בבא בתרא קסה ע"ב

בבא בתרא קסה ע"ב - Steinsaltz

with the mishna remains: Why does the mishna state that which is obvious, that a document with a single witness’s signature is not valid?

The Gemara answers that the mishna teaches us this: That the case of two witnesses signed on a tied document is similar to the case of one witness signed on an ordinary document: Just as there, in the case of a single witness signed on an ordinary document, the disqualification is by Torah law, so too here, in the case of two witnesses signed on a tied document, the disqualification is by Torah law.

Ameimar added: Know that the signature of one witness on a document and the oral testimony of one person about it can be combined into a single testimony, as the colleagues of the academy sent a question from there, i.e., Eretz Yisrael, to Rabbi Yirmeya seeking clarification of a baraita. The baraita states that the first tanna holds that the testimony of two witnesses to an event can be combined into a single testimony only if both of them witnessed the event together, while Rabbi Yehoshua ben Korḥa holds that the testimony can be combined even if they saw the event one after the other. Furthermore, the first tanna holds that their testimony is accepted only if they both testify together. By contrast, Rabbi Natan holds that the testimony of one witness may be accepted today, and when the other witness comes the next day his testimony may be accepted, and the two testimonies may thereby be combined.

The dilemma they posed to Rabbi Yirmeya was this: In the case of a loan for which there is one witness in writing, signed on a promissory note, and one other witness who testifies to the loan orally, what is the halakha with regard to the possibility that the two of them will combine to testify as two witnesses?

The dilemma is clarified: According to the opinion of the first tanna of the baraita, who engages in a dispute with Rabbi Yehoshua ben Korḥa, you should not raise the dilemma, as according to his opinion there are situations where even two testimonies in writing or two oral testimonies are not combined into a single testimony. All the more so they are not combined when one is written and one is oral. Rather, when should you raise the dilemma? Raise it according to the opinion of Rabbi Yehoshua ben Korḥa. The dilemma is: Is it only testimonies of two witnesses in writing or two oral witnesses that are combined into a single testimony, but we do not combine testimony of one witness in writing and one orally? Or perhaps there is no difference between these cases.

Rabbi Yirmeya humbly sent back his response to the colleagues of the academy: I am not worthy of being the recipient of the query that you sent to me. But this is how the opinion of your student, i.e., himself, leans: That the testimonies should be combined. This exchange between Rabbi Yirmeya and his questioners indicates that Ameimar’s opinion is accepted.

Rav Ashi said to Ameimar: We teach this entire incident with Rabbi Yirmeya differently, as follows: That the colleagues of the academy sent this question to Rabbi Yirmeya: If there are two witnesses who testified, one in this court and one in that court, what is the halakha with regard to the possibility that the judges of one court could come to the other court and in this manner the two testimonies will be combined to become a valid testimony of two witnesses?

The dilemma is clarified: According to the opinion of the first tanna of the baraita, who also engages in a dispute with Rabbi Natan, you should not raise the dilemma, as according to his opinion, testimonies that are not given concurrently are not combined even in one court; all the more so when they are given in two different courts. Rather, when should you raise the dilemma? Raise it according to the opinion of Rabbi Natan. The dilemma is: Is it in one court that the two separate testimonies are combined, but when they are given in two separate courts they are not combined? Or perhaps there is no difference.

And Rabbi Yirmeya sent back his response to them: I am not worthy of being the recipient of the query that you sent to me. But this is how the opinion of your student leans: That they should be combined. According to this version of the exchange between Rabbi Yirmeya and his questioners there is no relevance to Ameimar’s statement.

Mar bar Ḥiyya said yet a third version, that the dilemma the colleagues of the academy sent to Rabbi Yirmeya is as follows: If there are two witnesses who testified in this court and then testified in that court, what is the halakha with regard to the possibility that one judge would come from each court to one location and relate the testimony he had heard to the other, and in this manner the two testimonies will be combined?

The dilemma is clarified: According to the opinion of Rabbi Natan you should not raise the dilemma. Now that he maintains that we combine two individual witnesses, is it necessary to ask if judges may be combined in this manner? They certainly can be combined. Rather, when should you raise the dilemma? Raise it according to the opinion of the first tanna of the baraita, who engages in a dispute with Rabbi Natan. The dilemma is: Is it only testimony of witnesses that we do not combine into a single testimony, but we do combine judges from two different courts? Or perhaps there is no difference.

Ravina said a fourth version, that the dilemma the colleagues of the academy sent to Rabbi Yirmeya is as follows: If there were three judges who sat as a court to ratify a document, and, after verifying the signatures of the witnesses, one of the judges died, must they mention this in their statement of ratification, to account for why the declaration is signed by only two judges, and write: We were sitting in a group of three judges, and one of the judges is no longer alive? Or perhaps they are not required to write this.

Rabbi Yirmeya sent back his response to them: I am not worthy of being the recipient of the query that you sent to me. But this is how the opinion of your student leans: That they are required to write: We were sitting in a group of three judges, and one of the judges is no longer alive.

The Gemara relates: And it was because of this fitting answer, to whichever version of the dilemma that is adopted, that the Sages brought Rabbi Yirmeya into the study hall after he had been expelled, as related earlier in this tractate (23b).

MISHNA: If it is written in a document that someone owes: One hundred dinars, which are twenty sela, which is internally inconsistent since there are twenty-five sela in a hundred dinars, the holder of the document has the right to claim only twenty sela, the lower of the two amounts. If it is written that he owes: One hundred dinars, which are thirty sela, the holder of the document has the right to claim only one hundred dinars, again the lower of the two amounts.

If it is written that someone owes: Silver dinars that are, and the remainder of the text, where the number of dinars should be specified, was erased, the amount must be no less than two dinars, the lowest amount to which the plural word dinars can be referring. That is what the creditor can claim. Similarly, if it is written: Silver sela that are, and the remainder of the text was erased, the amount must be no less than two sela. And if it is written: Darics that are, and the remainder of the text was erased, the amount must be no less than two darics.

If it is written in the document above, in an earlier place in the document, that someone owes one hundred dinars, and below, toward the end of the document, it is written that the amount owed is two hundred dinars, or if above it is written two hundred dinars and below one hundred dinars, everything follows the bottom amount. If so, why does one write the information in the upper part of the document at all? It is a safety measure, so that if one letter is erased from the lower part of the document, thereby rendering it illegible, the information can be learned from the upper part of the document.

GEMARA: The Sages taught (Tosefta 11:2): If a document states that someone owes silver, without specifying which silver coin, the amount must be no less than a silver dinar. If it states: Silver dinars, or: Dinars silver, the amount must be no less than two silver dinars, the lowest amount to which that phrase can refer. If it states: Silver, in dinars, the amount must be no less than two golden dinars’ worth of silver.

The Gemara analyzes the beginning of the baraita. The Master says: If a document states that someone owes silver, without specifying which silver coin, the amount must be no less than a silver dinar. The Gemara asks: But why not say that the intention of the word silver is not to a coin at all, but to a small piece of silver? Rabbi Elazar said: The case of the baraita is where the word coin is written in the document. The Gemara asks further: But why not say that the intent is not a dinar, but smaller coins, such as perutot? Rav Pappa said: The halakha of the baraita is stated with regard to a place where silver perutot do not circulate.

The Sages taught in the continuation of the baraita: If it is written in a document that someone owes gold, the amount must be no less than a golden dinar. If it is written: Golden dinars, or: Dinars golden, the amount must be no less than two golden dinars. If it is written: Gold, in dinars, the amount must be no less than two silver dinars’ worth of gold.

The Gemara analyzes the beginning of this section of the baraita. The Master says: If it is written in a document that someone owes gold, the amount must be no less than a golden dinar. The Gemara asks: But why not say that the intention of the word gold is not to a coin at all, but to a small piece of gold? Rabbi Elazar said: The case of the baraita is where the word coin is written in the document.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קסה - ב

אמר ליה רב אשי: אלא קשיא מתניתין אם כן, לדבריך, שאתה חולק על אביי, וסובר שהמשנה לא השמיעה דין זה, מה כן באה המשנה להשמיענו? וכי הוצרך התנא להשמיענו שעד אחד בלבד פסול!? אמר ליה אמימר: הא קא משמע לן: דשנים במקושר, דינו כעד אחד בפשוט. מה התם, בעד אחד בפשוט, פסולא דאורייתא הוא, ^[103] שהרי נאמר "לא יקום עד אחד באיש". אף הכא נמי, במקושר שיש בו רק שני עדים, פסולא דאורייתא הוא, שחכמים הטילו עליו פסול כאילו הוא פסול דאורייתא. ^[104] שאם הוא גט, אין האשה מגורשת בו. ואם הוא שטר חוב, אין המלוה יכול לגבות בו מנכסים משועבדים. ^[105] וממשיך אמימר: תדע שכך הוא הדין, שעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין, מהא דשלחו מתם ^[106] חברייא לרבי ירמיה, חבריו של רבי ירמיה שלחו לו משם שאלה: עד אחד בכתב ועד אחד על פה, מהו שיצטרפו, שיהא כאילו חתמו שניהם על השטר?

יש שתי מחלוקות בברייתא לעיל [לב א]:

א. תנא קמא ורבי יהושע בן קרחה חולקים.

תנא קמא סובר, לעולם אין שני עדים מצטרפים לעדות אחת אלא אם כן ראו שניהם את אותו המעשה בבת אחת, אבל אם עד אחד מעיד שראה ביום פלוני שראובן הלוה לשמעון מאה זוז, והעד השני מעיד שביום אחר הלוה ראובן לשמעון מאה זוז, אין מצרפים את עדותם לחייב את שמעון בתשלום מאה זוז לראובן, למרות ששני העדים מעידים שלמעשה שמעון חייב לראובן מאה זוז.

ואילו רבי יהושע בן קרחה סובר שמצרפים את עדותם, למרות שכל אחד מעיד על מעשה אחר, הואיל ולדברי שניהם, שמעון חייב לראובן מאה זוז.

ב. עוד מחלוקת יש באותה ברייתא, בין תנא קמא לרבי נתן:

תנא קמא סובר ששני העדים צריכים להעיד יחד בבית דין.

ורבי נתן סובר שבית הדין יכול לקבל היום את עדותו של אחד מהעדים, ולמחרת את עדותו של השני.

ומבארים החברייא את שאלתם לרבי ירמיה: אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה, לא תיבעי לך. היות דאפילו שנים בכתב, שני עדים החתומים על השטר שפלוני חייב לפלוני מאה זוז אלא שכל אחד מעיד [באותו השטר] על מעשה אחר, או ושנים על פה, שני עדים מעידים בעל פה כל אחד על מעשה אחר, לא מצטרפי להיות עדות אחת עד שיעידו שניהם על אותו מעשה. וכל שכן שעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה לא מצטרפים. ^[107] אלא, כי תיבעי לך, אליבא דרבי יהושע בן קרחה.

האם דוקא שנים בכתב ושנים על פה הוא דמצטרפי, למרות שכל אחד מהעדים שבשטר או שבעל פה מעיד על מעשה אחר. אבל עד אחד בכתב ועד אחד על פה, לא מצרפינן.

או דלמא לא שנא. וגם עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפים?

שלח להו רבי ירמיה: אני איני כדיי [ראוי] ששלחתם לי את שאלתכם. אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שיצטרפו!

הרי שעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפים.

אמר ליה רב אשי לאמימר: אין קושיא מכאן על אביי, הסובר עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין. כי אנן, הכי מתנינן לה, אנו סוברים שהנידון בין רבי ירמיה לחבריו היה בענין אחר לגמרי:

דשלחו ליה חברייא לרבי ירמיה: שנים שהעידו, באופן שהאחד העיד בבית דין זה, ואחד העיד בבית דין זה, מהו שיבואו בית דין זה אצל בית דין זה, ויצטרפו יחד לשפוט על פי העדות ששמעו כל אחד מבתי הדין בנפרד?

ומבארים החברייא את השאלה: אליבא דתנא קמא דרבי נתן, לא תיבעי לך. היות דאפילו בחד בית דינא, אפילו אם היו מעידים השנים באותו בית דין, כל אחד בזמן אחר, לא מצטרפי. וכל שכן אם העידו כל אחד בבית דין אחר שאינם מצטרפים.

אלא, כי תיבעי לך אליבא דרבי נתן.

האם רק בחד בי דינא הוא דמצטרפי שני העדים, אפילו כשהם מעידים בזמנים שונים. אבל בתרי בי דינא, היות והם העידו בשני בתי דין, לא מצטרפי.

או דלמא לא שנא, שאפילו בשני בתי דין הם מצטרפים?

ושלח להו רבי ירמיה: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו! ^[108]

מר בר חייא אמר: הכי שלחו ליה לרבי ירמיה: שנים שהעידו בבית דין זה, וחזרו והעידו את אותה עדות בבית דין זה, מהו שיבא דיין אחד מכל בית דין, ^[109] ויצטרפו יחד לדון על פי אותה עדות?

אליבא דרבי נתן, לא תיבעי לך. שהרי השתא, עדים שהעידו כל אחד בנפרד מצרפינן, אם כן, דייני, מיבעיא!? ודאי הוא שהם יכולים להצטרף, למרות שכל בית דין קיבל את העדות בנפרד. ^[110]

אלא כי תיבעי לך, אליבא דתנא קמא דרבי נתן.

האם דוקא עדים הוא דלא מצרפינן. אבל דייני מצרפינן.

או דלמא, לא שנא. שאף דיינים משני בתי דין אינם יכולים להצטרף יחד כדי לדון לפי העדות ששמעו בנפרד? ^[111]

שלח להו: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שיצטרפו!

רבינא אמר: הכי שלחו ליה: שלשה דיינים שישבו לקיים את השטר, שצריך לזה בית דין של שלשה, ^[112] ולאחר שבית הדין קיבלו את העדים שהעידו שזו אכן חתימת ידם, מת אחד מהן מהדיינים. האם צריכי הדיינים למכתב באישור שלהם "במותב תלתא הוינא [ישבנו שלשתנו יחד] וחד ליתוהי", שהם צריכים להוסיף שאחד מאתנו איננו עתה. כדי שלא יראה כשקר שהם כותבים בתחילה "במותב תלתא הוינא" [שזה הנוסח הרגיל בכל קיום] ובסוף חתומים רק שנים. או לא, שאין צריך לחשוש לכך, ויכולים לכתוב כרגיל?

שלח להו: איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שצריכין למכתב "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי"!

ועל דא, בגלל תשובותיו של רבי ירמיה שהשיב להם כראוי [כל אחד לפי גירסתו], עילוה לרבי ירמיה בי מדרשא. החזירוהו לבית המדרש, לאחר שהוציאוהו משם בגלל ששאל שלא כהוגן, בענין גוזל שנמצא רחוק מהשובך, ורגלו אחת היתה בתוך חמשים אמה לשובך ורגלו השניה מחוץ לחמשים אמה של השובך, למי הוא שייך [לעיל כג ב].

מתניתין:

שטר חוב שהיה כתוב בו שפלוני לוה מפלוני "זוזין מאה [מאה זוז], דאינון סלעין עשרין" [שהם עשרים סלעים]. והרי מאה זוז הם עשרים וחמש סלעים [כל סלע שוה ארבע זוז (דינר)]. בכל זאת אין לו למלוה אלא עשרין סלעים בלבד, משום שיד בעל השטר תמיד על התחתונה כיון שהוא המוציא מחבירו ועליו להביא ראיה לדבריו. וכאן אנו מסתפקים שמא הכוונה למאה זוז גרועים ושחוקים ששוים רק עשרים סלעים. ^[113]

ואם היה כתוב בשטר "זוזין מאה, דאינון תלתין סלעין" [שהם שלשים סלעים], והרי שלשים סלעים הם מאה ועשרים זוז, אין לו למלוה אלא מנה מאה זוז בלבד. לפי שיש לפרש שהכוונה לשלשים סלעים קלים ששויים מקביל לעשרים וחמשה סלעים רגילים.

ואם היה כתוב בשטר "כסף זוזין דאינון", ונמחק הסכום שהיה כתוב אחרי "דאינון", אין למלוה פחות משתים, משני זוזים, שמיעוט "זוזין" הם שנים. ^[114]

ואם היה כתוב "כסף סלעין דאינון", ונמחק סכום הסלעים, אין למלוה פחות משתים, משתי סלעים.

ואם היה כתוב "דרכונות [שם מטבע זהב] דאינון", ונמחק הסכום, אין למלוה פחות משתים, משתי דרכונות.

שטר שהיה כתוב בו מלמעלה, בראש השטר "מנה", ומלמטה בסוף השטר כשחוזרים על הדברים, היה כתוב "מאתים".

או שמלמעלה היה כתוב מאתים, ומלמטה מנה. הכל הולך אחר התחתון! ^[115]

אם כן, למה כותבין את העליון, מאחר שחוזרים על הסכום בסוף השטר וסומכים רק עליו, למה בכלל כותבים אותו בתחילה?

כדי שאם תמחק אות אחת מן התחתון, ילמד מן העליון.

גמרא:

תנו רבנן: שטר שהיה כתוב בו שפלוני לוה מפלוני "כסף", ואין ידוע לאיזה מטבע מכסף הכוונה, אין למלוה פחות מדינר של כסף.

אם היה כתוב בו "כסף דינרין. ודינרין כסף. כלומר, או שהיה כתוב "דינרין כסף", אין למלוה פחות משני דינרין של כסף, שמיעוט "דינרין" הם שנים. ^[116]

ואם היה כתוב "כסף בדינרין", אין למלוה פחות מבשני דינרין דהב, כסף. כלומר, הוא חייב לו כסף בשווי של שני דינרי זהב.

אמר מר: "כסף", אין פחות מדינר כסף.

ודנה הגמרא: ואימא נסכא, שמא "כסף" האמור בשטר אין הכוונה למטבע של כסף אלא לחתיכה של כסף? ^[117]

ומתרצת הגמרא: אמר רבי אלעזר: כגון דכתוב ביה מטבע. שהיה כתוב בשטר במפורש "מטבע כסף" אלא שלא היה כתוב איזה מטבע.

ודנה הגמרא: ואימא פריטי, שמא הכוונה לפרוטה של כסף שהיא פחות מדינר של כסף? ^[118]

ומתרצת הגמרא: אמר רב פפא: באתרא דלא סגי פריטי דכספא. באותו מקום לא היו פרוטות מכסף רק מנחושת, והמטבע הקטן ביותר של כסף שם, הוא דינר, ולכן הוא חייב לו דינר כסף.

תנו רבנן: שטר שהיה כתוב בו "דהב" [זהב], אין למלוה פחות מדינר דהב.

אם היה כתוב "דהב דינרין", ודינרין דהב. כלומר, או שהיה כתוב "דינרין דהב", אין למלוה פחות משני דינרין דהב.

ואם היה כתוב "דהב בדינרין", אין למלוה פחות מבשני דינרין כסף, דהב. הוא חייב לו זהב, בשווי שני דינרי כסף.

אמר מר: "דהב" - אין פחות מדינר דהב.

ודנה הגמרא: אימא נסכא!? שמא הכוונה לחתיכת זהב?

ומתרצת הגמרא: אמר רבי אלעזר: דכתב מטבע, שהיה כתוב במפורש "מטבע דהב".

הערות

^[103] לפי המאן דאמר בגיטין [פו ב] "כתב סופר ועד הולד כשר", דהיינו שהסופר שכתב את הגט מצטרף עם העד החתום עליו והגט כשר מדאורייתא, צריך לומר כאן שהסופר בעצמו חתם על הגט, או שהיה קרוב או פסול ואינו יכול להצטרף עם העד האחר. תוס' ד"ה מה.

^[104] לא מדאורייתא ממש, שהרי כל ענין גט המקושר אינו אלא תקנת חכמים, ובכלל זה החיוב לחתום עליו שלשה עדים. אלא מה שכאן הולד ממזר מדרבנן כמו בגט פשוט שיש עליו רק עד אחד, זה נקרא פסול מדאורייתא, ולאו דוקא הוא. תוס' ד"ה הכא. והרמ"ה כתב, שהפסול הוא אכן מדאורייתא, משום שבעצם שטר שעדיו חתומים מאחוריו כאילו אין עליו עדים כלל, שלא עדיף מאילו היו חותמים בראש הדף שאין זו עדות כלל על הנאמר בשטר, אלא שחכמים תיקנו במקושר שיחתמו עדיו מאחוריו, וממילא הוא כשר אף מן התורה, כיון שזהו מקום חתימת העדים בשטר זה, הרי זה כאילו חתמו מתוכו, שהרי העיקר הוא שיתברר מתוך חתימתם שהם מעידים על תוכן השטר. ומאחר שלא עשה את השטר כתקנת חכמים והחתים רק שני עדים, שוב דינו כשטר רגיל שעדיו מאחוריו, שהוא פסול מן התורה.

^[105] כך כתוב ברשב"ם. והתוס' הביאו בשמו שאף מבני חורין אינו גובה. והקשו עליו, שגם אם היה פסול רק מדרבנן לא היה גובה אפילו מבני חורין? תוס' ד"ה מה. וכתב הקובץ שיעורים, ששאלה זו, אם במקושר שיש עליו שני עדים גובים מנכסים בני חורין, תלויה במחלוקת האם שטר בעד אחד יש לו לכל הפחות דין של עד אחד בעל פה, ואינו נחשב כ"מפי כתבם", או לא. לצד הראשון, גם במקושר שיש עליו שני עדים דינו כשני עדים בעל פה וגובה מנכסים בני חורין. אך לפי הדיעה שעד אחד בשטר אינו כלום, משום דהוי "מפי כתבם", אם כן, גם שנים במקושר פסול לגמרי, אפילו לגבות בו מנכסים בני חורין.

^[106] הרש"ש מוחק מילה זו, לפי שאין לה מובן, לכאורה. וגם בהמשך הסוגיא, כשהגמרא חוזרת על הענין, לא מופיעה מילה זו. וכן הרי"ף והרא"ש לא הביאוה. והיעב"ץ כתב, שרבי ירמיה היה דר בארץ ישראל [שלכן נקרא "רבי"], ואחר שהוציאוהו מבית המדרש כמבואר בסוף הסוגיא, הלך לו לבבל. והחברייא שלחו לו מתם היינו מארץ ישראל לבבל.

^[107] לכאורה, בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה יתכן ששניהם יעידו על אותו מעשה, כגון שכתוב בשטר שפלוני לוה מפלוני בפני העד החתום מטה ובפני העד שמעיד בעל פה, וכן העד שבעל פה מעיד שהלוה לו בפניו ובפני העד החתום בשטר. אלא, כתבו התוס', שמכאן ראיה למה שכתבו לעיל, שבאופן כזה פשיטא שאין השטר מועיל כלל, כיון שרק עד אחד חתום עליו. וכל הנידון כאן כשהעד שבעל פה אינו מעיד כלל על ההלואה אלא רק על מסירת השטר [ראה הערה 101], ונמצא שכל אחד מהעדים מעיד על מעשה אחר. אך הקשו על כך, הרי לפי האמור לעיל, עד החתימה מעיד גם על המסירה, נמצא ששניהם מעידים יחד על אותו מעשה של המסירה? ועוד תירצו, שאף אם שניהם מעידים על ההלואה, מכל מקום, לא הוי כמעידים על אותו מעשה, כי העד שבעל פה אמנם מעיד שראה את ההלואה אך העד שבשטר לא נחשבת עדותו כראית ההלואה אלא רק על מסירת השטר שהרי הדין הוא שכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, אם כן אין הוכחה מתוך השטר שהוא ראה בכלל את ההלואה, ולכן הוא נחשב כמעידים על שני מעשים נפרדים. תוס' ד"ה אמר בעמוד הקודם. והרמב"ן כתב שסתמא דמילתא כשעד אחד בשטר ועד אחד בעל פה, אינם מעידים על אותו מעשה. שאילו כן היה אומר לשניהם "כתובו" כשם שאמר לאחד מהם. ורבינו יונה כתב ששנים בכתב, היינו שני עדים שכל אחד חתום על שטר אחר, ולכן אין מצטרפים [לתנא קמא], לפי שלא ידוע לנו שהם ראו את אותו המעשה [ורק בשניהם חתומים על אותו שטר אנו מחזיקים שמן הסתם לא חתמו אלא אם כן ראו שניהם כאחד את אותו המעשה]. והספק הוא לפי רבי יהושע בן קרחה, שמכשיר בשניהם בכתב, שאף על פי שאין צריך שיראו שניהם את אותו המעשה, מכל מקום, בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה שמא גם הוא מודה שאינם מצטרפים, כיון שהם שני עניני עדות, או דלמא גם כאן יכשיר, ואפילו התנא קמא של רבי נתן שמצריך שיעידו שניהם בבת אחת יודה כאן, כיון שהשטר יוצא בבית דין בשעה שהעד השני מעיד בעל פה הרי יש כאן הגבת עדות אחת.

^[108] כתב רבינו יונה, שצריך דוקא שיבאו כל הבית דין זה אצל זה. אבל אם יבאו רק שנים מכל בית דין לא יצטרפו יחד, כי מאחר ששנים אינם בית דין הרי יצטרכו השנים הללו להעיד בפני השנים האחרים על העדות של העד אחד שקיבלו בבית דינן, ושוב לא יוכלו לדון בדבר שהרי אין עד נעשה דיין. אבל עכשיו כשבאים כל הבית דין זה אצל זה אינם צריכים כלל להעיד לפני חבריהם אלא כל בית דין יפסוק שקיבל עדות של עד אחד ונמצאה עדותו נכונה, ונמצא מעשה בית דין זה מצטרף למעשה בית דין זה. אבל באופן דלהלן שכל בית דין קיבל עדות שלימה, הרי שמספיק שיבא דיין אחד מכל בית דין ויצטרפו יחד, משום שכל דיין יגמור את הדין על פי העדות שנתקבלה בבית דינו ולאחר מכן מצטרף יחד הגמר דין של כל אחד ואחד מהם.

^[109] לאו דוקא אלא שנים מבית דין זה ואחד מבית דין זה. ורבינו גרשום כתב שהם העידו לפני שלשה בתי דין, ולפי זה הוא כפשוטו שמכל בית דין יב אדיין אחד.

^[110] שאם עדים שלא בקיאים כל כך, מצטרפים. כל שכן דיינים שבקיאים לחקור ולדרוש שמצטרפים. רבינו גרשום.

^[111] לכאורה הנידון הזה דומה יותר לפלוגתא דתנא קמה ורבי יהושע בן קרחה, שהרי החסרון הוא בשמיעת הדיינים את העדות שלא היתה באחד [בדומה לשני עדים שלא ראו כאחד את המעשה] ולא בהגדתם שהם מעידים אחד לפני השני על קבלת עדותם? אלא אומר הריטב"א, שהחסרון אינו בצירוף הדיינים אלא בקבלת העדות של כל אחד מהבתי דינים אם היא מצטרפת יחד, שהואיל והם העידו בבתי דין מפוזרים הרי זה כמו שני עדים שהעידו בשני ימים מפוזרים, או שמא הדיינים מצטרפים יחד וכאילו היו מקובצים במקום אחד בשעת שמיעת העדות של כל אחד וממילא מצטרפת קבלת העדות.

^[112] כדי לקבל את העדות על חתימות העדים. רשב"ם.

^[113] מפרש הרשב"ם. וכתב הרש"ש כי מהגמרא לקמן משמע שאביי חידש את הטעם זה רק על הברייתא, ואפשר לפרש טעם המשנה בלא זה, אלא משום שיותר שכיח שהזוזים יתחסרו מאשר שהסלעים יהיו יותר גדולים מהרגיל, וכן בסיפא יותר שכיח שהסלעים יתחסרו מאשר שהזוזים יתווספו.

^[114] כתב הרש"ש שננמחק שם של המטבע הכוללת, שכך היה דרכם לכלול את המטבעות הקטנות במטבע הגדולה מהם כמו לעיל "זוזין מאה דאינו סלעים". ולכן אין פחות משני זוזים שיש לומר שהיה כתוב שם שקל אחד [שהוא שני זוזים] וכן סלעים ודרכונות שמא היה להם מטבע פי שנים מהם. וזה החידוש בכל אחד. כתב הרמ"ה, שמכאן משמע שאם יש מחיקה באמצע השטר ולפי ענין השטר שלפני ואחרי המחיקה אפשר להבין מה היה כתוב שם, אין חוששין שמא היה כתוב שם ענין אחר שעלול לפסול את השטר, אלא הולכים אחר הענין, ולפי מה שרגילים לכתוב בשאר שטרות, ונותנים לו לפי המעט ביותר שאפשר שהיה כתוב שם. שהרי כאן אין חוששים שמא היה כתוב שם "כסף זוזין דאינון נחשא" כלומר, שהם מנחושת או "כסף זוזין דאינון פרועין" כלומר, שכבר נפרעו. אלא ודאי משום שלפי הענין מוכח שהיה כתוב שם סכום הזוזים.

^[115] ובתנאי שלא יהא כתוב בשיטה אחרונה, שאז אין למדין ממנו. רשב"ם. כתב הרמב"ם בהלכות מלוה [כז יד]: ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם [כמו לעיל שהולכים אחר הפחות שבלשונות] ? לפי שאין האחד תלוי בחבירו. [כלומר] שאם היה כתיב בו "מאה שהן מאתים" או "מאתים שהן מאה" היה נוטל מאה [שהוא הפחות מביניהם]. אבל שני דברים שאין האחרון תלוי בראשון [כגון הכא שהמנה והמאתים רחוקים זה מזה], הלך אחר התחתון. וכן כתב הר"י מיגש, שברישא דיבור אחד הוא ואי אפשר לחלק ביניהם, וכיון שדבריו סותרים זה את זה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה. אבל בסיפא, שהם שני דיבורים מחולקים, וכל אחד מהם הוא דיבור בפני עצמו ואין צריך לחבירו, וכיון שהתחתון סותר את העליו אמרינן שחזר בו מהעליון ולכן הלך אחר ה תח תון. והרשב"א כתב, שלא יתכן כאן לדון מדין תפוס לשון ראשון או אחרון, משום שברישא של המשנה "זוזין מאה דאינון סלעין עשרין" הוא בא לפרש את דבריו אלא שטעה בחשבון, ולכן אמרינן יד בעל השטר על התחתונה. וגם הסיפא שלמעלה, מנה ולמטה מאתים, אינה שייכת למחלוקת של תפוס לשון ראשון או אחרון, כי אנו אומרים שמן הסתם הוא עיין ובדק שוב ותיקן למטה וחזר בו מדבריו הראשונים. ורק באופן שהוא אמר שני דברים סותרים בבת אחת, אז יש לדון בדין תפוס לשון ראשון או אחרון.

^[116] כתב הריטב"א, ששובר שכתוב בו שהלוה פרע "דינרין" ולא ידוע כמה, יש אומרים שכאן אומרים שיד בעל השובר על העליונה, שהרי בעל השטר הוא המוציא ממנו ודנים אותו כאילו היה כתוב כל סכום ההלואה. אבל דעתו היא, כיון שהשובר בא לבטל את השטר הברור, ידו על התחתונה ומיעוט דינרין שנים. [שאין ספק מוציא מידי ודאי, וכמו "איני יודע אם פרעתיך"].

^[117] רבינו תם מפרש, שהוא שוה פחות מדינר. והקושיא מכח שיד בעל השטר על התחתונה. ותוס' מפרשים שהיה להם שיעור ידוע לנסכא הפחותה ביותר והיא שוה יותר מדינר, ומכל מקום מקשה הגמרא, כיון שלא כתב מטבע רק סתם כסף, מן הסתם כוונתו לחתיכת כסף. תוס' ד"ה אימא.

^[118] אין הכוונה לפרוטות ממש, שאותן אין עושים מכסף בשום מקום. אלא לכל המטבעות שפחות מדינר כגון מעה פונדיון ואיסר. ועל זה מתרץ, שבאותו מקום לא עשו מכסף מטבע שהוא פחות מדינר. תוס' ד"ה אימא. ולקמן אומרת הגמרא "פריטי דדהבא לא עבדי אינשי", שבשום מקום לא עושים מטבע זהב פחות מדינה. שיטה מקובצת בשם תוס'.

מתניתין [משנתנו]: מדוע צריך היה לומר שעד אחד פסול בשטר פשוט?

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], ששנים במקושר דינם כעד אחד בפשוט; מה התם [שם] בעד אחד בשטר פשוט הרי זה פסולא דאורייתא [פסול שמן התורה], אף הכא נמי פסולא דאורייתא [כאן גם כן, בשני עדים במקושר הרי זה פסול מן התורה].

ומוסיף אמימר: תדע שכך הוא כדברי, שהרי שלחו מתם חברייא [משם, מארץ ישראל, בני החבורה] לר' ירמיה:

עד אחד בכתב ועד אחד על פה, מהו הדין לענין שיצטרפו? ומוסיפים דבר זה נראה קשור למחלוקת בברייתא בענין עדות, שם נאמר ששני עדים שלא ראו את העדות יחד — אינם מצטרפים להעיד, ור' יהושע בן קרחה מתיר.

ומעתה אליבא [על פי שיטת] התנא קמא [הראשון] של ר' יהושע בן קרחה, סתם משנה, לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, שלשיטתו אפילו שנים שמעידים כל אחד מהם בכתב, וכן שנים על פה לא מצטרפי [מצטרפים] אם לא ראו כאחד, למרות שהם מעידים על אותו חוב עצמו. אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה אליבא [על פי שיטת] ר' יהושע בן קרחה, והשאלה היא כך: האם לדעתו שנים בכתב וכן שנים על פה הוא דמצטרפי [שמצטרפים], אבל עד אחד בכתב ואחד על פה לא מצרפינן [אין אנו מצרפים], שהרי שני סוגים של עדות הם. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

שלח להו [להם] בתשובה: אני איני כדיי (כדאי, ראוי) ששלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה — שיצטרפו. ומשמע אם כן, שר' ירמיה סבור כאמימר בענין זה.

אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: אנן הכי מתנינן לה [אנו כך שונים אותה] את השמועה הזו באופן אחר, ששלחו ליה חברייא [לו בני החבורה] לר' ירמיה: שנים שהעידו, אחד בבית דין זה ואחד בבית דין זה, מהו שיבואו בית דין אצל בית דין, ויצטרפו בתי הדין ויקבלו אותם כעדות אחת? גם דבר זה תלוי קשור למחלוקת תנאים בברייתא בענין עדות. שאם עד מעיד ביום אחד ועד שני מעיד ביום אחר באותו בית דין — לדעת סתם משנה אין העדויות מצטרפות, ואילו ר' נתן אומר שמצטרפות.

ומעתה אליבא [על פי שיטת] התנא קמא [הראשון] של ר' נתן, שהוא חולק עליו, לא תיבעי [תישאל] לך, שהרי אפילו בחד בית דינא נמי לא מצטרפי [בבית דין אחד גם כן אינם מצטרפים] אם אין העדויות נאמרות כאחת, אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך — הרי זה אליבא [על פי שיטת] ר' נתן; האם נאמר לשיטתו כי בחד בי דינא [בבית דין אחד] הוא דמצטרפי [שמצטרפים], אבל בתרי בי דינא לא מצטרפי [בשני בתי דין אינם מצטרפים], או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

ושלח להו [להם] ר' ירמיה: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה — שיצטרפו.

מר בר חייא אמר, הכי [כך] שלחו ליה [לו], כלומר, בנוסח אחר: שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה, מהו שיבוא אחד מכל בית דין ויצטרפו להיות דיינים בדין זה?

אליבא [על פי שיטת] ר' נתן לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, השתא [עכשיו, הרי] עדים מצרפינן [אנו מצרפים], דייני מיבעיא [דיינים נצרכה לומר] שהם מצטרפים? אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה אליבא [על פי שיטת] התנא קמא [הראשון] של ר' נתן, האם לומר כי לשיטתו עדים הוא דלא מצרפינן [שאין אנו מצרפים], אבל דייני מצרפינן [דיינים אנו כן מצרפים], או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

שלח להו [להם]: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה — שיצטרפו.

רבינא אמר נוסח אחר, הכי [כך] שלחו ליה [לו]: שלשה שישבו בבית דין לקיים את השטר, ומת אחד מהן לפני שחתמו, האם צריכי למכתב [צריכים לכתוב] "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי" [במושב שלושה היינו ואחד איננו], או לא?

שלח להו [להם]: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שצריכין למכתב [לכתוב]: "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי" [במושב שלושה היינו ואחד איננו].

ומעירים: ועל דא [ובגלל תשובה זו], שנאמרה בלשון ענווה, עיילוהו [הכניסו] חכמים את ר' ירמיה שוב בבי מדרשא [לבית המדרש] אחר שהוציאוהו משם משום ששאל שאלות שהיו נראות כקינטור.

א משנה כתוב בו בשטר מילוה שהחוב הוא: "זוזין מאה דאינון [שהם] סלעין עשרין", וכיון שכל סלע הוא בן ארבעה זוזים (דינרים) הרי זו סתירה בין ההתחלה שכתוב בה מאה זוזים, ובין ההמשך שכתוב בו עשרים סלעים (שהם רק שמונים זוז) אין לו למלווה לגבות בחובו אלא עשרין סלעים, שמונים זוז. אם כתוב שם "זוזין מאה דאינון תלתין סלעין" [שהם שלושים סלעים], ושלושים סלעים הריהם מאה ועשרים זוז — אין לו אלא מנה (מאה זוזים).

אם היה כתוב בשטר "כסף זוזין דאינון" [שהם], ונמחק הסכום שהיה כתוב שם — אין פחות משתים משני זוזים, שהרי נאמר בו לשון רבים. וכן אם היה כתוב "כסף סלעין דאינון" [שהם], ונמחק הסכום — אין פחות משתים משני סלעים. היה כתוב בשטר "דרכונות דאינון [שהם] ", ונמחק — אין פחות משתים משתי דרכונות (מטבע זהב).

כתוב בו בשטר מלמעלה מנה ומלמטה מאתים, או שהיה כתוב בו מלמעלה מאתים ומלמטה מנה — הכל הולך אחר התחתון שהוא המחייב לענין זה. אם כן, למה כותבין את העליון? לומר שאם תמחק אות אחת מן התחתון ולא יהיה ברור מה כתוב בו — ילמד מן העליון ולכן כותבים פעמיים.

ב גמרא ועוד בהלכות אלה, תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר "כסף" ולא אמר כמה — אין פחות מדינר כסף. אם אמר "כסף דינרין" או "דינרין כסף" — אין פחות משני דינרין כסף. אם אמר לשון "כסף בדינרין" — אין פחות מבשני דינרין של דהב [זהב] שמשלם אותם במטבעות כסף.

ודנים בברייתא: אמר מר [החכם]: "כסף" — אין פחות מדינר כסף. ושואלים: ואימא נסכא [ואמור שהכוונה היא לחתיכה קטנה של כסף] ולא למטבע! אמר ר' אלעזר: שכתוב ביה [בו] בשטר "מטבע". ושואלים: ואימא פריטי [ואמור שהכוונה היא פרוטות של כסף] ולא דינרים! אמר רב פפא: מדובר כאן באתרא [במקום] שלא סגי פריטי דכספא [מצויות פרוטות כסף].

ומביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אם כתב "דהב" [זהב] — אין פחות מדינר דהב [זהב]. אם היה כתוב "דהב דינרין" או "דינרין דהב" — אין פחות משני דינרין דהב [זהב]. אם היה כתוב "דהב בדינרין" — אין פחות מבשני דינרין כסף, ומשלם במטבע דהב [זהב]. ודנים בפרטי ברייתא זו.

אמר מר [החכם]: "דהב" — אין פחות מדינר דהב [זהב]. ושואלים: אימא נסכא [אמור שמדובר בחתיכה קטנה של זהב]! אמר ר' אלעזר: מדובר דכתב [שכתוב] בשטר "מטבע".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with the mishna remains: Why does the mishna state that which is obvious, that a document with a single witness’s signature is not valid?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מה התם. בפשוט אי ליכא אלא עד אחד חתום איכא פסולא דאורייתא. דאפי' תפיס מלוה מחמת הדוא שטרא מפקי' מיניה. אף הכא במקושר דחתימו ביה תרי סהדי בלבד הוי פסולא דאורייתא ואי תפיס מפקינן מיניה דלא סגיא בלא ג' סהדי:

תדע. ודאי דעד אחד בכתב ועד אחד על פה מצטרפין לעדות אחת וכשרין דשלחו ליה חבריא לר' ירמיה:

אליבא דת"ק לא תיבעי לך. דאפי' שנים בכתב ושנים על פה שלא ראו זאת העדות ביחד אלא זה ראה מחלון זה שלוה פלוני מפלוני מנה והכי נמי אידך ולא היו מכירין זה את זה ודאי לא מצטרפי הואיל ולא ראו עדותן יחד:

כי תיבעי לך אליבא דר' יהושע בן קרחה. דאמר בזה אחר זה מצטרפי הואיל דעל מנה אחד מסהדי ומצטרפי שנים בכתב ושנים בעל פה הכי נמי מצטרפי הואיל דמסהדי עדות אחת. אבל עד אחד בכתב ועד אחד על פה אע"ג דתרוייהו הוו לעדות אחת אהדדי לא מצטרפי הואיל דאחד בכתב ואחד על פה. או דלמא לא שנא ומצטרפי:

שיצטרפו. אלמא דמצטרפי:

א"ל לעולם לא מצטרפי. והאי דאמריתו דמיבעי לר' ירמיה לא הכי קא מיבעיא ליה כלל. כלומר [לא] מש"ה שלחו ליה דאנן ההיא בעיא הכי מתנינן לה. שנים שהעידו עדות אחת והעיד עד אחד עדותו בב"ד אחד ואחד העיד בב"ד אחר והלכו למדינת הים. מהו שיבא בית דין אצל בית דין ויצטרפו דכעדים דמי:

אליבא דת"ק דר' נתן לא תיבעי לך דאפי' בחד בי דינא לא מצטרפי. אם מסהיד זה שלא בפני חבירו וזה שלא בפני חבירו אפילו בב"ד אחד כ"ש בשני בתי דינין לא מצטרפי:

כי תיבעי לך אליבא דר' נתן. דאמר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבוא חבירו למחר שומעין את דבריו:

שנים שהעידו בב"ד על חתימת יד שני עדים והלכו להם שנים מאותן ג' בתי דינין למדינת הים והשתא לא מצי הוי חד ב"ד וחזרו והעידו בב"ד אחר והלכו להן שנים מהן וחזרו העדים והעידו בב"ד והלכו להם שנים ונשתייר אחד מהן מכל בית דין ובית דין מהו שיבוא אותו אחד שנשתייר מכל בית דין ובית דין דהוין ג' בתי דינין ויצטרפו לקיים השטר בעדותן. אליבא דר' נתן דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעין לו. לא תיבעי לך דודאי מצטרפי. דהשתא עדים דלא בקיאי כולי האי מצטרפי. דייני דבקיאי ומובהקים לחקור ולדרוש לא כ"ש דמצטרפי. והא פלוגתא דר' נתן ור' יהושע במס' סנהדרין בפ' דיני ממונות זה בורר לו שלשה:

ב"ד שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן. קודם שחתמו וקיום השטר צריך ג' ב"ד וצריכי למיכתב במותב תלתא הוינא כו':

ועל דא עיילוהו לר' ירמיה בבי מדרשא. לכל חד וחד כדאית ליה משום דשפיר פשט [דהא] דאפקוהו (לעיל בפ' לא יחפור) משום דאיבעיא ליה רגלו אחת של ניפול בתוך חמשים ורגלו אחת חוץ לחמשים מהו:

כתוב בו. בשטר זוזין מאה חייב פלוני לפלוני:

ונמחק אותו סכום ואינו ניכר. ודאי אין זוזי דאינון פחות משנים:

דרכונות. של זהב שלועזין מוקוסי:

ת"ר כתוב בשטר כסף. סתם לוה פלוני מפלוני בודאי אין פחות מדינר כסף שהוא חייב לו. ואי כתב לו כסף דינרים או דינרים כסף לוה פלוני מפלוני אין פחות משני דינרין של כסף. דינרין אין פחות משנים. אבל אם כתב כסף בדינרי חייב פלוני לפלוני משמע כסף חייב לו שהוא שוה ב' דינרין (דינרים) של זהב. אין פחות מב' דינרי של זהב מכסף חייב לו:

ואימא נסכא. חתיכה של כסף קטנה חייב לו:

ואימא פריטי. קטנים של כסף. דאית ביה מטבע:

דלא סגיא פריטי דכספא. ומטבע שלהם אין פחותה מדינר ומשום הכי היכא דכתב כסף סתם משמע דינר:

ת"ר אי כתב בשטר זהב סתם לוה פלוני מפלוני אין פחות מדינר זהב ה' פשיטים למשקל ברזל. ואי כתב זהב דינרין או דינרי זהב אין פחות משני דינרים של זהב. ואי כתב זהב בדינרין אין פחות מבשני דינרין כסף דזהב כלומר צריך ליתן לו זהב ששוה שני דינרים של כסף מזהב:

אימא נסכא. חתיכה קטנה:

מה התם פסולא דאוריית' וכו'. פי' רב אחא משבח' גאון ז"ל (שאילתא כ"ה), לומר שאפילו תפס מפקינן מיניה. ויש שואלין כאן עד א' בשטר היאך כשר והרי אמרו מפיהם ולא מפי כתבם כדאיתא בגיטין (ע"א א'), ומפ' רש"י ז"ל בפי' התורה (דברים יט,טו) שלא ישלחו אגרותיהם לב"ד. והשיבו כבר מפורש בירושלמי בפ' האשה שנתאלמנה (כתובות ב,ד) כך, ר' חגי א"ר זעירא בעי עד אחד בפה ועד אחד בכתב מהו שיצטרפו ע"א בכתב כלום הוא לכן צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ר' מונא בעי עד אחד בכתב מהו נזוקקו לשבועה ועד אחד בכתב כלו' הוא לכן צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים ידו של זה ולא מצאו לקיים של זה אוייבה כהדה וכו'. זה גרסת ירוש', ויש לסמוך על הירושלמי אע"פ שפירו' אח' יש למה שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם, ואין דעת רבינו שלמה עצמו ז"ל כדבריהם.
ותמהני כיון שלא מצאו נקיי' כתב ידו הרי עד אחד הוא ולמה מועיל כלי' ואע"פ שקיום שפירות דרבנן מכל מקום כל זמן שלא נתקיימו כמי שלא נחתמו ולא מצאתי לגאוני' ז"ל שכתבו דבר זה שבירוש' ושמא כך פירושו מהו שיצטרפו אם מעיד אני ראיתי אותה הלואה ביום פלוני כמו שכתוב בשטר מי אמרי' כיון שזה עוש' מעש' שטר ומשעת חתימה הוה ליה שעבוד קרקעות ועוד על פה לא עביד שעבו' אינן מצטרפין ולפיכך הקשו וכי כלום הוא לגבות בו ממשעבדין ולמה לא יצטרף ומפריק לכן צריכה נישאל בשהיו שנים חתומין שהוא שעבוד קרקעות משעת חתימה וכן הבעיא השנית בזה הדרך היא ואמר עלה התם אוייב' בהד' אין מקבלין מן העדים אלא א"כ ראו באחד וכו'. כלומר או לעולם אימא לך דעד אחד חתום בלבד וקא מיבעי' לן אם מצטרפין אף ע"פ שלא ראו שניהם כא' ולא העידו שניהם באחד ואליבא דר' יהושע בן קרחה כי הא דגמ' דילן, וצ"ע.
ועוד מצינו בירוש' (גיטין ט,ג) אהא דתנן ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר, תני ג' שטרו' הללו גובה מנכסים בני חורין ואינה גובה מנכסים משועבדים אלא שי"ל דבכתב ידו ועוד שנינו, דה"נ מתוקמ' מתני' בגמ' דילן ובגמ' דידהו בפרק המגרש (ה"ג).
ובהלכות גדולות ראיתי, קאמרי רבנן דשטרא דתתימין עליה סהדי ואשתכח חד מינייהו קרוב או פסול נהי דממונא לא מפקינן מינה אבל שבועה לא משעבדי' ליה אפומא דהאי עד כשר. נראה מדבריו שעד אחד בכתב זוקק לשבועה וקרו' ופסול לא פסלי ליה דאמרי' רוחא שבק לדקשיש ואתא פסול וחתם.

הא דשלחו ליה חבריה לדר' ירמיה אליבא דתנא קמא דר' יהושע בן קרחה לא תבעי לך כי תבעי לך אליבא דר' יהושע. יש שמוחקין זו הגרסא מן הספרים משום דאפילו עד אחד על פה ואחד בכתב אפשר שראו שניהם באחד אלא שלא העידו שניהם כאחד וגרסינן הכי אליבא דתנא קמא דר' נתן לא תיבעי לך כי תבעי לך אליבא דר' נתן.
ויש לקיים גירס' ישנה דקיימא לן (סנהדרין ל,ב) מוד' ר' יהושע בן קרחה לר' נתן וכיון שכן קא מבעיא ליה בשלא העידו שניהם כאחד ולא ראו שניהם כאח' דסתמ' דמילתא הלואה אחר הלואה היתה שאלו היתה הלואה אחת לשניהם היה אומר בחובו כשם שאמר לאחד מהם.

מה התם פסולא דאורייתא. כתב הגאון רב אחא משבחא ז"ל (שאילתות פ' יתרו סוף שאילתא נה) לומר דאפילו תפס מפקינן מיניה.

הא דשלחו ליה חבריא לר' ירמיה בעד אחד על פה ועד אחד בכתב אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה לא תבעי לך [כי תבעי לך] אליבא דרבי יהושע בן קרחה. כתב הראב"ד ז"ל דאין גירסא זו מתיישבת, דאטו עד אחד בכתב ועד אחד על פה מי לא אפשר דתרוייהו חזו בחד זימנא. וטפי עדיף למימר אליבא דתנא קמא דרבי נתן לא תבעי, דהא אמר עד שיעידו שניהם כאחד, והאי כיון דחתם הוה ליה כמי שהעיד באותה שעה והאי דעל פה השתא הוא דמסהיד. והך מילתא נמי דמר בר חייא דאמר הכי שלחו ליה שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה מהו שיבא אחד מכל בית דין ובית דין ויצטרפו, וכתוב בספרים אליבא דתנא קמא דרבי נתן לא תבעי לך דאמר עד שיעידו שניהם כאחד וכו', הך גירסא נמי לא מיתבא אלא אליבא דרבי יהושע בן קרחה שהרי עדותן כאחד הוא, בין עדות העדים הראשונים בין עדות אלו הדיינים שניהם מעידין כאחד. וכתב הרב ז"ל דאיפשר כן כי טעות סופרים הוה והחליפו מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה. אלו דברי הרב ז"ל. אבל כל הספרים מסכימים לגירסא הראשונה. וכן היא בפירוש ר"ח ז"ל. אלא שבמקצת הספרים מצאתי כדברי הרב ז"ל בההיא דמר בר חייא.

מתני':זוזין מאה דאינון סלעים עשרים וכו'. לא שייך בכי הא תפוס לשון ראשון ולשון אחרון, ואין סיוע ולא להקשות לא לרב ולא לשמואל שנחלקו בתפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון בפרק השואל (ב"מ קב, ב) וכן בפרק בית כור (לעיל בבא בתרא קה, ב), דהכא ודאי מיטעא הוא דטעי בחשבונות, מדקאמר דאינון, ויד בעל השטר על התחתונה. וכבר כתבתיה כן בפרק בית כור (שם) משמו של הראב"ד ז"ל. וכן מה ששנינו כאן כתוב בו מלמעלה מאתים ומלמטה מנה אי נמי מלמעלה מנה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון, לא שייך נמי בההיא פלוגתא, דהכא ודאי מהדר הוא דקא הדר ביה, דעיינו בחושבנהו וכתבי למטה. ולא אמרינן תפוס לשון ראשון ולשון אחרון אלא היכא דמפיק להו בבת אחת, כגון אסתירא מאה מעין ובשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש ומדה בחבל הן חסר הן יתר (שם).

קפל וספל פירשו ר"ח והרב אלפסי והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, לשון נוטריקון: ספל סאה ופלגא וקפל קב ופלגא, ור"ש ז"ל פירש שהם כלים ספל כגון אגן וקפל מפתח, והוא הדין לשאר כלים, אלא נקט הני מפני שתבא בהן השאלה ששאלו בגמרא אי חיישינן לזבוב, וכן פירש הראב"ד ז"ל: קפל מנעול דוגמתו בחלק (סנהדרין קי, א) בעניינו של קרח.

שנים שהעידו על הלואה זו אחד בבית דין זה ואחד בב"ד זה הרי ב"ד אחד מעיד לחברו שפלני העיד בפניהם על הלואה זו שאין הלכה כדברי האומר עד שיעידו שניהם כאחד אלא כדברי האומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חברו למחר שומעין לו ולא סוף דבר בשיעידו שניהם בב"ד אחד אלא אפילו העידו זה בב"ד זה וזה בב"ד אחר הואיל וב"ד זה מעיד לחברו שכן מצטרפין שנים שהעידו בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד זה ומתו העדים קודם שיגמר הדין או הלכו למדינת הים וכן קצת הדיינין ולא נשאר אלא אחד מכל בית ובית דין הרי אלו שלשה הנשארים מצטרפין לחתוך את הדין וגומרין אותו כאלו שלשתן קבלו עדות זו ביחד אבל עד ודיין אין מצטרפין כמו שיתבאר בכתבות פרק שני והוא שאמרו שם מאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ומאי דמסהיד דיינא לא מסהיד סהדא כמו שביארנו שם ופירוש עד ודיין לדעת זה הוא שהעד מעיד על ההלואה והדיין מעיד שבא הדין לפניהם וחייבוהו ואין מצטרפין אע"פ שהודאה אחר הלואה מצטרפין ומ"מ יש בענין עד ודיין פירושים אחרים יתבארו במקומם במסכת כתבות:

כתבו הגאונים מעשה באחד שהיה הולך תמיד למדינת הים וכל שעה שהיה הולך היה מצוה ומניח מתנה לראובן ומת ובא ראובן לירד במתנתו ומחמת מצוה מחמת מיתה שהרי מפרש ויוצא בשיירה כשכיב מרע הם כמו שהתבאר והזקיקוהו לדין והוציא עד אחד מצואת ניסן והיה עמו חבר אלא שמת והוציא עד אחד מצואת תשרי והיה עמו אחר אלא שמת ודנו בו אחולי אחליה לשעבודא קמא ואין כאן אלא עד אחד שאם לא כן מה הוצרך לשנות במתנתו אלא שכיון שחזר בטלה מתנתו ומ"מ אם לא כתב אחרת יראה שאין אומרים שבטלה מאליה כעמד מחליו שהרי אחרי שהולך ובא תמיד דעתו לפרוש ולצאת ואינו נקרא חוזר ורוצה הוא בקיומה:

שלשה שישבו לקיים את השטר וקבלו עדותם ומת אחד מהם קודם שחתמו צריכים לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי שאם לא כן יאמרו שלא קבלו עדות אלא בשנים ולענין קיום שטרות צריך שלשה ואף לדעת האומר שנים שדנו דיניהם דין מ"מ קיום שטר אינו אלא כעדות בעלמא ואם אין שם אלא שנים הרי הדיינים כעדים והרי הם כעד מפי עד ומ"מ לענין שנים שדנו פסקו גדולי הפוסקים שאין דיניהם דין ומגאוני הראשונים שדיניהם דין וכבר ביארנו עקרי דברים אלו וקצת ראיות שבהם במסכת כתבות ובסנהדרין:

המשנה השניה והכונה להתחיל בה בביאור ענין החלק השני ואמר על זה כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרים אין לו אלא עשרים זוזין מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא מנה כסף זוזי דאינון ונמחקו אין פחות משנים כסף סלעין דאינון ונמחקו אין פחות משנים דרכונות דאינון ונמחקו אין פחות משתים אמר הר"ם וכבר ביארנו כי גט שם לכל שטר ולכך אמר כתוב בו ואלה הזוזין הנזכרים בכאן הם דינרין שיש ארבעה מהם בסלע כמו שזכרנו פעמים כי הסלע ארבעה דינרין:

אמר המאירי כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרין והרי שעשרים סלעים אינם אלא שמנים זוז אין לו אלא עשרים והולכין אחר פחות שבלשונות וכן אם היה כתוב בו זוזין מאה דאינון תלתין סלעין שנמצא עכשו מוסיף בחמש סלעים אין לו אלא מנה ומטעם זה שהזכרנו ר"ל שאין הולכין אלא אחר הפחות לתובע שיד בעל השטר על התחתונה מפני שהוא מוציא מחברו עד שיביא ראיה לדבריו ומ"מ אם פרע לו את היתר אינו חוזר וגובה שהרי חזר הדין להיות הלה תובע ועליו הראיה כתוב בו כסף זוזין ולא הוזכר סך הכספים כמה הם או שהיה שם כסף זוזין דאינון ונמחק הסך או ניטשטש אין פחות משנים וגובה מיהא שנים ולא יותר אלא אם כן בראיה וכן בשאר המטבעות כגון דרכונות ושאר המטבעות:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שטר שכתוב בו כסף סתם אין דנין בו פחות מדינר כסף כתוב בו כסף דינרין או דינרין כסף או דינרי כסף אין פחות משני דינרין היה כתוב בו כסף בדינרין אין פחות מכדי שני דינרי זהב כסף וזה שאמרו בכסף סתם שאין פחות מדינר דוקא שכתוב בו מטבע כסף ואין לדון בו פרוטה שאין עושין פרוטות של כסף אלא של נחשת ומ"מ במקום שעושין בו פרוטות של כסף חוששין הא אם לא היה שם מטבע דנין אותו בנסכא בשיעור הקטן שאפשר לשער בו:

אין פחות משני דינרין דהב כסף. כלומר יש לך אצלי כסף בשני דינרין של זהב. אין פחות משני דינרין כסף דהב כלומר יש לך אצלי זהב בשני דינרין של כסף:

נו. והא דתנן פשוט שכתוב בו עד אחד פסול פשיטא אמר אביי לא נצרכה אלא דאפילו לעד אחד בכתב ועד אחד על פה דפסול דלא מצטרפי. אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה אמר ליה רב אשי לאמימר הא דאביי מאי א"ל לא שמיעא, כלומר לא סבירא, לי אלא קשיא מתני' דאצטריך לאשמועינן דפשוט שכתוב בו עד [אחד] פסול. ופריק מתני' לאו בעד אחד בכתב ועד אחד על פה קאי אלא בעד אחד גרידא קאי, ודקא קשיא לך פשיטא, הא קמ"ל דשנים במקושר כעד אחד בפשוט מה התם פיסולא דאורייתא [אף הכא נמי פיסולא דאורייתא]. תדע דשלחו ליה חבריה לר' ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד על פה מהו שיצטרפו. אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה לא תבעי לך דאפילו שנים בכתב ושנים על פה אין מצטרפין. כלומר דאפי' שנים בכתב, אחד חתום בשטר זה ואחד חתום בשטר אחר, אי נמי שנים על פה, זה מעיד בפני הלוהו מנה בניסן וזה מעיד בפני הלוה מנה באייר, אין מצטרפין. וכיון דאפי' שניהן בכתב או שניהן על פה היכי דלא מסהדי תרויהו אחד מנה אין מצטרפין, כל שכן עד אחד בכתב ועד אחד על פה. כי תבעי לך אליבא דרבי יהושע בן קרחה מאי שנים בכתב או שנים על פה הוא דמצטרפין אבל אחד בכתב ואחד על פה לא מצטרפי או דילמא לא שנא. שלח להו אני איני כדאי מה ששלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. וכן הלכתא. והני מילי בממונא, אבל באיסורא כגון גיטי נשים ושחרורי עבדים, כגון גט שאין עליו אלא עד אחד ומסרו לה בפני עד אחד פסול. ואמימר נמי כי אכשר בגיטי ממון אכשר, אבל בגיטי נשים ושחרורי עבדים לא. מאי טעמא, או כולו בעדי חתימה או כולו בעידי מסירה, והא דמיא לההוא דאמרינן בריש המביא גט תנינא (גיטין טו,א) או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים.

ואי קשיא לך הא דאמרי' הכא דשנים במקושר פיסולא דאורייתא, והא אסיקנא (לעיל בבא בתרא קס,ב) דגט מקושר גופיה תקנתא דרבנן הוא, לא תיקשי לך, דאע"ג דאמרינן הכא דשנים במקושר פיסולא דאורייתא, לאו למימרא דמקושר דאורייתא, אלא משום דעיקר גט מקושר מדרבנן בעלמא הוא, דאי מדאורייתא שטר שעדיו מאחוריו ולא כלום הוא, דלא עדיף מהיכא דחתמו עדים בראש הדף והוה ליה כשטר שאין עליו עדים, ורבנן הוא דתקון לאחתומי עדיו מאחוריו, וכיון דתקון רבנן למחתם מאחוריו ממילא הוה ליה כמאן דחתמו מתוכו מקום שראוי לחתום בו. דמידי הוא טעמא אלא למהוי חתמות ידי עדים בדוכתא דמתברר דלאסהודי אשטרא הוא דחתימי, וכי תקינו רבנן לאכשורי בעדיו מאחוריו, היכא דחתמי עליה שלשה דלא שני ממטבע שטבעו חכמים במקושר, אבל היכא דלא חתמו עליה אלא שנים הוה ליה כפשוט שחתמו עדיו מאחוריו דפסיל מדאורייתא. ואיפרק קושיין כהוגן:

נז. א"ל רב אשי לאמימר אתון הכי מתניתו לה להא דשלחו חבריה לר' ירמיה, אנן הכי מתנינן לה דשלחו ליה חבריה לרבי ירמיה שנים שהעידו אחד בב"ד זה ואחד בב"ד זה מהו שיבא ב"ד אצל ב"ד ויצטרפו. אליבא דתנא קמא דר' נתן לא תיבעי לך דאפילו בחד בי דינא נמי כי אסהידו זה שלא בפני זה לא מצטרפי כי תבעי לך אליבא דרבי נתן מאי בחד בי דינא הוא דמצטרפי אבל בתרי בי דיני לא מצטרפי או דילמא לא שנא. שלח להו כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. וכן הלכתא:

נח. מר בר חייא אמר הכי שלחו ליה שנים שהעידו בב"ד [זה] (וה)וחזרו והעידו בב"ד אחר מהו שיבוא אחד מכל ב"ד וב"ד ויצטרפו. אליבא דר' יהושע בן קרחה לא מבעי לך השתא עדים מצטרפין דיאני מיבעיא כי תיבעי לך אליבא דתנא קמא מאי עדים הוא דלא מצרפינן אבל דיאני מצרפינן או דילמא לא שנא שלח להו להו אני איני כדאי מה שאתם שלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. ואפילו לתנא קמא, ואין צריך לומר אליבא דרבי יהושע בן קרחה דקימא לן כוותיה. וכן הלכתא:

נט. רבינא אמר הכי שלחו ליה שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכין למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי או לא שלח להו צריכי למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי. וכן הלכתא. וה"מ דלית ביה משמעותא דבי תלתא, אבל אי אית ביה משמעותא דבי תלתא כשרין לא צריך, כדמיברר בכתובות בפ' האשה שנתאלמנה (כב,א). וכי תימא אם כן למה לי למכתב וחד ליתוהי, הא אמרת כל היכא דאית ביה משמעותא דבי תלתא לא בעי טפי, הכא במאי עסקינן דכתביה לקיומיה ולא כתבי ביה לישנא דמשמע דבי תלתא הוו בשעת קיום, וכי מטו למחתם עלויה לא אתרמי להו למחתם עד דמית חד מיניהו. דאי כתבי ביה במותב תלתא תלתא ולא כתבי חד ליתוהי, אמרי' דילמא בשעת קיום חד מיניהו פסול או קרוב הוה ולא אתכשר אלא בתר דקבלוה לסהדותא דסהדי דאיקיים שטרא מפומייהו, ואמטול הכי לא חתימי עליה אלא תרי דלא לתברר פיסוליה דההוא פיסול ותבטיל אשרתא. ואמטול הכי צריך למכתב ביה וחד ליתוהי, לברורי דהאי דלא חתימי עליה בי תלתא לאו משום פיסולא דחד מיניהו הוא אלא משום דמית ליה. אבל היכא דכתיב ביה מעיקרא בי דינא וכתיב ביה לישנא דבי תלתא דמוכחא מילתא דבשעת קיום תלתא כשרין הוו, דהא כתיב ביה בי דינא, ובית דין דהוו כולהו כשרין משמע, דאי הוי חד מיניהו קרוב או פסול לאו בית דין נינהו. ואי משום בית דין חצוף הא כתיב ביה לישנא דבי תלתא אע"ג דלא כתיב וחד לתוהי שפיר דאמי:

ג. כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא עשרים כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעים תלתין אין לו אלא מנה. כללו של דבר הלך אחר הפחות שבלשונות, לפיכך אם כתוב בו זוזין [מאה] דאינון סלעין עשרין אין לו אלא עשרים סלע שהן שמונים זוז, שהסלע ארבעה דינרין. ואם כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין תלתין שהן מאה ועשרים זוז, אין לו אלא מנה שהוא מאה זוז, וכן כל כיוצא בו:

ד. כסף זוזין דאינון ונמחקו אין פחות משנים כסף סלעים דאינון ונמחקו אין פחות משתים דרכונות דאינון ונמחקו אין פחות משתים. כלומר אם היה כתוב בו כסף זוזין דאינון כך וכך, ונמחק מקום המנין, אין פחות משני זוזין, דכיון דכתיב ביה זוזין אי נמי דכתיב ביה דאינון, לשון רבים משמע ואין פחות משנים. וכן אם היה כתוב בו כסף סלעים דאינון כך וכך, ונמחק מקום המנין, אין פחות משתים, דאין סלעים פחות משתי סלעים. דרכונות דאינון כך וכך ונמחק מקום המנין, אין פחות משתי דרכונות, דאין דרכונות פחות משתים.

מיהא מתניתין שמעינן דהיכא דאשתכח מחקא באמצע שטרא ואתברר מאי דכתיב קמיה ומאי דכתיב בתריה, ודוכתא דמחקא לא אתברר מאי הוה כתיב ביה אלא לפום עניינא דשטרא דכתיב מקמי ודכתיב מבתריה, לא אמרינן דילמא ענינא באנפי נפשיה הוה כתיב ביה דפסיל ליה לשטרא, אלא זיל בתר ענינא דקמיה וענינא דבתריה, ואי מתברר לפום עניינא דקמיה ובתריה מאי ניהו ענינא דהוה כתיב בהאי מחקא, כגון דהדין ענינא דהוה כתיב אמחקא בענינא דקמיה דאכתי לא שלים ענינא דקמיה, זיל בתר ענינא דקמיה וחזינן מאי דהוה חזי למכתב אמחקא לאשלומי ביה ענינא דמקמיה לפום מאי דרגילין ביה בשאר שטריה דכותיה לפחות שבלשונות. וצריך נמי לאזדהורי דלהוי ההוא ענינא דחזי לאשלומי ביה ענינא קמא כשיעור מקום המחק לפום רוחא דכתב דשאר שטרא דסמיך למחקא או לפום דוחקיה לא פחות ולא יותר.

ודיקינן להא מילתא מדקתני כסף זוזין דאינון ונמחקו אין פחות משנים, ואמאי, כיון דנמחקו לימא דילמא הכי הוה כתיב ביה כסף זוזי דאינון נחשא, אי נמי דאינון סיגין, אי נמי כסף זוזי דאינון פרועין ולית ליה ולא מידי. אלא משום דכיון דמוכחא מילתא לפום ענינא דמקמי מקום המחק דהיינו כסף זוזי דאינון (במקום) [דמקום] המחק לא הוה כתיב ביה אלא סכום המנין, ודאי סכום המנין בלחוד הוה כתיב ביה ויד בעל השטר על התחתונה ואין פחות משנים מההוא מטבע דמיפרט בשטרא. והא דתניא (לקמן) [לעיל (בבא בתרא קסד,א)] הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול, התם דלא מוכחא מילתא דהא כוליה שטרא הוא דהוה אמחקא וליכא מידי דמוכח עלויה מאי (בו) הוה כתיב עלויה מקמיה דאמחיק:

ה. כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחד התחתון אם כן למה כותבין את העליון שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון. ואע"ג דקיימא לן בעלמא הלך אחד הפחות שבלשונות, הני מילי היכא דאמר להו לתרי לישני גבי הדדי, כגון מדה בחבל הן חסר הן יתר, וכגון אסת(ב)רא מאה מעי, וכגון בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש, דאיכא למימר מהדר קא הדר ביה ותפוש לשון אחרון ואיכא למימר פרושי קא מפרש ודעתיה (דלישנא) [אלישנא] קמא, הלכך הלך אחד הפחות שבלשונות. אבל היכא דמרחקי מהדדי, דליכא למימר פרושי קא מפרש, הלך אחר התחתון. דאי סלקא דעתך מתני' בן ננס היא דאמר תפוש לשון אחרון, אבל לרבנן הלך אחר הפחות שבלשונות, אי הכי רישא דקתני זוזין מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא מנה, אמאי אין לו אלא מנה, לימא תפוש לשון אחרון ומאה ועשרין זוזי אית ליה. אלא לאו משום דאזלינן אחר הפחות שבלשונות. ואפי' הכי היכא דכתיב ביה למעלה מנה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון. אם כן למה כותבין את העליון, שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון:

ס. ת"ר כסף אין פחות מדינר כסף. כלומר שטר שכתוב בו כסף סתם אין פחות מדינר כסף. כסף דינרין ודינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף כסף בדינרי אין פחות משני דינרין זהב כסף. כלומר אין פחות מכסף שוה שני דינרי זהב. ודוקא דכתיב ביה כסף בדינרי בלא נו"ן, אבל כתיב בדינרין בנו"ן בדינרי כספא משמע ולית ליה אלא כספא שוה שני דינרי כסף כדמברר לקמן.

אמר מר כסף אין פחות מדינר כסף. ומקשינן עלה ואימא נסכא א"ר אלעזר דכתיב ביה מטבע. מכלל דאי לא כתיב ביה מטבע יהיב ליה נסאכא כפחות שבלשונות דהיינו שוה פרוטה. ומקשינן תו ואימא פריטי. וכיון דכתיב כסף סתם יהיב ליה חדא פרוטה. ומפרקינן באתרא דלא סאגו פריטי דכספא. וש"מ דבאתרא דסאגו פריטי דכספא, אף ע"ג דכתיב ביה מטבע נמי לא יהיב ליה טפי מחדא פרוטה דכספא דמקריא מעה (ממש) [משש] מעה בדינר. ואי איכא מטבע אחרינא דכספא דבציר ממעה, כגון פונדיונין ואיסרין וכיוצא בהן, באתרא דעבדי להו דכספא לא יהיב ליה אלא בפחות שבמטבעות של כסף, דיד בעל השטר על התחתונה.

וראיה להא מילתא מההיא דגרסינן בפרק שני דייני גזילות (כתובות קי,ב) כתוב בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו, ומקשינן ואימא נסכא, ואוקימנא דכתיב ביה מטבע, ומקשינן תו ואימא פריטי, ופרקי' פריטי דכספא לא עבדי אינשי. והשתא נחזי אנן, אי אמרת בשלמא דהני פריטי דגט פשוט מעות אינון משש מעה כסף בדינר, היינו דיהיב ליה דינר, דהא אתרא דלא סגו ביה מעי דכספא הוא, ועל כרחיך ליכא מטבע כסף דבציר מדינר ונפיש (ממאה) [ממעה], וכיון דאפיקתיה ממעה אוקמיה אדינר. אלא אי אמרת דהני פריטי דקאמרינן אחד משמונה באיסר אינון, נהי דאפיקתיה מפריטי ליתיב ליה מעה כסף, דיד בעל השטר על התחתונה, דמעה נמי מקריא כסף, כדתנן (ב"מ מט,ב) האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, ותנן נמי (שבועות לח,ב) הטענה שתי כסף. ובאתרא דסאגו ביה פונדיונין ואיסרי דכספא ליתיב ליה בפחות שבהן. ועוד א"כ קשיאן (ב)מתניאתא אהדדי. הכא קתני אין פחות מדינר כסף, והתם קתני מה שירצה לוה מגבהו, אלמא לא יהיב לה אלא פחות שבמטבעות של כסף.

אלא ודאי ש"מ דכי קא מקשי' הכא ואימא פריטין, ומפרקינן באתרא דלא סאגו פריטי דכספא, לאו אסתם פריטי קאמרינן, דמשמע אחד משמונה באיסר האטלקי, אלא אפריטי דכספא קאמרי', כגון מעין וכיוצא בהן, דכל טיבעא דבציר מדינר פריטי מקרי. תדע דהא פריטי דנחשא נמי זימנין דמקרו פריטי כדתניא (קידושין ב,א) פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי, וזימנין דמקרו מעין כדאמרי בי רב אסתירא מאה מעי, והנך מעין ודאי פריטי דנחשא אינון, דהוו להו תשעין ושיתא באסתירא דהוא סלע מדינה דהוי פלגא דזוזא, ותניא שש מעה כסף דינר, נמצאו שלש מעין בחצי דינר שהוא סלע מדינה, ומעה שני פונדיונין, נמצאו ששה פונדיונין בסלע מדינה, פונדיון שני איסרין, נמצאו שנים עשר איסרין בסלע מדינה, ואיסר שמונה פרוטות, נמצאו תשעים וששה פרוטות בסלע מדינה, וקרי להו מעין. וכי היכי דמקריאן פריטי דנחשא פריטי ומקריאן נמי מעין (הם), הכי נמי מעי דכספא זימנין דמיקריאן מעין וזימנין דמקריאן פריטי. דיקא נמי דהכא קא אמרינן באתרא דלא סאגו פריטי דכספא, דמשמע דאיכא אתרואתא דסאגו, והתם קא פסיק ואמר פריטי דכספא לא עבדי אינשי. אי אמרת בשלמא הני פריטי דהכא מעין וכיוצא בהן נינהו, והנך פריטי דהתם אחד משמונה באיסר האטלקי נינהו ניחא, אלא אי אמרת כי הדדי נינהו קשיאן אהדדי, אלא לאו ש"מ כדפרשינן.

הילכך היכא דכתיב ביה כסף מטבע, או באתרא דסאגו ביה פריטי דכספא הוא, כגון מעין וכיוצא בהן, יהיב ליה כפחות שבמטבעות של כסף היוצאין באותו מקום, והיינו דקתאני התם מה שירצה לוה מגבהו. אבל כסף אחד משמונה באיסר לא יהיב ליה, (באחד) [דאחד] משמונה באיסר לא עבדי אינשי כסף צרוף אלא דמערבי ליה לכספא בהדי נחשא, וכסף סתם כסף מזוקק משמע. והיינו דאמרינן התם פריטי דכספא לא עבדי אינשי. ואי אתרא דלא סאגו ביה מעין של כסף ניהו, לא יהיב ליה פחות מדינר כסף כדקתני הכא בהדיא. וכן הילכתא:

הא דשלחו ליה חבריא כו'. דף שמ"ה עד דמר בר תייא שמ"ו ע"א. הרשב"א ז"ל.
והרא"ם ז"ל נמי גריס כגירסת ספרנו וכמו שכתוב לשונו לעיל. עוד כתב ז"ל וזה לשונו: אמר ליה (אביי) רב אשי לאמימר אנן הכי מתנינן לה שלחו ליה חברייא לרבי ירמיה שנים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין זה מהו שיבא בית דין אצל בית דין ויעיד זה אצל זה על העד שהעיד לפניו ומצטרפי עדות העדים שהרי נתקיים בעדות שני בתי דינים אלו שעדים אלו העידו עדות זו בבית דין אחר דאליבא דתנא קמא דרבי נתן לא תיבעי לך שאפילו העידו שניהם בבית דין אחד הא קאמר דאינה מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחת וכל שכן אם העיד זה בפני בית דין זה וזה בפני בית דין זה כי תיבעי לך אליבא דרבי נתן דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו מאי כי אמר רבי נתן היכא דהעידו שניהם בבית דין אחד אבל זה בפני בית דין אחר וזה בפני בית דין אחר לא או דילמא לא שנא ושלחו ליה דמצטרפין. מר בר (רב אשי) חייא אמר הכי שלחו ליה שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה שנמצאו העדים שהעידו כאחד בכל בית דין ובית דין ואחר כך מתו העדים והדיינים או שהלכו להם למדינת הים ולא נשאר מהם אלא אחד מכל בית דין ובית דין מהו שיצטרפו ויחתכו את הדין אליבא דרבי נתן לא תיבעי לך השתא עדים מצטרפים דיינים מבעיא כי תיבעי לך אליבא דתנא קמא דרבי נתן מאי כו'. עד כאן.

וגם הר"י ז"ל בעליותיו גריס לה וזה לשונו: אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה לא תיבעי לך דאפילו שנים בכתב ושנים על פה לא מצטרפי פירוש שנים בכתב כגון אחד חתום בשטר זה ועד אחד חתום בשטר אחר שלא נודע לנו שראו שניהם כאחד וכל שטרות כשרים בעדי חתימה לפי שיש לנו להחזיק שלא היו חותמים אלא אם כן ראו שניהם כאחד אלא כי תיבעי לך אליבא דרבי יהושע בן קרחה שנים בכתב ושנים על פה הוא דמצטרפי אבל עד אחד בכתב ועד אחד על פה לא מצטרפי לפי שהם שני ענייני עדות ולפיכך אין עדותם מצטרפת אף על גב דלא איכפת לן בראיה כאחת ולא שיעידו בבית דין כאחד או דילמא לא שנא ומצטרפת עדותם ואפילו לתנא קמא דרבי נתן דבעי שיעידו שניהם כאחת הכא נמי כיון שיוצא השטר בבית דין בשעה שמעיד עד אחד על פה הרי העדות כאחד אמר ליה אנן הכי מתנינן לה שנים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין זה כו'. ואסיקנא דמצטרפין דוקא בית דין אצל בית דין אבל אם יבואו שנים מבית דין זה ושנים מבית דין זה ודאי אין מצטרפים לפי שאין שנים נעשים בית דין ונמצא שהם צריכים להעיד בפני חביריהם על עדות העד שהעידו בבית דינו ושוב אין נעשים דיינים דאין עד (אחד) נעשה דיין אך עכשיו כשבאים בית דין אצל בית דין אין אלו צריכים להעיד לפני אלו אלא בית דין זה יפסקו הדין שקבלו עדות עד אחד ונמצאת עדותו מכוונת וכן יפסקו בית דין השני על קבלת עדות העד השני ונמצא מעשה בית דין זה מצטרף לזה ואם יבואו שנים מבית דין זה ויעידו בפני בית דין זה שהיו במושב שלשה וקבלו עד אחד כיון שלא גמרו כלום בדין הוו להו עד מפי עד שאם יעמדו שנים ויעידו שמענו שהעידו שנים בבית דין על איש פלוני שהוא חייב מנה ודאי הוו להו עד מפי עד. כך נראה בעיני. אבל ודאי אם יעידו שקבלו בית דין עדות שנים או עדות עד אחד ופסקו שעדותם מכוונת אף על פי שלא פסקו הדין עדיין על האיש שמעידין עליו אם הוא חייב לפי המעשה שהעידו ודאי לא הוו עד מפי עד אלא הרי כאלו העידו שראו את העדות כיון שגמרו בית דין שעדותם של עדים מכוונת וכדתניא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין של פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג. מר בר חייא אמר הכי שלחו ליה שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה וחזרו עוד והעידו בבית דין זה מהו שיבואו כל אחד מכל בית דין ובית דין ויצטרפו להכי נקט לה בשלשה בתי דינים משום דקיימא לן שנים שדנו אין דיניהם דין וכן פסקו הגאונים זצ"ל ואפילו לשמואל דאמר דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף. ואסיקנא דמצטרפים שכל אחד ואחד יגמור הדין על פי העדות שנתקבל בבית דינו ומצטרף גמר דין של כל אחד ואחד מהם ואפילו לתנא קמא דרבי נתן שאין עדות מצטרפת אם לא העידו כאחד אבל בית דין מצטרפים אף על פי שלא קבלו עדות כאחת. ודוקא אחד מכל בית דין ובית דין דהוו להו שלשה אבל שנים אין גומרים הדין אף על פי שהיו בקבלת העדות במותב תלתא. ודוקא בשלא הספיקו בתי דינים אלו לגמור את הדין אחר שקבלו את העדות עד שנתפרדו איש מעל אחיו אבל אם גמרו בבית דין את הדין ובא אחד מבית דין זה ואחד מבית דין זה ודאי יכולים לכתוב מעשה בית דין ואין צריך שלשה ויכתבו במותב תלתא הוינא. עד כאן בעליות.

ואימא נסכא. תימה למה נאמר נסכא שהיא גדולה הא יד בעל השטר על התחתונה. ומפרש רבינו תם דנסכא פחותה מדינר וכן משמע בשקלים דקאמר התם הרי עלי זהב מביא דינר זהב והוא שהזכיר צורה אבל לא הזכיר צורה מביא אפילו צנורא ובמנחות פרק בתרא משמע דשיעור צנורא הויא כשיעור נסכא דקאמר התם הרי עלי זהב לא יפחות מדינר זהב ופריך ואימא נסכא ומשני דאמר מטבע משמע דאם לא אמר מטבע מביא נסכא. ומיהו נראה שהירושלמי פליג על גמרא דידן מדנקט צנורא ושבק נסכא שהטעם תלוי בה מדלא הזכיר צורה שמביא זהב שאין עליו צורה אלא ודאי הירושלמי סובר שנפטר בדבר מועט וגמרא דידן סוברת שאם לא אמר מטבע שיש לו להביא נסכא שחשוב ממטבע. וקשה על פירוש רבינו תם מהא דאמרינן נסכא ועבדי זוזי אלמא דנסכא גדול מזוזי וכן בפרק המצניע גבי הגונב כיס בשבת פריך והא איכא חלמה דאי בעי מפקע ומפיק ליה ומשני בנסכא אבל מטבע שהוא קטן יכול להוציא דרך חלמה. וצריך לומר דתרי גווני נסכות יש גדולות וקטנות. ונראה לפרש דנסכא גדולה מדינר ומכל מקום פריך שפיר דכיון שהזכיר נסכא ולא הזכיר מטבע אם כן רצה לומר דבר גדול יותר ממטבע. הרא"ש ז"ל.

בד"ה מה התם כו' או פסול הס"ד ואח"כ מ"ה ה"נ כו' דאורייתא ולאו דוקא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אימא נסכא כו' והכי הוה מצי כו' פ' בתרא אמרינן כתוב בו בבבל מגבי ממעות כו' כל מה שירצה לוה מגביהו כו' שאין רק שיתא פרוטות ומשמע שם שיתא פרוטות דמה כו' וה"נ בשמעתין כו' דאי לא גריעא טפי מאיסר ברישא כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דתפסת מועט תפסת ה"ל לאקשויי ברישא ואימא פריטי דהיינו איסר כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

גמ' בפיסקא נ"ב בכאן צ"ל מתניתין דלעיל בהיפוך הדף כתב בה זוזין כו':

שם תנו רבנן כסף כו' מבשני דינרין זהב כסף כו' כצ"ל וכן בכל העמוד:

ר"ש בד"ה כתוב בו כו' הרי הן כ"ה סלעים אין למלוה אלא עשרים סלעים דיד בעל השטר כו' כ' סלעים כצ"ל והס"ד:

בד"ה תנו רבנן כו' מדינר כסף כסף לוה כו' כצ"ל:

בד"ה אין פחות כו' נמחק כל הדבור:

תוס' בד"ה הכא נמי כו' דאורייתא ולאו דוקא כו' דאפילו אי הוי כו' כצ"ל:

בד"ה אימא נסכא תימה לרבי מאי כו' כתב בו בכל כו' וכי נסכא פחותה מאיסר שאין בו רק מיני פרוטות כו' כצ"ל:

גמרא תדע דשלחו חברייא לר' ירמיה כו'. כצ"ל ומלת מתם נראה למחוק וכן ליתא לקמן וברי"ף ורא"ש:

ר"ש ד"ה על דא עיילוה. רגלו אחת חוץ לחמשים ורגלו א' בתוך חמשים כצ"ל. והסופר נשתבש מהא דעירובין (נ"ב ב'):

תד"ה ה"נ. ורשב"ם פי' כו' דלא גבי מב"ח. לפנינו איתא אינו טורף ממשעבדי:

במשנה זוזין מאה דאינון סלעין עשרין אין לו אלא כ' וכו'. פי' הרשב"ם דיד בעה"ש עה"ת. ובגמרא ל"א עלה טעם זה אלא משמע דאביי לא חידש זאת רק לטעם הברייתא. ונ"ל דהכא בלה"ט נמי דיניהו הכי דבהיפך דליהוי מטבעות גדולות מהשיעור לא שכיחא (והא דלעיל (ק"ה ב') דאמרי' מ"ד פירושי קמפרש אינו כפרש"י בב"מ אלא כפי' רשב"ם או פיר"י) אבל דליהוי חסרים שכיחא כפירש"י בב"מ (נ"א ב') במשנה. וכן בסיפא ע"כ הכוונה על סלעים חסרים שנחסרו שתות דדרך להוציאם עדיין בתורת מטבע כדאיתא שם:

שם כסף זוזין דאינון ונמחק כו'. נל"פ דנמחק שם המטבע הכוללת ומצינו ג"כ (דדרכן היה לקבץ מספר המטבעות הקטנות ולכוללן במטבע הגדולה מהן כדלעיל זוזין כו' דאינון סלעין כו') אין פחות משתים די"ל דנמחק שקל אחד. וכן כסף סלעין דאינון י"ל דנמחק דרכון אחד דהוא ב' סלעים כדפי' הרמב"ם ברפ"ב דשקלים. וכן תפרש בדרכונות דאולי היה להם גם מטבע פי שנים בדרכון. ומיושב בזה הצ"ע דתוי"ט:

שם שאם תמחק אות אחת כו'. מה דאיתא בגליון בשם הת"ח גי' שאם לא כתב כו'. עיין לקמן (קס"ו ב') תד"ה אבל:

ר"ש ד"ה למה. אחריות ממון זה כך וכך קבלתי כו'. כצ"ל וכ"ה ברש"י שברי"ף וברע"ב

תד"ה אימא. ותימה דאי (כ"ה הב"ח) נסכא כו' מאי שנא נסכא ממיני פרוטות כו'. ר"ל מ"ש דבהא דקתני כל מה שירצה לוה מגביהו נכללו ביה כל מיני פרוטות דהיינו מעות ופונדיונין ואיסרין (לבד פריטי דנחשא) ונסכא לא ליהוי בכללי' דליפרוך ואימא נסכא:

בא"ד (בדף הב') ושיעור היה (כצ"ל) לנסכא פחותה שהיו יודעים כו'. ר"ל דודאי הא דפריך ואימא נסכא היינו הפחותה שבנסכות (ומ"מ היא גדולה מדינר) ולהם היה ידוע שיעורה:

גמ' דשלחו מתם כו'. נ"ב פירושו בכ"מ מא"י לבבל. שמא ר"י בתר דאפקוהו מב״מ בא"י הלך לו לבבל כדאשכחן בלוי [שבת נט: כתובות קג:]. כי ר"י ודאי מא"י היה ולכן נקרא ג"כ רבי ירמיה. וא״כ פירוש עיילוהו ר״ל קראוהו לשוב אליהם לא"י ולחזור אל מקומו הראשון שהי"ל בבה"מ שם:

ומשני הא קמ''ל. מתני' דקתני פשוט שכתוב בו עד אחד פסול שילמד מקושר ממנו ולהכי תנייה לעד אחד למימרא מה עד אחד פסול דאורייתא כדכתיב (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש כו' אף שנים שבמקושר הטילו עליו חכמים פסולא דאורייתא ואם גט אינה מגורשת ואם שטר מלוה הוא אינו טורף ממשעבדי אבל אם יש שם עד אחד בעל פה עם עד אחד החתום בשטר אז יהיה השטר כשר לגמרי דמצטרפין: תדע דשלחו ליה כו'. ושלח להו דמצטרפין דשלחו ליה חכמים לר' ירמיה לבתר דאפקוהו מבי מדרשא כדאמר בפרק לא יחפור (לעיל דף כג:) אפקוה לר' ירמיה מבי מדרשא ועל דא עיילוהו כדאמרינן במסקנא: מהו שיצטרפו. דנימא כמאן דחתימי תרוייהו בשטרא דמי: אליבא דת''ק דר' יהושע בן קרחה כו' פלוגתייהו בסנהדרין בפרק זה בורר (דף ל.) דתניא אין עדותן מצטרפת בב''ד עד שיראו שניהם כאחד רבי יהושע בן קרחה אומר אפי' בזה אחר זה אין עדותן מתקיימת עד שיעידו שניהם כאחד רבי נתן אזמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו והני שני מחלוקות של ר''י בן קרחה ורבנן ודרבי נתן ורבנן התם מפרש טעמא איבעית אימא קרא ואב''א סברא: השתא. השנים החתומים בשטר ורוצין אנו לקיים עדותן בשטר שהן חתומין בו או שנים בעל פה לענין לגבות ממון בעדותן בלא שטר אין מצטרפין אם לא שראו שניהם כאחד את עדותן ואע''ג דממה נפשך תרוייהו אחד מנה קא מסהדי: אליבא דר' יהושע. שנים בכתב ושנים בעל פה מצטרפין אפי' אם בזה אחר זה ראו עדותן אבל אם עד אחד בכתב כו': אמר ליה. רב אשי לאמימר אנן הכי מתנינן לה כו' ולא תקשי מיניה לאביי דאמר אין מצטרפין: מהו שיבואו ב''ד. זה אצל ב''ד אחר לצרף עדותן ששמעו וישפטו לפי העדות: אליבא דת''ק דרבי נתן. למעלה פירשתיה ובשראו שניהם כאחד אפס לא העידו בבית דין כאחד בהכי פליגי רבי נתן ורבנן: ומת אחד מהן. לאחר שהעידו העדים על חתימת ידם בפני שלשה ואין קיום השטר אלא בג' דבעינן ב''ד לקבל העדות: וחד ליתוהי. דלא מתחזי כשיקרא מאי דכתיב ברישא במותב תלתא הוינא ובסופו לא נחתמו אלא שנים: על דא עיילוהו. שהשיב להם כהוגן דהא דאפקוהו ששאל שלא כהוגן רגלו אחת חוץ לתחום ורגלו אחת בתוך התחום ועל דא אפקוהו מבי מדרשא בפרק לא יחפור והשתא הוא דעיילוהו: מתני' כתוב בו. בשטר מלוה זוזים מאה דאינון עשרים סלעים לוה פלוני מפלוני ואף על פי שמאה זוזי הרי הן (בכלל) כ''ה סלעים אין למלוה אלא (מנה) כ' ו) זוזים דיד בעל השטר על התחתונה והמוציא מחבירו עליו הראיה ושמא כך פי' מאה זוזים גרועים וחסירים שאינן שוין אלא כ' סלעים: אין לו אלא מנה. מאה זוזים שיש לפרש כך זוזים מאה דאינון תלתין סלעים קלים שאינן שוין אלא כ''ה סלעים דיד בעל השטר על התחתונה הסלע ארבעה דינרין המנה כ''ה סלעים: ונמחק. המנין שכתוב בו אחר דאינון: דרכונות. בלע''ז קינונ''ש והם דרכמונות שבספר עזרא: ומלמטה מאתים. כשכפל דבריו בשטר: הכ הולך אחר התחתון. אלא שלא יהא כתוב בשיטה אחרונה: למה כותבין את העליון. הואיל ובסוף השטר חוזר וכופל את דבריו שכותבין ושונין אחריות ממון זה כך וכך קבלתי עלי ועל ירתיי כו': גמ' ת''ר כסף אין פחות מדינר כסף. כסף לוה פלוני מפלוני: כסף דינרין או דינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף. לוה דהכי משמע כסף שני דינרין לוה פלוני מפלוני: כסף בדינרין אין פחות משני דינרין זהב כסף. דכסף בדינרין משמע כסף לוה פלוני מפלוני שוה שני דינרין של זהב וכדמפרש לקמן שכתוב כסף בדינרי משמע בדינרי זהב אבל בדינרין היינו שני דינרין של כסף (אין פחות מכסף בשוה שני דינרין של זהב): זהב בדינרין אין פחות משוה שני דינרין של כסף. אותו זהב שלוה וכדמפרש לקמן דדינרין משמע של כסף:

מה התם פסולא דאורייתא. למאן דאמר בפרק המגרש (גיטין פו.) גבי יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הולד כשר בכתב ידו ועד דוקא אבל כתב סופר ועד פסול לגמרי אתי שפיר אבל למ''ד נמי התם כתב סופר ועד נמי כשר הולד ואפי' בסופר דלא מובהק קשה אמאי קרי ליה הכא פסול דאורייתא וי''ל דההיא כאביי דהכא סבירא ליה אי נמי הכא מיירי שהסופר בעצמו חתם או שכתבו קרוב או פסול: הכא נמי פסולא דאורייתא. לאו דאורייתא ממש דגט מקושר מדרבנן הוי כדאמר לעיל אלא מה שהולד ממזר מדרבנן כי היכי דהוי ממזר בפסול פשוט קרי ליה דאורייתא ולאו דוקא ורשב''ם פירש פסול דאורייתא דלא גבי מבני חרי ואין נראה לרבי דאפי' כי הוי פסולא דרבנן לא היה גבי מבני חרי: אימא נסכא. תימה לרבי מאי קושיא תפסת מועט תפסת והכי הוי מצי לדחויי דנסכא פחות מדינר מיהו עוד קשה דבכתובות פרק בתרא (דף קי:) אמרי' כתוב בו בבל מגבהו ממעות שבבבל כתוב בו כסף סתם כל מה שירצה לוה מגבהו פירוש מטבע פחותה של כסף ופריך ואימא נסכא ותימה וכי נסכא פחותה מאיסר שאין בה רק [שמונה] פרוטות ומאי שנא נסכא ממיני פרוטות דהא מה שירצה קאמר התם היינו מטבע פחות של כסף מדפריך עלה ואימא פריטי ומשני פריטי דכספא לא עבדי אינשי מכלל דמטבע פחותה של כסף דעבדי אינשי נותן לו והכא נמי בשמעתין משמע הכי דגריעי מאיסר אם נפרש דמכח גריעותא מקשה אימא נסכא דאי לא גריע טפי מאיסר ברישא הוי ליה לאקשויי ואימא פריטי

בבא בתרא קסה ע"ב