בבא בתרא קמ ע"ב

בת אשתו מהו שתמעט בנכסים? אלמנתו מהו שתמעט בנכסים? ושאלה נוספת: אדם שלא השאיר בנים, אלא אלמנתו ובת, ואין מזונות מספיקים לשתיהן, אי זה מהן קודמת?

אמר ליה [לו] ר' אבהו: זיל האידנא ותא למחר [לך עכשיו ובוא למחר] שאני צריך להרהר בדבר. כי אתא [כאשר בא] למחרת, אמר ליה [לו]: פשוט מיהת חדא [פתור לפחות אחת] מן הבעיות הללו, שאמר ר' אבא אמר ר' אסי: עשו מעמדה של אלמנה אצל הבת כמעמדה של בת אצל אחין בנכסים מועטין; מה בת אצל אחין — הבת ניזונת והאחין ישאלו על הפתחים, אף כשיש אלמנה אצל הבת — אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים.

א שנינו במשנה שאדמון אומר: "בשביל שאני זכר הפסדתי"? וכו'. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר] מה עומד מאחרי טענתו? אמר אביי, הכי קאמר [כך הוא אומר]: בשביל שאני זכר, וראוי אני לעסוק בתורה, הפסדתי שאצטרך במקום זה לחזר על הפתחים? אמר ליה [לו] רבא: אלא מעתה שזהו הנימוק, מאן דעסיק [מי שעוסק] בתורה הוא דירית [שיורש], מי שלא עסיק [עוסק] בתורה לא ירית [יורש]? והרי אין דין הירושה תלוי במעלתו של הבן! אלא אמר רבא, הכי קאמר [כך הוא אומר]: בשביל שאני זכר, וראוי אני לירש בנכסים מרובין את הכל, והבנות יקבלו מזונות בלבד, האם הפסדתי בנכסים מועטין את כל חלקי?

ב משנה מי שמת והניח בנים ובנות וטומטום (שהוא ספק זכר ספק נקבה, ושמא אינו לא זה ולא זה), בזמן שהנכסים מרובין — הזכרים דוחין אותו אצל נקבות, ואומרים לו: לא זכר אתה, ולא תירש בנכסים. אם יש נכסים מועטין — הנקבות דוחות אותו אצל זכרים ואומרות לו: אין אתה נקבה, ואינך זכאי להתחלק עמנו במזונות.

האומר "אם תלד אשתי זכר — יטול מנה", הרי אם ילדה זכר — יטול מנה. ואם אמר "אם תלד אשתי נקבה — תטול מאתים", וילדה נקבה — נוטלת מאתים.

אמר "אם זכר — מנה, אם נקבה — מאתים", וילדה זכר ונקבה — זכר נוטל מנה, נקבה נוטלת מאתים. אם ילדה טומטום — אינו נוטל כלל. אם אמר "כל מה שתלד אשתי יטול" סכום כלשהו — הרי זה יטול גם אם הוא טומטום. ועוד אמרו: אם אין שם יורש אלא הוא טומטום זה — יורש את הכל.

ג גמרא שנינו שאם היו נכסים מרובים הזכרים דוחים את הטומטום אצל הבנות. ושואלים: דוחין אותו ושקיל [והוא נוטל] מזונות כבת? הא קתני סיפא [הרי שנה בסוף המשנה]: אם ילדה טומטום — אינו נוטל, משמע שאינו נדון אף כנקבה! אמר אביי: דוחין אותו ואין לו כלום, כמו בסיפא.

ורבא אמר: דוחין אותו ויש לו חלק בין הבנות. וסיפא אתאן [ובסוף המשנה, משם משמע שאין לו כלום, הגענו] לשיטה אחרת — לשיטת רבן שמעון בן גמליאל, דתניא [שכן שנינו במשנה] בענין מי שהקדיש עובריה של בהמתו, אם זכר — לשם קרבן עולה, ואם נקבה — לשם קרבן שלמים, ילדה טומטום או אנדרוגינוס — רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן כלל

. אם כן, יוצא שלדעתו טומטום ואנדרוגינוס הם בגדר בריות לעצמן, שאינן לא זכר ולא נקבה, ולכן גם במשנתנו אינו נוטל. מיתיבי [מקשים] על אביי ממה ששנינו בברייתא: טומטום יורש כבן וניזון כבת; בשלמא [נניח] לפי שיטת רבא, אפשר לומר כך: יורש כבן — כשיש נכסים מועטין, שדוחות אותו הבנות, ואינו יורש כשם שהבן אינו יורש, וניזון כבת — כשיש נכסים מרובין, שהבנים דוחים אותו מן הירושה, והוא רק ניזון כבת.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמ - ב

בת אשתו, מהו שתמעט בנכסים? בבת אשתו החוב הוא פחות חזק מבעל חוב, שהרי אם תמות נפקע החיוב.

ואם בכל זאת נאמר שהיא ממעטת, כיון שגם אם תנשא היא מקבלת מזונות, עדיין יש להסתפק:

אלמנתו, מהו שתמעט בנכסים?

באלמנתו, החוב הוא פחות חזק מבת אשתו, שהרי אם תנשא אלמנתו לאחר יפקע החיוב, ולכן מסתפקת בה הגמרא.

עד כאן דברי המסתפק "לאידך גיסא".

ועתה מביאה הגמרא, שהסתפק רבי ירמיה בספק נוסף:

אלמנתו ובת - אי זה מהן קודמת? כשיש נכסים לזון רק אחת מהן, מי קודמת? האם דעתו של אדם קרובה לבתו, ולכן היא תקבל את הנכסים, או שהוא דואג יותר לאלמנתו, והיא עדיפה מהבת.

אמר ליה רבי אבהו: פשוט מיהת חדא, אפשר לפשוט, לפחות, את הבעיה האחרונה:

דאמר רבי אבא אמר רב אסי: עשו אלמנה אצל הבת, חכמים תקנו כשיש אלמנה ובת, ויש נכסים לזון רק אחת מהן, כבת אצל האחין בנכסים מועטין.

מה בת אצל אחין, הבת ניזונת, והאחין ישאלו על הפתחים, כמו במקום שיש בת ואחין, ויש נכסים מועטים, תקנו חכמים שהבת מקבלת, כיון שבת עדיפה מהאחין. אף אלמנה אצל הבת, כשיש אלמנה ובת, אלמנה ניזונת, והבת תשאל על הפתחים.

ונפשטה הבעיא דלעיל, שאלמנה עדיפה על הבת ^[10].

שנינו במשנה: אדמון אומר, בשביל שאני זכר הפסדתי!?

מדברי אדמון מוכח, שיש מעלה בזכר, שבגללה היה צריך להעדיף אותו, ולכן הגמרא שואלת:

מאי קאמר!? לאיזו מעלה התכוין אדמון?

אמר אביי, הכי קאמר, זאת היתה כוונתו לומר: בשביל שאני זכר, וראוי אני לעסוק בתורה, הפסדתי!? כי לזכר יש מצוות תלמוד תורה ולא לנקבה, ולכן צריך להעדיף בנים על בנות לענין מזונות.

אמר ליה רבא: אלא מעתה, מאן דעסיק בתורה הוא דירית, דלא עסיק בתורה לא ירית!?

מדבריך יוצא, שמי שעוסק בתורה ראוי לירש יותר ממי שאינו עוסק בתורה, וכשיש שני בנים יירש רק זה שעוסק בתורה!?

אלא, אמר רבא, הכי קאמר, זאת כוונתו של אדמון: בשביל שאני זכר, וראוי אני לירש בנכסים מרובים, כי זכר יורש בנכסים מרובים ונקבה אינה יורשת כלל, ואם כן, לזכר יש יותר זכות בנכסים מאשר לבנות, וכי לכן הפסדתי בנכסים מועטים!? אלא, צריך להעדיף את הבנים, ובודאי לא את הבנות. ולכן הוא חולק על תקנת נכסים מועטים, ונזונים כולם ביחד.

מתניתין:

מי שמת והניח בנים ובנות, וטומטום, שהוא ספק זכר ספק נקבה, ולכן ידו על התחתונה, בזמן שהנכסים מרובים, שידם של הבנים על העליונה, שהרי אז הם היורשים את כל הנכסים, והבנות מקבלות רק מזונות, הרי הזכרים דוחין אותו את הטומטום אצל נקבות, אצל הבנות, שיקבל רק מזונות כמותן, ולא חלק בירושה.

אבל כשהאב השאיר נכסים מועטין, שאז הבנות מקבלות את הנכסים עבור מזונותיהן, והבנים שואלים על הפתחים [כמבואר במשנה הקודמת], וידן של הנקבות על העליונה, לכן הנקבות דוחות אותו את הטומטום אצל זכרים, אל הבנים, ולא יקבל כלום.

האומר אם תלד אשתי זכר, יטול מנה. מי שמקנה חלק מנכסיו לעובר הנמצא במעי אשתו, ועושה זאת על ידי קנין, או באמירה בעלמא, ומדובר שאחרי הדבור הוא מת, ועתה יש מצוה לקיים דברי המת. ^[11]

ילדה זכר, יטול מנה. הרי דבריו קיימים, ואם יתברר בסוף שהעובר הוא זכר, הוא יקבל מאה זוז. ואין כאן חסרון שאי אפשר להקנות לעובר, כפי שיבואר להלן ^[12].

וכן אם אמר: אם נקבה, אם אשתי תלד נקבה, תיטול מאתים, הוא מקנה לה עכשיו מאתים זוז, הרי אם אכן ילדה נקבה, נוטלת מאתים, כפי שהקנה לה.

ובשני המקרים האלו, אם ילדה מה שלא פירש, כגון שאמר זכר וילדה נקבה, לא מקבלת כלום, כיון שדעתו רק על זכר. וכן להיפך. וזה החדוש במשנה.

אבל, אם אמר, אם זכר מנה, אם נקבה מאתים, כאן גילה בדעתו שרוצה להקנות לעובר בכל ענין, בין אם יהיה זכר בין אם יהיה נקבה. ולכן, אם ילדה זכר ונקבה [דהיינו, זכר או נקבה], זכר נוטל מנה, נקבה, נוטלת מאתים. אבל אם ילדה תאומים, הם לא מקבלים כלום, כיון שאין דעתו על תאומים.

ילדה טומטום, שלא ידוע אם הוא זכר או נקבה, אינו נוטל כלום.

[וזה לכאורה נסתר מתחילת המשנה, שמבואר בה שטומטום נוטל מספק כמה שפחות, ואם כן, גם כאן צריך לקבל לפחות מאה כמו זכר. ויבואר להלן בגמרא].

אבל, אם אמר: כל מה שתלד אשתי, יטול! כאן הוא לא מפרט מה תלד, אלא מתכוין להקנות למי שיוולד, לכן הרי זה יטול, גם אם ילדה טומטום.

ועכשיו המשנה חוזרת לדין הראשון, שטומטום ידו על התחתונה לגבי ירושה ומזונות.

אם אין יורש אלא הוא, שאין בנים ובנות אלא רק טומטום, הרי הוא יורש את הכל, כיון שסוף סוף הוא בנו, אפילו שלא ידוע איזה מין הוא ^[13].

גמרא:

שנינו ברישא של המשנה, אם יש בנים, בנות וטומטום, דוחין אותו אצל נקבות.

ותמהה הגמרא: וכי שקיל כבת, האם הדין הוא שהבנים לא נותנים לו כבן, אלא מקבל כבת, מספק.

הא קתני סיפא, הרי שנינו בסיפא, שאם אמר, זכר יקבל מנה ונקבה מאתים, ילדה טומטום, אינו נוטל! ומוכח מכאן שטומטום אינו ספק זכר ספק נקיבה, אלא הוא בריה חדשה, ולכן אין לו לא דין של בן ולא של בת. ואם כן קשה, מדוע ברישא הוא מקבל.

אמר אביי: דוחין אותו, ואין לו. כוונת המשנה לומר, שהבנים דוחין אותו לבנות, אבל גם הבנות ידחוהו חזרה לבנים, ולא יקבל כלום

ורבא אמר, כוונת הרישא היא לומר, דוחין אותו ויש לו. וכפי שהבין המקשן. וסיפא אתאן, הסיפא הולכת לשיטת רבן שמעון בן גמליאל, שסובר טומטום הוא בריה בפני עצמה, ולא ספק זכר ספק נקבה, ולכן טומטום לא מקבל בכלל.

דתניא, ילדה טומטום ואנדרוגינוס, בהמה שהיתה מעוברת, ומקדיש את העובר, שאם תלד זכר יהיה עולה, ואם תלד נקבה תהיה שלמים, וילדה טומטום או אנדרוגינוס [שיש לו סימני זכר וסימני נקבה].

רבי שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן! הולד לא קדוש בכלל, כיון שהוא לא זכר ולא נקבה אלא בריה בפני עצמה.

והסיפא סוברת כמותו.

ומקשה הגמרא על אביי, שמעמיד את הטומטום במשנה שלא מקבל כלום.

מיתיבי, מברייתא, ששנינו בה: יש אופן שטומטום יורש כבן, ויש אופן שהוא ניזון כבת.

בשלמא לרבא, הסובר שלדברי המשנה טומטום יש לו כבת, שפיר ניתן להעמיד את מה שאמרה הברייתא תחילה "טומטום יורש כבן", שמדובר בה בנכסים מועטין, ששם יד הבנות על העליונה, שמקבלות מזונות והבנים אינם מקבלים, והיינו, שדינו כבנים לירושה, בכך שבנכסים מועטים הוא אינו יורש, כשם שהבנים אינם יורשים שם. ומה שאמרה הברייתא לאחר מכן, וניזון כבת, שהטומטום מקבל מזונות כבת, ניתן להעמיד בנכסים מרובין, שאז יד הבנים על העליונה, ולכן הוא רק מקבל מזונות, כבת.

הערות

^[10] לכאורה, אם הגמרא פשטה שאלמנה עדיפה על בת, והיא נזונת לפניה, אפשר אף לפשוט את הבעיא הקודמת, אלמנתו מהו שתמעט בנכסים. כי אם עשו תקנה של נכסים מועטים לבת, ודאי גם לאלמנה. כ"כ הנמו"י ולפ"ז צריך לומר, שלא גורסים את הבעיא של אלמנתו מהו שתמעט, שאם כן, זה לא פשוט מיהא חדא.

^[11] על פי פירוש הרשב"ם שזה מצד מצוה לקיים דברי המת והקשה הרש"ש אם כן, מה הגמרא שואלת לקמן שמזכה לעובר לא קנה הרי זה רק מצוה בעלמא ותירץ הגדו"ש מכאן ראיה שמצוה לקיים דברי המת זה לא רק מצוה בעלמא אלא חכמים תקנו שזה פועל קנין והוא מיד זכה. וכן הוכיח הקובץ שיעורים משאלת תוס' לקמן מדוע צריך את התקנה של דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין תיפ"ל שיש מצוה מוכח מהשאלה שאף זה קנין דאל"כ לא הקשו כלום.

^[12] האו"ש בפ"ג מהל' זכיה ה"ח שואל מדוע אין חסרון של תנאי כפול ומכאן רוצה להוכיח שבתנאי לשעבר לא צריך הלכות תנאים וכאן הוא אומר שאם הוא זכר הוא זוכה בעודו בבטן אמו. הרשב"א מוסיף שאין כאן חסרון של אסמכתא לא קניא, כיון שזה רק אם אומר בדרך קנס שמוכח שאין דעתו לתת אבל כאן רוצה לתת לבניו ודאי שאין זו אסמכתא.

^[13] בטומטום ובת בנכסים מרובים יש לדון איך מחלקים את הנכסים? דעת הרמב"ם שחולקים בשוה, ואף על פי שאם הטומטום הוא בן נוטל את כל הנכסים. והטור חולק וסובר שהטומטום מקבל ג' חלקים והבת רביע, כמו בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, שהרי לטומטום מגיע חצי בודאי, והספק הוא על החצי השני. ועיין בקובץ שיעורים תע"ט בביאור מחלוקתם. וכן נחלקו בטומטום ובת בנכסים מועטים, שאם הטומטום בן, לא מקבל בכלל. שיטת הרמב"ם, שהטומטום מקבל רבע והבת ג' חלקים, והטור חולק שאין ספק מוציא מידי ודאי, והטומטום לא יקבל כלום. ועיין בשיעורי הגר"ש רוזובסקי בביאור מחלוקתם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

What is the halakha with regard to sustenance the deceased pledged to give the daughter of his wife from a previous marriage? Does it reduce the value of the estate? What is the halakha with regard to the sustenance to which his widow is entitled? Does it reduce the value of the estate? Furthermore, with regard to his widow and daughter, which of them takes precedence if the estate is insufficient to provide sustenance for both?

Rabbi Abbahu said to Rabbi Yirmeya: Go now and come back tomorrow. When he came back, Rabbi Abbahu said to him: Resolve at least one of your questions, as Rabbi Abba says that Rabbi Asi says: The Sages established the status of the widow in relation to the daughter as equivalent to the status of the daughter in relation to the brothers in the case of a small estate. Just as in the case of a daughter in relation to her brothers, the daughter is sustained and the brothers go and request charity at the doors, so too in the case of a widow in relation to the daughter, the widow is sustained and the daughter goes and requests charity at the doors.

§ The mishna teaches: Admon says, rhetorically: I lost out just because I am male? Rather, he holds that the sons also receive sustenance. The Gemara asks: What is he saying? Abaye said that this is what he is saying: Because I am male, and I am fit to engage in the study of the Torah, I lost out and must go begging instead of studying the Torah? Rava said to him: If that is so, should one conclude that it is only one who engages in the study of the Torah who inherits, whereas one who does not engage in the study of the Torah does not inherit? Rather, Rava said that this is what Admon is saying: Because I am male, and I am fit to inherit in the case of a large estate, should I lose my inheritance entirely in the case of a small estate?

MISHNA: With regard to one who left behind sons and daughters and a tumtum, whose halakhic status as male or female is indeterminate, the halakha is as follows: When the estate is large the males direct the tumtum to the females and exclude him from the inheritance, claiming that perhaps the tumtum is female. When the estate is small, the females direct the tumtum to the males and exclude him from receiving sustenance, claiming that perhaps the tumtum is male.

With regard to one who says: If my wife gives birth to a male the offspring shall receive a gift of one hundred dinars, if she in fact gave birth to a male, the offspring receives one hundred dinars. If he says: If my wife gives birth to a female the offspring shall receive a gift of two hundred dinars, if she in fact gave birth to a female, the offspring receives two hundred dinars.

If he says: If my wife gives birth to a male the offspring shall receive a gift of one hundred dinars and if she gives birth to a female the offspring shall receive a gift of two hundred dinars, and in fact she gave birth to both a male and a female, the male offspring receives one hundred dinars and the female offspring receives two hundred dinars. If she gave birth to a tumtum, the tumtum does not receive anything. If he said: Whatever offspring my wife gives birth to shall receive a gift of a certain sum, and she gave birth to a tumtum, the tumtum receives it. And if there is no heir other than the tumtum, the tumtum inherits all of the estate.

GEMARA: The mishna states that the males direct the tumtum to the females. The Gemara asks: Does this mean that they direct him, and he takes sustenance like a daughter? Isn’t it taught in the latter clause of the mishna that if one said that either his male or female child will receive a certain sum once his wife gives birth, and she gave birth to a tumtum, the tumtum does not receive anything? This indicates that the tumtum does not have the rights of a female. Abaye says: The mishna means that they direct him to the females, but he has no rights to sustenance.

And Rava says: They direct him to the females and he has a right to sustenance. And with regard to the latter clause of the mishna, which grants the tumtum nothing at all, there we arrive at the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, as it is taught in a mishna (Temura 24b): If one consecrates a firstborn animal while it is still a fetus, stating that if it is male it shall be a burnt-offering and if it is female it shall be a peace-offering, and the mother gave birth to a tumtum or a hermaphrodite [androginos], Rabban Shimon ben Gamliel says: It is not imbued with sanctity, as it is neither male nor female. So too, in the case discussed in the mishna here, Rabban Shimon ben Gamliel maintains that the tumtum receives nothing, as he is considered to be a distinct entity of indeterminate sex, neither male nor female.

The Gemara raises an objection from a baraita: A tumtum inherits as a son and is sustained as a daughter. Granted, according to Rava, the baraita can be explained to mean that the clause: Inherits as a son, is in the case of a small estate, as the daughters direct the tumtum to the sons, and just as there is no inheritance for the sons, there is none for the tumtum either. And the clause: And is sustained as a daughter, is in the case of a large estate, as the sons direct the tumtum to the daughters, and the tumtum receives sustenance along with them.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אם תמצא לומר [בת אשתו] כיון אף על גב דאינסבא אית לה וממעטא. אלמנתו מהו שתמעט מי אמרינן כיון דאילו אינסבא לית לה מזוני לא ממעט. או דלמא כיון דהשתא אית לה מזוני ממעט. אם תמצא לומר כיון דאית לה מזוני (לא) ממעטא [אלמנתו] ובת אם אין שם אלא כדי שיעור מזונות של אחת איזו קודמת. מי אמרינן הואיל ובת אע"ג דמינסבא אית לה קודמת לאלמנה. או דלמא כיון דהשתא כי הדדי נינהו. וכ"ז שלא נשאו קרובה דעתו דבעל טפי לאשתו מבתו בדין הוא דקדמה:

פשוט מינייהו חדא. מכל הני בעיין דלעיל:

אלמנתו תזון. משום דניחא לבעל שלא תזלזל אלמנתו והני נכסין מועטין נינהו:

מאי קאמר. כלומר מאי חשיבות לבן כאן הכא בנכסים מועטין יותר מבת שהבן מתרעם כלומר מפני חשיבותי הפסדתי. אמר אביי לא בשביל שיהא לו כח בנכסים מועטין יותר מבת קאמר אלא מפני שראוי לעסוק בתורה קאמר:

פיס' זכרים דוחין אותו אצל הנקבות. שלא יירש עמהן דאיכא למימר נקבה היא:

נקבות דוחות אותו אצל הזכרים. שלא יזון אלא ישאל על הפתחים כשאר אחין דאיכא למימר זכר הוא:

מדקתני רישא דמתני' דזכרים דוחין אותו אצל נקבות מכלל דשקיל במזונות כבת. והא קתני בהא מתני' האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה כו' ילדה טומטום אינו נוטל כלום. אלמא דלא שקיל כלל:

אמר אביי הא דקתני זכרים דוחין אותו אצל הנקבות. לאו משום דשקיל מזונות אלא דוחין אותו אצלן ולא יהבי ליה כלום דכי אזיל הכא מדחי ליה ואי אזיל הכא מדחי ליה ואין לו כלום:

לעולם אימא לך רישא דוחין אותו לנקבות ויש לו מזונות. וסיפא דקתני ילדה טומטום אין לו כלום אתאן לרשב"ג דתנן במס' תמורה בפ' כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים ילדה זכר ונקבה הזכר יקרב עולה ונקבה שלמים ילדה שני זכרים אחד מהן יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמי' חולין ילדה שתי נקבות אחת מהן תקרב שלמים והשניה תמכר לחייבי שלמים ודמיה חולין ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה עליהן ולא יתן כלום. הכי נמי משום הכי אינו נוטל כלום. מאי טעמא מצי להתנות על בכור כל זמן שהוא במעי אמו משום דאין הבכור מתקדש אלא בשעת לידתו בפטר רחם. בשלמא רבא דאמר דוחין אותו ויש לו משום הכי קתני הכא דיורש כבן בנכסים מועטין. והבן בנכסי' מועטין אין לו אלא ישאל על הפתחים ה"נ האי טומטום יורש באותה ירושה של בן דישאל על הפתחים וניזון כבת בנכסים מרובין כדרבא דיש לו:

הא דאמר ר' אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבנים וכו'. לפי הטעם הנראה כ"ש אלמנה ובן דאמרינן אלמנה ניזונית והבן ישאל על הפתחים וקל וחומר הדבר השתא בת דעדיפה מבן דחי' בן לא כל שכן.
אבל בירושלמי (ה"א) גרסינן הכי:אלמנה ובנים שניהם שוין אלמנה ובנות שניהן שוות אין האלמנ' דוחה את הבנות ולא הבנות דוחין את האלמנה פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים כשם שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים כך תדחה את הבנים ראויה היא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה. פי' אלמנה ובנות בלא בנים שתיהן נזונות בשוה וכן אלמנה ובנים אבל בשיש בן ובת ואלמנה האלמנה דוחה את הבנים ע"י הבנות.
וטעמא דהא מילת' דכיון דבן ירית מדאורייתא לא אתיא תקנת אלמנה ועקרה ירושה דאורייתא אבל בת לא קא עקר' לגמרי דהא ראויה היא לירש שלא במקום בן ובמקום שיש שם נמי אלמנה מוציאין מן הבת לאלמנה ואין זו עקירה גמורה הואיל ואינם ברשות היורש אותם מן התורה אלא ברשות בת שבאת בתקנה אבל אלמנה שאינה ראויה לירת מן התורה אם אתה מוצי' מיד בן עקירה גמורה היא ובכי האי גונא לא תקון רבנן ועוד כטעמא דמפרש התם דאלמנה לא דחיא ירושה דאורייתא הואיל ואינה תקנה גמורה שהרי היא ראויה להפסיד מזונותיה.
ולא ידעתי אם ראוי לסמוך על הירושלמי בזה, שהיה להם לפרש כן בגמרא שלנו, אבל רבותי סומכין עליו, ובודאי לא מצינו אף בגמרא שלנו מפורש שיהו מוציאין הנכסים מרשות הבנים משום מזונות אלמנה אלא הבנים ירשו והאלמנה ניזונית, ונראה שהרב ר' משה הספרדי ז"ל לא סמך על הירושלמי בכאן ודעתי נוטה לו.
ואלמנה ובנים ובנות כשדוחה את כולן מוציאין לה מזונות כדי פרנסתה כל ימי חייה והשאר לבנות ומפרנסים את האלמנה אחד לשלשים יום כדאמרינן בכתובות (צ"ז א') ומשמע דלפום מאי דאמרינן שאלמנה קודמת פשיטא דאלמנתו ממעטת בנכסיה שכיון שמוציאין לה מעכשיו כל מזונותיה ממעטת ואע"ג דבעל חוב לא ממעט אע"פ שתובע חובו וגובין לו מעכשיו התם הוא משום דנכסי קמי יתמי רמו ואינהו הוא דמגבו ליה חוביה והוה ליה כמרובין ונתמעטו אבל אלמנה ביון דנכסי ברשותיה קיימי ודאי ממעטת דאיהי נמי בתקנתא דרבנן איתא והויא לה כבת שכל אחת ואחת מתמעטת בנכסים לגבי חברתה ואע"ג דאי מינסב' לית (ליה) [לה].
ובהלכות רבינו הגדול ז"ל לא גרסינן אלמנתו מהו שתמעט בנכסים בלישנא בתרא אלא בלישנא קמא משום דקס"ד שאין מוציאין לה מזונות אלא ברשותן של בני' עומדין והן זנין אותה לפיכך אמרו מהו שתמעט בנכסים אבל בלישנא בתרא דמספקת ליה אלמנה ובת ופשט ליה אלמנה קודמת ודאי ממעטת דהא עדיפ' מבנות גופייהו דשקלן.
והוי יודע דכי איבעיא לן אלמנתו מהו שתמעט בשיש שם כדי כתוב' ומזונות הבנים והבנות עד שתבגרו דאי לא משום כתובה תמעט דהויא לה כבעלת חוב ועדיפ' מינה ובירושלמי אמרו שפרנסת הבנות ממעטת.

הא דאקשי' אדאדמון מאי קאמר. הכי פירוש': בשביל שהוא זכר ודאי ראוי להפסיד שהוא יורש ומזונות הבת כעין חוב הן עליו ופריק אביי דה"ק ודאי לא תקון רבנן שישאל מי שעוסק בתורה על הפתחים.
ורבא דאקשי וכי מי שאינו עוסק בתורה ראוי להפסיד יותר והלא בכל עניני ירושה שוי' ובמתני' נמי קתני בשביל שאני זכר וכל הזכרים בכלל בין עוסק בתורה בין שאינו עוסק ופריק דהכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין וכל הנכסים שלי לגמרי ואינן יוצאין מרשותי אלא שאני נותן להם מזונות הפסדתי בנכסים מועטין הוה להו לרבנן למימר שיזונו הבנות ולא להוציא הנכסים מיד הזכר שהנכסים שלו לעולם ואינו חייב אלא שיזונו מהן הבנות בכל עת שיהו שם נכסים.

עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבנים. יש מפרשים דאלמנה ובנים אלמנה ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, קל וחומר מבת, ומה בת שדוחה את הבנים אלמנה דוחה אותה בן שנדחה מפני הבת אינו דין שידחה מפני האלמנה (אלא על ידי הבת וכן בת שלא במקום בן אינה נידחת מפני האלמנה שלא אמרו ביורש שידחה מפני האלמנה). ויש אומרים שאין (הבת) [הבן] נדחה לעולם מפני האלמנה אלא על ידי הבת, וכן בת שלא במקום בן אינה נדחת לעולם מפני האלמנה, שלא אמרו ביורש שידחה מפני האלמנה אלא הבת בזמן שאוכלת מן התקנה דתנאי בית דין. וכן היא בירושלמי, דגרסינן התם: אלמנה ובנים שניהם שוים, אלמנה ובנות שתיהן שוות, אין האלמנה דוחה את הבנות ולא הבנות דוחות את האלמנה, פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים [כשם שהאלמנה דוחה לבנות על ידי בנים] כך תדחה את הבנים [אמר] ראוי הוא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה. עד כאן. וטעמא דמילתא כדאמרן, דאלמנה אינה דוחה לא הבנים לבדן ולא הבנות לבדן שלא במקום בנים, לפי שאין בדין שתהא האלמנה האוכלת מן התקנה דוחה לא את הבנים ולא הבנות היורשות, כדי שלא תעקר ירושה דאורייתא מפני התקנה, ואף על פי שהבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים שאני בנות דהן ראויות לירש שלא במקום בן הילכך לא חשבינן לה לירושה כעקירה לגמרי, וכן כל שיש אלמנה ובנות במקום בן כל שהבת דוחה את הבנים אף על פי שהאלמנה דוחה הבנות אין נראה כעקירת נחלה, הואיל ועכשיו אין הבנות יורשות. וכשהאלמנה דוחה את הבנות במקום שיש בן מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומרים בית דין שראויה לחיות (את) [אם] זקנה ואם ילדה, ומעמידין ביד שליש והוא מפרנסה אחת לשלשים יום כדרך שאמרו בכתובות (צז, א) למוכרת למזונות.
והשתא דאפשיט דאלמנה דוחה את הבנות, ממילא אפשיטא דאלמנה ממעטת בנכסים, ואפילו הכי לא איפשיטא בעיין דבעל חוב, אפילו דטפי הוה משמע דהוה ליה לבעל חוב למעוטי, דאית ליה אפילו מית, מה שאין כן בבת אשתו ובאלמנתו. ותדע, מדאמר ליה פשוט מינה [חדא] ולא אמר תרתי. כתב הראב"ד ז"ל: מאי שנא בת אשתו ואלמנתו דאיבעיא להו, ומשום דאי מייתי אי נמי מנסבן לית להו, ומאי שנא בנות עצמן דממעטי חדא אחברתא אף על גב דאי מתה או מינסבא לית ליה. ותירץ דבנות כיורשות שוינהו בנכסים מועטין הילכך ממעטי, דהשתא מיהא הא איתנהו ויורשות הן ואלמה מלתייהו דלאו בנות אחולי נינהו, אבל אלמנתו ובת אשתו לאו יורשות הן ובעלות חוב הן ובנות מחילה הן, וכיון דאיכא דוכתא דלית להו [לא] (ו)ממעטי. וכל הנך סלקן בתיקו ולא ממעטי.

אדמון אומר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי מאי קאמר. כלומר, אדרבא [היא] הנותנת, שהזכרים הן שנדחין. ופרישנא דהכי קאמר, וכי בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין הפסדתי הכל בנכסים מועטין, דין שניזון שנינו יחד.

ולענין פסק הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל דלית הלכתא כאדמון, משום דסוגיין כתנא קמא אזלא. כלומר, כל אותן הבעיות אליבא דתנא קמא איתנהו. ואף על פי שאמרו (כתובות קט, א) כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו, אין למדין מן הכללות (איתא בעירובין כז, א). ויש לי מקום עיון בדברי הרב ז"ל, דכיון דאמרי כל מקום שאמר רבן גמליאל במשנתנו רואה אני דברי אדמון הלכה כמותו, למה נדחה אותו הכלל כאן. ואי משום סוגיא דלעיל, אין דוחין הלכה משום סוגיא. ועוד דהא שקלי וטרו אביי ורבא ואדמון, ומשמע מדשקלו [וטרו] דכותיה סבור להו. ויש אומרין דאדמון אינו חולק אלא מתמיה ונפקא מינה להיכא דתפסי בנים דלא מפקינן מנייהו, וממנה [למד] רבי יוחנן ליתומים שמכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. וכל זה שלא לשבור אותו הכלל שאמרו דכל מקום ששנה רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו.

האומר אם ילדה אשתו זכר יטול מנה וכו'. כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל: האי מתניתין בשכיב מרע הוא, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, אבל בבריא לא משכחת לה, דאי פי' דאמרינן קנו מידו, הא קיימא לן (ב"מ מו א) דאין מטבע נקנה בחליפין. ועוד דאסמכתא היא, דהא אם ילדה קאמר, ועוד דקנין דברים בעלמא הוא (לעיל בבא בתרא ג, א), (דלא) [דהא] יטול ואין דבריו מחוורין בעיני במקום זה, ובודאי אי בלא קנין קאמר ואי נמי בקנין ובמנה טבוע, בשכיב מרע דוקא היא, דאי בבריא לא קני בדבורא בעלמא, ואי מעות טבועין נינהו ודאי לא קנו ואפילו בקנין, כדברי הרב ז"ל, אבל אפשר באגב, והכי נמי אפשר דמקרקעי נינהו ושוה מנה קאמר ובבריא ובקנין, ומנה מאתים דקאמר לאו דוקא, ודכותה שנינו לעיל (בבא בתרא קלה, ב) בברייתא (בדוקא) [דדוקא] שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין לו, הא לא מת כותבין ונותנין לו, ועל כרחין לא מנה טבוע קאמר אלא או שוה מנה קאמר או קרקע (שהיה) [שהיא] שוה מנה, ודכותה בנדרים (סה, ב) (והא) [בהא ארבע מאות זוז, וכל שכן לדעת (ד)רב דאית ליה בפרק שבועת הדיינים (שבועות לט, ב) דהאומר מנה לי בידך או שתי כסף יש לי בידך לאו דוקא אלא שוה קאמר. ועוד דקתני יטול לאו למימרא דלא אמר אלא יטול, דאם כן ממאן קאמר דיטול, דילמא מאחרינא קאמר, אלא לישנא קיטא הוא ויטול מנכסי קאמר, וכל דקאמר יטול מנכסי לכולי עלמא שוה קאמר.
ומה שאמר הרב ז"ל דאסמכתא הוא, דאם ילדה קאמר, אינו מחוור כלל, חדא דאי אסמכתא קונה בשכיב מרע יותר מבריא, דענין האסמכתא אינו אלא משום שאינו גומר ומקנה, והילכך מה לי בריא מה לי שכיב מרע. ועוד דאם זה אינו לאסמכתא, דלהרוחת הבנים נתכון ולחלק ביניהם נכסיו לזכר מנה ולנקבה מאתים ואיפשר לו בלא אם, נראה לי שאין אמסכתא אלא באם שהוא כעין קנס, שאינו רוצה שיתקיים הדבר שהתנה עליו באם, כגון אם לא נתת לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, שאין בעל השדה מתנה בדוקא, אלא דעתו היתה סמוכה שיפרע תוך השלש, וכן אם נתתי לך איתפרע מהאי חמרא ואם לא נתתי לו עד יום פלוני החזר לו את שטרו, אם אני חוזר כי אכפול לך ערבונך, אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני ליבטל זכוותיה, (או) [אם] אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי, וכן כולן לפי דעתי שמתנה באם כעין קנס וגוזמא בעלמא, אבל זה בדוקא אומר ורוצה בקיום הדבר שמתנה בו באם, וכמוהו כתנאי בני גד ובני ראובן דמיניה ילפינן לכל התורה כולה, אם יעברו בני גד ובני ראובן ונתתם להם וכו' (במדבר לב, כט) הרי באם, ואפילו הכי לאו אסמכתא מיקרי וקנו, לפי (שהציץ) שרוצין היו בקיום התנאי ולא בביטולו, וכמדומה לי שזו דרך ישרה בדיני האסמכתות.
גם מה שאמר הרב ז"ל דיטול קנין דברים בעלמא הוא, אינו, דהא אמרינן לעיל בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סג, א) יחלוק פלוני בנכסי פלגא. ועוד דהא גרסינן לקמן (בבא בתרא קמה, ב) אמר רב ששת יטול ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן, ואי אפשר לומר דהתם דוקא במתנת שכיב מרע, חדא (דיניה) [דיגיד] עליו רעו מדקתני בהדייהו יקנה, ועוד שלא מצינו שיהא הפרש בין שכיב מרע לבריא במה שאין לו גוף, ולא במה שאינו אלא דברים בעלמא, דמילתא דאיתא בבריא (אינה) [איתא] בשכיב מרע מלתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע. ותדע לך, דהא שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה ויאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר ולא כלום, ולא אמרינן כיון דשכיב מרע הוא ליהוי כאילו אמר בית זה לדירה ו(ב)דקל [זה ל]פירותיו. ועוד דיטול לא מיקרי קנין דברים, אלא (באומר אעשה ואחלוק יטול לי שלי) [האומר יזכה יחלוק ויטול כולן] לשון מתנה הן אפילו בבריא. [ולא מיקרי קנין דברים אלא באומר אתן, כדאיתא] (בפ"ק) [בפ"ד] דגיטין (מ', ב), ויש מן הגדולים שאמרו דאפילו (נותן) באתן] לך כך וכך לא קרי קנין דברים. וכן נראה עיקר, כנ"ל.

אלמנה אצל הבת הרי היא בנכסים מועטין כנקבות אצל זכרים מעתה מי שמת והניח אלמנה ובת הן ממנה הן מאשה אחרת ואין בנכסים בכדי מזונות שתיהן תזון האלמנה והבת תשאל על הפתחים ושמא תאמר היאך משערים לאלמנה ואין זמן קבוע למזונותיה יראה שמשערין לה באומד ימי חייה ויש קובעין בה זמן שלשה חדשים שאינה יכולה לינשא ויש מפרשים שנים עשר חדש ממה שאמרו כתובות צ"ז א' מוכרת לשנים עשר חדש ואין נראה לי כלל יש מי שאומר דוקא בבת שלו אבל בת האלמנה שפסק הוא עליו לזון הואיל ולזמן ידוע פסק לה ואין מיתתו מפקעת כמו שיתבאר במקומו הרי הוא חוב גמור ויש אומרים אף בזו שהאלמנה קודמת:

יש מי שאומר שבנכסים מועטים שאם יש לבנים זכות כתבת בנין דיכרין נוטלין אותה הכתבה שאף היא תנאי בית דין כמזונות הבת וגדולי המחברים כתבו בה הפך הדברים אם מזון הבת עוקר ירושת התורה כל שכן שתעקור ירושה שמדברי סופרים:

בכור בהמה שנולד אנדרוגינוס התבאר במקומו שאין בו קדושה כלל אלא הרי הוא כנקבה שאין לכהן בו כלום ומותר בגיזה ועבודה כחלין גמורים אבל נולד טומטום הואיל והטומטום ספק זכר ספק נקבה הרי זה ספק בכור ונאכל במומו כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים אם זכר מנה ואם נקבה מאתים ילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה ונקבה נוטלת מאתים ילדה טומטום אינו נוטל ואם אמר כל מה שתלד אשתי יטול מנה הרי זה יטול ואם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל אמר הר"ם מעקרנו המזכה לעובר לא קנה לפי שלא תתקיים הקנאה אלא למי שהוא אדם נמצא בפועל והעובר אינו כן ומה שהצריך בכאן שיקנהו מה שנתן לו אביו בלבד ומתנה זו היא מתנה שתתקיים באמירה בלבד ומה שאמר ילדה טומטום אינו נוטל כלום דיחוי אבל נוטל כפחות משניהם וסלקא דעתין שהטומטום בריה בפני עצמה ואינו ממין האדם השלם ולפיכך לא יירש ואפילו היה הוא לבדו קמ"ל שאין הדבר כן אלא אם אין לו יורש אלא הוא יורש את הכל:

אמר המאירי האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה וכן אם אמר אם ילדה נקבה תטול מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים וכן אם אמר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה נוטל הזכר מנה והנקבה מאתים וכן על דרך זה יתקיים מה שהוא אומר וכן הלכה ילדה טומטום אינו נוטל כלום כלומר שאינו לא זכר ולא נקבה וכבר ביארנו שאין הלכה כן אלא נוטל כפחות שבהם ואם אמר בזכר מנה ובנקבה מאתים נדון כזכר ואם הפך הפך ומעתה אין צריך לומר שאם אמר כל מה שתלד אשתי יטול שהוא נוטל וכן שאם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל וכן אם ילדה אנדרוגינוס אתה דנו מיהא כפחות שבשניהם ומשנה זו פירשוה גאוני ספרד בשכיב מרע שדבריו ככתובים וכמסורים ופירשו דבריהם מפני שאם תפרשה בבריא ובקנין אין המנה נקנה בקנין שמטבע אינו נקנה בחליפין ואם בשטר מטלטלי לאו בני שטרא נינהו ועוד קנין דברים הוא ועוד אסמכתא היא שהרי אומר אם ילדה וכו' ומ"מ אין בכל אלו הכרח ולא עוד אלא שממה שאמרו בגמ' במבכרת עסקינן ובת ראשונה סימן יפה לבנים יראה שבבריא היא שנויה ומנה זה שוה מנה קאמר או שמקנהו אגב קרקע וכן אין בה דין קנין דברים שהרי הוא מקנה לו מנה אם תלד ודין אסמכתא אין כאן שהרי אין בה שום גזום ולא נאמר דין אסמכתא אלא בשיש שם מילתא יתירתא שאם לא כן אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש מפני מה אמרו שהיא מגורשת והלא אסמכתא היא ואע"פ שיש מתרצים בה מפני שמאחר שהגט יוצא מתחת ידה אינה אסמכתא מ"מ מה יאמרו באם לא באתי כתבו ותנו ועוד כל מתנת שכיב מרע אע"פ שדבריו כמסורים היה לנו לומר דוקא כשאומר יטול כך וכך אבל כשמזכירה בלשון אם היה לנו לפקפק בה אלא שדין אסמכתא נאמר בקצת גזום כגון אם לא אפרעך שבפרע מקצת חובו לקמן קס"ח א' ושבהלוהו על שדהו ב"מ ס"ה ב' אבל בגט אין כאן גזום אלא שהוא אומר מדרך חסידות שאם בא מכאן ועד יום פלני אינו רוצה להעמיד את אשתו עגונה ואע"פ שאפשר שצד גזום יש כאן וכאדם שאמר אם איני בא לזמן פלני יהא כך וכך ואינו אומר כן אלא שבדעתו להשלים התנאי וכשאינו משלימו אנוס הוא מ"מ אין אונס בגיטין אבל שכיב מרע אין בו צד גזום אלא שמחלק נכסיו אם ימות ואף בבריא המקנה אם יולדת כך יטול כך מעכשו להיות שלו אין כאן צד גזום ואין כאן דין אסמכתא כלל ויש מפרשים שאין דין אסמכתא אלא כשדבר אחר מכריחו כגון אם לא אפרעך וכו' שאין זה רוצה להשליש שטרו או להלוות על שדהו אבל מה שאדם מקבל על עצמו מאליו או דרך תנאי אין כאן אסמכתא ואף טעם זה עולה עם הראשון לענין אחד ולענין גט מיהא אם יכפוהו בית דין לגרש ואמר אם לא באתי וכו' או שהיא משתדלת לעכבו שלא לילך והוא רדוף לילך ומתנה עמה שאם לא בא וכו' יש מפקפקים בה אלא שיש אומרים שאין דין אסמכתא נאמר אלא בממון וכבר יצאו מכונת השמועה לומר שאין כאן דין אסמכתא ואפשר לפרשה אף בבריא ואף לדבריהם יש לפרשה במעכשו וכל שבעל מנת או מעכשו אין בו דין אסמכתא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכו' האי מתני' בשכיב מרע הוא דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין אבל בבריא לא משכחת לה דאי נמי קנו מידו אין מטבע נקנה בחליפין ועוד דאסמכתא היא דהא אם ילדה קאמר ועוד דקנין דברים בעלמא הוא דהא יטול קאמר הלכך לא משכחת לה אלא בשכיב מרע:

יט. איבעיא להו בעל חוב מהו שימעט בנכסים בת אשתו מהו שתמעט בנכסים אלמנה ובת איזה מהם קודמת. והכי פי' דהני בעיי, בעל חוב מהו שימעט בנכסים. היכא דלא אתא וקא גבי, לא קא מיבעיא לן, דאכתי מרובין נינהו וכמרובין דיינינן להו לכל מילי. כי תבעי לך לבתר דאתא, מי אמרינן כיון דבשעת מיתה הני נכסים מרובין הוו והוה בהו כדי שיזונו אלו ואלו מהן עד שיבגורו כמרובין דמו ומההיא שעתא זכו להו בנים בחולקיהו, והשתא אע"ג דאתא בעל חוב וגבייה לחוביה מכלל נכסי הוו להו כמרובין ונתמעטו וכי אימעוט לכולהו אימעוט, ושקלי כולהו משאר כל חד וחד לפום מטו מנתיה כדפרישנא לעיל. או דילמא כיון דהוה איכא בעל חוב מעיקרא ולא סגיא דלא הוה שקיל ליה לחובו, כמאן דגבייה מעיקרא דמי ומעיקרא הני נכסי מועטין הוו, ודינא הוא דמפקינן להו לבנות משאר נכסי מזונות עד שיבגורו ואי פייש מידי יהבינן ליה לבנים ואי לא ישאלו על הפתחים.

ואם תמצא לומר בעל חוב כיון דכי מיית נמי גבי ממעט וכמועטין מעיקרא דמו והבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, בת אשתו שקבל עליו הבעל לזונה מהו שתמעט בנכסים, כיון דכי מינסבא נמי אית לה ממעטא וכמעוטין מעיקרא דמו, או דילמא כיון דאלו מיתה לית לה לא מ(ת)מעטא וכמרובין ונתמעטו דמו. אם תמצא לומר כיון דכי מינסבא נמי אית לה ממעטא וכמעוטין מעיקרא דמו, (אלמא) אלמנתו שניזונית מנכסיו (כתנאי) [בתנאי] בית דין מהו שתמעט בנכסים. כיון דאית לה מזוני ממעטא וכמועטין מעיקרא דמו, או דילמא כיון דאי מתה או מינסבא לית לה לא ממעטא, ואע"ג דאתיא וגביא בתר הכי ואימעוט כמרובין ונתמעטו דמו. אלמנה ובת בנכסים מועטין איזו מהן קודמת.

אמר ליה פשוט מיהא חדא דא"ר אבא אמר רב אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים בנכסים מועטין מה בת אצל האחים הבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, דלא כאדמון, אף אלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. ואינך כולהו לא איפשיטו אי ממעטי בנכסים והוו להו כמועטין מעיקרא ואי לא ממעטי והוו להו כמרובין ונתמעטו. ומספיקא לא ממעטי, והוו להו כמרובין ונתמעטו, דהא אסיקנא לעיל מדרב אסי א"ר יוחנן דאפי' בנכסים מועטין נכסי בחזקת יתמי קיימי, הילכך לגבי הני בעיי נמי בחזקת יתמי קיימי, דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, ומספיקא כדינא דמרובין ונתמעטו דיינינן להו.

וש"מ דמזונות אפילו כמלוה על פי נמי לא דמו לכל מילי, אלא רמו רבנן עלייהו קולא דירושה וקולי דמלוה על פה. קולי דירושה דאי הוו מעיקרא מרובין ונתמעטו שקלי יורשין משאר נכסי לפום מטו מנתיהו מכלל נכסי מעיקרא, דכי אמעוט נכסי לכולהו אימעוט, ואי כמלוה על פה דמו אשתכח דלא אמעוט להי לבנות ולא מידי, אלא משום דחשבינן לכולהו כיורשין, דכי אמעוט ממונא לכולהו אמעוט. מיהו לאו יורשין ממש שוינהו רבנן, אלא מלוה דדמיא כירושה דלית לה אחריות. וקולי דמלוה על פה, דאי קדמו יתומים ומכרו אפי' בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. וכן היכא דהוו מועטין ונתרבו כי אתרבו ליורשין אתרבו, ואי מזונות הבנות כירושה דמו לכל מילי כי איתרבו לבנות אתרבו. ועוד אי כירושה דמו לגבו ממטלטלין. אלא לאו ש"מ דרמו רבנן עליהו מקולי מלוה על פה ומקולי ירושה. ועיקר הא מילתא ממדרש כתובה, דתנן (כתובות מט,א) זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהם אף הבנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהם. אלא לא שנא כתובת בנין דכרין ולא שנא מזונות הבנות רמו רבנן עלייהו קולי דירושה כדברירנא:

ב. הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות הנכסים ממועטין הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים. הא דקתני רישא בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות, אסיקנא דוחין אותו ושקיל כנקבות. נכסים ממועטין, הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים ושקיל כזכרים:

ג. האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים אם זכר מנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים ילדה טומטום אינו נוטל אם אמר כל מה שתלד אשתי יטול הרי זה יטול ואם אין שם יורש אלא הוא הוא יורש את הכל. הא מתני' לא מיתוקמא אלא בשכיב מרע דמחלק כל נכסיו, אי נמי במצוה מחמת מיתה דמקנו באמירה בעלמא, ומהני בהו האי לישנא דאי ילדה יטול. אבל בבריא אי נמי שכיב מרע במקצת היכא דלא מוכחא מילתא דמצוה מחמת מיתה הוא, אסמכתא הוא, ואסמכתא לא קניא. ואפי' היכא דלא אמרה בלשון אסמכתא, באמירה בעלמא לא מקני עד דקנו מיניה, ואי מטבע הוא לא מיקני בחליפין אלא אגב ארעא. ואפי' בש"מ נמי דמהני ביה האי לישנא, א"נ בבריא היכא דאמרה בלשון הקנאה וקנו מיניה, דוקא בבנו ובבתו, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו אפי' קודם לידתן, אבל בעובר דעלמא לא קני. ואפי' בנו ובתו נמי, דוקא עובר, אבל למאן דלא אתא לכלל עובר לא כדבענן למימר קמן.

וכי תימא מאי שנא שכיב מרע מבריא, בשלמא לענין מקנא באמירה בעלמא רבנן הוא דתקינו ליה כדי שלא תטרוף דעתו עליו, אלא לישנא דאסמכתא מאי טעמא מהני ביה. איבעי תימא הא נמי כדי שלא תטרף דעתו עליו תקינו ליה רבנן לאקנויי באמירה בעלמא, ולמהוי כמאן דאימסיר ליה ממונא למקבל מתנה, כדאמרי' דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דאמו, אע"ג דאמר בלשון אסמכתא נמי קני, דהא אסמכתא נמי כי לא קניא בבריא הני מילי היכא דלא מטי ממונא לידא דמקבל מתנה, אבל היכא דמטי ממונא לידא דמקבל מתנה בתורת מתנה אע"ג דאקני ליה בלשון אסמכתא נמי קני. וה"ה גבי שכיב מרע, ואע"ג דלא מטא ממונא לידיה דמקבל, דהא דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וכמאן דמטא לידיה דמי. ועוד מאי טעמא אמור רבנן אסמכתא לא קניא, דסמכא דעתיה דלא מקיים תנאה ולא גמר ומקני, הכא גבי ש"מ כיון דמצוה מחמת מיתה הוא מגמר גמר ומקני, דאין אדם משטה בשעת מיתה.

והא דקתני סופא ילדה טומטום אינו נוטל אסיקנא רשב"ג היא דסבר לא זכר הוי ולא נקבה הוי אלא בריה בפני עצמה היא. ולית הלכתא כותיה, אלא נוטל כפחות שבשניהם כי טעמיה דת"ק דקתני הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ושקיל כנקבות כדבענן למימר קמן:

כ. הרי אמרו הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות, ודיקינן בגמרא דוחין אותו ושקיל כנקבות והא קאתני סופא ילדה טומטום אינו נוטל, אלמא לא כזכר הוי ולא כנקבה הוי דא"כ לישקול כפחות שבשניהם. אמר אביי דוחין אותו ואין לו רבא אמר לעולם דוחין אותו ויש לו, סופא, דקתני ילדה טומטום אינו נוטל, אתאן לרבן שמעון בן גמליאל דתניא ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם. ועיקרה במסכת תמורה בפ"ד (כד,ב) כיצד מערימין על הבכורה מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים ילדה טומטום ואנדרוגינוס ר"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם, דקסבר לא עולה הוי ולא שלמים הוי, אלמא לא זכר הוי ולא נקבה הוי. ולית הילכתא כוותיה. וקי"ל כרבא דאמר דוחין אותו ויש לו, דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם.

אלא מיהו צריכינן לברורי דהאי דוחין אותו ויש לו דקאמר רבא, למימרא דכי הוו נכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ושקיל כנקבות, לאו למימרא דממעט מידי בחולקא דנקבות, דכי היכי דדחו ליה זכרים אצל נקבות דחן ליה נקבות נמי אצל זכרים. ועוד מכדי טומטום ספיקא הוא אי זכר הוי אי נקבה הוי, ואם כן היכי מצי ממעט בחולקא דנקבות, נהי נמי דיכלת למימר דילמא נקבה הוא, כיון דאיכא בנכסי כדי לאיתזוני כולהו הא לא ממעט ולא מידי, דכי מפקינן מזונות לבנות לכלהי בנות מפקינן. אלא האי דוחין אותו אצל הנקבות דקתני, למשקל כנקבות הוא, ולעולם כי שקיל מחולקא דזכרים שקיל. וכי אהני להו לזכרים למדחייה אצל הנקבות לאו למעוטי להו לנקבות מחולקייהו הוא דאהני להו, אלא למעוטי ליה לטומטום גופיה מחולקיה הוא דאהני להו. כגון דאיכא בנכסים יתר מכדי שיזונו מהן אלו ואלו, דאי אמרת שקיל כזכרים אשתכח דקא שקיל טפי ממאי דחזי ליה למזוני, ואי אמרת שקיל כנקבות אשתכח דלא שקיל טפי ממאי דחזי למזוני עד שיבגור.

מיהו בזמן שהנכסים מועטין דקתני הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים, דקימא לן דוחין אותו ושקיל כזכרים, התם ודאי כי ממעט מחולקא דזכרים קא ממעט ולאו מחולקא דנקבות, ממה נפשך, אי נקבה הוא כיון דכי מפקינן להו מזונות לבנות לכולהי מפקינן, אשתכח דלית להו לבנים מידי אלא ממאי דמשתייר מנכסי לבתר דמפקינן להו מזונות לכולהי בנות, ואמר להו לבנים לית לכו למשקל מידי עד דמפקיתו נמי מזוני לדידי, ואי זכר הוא אומר להו הבו לי חולקא בהדייכו, אבל בחולקא דבנות לא מצי ממעוטי. ולא מיבעייא היכא דאיכא גבי זכרים כשיעור מאי דמספיק ליה להאי טומטום למזוני, דאמרן ליה בנות זיל גבי זכרים דמזונן גבייהו נינהו, דאפילו תימא נקבה את הא איכא בנכסים כשיעור מאי דחזי לכלהי נקבות, ואנן אכתי לא שקלינן מיניהו טפי ממאי דחזי לן זיל גבי זכרים דשקלוה לחולקך, אלא אפילו היכא דליכא בשאר נכסי כשיעור מזוני דחזו ליה לטומטום, לא ממעט בחולקא דנקבות, דאמרי ליה אי זכר את (ו)לית לך מזוני בהדן אלא חולקא בעלמא הוא דאית לך בשאר נכסי בהדי זכרים. וזכרים לא מצו מדחו ליה דאתי עליה ממה נפשך. הילכך שקיל חולקא בהדי זכרים במאי דאשתייר להו לזכרים. וכן הילכתא:

כא. ושמעינן מיהא דסופא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל רבן שמעון בן גמליאל היא. ולית הילכתא כותיה, אלא נוטל כפחות שבשניהם. וה"מ בטומטום, אבל באנדרוגינוס מודו רבנן דלא שקיל, דבריה בפני עצמה הוא:

כב. וכיון דליתיה לרשב"ג שמע מינה לענין מבכרת שהיתה מעוברת ואמר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים וילדה טומטום, קדושה חלה עליו מספק, ספק עולה ספק שלמים, כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג. הילכך ירעה עד שיסתאב, או עד שיתברר אם זכר הוא ואם נקבה. ואע"ג דבכור הוא, היינו טעמא דיכול לאתנויי עילויה, דקדושת בכור בפטר רחם תליא רחמנא, דהיינו משעת לידה, וכתיב נמי (דברים טו,יט) כל הבכור אשר יולד, והאי כיון דאקדשיה במעי אמו לעולה חילה עליה קדושת עולה, ואע"ג דאיתיליד בתר הכי לא חיילה עליה קדושת בכור שהיא קלה. ומסתברא דכי פליג הני מילי גבי טומטום, אבל ילדה אנדרוגינוס אין קדושה חלה עליו דבריה בפני עצמה הוא, ובהא אפילו רבנן מודו:

(א) פיסקא רשב"ג אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס ואין קדוש' [חלה] עליהן פי' דקסבר רשב"ג טומטום ואנדרוגניס ברי' בפ"ע הן ואינן לא זכר ולא נקבה ואינן כשרין לזבחי שלמים דכתיב בהו ואם זכר ואם נקבה והני לאו זכר ולאו נקבה נינהו אלא הן ברי' בפ"ע ולא יקראו לא זכר ולא נקבה ורבנן סברי ספק זכר ספק נקבה נינהו הילכך כשרין לשלמים דאו זכר או נקבה הן ודוקא במקום דכתב זכר או נקבה פליג רשב"ג אבל לגבי ירושה לא דלא כתב אלא בן או בת ירית כדתנן אם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל ולגבי בנין נוקבין נמי משום דכתב בנן נוקבין פליג רשב"ג דהני לא מיקרי נוקבן וכן נמי כשאמר אם זכר מנה ואם נקבה מאתים וילדה טומטום אינו נוטל דאין אלו לא זכר ולא נקבה אלא בריה בפ"ע. אבל אם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל דלגבי ירושה לא כתב לא זכר ולא נקבה אלא בן או בת והני או בן או בת הם:

אלמנה ובת איזה מהם קודמת. לפי השאלה בבת אצל האחים קבעי דתרווייהו בתקנתא דרבנן קא אכלי וקבעי איזה מהם קודמת בנכסים מועטים. ולפי התשובה משמע בבת יורשת שעשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים בנכסים מועטים מה התם אף על פי שהם יורשים הם ישאלו על הפתחים והבת נזונת אף זו הבת אף על פי שהיא יורשת האלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים הילכך בין הכא ובין הכא האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. הראב"ד ז"ל.

מתניתין: האומר אם ילדה אשתי זכר כו'. כתב הרא"ם ז"ל דהא דתנן המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה הכי נמי מתוקמא בש"ס כגון שצוה המבשרני קודם מיתתי אם ילדה אשתי זכר יטול מנה אבל בבריא לא משכחת לה מהני טעמי דאמרינן. עד כאן.

ואם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל. מכאן יש להוכיח דטומטום פוטר מן היבום אפילו אם הוי בריה דכי היכי דלענין נחלה יורש כבן ובת כשאין יורש אלא הוא לענין יבום נמי כי הדדי נינהו. ונראה דהוא הדין דשקיל כבת בנכסים מרובים אם אין שם יורש אלא טומטום ובת דכיון דיורש הכל כשאין שם אלא הוא אם כן חשוב זרע המת כמו בת שקודמת לאחי המת והא דאמר אביי דלא שקיל כבת אלא דוחים אותו ואין לו הני מילי גבי תקנת מזון הבנות דהויא דרבנן אבל היכא דליכא בנים אלא טומטום ובת לא גרע מבת לענין ירושה דאורייתא כיון דהוי כבת לקדם לאח והא דנקט אם אין שם יורש אלא הוא משום דבהכי פסיקא ליה דבין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים הוא יורש את הכל אבל כי איכא בת ואין שם אלא כדי מזון הבת עד שתבגר היא נוטלת הכל להכי לא פסיקא שיורש במקום בת. תוספי הרא"ש ז"ל.

אמר אביי דוחים אותו כו'. וזה לשון האר"י בעליות (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: רבי שמעון בן גמליאל אמר אין קדושה חלה עליהם. פירש הריב"ם דטעמא דרבי שמעון בן גמליאל לאו משום דחשיב ליה בריה דאם כן הא דפריך בבכורות למאן דאמר טומטום ספק הוי ודחיק למימר סמי מכאן טומטום לימא רבי שמעון בן גמליאל היא ואנא כרבנן סבירא לי. ועוד מדלא קאמר רבא תברה לא משמע דמוקי מתניתין כתנאי. ועוד דמוקי התם בתמורה מילתא דרבי שמעון בן גמליאל בולדות קדשים ואם איתא דסבר בריה הוי הוה ליה לאוקמה בחולין ובמבכרת כו'. ופירש דטעמא דרבי שמעון בן גמליאל משום שכל מה שמזכיר זכר ונקבה אין דעתו על הספק ובהא פליגי אביי ורבא אביי סבר דבתנאי כתובה נמי לא תקנו על הספק והוי רישא וסיפא בחד טעמא כרבי שמעון בן גמליאל. ורבא סבר ודאי מה שאדם מוציא מפיו זכר ונקבה אין דעתו על הספק אבל חכמים שתקנו בנן נוקבן לא הוציאו את הספק. ועוד נראה לי דוחק לומר דוחין אותו ואין לו דלישנא דמתניתין לא משמע הכי הילכך קאמר ברישא דוחין אותו ויש לו ובסיפא מודינא לך דהוי טעמא כרבי שמעון בן גמליאל. מיהו קשה לי כיון דאביי פירש טעמא דמתניתין דילדה טומטום אינו נוטל משום דאין דעתו על הספק ורבא לא נחלק על אביי אלא בפירושה דרישא דמסתבר ליה למימר דוחין אותו ויש לו וסיפא מפרש כמו שפירש אביי אם כן לא הוה ליה למימר סיפא אתאן לרבי שמעון בן גמליאל כיון דלא חידש רבא בפירושא דסיפא כלום. עד כאן.

והרא"ם ז"ל פירש כפירוש רשב"ם ז"ל וזה לשונו: דייקינן בגמרא דוחין אותו ויש לו מזונות כנקבות אלמא ולד הוא או בן או בת מיקרי והא קתני סיפא האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים כו'. ילדה טומטום אינו נוטל מדקתני ילדה טומטום אינו נוטל אלמא לא מיקרי לא בן ולא בת כלל וכיון שכן אמאי יש לו מזונות כבת. ואוקמה אביי דוחין אותו ואין לו ורבא אמר לעולם יש לו מזונות כבת וסיפא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל הא מני רבן שמעון בן גמליאל היא דתניא במסכת בכורות רבן שמעון בן גמליאל אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם כלומר אין קדושת בכור חלה עליהם דאלמא טומטום אינו לא בן ולא בת אלא בריה שאילו היה ספק הוה חיילא עליה קדושה מספק. תנן טומטום יורש כבן וניזון כבת בשלמא לרבא יורש כבן בנכסים מועטים כלומר הנקבות דוחין אותו ואומרות לו זכר אתה ואין לך אלא ירושה אלו היו כאן נכסים שתירש אבל עכשיו שהנכסים מועטים אין לך עמנו מזונות ונזון כבת בנכסים מרובין שהזכרים דוחין אותו אצל הנקבות אלא לאביי מאי ניזונת כבת. אמר לך אביי ולטעמיך מאי יורש כבן והרי אין שם נכסים לירש לא הוא ולא הבן שהרי נכסים מועטים הם אלא מאי יורש כבן ראוי לירש ואין לו הכא נמי ראוי ליזון ואין לו כלומר נדחה הוא מן הירושה אל המזונות עם הנקבות וגם מזונות אין לו מפני שאינו ולד כלל לא זכר ולא נקבה עד כאן.

בפרשב"ם בד"ה ה"ג אם כו' כדאמרינן בגמרא והא זכר כו' לא היה חפץ בלידת תאומים א"נ אין לידת כו' עכ"ל ר"ל לפירוש ראשון דאף אם לידת תאומים הוי נמי בכלל לשון אם זכר כו' מכל מקום מספק לית לן למימר אלא דדעתו אזכר לחוד ואנקבה לחודה קאמר ולא תאומים דשמא לא היה חפץ בלידת תאומים ולא אסיק אדעתיה לתת מתנה לתאומים ואי נמי אין לידת תאומים בכלל אם בו' ולא תקשי לך מההיא שהביא רשב"ם לקמן אם זכר עולה אם נקבה שלמים ילדה שני זכרים אחד מהם כו' דהתם למה לא יהיה חפץ בלידת תאומים להקדיש אחד ולמה יגרע כח הקדש בתאומים וכן ללשון שני ודאי בכלל אם זכר הוי נמי ב' זכרים וכן בכלל אם נקבה הוי בכלל שני נקבות ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה רבא אמר כו' אין קדושה חלה עליהן דבריה הוא כו' לא יחול עליהן קדושת שלמים ועולה במעי אמן כו' עכ"ל לא הבנתי דבריו דבולדות קדשים אי הוו קדושים במעי אמן הוה חלה קדושה עלייהו אע"ג דבריה הוא דמשעת התחלת יצירתן כל פורתא קדיש ומש"ה קאמר התם דקסבר ר' שמעון בן גמליאל דוולדי קדשים בהווייתן הן קדושין ובהווייתן הוו בעלי מומין כיון דבריה הוא ולא חלה קדושה עלייהו ויש ליישב דהכא במבכרת בהמת חולין קאיירי ולרבותא קאמר דאף במעי אמן לא יחול עליהן קדושת הפה כיון דבריה הוא ודו"ק:

גמ' אלמנתו ובת איזה מהן קודמת נ"ב לפי' התוס' נראה קצת דלא גרסינן אלמנתו ובת כו' ודו"ק:

שם האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה כצ"ל ונ"ב נ"ל להגיה ילדה כדמוכח לקמן בסוגיא דעובר לא קנה:

ר"ש בד"ה בת אשתו כו' אי ממעטא אי מייתי כצ"ל:

בד"ה ה"ג כו' לא יטלו כלום הבן כו' כצ"ל:

בד"ה זכר נוטל מנה אם יולד זכר נקבה כו' הד"א וכצ"ל:

בד"ה ה"ז יטול הטומטום ואם כו' אותו הטומטום הס"ד והד"א:

תוס' בד"ה מי אמרינן כו' כ"כ בתוספות כצ"ל ונ"ב הגה"ה היא עד אלא עד שיבגרו הבנות. ונ"ב עוד כ"כ פי' בגליון כך כתב בעל הגה"ה שמצא כך בתוספות ישנים כך הפירוש ואח"כ כתב ולכאורה היה נראה כו' והוא מן הג"ה הראשונה:

בהג"ה לית לה מזוני השתא נמי לית לה כו' כצ"ל:

בא"ד לא תטול האלמנה כלום יותר ואומר ר"י נמחק ואומר ר"י וכצ"ל. ונ"ב זהו על כרחך טעות ואדרבה הרמב"ם כתב שהבת נדחת מפניה רק שר"י בכתובות פרק נערה והכא ודעת הרא"ש סוברים כעין הירושלמי ששוין הן כשאין כאן בן על כן נראה להגיה כלום יותר מהבת נ"ל:

בא"ד ולכאורה היה נראה כו' כצ"ל ונ"ב הג"ה היא עד כתבתי בפנים:

בהג"ה כיון שאין שם עודף על מזונות אלמנה ובנות עד שיבגרו הבנות כו' אבל בתוספות כתוב כאשר כתבתי בפנים ואומר ר"י שכן משמע בירושלמי כו' כצ"ל ונ"ב פירוש הראשון הוא נוטה לפרשב"ם דבת עדיפא מאלמנה אפילו כשיש שס בן ולא כדעת ר"י בעל התוספות ודו"ק:

גמרא אלמנתו ובת איזו (כ"נ דצ"ל) מהן קודמת. ופי' התוס' דהיינו דוקא בשיש בנים. ונ"ל דהך בעי' היא ג"כ באת"ל דאלמנה ממעטת כאינך בעיות להך לישנא. ולהכי לל"ק דהוויין באת"ל דלא ממעטא לא נקט להך בעיא:

שם ורבא אמר דוחין אותו ויש לו כו'. עי' בנ"י שכ' דה"ה אנדרוגינוס נוטל כפחות שבהם כו'. וכוונתו דכמו דסיפא דאתיא כרשב"ג אע"ג דנקיט טומטום ה"ה לאנדרוגינוס דהא לדידיה ודאי שוים הם כמו כן רישא דאתיא כרבנן נקיט טומטום וה"ה לאנדרוגינוס ובזה שוב אין מקום לדחיית התוי"ט ע"ש:

ר"ש במשנה ד"ה הזכרים (בסופו). אע"פ שגם הנה ידחוהו. ובפי' לגמרא מסיים אצל הזכרים. ור"ל דהנה יאמרו לו לנו לא ניתן מזונות רק בעדינו לך אצל הזכרים שיתנו לך. וכשישוב אליהם לתבוע רק מזונות ג"כ ידחוהו לאמר בריה אתה:

ר"ש ד"ה האומר. ומצוה לקיים דברי המת. לכאורה לפ"ז מאי פריך לקמן לר"ה דאמר המזכה לעובר לא קנה ממתניתין. ועי' לקמן (קמ"ט) תד"ה דקא:

ר"ש ד"ה ה"ג. ולאשמעינן אתא כו'. יותר הל"ל דאשמעינן דאפי' אמר תרוייהו טומטום אינו נוטל:

ר"ש ד"ה ואם אין שם יורש. לא נפיק מכלל בן אין לו עיין עליו כו'. ק"ק דהא לעיל (קט"ו) דדרשינן ליה על בן הבן ובת הבן כו' הוא אפי' במקום שיש בן או בת וכאן הוא דוקא אם אינם וי"ל:

ר"ש ד"ה והא קתני סיפא. וה"ה לענין ירושה. לישנא קטיעא היא דה"ל למינקט גם מזונות:

ר"ש ד"ה רבא אמר. וסיפא כו' ע"כ דוחין אותו ואין לו קאמר. וכ"כ לקמן בד"ה בשלמא. עליו תשאר תמיהת התוס' לקמן בד"ה ולטעמיך שהרי כאן מפורש בהדיא מועטין:

בת אשתו מהו. את''ל בעל חוב ממעט ה''מ דאע''ג דאילו מיית אית ליה אבל בת אשתו דל''ל אי מייתא מי ממעטא: אלמנתו ובת. ואין כאן אלא מזון אחת מהן ושתיהן תובעות מזונות בתנאי כתובה הלכך כיון דתרוייהו בתקנתא דרבנן אכלי איזו תקדום: תפשוט מיהא חדא. אלמנתו ובת: מאי קאמר. מאי יפוי כח יש לזכר במזונות במקום אחר יותר מנקבה דקאמר בשביל שאני זכר וזכותי גדול הפסדתי: מאן דעסיק כו'. כלומר מי שיש לו שני בנים אחד עוסק בתורה ואחד אינו עוסק וכי אבד זכותו בירושתו בשביל שאינו עוסק: ויפה כחי בנכסים מרובין. שאני יורש הכל אפילו מאה מנה ואין לנקבה כי אם מזונות: מתני' וטומטום. אטום אינו ניכר בו לא זכרות ולא נקבות וספק זכר ספק נקבה הוא ואיכא למ''ד נמי ספק בריה הוא ודוחין אותו ואין לו לא כזכר ולא כנקבה: הזכרים דוחין אותו. ליזון ולא לירש דאמרי ליה אייתי ראיה דזכר את ותירש עמנו לך אצל נקבות ומיהו איכא למ''ד בגמרא דאפילו כנקבות לא שקיל דאינו לא זכר ולא נקבה והאי דנקט לישנא דזכרים דוחין היינו משום דבעי למישקל בזכרים להיות ידו על העליונה ואינהו דחו ליה מינייהו לומר לך אצל נקבות אע''פ שגם הנה ידחוהו: האומר אם ילדה כו'. מחלק נכסיו היה ומצוה לקיים דברי המת א''נ בריא וזיכה לו ע''י אחר ואע''ג דאמר רב הונא המזכה לעובר לא קנה הא פרכינן לה ממתני' בגמרא ולא מתרץ ליה: האומר ילדה אשתי זכר יטול מנה. אותו הזכר לכשיולד ואירע המעשה שילדה זכר נוטל כדקאמר אביו: נקבה מאתים. ובגמ' פריך למימרא דברתא עדיפא ליה מברא: ה''ג אם זכר מנה אם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים. יש מפרשים שילדה שניהן ביחד הזכר והנקבה ויטול הזכר מנה והנקבה תטול מאתים כדקאמר האב אם זכר מנה אם נקבה מאתים ולאו מלתא היא שהרי לא אמר האב אם ילדה זכר ונקבה ולא אסיק אדעתיה בלידת תאומים אלא הכי קאמר אם זכר מנה אם נקבה מאתים דמשמע אם זכר לבדו בלא נקבה או נקבה בלא זכר וכיון דהכי הוא לא יטול כלום הבן והבת אם נולדו תאומים כדאמרינן בגמרא והא זכר ונקבה לא קאמר שמא לא היה חפץ בלידת תאומים א''נ אין לידת תאומים בכלל אם זכר אם נקבה דמשמע אם זכר לבדו אם נקבה לבדה אלא ה''פ האומר אם זכר ילדה אשתי יטול אותו העובר מנה אם נקבה ילדה אשתי תטול מאתים וילדה זכר ונקבה כלומר זכר או נקבה כדקאמר האב זכר נוטל מנה אם יולד זכר נקבה נוטלת מאתים אם יהיה העובר נקבה ולאשמועינן אתא שאילו לא פירש אלא אחד מהם כדקתני רישא או זכר בלא נקבה או נקבה בלא זכר וילדה אשתו מה שלא אמר לא יטול העובר כלום אלא השתא שגילה דעתו על לידת זכר ועל לידת נקבה כל מה שתלד האשה יטול בין זכר בין נקבה ומיהו אם ילדה זכר ונקבה תאומים לא יטלו כלום כדמוכח בגמרא וכדפרישית לעיל כן נראה בעיני ועיקר: ילדה טומטום אינו נוטל. דבריה בפני עצמה חשיב ליה לא זכר ולא נקבה כדמפרש בגמרא: ה''ז יטול. הטומטום: ואם אין שם יורש אלא הוא. אותו הטומטום: יורש את הכל. ואף על גב דבריה הוא ה''מ היכא דאיכא בנים ובנות ודוחין אותו בנים אצל בנות והבנות אצל בנים ואין לו לא כבן ולא כבת כדאמר אביי בגמרא משום דבריה הוא אבל היכא דליכא יורש אלא הוא לא נפיק מכלל בן אין לו עיין עליו אם אין לו בת עיין עליה א''נ משום דקרינא ביה הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה: גמ' ושקיל כבת. בתמיה דקתני דוחין אותו אצל נקבות ומשמע דשקיל מזונות כבת נקבה: והא קתני סיפא. גבי האומר אם ילדה אשתי כו' ילדה טומטום אינו נוטל לא כבן ולא כבת דבריה הוא ואינו לא זכר ולא נקבה וה''ה לענין ירושה: אמר אביי דוחין אותו. אצל נקבות ואין לו עם נקבות שגם הן ידחוהו אצל זכרים: רבא אמר דוחין אותו ויש לו. ממה נפשך דספק זכר ספק נקבה הוא ויטול כפחות שבהן דלא בריה הוא וסיפא דקתני נכסין מועטין נקבות דוחין אותו אצל זכרים על כרחין דוחין אותו ואין לו קאמר וסיפא דמקשת לי מינה דחשיב ליה בריה אתאן לרשב''ג דתנן במסכת תמורה בפרק כיצד מערימין כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה אם נקבה שלמים ילדה שני זכרים אחד מהם יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמיהן חולין ילדה שתי נקבות אחת מהן תקרב שלמים והשניה תמכר לחייבי שלמים ודמיה חולין ילדה טומטום ואנדרוגינוס רבן שמעון בן גמליאל אומר אין קדושה חלה עליהן דבריה הוא דאינו לא זכר ולא נקבה והלכך לא יחול עליהן קדושת שלמים ועולה במעי אמן ולא קדושת בכור בפטירת רחם דלא קרינא ביה הזכר תקדיש ומתניתין נמי דקתני ילדה טומטום אינו נוטל לרשב''ג הוא דחשיב ליה בריה: מיתיבי טומטום יורש כבן וניזון כבת. מי שמת והניח נכסים: יורש כבן כו'. כדמפרש ואזיל: בשלמא לרבא. דחשיב ליה ספק הכי פירושה בזמן שהנכסים מועטין יורש כבן כאחד מן הבנים שלא יטול כלום דכיון דספק הוא לא עדיף מבנים דשואלין על הפתחים שהנקבות דוחות אותו אצל הזכרים ואין לו דאמרי ליה אייתי ראיה דנקבה את ושקול כמונו: וניזון כבת בנכסים מרובין. ממה נפשך שהזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ויש לו מזונות ממה נפשך כרבא:

דמיחסרא גוביינא ואי מינסבא לית לה אבל לאלמנה אצל הבנים או אצל בנות לא רצו חכמים לתקן דין נכסים מועטים אצל האלמנה שלא רצו לעקר דין ירושה מן הבנים אצל האלמנה והשתא מיבעי ליה כשיש בנים ובנות שיש כבר דין נכסים מועטין בשביל בנות אם ממעטא נמי אלמנה (הג''ה. וכן כתוב בתוס' ותיזון האלמנה עם הבנות או דלמא כיון דאי מינסבא לית לה מזוני השתא נמי לית לה אלא הכל יהיה לבנות ואי ממעטא מ''מ לא תיזון האלמנה עמהן אלא עד שיבגרו הבנות. ע''כ הג''ה) והא דקאמר בסמוך דאלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים היינו שיש שם בנים עם הבנות שיש כאן דין נכסים מועטים אצל בנות אבל אי ליתנהו לבנים לא תטול האלמנה כלום יותר [מהבת] (הג''ה. ולכאורה היה נראה לפרש דאי ממעטין אין לבנים כלום כיון שאין שם עודף על מזונות אלמנה ובנות עד שיבגרו הבנות אבל אי לאו ממעטין ניזונות שלשתם אבל בתוס' כתוב כאשר כתבתי בפנים. ע''כ הג''ה) ואור''י שכן משמע בירושל' כדקאמר התם אלמנה ובנות שתיהן שוות אלמנה ובנים שניהם שוים פירוש לענין מזונות אין האלמנה דוחה את הבנות ולא בנות דוחות את האלמנה ופעמים שהאלמנה דוחה את הבנות ע''י הבנים וכשם שדוחה האלמנה את הבנות ע''י הבנים כך דוחה את הבנים על ידי בנות כו' ויש לדקדק על לשון הירושלמי ומ''מ משמע שרוצה לומר כן: אלא מעתה מאן דעסיק באורייתא הוא דירית. ואף על פי דאמרינן לקמן (דף קמא.) מצוה לזון את הבנות וק''ו הבנים העוסקין באורייתא היינו לענין מצוה אבל לענין דינא אין לחלק בין עסקי באורייתא ללא עסקי: