דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

שבת קיח ע"ב - Steinsaltz

on the inheritance of Jacob your father, as the mouth of God has spoken” (Isaiah 58:13–14). The reward for delighting in Shabbat is specifically the portion of Jacob. Not that of Abraham, about whom it is written, “Rise, walk through the land through its length and its width because I have given it to you” (Genesis 13:17), i.e., only this land alone in its borders. And not that of Isaac, about whom it is written, “Dwell in this land and I will be with you and I will bless you because I will give all of these lands to you and your offspring” (Genesis 26:3), meaning these lands and no others. Rather, that of Jacob, about whom it is written, “And your offspring will be like the dust of the earth, and you will spread out to the west and to the east and to the north and to the south, and all of the families of the land will be blessed through you and your offspring” (Genesis 28:14). There are no boundaries for Jacob’s portion.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: One who delights in Shabbat is rescued from the oppression of exile. He derives it by means of a verbal analogy. It is written here, with regard to Shabbat: “And I will cause you to ride on the heights [bamotei] of the world” (Isaiah 58:14), and it is written there: “You are fortunate Israel, who is like you? A nation redeemed by God, the shield that aids you and the sword of your triumph. Your enemies will try to defeat you and you will trample their high places [bamoteimo]” (Deuteronomy 33:29). Rav Yehuda said that Rav said: With regard to anyone who delights in the Shabbat, God grants him his heart’s desires, as it is stated: “And you shall delight in God and He will grant you your heart’s desires” (Psalms 37:4). This delight in God, which is mentioned in the verse, I do not know what it is. When it says: “And you shall call the Shabbat delight,” one must say: It is the delight of Shabbat. The Gemara asks: With what does one delight in the day of Shabbat? Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: With a dish of beets, and large fish, and heads of garlic. Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: Even with regard to a small item and one prepared it in deference to Shabbat, it is a delight. The Gemara asks: What is the small item mentioned? Rav Pappa said: Small fried fish.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to anyone who observes Shabbat in accordance with its halakhot, even if he worships idolatry as in the generation of Enosh, God forgives him his sins, as it is stated: “Fortunate is the man [enosh] who does this and the person who holds strong to it, one who guards the Shabbat from desecrating it [meḥallelo], and guards his hand from doing any evil” (Isaiah 56:2). Do not read it as: From desecrating it [meḥallelo], but rather: He is forgiven [maḥul lo]. With regard to the generation of Enosh it is written: “And to Seth, to him also there was born a son; and he called his name Enosh. Then they began [huḥal] to call upon the Name of God” (Genesis 4:26), meaning to desecrate [leḥallel] His name.

Rav Yehuda said that Rav said: Had the Jewish people properly observed the first Shabbat that was commanded them, no nation or tongue would have ever ruled them, as it is stated: “And it happened on the seventh day, some people went out from the nation to collect and they did not find” (Exodus 16:27). And it is written after they went out to collect manna: “And Amalek came and fought with Israel in Refidim” (Exodus 17:8). Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: If only the Jewish people would keep two Shabbatot in accordance with their halakhot, they would be immediately redeemed, as it is stated: “So said God to the eunuchs who will keep My Shabbatot” (Isaiah 56:4), and it is written after that: “And I will bring them to My holy mountain and will let them rejoice in My house of prayer” (Isaiah 56:7).

Rabbi Yosei said: May my portion be among those who eat three meals on Shabbat. Apropos this statement of Rabbi Yosei, the Gemara cites additional declarations. Rabbi Yosei said: May my portion be among those who complete hallel every day. The Gemara is surprised at this: Is that so? Didn’t the Master say: One who reads hallel every day is tantamount to one who curses and blasphemes God. He displays contempt for hallel by not reserving it for days on which miracles occurred. The Gemara answers: When we say this statement of Rabbi Yosei, we are referring to the verses of praise [pesukei dezimra], recited during the morning service, not to hallel (Psalms 113–118) recited on special days.

And furthermore, Rabbi Yosei said: May my portion be among those who pray the morning and afternoon prayers with the reddening of the sun, i.e., the morning prayer at sunrise and the afternoon prayer adjacent to nightfall. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is a mitzva to pray with the reddening of the sun. Rabbi Zeira said: What verse alludes to this? “They will fear You with the sun and before the moon, generation upon generation” (Psalms 72:5). Fear of God, prayer, should be with the sun and before the moon.

And Rabbi Yosei said: May my portion be among those who die from intestinal disease, as the Master said: Most righteous people die of intestinal disease. It is a very harsh disease through which the sins of righteous people are cleansed before their death and also, as a result, they die with a clean body. And Rabbi Yosei said: May my portion be among those who die on the path to perform a mitzva. And Rabbi Yosei said: May my portion be among those who accept Shabbat in Tiberias, which is in a valley where day turns to evening earlier, and among those who see Shabbat out in Tzippori, which is located on a mountain top where the sun is visible for longer, and Shabbat ends later. And Rabbi Yosei said: May my portion be among those who seat others in the study hall, i.e., who cause others to come sit and study, and not among those who cause others to stand in the study hall, i.e., who announce that it is time to leave the study hall and go to eat.

And Rabbi Yosei said: May my portion be among the collectors of charity and not the distributors of charity. One who collects charity collects fixed amounts, whereas distributors may inadvertently fail to give the poor person enough to cover his needs. And Rabbi Yosei said: May my portion be with one whom others suspect of sin and there is no basis for suspecting him. Rav Pappa said: They suspected me, and there was no basis for suspecting me.

Furthermore, Rabbi Yosei said: I engaged in relations five times, and I planted five cedars in Eretz Yisrael. And who are these cedars? The sons of Rabbi Yosei, who were great Sages of Israel: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, and Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, and Rabbi Ḥalafta, son of Rabbi Yosei, and Rabbi Avtilas, son of Rabbi Yosei, and Rabbi Menaḥem, son of Rabbi Yosei. The Gemara asks: Isn’t there Vardimas, who was also Rabbi Yosei’s son? The Gemara answers: Vardimas is the same as Menaḥem. And why did they call him Vardimas? Because his face was as beautiful as a rose [vered]. The Gemara asks: Is that to say based on this statement that Rabbi Yosei did not fulfill the mitzva of his wife’s conjugal rights, but only had relations with her five times? Rather, say it this way: I engaged in relations five times and I did so again, and the Sages said that one who seeks to father male offspring should engage in relations and do so again.

Furthermore, Rabbi Yosei said that he always spoke euphemistically: In all my days, I did not call my wife, my wife, nor my ox, my ox. Rather, I called my wife, my home, because she is the essence of the home, and my ox, my field, because it is the primary force in the fields.

Rabbi Yosei said: In all my days, due to modesty, I never looked at my circumcision. The Gemara asks: Is that so? Didn’t they say to Rabbi Yehuda HaNasi: Why did they call you our holy Rabbi? He said to them: It is because in all my days I never looked at my circumcision. If so, why wasn’t Rabbi Yosei also called our holy Rabbi? The Gemara replies: In the case of Rabbi Yehuda HaNasi, another matter of modesty was present in him, as he did not insert his hand below his belt due to his great modesty. And Rabbi Yosei said: In all my days, the walls of my house never saw the seams of my robe due to modesty, as he would only undress under his bed sheets.

And Rabbi Yosei said: In all my days I never violated the words of my friends. I know about myself that I am not a priest, and nevertheless, if my friends say to me: Go up to the platform with the priests, I go up. And Rabbi Yosei said: In all my days I never said something and then retreated from it. Rabbi Yosei never said something positive or negative about a specific person and then denied it.

Rav Naḥman said: May I receive my reward because I fulfilled the obligation to eat three meals on Shabbat magnificently. Rav Yehuda said: May I receive my reward because I fulfilled the obligation of consideration during prayer. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: May I receive my reward because I never walked four cubits with my head uncovered. Rav Sheshet said: May I receive my reward because I fulfilled the mitzva of phylacteries magnificently. And Rav Naḥman said: May I receive my reward because I fulfilled the mitzva of ritual fringes magnificently.

Rav Yosef said to Rav Yosef, son of Rabba: In what area was your father, Rabba, especially vigilant? He said to him: It was in the mitzva of ritual fringes. The Gemara relates: One day he was climbing the stairs when a string from his ritual fringes was severed, and he would not descend until he placed a new string on the garment. And Abaye said: May I receive my reward because when I see a young Torah scholar who has completed a tractate that he studied

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיח - ב

והרכבתיך על במתי ארץ. והאכלתיך  נחלת יעקב אביך".

לא כנחלתו של אברהם שיש בה מיצרים, וכמו שכתוב בו [בראשית יג] "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה", והיינו הארץ הזאת, ולא יותר [71].

ולא כנחלת יצחק שגם היא נחלה עם תחומים, וכמו שכתוב בו [בראשית כו] "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל", ולא יותר.

אלא כנחלתו של יעקב, שכתוב בו [בראשית כח] "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

רב נחמן בר יצחק אמר: ניצול משעבוד גליות. כתיב הכא "והרכבתיך על במתי ארץ" וכתיב התם [דברים לג] "ואתה על במותימו תדרך".

אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת, נותנין לו משאלות לבו. שנאמר [תהלים לז] "והתענג על ה' - ויתן לך משאלות לבך" [72].

עונג זה איני יודע מהו. כשהוא אומר וקראת לשבת "ענג" - הוי אומר: זה ענג שבת.

במה מענגו?

רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר: בתבשיל של תרדין, שהוא תבשיל חשוב, ודגים גדולים, וראשי שומין. רב חייא בר אשי אמר רב: אפילו דבר מועט, ולכבוד שבת עשאו - הרי זה עונג [73].

מאי היא דבר מועט?

אמר רב פפא: כסא דהרסנא. מאכל של דגים קטנים המטוגנים בשמן של קרביהם, יחד עם קמח.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, [74] אפילו היה עובד עבודה זרה כדור אנוש, נכדו של אדם הראשון, שבדורו התחילו לעבוד עבודה זרה [עוד בהיות האדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, בחיים!] - מוחלין לו.

שנאמר [ישעיהו נו] "אשרי אנוש [75] יעשה זאת: שומר שבת - מחללו". אל תקרי מחללו, אלא: מחול לו.

אמר רב יהודה אמר רב: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה [76] לא שלטה בהן אומה ולשון. שנאמר [שמות טז] "ויהי ביום השביעי, יצאו מן העם ללקט". וכתיב; בתריה, בפרשה הבאה - "ויבא עמלק". ללמד, שאילו היו שומרים את השבת הראשונה שוב לא היה לשונאי ישראל אפשרות להלחם בהם.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן - מיד נגאלים.

שנאמר [ישעיהו נו] "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי". וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי".

אמר רבי יוסי: יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת [77].

אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום.

ומקשינן: איני. והאמר מר: הקורא הלל בכל יום - הרי זה מחרף ומגדף! כיון שקריאת ההלל נתקנה על ידי הנביאים הראשונים לאומרה בפרקי זמן מיוחדים, ובעת שהציבור ניצל מצרה. וזה שאומרה כל יום הרי הוא כמזמר שיר, שנוהגים לזמרו תמיד, והוא נחשב כמתלוצץ, ולא כמי שמהלל ומשבח [78].

ומשנינן: כי קאמרינן שאשרי חלקו - באומר פסוקי הלל בפסוקי דזמרא, שאומר "הללו את ה' מן השמים", ו"הללו אל בקדשו" [79]. והם פרקי הלולים.

אמר רבי יוסי: יהא חלקי ממתפללים עם דמדומי חמה, בבוקר סמוך לאחר זריחתה, ובערב סמוך לשקיעתה, שבאותה שעה השמים מאדימים, וזהו "דימדומי חמה".

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה.

אמר רבי זירא: מאי קרא? דכתיב [תהלים עב] "ייראוך - עם זריחת השמש, ולפני צאת הירח, דור דורים" [80].

ואמר רבי יוסי: יהא חלקי מהאנשים המתים בחולי מעיים, שביסוריהם מתמרקים עוונותיהם.

דאמר מר: רובן של צדיקים - מתים בחולי מעיים.

ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממתי בדרך מצוה [81]. ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא הנמצאת בבקעה, והשבת מקדימה שם לבוא, וממוציאי שבת בצפורי, הנמצאת על הר, והשבת יוצאת שם באיחור [82].

ואמר רבי יוסי: יהא חלקי מ"מושיבי בית המדרש", שתפקידם לאסוף ולהביא את התלמידים כל יום, ולא מ"מעמידי בית המדרש", שתפקידם להודיע על סיום הלימודים לפי שהגיעה שעת האוכל.

ואמר רבי יוסי: יהא חלקי מגבאי צדקה הגובים אותה מהציבור, ולא ממחלקי צדקה, העלולים לטעות בשיקול הדעת כיצד לחלקה לעניים בצורה הגונה.

ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו.

אמר רב פפא: לדידי חשדן, ולא הוה בי.

אמר רבי יוסי: חמש בעילות בעלתי, ונטעתי חמשה ארזים בישראל.

ומאן אינון - רבי ישמעאל ברבי יוסי, ורבי אלעזר ברבי יוסי, ורבי חלפתא ברבי יוסי, ורבי אבטילס ברבי יוסי, ורבי מנחם ברבי יוסי.

ופרכינן: והאיכא נמי ורדימס, בנו של רבי יוסי!?

ומשנינן: היינו ורדימס - היינו מנחם.

ואמאי קרי ליה ורדימס - שפניו דומין לורד.

משמע מדבריו של רבי יוסי שהוא בעל רק חמש בעילות.

ותמהינן: וכי יש לנו למימרא, לומר, דרבי יוסי מצות עונה, שחייב כל בעל לקיים לאשתו, לא קיים?

אלא, אימא הכי קאמר רבי יוסי: חמש בעילות בעלתי ושניתי, שאירע חמש פעמים שבעלתי בעילה נוספת לאחר הבעילה הראשונה כדי שיהיו לי בנים זכרים. שמכח הבעילה הנוספת זכיתי לחמשת הנטיעות הללו, כדאמרינן במסכת עירובין: הרוצה שיהיו לו בנים זכרים - יבעול וישנה.

אמר רבי יוסי: גם בשיחת חולין שלי יש לימוד של דבר חכמה: מימי לא קריתי לאשתי - אשתי, ולשורי - שורי. אלא;, לאשתי שהיא עיקרו של הבית קריתי ביתי. ולשורי שהוא עיקרו של שדה, שמכוחו אפשר לחרוש אותה כדי שתגדל את התבואה, קריתי שדי.

אמר רבי יוסי: מימי לא נסתכלתי במילה שלי, מחמת צניעות.

ופרכינן: איני, והאמרו ליה לרבי: מאי טעמא קראו לך רבינו הקדוש? אמר להו: מימי לא נסתכלתי במילה שלי.

ואם כן, מדוע לא נקרא גם רבי יוסי "רבינו הקדוש"?

ומשנינן: ברבי - מילתא אחריתי הוה ביה שמכחה הוא נקרא קדוש: שלא הכניס ידו תחת אבנטו, כלפי חלק גופו התחתון.

ואמר רבי יוסי: מימי לא ראו קורות ביתי אימרי חלוקי, התפורים מצידו הפנימי של הבגד [83].

והיינו, שנהג בצניעות בשעה שהיה פושט את בגדו. שלא היה פותחו והופכו, אלא היה תחילה מכסה עצמו בסדין, ולאחר מכן פושטו מצד ראשו, כדרך שעושה בשעת לבישתו.

ואמר רבי יוסי: מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן, אך אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן - אני עולה [84].

ואמר רבי יוסי: מימי לא אמרתי דבר על אדם אחר בפני שלשה אנשים וחזרתי לאחורי. שאם הייתי מדבר על אדם מסויים דבר אמיתי בפניו אין בכך משום לשון הרע. ואם היה בא אותו אדם לא הייתי חוזר בי אלא אומר לו כי אכן אמרתי עליו את הדברים האמיתיים [85].

אמר רב נחמן: תיתי לי [86] [כמו: אשרי חלקי] דקיימית שאני מקיים מצות שלש סעודות בשבת [87].

אמר רב יהודה: תיתי לי, דקיימית עיון תפלה שהתפללתי בכוונה שלימה.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש [88].

אמר רב ששת: תיתי לי דקיימית מצות תפילין, שאיני הולך ארבע אמות בלעדן [89].

ואמר רב נחמן: תיתי לי דקיימית מצות ציצית, שאיני הולך ארבע אמות בלי לקיים מצות ציצית.

אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה: בציצית.

יומא חד הוה קא סליק בדרגא, עלה בסולם, איפסיק ליה חוטא מציציותיו. ולא נחית ואתא ולא ירד מהסולם, כמה, כל עוד, דלא רמיה, שלא תלה את חוטי הציצית בבגד.

הערות

[71] השפת אמת הקשה, שאצל אברהם גם כן נאמר [בראשית יג, יד] שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וקדמה וימה? אלא ששם נאמר לו שיזכה במה שרואה כמפורש שם בפסוק. אבל ליעקב הובטח ופרצת בלי גבול.

[72] הרמב"ם בסוף הלכות שבת פירש שעל מענג שבת כפי כחו נאמר בקבלה ששכרו הוא בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, והביא פסוק זה. והמהרש"א פירש- משאלות לבך כיון שאסור לבקש צרכיו בשבת, לכן יתנו לו משאלות לבו אפילו שלא יבקש בפה. ובמדרש רבה בשלח [כה] דרשו- משאלות לבך שגוזר גזירה והקב"ה מקיימה. וראה עוד שם מקור לפירוש הרמב"ם הנ"ל.

[73] ברמב"ם [שבת, ל, ז] מבואר שמצות ענג שבת הוא בתבשיל שמן ומשובח, והיינו, בהנאה חשובה לפי דרך העולם וזה המימרא הראשונה בשם רב, והוסיף רב שמי שאין ידו משגת יקיים בתוספת קטנה על סעודת חול ויש גם בזה קיום מצות ענג, ולשון הגמרא והרמב"ם שבהוספת דבר קטן לעני צריך שיכוון לשם שבת. ובשו"ע [יו"ד רנ, ד] פסק שעני ששבת בעיר נותנים לו כדי שלש סעודות ודגים קטנים וירק, והיינו, לקיום מצות ענג. וביאר המשנה ברורה [רמב א] שיש שלש אופני קיום ענג בגמרא: א. שמי שביכלתו יכבד שבת בדגים גדולים ובשר ויין וכדומה. ב. מי שאין לו אלא שתי סעודות פטור מסעודה שלישית וכסא דהרסנא, ולא יצטרך לבריות. ג. מי שיש לו כדי שלש סעודות וקצת יותר, יקנה כסא דהרסנא למצות ענג, וכן מי שאין לו כלום ובין כך מצטרך לבריות יתנו לו שלש סעודות וכסא דהרסנא.

[74] המשנה ברורה בהקדמת חלק שלישי פירש את הלשון משמר כהלכתו שיש לט' אבות ולכל אחד כמה תולדות, ובירושלמי כתוב שרבי יוחנן וריש לקיש דייקו למצא בכל אב לט' תולדות וזהו- כהלכתו, שלא לחלל שבת בשום פרט.

[75] דרשו מהפסוק אשרי "אנוש" אפילו עובד עבודה זרה כאנוש. וכתב המהרי"ץ חיות שמכאן מקור לרמב"ם [עבודה זרה ז א] שגם אנוש עצמו עבד עבודה זרה. והמהר"ל הקשה, שברמב"ם שם מבואר שדור אנוש טעו בעבודה זרה פחות מהדורות אחר כך וכאן אמרו "אפילו כאנוש"? ותירץ, שכונת הגמרא אפילו עובד כפי טעות דור אנוש שעבודתם אינה סתירה למצות שבת, שהם האמינו בבריאת העולם כפי התורה, ושמירת השבת שלו אינה מעידה על כפירתו בעבודה זרה שעובד, בכל זאת קיום מצות שבת מועילה שימחלו להם.

[76] התוספות לעיל [פז ב] הקשו, ששבת שאחרי ירידת המן אינה השבת הראשונה אחרי שנצטוו על השבת במרה? ותירץ רבי אלעזר משה הורביץ שמבואר שם בגמרא שעל הוצאה לא נצטוו במרה, אלא נאמר בפרשת המן "אל יצא איש" ודרשו פסוק זה גם על הוצאה, ואז יצאו ללקט וחיללו ציווי זה.

[77] השפת אמת פירש שהיה עני ודחוק והיה פטור משלש סעודות, כמאמר רבי עקיבא לעיל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, והתפלל שיזכה לעשירות לקיים שלש סעודות.

[78] רש"י. והמאירי הביא מירושלמי משום שמזכיר עצביהם כסף וגו' ונראה כמתלונן למה אינו מבטלם. וביאר המהר"ל [גבורות ה', סא] שהלל נאמר על הנהגת נס ואם אומר הלל כל יום כאילו ההנהגה בנס היא קבועה, אם כן כל הנהגת ה' שאינה מובנת לנו כמו דרך רשעים צלחה הוא חירוף וגידוף כאילו נעשה נגד רצון ה', ודוקא משום שהנהגת הטבע הקבועה היא נסתרת ורק בזמנים מיוחדים נעשה נס, לכן כל הודאה היא שבח, ופירש כך כונת הירושלמי הנ"ל. ורבינו יונה בברכות [כג א מדפי הרי"ף] פירש משום שהלל הוא שבח על נס בזמן מסוים, וכשאומרו בכל יום נראה כאומר שההנהגה כל יום אינה בידי שמים ומשבח רק על הניסים וזה כמחרף ומגדף. אבל תהלה לדוד ופסוקי דזמרא יש בהם שבח על הנהגת ה' הקבועה כל יום. וראה משך חכמה [תחילת פרשת בחוקותי] שפירש כך וביאר למה הלל כל יום הוא גידוף, ועל האומר תהלה לדוד בכל יום אמרו בברכות [ד ב] שמובטח לו שהוא בן העולם הבא.

[79] רש"י. והרי"ף בברכות [כג א מדפי הרי"ף] כתב שהכונה מתהלה לדוד [אשרי] עד כל הנשמה. ובשו"ע [או"ח נב א] כתב שהמאחר לבית הכנסת וצריך לדלג כדי להתפלל בציבור, יאמר אשרי, ומשום המאמר הנ"ל בברכות [ד ב] כל האומר תהלה לדוד בכל יום. ואחר כך, אם יספיק יאמר שני מזמורי הללו את ה' מן השמים והללו א' בקדשו, וביאר הגר"א שהמקור לחשיבות מזמורים אלו יותר משאר מזמורים מפירוש רש"י כאן. וביאר השפת אמת, שרבי יוסי ביקש יהא חלקי "מגומרי" הלל בכל יום, דהיינו, שלא יאחר, ויצטרך לומר רק הילולים אלו, אלא יאמר את כל ההלל, דהיינו, כל פסוקי דזמרה. ולפי זה רש"י והרי"ף הנ"ל אמרו דבר אחד. ב. הרמ"א [רפא א] כתב שמוסיפין מזמורים בשבת, ויש להאריך ולהנעים בזמירות ואין למחות במאריך בהם, אף על פי שהמוחה מכוון משום ביטול תורה. וכתב הגר"א שצריך לאומרם בנעימה משום שנקראו בגמרא כאן "פסוקי דזמרא", וראה שם במגן אברהם [שם, ג] שאומרם בניגון ונעימה [וכאן נקראו גם הלל]

[80] רש"י. והיינו, שמתפלל שחרית עם הנץ, ומנחה סמוך לשקיעת החמה ומסיים עם השקיעה. ובברכות [מט ב] מוסיפה הגמרא לייטי עלה [לשון קללה] במערבא על מי שמתפלל עם דמדומי חמה, שמא תטרף השעה ויעבור זמן תפילת מנחה, וכתב המשנה ברורה [רלג, יד] שיזהר להתפלל ולסיים קודם השקיעה. וכתב שם הגר"א ש"לייטי עלה" היינו על המאחר ביותר. אבל סמוך לשקיעה הוא עיקר זמנה.

[81] המהרש"א הקשה, והרי שלוחי מצוה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזירתם? ותירץ, שעל ידי עסק המצוה אין ניזוקים, וכאן הכונה שמת בדרך למצוה ולא על ידי המצוה. ולכאורה, הרי הדרך למצוה מגינה מנזק? וכנראה כונתו למה שכתב בטעמא דקרא [הגר"ח קניבסקי] פ' חיי שרה על מיתת שרה אמנו על ידי עקידת יצחק, ששלוחי מצוה אינם ניזוקים היינו שהדרך למצוה לא תהא "סיבה" לנזק שהשטן מקטרג בדרך או בשעת סכנה וכדומה והדרך למצוה מגינה. אבל מי שהגיע שעתו למות זכות היא לו שימות בשעת עסק במצוה. וראה המאיר לעולם [ח"ב דרוש י בסוף] ביאור תירוץ המהרש"א. והעץ יוסף על העין יעקב מביא פירוש שהשתוקק למות על קידוש השם, והיינו, שתהא מיתתו קיום מצות "ונקדשתי" [וראה אור החיים בראשית לז, יד]

[82] רש"י. וציין רבי עקיבא איגר תשובת ר"י מגאש שפירש, שטבריה וציפורי היו בתוך תחום שבת ומי שנמצא בטבריה בכניסת השבת ומקדים, והלך ביום השבת לציפורי והיה צריך לאחר את צאת השבת, יש לו שבת ארוכה יותר. ורבנו יונה בברכות פירש, שבטבריה נהגו לגמר את הכלים בערב שבת לכבד את השבת בכניסתה, ובציפורי נהגו לגמר את הכלים במוצאי שבת להראות את הצער שבפרידת הנויתירה, וביקש שיהא חלקו עם שניהם.

[83] הטור ושו"ע [או"ח ב, א] פסקו להלכה שצריך לנהוג "כמו שהתפאר רבי יוסי". אבל על מה שאמר לעיל מימי לא נסתכלתי במילה שלי כתב הרמב"ם [איסורי ביאה כא, כד] ושו"ע [אבה"ע כג, ז] חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפארו וכו'. והיינו, שהיא מידת חסידות.

[84] א. כתבו התוספות, לא ידע ר"י מה איסור יש בזה העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה. והיינו, שלעלות לדוכן בלי לברך מותר לישראל, ורבי יוסי אמר שהיה מברך גם כן. והקשה הדרכי משה [או"ח קכח] הרי מפורש בגמרא כתובות [כד ב] שיש איסור עשה לישראל שלא יברך ככהן? ותירץ, שהאיסור הוא דוקא כשעולה לבד, והתוספות מדברים כשעולה עם עוד כהנים. והרמ"א [קכח א] פסק שאין לזר לישא כפיו אפילו עם כהנים אחרים. והט"ז ומגן אברהם תמהו על חילוק הרמ"א למה האיסור הוא רק כשעולה לבד? ותירצו, שהתוספות סוברים שהאיסור לזר שנושא כפיו הוא משום ברכה לבטלה, וראה דבר אברהם [ח"א לא, ג] שמצא כך מפורש בספר האשכול שהוא איסור דרבנן משום ברכה לבטלה. וההפלאה בכתובות [שם] ביאר את חילוק הרמ"א, שאם יש כהן שמברך וישראל מברך עמו מבטל הישראל שעולה לדוכן את המצות עשה להתברך מהכהנים, כיון שבגמרא סוטה [לח א] מבואר שהמצוה לכהן לברך פנים כנגד פנים, וכשאין פניו כנגד הכהן אינו מתברך ומבטל עשה. אבל כשעולה לבד אינו מבטל עשה. והמשך חכמה [במדבר ו, כג] כתב שבאמת כונת רבי יוסי שהיה עולה לדוכן בלא לברך, והאיסור הוא שאינו מתברך משום שאינו כנגד פני הכהנים, אלא שבגמרא סוטה [שם] מבואר שמי שהוא אנוס מתברך אפילו אם עומד מאחורי הכהן, וכיון שציוו עליו חביריו לעלות לדוכן נחשב כאנוס ומתברך. וראה נימוקי הגרי"ב כעין זה. והדבר אברהם תירץ, שדעת התוספות כרבנו תם במנחות [מד א] שמצות ברכת כהנים מהתורה היא דוקא על ידי שני כהנים, ולכן האיסור עשה הוא דוקא כשמברך עם עוד כהן שעושה כמו בצורת המצוה בכהנים. והעונג יום טוב [א, טו] תירץ, שדעת ר"י שהאיסור עשה הוא דוקא אם מתכון לברך ככהן ולשם מצוה, ורבי יוסי לא כוון לשם מצוה ואין איסור, וכמבואר בגמרא ראש השנה [כט א] שברכת כהנים שלא בזמנו צריכה כונת מברך ומתברך. אולם המשנה ברורה [קכח, ג] כתב שזה תלוי, שאם מצוות צריכות כונה, כשמברך זר בלי כונה אינו עובר. אבל אם מצוות אין צריכות כונה עובר בעשה, וצריך שיכון בפירוש שלא לשם מצוה. ובביאור הלכה תמה, איך נוהגים לברך את הבנים ואת היוצא לדרך בנוסח ברכת כהנים והרי עובר בעשה? ותירץ כהב"ח, שדוקא אם נושא כפיו אסור, או שאחר תקנת חכמים שהכהנים יברכו דוקא בתפילה, המברך שלא בתפילה הוא כמכוין שלא לשם מצוה. ב. התורה תמימה [במדבר ו, כג] מביא הקדמת רבנו ירוחם שגרס- יודע אני בעצמי שאיני "כדאי". ופירש שהכונה היא שיצוו אותו חביריו לעלות לדוכן לדרוש לרבים, ואף שאינו ראוי לא יסרב.

[85] כך מבואר בגמרא ערכין [טו ב] שרבי יוסי סובר שבפניו מותר לומר לשון הרע. ואין הלכה כך. והתוספות שם פירשו שמדובר בדברים שאינם גנות ממש, אלא שאפשר לפרשם לגנות והם כאבק לשון הרע, ואמר רבי יוסי שמימיו לא דיבר דברים שיש בהם פנים לגנות, שצריך לחזור לאחוריו לראות שאין המדובר שומע דבריו, כדרך המדברים בגנות אדם וכך פירש שם המהרש" א. והכסף משנה [דעות ז, ה] תמה, למה פסק הרמב"ם לא כרבי יוסי, וראה בספר חפץ חיים [לשון הרע ג] בבאר מים חיים שהאריך בביאור דברי רבי יוסי ודעת הרמב"ם, והביא כמה ביאורים מראשונים.

[86] בגמרא כאן השתבחו אמוראים בקיום מצוות שהם חיוב על כל ישראל ורוב ישראל מקיימים אותם, וצריך ביאור למה אמרו שיקבלו שכר דוקא על מצוות אלו? והריטב"א [החדש] פירש שבמצוות אלו הם דקדקו מאד לקיימם בכל פרטיהם בשלימות, וכתב שכל תלמיד חכם ראוי שיקח לו מצוה אחת לדקדק בה לקיימה בשלימות. וכך פירש בספר חרדים [סוף הפרק על חיבת ארץ ישראל] את מאמר האמוראים כאן תיתי לי וכו', שאמרו שבמצוות אלו הם יודעים שקיימו בשלימות, ומצוה אחת שלימה די בה לחיי עולם הבא, ויסוד זה כתבו הרמב"ם בפירוש המשנה סוף מכות: מעיקרי האמונה כי כשיקיים האדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לומאהבה, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. וביאר כך את לשון חז"ל כלום מעשה בא לידך, וראה בספר חרדים [הנ"ל] מה שכתב על זה. אולם כמה אחרונים פירשו שהאמוראים קיימו במצוות אלו מעלות מיוחדות בדרך חסידות ולכן השתבחו בהם, ראה להלן.

[87] התוספות בבכורות [ב ב ד"ה שמא] כתבו בשם רבנו תם שכולם לא היו נזהרים בקיום שלש סעודות ולכן השתבח בזה. והמהרש"א פירש שאמר שעל ידי שהיה נזהר במצוה זו זכה לסייעתא דשמיא שלא לבטלה מעולם. ובזהר פרשת האזינו [פח ב] העיד רבי שמעון בר יוחאי שלא ביטל מעולם שלש סעודות, ובזכות זה לא הוצרך מעולם לתענית חלום בחול וכל שכן בשבת. וכן נאמר לבית יוסף במגיד מישרים פרשת צו [אור ליום ג' של פסח] שלא נזקק לתענית חלום בזכות שלש סעודות.

[88] המהרש"ל בתשובה [עב] כתב שהילוך ארבע אמות בגילוי הראש אינו איסור אלא מידת חסידות שלא ללכת כך, כמבואר בגמרא כאן שרב הונא השתבח בזה, והוסיף שכל התיתי לי שבגמרא הם מידת חסידות, וסיים: ומכל מקום תלמיד חכם ראוי להזהר בזה מאחר והעם תופסים בה לקלות ופריצות. וכן דעת הגר"א בשו"ע [או"ח, ח ב] אבל הט"ז [שם] חולק וסובר שאיסור גמור לישב בגילוי הראש משום חוקות העכו"ם, ובפרט משום שמבואר בגמרא שכיסוי הראש הוא סיבה ליראת שמים, צריך בדבר זה יותר להתרחק מחוקות הגויים לפרוק עול שמים.

[89] הבן יהוידע פירש שלא הסיח דעתו מהתפילין כלל וכלל, ראה או"ח לט, ט.

נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר" (ישעיה נח, יג-יד) ודוקא נחלת יעקב, לא כאברהם שכתוב בו: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג, יז), כלומר, רק ארץ זו בגבולותיה. ולא כיצחק שכתוב בו: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל" (בראשית כו, ג), שמשמעו — ארצות אלה ולא יותר. אלא כיעקב שכתוב בו: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יד) שהיא נחלה שלא ניתנו לה גבולות כלל.

רב נחמן בר יצחק אמר: המענג את השבת ניצול משעבוד גליות. ומנין? — כתיב הכא [נאמר כאן] בשבת: "והרכבתיך על במתי ארץ" וכתיב התם [ונאמר שם]: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרך" (דברים לג, כט). אמר רב יהודה שכך אמר רב: כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, וכפי שנאמר: "והתענג על ה' ויתן לך משאלת לבך" (תהלים לז, ד), ועדיין עונג זה על ה' שנאמר בפסוק איני יודע מהו, ולכן כשהוא אומר "וקראת לשבת ענג" — הוי אומר זה ענג שבת. ושואלים: במה מענגו ליום השבת? רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב אמר: בתבשיל של תרדין, ודגים גדולים, וראשי שומין. רב חייא בר אשי אמר בשם רב: אפילו דבר מועט אם לכבוד שבת עשאו — הרי זה עונג. ושואלים: מאי היא [מה הוא] דבר מועט זה? אמר רב פפא: כסא דהרסנא [דגים קטנים מטוגנים].

אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו הוא עובד עבודה זרה כדור אנוש (שנאמר בו "אז הוחל לקרוא בשם ה'" — לחלל שמו) מוחלין לו, וכפי שנאמר: "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע" (ישעיה נו, ב), אל תקרי [תקרא] "מחללו" אלא: "מחול לו".

אמר רב יהודה שכך אמר רב: אלמלי שמרו ישראל כראוי את השבת הראשונה שניתנה להם, לא שלטה בהן אומה ולשון מאז. שנאמר: "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו" (שמות טז, כז), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו], אחר שיצאו ללקוט באיסור: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות יז, ח). אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן — מיד הם נגאלים, וכפי שנאמר: "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי" (ישעיה נו, ד), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי" (ישעיה נו, ז).

א אמר ר' יוסי: יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת. וכיון שהוזכרו דברי ר' יוסי מביאים עוד כמה מדבריו שנאמרו בסגנון דומה. אמר ר' יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. ותוהים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר מר [והרי אמר החכם]: הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, שמזלזל בהלל ומראה כאילו אין ההלל מיוחד ליום שנעשה בו נס! ומשיבים: כי קאמרינן [כאשר אומרים אנו] דברים אלה בשם ר' יוסי — לפסוקי דזמרא התכוונו. שאומרים בתפילת שחרית שיש בהם דברי הלל להשם, ולא ל"הלל" (תהילים קיג־קיח) שאומרים רק בימים המיוחדים.

ועוד אמר ר' יוסי: יהא חלקי ממתפללים שחרית ומנחה עם דמדומי חמה, כלומר, תפילת שחרית השכם בבוקר ותפלת מנחה קרוב ללילה. אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה. אמר ר' זירא: מאי קרא [מהו הכתוב] הרומז לכך? — "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" (תהלים עב, ה), כלומר, יראת השם ("ייראוך"), התפילה, תהא עם זריחת השמש ולפני הירח.

ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממתי (מהמתים) בחולי מעיים. שכן אמר מר [החכם]: רובן של הצדיקים מתים בחולי מעיים, שמיתה זו אינה קלה ומתמרקים עוונותיהם לפני מיתתם, ועוד, שהם מתים בגוף נקי. ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממתי בדרך מצוה, כלומר, כשהולך בשליחות לדבר מצוה. ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא (טבריה), שכיון שהיא בעמק מעריב בה היום מוקדם יותר, וממוציאי שבת בצפורי, שהיא בראש ההר והשמש נראית בה זמן רב יותר, ומשום כך יוצאת בה השבת יותר מאוחר מבשאר מקומות. ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממושיבי בית המדרש, אותם האוספים את העם לבוא ולשבת ללמוד ולא ממעמידי בית המדרש, אותם המודיעים שנגמרה שעת הלימוד, ואפשר ללכת לאכול.

ואמר ר' יוסי: יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה, שהגובה את הצדקה עושה זאת לפי השיעור הראוי, ואילו מחלק הצדקה יתכן שלא יתן לכל עני כדי מחסורו. ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממי שחושדין אותו ברע ואין בו. אמר רב פפא: לדידי חשדן [בי חשדו] ולא הוה [היה] בי.

ועוד אמר ר' יוסי: חמש בעילות בעלתי, ונטעתי חמשה ארזים בישראל. ומאן אינון [ומי הם] אותם ארזים גדולי ישראל — בניו של ר' יוסי, ר' ישמעאל בר' יוסי, ור' אלעזר בר' יוסי, ור' חלפתא בר' יוסי, ור' אבטילס בר' יוסי, ור' מנחם בר' יוסי. ושואלים: והאיכא [והרי יש] גם את בנו של ר' יוסי ורדימס! ועונים: היינו [זהו] ורדימס היינו [זהו] מנחם. ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] "ורדימס"? — לפי שפניו דומין לורד ביופיים. ומקשים: למימרא [האם נאמר] ונלמד מדברים אלה שר' יוסי מצות עונה עם אשתו לא קיים, אלא בעל רק חמש בעילות?! אלא אימא [אמור] כך: חמש בעילות בעלתי ושניתי, ואמרו חכמים שהבועל ושונה יוולדו לו על ידי כך בנים זכרים.

ועוד אמר ר' יוסי שדרכו בלשון נקיה: מימי לא קריתי לאשתי "אשתי" ולשורי "שורי", אלא קראתי לאשתי — "ביתי" שהיא עיקרה של הבית, ולשורי — "שדי" שבכוחו עיקר עיבוד השדות.

אמר ר' יוסי: מימי לא נסתכלתי במילה שלי מחמת צניעות. ושאלו: איני [וכי כן הוא ]? והאמרו ליה [והרי אמרו לו] לרבי, ר' יהודה הנשיא: מאי טעמא [מה טעם] קראו לך "רבינו הקדוש"? אמר להו [להם]: מימי לא נסתכלתי במילה שלי. ואם כן מדוע לא קראו גם לר' יוסי "רבינו הקדוש"? ועונים: ברבי מילתא אחריתי הוה ביה [דבר אחר של צניעות היה בו], שלא הכניס ידו תחת אבנטו מרוב צניעות. ואמר ר' יוסי: מחמת צניעות מימי לא ראו קורות ביתי אימרי (שולי) חלוקי, שלא היה מתפשט בגלוי תחת קורת הגג אלא תחת מצעי המיטה.

ואמר ר' יוסי: מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן, ובכל זאת, אם אומרים לי חבירי: עלה לדוכן עם הכהנים — אני עולה, על אף החשש שבדבר. ואמר ר' יוסי: מימי לא אמרתי דבר, וחזרתי לאחורי, כלומר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי בי לאמור: לא אמרתיו, בין שהיה דבר טוב על אדם מסויים ובין שהיה דבר של גנאי.

ב אמר רב נחמן: תיתי [תבוא] לי, כלומר, ישולם שכרי משום דקיימית [שקיימתי] בהידור שלש סעודות בשבת. אמר רב יהודה: תיתי [תבוא] לי שכרי דקיימית [שקיימתי] בהידור עיון תפלה, שדקדקתי בדבר. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: תיתי [תבוא] לי שכרי משום שלא סגינא [הלכתי] ארבע אמות בגילוי הראש. אמר רב ששת: תיתי [תבוא] לי שכרי דקיימית [שקיימתי] בהידור מצות תפילין. ואמר רב נחמן: תיתי [תבוא] לי שכרי דקיימית [שקיימתי] בהידור מצות ציצית.

אמר ליה [לו] רב יוסף לרב יוסף בריה [בנו] של רבה: אבוך, במאי [אביך, רבה, במה] היה זהיר טפי [ביותר]? אמר ליה [לו]: במצות ציצית. ומסופר: יומא חד הוה קא סליק בדרגא [יום אחד היה עולה במדרגות]. איפסיק ליה חוטא [נפסק, נקרע, לו חוט] אחד מחוטי הציצית, ולא נחית ואתא, כמה [ירד ובא , עד] שלא רמיה [הטיל בו] חוט ציצית חדש. ואמר אביי: תיתי [תבוא] לי שכרי משום דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה [שכאשר אני רואה תלמיד חכם המשלים את המסכת שלמד]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

on the inheritance of Jacob your father, as the mouth of God has spoken” (Isaiah 58:13–14). The reward for delighting in Shabbat is specifically the portion of Jacob. Not that of Abraham, about whom it is written, “Rise, walk through the land through its length and its width because I have given it to you” (Genesis 13:17), i.e., only this land alone in its borders. And not that of Isaac, about whom it is written, “Dwell in this land and I will be with you and I will bless you because I will give all of these lands to you and your offspring” (Genesis 26:3), meaning these lands and no others. Rather, that of Jacob, about whom it is written, “And your offspring will be like the dust of the earth, and you will spread out to the west and to the east and to the north and to the south, and all of the families of the land will be blessed through you and your offspring” (Genesis 28:14). There are no boundaries for Jacob’s portion.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: One who delights in Shabbat is rescued from the oppression of exile. He derives it by means of a verbal analogy. It is written here, with regard to Shabbat: “And I will cause you to ride on the heights [bamotei] of the world” (Isaiah 58:14), and it is written there: “You are fortunate Israel, who is like you? A nation redeemed by God, the shield that aids you and the sword of your triumph. Your enemies will try to defeat you and you will trample their high places [bamoteimo]” (Deuteronomy 33:29). Rav Yehuda said that Rav said: With regard to anyone who delights in the Shabbat, God grants him his heart’s desires, as it is stated: “And you shall delight in God and He will grant you your heart’s desires” (Psalms 37:4). This delight in God, which is mentioned in the verse, I do not know what it is. When it says: “And you shall call the Shabbat delight,” one must say: It is the delight of Shabbat. The Gemara asks: With what does one delight in the day of Shabbat? Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: With a dish of beets, and large fish, and heads of garlic. Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: Even with regard to a small item and one prepared it in deference to Shabbat, it is a delight. The Gemara asks: What is the small item mentioned? Rav Pappa said: Small fried fish.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to anyone who observes Shabbat in accordance with its halakhot, even if he worships idolatry as in the generation of Enosh, God forgives him his sins, as it is stated: “Fortunate is the man [enosh] who does this and the person who holds strong to it, one who guards the Shabbat from desecrating it [meḥallelo], and guards his hand from doing any evil” (Isaiah 56:2). Do not read it as: From desecrating it [meḥallelo], but rather: He is forgiven [maḥul lo]. With regard to the generation of Enosh it is written: “And to Seth, to him also there was born a son; and he called his name Enosh. Then they began [huḥal] to call upon the Name of God” (Genesis 4:26), meaning to desecrate [leḥallel] His name.

Rav Yehuda said that Rav said: Had the Jewish people properly observed the first Shabbat that was commanded them, no nation or tongue would have ever ruled them, as it is stated: “And it happened on the seventh day, some people went out from the nation to collect and they did not find” (Exodus 16:27). And it is written after they went out to collect manna: “And Amalek came and fought with Israel in Refidim” (Exodus 17:8). Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: If only the Jewish people would keep two Shabbatot in accordance with their halakhot, they would be immediately redeemed, as it is stated: “So said God to the eunuchs who will keep My Shabbatot” (Isaiah 56:4), and it is written after that: “And I will bring them to My holy mountain and will let them rejoice in My house of prayer” (Isaiah 56:7).

Rabbi Yosei said: May my portion be among those who eat three meals on Shabbat. Apropos this statement of Rabbi Yosei, the Gemara cites additional declarations. Rabbi Yosei said: May my portion be among those who complete hallel every day. The Gemara is surprised at this: Is that so? Didn’t the Master say: One who reads hallel every day is tantamount to one who curses and blasphemes God. He displays contempt for hallel by not reserving it for days on which miracles occurred. The Gemara answers: When we say this statement of Rabbi Yosei, we are referring to the verses of praise [pesukei dezimra], recited during the morning service, not to hallel (Psalms 113–118) recited on special days.

And furthermore, Rabbi Yosei said: May my portion be among those who pray the morning and afternoon prayers with the reddening of the sun, i.e., the morning prayer at sunrise and the afternoon prayer adjacent to nightfall. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is a mitzva to pray with the reddening of the sun. Rabbi Zeira said: What verse alludes to this? “They will fear You with the sun and before the moon, generation upon generation” (Psalms 72:5). Fear of God, prayer, should be with the sun and before the moon.

And Rabbi Yosei said: May my portion be among those who die from intestinal disease, as the Master said: Most righteous people die of intestinal disease. It is a very harsh disease through which the sins of righteous people are cleansed before their death and also, as a result, they die with a clean body. And Rabbi Yosei said: May my portion be among those who die on the path to perform a mitzva. And Rabbi Yosei said: May my portion be among those who accept Shabbat in Tiberias, which is in a valley where day turns to evening earlier, and among those who see Shabbat out in Tzippori, which is located on a mountain top where the sun is visible for longer, and Shabbat ends later. And Rabbi Yosei said: May my portion be among those who seat others in the study hall, i.e., who cause others to come sit and study, and not among those who cause others to stand in the study hall, i.e., who announce that it is time to leave the study hall and go to eat.

And Rabbi Yosei said: May my portion be among the collectors of charity and not the distributors of charity. One who collects charity collects fixed amounts, whereas distributors may inadvertently fail to give the poor person enough to cover his needs. And Rabbi Yosei said: May my portion be with one whom others suspect of sin and there is no basis for suspecting him. Rav Pappa said: They suspected me, and there was no basis for suspecting me.

Furthermore, Rabbi Yosei said: I engaged in relations five times, and I planted five cedars in Eretz Yisrael. And who are these cedars? The sons of Rabbi Yosei, who were great Sages of Israel: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, and Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, and Rabbi Ḥalafta, son of Rabbi Yosei, and Rabbi Avtilas, son of Rabbi Yosei, and Rabbi Menaḥem, son of Rabbi Yosei. The Gemara asks: Isn’t there Vardimas, who was also Rabbi Yosei’s son? The Gemara answers: Vardimas is the same as Menaḥem. And why did they call him Vardimas? Because his face was as beautiful as a rose [vered]. The Gemara asks: Is that to say based on this statement that Rabbi Yosei did not fulfill the mitzva of his wife’s conjugal rights, but only had relations with her five times? Rather, say it this way: I engaged in relations five times and I did so again, and the Sages said that one who seeks to father male offspring should engage in relations and do so again.

Furthermore, Rabbi Yosei said that he always spoke euphemistically: In all my days, I did not call my wife, my wife, nor my ox, my ox. Rather, I called my wife, my home, because she is the essence of the home, and my ox, my field, because it is the primary force in the fields.

Rabbi Yosei said: In all my days, due to modesty, I never looked at my circumcision. The Gemara asks: Is that so? Didn’t they say to Rabbi Yehuda HaNasi: Why did they call you our holy Rabbi? He said to them: It is because in all my days I never looked at my circumcision. If so, why wasn’t Rabbi Yosei also called our holy Rabbi? The Gemara replies: In the case of Rabbi Yehuda HaNasi, another matter of modesty was present in him, as he did not insert his hand below his belt due to his great modesty. And Rabbi Yosei said: In all my days, the walls of my house never saw the seams of my robe due to modesty, as he would only undress under his bed sheets.

And Rabbi Yosei said: In all my days I never violated the words of my friends. I know about myself that I am not a priest, and nevertheless, if my friends say to me: Go up to the platform with the priests, I go up. And Rabbi Yosei said: In all my days I never said something and then retreated from it. Rabbi Yosei never said something positive or negative about a specific person and then denied it.

Rav Naḥman said: May I receive my reward because I fulfilled the obligation to eat three meals on Shabbat magnificently. Rav Yehuda said: May I receive my reward because I fulfilled the obligation of consideration during prayer. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: May I receive my reward because I never walked four cubits with my head uncovered. Rav Sheshet said: May I receive my reward because I fulfilled the mitzva of phylacteries magnificently. And Rav Naḥman said: May I receive my reward because I fulfilled the mitzva of ritual fringes magnificently.

Rav Yosef said to Rav Yosef, son of Rabba: In what area was your father, Rabba, especially vigilant? He said to him: It was in the mitzva of ritual fringes. The Gemara relates: One day he was climbing the stairs when a string from his ritual fringes was severed, and he would not descend until he placed a new string on the garment. And Abaye said: May I receive my reward because when I see a young Torah scholar who has completed a tractate that he studied

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבתות בציפורי. לפי שטבריא היתה נמוכה והחמה שוקעת שם בעוד יומם והיו יושביה מקבלין עליהן השבת משקיעת החמה אצלם ושקיעתה לשם קודם שקיעתה במקומות הגבוהין ומי שמקבל עליו הכנסת השבת מאותה השעה הרי עשה סייג לעצמו והוא משובח ומעולה מן היושבים במקומות הגבוהין ובהרים וכנגדן מוציאי שבת בציפורי שהיא גבוהה טפי ומאחרין לשם פני המזרח להכסיף ושוהין ומאדימין והיו מקבלין עליהן שימור השבת עד שמכסיפין פני המזרח התחתון והעליון ולפיכך הן משובחים בזה הענין יותר מאנשי טבריא ובמסכת ראש השנה בפרק יו"ט של ראש השנה (דף לא) משכחת וטבריא עמוקה מכולן שנאמר (ישעיהו כ״ט:ד׳) ושפלת מארץ תדברי ובמסכת מגילה בפרק מגילה נקראת (מגילה דף ו) ולמה נקראת שמה ציפורי אמר רב פפא שיושבת בראש ההר כצפור והרי נתברר לך מיכן כי טבריא נמוכה וציפורי גבוהה:

מצות עונג שבת גדולה עד מאד וענינה הוא לפי ממונו של אדם ולפי מה שרגיל בו בחול והוא שאמרו אפי' דבר מועט ועשאו לכבוד שבת הרי קיים מצות עונג שבת וכלל הדברים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ובירושלמי אמרו במה מענגו מר אמר בשינה ומר אמר בתלמוד תורה ולא פליגי כאן בתלמיד כאן בבעל הבית ופירשו בה רבותי שהתלמיד מענגו בתלמוד תורה ובעל הבית בשינה ואני אומר הפך הדברים שהתלמיד ששונה כל ימי השבוע מקיים בשבת עונג שינה שלא יהא שכלו לואה יותר מדאי אבל בעל הבית שמתעסק כל ימות החול בעסקיו ראוי לו להתעסק מעט בשבת בתלמוד תורה דרך עונג והוא שראיתי שם לא ניתנו ימים טובים ושבתות אלא לעסוק בהם בדברי תורה על ידי שהוא טריח בחול ואין לו פנאי ניתנו לו ימים טובים ושבתות לעסוק בהם בדברי תורה ואף במדרש מתן תורה ראיתי בסוף פרשתא תליתאה ר' יוחנן בשם ר' יוסה לא ניתנה שבת אלא לתענוג ר' חגאי בשם ר' שמואל לא ניתנה שבת אלא לתלמוד תורה ולא פליגין מאן דמר לתענוג אלו תלמידי חכמים שיגעים בתורה כל ימי השבוע ובשבת מתענגים מאן דמר לתלמוד תורה אלו הפועלים שעוסקים במלאכתן כל ימות השבוע ובשבת באים ומתענגים בתלמוד תורה:

הקורא הלל בכל יום הרי הוא כפורק עול מן התפלה שהלל לא נתן אלא להודאה על מה שעבר באיזה נס או באיזה גאלה וכל שקובעו בכל יום דומה כמי שאין לו לצעוק ולהתפלל לזמן העומד או להבא ועל דבר זה הוא קוראו מחרף וי"מ הטעם שמתוך שאומרו תמיד ושלא בטעם אינו מרגיש להתעורר עליו בימים שנקבע בו להודאה על הנסים שארעו בהם ויבא מזה להכחיש בהם ובירושלמי פירשו שמתוך שגירותו ורגילותו אינו מכוין בו והרי הוא קורא י"י עשה עצביהם ונמצא מחרף אבל פסוקי דזמרה והוא מתהלה לדוד עד סוף תלים מצוה לאומרם בכל יום:

ועקר המצוה בתפלה בין בשחרית בין במנחה להתחילה עם דמדומי חמה כמו שביארנו במקומו:

לעולם יזהיר אדם בביתו להקדים בקבלת שבת ולאחר ביציאתה דרך צחות אמרו יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאיה בצפורי והוא שטבריא היתה בבקעה והיה נראה להם כחשיכה ומקדימין וההפך בצפורי וכן אמרו יהא חלקי ממושיבי בית המדרש ולא ממעמידיו ויהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקיה ויהא חלקי עם מי שחושדים אותו בדבר ואין בו ומ"מ דוקא שיתרחק הוא מדבר המביא לידי חשד כמו שאמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו:

לעולם יהא אדם מסולסל בדבורו דרך צחות אמרו לעולם לא קראתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי וכן יהא צנוע בארחותיו אף בדברים שבינו לבין עצמו אמרו עליו על רבינו הקדוש שלא הכניס ידו תחת אבנטו מעולם וכן העידו על אחד מחכמיהם שלא ראו קורות ביתו אמרי חלוקו:

לעולם יהא אדם נשמע לחבריו ומקבל את דבריהם אפי' היו חוץ מדעתו דרך הפלגה אמרו אני איני כהן ואם אומרים לי חברי עלה לדוכן הייתי עולה:

לעולם יהא אדם קיים בדבורו ולא יהא הדריין והפכפך דרך הערה אמרו לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי וי"מ שלא יאמר דבר ויצטרך לחזור בו כשישאלוהו שאם יאמר על חבירו דבר שאינו והולכי רכיל ספרו לזה והלך אצלו לומר היאך אתה אומר דבר זה עלי הוא צריך לחזור אם אינו כן וי"מ לא ספרתי לשון הרע על אדם עד שאהא צריך להחזיר פני לאחורי אם שום אדם שומע במה שאני אומר:

בד"ה אילו היו כו' מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם כו' עכ"ל הקשה מהרמא"י בטור א"ח סי' קכ"ח דהא יש איסור עשה בזר הנושא כפיו כדאמרינן בפ"ב דכתובות ופירש"י שם מדכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ויש ליישב דמשמע ליה עלה לדוכן בעלמא שעלה ועמד במקום דוכן שהכהנים עומדים שם אבל הוא לא היה מברך עמהם וע"כ אמר דלא ידע ר"י מאי רבותיה דרבי יוסי כי מה איסור יש בזר העולה לדוכן ואינו מברך אם לא שנאמר שהיה מברך ורבותיה משום ברכה לבטלה דלא תשא זה אינו דודאי משום דלא עבר על דברי חביריו לא עבר על לאו דלא תשא והוא הדין דהוי מצי למימר דודאי דלא היה בירך משום איסור עשה דזר נושא כפיו אלא דחדא מתרתי נקט וק"ל:

עונג זה איני יודע כו'. ר"ל דלא מצינו שיהא מותר להתענג לילך אחר המותרות אלא בשבח שנאמר בו וקראת לשבת עונג והוא מפורש שנותנין לו משאלות לבו מהטעם שהמפזר בסעודת שבת משום שהוא מצווה על העונג וכיון דאסור לאדם לשאול צרכיו בשבת אל ידאג על הוצאתו הגם שלא תשאל צרכיך בפה יתן לך הקב"ה משאלות לבך למלא הוצאתך כמ"ש הכל קצובין מר"ה חוץ מהוצאות שבת ויו"ט אם מוסיף מוסיפין לו וק"ל:

כאנוש כו'. נקט אנוש שדורו היו תחלת הקלקול לעבוד ע"ז כדכתיב ביה אז הוחל לקרא וגו'. ואמר מחללו אל תקרי כו' אלא מחול לו. דרשו כך דה"ל למכתב מחלליה בלשון נקבה גם שמצינו שבת לשון זכר מ"מ האי לישנא כתיב ביה מחלליה מות יומת בלשון נקבה ועי"ל דמלת מחללו כולה יתורא הוא דלא הול"ל אלא שומר שבת ושומר ידו וגו' כמו ושמרו בני ישראל וגו' ולא כתיב ביה מחללו וק"ל:

וכתיב בתריה ויבא עמלק כו'. ויש לדקדק בזה דהא לא סמך כלל פרשת המן לפרשת עמלק דפרשת מסה ומריבה מפסקת בין שניהם שהיא אחד מעשרה נסיונות וטפי הוה ניחא לן למימר דמשום נסיון דמסה ומריבה בא עמלק דסמיך ליה ועוד דכל זה נעשה ברפידים משא"כ מעשה שבת שנעשה כבר במדבר סין וי"ל אי משום נסיון דמריבה בא עמלק א"כ בנסיון דמרה שהתלוננו ג"כ שם על המים למה לא בא עמלק אלא ע"כ דנסיון דמי מריבה ומסה לא היה כדאי שיבא עליהם עמלק אלא דחילול שבת דפרשת מן היה מביא עליהם עמלק ונסיון דמסה ומריבה לא היה הפסק כיון דנעשה ברפידים כמו מעשה עמלק ועד"ז יתיישב שאמרו פ"ב דבכורות רפידים שרפו ידיהם מד"ת ולכך ויבא עמלק משום דכבר ע"י נסיון דמסה ומריבה מוסב שם רפידים מסה ומריבה כמפורש בקרא א"כ אח"כ דכתיב ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים לא ה"ל לקרות בשם רפידים אלא בשם מסה ומריבה שכן הוסב שמו לעיל מיניה וע"כ דרשו מיניה רפידים ע"ש שרפו ידיהם מד"ת והיינו שחללו שבת ששקולה כנגד כל התורה ואי לאו חילול שבת לא היה שולט בהם אומה ולשון ומ"ש שבת ראשונה אע"ג דכבר נצטוו במרה נקרא זה שבת ראשונה כמבואר בתוס' פ' ר"ע:

ב' שבתות כו'. טעם שני שבתות מבואר בפ' בנות כותים גבי מ"ש שם חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהם אלא בד' כו' משום חילול שבת עי"ש:

יהא חלקי מאוכלי כו'. כל הני יהא חלקי דנקט במלתיה משום דהני מילי לא חשיבי בעיני עלמא לדקדק בהן אמר הוא שיהא חלקו עמהם וכדי לזרז בהן את הבריות אמר כן וק"ל. ה"ז מחרף כו'. משום דהלל נתקן בימים מיוחדים על הנס לפרסם כי הקב"ה הוא בעל היכולת לשנות טבע הבריאה ששינה בימים אלו ונמצא מי שאומרו בכל יום לא יתפרסם אומרו על הנס גם בימים הראוים לפרסם נסי הש"י וה"ז כמחרף ומגדף שאין בידו חלילה לשנות טבע הבריאה ומשני בפסוקי דזמרה כפירש"י ב' מזמורים של הלולים כו' דאינן באים לפרסם נסיו אלא שהם דברי הלול ושבח דבעי בכל יום כדאמרי' לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל וק"ל:

מצוה להתפלל עם דמדומי כו'. שנאמר ייראוך גו' מפורש בפ' ת"ה:

ממתים בדרך מצוה כו'. לא שייך בזה דשלוחי מצוה אינן נזוקין דהיינו ע"י עסק המצות לא היו נזוקין והכא מיירי בדרך מצוה במת בעת שעסק במצוה ולא ע"י עסק מצוה:

וממוציאי שבת בצפורי כו'. ר' יוסי עיקר דירתו בצפורי היה כדאמרי' פ' אד"מ אחר ר' יוסי לצפורי אלא לזרז את אחרים אמר כן שיהו מאחרים לצאת מן השבת כמ"ש לעיל וק"ל:

מיושבי ב"ה כו'. עיין פירש"י ועי"ל דדרכן בב"ה דיש מהן היו יושבין שורות ויש מהן עומדין וע"כ אמר יהא חלקי מיושבי ב"ה שהן אין ממהרין לצאת מבהמ"ד משא"כ העומדין שקשה להן העמידה והם ממהרין לצאת וע"כ נסמך זה המאמר לדלעיל דאיירי קצת בכה"ג ודו"ק:

נטעתי ה' ארזים כו'. לפי שחשובים היו בישראל שנסמכו כולם ע"כ כינה אותם לארזים שכן מצינו בקרא החוח וגו' שהוא שפל שלח אל הארז שהוא החשוב וכן בהרבה מקומות בקרא והא דפריך והאיכא ורדימס ולא קאמר שלא נסמך ולא נקרא רבי ורדימס ולא ארז מקרי ולכך לא חשיב ליה בהדייהו דהני חמשה דנסמכו מקרו ארזים די"ל דמ"מ פריך דלא הוה קאמר ה' בעילות כו' כיון שהוליד גם הששי ורדימס ומשני דאין זה שמו אלא דהיינו מנחם שנזכר כבר בשם רבי אלא דקרי ליה ורדימס כו' וק"ל:

לא קריתי לאשתי כו'. עיין פירש"י והוא דחוק וכי היה ר"י מתפאר בכך שאף שיחת חולין שלו הן דברי חכמה ויש לפרש דקרא לאשתו ביתו ע"ש שהיא עיקר הבית וכדי שתהא זריזה בכל צורך מלאכה בבית וכדאמרי' אעשה לו עזר וכי חטין כוסס כו' וכה"ג קרא לשורו שדה שיהיו עבדיו זריזין במלאכת השדה בשור דהיינו כדאמרי' שרוב שוורים עומדין לרדיא ולא לנכסתא ודו"ק:

במילה כו'. נקט מילה ולא ערוה ע"פ מ"ש פ' כירה דאסור להניח ידו כנגד פניו של מטה משום המילה אעפ"כ קאמר אני לא נסתכלתי בה ומשום צניעות בעלמא וקאמר דמלתא אחריתא הוה ברבי שלא הכניס ידו למטה כו' דהיינו משום הרהור עבירה ולכך נקרא קדוש דכ"מ שתמצא גדר ערוה נאמר בו קדושה:

אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן כו' מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושי הלכות:

מימי לא אמרתי דבר וחזרתי כו'. מפורש בפ' אין נערכין ע"ש:

תיתי לי דקיימית ג' כו'. פירש"י תיתי לי ישולם שכרי עכ"ל וק"ק וכי היו מבקשים שכר על קיום המצות והרי אמרו אל תהיו כעבדים כו' נראה לפרש ע"פ מ"ש בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו והבא לטהר מסייעין אותו דהיינו דמסייעין אותו מן השמים לקיים וז"ש תיתי לי כו' דמתוך שאני מקיים ג' סעודות תיתי לי סייעתא משמיא שאזכה שאוכל לקיימן וכמ"ש עשירים במה הן זוכין שמכבדין את השבת וכן רב יהודה קאמר אחרי שאני מעיין בתפלתי תיתי לי סייעתא משמיא שאוכל לעיין בתפלתי ובכוונת הלב כדברי התוס' וכן תפרש כל הני תיתי לי אחריני שאני בא לטהר ומהדר להחזיק בזו המצוה תיתי לי סייעתא משמיא לקיים רצוני וק"ל. (הרי"ף פי' תיתי לי אף שעברתי על רבי חדקא מ"מ ג' סעודות קיימתי וכן עיון תפלה אע"פ שאין אדם ניצול מג' דברים בכל יום לה"ר והרהור עבירה ועיון תפלה מ"מ מאחד מהן שהוא עיון תפלה נצלתי):

דלא סגינא ד' אמות בגילוי כו'. מפורש פ"ק דקדושין ע"ש:

דקיימית מצות תפילין כו'. עיין פירש"י דאל"כ מאי רבותיה דקיים מצות תפילין וציצית שהם מצות המפורשים בתורה וטעם שיעור ד' אמות בתפילין וציצית מטעם שלא ילך ד' אמות בגילוי ראש כמפורש שם:

צורבא מרבנן כו'. התחיל בצורבא מרבנן ומסיים ברבנן עבידנא יו"ט לרבנן ר"ל דכי חזינא לתלמידים שהם מקרו צורבא דרבנן או שפי' חוזק מדרבנן כפי' הערוך והם ודאי יחידים דשלמו מסכת ללמוד כולה בשלימות עבידנא יומא טבא לכל רבנן כאלו חזינא דכולם למדו בשלימות עד סיומא וסמך לזו הסעודה איתא במדרש דעושין סעודה לסיומא של תורה וע"כ נקראת הסעודה זו בלשון סיום דבעי דשלים מסכתא וק"ל:

גמ' אפי' עובד ע"ז כדור אנוש כו' כצ"ל:

שם אמר רב פפא לדידי חשדן כו'. נ"ב נראה דאפשר מכוון על האי עובדא דב"ב דרב פפא הוה סליק לדרגא כו' דאמר ליה רב חייא בר רב מדפתי לרב פפא שמא עני בא לידך ולא פרנסתו כו' ודו"ק:

שם ואמר ר' יוסי כו' כצ"ל בכל העמוד:

רש"י בד"ה ממעמידי כו' הגיע עת לעמוד ולאכיל כצ"ל:

בד"ה לא ראו קורות כו' כשפושט חלוקו ולא היה הופכו מרוב צניעות שכשפושטו כמו שהוא דרך ראשו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עיון תפלה כו' ועיון תפלה ומוסר דינו לשמים על חבירו והא דאמר כו' כצ"ל:

גמרא אמר רב פפא לדידי חשדן ולא הוה בי. עמש"כ לקמן (ק"מ ב') על איזה עובדא כיון בזה:

גמ' לא קריתי לאשתי אשתי כו'. נ"ב יש לו רמז מבואר בתורה כי בדברות ראשונות הקדים בית לאשה ובאחרונות הקדים האשה לומר לך ששוות הן. כדאמרינן בעלמא גבי משה ואהרן שפעם מקדים זה ופעם זה ללמדך ששקולים הם. גם בשורי שדי יש שם רמז קצת שבראשונות השמיט שדהו ובאחרונות פרשו ועיין בס' אם לבינה בס"ד:

אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁכָּתוּב בּוֹ: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה". נראה לי בס"ד טעם שיהיה כיעקב, דאיתא בילקוט ראובני בשם רבינו האר"י ז"ל, דזווג הראשון של יעקב אבינו ע"ה כשבא על לאה היה בליל שבת עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון על אשר החליף לבן את רחל בלאה ולא ראה אותה יעקב אבינו ע"ה בחוש הריאות, דאמרו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבה ע, יט) קודם שנכנס יעקב אבינו ע"ה לחדר, שלח לבן את התינוקת לכבות הנרות, וקשא היה לו להדליק הנר ויראנה בחוש הריאות ולמה סמך על הסימנים? אך כיון דשבת היה והאבות שמרו שבת לכך לא הדליק הנר. ובזה פרשתי בס"ד הטעם שקראתו לבנה הראשון ראובן, כי היא נתעברה בו באותה לילה, ומי גרם לה שיהיה לה זה הבן האור אשר נסתלק אותה לילה מן החדר, ולזה קראתו ראובן שהוא 'אור בן' ונראה שכך היה בדעתו של יעקב אבינו ע"ה לעשות זווגו בשבת מעת בואו לפדן ארם, ונתן הסימנים לרחל כדי שלא יחליף לבן, ועל כן לא סמך על אור הנר שיראנה בחוש הריאות, אך כיון דרצה להזדווג בשבת אמר אולי יהיה מקרה שיכבה הנר. על כן נמצא יעקב אבינו ע"ה חיבב את השבת ביותר שלא רצה להזדווג אלא בשבת, כי גם לילה ראשונה הקפיד לעשותה בשבת וכל שכן שאר זווגים שלו, לכן זה הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ כְּיַעֲקֹב שחיבב את השבת ביותר. או יובן בס"ד, כי יעקב אבינו ע"ה הוא קו האמצעי שהוא בתפארת, והשבת הוא אמצעי דה"ו מכאן ואב"ג מכאן, לכך הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת שהוא אמצעי זוכה לְנַחֲלָה כְּיַעֲקֹב שהוא אמצעי. ועוד נראה לי בס"ד טעם לזה, דנחלת יעקב אבינו ע"ה קֵדְמָה וְצָפֹנָה וְיָמָּה וָנֶגְבָּה שהוא ראשי תיבות 'קצין' והוא תואר מלכות וממשלה, וְהַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת שנקרא מלך כמו שאמרו (שבת דף קיט.) בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכְּתָא יזכה לנחלת יעקב אבינו ע"ה שהיא ראשי תיבות 'קצין'. ונראה דנחלת יעקב אבינו ע"ה ד' צדדין כנגד ד' שמותיו דשם יעקב נכפל. ומה שאמר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק נִצּוֹל מִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת, נראה לי בס"ד, דאיתא בזוהר הקדוש (זהר חלק ב, רז:) יומא דא מתעטרא בשבעין עטרין לכך ניצול משעבוד מלכיות שהם שבעים אומות. ועוד נראה לי בס"ד דשבת הוא אחד שאין לו זוג בימים, ולכן בזכותו יבא אות אלף שמספרו אחד בתוך אותיות גולה ותהיה גאולה.

כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת, נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה דשומר שבת במעשה ודבור אין נחשב בזה מענג את השבת, כי בזה האדם חייב מן הדין ואין עונג אלא במותרות, לכן השומר שבת גם בהרהור זה נקרא מענג שבת, דהרהור אינו אסור מן הדין ואין עונג אלא במותרות, ולכן מדה כנגד מדה נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ, דשמירתו בהרהור הוא בלב. או יובן בס"ד השבת הוא כ"ד שעות, ועם ז' דיום ששי דמתחיל הארת שבת משעה חמשית בסוד ה"א יתירה דיום השישי הרי ל"א, ועם שעה ראשונה דליל מוצאי שבת שצריך להוסיף ממנה על קדושת שבת ומקצתה ככולה הרי הם ל"ב, לכך נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ בזכות ל"ב שעות הנזכר.

כָּל הַמְשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ, אֲפִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כֶּאֱנוֹשׁ, מוֹחֲלִין לוֹ. יש להקשות תיבת כְּהִלְכָתוֹ לשון יתר הוא? ונראה לי בס"ד דהלכות שבת הם 'טל' [39] מלאכות, ואמרתי טעם למספר זה מאת השם יתברך היה כך לעשות אזהרת שבת כמספר ט"ל, לרמוז אף על פי שחומר האדם מצד טבעו יראה את השבת כמשא כבד מכח אזהרותיו, הנה האדם צריך להתגבר על חומרו וישמור שבת במנוחה, שיהיה נח לו בשמירתו כמו הטל שיורד בנחת, וכמו שנאמר (דברים לב, ב) תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. וזה שאמר כָּל הַמְשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ דייקא, רצונו לומר תהיה נוחה עליו שמירתו כמו ה'טל' הרמוז בהלכות השבת. או יובן הכונה כמו הטל שיורד בהסתר כן האדם ישמור השבת בהסתר שהוא הרהור הלב, וכיון דשומרו גם בהרהור שהוא בהסתר אז כדאי הוא לכפר אפילו על עון עבודה זרה.

אִלְמָלֵי שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, לֹא שָׁלְטָה בָּהֶם אֻמָּה וְלָשׁוֹן. נראה לי בס"ד הטעם כי בשבת ראשונה שה"ס [שהוא סוד] מלכות היו מתקנים מדרגה השביעית של עילוי המלכות שהיא סוד שני מלכים בכתר אחד, ואמר רבינו האר"י ז"ל כאשר תהיה מדריגה זו השביעית לא ישלטו בישראל אומה ולשון. ובזה פרשתי בס"ד (משלי ט, א) חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. ובזה יובן בס"ד (איוב ה, יט) בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע, רצונו לומר בְּשֵׁשׁ המדרגות אז יהיו צָרוֹת ויצילך מהם, אבל בְשֶׁבַע כשתגיע למדרגה השביעית של שני מלכים בכתר אחד לֹא יִגַּע בְּךָ רָע שלא תהיה צרה מעיקרא כדי שתצטרך להצלה. ועל פי מאמר הנזכר מובן בס"ד הטעם דהנשים נכנסין לשבת בהדלקת הנר קודם האנשים, מפני כי האנשים בלבד חללו ויצאו ללקוט ולא הנשים. ובזה מובן הטעם שהאשה צריך שתקח בשבת פרוסת המוציא מן לחם משנה כפלים על בעלה, כי בעלה יבצע כזית לעצמו וכביצה לאשתו, מפני שהזכרים יצאו ללקוט ולא הנשים, ועל זה נאמר (משלי כז, יח) נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ, ואין הקב"ה מקפח שכר בריה!

אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן, מִיָּד נִגְאָלִים. נראה לי בס"ד 'יד' רמז על חסרון אותיות השם והכסא, דכתיב בהו (שמות יז, טז) יָד עַל כֵּס יָהּ, שאלה יושלמו בגאולה העתידה בב"א [במהרה בימינו אמן], ועל זה הביא פסוק (ישעיהו נו, ה) יָד וָשֵׁם טוֹב, והיינו יד קאי על אותיות ו"ה שיש במילוי מילואם י"ד אותיות כמ"ש רבינו האר"י ז"ל, וָשֵׁם טוֹב קאי על אלף דכסא שצורתו יו"ד, כנזכר בסוד הכונה של אכילה שבלחי התחתון יש א' תתאה שצורתה יו"ד והיא רומזת בבינה עיין שם, וידוע דכסא הוא בבינה וצורת יו"ד מספרו עשרים כמנין טוֹב [17] עם האותיות [20]. ואמר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת רצונו לומר לילה ויום, כי לילה הוא בחי' שבת בפני עצמו, והיום בחי' שבת בפני עצמו, ובזכות קדושת לילה יושלם א' דכסא, שבלילה יש סעודה אחת, ובזכות קדושת היום שיש בו ב' סעודות יושלמו אותיות ו"ה שבשם. ולזה אמר אם משמרין שני שבתות שהם לילה ויום כְּהִלְכָתָן מִיָּד רמז להו"א של השם והכסא, דכתיב בהו (שם) יָד עַל כֵּס יָהּ נִגְאָלִין. ועוד נראה לי בס"ד שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת הם אחד שבת העיקרי, והב' התוספות, ולכן אחר אותיות יִשְׂרָאֵל יש אותיות שַׁבַּתְּכֶם, שיש לכם שבת הנקרא שַׁבַּתְּכֶם שיתייחס לכם דאתם העושים אותו והוא שבת התוספות. ובזה פרשתי בס"ד (דברים לב, כט) לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם, דאמרו רבותינו ז"ל במדרש 'זֹאת' כינו לשבת שנקרא זאת. ועוד יובן בס"ד שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת רמז לתיקון לאה ורחל שכל אחת נקראת שבת. ולפי פשט המאמר דקאמר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת ממש בזה פרשתי בס"ד (ישעיהו נד, יב) וְשַׂמְתִּי 'כַּדְכֹד' שִׁמְשֹׁתַיִךְ, כ"ד שעות וכ"ד שעות שהם שני שבתות שיאירו לך.

יְהֵא חֶלְקִי מֵאוֹכְלֵי שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת. פירוש שאינו אוכל שלשה בחול אלא רק בשבת, ויתכן שהוא היה חולני ומוכרח לאכול שלש גם בחול. אי נמי נראה לי הכונה שהם מתגברים על עצמם ואין מכוונים להנאת גופם אלא רק בשביל כבוד שבת. או יובן על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל במספר השבת שעולה עסמ"ב, וג' מלואו אהי"ה ושם י"ה, וחסידים ואנשי מעשה המקובלים אוכלים ג' סעודות וממשכים הארה משמות הנז' הרמוזים בשבת. או יובן הכונה על עולם הבא הנקרא שַׁבָּת כמו שאמרו באדרא בההוא עלמא יזכה באלין. או יובן ג' מיני סעודות יש בשבת, האחת אכילה פשוטה בלחם גשמי, והב' אכילה רוחנית בלחם רוחני הוא עסק התורה דכתיב בה (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, והג' אכילה של תשמיש באשתו, שגם האשה נקראת לחם דכתיב (בראשית לט, ו) כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, וחסידים מקיימים ג' סעודות אלו בשבת ביחד, שאין מזדווגים עם נשיהם אלא בשבת כמו שאמרו בזוהר הקדוש בפסוק (ישעיהו נו, ד) כִּי כֹה אָמַר הֳ' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי.

יְהֵא חֶלְקִי מִגּוֹמְרֵי הַלֵּל בְּכָל יוֹם. פרשו בגמרא על פסוקי דזמרה, וקשא ודאי כל אדם זהיר לומר זה בכל יום? ונראה לי בס"ד אומרו גּוֹמְרֵי הַלֵּל על פסוק (תהלים קג, ו) כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, שהוא גמר של ההלל בכל יום שזה אומרים אחר כל פסוקי דזמרה, ופסוק זה מגיד לאדם שעל כל נשימה ונשימה תְּהַלֵּל יָהּ במחשבה ולא יסור זה מלבבך (בראשית רבה יד, ט), ואשרי המקיים מה שאמר הכתוב הזה שהוא גמר ההלל, שיהיה מהלל להשם יתברך במחשבתו על כל נשימה ונשימה באמת.

מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. נראה לי בס"ד הטעם, מפני כי אותה שעה רואה בעיניו חסדו יתברך עם הבריות שאינו מוציא חמה בתוקפה אחר החשך הרב, וגם אינו מביא החשך הרב בשקיעת החמה בעודה בתוקפה, אלא עושה בין הביניים זמן ממוצע שהוא דמדומי חמה כדי שלא יזוק האדם באור עיניו, וכמו שאמרו המפרשים על מאמר, הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים. ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם שֶׁמִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה, דאיתא בגמרא דבתרא (דף פד) דמתאדמת השמש בצפרא משום דחלפי אבי וורדי דגן עדן, יען כי בבוקר היא במזרח וגן עדן הוא במזרח דכתיב (בראשית ב, ח) גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, ולכן הַמִּתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה בשחרית זכור יזכור אותה שעה את גן עדן, כי הדמדומי חמה באה מגן עדן, וכיון דזוכר גן עדן תתעורר בלבו יראת שמים, ואם על הלב שורה יראת שמים בעת התפילה אזי תתעלה תפילתו עילוי רב ותקובל ברצון! וכן בדמדומי חמה דמנחה זכור יזכור אותה שעה את גיהנם, דאמרו בגמרא שם הא דמתאדמת לעת ערב משום דחלפא אפתחא דגיהנם, משום דלעת ערב שוקעת במערב ומתאדמת מכח אש גיהנם, וכיון דזוכר גיהנם יהיה לו שברון לב והרהור תשובה ואז יהיה עילוי רב לתפילתו ותקובל ברצון.

יְהֵא חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא מִמַּעֲמִידֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. יש להקשות למאי אצטריך לפרש וְלֹא מִמַּעֲמִידֵי, כיון דזכר רק את מִיּוֹשְׁבֵי ודאי לא לא בחר במעמידי? ונראה לי בס"ד דלפעמים אותם הממונים בזה הם גם כן ממונים בזה, והוא גם באלה לא בחר אלא רוצה להיותם באותם שהם מִיּוֹשְׁבֵי בלבד. ועדיין יש להקשות למאי אצטריך לומר פשיטה למה יבחר במעמידי? ונראה לי בס"ד גם במעמידין יש תועלת וחזוק תורה כדי שיקומו לאכל ולא יחלש לבם, וכמו שאמרו (תענית יא:) האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותיה, ולכן פירש דאינו בוחר באותם שהם מעמידי כלל.

יְהֵא חֶלְקִי מִמִּי שֶׁחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ וְאֵין בּוֹ. יש להקשות הוה ליה למימר שֶׁחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ בְּשֶׁקֶר? ונראה לי הכונה שיש חושדין אותו בשקר בדבר אחר, ולעולם עשה אותו דבר בזמן אחר ורק על אותו הזמן שחושדים אותו בו הוא חשד של שקר, ובזה אינו בוחר דעל כל פנים הוא עשה אותו חטא, ורק בוחר במי שחושדין אותו ואין בו אותו דבר כלל, לא בזמן החשד ולא בזמן אחר.

בְּרַבִּי, מִלְּתָא אַחֲרִיתִי הֲוָה בֵּיהּ, שֶׁלֹּא הִכְנִיס יָדוֹ תַּחַת אַבְנֵטוֹ. מקשים אם כן רבי אמאי אמר לו חדא דוקא, כיון דבקושטא משום הא והא קרו ליה? ונראה לי בס"ד ואקדים לדקדק דקדוק אחר תחלה, דמי ימלאנו לבו לשאול שאלה כזאת מרבינו הקדוש עצמו שהיה גדול הדור נשיא ישראל ורב לכלהו רבנן שבדורו?! ועוד השואל למה שאל לרבי, ישאל לחכמים אשר קורין אותו כך? ועוד רבינו הקדוש היה עניו ואיך ירצה לספר בשבח עצמו, ובפרט שבח שאין מכירים אותו אחרים אלא רק הוא בעצמו? ונראה לי בס"ד כי השואל היה אנטיגונוס המלך שנתגייר והיה לומד תורה מרבינו הקדוש, ואמרו בגמרא דאחר שנימול אמר לרבינו הקדוש שיראה את המילה שלו אם נימול כראוי, והשיב לו בדידי לא אסתכלית מימי ואיך אסתכל ואראה בשל אחרים?! וכנזכר בגמרא, ולפי זה דבר זה שלא נסתכל במילה שלו הוכרח לגלות למלך מפני שלחץ אותו שיראה את שלו, ואת המלך לא אפשר לדחות אותו בלא טעם מספיק, ואחר שהוכרח לגלות הדבר הזה למלך נתוודע הדבר גם כן לחכמים והסכימו לקרותו רבינו הקדוש בעבור חסידות זו, וגם בעבור חסידות האחרת שמצאו בו הם שֶׁלֹּא הִכְנִיס יָדוֹ תַּחַת אַבְנֵטוֹ, אך אחר כך בששמע המלך שהיו קורין אותו רבינו הקדוש שאל אותו למה קורין אותך רבינו הקדוש, ומכח הענוה השיב לו רק דבר אחד של המילה, מפני שדבר זה אינו חידוש אצל המלך שכבר הוכרח לגלות זה מקדמת דנא, ועל דבר השני של האבנט לא הגיד לו מכח ענוה, אבל בקושטא רבנן קרו ליה רבינו הקדוש בשביל שתים הנזכרים.

שֶׁלֹּא הִכְנִיס יָדוֹ תַּחַת אַבְנֵטוֹ. צריך להבין מה הוא עוצם המעלה שיש בחסידות זו? ונראה לי בס"ד דידוע שהאדם כל גופו מכוון כנגד פרצוף הספירות למעלה נזכר בפתיחת אליהו זכור לטוב, חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, תפארת גופא, נצח והוד תרין שוקין, ויסוד אות ברית קודש. נמצא ידיו של אדם הם כנגד חסד וגבורה שהם אמצעיות, ואם ישפילם ויכניסם תַּחַת אַבְנֵטוֹ נמצא מוריד אותם כנגד נצח והוד שהם אחרונות, ורבינו הקדוש היה תמיד חושב כל אברי גופו מרכבה לספירות הקודש ושמות הקודש אשר בהם, ולכן היה נזהר להעמיד אותם בגופו כפי מדריגתם, ולכך היה נזהר שלא יכניס ידו תחת אבנטו, דידיו שהם חו"ג [חסד וגבורה] לא יורידם כנגד נה"י [נצח, הוד, יסוד] שהם מתחילים מתחת האבנט ולמטה כי אין זה מקומם, והיה נזהר בכך הן בעת שהוא מהלך או יושב, ואפילו בעת שינה שלא יכניס ידו בחלק התחתון של הגוף שהוא תחת האבנט, אלא יניחם זה על גב זה בחלק האמצעי כמו שעושין בעת תפילה, כדי שיהיו מכוונים כנגד חלק האמצעי שהוא חג"ת [חסד, גבורה, תפארת]. והא דלא אמר שֶׁלֹּא הָיָה מוֹרִיד אוֹ מְשַׁלְשֵׁל יָדָיו תַּחַת אַבְנֵטוֹ? משום דבאמת היה מוריד ומשלשל אותם לפעמים בשביל איזה צורך, לחכך ברגלו או ללבוש מנעליו וכיוצא, ועל רגע זה שהוא בשביל צורך איזה עסק לא היה מקפיד, ורק להכניסם שלא לצורך שיהיו מונחים ועומדים תחת האבנט על זה קפיד שלא לעשות, ולכך נקיט לשון זה שֶׁלֹּא הִכְנִיס, וכל זה המנהג שהיה נוהג בו הוא מחמת שהיה תמיד מצייר ומחשב לעשות אבריו מרכבה לספירות הקודש ושמות הקודש שבהם. וכמו ענין כונת המרכבה שביאר רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש שכתב שם שראוי לאדם תמיד לכוין ולהעריך את עצמו כאלו הוא מדור וכסא אל האצילות הקדוש, שיעשה עצמו כסא לקדושה, לחשוב גלגולת שלו כסא לכתר והוי"ה בנקוד קמ"ץ, ו'שני מוחין' שבו אל חו"ב [חכמה ובינה] והוי"ה נקוד פת"ח והוי"ה נקוד צר"י, וה'יד ימין' שלו לחסד והוי"ה נקוד סגו"ל, ו'יד שמאל' לגבורה והוי"ה נקוד שב"א, ו'גופו' לתפארת והוי"ה נקוד חול"ם, וכן על זה הדרך בשאר אבריו כמפורש שם. [עיין בן איש חי, מקץ, הלכות שנה א, י״ד] ורבינו הקדוש לא היה זז מן מחשבת כונת המרכבה הנז' כל רגע, ומחמת כן נקרא רבינו הקדוש, כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל שם שהנזהר בכך לכוין ולהעריך עצמו כאלו הוא מדור וכסא אל האצילות הקדוש, בזה תחול ותשרה עליו קדושה עליונה עיין שם. וכל זה להמכוין לפרקים, כל שכן הוא שהיה מכוין בכך תמיד בכל רגע, וזהו ענין עוצם המעלה שהיה לרבינו הקדוש בדבר זה. אך מה שיש לפרש טעם בזה שלא הכניס ידו תחת אבנטו כדי שלא יבא לידי חימום והרהור לא ניחא לי, כלומר לא סבירה לי והבוחר יבחר!

אָמַר רַב נַחְמָן: תֵּיתִי לִי דְּקַיְּימִית שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת. פירוש רש"י יושלם שכרי, ויש להקשות למה נקיט כהאי לישנא 'תֵּיתִי לִי'? ועוד אין דרך החכמים לבקש שכרם בפיהם דודאי אין עובדים בשביל לקבל פרס! ונראה לי בס"ד דהמצוה מכונית בשם 'טוֹב' והעבירה מכונית בשם 'רָע' דכתיב (תהלים לד, טו) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, ותרגום טוֹב הוא 'טב' וגם בלשון המקרא אינו יוצא אלא רק אותיות טב והיינו כי 'טב' במילוי הם טי"ת בי"ת אשר המלוי הוא ת"י ת"י שהוא מספר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ [קָדוֹשׁ בגימטריא 410], כי המצוה יש בה ב' קדושות שהוא קדושת המעשה, וקדושת הכונה והמחשבה, ומשתיהם ימשך לאדם המקיים אותה שיהיה נקרא קדוש מצד המעשה של המצוה, וקדוש מצד המחשבה והכונה שלה, וכמו שאומרים בברכה של כל מצוה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ, ולכן גם הצדיק העושה אותה נקרא בשם 'טוֹב', דכתיב (ישעיהו יג, י) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, שהוא 'טב' בלשון תרגום, שהמילוי של טב הוא ת"י ת"י שהוא קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ. ולזה אמר תֵּיתִי לִי, רצונו לומר 'תי תי' הנרמזים במלוי 'טב' שהם קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ נמשכו לִי יען דקיימית ג' סעודות בשבת קיימתיה למצוה זו כהלכתה לשם שמים ולא להנאת הגוף, ועיון תפלה נמי יש בו בחינת גוף ונשמה, לכן ימשך ב' בחינת קדושה ממנו. והא דאמר 'דְּקַיְּימִית' ולא אמר 'דאכלית'? נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל בספר הכונות (דף ס') שיש שני מיני תוספת קדושה בשבת, ואחת על ידי התפילות, והאחת על ידי הסעודות, והאדם צריך לכוין להמשיך אור תוספות קדושות הנז' גם לימי החול, ואותה קדושה אשר על ידי התפילות נמשכת במוצאי שבת לימות החול על ידי פסוק וִיהִי נֹעַם, וקדושת תוספות שעל ידי הסעודות אנחנו ממשכים אותה לימות החול על ידי סעודה רביעית דמוצאי שבת עיין שם. ולזה אמר 'דְּקַיְּימִית' ג' סעודות בשבת, פירוש עשיתי לה קיום והשארה גם לימות החול שלא נסתלקה, כמו שאמר על ידי הכונות שלי שכונתי בזה בסעודה רביעית, ועל דבר זה יתבאר אומרו דְּקַיְּימִית מִצְוַת תְּפִלִּין, דְּקַיְּימִית מִצְוַת צִיצִית, שהוא רצונו לומר עשיתי להארות שלהם קיום והעמדה שלא נסתלקו אחר גמר התפלה. ועוד נראה לי בס"ד אומרו 'תֵּיתִי לִי' דאמרו רבותינו ז"ל אותיות לי מורים על הקיום, ולכן כל מקום שנאמר בו 'לִי' הוא קיים לעולם, וזה שאמר 'תֵּיתִי לִי' המורים על הקיום, יען דקיימית ג' סעודות על דרך הנזכר לעיל שעשיתי להם קיום.

תֵּיתִי לִי, דְּלָא סַגִינָא אַרְבַּע אַמּוֹת בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ. נראה לי הטעם לאזהרה זו מלבד טעם הידוע, הנה יש רוחות רעות משוטטין באויר העולם, ויש מהם נמשכים מחלק רע עיני נחש הקדמוני, ויש להם ארס של עין הרע שמזיק את האדם שיסתכלו בו, אך כיון שהם מסטרא דנחש הקדמוני דכתיב ביה (בראשית ג, א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, לכן כאשר רואין גוף ערום בלי כיסוי ומלבושים נמשכים אחריו ומתאחזין בו יותר, ואז ממילא מטילין ארס של עין הרע בו ומזיקין אותו, כי כן טבע כל בריה להמשך אחר הדומה לו, ומאחר שהם משוטטין באויר למעלה אין נראה לעיניהם אלא הראש, ואם יהיה ערום בלא כסוי אז נמשכים אחריו להתאחז בו, וממילא יהיה נזוק האדם מעין הרע שלהם, ולכן אסור לאדם לילך ד' אמות בגילוי הראש, כי ד' אמות הוא שיעור חשוב ומסוים. ואם תאמר איך הבתולות רשאין לילך לכתחילה בגילוי הראש, הנה נקבות שאני, כי אלו הרוחות שיש בהם ארס של עין הרע הם מסטרא דדכורא דנחש הקדמוני שהיה זכר, ואלו ידבקון בזכרים ולא בנקבות, ולכן כתיב (בראשית לב, ו) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, כי אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ הם כוחות 'רַע עַיִן' [400] שהוא מספר ת' וקראם איש שהוא זכר.

תֵּיתִי לִי, דְּקַיְּימִית מִצְוַת תְּפִלִּין. נראה לי בס"ד אין כונתו על הנחת תפילין כי זה חיוב כל אדם, אלא כונתו על עשיית המצוה הזאת כתיקונה, שלא היה לו הסח הדעת שזה דבר קשה לאדם. והנה ידוע שיש בתפילין של ראש שני שיני"ן א' בת ד' ראשים, וא' בת ג' ראשים, ואם האדם יסתכל בהם קודם הנחת התפילין יגיע לו הארה גדולה בזה, וזו ההארה שתגיע לו מן הסתכלות הנזכר תהיה לו לעזר בענין הסח הדעת, ולכן חסידים ואנשי מעשה נזהרין להסתכל בשינין של תפילין כל יום קודם שיניחו אותם. וידוע (תשובות הגאונים תשובה קעח) דרב ששת היה סגי נהור, וקרה לו דבר זה בגודלו על אשר היה רוצה לקיים חסידות של רב שלא היה מסתכל חוץ לארבע אמות, ולא היה יכול על זה ונעשה סגי נהור וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל, וכל כך היה נזהר במצות תפילין, שאפילו מצוה זו של הסתכלות השינין היה נזהר לקיימה בהיותו סגי נהור, שהיה מצייר בשכלו צורת השינין ומסתכל בהם, על דרך מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בענין הסתכלות התכלת של הציצית, שיסתכל האדם כאלו יש חוט תכלת עם הלבן. ואמרתי בס"ד שיש לרמוז חסידות זו בשמו הטוב שהוא שֵׁשֶׁת 'שש' הם ב' שיני"ן, אות תי"ו היא תפילין. ומה שאמר תֵּיתִי לִי, דְּקַיְּימִית מִצְוַת צִיצִית רצונו לומר קיימתיה בכונה שלה.

וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר, וְחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. פירוש 'לֹא אָמַרְתִּי' בקשתי איזה דבר מאיזה אדם, 'וְחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי' שלא נעשית בקשתי, כי אני נזהר שאיני מבקש דבר משום אדם, אלא אם כן יודע אני בבירור שיעשה לי בקשתי.
או יובן דרך הלצה, יוֹסֵי למפרע יסוי שהוא לשון הבטה בתלמוד, כלומר לא אמרתי דבר שצריך אני להביט בו אם יפה הוא, ואם מתוקן הוא, כי אני נזהר שאין אני מוציא מפי דבר אלא אם כן אביט בו תחילה אם הוא מתוקן או לאו.

דְּקַיְּימִית שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת. נראה לי בס"ד תוך אותיות שַׁבָּת במילואם כזה שי"ן בי"ת ת"ו, אותיות 'יֵינוֹת' והיינו שהיה מקיים שתיית יין בכל שלש סעודות, וזהו שאמר 'בְּשַׁבָּת' וקיימתי השלש סעודות גם ביינות הרמוזים בתוך 'שַׁבָּת'.
וגם הפת נרמז באותיות 'שַׁבָּת' במילואם, שי"ן בי"ת תי"ו [486] עולה המילוי פת ו', דהיינו ששה ככרות, לכל סעודה שתים שצריך לחם משנה.

תֵּיתִי לִי, דְּקַיְּימִית עִיּוּן תְּפִלָּה. נראה הכונה שהיה מתפלל בכונה ומעיין בה היטב. והוצרך רב יהודה להודיע דבר זה על עצמו, מפני שהיה חריף גדול, וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על שהיה קוראו שמואל רבו תמיד בשם 'שיננא' וכל אדם חריף יהיה לבו טרוד בדברי תורה ופלפול שלה גם בעת תפילה, וקשה לו להתפלל תמיד בכונה, והיינו רבותיה דרב יהודה, אף על גב דהיה חריף גדול ולבו טרוד מאד היה מכוין היטב בתפלה ומעיין בה.
ובא ללמד כי דברים אלו מסורים ביד האדם שאם ירצה אין הטבע מכריחו ומעכב בידו דאף על גב דכפי הטבע אי אפשר לו בלא טירדה עם כל זה יוכל להעמיד עצמו ולדחות הטרדה.

תֵּיתִי לִי, דְּקַיְּימִית מִצְוַת תְּפִלִּין. פירוש מצוה כהלכתה, דחייב אדם להסתכל בשיני"ן, והוא אף על גב דהיה סגי נהור היה נזהר להסתכל בלבו בצורתן.
ועוד אף על גב דהיה חכם וטרוד בגירסתו, היה נזהר שלא היה מסיח דעתו מן התפילין.

גמ' יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא. ברבינו יונה פ"ח דברכות דף מג ע"א כתב די"מ שבטבריא היו מגמרים הכלים בע"ש מפני כבוד שבת שיריחו ריח טוב ובציפורי היו מגמרים במ"ש והיו עושין כן לכבוד שבת שהיו מראין הצער שיש להם מהנפש יתירה שהיה להם בשבת ועתה בפרידת השבת צריכין למוגמר להריח ריח טוב עיין שם. וכעין זה כ' באגודה. והר"י מיגאש בתשובה סימן מ"ה כ' יהא חלקי וכו' היינו עם אותם שבתחלת שבת המה בטבריא ובאפוקי יומא הם בציפורי כי טבריא וציפורי תוך חתום אחד ומקדמי ומאחרי שבת:

תוס' ד"ה אילו וכו' לא ידע ר"י. ובזה לקמן קלא ע"ב תוס' ד"ה קמ"ל. וקלח ע"א תוס' ד"ה מי סברת ובכתובות דף צג ע"א תוס' ד"ה תימא:

אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כל השומר שבת כהלכתו אפילו עע"ז כאנוש מוחלין לו וכו'. והכי נמי אמרו באגדתא דבראשית פרשה ע"ג אמר הקב"ה בטלתם כל הדברות קיימו דבר א' ואני אסלח לכם ואיזה זה שבת וכו' ע"ש. ודרך דרש אפשר ליתן טעם דאע"ג דישראל בכל אופן הם בנים דקי"ל כר"מ כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה ואב שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ בזיונו אינו מחול כמ"ש הפוסקים וכתיב כי דבר ה' בזה. אך כאשר ישמרו שבת כהלכתו כי ה' ברא העולם בו' ימים וכביכול נח בשביעי א"כ אנו מודים דכ"ע דיליה ומצי מחיל ולכן בשמירת שבת נמחל אפילו עע"ז:
והגם דכתב הרמב"ם ז"ל דבימי אנוש לא היה ע"ז ממש אלא היו עושים כוכב או מזל לאמצעי. אפשר דדור אנוש היו טועים בכך אבל אנוש עצמו היה עע"ז גמורה אלא שאומר לדור להמשיכם בתחילה בטענת אמצעי וז"ש אפילו עע"ז כאנוש דייקא שהוא עצמו היה עע"ז ממש ואפ"ה נמחל לו שוב ראיתי מ"ש הרב עיון יעקב ז"ל ואין דבריו נראין לי הדל:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אלמלא משמרים ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלים וכו'. פירש הרב מהר"ר יונתן ז"ל פסוק לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים כלומר לך ה' הצדקה שאמרת דבשמירת שתי שבתות תגאלו והוא צדקה וחסד גדול דבדבר קל כזה בלי טורח תבא הגאולה. ולנו בשת הפנים דאפילו דבר קטן כזה אין אנו עושים ונשארים בגלות עכ"ד. ובאמת שיש להצטער מאד על זה דסמא בידן בדבר נקל מאד ובכמה מאות שנים לא עלתה בידינו האמת שצריך שכל ישראל יזהרו וזה דבר חמור מאד. ומ"מ בושנו מאד וזה רמז ולנו בשת הפנים דבמקום שבת נהפך לנו לבשת. גם לנו גימטריא אלהים דמדת הדין שלטה ח"ו בישראל:

אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה וכו' במאמר זה וביתר מאמרים הבאים בדף זה ודף קי"ט כתבתי אני בעניי בספרי הקטן דברים אחדים לך נא ראה במפתחות שם ומשם באר"ה:

יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ומוציאי שבת בצפורי. פירש רבינו מהר"י ן' מיגש בתשובותיו כ"י סי' ח"י דטבריא וצפורי בתוך תחום שבת ובחד גברא מיירי דאלו בתרי כל חד יצא שכרו בהפסדו:

ונטעתי חמשה ארזים בישראל וכו' כתבו התוספות דבירושלמי מפרש שהיו יבמות וכו'. וק"ק דבירושלמי ריש יבמות ובראשית רבה פרשה פ"ה אמרו שייבם אשת אחיו והוליד חמשה. וכבר העירו על זה מפרשי הירושלמי שם. והרב יפה מראה שם כתב דביאה ראשונה היה לשם מצוה והשאר לתוספת מצוה. ויש להרגיש על הרב דלא זכר דברי התוס' הללו. ובעיני נראה פשוט דהתוס' הוו גרסי בירושלמי שייבם נשי אחיו:

אמר רב נחמן תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת. שאלוני כפי מאן דאמר דתיתי לי היינו שהיה עושה דבר נוסף חסידות או זהירות וכמשמעות פשט לשון תיתי לי ניחזי אנן מאי חסידות או זהירות איכא בקיום ג' סעודות דחייב מדינא הוי ומה זה היה לרב נחמן דאמר מר תיתי לי דקיימית ג' סעודות:
והשבתי דאיברא דחזינן להתוס' ריש בכורות שכתבו משם רבינו תם דלא היו נזהרין משלש סעודות מדקאמר בסוגיין תיתי לי דקיימית ג' סעודות משמע דכלן לא היו נזהרין עכ"ל אמנם הדבר קשה בדבר שהוא חיוב מהדין לומר שלא היו נזהרים כלם. ומה גם דצ"ל דגם האמוראים לא היו נזהרים לקיים ג' סעודות דלכן רב נחמן אמר תיתי לי דקיימית ג' סעודות. דאי אמרת דכל תופסי התורה מקיימין מאי רבותי' דר"נ הא כל יודע ספר מקיימין אלא מוכרח דגם הרבה חכמים לא היו מקיימין ולזה אתא ר"נ ואמר תיתי לי דקיימית וזהו דבר קשה לומר על החכמים דלא עבוד חיוביהו ונכשלים בזה:
ואפשר לישב (א) דידוע דכתב ספר חסידים דהמתפלל ערבית שבת מבעוד יום ומקדש וסועד צריך שיאכל כזית בלילה ממש והרב עולת שבת סימן רס"ז תמה עליו דתוספת שבת דאורייתא ע"ש ויש לחזק דבריו דהרי לכ"ע מקדש מבעוד יום וכתיב זכור את יום השבת ואפילו דכתיב יום השבת מקדש דתוספת שבת דאורייתא. וא"כ אפשר דמדינא דמקדש וסועד מבע"י יצא י"ח סעודת שבת דתוספת שבת דאורייתא אמנם ר"נ מתורת חסידות היה נזהר לאכול כזית והותר בלילה ממש והיינו דקאמר תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת דייקא דגם סעודה ראשונה השתדלתי לקיים בשבת עצמו בעצומו של יום ולא רציתי להפטר בסעודה מבעוד יום בתוספת שבת:
ועוד אפ' (ב) לומר דכ' הפוס' דסעו' ג' יכול לעשותה במיני פירות וכתב הרב המגיד פ' ל' וז"ל ונחלקו המפרשים האחרונים אם יכול להשלימם במיני פירות ודעת ר"ת דלא וכן נראה מדברי רבינו עכ"ל. וזה ימים שנתקשתי בדבריו ז"ל דהפוסקים כתבו בשם ר"ת דיוצא בסעודה שלישית בפירות וכמו שכתבתי בעניותי במקומו ואנא נפשאי כתבית כן שהבנתי דברי הה"מ דקאי על סעודה ג' לבד והיינו דקאמר אם יכול להשלימן כלומר בתשלום הג' סעודות שהיא הג' יכול להשלימן לשלש סעודות לאכול בג' פירות. איכו השתא חזיתיה להרב שער המלך בהל' סוכה פ"ו דין ז' דף פ"ט ע"ג שכתב דכונת הה"מ דלדעת זה כל הג' סעודות יכול לעשותן בפירות והביא מהרשב"א שכתב בחי' למכילתין דף קי"ז וכן יש שאומרים דאפילו מעביד אותן ג' סעודות במיני תרגימא שפיר דמי עכ"ל. ותמה עליהם מסוגית פרק ג' שאכלו דאם טעה בברכת המזון חוזר בשבת וי"ט דחייב לאכול פת והוא תירץ בדוחק ע"ש. ואני בעניי אומר דתירוצו אינו מחוור כאשר יראה המעיין. וכונת הה"מ יש לפרש כמו שפירשתי זאת לפנים [ואע"ג דלפירוש הרב שער המלך בדברי הרב המגיד מתישב מה שהקשתי על הה"מ שכתב משם ר"ת דלא ור"ת סובר להפך כמ"ש הפוסקים בשמו, מ"מ לפי קצורי טפי ניחא לי לפרש בדברי הה"מ דקאי על סעודה ג' לבד מכמה טעמים חדא דלשון הה"מ שכתב להשלימן מוכח דקאי על סעודה ג' דאי לא לימא אם יכול לעשותן במיני פירות ומה הלשון אומרת להשלימן, ותו דגם לפירוש הרב שער המלך דכונת הה"מ על כל הג' סעודות עדיין לא הונח לנו שכתב הה"מ ודעת ר"ת דלא ומשמע כל הג' סעודות והו"ל לפרש דר"ת בסעודה ג' מתיר במיני פירות. ועוד שכתב וכן נראה מדברי רבינו ומוכח דהשוה דעת הרמב"ם לר"ת ומהרמב"ם מוכח אפילו סעודה ג' שכן כתב וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, ונמצא דגם אם נפרש כפירוש הרב שה"ם אכתי לא איפרק מה שהקשינו, ותו הסוגיא דפ' שלשה שאכלו מוכחת דסעודות שבת בעו לחם. ותו דלא נמצאת סברא זו בראשונים ומ"ש הרשב"א בחידושיו לשונו מעיד שהוא ט"ס כמ"ש לפנים, ועל כן יותר נ"ל לפרש בדברי הה"מ דקאי על סעודה שלישית ולא הוצרך לפרש בהדיא דתרי קמאי לכ"ע בעו קדוש וסמך במאי דנקט להשלימן. ואפשר דט"ס יש בדברי הרב המגיד ובמקום ר"ת צ"ל ר"י דר"י סובר דבעיא גם הג' לחם כמ"ש הטור בשמו סי' רצ"א ובמקום אחר כתבנו בעניותנו דיש מן הגדולים דמשמע מיניהו דר"י היה מסופק:] ודברי הרשב"א אגב רהטאי אמינא דהוא ט"ס וכבר עין רואה דהלשון אינו מתוקן שכתוב מעביד אותן וכונתו דוקא על סעודה ג' והעד על זה דברי הרשב"א עצמו בחידושיו לברכות דף מ"ט שלא כתב אלא דברי ר"ת דסעודה ג' יכול לקיימה בפירות. וסברא זו דכל הג' סעודות יכול לקיים בפירות לא נמצאת בראשונים והיא הפך הסוגיא דפ' שלשה שאכלו כמדובר גם הנה אשו"ר ברהטי"ם דיש להשיב על דברי הרב שה"ם במ"ש על דברי הרמב"ם והרא"ש ואין כאן מקומו. ולכל הדברות האיכא כמה רבוואתא דסעודה ג' יכול לקיימה בפירות. ואפשר דזה רמז בדבריו ר"נ תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת בחדא מחתא מחתינהו דכלן מקיימן בלחם ולא חילק בין הג' לתרי קמייתא:
ויעלה (ג) מן האר"ש דרב נחמן רבת שבעה לה נפשו מאש"ר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך בשלש סעודות אלה ולא היה פוטר עצמו בדבר קל אלא מזדרז לקיימן באישו"ר מוסיף בסדר נכון ואופן נאות ולא כיוין להנאת עצמו ח"ו רק כל עצמו וכונתו לכבוד שבת ועל תוספת טובה והדור מצוה צדיק ירון ושמח הו"ד זה מדבר תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת כי ראויות לקרוא להן סעודות מדובר בם נכבדות עשר ידות והכל בשבת בעבור שבת האי דישנ"א מדושני ענג שבת:
ויבא (ד) דברו של רב נחמן וכונתו על התמדת ותדירות המצוה אין נגרע בשגם הוא בצ"ר כמו חלאים דכאיב ליה כאיבה וכיוצא מיני עצב"י אשר יאמר כי הוא זה אנוס על כל אלין דהוו זריז קדים ולא יעצרנו חולי או טרדא רק שוה בכל זמן ובכל אופן מקיים מצותו ולבבו פונה מהתענג ומרוך בשלמ"א הני תלתא דמרחמי הוא הדבר אשר דיבר תיתי לי דקיימית שלש סעודות בשבת בכל עת אל הקדש כי אין מחסור:
ויגיע (ה) מילין לצד תקון נפשו כי ברב חכמתו הוא היודע כי בא בגלגול לקיים שלש סעודות על דרך מאי דתרגמא רבינו האר"י זצ"ל במאי דקאמר בסמוך אבוך במאי זהיר טפי כי שיח וכי שיג לו שבא בגלגול ההוא לקיים מצוה זו. ואפשר לומר דגם ר"נ ברוח מבינתו חקר וחקק שבא לקיים מצוה זו ולכן ישא בשיחו תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת כלומר שש אנכי על אשר זכיתי למלאת נפשי זו היא שיבה זו היא ביאה לקיימינהו ואנכי תקנתי:
ויראה (ו) פנים הנראין לדעת בארש ארשת שפתי צדיק כי הנה נודע מאי דהוו בה קמאי דתנן הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ואלו פ"ק דראש השנה ת"ר האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאזכה לעוה"ב ה"ז צדיק גמור. והרב מהר"ש פרימו תריץ יתיב כי המצות עצמן בעי לקיומינהו שלא ע"מ לקבל פרס. ואולם בעשותו יתר על חיובו כגון זו כי כבר יצא י"ח מצות צדקה ומוסיף על חיובו אל סל"ע נכון לעשות התוספת על מנת לקבל פרס דייקא נמי דקתני סלע זו לצדקה ואפשר דר"נ הרבה לעשות תוספת ענג והדור בסעודת שבת ובצדקתו גם את הכל עשה כמצותו ולא כיוין בתוספת ע"מ לקבל פרס אף דשריותא היא והבריתא קראו בשמו צדיק גמור עם כל זה לדידיה תוספת כעיקר והוא אומר ברמז שלא לשבח עצמו תיתי לי דקיימית ג' סעודות בעבור שבת והכל לשם שמים ולא צירף בעבור כבודו אף בתוספת:
וירצה (ז) במה שכתבו חכמי המדע כי מי שהוא זוכה לקיים הג' סעודות כהלכתן יצא שפע בכל סעודותיו בחול ויאור להם מקדושת שבת. ורב נחמן נצב על דרך בקשה יערוך שיחה זו תפלה רומז על האר"ש תיתי לי כלומר יבא נא אלינו שפע מקדושת השבת בשגם הוא דרך חול היום יקדש בבא אליו נת"ן משפע קדוש' השבת דקיימית ג' סעודות בשבת ועמם אכבדה אל ה' ויאר לנו בסעודתינו בימי החול ויצל אלהים משפע קדושת שבת ויטמנהו בחו"ל:
וישמע (ח) כי ידוע הוא כי כל המצות ותפלות וברכות מלבד טעמם הפשוט כמה פנים לפנים יש ושם חביון בסתר עליון מלין לצד עילאה ורזי דרזין. וכתב הרב מהר"ם די לונזאנו בדרך חיים כי יראה הרואה שני אנשים עברים מתפללין או עושי מצוה ולמראה עינים שניהם יחדו עובדי ה'. אך בחלק"ות דאי חד מיניהו כל רז לא אנס ליה אף הוא היה מתכוי"ן בסודי התפלה או המצוה. ושכנגדו אין לו ידיעה כי אם פשטן של דברים. הנה גבה מאד היודע דרך האמת ובונה בשמים מעלותיו בא בשכרו יתר מאד מאד מחבירו. הנה כי כן אפשר דרב נחמן עלה בכב"ש בכבשי דרחמנא וכיוין בג' סעודות בסודן הנשגב והנורא וזה רמז באומרו תיתי לי דקיימית ככל חוקותן ורזיהן וכונתן הולך תמים ופועל צדק ולזה יקרא קיום ג' סעודות כלפי שמיא כלפי טללא:
ויפקד (ט) נאמנים כל פקודים דאפשר דר"נ היה עשיר ובחול לא נהנה מהעולם הזה ולפי אוכלו מכניסו לקיום הנפש בלבד. וכל קבל דנא בג' סעודות הפליא לעשות לערוך שלחן ולמלך הן שו"ה. זאת היתה לו מטמין ברמז דקיים ג' סעודות בשבת דוקא לאפוקי כל ימי חלדו מסתפק במועט ולא שמה סעודה. וכבר כתב רבינו האר"י זצ"ל כי בחול כל היתר לכדי חייו וקיום גופו הולך הוא לסט"א. ור"נ היה זהיר למעט בחול ולהרבות בשבת:
ויזכר (י) בהדר"ו זכ"ר אשר הרבה לשמוח בג' סעודות ומתלהב ודבק בה' כאלו עמדו רגליו בבית המקדש שרפים עומדים ממעל בבית המקדש של מעלה וזה רמז באומרו תית"י לי הן הנה שנים שהיה בית המקדש בנוי בראשון ובשני כי האף אמנם מקדש שני עמד ת"ך שנה מ"מ לרוב הצרות והפריצים דל מינייהו עשרה ולא באו חשבון אלא ת"י כמקדש ראשון. וזה רמז תיבת תיתי ב' פעמים ת"י שנות הבתים ראשון וגם שני זה הוצרכתי להשיב לצורך שעה:

תיתי לי דלא סגינא ד' אמות וכו' עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ב' ע"ש ובספרי הקטן מחזיק ברכה ע"ש:

נחלת יעקב. ולא נחלת אברהם ויצחק: לארכה ולרחבה. ארץ זו ולא יותר: הארצות האל. ותו לא: תבשיל של תרדין. חשוב הוא: ראשי שומין. חשובים היו להן: כסא דהרסנא. דגים קטנים מטוגנים בשמן קרביהן ובקמח: דור אנוש. התחילו לעבוד ע''ז דכתיב (בראשית ד) אז הוחל לקרוא וגו': בתריה. בתר ההיא פרשתא: הרי זה מחרף ומגדף. שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח והודיה כדאמרינן בערבי פסחים (דף קיז.) וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ: פסוקי דזמרא. שני מזמורים של הילולים הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו: דמדומי חמה. כשהיא אדומה שחרית אחרי הנצה מיד היא אדומה וערבית סמוך לשקיעתה: עם שמש. עם זריחתה: ולפני ירח. קודם אור הירח בעוד השמש לא שקעה: ממתי מחולי בני מעיים. שמתייסרין ביסורין ומתמרקין עונותיהן: ממכניסי שבת בטבריא. מפני שהיא עמוקה ומחשכת מבעוד יום וסבורין שחשכה וממוציאי שבת בצפורי שיושבת בראש ההר ובעוד כשהחמה שוקעת נראית שם אור גדול ומאחרין לצאת: ממושיבי בית המדרש. חזנים מאספי תלמידים בכל יום לבא: ממעמידי. ממונים לעת האוכל לומר הגיע עת לעמוד ולאכול: ממחלקי. לעניים צדקה דאמרינן בבבא בתרא פ''ק (דף ח:) צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה והמחלקים אותה עליהם לבדוק לפי הצריך לכל אחד ואחד ופעמים שקרובין דעתם לרחם על זה ולחלוק יותר מן הצורך שאומדין אותו בהרווחה ואומדין את חברו בצמצום: בעלתי ושניתי. כדי שיהיו זכרים דאמר מר הרוצה שיהיו בניו זכרים יבעול וישנה (עירובין דף ק:): לא קריתי לאשתי אשתי. שאף שיחת חולין שלי יש ללמוד הימנה חכמה: אשתי ביתי. שהיא עיקר של בית: ולשורי שדי. שהוא עיקר של שדה דכתיב ורב תבואות בכח שור (משלי יד): לא נסתכלתי כו'. מרוב צניעות: והא אמרו לו כו'. וא''כ לרבי יוסי נמי הוה ליה למיקרייה רבינו הקדוש: תחת אבנטו. מן האבנט ולמטה: לא ראו קורות כו'. כשפושט חלוקו [פושטו] כמו שהוא לובשו דרך ראשו ומכסה את עצמו תחלה משום צניעות בסדינו מתחת ויושב במטתו: לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. שאם בא מי שאמרתי עליו דבר ושאל אם אמרתי כן עליו לא חזרתי בי לאמר אינו כדבריו לפי שמתחלה אמת אמרתי וקסבר כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא וכן מפרש במסכת ערכין (דף טו:): דקיימתי מצות תפילין. שלא הלך ארבע אמות בלא תפילין וכן לענין ציצית: עד דרמיה. שתקנה וזה לשון תליית ציצית כדאמרינן בעלמא (תענית ד' כב.): לא רמי חוטי: דשלים מסכתיה. שגרסה:

רובם של צדיקים מתים בחולי מעיים. פי' בקונטרס למרק עונותיהם ור''י אומר כי יש במדרש למרק אכילה מן המעיים להיות נקיים וטהורים כמלאכי השרת: אימא ה' בעילות בעלתי ושניתי. ובירושלמי משני דיבמות היו ולא רצה לקיים בהן מצות עונה אלא רק כדי לקיים מצות יבום דהיינו ביאה ראשונה: אילו היו אומרים לי חברי עלה לדוכן. לא ידע ר''י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה של כהנים אמרה תורה לברך את ישראל: עיון תפלה. פי' בכוונת הלב וכן ההיא דאלו דברים שאוכל מפירותיהן בעולם הזה (לקמן דף קכז.) דחשיב עיון תפלה אבל הא דאמר בברכות (דף לב: ונה.) המעיין בתפלתו סוף בא לידי כאב לב ההוא עיון דמצפה מתי יעשה הקב''ה בקשתו שסבור שתפלתו מקובלת כדמייתי עלה תוחלת ממושכה מחלה לב וכן ההיא דאמר ר''י שלשה דברים מזכירין עוונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה [ומוסר דין לשמים על חבירו] והא דאמר בפרק גט פשוט (ב''ב קסד:) שלשה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום לשון הרע והרהור עבירה ועיון תפלה אין לפרש שמצפה מתי תיעשה בקשתו שהרבה בני אדם ניצולים מזה אלא הוה כי ההוא דשמעתין כלומר שאינו מתכוין בתפלה שאי אפשר ליזהר כדאמרינן בירושלמי מחזיקנא טיבו לרישא דכי מטא למודים מנפשיה כרע:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד