דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנה - ב

היינו דקאתו, לכן הם באו לרבי עקיבא, ואמרו ליה, ושאלו אותו, מהו לבודקו אם יש לו סימני גדלות, כי אם לא ימצאו בו סימני גדלות תתבטל המכירה.

אלא, אי אמרת, אבל אם תאמר כי רק מבן עשרים, שיכול למכור רק כשמלאו לו עשרים שנה, כי בדקו ליה, מאי הוי!? מה תעזור הבדיקה, והרי אפילו לא ימצאו בו סימני גדלות, הרי הוא גדול, ומכירתו קיימת.

כי והא הרי תנן שנינו במשנה במסכת נדה [מז ב]: בן עשרים שלא הביא שתי שערות, שהן סימני גדלות, יביא ראיה שהוא בן עשרים, והוא הסריס. יש לו דין של סריס, ונחשב שהגיע לגדלות, כי כך הוא טבעו, שאין לו שערות, ולכן יש לו דין של גדול. וכיון שהוא נקבע כסריס, הוא לא חולץ ולא מייבם לאשת אחיו שנפלה לפניו ליבום, כי מי שלא ראוי להוליד, לא חולץ ולא מייבם.

ומכאן מקשה רבי זירא לרב הונא, הסובר שבן מוכר בנכסי אביו רק מגיל עשרים שנה, והרי לשיטתו, אין שום תועלת בבדיקה של סימני הגדלות, כי בכל ענין, מכירתו מכירה בגיל זה.

מתרצת הגמרא: לאו איתמר עלה, וכי לא שנינו על משנה זו, אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: אין די בכך שיביא ראיה שהוא בן עשרים ואין בו שתי שערות כדי לעשותו גדול בתורת סריס, אלא, והוא, שנולדו בו סימני סריס. שצריך סימנים נוספים בגופו, כמבואר שם, כדי להחליט שהוא סריס. אבל אם רק לא הביא שתי שערות, אין זו ראיה מספיקה. ולכן מובן שרצו לבודקו, אם יש בו את הסימנים האחרים, כי אם הם אינם נמצאים, הרי הוא עדיין קטן.

אמר רבא: דיקא נמי, יש לך לדייק כי תירוץ הגמרא הוא הנכון, מהא דקתני, שנאמר במימרא הזאת, והוא הסריס, בה"א הידיעה, שהוא ידוע כסריס, והיינו, שיש בו עוד סימנים של סריס.

שמע מינה, מכאן אתה שומע, שזאת היא הסיבה לעשותו סריס, ולא רק שאין לו שערות.

ועתה דנה הגמרא: וכי לא נולדו לו סימני סריס, אם לא נולדו בו סימני סריס ואין לו שערות, עד כמה, עד מתי נחזיקנו לקטן?

תני רבי חייא: עד רוב שנותיו. אם מלאו לו ל"ו שנים, שהם רוב שנותיו של אדם, שחי בדרך כלל שבעים שנה. ואז, אפילו אין לו סימנים נוספים, מחזיקים אותו כסריס, והוי גדול.

כי אתא לקמיה דרבי חייא, כשבאו לפני רבי חייא אנשים שלא הביאו סימני גדלות, דהיינו שתי שערות, אי כחיש, אם הם היו כחושי בשר, אמר להו, הוא היה אומר להם, ליברי. יבריא את עצמו, ואז יבואו הסימנים. ואי אברי, אם באו לפניו אנשים בריאי בשר, אמר להו: ליכחיש. אמר להם שיכחישו את עצמם.

ומבארת הגמרא: דהני סימני, הסימנים הללו, זמנין דאתו מחמת כחישותא, לפעמים הם באים כשהאדם כחוש. זמנין אתו מחמת בריותא. ולפעמים הם באים כשהאדם בריא בשר. ולכן כך הוא יעץ להם.

איבעיא להו, בני הישיבה הסתפקו, מאימתי יכול הבן למכור קרקעות שירש מאביו.

האם תוך הזמן, במשך שנת השמונה עשרה, או במשך שנת העשרים, כלפני הזמן הוא נחשב, שעדיין לא הגיע זמן הגדלות לגבי מכירת נכסי אביו, עד שיעברו שמונה עשרה שנה או עשרים שנה מלאות.

או כלאחר הזמן. מיד בתחילת שנת השמונה עשרה נחשב שהגיע זמנו כגדול לענין שיכול למכור קרקעות.

רבא אמר רב נחמן: תוך הזמן כלפני הזמן. ונחשב עדיין כקטן ולא יכול למכור עד שתעבור השנה.

רבא בר רב שילא אמר רב נחמן: תוך הזמן כלאחר הזמן. בתוך השנה הוא נחשב כגדול

, שיכול כבר למכור.

ומבארת הגמרא: והא דרבא, דינו של רבא, לאו בפירוש איתמר, לא נאמר במפורש, אלא מכללא איתמר. למדנו אותו מתוך מעשה שהיה:

דההוא תוך הזמן, היה אדם שהיה בתוך שנת השמונה עשרה, דאזיל זבין נכסי, הלך ומכר נכסים. ואתא לקמיא דרבא, ובאו לשאול את רבא אם המכירה קיימת או לאו.

אמר להו: ולא כלום! אמר להם שהמכירה בטלה.

מאן דחזא, מי שראה את הפסק של רבא, סבר, משום דתוך הזמן כלפני הזמן, ועדיין לא הגיע זמנו. וזאת כוונת הגמרא, שמתוך המעשה הזה למדנו את דברי רבא.

אך דוחה הגמרא: ולא היא! לא זאת הסיבה, אלא, התם, שטותא יתירתא חזא ביה. הוא ראה בו שטות יתירה, בכך דהוי משחרר להו לעבדיה, שהוא שחרר את עבדיו, ומתוך זה ראה רבא שאי אפשר לסמוך על שקול דעתו, ולכן ביטל את המכירה, ולא בגלל שלא הגיע הזמן.

שלח ליה גידל בן מנשיא שאלה לרבא: ילמדנו רבינו, תינוקת בת ארבע עשרה שנה ויום אחד, שלא הגיעה לזמן של י"ח שנה, אבל היא יודעת בטיב משא ומתן, היא חריפה במיוחד בעניני מסחר, מהו? האם היא יכולה למכור אפילו בנכסי אביה, [108] כיון שאין חשש שתמכור בפחות מהשווי האמיתי, שהרי יש לה דעת.

שלח ליה, הוא השיב לו: אם יודעת בטיב משא ומתן, מקחה מקח וממכרה ממכר. אפילו שלא הגיעה לגיל שמונה עשרה או עשרים.

ולישלח ליה תנוק, מדוע שאל גידל בן מנשיא את רבא רק על תינוקת, ולא שאלו על תינוק?

מסבירה הגמרא: מעשה שהיה, כך היה. זו לא היתה שאלה סתם מה דינה של תינוקת, אלא שאלה לגבי מעשה מסויים שאירע בתינוקת.

ולישלח ליה "תנוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד", מדוע שאל על תינוקת בת ארבע עשרה שנה ולא על בת שתים עשרה, שהרי מאז היא נהיית גדולה.

וגם על זה הגמרא מתרצת: מעשה שהיה, כך היה.

ההוא פחות מבן עשרים, מעשה באדם פחות מעשרים, דאזל זבין נכסי אבוהו, שהלך ומכר בנכסי אביו [109] כגידל בר מנשיא, כמו שפסק גידל בר מנשיא, שאם יודע בטיב משא ומתן מכירתו מכירה.

אתא לקמיא דרבא, הוא בא לפני רבא כדי לחזור בו מהמכירה, כיון שהוא פחות מעשרים.

אמרו ליה קרוביה, קרוביו יעצו לו, זיל אכול תמריה, אכול תמרים, ושדי ביה קשייתא, וזרוק את הגרעינים בי רבא, בבית מדרשו של רבא, כדי שיחשוב אותך לשוטה, ויבטל את המכירה.

עבד הכי, הוא עשה כך. אמר להו: זביני לאו זביני! רבא אמר להם שהמכר בטל, כיון שהוא מתנהג כשוטה. אך כי כתבו ליה שטרא, כשכתבו לו פסק דין שהמכר בטל, אמרו ליה לקוחות, אמרו הלקוחות למוכר: זיל אימא לרבא, לך אמור לרבא דבר חכמה [וכוונתם היתה שרבא יראה שהוא חכם ותתקיים המכירה], וכך תשאל את רבא: וכי מגלת אסתר בזוזא, וגם שטרא דמר, בזוזא!? כיצד זה יתכן שהסופר לוקח בשכרו זוז אחד כדי לכתוב מגילת אסתר, וגם לוקח זוז אחד בשכרו עבור כתיבת השטר של פסק דין של אדוני, והרי כתיבת השטר היא הרבה יותר קצרה!?

אזל, אמר ליה, הוא הלך ואמר זאת לרבא. אמר להו, רבא אמר ללקוחות, זביניה זביני! המכר לא בטל.

אמרו ליה קרוביה, אמרו קרוביו של המוכר לרבא: לקוחות אגמרוהו! הוא אינו חכם, אלא הלקוחות לימדוהו לומר כך.

אמר להו: מסברי ליה סבר. הסבירו לו, והוא הבין. וכיון דמסברי ליה וסבר, מידע ידע. כיון שהוא מבין כשמסבירים לו, הרי הוא יודע בטיב משא ומתן, וממכרו מכר. והאי דעביד הכי, ומה שזרק את הגרעינים לפני, חוצפא יתירא הוא דהוה ביה. זה מחמת חוצפה שהיתה בו, ולא מחמת שטות. [110]

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: אף על פי שאמרו, שלמכור בנכסי אביו הוא יכול רק מבן עשרים, אבל, ולעדות, עדותו עדות. הוא כשר לעדות מגיל י"ג, כשמביא סימני גדלות.

אמר מר זוטרא, מוסיף מר זוטרא ואומר: לא אמרן שיכול להעיד מגיל שלש עשרה אלא למטלטלי, רק לגבי מטלטלין, אבל למקרקעי, לא. פסול הוא להעיד על קרקעות עד שיגיע לעשרים. [111]

אמר ליה רב אשי למר זוטרא: מאי שנא מטלטלי, מדוע יכול הוא להעיד על מטלטלין, הרי זה משום דזביניה זביני, שיכול הוא למכור אותם, ולכן כשר גם להעיד עליהם.

אלא מעתה, אם נאמר שהעדות תלויה באפשרות המכירה, תיקשי, הא תנן, הרי שנינו במשנה: הפעוטות, מקחן מקח, וממכרן ממכר. קטנים יכולים לקנות ולמכור מטלטלין מגיל שש או שבע.

הכי נמי עדותן עדות!? האם נאמר שיוכלו מזמן זה להעיד?

אמר ליה מר זוטרא, והסביר לו: התם, בקטנים לפני י"ג שנה יש חסרון אחר, כי בעינא, צריך להתקיים דברי הכתוב "ועמדו שני האנשים", וליכא! צריך שהוא יהיה איש כפי שנאמר בפסוק של עדות, וקטן לא נחשב איש [112].

אמר אמימר: ומתנתו - מתנה.

אמימר מוסיף, שאף על פי שלמכור הוא יכול רק מבן עשרים, אבל לתת מתנה יכול כבר כשהוא בן י"ג, ואפילו בנכסי אביו, למרות שהוא לא יודע בטיב משא ומתן.

אמר ליה רב אשי לאמימר: מקשה לו רב אשי, השתא, ומה זביני, ומה במכר, דמקבל זוזי, שמקבל עבורו כסף, ומוכח שהוא מתנהג בחכמה, אמרת דלא יכול למכור משום דלמא מיזיל ומזבין, שמא ימכור בזול. כל שכן ודאי במתנה, דלא מטי ליה, לא מקבל ולא מידי כלום, בודאי שצריך להיות שאין מתנתו מתנה.

הערות

[108] הרשב"ם מבאר, שאפילו בנכסי אביה יכולה למכור כיון שיודעת בטיב משא ומתן. וכן כתבו התוס'. אבל הרי"ף מעמיד את הסוגיא בקרקעות שלה, אבל נכסי אביה אינו יכול למכור עד עשרים. ולפי שיטת הרשב"ם יתכן שבקרקעות שהוא קנה יכול למכור אפילו לא יודע בטיב משא ומתן.

[109] זה לשיטת הרשב"ם, שיכול אף למכור בנכסי אביו. אבל לשאר הראשונים, גורסים לנכסי, ומדובר בנכסים שהוא קנה וכ"כ הריטב"א.

[110] מדוע באמת אם הסבירו לו והוא הבין זה ראיה שהוא יודע בטיב משא ומתן? ומבאר רבינו יונה, שרבא חקר ואמרו לו שהוא מבין טוב אבל לאחר שראה שזורק גרעינים חשב שהוא אכן שוטה. ומה שחקר עליו זה בטעות, ולאחר שראה שאם מסבירים לו הוא מבין, אז הוא סמך על החקירה הראשונה שלו.

[111] תוד"ה לא אמרו מבאר, שודאי כשר לעדות קרקע סתם. וכל מה שפסול זה כשמעיד על שומא של קרקע כיון שקטן דעתו קרובה לכסף והוא טועה בשומא שיכול לשום קרקע יקרה בדמים מועטים.

[112] רש"י במס' ב"ק פח ע"א מביא טעם נוסף שקטן פסול לעדות מצד עדות שאי אתה יכול להזימה. והרע"א בגליון מבאר מדוע צריך את שני הטעמים.

היינו דקאתו [זהו הטעם שבאו] ואמרו ליה [לו]: מהו לבודקו, שמא עדיין לא הביא שתי שערות למרות שהיה בן שמונה עשרה, ולכן מכרו בטל. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שמבן עשרים רשאי למכור, כי בדקו ליה מאי הוי [כאשר בודקים אותו מה נהיה, מה בכך]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: בן עשרים שלא הביא עדיין שתי שערות — יביאו ראיה שהוא בן עשרים, ואם עשו כן אין הוא עוד בכלל קטן, אלא הוא הסריס, שהוא לא חולץ ולא מיבם את אשת אחיו שמת, אבל לעניינים אחרים דינו כגדול!

ודוחים: לאו איתמר עלה [האם לא נאמר על כך] שאמר ר' שמואל בר רב יצחק אמר רב: והוא שנולדו בו סימני סריס? כלומר, שלא העדר השערות בלבד גורם לכך, אלא צריך שיהיו בו גם שאר סימנים של סריס. ואם לא כן — קטן הוא לכל ענין. ונמצא לענייננו, שגם אם היה המוכר בן עשרים היתה משמעות לבדיקה. אמר רבא: דיקא נמי [מדויק גם כן] בלשון אותה משנה שכך הוא, דקתני [ששנה]: והוא הסריס, כלומר, לא די שיהא בן עשרים, אלא מדובר במי שברור שהוא סריס. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

ושואלים: וכי [וכאשר] לא נולדו לו סימני סריס, עד כמה ממתינים לו שיביא שתי שערות כדי שייחשב גדול? תני [שנה] ר' חייא בברייתא: עד רוב שנותיו (אחרי שלושים וחמש שנה). כי אתא [כאשר היה בא] מקרה כזה לקמיה [לפני] ר' חייא, אי כחיש אמר להו [אם היה רזה היה אומר להם]: ליברי [הבריאו, השמינו אותו] שמא מחמת זה אין בו סימנים, ואי אברי אמר להו [ואם היה בריא, שמן, היה אומר להם]: ליכחוש [שירזה], לפי דהני סימני זמנין דאתו [שאותם סימנים פעמים שהם באים] מחמת כחישותא [רזון], זמנין דאתו [פעמים שהם באים] מחמת בריותא [השמנה].

א איבעיא להו [נשאלה להם]: תוך זמן, כלומר, בתוך שנת שמונה עשרה או שנת עשרים עצמה, מה דינה לענין שיוכל הקטן למכור בנכסי אביו? כלפני זמן, או כלאחר זמן? רבא אמר בשם רב נחמן: תוך זמן כלפני זמן. רבא בר רב שילא אמר בשם רב נחמן: תוך זמן כלאחר זמן.

ומעירים: והא [וזה] שאמר רבא לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמר] אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמר], דההוא [שאדם אחד] שהיה בגיל של תוך זמן דאזיל זבין נכסי ואתא לקמיה [שהלך ומכר נכסים של אביו ובא לפני] רבא, אמר להו [להם]: לא עשה ולא כלום. ומעירים: מאן דחזא סבר [מי שראה סבור היה] שהטעם היה משום שתוך זמן כלפני זמן, ולא היא (אין כן הדבר), התם שטותא יתירתא חזא ביה [שם שטות יתירה ראה בו], דהוה קא משחרר להו לעבדיה [שהיה משחרר אותם את עבדיו], ומתוך שראה שאינו בר דעת ביטל את המכירה שלו.

ב מסופר: שלח ליה [לו] גידל בר מנשיא לרבא, ילמדנו רבינו: היתה תינוקת, כלומר, נערה בת ארבע עשרה שנה ויום אחד והיתה יודעת בטיב משא ומתן, מהו דינה לענין מכירת קרקע? שלח ליה [לו]: אם יודעת בטיב משא ומתן — מקחה מקח וממכרה ממכר.

ושואלים: ולישלח ליה [ושישלח לו] שאלה זו בתינוק! ומשיבים: מעשה שהיה כך היה. ושואלים: ולישלח ליה [ושישלח לו] שאלה בתינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד, שהרי מגיל זה כבר יש חזקה שבוגרת היא! ואומרים: מעשה שהיה כך היה.

ג ומעירים: והא [וזה] שנאמר בשם רבא לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמר] אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמר], דההוא [שאדם אחד] שהיה פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסי אבוהו [שהלך ומכר את נכסי אביו] כפי שהשיב רבא לגידל בר מנשיא, שהדבר אפשרי במי שיודע בטיב משא ומתן. אתא לקמיה [בא לפני] רבא ורצה לבטל את המכירה. אמרו ליה קרוביה [לו קרוביו] לאותו בחור שמכר נכסיו: זיל [לך] אכול תמרי [תמרים] ושדי ביה קשייתא בי [וזרוק את הגרעינים בבית] רבא, ורצו שעל ידי כך יבין רבא שאינו בר־דעת. עבד הכי [עשה כך], אמר להו [להם] רבא למתדיינים: זביניה לאו זביני [מכירתו אינה מכירה].

כי קא כתבו ליה שטרא [כאשר כתבו לו שטר] של פסק דין, אמרו ליה [לו] הלקוחות לאותו מוכר, שרצו להראות שאינו טיפש: זיל אימא ליה [לך אמור לו] לרבא: מגלת אסתר שהיא גדולה במידותיה, קונים אותה בזוזא [זוז, דינר], שטרא דמר בזוזא [שטר של אדוני, שהוא קטן, קונים גם כן בזוז]? שזה היה שכר הסופר שכתב את השטר. אזל [הלך] אותו בחור אמר ליה [לו], לרבא כך. אמר להו [להם] רבא: זביניה זביני [מכירתו מכירה]. אמרו ליה [לו, לרבא] קרוביה [קרוביו] של אותו בחור: הלקוחות אגמרוהו [לימדו אותו] לומר כן, ולא מדעתו היא! אמר להו [להם] רבא: מכל מקום מסברי ליה סבר [מסבירים לו דבר והוא מבין], כיון דמסברי ליה וסבר [שמסבירים לו והוא מבין] — מידע ידע [יודע הוא] מה הוא עושה, והאי דעבד הכי [וזה שעשה כך] שזרק את הגרעינים — חוצפא יתירא הוא דהוה ביה [שהיתה בו], ולא משום שלא הבין דבר.

ד ובענין מי שלא הגיע לגיל בו הוא רשאי למכור בנכסי אביו, אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ולעדות — עדותו עדות. אמר מר זוטרא: לא אמרן [אמרנו] שהוא רשאי להעיד אלא למטלטלי [למיטלטלים], אבל למקרקעי [לקרקעות] לא.

אמר ליה [לו] רב אשי למר זוטרא: מאי שנא מטלטלי [מה שונה הדבר במיטלטלים] שעדותו עדות — משום דזביניה זביני [שמכירתו מכר]; אלא מעתה, הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: הפעוטות (ילדים) — מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, אם כן הכי נמי [כך גם כן] תאמר שעדותן עדות? והרי קטן פסול לעדות! אמר ליה [לו]: התם בעינא [שם, בעדות, אנו צריכים] שיתקיים הכתוב "ועמדו שני האנשים" (דברים יט,יז), שאנו מפרשים שהם העדים, וליכא [ואין כאן], שמי שאינו גדול בשנים אינו נקרא "איש", ולא משום חוסר דעת.

ה ועוד במי שאינו רשאי למכור בנכסי אביו, אמר אמימר: ומתנתו בנכסי אביו — היא מתנה. אמר לו רב אשי לאמימר: השתא [עכשיו] ומה זביני [במכר] שהוא מקבל זוזי [כסף] אמרת תיקנו חכמים דלא [שאין] הוא רשאי למכור, דלמא [שמא] מוזיל הוא מן המחיר הראוי ומזבין [ומוכר], ונמצא מפסיד את נכסי אביו, כל שכן מתנה שלא מטי ליה [מגיע לו, לידיו] ולא מידי [כלום בתמורה] יש לומר שלא יוכל לתת! אמר ליה [לו] אמימר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

this is the reason that they came and said to Rabbi Akiva: What is the halakha? Is it permitted to examine the corpse? But if you say that he can sell the property from the time he is twenty years old, even if they examine him, what of it? But didn’t we learn in a mishna (Nidda 47b): With regard to a twenty-year-old man who did not develop two pubic hairs, proof must be brought that he is twenty years old, and then he is no longer considered a minor. And he is the sexually underdeveloped man, who is excluded from the mitzva of levirate marriage. Therefore, if his married brother dies childless, he neither performs ḥalitza nor enters into levirate marriage with his widow. Since a twenty-year-old is considered an adult even if he has not developed signs of puberty, there is no reason to examine the body.

The Gemara replies: Wasn’t it stated with regard to that mishna: Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak says that Rav says: And is this the halakha only where he developed the signs of a sexually underdeveloped man? Otherwise, a twenty-year-old who has not developed two pubic hairs is still considered a minor. The examination of the deceased could therefore be effective to see if he has other signs of being sexually underdeveloped. Rava said: The language of the mishna is also precise, as it teaches: And he is the sexually underdeveloped man. The usage of the definitive article indicates that the mishna is referring to one who is clearly a sexually underdeveloped man. The Gemara affirms: One can conclude from the mishna that the mishna is speaking of one who developed the signs of a sexually underdeveloped man.

The Gemara asks: And if he did not develop the signs of a sexually underdeveloped man, until when is he considered a minor if he does not develop two pubic hairs? Rabbi Ḥiyya teaches in a baraita: He is considered a minor until most of his years have elapsed, i.e., until he is thirty-five years old. When the case of one who had not developed pubic hair would come before Rabbi Ḥiyya, he would offer the following advice: If the person was thin, he would say to those appearing in court: Cause him to become fat, and if he was fat, he would say to them: Cause him to become thin. This is because these signs indicating puberty sometimes develop due to excessive thinness, and sometimes they develop due to corpulence.

§ A dilemma was raised before the Sages: During the time, i.e., the year, when a minor comes of age with regard to selling his deceased father’s property, i.e., during his eighteenth or twentieth year, is this year considered as before the time that he comes of age or is it considered as after the time? Does one come of age at the beginning or end of that year? Rava says that Rav Naḥman says: During that time is considered as before the time, and he does not come of age until the year has elapsed. Rava bar Rav Sheila says that Rav Naḥman says: During that time is considered as after the time, and he is considered as having come of age during that year.

The Gemara notes: And this statement of Rava was not stated explicitly; rather, it was stated by inference. As there was a certain person who was during the time, i.e., the year, when one comes of age who went and sold his father’s property, and the case came before Rava. Rava said to the litigants: He did not do anything, and the sale is not valid. One who observed Rava’s ruling assumed that he ruled in this manner because he maintained that during the time when he comes of age is considered as before the time. But that is not so. The reason for Rava’s ruling was that there, Rava observed excessive mental incompetence in the behavior of that individual, as he was emancipating his slaves. Since Rava saw that he was mentally incompetent, he invalidated the sale.

§ Giddel bar Menashya sent an inquiry to Rava: Let our teacher instruct us: With regard to a girl who is fourteen years and one day old who understands the nature of business negotiations, what is the halakha? Can she sell property that she inherited from her father? Rava sent a reply to Giddel bar Menashya: If she understands the nature of business negotiations her purchase is a valid purchase and her sale is a valid sale.

The Gemara asks: But Giddel could have sent this question to Rava with regard to a boy. Why did he not do so? The Gemara answers: The incident that took place, took place in this way. The Gemara asks: But he could have sent this question to Rava with regard to a girl who is twelve years and one day old, at which age a girl reaches her majority. Why did he not do so? The Gemara answers: The incident that took place, took place in this way.

The Gemara notes: And this statement of Rava was not stated explicitly; rather, it was stated by inference, as it was inferred from the following incident. There was a certain person who was under twenty years old and understood business negotiations who went and sold his father’s property, in accordance with the ruling that Rava sent to Giddel bar Menashya, and the case came before Rava. The seller’s relatives said to the one who sold the property: Go eat dates and throw the pits into Rava’s house, in order to prove to Rava that their relative was not mentally competent. He did so. Rava said to them: His sale is not a valid sale.

When they were writing for him a writ containing the decision, the buyers said to the seller, in order to prove that he was mentally competent: Go and say to Rava: The scroll of Esther, which is a large scroll, is bought for a dinar. Why then does the short writ containing Master’s ruling also cost a dinar, which was the scribe’s fee? The seller went and said this to Rava. Rava said to them: His sale is a valid sale. The boy’s relatives said to Rava: The buyers taught him to say that. Rava said to them: Even so, when they explain the matter to him he understands. Since, when they explain a matter to him he understands, he knows what he is doing. And the reason that he acted in this manner, throwing the pits into Rava’s house, was because of excessive impudence that was in him, not mental incompetence.

§ Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: And with regard to the testimony of one who is not old enough to sell property that he inherits from his father, his testimony is valid testimony. Mar Zutra said: We said that his testimony is valid only with regard to movable property, but not with regard to land.

Rav Ashi said to Mar Zutra: In what way is movable property different from land? It is different because with regard to movable property his sale is a valid sale. But if that is so, consider that which we learned in a mishna (Gittin 59a): A purchase made by young children is a valid purchase, and a sale made by them is a valid sale. These halakhot apply to transactions involving movable property. Is it possible that also in the case of young children their testimony is valid testimony? Isn’t it an established halakha that minors are disqualified from bearing witness? Mar Zutra said to Rav Ashi: There, with regard to testimony, I require the witnesses to be men, as the verse states: “Then the two men shall stand” (Deuteronomy 19:17), which is interpreted as referring to witnesses, and this requirement is not fulfilled in the case of young children.

§ Ameimar says: With regard to one who is not old enough to sell property that he inherits from his father, if he gave a gift from the property, his gift is a valid gift. Rav Ashi said to Ameimar: Now, if with regard to a sale, in which he receives money, you say that the Sages instituted an ordinance that he is not authorized to sell, lest he reduce the price of the property and deplete his father’s estate, all the more so in the case of a gift he is not authorized to give a gift, as nothing at all comes into his possession in exchange. Ameimar said to Rav Ashi:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כי אתא לקמיה דר' חייא. האי יותר מבן כ' עד שלא הביא שערות. אמר להו כו':

איבעיא להו. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אם הביא ב' שערות בתוך הזמן בשנת כ' או בי"ח ומכר מהו מי אמרי' תוך זמן כלפני זמן. כי היכי דלפני זמן אע"ג דהביא אין מכירתו מכירה ה"נ האי או דלמא כלאחר זמן דמי כי היכי דלאחר כ' אם הביא מכירתו מכירה ה"נ האי בתוך הזמן הואיל והביא מכירתו מכירה. וה"נ איבעיא להו אליבא דמ"ד בן י"ח:

(רבה ב"ר שילא) [רבא] אמר תוך זמן כלפני זמן ואין מכירתו מכירה אע"ג דהביא ב' שערות דההוא תוך זמנו שמכר בנכסי אביו ג)צ"ל ואתא לקמיה דרבא ואמר דלא עשה כלום. לא עשה כלום משום דתוך זמן הוא. והיינו מכללא ולא בפירוש אמרה. ולא היא התם טעמא מאי אמר תוך זמן כלפני זמן ולא עשה כלום משום דשטותא יתירתא הוא דחזה ביה דהוה משחרר ליה לעבדיה ומש"ה אמר דקטן הוא דעשה מעשה קטן ושוטה ואי לאו הכי ודאי הוה אמר תוך זמן כלאחר זמן ואם הביא ב' שערות מכירתו מכירה:

יודעת בטיב משא ומתן. אם מכרה במקרקעי שלה ולא בשל אביה מהו מי הויא מכירה אי לא. במטלטלי לא איצטריך למיבעי דפשיטא ליה דמשהיא בת ט' שנה ויום אחד מוכרת במטלטלין אם יודעת בטיב משא ומתן כדקתני מתני' הפעוטות כבן ט' כבן עשר מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין:

ולשלח ליה בתינוק. היודע בטיב משא ומתן אם יכול למכור מקרקעי שלו אי לא:

מעשה שהיה כן היה. שתינוקת מכרה וה"ה לתינוק:

ולשלח ליה בת י"ב שנה ויום אחד. דכבר בוגרת היא מאי שנא בת י"ד שנה ויום אחד:

והא דרבא. דאמר לעיל מאימת קטן מוכר בנכסי אביו מבן כ':

לאו בפירוש כו' דההוא פחות מבן כ'. מדקאמר פחות מבן כ' שנה שמעי' מינה דיותר מבן י"ח שנה היה:

וקא זבין נכסי דאבוה אתא לקמיה דרבא. דקא בעי למיהדר ביה משום דפחות מבן כ' שנה מכר. השיאוהו קרוביו עצה שיעשה שטות לפני רבא כדי שיתראה עליו שוטה שאין יודע בטיב משא ומתן:

עבד הכי. דשדא קשייתא קמיה. אמר להו לאו זביניה זביני. דשוטה הוא:

כי כתבו ליה שטר. אפסק דין דזביניה לאו זביני:

אמרו לו לקוחות. לאותו שמכר:

זיל אימא ליה לרבא. לימדו ליה הן דבר חכמה שיעמוד לפניו שיתראה לפניו כחכם כדי שיחזור בו ויאמר ממכרו ממכר. למדוהו לומר לו מגילת אסתר שהיא גדולה אין נותנין לסופר שכותבה אלא זוזא ושטרא דאיהו קטן רוצה הסופר לטול בו זוז:

אמר להו זביניה זביני. הואיל ויודע כל כך בטיב משא ומתן:

א"ל קרוביה. לרבא הא טענה לקוחות אגמרוהו כי היכי דליתחזי חכם ואיהו לא ידע לאסוקי אדעתיה למימר הכי:

אמר להו. ודאי דעת יש לו דכל אינש דמסברו ליה וסבר כלומר כל אדם שמלמדין אותו והוא מאזין ודאי מידע ידע וחכם הוא ומכירתו מכירה. והאי דעבד הכי דשדא קשייתא חוצפא יתירא דהויא ביה. השתא דייקינן מהא הלכתא דפשיטא דמקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין שלו ולא במקרקעי שלו. אע"ג דהביא ב' שערות שומא הוי. והוא דידעי פעוטות בטיב משא ומתן. בן י"ג שנה ויום אחד והביא שערות ויודע בטיב משא ומתן מוכר במקרקעי שלו ובמטלטלי של אביו. מן י"ח שנה ולמעלה לרבא אם הביא ב' שערות ויודע בטיב משא ומתן מוכר בנכסי אביו. ואם הוא בן עשרים ולא הביא שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן אין מוכר בנכסי אביו. ואם לא נולדו לו סימני סריס והוא בן כ' ולא הביא שערות אע"פ שיודע בטיב משא ומתן אין מוכר בנכסי אביו עד רוב שנותיו. והכי נמי מפרשי' אליבא דמאן דאמר עד י"ח לפי ענינו:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע. אע"ג דפחות מבן כ' אם הביא שערות ואין יודע בטיב משא ומתן אינו רשאי למכור בנכסי אביו לענין עדות עדותו עדות לכל דבר. ולא אמרו דעדותו עדות אלא למטלטלי דמצי נמי לזבוני במטלטלי אביו [פחות] מבן כ'. אבל למקרקעי לא מצי לזבוני עד שיביא שערות ויודע בטיב משא ומתן לא מצי לאסהודי לאחרינא במקרקעי:

אלא מעתה. דאמרת שמשום הכי מצי לאסהודי משום דמצי לזבוני א"כ פעוטות דמצי זביני כדתנן ה"נ דעדותן עדות. הא לא הוי אלא בן (תשיסר) [שית ושבע]. הא לא מצית אמרת לגבי עדות אנשים בעינן כדכתיב ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר וליכא דתינוקות הן. ולעולם גבי עדות עדותן עדות במטלטלין אבל לא במקרקעי:

אמר אמימר. אע"ג דאינו יכול למכור בנכסי אביו עד כ' שנה וכדאוקמת' הלכתא אפ"ה אי יהיב מתנה מנכסי אביו מתנתו מתנה:

ומה זביני דמקבל זוזי אמרת לא. מתנה דבחנם הוא לא כ"ש:

א"ל ולטעמיך. דמקשת הכי מי מצי זבין שפיר בנכסי אביו. דזבן שוה ד' בה' ה"נ דזביניה זביני. אלא לא אזיל כלל משום האי טעמא דזבין שפיר ולא משום דלא אתו לידיה דלא מצי למיהב מתנה אלא מאי טעמא אין מכירתו מכירה אע"ג דזבין שפיר דגזרינן האי דזבין שפיר אטו האי דלא זבין שפיר דכי היכי דהאי אין מכירתו מכירה הכי נמי אידך דקים להו לרבנן כו':

שלח ליה אי יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ואקשינן

ולישלח ליה בתינוק ופרקינן

מעשה שהיה בתינוקות היה. אבל הוא הדין בתינוק כל שיש לו שלש עשרה שנה ויום אחד שהוא גדלותו של תינוק, כדאיתא בנידה פרק יוצא דופן (נדה מה, ב), וכשהביא שתי שערות מקחו מקח וממכרו ממכר אפילו במקרקעי. ודוקא בשל עצמו והוא שיודע בטיב משא ומתן, אבל בנכסי אביו לעולם אינו מוכר עד שיהא בן עשרים והוא שהביא שתי שערות, וכדאמרינן לקמן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, ולאפוקי ממאן דאמר בן שמונה עשרה.
וכתב ר' יהוסף הלוי ז'ל דכי הוי פחות מבן עשרים ואינו יודע בטיב משא ומתן הוא דאין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר אפילו בנכסי עצמו, הא בן עשרים והביא שתי שערות אי נמי סימני סירוס מקחו מקח וממכרו ממכר בין בנכסי עצמו בין בנכסי אביו, ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן. והביא ראיה מהא דאמרינן ההוא פחות מבן עשרים ואזל וזבין נכסיה אמרי ליה קרובים זיל אכול תמרי ושדי קשיתא בי רבא, שמעינן מהאי דבעיא שיהא יודע בטיב משא ומתן דוקא בדהווי פחות מבן עשרים הא בן עשרים אף על גב דאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר.

לא אמרן אלא למטלטלי אבל למקרקעי לא. כלומר, כל שאינו יודע בטיב משא ומתן אף על פי שהוא גדול בשנים והביא שתי שערות אין עדותו עדות במקרקעי כשם שאין ממכרו ממכר בהם, אבל אם היה בן עשרים והביא שתי שערות אי נמי שנולדו בו סימני סרוס עדותו עדות ואפילו במקרקעי ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן כשם שממכרו ממכר בהן, וכמו שכתבנו.

הא דאמר אמימר מתנתו מתנה. פירשה הראב"ד ז"ל, דוקא בנכסי עצמו ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן, והוא שגדול בשנים ושהביא ב' שערות והוא שלא נראו בו סימני שטות, אבל בנכסי אביו לא שנא מכר ולא שנא מתנה עד שיהא בן עשרים. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב דלגבי מתנה לא שנא נכסי עצמו ולא שנא נכסי אביו בכולן מתנתו מתנה. וכן נראה עיקר. ומסתברא לי דנכסי אביו שאמרו דוקא נכסי ירושת אביו, אבל נכסי מתנה שנתן לו אביו במתנת בריא לא, אלא הרי הן כנכסי עצמו שממכרו ממכר כל שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, והוא שהביא שתי שערות. וכן נמי בת בנכסי אביה ואפילו נפלו לה בירושה, וכדמוכח לכאורה בשילהי פרק מציאות האשה (כתובות סט, ב) גבי המשליש מעות לחתנו ליקח בהן שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לבעלי דתנן אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה והוא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו, במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום, וההיא סתמא תניא לה ולא שנא בת בין הבנים ולא שנא בת בין הבנות שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה. וכן נמי בן בנכסי האם ובנכסי שאר היורשים, דבנכסי האב דוקא אמרו. וטעמא דמילתא משום דלא תקינו אלא במצוי, דנכסי ירושת האב לבן מצויה, שאר ירושות אינן מצויות, וכן מתנת ריא מאב לבן אינה מצויה, לפיכך לא חששו אלא למצוי. והיינו נמי דהניחו את המתנה על הדין ולא חששו לה כלל, משום דמתנת הקטנים לאחרים אינה מצויה והניחוה על הדין כדי שימצאו הקטנים מי שיהנה אותם. הנה שלא חששו אלא לדברים המצויין ולא לשאינן מצויין, ולפיכך מתנתו מתנה בין בנכסי עצמו בין בנכסי אביו. כנ"ל.

הגיע הקטן לפרקו והוא שלש עשרה ויום אחד לתינוק ושתים עשרה ויום אחד לתינוקת והביא שתי שערות אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה וכל משאו ומתנו קיים במטלטלין ואם לא הביא שתי שערות נידון עדין בקטן עד שיהא בן עשרים ויראו בו סימני סירוס או עד שיגיע לרוב שנותיו אע"פ שלא יראו בו סימני סירוס:

דברים אלו שכתבנו כלם במטלטלין הם אמורים ואין בהם חלוק בין נכסי עצמו לנכסים שבאו לו מירושת אביו אבל הקרקעות אינן בדין זה וכיצד הוא הדין בהם כל שלא הגיע לפרקו אין מעשיו בקרקע כלום אפילו היה חריף ביותר ואפילו הביא שתי שערות שאין שערות אלו סימן אלא שומא בעלמא ומ"מ כתבו גדולי המחברים שהקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק תעמוד בידו ואע"פ שאין מכירתו כלום שהקטן כמי שאינו לפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו והרי המקנה זיכה לו ואין הדברים נראין ומ"מ גדולי המפרשים תמהו לשטתם שאם כן קנה מטלטלין ושכר את מקומם למה אמרו למעלה שלא קנה והרי המוכר זיכה לו המטלטלין על ידי השכירות ובכל מיני זכיה זכין לאדם שלא בפניו וזכה בשכירות מקומם ואע"פ שאין לו קנין חצר וארבע אמות לא אמרו אלא לענין מציאה ומ"מ נראין הדברים שאין מעשיו כלום בקרקע:

הגיע לפרקו והביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן מקחו מקח אבל ממכרו אם בנכסי עצמו שנפלו לו מאבי אמו או שקנה לו אפטרופוס שלו קיים ואם בנכסי אביו אינו קיים עד שיהא בן עשרים לא הביא שתי שערות הרי הוא כקטן עד שיהא בן עשרים ויראו בו סימני סירוס או שיגיע לרוב שנותיו אף בלא סמני סירוס שכל שאינו מביא שתי שערות אינו נעשה גדול אלא בעשרים ובסמני סירוס או ברוב שנותיו אף בלא סמני סירוס כמו שיתבאר במסכת נדה וסמני סירוס יתבארו במסכת נדה ובמסכת יבמות הגיע לפרקו והביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן אין ממכרו ממכר עד שידע בטיב משא ומתן לפי ראות עיני בית דינו או שיגיע לעשרים ואפילו בנכסי עצמו ואם הגיע לעשרים והביא שתי שערות או סמני סירוס ממכרו ממכר אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ואף בנכסי אביו ויש מפקפקין לומר שאם אינו יודע בטיב משא ומתן אין ממכרו ממכר לעולם ומ"מ ממה שאמרו ההוא פחות מבן עשרים וכו' אמרו ליה קרובים אכול תמרי ושדי קשייתא בי רבא וכו' יראה שלא תפש פחות מבן עשרים אלא להודיע שאין אנו צריכים לבקיאות משא ומתן אלא בפחות מבן עשרים ועוד יראה לי ראיה לדברינו שאם כדבריהם מה הוצרכו במקום אחר לומר שהשוטה אין ממכרו ממכר:

דברים אלו כלן במכירה אבל במתנה כל שהגיע לפרקו והביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן מתנתו קיימת אף בנכסי אביו בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע שאלו לא הגיע לו הנאה ממנו לא היה נותן לו אבל מכירה מתוך שדעתו קרובה אצל המעות שמא מוזיל ומוכר יש חולקים בזו לומר שלא אמרו מתנתו מתנה אלא בנכסי עצמו אבל בקרקע של אביו דוקא עד שיהא בן עשרים ומ"מ דוקא במתנת בריא אבל שכ"מ ודאי נותן שהרי מוריש הוא ומתנת שכ"מ כירושה היא ואין הדברים נראין שלא הוצרך לומר ומתנתו מתנה אלא במקום שאין ממכרו ממכר גאוני ספרד כתבו שזה שאמרו מתנתו מתנה פירושו בי"ג ויום אחד והביא שתי שערות אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן שאין צורך לבקיאות משא ומתן אלא במכירה אבל במתנה אין אדם טועה ליתן אלא למי שנהנה ממנו ודין נכסי עצמו ונכסי אביו כלם שוים הם לענין מתנה כל שאין ממכרו ממכר שמכר חוזר ומחזיר ליד הלוקח כל הפירות שאכל וכתבו הגאונים שאם הוציא הוצאות או נטע וזרע שמין לו ומחזיר השאר ומ"מ גדולי המחברים סוברים שאפילו קטן שמכר בנכסי אביו אם נעשה בן עשרים ולא מיחה אינו יכול לחזור כיון וקבל המעות ונשתמש הלוקח בקרקע רצה בממכרו ואף גדולי המגיהים מחלו להם בזו ואם כן הוא הדין בנכסי עצמו לכשנעשה בן שלש עשרה ולא יראה כן ומ"מ מודה אני לדבריהם בפחות מבן עשרים שמכר בנכסי אביו ונעשה בן עשרים הואיל ומ"מ גדול היה בשעת מכירה ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו מביאים סעד לדבריהם של גדולי המחברים ממה שאמרו בפרק איזהו נשך ס"ו ב' מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דמחילה בטעות הויא מחילה במכר ואכיל לאו דוקא אלא אע"פ והם בעין וכן כתבוה חכמי צרפת ומ"מ לכשתעיין בה אין ממנה ראיה כל כך:

יש חולקים בקצת דברים שכתבנו ואף גדולי המפרשים שבצרפת פירשו שאין חלוק בין נכסי אביו לנכסי עצמו ובשניהם כל שהוא בן שלש עשרה והביא שערות ויודע במשא ומתן ממכרו ממכר ואם אינו יודע בטיב משא ומתן בשניהם עד שיהא בן עשרים וכן כתבוה קצת גאונים ואינו נראה כן ומאחר שאמר ובנכסי אביו וכו' משמע שיש חלוק בין נכסי אביו לנכסי עצמו:

הסריס אין ליבמתו זיקה עמו כלל ואינו חולץ ואינו מיבם ויבמתו מותרת לזר ופירוש דבר זה דוקא בסריס חמה שלא היתה לו שעת הכושר כלל כמו שיתבאר במקומו במסכת יבמות:

כל שהגיע לפרקו ולא נמצאו לו שתי שערות כשאנו בודקין בו מדקדקין הרבה בענינו ואם הוא כחוש מבריאין אותו ואם הוא שמן מכחישין אותו שסמנין אלו פעמים שמתגלים מחמת כחש ופעמים שמתגלים מחמת שומן:

כל שאנו צריכין לזמן הן שש למטלטלין ובחריף הן שלש עשרה שנה ויום אחד למטלטלין אף כשאינו חריף או למכירת קרקע ובחריף הן עשרים למכירת נכסי אביו בכלם צריך שיהא הזמן נשלם לגמרי ואפילו מכר ביום אחרון של זמן אינו כלום עד שיושלם וזהו שאמרו תוך זמן כלפני זמן ואע"פ שאמרו עליה מכללא איתמר כבר נפסקה למטה בהדיא תוך זמן כלפני זמן ושנה אחרונה כלה היא הקרויה תוך זמן:

הקטן אפילו היה חריף כמה אע"פ שממכרו ממכר במטלטלין אין עדותו עדות כלל שנאמר ועמדו שני האנשים אנשים ולא קטנים וכבר התבאר במקומו שבעדים הכתוב מדבר:

הגיע לפרקו ר"ל שלש עשרה ויום אחד גמורות ולא הביא שתי שערות הרי הוא קטן עד שיגיע לעשרים בסמני סרוס או לרוב שנותיו אף בלי סמני סרוס ועשרים אלו שכתבנו שהוא גדול בהם עם סמני סירוס ענינו משיכנס בשנת עשרים שלשים יום וגדולי המחברים כתבו עשרים פחות שלשים יום ולא יראה כן הגיע לפרקו והביא שתי שערות עדותו עדות למטלטלין אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן אבל לא בקרקעות עד שיהא בן עשרים ואף בבן עשרים אם הם פתאים ביותר ואינן מבינים בענינים אלו כלל הרי הם בכלל השוטים והכל לפי ראות עיני הדיינים:

אמימר ומתנתו מתנה. כלומר ואף דף קנה ע"ב אמר על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן כיון שהוא בן י"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות דלא בעינן יודע בטיב משא ומתן אלא בזביני דכיון דדעתיה דינוקא מיקרבא לגבי זוזי חיישינן דילמא טעי ומזבין ומוזיל אבל במתנה הא ודאי ליכא דטעי בה וליכא נמי זוזי דמקרבא דעתיה לגבייהו הילכך אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה. והא דאמרינן לענין נכסי אביו עד שיהא בן עשרים דוקא לענין מכר כדאמרינן ולמכור בנכסי אביו אבל לענין מתנה דין נכסי אביו ודין נכסי עצמו שוין וכשם שאם הוא בן י"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות מתנתו מתנה בנכסיו כך מתנתו מתנה בנכסי אביו:

מותיב ר' זירא למ"ד מבן עשרים שנה מיהא דתניא מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר' עקיבא מהו לבדקו ואמר להם אי אתם רשאין לנולו ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה בשלמא למ"ד בן שמונה עשרה היינו דקאתו אמרי ליה מהו לבודקו. דאי בדקן ולא אשכחן מחזקינן ליה בחזקת קטן, אלא אי אמרת מבן עשרים שנה כי בדקי ליה מאי הוי. נהי נמי דבדקן ולא אשכחן, כיון דהוי בר עשרים ולא אייתי סריס הוא והרי הוא בחזקת גדול לכל דבריו, דהאי דלא הביא לאו מחמת שהוא קטן אלא מחמת שהוא סריס ואינו ראוי להביא לעולם. דהא תנן בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם.

ופרקינן לאו איתמר עלה דההיא דבן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות א"ר שמואל בר יצחק א"ר והוא שנולדו בו סימני סריס דיקא נמי דקתני והוא הסריס ש"מ. והוא שנולדו בו סימני סריס, דאי ס"ד הא קמ"ל דכיון דהוי בן עשרים ולא הביא בחזקת סריס הוא, האי הרי זה סריס מבעי ליה, א"נ הוא הסריס, דמשמע דינא, אלא מדקתני והוא הסריס בוא"ו ש"מ תנאה קמ"ל כמ"ד ובלבד שיהא סריס ש"מ.

ושמע מינה דאפילו בן עשרים שנה לית ליה לזבוני בנכסי אבוה עד דמייתי שתי שערות, דהא הכא דבבן עשרים עסיקינן, דאי בפחות מבן עשרים (לימא) [למה] לי לבדקו, אפי' אייתו נמי שתי שערות לית ליה לזבוני, אלא לאו בבן עשרים, וטעמא דסימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, הא לאו הכי כי בדקן ולא אשכחן אע"ג דהוי בן עשרים לא הוו זביניה זביני, ולא חיישינן שמא נשרו. דאי לא תימא הכי, אדקאמר להו סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, דמשמע דוקא לאחר מיתה, לימא להו חוששין שמא נשרו דמשמע אפי' מחיים. אלא לאו ש"מ דכי בדקן מחיים ולא אשכחן לא חיישינן שמא נשרו.

ודוקא בשלא נולדו בו סימני סריס, אבל אם נולדו בו סימני סריס, אע"פ שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים והרי הוא כגדול לכל דבריו. ושמע מינה דאי לא הוי בן עשרים אע"ג דנולדו בו סימני סריס לית ליה לזבוני לא בנכסי אביו ולא בנכסי עצמו, דכיון דלא אייתי שתי שערות לא מהנו ביה סימני סריס לאחזוקי בגדול עד דהוי בן עשרים כדקתני בהדיא יביא ראיה שהוא בן עשרים.

ומה בין נכסי אביו לנכסי עצמו, דאלו נכסי אביו לית ליה לזבוני עד שיהא בן עשרים ויביא שתי שערות, או שנולדו בו סימני סריס ואע"ג דלא אייתי שתי שערות והוא דהוי בן עשרים, אבל אם הביא שתי שערות או שנולדו בו סימני סריס ולא הוי בן עשרים, א"נ הוי בן עשרים ולא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס, אע"פ שיודע בטיב משא ומתן אינו מוכר בנכסי אביו. ואלו בנכסי עצמו כיון דהוי בן שלש עשרה שנה ויום אחד והביא שתי שערות מוכר בנכסי עצמו, והוא שיודע בטיב משא ומתן, כדבענן לברורי לקמן, מדשלח ליה גידול בר מנשי לרבא. ודיקא נמי דהני אמוראי דאיפליגו בהא מילתא לא איירו אלא בנכסי אביו, והם נכסים שהניח לו אביו בין בירושה בין במתנה, ואי ס"ד דנכסי אביו ונכסי עצמו כולהו חד דינא אית להו למנקט נכסי אביו דוקא לימא ליה נכסים סתמא.

וחזינן למקצת רבואתא מ"ד דהאי דינא דאמור רבנן גבי נכסי אביו לאו בנכסי אביו דוקא הוא אלא ה"ה לנכסי שאר מורישיו דכלהו חד טעמא נינהו. ומילתא צריכא עיונא, דדילמא גבי נכסי אביו דשכיחי תקינו רבנן, גבי נכסי שאר מורישיו דלא שכיחי לא תקנו רבנן:

קלט. וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה. כלומר היכא דלא נולדו בו סימני סריס ולא הביא שתי שערות, עד כמה יהא בחזקת קטן. תני רבי חייא עד רוב שנותיו. שהם שלשים ושש, דכתיב (תהלים צ,י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה דהוו להו רובא תלתין ושית, דכי מטי האי שיעורא אע"ג דלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס הרי זה כגדול לכל דבריו דבחזקת סריס חשבינן ליה. אבל פחות מכאן היכא דבדקו ולא אשכחן ולא נולדו בו סימני סריס כקטן חשבינן ליה. והני מילי היכא דליכא למיחש לאיסורא דאורייתא, אבל היכא דאיכא למיחש לאיסורא דאוריתא חוששין שמא נשרו. והוא דקדיש בתוך זמן ובעל לאחר זמן כדמיברר בפ' יוצא דופן (נדה מו,א). וגבי ממונא אע"ג דאיכא איסור (גדול) [גזל] ואיסורא דאורייתא הוא, כיון דכי אזלת להאי גיסא איכא למיחש לאיסורא דתובע וכי אזלת לאידך גיסא איכא למיחש לאיסורא דנתבע, אוקי ממונא בחזקת מאריה, ואי זבין לא הוו זביניה זביני.

ולא תימא הני מילי היכא דבדקן ולא אשכחן, אבל לא בדיקנא מחזקינן ליה בחזקת גדול, כדרבא דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין, אלא אע"ג דלא בדקן לגבי ממונא מחזקינן ליה בחזקת קטן עד דמיתברר דאייתי שתי שערות, דכי אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה הני מילי לענין מיאון דלא ממאנה ולחומרא, אבל לחליצה בעיא בדיקה כדאסיקנא בפ' יוצא דופן (נדה מח,ב), וכ"ש גבי ממונא דאית ליה חזקה דריעותא לתובע דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה. תדע מדקאמר להו ר' עקיבא לבני משפחה אי אתם רשאין לנוולו ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, טעמא דמית דאיכא כל הני, הא לאו הכי בדקינן ולא סמכינן אחזקה דרבא. ועוד מדקאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן מודינא לך בערער דבני משפחה דלאו ערער הוא מאי קאמרי קטן היה חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול ואמטול הכי לא בעו לקוחות ראיה בעדים דגדול הוה, ודוק מינה טעמא דחתמו על השטר הא לאו הכין בעינן ראיה בעדים דגדול הוה, ואע"ג שהגיע לכלל שנותיו, דהא בבן עשרים עסקי', דאי בפחות מבן עשרים כי בדקן ואשכחן נמי מאי הוי הא בנכסי אביו קתני ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה, אלא לאו כבן עשרים, וטעמא דחתמו על השטר הא לאו הכי בעינן ראיה בעדים ולא סמכינן אחזקה דרבא:

קמ. והא דאמרי' כי אתו לקמיה דר' חייא אי כחיש אמר להו זילו אבריוה ואי בריא אמר להו זילו אכחשוה דהני סימנין זימנין דאתו מחמת כחישותא וזימנין דאתו מחמת בריותא. לענין חליצה ויבום קאי, דהא אמתני' דבן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות איתמרא, והתם ביבמות בסוף האשה רבה (יבמות צז,א) ובנדה בסוף פרק יוצא דופן (נדה מז,ב) דהוא עיקרה קא מייתינן לה, והתם לא מיירי במקח וממכר כלל, וה"נ אגררא דהא מתני' דבן עשרים שנה קא מיתינן לה. ומשכחת לה בין לענין שתי שערות, דבדקינן ליה בהני בדיקות ואי מייתי שתי שערות או חולץ או מיבם, בין לענין סימני סריס, דאי הוי בן עשרים ולא איתי שתי שערות בדקינן ליה בהני בדיקות ואי מייתי סימני סריס לא חולץ ולא מיבם ונפקא יבמתו בלא חליצה.

ואם תמצי לומר דכי איתינן לה הכא למגמר מינה למקח וממכר נמי איתינן לה. את"ל דאשתי שערות קאי דאינון סימני גדלות, לא מהניא בה בדיקה אלא להבא, אבל למפרע לא מהניא האי בדיקה ולא מידי, דאע"ג דאייתי השתא שתי שערות לבתר דאכחשוה או אבריוה לא מהנו הני סימנין לשווייה גדול למפרע משעת מכירה, דאימור השתא הוא דגדול לקמן ובשעת מכירה קטן הוה. ואם נפשך לומר דהני סימנין דקאמרינן הכא אסימני סריס קאמר, דזימנין דאתו מחמת כחישותא וזימנין דאתו מחמת בריותא, מהניא בהו בדיקה בין להבא בין לשעבר, דאי מייתי השתא סימני מהני לברורי דגדול הוה למפרע כדבענן לברורי לקמן. מיהו מיכף לא כיפינן ליה לאייתויי לידי האי בדיקה, לא לאברויי ולא לאכחושי לגלויי עליה למפרע דגדול הוה, דמצי אמר לא ניחא לי לאכחושי נפשאי ולא לאברויי נפשאי ובמאי (בו) אשתעבד לכו גופאי לאכחושי או לאברויי. ואע"ג דגבי מיתה אמרי' זוזי שקל לינול ולינול, מת שאני דלית ליה קפידא ולא קפדינן עליה, וקרא כתיב כי (קהלת ט,ד) לכלב חי הוא טוב מן האריה המת.

והא דאמרינן דסימני גדלות לא מהניא בהו בדיקה אלא להב(י)א ואלו סימני סריס מהניא בהו בדיקה אפי' למפרע, כגון היכא דזבין נכסיו מבן י"ג שנה ויום אחד, א"נ בנכסי אביו לאלתר דהוי בן כ', ואידי ואידי לא איתי שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס, ולבתר דהוי בן עשרים שנה הביא שתי שערות או שנולדו בו סימני סריס, היינו טעמא דאי אייתי שתי שערות לא מחזקינן ליה בגדול אלא מכאן ולהבא אבל למפרע לא הוו זביניה זביני דעד השתא קטן הוה, אבל לגבי סימני סריס היכא דנולדו בו סימני סריס לאחר מכירה אגלאי מילתא למפרע דמכי אתיליד סריס הוה ומאי דזבין מנפשיה מבן י"ג שנה ויום אחד זביניה זביני שהרי הגיע לכלל שנותיו בשעת מכירה, ואי משום דלא הביא שתי שערות כי מעכבי שערות (כמאן) [במאן] דחזי לאיתויי שתי שערות דכל כמא דלא מייתי שתי שערות בחזקת קטן הוא, אבל סריס דלאו בר אייתויי שתי שערות הוא גדלות דידיה בשנים בלחוד הוא דתליא, דאלו סימני סריס לאו סימני גדלות נינהו כי היכי דתימא לא מהנו אלא מכאן ולהבא, אלא סימני סירוס לגלויי עליה דמכי איתליד סריס הוה ולאו בר איתויי שתי שערות הוא קאתו וסימני גדלות דידיה בשנים בלחוד הוא דתליאן ומכי הגיע לכלל שנותיו לנכסי עצמו כי דיניהו ולנכסי אביו כי דיניהו זביניה זביני. וה"ה היכא דהגיע לרוב שנותיו ולא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס כמי שנולדו בו סימני סריס דאמי ואיגלאי מילתא למפרע דמכי איתליד סריס הוה ומכי עייל לכלל שנותיו גדול הוה וזביניה זביני בנכסי עצמו מבן י"ג שנה ויום אחד ובנכסי אביו מבן כ' שנה. וכן הלכתא:

קמא. איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן. קא מיבעיא לן אשנת עשרים, היכא דאיתי שתי שערות או שנולדו לו סימני סריס ומכר בנכסי אביו בתוך שנת כ', כלפני זמן דאמי וכמאן דזאבין בשנת תשע עשרה ולא הוו זביני, או דילמא כלאחר זמן דאמי וכמאן דזאבין בשנת עשרים ואחד דמי וזביניה זביני. רבא א"ר נחמן תוך זמן כלפני זמן רבה בר שילא א"ר נחמן תוך זמן כלאחר זמן. והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא תוך זמן דאזל וזבין נכסיה. ואנכסי אביו קאי, דכיון דהשתא דידיה נינהו נכסיה מקרו. ואיכא נוסחאי דאית בהו דאזל וזבין נכסי דאבוה, ונוסחי דייקי נינהו*. אתא לקמיה דרבא אמר להו לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דתוך זמן כלפני זמן ולא היא שטותא יתירתא הוא דחזא ביה דהוה קא משחרר להו לכלהו עבדיה. ואפילו הכי ליתיה לדרבא בר רב שילא, דהא איפסיקא הילכתא לקמן דתוך זמן כלפני זמן:

קמב. מיהו ש"מ דמאן דחזו ביה שטותא דמשחרר להו עבדיה, א"נ (דמעקר) [דמפקר] להו לנכסי, אע"פ שהגיע לכלל שנותיו ואפי' יתר על בן כ' והביא סימנין לא הוו זביניה זביני. (כ)[ד]דיקינן מאן דחזא סבר משום דתוך זמן כלפני זמן, ולא היא, כלומר מהכא לא תילף דתוך זמן כלפני זמן, דטעמא אחרינא איכא, דאפילו תימא בעלמא תוך זמן כלאחר זמן הכא זביניה לאו זביני, דשטותא יתירתא חזא ביה דהוה משחרר לכולהו עבדיה. ואע"ג דאיפסיקא הילכתא דתוך זמן כלפני זמן האי טעמא מיהת איתיה לענין דינא, דכי אפסיקא הלכתא לאו משום דליתיה להאי טעמא אפסיקא:

קמג. שלח ליה גידול בר מנשי לרבא ילמדנו רבנו תינוקת בת י"ד שנה ויום אחד ויודעת בטיב משא ומתן מהו שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר. והוא שהביאה סימנין. ודיקינן ולישלח ליה תינוק בן י"ג שנה ויום אחד. ומהדרינן מעשה שהיה כך היה. ודיקינן ולישלח ליה תינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד. ומהדרינן מעשה שהיה כך היה. דש"מ דתינוק בן י"ג שנה ויום אחד ותינוקת בת י"ב שנה ויום אחד נמי הכין דיניהו. ודוקא בנכסי עצמן, אבל בנכסי אביהן עד שיהו בן עשרים שנה. חדא דהא א"ר נחמן אמר שמואל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' שנה ואיפסיקא הלכתא לקמן בהדיא כותיה. ואיפסיקא הלכתא נמי כגידול בר מנשי. ואי אמרת דהא דגידול בר מנשי אפי' בנכסי אביו היא קשיא הלכתא אהלכתא. ועוד דהא רבא הוא דשלח ליה לגדול בר מנשי דתינוקת בת י"ד שנה ויודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר, והוא גופיה הוא דאמר בפ' האומר התקבל גט לאשתי (גיטין סה,א) גבי שלש מדות בקטן למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' שנה, ואי אמרת דהא דשלח ליה גידול בר מנשי לרבא למכור בנכסי אביו היא, קשיא דרבא אדרבא. ותו מדאמרי' והא דרבא לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר דההוא פחות מבן כ' דאזל וזבין נכסיה ואמר רבא כיון דידע בטיב משא ומתן זביניה זביני, דשמעת מינה דהא דרבא בדזבין נכסיה הוא ולאו בדזבין נכסי דאבוה:

קמד. ההוא פחות מבן כ' דאזל וזבין נכסיה אתא לקמיה דרבא אמרי ליה קרובים זיל אכול תמרי ושדי ביה קשיאתא בי רבא עבד הכי א"ל זביניה לאו זביני כי קא כתבי ליה שטרא דפסקוה לדיניה לבטולינהו לזביני אמרי ליה לקוחות אימא ליה לרבא מגילת אסתר בזוזא ושטריה דמר בזוזא אל א"ל אמר להו זביניה זביני אמרי ליה קרובים לרבא לקוחות אגמרוה אמר להו מסברו ליה וסבר מידע ידע והאי דעבד הכי למישדא קשיאתא חוצפא יתירא הוא דאית ביה. ושמעינן מהאי מעשה דס"ל לרבא דקטן שהגיע לכלל שנותיו והביא שתי שערות דזאבין נכסיה, בדקינן ליה השתא לפי שעה, אי ידע בטיב משא ומתן כל דהו אפי' דלא סבר ממילא אלא דמסברו ליה וסבר, ואע"ג דלא חזינן ליה דידע אלא חדא זימנא, יודע בטיב משא ומתן הוא. ואע"ג דחזינן ביה חוצפא יתירתא ומילי אחרניאתא דשטותא דלא שייכי במקח וממכר, אע"ג דלא הוי בן כ' זביניה זביני בנכסי עצמו. ואי לא לא הוו זביניה זביני. ודוקא במקרקעי, אבל במטלטלי זביניה זביני, כדבעינן למי' קמן.

אלא מיהו צריכינן לברורי לך דכי מהניא בדיקה דהשתא למהוי זביניה זביני למפרע, הני מילי לטעמיה דרבא דסבר כל ספיקא כי השתא דינינן ליה, דס"ל כר' נתן במעשה דההוא דהוה כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה (לעיל בבא בתרא קנג,א) ולא הוה כתיב בה ומגו מרעיה אתפטר לבית עלמיה ואמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, ואמרי' כמאן אזלא שמעתיה דרבא כר' נתן, דתניא גבי לא כתב בה שכיב מרע הייתי ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראיה שהיה בריא, הכא נמי קסבר רבא כיון דהשתא יודע בטיב משא ומתן הוא. וכבר אתברר דלית הלכתא בהאי סברא כרבא, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, הלכך לא מהניא בדיקה לאחר מכירה בהאי ענינא כל עיקר. אלא אי איתברר דבשעת מכירה יודע בטיב משא ומתן הוה, ואפילו כל דהוא, כשיעור מאי דאתברר ליה לרבא בהאי מעשה לאחר מכירה, זביניה זביני, ואי לא אתברר דמקמי מכירה יודע בטיב משא ומתן הוה, אע"ג דחזינן ליה השתא בתר מכירה דידע בטיב משא ומתן לא הויא ראיה למפרע, אלא אוקי ממונא בחזקת מריה קמא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ודוקא במקרקעי, אבל במטלטלי לא שנא הכי ולא שנא הכי כיון שהגיע לכלל שנותיו והביא שתי שערות ולא אתברר דשוטה הוא זביניה זביני כדבעינן למימר קמן:

קמה. אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותו עדות. ולענין בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן קאי, דאע"ג דלענין זביני היכא דזבין נכסיה לא הוו זביניה זביני, לענין עדות עדותו עדות. ודוקא שהגיע לכלל שנותיו והביא סימנין, ואע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן. והוא שלא נראו בו סימני שוטה המפורשין בחגיגה (ג,ב). אמר מר זוטרא לא אמרו, דעדותו עדות, אלא למטלטלי אבל למקרקעי אין עדותו עדות. אמר ליה רב אשי למר זוטרא מאי שנא מטלטלי דעדותו עדות, דכיון דזביניה זביני עדותו עדות, גבי מקרקעי דזביניה לאו זביני אין עדותו עדות, אלא מעתה הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי הכי נמי דעדותן עדות אמר ליה התם בעינא ועמדו שני אנשים וליכא.

ושמעינן מינה דפחות מבן עשרים אף עפ"י שהביא שערות, אם אין יודע בטיב משא ומתן אין עדותו עדות, אלא במטלטלין, אבל בקרקעות אין עדותו עדות עד שיהא בן עשרים שנה ויביא ב' שערות, ואע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן, דכיון דזביניה זביני עדותו עדות:

קמו. ושמע מינה דבן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות, דקימא לן דכי אין יודע בטיב משא ומתן אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר, דוקא במקרקעי, אבל במטלטלי אע"ג דאין יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר:

חזא ביה דקא משחרר לעבדיה. אף על פי שאינו נחשב כשוטה לשאר דינים אלא אם כן יוצא יחידי בלילה ולן בבית הקברות ומקרע את כסותו כדאיתא בחגיגה אבל לענין ממכר כיון דחזו ביה שטות בפיזור ממון שלא לשום תועלת אין ממכרו ממכר. ולאו דוקא תוך זמן אלא אפילו אחר זמן כי אפשר שעדיין לא יצא מדרך הילדות. עליות.

אבל הרא"ש ז"ל כתב דלא הוי שוטה גמור כגון מקרע כסותו כו'. ובמטלטלי הוי ממכרו מכר אי נמי במקרקעי אם היה לאחר זמן.

שלח ליה גידל בר מנשיה לרבא תנוקת בת ארבע עשרה שנה כו'. פירש הרב הגאון לענין נכסים שקנה אפוטרופוס וכיון שיש לו שלש עשרה שנה ויום אחד והביא שתי שערות ממכרו בהם מכר אבל לענין נכסי אביו הא קיימא לן כשמואל דאמר ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. ונראה דהוא הדין בנכסים שקנה הוא מעצמו שאין ממכרו בהם ממכר אלא אם כן יודע בטיב משא ומתן ולא אמרינן כי היכי דזבין הכי נמי מזבין והיינו דקאמר רבא אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר. ור"ש פירש דהא דאמרינן נמי שאין הבן מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן שמונה עשרה או בן עשרים דוקא כשאינו יודע בטיב משא ומתן. ומסתברא כדברי רבינו הרי"ף ז"ל מדמותיב רבי זירא ממעשה דבני ברק כו' ולא מפרקי לה דאותו קטן יודע היה בטיב משא ומתן והיה יכול למכור מן שלש עשרה אלו הביא שתי שערות שמעינן מינה דאף על פי שיודע בטיב משא ומתן קאמרינן שאינו מוכר בנכסי אביו אלא מבן שמונה עשרה למר או מבן עשרים למר ועוד יש להביא ראיה מהא דאמרינן והא דרבא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר מההוא דזבין בנכסי כו' פירוש רבא לאו הכי שלח ליה בפירוש לרב גידל אם יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר אלא סתם שלח לו מקחן מקח וממכרן ממכר ולא היה מוכרח מכלל תשובתו דדוקא ביודעת בטיב משא ומתן ממכרן ממכר יש לומר על מעשה שהיה שלח לו רבא דממכרו ממכר והוא הדין אם לא היתה יודעת בטיב משא ומתן (ואין) אין ממכרו ממכר נלמד ממעשה דההוא פחות מבן עשרים דזבין בנכסי ולפיכך כתבו בתשובה רבא לרב גידל אם יודעת בטיב משא ומתן כו'. ושמעינן מהאי פירושא דפרישנא שיש הפרש בין נכסי האב לנכסים שקנה ולא היתה שאלת רב גידל אלא בנכסים שקנה דאי אמרת דלמכור בנכסי האב נמי איבעיא ליה לרב גידל על כרחך פשוט היה לו לרב גידל דכשאינה יודעת בטיב משא ומתן אין ממכרה ממכר וחידושו של רבא במה שהשיב שהמכר מתקיים בפחות משמונה עשרה ואין חידושו במה שאין ממכרו ממכר כשאינו יודע בטיב משא ומתן דהא לכולי עלמא אינו מוכר בנכסי אביו בפחות משמונה עשרה. ומעתה על מה הוצרכנו ללמוד מכללא דרבא דדוקא יודעת כטיב משא ומתן קאמר דממכרה ממכר ולא כשאינה יודעת כלל הלא זה דבר פשוט לדברי הכל שאינו מוכר בנכסי אביו בפחות משמונה עשרה ורבא גופיה שמעינן ליה בפרק התקבל שאמר ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. כן נראה לי. ואין לפרש דהא דרבא לאו בפירוש אתמר שלא דבר דבר זה לרב גידל כלל. דכיון ששאל ממנו רב גידל דין המעשה מסתמא השיב לו תשובה.

דההוא פחות מבן עשרים דזבין נכסי. נראה דבהא נמי אזדא רבא לטעמיה דאמר בפרק התקבל ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים דמדקאמר ההוא פחות מבן עשרים מכלל דבן שמונה עשרה הוה ואפילו הכי קאמר שאם אינו יודע בטיב משא ומתן אין ממכרו ממכר והא דאמר לעיל מבן שמונה עשרה משמיה דרב נחמן קאמר לה.

כיון דמסברו ליה כו'. יש תמהים למה יחשב יודע בטיב משא ומתן מפני שידע לומר דבר אחר ששמו בפיו. ונראה לי כי רבא חקר והגידו לו ושמע על אותו הנער שהיה יודע בטיב משא ומתן וכיון דחזא דשדא קשייתא לביתיה אמר אין זה כי אם מדרך שטות ולא יתכן שזה יודע בטיב משא ומתן אחרי כן שמסבירים אותו וסובר רבא כי זריקת הגרעינים לא היה מצד שטותו אלא מצד חוצפא וכי יתכן שהוא יודע בטיב משא ומתן כמו שהוגד לו ושמע. עליות.

שלח ליה אי יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר. נראה לי דמקחה מקח נמי דוקא (אם אינו יודע בטיב משא ומתן אין מקחו מקח) במקרקעי כמו שאין ממכרו ממכר אפילו במטלטלי. וכן כתוב בפירושי הרב רבי יוסף הלוי ז"ל. והטעם לפי שהשוו חכמים מדותיהם כיון שאין ממכרו ממכר במקרקעי כך אין מקחו מקח ואף על פי שעיקר התקנה היתה לענין מכר כדאמרינן לקמן דאי אמרת זביני זביני אזל מזבן להו לכולהו נכסי. תדע שהרי אמרו שאין עדותם עדות במקרקעי ואם היה מקחו מקח במקרקעי אף על פי שאין ממכרו ממכר למה לא היתה עדותם עדות בהם וגבי חרש אמרינן קופץ ונקפץ במטלטלי אבל לקרקעות בין למקח בין לממכר לא. ומן הטעם הזה קשיא לי על מה שפירש ר"ש היא דהא דאמרינן מאימתי מוכר בנכסי אביו. כשאינו יודע בטיב משא ומתן דוקא דאם כן הוה ליה למימר בן מאימתי מקחו מקח וממכרו ממכר קרקעות דכיון שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו אינו מקח ולקמן נמי אמרינן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ולא אמרינן למקח וממכר עד שיהא בן עשרים. עליות.

אבל במקרקעי אין עדותם עדות. תימה אמאי אין עדותם עדות וכי משום דמקרבא דעתיה לגבי זווי לא ידע להעיד האמת ועל כרחך לאו משום דחשדינן להעיד עליו שקרן דאם כן אף למטלטלי נמי לא יעיד. ויש לומר כמו שחשדו חכמים על מקרקעי דידיה טפי ממטלטלי הכי נמי לענין עדות חשדו שמא לא ידע לדון להעיד אמת. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ולעדות עדותם עדות. פירוש דכיון שהביא סימנים אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן עדותו עדות.

אמר אמימר מתנתו מתנה. נראה בעיני שאף על פי שיש שם אפוטרופוס מתנתו מתנה כיון שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד וליכא לדמויי לפעוטות במטלטלים אף על פי דאמרינן עלה בפרק מציאת האשה לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס. עליות.

בד"ה לאו מי כו' קא משני הס"ד ואח"כ מ"ה הכי גריס ר"ת כו' כצ"ל:

בד"ה לא אמרו אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא כו' דמ"ש למטלטלי כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד דמקרבא דעתיה לגבי זוזא ישום אותה יותר משויה כו' עכ"ל כ"ה בכל נוסחות תוס' שלפנינו ובתוספות ישנים ולכאורה הוא קשה להבין דאדרבה כיון דמקרבא דעתיה לגבי זוזא ישום את הקרקע בפחות משוויה ויש ליישב דבריהם דה"ק דישום אותה היינו דישום מן הקרקע שיעור יותר גדול משיעור שוויה לפי הדמים המשל שישום לאח אחד קרקע השוה מאה ועשרים זוזים בעד ק' זוזים נגד ק' זוזים מעות שיטול אח השני ונמצא אותו שנטל הקרקע נטל יותר משווי הדמים שנטל אח השני והיינו משום דמקרבא דעתיה לגבי זוזא ודו"ק:

בא"ד וגם אין הפסד במטלטלי כמו במקרקעי עכ"ל כ"ה בתוספות ישנים והוא יותר נכון מנוסחת התוספות בדפוס שלפנינו וק"ל:

גמ' תני ר' חייא עד רוב שנותיו הני סימנים זימנין דאתו מחמת כחישותא וזימנין דאתו מחמת בריותא כי אתו לקמיה דר' חייא איכחש אמר להו ליברי ואי אברי כו' אמר להו ליכחוש איבעיא להו כו' כצ"ל:

שם מכללא אתמר דההוא תוך זמן כו' אתא לקמיה דרבא כו' כצ"ל:

שם מעשה שהיה כך היה ההוא פחות מבן עשרים דאזיל זבין בנכסי אבוה כגידל בר מנשיא אתא לקמיה דרבא כו' סבר וכיון דמסברי ליה סבר מידע ידעי כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה והוא הסריס כו' לא אייתי שערות כצ"ל והד"א:

בד"ה אית דגרסי כו' בת עשרים ומהכא שמעינן כו' כצ"ל:

בד"ה ה"ג וממכרה ממכר ולישלח ליה בתינוק כו' הס"ד והד"א:

בד"ה כי כתבה ליה שטרא כו' כצ"ל:

בד"ה ועמדו שני האנשים כו' במסכת שבועות ובעינן אנשים ולא קטנים כצ"ל:

גמרא ההוא פחות מבן כ' דאזיל זבין נכסי אבוה כו'. כצ"ל:

שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא נ"ב בכ״מ מוכח דגידול ב״מ תלמידיה דרב ושמואל הוה. לכן נ״ל דלרב הוא דשלח וה״ג רשב״ם:

שם ושדי ״ביה". מלת ביה נמחק:

שם מגלת אסתר בזוזא. נ"ב זה דבר גוזמא לפי מ״ש בהשולח (ל"ה ב) ע"ש. ושמא י"ל בין ספרי א"י לשל בבל:

אָמַר לְהוּ: זְבִינֵיהּ לָאו זְבִינָא. קשה איך סמך רבא על זאת להוציא קרקע מיד הלקוחות והלא מעשיו של זה דשדי קשיתא בי רבא אין זה בכלל שטות אלא הוא מסוג העזות והחציפות וכמו דמסיק רבא גופיה בתר הכי שאמר 'הָא דְּעָבִיד הָכִי חֻצְפָּא יְתֵרָה הוּא דַּהֲוָה בֵּיהּ' ועוד ודאי ידעו הלקוחות דקרוביו למדו אותו לעשות כן ולמה לא טענו בתחילה טענה זו לפני רבא לומר קרוביו למדוה וכאשר טענו הקרובים עליהם אחר כך?
ונראה לי בס"ד דבתחילה בעת דשדי קשיתא קמיה רבא היו הקרובים גוערין בו והוא עשה עצמו כאבן דומם שאינו מרגיש ואינו מבין למה גוערין בו והוה שדי קשיתא כי כן למדוהו אף על פי שתשמע גוערין בך אתה תעשה את שלך למשדי קשיתא כדי שעל ידי כך יחשבהו רבא בסוג השוטין כחמור שאינו מרגיש כלום, ולכך פסק ובטל המכר והלקוחות אף על גב דהבינו בערמת הקרובים אמרו אם נאמר הם לימדוהו בכך מאן מוכח? אך הם ציירו בדעתם לעשות כאשר עשו אחר כך שבזה יתברר הדבר ויחזור בו רבא וכן עשו והלך הילד ודבר עם רבא דבר חכמה אשר שמו בפיו ואז רבא חזר בו ואף על גב דאמרו קרוביו הלקוחות למדוהו לא חש רבא לזאת כי כיון דמלמדין אותו מסבר אין זה בסוג השוטים ומה שעשה חוצפה הוא ומה שגערו בו ולא הרגיש רגלים לדבר שהם למדוהו כן כי סופו הוכיח על תחלתו.

גמרא אמר אמימר ומתנתו מתנה. עי' בהגהת אשר"י סוף פרק מציאת אשה וצע"ג:

היינו דאמרו ליה מהו לבודקו. שאם לא ימצאו בו שערות יחזיקוהו כקטן עד עשרים כדמפרש ואזיל ודוקא לענין למכור בנכסי אביו תרתי בעינן שמנה עשרה שנים ושערות אבל לענין עונשים ומצות מבן י''ג חשיב גדול אם הביא שערות: יביאו ראיה. קרובי האלמנה כדי לפטרה מזה היבם להתירה לשוק בלא חליצה ויבום: והוא הסריס כו'. והרי הוא סריס ולא חולץ ולא מיבם כדאמר ביבמות דלא קרינא ביה להקים לאחיו שם וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אלמא מבן עשרים ואילך אע''ג דלא אייתי שערות כגדול מחזיקין ליה ומפני שהוא סריס לא אייתי שערות: והוא שנולדו בו סימני סריס. סימנין המפורשין ביבמות (דף פ:) דכיון דאיכא תרתי חשבינן ליה כגדול אבל בן עשרים שלא הביא שערות ואין בו סימני סריס חשבינן ליה כקטן עד רוב שנותיו כדמפרש ואזיל ואי נולדו בו סימני סריס מקמי דליהוי בן עשרים ושערות נמי לא אייתי אכתי לא סמכינן למיחשביה סריס עד דליהוי בן עשרים ויהא בו סימני סריס דאיכא תרתי: וכי לא נולדו בו סימני סריס. ושערות. נמי לא הביא עד כמה נחזיקהו כקטן: רוב שנותיו. ל''ו שנים שהן רוב שבעים כדכתיב ימי שנותיו בהם שבעים שנה (תהלים צ): הני סימנים זימנין כו'. פירוש הוי ואדלקמיה קאי כי אתו לקמיה דר' חייא כו': כחישותא. כשהנער כחוש בבשרו: כי אתו לקמיה. המתעכבין יותר מדאי להביא שערות: אכחשוהו. דלמא מחמת בריאותא נתרו להו: תוך זמן. שנת שמנה עשרה גופיה למר ושנת עשרים גופיה למר והביא שערות: כלפני זמן. שאין מכירתו מכירה בנכסי אביו: דההוא תוך זמנו. שמכר בנכסי אביו: ולא היא. מהכא לא פשטינן ליה: דקא משחרר להו לעבדיה. וזהו איבוד ממון בחנם שאין לו בה הנאה: אית דגרסי מקחה מקח וממכרה ממכר במטלטלין. ולא מבעיא בת ארבע עשרה אלא אפי' כבת שב וכבת שית כדתנן הפעוטות כו' ומוקים להו בגיטין כבר שית וכבר שבע אלא מעשה שהיה כך היה ולא נהירא דמאי אתא לאשמועינן מתני' היא הפעוטות מקחן מקח כו' ואפילו אין יודעין יפה בטיב משא ומתן דהא כבר שית כבר שבע מוקמית לה ונראה בעיני דבמקרקעי מיירי ולא גרסינן במטלטלין והכי מפרש לה שלח ליה רב גידל בר מנשיא לרב ילמדנו רבינו תינוקת בת י''ד שיודעת בטיב משא ומתן מהו למכור בנכסי אביה אע''ג דלא הויא בת עשרים מהכא שמעינן דעד השתא איירינן בשאין יודע כל כך בטיב משא ומתן ואפילו הכי מבן עשרים ואילך מוכר בנכסי אביו הואיל ואינו שוטה ממש אבל בפחות מבן עשרים בעינן חכמה יתירה למכור בנכסי אביו: ה''ג שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ולישלח ליה בתינוק כו': והא דרבא לאו בפירוש כו'. לא גרסינן הכא כלל וה''ג ההוא פחות מבן עשרים שמכר בנכסי אביו כגידל בר מנשיא בחזקת יודע בטיב משא ומתן: אתא לקמיה דרבא. כדי לחזור בו ולומר שאינו יודע בטיב משא ומתן: אמרו ליה קרוביה. לאותו יתום: זיל אכול תמרי. והשלך גרעינים לפני רבא ויהיה סבור שאתה שוטה ויחזיר לך נכסיך: כי כתבו ליה שטרא. פסק דין שיחזירו לו נכסיו: אמרו ליה לקוחות כו'. הורוהו דבר חכמה שיאמר לפני רבא ויחשב חכם בעיניו ויודע בטיב משא ומתן ולא יפסידו לקוחות מקחם: מגילת אסתר. שהוא דבר גדול רגיל סופר לכתוב בזוזא ובשביל שטר קטן שכותב לי שואל לי זוז בתמיה: אמרו ליה. קרובים לרבא: לקוחות אגמרוהו. לומר כן להאי אך אינו יודע כלום: אמר להו כיון דמסברי ליה. דבר חכמה ויודע להבין חכם הוא וממכרו ממכר והאי דשדא קשייתא חוצפא בעלמא הוא דעבד ולא מתוך שטות: א''ר (זירא) [הונא] ולעדות מעיד. אע''פ שאמרנו בפחות מכ' שאינו יודע בטיב משא ומתן אינו מוכר בנכסי אביו אבל לעדות נאמן הוא להעיד מה שראה ושמע מבן י''ג ואילך שהביא שתי שערות הואיל ואינו שוטה: אלא במטלטלי. בעדות מטלטלי: מ''ש. עדות מטלטלי דנאמן: משום דזביניה זביני. במטלטלי אע''פ שאינו יודע בטיב משא ומתן דהיינו פעוטות ה''נ דעדותו במטלטלי הויא עדות: אלא מעתה הא דקתני הפעוטות כו'. ומוקמינן לה בגיטין כבר שית כבר שבע: ועמדו שני האנשים. בעדות מוקמינן לה במסכת שבועות (דף ל.) ובעינן אנשים ולא קטנים: אמר אמימר ומתנתו. של בן י''ג ויום אחד הויא מתנה אע''פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ואין מכירת קרקעותיו מכירה: השתא ומה זביני דקשקיל זוזי. דדרך חכמה היא זאת אפילו הכי תקינו רבנן דלא ליהוי זביני עד שיהא בן עשרים הואיל ואינו בקי בטיב משא ומתן מתנה שהוא דרך שטות מיבעי דתקון רבנן דלא ליהוי מתנה:
לאו מי איתמר עלה כו'. הכא נמי הוה מצי לשנויי בפחות מזמן מכר והיה יודע בטיב משא ומתן והיו רוצים לבודקו אם הביא שתי שערות אם לאו שאם הוא קטן הרי כפעוטות שאין ממכרן ממכר במקרקעי כדאמרינן בסמוך אלא שפיר קא משני: הכי גריס ר''ת. דזימנין דאתו מחמת בריאותא וזימנין דאתו מחמת כחישותא. והכי גרסי' בהאשה רבה (יבמות דף צז:) בכל הספרים וכך נראה יותר דכי אתו לקמיה דרבי חייא משמע שעדיין לא הביאו שתי שערות ולכך אמר להבריאם או להכחישם כדי להביא שערות ולא כספרים דגרסי זימנא דנתרי מחמת בריותן: מקחה מקח וממכרה ממכר. לאו דוקא נקט מקחה מקח דהא פשיטא אלא איידי דנקט ממכרה ממכר נקט נמי מקחה מקח: לא אמרו אלא במטלטלי אבל מקרקעי לא. אין לפרש לעדות קרקע דמאי שנא למטלטלי ועוד דהכא לא שייכא שום שטות אלא נראה לפרש דהיינו עדות שיאמרו כך וכך היתה שוה זו הקרקע דכיון דמיקרבא דעתיה לגבי זוזא ישום אותה יותר משוויה אבל מטלטלים לא ישום אותם. יותר משווים דמיקרבא דעתיה נמי לגבי מטלטלי וגם אין הפסד. במקרקעי כמו. במטלטלי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד