בבא בתרא קנג ע"ב

בבא בתרא קנג ע"ב - Steinsaltz

Rabba said: He is dead, and his grave proves that he died. It may therefore be assumed that he did not recover from his sickness, and his gift remains valid. Abaye said to him: And now, if in the case of a ship that sank, where the fate of most of the passengers of sunken ships is to perish, the stringencies of the living and the stringencies of the dead are applied to them due to the uncertainty as to whether they are alive or dead, in the case of sick people, where the fate of most sick people is to return to life, all the more so is it not clear that one should assume that he recovered from the illness and his gift is invalid?

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: In accordance with whose opinion is that halakha of Rabba? It is in accordance with the opinion of Rabbi Natan, as it is taught in a baraita: With regard to a case where one who gave his property to others claims that since he was on his deathbed at the time he can retract the gifts, and the recipients claim that he was healthy and cannot retract it, who removes the property from whose possession? The giver can remove it from the recipients’ possession without proof, as the property was previously established to be in his possession, but the recipients can remove it from the giver’s possession only with proof. This is the statement of Rabbi Ya’akov.

Rabbi Natan says: The presumption is that the current situation reflects the situation at the time the gift was bestowed. Therefore, if he is currently healthy, the obligation is upon him to bring proof that he was on his deathbed when he gave his property to others. If he is currently on his deathbed, the obligation is upon the recipients to bring proof that he was healthy then.

Rabbi Elazar says: And with regard to a case of uncertain ritual impurity, the halakha depends on the same dispute. This is as we learned in a mishna (Teharot 6:7): The halakha is that a case where it is uncertain if something or someone became impure in the public domain, the item or person is deemed pure. With regard to an expanse of fields, in the summer, when many people pass through the fields, it is considered the private domain with regard to the halakhot of Shabbat, but it is considered the public domain with regard to the halakhot of ritual impurity, and if one is uncertain as to whether he was rendered impure there, he is deemed pure.

In the rainy season, when not many people pass through the fields, an expanse of fields is considered the private domain both with regard to this, Shabbat, and with regard to that, ritual impurity. Therefore, if one is uncertain whether he was rendered impure there, he is deemed impure. If one does not know whether the day he entered the expanse of fields was considered part of the summer or the rainy season, and he is uncertain whether he was rendered impure there, Rabbi Ya’akov maintains that he retains the status of purity that he held before entering the fields. According to Rabbi Natan, it is presumed that he entered the fields during the same season in which he came to ask whether he was rendered impure.

Rava disagrees with Rabbi Elazar and says: They taught the ruling of the mishna only with regard to a case where the rainy season has not yet passed over the fields after the possibility arose that the fields contained impurity. But if the rainy season has already passed over the fields, it is considered the private domain both with regard to this, Shabbat, and with regard to that, ritual impurity. Even though the one who passed through the fields came to ask about his status in the summer, when the fields should be considered the public domain, he is nevertheless deemed impure even according to Rabbi Natan, and there is no parallel dispute with regard to uncertain ritual impurity.

§ The mishna teaches: And the Rabbis say: The burden of proof rests upon the claimant, and since the property is in the possession of the giver, the recipients must bring proof that they have the right to receive it.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנג - ב

אמר רבה: הרי מת, והרי קברו מוכיח עליו. כיון שכעת הוא מת, אנו מעמידים אותו בחזקה שהמצב הזה של החולי, שגרם לו למות, היה כל הזמן, ולא היו שינויים באמצע. ולכן המתנה קיימת, ואין יורשיו נאמנים לטעון שעמד מחוליו באמצע, והתבטלה המתנה ^[89].

אמר ליה אביי: אביי חולק ומוכיח שאין אצלנו חזקה דהשתא: ^[90] ומה ספינה, מי שהפליג בספינה, וטבעה הספינה בים, ואין ידוע אם ניצל, שרובן לאבד, שרוב הנוסעים בספינה שטבעה נאבדים בים, ובכל זאת מספק נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים, מתייחסים אליהם כאילו הם חיים, ולכן אם הוא ישראל ואשתו בת כהן, אשתו אסורה בתרומה כדין בת כהן הנשואה לישראל, ואינה חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה. וכן לצד השני, אם הבעל הוא כהן והיא ישראלית, היא לא אוכלת עוד בתרומה כדין אשת כהן, כי שמא הוא מת.

ומוכח, שלמרות רוב הנאבדים, בכל זאת מחזיקים אותם, מספק, בחזקת חיים.

אם כן, חולים, שרוב חולים לחיים, לא כל שכן!? ודאי שצריך להניח שעמד מחוליו הראשון לפני שמת, כיון שכל אדם מחזיקים אותו בחזקת חיים, ולכן המתנה בטלה, כי מסתבר שעמד מחוליו הראשון, וחזר בו מהמתנה ^[91].

והגמרא מביאה סיוע לדינו של רבה, שהולכים אחרי חזקה דהשתא:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כמאן אזלא הא שמעתא דרבה, כמו מי סובר רבה? כרבי נתן.

דתניא, שנינו בברייתא: מי מוציא מיד מי במקרה של המשנה, שאין בנוסח השטר לא לשון מתנת בריא, ולא לשון מתנת שכיב מרע, ויש עתה ספק אם היה בשעת הנתינה שכיב מרע או בריא, מי נחשב מוציא שצריך להביא ראיה לטענתו?

הוא, הנותן, מוציא מידיהן של המקבלים בלא ראיה שהיה שכיב מרע, כיון שהוא מוחזק בנכסים.

והן, המקבלים שיש להם שטר, אין מוציאין מידו של הנותן אלא בראיה, שהיה בריא בשעת הנתינה, דברי רבי יעקב.

אבל רבי נתן אומר, חולק וסובר, שהולכים אחרי חזקה דהשתא, ולכן, אם בריא הוא עכשיו, צריך להניח שכל הזמן הוא היה בריא, גם בשעת הנתינה, ולכן עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע. אבל אם עכשיו שכיב מרע הוא, הרי החזקה דהשתא אומרת שיש להתייחס אליו כאילו כל הזמן הוא היה באותו מצב, לכן עליהן להביא ראיה שבריא היה. וכל זמן שלא הביאו ראיה יכול לחזור מהנתינה.

נמצא, שרבה סובר כרבי נתן, שהולכים אחרי חזקה דהשתא, ולכן הוא פוסק שאם עכשיו הוא מת, מסתבר שבמצב של שכיב מרע הוא היה כל הזמן.

אמר רבי אלעזר: ולטומאה - כמחלוקת רבי יעקב ורבי נתן בסוגייתנו, שהמחלוקת של רבי יעקב ורבי נתן קשורה גם לענין טומאה.

דתנן, שנינו במשנה: בקעה, שדה המוקפת מחיצה - בימות החמה, שאין זרעים בשדות, הרי היא רשות היחיד לשבת, בגלל המחיצות שסביבה, ואסור להעביר לשם מרשות הרבים.

ורשות הרבים לטומאה. לענין ספק טומאה, היא נחשבת כרשות הרבים, כיון שאנשים עוברים שם, ולכן אם אדם מסתפק אם נטמא בבקעה, הוא טהור, דהוי ספק טומאה ברשות הרבים, שטהור.

אבל בימות הגשמים, שאין אנשים עוברים בבקעה כדי שלא לקלקל את הזרעים, לכן היא רשות היחיד לכאן ולכאן, הן לענין שבת, והן לענין טומאה, כיון שעתה אין היא מקום שעשוי להלוך הרבים.

וכל זה, בזמן שיודע אימתי נכנס לבקעה. אבל אם הוא מסתפק אם נכנס אליה בימות החמה או בימות הגשמים, הרי לפי רבי יעקב הוא טהור, כיון שהאדם היה בחזקת טהור, ומשאירים אותו בחזקתו. אבל לרבי נתן, הולכים אחרי חזקה דהשתא, ולכן אם הוא מסתפק בימות החמה מתי הוא נכנס, הרי הוא טהור כי משאירים אותו במצב הנוכחי, ואומרים שגם אז, כשנכנס לבקעה, היה זה בימות החמה. אך אם הוא מסתפק בימות הגשמים, הרי הוא טמא, כי תולים שגם אז, כשנכנס לבקעה, היה זה בימות הגשמים ^[92].

אמר רבא: רבא מוסיף, לא שנו שבקעה בימות החמה היא רשות הרבים לטומאה, אלא שלא עברו עליה ימות הגשמים, על בקעה זו, לאחר שגדרוה. אבל אם עברו עליו ימות הגשמים לאחר שגדרו את הבקעה, הרי היא רשות היחיד לכאן ולכאן, כיון שהיה לה כבר שם של רשות היחיד, וזה לא נפקע גם לאחר מכן ^[93].

שנינו במשנה: וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה:

הערות

^[89] ואף על פי שאין מוציאים ממון על פי חזקה דהשתא, כאן יש חזקה דמעיקרא שהרי ידוע שהיה בתחילה חולה ועל ידי שתי חזקות מוציאים ממון קוב"ש.

^[90] על פי התוס' בד"ה השתא בתירוץ הראשון כפי שמבאר בקוב"ש שקושיית הגמרא שאין חזקה דהשתא כפי שראינו בספינה שמחזיקים אותו בחזקת חי. אבל בתירוץ השני כתבו התוס' שקושיית הגמרא שאין חזקה דמעיקרא שאפילו שהיה בתחילה שכיב מרע מסתבר שעמד מחוליו כמו בספינה שמחזיקים אותו שניצול מן הים. עי"ש.

^[91] מוסיף הרא"ש בסי' ל"ב ורבה לא חושש לתשובת אביי, משום דלא דמי, דהתם בספינה אמנם היו בסכנה אבל לא ראינו אותם מתים, לכן איכא למימר דנצלו, אבל אצלנו כיון שמת וקברו מוכיח עליו. אית לן למימר שמת מחוליו ולא עמד.

^[92] והקשה בקובץ שיעורים תקנ"ט מתי מעמידים בחזקה, כשזמן המתנה ידוע ורק לא ידוע אם היה בריא או שכיב מרע. אבל אם יודעים באיזה יום היה בריא ובאיזה היה שכיב מרע, ולא ידוע מתי נתן, לא שייך להעמיד בחזקה. ולכאורה גם אצלנו יודעים מתי היו ימות הגשמים ומתי ימות החמה, והספק הוא רק מתי נכנס, ומה זה קשור לחזקה. ותירץ אילת השחר, שאין הכוונה כיון שהיום ימות החמה תולים שנכנס אז, אלא נותנים לו את הדינים של היום. כיון שאם היה נכנס היה טהור, הוא מקבל דין של טהור, וכך גם בשכיב מרע. עי"ש.

^[93] על פי הרש"ש שמיישב בכך את שאלת תוס' שאין בזה סברא כיון שפעם זה היה רשות היחיד כך זה ישאר, ולכן הוא מיישב שזה דין דרבנן שלא יראה חוכא ואטלולא שאנשים יאמרו שאדם אחד טהור והאחר טמא.

אמר רבה: הרי לבסוף מת האיש, והרי קברו מוכיח עליו, ואם כן אנו צריכים להניח כי לא הבריא ממחלתו ומת בה, ומתנתו קיימת. אמר ליה [לו] אביי: השתא [עכשיו, הרי] ומה ספינה שטבעה בים, שרובן של הנוסעים בספינות שטובעות הם לאבד — בכל זאת מפני הספק אם הוא חי או מת, מחמירים בכל דבר השייך אליו, ונותנין עליהן, על האדם ששמעו שטבע בספינה, גם חומרי חיים וגם חומרי מתים, כגון שאין אשתו מותרת להינשא לאחר, שמא הוא חי. ואם כהן הוא — אסורה אשתו (בת ישראל) באכילת תרומה, שמא הוא מת. חולין, שרוב חולין לחיים — לא כל שכן שעלינו להניח שהבריא מחוליו, ומתנתו בטלה?

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כמאן אזלא הא שמעתא [כדעת מי הולכת הלכה זו] של רבה? — הריהי כשיטת ר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא] בענין מי שנתן נכסיו, והוא טוען ששכיב מרע היה ורצונו לבטלה, והמקבלים טוענים שבריא היה, ואינו יכול לחזור בו, מי מוציא מיד מי? הוא הנותן, הטוען שהיה שכיב מרע מוציא מידיהן בלא ראיה, שאינו צריך להוכיח דבר, לפי שהנכסים היו בחזקתו, והן המקבלים אין מוציאין מידו אלא בראיה, אלו דברי ר' יעקב.

ר' נתן אומר: אם בריא הוא עכשיו — עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעה שנתן את המתנה, אם שכיב מרע הוא עכשיו — עליהן להביא ראיה שבריא היה. וזה הוא הבסיס לשיטת רבה, שהולכים אחרי המצב בהווה, ומניחים שכך היה גם קודם.

אמר ר' אלעזר: ולענין טומאה יש לדון כאותה מחלוקת; דתנן [שכן שנינו במשנה]: בקעה (שדה) בימות החמה — הרי היא נחשבת רשות היחיד לדיני שבת, שאסור לטלטל ממנה לרשות הרבים, ורשות הרבים לענין דיני טומאה, שספק טומאה שבה — טהור, לפי שבפועל רבים מהלכים במקום זה.

בימות הגשמים שאין רבים הולכים בבקעה — הריהי רשות היחיד לכאן ולכאן, כלומר, לשבת ולטומאה. ולכן לדעת ר' יעקב נכנס אדם לבקעה שהיתה בה טומאה, ויש לו ספק אם היה זה בימות החמה או בימות הגשמים — דנים אותו לפי ההווה, כלומר, הזמן ששואל מה דינו, אם שאל בימות החמה הרי זה נדון כספק טומאה ברשות הרבים, ואם שאל בימות הגשמים דנים אותו כרשות היחיד.

ובענין זה אמר רבא: לא שנו שדנים לפי ההווה, אלא שלא עברו עליו ימות הגשמים, אבל אם עברו עליו כבר ימות הגשמים — הרי זה רשות היחיד לכאן ולכאן (לשבת וטומאה), למרות שעכשיו, בזמן שהוא שואל, הרי זה ימות החמה.

א שנינו במשנה שחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא. בתר השתא אזלינן דמסתבר כדאמר מקבל והרי מת והרי קברו מוכיח עליו שלא עמד מחליו:

אמר ליה אביי. היכי מצית אזל בתר השתא:

ומה ספינה. שטבעה בים שרובן של אנשים שהיו בה לאיבוד ואפי' הכי נותנין עליו חומרי חיים שאין משיאין נשותיהם דחיישי' שמא השליכן לחוץ במקום רחוק כשהן חיים וחומרי מתים שאם כהנים היו אותן שטבעו נשיהן ועבדיהן אין אוכלין תרומה בחזקת שהן חיין דאיכא למימר מתו:

חולים שרוב חולין לחיים לא כ"ש. שנותנין עליו חומרי חיים ואיכא למימר דנתרפא וקם מחליו וחזר מאותה מתנה: כמאן אזלא הא שמעתא דרבא דאזיל בתר השתא:

כר' נתן כדתניא. לא כתב בה כשנותן מתנת שכיב מרע הוא. הוא אומר שכיב מרע היה ועמד וחזר והוא אומר בריא היה:

מי מוציא מיד מי. הוא שכיב מרע מוציא מידן בלא ראיה שנכסין הן ברשותו ובחזקתו ונכסים בחזקתן קיימי והן אין מוציאין בלא ראיה שבריא היה כשנתן לו דברי ר' יעקב:

ר' נתן אומר אם בריא היה כו'. אלמא דבתר השתא אזלינן ודיינינן לי' שבריא הוא אי לא מייתי ראיה דשכיב מרע הוה:

אמר ר' אלעזר ^א)נראה דצ"ל מחלוקת ר' יעקב ור' נתן כאן במחלוקת ר' יעקב ור"נ דאיירינן לענין טומאה כצ"ל ועי' היטב בשמ"ק כאן שנדפס בדפוס ווין בסוף ס' הרב המאירי על מס' שבת.מחלוקת ר' יעקב במחלוקת ר' יעקב ור' נתן כדאיירינן לענין טומאה. דתנן הבקעה מסויגת סביב. בימות החמה רשות היחיד לשבת אם יותר מבית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע והזורק מרשות הרבים חייב חטאת מפני שיש לה מחיצות. רשות הרבים לטומאה הואיל והתבואה בימות החמה כבר היא קצורה אין מונעין בני אדם לעבור דרך עליה. ודמיא כרה"ר לענין טומאה דכל ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור. דכתיב ונסתרה והיא נטמאה. אף ספק טומאה שיש בבקעה ספיקו טהו'. ובימות הגשמים רשות היחיד לכאן ולכאן בין לשבת בין לטומאה. לפי שהיא זרועה ומונעין ממנה דריסת רגל. ואמר רבא לא שנו דבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה אלא שלא עברו עליה שוב ימות הגשמים. ^ב)צ"ל אבל עברו עליה ימות הגשמים אע"ג דהשתא וכו'. אע"ג דהשתא ימות החמה רשות היחיד לכאן ולכאן בין לגבי טומאה בין לגבי שבת דלא אזלי בתר השתא. וכר' יעקב סבירא ליה דלא אזיל בתר השתא ות"ק כר' נתן: וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה הואיל דנותן (דבעל מתנה) מוחזק הוא על המקבל להביא ראיה שבריא היה:

וכיון דכתיב בה ובמות לאחר מיתה הוא דקאמר. פי' ואפי' במקצת נמי מצוה מחמת מיתה הוא.

כמאן אזלא הא שמעתא דרבה כר' נתן. איכא למידק הכא אמאי לא מקשי' מדתנן במס' גיטין (כ"ח א') הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואיתמר נמי התם הרי הוא כחי לכל דבריו אשתו אוכלת בתרומה.
ולאו קושיא היא דהתם שאני דכיון שהניחוהו חולה חי באותה חזקה יש להעמידו עד שיודע לו שמת אבל הכא הרי מת וקברו מוכיחעליו והוה קס"ד דאביי דספינה נמי כיון שאבדה בים ואין אנו יודעין מה היה להם ורובא לאבוד כמאן דמת דמי ואבודן מוכיח עליהם ורבה לא הדר ביה משום דשמעתיה כר' נתן איתא ואף ע"ג דאית ליה הא מתני' דספינה דשאני הכא דאזלינן בתר השתא והרי מת וקברו מוכיח עליו ומשום הכי אמרי' ודאי מגו מרעי' איתפטר דבית עלמיה ועדי גופייהו לא כתבו ומסרו לו לזה עד שנתברר להם דמגו מרעיה איתפטר דכל כי האי גונא לא חיישי' לעדים טועין ור' יעקב סבר על מקבל מתנה להביא ראיהשעדים כותבים וחותמים ואין חוששין דבי דינא דייקי בתרייהו כיון שכתבו סתם.
ומיהו בדר' נתן תמיהא לי אם שכיב מרע הוא שעליהן להביא ראיה היאך כתבו לו עתה שמא יעמוד ברי' ונמצא' עליו הראיה וי"ל חוששין הוא רצה שיכתבו לו סתם סבור הוא שאם יבריא יחזור מיד בעוד שעדים מצויין לו.

הא דאמרינן אבל עברו עליה ימות הגשמים. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שעברו על הבקעה משנגדר' לרה"י ואינו מחוור לפי שלא הוזכר בשמועה זו גדר אע"פ שבמסכת שבת (ו' ב') איכא דמוקי לה בשנגדר' רוחותיה אלא הכי פירושא שעברו ימות הגשמים על הטומאה משהיתה שם באותה בקעה והילכת' גמירי לה כסוטה דרה"י היא מתחלה בשעה שבאה שם טומאה.

כמאן אזלא הא דאמר רבה כרבי נתן. איכא למידק, אמאי לא אקשי ליה מדתנן בפרק (השולח) [כל הגט] (גטין כח, א) הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים, ואמרינן נמי התם הרי הוא כחי לכל דבריו ואשתו אוכלת בתרומה. וי"ל דהתם ש[א]ני, שאף על פי שהניחו חולה מכל מקום חי הוא, והילכך מחזיקין אותו כחי כמו שהניחו, אבל הכא הרי מת וקברו מוכיח עליו. וספינה אפילו שמטרפת בים לא ראינו אחד מהם מת, והילכך נותנין עליהם חומרי חיים. ואביי סבר כיון שאבדה בים ורובן למיתה, אם איתא דמי שהיה חולה ועכשיו מצאנוהו מת אמרינן דחזקה מתוך אותו חולי מת, בספינה נמי הואיל ורובן ליאבד הוה לן למימר דמתוך אותו טירוף מתו. ורבה לא חש לה, דאיהו כרבי נתן סבירא ליה דאמר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע דבתר השתא אזלינן, והכא נמי דמת קברו מוכיח עליו ובתר השתא אזלינן.

כמאן אזלא הא דרבה כרבי נתן. דאזיל בתר אומדנא. השתא איכא למידק מה טעמא שביק רבי מאיר דמתניתין ונקיט רבי נתן דברייתא, דהוא הדין דהוה מצי למימר דאזיל כרבי מאיר דאמר עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה. ורבי מאיר ורבנן בפלוגתא דרבי נתן ורבי יעקב פליגי וכדמוקי' להו רב הונא בסמוך. תירץ מורי ז"ל משום דאיכא למימר דרבי מאיר אפילו בשכיב מרע קאמר, וטעמא דידיה משום דכיון דכתבו מתנה סתם וסתם מתנות מתנה קיימת משמע, דהיינו מתנת בריא, דאילו מתנת שכיב מרע היתה הוה להו למכתב בה כד קציר ורמי בערסיה, לפיכך הוא שאמר דשכיב מרע היה עליו להביא ראיה, הילכך לא שמעינן מדרבי מאיר דאזלי בתר השתא, ולפום כן לא מצו לאוקמה לדרבה כרבי מאיר ואוקמוה כרבי נתן, דאיהו ודאי אזיל בתר השתא ואפילו לאפוקי ממונא, מדקאמר אי בריא הוא עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה. ואי נמי י"ל דאי אמר כרבי מאיר הוה לן לאקשויי שביק רבנן ואמר כרבי מאיר, משום הכי קאמר דסבר לה כרבי נתן דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא.

ספינה שטבעה בים נותנים לאותם שהיו בתוכה חומרי חיים וחומרי מתים ואם היה גט אחד מהם ביד שליח אינו נותנו בחזקת שהוא חי ואם נתנו הרי זו ספק מגורשת שמא חי הוא וכן אם היה שם כהן אוסרין את אשתו מלאכול בתרומה שמא מת לו ואם היתה בת כהן והיה לה שם בן אין מחזירין אותה ללחם אביה שמא בנה חי וכן כל כיוצא בזה ועיקר דבר זה יתבאר במסכת גיטין פרק שלישי:

כבר ביארנו במשנה שמתנה בכל שהיא כתובה סתם ר"ל שלא נאמר בה שהוא מצוה מחמת מיתה הוא אומר ששכ"מ היה ובטלה מתנתו והמקבלים אומרים שבריא היה וכבר קנו ממנו באחת מדרכי ההקנאות הנכסים בחזקת הבעלים והוא שאמרו מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידם בלא ראיה אפילו החזיקו שהנכסים בחזקת הבעלים ואין אומרים הואיל ועכשו מיהא בריא הוא עליו להביא ראיה ששכ"מ היה הכל כמו שביארנו במשנה:

אף לענין טומאה דנין כן ר"ל שאין מדקדקין להעמיד את הדבר בחזקת מה שהוא עכשו כיצד הבקעה שיש בה שדות הרבה והיא מוקפת גדר בימות הגשמים שיש שם זרע ואין רגלי כל אדם מורשים לילך לשם הרי היא רשות היחיד בין לענין שבת לחייב המטלטל מרשות הרבים לתוכו בין לענין טומאה לטמא את ספקו ובימות החמה והוא משנעקרה התבואה עד שתרד רביעה שניה הרי היא רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה ומ"מ דוקא שמזמן שאירע לה ספק טומאה זו לא עברו עליה ימות הגשמים אבל אם עברו עליה ימות הגשמים משאירע בה ספק טומאה זו הואיל וירדה לה שם רשות היחיד אין הטומאה נפקעת משם בימות החמה ואע"פ שאמרו בטהרות פ"ו מ"א רשות היחיד ונעשה רשות הרבים רשות הרבים ונעשה רשות היחיד בזמן שהוא רשות היחיד ספקו טמא בזמן שהוא רשות הרבים ספקו טהור ואין אומרים כיון שעברו עליה ימים שהיה רשות היחיד אינו נדון עוד כרשות הרבים פירושה בשנפלו המחיצות ויש הכר גדול בין עכשו לזמן שהיה רשות היחיד אבל זו אין בה היכר אלא מצד מרמס רגלי העוברים ואין זה היכר מפורסם ויש מפרשים בזו שלא עברו עליה ימות הגשמים מעולם אלא אפילו קודם שבאה הטומאה לשם כגון שנעשית הבקעה מתחלה בימות החמה:

ולטומאה במחלוקת חזינן לחד מרבוותא דפירש הכי כחלוקתן כאן כך חלוקתן לענין טומאה והאי פירושא לא דייק גבן דלא אשכחן פלוגתא בהאי ענינא לענין טומאה דנימא כחלוקתן כאן כך חלוקתן כאן ועוד דלשון ולענין טומאה משמע דלא לאשוויי ענין טומאה להאי ענינא הוא דקאמר ולאיפלוגי דיניה מיניה הוא דקאתי. והכי איתחזי לן פירושה. ולענין טומאה אינו כן כלומר אף על גב דלענין מתנת שכיב מרע קסבר רבה שמעמידין את הדבר בחזקת מה שהוא עכשיו כרבי נתן לענין טומאה מיהא כמחלקתו של רבי נתן סבירא ליה דהיינו תנא קמא החולק עליו בכך ואינו מעמיד את הדבר בחזקת מה שהוא עכשיו ולא איכפת ליה בהכי מדקאמר לא שנא שהבקעה בימות החמה רשות הרבים לטומאה אלא שלא עברו עליה ימות הגשמים על זו הטומאה אבל עברו עליה ימות הגשמים והטומאה באותה בקעה כיון שהוחזקה אותה בקעה להיותה רשות היחיד לענין אותה טומאה שיש בה ואף על פי שהרי באו עליה ימות החמה ואילו היתה בה עכשיו טומאה חדשה לא היינו דנין אותה לענין אותה טומאה אלא כר"הר לענין ההיא טומאה ישנה מיהא אין אנו דנין אותה בחזקת מה שהיא עכשיו אלא במה שהיתה קודם לכן בימות הגשמים שהיא רשות היחיד דהא לענין טומאה לא העמיד רבה הדבר בחזקת מה שאנו רואין אותה עכשיו ולא הועיל אצלו בדין היותה עכשיו בתורת רשות הרבים אילו היה בה טומאה חדשה שלא עברו עליה ימות הגשמים כלום כסברא דתנא קמא שהוא מחלוקת של רבי נתן דלא איכפת ליה להעמיד הדבר במה שהוא עכשיו ואין ענין זה מועיל אצלו בדין כלום:

קלג. ההיא מתנתה דהוה כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתיב בה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה. יורשין אמרין עמד בנתים ואח"כ מת, ומקבל מתנה אומר מחליו הראשון מת אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. דבתר השתא אזלינן, ומדהשתא מת מגו מרעיה נמי לא פריש אלא למיתה, ומאן דטעין עמד בנתים עליו להביא ראיה. א"ל אביי ומה ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולין שרובן לחיים לא כל שכן. א"ר הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא האי שמעתא דרבא כר' נתן דתניא לא כתב (לה) שכיב מרע הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרין בריא היה הממע"ה מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי רבי יעקב רבי נתן אומר אם עכשיו בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראיה שהיה בריא. אלמא כל ספיקא בתר השתא אזלינן. ואע"ג דקי"ל בעלמא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, הכא לית הלכתא כותיה דרבא. חדא דהא אקשי ליה אביי ושתיק, ומשמע דרבא גופיה אודויי אודי ליה, והכין סוגיין בכוליה תלמודין, דהיכא דאמר אמורא מילתא ומקשי ליה חבריה ושתיק, מסקנא כי קושיין ובטיל ליה מימרא קמא. ורב הונא בריה דרב יהושע דאמר כמאן אזלא שמעתא דרבא כר' נתן למאי דקאמר מעיקרא קאמר, דהאי סברא דשמעינן לרבא מעיקרא כר' נתן אזיל. וכן הא דא"ר אלעזר ולענין טומאה במחלוקת למאי דס"ד דרבא מעיקרא הוא דאצטריך לאשמועינן, דאף ע"ג דלגבי דיני הוה סבירא ליה לרבא כר' נתן דאזיל בתר השתא לענין טומאה כבר מחלוקתו של רבי נתן הוה סבירא ליה. ועוד דאפי' תימא רבא לא אודי ליה לאביי ובשיטתיה קאי, הא אוקמא רב הונא בריה דרב יהושע לשמעתיה דרבא כר' נתן, ומסקנא דגמרא לקמן דרבי יעקב ור' נתן בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן פליגי, וקם ליה רבי נתן כרבי מאיר דלית הלכתא כותיה, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, וממילא שמעת דליתה נמי לדרבא דאזלא שמעתיה כותיה.

ושמע מינה דשכיב מרע שכתב כל נכסיו אי נמי שייר במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו ועמד, אע"ג דלא הדר ביה בטלה מתנתו מאליה, ואי מיית בתר הכי הרי הן של יורשין. דעד כאן לא קאמר רבא אלא משום דאיכא למימר דלא עמד, אבל עמד מודי רבא דבטלה מתנתיה מימלא ואע"ג דלא הדר בה מינה בהדיא. דאי ס"ד לא מיבטלא עד דהדר ביה מינה מאי טעמא דאביי, נהי נמי דחולין רובן לחיים ואימור עמד בנתים, ה"ל לחיובינהו ליורשין לאיתויי ראיה דהדר ביה מההיא מתנה. וכי תימא הכא במאי עסקינן דאיכא סהדי דהדר ביה, אי הכי מאי טעמא דרבא, נהי נמי דלא עמד הא הדר ביה, וקי"ל כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו. אלא לאו שמע מינה דכל היכא דעמד אע"ג דלא הדר ביה בטלה לה מתנתו מאליה לכ"ע. וסוגיא דגיטין נמי גבי שכיב מרע שנתק מחלי לחלי מתנתו מתנה הכי אזיל כדברירנא לעיל. והיכא דלא אתברר אי מית מגו מרעיה ואי לא (ד)קי"ל כי קושיא דאביי ועל המקבל מתנה להביא ראיה. ודוקא היכא דלא אתחזק דמית מגו מרעיה, אבל היכא דאתחזק דמית מגו מרעיה, מסתמא מוקמינן ליה אחזקיה ולא חיישינן שמא עמד בנתים, דכיון דאתחזק גבי אינשי דמית מגו מרעיה אתרע ליה רובא דרוב חולים לגביה דהאי, כדברירנא בפרק מי שאחזו קרדיאקוס ממתניתין דזה גיטך אם מתי מחולי זה ומסוגיא דגמרא דילה:

קלד. א"ר אלעזר ולענין טומאה כמחלוקת דאע"ג דלגבי דינא דשכיב מרע הוה סבירא ליה לרבא כר' נתן, לענין טומאה כמחלוקתו של רבי נתן ס"ל דתנן הבקעה בימות החמה ר"הי לשבת ור"הר לטומאה בימות הגשמים ר"הי לכאן ולכאן אמר רבא לא שאנו שבימות החמה ר"הר לטומאה אלא בטומאה חדשה שלא עברו עליה ימות הגשמים והטומאה כאן, אבל טומאה ישנה שעברו עליה ימות הגשמים אפילו בימות החמה נמי ר"הי לכאן ולכאן. דבתר מעיקרא אזלינן:

אמר רבה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. והכי הלכתא ולא חיישינן שמא עמד. ומיהו אם לא נתקיים השטר בחותמיו לא גבי בהאי שטרא דקיימא לן כרב נחמן בדיני דאמר בפרק ב' דכתובות מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואם כן נאמנים היורשים לומר עמד וחזר במגו דאי בעו אמרי מזויף הוא. הרי"ף פסק ואין הלכה כרבה. הרא"ש ז"ל.

אמר ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד כו'. יש תמהים על תשובת אביי שהרי רבה פירש טעמו ואמר הרי קברו מוכיח עליו אלמא לאו משום חולי הראשון מחזיק בו שלא עמד מחליו אלא מפני שמת ומוכיח הדבר שלא עמד מחליו אי נמי משום דבתר השתא אזלינן ומעתה מה שיש להקשות על זה מספינה שנותנים עליו חומרי חיים הלא שאני התם שאין שם דבר מוכיח על ביטול חזקת חיים הילכך מוקמינן ליה על חזקת חיים. ונראה לי דהכי קשיא ליה לאביי מכדי ליכא למיזל בתר השתא אלא היכא דאיכא תרתי לריעותא כגון ההיא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גבו למפרע טמאות דאזלינן בתר השתא משום דאיכא אחריתי לריעותא דאמרינן העמד טמא על חזקתו כדאיתא בקידושין פרק האומר ובתחלת נדה תנן נמי כל הנשים דיין שעתן ולא פליג הלל עליה לענין דבר תורה אלא להחמיר מדבריהם דלא אמרינן העמד אשה בחזקת טהרה ולמיזל בתר השתא לומר דהשתא הוא דחזאה והיינו דאמר שמואל קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת חוששין לקדושי שניהם דלא אזלינן בתר השתא אלא היכא דמסייע חזקה אחריתי דהוו להו תרתי לגבי חד ורב דאמר הרי היא בוגרת לפנינו על כרחך טעמא דידיה דקא אזיל בתר השתא לפי שאין בכך סתירת חזקה דהא מוקמינן לה התם ביומא דמשלם שתא דחזקת נערות עומדת להשתנות ועבידי סימני בגרות למיתי בצפרא הילכך כיון דלא אזלינן בתר השתא לסתור חזקה אלא היכא דאיכא תרתי אם כן מאי טעמא דרבה דאמר הרי מת וקברו מוכיח עליו להוציא ממון מחזקתו על כרחך טעמא דידיה משום חזקת חולי הראשון שהיא מסייעתא למיזל בתר השתא והלא ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים משום דאזלינן בתר חזקת חיים כל שכן חולים שרובן לחיים שיש להחזיק שעמד מחוליו ונמצא שאין חזקת חולי הראשון שמחזיקו שמת מתוך חוליו הילכך ליכא למיזל בתר השתא שאין שם חזקה אחרת מסייעא להוציא ממון מחזקתו.

כמאן אזלא הא שמעתא (דרבא) דרבה כרבי נתן כו'. רבי נתן אומר אם בריא הוא עליו כו' אלמא אזלינן בתר השתא לאפוקי ממונא ומוקמינן ליה בחזקת בריא למפרע ואף על גב דלא אזלינן בתר השתא לענין ראיית דם נדה משום דליכא אחריתי לריעותא התם ליכא למיזל בתר השתא לומר למפרע ראתה כיון דבחזקת טהרה הויא קיימא אבל הכא כי אזלינן בתר השתא ומוקמינן לה בחזקת בריא אין חזקה אחרת סותרת חזקה זו. ולענין הא (דרבא) דרבה נמי אזלינן בתר השתא להוציא ממון ומוקמינן ליה בחזקת שכיב מרע משעה שחלה אף על גב דרוב חולים לחיים וסבירא ליה (לרבא) לרבה כהאי דסלקא דעתך בתלמוד בפרק האומר דתנא קמא ורב נחמן פליגי אי אזלינן בתר השתא דרב נחמן סבר אזלינן בתר השתא אפילו להוציא ממון ואף על גב דליכא חזקה אחריתי שמסייעת לדין זה ולדעתיה (דרבא) דרבה גבי ראיית נדה דלא אזלינן בתר השתא יש לפרש משום דאמרינן אשה מרגשת בעצמה דהאי טעמא נמי אתמר התם. ובפרק האומר דחי עד כאן לא קאמר רב נחמן אלא משום דרובא בחזקת בריאים הוו קיימי ומעיקרא דלא הוה סלקא דעתך הכי דכיון דאין הולכים בממון אחר הרוב לא הוה מסייע ההוא טעמא כלל להוציא ממון אי לא משום דאזלינן בתר השתא בלא סיוע רוב או חזקה ואפילו להוציא ממון ולא קיימא לן כרב. והאי דקאמר רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא האי שמעתא (דרבא) דרבה כרבי נתן ולא נקט כרבי מאיר והוצרך להביא מן הברייתא ושבק מתניתין משום דאיכא למימר רבי מאיר לאו בתר השתא אזלא אלא אפילו אם שכיב מרע הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעת המתנה דבתר רובא אזלינן ורוב בריאים הם. אי נמי אפילו תימא לכולי עלמא אין הולכים בממון אחר הרוב איכא למימר דטעמא דרבי מאיר דאם איתא דשכיב מרע הוה לא היו כותבים מתנה סתם כי נראה שמעידים על מתנה קיימת דהיינו מתנת בריא. ועוד דכיון דרובה בחזקת בריאים סתם מתנה משמע מתנת בריא הילכך אם איתא דשכיב מרע היה היו מבררים כן בשטר המתנה ולא הוו מעידים על מתנה סתם אבל מדרבי נתן יש ללמוד דאזלינן בתר השתא דכיון דקאמר אם שכיב מרע עליהם להביא ראיה שהיה בריא אלמא הא דקאמר אם בריא עליו להביא ראיה לאו מן אילין טעמי הוא אלא טעמא דידיה משום דאזלינן בתר השתא אפילו להוציא ממון. ובהך סברא נמי מיתרצא הא דאמר ליה אביי (לרבא) לרבה מאי טעמייהו דרבנן אי נימא מדכולהו כתיב בהו כד הוה מהלך על רגלוהי בשוקא כו' אדרבה מדכולהו כתיב בהו כדקציר כו'. ויש להקשות דהא אביי לא אזיל בתר השתא ולית ליה בההוא עובדא דלעיל הרי מת והרי קברו מוכיח עליו ומתרצא במאי דפירש אביי אף על גב דלא אזיל בתר השתא הוה סבירא ליה דעליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע מדכלהו כתיב בהו כד קציר והא לא כתיב בה כלומר והאי טעמא עדיף טפי דליכא למימר מדכלהו כתיב בהו כד מהלך כו' אדרבה אם איתא דשכיב מרע הוה לא היו מעידים על סתם מתנה דמשמע שהם מעידים על מתנה קיימת. כן נראה לי.

כמאן אזלא הא שמעתא (דרבא) דרבה כרבי נתן דאזיל בתר השתא דקאמר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע דכיון דעכשיו הוא בריא מחזקינן ליה בריא למפרע ואפילו להוציא ממון ואין לפרש דמסיפא דקאמר אם שכיב מרע הוא כו'. קא פשיט דאזיל רבי נתן בתר השתא דהתם אוקמי ממונא הוא וליכא למיגמר מינה דאזלינן בתר השתא לאפוקי ממונא. עליות.

הוא מוציא מידן בלא ראיה כו'. ותימה כיון דאפילו אם תפסו הוא מוציא מידן בלא ראיה פשיטא שאם לא תפסו שלא יוציאו מידו בלא ראיה. ויש לומר דסלקא דעתך אמינא דאפילו בראיה לא יוציאו מידן דכיון דלא כתיב ביה כד מהלך על רגלוהי בשוקא מסתמא דעתו היה להקנות כדין שכיב מרע ולחזור בו אם ירצה קמשמע לן דבראיה מיהא מוציאים ואגב דנקט הוא מוציא מידם נקט חלופו והם אינם מוציאים מידו מכל מקום עיקר החדוש הוא שמוציאים בראיה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: מי מוציא מיד מי. כלומר כשטוען הנותן שמתנתו כשהיה חולה נתנה ומתנת שכיב מרע היתה ויש לו עכשיו לחזור בו ובעלי המתנה טוענין שבריא היה ומתנתו מתנת בריא היתה על מי להביא ראיה ומי הוא המוציא מחבירו כדי שנצריכו להביא ראיה מי אמרינן שבעלי המתנה הם המוציאים ממנו הואיל והנכסים הם בחזקת הנותן היו יודעים קודם לכן או דילמא דנותן הוא המוציא מידם הואיל ויש בידן שטר מתנה בנכסים אלו מקויים כדת והוא טוען שיש בידו לחזור בו. והשיב התנא הוא מוציא מידן בלא ראיה והם אין מוציאים מידו אלא בראיה רבי נתן אומר אם בריא הוא עכשיו עליו להביא ראיה (שבריא) ששכיב מרע היה פירוש דקסבר רבי נתן שאין לנו להעמיד הדבר ולהחזיק אלא כפי מה שאנו רואים עכשיו ומי שטוען שלא היה כך קודם לכן ועכשיו הוא שנשתנה עליו להביא ראיה והיינו סברא (דרבא) דרבה ונמצאו דבריו כדברי רבי נתן וכיון דאשכחן תנא דקאי כוותיה איסתלקא לה ההיא קושיא דאקשי עלה אביי. עד כאן לשונו ז"ל.

אמר רבי אלעזר ולענין טומאה במחלוקת דתנן הבקעה בימות החמה כו'. האי מימרא דרבי אלעזר חזינא ליה לחד מן רבוותא דפרשיה הכי כלומר כמו חלוקתו כאן לענין טומאה. והאי פירושא לא דייק גבן חדא דלא אשכחן פלוגתא בהאי ענינא לענין טומאה כי היכי דנימא כחלוקתן כאן כך חלוקתן לענין טומאה ועוד דלשון ולענין טומאה משמע דלאו לאשוויה ענין טומאה להאי ענינא דאפליגו ביה הוא דקא אתי אלא לאפלוגי דיניה מיניה הוא דקא אתי כמה דאת אמר ולענין טומאה אינו כן הילכך האי פירושא לא דייק והכי אתחזי לן בפירושיה אמר רבי אלעזר ולענין טומאה במחלוקת כלומר אף על גב דלענין מתנת שכיב מרע קסבר (רבא) רבה שמעמידים את הדבר בחזקת מה שהוא עכשיו כרבי נתן לענין טומאה מיהא כמחלוקתו של רבי נתן סבירא ליה כלומר כתנא קמא החולק על רבי נתן בכך ואינו מעמיד הדבר בחזקת מה שהוא עכשיו ולא איכפת ליה בהכי מדקאמר לא שנו שהבקעה בימות החמה רשות הרבים לטומאה אלא שלא עברו עליו ימות הגשמים אבל אם עברו עליו ימות הגשמים והטומאה באותה בקעה כיון שהוחזקה אותה בקעה להיותה רשות היחיד לענין אותה טומאה שיש בה ואף על פי שהרי באו עליה ימות החמה ואלו היתה בה עכשיו טומאה חדשה לא היינו דנין אותה לענין אותה טומאה אלא שהיא רשות הרבים לענין ההיא טומאה ישנה מיהא אין אנו דנין אותה בחזקת מה שהיא עכשיו אלא בחזקת מה שהיתה קודם לכן בימות הגשמים שיהא רשות היחיד. הנה לענין הטומאה לא העמיד רבא הדבר בחזקת מה שאנו רואים עכשיו אותו ולא הועיל אצלו בדין היותה עכשיו בתורת רשות הרבים אילו היתה בה טומאה חדשה אחרת שלא עברו עליה ימות הגשמים כלום כסבריה דתנא קמא שהיא מחלוקתן של רבי נתן דלא איכפת ליה להעמיד הדבר בחזקת מה שהוא עכשיו ואין ענין זה המועיל אצלו בדין זה כלום. הרא"ם ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו: אמר רבי אלעזר לענין טומאה במחלוקת. כלומר הא דרבי נתן דאזיל בתר השתא כעין מחלוקת לענין טומאה שאינו שוה לענין ממון דתנו בקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת שהרי יש לה מחיצות והיא כעין קרפף ורשות הרבים לטומאה שאין בה מים וטיט ועוברים בה רבים ואינו מקום סתירה דילפינן לה מסוטה בימות החמה אבל עברו עליה ימות הגשמים כיון שנעשות רשות היחיד לטומאה שעה אחת שוב אינה חוזרת רשות הרבים שכיון שהוחזק אותו מקום בטומאה שוב אין מטהרין אותה ואינו בדין שיחזור חלילה עכשיו טמא בימות הגשמים ועכשיו טהור בימות החמה. ואי קשי לך הא דתנן במסכת טהרות פרק ששי ממקום שהיה רשות היחיד ונעשית רשות הרבים וחזר ונעשה רשות היחיד כשהוא רשות היחיד ספקו טמא כשהוא רשות הרבים ספקו טהור. התם שנשתנה גוף הרשות כגון שנפלו מחיצות ודרסו בו רבים וחזרו ונבנו שהשינוי מוכיח עליו אבל בקעה זו שלא נשתנו מחיצותיה אם משנין טומאתה וטהרתה מזמן לזמן אתי לקלקולי והוו מילי דרבנן כחוכא ואטלולא. הנה עתה דלענין טומאה לא אזלינן בתר השתא וכעין מחלוקת היא ואינה מחלוקת גמורה דענין טומאה שאני דאזלינן בה לחומרא. אי נמי לענין שכיב מרע היינו טעמא דרבי נתן כיון דכולי עלמא בחזקת בריאים והוא נמי בחזקת בריא היה והשתא נמי בריא הוא ומפיק נפשיה מהנך חזקות משום הכי מפקינן מיניה ממונא מחזקתיה. ואמר רב גרסינן ולא רבא ולא רבה. עד כאן לשונו.

בד"ה ר' נתן כו' חוששין לקידוש שניהם וקאמר כו' מייתי מר' נתן לרבה כו' ומסיפא נמי דקתני אם ש"מ כו' להך סוגיא סברא דהתם עכ"ל ובד"ה בימות הגשמים כו' כדקתני בתוספתא שהביא ר"ח כו' משתרד רביעה שניה לאו כו' בסוף פרק מרובה מהלכים כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אמר רבא לא שנו כו' ונראה דחולק בענין זה כו' א"כ כו' ושמא כדברי רבי ר"ל כדאיתא בירושלמי עלה כו' וחכ"א בא לישאל בימות החמה כו' ונראה לר"י לפרש לא כו' כצ"ל מתוספות ישנים ונ"ל לפרש דבריהם משום דר"ח בפירושו סתם דבריו לומר דלענין טומאה קאי אלא שהתוס' הבינו לעיל דבריו דאם עברו על הטומאה ימות הגשמים אף אם נכנס בודאי בימות החמה הוי רה"י והקשו ע"ז למה יחשב רה"י כו' ועוד למה אמר רבא דבריו בכאן כו' וע"ז כתבו שוב דכל זה לא קשיא לפי מה שפר"ח דרבא חולק אדר"א ולא כתב יותר אלא שיש לפרש דבריו דמדחלק רבא בענין זה כו' ושמא בירושלמי ר"ל עלה כדברי רבי דהיינו כפי שהביאו לקמן לפנינו בשם ר"י דאיירי בספק לו אם נכנס בימות החמה או בימות הגשמים ולזה נתכוין גם ר"ח בפירושו בסתימת דבריו לקצר במקום שהיה לו להאריך ולזה לא כתבו התוס' ולרבי נראה לפרש כו' כחולק על פי' ר"ח אלא ונראה לרבי לפרש לא כו' דאפשר דלזה גם נתכוין ר"ח ודו"ק:

ר"ש בד"ה חולים דרוב כו' שהוא קיים לא כל שכן כו' כנ"ל:

בד"ה והם אין מוציאין כו' מביאים ראיה בעדים כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ר' נתן כו' איזו ראיה מייתי מר' נתן לרבה כו' כצ"ל:

בד"ה אמר רבא כו' אלא למ"ד בפ"ק דשבת נ"ב ותימה לי דבודאי ר"ש פי' משנגדרה למ"ד שיש לה מחיצות וממילא למ"ד דלא בעיא מחיצות ממילא יש לפרש משעה שנעשית בקעה דהיינו שדה וק"ל:

בא"ד זו ימות הגשמים ואז כו' טומאה זו ימות הגשמים אפילו כו' כצ"ל:

בא"ד ובא לישאל בימות החמה נ"ב נ"ל לאו דוקא ולפום ריהטא קאמר לרווחא דמילתא מאחר דנכנס בימות החמה אפילו בא לישאל בימות הגשמים מה מועלת וק"ל:

בא"ד גם על פירוש זה תמיה גדולה היא כו' דמייתי הך משנה ויש לומר דהא נמי לא קשיא היא כו' ונראה לפרש דחולק בענין זה כו' ושמא כדברי ר' יוחנן רוצה לומר כדאיתא בירושלמי כו' מחלוקת ר' מאיר וחכמים בא לישאל בימות החמה נשאלין לו בימות החמה בימות הגשמים נשאלים בימות הגשמים אמר ר' יוחנן ובלבד ימים הסמוכים לגשמים וכן נראה לר"י לפרש כו' כצ"ל:

בא"ד ובלבד ימים הסמוכים וכו' נ"ב נ"ל פירושו כמו מלבד ודו"ק:

ר"ש ד"ה הוא מוציא. ואיכא (כן הגיה הב"ח) למימר דהדר בי'. כאן ודאי הדר בי'. וצ"ל דקאי על עובדא דרבה. אולם לקמן (קנ"ד ב') ד"ה בשלמא לדידי. משמע דמפרש למתניתין דמיירי ג"כ דעתה הוא מת והיורשים טוענין דהבריא בינתיים ומסתמא הדר בי':

תד"ה כמאן. לא מוכחא בהדיא שהוא בריא עתה. כצ"ל ומלת בחזקת נראה למחוק:

תד"ה בימה"ג. מהלכים בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה. כצ"ל:

תד"ה אמר רבא. וא"נ כלל כי איזה סברא כו'. וכן הקשו לקמן לפי' ר"ח. לכאורה י"ל הטעם דלא ליהוי כחוכא כיון דכבר טמאנו אותו שנכנס בימה"ג איך נטהר את הנכנס אחריו (או אף אותו האיש בעצמו) בימה"ח. ובזה הוה א"ש ג"כ פי' ר"ח דרבא חולק אדר"א דלרבא אף אם נכנס ודאי בימה"ח אי לא בא לישאל עד ימה"ג לא נוכל לטהרו לכ"ע כיון דכבר טמאנו אותו שנכנס עתה בימה"ג. אבל ז"א דהתנן ברפ"ו דטהרות מקום שהי' רה"י ונעשה ר"ה כו' כשהוא רה"י ספיקו טמא כשהוא ר"ה ספיקו טהור. ובסיפא שם תמצא רבותא יתירא לת"ק ע"ש:

בא"ד ועוד כו' אלא למ"ד כו' והוא שיש לה גדר כו'. נראה מדבריהם דלר"א שם דאוקי כגון דאית לה מחיצות אינה רה"י לטומאה אלא בב' תנאים ימה"ג וגדר. וא"כ שפיר פי' הרשב"ם לדידי' דעבר עלי' ימה"ג וגדר. ולעולא שם דמוקי לה בשאינה גדורה יתפרש כפי' הר"ח. אולם מהרמב"ם פ"כ מהל' אה"ט ה"ו משמע דגם לר"א הוה רה"י לטומאה אף בלא גדר ולא מוקי בגדורה אלא משום רה"י דשבת:

בא"ד ושמא כדברי ריו"ח רוצה לומר כו'. פי' רבא ר"ל כריו"ח. ולא כפי' המהרש"א דקאי הר"ל על הר"ח (וגם יש בו כמה ט"ס ע"ש):

בא"ד נטמא בספק בקעה בין בימה"ח כו'. פי' דספק לו בין ימה"ח לימה"ג ר"ל אם נכנס בימה"ח או בימה"ג:

בא"ד אריו"ח ובלבד ימים הסמוכים לימה"ג. פי' הא דאמרי' בא לישאל בימה"ח דטהור היינו דוקא שהי' הספק בתחילת ימה"ח הסמוך לימה"ג אם נכנס בשעה שעדיין היה ימה"ג או בשעה שכבר נכנסו ימה"ח וא"כ הוי ימה"ח קרובים יותר לשעת הספק וכדמסקי בסמוך בפי' הר"י בדברי רבא:

בא"ד (בד' קנ"ד) פי' על טומאתו שנודע כו'. כצ"ל וכ"ה ברש"א:

אמר רבה הרי. אנו רואין שהוא מת ובתר השתא אזלינן והעמדנו על חזקת מיתתו ויש לנו לומר שמתוך אותו חולי מת וקנה המקבל מתנה: א''ל אביי. מאן לימא לך דמההוא חולי איפטר לבית עולמיה והלא רוב חולים לחיים וחזר בו ואחרי כן חלה ומת: השתא ומה ספינות. הטובעות בים שרובן ליאבד ואפ''ה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים כדתנן בפ' כל הגט (גיטין ד' כח:) אבל עיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת כהן לישראל בת ישראל לכהן שתיהן אין אוכלות בתרומה: חולים שרוב חולים לחיים. כדתנן (גיטין שם.) המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנין לה בחזקת שהוא קיים לא כל שכן דנימא עמד וחזר בו ומיהו (רבא) [רבה] לא הדר ביה וקי''ל כוותיה דשמעתיה כרבי נתן אזלא דקי''ל כוותיה כדאמרי' בעלמא (ב''מ ד' קיז:) ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא: מי מוציא מיד מי. מתנה שאין כתוב בה לא לשון מתנת בריא ולא לשון מתנת שכיב מרע כי מתני' זה אומר בריא הייתי וזה אומר שכיב מרע הייתי: הוא מוציא מידיהן. ונותן עומד בנכסיו וזוכה בהן דהעמד נכסים על חזקתן ויד בעל השטר שבא לתבוע נכסיו של זה על התחתונה דלא אזלינן בתר השתא כדאביי דרוב חולים לחיים דאיכא למימר דהדר ביה: והם אין מוציאין מידו. אא''כ מביאין ראיה בעדים שבריא היה: אם בריא הוא. בשעת העמדה בדין עליו וכו' דאזלינן בתר השתא: אמר ר''א ולענין טומאה. דקי''ל ספק טומאה ברה''י ספיקו טמא וברה''ר ספיקו טהור וקי''ל נמי דבקעה בימות החמה רשות הרבים לטומאה ובימות הגשמים רשות היחיד לטומאה כדתנן כו': כמחלוקת. כי היכי דנחלקו ר' יעקב ור' נתן במתנה סתם אי אזלינן בתר השתא או בתר חזקת נכסים הכי נמי אפליגו גבי טומאה שאם בא אדם לב''ד ונשאל על שנכנס לבקעה ואין יודע מתי נכנס אי בימות החמה וטהור אי בימות הגשמים וטמא חזינן אם עתה כשנשאל ימות החמה הן טהור הוא דאזלינן בתר השתא לר' נתן ואם ימות הגשמים הוא טמא דבתר השתא אזלינן ולרבי יעקב דאזיל בתר חזקה העמד טהור על חזקתו וטהור עד שיבאו עדים ויעידו שבימות הגשמים נכנס: דתנן בקעה כו'. מסוייגת בגדר סביב ורה''י היא לשבת ואפי' היא קרפף יותר מבית סאתים לזרוק בתוכו מרה''ר חייב ולטלטל אסור: רה''ר לטומאה. דלאו מקום סתירה הוא אבל בימות הגשמים שיש שם זרעים אין נכנסים לתוכה והוי מקום סתירה וספק טומאה טמא: אמר רבא לא שנו כו'. מילתא באפי נפשה היא והמפרש דמילתיה דר''א אדרבא קאי אינו אלא טועה דרבא בתרא הוא וא''צ לדחוק מילתיה דרבי אלעזר ולהעמידה על פירוש רבא: לא שנו. דבקעה בימות החמה רה''ר לטומאה: אלא שלא עברו. על בקעה זו ימות הגשמים משגדרוה אבל עברו עליה ימות הגשמים תו לא פקע מינה שם רה''י אפילו משיגיעו ימות החמה ותיהוי לעולם רה''י לכאן ולכאן וסברא מעלייתא היא או חומרא דרבנן הוא ור''ח פירש דרבא פליג אדר' אלעזר והכי כתב ורבא חולק על רבי אלעזר ופי' נמי לא שנו דבקעה כו' אלא בזמן שלא עברו על זו הטומאה שהיתה עתה בבקעה ימות הגשמים אבל עברו על זו הטומאה ימות הגשמים רה''י היא לכאן ולכאן:

השתא ומה ספינה שרובן לאבד כו'. הקשה הר''ר יצחק בר' מאיר אמאי לא פריך ליה מדתנן בגיטין (דף כח. ושם) הניחו זקן או חולה בחזקת שהוא קיים ואוכלת אשתו בתרומה ולא אמרי' דלמא מת ואינה קושיא דהתם לא מת לבסוף אבל הכא מת לבסוף ולא הוי לנו לומר שעמד אי לא משום דמדמינן ליה לספינה המטורפת בים דהוי כמו שסופן לאבד במים ואפ''ה חשבינן להו בחזקת שהם חיים עדיין א''נ מההיא משנה לא היה יכול להוכיח אלא שהוא בחזקתו כמו שהניחו אבל מהך משנה יש להוכיח שניצול מחליו כמו בני הספינה המטילים בים שנצולו מן המים: כמאן אזלא הא שמעתא דרבה כר' נתן. וא''ת אמאי לא קאמר כר''מ דרבה גופיה מוקי לקמן ר' נתן כר''מ דמתני' וי''ל דמשום דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ומטעם זה פי' רבינו שמואל דהלכה כרבה אי נמי דמתני' לא מוכחא בהדיא שהוא בחזקת בריא עתה אבל ממילתיה דרבי נתן משמע הכי בהדיא: והן אין מוציאין מידו אלא בראיה. וא''ת פשיטא כיון שהוא מוציא מידם בלא ראיה שהן אין מוציאין מידו בלא ראיה וי''ל דהא קמ''ל דהא בראיה מוציאין אע''פ שאין השטר מוכיח שהיה בריא: רבי נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה כו'. אומר ר''י דהך סוגיא דהכא לית לה כההיא סוגיא דפ' בתרא דקדושין (דף עט.) דקאמר התם קדשה אביה בדרך ונתקדשה היא עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהם וקאמר התם לימא כתנאי מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידם בלא ראיה כו' לימא רב דאמר כרבי נתן ושמואל דאמר כרבי יעקב אמר לך שמואל אנא דאמרי אפי' כרבי נתן עד כאן לא קאמר ר' נתן התם אלא דכולי עלמא בחזקת בריאים קיימין [והאי] דמפיק נפשיה מחזקת בריאים עליו להביא ראיה אלא הכא מי מפיק נפשיה מחזקה וא''כ ה''נ איזו ראיה מייתי מר' נתן לרבה התם היינו טעמא דכ''ע בחזקת בריאים קיימי אבל הכא אין לנו לומר שהיה בחזקת שכיב מרע שלא עמד דשמא עמד ומסיפא נמי דקתני אם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראיה שהיה בריא אינו ראיה דהתם היינו טעמא דאוקי ממונא אחזקיה ובדרבה דהכא איכא חזקת ממון לגבי יורשים אלא לאו ש''מ דלית לה להך סוגיא סברא דהתם: בימות הגשמים רשות היחיד לכאן ולכאן. פי' רבינו חננאל דבימות הגשמים אין בני אדם נכנסין בתוכה מפני רוב הגשמים ואין נראה שאין זה מחמת מילוי מים אלא מפני התבואה כדקתני בתוספתא (פ''ז דטהרות) שהביא רבינו חננאל דקתני אלו ימות החמה משתעקר התבואה ממקומה והא דקתני סיפא את ימי הגשמים משתרד רביעה שניה לאו היינו מפני רוב המים אלא שמשם ואילך גדלים הזרעים ודריסת הרגל מזקת להם כדתניא בס''פ מרובה (ב''ק דף פא.) מהלכים בשבילי הרשות משתרד רביעה שניה שמשם ואילך דריסת הרגל מזקת לזרעים ולתבואה: רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה. בפ''ק דשבת (דף ו:) פליגי בה אמוראי איכא מאן דמוקי לה בבקעה שהוקפה מארבע רוחות רה''ר לטומאה שאפי' חצר שנכנסים בה בזו ויוצאין בזו אמרי' בעירובין (דף ח.) דהוי רשות הרבים לטומאה כ''ש בקעה שהולכים בה תדיר ואיכא דמוקי לה בלא הוקפה והוי כרמלית ואמאי קרי לה רשות היחיד לפי שאינה רה''ר: אמר רבא לא שנו אלא שלא עברו עליה ימות הגשמים. פי' רשב''ם שעברו עליה ימות הגשמים משנגדרה הבקעה ואפ''ה בימות החמה חשיבא רשות היחיד ואין נראה כלל כי איזו סברא היא דכיון שנגדרה ועברו עליה ימות הגשמים הויא רשות היחיד אפי' בימות החמה וקודם שעברו ימות הגשמים לא תהיה רשות היחיד ועוד דלא מצי לאוקומא למילתיה דרבא דהכא אלא למ''ד בפ''ק דשבת (שם) והוא שיש לה גדר מד' רוחותיה ועוד אמאי קאמר רבא למילתיה הכא יותר מכל שאר מקומות שבגמרא שהביא הך משנה ופי' רבינו חננאל דלענין טומאה קאי וה''ק לא שנו אלא שלא עברו על טומאה זו ימות הגשמים ואז אם נכנס בימות החמה הוי רשות הרבים אבל אם עברו על טומאה זו ימות הגשמים אפילו נכנס בה בימות החמה ובא לשאול בימות החמה הוי רשות היחיד גם על פירוש זה (קשה) תמיה גדולה היא למה יחשב רשות היחיד כיון דנכנס בימות החמה ובא לשאול בימות החמה ודוחק לומר דחומרא דרבנן היא ועוד תקשה למה אומר רבא דבריו בכאן יותר מבשאר מקומות דמייתי הך משנה וי''ל דהא נמי לא קשיא היא כדפירש רבינו חננאל דרבא חולק אדר''א ולא כתב יותר ונראה. דחולק בענין זה מדאמר רבא אם עברו עליה ימות הגשמים הוי רה''י אפילו בא לשאול בימות החמה ונכנס בימות החמה א''כ לא אזיל בתר השתא בתר שעת שאילה ושמא כדברי ר' יוחנן רוצה לומר כדאיתא בירושלמי עלה בפרק מי שמת אמר ר' יוחנן נטמא בספק בקעה בין בימות החמה בין בימות הגשמים מחלוקת ר''מ וחכמים בא לשאול בימות [החמה נשאלין לו בימות החמה בימות הגשמים נשאלין לו בימות הגשמים א''ר יוחנן ובלבד ימים הסמוכים לגשמים]. ותנן בתוספתא ואלו הן ימות החמה משתעקר התבואה מתוכה ימות הגשמים משתרד רביעה שניה

בבא בתרא קנג ע"ב