בבא בתרא קמג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמג - ב

ובדיעבד, אם הביא חמשים בכלי אחד, וחמשים בכלי אחד, יצא ידי חובה.

ומדייקת הגמרא: אם הביא, אין. אם הביא בדיעבד זה מועיל, אבל לכתחילה, לא יביא כך, אלא לכתחילה צריך להביא ששים בכלי אחד, וארבעים בכלי השני.

ואי סלקא דעתך, ואם דעתך לומר, כמו רב יוסף, שבכל כהאי גוונא, בכל מקרה שאדם מזכיר שני דברים, פלגא ופלגא הוא, חצי וחצי הוא, שהוא מתכוין להשוות אותם, אם כן, אפילו לכתחילה נמי! אפילו לכתחילה יביא בכל כלי חמשים, כפי שהתכוון לנדור. אלא משמע שלא כרב יוסף, וגם אצלנו אין כוונתו להשוות את האשה לבנים.

אך דוחה הגמרא: הכי השתא!? מה הדמיון!? והרי זה לא דומה כלל.

כי התם, במתנדב מנחה, אנן סהדי, הדבר ברור, דהאי גברא מעיקרא, שהאדם לכתחילה לקרבן גדול קא מיכוין, התכוין להביא קרבן גדול, והאי דקאמר בשני כלים, ומה שהוא חילק אותו לשני כלים, הוא משום דידע דלא אפשר לאתויי, שאי אפשר להביא בכלי אחד. אבל בכל זאת כמה דאפשר לאתויי, מייתינן. כמה שאפשר להביא קרבן גדול, מביאים. שהרי זאת כוונתו, ולכן מחלקים ששים בכלי אחד, שזה הקרבן הגדול ביותר שאפשר להביא כמנחה, ובכלי השני ארבעים.

ומסקנת הגמרא: והלכתא כוותיה דרב יוסף:

ולהלכה פוסקים כרב יוסף, ואף על פי שרבה חולק עליו, ותמיד הלכה כרבה, חוץ מהשלשה האלו:

בשדה, ענין, ומחצה.

הדין השלישי "מחצה" מבואר כאן, אצלנו שהאשה מקבלת מחצה ^[26].

והגמרא ממשיכה לבאר דיני חלוקה, כשלא מפרש הנותן למי כוונתו:

ההוא דשדר אדם ששלח פסקי דשיראי, חתיכות של מעיל, לביתיה, לבני ביתו, ולא פירש למי שלחם במיוחד.

אמר רב אמי, הראויין לבנים, הבגדים שמתאימים לבנים, הרי הם לבנים, הבנים יקבלום. ראויין לבנות, בגדים שמתאימים לבנות, לבנות, הבנות יקבלום.

ולא אמרן, דין זה לא אמור, אלא דלית ליה כלתיה, כשאין לו כלה הנשואה לבנו. אבל אית ליה כלתיה, אם יש לו כלה, ודאי לכלתיה שדר, לכלתו הוא שלח, כיון שאדם מכבד את כלתו משום חביבות בנו.

אבל, ואי בנתיה לא נסיבן, בנותיו לא נשואות, לא שבק בנתיה ומשדר לכלתיה, לא עוזב את בנותיו ושולח לכלתו.

ההוא דאמר, אדם שאמר: נכסיי לבניי נכסי נתונים לבניי, והיה לו בן אחד, וגם בנות. והספק הוא, מי קרו אינשי, האם אנשים קוראים לברא לבן אחד "בניי" בלשון רבים, והוא לבדו יקבל את כל נכסיו, או דלמא, או שמא נאמר, לא קרו אינשי לברא בניי, אנשים לא קוראים לבן בלשון רבים, ולמושכה לברתא במתנה קאתי, וכוונתו היתה לתת גם חלק לבתו, ויחלקו כולם בשוה.

אמר אביי לפשוט את הספק:

תא שמע, אפשר לשמוע מהפסוק "ובני דן חושם", מוכח שחושם נקרא בלשון רבים.

אמר ליה רבא, לדחות את ראיית אביי: דלמא אולי כדתנא דבי חזקיה, כמו שהוא דרש את הפסוק, שהיו מרובין כחושים של קנה, שהיו לדן הרבה בנים כענפים של קנה.

אלא אמר רבא, יש פסוק אחר "ובני פלוא אליאב", שקוראים לאליאב בלשון רבים.

רב יוסף אמר: מביא פסוק נוסף "ובני איתן עז ריה".

ההוא דאמר להו, אדם שאמר לבני ביתו: נכסאי לבנאי, נכסי לבניי!

הוה ליה ברא ובר ברא, היה לו בן ונכד, והספק הוא, האם קרו אנשי לבר ברא, האם אנשים קוראים לנכד ברא, בן, והוא כלול במתנה. או לא, והוא התכוין רק לבן, אף על פי שאמר בלשון רבים, וכפי שהתבאר לעיל.

נחלקו האמוראים:

רב חביבא אמר, קרו אינשי לבר ברא, "ברא". אנשים קוראים לנכד בן.

מר בר רב אשי אמר, לא קרו אינשי לבר ברא "ברא", לא קוראים לנכד בן.

והגמרא מוכיחה מברייתא: תניא כוותיה דמר בר רב אשי: המודר הנאה מבנים, מותר בבני בנים. ומוכח שנכדים אינם בכלל בנים ^[27].

מתניתין:

מי שמת, אם הניח בנים גדולים וקטנים, ועדיין לא חלקו את הנכסים, הרי אם השביחו גדולים את כל הנכסים, אף את חלקם של הקטנים, הם השביחו לאמצע. השבח מתחלק בין האחים בשוה, אף על פי שהגדולים השביחו את הנכסים.

ואין זה דומה למי שיורד לשדה חבירו ברשות, שמקבל כמו אריס, ואף כאן, היה ראוי שהאחים הגדולים יקבלו חלק מהשבח של הקטנים, כי הגדולים מוחלים לאחיהם הקטנים.

אבל אם אמרו הגדולים בפני הקטנים במעמד שני עדים, או אמרו לבית דין: ראו מה שהניח אבא, ראו את ירושת אבינו, ואנו מעוניינים לחלקה, ולכן הרי אנו עושין ואוכלין, מה שאנו משביחים אנו רוצים לאכול לעצמנו ולא להשתתף עם אחרים, אז אם השביחו, השבח כולו הוא לעצמן. השבח שייך להם בלבד.

ומדובר שלא השביחו את כל הירושה אלא רק מה שעתיד להגיע להם לאחר חלוקה. וכאן כיון שהודיעו שרצונם לחלוק, הרי זה כאילו חלקו ^[28].

וכן האשה שמת בעלה, ומדובר שהיא יורשת יחד עם הבנים, כפי שיבואר לקמן. והשביחה את הנכסים, השביחה לאמצע, וחולקים בשוה.

אבל אם אמרה ליתומים: ראו מה שהניח לי, ראו את ירושת בעלי! שאני מעוניינת לחלוק, לכן הרי אני עושה ואוכלת לעצמי, השביחה לעצמה.

גמרא:

אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא, משמיה דרבא: לא שנו, לא שנינו במשנה שהשביחו לאמצע, אלא ששבחו נכסים, שהגדולים השביחו את הנכסים מחמת נכסים, מהנכסים עצמם. דהיינו, שלא הוציאו את הוצאות ההשבחה מכיסם ולא טרחו בעצמם, אלא לקחו כסף מהירושה כדי לשכור פועלים שישביחו את הנכסים.

אבל שבחו נכסים מחמת עצמן, אם הגדולים השביחו את הנכסים משלהם או שטרחו בעצמם, הרי הם השביחו לעצמן. השבח שייך לגדולים, ויקבלו כמו יורד לשדה חבירו שמקבל כאריס ^[29].

ותמהה הגמרא: איני!? האם בשבחו נכסים מחמת עצמן מקבלים הכל!?

הערות

^[26] ונחלקו הראשונים היכא דאמר נכסי לפלוני ופלוני ולבניהם, שיש שני פרטים וכלל אחד דעת הרמב"ם שנוטל הכלל כנגד כל הפרטים ומקבל מחצה. והקשה עליו הריטב"א שמהגמרא מוכח שהוא השווה את הפרט לכלל ליפות את כח הפרט ולגרע את כח הכלל כמו שמוכח והיתה לאהרו ולבניו שכל הבנים מקבלים רק חצי ולפי הרמב"ם לפעמים יוצא שהכלל יפה מהפרט כגון שאמר נכסי לראובן, שמעון, ולוי ולבני יהודה וליהודה יש שני בנים יוצא שהכלל שהם בני יהודה יקבל יותר מהפרט. ולכן הריטב"א חולק ונראין דברי הרמב"ן שלעולם הכלל נוטל כאחד הפרטים ונמצא שכ"א מקבל שליש.

^[27] הרא"ש מבאר שכל הספק של הגמרא כשיש לו רק בן אחד אם מתכוין לנכד כשאומר בלשון רבים, אבל אם יש לו שני בנים ודאי כוונתו לבנים ולא לבני בנים. ולפ"ז הפשיטות מנדרים תהיה שמסתמא גם שם מדובר שיש לו בן אחד ובכל זאת מותר בנכדים מוכח שנכדים אינם בכלל. אבל שיטת ר"ת שאין הבדל והספק של הגמרא גם כשיש כמה בנים האם נכדים כלולים בלשון בני אדם.

^[28] פירשנו לפי הרשב"ם שהשביח רק את חלקו. אבל תוס' חולקים ומיירי שהשביח את כל השדה. וצריך להסביר שמחלוקתם היא בגדר של אמירת "ראו מה שהניח אבא". לרשב"ם זה גדר של חלוקה, כיון שהם מזומנים לחלוק הרי הם כאילו שחלקו, ולכן לא צריך להגיד דוקא בפני ב"ד, וה"ה בפני עדים זה מועיל, אבל לתוס' הם אומרים כדי לגלות שלא משביחים עבור הקטנים אלא בשבילם, ואם ב"ד רוצים, שידאגו לאחרים שישביחו במקומם, ואם הם לא מצאו, כנראה הם מוחלים לגדולים על חלקם. והתוס' הקשו, הרי קטנים לאו בני מחילה ואיך יכולים למחול לגדולים. ותירץ שבדבר דאין מפסידים ולא בא הריוח לידם יכולים למחול. והקשה האיילת השחר, הרי לאו בני דעת נינהו ומאי נפ"מ אם כבר בא לידם. וצ"ל שלקטן אין דעת להקנות דברים שלו. אבל דבר שעדיין לא זכה בו, יכול הוא להקנותו.

^[29] כך מבאר הרשב"ם והתוס' אבל שיטת הריב"ם שיש הבדל איך השביחו הנכסים אם טרחו כגון עדרו וזבלו את הקרקע אפילו שטרחו אבל כיון שהקרקע עומדת לכך השבח הוא לאמצע, אבל אם השכירו בתים וטרחו למצוא שוכרים השביחו לעצמם, כיון שזה שבח שלא בא מתוך הנכסים.

ואם הביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחד — יצא; ונדייק מכאן: אם הביא — אין [כן], כלומר, בדיעבד יצא ידי חובתו, לכתחלה — לא, אלא צריך היה להביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחר. ואי סלקא [ואם עולה] על דעתך לומר כי כל כי האי גוונא [כעין זה], שמחלק דבר לשנים בלא להגדיר מה יהיה בחלקו של כל אחד, פלגא ופלגא [מחצה ומחצה] הוא, אפילו לכתחלה נמי [גם כן] יביא חמישים וחמישים!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם אנן סהדי דהאי גברא מעיקרא [שם, בענין המנחה, אנו עדים, הכל מבינים, שאותו אדם מתחילה] לקרבן גדול קא מכוין [מתכוון], והאי דקאמר [וזה שהוא אומר] בשני כלים — משום דידע [שהוא יודע] שלא אפשר לאתויי [להביא] את כולם בכלי אחד, ולכן כמה שאפשר לאיתויי [להביא] בכלי אחד מייתינן [מביאים], ובכלי אחד לא ניתן להביא יותר מששים. אבל בכל מקרה אחר בו אין הנחה מוקדמת כזאת, מחלקים את הדבר לשני חלקים שווים.

ובמסקנת ההלכה מעירים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב יוסף במחלוקתו נגד רבה, בשלושה עניינים: בשדה (ב"ב יב,ב) בענין (ב"ב קיד,א), ובמחצה, כלומר, בענייננו, שאם נתן וחילק לשתי קבוצות ולא פירש כמה, הרי זה מחצה לכל קבוצה.

א ובענין דומה הנוגע למתנה שלא נאמרה בה חלוקה ברורה, מסופר, ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה [אדם אחד שלח חתיכות משי לביתו] במתנה. אמר ר' אמי: הראויין לבגדי בנים — ניתנים לבנים, הראויין לבנות — ניתנים לבנות. ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא דלית ליה כלתא [כשאין לו כלות], אבל אם אית ליה כלתא [יש לו כלות] — לכלתיה שדר [לכלותיו שלח]. ואי בנתיה לא נסיבן [ואם בנותיו אינן נשואות], לא שבק בנתיה ומשדר לכלתיה [אינו מניח את בנותיו ושולח לכלותיו].

מסופר, ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם] בצוואה: נכסיי לבניי. הוה ליה ברא וברתא [היו לו בן ובת], והשאלה היתה: מי קרו אינשי לברא בניי [האם קוראים אנשים לבן אחד בני], ולסלוקי לברתא [ולסלק את הבת] מעישור נכסים קאתי [הוא בא], כלומר, שלא תקבל אף עישור נכסים לנדוניה. או דלמא [שמא] לא קרו אינשי לברא בניי [אין קוראים אנשים לבן אחד בני], ולמושכה לברתא [ולצרף את בתו] במתנה קאתי [הוא בא]?

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] שנאמר: "ובני דן חשים" (בראשית מו, כג), ולא נזכר בן נוסף, משמע שאף לבן אחד קורים "בנים". אמר ליה [לו] רבא: דלמא כדתנא דבי [שמא יש לפרש פסוק זה כמו ששנה החכם בבית] מדרשו של חזקיה, שאין "חושים" שמו של בנו של דן, אלא לומר שהיו בניו מרובין כחושים (קבוצות) של קנה, ולכן השתמשו בלשון רבים! אלא אמר רבא: ראיה היא ממה שנאמר: "ובני פלוא אליאב" (במדבר כו, ח), למרות שנזכר רק בן אחד. רב יוסף אמר, ראיה היא ממה שנאמר: "ובני איתן עזריה" (דברי הימים א ב, ח).

מסופר, ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם בצוואה]: "נכסאי לבנאי" [נכסיי לבני], הוה ליה ברא ובר ברא [היה לו בן ובן הבן], והשאלה היתה: האם קרו אינשי לבר ברא "ברא" [קוראים אנשים לבן הבן "בן"] או לא? רב חביבא אמר: קרו אינשי לבר ברא "ברא" [קוראים אנשים לבן הבן "בן"], מר בר רב אשי אמר: לא קרו אינשי לבר ברא "ברא" [אין קוראים אנשים לבן הבן "בן"]. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של מר בר רב אשי: המודר הנאה מבנים של אדם מסויים — מותר בבני בנים, משמע שאינם בכלל בנים.

ב משנה אדם שמת והניח בנים גדולים וקטנים, אם השביחו גדולים את הנכסים — השביחו לאמצע, כלומר, כאשר מחלקים את הירושה, מחלקים גם את השבח בין כולם. אבל אם אמרו הבנים הגדולים מתחילה: ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין מלאכה בנכסים ואוכלים מה שעשינו — מה שהשביחו הוא לעצמן. וכן האשה שהשביחה את הנכסים — השביחה לאמצע. ואם אמרה: "ראו מה שהניח לי בעלי, הרי אני עושה ואוכלת" — הרי השביחה לעצמה.

ג גמרא על מה שנאמר במשנה, שאם השביחו הגדולים את הנכסים, השביחו לאמצע, אמר רב חביבא בריה [בנו] של רב יוסף בריה [בנו] של רבא משמיה [משמו] של רבא: לא שנו אלא ששבחו הנכסים מחמת נכסים, שהיורשים הללו הוציאו כסף מן הנחלה המשותפת כדי להשביח את הנכסים, ועבודתם היתה רק בניהול ההשקעות, אבל אם שבחו הנכסים מחמת עצמן, כלומר, מחמת עבודתם או ממונם של הבנים הגדולים — בכל מקרה השביחו לעצמן.

ושואלים: איני [כן הוא]? והא [והרי] אמר ר' חנינא: אפילו לא הניח להם אביהם אלא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if he brought fifty-tenths in one vessel and fifty in one vessel, he fulfilled his obligation. One can infer from the baraita that after the fact, if he had brought fifty-tenths in each vessel, yes, he fulfilled his obligation, but he may not do so ab initio. And if it should enter your mind to say that every case like this is divided half and half, it should be permitted to divide the meal-offering into equal halves even ab initio.

The Gemara dismisses Rabbi Zeira’s objection: How can these cases be compared? There, in the case of the meal-offering, it is clear to us that this person initially intended to bring a large offering, and the reason that he said he will bring the offering in two vessels was that he knew that it is not possible to bring the entire offering in a single vessel. Therefore, we bring, in a single vessel, as much as it is possible to bring, which is sixty-tenths. In any other case it is possible that the division should be into two equal portions.

The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yosef in three matters where he disagreed with Rabba: In the matter of dividing a field between brothers (see 12b); in the matter of whether certain actions are limited by the court session or by the topic of discussion in the court (see 114a); and in the matter of half, i.e., this matter, whether an unspecified division into two parts is divided into two equal halves.

§ The Gemara cites additional incidents concerning a gift whose method of division was not specified: There was a certain man who sent swaths of silk to his home as a gift. Rabbi Ami says that in such a case, those swaths that are suitable for the sons’ garments are given to the sons, and those that are suitable for the daughters’ garments are given to the daughters. The Gemara comments: We said this only when he does not have daughters-in-law, but if he has daughters-in-law, it is presumed that he sent it for his daughters-in-law. And if his daughters are not married, it is presumed that he does not forsake his daughters and send to his daughters-in-law, so the silk is given to his daughters.

There was a certain man who said to those surrounding him: I leave my property to my sons [levanai], and he had only a son and a daughter. The question was raised: Do people call a single son in the plural: My sons, and in his will he came to remove his daughter even from the tenth of his property that would rightfully be her dowry? Or perhaps people do not call a single son: My sons, and he came to include his daughter in the gift?

Abaye said: Come and hear a proof that one does refer to a single son using the plural term sons, as it is written: “And the sons of Dan: Hushim” (Genesis 46:23). Rava said to Abaye: Perhaps this verse should be understood as the school of Ḥizkiyya taught, that Hushim is not the name of Dan’s son but that they, Dan’s sons, were as numerous as the groups [ḥushim] of reeds. Rather, Rava said: One can prove this usage of the term sons in the verse: “And the sons of Pallu: Eliab” (Numbers 26:8). Rav Yosef said: This can be proven from another verse: “And the sons of Ethan: Azariah” (I Chronicles 2:8).

There was a certain man who said to those surrounding him: I leave my property to my sons, and he had a son and a grandson, i.e., his son’s son. The question was raised: Do people call a grandson a son, or do they not? Rav Ḥaviva said: People call a grandson a son. Mar bar Rav Ashi said: People do not call a grandson a son. The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Mar bar Rav Ashi: With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from a certain person’s sons, it is permitted for him to derive benefit from the sons of that person’s sons, as they are not included in the term sons.

MISHNA: In the case of one who died and left behind adult and minor sons, if the adult sons enhanced the property, they enhanced it so that the profit goes to the middle, i.e., it is distributed among all the heirs. If the adult sons said from the outset: See that which our father left behind; we are going to engage in business with our share of the property and profit from it, then they enhanced the property for themselves. And similarly, with regard to a wife who enhanced the property of her deceased husband, she enhanced it so that the profit goes to the middle, i.e., it is divided between her and the heirs. If she said: See that which my husband left me; I am going to engage in business with my share and profit from it, then she enhanced the property for herself.

GEMARA: Rav Ḥaviva, son of Rav Yosef, son of Rava, says in the name of Rava: They taught this halakha only with regard to where the property was enhanced on account of the property, i.e., the heirs invested money from the common inheritance in order to enhance the property, and their input was only in the management of its investment. But if the property was enhanced on their account, i.e., on account of the efforts or expenditure of the adult sons, the halakha is that they enhanced it for themselves.

The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rabbi Ḥanina say: Even if their father left them nothing but

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לכתחלה לא יצא. והא הכא כיון דאמר הרי עלי מנחה להביא בשני כלים ומשמע דכולן אין מחזיקין בכלי אחד ויתן חציין בכלי אחד וחציין בכלי אחר ואפ"ה לא יצא לכתחלה אלא א"כ הביא ס' בכלי אחד הכא נמי להיכא דאמר סתם נכסיי לך ולבניך אמאי תטול פלגא ותיובתא דרב יוסף:

הכי השתא התם. כיון דאמר הרי עלי מנחה עשרון להביא בשני כלים משום קרבן גדול איכיין ואילו אפשר להביא כולן בכלי שרת אחת כך היתה רצונו והאי דקאמר בשני כלים כו'. בשדה. דאמר מעלינן ליה כנכסי דבי מריון:

ענין. דאמר מענין לענין ^א)צ"ל שעסוקין באותו ענין לעיל דף קיד. ומחצה הכא. דשדר פסקי שיראין לביתיה. חתיכות של מעיל לאנשי ביתו ולא היה לו אשה. מה שיש בהם הראוי לבנים לבנים כו':

לכלתיה שדר. שמכבד אדם כלתו משום חביבות בנו:

לברא יחידא בניי אי לא. או דלמא לתרויהון בשוה:

ובני דן חושים. דאפי' לחד ברא קרי בניי:

שהיו מרובים כחושים של קנה. כלומר רוב בנים היו לו כאותן שרטוטין של קנים שיש בקנים שהן ארוכות. ואית דאמרי כחושים של קנים כעלים של קנה שהן קליפות הרבה זו ע"ג זו:

מותר בבני בנים. דלא נקראו בני בנים בנים:

פיס' הניח בנים גדולים וקטנים. והניח להם נכסים:

השביחו גדולי' את הנכסי'. שלקחו מתפוסת הבית שמן הנכסים עצמן השביחו האחרים השבח לאמצע הוא שעדיין לא חלקו את נכסיהן. אבל אם אמרו הגדולים לקטנים שהודיעום ואמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ומשביחין לעצמנו ואוכלין השבח לעצמן:

לא שנו. דהשביחו לאמצע:

אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים. שנפלו מתפוסת הבית ושכרו פועלין להשביחן אבל שבחו מחמת עצמם שהם שבחו וחפרו משלהן אין השבח לאמצע אלא לעצמן:

איני. דאם השביח מחמת עצמן אין השכר לאמצע:

והאמר ר' חנינא אפי' לא הניח להן אביהן אלא אודייני. בור וכסויו השכר לאמצע. והאי אודייני דמחמת עצמן הוא. שצריך תמיד לנקות הבור ולכסותו שלא יפול בו זבל כדי שיקנו בני אדם מים נקיים יותר ברצון ואעפ"כ שהגדולים טורחין בו הן בעצמן ומנקין אותו ומשמרין אותו השכר לאמצע:

נכסאי לבנאי. אסיקנא קרו אינש' לברא בנאי וכי תימא אמאי אמר הכי לישתוק מינ' איכא למימר דילמא כתב נכסיו דיתיקי לאחר ולבטוליה קאמר למימר' דהדר ביה. כך שמעתי, ולא נהיר שאף בברי' הדין כן.

מתני': השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע. איכא מ"ד אע"ג דבעלמא היורד לתוך שדה חבירו ונטע' שלא ברשות שמין לו מה שהשביח וידו על התחתונה (ב"מ ק,א), הכא גבי אחין אין שמין להם כלל אפי' טרחן דמחלי אהדדי ואורח עלמא הוא דמשבחי נכסי ולא בעי למישם להו, וה"נ אמרי בבבא מציעא (מ,א) התם ידעי ומחלי.
ויש מי שאו' דהשביחו לאמצע ושמין להם בחלק אחיהן שכיר טרחן כשכירי יום וידן על התחתונה ומ"מ לא דמו לשותף שהוא כיורד ברשו' וליתה ומסתבר טעמא קמא דלא שקלי כלל, וכן פי' הרב ר' שמואל ז"ל.

אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו השביחו לעצמן. נראי' הדברי' כשאמרו הרי אנו משביחין בחלקנו כלו' במחצית הנכסי' לפיכך מה שהשביחו השביחו לעצמן.
ויש אומרים אפילו השביחו בכולן נוטלין כל השבח כיון שהאחים קטנים הם ואינן יכולין להשביח כלום נוטלין הגדולים הכל אף ע"פ שאין כן בגדולים וגדולים שהרי שניהם יכולים להשביח וראי' לדבר ממעשה דרב ספרא דשבק אבוה זוזי ושקלינהו ומשום דגבר' רבה הוא אמרי' דכמאן דאמ' ראו מה שהני' לנו אבינו דמי ומשמע דכולהו שקלינהו ובכולהו עבד עיסקא ואי לא שקלינהו כולהו הא זוזי כמאן דפליגי דמי ובלא גברא רבה נמי שקיל שבחא דמטי ליה במנת' דשקל לנפשיה אלא כולה שבחא שקל דכיון דקטנים לא מצו משבחי כלל שקלי גדולים כל מאי דאשבוח ולא דאיק אלו דים שיטלו מחצה שלהם וחצי מחצה בשל אחיהם או שליש או רביע כשאר אריסי העיר כדין היורד ברשו' והכי נמי אמרי' בענין מרי בר איסק במציע' (שם) אבל ליטול הכל לא ורב ספרא נמי למישקל הכי מחצה שלו וחצי מחצה בשל חברו בעי. וי"ל שלא עשה עיסקא אלא במחצה שלו ומאי דמייתי דמי ואמרי זוזי כמאן דפליגי דמו ליתא דלא אמרי' זוזי כמאן דפליגי דמו אלא בשחלק בפני שנים ולומר לך שא"צ בית דין של שלשה אבל לא חלק לא אלא דשקיל שבחיה בגברא רבה ואחיו קטנים.

גמ': לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים. פי' ממאי דמפיק ארעא אגרו פועלים ואשבחו אבל אם הוציאו הוצאות משלהן השביחו לעצמן דכמאן דאתנו דמי שאין אדם עשוי להוציא הוצאות משלו לאחרי'.
ויש שפירשו שבחו נכסים מחמת נכסים דיקלא ואלים ארעא ואסקא ומחמ' עצמן טרחן ועמלן וליתה כלל דא"כ רישא דמתני' פשיטא דהיכי שקלי אינהו טפי וסיפ' נמי קשיא כי אמרו ראו מה שהניח אבינו מאי הוי אטו כמאן דפליגי דמו ועוד קשי' עובדא דרב ספרא דהא מחמת טרחו של רב ספר' הוה רוחא וטעמא דגברא רבה הוא הא לא הכי לא שקיל. ועוד קשי' הא דגרסי' במציעא גבי מרי בר איסק דאמר ליה אחוה ליפלוג לי מפרדיסי ובוסתני דשתל ואמר רב חסדא דינ' קאמר ליה דתנן הניח בנים וכו' ואמאי הא מחמת עצמן הוא להאי פי', אלא ודאי ליתיה ופירוש' קמא עיקר, וכן פר"ח ז"ל. ורש"י ז"ל כתב בפרק המפקיד (בבא מציעא מ,א) דברים שאינן ברורים אצלנו, וכתבנו שם (ד"ה וכן).

עוד אני חוזר על מה ששנינו בפרק מי שמת וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לאמצע. ואקשינן עלה בגמרא

אשה מאי עיבידתה. ואוקימנן לה בגמרא

באשה יורשת. ופירשו ר"ח ור"ש זכ"ל דדוקא בדלא שקלא מזוני, אבל שקלא מזוני לא, דתנן (כתובות צה, ב) אלמנה ניזונת משל יתומים ומעשה ידיה שלהן. ולולי שאין משיבין את האריות הייתי אומר, דאפילו ניזונת משל יתומים, כל שאמרה ראו כל מה שהשביחה במטלטלין השביחה לעצמה ובמקרקעי נוטלת כאריס. וטעמא דמילתא דחזיא לי לעניות דעתי, דאלו מטלטלין נינהו, כל שאמרה ראו, גזלנית היא זו, ושבח גזלה דגזלן הוי, דמאי שנא זו מגזלן דעלמא, והגע עצמך שאפילו שליח שמשנה לגמרי, כגון דאמר קח לי חטים ולקח שעורים, לרבי מאיר דסבירא ליה דאפילו שליח קננהו בשנוי, אם הותירו הותירו לו, וכן נפקד ששלח ידו בפקדון, ואף זו נמי בשגלתה דעתה ואמרה ראו, גזלנית היא, וכל שהשביחה גזילה היא ולעצמה, ומשלמת כשעת הגזלה, ואפילו בשינה יורשת. ומה שהעמידו משנתנו ביורשת נראה לי דהיינו משום דקתני השביחה לאמצע, ועלה הוא דאקשינן מאי עיבידתה לחלוק באמצע, שאילו אתה חושבה מן הסתם כמתעסקת טורחת לפני היתומים הכל ליתומים, ואם אתה חושבה כמתעסקת לעצמה אם מטלטלין הן הכל לעצמה, כאלו אמרה ראו, דגזלנית היא, ומשום הכי אוקימנא למתניתין באשה יורשת. ואם במקרקעי, אם אנו מפרשים השביחו לעצמן דהיינו ליטול כאריס, מכל שלא אמרו ראו השביחו לאמצע, ואפילו גדולים וגדולים כדעת רבינו [יצחק בר] מרדכי וכדעת רבינו אלפסי זכ"ל, היינו לאמצע שאינן נוטלין כלום, משום דידעי וקא מחלי, וכדמשמע בפרק המפקיד (ב"מ מ, א) גבי מרי בר איסק דאמר אביי התם דידעי וקא מחלי, ומשמע דאביי נמי לא סיימוה קמיה דקטן הוה, באשה נמי שאינה יורשת מאי עיבידתה לחלוק הנכסים באמצע כאחים ושיהא השבח לאמצע. ואם אנו מפרשים השביחו לעצמן ליטול כל הריוח, ובגדולים וקטנים, כפשטה דמתניתין, ומשום דקטנים בכי הא מחלי לגבי קרובים, דהא ממילא איכא דטרח קמייהו להשביח נכסיהן, וקרוב לזה נהנה וזה לא חסר הוא, וכפשטה דעובדא דרב ספרא, הכא נמי מקשי מכולה מתניתין אשה מאי עיבידתה לחלוק באמצע בששבחו נכסים מחמת נכסים אי נמי ליטול כל השבח בשאמר ראו, ומשום דמתניתין סתמא קתני ומשמע בכל הנכסים שהניח בין מקרקעי בין מטלטלי, אקשו התם אשה מאי עיבידתה, דבין כך ובין כך מאי עיבידתה, כדאמרן.
ואם תאמר כל שהיא ניזונת משל יתומים, על כרחין אפילו אמרה ראו, כל שהשביחה ליתומים הוא, כדתנן (כתובות, שם) מעשה ידיה שלהן. אני אומר [אם] לדין יש תשובה, שהרי אין האשה חייבת לטרוח לסתור ולבנות ולעקור ולנטוע ולא להשכיר כלום ולהתעסק ברבית, אלא לעשות בצמר הקצבה השנויה במשנתנו, ואם רצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי, שאינה אצלו כשפחתו הכנענית שיכול לשנותה לכל מלאכה ולפיכך מציאתה לרבה, מה שאין כן במציאת האשה, דמן הדין מציאתה לעצמה אלא שתקנו שתהא לבעל משום איבה, וכדגרסינן בירושלמי בפרק מציאת האשה (כתובות פ"ו, ה"א) ר' בא ר' חייא בשם רבי יוחנן מה טעם אמרו מציאת בנו ובתו הקטנים ושפחתו ועבדו הכנעניים הרי אלו שלו, מפני שהוא יכול לשנותן למלאכה אחרת, מה טעם אמרו מציאת בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העבריים הרי אלו שלהן, מפני שאינו יכול לשנותן למלאכה אחרת. התיבון הרי אשתו שיכול לשנותה למלאכה אחרת ואמר מר מציאת אשתו שלו, אמר רבי יוחנן טעם אחר באשה, מה טעם אחר באשה אמר ר' חגיי מפני קטטה, וכיון שכן אם הרויחה או השביחה בנכסים למה אנו דנין שבח וריוח זה כמעשה ידיה להיות ליתומים, הגע עצמך אילו היו לה נכסי מלוג וטרחה ונשאה ונתנה בה ונתנה אותן ברבית ונטעה ובנתה הנאמר שיהא אותו שבח ליתומים מדין מעשה ידיה, אלא שאיפשר לומר שהריוח שלה ומשלמת ליתומים כמה שנתבטלה ממעשה ידיה כפועל ששכרו בעל הבית לעדור עמו שמציאתו לעצמו ומשלם אגר בטלה לבעל הבית, ואפשר שהאשה אינה משלמת כלום, שכל שהיא עושה אמרו שמעשה ידיה לבעל ואי נמי שכופה לעשות, אבל אם נתבטלה ולא עשתה אינה חייבת לשלם, וכדמוכח שמעתא בפרק שני דייני גזרות (כתובות קז, א) במי שהלך בעלה למדינת הים שפוסקין לה מזונות ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה.

שמועות אלו שנזכרו כאן שהלכה בהם כרב יוסף כלם במסכתא זו ויש דברים אחרים שהלכה בהם כרב יוסף וכבר ביארנו את הענין בפרק יש נוחלין בשמועת קנין מאימתי הוא חוזר:

מי ששלח לבני ביתו חפצים וכלי מילת וכיוצא באלו בדורון שיחלקוהו כראוי להם והיו שם בנים ובנות רואין ענין הדורון ונותנין את שראוי לבנים לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה וכיוצא באלו ומה שראוי לכלם ר"ל לבנים ולבנות הרי הם לבנים אבל מה שראוי לבנות לבד כגון תכשיטין וצניפין וכיוצא באלו אם היו שם בנות נשואות ונשי בנים נותנין אותם לנשי הבנים ואם יש שם בנות שאינן נשואות נותנין אותן לבנות וכל כיוצא בדין זה מדין אומדנא הוא יוצא שכך אנו אומדין דעת השולח ואם יש שם צדדין לעשות אומד על דרך אחרת דנין אותה לפי אומד הדעת ומפני זה כתבו גדולי הצרפתים בזו שלא היתה לו אשה שאם היתה לו אשה לאשה נותנין כל שראוי לנשים:

בתלמוד המערב בכתבות פי"ג ה"א התבאר על מי ששלח כלים ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני הרי בנותיו בכלל ויראה לי בשיש שם ראוי לבנות ואם בשעת מיתה ואמר אלו לבני אין הבנות בכלל:

שכ"מ שאמר נכסי לבני בלשון רבים ולא היה לו אלא בן אחד אבל היתה לו בת אין לבת כלום אפילו בלשון מתנה לא כיון זה ליתן אלא לבן ואע"פ שהזכיר לשון בנים דרך הלשון הוא להזכיר לשון רבים במקום יחיד בענין זה כמו שנאמר ובני פלוא אליאב גדולה מזו שאפילו היה לו בן הבן שהרי זה ראוי לירשו עם הבן ואמר נכסי לבני בלשון רבים הואיל ולשון זה אינו לשון ירושה הכל לבן היחיד ואין אומרים מאחר שהזכיר בנים ואין לו אלא בן אחד אין זה אלא כמכוין לכלול בן הבן עם הבן שאין אדם עשוי לקרוא בן הבן בן במקום הבן והרי אמרו הנודר הנאה מן הבנים מותר בבני בנים:

התבאר בכתבות ק"ט ב' על מי שאמר הרי מניח דקל שלי לבתי ולא נמצא לו דקל אלא שנמצאו לו שני חצאי דקל זכתה הבת בהן שאדם עשוי לקרוא שני החצאין דקל:

ומי שאמר נכסי לפלני ולא ידענו אם זה שבא הוא אותו שאמר אם לאו או שהיו שם שנים באותו השם ולא בירר לאיזה מהם ומת יש בזו דינין חלוקין והתבאר בכתבות פ"ה ב' על ענין זה שמעשה היה באחד שאמר נכסי לטוביה שכיב ואתא טוביה ואמרו הרי בא טוביה אמר לטוביה ואתא רב טוביה אין זה כלום טוביה אמר רב טוביה לא אמר ואם היה גס בו עד שאינו מדקדק לכבדו כל כך דנין שעליו הוא אומר ומורידין אותו לנכסיו ואם באו שנים שכן ותלמיד חכם או קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם שכן וקרוב שכן קודם שניהם שכנים שניהם קרובים שניהם תלמידי חכמים שודא דדייני:

במסכת יום טוב פרק שני כ' א' התבאר על שכ"מ שאמר תנו ארבע מאות זוז לפלני וישא את בתי הרי זו זוכה בארבע מאות והבת אם רוצה לישא ישא ואם לאו לא ישא שמאחר שהקדים זכיית המעות לנשואי האשה בשניהם למתנה הוא מתכוין וכל שנותן שתי מתנות הרי המקבל נוטל את שתיהן אם ירצה או אחת מהן אבל אם אמר ישא את בתי ויטול ארבע מאות לא נעשו המעות מתנה אלא בתנאי נשואי הבת ואינו נוטל עד שישא וכבר ביארנו הענין במסכת יום טוב:

המשנה השלישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושין ואוכלים השביחו לעצמם וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה אמר הר"ם כשהוציאו מקצת הנכסים בקצתם והשביחו הנכסים השבח לאמצע אבל אם הוציא אחד מהם משלו להשביח הנכסים והשבח לאותו שהשביח ואע"פ שהוא אינו ממונה עליהם ואמרו האשה שהשבחה זו היא כשהיא יורשת בעלה עם שאר יורשיו כגון שהיא בת ראובן שנשאת לשמעון ומת ראובן ולא הניח בנים זולתי אשת שמעון ואח"כ מת שמעון דודה ואישה הנה היא יורשת אותם עם שאר אחי שמעון והוצרך זה הענין האחרון לפי שיעלה על הדעת הואיל שיש לה בזו שם טוב שהיא שולטת ומשבחת הנכסים שתמחול קמ"ל:

אמר המאירי הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע פירשו בגמ' ששבחו נכסים מחמת נכסים ר"ל ששכרו פועלים מתפישת הבית לנטוע ולזרוע ואע"פ שהם משתדלים בכך וטורחים לצאת ולבא ולקצירה ובצירה כדרך בעלים לטרוח בשלהם שסתם הדברים גדולים מוותרים טרחם לקטנים וחכמי התוספות כתבו שאף גדולים לגדולים כן אלא שדבר בהוה ואין הדברים נראין ומ"מ לדברי הכל גדולים וקטנים השבח לאמצע ר"ל שכלם נוטלין לפי חלקם אבל אם השביחו מחמת עצמם ר"ל ששכרו פועלים משלהם או שעשו הם בעצמן במלאכת שלא היו הקטנים יכולין לעשותם השביחו לעצמם וכיצד שבח זה לעצמם יש אומרים שאם לא השביחו אלא חצי הנכסים אותו שבח שלהם שלעצמם השביחו ואין זה נראה שמאחר שלא חלקו אין אומרים שחלקם השביחו אלא כל שהשביחו אם כל הנכסים אם מקצתם נותנין להם חצי השבח ובחצי השבח הנשאר נעשו כיורד ברשות כדין שותף שאמרו שהוא כיורד ברשות ושמין להם על העליונה ורשות ירידתם הוא כדי שלא יעמוד חלק הקטנים בורה וכן דעת גדולי המפרשים ויש אומרים לדונם כיורד שלא ברשות לשום לו על התחתונה ר"ל שאם הוצאה יתרה יטלו השבח ואם שבח יתר יטלו ההוצאה ואין נראה כן ומ"מ במלאכה שהיו הקטנים יכולים לעשותה השכר לאמצע שהיה להם להרגילם בכך ולא להתעסק בשכר במה שהם יכולים להתעסק לעצמם והוא שאמרו אפילו הניח להם אביהם אודייני השכר לאמצע וענין אודייני הוא כסא גדול שיושבין עליו ודומה לו בענין אבלות מו"ק כ"א א' לא ישב על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי אודייני ובעלים משכירין אותו עם גופן לשמור ממנו גנות ופרדסים ונמצא ששכר זה מחמת עצמן הוא ואע"פ כן השכר לאמצע מפני שמלאכה זו אף הקטנים היו יכולים לעשותה:

ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן ופירשו בירושלמי בשאמרו כן בבית דין ולחכמי קטלונייאה ראיתי שדי בכך בפני עדים שאין זה אלא גלויי מילתא בעלמא ולפי מה שפירשנו אתה צריך לפרש שכל שאמרו כן בבית דין או בעדים לשטה האחרת אפילו השביחו הנכסים מחמת נכסים כגון ששכרו פועלים מתפישת הבית יטלו חצי השבח בחלקם ובחצי השבח האחר נוטלים חציו שהוא רביע כל השבח אלא שיראה לגדולי המפרשים שהם נותנים רביע ההוצאה לקטנים הואיל וההוצאה היתה מן האמצע או ששמין להם חצי ההוצאה בשבח ומה שהשביח חלק הקטנים יתר על ההוצאה נוטלים בו החצי לא שיהא כל השבח שלהם שאין אמירתם מועלת אלא שאין מוותרים להם דבר משלהם או מטרחם אלא שיעשו כיורד לשדה חברו אם ברשות ואם שלא ברשות על הדרכים שביארנו ואם ברשות בין שדה העשויה ליטע לשאינה עשויה ליטע על הדרך שהתבאר במציעא ק"א א' וגדולי המחברים כתבו אף בזו ר"ל שאמרו ראו מה שהניח לנו אבא וכו' דוקא בהשביחו מחמת עצמן והוא תמה וכבר הגיהו בה עליהם גדולי המגיהים:

וכן האשה שהשביחה את הנכסים אחר מיתת בעלה פירשוה בגמ' באשה יורשת בנכסי בעלה כגון ראובן ושמעון אחים שהיו לשמעון שתי בנות ומת שמעון ונשא ראובן אחת מהן ומת בלא בנים שנמצאת אשתו יורשת עם אחותה וכן הדין אם עשאה היא שותפות עם היתומים ואם תאמר מה הוצרכה להשמיענו והיינו רישא שמא היית סבור לומר אף בהשביחו נכסים מחמת נכסים הואיל ואשה אין דרכה לטרוח הרי היא כמי שהתנית בבית דין שלעצמה משבחת או שמא אף באמרה בבית דין היית סבור לומר מתוך ששמועתה מתפרסמת על שהיא טורחת לפני היתומים מוחלת בכך ומ"מ אלמנה שאינה שתפת בנכסים הרי היא כנכרי אצל הנכסים ונעשית כיורד לשדה חברו אם ברשות אם שלא ברשות מר כדאית ליה ומר כדאית ליה:

למדת לפי דרכך על מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים ועמד אחד מהם ונשא ונתן במעות בעסקים וסחורות ומיני פרקמטיאות השכר לאמצע אע"פ שהוא משתדל בכך וטורח לצאת ולבא ומתבטל ממלאכתו ומ"מ פירשו בגמ' שאם הוא תלמיד חכם וידוע בו שאינו מתבטל אלא בהכרח הרי זה כמי שהתנה וכמעשה שהוזכר כאן רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו ועבד בהו עיסקא אתו אחוה תבעוה בדינא קמי דרבא אמר להו רב ספרא גברא רבא הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני ואע"פ שלא התנה הרי הוא כמי שהתנה ומ"מ אף אחר שנעשה באותה סחורה כתף וחמר הרי זה עמל הגוף ודומה לשבחו מחמת עצמן ואע"פ שכלל השבח נכסים מחמת נכסים הוא משערין מה שיש בו מן השבח מחמת עצמו אבל רב ספרא לא נעשה כתף ולא חמר ואע"פ שהיה יושב למכור ומתבטל או הולך לתבוע חובותיו הנה והנה אלמלא שבטולו בטול תורה היה לא היו שמין לו כלום אבל אחר שהיה בטולו בטול תורה שמו לו ליטול חצי שבח בחלקם וכן אתה דן בכל שיש בו הוכח ברור שאינו מוותר חלקו וגדולי המפרשים כתבו בענין זה שמעשה של רב ספרא לא היה כעין משנתנו ולא היה חלקו מעורב עם חלק אחיו אלא שנעשה אפטרופוס עליהם שמנהו אביו והיה יכול למסור המעות לאחר לשם עסק וחשב בעצמו שיהנה הוא בהן מה שיהנה בו מתעסק אחר והדבר ידוע שכל מה שכתבנו להיות השבח לאמצע הוא בשתף בנכסים אבל אפטרופוס אפילו טרח והשתדל בגופו או בממונו אין לו אלא הוצאתו שעל דעת השבחה נתמנה ואם הוציא בממונו יטול מה שהוציא ואם טרח בגופו יטול כשאר פועלים לא שיהא לו בשבח כלום אא"כ התנה כן עם הממנה ומטעם זה היו אחיו באים בטענה עליו ודנו בו שמתוך שהוא אדם גדול לא היה מתמנה אלא בדרך זה ואין הדברים נראין ואלו באפטרופא אין להפריש בין תלמיד חכם לשאינו תלמיד חכם וכל שכן שאבי יתומים בטוח בתלמיד חכם יתר מן האחרים אלא שהיה שתף בנכסים ומעצמו ירד כגדול אחים המשתדל בשביל האחים ובשביל עצמו:

ויש שואלין בגופה של משנה היאך בית דין מניחין את הגדולים להשתדל בנכסי הקטנים והלא אמרו אין מורידין קרוב בנכסי קטן ופרשו שזו בניזונים יחד ואין להם חזקה זה על זה וכן שהממון בידם אבל הורדה מתחלה אף במתפרנסים יחד או אפילו לעכב בידם אם לא היו מתפרנסים יחד אין בית דין מניחים להם אא"כ נתמנה מצד האב וכן כתבנוה בפרק המפקיד ב"מ ל"ט א' זהו ביאור המשנה על הדרך שיתבארו עניניה בגמרא ובדברי המפרשים וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אפילו לא הניח להן אביהן אלא אודייני השכר לאמצע פי' אודייני כגון כסא גדול שיושבין עליו כההיא דגרסינן לא ישב על גבי כסא ולא על גבי אודייני וזה אודייני משכירין אותו לישב עליו לשמור ממנו גנות ופרדיסים כדי שתהא עינו שולטת בכל והנה אודייני השכר שנוטלים מחמת עצמן הוא לפי שזה האח שהשכיר אותו עם עצמו השכיר אותו לישב עליו ויהיה משמר ממנו את הגן ולולי שמירתו את הגן על זה האודייני לא היה לאודייני שכר כלום לפי שאין האודייני משמר כלום אלא היושב עליו הוא שמשמר ונמצא השכר שנוטלין מחמת עצמן הוא ואפילו הכי השכר לאמצע ופריק שאני אודייני דלנטירותא בעלמא הוא דעבידא ואפילו קטנים מצו נמי מנטרי:

לט. מתיב רב זירא האומר הרי עלי מנחה מאה עשרון להביא בשני כלים מביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד ואם הביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי א' יצא אם הביא דיעבד אין לכתחלה לא. ולא אמרי' כיון דאמר בשני כלים הכי קאמר בהאי פלגא ובהאי פלגא, קשיא לרב יוסף. ומתמהינן הכי השתא התם אנן סהדי דהאי גברא לקרבן גדול קא מיכוין והאי דקאמר בשני כלים משום דידע דלא איפשר לאיתויי מאה בכלי אחד, הילכך כמא דאיפשר לאייתויי טפי מייתינן. וקים להו לרבנן דששים עשרונים נבללין כראוי בכלי אחד, אבל יתר מששים אין נבללין בכלי אחד כראוי, ואמטול הכי מביא מהם ששים בכלי אחד, דכיון דלקרבן גדול איכוון כמה דאיפשר לאייתויי טפי מייתינן, טפי מששים לא דאינן ראויין לבילה, והשאר מביא בכלי שני. אבל הכא דלא שייך האי טעמא, דלא מוכחא מילתא דאיכוון לאקנויי לרבים טפי מליחיד, על כרחי' כיון דאפקינהו בשני שמות לאקנויי להאי פלגא ולהני פלגא:

מ. ואסיקנא והילכתא כותיה דרב יוסף בסדום קנין ומחצה. מחצה הא דאמרן קנאי פלגא, סדום בענין כופין על מידת סדום דפרק השותפין (לעיל בבא בתרא יב,ב), ותלת שמעתתא איתמרו בה מיניהי כופין ומיניהי אין כופין, ובכולהי הילכתא כרב יוסף. קנין דאמר רב יוסף כל זמן שעסוקין באותו ענין כדאיתא בפ' יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קיד,ב).

מא. ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה אמר רב יוסף הראויין לבנים לבנים והראויין לבנות לבנות. ואע"ג דנסיבן. והראויין לבנות נמי לא אמרן אלא דלית ליה כלאתא אבל אית ליה כלאתא לכלתיה שדר. ואי בנתיה לא נסיבן אע"ג דאית ליה כלתא נמי לבנתיה שדר דלא שביק איניש בנאתיה ומשדר לכלתיה. מכלל דרישא בדנסיבן בנתיה קא מיירי. ומסתברא דאי איכא דחזו לבנות ולבנים יהבינן להו לבנים ולבנות, דהא בנים ובנות חדא מחתא קא מחית להו גמרא בהאי ענינא, דהראויין לבנים לבנים והראויין לבנות לבנות, ואי אמרת דדינא דבנות לגבי בנים בהאי ענינא כדינייהו לענין ירושה דמי, הראויין לבנות נמי אמאי לבנות, אלא לאו ש"מ כל חד וחד למאי דחזי ליה כהדדי נינהו, ואי שדר מידי דחזי לכולהו שקלי ליה כולהו. ועוד דמינה גופא שמעת לה, דקאמר הראויין לבנים לבנים והראויין לבנות לבנות, אלמא כל חד מינייהו אית ליה זכותא במאי דחזי ליה, וממילא שמעת דאי חזי לתרוייהו זכותא בגויה. ותו דבהדיא גרסינן בירושלמי בפרק שני דייני גזירות (פי"ג ה"א) מי ששלח ממדינת הים ואמר יתנו אלו לבני בנותיו בכלל, ואי אמר בשעת מיתה אלו לבני אין הבנות בכלל, דשמעת מינה דאע"ג דאמר בהדיא אלו לבני, כיון דמידי דחזי לבניו ולבנותיו הוא בנותיו בכלל, וכל שכן היכא דשדר סתמא:

מב. ואגב ארחיך ש"מ דמאי דיהיב איניש לכלתיה קני בריה זכותא בגויה במה דקני כמאי דיהיב לה איהו גופיה, דכי קא יהיב לכלתיה להנאת בריה קא יהיב. דאי סלקא דעתיך דכי קא יהיב לאו לבריה קא יהיב, כי נסיבן בנאתיה נמי מאי הוי, מי שביק איניש בנתיה דנסיבן ויהיב לכלתיה דאינין נכריות. אלא משום דכי יהיב לכלתיה, לבנים קא יהיב. וכי תימא אי סלקא דעתא דכי קא יהיב לבריה קא יהיב, היכי קאמרי הכא לא שביק איניש בנאתיה ומשדר לכלאתיה, והא קא אמרת כי קא משדר לבריה קא משדר, ואדרבא לא שביק איניש בניה ומשדר לבנתיה. התם היינו טעמא משום דהני פיסקי דשיראי מסתמא כי שדרינהו לאשתמושי בגוייהו הוא דשדרי, ואמטול הכי מחזקינן להו דכי שדרינהו למאן דחזו ליה לגופייהו הוא דשדרינהו, כדאמרינן בהדייא הראויין לבנים לבנים והראויין לבנות לבנות, ולא אמרי' כיון דאפשר לזבונינהו ולמיזבן מיניהו מידי דחזי להו לבנים אימא לבנים הוא דשדר, ואמטול הכי היכא דחזי לבנות ולא לבנים אע"ג דאית ליה כלאתה נמי כיון דבנתיה לא נסיבן לא שביק איניש בנאתיה דצריכן להו להני פיסקי דשיראי לגופיהי ומשדר לבניה דלא צריכי להו לדידהו אלא לנשיהו דאינון כלתיה. וכי תימא אם כן היכא דנסיבן בנאתיה נמי נימא לא שביק איניש בנתיה ומשדר לכלאתיה. שאני התם דלאו עילויה רמיאן, הילכך מסתמא לא תלינן בדידהי אלא מידי דלא חזי להו לבנים לגופייהו כלל כדברירנא:

מג. ההוא דאמר להו נכסי לבני הוו להו ברא וברתא מי קרו אינשי לחד ברא בני, ולברא בלחוד קאמר ולא קניא ברתא ולא מידי, או דילמא לא קרו אינשי לחד ברא בני, ועל כרחיך לבריה וברתיה קאמר. אביי אמר ובני דן חושים. רב אמר ובני פלוא אליאב. רב יוסף אמר ובני איתן עזריה. אלמא קרו אינשי לחד ברא בני, ולברא אקני לברתא לא אקני.

ואי קשיא לך, וכיון דגבי מי ששלח ממדינת הים קיימא לן דאע"ג דאמר לבני בנותיו בכלל כדאיתא בירושלמי (כתובות פי"ג ה"א), אם כן בשעת מיתה נמי אמאי אין הבנות בכלל, אדרבא, גבי שעת מיתה כיון דמדאורייתא ברא ירית ברתא לא ירתה, כי אצטריך למימר לבני לטפויי מילתא קאתי, כדר' עקיבא דדייק לישנא יתירא. לא תיקשי לך, דשאני הכא דאיכא למימר דלאו לישנא יתירא הוא, דאימור מעיקרא יהיב מידי לבנתיה מיגו מרעי קמי סהדי דלא ידעינן בהו, והשתא קא בעי למהדר ביה, ואמטול הכי אצטריך למימר נכסי לבני כי היכי דהדר ביה מתפקדתיה ואע"ג דלא אתברר גבן דהכי הוה, כיון דאיכא למימר מתפק[ד]תיה הוה אזלינן בתר לישנא דלבני משמע דוקא למעוטי בנות, דכל בשעת מיתה מסתמא לתורת ירושה קא נחית:

מד. ההוא דאמר להו נכסי לבני הוה ליה ברא ובר ברא מי קרו אינשי לבר ברא בני, ולברא אקני דהא קרו אינשי לבר חד בני, אבל לבר ברא לא אקני, דלא קרו אינשי לבר ברא בני. רב חביבא אמר קרו אינשי לבר ברא בני מר בר רב אשי אמר לא קרו אינשי לבר ברא בני. ולבריה בלחוד הוא דאקני. וקי"ל כמר בר רב אסי דתניא כוותיה:

מה. תניא כוותיה דמר בר רב אסי המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים. ש"מ דלא מיקרו אינשי לבר ברא בני. ודוקא דאית ליה ברא, אבל לית ליה ברא ואית ליה בר ברא, אבר ברא קאמר, בין לענין איסורא בין לענין ממונא:

ד. הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה. מתני' לאו בשהשביחו הגדולים את הנכסים כשיעור חולקיהו בלחוד קא מיירי, דהא השביחו את הנכסים קתני, ואפי' כולהו במשמע. ועוד דלא שנא השביחו כדי חלקן ולא שנא יתר מכדי חלקן, כיון דלא חלקו ממונא דכלהו אחים אשבוח והשבח לאמצע. והיינו טעמא דלא חשבינן להו לגדולים לגבי חולקא דקטנים כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה, דכיון דידעי גדולים דאיכא קטנים דאית להו חולקא בנכסים וטרחי וקא משבחי סתמא אימור למעבד מצוה קא מכווני וממחל מחלוה לטירחיהו גבי קטנים כדאמרי' בהדיא בפ' המפקיד (ב"מ מ,א), ואמטול הכי השביחו לאמצע דפלגי ליה לשבחא כמא דפלגי ליה לשאר ממונא דאבוהון.

והני מילי בסתמא, דאיכא למימר כשהשביחו לאמצע השביחו, אבל אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין, השביחו לעצמן, דהא גלו אדעתיהו דלא מחלי טירחיהו גבי קטנים וכי אשבוח לנפשיהו אשבוח. ואע"ג דבין מחלי בין לא מחלי על כרחיך שבחא מחמת ממונא דכולהו הוא דאתא, ולא עדיפי גדולים לגבי חולקא דקטנים מהיורד לנכסי חבירו והשביחן שלא ברשות דלא שקיל ליה לכוליה שבחא, הא לא קשיא, דמתניתין נמי כי קתני השביחו לעצמן לאו למימרא דשקלי ליה גדולים לכוליה שבחא, אלא למהוי כמשביח נכסי אחרים לעצמו. ומתני' דקתני רישא השביחו לאמצע וסופא השביחו לעצמן, לאו לגופיה דדינא קמ"ל, דא"כ האי השביחו לאמצע, השבח לאמצע מיבעי ליה, כדקתני בפ' גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעב,א) עשאן לשכר השכר לאמצע. וסופא נמי דקתני השביחו לעצמן, השבח לעצמן מיבעי ליה. ועוד אמאי שקיל ליה לכוליה שבחא, נהי נמי דאמרו הרי אנו עושין ואוכלין, אימת מחלי הנך גביהו. וכ"ת כיון דשמעי הנך ושתקי קבולי קבילו עליהו כמחילה דמיא, והא קטנים נינהו וקטנים לאו בני מחילה נינהו. אלא תנא טעמא דדינא קמ"ל, דרישא כיון דלא אמרי מידי מסתמא ממחל קא מחלי וכשהשביח לאמצע השביחו, וסופא כיון דאמרו גלו אדעתייהו דכשה[ש]ביחו לעצמן השביחו, ולאו למהוי לאמצע, לא שנא שמעי הנך ולא שנא לא שמעי, ומימלא שמעת דהוו להו גבי חולקא דהנך כ(ש)משביח נכסי אחרים לעצמו כדבענן לברורי לקמן.

אלא מיהו כי שאני לן בין אמרו ללא אמרו הני מילי כששבחו נכסים מחמת נכסים, כלומר מחמת הוצאה שהוציאו עליהם מגוף הנכסים, לא שנא טרחי ביה גדולים ולא שנא טרחי ביה קטנים, אי אמרו השביחו לעצמן ולא השביחו לאמצע. אבל שבחו נכסים מחמת עצמן של גדולים, דטרחי בהו טירחא דלא הוה אתי על ידי קטנים ולא מחמת הוצאה דאפיקו עליהו מגופא דנכסים כלל, לא שנא אמרו ולא שנא לא אמרו השביחו לעצמן, דכולי האי טירחא לא מחלי גביה קטנים, והוו להו כמשביח נכסי אחרים להנאת עצמו כדפרישנא. והכי מוקים לה בגמרא למתני' לקמן.

וה"ה גבי אשה בהדי יתומים קטנים כדינא דאחים גדולים בהדי קטנים דמי. ואוקימנא להאי אשה באשה יורשת, כגון הנושא את בת אחיו ומת אין שם יורש קרוב ממנה ואחיותיה או בנות שאר אחי אביה שהן אחי בעלה. אבל אשה שאינה ראוייה לירש את בעלה, אפי' לא אמרה נמי כשהשביחה לעצמה השביחה, והרי זו בכלל היורד לנכסי חבירו והשביחן שלא ברשות.

וכלהו נמי לא אמרן אלא ביורד לנכסי קטנים שיש לו בהם שותפות והם קרוביו, דומיא דהניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים, ודומיא דאשה יורשת שהשביחו את הנכסים. דאיכא תלתא אנפי דמרגלי ליה לממחל גבי קטנים. חדא, דקא מטיא ליה לדידיה הנאה מההוא שבחא בחולקיה, ועוד דמאן דטרח (להנויי) [לאהנויי] ליה ליתום קטן מצוה קא עביד, ועוד דדעתו של אדם קרובה אצל קרובו, כיון דמטיא ליה הנאה מהאי שבחא בחולקיה וקא עביד מצוה גבי חולקא דהנך קטנים דמיקרבא דעתיה לגביהו, איכא למימר דאחולי אחיל. אבל היכא דאשבח בנכסי קטנים שאין לו בהם שותפות, אפי' קרוביו, א"נ לנכסי קטנים דמוקים ואפי' יש לו בהם שותפות, כיון דאי אפיק מדנפשיה כיורד לנכסי גדול שאין לו בהן שותפות דמי, דאי הוה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה. ואי בשדה שאין עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה, כי השביחו נכסים מחמת נכסים דומיא דמתניתין איכא לפלוגי. דאי שדה העשויה ליטע היא אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה משלו ובצרינן ליה מיניה שיעור מאי דאפיק, דהא מדבעל השדה הוא דאפיק, ואי פיש ליה מידי יהבינן ליה ומסלקינן ליה. אבל בשדה שאינה עשויה ליטע לא משכחת לה דשקיל מידי, דהא ידו על התחתונה ולית ליה אלא הוצאה שיעור שבח, והכא כיון דהוצאה מדבעל השדה הואי לית ליה לנוטע מחמת שבחיה ולא מידי. ואי אשבח בנכסי גדול שיש לו בהם שותפות, כיורד ברשות דמי, לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. וכ"ת אי הכי גבי קטנים נמי, אי דלא הוי קרוב הכי נמי מחיל, הכא גבי יורשין שאני דשיכא בהו מחילה לממחל טירחייהו גבי קטנים, כדמיברר בפרק המפקיד (ב"מ לח,א) וכדברירנא טעמא לעיל.

והשתא דאמרת דהא השביחו לעצמן דקאמרינן למהוי כמשביח נכסי אחרים להנאת עצמו דמי, צריכינן לברורי מאי קרקע הוא ואשבח בגופיה בעבודה ובנטיעות וכיוצא בהן, שיימינן ליה מאי דאשבח בחולקיה דחבריה כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. ואע"ג דביורד לנכסי גדול כהאי גוונא כיון דשותפי נינהו שיימינן ליה כיורד ברשות, שאני הכא דנכסי קטן נינהו ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. והני מילי במקרקעי דלאו בני גזילה נינהו, לא שנא אתו לידיה בתורת גזילה ולא שנא שלא בתורת גזילה, וה"ה למטלטלי היכא דאשבחינהו בגופיהו מקמי דלגזלינהו הוו להו כמקרקעי, ואפי' אמר לעצמי אני משביח, דאין שבח קונה אלא בגנב וגזלן. ואי לבתר דגזלינהו דיניה כגזלן לכל מילי, וגבי מטלטלי משלם כשעת הגזילה.

ואי לא גזלינהו ולא אשבחינהו בגופיהו, אלא עבד בהו מלאכה בשכר אוגרינהו ושקל אגריהו, במקרקעי חייב דקרקע בחזקת בעליה קיימת, ועוד דלית לך חצר דקיימא לאגרה גדולה מזו, דהא אגרה ושקל אגרה. אבל במטלטלי איכא למימר דכל היכא דאמרינן הכא השביחו לעצמן שקלי ליה לכוליה שבחא ולית להו לקטנים בגויה ולא מידי. דלא מיבעיא במידי דלא קאי לאגרה דלא מיחייבי, אלא אפי' במידי דקאי לאגרא, כיון דלאו לתורת אגרא קא נחתי ליה לא מיחייבי. דאי למ"ד שואל שלא מדעת שואל הוי, הא לא מיחייב, דלאו לאוקמיה בכילתא שיילא אלא לאתהנויי בההוא דשיילה. ואי למ"ד נמי גזלן הוי, הא קי"ל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה, מידי דהוה אתוקף בספינתו של חברו ועשה בה מלאכה היכא דנחית לה בתורת גזלנותא כדמפרש בהגוזל קמא (ב"ק צז,א). הילכך איכא למימר אע"ג דהשכירן לאחר נמי, כיון דגלי אדעתיה דלנפשיה קא מוגר ליה הוה ליה עילויה כשואל שלא מדעת דקימא לן דגזלן הוי ומשלם כשעת הגזילה. תדע דהא כל כה"ג כ(ש)השביחו נכסים מחמת נכסים דמי, דמסתמא השביחו לאמצע, וכי אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן.

ואיכא למימר דה"מ דעבדי ביה גדולים מלאכה ע"י עצמן ואע"ג דעבדי ביה באגרא דומיא (דאוני אני) [דאודיאני] דר' חנינא דמיפרש לקמן. אבל מידי דמוגרי לאחרים ושקלי אגרא, אע"ג דפרישו נמי דלנפשיהו קא מוגרי ליה השכר לאמצע. מאי טעמא, דכיון דההוא גברא דאגריה לההוא מנא מהני גדולים מיחייב לשלומי אגרא לקטנים לפום חולקיהו, דהא איהו מיהת בתורת אגרא הוא דנחית לה, וקי"ל דכל היכא דנחית לה בתורת אגרא יהיב אגרא לבעלים, אע"ג דיהביה לאגרא לגדולים לא מיפטר מקטנים, מידי דהוה אשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון. וממילא שמעת דההוא אגרא דשקלי גדולים אית להו לקטנים חולקא בגויה, דהא שוכר גופיה לקטנים הוה מיחייב בחולקיהו, וכי שקלי גדולים כוליה ארעא מיניה אשתכח דממונא דקטנים קא שקלי. והדין טעמא בתרא מסתבר לן טפי מההוא קמא ועליה סמכינן וכותיה עבדינן:

מו. הרי אמרו הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא ל"ש אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים [מחמת] עצמן של אחים השביחו לעצמן. היכי דמי שבחו נכסים מחמת נכסים, כגון דשבק זוזי ועבדו בהו עיסקא, כדמיברר ממעשה דרב ספרא. אי נמי כגון מר ופסל וקרדום (ואגדלהו) [ואגר להו] לאחריני, כדמיברר מדר' חנינא, וכן שדה ונטעוה חורבה ובנאוה, כדמיברר בפרק המפקיד (ב"מ לט,ב) ממעשה דמרי בר איסק דשתל פרדיסי ובוסתני וחייבוה למפלג בהדי אחוה מיהא מתני', כל כה"ג הוא דהשכר לאמצע. אבל שבחו נכסים מחמת עצמן של גדולים, כגון מר ופסל וקרדום ועשו בהן מלאכה על ידי עצמן, וכן פרה וחרשו בה בשכר, חמור ונשאו עליה משואי בשכר, דלא סליק שבחא בגופן של נכסים ולא הוי נמי שבחא דאתי ממילא אלא מחמת טירחא יתירא דגדולים ולא הוה איפשר על ידי קטנים, השביחו לעצמן.

(ו) שהיו מרובין כחורשין של קנים [בגמרא איתא מרובים כחושים של קנה] פי' אין לפרש שהיו בני דן רבים שהרי למנין נפשות שירדו למצרים אינו נמנה אלא באחד אלא בניו של חושים נתרבו כחורשים ועל שם כן נקרא חושים. ומפני שנקרא על שם בניו שנתרבו כתב קרא ובני ולעולם אין להוכיח מיכן:

(ז) הו"ל ברא ובר ברא פי' אילו הי' לו שני בנים וגם היו בני בנים פשיטא לו שאין אדם קורא בני בניו בניו במקום שיש לו בנים. אלא מפני שלא הי' לו אלא בן אחד והוא אמר לבניו בלשון רבים חלקו בו אם דעתו נמי על בר ברי':

תניא כוותי' דמר בר רב אשי המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים פי' וסתמא קאמר ולא חילק התנא שום חילוק בדבר שאפילו אם לא הי' לו בן אלא בן אחד והוא הזכיר בשעת נדרו בנים אפ"ה אין בני הבנים בכלל:

מתניתין. הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע. נראה לי דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא גדולים וגדולים דמחלי אהדדי כי זה שמשביח את הנכסים אומר בלבו כמו שאני טורח בנכסים אלה היום כמו כן יטרחו אחי מחר אלא אפילו גדולים וקטנים שאין הקטנים יכולים להשביח אפילו הכי כיון שהשביחו נכסים מחמת נכסים ממחל מחלו אהדדי. אבל השביחו נכסים מחמת עצמם לעצמו שנוטל המשביח בחלק אביו כדין אריס. וראיה למה שכתבתי מדאמרינן בגמרא שאני אודייני דלנטירותא עבידא דאפילו קטנים מינייהו מנטרי בה ושמעינן מינה דבגדולים וגדולים אפילו השביחו נכסים מחמת עצמם השכר לאמצע אלא שנוטלים ההוצאה.

הוה ליה ברא וברתא. אין בנותיו בכלל דבחיי אביהם אדם רוצה לכבד בנותיו כדי שיהיו חביבות לבעליהם אבל בשעת מיתה אינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא.

נכסאי לבני. אסיקנא דקרו אינשי לחד ברא בני. ואם תאמר אם כן למה ליה למימר הכי לשתוק וההוא ברא ירית ליה. יש לומר דילמא כתב נכסיו דייתיקי מעיקרא לאחר והשתא הדר ביה ולבטולה לקמייתא הוא דאמר כן ודייתיקי מבטלת דייתיקי ואפילו בבריא שכתב כן אפשר שכתב נכסיו לאחר מתנת בריא אם לא יחזור בו. הרשב"א ז"ל.

הוה ליה ברא ובר ברא כמו ראובן וחנוך. מי קרו אינשי לבר ברא בראי. כלומר דדעתיה נמי אבר ברא וחולקים בשוה שניהם אב ובנו דאף על פי שמצינו דקרו לחד ברא בנאי כיון שאדם יכול לתקן הלשון יותר יש לאדם לעשות אם דרך העולם לרחם על בני בנים כבנים ואמר שעל שניהם אמר לשון רבים. ה"ר יהונתן ז"ל.

מר בר רב אשי אמר לא קראו אינשי לבר ברא בני. הילכך הכל לבן ולית ליה לבר ברא מידי וכדתניא המודר הנאה מבנים כו'. ומיהו מסתברא דהני מילי היכא דאית ליה ברא אבל אי לית ליה ברא אלא ברתא ובר ברא לבר ברא יהיב או לשניהם דהא קיימא לן דבני בנים הרי הן כבנים וכן נמי המודר הנאה אי לית ליה אלא בר ברא וקא מדיר הנאה מבניו ודאי אסור בבני בנים דודאי על אלו נתכוון דהא בכלל לישניה הוא דבני בנים הרי הם כבנים. הר"ן ז"ל.

מתניתין: השביחו לאמצע. ואף שכר עמלו לא יטלו כו' ככתוב בפסקים שבדפוס עד שמחלו להם כל השבח. ומיהו רבינו תם פירש השביחו לעצמם לא יטול כאריס דוקא וגם רב ספרא לא נטל יותר על אחיו אלא שכר טרחו ואפילו נטל כל השבח לאו ראיה היא דאיכא למימר דדין האחים אצל המעות של תפוסת הבית כדין שולחני דאמרינן בפרק המפקיד מותרים ישתמש בהם ולכך נטל כל השבח כיון שמותר להשביח לעצמו. ולא מסתבר טעמיה כיון דברישא אמרינן אפילו בסתמא מחלו שכר טרחם בסיפא דאמרו ראו ולא חשו להשביח פשיטא דמחלו להם השבח. תוספי הרא"ש ז"ל.

ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו השביחו לעצמם. יש מפרשים שאפילו השביחו בכל הנכסים בין בחלקם בין בחלק אחיהם נוטלים לעצמם כל השבח כיון שאין קטנים יכולים להשביח בהם כלום מה שאין כן בגדולים (וגדולים) שהיו יכולים להשביח חלקם והביאו ראיה מעובדא דרב ספרא דאמרינן בגמרא דשבק אבוה זוזי ושקלינהו עובד בהו עסקא דאמרינן משום דגברא רבה הוא כו' הוה ליה כאלו אמר ראו ומשמע ודאי דכלהו שקל ובכלהו עבד עסקא דאי לא שקל אלא פלגא (ו)אפילו איניש דעלמא נמי הכי דיניה דקיימא לן דזוזי כמאן דפליגי דמו. ולא מחוור שאינו בדין שיהא יפה כוחן משאר אריסין ושותפים אלא ודאי נוטלים מחצה שלהם ובחלק אחים שליש או רביע כשאר אריסי העיר וכשותף דכיורד ברשות דמי ומשום הכי אמרינן דרב ספרא כיון דגברא רבה הוא אף על גב דלא אמר כאן שקיל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל אחיו ועוד דאי לאו גברא רבה הוה אפילו מחצה בשלו לא שקיל דאף על גב דאמרינן בעלמא דזוזי כמאן דפליגי דמה היינו לענין שאינו צריך בית דין של שלשה לשום אבל מכל מקום צריך הוא לחלוק בפני שנים שאם לא כן כל הממון בחזקת שותפות הוא עומד הילכך אי לאו דגברא רבה הוא ומסתמא לא הוה טרח לאחריני אפילו שבח שהשביח בחלקו השביח לאמצע. הר"ן ז"ל.

גמרא: לא שנו אלא שהשביח נכסים כו'. ואם השביחו אף חלק המגיע לקטנים נראה בעיני שאם השביחו מחמת עצמם הרי הוא כיורד שלא ברשות ושמין לו וידו על התחתונה ואם השביחו מחמת נכסים הרי לא הוציא בהם כלום ואינו נוטל כלום ואף על גב דאמר ראו מה שהניח אבא. וראיתי לאחרים שחלקו בזה ואמרו אפילו השביחו בכולן נוטלים הגדולים כל השבח כיון שאחיהם קטנים הם ואינם יכולים להשביח. ואחרים אמרו דשמין לו כאריס בשבח המגיע לחלק אחיו וזה דעת ריב"ש והרמב"ן ותימה דהא שלא ברשות ירד. ועוד דאין מורידים קרוב לנכסי קטן. וראיתי מי שפירש דהא דתנן הניח קטנים וגדולים הוא הדין גדולים וגדולים אלא אורחא דמילתא נקיט. ממפרש לא נודע שמו.

בד"ה תא שמע ובני דן כו' ויש לומר דאצטריך שאם מצא דייתיקי כו' עכ"ל ולא ניחא למימר כפירוש הכתוב בספרים דסלוקי לברתא מעישור נכסים עביד הכי דלקמן גבי נכסי לבניי וה"ל ברא ובר ברא כו' ליכא למימר הכי אלא כתירוץ התוספות וק"ל:

בד"ה והשביחו גדולים כו' ולא דמי ליורד כו' לשותף כו' דשותף אינו מוחל טורחו כו' עכ"ל כפי מה שפרשב"ם וכן הסכימו התוס' לקמן ששבחו נכסים מחמת נכסים היינו לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום כו' אין מקום לדמות ליורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות ולשותף כו' דאילו הני טרחו או הוציאו משלהם וה"ל כשבחו נכסים מחמת עצמן אבל דברי התוס' הם דברי ריב"ם לשיטתו כמ"ש התוס' לקמן שיש לו פי' אחר בההיא דנכסים ששבחו מחמת נכסים כמ"ש בהגהת אשר"י כמו שדה בור שהעלה שירטון ע"י עידור וזיבול אפי' טרחו בגופו רק שלא הוציאו משלהן כו' דהשתא שפיר איכא לדמות ליורד שלא ברשות כו' ולשותף שטרחו ולא הוציאו משלהן כלום ודו"ק:

בד"ה בתוספתא גרסינן אם אמרו יתומים בפני ב"ד ראו מה שהניח כו' כצ"ל:

בד"ה השביחו לעצמן ואע"ג דבהמפקיד כו' דשלא ברשות נחית דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן כו' עכ"ל לכאורה מאי קשיא להו מההיא דהמפקיד דהכא כיון דקאמר ראו כו' מחלי ליה משא"כ התם דלא אמר ראו וכן כתבו התוספות לקמן דאותו האח נמי היה מוצא קרובים כו' וי"ל דמ"ש התוספות לקמן היינו למאי דבעי רב חסדא מעיקרא לדמות ההיא דהמפקיד למתניתין דהכא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל למאי דמסיק טעמא דרב חסדא התם משום דאין מורידין קרוב לנכסי קטן ואהא קא קשיא להו הכא דמה יועיל לו שאמר ראו בפני הבית דין שהרי אין ב"ד מורידין קרוב לנכסי קטן וק"ל:

ובני דן חושים כו' שהיו מרובים כחושים של קנה כו'. למאי דמסיק ובני פלוא אליאב וגו' דלבן א' נמי קרו ליה בלשון רבים ובני נראה דדרש הכא כחושים של קנה מדקראו הכתוב כאן חושים ובמקום אחר קראו שוחם דריש ליה דשוחם שמו ונקרא חושים ע"ש חושים של קנה והוא מבואר כי דן לא היה לו אלא בן א' ושבטו היה מרובה באוכלוסין יותר מכל השבטים חוץ משבט יהודה והכי אמרינן בב"ר דן נכנס בצלמוניתו אצל אביו ומתברך בשבעים אלף ובנימין נכנס בי' ומתברך במ' אלף ודע דבב"ר דרשו מדכתיב ובני לשון רבים כי חושים השלים המנין של ע' נפש שהיה נחשב כשנים ע"ש שהיה נעשה מרובה באוכלוסין והתימה לפי דרשה זו דא"כ למה כתב גבי בני לאה ל"ג נפש ובבני בלהה כל נפש שבעה דהא לא היה כך אלא בני לאה היו רק ל"ב ובני בלהה היו ח' שחושים היה נחשב לב' וצ"ע:

גמ' ולסלוקי לברתא מעישור קאתי נמחק ונ"ב זה אינו מן הגמרא אלא תירוץ בעלמא הוא דא"כ למה הוצרך לומר לבני הא בלאו הכי ירש אותה אלא דלסלוקי מעישור נכסים והתוספות מפרשים בענין אחר:

ר"ש בד"ה ובר בראי כו' ובני פלוא אליאב הס"ד כצ"ל:

בד"ה לא שנו דהשביתו לאמצע הס"ד:

תוס' בד"ה שהיו לו בנים וכו' כדדריש אשר שם שמות כו' נ"ב בפ"ק דברכות דף ז':

בד"ה ואם אמר כו' שכר טרחו עם היציאה או שותף דהוי כיורד ברשות ונוטל כאריס היינו משום שיכולים להרויח כצ"ל ונ"ב כן הוא באשר"י:

ד"ה בתוספתא גרסינן צ"ל בתוספות ונ"ב פי' בתוספות ישנים והוא מפירוש רבינו חננאל:

בא"ד אם אמרו יתומים בפני ב"ד ראו מה שהניח וכו' ולא ידע ר"י אמאי נקט גבי בנים בפני כו' כצ"ל:

בד"ה השביחו כו' ביחד ואין יכולין כו' כצ"ל:

תד"ה ת"ש. או מתנה כו'. עי' לעיל (קל"ה ב') בתד"ה כל:

תד"ה והשביחו. דשותף אינו מוחל כו'. ור"ל כש"כ אחר:

תד"ה ואם. משמע שר"ל שאינו משביח אלא מחלקו כו'. ולעד"נ מלשון הרשב"ם שכ' מחלקינו משמע דר"ל שנקח על שכירות פועלים מתפוסת הבית ע"ח חלק שלנו ולכן הוה כמו שבחו מחמת עצמן ולעולם ששבח כל הנכסים וכל השבח שלהן:

בא"ד ועוד אם כו' מה היו יכולים לתבוע. כצ"ל:

בא"ד אם מגיע חלק האחר לחלקו כו'. כצ"ל ברי"ש:

רב יוסף אמר ובני כו'. נ"ב דילמא סבר לשון תורה לחוד ולא נילף מניה ללשון בני אדם. להכי מייתי איהו פסוק מדברי קבלה דמסתבר טפי למילף מניה. ובאמת בד״ה יש הרבה דוגמתו. וע"ס אם לבינה מ"ש לפי פשוטו של מקרא:

תוס' ד"ה שהיו. לא הי"ל בנים כו'. נ"ב דא״כ הו"ל לממנינהו. והוו יותר משבעים נפש:

שם סד"ה בתוספתא. דה״ה בפני עדים. נ"ב ודנקט בפני ב״ד לפי שהם אביהן של יתומים:

גמרא חז"ל ברא וברתא. עי' בתשובת ב"י בדיני כתובה סי' א':

(קמג ב) והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה.—עי' בבית נכות ההלכות ח"ב (עמ' 47) בשם רב האי גאון, דמחצה חד אמר מחצה ומחצה כרוב וחד אמר אינו כרוב בחולין כח ב, וזה פלא ונראה שט"ס שם. וגם מ"ש עוד שם "משדה זה אומר שדה שלי וזה אומר שדה שלי קנין קנין בטעות חוזר או לא בב"ב" אינו ברור כל הצורך.

הרי זה שפירש מאה עשרון בשני כלים כגון זה שאמר לך ולבנייך ולא קתני חמשים בכלי וחמשים בכלי אלא דיעבד אבל לכתחלה לא אלא מביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד וקשיא לרב יוסף דאמר מחצה: ופריק התם אנן סהדי דלקרבן גדול קא מכוין. לאתויי בכלי אחד והאי דקאמר שני כלים ולא קאמר מאה עשרון להביא בכלי אחד משום דידע דלא אפשר לאתויי בכלי אחד יותר מששים עשרון דתנן בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קג:) מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד ואם אמר הרי עלי ס''א מביא ס' בכלי אחד ואחד בכלי אחד שכן הצבור מביאין ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד דיו ליחיד שיהא פחות מן הצבור אחד א''ר שמעון והלא אלו לכבשים ואלו לפרים ואינן נבללין זה עם זה אלא עד ששים יכולין לבלול כו': והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה כו'. משום דבכולי גמרא רבה ורב יוסף הלכתא כרבה איצטריך למימר דהלכתא כרב יוסף בהני תלת: בשדה. בפרק השותפין (לעיל דף יב:) גבי ההוא גברא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא ותלת מילי קאמר רב יוסף התם: ענין. בפרק יש נוחלין קנין אימתי חוזר רב יוסף אמר כל זמן שעסוקים באותו ענין ואית דגרס קנין: ומחצה. היינו הך דא''ר יוסף קנאי פלגא: פיסקי דשיראי. חתיכות מעיל וסתם שלח לחלק לבני ביתו: הראוין לבנים. מלבושי זכר: לכלתיה שדר. ולא לבנותיו ודוקא דאינסיבא בנתיה שאינה מוטלת עליו ירושלמי בפ' שני דייני גזירות מי ששלח למדינת הים ואמר יתנו אלו לבניו בנותיו בכלל ואם בשעת מיתה אמר אלו לבניי אין הבנות בכלל: ההוא דאמר להו. בשעת מיתה: נכסיי לבניי. ולא היה לו אלא בן אחד זכר וגם בנות היו לו ובעי גמרא מי קרו אינשי לברא יחידאה בניי לשון רבים וא''כ כל נכסיו נתן לבנו ואין הבנות בכלל או לא ויחלקו הבנות עמו: ובני דן חושים. אלמא בן אחד קרי לשון רבים: כחושים של קנה. שגדלים הרבה ביחד בלע''ז טרוק''ש אי נמי עלי קנים או קשרי הקנים קרוין כן: ובר ברא. בן של אותו בן או של אחר שמת: מי קרו אינשי לבר ברא ברא. ולפיכך אמר נכסיי לבניי לשון רבים ויחלקו ביניהם או לא קרו ליה ברא והאי דקאמר לשון רבים היינו כדאמרן לעיל ובני פלוא אליאב: מותר בבני בנים. אבל לענין פריה ורביה חשיבי כבנים בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב:): מתני' השביחו הגדולים את הנכסים. סתם בעודן בתפוסת הבית: השביחו לאמצע. ויטלו קטנים כגדולים וכדמפרש בגמרא ששבחו הנכסים מחמת נכסים: ואם אמרו גדולים לקטנים. בפני עדים או אמרו לבית דין או בצבור ראו מה שהניח לנו אבא ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקנו ונתעצלו ב''ד לחלוק אז השביחו לעצמן: וכן האשה. שמת בעלה ובגמרא מוקי לה באשה יורשת: ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני לא דתנן אלמנה נזונת מנכסי יתומין ומעשה ידיה שלהן (כתובות דף צה:): גמ' לא שנו. דהשביחו לאמצע: אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים. לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים: מחמת עצמן. שחפרו ונטעו ושכרו משלהם ולא משל אביהם אז השבח לעצמן:

אם הביא דיעבד אין לכתחלה לא תימה לר''י דמאי קשיא ליה וכי אין פשוט לו באומר נכסי לשני בני אדם שיהיו שוים ואפי' הכי במנחה לכתחלה לא וא''כ ע''כ משום דלקרבן גדול קא מכוין ואור''י דהכי פריך דהא סברא היא שלא תטול אשתו אלא כאחד מן הבנים ואפ''ה קאמר רב יוסף דנוטלת מחצה א''כ ה''נ אע''פ שמסברא יש לנו לומר דלקרבן גדול קא מכוין היה לנו ללכת אחר הסברא: תא שמע ובני דן חושים וא''ת דכיון דקרו אינשי לברא בניי א''כ למה הוצרך לומר נכסיי לבניי פשיטא שהוא לבנו וי''ל דאצטריך שאם מצא דייתיקי או מתנה שלא יהיה בה כלום: שהיו לו בנים כחושים של קנה ואע''פ שכשירד . למצרים עדיין לא היו לו בנים כל כך מ''מ נקרא כן על שם העתיד כדדריש אשר שם שמות אל תקרי שמות אלא שמות (ברכות דף ז:): והשביחו גדולים השבח לאמצע. פירש ריב''ם דה''ה גדולים וגדולים אלא אורחא דמילתא ' נקט ולא דמי ליורד לתוך שדה של חבירו ונטעה שלא ברשות [או] .. לשותף שהוא כיורד ברשות דשותף אינו מוחל טרחו לחברו אבל אחין מחלי אהדדי: ואם אמר ראו מה שהניח כו'. פירש רבינו שמואל ראו מה הניח לנו אבינו ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקנו משמע שרוצה לומר שאינו משביח אלא מחלקו המגיעו ואין לו אלא שבח המגיע לחלקו ואין נראה מדאמר רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו רב ספרא משמע דשקלינהו לכולהו ועוד אם לא לקח אלא המגיע לחלקו מה היה יכול לתבעו הא אמר באיזהו נשך (ב''מ דף סט. ושם) דזוזי כמאן דפליגי דמי ועוד כשיחלקו אם מגיע חלק האחד לחלקו אם כן נמצא שלא היה השבח שלו על כן נראה לר''י כפירוש ריב''ם דשבח שהשביח מכל הנכסים הוי שלו ולא דמי ליורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות שאין לו אלא שכר טרחו עם היציאה או [שותף דהוי כיורד ברשות ונוטל כאריס היינו משום] דיכולים להרויח זה כמו זה ולא מחלי אבל הכא אם הגדולים לא ' ירויחו הקטנים לא ירויחו בהם וכן צריך לומר באחי דרב ספרא דקטנים היו ולא היו יכולין להרויח ' ולהכי כיון דגברא רבה הוא ולא שבק גירסי' וטרח לאחריני אע''פ שלא אמר ראו כאילו אמר ראו ומחלי ליה הקטנים והא דאמר בריש אלו מציאות (שם דף כב:) גבי תמרי דזיקא דיתמי לאו בני מחילה נינהו הכא דאין מפסידין ולא בא בידם הריוח מחלי שפיר: בתוספתא גרסינן אם אמרו יתומים [בפני ב''ד] ראו מה שהניח כו'. ולא ידע ר''י אמאי נקט גבי בנים בפני ב''ד אי משום דגלי אדעתיה דלא מחל להם אפי' בפני ' עדים נמי גלי דעתיה ושמא להכי צריך בפני ב''ד כדי שיתעצמו בדבר לתקן להם שיטריח בשבילם ומדלא תקנו להם ודאי לא מצאו להם תקנה לחלק ומחלו הכל ורב ספרא נמי ידוע היה לב''ד אף על פי שלא אמר ומיהו רשב''ם פי' דה''ה בפני עדים: השביחו לעצמן. ואע''ג דבהמפקיד (שם דף מ. ושם) בעובדא דמרי בר איסק אמרינן דכיון דשלא ברשות נחת דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן השבח לאמצע הכא לית לן ' ' למימר הכי דהתם איכא למיחש שמא יחזיק הקרוב בנכסי קטן שאינו כאן אבל הכא ליכא למיחש שהקטנים עם הגדולים ביחד אין . יכולין להחזיק זה על זה: לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים. פירש בקונטרס שלא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהם שכרו פועלים ומחמת עצמם היינו שכרו פועלים משלהם משמע שרצה לומר דטעמא דכיון דשכרו משל אביהם הוי לאמצע '

דף קמג - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד