאחר דחזינן ביה ריעותא בשתי אותיות: (הגה''ה. בתוספתא תניא לעולם התחתון ילמוד מן העליון במקושר באות אחת ולא בשתי אותיות ונראה לר''י דבחזרת וקנינא מיניה מיירי דמחלקינן במקושר וצריך עיון. ע''כ הגה''ה): דלמא מיתרמי שם בן שלש אותיות. תימה היכא דלא הוי רובא מיהא אמאי לא ילמוד ומדקאמר דלמא מיתרמי כו' משמע דמשום הך חששא פסולין בכולהו ותימה הוא ליגזור באחריני ולהפסידו משום הך חששא: ספל וקפל. פירש רבינו תם ספל ס' פלגי כמו שלשים חצאין דלעיל במי שמת (דף קמה.) חצאי סלעים קפל ק' פלגי ורבינו חננאל מפרש שתי לשונות ספל ספל ממש כדפירש הקונטרס קפל כלי אחד ששמו כן ועוד לשון אחר פירש ספל סאה ופלגא קפל קב ופלגא: אסוכי מסכי. לשון מנין כמו סך מקרי דרדקי (לעיל דף כא.) סך קירי פלסתר (ע''ז דף יא:):