בבא בתרא קלג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלג - ב

ההוא דאמר ליה לחבריה "נכסי לך ואחריך לפלוני".

והראשון היה ראוי ליורשו. הוה שכיב ראשון, אתא שני קא תבע. [כשמת הראשון, בא השני לתבוע את נכסיו].

סבר רב עיליש קמיה דרבא למימר, שני נמי שקיל. כדעת הנותן, שאמר, "ואחריך לפלוני".

אמר ליה אביי: דייני דחצצתא הכי דייני! [דיינים שאינם בקיאים בדין דנים כך]!

האם דין זה לאו היינו דשלח רב אחא בר רב עויא הנ"ל, דירושה אין לה הפסק?!

אכסיף. התבייש רב עיליש מרבא. פן יאמר רבא בליבו, אלמלא שהייתי כאן היה דן דין שקר. וכן כל הדינים שהוא דן שלא בפני.

וכדי לנחמו, קרי עליה רבא את הפסוק בישעיהו, "אני ה' בעתה אחישנה".

כלומר, בעת שהצדיקים זקוקים לישועה, הקב"ה מזמינה להם.

אף אתה, יודע אני בך שלא באה תקלה על ידך, ואף כעת הקב"ה זימן אותי לכאן כדי שלא תכשל בהוראה.

מתניתין:

הכותב את נכסיו לאחרים, בתורת מתנה, והניח את בניו ולא כתב להם כלום. מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו.

ואף מקפידים עליו, שעקר נחלה דאורייתא.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה, זכור לטוב. כלומר, אף רוח חכמים נוחה הימנו.

ובגמרא יבואר האם רשב"ג חולק על דברי תנא קמא, או מפרש דבריו.

גמרא:

הגמרא מסתפקת בבאור המשנה:

איבעיא להו, מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג, וסברו, שאף אם בניו אינם נוהגים כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, שמא יצא מהם בן הגון, או לא?

פושטת הגמרא את הספק: תא ושמע מה ששנינו בענין זה בברייתא: דיוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה, ורצה שלא יהנה מנכסיו.

הוה ליה עיליתא דדינרי. [היה לו כלי מלא דינרים] קם, אקדשה.

אזיל אותו בן, נסיב בת גאדיל כלילי דינאי מלכא [נשא את ביתו של מתקן כתרי ינאי המלך], ואישה חכמנית היתה ^[122].

וכשאולידה דביתהו, זבין לה ביניתא. [כשילדה אשתו, קנה לה דג צורכה].

קרעה, אשכח בה מרגליתא. [פתח את בטן הדג, ומצא בו מרגלית].

אמרה ליה אשתו: לא תמטייה למלכא, דשקלי לה מינך בדמי קלילי, זיל אמטייה לגבי גזברי,

ולא תשיימה את, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אלא לשיימוה אינהו. [אך תלך לבית המלך, כיון שיקנו ממך את האבן בזול. אלא, לך לבית המקדש, ותבקש מהגזבר לשום בעצמו את האבן, ולתת לך את דמיה.

ואל תשום את האבן בעצמך, כיון שאם תאמר, "אתננה להקדש בכך וכך", שוב לא תוכל לדרוש בעדה יותר. כיון ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט"].

אמטייה, שמוה בתליסרי עליאתא דדינרי. [כשבא אצל הגזבר, שמו לו את האבן בשוי שלשה עשר כלים מלאים בדינרים].

אמרי ליה, שבע איכא, שית ליכא. [שבע עליות דינרים נוכל לשלם לך בעבורה, אך השש היתרות, חסרות להקדש].

אמר להו, שבע הבו לי, ושית [שש העליות החסרות], הרי הן מוקדשות לשמים.

עמדו הגזברים, וכתבו בספרי ההקדש: יוסף בן יועזר הכניס עלית דינרים אחת, וגרם בכך שבנו הכניס שש.

דהיינו, זכות אביו שהקדיש עלית דינרים אחת, בשביל שבנו לא נהג כשורה, גרמה לבנו שיוכשר לתרום להקדש שש עליות דינרים.

ואיכא דאמרי, לגנאי: יוסף בן יועזר הכניס אחת, וגרם בכך, שבנו הוציא שבע.

אלמלא שהיה מקדיש אחת, בנו לא היה דורש מן ההקדש לשלם שבע עליות דינרי זהב, ומרוקן את קופת ההקדש לגמרי, אלא היה משאיר בקופה סכום מסויים.

וכיון שלא השאיר כלום, סימן שאילו היה בהקדש שלש עשרה עליות זהב, היה נוטל את כולן, ולא היה מקדיש כלום.

על כל פנים מדייקת הגמרא מה"איכא דאמרי" הראשון: מדקא אמרי "הכניס", משמע מכלל זה, דשפיר עבד יוסי בן יועזר שהקדיש את נכסיו.

דוחה הגמרא: אדרבה, מדקא אמרי ב"איכא דאמרי" השני, "הוציא", משמע מכלל זה, דלאו שפיר עבד.

אלא כיון שיש אומרים כך ויש אומרים כך, מהא ליכא למשמע מינה.

על כל פנים מאי הוי עלה, כלומר, האם לדעת תנא קמא מותר למנוע מבן שאינו הגון לרשת את אביו?

פושטת הגמרא: תא ושמע מה ששנינו בענין זה: דאמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא [חריף], לא תיהוי בי עבורי אחסנתא, ואפילו מברא בישא לברא טבא, וכל שכן מברא לברתא. [אל תדון במקום שמעבירים את הנחלה אפילו מבן שאינו הגון לבן הגון, וכל שכן כשמעבירים את הנחלה מבן לבת].

ומוכח מכאן, שדעת תנא קמא, דלא כדעת רשב"ג, וסבר שאין להעביר את הירושה אף מבן שאינו הגון.

דאם תאמר שלא נחלקו בדבר זה, אם כן שמואל אינו לא כתנא קמא ולא כרשב"ג.

תנו רבנן: מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיא ל.

מה עשה יונתן בן עוזיאל?

מכר שליש מהנכסים לצרכו, והקדיש שליש, והחזיר לבניו של אותו אדם שליש.

בא עליו שמאי במקלו ותרמילו. כלומר, בא להתווכח עמו, וטען לו, שאינו יכול להחזיר את הנכסים לבניו, כיון שאביהם נתן לו את נכסיו על מנת שלא יתנם לבניו.

אמר ליה יונתן בן עוזיאל: שמאי, אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי לצרכי, ומה שהקדשתי, אתה יכול להוציא מה שהחזרתי. כיון שאין זו מתנה גמורה.

הערות

^[122] על פי רבינו גרשום.

ומסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: "נכסי לך ואחריך לפלוני", והראשון ראוי ליורשו הוה [היה]. שכיב [מת] הראשון, אתא [בא] השני קא תבע [ותבע] את הנכסים,

סבר [סבור היה] רב עיליש כאשר ישב קמיה [לפני] רבא למימר [לומר]: שני נמי שקיל [גם כן נוטל] כמו יורשי הראשון, אמר ליה [לו] רבא: דייני דחצצתא הכי דייני [דיינים של פשרה, שמחלקים חצי לזה וחצי לזה, כך הם דנים], לאו היינו [האם לא זהו] ששלח רב אחא בר רב עויא שבמקרה זה אין השני נוטל?

אכסיף [התבייש] רב עיליש על שדן שלא כראוי. קרי עליה [קרא עליו] רבא את הפסוק "אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיהו ס, כב), כדי לנחמו, לומר: מאת ה' היתה זאת, שעוד לפני שנכשלת בדבר הייתי אני מצוי לתקן אותך.

א משנה הכותב את נכסיו לאחרים במתנה והניח את בניו ולא נתן להם כלום — מה שעשה עשוי, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו (ממנו). רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה ומשום כך העבירם אביהם מנכסיו ונתנם לאחרים — זכור לטוב.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מי פליגי רבנן עליה [האם נחלקו חכמים עליו] על רבן שמעון בן גמליאל, וסבורים שבכל מקרה אין זה ראוי לאדם לכתוב נכסיו לאחרים, או לא, ובמקרה של בנים שאינם הגונים גם הם מסכימים עמו?

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: יוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה, הוה ליה עיליתא דדינרי [היה לו בנכסיו כלי מלא דינרים], קם אקדשה [עמד והקדיש אותה] את הכלי למקדש. אזיל נסיב [הלך הבן ונשא] בת של גאדיל כלילי [קושר הכתרים] של ינאי מלכא [המלך], אולידה דביתהו [ילדה אשתו], זבין [קנה] לה ביניתא [דג]. קרעה את בטנו של הדג, אשכח [מצא] בה מרגליתא [מרגלית] ורצה למוכרה כדי לקבל כסף עבורה.

אמרה ליה [לו] אשתו: לא תמטייה למלכא [אל תביא אותה לבית המלך שיקנו אותה], משום דשקלי לה מינך בדמי קלילי [שיקחו אותה ממך בכסף מועט], זיל אמטייה לגבי גזברי [לך הבא אותה אצל הגזברים] של בית המקדש שיקנו אותה. וכשתביא אותה אליהם לא תשיימה את [אל תשום, תעריך אותה אתה] לומר מהו מחירה, לפי שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואם תאמר סכום פחות — יתפסו אותך בדבריך ובכך תישאר, אלא לשיימוה אינהו [שישומו אותה הם].

עשה כדבריה, אמטייה [הביאה] את המרגלית לגזבר בית המקדש, שמוה בתליסרי עליאתא דדינרי [העריכו אותה בשלושה עשר כלים של דינרים]. אמרי ליה [אמרו לו]: שבע איכא [יש בידינו] כדי לשלם לך עבור המרגלית, שית ליכא [שש נוספות אין] בידינו. אמר להו [להם] לגזברים: שבע הבו [תנו] לי תמורתה, שית [שש] הנוספות שאתם חייבים לי הרי הן מוקדשות לשמים.

עמדו וכתבו בלשון שבח: יוסף בן יועזר הכניס לקופת ההקדש אחת, ובנו הכניס שש. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שכתבו כך ובלשון של גנאי: יוסף בן יועזר הכניס לקופת ההקדש אחת, ובנו הוציא ממנה שבע שקיבל עבור המרגלית.

ומעירים: מדקא אמרי [מכיון שאמרו] לגבי בנו של יוסף בן יועזר "הכניס", בלשון שבח, מכלל דשפיר עבד [מכאן שיפה עשה] שלא הוריש לבנו. ואומרים: אדרבה [להיפך], מדקא אמרי [ממה שאמרו] בלשון השניה על בנו "הוציא", מכלל דלאו שפיר עבד [שלא יפה עשה] האב שלא הוריש לבנו, ולכן גרם שיצא הכסף מן ההקדש על ידי בנו! אלא מהא ליכא למשמע מינה [ממעשה זה אין לשמוע] להוכיח דבר לגבי השאלה האם חכמים מודים לרבן שמעון בן גמליאל.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על בעיה זו? כיצד פתרו אותה? תא שמע [בוא ושמע], שאמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], לא תיהוי בי עבורי אחסנתא [אל תהיה במקום בו מעבירים ירושה] מן הזכאי לה, ואפילו כשמעבירים מברא בישא לברא טבא [מבן רע לבן טוב], וכל שכן כשמעבירים מברא לברתא [מבן לבת]. הרי שאין חכמים מודים כלל לרבן שמעון בן גמליאל.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, עמד וכתב כל נכסיו במתנה ליונתן בן עוזיאל. מה עשה יונתן בן עוזיאל? מכר שליש הנכסים לצרכיו, והקדיש שליש הנכסים, והחזיר לבניו של אותו אדם שליש הנכסים.

בא עליו שמאי במקלו ותרמילו להתרעם על שעשה שלא כדעת הנותן, ונתן חלק לבנים. אמר לו יונתן בן עוזיאל: שמאי, אם אתה יכול להוציא מידי המקבלים את מה שמכרתי ומה שהקדשתי מן הנכסים — אתה יכול להוציא גם את מה שהחזרתי לבנים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

There was a certain person who said to another: My property is given to you, and after you, to so-and-so, and the first one was fit to inherit from him. After the first died, the second came and claimed the property.

Rav Ilish, who was in the presence of Rava, thought to say that the second also takes a share of the property; he divides it with the heirs of the first. Rava said to him: Judges of compromise, who as a matter of course divide disputed property between the parties, rule in this manner. But isn’t this identical to the case concerning which Rav Aḥa bar Rav Avya sent a ruling that the second receives nothing?

Rav Ilish was embarrassed by his mistake. To comfort him, Rav read the following verse about him: “I, the Lord, will hasten it in its time” (Isaiah 60:22), as if to say: It was due to Divine Providence that I was here to correct you before your mistaken ruling was implemented.

MISHNA: With regard to one who wrote a document granting his property to others as a gift and left his sons with nothing, what he did is done, i.e., it takes effect; but the Sages are displeased with him. Rabban Shimon ben Gamliel says: If he did so because his sons were not acting properly, he is remembered positively.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: Do the Rabbis disagree with Rabban Shimon ben Gamliel, maintaining that depriving one’s children of their inheritance is inappropriate in any event, or not?

The Gemara suggests: Come and hear, as Yosef ben Yo’ezer had a son who was not acting properly. Yosef ben Yo’ezer had a vessel [illiyyata] full of dinars, and he arose and consecrated it to the Temple treasury, depriving his son of his inheritance. His son went and married the daughter of King Yannai’s crown weaver. After the son’s wife gave birth, he bought her a fish [binita]. He tore its stomach open and found a pearl in it. He decided to sell it.

His wife said to him: Do not bring it to the treasury of the king to sell it, as they will take it from you for an insignificant sum of money. Rather, go bring it to the Temple treasurers. And do not appraise it yourself, as declaration to the Most High is equivalent to transfer to an ordinary person, and if you offer to sell it for an amount less than its worth, you will not be able to change your mind. Rather, let them appraise it.

He brought it to the Temple treasury, and they appraised it as having the value of thirteen vessels [illiyyata] full of dinars. The treasurers said to him: There are seven illiyyata of dinars at our disposal to pay you for the pearl, but there are not an additional six. He said to the treasurers: Give me the seven in exchange for the pearl, and as for the additional six that you owe me, they are hereby consecrated to Heaven.

The treasurers arose and wrote: Yosef ben Yo’ezer bestowed one illiyyata to the Temple treasury, and his son bestowed six. And there are those who say that they wrote: Yosef ben Yo’ezer bestowed one illiyyata to the Temple treasury, and his son removed seven, which he received for the pearl.

The Gemara infers: From the fact that they said approvingly that Yosef ben Yo’ezer’s son bestowed six, by inference, he acted well when he left him out of his inheritance. The Gemara responds: On the contrary; from the fact that according to the second account, they said disparagingly that he removed seven, by inference, Yosef ben Yo’ezer did not act well when he left him out of his inheritance, as he caused money to be removed from the Temple treasury. Rather, no inference is to be learned from this story with regard to the dilemma as to whether the Rabbis agree with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, as the two accounts contradict each other on this matter.

The Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Come and hear, as Shmuel said to Rav Yehuda: Shinnana, do not be in a house where inheritance is transferred away from its rightful heir, even if it is transferred from a wicked son to a good son, and all the more so if it is transferred from a son to a daughter. Evidently, the Rabbis hold that inheritance should not be transferred in any case.

§ The Sages taught: There was an incident involving one man whose children did not act properly. He arose and wrote a document transferring all his property to Yonatan ben Uzziel, one of the Sages, as a gift. What did Yonatan ben Uzziel do? He sold a third of the property for his needs, and consecrated a third of the property, and returned the remaining third to the man’s children.

Shammai came to Yonatan ben Uzziel with his staff and traveling bag to protest his giving part of the property to the man’s children against the deceased’s wishes. Yonatan ben Uzziel said to him: Shammai, if you can repossess the property that I sold from the purchasers and the property that I consecrated from the Temple treasury, you can repossess what I returned to the man’s children as well;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שני נמי שקיל. כלומר דיחלוקו בין ראשון לשני:

אמר ליה רבא דייני דחצצתא. שאין יודעין עיקר הדין אלא עושין פשרה ומחצצין ביניהן לזה חצי ולזה חצי דייני הכי. ולאו היינו דשלח רבא בר עולא אם ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום:

איכסיף. רב עיליש:

קרא עליה. רבא:

אני ה' בעתה אחישנה. כלומר אל תתבייש הואיל שלא עשית עדיין מעשה כי בעתה של מעשה החשתי והקדמתי והזכרתיך:

פיס' והניח את בניו. שלא הוריש כלום אלא נתנן לאחרים במתנה:

מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג. דאפילו אין נוהגין כשורה פליגי דאין רוח חכמים נוחה הימנו:

בת גדיל כלילי. בתו של אותו שהיה מתקן כתרי דינאי ואשתו היתה חכמה הרבה. אמרה ליה זיל אמטייה לגזבר של בית המקדש דאיהו שמייה לך כמה הוא שוה ולא תשמייה את דאת שמייה בציר משומתיה ולא מצית למיהדר בך דאמרינן לגבוה קונה באמירה כמסירה להדיוט:

אמרו ליה הגזברים שב. עיליתא דדנרי איכא השתא בלשכה ושית ליכא השתא דעדיין לא נגבו. א"ל הואיל וליכא ליהוי מוקדשין. עמדו הגזברים וכתבו יוסף בן יועזר שהכניס אחת. שהקדיש עיליתא דדנרי אחת כדאמרן ובנו הכניס שית שהקדישן:

ובנו הוציא שבע. מן הלשכה אותם שנתנו לו:

מדאמר יוסף בן יועזר הכניס אחת מכלל דשפיר עבד. דהכניסן משום דבנו לא היה נוהג כשורה ובשביל אותו זכות שהכניס יצא ממנו בן שהכניס שש אלמא דלא פליגי רבנן אר' שמעון בן גמליאל:

אדרבה מדקאמר. באידך לישנא בנו הוציא שש מכלל דלאו שפיר עבד אע"ג דלא היה נוהג כשורה שהקדישן דמשום עון שנטל מבנו ירושתו והקדיש אירע לו שיצא ממנו בן שהוציא שבע אלמא דלאו שפיר עבד דהקדיש אביו:

ובא עליו שמאי. הזקן במקלו ובתרמילו לקנתרו להתריס כנגדו על שהחזיר את השליש לבניו משום דאביו לא נתכוין אלא להבריח נכסים מבניו והשתא חזרת לבנים ועברת על דעת הנותן ונמצא דמתנה שנתן לו אינה מתנה:

אמר ליה. יונתן שמאי אם אתה יכול להוציא מה שמכרתי ומה שהקדשתי ולא משלי מכרתי והקדשתי הכי נמי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי דלא ממון שלי החזרתי להם אלא ממון של אביהם וא"כ הוא עברתי ודאי על דברי הנותן ואם אין אתה יכול להוציא מה שמכרתי והקדשתי משום דממון שלי הוא דלהכי מכרתי והקדשתי תחלה כדי שתהא מוחזקת המתנה בידי כך אינך יכול להחזיר מה שנתתי להם דמאחר שהייתי מוחזק מה שנתתי להם משלי נתתי ולא משל אביהן ולא עברתי על דעת הנותן דכי היכי דהקדשתי ומכרתי משלי ה"נ החזרתי משלי:

בא עליו במקלו ותרמילו. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דהכי קאמר ליה שמא כי יהב לך ההוא גבר' נכסיכו אדעתיה לאברוחי זבניה יהב לך הילכך מאי דיהבת להו לאו שפיר עבדת ואמר ליה יונתן בן עוזיאל כיון שהם שלי לעשות בהם מה שארצה למכור ולהקדיש יכול אני ליתן משלי מתנה לבניו, וא"ל שמאי הטיח עלי יונתן בן עוזיאל.
וקשיא, במאי עסקינן - אי דאמר ליה ההוא גבר' על מנת שלא יהיו בני מהם כלומר שלא תחזיר אצל בני אמאי החזיר אעפ"י שהיה יכול להקדיש ולמכור אינו יכול ליתן לבניו כלום ואי לא אמר ליה הכי פשיט' דיכול להחזיר להם.
ומה שאמר הרב ז"ל דסתמ' כמו שאמר לו על מנת שלא תחזיר ואמר ליה איהו אין מתנה לחצאין דאם אינו יכול ליתנה לבניו אם כן גם אני עצמי איני יכול ליהנות בהם כדאמרי' גבי מתנת בית חורון (קלד,א) דכיון דלא מצי מקדיש לא הוי מתנה כלל הכא נמי אם איתא דלדעת כן עשה שלא יהא לי רשות ליתן לבניו או לכל מי שארצה א"כ ג"כ לא היה יכול למכור לאחרים או להקדיש, אלו דבריו ז"ל.
ודברי תימה בעיני, שאם ע"מ שלא ליתן לבניו בפי' נתן אעפ"כ הוא יכול למכור ולא יתן להם וה"ה לסתם ואין למתנת בית חורון דמיון בזו ועוד עתיד אני לפרש לפי דרכו שהיה שמאי סבור שהוא כמי שאמר לו ושלא יחזיר לבניו לפיכך היה ר"ל שיחזור ויטלם מהן ואמר לו יונתן א"כ הרי המתנה בטלה משעה שהחזרתי להם ולמה אינך אומר שמה שמכרתי והתקדשתי בטל ומי' אין למתנת בית חורון ענין לכאן אנא ההוא גבר' מודר הנאה מבניו היה ומ"ה יהב נכסיה ליונתן בן עוזיאל וכי אהדר לבניה ואתא עליה שמאי וא"ל ההיא מתנה דיהב לך לאו מתנה היא אלא אדעת' דמהדר לבריה יהב לך ואסור לך להחזירה כמעשה דבית חורון א"ל יונתן בן עוזיאל הרי הקדשתי שליש ואין אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי לפי שלא היה שם תנאי ודומה לתנאי אלא מתנה גמורה נתן לי ומשלי אני נותן לבניו ואמר שמאי הטיח עלי יונתן בן עוזיאל, כך פי' הרב ר' יצחק ז"ל בר ר' ראובן אלברגילוני ז"ל.
ומגיהי ספרים הגיהו: מעיקר' סבר גזרי' משום מעשה דבית חורון ולבסוף סבר לא גזרינן וליתה בעיקר נוסחי, ובירוש' במסכת נדרים (ה,ו) מוכיח כן שאמרו יונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו וכתבן לשמאי מה עשה שמאי מכר מקצתן והקדיש מקצתן במתנה את השאר אמר כל מי שיבא ויעיד על המתנה זו יוציא מיד הלקיחות ואח"כ יוציא מיד זה, והמעשה אחד אף ע"פ ששנו הענין.

מעשה באחד שהיו בניו נוהגין [שלא] כשורה. פירש הרב אב בית דין ז"ל משם הרב ר' יצחק בר ראובן שהאב הדירם מנכסיו ואחר כך נתחרט ועמד וכתב כל נכסיו לי[ו]נתן שמא יחזיר מקצתם לבניו מפני חסידותו, ובא עליו שמאי לומר שמא לא מתנה גמורה היתה אלא [על] דעת שיחזירם לבניו, ואסור, וכמעשה דמתנת (בן חורין) [בית חורון] כדמפרש ואזיל. ואמר לו יונתן אם אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי וכו', כלומר, אין זה כמתנת (בן חורין) [בית חורון] שאמר לו אינן לפניך וגם אמר לו לאחר מכאן לא נתתי לך את שלי כדי שתקדישם, אלא מתנה סתם נתן לי, וכשהקדשתי לא אמר כלום ולא ערער, איגלי מלתא דמתנה גמורה נתן לי ומה ש[ה]חזרתי משלי החזרתי. וקבל שמאי ואמר הטיח עלי בן עוזיאל, כלומר, נצחני.

המשנה הששית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר על זה הכותב נכסיו לאחרים והניח את בנו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגין כשורה זכור לטוב אמר הר"ם ואין הלכה כרשב"ג והלכה כר' יוחנן בן ברוקה:

אמר המאירי הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו וכגון שעשה כן בלשון המועיל כגון שנתנם במתנה מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו נוהגים כשורה זכור לטוב ומ"מ הלכה כתנא קמא וכמו שאמרו לא תיהוי באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא דלא ידעת הי זרעא מעליא נפיק מיניהו ואל תפקפק בדברי רשב"ג שבמשנתנו שאין למדין מן הכללות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

לא סוף דבר כתב לאחרים והניח את בניו שאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא אפילו הקדיש כל נכסיו והניח את בניו עניים אין רוח חכמים נוחה בכך והבנים אצל נכסי אביהם כעין מוחזקים הם מיהא במקצתם והמשיל לאותם מהם מכל וכל אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא יהא כל אדם נותן חקו לכל דבר ומכלכל את העניים כראוי להם יקדיש ויתן ויוריש וזהו כבודו וכבוד שמים ואפילו אין בניו נוהגים כשורה שמא יצא מהם מי שהוא ראוי לכך ואם חושש להפסד ממונו ימנה להם אפטרופוס הזריז בשמירתם ויעשה הוא המוטל עליו ודעת קונו מה שתרצה תעשה:

מעשה באחד שלא היו בניו נוהגין כשורה וכתב כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן בן עוזיאל תיקן את המתקלקל עם צירוף קיום מצות המת ומכר שליש לעצמו והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש והיו מקצת חכמים מוחים בידו על שהיה מעביר כונת המוריש ולא השגיח בהם אחר שלא התנה הנותן על כך ואפילו היתה כונתו לכך דברים שבלב אינם דברים הא אם התנה הנותן בפירוש על מנת שלא להחזיר כלום לבניו והחזיר בטלה המתנה שכל תנאי שבמתנה הן שהתנה הנותן הן שהתנה המקבל וזכה בהם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה לא נתקיים התנאי בטלה המתנה אחר שהתנה תנאי הראוי על הדרכים שכבר ביארנו בדיני התנאים ויש מפרשים במעשה זה שהאב הדיר את הבנים הנאה וזהו שהזכירו בו ענין בית חורון:

קנז. ההוא דא"ל לחבריה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו כגון אח בין האחים וכיוצא בו שכיב ראשון אתא שני קא תבע. ואסקא רבא דהיינו דשלח רב אחא בר רב עויא. דאין לשני במקום ראשון כלום, וכן הלכתא. אלא מיהו הני מילי היכא דא"ל לראשון נכסי לך סתמא, ולא פירש ליה לשון מתנה בהדיא, דאיכא למימר דלישנא דנכסי לך למי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע, וכמ"ד כלשון ירושה דמי וירושה אין לה הפסק, אבל היכא דאקני ליה לראשון בהדיא בלשון מתנה וא"ל אחריך לפלוני לא קני להו ראשון לנכסים אלא משום מתנה ואם מת ראשון קני שני כדברירנא בפירקין לעיל:

ח. הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגים בו כשורה זכור לטוב. ולית הלכתא כוותיה. והאי דקתני רישא הכותב נכסיו לאחרים, דוקא דלא אמר בלשון ירושה אלא דאמר נכסי לפלוני סתם, דקי"ל אם אינו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה, כדבעינן למימר קמן, וכל שכן היכא דאמר בלשון מתנה, אבל אם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום כדאמרן לעיל:

קנח. והא דתנן הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגין בו כשורה זכור לטוב, איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או [לא]. ומסקנא ת"ש דא"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא. דלא ידעת מיהו מיניהו נפיק זרעא מעליא. וכן הלכתא:

קנט. ההוא דאשכח מרגליתא אמרה ליה דביתהו לא תמטיה לבי מלכא דשקלי לה מינך בדמי זילי אמטייה לבי גזברין, ולא תימא להו ולא מידי, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, גיזברין הימוני מהימני מפסק פסקי לך בשויה. וש"מ דמי שהוליך חפץ אצל גזברין למכרו ושמו המוכר בדמים מועטין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולא מצי למהדר ביה. אבל מקנא לא קני ליה הקדיש למיקם ברשותיה דהקדש לזולא ולאונסיה עד דשקיל מוכר דמי, והינו דתנן (קידושין כח,ב) רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה:

(מה) ולא תשיימיה את דאמירתי לגבוה כולי כת' רבי' יצחק זצוק"ל תימא לי דא"כ דבאמירה אם נתרצ' לגבוה אינו יכול לחזור בו מה הוא הא דתנן בקידושין רשות הגבוה בכסף דמשמ' דוקא בכסף ולא באמיר' וגם בערוכין אמרי' גבי שום הקדש שאם שמה ביוקר אינו יכול לחזור בו גו' ואינו יודע מה קשיא לי' והרי משנה אחת היא התם רשות הגבוה בכסף רשות ההדיוט בחזקה. אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרי' בגמ' ת"ר כיצד רשות הגבו' בכסף גזבר שנתן מעות במטלטלין אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק. ואמרי' נמי התם משכו במנה ולא הספי' לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתי' מ"ט ונתן הכסף וקם לו:

ליורשו פשיטא. דמגו דאי בעי יהיב ליה נכסים במתנה נאמן לומר שהוא בנו ויירשנו. ואם תאמר דילמא הא קמשמע לן נאמן לומר זה בני לענין נכסים שנפלו לו לאחר מכאן דליכא מגו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. לא היא דודאי כיון דליכא מגו אינו נאמן דכי אמרינן לעיל בפרקין שהוא נאמן לומר זה בני בכורי אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן היינו גזירת הכתוב דכתיב יכיר דכיון שהדבר ידוע שהוא בנו נאמן לומר כי זה הבכור אבל אם אין ידוע שזה בנו אינו נאמן לומר שזה בנו אלא לנכסים שיש לו מגו כפירוש רשב"ם ז"ל.

לפטור את אשתו מן היבום אצטריכא ליה. וכי תימא הא נמי פשיטא דנאמן לומר זה בני לפטור את אשתו מן היבום מגו דאי בעי פטר לה בגיטא וכדאקשינן ליורשו פשיטא משום דאיכא מגו. יש לומר להכי אצטריכא ליה לפטור את אשתו מן היבום דהוה אמינא אין כאן מגו מעליא דלא ניחא ליה למפטר בגיטא ולפסלה מן הכהונה לכך הוא אומר זה בני לפוטרה מן היבום ושלא תפסל לכהונה על ידי גירושין קמשמע לן דמהימן ומגו מעליא הוא דמאי איכפת ליה אי מפסלא לכהונה על ידי גירושין. הא נמי תנינא מי שאמר בשעת מיתתו יש לו בנים נאמן כו' התם דלא מוחזק לן דאית ליה אחים. ואם תאמר הא קתני זה אחי אינו נאמן. יש לומר מתניתין היכא דקיימא בחזקת איסור כגון דמוחזק לן דאית ליה אח והוא אומר יש לו בנים להתירה נאמן והיכא דקיימא בחזקת היתר כגון דמוחזק לן דלית ליה אח והוא אומר זה אחי לאוסרה אינו נאמן. אי נמי הא דקתני זה אחי אינו נאמן לענין ירושה קאמר שאינו נאמן לומר שזה אחי כדי שיטול עם אחיו בנכסי אביו.

בעתה אחישנה. פירש רבינו חננאל ז"ל אין לך להתבייש שעדיין לא הגעת להוראה וכשתגיע להוראה לא תטעי. תוספי הרא"ש ז"ל.

מתניתין: הכותב נכסיו לאחרים. לענין הלכה קיימא לן כתנא קמא דאין רוח חכמים נוחה הימנו ודלא כרבי שמעון בן גמליאל ואף על גב דאמרינן כל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו הא אמרינן בדוכתי טובא אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן ואיכא טובא דנפקי מכללא והכי מוכח במאי דגמרינן לקמן דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי כו'. ומדמייתי בגמרא תא שמע מדרבי יוסי בן יועזר דהויא ליה עליתא דדינרא וקם אקדשא שמעינן מינה דמאן דמקדיש נכסיה במקום בריה אעבורי אחסנתא מיקרי. הר"ן ז"ל.

איכא דאמרי יוסי בן יועזר הכניס אחת בנו הוציא שבע בדמי המרגניתא. מדקאמרינן יוסי בן יועזר הכניס אחת מכלל דשפיר עבד דאקדיש נכסיו משום דלא היה בנו נוהג כשורה אלמא לא פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן גמליאל. ודחינן אדרבה מדקאמרי בנו הוציא שבע מכלל דלא שפיר עבד דאקדשינהו לנכסי דאלו לא אקדשינהו לא הוה מצטריך בריה למשקל מהקדש בדמי האי מרגניתא כלום אלא הוה יהיב ליה להקדש בלא דמי. אלא מהא ליכא למשמע מיניה. ופשטינן לה מהא דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא כו' דלא ידעת הי זרעא מעליא נפיק מיניה אלמא פליגי רבנן עליה שמע מינה. הרא"ם ז"ל.

אלא מהא ליכא למשמע מינה. ואם תאמר אמאי נפשוט מהכא דפליגי מאן דאמר שפיר עבד כרבנן. יש לומר דלא מסתבר למימר דאיכא דאמרי פליגי בפלוגתא דתנאי אלא בפירוש דמתניתין. בא אליו שמאי במקלו ותרמילו. על מה שהחזיר שליש לבניו שהרי להבריחו מבניו נתכוון וכאלו פירש לו על מנת שלא יחזיר לבניו וכיון שעבר על התנאי והחזיר לבניו נתבטלה המתנה והחזרה אינה חזרה כמעשה דבית חורון כיון שעבר על דעתו והקדישה המתנה אינה מתנה ולא חל ההקדש. וכי תימא כיון שנתבטלה המתנה אם כן החזרה חזרה היא דכיון דאין המתנה מתנה נמצא שכל ממון של הבנים הוא להכי פירש רשב"ם ז"ל דהוה ליה כאלו הפקידו בידו על מנת שלא יתנהו לבניו ומצוה לקיים דברי המת. והשיב לו יונתן אם אתה יכול להוציא מה שמכרתי כו' כלומר מדלא ערערת על המכירה ועל ההקדש הרי הודית שיפה מכרתי והקדשתי גם אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי דאין מתנה לחצאין כדאמרינן במעשה דבית חורון דאם אינו יכול לעשות במתנה כל מה שירצה אינה מתנה אלא מדניחא לך על המכר ועל ההקדש נמצאת מחלק בין האי עובדא להאי עובדא דבית חורון משום דקתני פירש והנם לפניך עד שיבא אבא והכא דלא פירש מתנה גמורה היא. ויש מפרשים דהכי קאמר אם אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי כו' כלומר כיון שאתה אומר שדעתו היתה לכך שנתן לי על מנת שלא אחזיר לבניו הכי נמי איכא למימר אומדנא אחרינא שבשביל שלא היו בניו נוהגים כשורה מסר הממון בידי לשמרו אולי יחזרו למוטב ואחזיר להם הממון ואף מה שמכרתי והקדשתי אינו כלום ומדלא ערערת על המכר ועל ההקדש אלמא לא אזלת בתר האי אומדנא הכי נמי לא תזיל בתר אומדנא אחריתי אלא יש לך לומר דלמתנה גמורה נתן לי. ומיהו לכל הפירושים קשה דלא דמי האי עובדא לעובדא דבית חורון. ומתוך ירושלמי דנדרים נראה לפרש שאותו אדם הדיר בניו בחייו ובמותו דקיימא לן בפרק הגוזל קמא מת אינן יורשים אותו ולכך כתב כל נכסיו ליונתן וצריך עיון וקאמר שמאי דכיון שהחזיר לבניו נראה שהמתנה שנתן לו לא היתה אלא הערמה כו'. תוספי הרא"ש ז"ל.

בד"ה דייני ור"ח פי' חצצתא בית הקברות עכ"ל וכ"ה בערוך ונראה לפרש למאי דקאמר לעיל והא אפסקה ומסיק הוא סבר ההוא דשכיב היה סבר דיש לו הפסקה ורחמנא אמר כו' ואהכי קאמר רבא לרב עיליש דייני בית הקברות דהיינו ההוא מיתנא דשכיב בבית הקברות סבר הכי דאפסקה אבל דין תורה אינו כן דרחמנא אמר כו' וק"ל:

תוס' בד"ה בא עליו כו' דכתב נכסיו ליונתן כו' הדיר נכסיו מבנו בחייו כו' עכ"ל ולא כפרשב"ם דמיירי בלא הדיר אלא משום דעבר על דברי המת ומה שיש לדקדק אפירושו עיין בחידושי הרמב"ן:

ר"ש בד"ה הכניס אחת כו' שש עילית שזכות כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אדרבה כו' פליגי עליה מדכתבו ובנו הוציא כו' כצ"ל:

בד"ה במקלו ובתרמילו כו' א"כ לא הויא מתנה כו' כצ"ל וא"כ כו' נ"ב נ"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה בא עליו כו' הדיר נכסיו מבניו בחייו ובמותו כו' נ"ב דאי לא הדירן אף אחר מותו א"כ אפי' לא תהא מתנה ותהוי פקדון סוף סוף יזכו הבנים משום ירושה וק"ל:

בא"ד שנתן ליהונתן על מנת שיתן לבניו כו' נ"ב ולפי' הרשב"ם אין למתנת בית חורון ענין לכאן אלא ההוא גברא מודר הנאה מבנים היה ומש"ה יהיב נכסיו ליונתן בן עוזיאל וכי אהדר לבניו בא עליו שמאי וא"ל ההוא מתנה דיהב לך לא מתנה היא אלא אדעתא דתיהדר לבריה יהיב לך ואסור לך להחזירה כמעשה דבית חורון א"ל יונתן בן עוזיאל הרי הקדשתי שליש ואי אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי לפי שלא היה שם תנאי אלא מתנה גמורה נתן לי ומשלי אני נותן לבניו ואמר שמאי הטיח עלי יונתן בן עוזיאל כך פי' הרב רבי יצחק ז"ל בר רבי ראובן אלברגלוני ז"ל וכן מוכח בירושלמי כו' עכ"ל הרמב"ן:

ר"ש ד"ה לגזבר. ויקחנה לאבני אפוד. בערוך ערך מרגל מביא דעל וישפה תרגם ירושלמי מרגליתא. והוא באבני חושן:

ר"ש ד"ה בי עבורי אחסנתא. ואפי' להרבות כו'. לכאורה תימה מנליה זה דלישנא דמתני' והניח את בניו משמע שהניחם בלא ירושה כלל. אך י"ל דלרבותא דמה שעשה עשוי נקיט כן. תדע דבהא דנקיט לאחרים ע"כ צ"ל כן. אמנם בי עבורי משמע שמעביר הכל כמו בלישנא דקרא והעברתם את נחלתו לבתו. וכתובת בנין דכרין ועישור נכסי דבנות דתקינו רבנן יוכיחו. אולם בכתובות (ר"ד נ"ג) מוכח כדבריו:

תד"ה עיליתא. עלת נקפת בכד. כצ"ל:

ר"ש ד"ה במקלו. והוי כמו שהפקיד לך כו'. ר"ל כיון דהמתנה בטלה א"כ המה ישארו אצלך בתורת פקדון ע"מ כו':

לא תהוי "כי" צ"ל "בי". וכצ״ל ברשב״ם [וכ״ה בדפו"י וע' פ"ח על הרא״ש]:

שם בא עליו שמאי כו'. נ"ב דילמא ס"ל כר"מ דאית ליה המעביר ע"ד של בעה"ב גזלן הוי ע״פ האומנין (עח ב):

אָמַר לֵיהּ: דַּיְּנֵי דַּחֲצַצְתָּא הָכִי דָּיְנִי. פירש רשב"ם בשם רבינו חננאל חֲצַצְתָּא בית הקברות וקרי להו חֲצַצְתָּא לפי שעושין לה מחיצה להפסיק ביניהם עיין שם. וצריך להבין וכי דיינים יש בבית הקברות ומאי עבדתייהו לדיינים שם? ועוד מה שייכות יש לזה כאן בענין זה דטעה בו רב עליש?
ונראה לי בס"ד דידוע בזמן קדמון היו מכשפים מחטטי שכבי שחופרין בבית הקברות ומפשיטין המתים מבגדיהם וכמו שאמרו במכלתין לעיל (דף נח.) הַהוּא אַמְגּוּשָׁא דַּהֲוָה מְחַטֵּט שַׁכְבֵי, כִּי מָטָא לִמְעַרְתָּא דְּרַב טוּבִי בַּר מַתְנָה, תַּפְסֵיהּ בְּדִיקְנֵיהּ עיין שם.
ודבר זה היה מצוי הרבה באותם הימים ולכן היו בני אדם מופקדים וממונים על דבר זה מן הקהל לחפש ולתפוש בני אדם אלו שעושין כן בבית הקברות לחטט שכבי ולענוש אותם ולשפטן ואת אלו הממונים המופקדים לשפוט את מחטטי שכבי בבית הקברות הנקרא חֲצַצְתָּא קורא אותם בשם דַּיְּנֵי כי דבר זה מסור בידם לדון ולענוש עושה רשע כזה.
ולכן לזה הדיין אשר דן הדין שלא יוכל שמעון ליקח אותה המתנה שלקחה ראובן דשכיב קרי ליה דייני דחצצתא שהם הדיינים הדנים לאותם המפשיטים המתים מבגדיהם כי גם זה הדיין דן שלא יוכל שמעון החי להפשיט את ראובן שמת מן המתנה שזכה בה בחייו ליקח אותה לעצמו וטעה בדבר זה.

קָרִי עֲלֵיהּ: "אֲנִי הֳ' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס, כב). פירש רבנו חננאל כשתגיע לזמן ארבעים שנה יחיש לך השם יתברך חכמה כאחד הגדולים. ושבחיה הריטב"א ז"ל עיין שם.
ונראה לי בס"ד לרמוז דבר זה בפסוק הנזכר והוא דאתמר בפרק ה' דאבות (משנה אבות ה, כא) בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻפָּה בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה. ופירש רש"י בן ארבעים להבין דבר מתוך דבר ולהורות כהלכה עד כאן עיין שם.
נמצא עתים השייכים לתורה הם חמשה כי בן שלש־עשרה למצות גם זה בכלל עתים של תורה היא מה שאין כן של חופה ושל לרדוף ושל כח לא שייכי לתורה ונמצא בן ארבעים הוא עת חמישי בעתים של תורה ולזה אמר אֲנִי הֳ' בְּעִתָּהּ 'בָּעֵת ה' הוא עת חמישי שהוא בֶּן אַרְבָּעִים אֲחִישֶׁנָּה לַבִּינָה ולחכמה שתבא בקרבך שתהיה מבין בה דבר מתוך דבר ותהיה מורה כהלכה.

אָזַל בְּרֵיהּ נָסִיב בַּת גָּדִיל כְּלִילֵי דְּיַנַּאי מַלְכָּא. קשא למאי אצטריך תלמודא להודיענו שנשא בת גדיל כלילי דינאי מלכא?
ונראה לי בס"ד לומר כי בהשגחה פרטית היה זה מן השמים שישא בת גדיל כלילי דינאי כדי שיסובב מזה שיקח שבע מן ההקדש והיינו אם היה נושא בת אדם אחר לא היתה מיעצתו שלא יוליך המרגלית לבית המלך למכור אלא אדרבה היתה מיעצתו שיוליכנה לבית המלך והוא מעצמו היה מוליך אותה שם ואז לא היה נעשה דבר זה שיקח הוא שבע מן ההקדש, אך כיון דנשא בת גדיל כלילי דינאי המלך שהיא מכרת מכח אביה את מנהגם של בית המלך שיקנו בזול ויתנו חצי שוויה, לכך הזהירה אותו שלא יוליך אותה שם אלא יוליכנה לגזבר ההקדש וסמך על דבריה ואז ממילא נתגלגל הדבר שהוא הוציא מן ההקדש שבע ועל ידי כך כתבו יוסי בן יועזר הכניס אחד ובנו הוציא שבע שרצו מן השמים להודיע דלאו שפיר עבד יוסי בן יועזר להקדיש נכסיו להבריחם מן בנו דניחא קמיה שמיא שהבן הוא ירש את אביו.

אוֹלִידָא דְּבִיתְהוּ, אַיְתִּי לָהּ בּוּנִיתָא. נראה לי בס"ד גלגלו מן השמים מציאות המרגלית מן הדג כי רמזו מעיקרא בדג שזה יהיה לוקח בעד המרגלית שבע עליתא דדנרי כמנין דג [7] ולמחול השאר. גם נרמז בזה כי אותה מצוה של אביו שהקדיש עליתא חדא פרתה ורבתה כדגים והולידה שבע עליתא בכרס אחד. גם נסתבב דבר זה בקנותו את הדג לצורך אשתו שילדה ולא קנאו לצורך סעודת שבת או חול היינו לרמוז דלא טוב עשה אביו שהעביר הנחלה מבנו כי אם ראה שלא היה נוהג כשורה היה לו לחשוב שמא יוליד בן טוב ולכך נתעשר על ידי מציאות זו של קניית הדג שקנה בעת שילדה לו אשתו.

אַמְרֵי לֵיהּ: שֶׁבַע אִיכָּא, שִׁית לֵיכָּא. קשא סגי לומר שֶׁבַע אִיכָּא והוא ידע דטפי משבע ליכא! ויש לומר שלא יחשוב דליכא דנרי טפי משבע אבל איכא חפצים של כסף וזהב או אבנים טובות ששוים שית דנרים להשלים דמי מרגליתא ההיא לכך אמר ליה שִׁית לֵיכָּא בשום אופן.

אָמַר לְהוּ: שֶׁבַע הָבוּ לִי, שִׁית, הֲרֵי הֵן מְקֻדָּשׁוֹת לַשָּׁמַיִם. נראה לי בס"ד דקדק למנקט בלשונו על פי סדר זה שלא אמר שש מוקדשים לשמים ושבע הבו לי כדי שלא יחול ההקדש על שש אלא עד שיתנו לו השבע דחש שמא הגזבר יחזור בו ולא ירצה לקנות או שמא יצטרך באלו השבע לצורך אחד גדול והכרחי דאז כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט חל ההקדש על המרגלית כנגד דמי השש ונעשה ההקדש שותף עמו במרגלית זו לכך הקדים ואמר הבו לי קודם שאמר שש מוקדשים.

יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הִכְנִיס אֶחָד, וּבְנוֹ הוֹצִיא שֶׁבַע. פירש רשב"ם לומר זכות אביו שהקדיש אחד גרם לבנו שהקדיש שש עיין שם. ונראה לי בס"ד לכך היתה אותה המרגלית שוה שלש־עשרה עיליתא דדנרי כמנין אחד [13] לומר בזכות אביו שהקדיש אחד מצא בנו מרגלית ששוה כמספר אותיות אחד.

שִׁינְנָא, לָא תֶּהֱוֵי בֵּי עֲבוּרִי אַחְסַנְתָּא וַאֲפִלּוּ מִבְּרָא בִּישָׁא לִבְרָא טָבָא, וְכָל־שֶׁכֵּן מִבְּרָא לִבְרַתָּא. נראה לי קראו שִׁינְנָא רצונו לומר חריף לומר אף על פי שאתה חריף ותוכל לכוין על האמת לדעת דזה המעביר אחסנתא שפיר עביד עם כל זה לא תכניס עצמך בדבר זה.

בָּא עָלָיו שַׁמַּאי בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ. נראה לי בס"ד נקיט ביה לישנא דמקל ותרמיל על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) דשמאי היה בסוד הגבורה ולכן היה קפדן הרבה ומחמת קפדנותו לא קבל גרים ומחמת כן נתגלגל בשמעון בן עזאי לתקן זה עיין שם.
ולזה אמר במקלו רמז למדת הגבורה שהיה אחוז בה ותרמילו רמז על קפדנות שהיה בו ולכך אמר הטיח עלי בן עוזיאל נצצה בו רוח הקודש שעתיד שמעון בן עזאי לתקן קלקול מדת הקפדנות שהיתה בו וטיחה הוא לשון תקון וְעֻזִּיאֵל בהפוך אתוון לעֲזַאי פירוש מי שהוא בן לעזאי יתקן זה.

רשב"ם ד"ה ת"ש. שמואל לית ליה האי כללא. עי' באר שבע ריש הוריות ד"ה אמר שמואל:

ההוא דאמר לחבריה. הראוי ליורשו כדמפרש לקמיה: שני נמי שקיל. שהרי לא נתן לראשון כי אם כל ימי חייו ומתנה אינה מתקיימת כי אם לדעת הנותן: דייני דחצצתא. דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה כדין ממון המוטל בספק ורבינו חננאל פירש חצצתא בית הקברות: לאו היינו דשלח כו'. וכיון דראשון ראוי ליורשו אין לשני אחריו כלום: איכסיף. רב עיליש מרבא פן יאמר רבא בלבו אילו לא הייתי בכאן היה דן דין שקר וכן כל דינין שהוא דן שלא בפני: קרא עליו. רבא לנחמו אני ה' בעתה אחישנה בעת שהצדיקים צריכין לישועה הקב''ה ממציאה להם אף אתה אני יודע בך שמעולם לא באת דין תקלה על ידך שהרי עכשיו זימנני לי הקב''ה קודם שהגעת להוראה ולא נכשלת: מתני' מה שעשה עשוי. מילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה דאסור לעשות כן: אין רוח חכמים נוחה הימנו. אין לחכמים נחת רוח ממעשיו אלא חרון אף גורם להן שכועסין עליו דקא עקר נחלה דאורייתא: רשב''ג. בגמרא מפרש לה אי לפרושי אתא אי לפלוגי: גמ' מי פליגי כו'. דאפילו אין בניו נוהגים כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו דדלמא נפקא מיניה זרעא מעליא כדלקמן: בת גאדיל כלילי דינאי. בת מי שמקלע עטרות דינאי המלך: זבין לה ביניתא. דג לצורך אשתו שילדה: לא תמטייה לבי מלכא. למכרו לצורך עטרות המלך: בדמי קלילי. בזול: לגזבר. של הקדש ויקחנה לאבני אפוד דנהי דבטלי אורים ותומים לישאל בהן כדכתיב (עזרא ב) עד עמוד כהן לאורים ותומים כאדם שאומר לחבירו עד שיבא משיח אפוד וחושן מיהא לא בטלו דאין כהן משמש בלא שמונה בגדים: ולא תשיימה את. שלא תפתח לומר בכך וכך אתננה להקדש דכיון דשיימת לה בדמי קלילי תו לא מצית למישקל מינה טפי דאמירתו לגבוה כו' כדכתיב (זיקרא כז) ואיש כי יקדיש [וגו'] (דברים כג) מוצא שפתיך תשמור [וגו'] אלא הגזבר שהוא בקי ישיימנה לך וירא שמים הוא ולא ישום אותה בזול: שבע איכא. מן הי''ג יש שבע להקדש אבל השש אינן: הרי הן מוקדשות. כלומר מה ששוה האבן יותר אני מקדיש ממנה לגבוה: עמדו וכתבו. נראה בעיני שהיו כותבין חשבונות של הקדש כמה מכניסין וכמה מוציאין ומיהו מלשון שכתבו דייקינן ואיכא למימר נמי דלמילף מינה כתבו כן: הכניס אחד. חדא עיליתא דדינרי ובנו שהיה סבור שלא ינהוג כשורה הקדיש שש עליות שזכות אביו שהקדיש אחת בשביל שלא היה בנו נוהג כשורה גרם לבנו שהוכשר להקדיש שש ומהכא דייקינן לקמן מכלל דשפיר עבד יוסף בן יועזר אלמא לא פליגי רבנן עליה דהא עמדו וכתבו קתני דהיינו כל חכמי הדור: איכא דאמרי. לגנאי ובנו הוציא שבע שלא היה לו לקבל כל (כך) ממון ההקדש להתרוקן מכל וכל והיה לו להניח בהקדש שתים או אחת אך הוא גלה דעתו שאם היו כל השלש עשרה עליות בהקדש היה נוטל את כולן: וקדייק מדקתני. ברישא ובנו הכניס שש שמשבח את הבן מכלל דהאב שפיר עבד כרבן שמעון וכדפרישית ולאיכא דאמרי לא מסיק השתא אדעתיה ואורחיה דגמרא לאתויי ראיה בכל דוכתא מרישא ומהדר ליה מסיפא: אדרבה. לאיכא דאמרי איכא למידק דרבנן פליגי עליה מדכתבו כן ובנו הוציא הכי קאמר לפי שיוסף בן יועזר הכניס אחד שלא כדין שלא היה לו להקדיש כל נכסיו כרבנן דפליגי על ר''ש לפיכך נתגלגלה חובה והוציא בנו שבע שריקן כל אוצרות הקדש: אלא מהא ליכא למשמע מינה. דהא תנאי היא דפליגי בהכי תנא דרישא ס''ל דלא פליגי ותנא דא''ד ס''ל דפליגי הלכך אנן אמאן נסמוך: ת''ש דא''ל שמואל כו'. אלמא פליגי רבנן עליה מדקאמר שמואל הכי דאי לא תימא הכי שמואל דאמר כמאן והכי הלכתא כרבנן דקם שמואל כוותייהו ואע''ג דא''ר יוחנן הלכה כרשב''ג בכ''מ במשנתנו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה שמואל לית ליה האי כללא וגם רבא דקאמר במסכת ע''ז בפרק חמישי (דף סט:) הלכה כרשב''ג לית ליה נמי האי כללא הלכך כל כללות שבגמרא כגון הלכה כסתם משנה הלכה כר''ע מחבירו כר' יוסי מחבירו כרשב''ג במשנתנו ר''א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ר' יהודה ור''ש הלכה כר' יהודה וכן ר''מ ור' יהודה הלכה כר''י כולהו קי''ל הכי בר מהיכא דמפרש גמרא דלית הלכתא הכי: בי עבורי אחסנתא. מקום שמעביר האב נחלה מן הראוי לה ואפילו להרבות לאחד ולמעט לאחד: ה''ג וכ''ש מברא לברתא: מכר שליש. לצרכו: והקדיש שליש. ואיכא למימר דלהכי מכר והקדיש מעיקרא כדי להודיע שמה שמחזיר לבניו משלו הוא מחזיר כדאהדר ליה לשמאי כדלקמן: במקלו ובתרמילו. כלומר להתווכח עמו על שעבר דברי המת שנתכוין לתת לו ע''מ שלא יהנו בניו מנכסיו דכמאן דא''ל הריני נותן לך נכסי ע''מ שתמכרם לצרכך דתהני בדמיהן ולא ע''מ שתתנם לבני דאיכא אומדן דעתא דלהכי יהיב ליה ואע''פ שלא פירש והכי קאמר ליה שמאי ליהונתן חזרה שהחזרת לבניו אינה כלום דא''כ לא הויא מתנה והוי כמי שהפקיד לך נכסיו ע''מ שלא יהנו בהן בניו וחזור וקח אותן דקי''ל מצוה לקיים דברי המת ושמאי היה טועה במעשה דבית חורון דלקמן דקאמר לא נתתי לך את שלי על מנת שתקדישם לשמים ואמרו חכמים דלא הויא מתנה הואיל

עיליתא דדינרי. נראה לר''ת דאין לפרש עיליתא עליה ממש וגוזמא קאמר כי ההיא דתליסר גמלי ספיקי דטריפות (חולין צה:) כמו שפי' בקונטרס התם דמדקאמר הוא הכניס אחת ובנו הכניס שש ש''מ דלאו גוזמא קאמר אלא דוקא לכך נראה לו עיליתא כלי ששואבים בו יין ושמן כדאמרינן בכיצד מעברין (עירובין דף נג: ושם ד''ה עלת) עלת נקפת בכד: ולא תשיימה את דאמירה לגבוה כו'. וא''ת הא דאמרינן בפ''ק דקדושין (דף כט. ושם) משך הקדש במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דמן ההדיוט קונה כיון שמשך והשתא אפי' לא משך נמי כיון שאמר לפדותו במאתים דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ויש לומר דהתם היינו טעמא שאינו מתחייב מאתים באמירה משום דלא אמר לתת כלום להקדש ואין כאן נדר כי לא אמר לקנות רק שוה בשוה אבל אם ויתר כלום משלו להקדש צריך לקיים דאמירה לגבוה כו': בא עליו שמאי במקלו ותרמילו כו'. נראה לרשב''א דההוא גברא דכתב נכסיו ליהונתן בן עוזיאל הדיר נכסיו מבנו בחייו ובמותו והיה סבור שמאי שנתן ליהונתן ע''מ שיתן לבניו והיה סבור שהחזיר הכל ועל כן בא עליו לומר שע''י מתנה זו לא הותרו בהן הבנים כמו מעשה דבית חורון שלא הותר האב ע''י מתנת הבן והשיב לו יהונתן אינו כמו שאתה סבור דהתם לא היתה מתנה גמורה אבל זו מתנה גמורה למכור ולהקדיש וכן משמע בירושלמי בנדרים דקאמר יהונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו עמד וכתבו לשמאי מה עשה שמאי מכר מקצתם והקדיש מקצתם ונתן לו את השאר אמר כל מי שיבא ויערער על מתנה הזאת יוציא מן הלקוחות ומיד ההקדש ואחר כך יוציא מיד זה ושמא זה המעשה עצמו היה והירושלמי מהפך לה.

דף קלג - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד